Purpose of the Mishkan/5

EN/HEע/E

Purpose of the Mishkan

Sources

Shemot 20:20-22שמות כ׳:כ׳-כ״ב

(כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. (כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. (כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.

Shemot 23:19-33שמות כ״ג:י״ט-ל״ג

(יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. (כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. (כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. (כב) כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרֲרֶיךָ. (כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו. (כד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. (כה) וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ. (כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא. (כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף. (כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. (כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. (ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. (לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ. (לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. (לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ.

Shemot 24:12שמות כ״ד:י״ב

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם.

Shemot 25:8שמות כ״ה:ח׳

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

Shemot 25:21-22שמות כ״ה:כ״א-כ״ב

(כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. (כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Shemot 29:36-37שמות כ״ט:ל״ו-ל״ז

(לו) וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ. (לז) שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ.

Shemot 29:42-43שמות כ״ט:מ״ב-מ״ג

(מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. (מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי.

Shemot 29:45-46שמות כ״ט:מ״ה-מ״ו

(מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם.

Shemot 30:10שמות ל׳:י׳

וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'.

Shemot 30:15-16שמות ל׳:ט״ו-ט״ז

(טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

Shemot 33:7-11שמות ל״ג:ז׳-י״א

(ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. (ט) וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. (י) וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. (יא) וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל.

Shemot 40:34-38שמות מ׳:ל״ד-ל״ח

(לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. (לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. (לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. (לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. (לח) כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

Bemidbar 35:34במדבר ל״ה:ל״ד

וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Devarim 12:5-11דברים י״ב:ה׳-י״א

(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. (ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. (ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. (ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (י) וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. (יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'.

Melakhim I 6:13מלכים א׳ ו׳:י״ג

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

Melakhim I 8:27מלכים א׳ ח׳:כ״ז

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

Yirmeyahu 7:22ירמיהו ז׳:כ״ב

כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִ[י] אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח.

Mekhilta Bo Masekhta DePischa 16מכילתא דרבי ישמעאל בא מסכתא דפסחא טז

לי הוא. למה נאמר לפי שהוא אומר הזכר תקדיש לה' אלהיך הקדישו שתקבל שכר או אם הקדישו מוקדש ואם לא הקדשו אינו מוקדש ת"ל לי הוא מכל מקום הא מה ת"ל הזכר תקדיש הקדישו לקבל שכר. כיוצא בו אתה אומר וביער עליה הכהן עצים בבקר בבקר (ויקרא ו) למה נאמר והלא כבר נאמר ולבנון אין די בער (ישעי' מ טז) הא מה ת"ל וביער עליה הכהן עצים כדי שתקבל שכר כיוצא בו את הכבש אחד תעשה בבקר למה נאמר והלא כבר נאמר וחייתו אין די עולה הא מה ת"ל את הכבש אחד תעשה בבקר לקבל שכר כיוצא בו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח) למה נאמר והלא כבר נאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיה כג כד) הא מה ת"ל ועשו לי מקדש כדי לקבל שכר על העשייה.

Sifre Devarim 1ספרי דברים א׳

רבי בניה אומר עבדו ישראל עבודה זרה הרי הם חייבים כלייה יבוא זהב משכן ויכפר על זהב עגל. רבי יוסי בן חנינה אומר ועשית כפרת זהב טהור, יבא זהב כפורת ויכפר על זהב עגל.

Yerushalmi Shekalim 1:1ירושלמי שקלים א׳:א׳

א"ר אבא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופי' של אומה זו נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין. תנא ריב"ח הדא מתניתא ועשית כפורת זהב טהור יבא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל.

Pesikta DeRav Kahana Vayehi BeYom 1:2פסיקתא דרב כהנא "ויהי ביום כלות" א׳:ב׳

אפריון עשה לו המלך שלמה (שה"ש ג: ט). אפריון, זה אהל מועד. עשה לו המלך שלמה, המלך שהשלום שלו. א"ר יהודה בר אלעאי למלך שהיתה לו בת קטנה, עד שלא הגדילה ובאת לידי סימנין היה רואה אותה בשוק מדבר עמה, במבואות מדבר עמה, כיון שהגדילה ובאת לידי סימנין אמר אין כבודה של בתי שאהא מדבר עמה בפרהסיא, אלא עשו לה פאפיליון ואהא מדבר עמה בתוך פאפיליון. כך מתחלה, כי נער ישראל ואהבהו (הושע יא:א). במצרים ראו אותי, ועברתי בארץ מצרים (שמות יב:יב). בים ראו אותי, וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד:לא). בסיני ראו אותי, פנים בפנים דבר ה' עמכם (דברים ה:ד). וכיון שקיבלו את התורה ונעשו לי לאומה שלימה אמר אין כבודן של בני שאהא מדבר עמם בפרהסי', אלא עשו לי משכן ואהא מדבר מתוך משכן, הה"ד ובבא משה אל אהל מועד וגו' (במדבר ז:פט).

Pesikta DeRav Kahana Ki Tisa 2:10פסיקתא דרב כהנא "כי תשא" ב׳:י׳

מחצית השקל, ר' יודה ור' נחמיה. ר' יודה אומ' לפי שחטאו בחצי היום לפיכך יתנו מחצית השקל. ור' נחמי' או' לפי שחטאו בשש שעות ביום לפיכך יתנו מחצית השקל, דעביד שיתא גרמיסין. ר' יהוש' בר נחמ' בש' רב' יוחנ' בן זכאי לפי שעברו ישר' על עשרת הדברות לפיכך יהא כל אחד ואחד נותן עשרה גירה. ר' ברכיה ור' לוי בש' ר' שמעו' בן לקי' לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהא כל אחד ואחד פודה בנו בכור בעשרי' כסף. ר' פנחס בש' ר' לוי או' לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרי' כסף ונפל לכל אחד ואחד מהן טבע, לפיכך יהא כל אחד ואחד נותן שקלו טבע. ר' יודה בר סימון בש' ר' יוחנ' שלשה דברי' שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו ועשו לי מקדש (שמות כה:ח), אמ' משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואתה אמרת ועשו לי מקדש, א' לו הקדוש ברוך הוא, משה לא כשאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום שמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן, דכתי' ונועדתי לך שם (שמות ל':כב). ובשעה שאמ' את קרבני לחמי לאישי (במדבר כח:ב), א' משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עול' אם מכניס אני כל חיות שבעולם יש בהן העלאה אחת או כל עצים שבעולם יש בהם העלאה אחת, שנ' ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה (ישעיה מ: טז), א' לו הקדוש ברוך הוא, משה לא כשאתה סבור, אלא ואמרת להם זה האשה (במדבר כח:ג), ולא שניים בבת אחת אלא אחד שחרית ואחד בין הערבים, שנ' הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (במדבר כ"ח:ד). ובשעה שאמ' ונתנו איש כופר נפשו (שמות ל:יב), א' משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבו' ש"ע מי יכול לתת פדיון נפשו, אח לא פדה יפדה איש (תהלים מט:ח) ויקר פדיון נפשם (תהלים מ"ט:ט). א' לו הקדוש ברוך הוא למשה, לא כשאתה סבור אלא זה יתנו (שמות ל:יג), כזה יתנו. ר' הונא בשם ר': שדי לא מצאנוה שגיא כח (איוב לז:כג), לא מצינו כוחו של הקדוש ברוך הוא, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות על ישר'. וכיון ששמע משה כך התחיל לשבח בישר' ואו' אשרי העם שה' אלהיו אשרי העם שככה לו (תהלים קמד:טו), אשרי שאל יעקב בעזרו (תהלים קמו:ה).

Tanchuma Terumah 8תנחומא תרומה ח׳

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן ביום הכפורים עצמו אע"פ שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל, א"ר יהודה בר' שלום אין מוקדם ומאוחר בתורה שנאמר (משלי ה) נעו מעגלותיה לא תדע, מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשותיה, הוי ביום הכפורים נאמר למשה ועשו לי מקדש, מנין שכן עלה משה בששה בסיון ועשה ארבעי' יום וארבעי' לילה ועוד עשה ארבעים ועוד עשה ארבעי' הרי מאה ועשרים ואתה מוצא שביום הכפורים נתכפר להם ובו ביום א"ל הקדוש ב"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם מעשה העגל, ולכך נקרא משכן העדות שהוא עדות לכל באי העולם שהקב"ה שוכן במקדשכם, אמר הקדוש ב"ה יבא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו העגל שכתוב בו ויתפרקו העם את כל נזמי הזהב וגו' ולכן מתכפרין בזהב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב, אמר הקב"ה כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך.

Tanchuma Terumah 10תנחומא תרומה י׳

ועשית את המזבח עצי שטים, א"ל הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם שיעשו מזבח העולה שיהא מכפר על עונותיהם של בני שכך התניתי עם אברהם אביהם שאם יחטאו בניו ע"י קרבנות אני מכפר להם שנאמר (בראשית טו) ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולש.

Tanchuma Tetzaveh 10תנחומא תצוה י׳

ומה ראה שיגדל לאהרן ולבניו לקדש אותם א"ר מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם רבי לוי בשעה שבקשו ישראל לעשות אותו מעשה אמרו לאהרן קום עשה לנו אלהים, עמד חור בן כלב וגער בהן מיד עמדו עליו והרגוהו ראה אהרן ונתיירא מעצמו שנאמר (שמות לב) וירא אהרן ויבן מזבח לפניו הוי קורא בו ויירא אהרן ויבן מזבח לפניו תדע לך שהרגו לחור שבשעה שעלה משה להר מה אמר להם הנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם (שמות כד) כשירד אי אתה מוצא שהזכיר לחור לא בחיים ולא במות ומהו אומר ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת וגו' הוי שהרגו לחור, וירא אהרן ויבן מזבח מיד נטל שם טס נזם של זהב והשליכו לאור שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, והיה אהרן מתירא שמא יש בלבו של הקדוש ברוך הוא עליו כלום לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לרומם ולגדל לאהרן ולבניו בכהונה גדולה לפי שגלוי וידוע לפניו שלא עשה אהרן אלא מיראה ולפיכך הודיעם שאין בלבו של הקדוש ברוך הוא עליו כלום ולקח פר אחד פר לכפר על העגל שהוא פר, אילים שנים כנגד שני בניו שעתידין למות שכל בניו ראוין למות שנאמר (דברים ט) ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו אין להשמידו אלא לשון כלוי בנים שנא' (עמוס ב) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, כיון שנתפלל משה עליו דכתיב ואתפלל גם בעד אהרן מתו שנים ונשתיירו שנים.

