Purpose of the Laws of Hybrids/5

EN/HEע/E

Purpose of the Laws of Hybrids – כלאיים

Sources

Bereshit 1:11-12בראשית א׳:י״א-י״ב

(11) God said, “Let the earth yield grass, herbs yielding seed, and fruit trees bearing fruit after their kind, with its seed in it, on the earth”; and it was so. (12) The earth yielded grass, herbs yielding seed after their kind, and trees bearing fruit, with its seed in it, after their kind; and God saw that it was good.

(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. (יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

Bereshit 1:24-25בראשית א׳:כ״ד-כ״ה

(24) God said, “Let the earth produce living creatures after their kind, livestock, creeping things, and beasts of the earth after their kind”; and it was so. (25) God made the beasts of the earth after their kind, and the livestock after their kind, and everything that creeps on the ground after its kind. God saw that it was good.

(כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן. (כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כׇּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.

Vayikra 19:19-22ויקרא י״ט:י״ט-כ״ב

(19) “‘You shall keep my statutes. “‘You shall not crossbreed different kinds of animals. “‘you shall not sow your field with two kinds of seed; “‘neither shall there come upon on you a garment made of two kinds of material. (20) “‘If a man lies carnally with a woman who is a slave girl, pledged to be married to another man, and not ransomed, or given her freedom; they shall be punished. They shall not be put to death, because she was not free. (21) He shall bring his trespass offering to Hashem, to the door of the Tent of Meeting, even a ram for a trespass offering. (22) The priest shall make atonement for him with the ram of the trespass offering before Hashem for his sin which he has committed: and the sin which he has committed shall be forgiven him.

(יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ. (כ) וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה. (כא) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַי״י אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. (כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי י״י עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

Devarim 22:8-12דברים כ״ב:ח׳-י״ב

(8) When you build a new house, then you shall make a battlement for your roof, that you don’t bring blood on your house, if any man fall from there. (9) You shall not sow your vineyard with two kinds of seed, lest the whole fruit be forfeited, the seed which you have sown, and the increase of the vineyard. (10) You shall not plow with an ox and a donkey together. (11) You shall not wear a mixed stuff, wool and linen together. (12) You shall make yourselves fringes on the four borders of your cloak, with which you cover yourself.

(ח) כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. (ט) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם. (י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. (יא) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. (יב) גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ.

4QMMT B 75-82מקצת מעשי התורה (4QMMT B 75-8)

And concerning the mixed marriage that is being performed among the people, and they are s[ ons] of holy [seed], as it is written "Israel is holy".  And concerning [his  pure ani]mal, it is written that one should not mate two species and concerning his clothes [it is written that they should not] be of mixed stuff; and one must not sow his field and vine[yard with mixed specie]s because they (Israel) are holy, and the sons of Aaron are m[ost holy]. But you know that some of the priests and t[he laity intermingle and they] unite with each other and pollute the [holy] seed and their [own [seed] with forbidden women.

ועל הזונות הנעסה בתוך העם והמה ב[ני זרע] קדש משכתוב קודש ישראל ועלע בה[מתו הטהור]ה כתוב שלוא לרבעה כלאים ועל לבוש[ו כתוב שלוא] יהיה שעטנז ושלוא לזרוע שדו וכ[רמו כלאי]ם בגלל שהמה קדושים ובני אהרון ק[דושי קדושים וא]תם יודעים שמקצת הכהנים ו[העם מתערבים והם ]מתוככים ומטמאי[ם ]את זרע[ הקודש ואף] את [זרע]ם עם הזונות

Philo The Special Laws IV: 203-217פילון על החוקים לפרטיהם ד: ר"ג-רי"ז

(203) After this the lawgiver proceeds to connect with these commandments a somewhat similar harmony or series of injunctions; commanding breeders not to breed from animals of different species; not to sow a vineyard so as to make it bear two crops at once; and not to wear garments woven of two different substances, which are a mixed and base work. Now the first of these injunctions we have already mentioned in our treatise on adulterers, in order to make it more evident, that our people ought not to be anxious for marriages with foreigners, corrupting the dispositions of the women, and destroying also the good hopes which might be conceived of the propagation of legitimate children. For the lawgiver, who has forbidden all copulation between irrational animals of different species, appears to have utterly driven away all adulterers to a great distance. (204) And we must now speak again of this rule in this our treatise on justice. For we must take care not to pass over the opportunity of adapting it to as many particulars as possible. It is just then to bring together those things which are capable of union; now animals of the same species are by nature capable of union, as, on the other hand, all animals of different species are incapable of any admixture or union, and the man who brings unlawful connections to pass between such animals is an injust man, transgressing the ordinances of nature; (205) but that which is the really sacred law takes such exceeding care to provide for the maintenance of justice, that it will not permit even the ploughing of the land to be carried on by animals of unequal strength, and forbids a husbandman to plough with an ass and a heifer yoked to the same plough, lest the weaker animals, being compelled to exert itself to keep up with the superior power of the stronger animal, should become exhausted, and sink under the effort; (206) and the bull is looked upon as the stronger animal, and is enrolled in the class of clean beasts and animals, while the ass is a weaker animal and of the class of unclean beasts; but nevertheless he has not grudged those animals which appear to be weaker, the assistance which they can derive from justice, in order, as I imagine, to teach the judges most forcibly, that they are never in their decisions to give the worse fate to the humbly born, in matters the investigation of which depends not on birth but on virtue and vice. (207) And resembling these injunctions is the last commandment concerning things yoked in pairs, namely, that it is unlawful to wear together substances of a different character, such as wool and linen; for in the case of these substances, not only does the difference prevent any union, but also the superior strength of the one substance is calculated rather to tear the other than to unite with it, when it is wanted to be used. (208) The commandment which came in the middle of the three injunctions about pairs, was that one was not to sow a vineyard so as to make it bear two crops at the same time; the object of this law being, in the first place, that those things which are of different species might not be confused by being mixed together; for crops grown from seed have no connection with trees, nor trees with crops grown from seed; on which account nature has not appointed to them both the same time for the production of their fruits, but has assigned to the one the spring as the season of their harvest, while to the others it has appointed the end of summer, as the season for the gathering of their fruits; (209) accordingly, it happens that at the same period of the year the one are become withered having been in bloom at an earlier time, while the others are just budding having been dried up before; for the crops which are produced from seed begin to flourish in the winter, when the trees are losing their leaves; and in the spring, on the contrary, when all the crops which are produced from seed are drying up, the wood of all trees, whether wild or improved by cultivation, are shooting; and one may almost say, that the period in which the crops which are produced from seed come to perfection is the same as that in which those of the trees derive the beginning of their productiveness. (210) Very naturally therefore, has God separated things so wholly different from one another, both in their natures and in the period of their flowering, and in the seasons of their producing their appropriate fruits, and has appointed different situations for them, producing order out of disorder; for order is closely connected with arrangement, and disorder with a want of arrangement. (211) And in the second place, in order that the two different species may not go through a reciprocal system of inflicting and suffering injury, because of one kind drawing away the nourishment from the other kind, while if that nourishment is divided into small portions, as happens in times of famine and of scarcity of necessaries, all plants of every kind will in every place become weak, and will be either afflicted with barrenness, becoming utterly unproductive, or at all events will never bear tolerably fine fruit, inasmuch as they have been previously weakened by want of nourishment. (212) And in the third place, in order that the naturally fertile land may not be oppressed with burdens beyond its strength, partly by the continued and uninterrupted thickness of the crops which are sown, and of the trees which are planted in the same place, and partly by the doubling of the crops, which are exacted from the ground; for it ought to be quite sufficient for the owner to draw one yearly tribute from one spot, just as it is sufficient for a king to receive his tribute from a city once a year; and to endeavour to extract larger revenues is the act of exceeding covetousness, by which all the laws of nature are attempted to be overturned. (213) For which reason the law might well say to those who have determined to sow their vineyards with seed out of pure covetousness; "Do not you be worse than those kings who have subdued cities with arms and warlike expeditions, for even they, from a prudent regard for the future and from a proper wish to spare their subjects, are content to receive one payment of tribute each year, as they are desirous not to reduce them utterly to the very extremity of want and distress in a short time; (214) but if you in the spring exact from the same piece of ground crops of barley and of wheat, and in the summer the crops from the fruit-bearing trees, you will be exhausting it by a double contribution; for then it will very naturally grow faint and fail, like an athlete, who is never abroad any time to take breath and to collect his strength for the beginning of another contest. (215) "But you seem rashly to forget those precepts of general advantage which I enjoined you to observe. For, at all events, if you had recollected the commandment concerning the seventh year, in which I commanded you to allow the land to remain fallow and sacred, without being exhausted by any agricultural operation of any kind, by reason of the labours which it has been going through for the six preceding years, and which is has undergone, producing its crops at the appointed seasons of the year in accordance with the ordinances of nature; you would not now be introducing innovations, and giving vent to all your covetous desires, be seeking for unprecedented crops, sowing a land fit for the growth of trees, and especially one planted with vines, in order by two crops every year, both being founded in iniquity, to increase your substance out of undue avarice, amassing money by lawless desires." (216) For the same man would never endure to let his land lie fallow every seventy years without exacting any revenue from it, for the sake of not having his land exhausted by over-production, but of allowing it to recover itself by rest, and yet at the same time to oppress and overwhelm it by double burdens; (217) therefore I have judged it necessary to pronounce all acquisition or exaction of wealth in this way unholy and impious; I mean the production of the fruit of trees, and of such crops as are derived from seed, because such fertility does in a manner exhaust and destroy the vivifying principle in the good soil, and, because too, by requiring so much, the owner of the land is insulting and abusing the bounty and liberality of God, giving full reins to his unrighteous desires, and not restraining them by any limits. (238) For, on the contrary, inequality is the cause of diseases and wickednesses; and the existence of the longest lived man of the human race would fail, if he were to attempt to enumerate all the praiseworthy qualities of equality, and of its offspring, justice. In consequence of which it seems to me to be best to be satisfied with what has already been said, which may be sufficient to rouse up the recollection of those persons who are fond of learning, and to leave the remaining circumstances unwritten in their souls, as divine images in a most sacred place.

Josephus Antiquities of the Jews 4:8:11יוספוס קדמוניות היהודים ד׳:ח׳:י״א

Let not any one of you wear a garment made of woolen and linen, for that is appointed to be for the priests alone.

Josephus Antiquities of the Jews 4:8:20יוספוס קדמוניות היהודים ד׳:ח׳:כ׳

You are not to sow with seed a piece of land which is planted with vines, for it is enough that it supply nourishment to that plant, and be not harassed by ploughing also. You are to plough your land with oxen, and not to oblige other animals to come under the same yoke with them; but to till your land with those beasts that are of the same kind with each other. The seeds are also to be pure, and without mixture, and not to be compounded of two or three sorts, since nature does not rejoice in the union of things that are not in their own nature alike; nor are you to permit beasts of different kinds to gender together, for there is reason to fear that this unnatural abuse may extend from beasts of different kinds to men, though it takes its first rise from evil practices about such smaller things. Nor is any thing to be allowed, by imitation whereof any degree of subversion may creep into the constitution. Nor do the laws neglect small matters, but provide that even those may be managed after an unblamable manner.

Mishna Kilayim 9:1משנה כלאים ט׳:א׳

The prohibition of kilayim [the product of forbidden crossbreeding or working of certain animals with one another, planting together certain plants, or interweaving certain fibers] applies only to [sheep's] wool and linen, and only wool and linen can become unclean by negaim [diseased patches on skin, clothes, or houses that create impurity]. The priests, while in the service in the Temple only wear [garments] of wool and linen. Camel's wool and sheep's wool that have been mixed together, if the majority [of the wool] is from the camel, it is permitted [to mix them with linen, since the minority is annuled by the majority]. If the majority is from the sheep, it is forbidden [to mix them with linen]. If they are half and half [equal amounts], they are forbidden. The same [rule] applies to hemp and flax that have been mixed together.

אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִנְגָעִים אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. אֵין הַכֹּהֲנִים לוֹבְשִׁין לְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה, אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים, מֻתָּר, וְאִם רֹב מִן הָרְחֵלִים, אָסוּר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, אָסוּר. וְכֵן הַפִּשְׁתָּן וְהַקַּנְבּוֹס שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה.

Yerushalmi Kilayim 1:7ירושלמי כלאים א׳:ז׳

משנה אין מביאין אילן באילן ירק בירק ולא אילן בירק ולא ירק באילן רבי יהודה מתיר ירק באילן: גמרא מחלפה שיטתיה דר׳ יודה. תמן הוא אמר נוטל הוא אד׳ מעה אחת מפיטמה של אבטיח ומעה אחת מפיטמו של תפוח ונותנן לתוך גומא אחת והן מתאחין ונעשין כלאים. וכא הוא אמר הכין. תמן על ידי שהוא נותן זה בצד זה הן מתאחין ונעשין כלאים. ברם הכא ירק באילן הוא. תני מניין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל. מין בשאינו מינו מניין תלמוד לו׳ (ויקרא יט) את חקותי תשמורו. ר׳ יונה ר׳ לעז׳ בשם כהנא דר׳ לעזר היא משום חוקים שחקקתי בעולמי. מעתה אסור לאדם הראשון. ר׳ יוסי בשם רבי הילא דברי הכל היא משום חוקים שחקקתי בעולמי. מעתה אסור להרכיב תאינה שחורה על גבי תאינה לבנה. אמר רבי אבין ולא מכלאי הבגדים למדת. מה כלאי בגדים שאמרתי לך שני מינין לא זה ממין זה ולא זה ממין זה. אף כלאים שאסרתי לך בכל מקום לא זה ממין זה ולא זה ממין זה. תני בשם רבי לעזר מותר הוא גוי לזרוע וללבוש כלאים. אבל לא להרביע בהמתו כלאים ולא להרכיב אילנו כלאים. למה מפני שכתוב בהן למיניהן. והרי דשאין כתיב בהן למיניהן. אין כתיב בציוי אלא בהוצאה. ואם כן למה נתקללה הארץ. ר׳ יודן בר שלום אמר על ידי שעברה על גזרותיו של הקב״ה. (בראשית א) תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע. והיא לא עשת אלא ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו. רבי פינחס אמר שמחה בציוויה והוסיפה אילני סרק. על דעתיה דרבי יודן בר שלום יפה נתקללה הארץ. על דעתיה דרבי פינחס למה נתקללה הארץ. כאינש דאמר ליט ביזא דכן איינק. ואתיא כיי רבי נתן שלשה נכנסו לדין וארבעה יצאו מקוללין. ארורה האדמה בעבורך. עד כדון לית כתיב אלא בהמתך לא תרביע כלאים. עוף מנין אית תניי תני מאת חוקותי תשמורו ואית תני מבהמתך לא תרביע כלאים הרכיב אילן והרביע עוף מאן דאמ׳ מחוקותי תשמורו חייב שתים מאן דאמ׳ מבהמתך לא תרביע אינו חייב אלא אחת. בשהרביע בהמה והרביע עוף מאן דאמר מחקותי תשמורו אינו חייב אלא אחת מאן דאמר מבהמתך לא תרביע כלאים חייב שתים. תני אין מרכיבין זיתים ברכב של תמרה מפני שהוא אילן באילן. רבי יודן בעי ולית הדא פליגא על רבי לוי (תהילים קכח) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך כשתילי זתים סביב לשולחנך. מה זיתים אין בהר הרכבה. אף בניך לא יהא בהן פסולת. הא מכלל שיש בהן פסולת. שנייא היא הכא שהוא עתיד למתקה כהדא רבי שמעון בר׳ הוה משקי פרסתקיה יין מבושל בשביל למתקה:

Bavli Nazir 41b-42aבבלי נזיר מ״א:-מ״ב.

The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, from where does he derive the general principle that a positive mitzva will come and override a prohibition? The Gemara answers: He derives it from the mitzva of ritual fringes. As it is taught in a baraita: This verse: “You shall not wear diverse kinds of wool and linen” (Deuteronomy 22:11), {42a} indicates that fringes in the mitzva stated in the adjacent verse: “You shall make for yourself fringes” (Deuteronomy 22:12), can be from them, wool and linen. By juxtaposing the mitzva of ritual fringes to the prohibition against diverse kinds of cloth, the Torah teaches that the positive mitzva of ritual fringes, which includes dyed blue wool, overrides the prohibition against diverse kinds of cloth, i.e., one may attach woolen ritual fringes to a linen garment. From here one derives the general principle that a positive mitzva overrides a prohibition.

ור״א דאתי עשה ודחי את לא תעשה מנליה יליף מגדילים דתניא {דברים כ״ב:י״א} לא תלבש שעטנז {42a} הא גדילים תעשה לך מהם.ואחת.:

Tanchuma Bereshit 9תנחומא בראשית ט׳

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן וְגוֹ׳. יֵשׁ מִקֵּץ שָׁנָה וְיֵשׁ מִקֵּץ שְׁנָתַיִם, וְיֵשׁ יָמִים, וְיֵשׁ אַרְבָּעִים שָׁנָה. אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בְּנֵי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיוּ קַיִן וָהֶבֶל. וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מַהוּ? מִן מוֹתַר מַאֲכָלוֹ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי, זֶרַע פִּשְׁתָּן הָיָה, וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא מִבְּכוֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן לְפִיכָךְ נֶאֱסַר צֶמֶר וּפִשְׁתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז וְגוֹ׳ (דברים כב, יא). וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּתְעָרֵב מִנְחַת הַחוֹטֵא עִם מִנְחַת הַזַּכַּאי לְפִיכָךְ נֶאֱסַר.

R. Yehuda ibn Balaam Devarim 22:11ר׳ יהודה אבן בלעם דברים כ״ב:י״א

חזר על מצות ׳שעטנז׳ להסביר את מהותה, ואמר צמר ופשתים יחדו – וייחד אותה בכך, והותרו כל שני מינים שונים. וגזרת ׳כלאים׳ (ויקרא י״ט:י״ט), ממובן ״כלוא ולא אצא״ (תהלים פ״ח:ט׳), כלומר שני סוגים כלואים ביחד בחיבור אשר הוא האריגה, והוסיפה הקבלה בחיבור מתפירה.

Rashbam Vayikra 19:19רשב״ם ויקרא י״ט:י״ט

בהמתך לא תרביע כלאים YOU SHALL NOT LET YOUR CATTLE MATE WITH A DIFFERENT KIND: [An explanation that is] in conformance with the way of the world and that is appropriate for rebutting the heretics [is]: Just as Scripture in the creation story (Gen. 1:11) commanded each species to produce fruit "according to its own kind (למינו)," so it commanded that we conduct the affairs of the world in a similar manner when it comes to animals or fields or fruit-trees or ploughing with an ox and an ass (two separate species) [together]. Similarly [one should explain the restriction against wearing] wool and linen [together; it is outlawed] because [it is an illicit combination of two categories, as] the former is from an animal and the latter is from the category of things that grow in the ground. To the heretics [= Christians] I said that the text outlawed clothing of two different colors, for wool is [generally] colored, but linen is not. They accepted this explanation.

בהמתך לא תרביע כלאים – לפי דרך ארץ ותשובת המינין: כשם שציוה הכתוב שכל אחד ואחד יוציא פרי למינהו במעשה בראשית, כך ציוה להנהיג את העולם בבהמות ובשדות ואילנות, וגם בחרישת שור וחמור שהם שני מינים, וגם בצמר ופשתים שזה מן בהמות וזה מן קרקע וגידוליו. ולמינים אמרתי: הצמר צבוע והפשתן איננו צבוע, וקפיד בבגד של שני מראות, והודו לי.

Ibn Ezra Vayikra 19:19אבן עזרא ויקרא י״ט:י״ט

The reason for mentioning Do not interbreed different kinds of animals after the previous commandments, is to say to us: Just as the requirement to be holy implies that you must not do violence to other human beings, so also it implies that you must not do anything to animals which alters the work of God. This is why Scripture says, Preserve My decrees: you must preserve each species, and not interbreed one species with another. intermingled composed of two species. Later, I shall explain this word more fully. Not to intermingle even a field or a garment serves as a reminder. There are many commandments that are primarily reminders: e.g., the Festivals of Maṣṣot [Deuteronomy 16:3] and of Sukkot [23:43]; wearing ṣiṣit [Numbers 15:40]; hearing the shofar [Numbers 10:10]; affixing a mezuza; and wearing tefillin [Exodus 13:9]. I shall now reveal a little-known principle: Whoever is complete in his intellectual understanding is necessarily also complete in his religious observance. Thus, Scripture says regarding Abraham that "he kept My observances, My moral decrees, My authoritative decrees, and My laws" [Genesis 26:5]. wool-and-linen mixed together. This word is unique in Scripture. The Exegetes have said [Kil'ayyim 9:8] that it is a compound word, formed from three smaller words. It may also stem from a five-letter root.