Tanchuma (Buber) Ki Tisa 3תנחומא (בובר) כי תשא ג׳

ד"א אמר דוד כנגד מעשה העגל היה העולם אומר אומה זו ששמעה מפי אלהיה לא יהיה לך (שמות כ ב), ולסוף ארבעים יום אמרו לעגל אלה אלהיך ישראל (שם /שמות/ לב ד), יש להם ישועה, אין ישועתה לו באלהים סלה, אין רבים אלא אומות העולם, שנאמר הוי המון עמים רבים (ישעיה יז יב), אמרו ישראל ואתה הסכמתה עמהם ואמרת למשה רבינו הרף ממני ואשמידם (דברים ט יד), אלא מגן בעדי שהגנת עלינו בזכות אבותינו, וזכרת לנו זכותו של אברהם, שאמרת לו אנכי מגן לך (בראשית טו א), עד שלא עשיתי אותו מעשה לא השרית שכינתך בקרבינו, אבל משעשיתי אותו מעשה ואמרת ועשו לי מקדש וגו' (שמות כה ח), ומרים ראשי, תחת אשר היינו חייבין לך הרמת ראשינו ונתת לנו תלוי ראש, על ידי משה רבינו כי תשא את ראש.

Tanchuma Ki Tisa 6תנחומא כי תשא ו׳

דבר אחר כסף נבחר לשון צדיק זה הקדוש ברוך הוא שהכתיר (ס"א שהבחיר) לשונו למשה וא"ל כי תשא, מה כתיב למעלה מן הענין וכפר אהרן על קרנותיו וגו' כיון שחטאו אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך כפר עליהם, א"ל רבש"ע לא כך אמרת לי אחת בשנה, א"ל הקדוש ברוך הוא לך זקוף ראשן עכשיו, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע בשעה שיש להם זכות הנח להם ובשעה שאין להם זכות כביכול תשא להם פעם אחת בשנה כדי שיבא יום הכפורים ויכפר עליהם שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם.

Tanchuma Ki Tisa 10תנחומא כי תשא י׳

מחצית השקל על שחטאו בשש שעות בחצי היום יתנו מחצית השקל שהוא ששה גרמיסין, רבי יוחנן אמר על שעברו על עשרת הדברות לפיכך יתן כל אחד ואחד עשרה גרה שהוא מחצית השקל, רשב"ל אמר לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונטל כל אחד ואחד מטבע לפיכך יתן כל אחד ואחד מטבע, רבי יהודה בר סימון אמר שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו, בשעה שא"ל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אמר רבש"ע הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, א"ל משה לא כשם שאתה סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם וכתיב ונועדתי לך שם ודברתי, וכשאמר לו צו את בני ישראל את קרבני לחמי אמר משה רבש"ע אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם העלאה אחת ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה אחת שנאמר (ישעיה מ) ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה, א"ל משה לא כמו שאת סבור אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ולא שנים בבת אחת לפי שאין לפני אכילה ושתיה למה אלמלא היה לפני אכילה ושתיה כשהיית אצלי ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלת ואם היה לפני אכילה היית אוכל אלא ריח ניחוחי הריח תשמרו להקריב, וכשאמר ונתנו איש כפר נפשו תמה ואמר מי יוכל לתת פדיון נפשו שנאמר (תהלים מט) ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו, א"ל לא כמו שאת סבור אלא זה יתנו כזה יתנו, רב הונא בשם רב אמר שדי לא מצאנוהו שגיא כח (איוב לז) אין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם ישראל כששמע משה כך אמר אשרי העם שככה לו (תהלים קמד), אשרי שאל יעקב בעזרו (תהלים קמו).

Tanchuma Ki Tisa 31תנחומא כי תשא ל״א

פסל לך, אימתי ירד משה מן ההר, אמר רבי יהודה בר שלום ק"כ יום עשה משה אצל הקדוש ברוך הוא כיצד בחדש השלישי לצאת בני ישראל וגו' בששה בחדש נתן להם עשרת הדברות וכתיב בו ומשה עלה אל האלהים ועשה שם ארבעים יום כ"ד מסיון וי"ו מתמוז הרי מ' יום, ירד בי"ז בתמוז ראה את העגל ושבר את הלוחות ורדה את הסרוחין י"ח וי"ט, וחזר ועלה בעשרים שנאמר ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' וגו' וכתיב וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וגו' עשה שם עשרה מן תמוז וכל חדש אב הרי ארבעים יום, עלה בר"ח אלול כשא"ל פסל לך והיה נכון לבקר וגו' ויפסול וישכם משה בבקר ויעל, עשה שם אלול כלו ועשרה מתשרי וירד בעשור והיו ישראל שרוים בתפלה ותענית ובו ביום נאמר לו למשה סלחתי כדבריך וקבעו הקדוש ברוך הוא יום סליחה ומחילה לדורות שנאמר (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר, ומיד צוה לו למשה ועשו לי מקדש.

Tanchuma Pekudei 2תנחומא פקודי ב׳

אלה פקודי המשכן, זש"ה ה' אהבתי מעון ביתך (תהלים כו) זה ההיכל שהוא מכוון במקום משכן כבודך, ארשב"י זאת אומרת שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה שנאמר (שמות טו) מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך, א"ר יעקב בר' אסי למה הוא אומר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך בשביל ששקול כנגד בריאת עולם, כיצד בראשון כתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב (תהלים קד) נוטה שמים כיריעה, ובמשכן מה כתיב ועשית יריעות עזים (שמות כו), בשני יהי רקיע ואומר בהן הבדלה שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים ובמשכן כתיב והבדילה הפרוכת לכם (שמות כ"ו), בשלישי כתיב מים שנאמר יקוו המים ובמשכן כתיב ועשית כיור נחשת וכנו נחשת וגו' ונתת שמה מים (שמות ל), ברביעי ברא מאורות דכתיב יהי מאורות ברקיע השמים ובמשכן כתיב ועשית מנורת זהב (שמות כה), בחמישי ברא עופות שנא' ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף ובמשכן כנגדן לעשות קרבנות כבשים ועופות (ובמשכן והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה) (שמות כ"ה), בששי נברא אדם שנאמר (בראשית א) ויברא אלהים את האדם בצלמו בכבוד יוצרו, ובמשכן כתיב אדם שהוא כהן גדול שנמשח לעבוד ולשמש לפני ה', בשביעי ויכולו השמים והארץ ובמשכן כתיב ותכל כל עבודת, בבריאת העולם כתיב ויברך אלהים ובמשכן כתיב ויברך אותם משה, בבריאת העולם כתיב ויכל אלהים ובמשכן כתיב ויהי ביום כלות, בבריאת העולם כתיב ויקדש אותו ובמשכן כתיב וימשח אותו ויקדש אותו... ד"א משכן העדות עדות לכל האומות שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל, כיצד כשעשו אותו מעשה עמד משה ולמד עליהם סנגוריא עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא, אמר משה רבש"ע ומי מודיע לאומות שנתרצית, א"ל לך אמור להם ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כח), לכך כתיב משכן העדות שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל... ר' לוי אמר משכן העדות זש"ה כי יסכר פי דוברי שקר יסכר פיהם של או"ה שהיו אומרים לישראל שאין השכינה חוזרת אלינו לעולם שנאמר רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה אלו עד שלא עשו את העגל בא הקדוש ברוך הוא ושרה אצלם משכעס עליהם היו אומרים אינו חוזר אליהם מה עשה אמר להם הקדוש ברוך הוא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה), וידעו כל באי עולם שמחלתי לישראל ולפיכך כתיב משכן העדות.

Tanchuma Pekudei 11תנחומא פקודי י״א

ולמה כתיב כאן כמה פעמים כאשר צוה ה' את משה, לפי שהרהרו ישראל אחרי משה בשעה שהיו מעמידין המשכן ולא היה עומד אמרו שמא דבר קל אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות לו במשכן ומשה מעצמו הכניסנו בכל הטורח הזה לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא הואיל והרהרתם אחריו הריני כותב שמי על כל דבר ודבר שאני צויתי אותו לכך כתיב כאשר צוה ה' את משה בכל פעם ופעם, אמר הקדוש ברוך הוא אם בקש אדם להרהר אחרי משה יהרהר אחרי שאני אמרתי לו כל זאת ושיעשו לי המשכן ואימתי נאמר לו למשה לעשות את המשכן ביום הכפורים, לפי שעלה משה להר ג' פעמים ועשה שם מאה ועשרים יום מששה בסיון שעלה לשם עד יום הכפורים שהוא עשרה בתשרי ואותו היום נאמר (שמות לב) וינחם ה' על מעשה העגל, אותו היום אמר לו סלחתי כדבריך, ואותו היום נאמר לו ועשו לי מקדש (שמות כה) ובו ביום אמר לו וסלחת לעונינו ולחטאתנו ונחלתנו (שמות לד), היום הזה תנחילנו סליחה לדורות, ובו ביום אמר לו הקדוש ברוך הוא כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא טז), ועשו את המשכן בחדוה ובשמחה.

Tanchuma Naso 11תנחומא נשא י״א

בוא וראה בשעה שאמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן אמר הקב"ה למשה משה הרי מקדשי בנוי למעלה שנאמר (ירמיה יז) כסא כבוד מרום מראשון, ושם היכל כמו שנא' (חבקוק ב) וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ, ושם כסא כבודו בנוי שנ' (תהלים קג) ה' בשמים הכין כסאו, וכן ישעיה אומר יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל (ישעיה ו) ובשביל חבתכם אני מניח בית המקדש העליון שהוא מתוקן עד שלא נברא העולם וארד ואשכון ביניכם שנאמר (שמות כט) ושכנתי בתוך בני ישראל, וכתיב (שמות כה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אמר רבי יהודה בר סימון בשם רבי יוחנן זה אחד משלשה דברים ששמע משה מפי הגבורה והרתיע לאחוריו, בשעה שאמר ליה ונתנו איש כפר (שמות ל) אמר משה מי יוכל ליתן כפר נפשו עור בעד עור וכל אשר לאיש וגו' (איוב ב) ועדיין אינו מגיע שנא' (תהלים מט) אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם, אמר ליה הקב"ה למשה איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן זה יתנו, אמר רבי מאיר נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה ואמר ליה כזה יתנו, ובשעה שאמר ליה את קרבני לחמי (במדבר כח) אמר משה מי יוכל להספיק לו קרבנות אם אנו מקריבים כל חיתו יער ועורכים כל עצי לבנון אינו כדי שנאמר (ישעיה מ) ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה, אמר ליה הקב"ה איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן ואמרת להם זה האשה (במדבר כח) ולא שניהם בבת אחת אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ובשעה שאמר ליה ועשו לי מקדש (שמות כה) אמר משה הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי (מלכים א ח) ואומר (ירמיה כג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה', ואומר (ישעיה סו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ואנו יכולין לעשות לו מקדש, א"ל הקב"ה איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן שנאמר ואת המשכן תעשה עשר יריעות (שמות כו) כיון ששמעו כך עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן, כיון שעשו את המשכן מיד נתמלא המשכן מאורו של הקב"ה ומכבודו שנאמר (שמות מ) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו', אמרו הנשיאים הרי הגיע השעה שנקריב קרבנות בשמחה ששרה שכינה בינותינו מנין ממה שקראו בענין ויהי ביום כלות משה.

Tanchuma Naso 19תנחומא נשא י״ט

ויהי ביום כלות משה שנו רבותינו על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, אתה מוצא עשרים וששה דורות משנברא העולם עד שנתנה תורה והיה הקדוש ברוך הוא מנהיג אותן בחסד, וכנגדן אמר דוד ששה ועשרים פעמים כי לעולם חסדו בהלל הגדול, אמר רבי אחא בשם רב הונא אף משה רמזן לישראל בים שאמר עם זו שני פעמים שנאמר (שמות טו) נחית בחסדך עם זו גאלת וכתיב עד יעבור עם זו קנית, אלו כ"ו דורות שהיו משנברא העולם ועד שנתנה התורה, נהלת בעזך זה התורה שנקרא עוז שנאמר (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן, משל למה היה העולם דומה באותה שעה לטרסקל של שתי רגלים שאינו יכול לעמוד, כיון שעמד המשכן עמד העולם ונתבסס שנא' ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן להקים משכן אין כתיב כאן אלא את המשכן לרבות בריאת העולם שכתוב בו את השמים ואת הארץ.

Tanchuma Naso 22תנחומא נשא כ״ב

ויהי ביום כלות משה אמר רבי יהושע בן לוי תנאים עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל עד שהן במצרים שאינו מוציאן אלא על מנת שיעשו משכן ומשרה שכינתו עליהם כמה שכתוב (שמות כט) וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, וכיון שהוקם המשכן ירדה שכינה ושרתה ביניהם, באותה שעה נתקיימו כל אותן התנאים לכך כתיב את המשכן לקיים מה שהתנה הקדוש ברוך הוא כן עשה.

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 27:1 #1מדרש אגדה (בובר) שמות כ״ז:א׳, פירוש א׳

ועשית את המזבח עצי שטים. וכל ענין המנורה והשלחן והמזבח והקרשים והאהל והיריעות וכל כלי המשכן מפני מה, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מלכי הגוים יש להם אהל ושלחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה, עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך, אמר להם בני אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מאור, ועבדי יוכיחו כי השמש והירח מאירים לכל העולם, ואני משפיע עליהם מאורי, ואני אשגיח עליכם לטובה בזכות אבותיכם. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אין אנחנו מבקשים את האבות, כי אתה אבינו, אברהם לא ידענו, וישראל לא הכירנו. אמר להם הקדוש ברוך הוא אם כן עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם, ובנוהג שבעולם אם יהא לאדם בן כל זמן שהבן קטן אביו נותן דעתו עליו לסוך אותו לרחוץ אותו להאכילו ולהשקותו ולטענו על כתיפו עד שיגדל, וכיון שיגדל צריך להשרות את אביו בבית נאה, להתקין לו שלחן ומנורה, אף אתם הייתם במצרים קטנים, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו (הושע י"א א'), הרחצתי אתכם במים, שנאמר וארחצך במים (יחזקאל ט"ז ט'), האכלתי אתכם לחם ובשר, שנאמר בתת ה' לכם [בערב בשר לאכל ולחם בבוקר לשבוע] (שמות ט"ז ח'). השקיתי אתכם מים, שנאמר עלי באר ענו לה (במדבר כ"א י"ז), טענתי אתכם, שנאמר ואשא אתכם וגו' (שמות י"ט ד'), עכשיו שעמדתן על פרקיכן בנו לי בית, שנאמר ועשו לי מקדש (שם כ"ה ח'), ועשו מנורה, ועשו שלחן, ועשו מזבח מקטר קטרת: ועשית את המזבח...

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 27:1 #2מדרש אגדה (בובר) שמות כ״ז:א׳, פירוש ב׳

[ועשית את המזבח עצי שטים]. אמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה מזבח העולה כפרה לבני, שיהא מכפר על עוונותיהם, שכך (התקנתי) [התניתי] עם אברהם, שאם יחטאו (בניך), [בניו], על ידי קרבנות אני מכפר להם, שכן כתיב קחה לי עגלה משולשת [ועז משולש] (בראשית ט"ו ט'). ומהו מזבח נוטריקון מ' מחילה. ז' זכות. ב' ברכה. ח' חיים, בזכות העולה שמקריבים לפניו אתם מתעלים, וכן הוא אומר מי זאת עולה מן המדבר וגו' (שה"ש ג' ו').

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 26:15מדרש אגדה (בובר) שמות כ״ו:ט״ו

ועשית את הקרשים [למשכן עצי שטים]. והם מעצי שטים לכפר על מעשה שטים.

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 29:38מדרש אגדה (בובר) שמות כ״ט:ל״ח

וזה אשר תעשה על המזבח. והוא התמיד: שנים ליום. כנגד היום. [דתנן] תמיד של שחר מכפר על עבירות שביום, ותמיד של בין הערבים היו מתאכלין והולכין כל הלילה לכפר על עבירות שבלילה.

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 32:1מדרש אגדה (בובר) שמות ל״ב:א׳

וירא העם כי בשש משה. אמרו רבותינו ז"ל כי בשש שעות ביום חטאו ישראל, לפיכך הקדים להם מחצית השקל לכפר על מחצית היום שחטאו בו.

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 35:1מדרש אגדה (בובר) שמות ל״ה:א׳

ויקהל משה. זה שאמר הכתוב מי כהחכם [ומי] יודע פשר דבר וגו' (קהלת ח' א'), אשריהם הצדיקים שיודעים לעשות פשרה בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך אמר משה רבינו ע"ה ויקהל, תבוא ועשו לי מקדש (שמות כ"ה ח'), ותכפר על מעשה העגל, שנאמר בו קום עשה לנו אלהים (שמות לב א'), ותבוא קהלת משה רבינו, שנאמר ויקהל משה את כל עדת וגו' ותכפר על קהלת אהרן, דכתיב ויקהל העם על אהרן (שם), [ותבוא אמירת משה רבינו שנאמר ויאמר אליהם משה, ויכפר על אמירת אהרן], שנאמר ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים (שם), תבוא אמירת זה הדבר (שמות ל"ה ד'), ותכפר על אמירת כי זה משה האיש (שמות ל"ב א'), תבוא אלה הדברים, ותכפר על אמירת אלה אלהיך ישראל (שמות ל"ב ד'). תבוא נתינת הזהב התנופה, ותכפר על נתינת זהב העגל, ועליו אמר דוד ע"ה הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (תהלים קכ"ה ד').

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 38:21מדרש אגדה (בובר) שמות ל״ח:כ״א

לכך אמר אלה פקודי המשכן משכן העדות עדות היא לכל באי העולם שאין סליחה אלא לישראל, שנתרצה הקב״ה לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה ח׳). שכיון שעשו ישראל את העגל, היו סבורים אומות העולם שאין הקב״ה מתרצה עוד לישראל כיון שעשו המשכן והשרה שכינתו ביניהם ונהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב״ה, משל למטרונית שנשאת למלך כעס עליה ופירש הימנה, אמרו שכינותיה שוב אינו מתרצה לה, לאחר ימים נתרצה לה, ובא לפלטין שלה, והיה אוכל ושותה עמה, ולא היו שכינות מאמינות עד היו מריחים ריח הקטורת, כן ישראל והשכינה.

R. Saadia Gaon Shemot 25:8ר׳ סעדיה גאון שמות כ״ה:ח׳

אח"כ אמר ועשו לי מקדש [ואשכין שכינתי] בתוכם. ראוי שנבאר מה צד החכמה כשהבורא בורא [משכן] בין בני אדם. וכבר טעו אנשים מן הכופרים בעניין זה [כיצד ה' נוטש את] הטהורים המקודשים ומשכן שכינתו בין בני אדם... הפתענום ואמרנו להם: אשר לדבריכם כיצד הוא נוטש את המלאכים... ואין לכם ראיה שהוא עוזב את המלאכים, אבל מתחייב בשכל שיהיה... אם יחפוץ בה כמאמרו... ביכולתו לעשות בין המלאכים כפלים מזה... ופשעיהם גדולים משל בני אדם. חכמת האל (?) מחייבת שיורה לכל אחד לפי... ומה שאתם מפחיתים בערך בני אדם בגלל ענין הטומאה, הנה הטומאה אינה דבר של [חסרון], אבל היא דבר שבחוקת הדת. אלמלי התורה לא ידענו על טומאה, והתורה קבעה שאם הם פורשים [מן העוון] ככתוב בה, ואם הם מיטהרים [במצוות] שטהרתם בהן, הרי הם כמלאכים. לפי זה נאמר: הנה מצאנו שנים עשר צדדים של חכמה בדבר מציאות השכינה בין בני אדם: ראשון שבהם – שיהיה להם זה אות פלא מהותי, כאמרו כי ענן ה' על המשכן יומם (מ לח). השני – שיהיה מקום מוכן לנבואה, כאמרו אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם (כט מב). השלישי – שיהיה מקום מוכן לאותות, בכל יום שירצה [האל] להראות להם אות, יראה אותו ממנו, כאמרו ונועדתי שמה לבני ישראל (כט מג). הרביעי – לפרסם אלהותו באותו אור, כאמרו וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם (כט מו). החמישי – לזרזם לטהרה כשהם יודעים שהוא בתוכם, כאמרו והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם (ויקרא טו לא). הששי – ייזהרו מן החמריות לפי שהם שכניו [של הקב"ה] כותל ליד כותל ושער סמוך לשער, כאמרו בתתם ספם את ספי ומזוזתם אצל מזוזתי והקיר ביני וביניהם (יחזקאל מג ח). השביעי – להנהיג צדק בין מקצתם למקצתם במשאם ומתנם שלא יישבעו בשמו לשקר, כאמרו את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה (מלכים א ח לא). השמיני – שיתפללו בו כי יושיעם מכל צרה שתארע ויענו, כאמרו רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה, שדפון ירקון ארבה וחסיל כי יהיה וכו'. כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל אדם וכו' ואתה תשמע השמים (שם, ח לז-לט). התשיעי – שיהיה להם כיוון לתפילה שיכוונו פניהם אליו מכל הארצות, ממזרח וממערב, ויתפללו, כאמרו והתפללו אליך דרך ארצם אשר נחתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בנית לשמך (שם, ח מח). העשירי – שיהיה לכל מי שיבוא אליו מאומות העולם וייענה בו, ובכך יתעלה האל, כאמרו וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך (שם, ח מא). האחד עשר – שיהיה להם מקום מבטחים מן הגלות וחדלון המלוכה מהם ויראו אותו שוכן בתוכם כאמרו ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כו יא). ואמר על המקדש כי אמר דויד הניח ה' אלהי ישראל לעמו וישכון בירושלים עד לעולם (דהי"א כג כה). [והשנים עשר] – שיהיה להם פחד כשיראו שהוא עומד ליחרב, ויהיו בטוחים שהם עומדים לגלות ומלכותם תחדל, ואולי יחזרו בתשובה, כאמרו ונתתי את עריכם חרבה (ויקרא כו לא) – מבני אדם, והשמותי את מקדשיכם (שם, שם) – מן השכינה. ואמר על המקדש עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי (ירמיה יב ז). ואפשר שיהיה לשכנו של האור שהוא השכינה בתוך ישראל פנים שחייבה אותם חכמתו יתברך יותר מן השנים עשר שמנינו. אמרו הטוענים גם כאן: מה צורך לנצחי באוהל ובכבוד, בשולחן ולחם, מנורה ונרות, מחתה וקטורת וקרבנות ואש ושאר מעשי המשכן. ענינו להם: שהנחתם נפסדת משום שהם דימו שעצמות הנצחי שוכנת במשכן הזה. אח"כ התחילו לשאול על עניין צרכו בכלים אלו והתועליות [שבדבר]. הודענו להם שבורא המקום אינו שוכן במקום, ובורא הזמן אינו כלול בזמן. ומי שצרכי הבריות תלויים בו לא יצטרך הוא להם. אבל הדבר השוכן במשכן הזה אור נעלה מחודש כמו שביארנו, ונתחייבנו לשרת את האור הזה בכל סוגי השרותים שמנהגנו לשרת בהם. הוא שנאמר כבד את ה' מהונך ומראשות כל תבואתך (משלי ג ט), הבו לה' כבוד ועוז הבו לה' כבוד שמו (תהלים כט א), ומקראות כיוצא בהם. וכדרך שאם מלך או נסיך בא אל עמו או כל מי שהם מעריצים אותו, היו מתקינים לו בית ומכינים לו כל כלי תשמישו וכל מה שיצטרך לו מזון ובשמים ואור, כך הטיל עליהם לעשות במשכן כיוצא בהם. ואם יאמר [האומר]: הן הבתים והכלים והצרכים אם מתקינים אותם אין מסלקים אותם אלא משתמשים בהם בענייניהם ומפיקים תועלת מהם. אבל אלו הכלים... והבשר שורפת אותם האש בלא תועלת ואין היגיעה בעניינם כדאית. [נאמר לו: אנו עושים כמצווה עלינו], ואלהינו ערב לנו לאושר וגמול אם נקיים צוויים שלו, כאמרו ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה וכו' וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת (דברים ו כד-כה), וכאמרו [לאכל לש]בעה (ישעיה כג יח), וכאמרו וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו (משלי ג י). וכן באמרו זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני (תהלים נ יד-טו). ואיזו חכמה מרובה מזו [שאדם מקבל] הרבה תמורת מעט, ומעולה תמורת פחות ערך. [ועם זה גם כן מה שאדם נותן הוא משל הקב"ה], כאמרו כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף (שם, נ י).