(יט) וטעם להזכיר אחר אלה המצות: בהמתך לא תרביע כלאים – להזהיר אחר היותך קדוש, לא תעשה חמס לבן אדם כמוך, גם לא תעשה לבהמה, לשנות מעשה השם. על כן כתוב: את חקתי תשמרו – לשמור כל מין שלא יתערב מין עם מין. כלאים – שנים מינים. ועוד אפרש מלת כלאים. וטעם השדה והבגד להיות לזכרון, כי יש מצוות רבות לזכר, כחג המצות, וסוכות, וציצית, ושופר, ומזוזה, ותפילין. ופה ארמוז לך סוד, דע: כי השלם שלם, על כן כתוב באברהם: וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי (בראשית כ״ו:ה׳). שעטנז – המעתיקים אמרו: שהיא שלש מלות (ספרא ויקרא י״ט:י״ט). או: מחומשת, ופירושה מעורב, והוא שם, והוא לבדו במקרא.

Ibn Ezra Devarim 22:9-12אבן עזרא דברים כ״ב:ט׳-י״ב

(9) The consequence lest it be consecrated is conditional on you must not sow … with diverse seeds. The Spaniard Menaḥem ben Ya'aqov ibn Saruq has explained in his Textbook that the word consecrated comes from the triliteral root q-d-sh, on account of the seeds' intermixture with one another. (10) You shall not plow with an ox and a donkey God shows mercy to all of His creatures (for a donkey is not so powerful as an ox). This passage is connected to the previous one through the common concept of sowing. For the same reason, Scripture proceeds to discuss wool-and-linen. This prohibition was mentioned before [Leviticus 19:19] in general terms, but now Scripture explains it to denote wool and linen, and no other fabrics. (12) you must make for yourself tassels The Dissenters claim that this is a separate commandment, applicable at night, as the "fringes" [Numbers 15:38] are applicable during the day, and for this reason Scripture says which you cover yourself. The Exegetes, though, have transmitted to us the knowledge that this verse discusses the same commandment as the "fringes", and that it is applicable only during the day. The word tassels is to be interpreted in the sense wherein it was used apropos the building of the Temple: "wreathes of chain-work" [I Kings 7:17]. The Dissenters derived it from "largeness"; but we shall believe only in the words of our forebears. Scripture mentions this verse in order to specify that the commandment applies only to things with four corners. It is connected to the topic of wool-and-linen, because wool-and-linen is permissible on one's fringes [Yevamot 4b].

(ט) ואחר מצות הבית אמר מצות הזרע והנטע, כי אחר שהוא בארץ ובנה בית, יזרע. כלאים – פירשתיו (ראב״ע ויקרא י״ט:י״ט). פן תקדש – כבר פירשו מנחם בן סרוק הספרדי במחברתו, והוא מגזרת: קדש, בעבור שיתערב זה עם זה. (י) לא תחרוש בשור ובחמור – דבק עם הזריעה (דברים כ״ב:ט׳). והשם חמל על כל מעשיהו, כי אין כח השור ככח החמור. (יא) ובעבור הזריעה (דברים כ״ב:ט׳) אמר שעטנז. וכבר הזכירו על דרך כלל (ויקרא י״ט:י״ט), והנה פרט: שהוא הצמר והפשתים, לא אחרים. (יב) גדלים תעשה לך – אמרו המכחישים: שהיא מצוה בפני עצמה בלילה כמו הציצית ביום (במדבר ט״ו:ל״ז-מ״א), על כן כתיב: תכסה בה. והמעתיקים (ספרי דברים כ״ב:י״ב) העתיקו: כי זאת מצות הציצית. ופירוש גדלים – כמו: בבנינה (מלכים א ז׳:י״ז). והמכחישים הוציאוה מגזרת: גדולה, ואנחנו נאמין בדברי קדמונינו ז״ל לבדם. והזכיר זה הכתוב לבאר: על ארבע כנפות, ונסמך לשעטנז בעבור הציצית שהוא מותר.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 19:19ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י״ט:י״ט

את חקותי תשמורו – חוקים שחקקתי לך כבר מששת ימי בראשית, איני רוצה שתשנה אותם, לעשות בריות בעולם שלא עשיתי אני. בהמתך לא תרביע כלאים – שתרביע סוס על חמור, כן על סוסיה חמור, ויצא מהם פרד שלא בראתי, והנה שינית מעשה בראשית. וכן כל שני מינים, כגון כבש על עז, שתעשה עצמך כמו בורא. ואין הברכה מצויה בהם, ולא יוליד לעולם הפרדה, ולא שום כלאים, שמתוך ששני נטורש מתחברים יחד, זה מעכב על זה מלהוליד. וכן שדך לא תזרע כלאים – כגון חטה וחרצן, שזה מין עשב וזה מין אילן, ופעמים כשזורעין אותם יחד, באים שני גרגרים ומתחברין יחד ומוציאין צמח ביחד ויוצא דבר ממוצע משניהם, שלא נברא. תדע שיניקת זה באה בתוך זה, דאמרינן (בבלי ב״ק צ״ב.) דאריסי דרב יוסף מייתו ליה תמרי מדיקולי דקיימי ביני גופני, טעם בהו טעם חמרא. אמר: למחר אייתו מקורייהו, גופני קני דיקלי, דיקלי לא קני גופני. אלמא שיניקת וטעם זה באה בתוך זה, וכן כל שני גרגרים כשזורעם. ולפי שאינו ניכר כל כך כמו משתי בהמות, החמיר הכתוב שאם נטע כרם שלא יביא זרע לשם, כדכתיב: פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם (דברים כ״ב:ט׳). ואם העביר עציץ בכרם, כיון שהוסיף מאתים, כלומר: אחד במאתים, שם איסור (משנה כלאים ז׳:ח׳). אבל פחות ממאתים מותר, לפי שהוא בטל במאתים מה שגדל באיסור בתוך הכרם. וכן הרכבת האילן שגם זה מעביר החוק, שגורם לתפוח שמוצ{י}א חבושים או עוזרדים, ובורא בריאה שאינו חוק בעולם, הרי הוא משנה מנהג העולם ואסור. אבל כלאי זרעים דבר שאינו ניכר כלל הוא, ולא הקפיד עליו הכתוב, ואינו אלא מדרבנן. [{ובגד כלאים שעטנז} – לפשט שזה מין בהמה, וזה גידולי קרקע. ולמינים אמור: הצמר צבוע, ופשתים אינו צבוע, דהקפיד בבגד של שני מראיות. והודו לי. העיד הח״ר ברכיה נ״ע. הגה״ה.] ובגד כלאים – של צמר ופשתים, כדמפרש במקום אחר, דכתיב: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו (דברים כ״ב:י״א). ואינו אוסר שני מינים רק צמר ופשתים, כמו שפירשו רבותינו (בבלי שבת כ״ו:): דתנא דבי ר׳ ישמעאל: כיון שנאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים. וטעמא לפי שבגדי כהונה היו של כלאים של צמר ופשתים, כדאמרינן (בבלי יבמות ד׳:): מדשש כיתנא תכלת עמרא. ואסור להדיוט להשתמש בהם, דומיא דחלב ודם שנאסרו מפני שנקרבים על גבי המזבח. וכן בשמן המשחה דכתיב: ובמתכונתו לא תעשו כמהו (שמות ל׳:ל״ב), ובקטורת דכתיב: איש אשר ירקח כמוהו {וגו׳} ונכרת (שמות ל׳:ל״ג), דהוה ליה כמשמש בשרביטו של מלך ואסור, כמו שאסור להחליף חוקו. ואם תאמר: ליתסר תכלת עם ארגמן ותולעת שני? אינו צריך, כיון דנשתנה בדבר אחד שאין בו כלאים, שוב אינו צריך. כדאמרינן גבי שמן המשחה וקטורת: ובמתכונתו לא תעשו לכם, אלמא, כיון ששינה מתכונתו שוב אינו צריך. וגבי מנורה אמרו רבותינו (בבלי ר״ה כ״ד:): אבל עושה של {חמשה,} ששה, ושמנה קנים. וכן הקפיד הכתוב בבגדי אהרון שנעשו לדורות, אבל בבגדי כהנים הדיוטים ובבגדי לבן של יום הכפורים שאינם קבועים לדורות לא הקפיד הכתוב.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 22:9-12ר׳ יוסף בכור שור דברים כ״ב:ט׳-י״ב

(ט) לא תזרע כרמך כלאים – שיצטרפו הזרעים, ויצא הזרע מבין שניהם, ותביא מה שלא בראתי בעולם, כמו שפירשתי בקדושים תהיו (ר״י בכור שור ויקרא י״ט:י״ט). והוא הדין לכל שני מינין, אלא שדבר בהוה. פן תוקדש – דכלאים אסורין בהנאה (משנה כלאים ח׳:א׳), ואינם רק לשריפה. (י) לא תחרוש בשור ו{ב}חמור {יחדו} – והוא הדין לכל שני מינין, דילפינן שור שור משבת (בבלי ב״ק נ״ד:), ואדם מותר בכולם. ונראה שלכך אסר רחמנא חרישה משני מינין, שלא יבא להרגילם ולהרביעם זה עם זה. תדע שהרי בקדושים תהיו כתיב: שדך לא תזרע כלאים, בהמתך לא תרביע כלאים, ובגד כלאים שעטנז (ויקרא י״ט:י״ט), והכא במקום בהמתך לא תרביע כתיב: לא תחרוש בשור. אלמא: משום לא תרביע הוא. (ט) המלאה הזרע – אם נזרע שלא בכלאים, כגון המעביר עציץ נקוב בכרם, אינו נאסר עד שיבוא במילואו, שיוסיף מאתים. אבל אם נזרע בכלאים נאסר הזרע בהשרשה, כדאמרינן בכל שעה (בבלי פסחים כ״ה.). (יא-יב) לא תלבש שעטנז – משום דבגדי כהונה של כלאים (יבמות ד׳:), ולא ישתמש בשרביטו של מלך (משנה סנהדרין ב׳:ה׳). {ובגדלים – מותר} דאף הם לשם מצוה כמו בגדי כהונה.

Rambam Sefer HaMitzvot Negative Commandments 42רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה מ״ב

הזהירנו מללבוש בגד ארוג בצמר ופשתים כמו שהיו לובשים כומרי ע״ז באותו הזמן. והוא אמרו לא תלבש שעטנז, וזה מפורסם היום אצל כומרי ע״ז במצרים. והעובר על לאו זה חייב מלקות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת כלאים ובשבת וסוטה ומכות. (כי תצא, הלכות כלאים פ״י).

Moreh Nevukhim 3:37מורה נבוכים ג':ל״ז

THE precepts of the second class are those which we have enumerated in the section "On idolatry." It is doubtless that they all tend to save man from the error of idolatry and the evil practices connected with it; e.g., observing the times, enchantment, witchcraft, incantation, consulting with familiar spirits, and the like.... In order that we may keep far from all kinds of witchcraft, we are warned not to adopt any of the practices of the idolaters, even such as are connected with agriculture, the keeping of cattle, and similar work. [The Law prohibits] everything that the idolaters, according to their doctrine, and contrary to reason, consider as being useful and acting in the manner of certain mysterious forces. Comp. "Neither shall ye walk in their ordinances" (Lev. 18:3). "And ye shall not walk in the manners of the nation which I cast out before you" (ibid. 20:23). Our Sages call such acts "the ways of the Amorite"... We have explained in our large work that it is prohibited to round the corners of the head, and to mar the corners of the beard, because it was the custom of idolatrous priests. For the same reason, the wearing of garments made of linen and wool is prohibited: the heathen priests adorned themselves with garments containing vegetable and animal material, whilst they held in their hand a seal made of a mineral. This you find written in their books. The same is also the reason of the precept, "The woman shall not wear that which pertaineth unto a man" (Deut. 22:5). You find it in the book Tomtom, that a male person should wear coloured woman's dress when he stands before Venus, and a female, when standing before Mars, should wear a buckler and other armour. I think that this precept has also another reason; namely, that the interchange of dress creates lust and leads to immorality.... Another belief which was very common in those days, and survived the Sabeans, is this: When a tree is grafted into another in the time of a certain conjunction of sun and moon, and is fumigated with certain substances whilst a formula is uttered, that tree will produce a thing that will be found exceedingly useful. More general than anything mentioned by the heathen writers was the ceremony of grafting an olive branch upon a citron tree, as described in the beginning of the Nabatean Agriculture. I am of opinion that the book of medicines which Hezekiah put away (B: T. Pes. 56a) was undoubtedly of this kind. They also said that when one species is grafted upon another, the branch which is to be grafted must be in the hand of a beautiful damsel, whilst a male person has disgraceful and unnatural sexual intercourse with her; during that intercourse the woman grafts the branch into the tree. There is no doubt that this ceremony was general, and that nobody refused to perform it, especially as the pleasure of love was added to the (supposed) future results of the grafting. The Law, therefore, prohibits us to mix different species together, i.e., to graft one tree into another, because we, must keep away from the opinions of idolaters and the abominations of their unnatural sexual intercourse. In order to guard against the grafting of trees, we are forbidden to sow any two kinds of seed together or near each other. When you study the traditional explanation of this precept, you will find that the prohibition of grafting, the principal element in this commandment, holds good for all countries, and is punishable by forty stripes: but the sowing of seeds one near the other is only prohibited in Palestine. In the Nabatean Agriculture it is further distinctly stated that it was the custom of the people in those days to sow barley and stones of grapes together, in the belief that the vineyard could only prosper in this way. Therefore the Law prohibits us to use seed that has grown in a vineyard, and commands us to bum both the barley and the produce of the vineyard. For the practices of the heathen, which they considered as of a magic and talismanic character, even if not containing any idolatrous element, are prohibited, as we have stated above (p. 334) in reference to the dictum of our Sages, "We must not hang upon a tree the fœtus of an animal belonging to the Sanctuary." The Law prohibits all heathen customs, called by our Sages "the ways of the Amorite," because they are connected with idolatry. On considering the customs of the heathen in their worship, you will find that in certain kinds of worship they turn toward stars, in others to the two great luminaries; frequently they choose the rise of signs in the Zodiac for sowing and fumigating; and as to the circuits made by those who plant or sow, some complete five circles, corresponding to the five planets, with the exclusion of the two luminaries: others go seven times round, according to the number of the planets, when including sun and moon. They believe that all these practices are magic charms of great efficiency in agriculture. Thus those practices lead to the worship of stars: and therefore all practices of those nations have been prohibited, in the words, "Ye shall not walk in the manners of the nation which I cast out before you" (Lev. 20:23). Those practices which were more general and common, or were distinctly connected with idolatry, are particularly pointed out as prohibited; e.g., eating the fruit of a tree during the first three years, intermixing of species and the mixed species sown in a vineyard. I am surprised as the dictum of Rabbi Joshiyah, which has been adopted as legally binding, in reference to the mixed seed in a vineyard, viz., that the law is only transgressed when wheat, barley, and the stone of a grape are sown simultaneously. He must undoubtedly have seen the source of that kind of the ways of the Amorite. It must now be clear to you, and no room can be left for any doubt, that the prohibition of wearing garments of wool and linen, of using the fruit of a tree in the first three years, and of mixing divers species, are directed against idolatry, and that the prohibition against adopting heathen manners serves to remove anything which leads to idolatry, as has been shown by us.

ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל השני הם ה׳מצוות׳ כולם אשר ספרנום ב״הלכות עבודה זרה״. ומבואר הוא שהם כולם - להציל מטעות ׳עבודה זרה׳ ומדעות אחרות בלתי אמתיות התגלגלו עם ׳עבודה זרה׳ כ׳מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב׳ וזולתם מן הכת שלהם. וכשתקרא כל הספרים אשר זכרתי לך יתבאר לך שהכשוף אשר תשמע אותו הוא פעולות שהיו עושים אותם הצאבה הכשדיים והכלדיים; ויותר היה במצריים ובכנעניים - היו מביאים לחשוב בהם או היו חושבים שהם יעשו מעשים נפלאים במציאות אם לאיש אחד או לאנשי מדינה. והמעשים ההם אשר יעשו אותם המכשפים אין ההקש נותן אותם ולא יאמין השכל שהם יחיבו דבר כלל כמו שיכונו לקבץ צמח ידוע בעת ידוע או ילקח מן הדבר הפלוני מספר פלוני ומכך מספר כך. והוא שער גדול מאד - ואני אכללהו לך בשלשה מינים. האחד מהם - מה שנתלה בדבר מן הנמצאות צמח או בעל חיים או מוצא; והשני - מה שנתלה בהגבלת זמן שיעשו בו המעשים ההם; והשלישי - פעולות אנושיות שיעשו כריקוד או טיפוח או הצווחה או השחוק או הדילוג על רגל אחת או שישכב על הארץ פרקדן או לשרוף דבר או לעשן בעישון ידוע או דברים ידובר בהם מובנים או בלתי מובנים - אלו הם מיני מעשי הכישוף: ויש פעולות כישוף שלא ישלמו אלא בכל אלו הפעולות - כאמרם ילקח כך וכך עלים מן הצמח הפלוני ויקחם בהיות הירח במעלה הפלונית בעת שהוא ביתד מזרח או זולתו מן היתדות; וילקח מקרני הבהמה הפלונית או מזעתה או משערה או מדמה - שיעור כך והשמש בחצי השמים דרך משל או במקום מוגבל; וילקח מן המוצא הפלוני או ממוצאים רבים ויתך במולד כך והכוכבים על ערך כך; - אחר כן תדבר ותאמר כך ואתה תעשן בעלים ההם וכיוצא בהם לצורה ההיא המותכל - ויארע כך. ויש פעולות כישוף יחשבו חושבים שהם ישלמו באחד מן המינים ההם. - ורוב מעשי הכישוף האלה יתנו בהם שיהיו העושות נשים על כל פנים - כמו שתמצא שזכרו בהוצאת המים שעשר נשים בתולות ילבשו חלי ובגדים אדומים וירקדו דוחקות אחת חברתה הולכות לפנים ושבות לאחור וירמזו לשמש - והשלמת הפועל ההוא הארוך - עד שיצאו המים לפי מחשבתם. וכן זוכרים שארבע נשים תשכבנה על גבן ותגבהנה רגליהן מפוסקות ויאמרו כך ויעשו כך והם על זאת ההצעה המגונה - ויסור הברד היורד על המקום ההוא. והרבה מאלו ההבלים והשגעונות לא תמצאם כלל שיתנו בפעולתם אלא נשים. - ואי אפשר לפעולות הכישוף כולם מבלתי הבטה בענין הכוכבים - רצוני לומר שהם יחשבו שזה הצמח - מחלק הכוכב הפלוני; וכן כל בעל חיים וכל מוצא ייחסוהו לכוכב. וכן יחשבו שהפעולות ההם אשר בעשותם אותם יעשה להם הכישוף הם מיני עבודות לכוכב ההוא - וירצהו הפועל ההוא או המאמר ההוא או העישון ולזה יעשה לנו מה שנרצה: ואחר זאת ההקדמה אשר תתבאר לך מקריאת ספריהם הנמצאים עתה בידינו שכבר הודעתים לך שמע דברי. אחרי שכונת התורה כולה וקטבה אשר עליו תסוב הוא הסרת ׳עבודה זרה׳ ומחות זכרה ושלא יחשב בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל בדבר מאלו הענינים הנמצאים לבני אדם שזה הדעת הוא המביא לעבדם - התחיב שיהרג כל מכשף כי המכשף הוא ׳עובד עבודה זרה׳ בלא ספק אבל בדרכים מיוחדים זרים בלתי דרכי עבודת ההמון לאלוהות ההם. ולהיות הפעולות ההם כולם אמנם הותנה ברובם שיעשום הנשים אמר ״מכשפה לא תחיה״; ועוד - לחמלת בני אדם בטבע להרוג הנשים. ולזה באר גם כן ב׳עבודה זרה׳ לבד ״איש או אשה״ וכפל ואמר ״את האיש... או את האשה״ - מה שלא בא כמו זה לא ב׳חילול שבת׳ ולא בזולתו; וסיבת זה - רוב החמלה עליהם בטבע. וכאשר היו המכשפים חושבים בכשופיהם שהם עושים מעשה ושהם בפעולות ההם מגרשים החיות הרעות מן העירות כאריות והנחשים וכיוצא בהם; ויחשבו גם כן שהם בכשופיהם ידחו מיני נזקים מצמח האדמה - כמו שתמצא להם פעולות שיחשבו שהם ימנעו רדת הברד ופעולות יהרגו התולעת מן הכרמים עד שלא תפסידם (וכבר האריכו בהריגת תולעת הכרמים - רצוני לומר הצאבה - ב׳דרכי האמורי׳ ההם הנזכרים בספר העבודה הנבטיה); וכן יחשבו שיש להם פעולות ימנעו נפילת עלי האילן ונשירת הפרי - מפני אלו הענינים המפורסמים אז כלל ב׳דברי הברית׳ שבעבודת ׳עבודה זרה׳ ומעשי הכשוף ההם אשר תחשבו שירחיקו מכם אלו הנזקים בהם יחולו הצרות ההם בכם אמר ״והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם״ ואמר ״ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר״ ואמר ״פרי אדמתך יירש הצלצל״ ואמר ״כרמים תטע ועבדת - ויין לא תשתה ולא תאגור כי תאכלנו התולעת״ ואמר ״זיתים יהיו לך בכל גבולך - ושמן לא תסוך כי ישל זיתיך״. עיקר הענין - שכל מה שהתחכמו בו ׳עובדי עבודה זרה׳ לחזק עבודתה ולהעמידה לעד ומביא בני אדם לחשוב שהם דוחים נזקים ידועים ומביאים תועלות מיוחדות - כלל ב׳דברי הברית׳ ואמר שבעבודתה ימנעו התועלות ויחולו הצרות ההם. הנה התבאר לך אתה המעין למה כונה התורה לאותם פרטי ה׳קללות׳ וה׳ברכות׳ הנכללות ב׳דברי הברית׳ ויחדתם מזולתם. ודע שיעור זאת התועלת הגדולה גם כן: ולהרחיק מכל מעשי הכשוף הזהיר מעשות דבר מחוקותיהם ואפילו במה שנתלה במעשי עבודת האדמה והמרעה וכיוצא בהם - רצוני לומר כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם כמנהג הסגולות והכוחות המיוחדות - והוא אמרו ״ולא תלכו בחוקות הגוי״ והם אשר יקראום ׳ז״ל׳ ׳דרכי האמורי׳ מפני שהם סעיפי מעשי המכשפים שהם דברים לא יגזרם הקש טבעי אך הם מושכים למעשי הכישוף אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח ויתגלגל הענין להגדיל הכוכבים ולעבדם - ואמרו בפרוש ״כל שיש לו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי״ - רוצים בזה שכל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור. ולכן כאשר נאמר ״אילן שהוא משיר פרותיו טוענו באבנים וסוקרו בסקרא״ הוקשה על זה המעשה ״בשלמא ׳טוענו באבנים׳ כי היכי דליכחוש חיליה אלא ׳סוקרו בסיקרא׳ וגו׳?״ - הנה התבאר שסקירה בסקרא וכל מה שדומה לזה ממה שלא יגזרהו ההקש אסור לעשותו ׳משום דרכי האמורי׳. וכן אמרו ב׳שליא של מקודשין תקבר׳ - אמרו ״אין תולין אותה באילן ואין קוברין אותה בפרשת דרכים מפני דרכי האמורי״ - ועל זה תעשה הקש. ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם כ׳מסמר הצלוב ושן השועל״ כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהם שהוציא אותם הנסיון והיו ׳משום רפואה׳ והולכים על דרך תלות העשב שקורין בערבי ׳פאוניא׳ על הנכפה ונתינת צואת הכלבים על מורסות הגרון והעישון בחומץ מרקשית למורסות המכות הקשות - כי כל מה שנתאמת נסיונו כאלו אף על פי שלא יגזרהו ההקש הוא מותר לעשותו מפני שהוא ׳משום רפואה׳ ונוהג מנהג שלשול הסממנים המשלשים. והעלה בידך אלו הנפלאות ממאמרי זה אתה המעין ושמרם ״כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך״: והנה בארנו בחיבורנו הגדול שהקפת ׳פאת ראש ופאת זקן׳ אסור מפני שהוא תיקון ׳כמרי עבודה זרה׳. והיא הסיבה גם כן לאיסור ה׳שטענז׳ כי כן היה תקון הכמרים גם כן היו מקבצים בין הצומח ובעל החיים בלבוש אחד והיה חותם אחד מן המוצאים בידו - תמצא זה כתוב בספריהם: והיא הסיבה גם כן באמרו ״לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה״ - תמצאהו בספר טומטום יצוה שילבש האיש בגד אשה צבוע כשיעמוד בכוכב נוגה ותלבש האשה השריון וכלי המלחמה בעמדה למאדים. ובו גם כן אצלי סיבה אחרת והיא - שזה הפועל מעורר התאוה ומביא למיני זנות: ואמנם איסור ההנאה ב׳עבודה זרה׳ מבואר מאד שפעמים יקחה לשבור אותה וישאירה ותהיה לו ל׳מוקש׳; ואפילו אם שברה ויצקה או מכרה ׳לגוי׳ נאסרו דמיה בהנאה. וסיבתו - כי הרבה פעמים יחשבו ההמון הענינים המקריים סיבות עצמיות כמו שתמצא רוב בני אדם אומרים שאחר ששכן פלוני בזה הבית או קנה זאת הבהמה או זה הכלי העשיר והוסיף ממונו וכי היו מבורכים לו. וכן היה אפשר שיקרה לאיש אחד שתצליח סחורתו וירבה ממונו מן הדמים ההם ויחשבהו לסיבה ושברכת דמי הצורה ההיא הנמכרת גרמה לו זה ויאמין בה מכ שכונת התורה כולה - הפך האמונה ההיא - כמו שהתבאר מכל דברי ה׳תורה׳. וזאת היא הסיבה בעצמה באיסור הנאת ׳צפוי נעבד ותקרובות עבודה זרה׳ וכליה כדי שננצל מן המחשבה ההיא - כי היתה אמונתם בהם בזמנים ההם גדולה מאד עד שהיו חושבים שיחיו וימיתו ושכל טוב ורע מהם - רצוני לומר מן הכוכבים. ומפני זה עשתה התורה חיזוקים להסיר הדעת ההוא בברית ועדים ושבועות חמורות ובאלות הנזכרות והזהר להשמר לקחת דבר ממנה ולהנות בה. והודיענו ית׳ שאם יתערב מדמיה שום דבר עם ממון אדם - יאבד הדבר ההוא כל הממון ההוא ויכלהו - והוא אמרו ״ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו וגו׳״ - כל שכן שאין להאמין שיש בה ברכה. וכשתעין בכל ה׳מצוות׳ שבאו ב׳עבודה זרה׳ אחת אחת תמצא סבתם מבוארת. והיא - להסיר הדעות הרעות ולהתרחק מהם עד הקצה האחרון: וממה שנתעורר עליו הוא - שנותני הדעות השקריות שאין עיקר להם ולא הועיל בם יערימו ויעשו תחבולה לחזק אמונתם באמרם לבני אדם שמי שלא יעשה הפעולה ההיא המחזקת לאמונה ההיא והמקימת אותה לנצח - תחול עליו המכה הפלונית; ואפשר שתארע המכה ההיא במקרה יום אחד לאדם אחד ויכון אל הפעולה ההיא וימשך אחר הדעת ההוא. וידוע מטבע בני אדם בכלל שרוב פחדם ויראתם היא מאבדת הממון והבנים - ולזה פרסמו עובדי האש בזמנים ההם שכל מי שלא ״יעביר בנו ובתו באש״ ימותו בניו; ואין ספק שמפני זאת ההרחקה מיהר כל אחד לעשותו לרוב חמלתו ופחדתו על הבן ולמיעוט הפעולה וקלותה שאין שם אלא להעבירו על האש - וכל שכן בהיותו ענין הבנים הקטנים מסור לנשים וידוע מהירות האמין הנשים לכל דבר וחולשת שכלם בכלל. ומפני זה עמדה התורה כנגד זאת הפעולה מאד ועשתה בה מין החיזוקים מה שלא עשתה בשאר מיני ׳עבודה זרה׳ ״למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי״. ואחר כן הגיד הנאמן מפי האלוה ית׳ ואמר שזה הענין אשר יעשוהו להחיות הולד במעשה ההוא יאבד האלוה עושהו ויכרית זרעו - אמר ״ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו וגו׳״. ודע שרושם הפעולה ההיא נשאר עד היום לפרסומו בעולם. הלא תראה המילדות יקחו הנערים הקטנים בחיתול וישימו עישון בלתי טוב הריח על האש ויניעו הנער ההוא על העישון ההוא שעל האש וזה מין מן ה׳העברה באש׳ בלא ספק אין מותר לעשותו. והסתכל רוע ערמת נותן זה הדעת איך השאירו וקימו בזה הדמיון עד שעמדה כנגדו התורה אלפי שנים - ולא נמחה זכרו ועומד רישומו: וכן עשו ׳עובדי עבודה זרה׳ בעניני הממון - ושמו לחוק שיהיה אילן אחד לנעבד והוא ה׳אשרה׳ תלקח תבואתה יקריבו קצתה ויאכלו שאריתה בבית ׳עבודה זרה׳ - כמו שבארו בדיני ה׳אשרה׳. וכן שמו לחוק שראשית פרי כל אילן שפריו נאכל יעשה בו כן - רצוני לומר; שיקריבו קצתו ויאכלו קצתו בבית ׳עבודה זרה׳. ופרסמו גם כן שאי זה אילן שלא יעשה כן בראשית פריו ייבש האילן ההוא או ישל פריו או תמעט תבואתו או תארע לו מכה - כמו שפרסמו שכל ולד שלא יעבירו אותו באש ימות; ולפחד בני אדם על ממונם מהרו גם כן לזה. ועמדה התורה כנגד זה הדעת ואמר ית׳ בשרפת כל מה שיוציא האילן העושה פרי לשלושת השנים - כי קצתם יתנו פרי אחר שנה וקצתם יתנו תחילת תבואתם אחר שנתים וקצתם אחר שלש וזהו הרוב למי שיטע כדרך שבני אדם נוטעים באחד מן השלושה דרכים המפורסמים והם ״נטיעה והברכה והרכבה״; ולא תביט למי שיזרע גרעין או עצם - שהתורה לא תתלה החוקים אלא בדרכים שהם על הרוב ורוב מה שתאחר ה׳נטיעה׳ תחילת תבואתה ׳בארץ ישראל׳ הוא לשלש שנים. ויעד לנו ית׳ אשר באבד זאת התבואה הראשונה והשחתתה תרבה תבואת האילן - אמר ״להוסיף לכם תבואתו״. וצוה באכילת ׳נטע רבעי׳ ״לפני יי״ תחת שהיו אוכלים ׳ערלה׳ בבית ׳עבודה זרה׳ - כמו שבארנו: וממה שזכרוהו גם כן עובדי ׳עבודה זרה׳ הקדמונים בעבודה הנבטיה שהם היו מעפשים דברים שזכרום וישמרו בהם בוא השמש במעלה ידועה ומעשי כישוף רבים וחשבו שהדבר ההוא יהיה מזומן ביד כל אחד וכשיטע אדם אילן עושה פרי יזרה סביבו או במקומו מן הדבר ההוא המעופש - וימהר להצמיח האילן ולתת פריו מהרה יותר מן הנהוג. וזכרו שזה - ענין נפלא מאד ונוהג מנהג הטליסמאות ושהוא - ענין יותר נפלא מכל מיני הכישוף כולם במהר יציאת פרי כל עץ עושה פרי. וכבר בארתי לך והודעתיך בריחת התורה ממעשי הכישוף כולם ולזה אסרה התורה כל פרי שיתן האילן בשלש שנים מיום נטיעתו ואין צריך אם כן למהר נתינת פרים לפי מה שהיו חושבים - ואחר שלש שנים יוציאו רוב העילנות הנותנים פרי - פרים בארץ ישראל לפי מנהג טבעם ולא יצטרך למעשה הכישוף ההוא המפורסם אצלם אז. והבן אלו הנפלאות גם כן: ומן הדעות המפורסמות בזמנים ההם אשר השאירום הצאבה - שהם אמרו בהרכבת האילן באילן אחר כשיעשה במולד כן ויעושן בכך וכך ויאמר עליו כך וכך בשעת ההרכבה יבוא מן המורכב ההוא דבר שיחשבו שהוא מועיל תועלות גדולות - המפורסם מכל מה שזכרוהו הוא מה שזכרו בתחילת ספר העבודה הנבטית בהרכבת הזית באתרוג; והאמת אצלי ש״ספר רפואות״ ש׳גנז חזקיהו׳ מזה הכת היה בלא ספק. - וכן זכרו עוד שבעת הרכבת מין במין זולתו צריך שיהיה החוטר אשר ירצה להרכיבו ביד נערה יפה ואיש ישגלנה משגל מגונה שזכרוהו ובעת חיבורם על זה הדרך תרכיב האשה הנטע באילן. ואין ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי שלא היה עושה כן וכל שכן למה שהתחבר אליו מהנאת המשגל עם התוחלת בתועלות ההם. ומפני זה נאסרו ה׳כלאים׳ - רצוני לומר ׳הרכבת אילן באילן׳ - בעבור שנתרחק מסיבות ׳עבודה זרה׳ ומ׳תועבות׳ משגליהם היוצאים מדרך הטבע. ומפני ׳הרכבת אילן׳ נאסר לקבץ אי זה שני מיני ׳זרעים׳ שיהיו ואפילו לסמכם זה לזה. אתה תמצא כשתסתכל בפרוש זאת ה׳מצוה׳ ״הרכבת אילן לוקין עליה מן התורה בכל מקום״ מפני שהיא עיקר האזהרה ו׳כלאי זרעים׳ - כלומר סמכם זה לזה - לא נאסר רק ב׳ארץ ישראל׳: וכן זכרו בבאור בספר העבודה ההוא כי מנהגם היה לזרוע שעורה וחרצן יחד וחשבו שלא יהיה הכרם טוב אלא בזה. ולכן אסרה התורה ׳כלאי הכרם׳ וצותה לשרוף הכל - כי ׳חוקות הגוים׳ כולם אשר היו חושבים שהם כוחות וסגולות; ואפילו דבר שלא יהיה בו ריח ׳עבודה זרה׳ נאסר - כמו שבארנו באמרם ״אין תולין אותה באילן וגו׳״. ונאסרו ׳חוקותיהם׳ כולם אשר יקראו ׳דרכי האמורי׳ למה שנמשך אליהם מ׳עבודה זרה׳. כשתסתכל מנהגיהם בעבודתם תמצא מיני עבודה יפנו בהם לכוכבים ומינים יפנו בהם לשני המאורים הגדולים; והרבה פעמים יבחרו מולדי מזלות לזריעה ועישונים והקפים יקיף אותם הנוטע או הזורע - מהם מי שיקיף חמש הקפות לחמש הכוכבים המשרתים מלבד שני המאורים. ומהם מי שיקיף שבע הקפות לשבעת המשרתים אשר שני המאורים בכללם ויחשבו שאלו כולם - כוחות וסגולות מועילות מאד בעבודת האדמה להביא בני אדם לעבודת הכוכבים. ונאסרו ׳חוקות הגוים׳ ההם כולם בכלל ואמר ״ולא תלכו בחוקות הגוי וגו׳״ ומה שהיה בהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו באור במין ׳עבודה זרה׳ יחד בו האיסור כ׳ערלה וכלאים וכלאי הכרם׳. והתמה אצלי מאמר ר׳ יאשיה ב׳כלאי הכרם׳ והוא ׳הלכה׳ ״עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד״ - אין ספק אצלי שראה עיקר הענין ההוא מ׳דרכי האמורי׳: הנה כבר התבאר לך בבאור אין ספק בו שאיסור ׳שעטנז וערלה וכלאים׳ הוא מפני ׳עבודה זרה׳ ושאיסור ׳חוקותיהם׳ הרמוז אליו הוא למה שנמשך עליו מ׳עבודה זרה׳ - כמו שבארנו:

Moreh Nevukhim 3:49מורה נבוכים ג':מ״ט

It is well known that we must not indulge in any sensual enjoyment whatever with the persons included in the above prohibitions: we must not even look at them if we intend to derive pleasure therefrom. We have explained this in "the laws about forbidden sexual intercourse" (Hilkot issure bïah, 21:1-2), and shown that according to the Law we must not even engage our thoughts with the act of cohabitation (ibid. 19) or irritate the organ of generation; and when we find ourselves unintentionally in a state of irritation, we must turn our mind to other thoughts, and reflect on some other thing till we are relieved. Our Sages (B. T. Kidd 30b), in their moral lessons, which give perfection to the virtuous, say as follows: "My son, if that monster meets you, drag it to the house of study. It will melt if it is of iron; it will break in pieces if it is of stone: as is said in Scripture, 'Is not my word like a fire? saith the Lord, and like a hammer that breaketh the rock in pieces?'" (Jer. 23:29). The author of this saying thus exhorts his son to go to the house of study when he finds his organ of generation in an irritated state. By reading, disputing, asking, and listening to questions, the irritation win certainly cease. See how properly the term monster is employed, for that irritation is indeed like a monster. Not only religion teaches this lesson, the philosophers teach the same. I have already quoted verbatim the words of Aristotle. He says: "The sense of touch which is a disgrace to us, leads us to indulge in eating and sensuality," etc. He calls people degraded who seek carnal pleasures and devote themselves to gastronomy: he denounces in extenso their low and objectionable conduct, and ridicules them. This passage occurs in his Ethics and in his Rhetoric. In accordance with this excellent principle, which we ought strictly to follow, our Sages teach us that we ought not to look at beasts or birds in the moment of their copulation. According to my opinion, this is the reason why the cross-breeding of cattle is prohibited (Lev. 19:19). It is a fact that animals of different species do not copulate together, unless by force. It is well known that the low class of breeders of mules are regularly engaged in this work. Our Law objected to it that any Israelite should degrade himself by doing these things, which require so much vulgarity and indecency, and doing that which religion forbids us even to mention, how much more to witness or to practise, except when necessary. Crossbreeding, however, is not necessary. I think that the prohibition to bring together two species in any kind of work, as included in the words, "Thou shalt not plow with an ox and an ass together" (Deut. 22:10), is only a preventive against the intercourse of two species. For if it were allowed to join such together in any work, we might sometimes also cause their intercourse. That this is the reason of the commandment is proved by the fact that it applies to other animals besides ox and ass; it is prohibited to plow not only with ox and ass together, but with any two kinds. But Scripture mentions as an instance that which is of regular occurrence. As regards circumcision, I think that one of its objects is to limit sexual intercourse, and to weaken the organ of generation as far as possible, and thus cause man to be moderate. Some people believe that circumcision is to remove a defect in man's formation; but every one can easily reply: How can products of nature be deficient so as to require external completion, especially as the use of the fore-skin to that organ is evident. This commandment has not been enjoined as a complement to a deficient physical creation, but as a means for perfecting man's moral shortcomings.

ואמנם איסור ה׳עריות׳ הענין בכולם שב למעט המשגל ולמאוס בו ושלא ירצה ממנו כי אם מעט מזער.... וכבר ידעת שאסור לנו להנות ב׳ערוה׳ על אי זה צד שיהיה ואפילו בראית העין - והוא שיכוון להנות כמו שבארנו ב״הלכות איסורי ביאה״. ושם בארנו שאין מותר בתורתנו להרהר במשגל כלל וגם לעורר הקשי כלל; ושהאדם כשיתקשה מבלתי כונה ראוי לו שישיב רעיוניו למחשבה אחרת ויסתכל בדבר אחר עד שיסור הקשי. אמרו ה׳חכמים ז״ל׳ במוסריהם המשלימים החסידים ״אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש אם ברזל הוא - נימוח ואם אבן הוא - מתפוצץ - ׳הלא כה דברי כאש - נאום יי - כפטיש יפוצץ סלע׳״ - הוא אומר לבנו דרך מוסר כשתתקשה ותכאב לך ל׳בית המדרש׳ ותקרא וללוק ושאל וישאלוך יסור ממך הכאב ההוא בלי ספק. ותמה מאמרו ׳מנוול זה׳ - כי זה באמת ׳נוול׳ גדול הוא. ואין המוסר הזה מצד התורה לבד כי הענין הזה גם כן אצל הפילוסופים - כבר הודעתיך דברי אריסטו בלשונו - אמר זה החוש אשר הוא חרפה לנו - רצונו לומר חוש המישוש המביא לבחור המאכל והמשגל - והוא קורא בספריו האנשים הבוחרים המשגל ואכילת מיני התבשילים הפחותים וירחיב פה ויאריך לשון בגנותם ובפחיתותם ויתלוצץ עליהם - תמצא זה ב״ספר המדות״ אשר לו וב״ספר ההגדה והסיפור״. ולפי זאת המידה החשובה אשר ראוי לכון אליה ולהחזיק בה הזהירו ה׳חכמים ז״ל׳ מהסתכל ב׳בהמה ועוף׳ ׳בשעה שמזדקקין זה לזה׳. וזהו הטעם אצלי באיסור ׳כלאי בהמה׳ כי בידוע שלא יתעורר איש ממין אחד לבעול איש ממין אחר על הרוב אם לא ירכיבוהו עליו בידים - כמו שתראה אלו הפחותים מולידי הפרדות עושים תמיד; ומאסה התורה שישפיל איש מ׳ישראל׳ מעלתו לזה המעשה למה שבו מן הפחיתות והעזות ושיתעסק בדברים שמאסה התורה לזכרם כל שכן לעמוד עליהם ולעשותם רק בעת הצורך - ואין צורך לזאת ההרכבה. ויראה לי כי טעם איסור קיבוץ שני מינים באי זה מעשה שיהיה אינו רק להרחיק מהרכבת שני מינים - רצוני לומר ״לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו״ - כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכיב אחד מהם על חברו. והראיה על זה - היות הדין הזה כולל לזולת ׳שור וחמור׳ ״אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין אלא שדיבר הכתוב בהוה״: וכן ה׳מילה׳ אצלי אחד מטעמיה - למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה. וכבר חשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון יצירה ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ? - עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא ולא נתנה ׳מצוה׳ זו להשלים חסרון הבריאה רק להשלים חסרון המידות. נה להוציאו מכח דברינו:

Rid Devarim 22:10-11רי״ד דברים כ״ב:י'-י"א

(י-יא) [הגהה: לא תחרוש בשור ובחמור – מפני ששור מעלה גרה וחמור אינו מעלה גרה נמצא שכל שעה דומה לחמור כאלו אוכל ומצערו ובירושלמי דכלאים יש מפני שאין משאן שוה וכח השור מרובה והיה טורח לחמור לעשות בשוה לו וזה עינוי להם כי כששניהם שקולים נח להם. לא תלבש שעטנז צמר ופשתים – שלא להזכיר חטא קין על הבל שקין הביא מפרי האדמה זרע פשתים והבל הביא מובחר שבצאן המכוסה בצמר. עד כאן הגהה.]