R. Saadia Gaon HaNivchar BaEmunot UvaDeiot 2:11ר׳ סעדיה גאון הנבחר באמונות ובדעות ב׳:י״א

ואומר במקומות לא יתכן שיצטרך הבורא אל מקום שיהיה לו, מכמה פנים. תחלתם, שהוא בורא כל המקומות. ועוד שלא סר לבדו ואפס מקום, ואיננו נעתק בעבור בריאתו למקום. ועוד כי הצריך אל מקום הוא הגשם, אשר הוא ממלא מה שיפגשהו וממששו, ויהיה כל אחד מן המתמששים מקום לאחר, וזה כלו נמנע מהבורא. וזה אשר הנביאים אומרים שהוא בשמים, על דרך הגדול והכבוד, מפני שהשמים אצלם רמים מכל דבר שידענוהו, כמו שאמרו (קהלת ה' א') כי האלהים בשמים ואתה על הארץ ועוד (מ"א ח' כ"ז) כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. וכן המאמר כשהוא שוכן בבית המקדש (שמות כ"ט מ"ח) ושכנתי בתוך בני ישראל (יואל ד' כ"א) וה' שוכן בציון. וכל זה להגדיל המקום ההוא והישות. ועם זה כבר הראה בו אורו הנברא, אשר הקדמנו זכרו, הנקרא שכינה וכבוד.

R. Saadia Gaon HaNivchar BaEmunot UvaDeiot 3ר׳ סעדיה גאון הנבחר באמונות ובדעות ג׳

והששי אולי יתמה ממעשה המשכן ויאמר: מה לבורא לאהל ולמסך, ולנרות מודלקות, ולקול נשמע לנגון, וללחם אפוי, ולריח טוב, ולמנחת סולת ויין ושמן ופירות, והדומה לזה? ואומר ובאלהים אעזר, כי אלה כלם מדרכי העבודה, לא מדרך הצורך. כי כבר דן לו השכל שאיננו צריך אל דבר, אבל צורך הכל אליו. אך כוון שיעבדוהו עבדיו מן הטוב שיש להם; והטוב מה שיש להם, הבשר והיין והסלת והקטרת והשמן והדברים הערבים, ויביאו מהם דבר מועט, כפי יכלתם, ויגמלם הוא בדבר רב כפי יכלתו, כמו שאמר (משלי ג' ט') כבד את ה' מהונך וגו' וימלאו אסמיך שבע וגומר. ויצילם מרעות שלא יצילם אחר מהם זולתו, בעבור העבודות ההם, כמו שאמר (תהלים נ' י"א) זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך וגו'. ויכבדו משכן האור ההוא, שנקרא שכינה, מממונם בזהב וכסף ובאבנים היקרים ושאר הדברים הנכבדים, ויגמלם על זה, שיראה להם הנבואה מן המשכן ההוא, כמו שאמר על המשכן (שמות כ"ט מ"ג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. וכן ישוב מקום לשמוע תפלת האומה וכל צרה שתמצאם, כאשר ספר שלמה בבנותו הבית משערי שמיעת התפלות, ואמר לו הבורא (מ"א ט' ג') שמעתי תפלתך ואת תחנתך אשר התחננת לפני.

Rashi Shemot 29:1רש״י שמות כ״ט:א׳

פר אחד ONE BULLOCK – to atone for the incident of worshipping the golden calf which is of the bullock species (cf. Sifra on Leviticus 9:2).

פר אחד – לכפר על מעשה העגל שהוא פר.

Rashi Shemot 31:18רש״י שמות ל״א:י״ח

ויתן אל משה וגו' AND HE GAVE UNTO MOSES etc. – There is no "earlier" or "later" (no chronological order) in the events related in the Torah: in fact the incident of the golden calf (related in ch. 31) happened a considerable time before the command regarding the work of the Tabernacle was given (ch. 25 and the following chapters). For on the seventeenth of Tammuz were the Tablets broken (when the people were worshipping the calf) and on the Day of Atonement God became reconciled with Israel (after Moses had prayed 80 days for forgivenness; so that it is very unlikely that the command for the building of the Tabernacle should have bee.g.ven before that day) and on the next day, the eleventh of Tishri (cf. Rashi on Exodus 33:11, at end of comment on ושב אל המחנה), they began to bring their contributions for the Tabernacle which was set up on the first of Nisan. (From the seventeenth of Tammuz until the eleventh of Tishri are almost three months — ימים רבים) (Tanchuma).

ויתן אל משה – אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל קדם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחת וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחיל בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן.

Rashi Shemot 33:11רש״י שמות ל״ג:י״א

ושב אל המחנה .( AND HE RETURNED INTO THE CAMP – After God had conversed with him, Moses used to return to the camp and teach the elders what he had learned. This Moses practised from the day of Atonement until the Tabernacle was set up, but no longer. For on the seventeenth of Tammuz the tablets were broken, on the eighteenth he burnt the calf and punished the of fenders, on the nineteenth he ascended the mountain, as it is said (Exodus 32:30) "And it came to pass on the morrow (the day after he had punished the wrongdoers; cf. vv. 26—29), that Moses said unto the people", [Ye have sinned a great sin and now I will go up to the Lord]". There he spent forty days and sought mercy for the people, as it is said, (Deuteronomy 9:18) "And I threw myself down before the Lord [as at the first, forty days and forty nights]". These terminated on the last day of Ab (there were 11 days from the 19th to the 29th of Tammuz therefore 29 days in Ab complete the forty) and he then returned to the people. On the first day of the New Moon of Ellul it was said to him, (Exodus 34:2) "And be ready in the morning] and go up in the morning unto mount Sinai" — to receive the second tablets. He again spent there the forty days of which it is stated, (Deuteronomy 10:10) "[And I stayed in the mountain, according to the first, days, [forty days and forty nights]". The words כימים הראשונים, "like the first days", cannot refer to the number of days for this is stated immediately afterwards; they are to be joined with עמדתי — I stayed in the same state as on the first days: How were the first forty days passed? In God's good-will (because the Israelites had not yet sinned)! So, too, the last forty days were passed in God's good-will — from which you must admit that the intervening forty days were passed in God's anger. On the tenth of Tishri God became reconciled with Israel in joy and perfect affection and said to Moses: "I have forgiven!" and handed him over the second tablets, whereupon Moses went down and began to command them concerning the work of the Tabernacle (cf. Tanchuma, Seder Olam ch. 6, Rashi on Exodus 18:13, Deuteronomy 9:18 and also Taanith 36b). They were occupied in its construction until the first of Nisan and from the time when it was set up God did not converse with him any more except from the tent of meeting.

ושב אל המחנה – לאחר שנדבר עמו היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, שמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאין, בתשעה עשר עלה, שנאמר ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם וגו' (שמות ל"ב:ל') עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנאמר ואתנפל לפני י"י וגו' (דברים ט':י"ח), בראש חדש אלול נאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני (שמות ל"ד:ב') לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום שנאמר בהם, ואנכי עמדתי בהר ארבעים יום כימים הראשונים וגו' (דברים י':י') מה הראשונים ברצון, אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמח' ולב שלם ואמר לו סלחתי כדבריך, ומסר לו לוחות אחרונות וירד התחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן ומשהוקם לא נדבר עמו אלא מאהל מועד.

Rashi Shemot 38:21רש״י שמות ל״ח:כ״א

משכן העדת THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY – The Tabernacle was a testimony to Israel that God had shown Himself indulgent to them in respect to the incident of the golden calf, for through the Temple He made His Shechinah dwell amongst them (Tanchuma).

משכן העדות – עדות לישראל שויתר להם על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם.

Rashi Vayikra 9:23רש״י ויקרא ט׳:כ״ג

ויצאו ויברכו את העם AND THEY CAME OUT AND BLESSED THE PEOPLE – They said the words that conclude "The Prayer of Moses" (Psalms 90:17): "May the beauty of the Lord our God be upon us" — i.e. May it be God's will that the Shechinah may rest upon the work of your hands (see Rashi on Exodus 39:43). They invoked just this blessing and not another formula because during the whole seven days of the installation when Moses was setting up the Tabernacle and officiating therein and dismantling it daily the Shechinah had not rested upon it and the Israelites felt ashamed, saying to Moses: "O, our Teacher Moses! All the trouble which we have taken was only that the Shechinah may dwell amongst us, so that we may know that the sin of the golden calf has been atoned for on our behalf!" He therefore had said to them (v. 6): "This is the thing which the Lord commanded that ye should do so that the glory of the Lord may appear unto you" (i.e. only after these offerings will have been brought by Aaron (cf. v. 7) will God's glory appear unto you). My brother Aaron is more worthy and excellent than I am, so that through his sacrifices and ministration the Shechinah will rest upon you, and ye will thereby know that the Omnipresent God has chosen him to bring His Shechinah upon you.