Chizkuni Vayikra 19:19חזקוני ויקרא י״ט:י״ט

את חקותי תשמורו, "you are to observe My statutes;" previously when the Torah commenced a paragraph with this introduction, what followed were the laws about family purity, chastity, incest etc. (18,5) Now it introduces laws of a similar nature applying to different categories of vegetation, and their derivatives, i.e. mixing wool and linen. Fruitbearing trees must not have branches of other types of fruit grafted on to their trunks. בהמתך לא תרביע כלאים, "you must not try to crossbreed different categories of mammals." After the Torah had warned us to be holy, i.e. not to forcibly violate natural norms, as well as not to violate personal freedom of your fellowman by violence, now the Torah expands the subject matter to include the animal kingdom. In other words, we are not to tamper with what the Creator had seen fit to create as a separate species, i.e. למינו, למינה, למיניהם, "according to their respective species." ובגד כלאים, "and a garment made of two kinds of fabrics mixed together;" according to some commentators (B'chor Shor) the reason behind this prohibition is to distinguish the garments worn by the priests from those worn by ordinary Israelites, the priests having been specifically ordered to wear some garments containing a mixture of wool and linen (as mentioned already in the Talmud tractate Yevamot folio 4. It is stated there that the word שש in the Torah refers to a type of linen, whereas the word תכלת refers to wool dyed blue). We find something similar with regard to the prohibition of certain fat parts offered on the altar, and all kinds of blood, as well as the oil used for anointing the kings of the house of David, or incense in certain proportions; all of the aforementioned are for the exclusive use in the service of the Lord by the priests. Anyone making personal use of them is as guilty of severe trespass as someone making personal use of the King's scepter.

את חקתי תשמרו – אהדריה קרא, למעלה הזהיר בחוקות עריות וכאן הזהיר בחוקות כלאים, ללמדך שאין מרכיבים עץ מאכל על גבי עץ מאכל. בהמתך לא תרביע כלאים אחר שצוה להיות קדוש שלא לעשות חמס לרעהו צוה כמו כן שלא לעשות לבהמה ולשאר עניינים לשנות בהם מעשה הקב״ה שכשם שצוה הקב״ה במעשה בראשית שכל אחד ואחד יוציא פרי למינהו כך צוה והזהיר בכל ענייני כלאים. ובגד כלאים – י״מ הטעם שנאסרו לפי שבגדי כהונה היו מצמר ופשתים כדאמר בעלמא. מדשש כתנא תכלת עמרא דומיא דחלב ודם ושמן המשחה וקטרת שנאסרו דהוה ליה כמשתמש בשרביטו של מלך.

Chizkuni Devarim 22:9-11חזקוני דברים כ״ב:ט׳-י״א

(9) לא תזרע כרמך כלאים, "do not sow your vineyard with more than one kind of seed;" previously, in Leviticus 19,19 we had a similar law where we were warned no to sow two seeds in our fields. The reason given is that the seeds might mingle and produce a new species, something that runs counter to the way God created the earth, where we were always told the word למינו, "according to its species." An example of how what is considered harmless can turn into something extremely harmful are the words קדוש, sacred, holy, and קדשה, harlot, the reverse. The Creator knew why He warned us not to temper with nature, as He had created it. The harlot instead of mating with one man, does so indiscriminately, and we know what the results are likely to be. (Compare Deut.23,18) כלאים, different kinds of seeds, that are hard to tell apart, and therefore are apt not to be recognised. In order to give the warning more deterrent power, the penalty for having grown crops based on mixing seed is not only that they are forbidden to be eaten, they are forbidden to make any kind of use of. When the mixing of species is more visible, such as mixing linen and wool, or mating two different species of animals, the penalty is less severe. (10) לא תחרוש בשור וחמור, "do not plough with an ox and donkey together pulling the plough." The ox, being an animal that chews the cud is constantly eating, whereas the donkey in the meantime is being overworked. This is an example of inflicting pain on living creatures. (Baaley Tossaphot.) An alternate interpretation; God's mercy extends not only to human beings but to all of His creatures. Therefore these two categories of beasts being mismatched as one is far stronger than the other, it would be causing the donkey pain to be part of such a team pulling the plough. יחדו, "together;" it is forbidden only when the two animals are tied together to the ploughshare. (Sifri). Our sages in the Talmud, tractate Baba Kama folio 54, state: what is stated here includes any two animals of different species, but excludes two human beings pulling the plough together, even if one is considerably stronger than the other. The reason why this law is written here is that we previously spoke about sowing, and ploughing is closely related to sowing. (11) צמר ופשתים יחדו, "wool and linen together." The reason why only these two categories of yarns are forbidden to be mixed is that the two were involved in the first murder, Kayin's offering to God had consisted of leftover flax that he had grown, while Hevel had offered sheep which grow wool. Seeing that these two species had been indirectly responsible for the first disagreement between two human beings ending in the death of one, we are to be forever mindful of this. An alternate interpretation: These two fibers, the ones used in the garments worn by the priests when performing service in the Temple are permitted to be worn in the same garment by the priests on such occasion. This is why the affliction known as tzoraat, does not strike garments consisting of any other fibers. This is a reminder that there is a basic problem involving these fibers, one that is overcome only on holy consecrated ground when used by the priests in their service to God. The Torah teaches that the expression shatnes, means a mixture of woolen and flax (linen) fibers.

(ט) לא תזרע כרמך – ולמעלה הזהיר שדך. פן תקדש – פן תתערב דוגמא קדש וקדשה שמתערבים עם אחרים. כלאים – כלאי זרעים על ידי שאינם נכרים כל כך ואין הדבר מפורסם החמיר עליהם הכתוב לאסרם בהנאה, כדכתיב: פן תיקדש המליאה, דילמא אתי למיסרך, אבל כלאי בהמה ובגדים הנראים לעינים לא אתי למיסרך, לא החמיר עליהם לאוסרם בהנאה. (י) לא תחרש בשור ובחמר – שהשור מעלה גרה תמיד ואוכל והחמור אינו מעלה גרה נמצא שזה אוכל וזה מתענה וזהו צער בעלי חיים. דבר אחר: לפי שהשור מלך בבהמות ועל דמותו כסא הכבוד והחמור בהמה בזויה אין הזווג נאה. דבר אחר: רחמיו של הקב״ה על כל מעשיו ואין כח החמור ככח השור. יחדו – בצד אחד קשורים להוציא אם קשרם בצד אחר. ורבותינו אמרו הוא הדין לכל שני מינים דילפינן שור שור משבת ואדם מותר בכולם ונסמכה כאן לפי שדבר בעניין זריעה למעלה לפיכך סמך לו שעטנז. (יא) צמר ופשתים יחדו – לפי שבאה תקלה על ידי שניהם נאסרו להיות בבת אחת הבל הביא מבכורות צאנו קין הביא מזרע פשתן. דבר אחר: לפי שמשניהם בגדי כהונה הזהירם ללבשם בחול רק למשרתיו בשעת עבודתן ולכך לא נמצא נגע רק בבגד צמר ובגד פשתים להראות שיש פשע בכלאים. אהדריה קרא ללמדך דשעטנז היינו צמר ופשתים.

Ramban Vayikra 19:19רמב״ן ויקרא י״ט:י״ט

את חקותי תשמרו – ואלו הן: בהמתך לא תרביע כלאים וגו׳. חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. לשון רש״י. ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם, ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי הבהמה. ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל׳:ה׳), רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות. וכן חוקי הקב״ה הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה. והטעם בכלאים כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם, וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם: למינהו (בראשית א׳:י״ב). והנה צוה סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין, כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה, והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב״ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות והמינים בבעלי חיים, לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם, כגון הפרדים, יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל. וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן. ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים. וזה טעם: שדך לא תזרע כלאים – שהוא בהרכבה על דעת רבותינו (בבלי קידושין ל״ט). ואסר אף כלאי זרעים מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין. ואסור לחרוש בשור ובחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת, ויבאו לידי הרכבה. ומחברינו מוסיף בטעם הכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה, ממה שאמרו בבראשית רבה (בראשית רבה י׳:ו׳): אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב: הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ (איוב ל״ח:ל״ג), והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים. ולכך אמר בהם: את חקותי תשמורו – כי הם חקות שמים. וכך אמר רבי חנינא משום רבי פנחס: משום חקים שחקקתי בהם את עולמי (ירושלמי כלאים א׳:ז׳). וכבר כתבתי בסדר בראשית (רמב״ן בראשית א׳:כ״ו) שהצמחים כולם יסודותם בעליונים, ומשם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם, והנה המערב כלאים מכחיש ומערב מעשה בראשית. ובגד כלאים שעטנז – למה נאמר, לפי שנאמר: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו (דברים כ״ב:י״א) – יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר: בגד. מנין לרבות את הלבדים, תלמוד לומר: שעטנז – דבר שהוא שוע טווי ונוז. ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו. לשון רש״י. ואינו נכון בעיני, שהלבדים אין איסורם מדברי תורה אלא מדברי סופרים, שאינן אלא שוע בלבד. וכך שנינו (משנה כלאים ט׳:ט׳): הלבדים אסורין מפני שהן שוע. ובגמרא אמרו (בבלי נדה ס״א): ואימא או שוע או טווי או נוז, והעלו והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים (ספרא ויקרא י״ט:י״ט): אין לי אלא בגד, ומנין לרבות הלבדים, תלמוד לומר: שעטנז, בא לרבות הדברים שאינן בגד מלא תלבש שעטנז (דברים כ״ב:י״א), שלא הוזכר בגד. והמדרש הוא עיקר, שאפילו דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה, כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה וכיוצא בזה, ובלבד שיהא שוע וטווי ונוז, ותפס לו הלבדים לאסמכתא בעלמא, שהם אסורים מדבריהם ואינן בגד. וכן מה שפירש הרב בשוע שהוא דבר הנמלל ושזור זה עם זה, וכפירוש הזה כתב עוד בפירושיו בגמרא (בבלי יבמות ה׳), כבר השיבו עליו שאין פירושו עולה ממה שאמרו (בבלי מנחות ל״ט): שמע מינה קשר העליון בציצית דאורייתא, דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא, כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי, הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור. והנה גלו לנו שהבגד שהוא מין פשתים ונקשור בו ציצית של צמר בשני קשרים הוא כלאים מן התורה, אף על פי שאינו נמלל ושזור זה עם זה. אבל הענין כך הוא: שאמר הכתוב: ובגד כלאים שעטנז – לומר שכל בגד הנעשה מחוט שהוא שוע וטווי ושזור לא נלבש אותו כלאים, שהוא ערובים. ובמשנה תורה (דברים כ״ב:י״א) הוסיף לבאר שלא נלבש שוע טווי ונוז מצמר ופשתים שיהיו יחדו, כלומר מחוברים יחד בשתי תכיפות, לומר שהצמר והפשתים שכל מין מהם שוע טווי ונוז בפני עצמו לא נחברם יחדו, כי יחדו הוא הכלאים, כמו שאמר: לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (דברים כ״ב:י׳) – כלומר קשורים ומחוברים, והחבור בבגדים בשתי תכיפות, כי מלשון יחדו למדו כן כי שתי תכיפות הן חבור, ומשם למדו שהכלאים אסורין אף על פי שאינן בגד, אלא אפילו בקולע החוטין מעשה עבות ועושה מהן אבנטים אף על פי שאינו ארוג, וכענין ששנינו (משנה כלאים ט׳:ט׳): לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו. ולשון: נוז – מלה מקוצרת בתיבה המורכבת הזאת, כמו הטווי שאין ממנו בה אלא הטי״ת, וענינה לפי דעתי נלוז, מלשון: תועבת י״י נלוז (משלי ג׳:ל״ב) – מטה ומעקם דרכיו, ונלוזים במעגלותם (משלי ב׳:ט״ו) – פתלתולים ומטים, כי כן הדבר השזור, פתול ומעוקם. וכמו ששנינו (משנה כלאים ט׳:ח׳): רבי שמעון אומר נלוז ומליז אביו שבשמים עליו מטה השם הנכבד מדרכי רחמיו עליו, כענין שנאמר: ועם עקש תתפתל (תהלים י״ח:כ״ז). ובלשון חכמים משמשין בו בקוצר לבן מלכים שנוז לבו עליו ונטל את הצפורן לחתור על אביו (שמות רבה ל״ז:ב׳) – שנטה לבו לדרך רעה. ומזה אמרו בתלמוד סנהדרין (בבלי סנהדרין מ״א): מנזייתיה דמר לא אמרי ביה ולא מידי – כלומר: אם היית רוצה להתעקם ולהטות הדברים לא היינו יודעים לנגדך כלום. נזייתיה – כמו נלזייתיה, כלומר: הטייתו. וזהו האמת והנכון בענין הזה. ולפיכך הוצרך להתיר כלאים בציצית אף על פי שאין הציצית ארוג ואינו בגד, וזהו דין תורה, אבל חכמים אסרו אפילו מה שאינו עשוי אלא באחד מהם, או שוע או טווי או נוז. ולפיכך שנינו (משנה כלאים ט׳:ט׳): הלבדים אסורין מפני שהן שועים, פיף של צמר בשל פשתן אסורין מפני שהן חוגרין בארוג, והכל מדרבנן. וטעם כלאי הבגדים להרחיק התערובות במינין, ואסר הרגילים להעשות מהן בגד. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:ל״ז) טעם השעטנז מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרי בעלי הכשפים שבהם היו עושים כל מעשיהם, ואמר שמצא זה כתוב בספריהם, ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאד שיפעלו בו פעולותם הידועות לעבודה זרה ולשדים תרחיק אותו התורה מכל אדם, כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם.

Ramban Devarim 22:10רמב״ן דברים כ״ב:י׳

ואמר לא תחרש בשור ובחמר – והוא הדין לכל מיני הכלאים, והיא מצוה מבוארת מן: בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא י״ט:י״ט), שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן.

Sefer HaChinukh 244ספר החינוך רמ״ד

To not mate a beast, a specie with not its specie: To not mate a beast [in a] forbidden mixture - meaning to say that we not graft a male with any specie of [domesticated] beast or [wild] animal which is not its specie - as it is stated (Leviticus 19:19), "your beast shall you not mate [in a] forbidden mixture." And in its explanation, they, may their memory be blessed, said (Bava Metzia 91a) that the obligation is from when he inserts like 'the brush into the tube' - and then is he lashed. It is from the roots of the commandment that God, blessed be He, created His world with wisdom, with understanding and with knowledge, and [so] He made and formed all of the forms according to that which it was fitting for its matter to be, to be designed [according to] the design of the world - and blessed is He that knows [this]. And this is what is stated about the story of creation (Genesis 1:31), "And God saw everything that He had done, and behold, it was very good." And His seeing, blessed be He, is His knowledge and contemplation about things; as He, blessed be He, does not need seeing things with the eye after the act, due to His great level; since everything is revealed and known and apparent in front of Him before the act, [just] like after the act. But the Torah speaks to people with words directed to them, and it calls things by the name of things that are aimed at them, as it only possible to speak with a creature with what is known to him - as who can understand what he does not have the power to understand? And about what is similar to this, they, may their memory be blessed, said (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 19:18:2), [it is] in order to break [to assuage] the ear to that which it can hear. And in that God knew that everything He made was designed perfectly for its matter that it needed in His world, He commanded to each and every specie to make its 'fruit' for its specie - as it is written in the Order of Bereshit - and that the species not mix, lest it will take away from their perfection and He [therefore] not command His blessing upon them. And according to what it seems in our thoughts, it is from this root that we were prevented from mating beasts [in a] forbidden mixture. And likewise from this reason were we warned about this, combined with another reason that we already wrote about species of seeds and trees (Sefer HaChinukh 62).

שלא להרביע בהמה מין עם שאינו מינו – שלא להרביע בהמה כלאים, כלומר שלא נרכיב הזכר על שום מין בהמה או חיה שאינו מינו, שנאמר (ויקרא יט יט) בהמתך לא תרביע כלאים. ובבאור אמרו זכרונם לברכה (ב״מ צא א), שאין החיוב עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז ילקה. משרשי המצוה. כי השם ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וציר כל הצורות לפי מה שהיה צרך ענינו ראוי להיות מכונות כוון העולם, וברוך הוא היודע, וזהו שנאמר במעשה בראשית (בראשית א לא) וירא אלהים את כל אשד עשה והנה טוב מאד. וראיתו ברוך הוא ידיעתו והתבוננותו בדברים, כי הוא ברוך הוא לגדל מעלתו, אינו צריך לראית העין אל הדברים אחר מעשה, כי הכל נגלה וידוע ונראה לפניו קדם מעשה כמו אחר מעשה, אבל התורה תדבר לבני אדם במלות מכונות אליהם, ותכנה בשם דברים כדברים המכנים בהם, שאי אפשר לדבר עם בריה אלא במה שידוע אליו, כי מי יבין מה שאין בכחו להבין? ועל כיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יט יח) כדי לשבר [לשכך] את האזן מה שהיא יכולה לשמוע. ובהיות יודע אלהים כי כל אשר עשה הוא מכון בשלמות לענינו שהוא צריך בעולמו, צוה לכל מין ומין להיות עושה פרותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין, פן יחסר שלמותן ולא יצוה עליהן ברכתו. ומזה השרש, לפי הנראה במחשבתינו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאים, וכמו כן הזהרנו בכך מזה הטעם בצרוף טעם אחר, שכתבנו כבר על מיני הזרעים והאילנות.

Sefer HaChinukh 551ספר החינוך תקנ״א

To not wear shaatnez: To not wear clothing that is composed of wool and flax (linen), and that is what is called, shaatnez. And about this is it stated (Deuteronomy 22:11), "You shall not wear shaatnez, wool and flax together." I wrote a hint about the roots of the commandment in the Order of Mishpatim about the matter of "do not keep a witch alive" (Sefer HaChinukh 62). And Rambam, may his memory be blessed, wrote about the explanation of the prohibition (in Sefer HaMitzvot LaRambam, Mitzvot Lo Taase 42 and in Guide for the Perplexed 3:37), [that] it is because the priests of idolatry would dress like this at that time. And he wrote further that this matter is still known with the priests that are in Egypt. From the laws of this commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Yevamot 5b, and see Mishneh Torah, Diverse Species 10:2) that there is only a prohibition from Torah writ of a combination of wool and flax if they are shua, tavui and noz. [This] is to say that the wool is shua by itself, meaning to say, beaten, and tavui (spun) by itself and noz by itself - and the explanation of noz is woven (see Rashi on Niddah 61b and Rabbenu Tam in Tosafot on Niddah 61b) - and so [too] is the flax shua, tavui and noz, by itself; and afterwards he combined them together - for example, he wove them, or even if he tied them one to another, once he tied two knots, this is shaatnez from Torah writ, for which there is lashing. But the whole time that these three [processes] that we have written are not done to them, it is not shaatnez from Torah writ, but [only] rabbinically, according to the opinion of some commentators, and we do not administer lashes for it. But it is forbidden rabbinically if one of the [processes] that we have mentioned - either shua or tavui or noz - is done to them. And this is what they, may their memory be blessed, said (Mishnah Kilayim 9:9), "the ones alone are forbidden" - meaning to say, rabbinically. And there are some commentators that said that [even] with one of these [processes], it is forbidden from Torah writ - and when they said about this, "forbidden," it is meaning to say from Torah writ. And they, may their memory be blessed, said about this matter (Yoma 49a), "Even [if there are] ten beddings, one on top of the other, it if forbidden to [sit] upon them," as we are concerned lest a fiber wrap itself upon his flesh. And they, may their memory be blessed, said this matter when the forbidden mixture underneath is soft, as then is there this concern of wrapping (see Mishneh Torah, Diverse Species 5:12-13). And this prohibition is rabbinic, as from Torah writ it is permissible, even when they are soft. And [it is] as they, may their memory be blessed, said, "'It shall not come upon you' (Leviticus 19:19) - but you can set it under you" (see Mishneh Torah, Diverse Species 10:12-13). And in Yerushalmi Kilayim 9:1, they said [that] pillows and comforters - even though they are hard - with full ones, it is forbidden to sit upon them rabbinically, since they double over on the one that is sitting upon them; but with empty ones ([this is what is written] in the Yerushalmi, [though there appears to be an error here in the Sefer HaChinukh, wherein it is written], the soft ones), since there is no concern that they will go on top, it is permissible to sit upon them, since (if) they are hard. And the explanation of the matter is [that it is] because the verse forbids shaatnez with an expression of wearing, meaning to say in the way of wearing is it forbidden and not in another way. And for this reason our teacher, God protect him, permitted us to put hats that are made from felt on our head to guard against the sun, since they are also very hard. And therefore, even though they have a forbidden mixture in them, they permitted them - as it is not the way of wearing something so hard. And there is one who wants to be stringent upon himself with this, and they did not protest against him. And for this reason - that it is the way of wearing that the Torah forbade - they also permitted the sellers of cloth to sell according to their way (to put the cloth on top of themselves) but only when they do not have any intention at all to warm up from it. And nonetheless, the modest and good wholesalers extend clothes from forbidden mixtures on a stick behind them so that they not touch them. And they, may their memory be blessed, said that there is no measurement to forbidden mixtures - that even one string in a large garment forbids all of it until he removes it (see Mishneh Torah, Diverse Species 10:5). Kelech - which is a type of wool and it grows on stones in the Dead Sea - is forbidden with flax rabbinically, because of the appearance [of sin] (marait ayin). And the rest of the details of the commandment are elucidated in Mishnah Kilayim 9 and in Tractate Shabbat and in the end of Makkot. And this prohibition is practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses it, and wears a Torah-level forbidden mixture - or covers himself with it - is liable for lashes. And if it is a rabbinic-level forbidden mixture, he is liable for lashes of rebellion. And one who wears a forbidden mixture - and even if he wears it the entire day - is only lashed one [set of lashes]. But one who takes his head out from the garment and puts it back in - even though he does not remove the entire garment - is obligated [lashes] for each and every [time that he does this]. And in what case does it apply that he is only obligated once for [wearing it] the whole day? When they gave him one warning. But if they warned him [several times] and they said to him, "Take it off," and he [continues to] wear it for the time period [needed] in order to put it on and take it off - since they warned him, behold, he is obligated for each and every [such] time period that they warned him about it, and even though he did not take [it] off [and put it on anew].