ויצאו ויברכו את העם – אמרו ויהי נועם י"י אלהינו עלינו (תהלים צ':י"ז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן שימש בו ופירקו בכל יום, ולא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה רבנו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו מעשה העגל, לפיכך אמר להם זה הדבר אשר צוה י"י תעשו, וירא כבוד י"י אליכם (ויקרא ט':ו'), א' אהרן כדיי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו.

Sefer HaPardes LeRashi Chanukkah (pp.242-3)ספר הפרדס לרש״י סדר חנוכה (עמ׳ 243-2)

ומה ראו לקרות בימי חנוכה חנוכת המזבח? לפי שעשה משה בהר אותן ק"כ ימים, פעם שלישי ארבעים יום, וירד בעשרה בתשרי ונתבשר סלחתי ביום הכיפורים, ובו ביום נאמר לו ועשו לי מקדש, וידעו הכל שנתרצה להם, שמחו הכל במלאכה ועשו אותה בזריזות.

Siddur Rashi 320סידור רש״י סימן ש״כ

ומה ראו לקרות בחנוכה חנוכת המזבח, לפי שעשה משה בהר אותן מאה ועשרים יום, פעם שלישי ירד בעשרה בתשרי, ונתבשר סלחתי, ביום הכיפורים בו ביום נאמר לו ועשו לי מקדש, וידעו הכל שנתרצה להם, שמחו במלאכה ועשאוה בזריזות.

Machzor Vitri 239מחזור ויטרי סימן רל״ט

ומה ראו לקרות בחנוכה חנוכת המזבח לפי שעשה משה אותם מאה ועשרים תעניות, שלשה פעמים ארבעים, ופעם שלישית ירד בעשרה בתשרי ונתבשר סלחתי ביום הכיפורים, בו ביום נאמ' לו ועשו לי מקדש, וידעו כולם שנתרצה להם ושמחו במלאכה ועשאוהו בזריזות.

Lekach Tov Beginning of Parashat Vayakhelלקח טוב ריש פרשת ויקהל

פרשת ויקהל: כתיב הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל (תהלים קכ"ה ד'-ה'), ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שנקרא טוב, ומטיב לעבדיו הטובים והישרים, שהרי ישראל חטאו במדבר על עסק ערב רב שעלה עמהם ממצרים, שנאמר ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא (שמות ל"ב:כ"ב) מהו ברע, אמר לו יודע אתה כי ערב רב שעלו עם ישראל הדיחום וגרמו להם לעשות אלהי זהב, אבל ישראל היו ישרים בלבותם, והטיב להם הקדוש ברוך הוא והקדים צרי למכתם, וצוה את משה להזהירם על עשיית המשכן וכל כליו, לכפר על מעשה העגל, תבוא ועשו לי מקדש (שם כ"ה:ח'), ויכפר על קום עשה לנו אלהים (שם ל"ב:א'), תבוא קהלת משה רבינו, דכתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויכפר על קהלת אהרן, שנאמר ויקהל העם על אהרן (שם), תבוא אמירת משה רבינו, שנאמר ויאמר אליהם משה, ויכפר על אמירת אהרן, דכתיב ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים (שם) תבוא אלה הדברים, ויכפר על אלה אלהיך ישראל (שם ד'), תבוא נתינת זהב התנופה, ותהיה כפרה על נתינת זהב העגל, לכך נאמר הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, אלו נדיבי לב, שנאמר כל נדיב לב הביאו חח ונזם (שמות ל"ה:כ"ב). והמטים עקלקלותם, אלו שהטו עקלקלות לעשות אלהי זהב, יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל, זו ברכה, שנאמר מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה (שם ל"ב, כ"ט).

Lekach Tov Shemot 38:21לקח טוב שמות ל״ח:כ״א

העדות. עדות הוא לכל באי העולם, שאין סליחה אלא לישראל שנתרצה הקדוש ברוך הוא בו לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח), שכיון שעשו ישראל את העגל היו אומות העולם סבורים שאין הקדוש ברוך הוא מתרצה עוד לישראל, וכיון שעשו את המשכן והשרה שכינתו בישראל נהיה להם לעדות שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא.

R. Yehuda HaLevi Kuzari 1:97ר׳ יהודה הלוי כוזרי א׳:צ״ז

אמר החבר: כי האומות כלם בזמן ההוא היו עובדים צורות, ואלו היו הפילוסופים מביאים מופת על היחוד ועל האלהות לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונם, כי הצורה הזאת ידבק בה ענין אלהי וכי היא מיוחדת בדבר מופלא נכרי. ומהם מי שמיחס זה אל האלהים, כאשר אנחנו עושים היום במקומות המכובדים אצלנו, עד שאנו מתברכים בהם ובעפרם ואבניהם, ומהם מי שמיחס אותו אל רוחניות כוכב מן הכוכבים או חיל מן החיילים או מערכת מזל וזולת זה, ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת אלא בצורה מורגשה שמכוונים אליה. והיו בני ישראל מצפים למה שייעד אותם משה שיוריד להם ענין מאת ה' שיראו אותו ויקבילוהו כאשר היו מקבילים עמוד הענן ועמוד האש בצאתם ממצרים, אשר היו מביטים אליו ומקבילים ומגדלים אותו ומשתחוים נכחו לאלהים. וכן היו מקבילים עמוד הענן אשר היה יורד על משה בדבר אתו האלהים והיו עומדים בני ישראל ומשתחוים נכחו לאלהים. וכאשר שמעו העם דברי עשרת הדברים ועלה משה אל ההר להוריד להם הלוחות כתובים ולעשות להם ארון להיות להם דבר נראה שיכונו נגדו, שבו הברית לאלהים והבריאה הרבונית, ר"ל הלוחות, זולת מה שדבק בארון מהענן והכבוד ומה שנראה בעבורו מהמופתים, ונשארו העם מצפים לרדת משה והם על ענינם לא שנו תארם ועדים ובגדיהם, אשר עמדו בהם יום מעמד הר סיני אך נשארו בתכונתם ממתינים למשה לעתים, ובושש מהם ארבעים יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון ההוא הגדול והתחילו המון העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלהות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו, כשיספרו נפלאות אלהיהם, כאשר עשו הפלשתים בארון שאמרו כי האלהים שם, וכאשר אנחנו עושים בשמים ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו אמנם היא בחפץ האלהים מבלי מקרה ולא רצון אדם ולא טבע. וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו ענין אלהי אל מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלהים. ויש להם התנצלות במה שקדם מהמחלוקת ביניהם, ולא הגיעו עובדיו אל שלשת אלפי איש מכלל שש מאות אלף שהיו. אבל התנצלות הגדולים שסייעו בעשותו היה בעבור שיראה הממרה מהמאמין כדי להרוג הממרה העובד אותו, ונחשב להם לעון מפני שהוציאו המרי מן הכח והמצפון אל גבול המעשה, ולא היה העון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים אך היה מרי לקצת מצותיו כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות, והם עשו צורה, והיה להם להמתין, שלא יקבעו לעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות. וזה היה מעצת מי שהיה ביניהם מן החוזים והאצטגנינים, חשבו שיהיו פעולותם הסבריות קרובות מן המעשים האמתיים, והיה ענינם בזה כענין הכסיל, אשר זכרנו, שנכנס בחנות הרופא והמית האנשים, אשר היו מועילים ברפואות ההם קודם לכן, עם שלא היתה כונת העם לצאת מעבודת האלהים, אך היו חושבים שהם משתדלים בעבודה, ועל כן באו אל אהרן, ואהרן חפץ לגלות מצפונם, ועל כן סייע בעשותו ונאשם בהוצאתו מרים מן הכח אל המעשה. והדבר ההוא הוא מרוחק ומגונה אצלנו, מפני שאין בזמן הזה צורות נעבדות ברוב האומות, והיה קל בזמן ההוא, מפני שהיו עושים כל האומות צורות לעבוד אותם, ואלו היתה חטאתם שעשו בית ברצונם לעבודה, לכוון אליו ולהקריב בו הקרבנות, ולכבדו לא היה דבר גדול בעינינו, מפני מה שאנחנו נוהגים בו היום, מעשות בתים בבחירתנו וגדלנו להם והתברכנו בהם, ואפשר שנאמר שהשכינה חלה בהם ומלאכים חונים סביבותיהם, ולולא הצורך להתחברות קהלנו, היה הדבר הזה נכרי, כאשר היה בימי המלכים, שהיו מוחים באנשים משתדלים, שהיו עושים בתים לעבודה, היו נקראים במות, והיו חסידי המלכים הורסין אותם, כדי שלא יגדלו זולתי הבית אשר בחר בו האלהים והתכונה אשר צוה בה. ולא היה דבר נכרי בצורות, אשר צוה הוא בהם מהכרובים. ועם כל זה נענשו האנשים אשר עבדו העגל ביום ההוא והרגום, והיה מספר כלם שלשת אלפי איש מכלל שש מאות אלף, ולא פסק המן לרדת למזונם, והענן לסוכך עליהם ועמוד האש להנחותם, והנבואה מתמדת ונוספת ביניהם, ולא נעדר מהם דבר מכל אשר נתן להם זולת שתי הלוחות, אשר שברם משה, והתפלל להשיבם והושבו להם וכופר להם העון ההוא.

Rashbam Shemot 26:1רשב״ם שמות כ״ו:א׳

ואת המשכן AS FOR THE TABERNACLE, [MAKE IT OF TEN STRIPS ...]: The ten bottom strips of cloth are called "the Tabernacle (משכן)," because the Ark, where the Divine Presence (שכינה) dwells, is directly underneath them.

ואת המשכן – עשר יריעות התחתונות קרויין "משכן", כי תחתיהם הארון מקום שהשכינה שורה.

Rashbam Shemot 25:10רשב״ם שמות כ״ה:י׳

ועשו ארון עצי שטים THEY SHALL MAKE AN ARK OF ACACIA WOOD: The 'alef in the word אֲרוֹן is vocalized with a hataf pataḥ because the word is in the construct: "an ark of acacia wood." Even though [it might appear from the texts that there is a discrepancy between the description of the order in which the construction actually took place and the order of the commands that Moses received, that is not the case. For] when it came to the actual construction, we find that Bezalel made the Tabernacle first and then only later made the vessels – the Ark, the table and the lampstand – for where would one put the table and the lampstand if the Tabernacle itself had not yet been constructed? However, when the instructions are given [here,] the detailed explanations of the Ark and the table are given first, [and only after that is the commandment about how to construct the Tabernacle explained in detail, ] for the Tabernacle is really made for the [purpose of housing] the Ark. The Ark is the most important aspect of [fulfilling the command (in vs. 8)] "Let them make me a sanctuary."

ועשו ארון עצי שטים – לפי שהוא דבוק, ארון של עצי שטים, לכך נקוד חטף פתח. ואעפ"י שבמעשה בצלאל מצינו שעשה תחילה משכן ואחר כך כלים, ארון ומנורה ושולחן, שהיכן יכניס את הארון והשולחן כל זמן שאין משכן עשוי? אלא בציווי הוצרך לפרש עשיית הארון והשולחן {תחלה}, שבשביל הארון שהוא עיקר של ועשו לי מקדש הוצרך לעשות משכן (בבלי ברכות נ"ה.).

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 19:13אבן עזרא שמות פירוש שני י״ט:י״ג

במשוך היובל – הוא כבש, ונקרא היובל כן, בעבור והעברת שופר תרועה (ויקרא כ"ה:ט'), כי שופר מקרני הכבש. וכן כתוב, במשך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר (יהושע ו':ה'). והתמה על האומרים כי על קול השופר הולך וחזק מאד ידבר, כי קול השופר הוא פלא גדול, כי אין במעמד הר סיני גדול ממנו, כי קולות וברקים וענן כבד גם אש הם נראים בעולם, וקול שופר לא נשמע עד יום עשרת הדברים. והנה לא היה מקרן כבש. אמר הגאון ז"ל כאשר יתקע משה בשופר, אז נתן להם רשות לעלות. וזה היה אחר רדת משה ביום הכפורים וצוה לעשות המשכן. {המה יעלו בהר} – אמר רב שמואל בן חפני, טעם המה אהרן ובניו ושבעים זקנים, שכתוב עליהם עלה אל י"י אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שמות כ"ד:א'). ולשאר ישראל לא נתן רשות לעלות אל הר סיני. ודבריו טובים בעיני, כי הכבוד היה תמיד על ההר עד שעשה את המשכן, וכבוד י"י מלא את המשכן (שמות מ':ל"ד). אז דבר עם משה באהל מועד. אולי אז תקע משה בשופר, ונתן רשות לעלות בהסתלק הכבוד.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 25:2ר׳ יוסף בכור שור שמות כ״ה:ב׳

ויקחו לי תרומה – לצורכי, לבנות לי בית. הגזברים יקחו מאת העם, ולא בחזקה, אלא מאת כל איש אשר ידבנו לבו. וזאת הפרשה נאמרה בתוך ארבעים יום האחרונים, שהיה משה ממתין את הלוחות, וצוה לו הקב"ה להיכן יניחם, שיעשו משכן ובית קדשי הקדשים, ובתוכו הארון, ובתוך הארון הלוחות, ושם תשכון שכינה עם התורה. וישראל סביב כמו מלאכים סביב כסא הכבוד, והשכינה ביניהם, כמו שכתוב: ושכנתי בתוכם, כמו בין המלאכים. ועל זה נאמר: אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם (תהלים פ"ב:ו'), להיות שכינה ביניכם, אלא שחבלתם.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 25:6ר׳ יוסף בכור שור שמות כ״ה:ו׳

בשמים לשמן המשחה – יש לתמוה שכל הפרשה כולה אינה אלא תיקוני בניין, חוץ מפסוק זה שהם לצורך עבודה, ואינו אומר: חטים ללחם הפנים, כבשים לתמידים ולמוספין, ולא עצים למערכה. ובשלמא שמן המשחה צורך הבניין, שבו נתקדש כל הבניין, והקטורת נמי, משום שצריך אומנין לכך הוצרך להביאו לפני האומנין. אלא שמן למאור למה הוזכר כאן. ונראה ששלשתן צורך הבניין, שמן המשחה – כדפרישית, הקטורת – דרך מלכים שמבשמין להם את הבית קודם שיכנסו בה, וכל שכן מלך מלכי המלכים. וכן מצינו שעל ידי הקטורת שכינה באה, כדכתיב: וכסה ענן הקטורת את הכפורת (ויקרא ט"ז:י"ג), וכתיב: כי בענן אראה על הכפורת (ויקרא ט"ז:ב'). שמן למאור – אין דרך למלך לבא אל ביתו עד שידליקו לו נירות, וגם הבית אינו מתוקן עד שיפתחו בו חלונות, ויתקנו מקום המאורות ביום ובלילה, כי אין דרך כבוד לדור בחשיכה. ואף על פי שאינו צריך לאורה, כבוד מעלה הוא. והכי פשוטה דקרא: שמן למאור, ומאותו {שמן} יקחו למשחה, מדלא כתיב: שמן ובשמים למשחה, אלמא אשמן דלעיל קאי.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 25:18ר׳ יוסף בכור שור שמות כ״ה:י״ח

שנים כרובים זהב – דומיא לכסא הכבוד ולחיות הקודש.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 30:1ר׳ יוסף בכור שור שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר קטורת – להקטיר עליו קטורת. מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא: כעין שעושין המלכים מוגמר לבשם, ומזבח העולה כגון בית המטבחים, ושולחן, ומנורה. והמטבחיים רחוק משכנו של מלך, והשולחן והמנורה והמוגמר קרוב יותר. ובית קדשי הקדשים – חדר המלך ומקום כסאו. ולא מפני שהקב"ה צריך לזה, כי לו כל חייתו יער, בהמה, ועוף, וכמו שנאמר אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ':י"ב). אלא שהקב"ה חפץ להצדיק את ישראל, וכמו שאמרו החכמים (משנה מכות ג':ט"ז): רצה המקום לזכות את ישראל, לפיכך הרבה תורה ומצות. ולכך שיכן שכינתו ביניהם – שתהא אימתו ויראתו עליהם, ותיקן שיקריבו לפניו קרבנות, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, תמידין ומוספין – לכפר עליהם. שכשאדם חוטא ורואה ויודע שנתכפר לו, ויודע שהוא נקי, נזהר יותר מלחטא ומללכלך עצמו בחט{א}. ואם לא ידע שמתכפר לו, וחוטא היום ולמחר, וסבור הריני מלוכלך בחטאים, שוב אינו נזהר על עצמו. וכן אמרו רבותינו (בבלי יומא פ"ו:): כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. ולכך קבע הקב"ה לישראל קרבנות להתכפר בהם, ויום הכפורים למחילה ולסליחה, שלא ירגילו לחטאים. משל לאדם שיש לו בגדים צחים נקיים ומלובנים, כל זמן שבגדיו מלובנים, הוא נזהר בהם מן הטיט ומן הליכלוך, וכיון שנתלכלכו, אינו נזהר בהם. ולכך צוה הקב"ה על העבודה ועל הקרבנות, וזהו שאמר שלמה: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט':ח').

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 36:8ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ו:ח׳

המשכן עשר יריעות – כשצוה הקב"ה, צוה הכלים תחילה, לפי שעיקר המלאכה היתה בשביל הארון {שהלוחות מונחות בו. והם עשו המשכן תחילה לכבוד הארון שכשיעשה הארון} יכניסוהו מיד. ורבותינו אמרו (בבלי ברכות נ"ה.): שבצלאל אמר כן מדעת{ו}, ועל זה נקרא בצלאל, שאמר לו משה: שמא בצל אל היית.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 38:21ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ח:כ״א

משכן העדות – אותו משכן שלוחות העדות נתונות בו.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 2:13ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ב׳:י״ג

מלח ברית אלהיך – מלח דבר המתקיים, לפיכך צוה הקב"ה להקריבו במנחות ובקרבנות, להראות שהקרבנות ברית קיים לעולם לכפרה. וכבר פירשו כי הכל יודעים כי הקב"ה אינו צריך לא לריח ולא לשום הקרבה, אלא לזכות בהם את ישראל. כשאדם חוטא ומקריב קרבן, מתכפר לו ויודע שהוא נקי, ונזהר יותר מללכלך עצמו בחטא, כאדם שיש לו בגדים נקיים ונזהר מן הטיט, אבל כשהם מלוכלכים אינו חושש. וכן אמרו רבותינו (בבלי יומא פ"ו:) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, ונתלכלך, נעשית לו כהיתר, כיון שנתלכלך נתלכלך. ועל זה אמר שלמה: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט':ח'). וכן אתה מוצא גבי צדקה, שצוה הקב"ה לתת צדקה, ואם הקב"ה היה רוצה, היה נותן לעני עושר וכבוד, ולא יהיה צריך לאחרים. אלא כדי שיזכו אחרים על ידי העני, כמו שאמרו רבותינו בפ"ק דבבא בתרא (בבלי ב"ב י'.). וכן כל המצות אין הקב"ה צריך אלא לזכות את ישראל, כמו שאמרו רבותינו (משנה מכות ג':ט"ז) רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות.

Rambam Hilkhot Beit HaBechirah 1:1רמב״ם בית הבחירה א׳:א׳

מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש.

Rambam Moreh Nevukhim 1:19רמב״ם מורה נבוכים א׳:י״ט

מלא הוא שם משותף, אשר בעלי-הלשון משתמשים בו לגוף השורה בגוף אחר וממלא אותו: ותמלא כדה (בראשית כ"ד, טז); מלא העמר לאחד, וכמותם רבים. הוא גם משמש במשמעות של גמר זמן-מה קצוב וסיומו: וימלאו ימיה (בראשית כ"ה, כד); וימלאו לו ארבעים יום (שם, נ', ג). כן הוא משמש במשמעות שלמות המעלה ותכליתה: ומלא ברכת ה' (דברים ל"ג, כג); מלא אתם חכמת לב (שמות ל"ה, לה); וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת (מלכים א', ז', יד). במשמעות זאת נאמר: מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו', ג), ופירושו: כל הארץ מעידה על שלמותו כלומר, מצביעה עליה. וכן דברו: כבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ', לד). כל לשון מליאה שאתה מוצא אותה מוסבת על האל היא במשמעות זאת, ולא שיש גוף הממלא מקום. אלא אם אתה רוצה לפרש כבוד ה' כמציין את האור הנברא אשר נקרא כבוד בכל מקום, והוא אשר מלא את המשכן, אין זה מזיק.

Rambam Moreh Nevukhim 1:25רמב״ם מורה נבוכים א׳:כ״ה

שכן. ידוע שמשמעותו של פעל זה היא לחנות: והוא שכן באלוני ממרא (בראשית י"ד, יג); ויהי בשכן ישראל (שם, ל"ה, כב). זה ידוע ומפורסם. המשמעות של "לשכון" היא שמה ששוהה במקום כלשהו מתמיד באותו מקום, כי כאשר בעל-החיים מאריך לשהות במקום, בין אם זה מקום כללי בין אם מיוחד, אומרים עליו שהוא שוכן באותו מקום, גם כאשר הוא נע בו, בלי ספק. הפעל הושאל גם למה שאינו בעל-חיים ואף לכל עניין יציב וצמוד אל דבר אחר, כך שגם לגביו נאמרת לשון שכינה אפילו כאשר הדבר שאליו העניין צמוד אינו מקום וכאשר העניין אינו בעל-חיים. הוא אמר: [יאבד יום אולד בו...] תשכן עליו עננה (איוב ג', ג-ה). אין ספק שהעננה אינה בעל-חיים, והיום אינו גוף כלל אלא הוא חלק של זמן. על-פי השאלה זאת הושאל (פעל זה) לגבי האל יתעלה, כלומר, לגבי התמדת שכינתו או השגחתו במקום כלשהו שבו היא התמידה או לגבי כל דבר שהתמידה עליו ההשגחה. לכן נאמר: וישכן כבוד ה' (שמות כ"ד, טז); ושכנתי בתוך בני ישראל (שם, כ"ט, מה); ורצון שכני סנה (דברים ל"ג, טז). כל מה שמופיע מן הפעל הזה כשהוא מוסב על האל הוא במשמעות ששכינתו, כלומר, אורו הנברא, מתמידה במקום, או שההשגחה על דבר-מה מתמידה. כל מקום לפי עניינו.