שלא ללבש שעטנז – שלא נלבש בגד המחבר מצמר ופשתים, וזהו נקרא שעטנז, ועל זה נאמר (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. רמז משרשי המצוה. כתבתי בסדר משפטים בענין מכשפה לא תחיה (מצוה סב). והרמב״ם זכרונו לברכה כתב (בסהמ״צ ל״ת מב ובמורה נבוכים ח״ג פל״ז) בטעם האסור, לפי שהיו כומרי עבודה זרה לובשין בזמן ההוא כן, והוא כתב עוד כי היום עדין מפרסם הדבר אצל כומרים שיש במצרים. מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות ה, ב רמב״ם כלאים י, ב) שאין אסור מן התורה מחברת צמר ופשתים אלא בשוע טווי ונוז, כלומר שהצמר שוע בפני עצמו, כלומר טרוף וטווי בפני עצמו, ונוז בפני עצמו, פרוש נוז שזור (עי׳ נדה סא ב ברש״י ור״ת שם בתוס׳), וכן הפשתן כמו כן שוע טווי ונוז בפני עצמו, ואחר כך חברם יחד כגון שארגן או אפילו קשרן זה בזה, מכיון שעשה בהן שני קשרים זהו שעטנז דאוריתא ללקות עליו, אבל כל זמן שלא נעשו בהן שלש המלאכות שכתבנו אין זה שעטנז דאוריתא אלא מדרבנן, כדעת קצת המפרשים, ואין לוקין עליו, אבל מדרבנן אסור כל שנעשה בהן אחת מן המלאכות שזכרנו או שוע או טווי או נוז, וזהו אמרם זכרונם לברכה (כלאים פ״ט מ״ט) הלבדין אסורין כלומר מדרבנן, מפני שהוא שוע. ומן המפרשים שאמרו, דבמלאכה אחת מאלו אסורין מדאוריתא, וכשאמרו בכאן אסורין, כלומר מדאוריתא. ואמרו זכרונם לברכה (יומא סט, א) בענין זה, אפילו עשרה מצעות זה על גב זה וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן, דחיישינן שמא תכרך נימא על בשרו, ודבר זה אמרו זכרונם לברכה (רמב״ם שם ה׳ יב, יג), כשאותן הכלאים אשר מתחת הן רכין, כי אז יש בדבר חשש זה של כריכה, ואסור זה הוא מדרבנן, דאלו מדאוריתא מתר ואפילו כשהן רכין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) לא יעלה עליך (ויקרא יט, יט). אבל אתה מציעו תחתיך. ובירושלמי (כלאים ט, א) אמרו דכרים וכסתות אף על פי שהן קשים במלאים אסור לישב עליהן מדרבנן, לפי שהן נכפלים על היושב בהם אבל (בירושלמי בריקן) ברכין דליכא חשש העלאה מתר לישב בהן, מכיון שהם קשין. וטעם הענין מפני שהכתוב אסר שעטנז בלשון לבישה, כלומר דרך מלבוש הוא שאסור ולא בענין אחר. ומטעם זה התירו לנו מורינו ישמרם אל, לתת על ראשינו כובעים העשויים מלבדים להגן מן השמש, מפני שהם גם כן קשים מאד, ולפיכך אף על פי שיש בהן כלאים התירו אותן, לפי שאין דרך לבישה בדבר קשה כל כך, ויש שרוצה להחמיר על עצמו בזה, ולא מיחו בידו. ומטעם זה שדרך מלבוש אסרה תורה התירו גם כן למוכרי כסות למכר כדרכן, ובלבד שלא יכונו להתחמם בהן כלל, ומכל מקום אף על פי שהתירו דבר זה הסרסורין הצנועים וטובים, מפשילים בגדי הכלאים כשמוכרין אותם במקל לאחוריהן, שלא יגעו בהן. ואמרו זכרונם לברכה (רמב״ם שם ה״ה), שהכלאים אין להן שעור אפילו חוט אחד בבגד גדול אוסר הכל עד שיסיר אותו. הכלך (רמב״ם שם ה״א), שהוא כעין צמר, והוא גדל על האבנים שבים המלח, אסור עם הפשתן מדרבנן, מפני מראית העין. ויתר פרטי המצוה, מבארים במסכת כלאים (פ״ט) ובמסכת שבת ובסוף מכות. ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ולבש כלאים דאוריתא או התכסה בהן חייב מלקות. ובכלאים דרבנן חיב מכת מרדות. והלובש כלאים ואפילו כל היום כלו אינו לוקה אלא אחת, אבל הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, הוציא ראשו והחזירו, אף על פי שלא פשט הבגד כלו, חייב על כל אחת ואחת, ובמה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום כלו? כשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשט והוא לבוש בו ושהה כדי ללבוש ולפשוט אחר שהתרו בו הרי זה חיב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט.

R. Bachya Vayikra 19:19ר׳ בחיי ויקרא י״ט:י״ט

את חקותי תשמורו, "observe My statutes!" What are these "statutes" the Torah speaks of here? They are primarily such laws as: "you must not mate your animal into another species, and you shall not plant your field with mixed seed, and a garment of a mixture of wool and flax fibres shall not come upon you." According to the plain meaning of the text the reason for these prohibitions is that all the things God created be they living creatures or merely vegetable matter each have their own mazzal, or representative in the celestial regions; each species was created as such, a principle underlying the whole creative process, where again and again God speaks of their being למיניהם, "according to their species." Anyone who mixes species contravenes the expressed wish of the Lord. It is as if he denied the fact that the universe and all there is in it was created by the directives of the Lord. It is tantamount to expressing the view that God did not know how to best exploit the potential of the species He created. Adding new species through grafting is like second-guessing God. The prohibition of using both a donkey and an ox to pull a ploughshare simultaneously is another law based on the same type of consideration. The farmers usually bring the team of animals which ploughed into the same stable thus leading them to mating with each other. If they were to produce offspring constituting a new species this would contravene God's laws on maintaining the purity of the respective species. A Midrashic approach: based on Tanchuma Shelach 15: The words: "do not seed your field using a mixture of species of seed," represents the verse ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, "The Lord desires His (servant's) vindication, that He may magnify and glorify (His) teaching" (Isaiah 42,21). This means that there is no major area of life which has not been regulated by the Torah's issuing commandments in order for the Jewish people to earn the right to a brilliant future after death due to their having fulfilled all these commandments. Our lives have been regulated concerning ploughing, seeding, harvesting, weaving fibres and even wearing mixtures of clothing containing certain mixtures of fibres. We are not allowed to eat all kinds of animals, etc., etc. By observing all these laws we truly "blanket" all our activities so that they represent obedience to God's commandments. According to a kabbalistic approach, the legislation which is part of the group known as chukkim is an example of something not only related to matters physical, terrestrial, and this is why God speaks of חקות שמים, "laws of heaven" (Job 38,33). Statutes which are known as "laws of heaven" have been addressed only to the people of Israel. The psalmist speaks of: "His statutes and laws to Israel" (Psalms 147,19), and in psalm 81,4 he speaks of: "for it is a statute for Israel." In other words, just as every species on earth has been assigned by God its specific function, so in the celestial regions too each category of angel, etc., has been assigned its specific function. These functions include insuring that terrestrial earth is supplied with the celestial input enabling it to function optimally. We know that the concept of peace and harmony is as important in the celestial spheres as it is on earth as we have been told in Job 28,2 that God makes peace in the heavenly regions as well as on earth. In other words, contrary to what we may think "peace" in the heavenly domains is not a given, something inviolate, but it may have to be restored from time to time having been fractured. When the beings in those heavenly regions each carry out their assigned tasks there is "peace." In short, when these celestial forces stick to their assigned tasks, i.e. do not overlap with one another, all is well in heaven. Similarly, we on earth must refrain from mixing species that should not be mixed so as to maintain peace and harmony in the celestial regions. Anyone producing "bastard" species destroys the balance in the celestial regions also. The meaning of the word כלאים is "restraining something, denying something." It means restraining existing powers from exercising their functions. One verse which expresses this idea is the prayer לא תכלא רחמיך ממני, where David asks God: "do not withhold Your compassion from me" (Psalms 40,12). Another occasion when this word appears in that form is in Jeremiah 37,18: בית הכלא, "a house of detention," a jail where one's movements are restricted. Anyone placed in such a jail is unable to pursue the functions assigned to him. By the same token the word חקים is derived also from חקיקה, "engraving," i.e. making a visual image of abstract concepts. When someone mates two different species of animals, i.e. מין בשאינו מינו, or he plants two different species of plants closely together so that both feed upon each other this is equivalent to mixing two separate celestial forces together which each provide that species with the ability to reproduce, i.e. which instruct that species to reproduce itself. This is what is meant when the sages said (Bereshit Rabbah 10,7) "there is no herb on earth in the terrestrial universe which does not have a patron in the celestial spheres which encourages it to reproduce." The Midrash bases this on Job 38,33: "do you know how the laws of heaven work, can you impose its authority on earth?" Seeing that the first two human beings who were born on earth were of different species, (Kayin and Hevel), one being the result of the evil genes of the serpent, the other that of Adam's divinely inspired spirit, and we are commanded to keep our distance from the spirit of impurity, mixing the species has been forbidden for us as we have learned the fatal consequences which this could have. Basically, mixing species is mating opposites. It does not take superior wisdom to realise that this is likely to have devastating consequences. Whoever makes a point of separating or keeping different species apart contributes to peace and harmony on earth. Conversely, he who joins opposites, i.e. different species drives peace and harmony further away from earth. The reason is also that by doing so, one causes friction in the celestial regions from where separate input to the different species on earth originated in order to promote the continued existence of these species. כלאים, mixing species, has been forbidden on three different levels: 1) Different animals must not be mated with one another (regardless of whether biologically such mating could produce offspring). 2) Plants must not be mixed (planting seed together or grafting branches on to tree trunks). 3) certain clothing, i.e. flax and sheep's wool must not be woven together and worn, stitched together and worn or serve as sheets, pillows, etc. The reason that regardless of outcome animals must not be mated together is because animals mate much in the same way as humans. Plants must not be mixed together at the point of planting or grafting as the woman of the human species is compared to the field (i.e. it receives input of seed passively). The reason that the mixing of the two fibres flax (linen) with lamb's wool is prohibited is that Kayin offered flax as his offering to the Lord and Hevel offered sheep, i.e. wool. Seeing Kayin's offering was rejected this was a hint that these two species were not fit to be mixed with one another. (compare Tanchuma Bereshit 9). The fact that Kayin murdered his brother is seen as a warning that they could not have been full brothers genetically speaking. Hence the Torah's prohibition of mixing flax and wool is a warning that genetic incompatibility is fraught with extreme danger. Seeing that it is Israel's task to be a holy nation we must not do anything which would undermine accomplishing our task. When the Torah chose the wording לא יעלה עליך, "it must not ascend on you," as the way it describes the prohibition not to wear garments containing a mixture of wool and linen, this wording alludes to the spirit of impurity which the wearer is not to "put upon his person" when he wears such a garment. [The wording reflects that of the Zohar Kedoshim 86,2]. This leaves us with the question why the Torah not only permitted but commanded the mixture of these two fibres when it ordered that the blue tzitit (fringe) of the four strings of fringes be made of wool even if the bulk of the garment it is attached to is made of linen (Yevamot 4). [The word תכלת does not only mean a certain shade of blue, it means wool dyed this shade of blue. Ed.] The garments of the priests contained mixtures of wool and linen as a matter of routine, especially the ones worn when they performed the service in the Tabernacle (Kilayim 9,1). In fact this is the mystical dimension of Solomon describing the ideal wife/mother weaving wool and linen in Proverbs 31,13. According to that mystical dimension, the words in that verse, i.e. "she seeks wool and flax, and works with her hands willingly," reflect the mystique of the entire poem Solomon composed here about such a woman. When the entire orientation of a person is to fulfill the will of the Creator, as is the orientation of the eyshet chayil described by Solomon, then, and only then, joining these symbolically diverse characteristics is permitted or even commanded. It is the task of man to sublimate the "evil" influences in our universe, to place them directly into the service of the Lord. The eyshet chayil is so named because this is what she does. Performing service in the Tabernacle is designed to achieve optimal sanctity on earth, i.e. to sublimate impurity. The blue wool thread on the tzitit is the reminder of the task of each one of us to make earth such a place where all evil has been sublimated, has been rehabilitated. Whatever goes on in the terrestrial Temple on earth reflects what goes in its counterpart in the celestial spheres.

את חקותי תשמורו – ומה הם בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ע״ד הפשט טעם איסור הכלאים מפני שכל הדברים הנבראים בארץ בין חי בין צומח יש לו כח ומזל למעלה וכל אחד ואחד נברא למינו כי כן יסד המלך יתעלה במעשה בראשית שיהיה כל אחד ואחד למינהו ומי שהוא מרביע או מרכיב שני מינין הרי הוא משנה ומכחיש מעשה בראשית שכתוב שם למינהו והוא עושה הפך ה׳ שרצה להבדיל בין המינין כאלו מראה את עצמו שהוא חושב כי לא יספיקו הנבראים שברא הקב״ה בעולמו והוא רוצה להתחכם ולהוסיף עוד שם מינין מחודשים על כל מה שברא חי העולמים, ואסור החרישה בשור וחמור גם כן נמשך אחר הטעם הזה כי מנהג עובדי אדמה אחר חרישתם שיביאו הצמר ברפת אחת ויבאו לידי הרכבה להוליד מינים זרים משונים בתולדות להכחיש מעשה בראשית. וע״ד המדרש שדך לא תזרע כלאים זה שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ב) ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר נתן הקב״ה תורה לישראל כדי להנחילם חיי העולם הבא ולא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל, בא לחרוש לא תחרוש בשור וחמור יחדו, בא לזרוע שדך לא תזרע כלאים, בא לקצור ולקט קצירך לא תלקט, בא ללבוש לא תלבש שעטנז ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. וע״ד הקבלה בסוד מצות הכלאים מצוה זו ממצות הנקראות חקים ואין תכלית הכוונה בחקים האלה בענינים הגופניים בלבד רק בכחות השכלים הנמשכים מן השמים ולכך נקראו חקות שמים כענין שכתוב (איוב ל״ח) הידעת חקות שמים וחקות האלו לא נתנו רק לישראל, הוא שכתוב (תהלים קמז) חקיו ומשפטיו לישראל, וכתיב (שם פ״א) כי חק לישראל הוא וכל הכחות העליונים השכליים כל אחד ואחד ממונה על פקודתו ועל ממשלתו והפעולות בעולם השפל הזה משתלשלות בסבתם ובזה העולם מתקיים ועומד על השלמות, וכבר ידעת מאמרם ז״ל אפילו העליונים צריכים שלום שנאמר (איוב כ״ה) עושה שלום במרומיו והשלום שלהם הוא קיומם ושיפעלו פעולתם במנויים, וא״כ המעמיד תולדות למטה מין במינו גורם השלום למעלה כי הכחות הממונים הם משלימין מנויים הראוי כמו שצריך העולם השפל, והמעמיד תולדות למטה מין בשאינו מינו הרי זה גורם הפך השלום כי הוא מערבב הכחות העליונים ומבטל אותן ועוקר אותן ממנויים וזהו סוד הלשון של כלאים שהוא לשון מניעה כלומר בטול הכחות מלשון (תהלים מ׳) לא תכלא רחמיך ממני וכן (ירמיהו ל״ז) בית הכלא כי הנתן שם הוא מתבטל ממלאכתו, וזהו לשון חקים מלשון חקיקה וציור כי הם ציורי ענינים שכליים של מעלה והמרביע בהמה מין בשאינו מינו או הזורע צמח מין בשאינו מינו והם יונקים זה מזה הרי זה מערבב הכחות העליונים הנותנים כח ההולדה או כח הצמיחה וכמו שדרשו רז״ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל שנאמר (איוב ל״ח) הידעת חקות שמים וגו׳, ומפני שהשנים הנולדים בעולם ראשונה היו כלאים זה מצד הרוח הטובה וזה מצד הרוח הרעה ואנחנו נצטוינו להמשך אחר הרוח הקודש ולהתרחק מן הרע שהוא מצד רוח הטומאה על כן נאסר לנו הכלאים כי הוא חבור שני קצוות שהם ב׳ הפכים אין ראוי לחבר אותן כי אין חבורן עולה יפה אבל ראוי להרחיקם ולהפרידם זה מזה והמפריש ביניהם גורם שלום בעולם והמחבר אותן יחד מסלק השלום מן העולם כי הוא מערבב הכחות העליונים ומשים קטרוג בין פמליא של מעלה, והכלאים נאסרו לנו בשלשה דברים בבהמות ובזרעים ובבגדים, מה שנאסר לנו בבהמות לפי שמנהג אדם ובהמה טבע התולדה בהם שוה ומה שנאסר לנו בזרע השדה לפי שהאשה הוקשה לשדה בהיותה מוכנת לקבל תולדה כשדה ומה שנאסר לנו בבגדים והוא הצמר והפשתים לפי שהנולדים ראשונה קרבנם היה צמר ופשתים זה הביא הצמר וזה הביא הפשתים ולכך נאסר לנו חבור הצמר והפשתים יחדו לפי שחבור שניהם בכרס אחד לא עלה יפה כי היה בזה ערבוב כחות הגורם למה שהוא הפך השלום וסופו הוכיח על תחלתו כי רצח זה את זה בסוף ונאבדו שניהם מן העולם, וזהו שאמרו רז״ל שעטנז שוע טוו ונוז כי זה לבדו וזה לבדו מותר ולכך נקרא הפשתים בלשון הקודש בד כלומר יחידי שאסור לחברו עם הצמר וכן הצמר עם הפשתים כי החבור הוא האסור והלובש בגד זה למטה מערבב הכחות העליונים והנה ישראל הוזהרו מהחבור הזה שהם הפכים כדי להתרחק מרוח הטומאה ולהתקדש ברוח הקודש, ואמר לא יעלה עליך כלומר רוח הטומאה באר כי בלבשו בגד כלאים שעטנז יעלה עליו רוח הטומאה כי הוא חבור שני ההפכים אשר אין חבורן עולה יפה ומה שהותר הכלאים בציצית גם בבגדי הכהנים ובלבד בשעת עבודה לפי שכל הכחות המשתנים זה מזה כולן כלולין במצות ציצית בין הלבן והתכלת וזהו סוד הכתוב שאמר (משלי ל״א) אשת חיל והיא מדת התכלת דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה יאמר כי המדה ההיא דורשת וחוקרת אחר העובר ומחברת צמר ופשתים יחדו כדי להענישו ומצד אחר ותעש בחפץ כפיה בציצית והם כולן כלולין במצות ציצית אין צ״ל בבית המקדש בשעת עבודה שכל הכחות כלולין שם כי כל עניני בהמ״ק של מטה כלן דוגמת עניני בהמ״ק של מעלה.

R. Bachya Devarim 22:10ר׳ בחיי דברים כ״ב:י׳

לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, "You shall not plough with an ox and a donkey together." The Torah merely uses the most likely example of pairing animals together which are mismatched, one being much weaker than the other. Any animals of two different species must not be used to jointly pull wagons, etc. (Sifri 231). Rabbi Avraham Ibn Ezra writes that the reason for this commandment is God's concern and pity for His creatures, seeing that the physical strength of a donkey cannot be compared to that of an ox. According to his words our verse speaks only about donkeys and oxen not being paired together, not other animals. Ibn Ezra's view does not coincide with that of our sages in Sifri. The principal reason of this commandment is that pairing different species in such a fashion leads to their mating (compare Maimonides Moreh Nevuchim 3,49), something that is an abomination in the eyes of God. It is customary for the farmer to bring his team of animals to a common stable which would facilitate mating and even giving birth to bastard animals (mutations) as a result of such mating. All such activities directly contradict God's revealed plan for His universe when the Torah describes all the species as having been created למיניהם, למינהו, למינה, i.e. strictly in adherence to their genetic properties. Further evidence that this must be the reason which prompted the Torah in formulating this legislation is the fact that it is sandwiched between two commandments concerned with maintaining the purity of species, i.e. men and women remaining distinguishable by their clothing, and the subsequent prohibition of mixing wool and linen. The prohibition dealing with not mixing different species extends to three spheres. 1) the soil, i.e. not planting species together, or grafting species onto one another; 2) not to try and mate different species of animals together [even if the vast majority could not produce offspring from such mating due to genetic incompatibility. Ed.] 3) mixing flax and wool in clothing. In Leviticus chapter 19 all these three categories appear in a single verse (19) "You shall observe My statutes; you shall not mate your animal to another species; you shall not plant your field with mixed seed; a garment which is a mixture of combined fibers (of wool and linen) shall not come upon you."