Rambam Moreh Nevukhim 3:32רמב״ם מורה נבוכים ג׳:ל״ב

כאשר תתבונן במעשים האלוהיים, כלומר, המעשים הטבעיים, יתבררו לך מהם עורמת-החסד של האלוה וחוכמתו בבריאת בעלי-החיים, דירוג תנועות האיברים וסמיכותם זה לזה. כן יתבררו לך חוכמתו ועורמת-חסדו בדירוג מצבי מכלול הפרט שלב אחר שלב. דוגמה לכך הדרגת תנועותיו וסמיכות האיברים. חלקו הקדמי של המוח רך מאוד, חלקו האחורי קשה יותר. מוח חוט השדרה יותר קשה ממנו ומתקשה ככל שהוא נמשך. העצבים הם כלי החוש והתנועה. לכן העצבים הנחוצים להשגת החושים בלבד או לתנועה שטרחתה מועטת, כגון הנעת העפעף והלחי, הוצמחו מן המוח. והעצבים הנחוצים להנעת האיברים נעשו יוצאים ממוח חוט השדרה. ומכיוון שאי-אפשר לעצב, אפילו עצב שמקורו במוח חוט השדרה, בגלל רכותו, להניע פרק, נעשתה תחבולה לשם זאת בכך שהעצב נעשה סיבי, ואותו סיב מלא בשר והפך לשריר. אחרי-כן נחלץ העצב מקצה השריר כשהוא כבר קשה וקטעי רצועות התערבו בו והופך לגיד. הגיד נקשר בעצם ודבק בו. כך יכול העצב להניע את האיבר בהדרגה זאת. ציינתי לך את הדוגמה האחת הזאת דווקא, מפני שהיא הגלויה ביותר בין אותן נפלאות אשר הובהרו ב"תועליות האיברים". היא כולה מחורת, ברורה וידועה למי שמתבונן בה בדעת פיקחת. כן נהג האלוה בעורמת-חסד לכל פרט מפרטי בעלי-החיים היונקים, מפני שבהיוולדו הוא רך בתכלית ואינו מסוגל להיזון ממזון יבש. לכן הוכנו לו השדיים ליצירת החלב שייזון ממזון לח הקרוב למזג איבריו, עד שאיבריו יתייבשו ויתקשו זה אחר זה בהדרגה. בדומה להנהגה זאת ממש מאת אותו מנהיג יתגדל ויתרומם באו דברים רבים בתורתנו, כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכים אליו בבת-אחת. לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, ו) על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: אתה הראית לדעת [כי ה' הוא האלהים. אין עוד מלבדו] (דברים ד', לה); וידעת היום והשבת אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד] (שם, שם, לט), ונתמסר כליל לעבודתו, כמו שאמר: ולעבדו בכל לבבכם (שם, י"א, יג); ואמר: ועבדתם את ה' אלהיכם (שמות כ"ג, כה); ואמר: ואתו תעבדו (דברים י"ג, ה), והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשרות אותם מקדשים העשויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשה כלל". לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשו לי מקדש (שמות כ"ה, ח), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשה לי (שם, כ', כא), ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א', ב), וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשה דבר ממעשים אלה לזולתו: זבח לאלהים יחרם [בלתי לה' לבדו] (שמות כ"ב, יט); כי לא תשתחוה לאל אחר (שם, ל"ד, יד). הוא ייחד כהנים לשרות המקדש ואמר: וכהנו לי (שם, כ"ח, מא). התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים. בעורמת-חסד אלוהית זאת הושג שנמחה זכר עבודה זרה והתבסס היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות האלוה וייחודו. הנפשות לא נרתעו ולא חרדו מפני ביטול הפולחנים שהיו מורגלים אליהם ושלא הכירו פולחן זולתם. יודע אני שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה. זה יקשה עליך, ובלבבך תשאל אותי ותאמר לי: "כיצד יבואו ציוויים ואיסורים ומעשים גדולים ומפורטים מאוד, בזמנים קבועים, והם כולם בלתי מכונים לעצמם, אלא למען דבר אחר, כאילו זאת תחבולה שחיבל האל לנו, כדי שישיג את כוונתו הראשונה. מה מונע אותו יתעלה לצוות עלינו את כוונתו הראשונה, ולתת לנו יכולת לקבל זאת, בלי צורך במה שטענת שהוא מבחינת הכוונה השנייה?" שמע אפוא את תשובתך אשר תסיר מלבך את החולי הזה ויתגלה לך שמה שהעירותי לך אמת: לשון התורה מביאה פרשה הדומה לזאת ממש. והוא שנאמר: ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא [כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה]. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות י"ג, יז-יח). כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מכונת מראש, אל דרך אחרת - מתוך ציפייה למה שלפי הטבע לא היה ביכולת גופיהם - כדי שתתבצע הכוונה הראשונה, כן הטיל את המצוות שהזכרנו, בגלל ציפייה למה שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה, שהיא השגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה. כי כשם שאין מטבע האדם שיתחנך על שרות של עבדות בחומר ובלבנים ובמה שדומה להם ואחרי-כן מייד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת-אחת בילידי הענק (במדבר י"ג, כב, כח), כן אין זה מטבעו שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחן ומעשים שהתרגלו אליהם והנפשות הסכינו אליהם עד שנעשו כמושכל ראשון, ויפסיק אותם בבת-אחת. וכשם שהאל הערים להתעות אותם במדבר עד שיאזרו אומץ - שכן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ-לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה - וכל זאת היה על-פי ציוויים אלוהיים באמצעות משה רבנו: על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה (במדבר ט', כג) - כן בא מכלול זה של מצוות בחסד אלוהי כדי שיישארו עם מין העשייה שהיו מורגלים אליו, כדי שתיכון האמונה אשר היא הכוונה הראשונה. משאלתך מה מונע את האל לצוות עלינו את כוונתו הראשונה, ולתת לנו יכולת לקבל זאת, מתחייבת לך שאלה שנייה, וייאמר לך: ומה היה מונע את האל מלהוליכם דרך ארץ פלשתים (שמות י"ג, יז) ומלתת להם יכולת לעמוד במלחמות, ואז לא היה צורך באותו סיבוב בעמוד הענן יומם ועמוד האש לילה (שם, שם, כב)? וכן מתחייבת שאלה שלישית בדבר הסיבה לפירוט ההבטחה והאיום על כל (מצוות) התורה, וייאמר לך: מכיוון שכוונתו הראשונה של האל ורצונו הם שנאמין בתורה זאת ונעשה מעשיה, מדוע לא נתן לנו יכולת לקבל זאת ולנהוג לפי זאת תמיד, ולא יחבל לנו תחבולה בכך שהוא מיטיב עמנו כשאנו מצייתים לו, ונוקם בנו כאשר אנו ממרים את פיו, ועושה את הטובות האלה כולן ואת הנקמה הזאת כולה? הרי גם זאת תחבולה שהוא מחבל לנו כדי שישיג מאתנו את כוונתו הראשונה. מה מונע אותו מלגרום שקיום מעשי הציות שבהם הוא רוצה וההימנעות מן העבירות שאותן הוא שונא יהיו טבע הטבוע בנו? התשובה לשלוש שאלות אלה וכל כיוצא בהן היא תשובה אחת כללית, והיא שאף-על-פי שהנסים הם השתנות טבעו של נמצא מפרטי הנמצאים, הרי את טבעם של פרטי בני-אדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס. בגלל העיקרון הגדול הזה אמר: מי יתן והיה לבבם זה להם [ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעלם] (דברים ה', כו). משום כך באו הציווי והאיסור והשכר והעונש. כבר הבהרנו יסוד זה על ראיותיו בכמה מקומות בחיבורינו. לא אמרנו זאת מכיוון שאנו מאמינים ששינוי טבע אחד מפרטי בני-אדם יקשה עליו יתעלה. אדרבה, זה אפשר, נמצא בגדר היכולת. אבל הוא לא חפץ בזה מעולם ולא יחפוץ בו לעולם בהתאם לעקרונות התורה. לו היה בחפצו לשנות את טבעו של כל פרט מקרב בני-אדם למה שהוא יתעלה רוצה מאותו פרט, שליחת הנביאים וכל מתן המצוות היו לריק. אחזור אל מטרתי ואומר: מכיוון שאופן זה של פולחן, כלומר הקורבנות, הוא מבחינת הכוונה השנייה ואילו תפילת הרשות, תפילת החובה וכיוצא בהן ממעשי הפולחן קרובים יותר אל הכוונה הראשונה והכרחיים להשגתה, שם בין שני המינים הבדלה גדולה, כי מין זה של פולחן, כלומר הקרבת קורבנות, אף-על-פי שהוא לשמו יתעלה, לא הוטל עלינו כמו שהיה בראשונה, כלומר, שיוקרב בכל מקום ובכל זמן, ולא יוקם מקדש היכן שיזדמן, ולא יהיה המקריב מי שמזדמן, החפץ ימלא [את] ידו (מלכים א', י"ג, לג). אלא כל זה נאסר, והוא קבע את (הקרבת הקורבנות) בבית אחד: אל המקום אשר יבחר ה' (דברים י"ב, כו), ולא יוקרב במקום אחר: פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה (שם, שם, יג). ולא יהיה כהן אלא (בעל) ייחוש מסוים. כל זאת להמעיט מין זה של פולחן ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא הצריכה חוכמתו שיימנעו ממנו כליל. אבל תפילת הרשות ותפילת החובה (אומרים) בכל מקום וכל מי שמזדמן. וכן הציצית, המזוזה, התפילין ושאר העבודות הדומות להם. בשל העניין הזה שגיליתי לך מרובה בספרי הנביאים התוכחה לאנשים על שהם אצים להקריב קורבנות, והובהר להם שאין הם המכוון החשוב לעצמו, ושאין האל זקוק להם. שמואל אמר: החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה'? [הנה שמע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים] (שמואל א', ט"ו, כב). ישעיה אמר: למה לי רב זבחיכם, אמר ה' [שבעתי עלות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי] (ישעיה א', יא). ירמיה אמר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם... (ירמיה ז', כב-כג). דברים אלה היו קשים לכל מי שראיתי את דבריו או שמעתי אותם. הם אומרים: "כיצד אומר ירמיה על האל שהוא לא ציונו על דברי עולה וזבח בעוד רוב המצוות באו לזה דווקא?" כוונת הדברים היא מה שהבהרתי לך, כי הוא אמר: "הכוונה הראשונה היתה רק שתשיגו אותי, ולא תעבדו את זולתי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. ציווי זה להקריב ולפנות אל הבית לא היה אלא לשם השגת יסוד זה ולמענו העברתי עבודות אלה לשמי, כדי שיימחו עקבות עבודה זרה, ויתבסס עיקרון ייחודי. ובאתם אתם וביטלתם תכלית זאת ונאחזתם במה שנעשה למענה, כי אתם הטלתם ספק במציאותי: כחשו בה' ויאמרו לוא הוא (ירמיה ה', יב), ועבדתם עבודה זרה: וקטר לבעל, והלוך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. ובאתם אל הבית הזה וגו' והמשכתם לפנות אל היכל ה' ולהקריב קורבנות שלא הם היו מכונים בכוונה הראשונה". ויש לי דרך אחרת לפרש פסוק זה. והיא מביאה לאותה מטרה עצמה שהזכרנו. כי התברר בכתוב ובמסורת גם יחד שהציווי הראשון שצוינו לא היו בו דברי עולה וזבח כלל. ולא ראוי שתעסיק את דעתך בפסח מצרים, מפני שהיה לו טעם ברור ומחור, כמו שנסביר. ודבר זה היה בארץ מצרים, ואילו הציווי המדובר בפסוק זה הוא מה שצוינו לאחר יציאת מצרים. ולכן התנה בפסוק זה ואמר: ביום הוציאי אותם מארץ מצרים. הציווי הראשון שניתן אחרי יציאת מצרים הוא מה שצוינו במרה, והוא מה שאמר לנו שם: אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך [והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת את כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך] (שמות ט"ו, כו); שם שם לו חק ומשפט [ושם נסהו] (שם, שם, כה). ובאה המסורת הנכונה: שבת ודינין במרה אפקוד. והנה החוק המדובר כאן הוא השבת, והמשפט הם הדינין, שהם ביטול העשק בין הבריות. וזאת היא הכוונה הראשונה, כפי שהבהרנו, כלומר, להאמין בדעות הנכונות, כלומר, חידוש העולם. אתה יודע ששורש מצוות השבת שצוינו הוא כדי לבסס עיקר זה, כמו שהבהרנו בספר זה. כן הכוונה, יחד עם דעות נכונות, לסלק את העשק בין הבריות. הנה התברר לך שהציווי הראשון לא כלל דברי עולה וזבח, שכן אלה הם מבחינת הכוונה השנייה, כמו שצינו. אותו עניין עצמו שאמרו ירמיה הוא שנאמר בתהלים על דרך תוכחה לאומה כולה כשלא ידעה אז את הכוונה הראשונה ולא הבחינה בינה לבין הכוונה השנייה. נאמר: שמעה עמי ואדברה, ישראל ואעידה בך. אלהים אלהיך אנכי. לא על זבחיך אוכיחך, ועולתיך לנגדי תמיד. לא אקח מביתך פר, ממכלאתיך עתודים (תהלים נ', ז-ט). במקום בו חוזר עניין זה, זאת היא הכוונה בו. הבן את זה אפוא מאוד והתבונן בו!