לא תחרוש בשור ובחמור יחדו – דבר הכתוב בהווה שור וחמור בחרישה, והוא הדין לכל עבודה שאסור לזווג שני מינין כאחד למשוך בהן את העגלה. וכתב החכם רבי אברהם בטעם מצוה זו כי ה׳ חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור. ולפי דבריו יהיה שור וחמור דוקא ולא בהמות אחרות, ואין זה דעת רז״ל. אבל עקר הטעם במצוה זו משום חשש כלאים כי שמא יבאו להרבעה, ודרך עובד אדמה להביא צמדו אל הרפת ואולי יבאו להרבעה ויעשו ולדות משונים ולהכחיש מעשה בראשית שנאמר בו (בראשית א) למינה, למינהו. ומה שיחזק הטעם הזה מה שהושם באמצע בתוך שני פסוקי הכלאים, פסוק של לפניו לא תזרע כרמך, ושל אחריו לא תלבש שעטנז. לפי שבאיסור הכלאים נצטוינו בו שלשה דברים, בקרקע ובבהמה ובבגדים, ולכך סדר בכאן שלשה חלקי הכלאים בשלשה פסוקים בזה אחר זה. ובסדר קדושים נתחברו שלשתן בפסוק אחד, הוא שאמר (ויקרא י״ט) את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.

Tur Long Commentary Vayikra 19:19טור הפירוש הארוך ויקרא י״ט:י״ט

בהמתך לא תרביע כלאים, "You must not mate your animal with another species." Ibn Ezra writes that the Torah links the laws of not interbreeding species and the encouragement to become holy in order to make the point that after you have become a holy nation you must not commit violent acts against any person sharing your beliefs, and you must not even forcefully interfere with the animals' natural way of behaviour which is, after all, the way they have been programmed to behave by the Creator. Animals are more loyal to the rules laid down for His creatures than man is. Rashi writes that the prohibition against cross breeding must be seen as a Divine decree, God did not see fit to give us His reasons. Nachmanides writes that the sages did not write anywhere that the underlying reasons for this legislation have been deliberately hidden, giving the evil urge and the gentiles a chance to ridicule and undermine our faith in the Creator. Whereas such an argument is true with respect to the prohibition to mix wool and linen, [but not other fibers, Ed.] the reason for not mixing different seeds in a vineyard, or not crossbreeding species of animals are not at all a challenge to [test of, Ed.] our faith. On the one hand, all God's laws, [especially those regulating our conduct vis a vis Him seeing that they emanate from a higher intelligence, are of a kind whose true intent we are unable to fathom, Ed.] are beyond our ability to fully comprehend, as opposed to the laws governing inter-personal relations which we are expected to try and understand. However, we are encouraged in many instances to examine some aspects of how the חוקים are beneficial to our successful existence on this earth. We must not make observance of these laws conditional on our understanding their usefulness. There appears to be a perfectly rational reason for the legislation of forbidding crossbreeding, both of animals and plants. The Creator enabled each species to perpetuate itself by planting its seed in the appropriate counterpart. Crossbreeding, in the vast majority of cases, would foil the Creator's plan, and such species would die out, as their seed would not produce any issue or issue that was capable of sustaining itself. God provided the seed to these creatures in order to enable His universe to endure as planned. Any activity that puts the Creator's intent at risk, is therefore forbidden, is an act of insurrection if persisted in. This is the reason why already at the time of reporting creation, the Torah stresses again and again the words למינו and למיניהם, "according to its species," or "according to their species." He who interferes with this obviously finds fault with the Creator, implicitly criticizes Him. God does not need His creatures' help in perfecting His universe, He is content if His creatures do not ruin it. We know from experience that even if apparently well matched human beings mate with one another, especially those forbidden under the rules of incest, any children from such unions are liable to intensify genetic defects which no human being is totally without. In other words, not only do totally different species not reproduce when crossbred, but, even members of the same species fail to reproduce satisfactorily if the rules of the Torah are not followed. Who would know best what is good for us if not He Who had created us? When the Torah enlarges this prohibition by writing שדך לא תזרע כלאים, "you must not scatter more than one type of seed in your field," it includes even relatively simple plants in its regulations. Our sages expressed their conviction that violating this commandment will be found detrimental to the farmer's interest, even if he thought that he would benefit through such a stratagem. Our sages (Bereshit Rabbah 10,7) have illustrated their approach to the whole subject when they told us that there is not a single species of plant which does not have its own mazzal, i.e protective guardian angel appointed in the heavens. Clearly, such a statement refers only to species created by God, not to new species created by man. Such species are without any heavenly protection. ובגד כלאים שעטנז, "and a garment consisting of a mixture of lamb's wool fibers and linen fibers, etc." Nachmanides writes that the reason for this prohibition –which singles out wearing a garment made of such mixture, not the making of the mixture- is that we must learn to keep our distance from species that have been mixed. One of the mystical aspects of the prohibition is that when we in our nether regions don garments made of such forbidden mixtures, we upset even the separation of the species in the heavenly regions. When the sages allowed such mixture to be part of the priests' garments, this simply means that while engaged in service to God commanded by Him, we do not need to fear the negative emanations that such forbidden mixtures inject into our universe. [Compare this editor's translation of the commentary by Rabbeinu Bachya page 1745, volume 5, Ed.] Halachic authorities discuss if this prohibition extends to felt containing such mixture of linen and wool fibers, and other details of the finer points of this legislation. Generally speaking, such combinations are considered as forbidden only by Rabbinical decree, seeing the materials were not properly interwoven.

בהמתך לא תרביע כלאים – כתב ר׳ אברהם סמך מצות כלאים כאן לומר אחר היותך קדוש שלא תעשה חמס לבן אדם כמוך גם לא תעשה לבהמה לשנות מעשה השם על כן כתב את חקותי תשמרו לשמור כל מין שלא יתערב עם שאינו מינו. וכתב רש״י שהם גזירת מלך. וכתב הרמב״ן לא הזכירו רבותינו שיהא הטעם נעלם ויצר הרע ואומות העולם משיבין עליהן אלא בלבישת שעטנז ולא בכלאי הכרם (והבהמה) ואין הכוונה בהם שתהיה גזרת מלך בלא טעם בשום מקום כי כל אמרות ה׳ גם החוקים הם גזרת מלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם ואין העם נהנין בהם אלא מהרהרים אחריהם בלבם ומקבלין אותם ליראת המלך וכן חוקי התורה הם הסודות אשר בתורה שאין העם לפי מחשבתם נהנין מהם אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה. והטעם בכלאים כי השם ברא המינין בעולם בכל בעלי הנפשות בצומחים ובבעלי נפש התנועה ונתן בהם תולדות שיתקיימו המינים לעד כל זמן שירצה הקב״ה בקיום עולמו וציוה בכחם שימצאו למיניהם שנא׳ בכלם למינהו והמרכיב ב׳ מינין משנה ומכחש במעשה בראשית כאלו יחשוב שלא השלים הקב״ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם וגם המינין בבעלי חיים לא יולידו מין ממין שאינו מינו וגם הקרובים בטבע שיולידו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו והנה מצד שני הדברים האלה פעולת ההרכבה במינים מעשה נמאס ובטל וגם בצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פריים צומח אחרי כן לכן יש באיסורם גם שני הטעמים שהזכרנו. ופי׳ שדך לא תזרע כלאים שהוא מזהיר על ההרכבה לדעת רבותינו ואסר אף כלאי זרעים מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה ויהי׳ כל גרעין ממנו כאלו הורכב מב׳ מינין ואסור לחרוש בשור וחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחד ויבואו לידי הרכבה. ויש מוסיפים עוד בטעם הכלאים כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה כמו שאמר בבראשית רבה אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע ואומר לו גדל הדא הוא דכתיב הידעת חוקות שמים ולכך נאמר בהם את חוקותי תשמורו כי הם חוקות שמים: ובגד כלאים שעטנז – כתב הרמב״ן טעם כלאי הבגדים להרחיק התערובות במינים ואסר הרגילים לעשות מהם בגד. והרב כתב במורה הנכוכים כי טעם השעטנז מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרים בעלי הכשפים שבהן היו עושין כל מעשיהם ואמר שמצא זה כתוב בספריהם ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאוד שיפעלו בו פעולתם הרעות לע״ז הרחיקה אותה התורה מכל אדם כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם. מה שהביא רש״י פסוק לאסור לבדים אינו אלא אסמכת׳ שמן התורה אינו אסור אלא אם כן הצמר והפשתן כל אחד לבדו שוע וטווי ונוז דהיינו שזור ולאחר כן בשתי תכיפות ומטעם זה הוצרך להתיר כלאים בציצית ודלא כפרש״י שפי׳ שאינו כלאים עד שיהיה הפשתן והצמר שזור זה עם זה דא״כ לא היה צריך להתיר כלאים בציצית ומיהו בבכל אחד שוע טווי ונוז הוי כלאים אפי׳ אינו בגד כגון שקולע חוטין ועושה מהן חגורה. ולבדים שאינו אלא שוע אינן אסורין מן התורה אלא מדרבנן אסרו אותו אע״ג דליכא אלא חדא או שוע או טווי או נוז:

R. Yosef ibn Kaspi Vayikra 19:19ר׳ יוסף אבן כספי ויקרא י״ט:י״ט

כלאים – שרשו כלא כמו בית הכלא (מלכים א כ״ב:כ״ז), והוא מטעם בית האסירים, וענין האסור והכלא דבר בלתי רצוני, אבל מוכרח ואנוס, ולכן הזדווג מין מין עם זולת מינו, אינו רצוי אצל הטבע, אבל המלאכה והבחירה תעשהו, כי הטבע המציא המינים מין מין ביחס מיוחד, עד שכל אישיו לא יצאו ממנו, ואמנם סימן הרבוי בכלאים כמו אזנים וצהרים, כבר קדם לנו שזה הסימן אין עצמותו ומהותו לחייב שניות מדוקדק לא פחות ולא יתר, כמו שהוא באזנים ועינים וידים ורגלים, כי צהרים על דרך משל ועמו צהר ואור חזק יותר מהבוקר, אם פחות מכפל או כפלי כפלים, אבל ברוב הוא כפל או יתר מכפל, ולכן כלאים יתכן היותו שניות מדוקדק, רצוני שיהיה ערוב מין אחד עם מין אחר, וזה בבהמה ובשדה ובבגד, ויתכן היותו יותר משנים. שעטנז – אין לו שמוש אחר במקומו ויפורש לפי מקומו.

Ralbag Vayikra 19:19רלב״ג ויקרא י״ט:י״ט

את חֻקֹּתַי תשמֹרו, בהמתך לא תרביע כלאים – הנה הרביעה רמז למשגל, כמו שאמר במה שקדם: ׳ואשה לא תעמֹד לפני בהמה לרבעהּ׳ (יח, כג). וענין זאת האזהרה היא שלא ירביע זכר ממין אחד מהבעלי־חיים על נקבה ממין אחר. ולפי שאינו מרביע אותם בהעלותו אותם זה על זה, כי להם מעצמם התחלה בזה הפועל, בשיאותו זה לזה למשגל או שלא יאותו, הנה לא יעבור על זאת האזהרה אם העלם זה על זה, אם לא הכניס בידו אבר הזכר באבר הנקבה. והתועלת בזאת המצוה מבואר, כי בזה מהפסד הסדר והיושר אשר בדברים הטבעיים מה שלא יֵעלם. עם שזה יהיה סיבה להפסק ההולדה מן הנולד מהכלאים, כמו שהתבאר בספר בעלי־חיים, ולזה יפסד בזה האופן הרבה מהטוב שהשפיע ה׳ יתעלה באלו הנמצאות. עם שזה יביא להאמין שאין בכאן צורה יתחלף בה דבר מדבר, כמו שחשבו הרבה מהקודמים; ובכלל, הנה ההאמנה בשיש בכאן מינים מיוחדים, יתחלפו קצתם מקצת במהותם, היא מפני הצורה אשר בה ייוחד מין מין מהם; ולזה ציותה התורה בזה להחכימנו כי זה ממה שיישירנו להשגתו יתעלה, כמו שזכרנו פעמים רבות, רוצה לומר ההאמנה במציאות הצורות.... ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך – ...והנה התועלת בזאת האזהרה, עם שהוא לפי מה שיֵראה להרחיק מההליכה בחוקות הגויים, הנה הוא התועלת בעינו אשר בשאר האזהרות הקודמות בענין הכלאים; וזה, שהצמר הוא בא מן החי בהכרח החומר, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים, והפשתים הם באים מהצמח, והוא מין מכוון בעצמו; והנה יגיע מזה תועלת, כי הצמר והפשתים, עם היותם מסכימים ברַכּוּת והספוגיות, ושמהם יעשו בגדים לאדם, הנה יש בהם הבדל עצמי מצד צורותיהם, כי זה מהצמח וזה מן החי; והפשתים הוא צמח יותר שלם מהצמר, כמו שיתבאר מפועל הצמיחה בפשתים ובצמר; ועוד שהוא מין מהמינים מכוון בעצמו והצמר אינו כי אם מהכרח החומר; וכל זה להחכימנו בזה האופן להשיג מציאות הצורות ומדרגות הנמצאות קצתם עם קצת, כי מזה נעמוד על מציאות ה׳ יתעלה, כמו שזכרנו פעמים רבות.

Akeidat Yitzchak Vayikra Peirush 19עקדת יצחק ויקרא פירוש י״ט

ואמר את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים וגו׳. ואם שהענינים האלו אין פרסום מעשיהם מגונים אלא שהאדם נזהר בהם מכח המצוה עד שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם ומזה הטעם כבר היו ממין המצות אשר יעדנו גם שיראה שהם להרחיק האדם מההרבע׳. שאם יאסר עליו חבור כל שני מינים כל שכן שיהיו לו לזרה ליזקק לשאינו מינו שהוא הכיעור היותר נפלא מכל מה שהוזכרו. ואיפשר שטעם המצוה להרחיק האנשים מאד מדעת אפיקורוס האומר שכל הוויות העולם ותולדותיהן נפלו על צד ההזדמן כי הוא דעת בטל מכחיש אמיתת מציאות מנהיג ודבר לעולם שהוא עקר הכפירות כלם וכבר דברנו על בטולה בשער הראשון. ובספרי (מנחות מ״ג:) וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הכתוב׳ בצדה ואי זו זו כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך וגו׳. ומה נמלצו דבריהם עד מאד כי באמת המסתכל יפה בחוט התכלת הדומה לים ולרקיע ולכסא הכבוד יתאמת אליו בטול דעת ההזדמן הרמוז באסור הכלאים כמו שאמרנו. וכן יש לפרש מה שאמרו שם תניא אידך ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלוי׳ בה וכו׳. כמו שיזכרו בלשונם בשער צ׳ בע״ה: והנה אחר זה סמך ענין דומה לכיעור הכלאים והוא הבא על השפח׳ הנחרפת לאיש שהיא בעצמה חציה שפחה וחציה משוחררת והרי הוא גופה כלאים והבא עליה הוא דמיון כלאים עמה שהוא כשר והיא שפחה ומשוחררת ומזה חוייב שתהיה לו אסורה מצד איסור אשס איש ומצד אחר מותרת ואיסור׳ יחייבנו איל אשם והיתרה פוטרם מן המיתה דכתיב לא יומתו כי לא חופשה

Tzeror HaMor Vayikra 19:9צרור המור ויקרא י״ט:ט׳

וסמך לזה בהמתך לא תרביע כלאים וגו'. לפי שכל הדברים נבראו במעשה בראשית למינם למינהו בענין שלא יהיה ערבוב בין הדברים. והכלאים באדם ובבהמה הוא ערבוב מין בשאינו מינו. וזהו לשון כלאים לשון מניעה כמו ויכלא העם מהביא. וזהו כלאים מניעת הכוחות ממה שנבראו. ולכן כמו שצוה בישראל לפי קדושתם שלא יהיה ביניהם ערבוב. אלא אחדות שלימה ואהבה. ולא לשון הרע ונטירה ושנאה. כן צוה ג"כ שלא יזרעו כלאים ולא ילבשו כלאים. שהוא ערבוב הכחות. וסמך ג"כ ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש. לפי שזה ג"כ מענין כלאים וערבוב זרע במקום שאיך צריך.

Gur Aryeh Vayikra 19:19גור אריה ויקרא י״ט:י״ט

ואלו הן בהמתך כו׳. אבל הרמב״ן הקשה שאין ״בהמתך לא תרביע כלאים״ בכלל אותן שהיצר הרע משיב עליהן, משום שיש טעם גדול בזה, מפני שהקב״ה ברא העולם בשלימות, ומי שמרכיב את המינים זה בזה להוציא מינים אחרים, הרי הוא כאילו אומר שהקב״ה לא השלים עולמו, ורוצה להוציא מינים אחרים. ואם הם אותם שאינם מולידים, והקב״ה ברא עולמו שיהיו קיימים לעולם - פרים ורבים, והמביא מין על שאינו מינו הוא מכרית פריה ורביה מהם, וגם אותם הנולדים אשר הם קרובים בטבע מאוד, לא יולידו אחר כך, כמו הפרדה שנולדה מסוס וחמור. ועוד האריך הרמב״ן: אלא שקשה לי על טעם זה שנתן הרמב״ן, כי המרביעים כאילו אומרים שהקב״ה לא השלים עולמו, דמה בכך, דהא אמרו חכמים (ב״ר יא, ו) כל דבר שהקב״ה ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון, כמו החטין לטחון ולאפות, ולא אמרינן בזה שהקב״ה לא השלים עולמו. וכמו שאמרו (תנחומא תזריע ה) על המילה, שלא נברא עם האדם, והושלם על ידי בשר ודם. ואם כן, מה שייך בזה שנראה כאילו אומר שהקב״ה לא השלים עולמו. אבל בודאי ״בהמתך לא תרביע כלאים״ יש טעם, דהוא משנה חקות העולם להדביק המינים הנבדלים זה מזה, כי כל מין ומין נבדל בפני עצמו, והוא מחבר לאחד הדברים הנפרדים והנבדלים. אבל בשעטנז, דאין כאן שני מינים מובדלים, דאין הצמר מין בפני עצמו, כי הצמר לאו מין בפני עצמו, כמו כל עשב שיקרא בריאה בפני עצמו, שהרי כל אחד ואחד בפני עצמו נברא, ובודאי בזה יפה פירש הרמב״ן שאין לומר שאין טעם בדבר רק על איסור שעטנז, לכן אמרו (יומא סז ע״ב) על זה שהיצר הרע משיב עליהם, לא על הרבעת המינים:

Shadal Vayikra 19:19שד״ל ויקרא י״ט:י״ט

שעטנז – לדעת Jablonskius et Forsterus מלת שעטנז היא מצרית ועיקרה Sciontnes וענינה בגד צמר ופשתים מהרבה גוונים – כל מיני כלאים היו חקי ע״ז אצל הקדמונים.

R. S.R. Hirsch Shemot 23:19רש״ר הירש שמות כ״ג:י״ט

נמצא שטעם איסור בשר בחלב אינו קשור כלל להשפעה ישירה של התערובת על הגוף או להשפעתה מוסרית, ועל כרחנו טעם האיסור הוא סמלי. אכן מצאנו כבר איסורי אכילה – כגון גיד הנשה ואיסור חמץ – שמשמעותם היא סמלית. לפי זה, בשר בחלב הוא חלק מסדרה גדולה זו של ״תערובות״ אסורות – כגון כלאי אילן וכלאי בהמה – שנאסרו משום שהרכבה או הרבעה בלתי־טבעיות של מינים שונים מהצומח או החי (״כלאים״ נגזר מ״כלואים״, הם ״כלואים״ זה מזה [עיין פירוש, ויקרא יט, יט]) יש בה הפרעה בכח מצד האדם, לחוק הגדול של המינים, אשר בעת בריאת העולם הכריז לכל חי ולכל צומח: ״למינהו!״ ומאז ולעולמי עד, שומר חוק זה כל אחד ואחד מהם, מקטן ועד גדול, בתוך הצורה, החומר והתכונות שנקבעו למינו שלו. מכיון שבתערובת בשר בחלב אין פגיעה ממשית באחד מחוקי הבריאה, הרי שתערובת כזו דומה לחרישה בשור וחמור, כלאי בגדים, כלאי זרעים וכלאי הכרם. איסורים אלה מזכירים לאדם את המחוקק הגדול של העולם, בעת שהוא (האדם) עוסק בשליטתו על ממלכת החי והצומח שהניח המחוקק לרגליו, ובניצולו לצרכיו, בעבודת האדמה, במלאכה, בלבוש, וכאן – בהנאת המאכלים. על ידי ציווי ״למינו״, מושל מחוקק העולם בכל היצורים החיים שהאדם משתמש בהם למטרותיו ולהנאתו. לכל מין ומין מהצומח ומבעלי החיים ניתן חוק ייחודי משלו להווייתו והתפתחותו, וחוק זה הוא עדיין מקיים בנאמנות. גם האדם – כבן אנוש וכיהודי – חייב להיות נאמן ולהשמע לתורה, אשר על ידה הראה לו אותו מחוקק עולמי את חוק ה״למינו״ שלו, ובכך גילה לו את רצונו בנוגע לייעודו המיוחד כאדם בקרב הבריאה, וכיהודי בקרב המין האנושי (עיין בראשית א, יא–יג). בין כל הדינים האלה, המזכירים לנו את חובתנו לקיים את מצוות התורה, כדרך היחידה למלא את תפקיד ה״מין״ שלנו כבני ה״מין״ האנושי וכיהודים – או ליתר דיוק, כבן אדם יהודי – עומד דין בשר בחלב בראש. שכן דין זה מזכיר לנו את מחוקק כל הברואים, ואת ייעודנו היהודי והאנושי. באותו הרגע בו אנו עומדים לקלוט ולבולל את חומר החי אל תוך רמ״ח אברינו ושס״ה גידינו, אותו חומר הבא מבעלי חיים שהבורא העמיד בדרך הטבע בקירבת האדם, ומסר לידיו כמזון – הווי אומר בהמה טהורה, דווקא בזמן כזה זקוקים אנו לאזהרה להשאר בהכרתנו בייעודנו הגבוה כבני המין האנושי: גם כאשר אנו עסוקים בהכנסה המותרת ולפעמים אף המצווה עלינו של חומר החי לתוך גופנו, מוטל עלינו לרומם את החומר הזה אל גבהי ייעוד הגוף האנושי; אַל לנו להניח לגוף האנושי לשקוע לדרגת בעלי החיים כבולת הדחפים הטבעיים, על אף שאנו מחיים את גופנו מכח עולם החי. מתוך נקודת מבט כללית זו, מתבאר הטעם המונח ביסוד איסור בשר בחלב. איסור זה מדבר ישירות אל האדם, בקול ברור של תוכחה: שמור את קדושת התורה, זכור שממשלת תורת ה׳ אינה מתחילה בדרגת היהודי אלא נמצאת בכל מקום בכל נימי החיים הטבעיים. תורת ישראל, כל עצמה אינה אלא פירוט מדוקדק של חוק ״למינו״ הכלל־עולמי, עבור אורח החיים של המין האנושי־יהודי. כך אנו מבינים את התפשטות חוק זה של הפרדת מינים בכל תחומי אכילתנו הביתית. אף אחד מדיני המאכלות האסורות האחרים אינו מטביע כל כך את חותמו על המטבח היהודי והשולחן היהודי כמו דין הפרדת בשר וחלב; ויותר מכל יתר דיני מאכלות אסורות, נועדה ההפרדה הזאת להיות שליח ה׳, להעמיד לנגד עינינו תמיד את תורת ה׳, ואת חובתנו האנושית וכבודנו האנושי כיהודים. אנחנו גם מבינים מדוע מצוה זו באה שלוש פעמים, כסיום וכחתימה כביכול, לפרשה גדולה של חוקים ודינים. ובמיוחד מבינים אנו מדוע באה מצוה זו – ואכן חייבת לבוא – כסיום וחתימה ליסודות החוקים החברתיים, ״המשפטים״. הווי אומר: ללא ספק, רוב רובה של חקיקה חברתית זו, המושתתת על עקרונות הצדק והחסד, אינה מסורה בידי מוסדות הצדק שבכחם להעניש, כדי שיכפו אותה ויבטיחו את קיומה. ה׳ רצה להפקיד את קיום חוקיו ומשפטיו בידי המצפון של אזרחיו – בידי יראת חטאם. לא הרצון לצאת ידי החוק אלא הנאמנות לחוק, תציין את אופיו של האזרח היהודי. ה׳ לא מינה שוטרים – שביכולתם להשגיח על האזרחים ברשות הרבים בלבד – להיות שומרי תורתו; אלא נתן לאזרחים מצוות, נושאות־דגל רוחניות של אורח־חיים על פי ההלכה, המלוות את היהודי לתוך התחום הפנימי ביותר של ביתו ומשפחתו, מקום בו גדלים ילדים יהודים לקול קריאת ״אסור״ ו״מותר״. קריאה זו מביאה אותנו לידי הכרה בה׳ בכל מקום כמחוקק העולם, וגם כנותן התורה לחיי האדם מישראל; והיא משרה על כל צד מהחיים היהודיים את הרוח של שמירת ההלכה. ראינו שאיסור בשר בחלב הוא מן הראשונים והמצליחים ביותר שבין נושאי דגלה של התורה, והוא אמצעי חינוכי מועיל ביותר לטיפוח הנאמנות של החברה היהודית לאורח החיים היהודי. לא לחינם הוא בא בתורה כוחותם מערכת החוקים החברתית, ה״משפטים״. חשיבותו של איסור בשר בחלב היא בכך שהוא מזכיר ליהודי את חובת שמירת ההלכה בכל חיי האדם, הווי אומר, את שעבודם מרצון של כל חיי האדם לממשלת תורת ה׳; הוא מזכיר לאדם את קיום חוק ״למינו״ שלו; היינו את הייעוד האנושי ומימושו. אך בכדי להעריך את משמעות המלאה של איסור זה, נתבונן עתה בתיפקודם הפיסיולוגי של חומרים אלה [בשר וחלב] בחיי הגוף, חמרים שיש להפריד ביניהם במזונו של אדם מישראל. הזנה וְהִתְרַבּוּת הן היכולות האופייניות של הדרגה הנמוכה ביותר של החיים האורגניים, אלה של הצומח, המקיים את שני היכולות האלו בכל הווייתו ללא עשיית מעשה. כאשר דבר שיש בו חיות יוצא מתחום אי־העשייה, ובנוסף ליכולות ההזנה וההתרבות, מקבל גוף בעל חושים ותנועה (עצבים ושרירים), הוא נעשה בעל חיים. בדרגות הגבוהות יותר של בעלי החיים, שתי המערכות האלה – של הצומח ושל החי – הקשורות זו לזו בגוף בעל החיים, פועלות בשני תחומים נפרדים, כביכול. הסרעפת [דיאפרגמה] מפרידה את גופו של בעל החי לתחום צמחי של הזנה והולדה, ולתחום השייך לבעלי חיים בלבד של תנועה וחושים. אולם בבעל החי, תחום בעל־החיים – היינו חושים ותנועה – עומד כליל בשירות התחום הצמחי. היכולות הצמחיות של הזנה והולדה, הן הצרכים היחידים שבעל החי מבחין בהם בחושיו, והן הצרכים היחידים שמפעילים את שרירי התנועה של בעל החי. בעל החי אינו אלא צמח שיש בו רוח חיים. והנה, החומר שמאפיין באופן הבולט ביותר את הצד הצמחי של חיי בעל־חיים הוא החלב (חומר מזין המופרש לצורך קיום המין), ואילו הבשר מייצג במיוחד את התחום החייתי [תחום בעל־החיים]. לפי זה, בשר מבושל בחלב מייצג את התערובת הבלולה ביותר של התחום החייתי עם התחום החייתי־צמחי. הוא מסמל את המהות העצמית של ההוויה החייתית: שעבוד החושים והתנועה לצרכי ודחפי ההזנה וההרבעה. משמעותם הפיסיולוגית של שני החומרים האלה, מובהרת ביתר חדות על ידי הכינויים שכינה אותם הכתוב: ״גדי״ [מנותק מגוף האם] ו״חלב אמו״. לא כן האדם. אמנם גם בהוויתו הגופנית של האדם, מתחברות שתי המערכות האלה בגוף אחד; גם לו יש את יכולות ההזנה וההולדה שניתנו לצמח, ואת החושים והתנועה של בעל החי; גם המערכת הפנימית של גופו מורכבת מהתחום הצמחי והתחום החייתי. אך ניתן לו עוד תחום שלישי, המייחד אותו כאדם: הוא מחונן בנשמה אלקית – הווי אומר ברוח חכמה ותבונה המתעלה מעל לחושי הדחפים החייתיים, ובכח הרצון החפשי המתרומם מעל לתנועת הדחפים החייתיים. הנשמה נועדה, ואף יכולה, לשלוט ביסודות הצמחיים והחייתיים, ובכך לעשות את האדם לאדם. באדם, לא ישתעבדו החושים והתנועה לממשלת דחפי הרעב וחיי האישות. כשם שבקומתו הזקופה של האדם, משועבד היסוד הצמחי ליסוד החייתי, והראש מתנשא השמימה מעל לשניהם, כך אסור לכוחותיו החייתיים לרדת מטה ולהיות נשלטים על ידי התאוות והדחפים הצמחיים. תפקיד האדם לשעבד בתוככי עצמו את היסוד הצמחי ליסוד החייתי, ואת שניהם לרוח האדם. הרוח נועדה למשול עליהם ועל עצמו בכח החירות האלקית, ולהנחות אותם ואת עצמו לעבודת האל היחיד והחפשי, אשר ראשו של האדם מתנשא אל הדר תפארתו, והאדם יכול לתפוס ולהבין את רצונו. לפיכך בשעה שהאדם קולט אל תוך גופו בשר וחלב – היינו את החומר החייתי והחומר החייתי־צמחי – הרי שהיחס שביניהם והיחס שבינם לבין הגוף האנושי חייב להיות שונה לחלוטין מהיחס שהתקיים ביניהם בגוף בעל החי. מכאן ולהבא, שני יסודות אלה לא יתערבו, אלא ישעבדו את עצמם ליסוד האנושי, והמהות הרוחנית־מוסרית של האדם תשרה בתוכם ותנהיגם. אם יתערבבו באדם על ידי בישול, חמרים של בשר וחלב – בשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה – הראויים להקלט בגוף האנושי; יורה הדבר על ההפך מהייעוד האנושי, ויהיה בו משום לעג חמור לחוק ה״למינו״ שניתן לאדם. תערובת כזאת תשפיל את האדם, בעל החירות המוסרית, לדרגת בעל החי משולל החירות. לפיכך לא רק שאסור להכין תערובת כזאת (איסור בישול), אלא חייבים להוציאה ממאכל האדם ומשימוש האדם (איסור אכילה והנאה). כאשר נתבונן באיסור בשר בחלב בהקשר לחלקו הראשון של פסוקנו, ״ראשית בכורי אדמתך תביא״ וגו׳, ייראה פירוש הפסוק כך: כל יבול האדמה והשדה, המיועד להנאתו של האדם, יהיה כפוף לשלטון תורת ה׳ ויוקדש לשמו. אסור לאדם להפוך את היחס הזה ולהתמסר להנאה זו כתכליתו וייעודו בחיים. כל יבול הארץ המבשיל להנאת אדם, יתעלה למרומי החלק האלקי שבאדם; אין להשפיל את החלק האלקי שבאדם לדרגת בעל החי, המכיר רק את הנאת החושים. אזהרה זו קשורה קשר עמוק לחג האסיף, השלישי שבין שלושת רגלים. לא בעבור זה השלים הבורא את המחזור השנתי והריק את ברכתו לאדם המייחל לה, כדי שהנאת אותה ברכה תשפיל אותו לדרגת בעל החי; אלא כדי שהפירות שהבשילו תחת שמש העולם הגשמי ייכנסו עתה לתחום חיי אדם, ויתעלו מההוויה הגשמית המשוללת חירות אל החירות המוסרית של מעשי אדם. אם גדי יהיה מבושל בחלב אמו על ידי מעשה אדם, הרי שהחומר החייתי שנוצר מברכת הטבע, יוחזר בכך אל התחום הצמחי של הזנה והתרבות, כדי למצוא שם את תכלית ייעודו ושלמותו. ואם אדם יעשה כן במו ידיו, יהיה בכך ביטול התכלית של כל המחזור השנתי, וצמצום חייו עלי אדמות למעגל סגור שתחילתו וסופו בטבע הגשמי משולל החירות. אולם תכלית חיי האדם – כמרומי המזבח וכסולם יעקב – היא פריחה מתוך היסוד הארצי אל הגבהים המרוממים של החירות מוסרית ושלמות האדם.

R. S.R. Hirsch Vayikra 19:19רש״ר הירש ויקרא י״ט:י״ט

כלאים – ״כלא״ פירושו למנוע, לעצור בעד; מכאן ״כֶּלֶא״, בית סוהר. ובהרחבה, בעולם הצומח והחי, מציין ״כלא״ יצור או צמח המקיים את חוק ״למינהו״ (עיין פירוש, בראשית א, יא–יג; שמות כג, יט). יצור או צמח כזה נמנע מלפרות ולרבות עם מי שאינו מינו; כוחות הפרייה והרבייה שלו ״נכלאו״ כביכול. נמצא ש״כִּלְאַיִם״ הם שני יצורים, שכל כך מנוגדים זה לזה בטבעם, עד שהם ״כלואים״ האחד מהאחר מעצם טבעם.... נעיין עתה באיסורים שחברו יחדיו בפסוק זה – הווי אומר, כלאי בהמה, כלאי אילן, כלאי זרעים וכלאי בגדים. הפתיחה לכולם היא מאמר כללי אחד, ״את חקתי תשמרו״. אולם רק בכלאי בהמה וכלאי אילן ישנה התערבות ממשית בחוקי הבריאה: מינים שונים של צמחים ובהמות – אשר מצד טבעם ״כלואים״ הם זה מזה – נתחברו בכוח באיחוד בלתי טבעי. אולם בכלאי זרעים לא התרחש זיווג מינים בלתי טבעי כזה; שכן זרעים שנזרעו זה בצד זה אינם מפריעים להתפתחות מיניהם. יתירה מכך, אין איסור לזרוע אותם זה ליד זה אם הם נראים לעין כשני מינים שונים. ברור אפוא, שאיסור כלאי זרעים נרחב יותר מאשר איסור על התערבות ממשית בחוקי המינים; הוא בא להזכיר לאדם את חוק ״למינהו״, השולט בכל צמח על פי רצון הבורא. כאשר האדם עוסק עם עולם הצומח, עליו לזכור את ה׳, המחוקק של הטבע. עליו להכיר בכך, שהחוקים הקדמונים שנגזרו על ידי ה׳, לא ניתנו לאדם או למענו, ואף לא לאדם מישראל; אלא חוקי ה׳ שולטים בכל הכוחות הפועלים והיוצרים, וכל נבט ונימה בעולם הצומח והחי עושה רצון בוראו; בל ישנו את תפקידם. ואז התורה ממשיכה לכלאי בגדים, שגם בהם אין הפרעה ממשית לחוקים האלוקיים של הטבע – אף פחות מאשר בכלאי זרעים. ואף על פי כן, גם על מצווה זו מזהיר הכתוב: ״את חקתי תשמרו״, ובכך מזכיר לאדם את מחוקק העולם ואת חוק ״למינהו״ אשר לו. על ידי חוק זה חילק ה׳ את המון הדברים החיים השונים למינים נפרדים, וקבע לכל אחד את תכליתו הייחודית, ואת צורתו הגשמית המתאימה לתכלית זו. הכתוב כאן מזכיר לאדם חוק זה בנוגע ללבישת בגדיו. בעבר עסקנו במשמעותו המוסרית של לבוש האדם (פירוש, בראשית ג, כא ועוד). התורה רואה את הלבוש כסימן מובהק המבדיל את האדם מבעלי החיים. במקורו ההיסטורי של הלבוש, טבוע לֶקח לאדם: הֶיֵה אדם, הישאר אנושי, אל תקשיב לקול הבהמה ואל תעשה כדוגמתה! אזהרה זו מוצאת ביטוי מיוחד במצוות ציצית, בנוגע לתפקיד האדם מישראל (עיין במדבר טו, לז והלאה, ומאמר הציצית באוסף כתבים כרך ג׳). עוד הערנו בעבר, שהחומרים הראויים במיוחד למלבושים אינם אלא צמר ופשתים; ולפיכך ״בגדים״ סתם הם בגדי צמר או פשתן. לאור כל זאת נאמר את הדברים הבאים: המפריד מינים שונים כאשר הוא זורע את שדהו, נזכר באותה העת בחוק הנעלה של ״למינהו״; וגם נזכר באל האחד, מחוקקו של העולם. בכך הוא מוזהר לשעבד גם את עצמו לחוקי ה׳, כדי שלא יהיה היחיד בעולמו של הקב״ה העובר על חוקותיו. והוא הדין גם בשני החומרים המשמשים במיוחד ללבוש האדם. הפרדת הצמר מהפשתן בבגדים מזכירה לאדם את האל האחד המחוקק את חוקי המינים; ומזרזת את האדם לקיים את תכליתו המוסרית, שאליה בגדיו מורים את הדרך. בייחוד, באה הפרדה זו להזכיר ליהודי, שבשמירת חוקי ה׳ שניתנו לו אינו מבודד את עצמו משאר הבריאה; אדרבה, דווקא בשמירה זו הוא מצטרף בהרמוניה לכל יתר הברואים, השומעים בקול חוקי ה׳. שכן כל שאר הברואים חיים וקיימים, מתפתחים, פועלים ומצליחים, רק בזכות התמסרותם הגמורה לחוק ״למינו״, שה׳ הכריז עבור מיניהם. האדם, אף הוא, קיבל מה׳ את חוק ״למינו״ המיוחד לו, החוק הקובע את תכליתו כאדם בקרב כל שאר היצורים החיים, וכיהודי בקרב המין האנושי. רק בשמירת התורה – שהיא חוק ״למינו״ עבור האדם מישראל – יכול יהודי לקיים את הייעוד שהוטל עליו. ואם אינו עושה כן, הרי נאמר עליו כמליצת חז״ל: ״יתוש קדמך״ (ילקוט שמעוני, בראשית, טו). צמר ופשתים הם החומרים המתאימים במיוחד ללבושו של האדם. הם קשורים אפוא לעצם מהותו של האדם – ודבר זה נותן בידינו מפתח להבנת משמעותם. העיון במשמעות הזאת מעלה, שהפרדת מינים אלה בבגדים מהווה ביטוי ישיר וחיובי לתכליתו הסופית של האדם, ומעניקה לבגדים את אופי הלבוש האנושי. ביארנו בפירושנו לדין בשר בחלב (שמות כג, יט), שגוף האדם – כגוף הבהמה – מכיל שני יסודות: הצומח (הזנה והתרבות), והחיה (הבחנה ותנועה). אך שונה אדם מבעל החיים לעניין היחס שבין שני יסודות אלה: בבעל החיים, היסוד החייתי משרת את היסוד הצמחי. הווי אומר, שההבחנה, התחושה והתנועה, משמשות את דחפי הגוף למזון ולפרייה ורבייה. אולם לאדם ישנה תכלית אחרת. תפקידו הוא, לשעבד בקרבו את היסוד הצמחי ליסוד החייתי, ואת היסוד החייתי ליסוד האנושי; עליו לשעבד את כוחותיו השפלים לרוחו השכלית ובעלת הרצון החופשי. ובאמצעות הרוח, ישתעבדו גם החי והצומח אל ה׳ ואל רצונו הקדוש. האדם משול לפירמידה המורה כלפי מעלה אל ה׳, ואילו בעל החיים הוא בבחינת מעגל סגור. בבעל החיים, כוחות החי והצומח שלובים ואחוזים זה בזה. ניתן לבטא זאת בשפה סמלית כדלהלן: אם נתפוס את הצמר (שהוא חומר הבא מן החי) כמסמל את היסוד החייתי, ואת הפשתים (שהוא חומר הבא מן הצומח) כמסמל את היסוד הצמחי, נמצא שבבעלי החיים, צמר ופשתים הם יחדיו! אולם באדם, אַל לו ליסוד החייתי לנטות אחר היסוד הצמחי: אין להבחנה ולכוח הרצון להיות מקושרים עם דחפי הקיבה וחיי האישות. באדם, צמר ופשתים צריכים להיות מופרדים; לכל אחד יינתן תחומו המיוחד לו. אַל לו לכוח החייתי לנטות כלפי מטה אל החושניות הצמחית; אלא כלפי מעלה אל הרוח האנושית בעלת הרצון החופשי. צריך לעדן את היסוד החייתי שבאדם באמצעות קיום מטרות הקדושות לה׳. על הרוח האלוקית שבאדם להעלות את כל הכוחות שבקרבו, כולל היסודות החייתיים והצמחיים, אל קרבת ה׳, אשר שכינתו יורדת ושוכנת עם אדם – בתנאי שהוא מרומם את עצמו אל ה׳ בכל הווייתו. לפיכך, אם אדם משפיל את היסוד החייתי שבו מטה אל היסוד הצמחי; אם במקום לרומם את חושיו ורצונותיו אל ה׳, הוא מצרפם אל החושני והצמחי; אם הוא מחבר צמר ופשתים בלבוש מראהו האנושי – הרי שבמידה שהוא מחבר עצמו לחושניות, הוא מתנתק מה׳. הוא אף מביא לידי כך שה׳ ירחק ממנו. וכלשון ר׳ שמעון בן אלעזר בפירושו לתיבת ״שעטנז״: ״נלוז הוא״, הוא מנותק מהחיבור האמיתי שלו; ״ומליז הוא את אביו שבשמים עליו״, ואף גורם שאביו שבשמים השוכן ממעל לו יתנתק ממנו (״נלוז״ ו״מליז״, כמו ״תוֹעֲבַת ה׳ נָלוֹז״ [משלי ג, לב, ועוד מקומות במשלי]; ״אַל־יַלִּיזוּ מֵעֵינֶיךָ״ [שם ד, כא]). נראה שר׳ שמעון בן אלעזר מפרש ״נז״ כקיצור של ״נלוז״. לפי זה ״שעט נז״ פירושו ״שעט נלוז״ – הווי אומר, מי שעוטה את אופי ה״נלוז״, האופי של מי שעזב את ה׳ (״שעט״ מ״עטה״, להתעטף בדבר, כדוגמת ״עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה״ [תהילים קד, ב]). אולם לדעת תנא קמא (שהובאה גם בנדה [סא:] וביבמות [ה:]), ״נז״ מציין דברים המחוברים יחד, על ידי היותם ארוגים או שזורים זה בזה. נשאל עתה: מהי משמעותו הלשונית של ״נז״? מצאנו ״נזה״ שהוא השורש של ״הַזֵּה״ – להזות ,לזלף. ״נזה״ בבניין הקל הוא פועל עומד שפירושו ״להיות מוּזֶה״, כדוגמת ״אשר יזה מדמה״ (לעיל ו, כ); ״וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל־הַקִּיר״ (מלכים ב׳ ט, לג). נמצא ש״נז״ הוא דבר שהיזו אותו ממקומו. במקורו היה חלק מכלל גדול יותר, אך לאחר מכן הורחק בכוח ובוּדד מאותו כלל. לפי זה תיבות ״נלוז״ ו״מליז״ שבדברי ר׳ שמעון בן אלעזר הם פירוש מילולי ל״נז״: בחַבּרוֹ את היסוד הנעלה שבקרבו עם היסוד היותר שפל, הוא מבודד עצמו מה׳; ואפילו מביא לידי כך שה׳ יתרחק ממנו. כפי שביארנו בפירושנו לבראשית (א, ד), השרשים ״בדל״ ו״פתל״ מצרפים את שני הרעיונות של הפרדה וחיבור למושג אחד אחיד; הם מורים על הפרדה שנעשתה על ידי חיבור. לפיכך אין זה רחוק לפרש, שגם ״נז״ כולל אותן שתי בחינות; ״נז״ אף הוא מצרף הפרדה וחיבור להיות למושג אחד. בדומה לכך, טמון ברעיון ה״פתיל״ (חוטים שזורים יחד) רעיון ההפרדה, המצויין על ידי השרשים ״בדל״ ו״בתל״. לפי זה, תנא קמא מדגיש את בחינת החיבור, המהותית בסמל הממשי, ואילו ר׳ שמעון בן אלעזר מדגיש את בחינת ההפרדה הטמונה במשמעות המושגית. ניתן להביא ראיה לפירוש זה מהדברים דלהלן: משמעותה של ״נזייתא״ (משורש ״נזה״), במסכת בבא קמא (לה.), היא ״כיסוי״. כך גם ״פתיל״ (״צמיד פתיל״ [במדבר יט, טו]) הוא כיסוי הסוגר על כלי מכל הצדדים. וגם במושג הכיסוי כלולות אותן שתי בחינות (הפרדה ואיחוד). ״נז״ הוא אפוא ביטוי מדויק, המורה על הווייה הסגורה בתוך עצמה, עטופה בעצמה; והוא מבטא את עצם מושג בעל החיים, בניגוד לאדם השואף להגיע השמימה ומשעבד את עצמו לרצון ה׳. לפי זה ״ש-עט-נז״ פירושו: ״המתעטף בבדידות כעין זו של בעל חיים״. הלובש שעטנז בז לחוק ״למינו״ שניתן לאדם. נמצא שאיסור שעטנז מזהיר אותנו לשמור על התכלית האנושית של גופנו. אזהרה זו חלה בשעת העלאה ולבישה – כאשר האדם מטפל בגוף ומלבישו; שכן האדם נותן דעתו לגופו בעת ההעלאה והלבישה, אשר שתיהן קשורות קשר הדוק למקורם ההיסטורי ולמשמעותם המוסרית של הבגדים (עיין אוסף כתבים, כרך ג׳ עמ׳ קיז–קכב). בציצית, וכן באבנטו של הכהן ובבגדי הכהן הגדול, נדחה איסור שעטנז. מצוות אלה מייצגות את קידוש כללות האדם, קידוש שמגיעים אליו על ידי השתעבדות מוחלטת לתורה; ולהשתעבדות זו ניתן ביטוי חיובי בציצית ובבגדי כהונה. כאשר אדם מגיע למדרגה זו, בטל בקרבו ההבדל בין היסוד החייתי ליסוד הצמחי. שכן כל יסודות חיי האדם קדושים לה׳ – אם הם מוקפים על ידי התורה ומוקדשים למטרותיה. אם התורה מושלת בחיי האדם, הרי הוא רשאי ואף מחויב להפנות את הפעילויות החייתיות הגבוהות יותר אל הצרכים הצמחיים השפלים יותר של המזון וחיי האישות. בציצית כלול חוט של צמר צבוע תכלת, צבע הכהן־הגדול של מקדש התורה; וניתן לחבר את הציצית גם לבגד פשתן. באבנט, בחושן ובאפוד, מחוברים יחד צמר ופשתים בשוויון גמור, כדרך שהתורה – אשר הכהן משרת במקדשה – עורכת חוקים לצד משפטים. התורה עורכת על בסיס שווה הלכות המסדרות את ענייני המזון והאישות לצד ההלכות המסדירות את חיי החברה (עיין פירוש, במדבר טו, לז והלאה; דברים כב, יא–יב).

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 19:19ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא י״ט:י״ט

את חקתי וגו׳ – הביאור הנכון הוא זה של רש״י, שלפיו נקראות המצוות דלהלן בשם ״חקים״, משום שאין יכולים להביא להן טעם (וודאי בניגוד למשפטים שנזכרו עד כאן). אמנם מוכרחים להסכים לדברי הרמב״ן, שגם לחוקים יש טעם, אף שדווקא הם, מפני שבני-אדם אינם נהנים מהם מיניה וביה אינם מובנים לכל מבחינת הטעם שלהם. השוה ביאור לפרק יח, פסוק ד. אמת גם, אף אם אינו מפורש בתורה, מה שהרמב״ן מעיר (לפי מדרש רבה), שהחוקים דלהלן מתכוונים לקיים את חוקי הטבע שברא ה׳ (השוה ירמיה לג, כה). בהתאם לכך אומר ר׳ חנינא בשם ר׳ פינחס, שפירוש ״חוקותי״ כאן: ״חוקים שחקקתי בהם את עולמי״. אל לאדם לערבב את המינים, שה׳ הבדיל ביניהם בשעת הבריאה (״למיניהם״, בראשית א, יא, כא, כד) ולהכניס ערבוביא לתוך העולם. ברם, זוהי הנמקה כללית, הפרטים עודם לוטים בערפל. את האיסור ״לא תחרוש בשור ובחמור יחדו״ (דברים כב, י) אפשר היה עוד לבאר בזה, שהוא חוק מונע לאיסור ״לא תרביע״. אולם מדוע אסורים רק כלאי הכרם, ומדוע אסורה הרכבת אילן גם בחוץ לארץ? ומה טעם של איסור שעטנז? לכל זה קשה למצוא טעם. בהמתך – האיסור לזווג מינים שונים חל על כל בעלי-חיים, והבהמות נזכרו כאן במיוחד משום שבני אדם מגדלים אותן. ״כלאים״, משורש כלא = עצור, מונע, מזה כֻּלֶא, הפרדה, מניעה, ו״כלאים״ (ריבוי זוגי) היינו שני מינים שונים. שדך – כאן נכללים שני איסורים, האחד כלאי זרעים, שאסור רק בארץ-ישראל, והשני הרכבת אילן, שדומה להרבעת בהמה ואסור גם בחוץ־לארץ (קידושין לט, א). ובגד כלאים – מבואר בדברים כב, יא שהוא: ״צמר ופשתים יחדו״. שעטנז – היא, כנראה, מלה זרה, ולוואי למלת ״בגד״. השבעים מתרגמים: κίβδηλον, היינו: מזויף, לא אמיתי, ולפי זה גוזרים אותה האחרונים משורש קופטי (שַשט=אריג, נאוּז =מזויף) ושהיא מורכבת מ״שעט״ ו״נוז״. אולי ״שעט״ משורש ״עטה״, מתעטף (בנין שַפְעל) כלומר: ״בגד״, ו״נוז״ הוא לפי חכמינו מלשון נלוז, הפכפך, שקר, ולפי זה ׳שעטנז׳: בגד מזויף. כך נקרא בגד שעשוי מצמר ופשתן. הפירוש של חכמינו: ״שוע טווי ונוז״ הוא רק דרשה, שעל ידה נסמכה הלכה על פסוק שבתורה. לפי יוסיפוס (קדמוניות ד, ח, יא) הטעם לאיסור זה הוא שבגדי הכהנים נעשו מצמר ופשתים; ואילו הרמב״ם במורה נבוכים (ג, לג) אומר, כי כהני האלילים היו רגילים לעשות מעשי כישוף בערבבם חמרי צמחים עם חמרי בעלי־חיים בבגדיהם. הוא אומר, שעל ענין זה כתוב בספריהם. וזה הטעם, לפי דעתו, לאיסור ״לא ילבש גבר וגו׳⁠ ⁠״ (דברים כב, ה). אך המשך הענינים כאן והביטוי ״כלאים״ מוכיח, כי גם כאן ערבוב המינים הוא היסוד לאיסור. והטעם שדווקא צמר ופשתים נאסרו, הוא, כנראה, משום שהתורה מסתפקת בזה, שעל ידי איסור תערובת אחת יבוא העיקרון ״למינהו״ גם בבגדים לידי ביטוי. ומכיון שרוב הבגדים עשויים מצמר ופשתן, ישמשו מינים אלה דוגמא באותו חוק (השוה גם איוולד, Alterth עמ׳ 215). לא יעלה עליך – מלמד, שלא רק ההלבשה אסורה, אלא גם להתכסות בהם אסור. לשימוש ״הצעה תחתיו״ אסורים הם רק מדרבנן.

R. David Zvi Hoffmann Devarim 22:9-11ר׳ דוד צבי הופמן דברים כ״ב:ט׳-י״א

(ט) איסורי תערובת כלאים שנאמרו כאן, הם ביאור מורחב של המצוות שנאמרו כבר בויקרא י״ט:י״ט. שם פותח הכתוב בלשון: ״את חוקותי תשמורו״. ״חוקותי״ הם חוקי הטבע כפי שבראם הבורא יתברך שמו, כמבואר במדרש רבה שם, והוזהרנו שלא להפריע אותם על ידי תערובות בלתי טבעיות. כמו שהטיל עלינו הכתוב חיובים כלפי החי שבטבע, כך הטיל עלינו כלפי הצומח שבטבע. אולם פרטי המצוות הללו גזירת הכתוב הם, ואין בהם טעם מושג לשכל האנושי כלל, כמו שביאר הרמב״ן בויקרא. יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ד, ח׳:כ׳) סובר שהטעם הוא כדי לשמור על השדה, שדי לה שהיא מגדלת את הכרם והגפנים ועליה להיות משוחררת מסבל המחרשה. כפי הנראה גם הוא לא ידע טעם מספיק למצוה הזאת. לא תזרע כרמך – בירושלמי פרק ח דכלאים, הלכה א, נחלקו בזה רבי יאשיה ורבי יונתן. לדברי רבי יאשיה לא אסר הכתוב אלא לזרוע שני מיני זרעים ביחד בתוך הכרם; לפי דבריו אין כאן אלא איסור כלאים הנזכר כבר בויקרא י״ט:י״ט, אלא שהחמיר בו הכתוב באופן מיוחד בנוגע לכרם; כלומר, הזורע כלאי זרעים בתוך הכרם עובר בלאו נוסף והכל אסור בהנאה. אבל לדברי רבי יונתן הוזהרנו מלזרוע אף מין אחד של זרעים בתוך הכרם. בתלמוד בבלי הכריעו רבותינו כדברי רבי יאשיה (השוה קידושין ל״ט. תוספות דיבור המתחיל ״לא״). פן תקדש המלאה וגו׳ – הרי זה טעם המצוה, אבל צריך עיון להבין אותו. תיבת ״תקדש״ מתורגמת בתרגומים בשתי דרכים שונות. אונקלוס מתרגם: ״דלמא תסתאב״ (שמא תטמא), והרי זה קרוב לפירושו של התלמוד הירושלמי (שם) הלומד ״תקדש״ מ״לא יהיה קדש״ (כ״ג:י״ח), השוה רש״י. בתרגום יונתן איתא: ״דלמא מתחייב יקידתא״ (פן יתחייב בשריפה), והרי זה כדברי ר׳ חנינא בירושלמי: ״פן תוקד אש״ (בבבלי קדושין נ״ו. בשם חזקיה). הראב״ע מביא בשם רבי מנחם בן סרוק, ש״קדש״ פירושו לשון תערובת, ומביא ראיה מן הכתוב ״ולא יהיה קדש״. אולם נראה כי עיקר פירוש שורש ״קדש״ אינו אלא לשון הפרשה, ומתוך כך גם לשון קדושה. על כן נפרשו כמשמעותו העיקרית, שמא יצטרכו להפרישו, כלומר לשריפה. נוכל לומר שהתורה שבעל פה לימדה, שצמחים אלה, שבאו לעולם נגד תורת ה׳, דינם בשריפה, כמו שמצינו בחרם (השוה י״ג:י״ז והלאה); וזהו מובן הלשון ״פן תקדש״. המלאה – גם זאת היא מלה קשה. לפי הטעמים היא מחוברת עם ״הזרע״ (כלומר ״המלאה מלאת הזרע״, השוה יהושע ג, יד: ״הארון הברית״) וגם התרגומים מתרגמים ״דמעת זרעא״ (השוה גם אייוולד 290 הערה 4). לפי השומרוני ״דמעה״ פירושו ״מיטב״ (״חלב״, השוה מאגאזין פיר די וויסענשאפט דעס יודענטומ׳ס 1886 עמוד 55, וראה עוד תרגום יונתן לירמיהו ב׳:ג׳). אולם במשנה מצאנו תמיד ש״דמע״ פירושו תרומה, וגם בתרגום יונתן לירמיהו מובנו כך. גם בשמות כ״ב:כ״ח צירף הכתוב ״מלאתך ודמעך״, ואונקלוס מתרגם שם ״בכורך ודמעך״, ובתרגום יונתן: ״בכורי פירך ובכורי חמר נעוך״, ועל כן הדעת נוטה לפרש ״דמעת זרעא״ שבתרגומים שהם ביכורים או תרומה. לפי זה נצטרך לומר, כי על פי תרגום אונקלוס התרומה תהא מסואבת, ועל פי תרגום יונתן טעונה שריפה. אולם אין להבין מפני מה יחול דין זה דווקא על הביכורים או על התרומה. גם אין זה מתאים להלכה. על כן נראים הדברים, כי לדעת התרגומים ״דמעה״ הוא כל הפרי היוצא לראשונה, וכוונת הכתוב לומר, שכל מה שיוצא וצומח נאסר מיד, ואפילו הביכורים, שבכל מקום הם קדושים, נאסרים וטעונים שריפה. כל שכן שאסור להשתמש לצרכי בני אדם בפרי שצומח אחרי כן. כל זה לפי הטעמים, אבל לפי דרשת התלמוד בפסחים כ״ה. ״המלאה״ אינו מחובר ״עם הזרע״: ״תרי קראי כתיבי, כתיב המלאה, וכתיב הזרע, הא כיצד, זרוע מעיקרו (גפן וזרעים בתערובת) בהשרשה (מתחיל איסורו כיון שנשרש), זרוע ובא (זרוע בדרך מותרת ורק אחרי כן נצטרף המין האסור) הוסיף אין לא הוסיף לא״ (ומבואר בתלמוד שם, שאין הזרע נאסר אלא אם כן הוסיף מאתים, דהיינו שהגדל באיסור הוא פי מאתים מהגדל כבר בהיתר). לפי זה, ״המלאה״ פירושו ההוספה, ו״הזרע״ הוא הזרוע מעיקרו בהיתר; שלשת שמות־דבר שבפסוק סמוכים זה לזה: ״המלאה, הזרע וגו׳ ותבואת״; וי״ו החיבור לא בא אלא לפני השם האחרון, כמנהג הלשון בהרבה מקומות. אולי מוטב שנפרש לפי זה ״תקדש״ בלשון נוכח, כלומר אתה תקדש. לדילמן ״הזרע ותבואת הכרם״ הם תוספת ביאור ל״המלאה״ המתפרשת כמשמעה. אפשר גם לפרש בהתאם לטעמים ולתרגומים ו״המלאה״ היא מליאת היבול ומתיחסת לזרע. כלאי הכרם אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ, אבל חכמים גזרו שינהגו גם בחוצה לארץ, מפני חומר שבהם. (י) אמרו רבותינו בספרי ובמשנה כלאים פרק ח, משנה ב והלאה, שאסרה תורה כל שני מינים, ולא רק שור וחמור. וגם אסרה לא רק חרישה אלא גם עשיית כל מלאכה (ובכללה סחיבת משא) אשר שתי הבהמות קשורות בה ביחד. להוליך את שתי הבהמות ביחד בלי מלאכה או משא אין בו איסור (זאת היא דעת רש״י, ודלא כב״ח יורה דעה סימן רצז, השוה ״הכתב והקבלה״). לדעת הרמב״ם פרק ט מהלכות כלאים, הלכה ח, לא אסרה תורה אלא מין טהור ומין טמא ביחד, ומדברי סופרים נאסרו כל שני מינים. אבל הרא״ש חולק עליו. השוה ״כסף משנה״ שם. (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות ד׳:ח׳, כ, אומר גם הוא: אין לחרוש את האדמה אלא בבהמות ממין אחד. אבל יוסף בן מתתיהו לעולם אינו מבדיל בין איסורי תורה לאיסורים מדברי סופרים). בויקרא י״ט:י״ט לא נזכר אלא איסור הרבעה, ויתכן שאיסור חרישה ניתן כסייג לאיסור הרבעה. (יא) כבר הארכנו על דבר איסור שעטנז בויקרא י״ט:י״ט בפירושנו. נגד דעתו של יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ד, ח׳:י״א) הנותן טעם לאיסור זה מפני שבגדי כהונה היו מצמר ופשתים, נראה לנו לתת טעם אחר. נצטווינו לשמור על סדרי הטבע של הקב״ה אף במלבושינו ולהבדיל בין המינים, ואף מן הלבוש נקח מוסר השכל להשמר מכל דבר בלתי טבעי. אבל לא רק בשלילה, על ידי מניעת שעטנז, מזכיר הבגד ללובשו את תורת ה׳, אלא גם בחיוב, על ידי הטלת ציצית (גדילים תעשה לך). שעטנז – פירשנו בויקרא שמשמעו בגד מזוייף. צמר ופשתים – הוא פירוש תיבת שעטנז. רבותינו דרשו שעטנז לשון נוטריקון, שוע טווי נוז, ראה את פירושנו לויקרא (נדה סא, ב; רמב״ן בויקרא). כאן נאמר ״לא תלבש״ ובויקרא נאמר ״לא יעלה עליך״, מכאן למדו רבותינו, שלא נאסרה אלא העלאה שיש בה הנאת הגוף (ספרי, יבמות ד׳:).

Rav Avraham Yitzchak Kook,ר׳ אברהם יצחק הכהן קוק, טללי אורות – השקפה על טעמי המצוות

הנטיה החפשית של המוסר לקראת משפט בעלי החיים בכללם ודרישת זכיותיהם מהאנושיות גנוזה באורח פסיכי טבעי בעמקי תורה... גזל המשפט של הרכוש הולך הלך ומתרשם באיסור שעטנז; לא לך להתאים את חופש השמוש של הצמר הנעשק מהכבשה התמה עם השמוש הרחב של הפשתן הבא לך בעבודה קולטורית כשרה ונעימה; עוד אמנם יעלה החי במעלה קולטורית ע"י הרדיה המוסרית העליונה, עד שהשתתפותו האידיאלית עם התכונה היותר מלאה כבר תהיה לא נפלאת ולא רחוקה, ע"כ קח לך בציצית לתכלת ולבגדי כהונה בחופש והרחבה תערובות צמר ופשתן דוקא. תערובות הבשר והחלב זהו כבר עון כבד, עבודה משוזרת כולה בעושק החיים, עושק הנפש והרכוש; והחלב, הטבעי כ"כ ליונק הרך, למען יתענג על שדי אמו, לא נוצר רק להלעיט בו את קיבתך, בהיותך כ"כ קשה ואכזרי עד כדי אכילת בשר; זכות היונק קדומה וטבעית יותר מזכותך עליו!