Rambam Moreh Nevukhim 3:45רמב״ם מורה נבוכים ג׳:מ״ה

ידוע שהללו היו בונים מקדשים לכוכבים ומציבים באותו מקדש את הצורה שהוסכם לעובדה, כלומר, צורה המיוחסת לכוכב כלשהו או לחלק מגלגל. לכן נצטווינו אנו לבנות לו יתעלה מקדש ולהפקיד בו את הארון אשר בו שני הלוחות הכוללים אנוכי [ה' אלהיך...] (שמות כ', ב; דברים ה', ו) ולא יהיה לך [אלהים אחרים על פני] (שמות כ', ג; דברים ה', ז). וידוע שהיסוד של אמונה בנבואה קודם לאמונה בתורה. לולא היה נביא לא היתה תורה. אל הנביא אין ההתגלות באה אלא באמצעות המלאך: ויקרא מלאך ה' (בראשית כ"ב, טו), ויאמר לה מלאך ה' (שם, ט"ז, ט,י,יא). וזה רב מספור. אפילו תחילת נבואתו של משה רבנו היתה במלאך: וירא אליו מלאך ה' בלבת אש. התברר אפוא שהאמונה במציאות המלאכים קודמת לאמונה בנבואה, והאמונה בנבואה קודמת לאמונה בתורה. ומכיוון שהצאביה7 לא ידעו את מציאות האלוה יתגדל ויתעלה וסברו שהנמצא הקדום אשר לא יחול בו העדר כלל הוא הגלגל וכוכביו, ושכוחות שופעים ממנו על הפסילים ועל כמה עצים, כלומר, האשרות, הם סברו שהפסילים והעצים הם המשרים השראה על הנביאים והם הפונים אליהם בדיבור בהתגלות ומלמדים אותם מה מועיל ומה מזיק, כמו שהבהרנו לך מתפישותיהם באשר לנביאי הבעל ונביאי האשרה. מכיוון שהתבררה האמת לחכמים ונודע בהוכחה מופתית שיש נמצא שאינו גוף ולא כוח בגוף והוא האלוה האמיתי, והוא אחד, ושיש גם נמצאים אחרים נבדלים שאינם גופים, והם אשר מציאותו יתעלה שפעה עליהם, והם המלאכים, כמו שהבהרנו, וכל הנמצאים האלה הם מחוץ לגלגל וכוכביו - ידוע בוודאות שמלאכים אלה הם המשרים באמת התגלות על הנביאים, ולא הפסילים והאשרות. התברר אפוא במה שהקדמנו שהאמונה במציאות המלאכים באה בעקבות האמונה במציאות האלוה ושמתוך כך אפשריות הנבואה והתורה. לכן, לחיזוק האמונה בעיקר זה ציווה יתעלה שיעשו על הארון צורת שני מלאכים כדי שמציאות המלאכים תהיה איתנה באמונת ההמון, שזאת דעה נכונה, שנייה לאמונה במציאות האלוה, והיא עיקרון לנבואה ולתורה ומבטלת עבודה זרה, כמו שהבהרנו. ולו היתה צורה אחת, כלומר, צורת כרוב אחד, היתה בכך התעיה והיו חושבים שזאת צורת האלוה שאותו עובדים, כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה, וכן (היו עשויים לחשוב) שהמלאך הוא פרט אחד, מה שהיה מביא במידת-מה לאמונה בשתי רשויות. ומכיוון שנעשו שני כרבים (שמות ל"ז, ז) עם האמירה המפורשת ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו', ד), התאפשר ביסוס הדעה שהמלאכים נמצאים ושהם מרובים, והושג ביטחון שלא יטעו לחשוב שהם אלוה שכן האלוה אחד והוא ברא את הריבוי הזה. אחרי-כן הוצבה נכחו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית, שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושה רושם גדול על הנפש, והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו. הוא אמר: [את שבתתי תשמרו] ומקדשי תיראו (ויקרא י"ט, ל). הוא כרך זאת בשמירת שבת כדי להדגיש את יראת המקדש. הצורך במזבח הקטורת ובמזבח העולה וכלי הקיבול שלהם ברור. אבל איני יודע טעם לשולחן והיות הלחם עליו תמיד. עד היום לא מצאתי למה לייחס אותו. יודע אתה את הטעם שנתנו (חז"ל) לאיסור לסתת את אבני המזבח, שאמרו: אינו דין שיונף המקצר על המאריך. וזה טוב על דרך הדרשות, כמו שציינו. אבל הטעם לזאת ברור, והוא שעובדי עבודה זרה היו בונים את המזבחות באבנים מסותתות. לכן אסר להידמות להם, (וציווה) שהמזבח יהיה מטיט, כדי למונענו מלהידמות להם: מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ', כא). ואם אין מנוס מלבנות אותו מאבנים, תהיינה בצורתן הטבעית, לא מסותתות. דומה לכך איסור אבן משכית והאיסור לנטוע עץ אצל המזבח. המטרה כולה אחת שלא נעבוד את האל בצורת עבודתם את מה שהיו עובדים לפרטיה. את העניין אסר בצורה כוללת ואמר: איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני (דברים י"ב, ל), כלומר, לא ייעשה כן לאל מן הטעם שאמר: כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם [כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם] (שם, שם, לא). יודע אתה כמה עבודת פעור היתה מפורסמת באותם זמנים ושיש בה חשיפת הערווה. לכן ציווה על הכהנים לעשות מכנסיים לכסות בשר ערוה (שמות כ"ח, מב) בשעת העבודה ושלא יעלו אל המזבח במדרגות אשר לא תגלה ערותך עליו (שם, כ', כג). השמירה והסיבוב סביב המקדש תמיד (נועדו) להעריצו ולכבדו ושלא יפרצו אליו הבורים והטמאים ולא במצב של ניוול, כמו שיוסבר. כי מכלל הדברים המחייבים פיאור המקדש והערצתו, כדי שתושג לנו יראה ממנו, שלא ייכנס אליו שיכור ולא טמא ולא מנוול, כלומר, פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו. כדי לכבד את הבית גם הוגדל כבוד המשרתים בו, הובדלו הכהנים והלויים, ונקבע לכהנים הלבוש המפואר, הנאה והיפה ביותר, בגדי קדש[...] לכבוד ולתפארת (שמות כ"ח, ב), (ונקבע) שלא יעסוק בעבודה בעל מום. לא רק מומים, אלא גם מיני זוהמה פוסלים את הכהנים, כמו שהובהר בדיני מצוה זאת. כי בעיני ההמון אין מכבדים אדם בצורתו האמיתית, אלא בשלמות איבריו ויפי בגדיו. והכוונה היא שתהיה לבית הזה רוממות וכבוד בעיני הכול. בן לוי אינו מקריב (קורבנות) ואין להעלות על הדעת שהוא יכפר על עוונות, כמו שנאמר באשר לכהנים: וכפר עליו (ויקרא ד', כו), וכפר עליה (ויקרא י"ב, ז-ח). כל הכוונה בלוי לומר שיר בלבד. לכן הוא נפסל בקול. כי הכוונה בשיר גם שתפעל הנפש מאותן אמירות, ואין הנפש נפעלת אלא מהלחנים המענגים, ובליווי הכלים, כמו שהדבר היה במקדש תמיד. אפילו לכהנים הכשרים השוהים במקדש אסור לשבת בו, להיכנס להיכל בכל עת, ולהיכנס אל קודש הקדשים תמיד, אלא כהן גדול ביום הכיפורים ארבע פעמים ולא יותר. כל זאת מתוך כבוד למקדש. מכיוון שבמקום הקדוש שוחטים כל יום בהמות רבות, חותכים ושורפים בשר ורוחצים קרביים - לו היו משאירים אותו במצב זה, היה ריחו בלי ספק ריח בתי-המטבחיים. לכן ציווה על הקטרת הקטורת בו פעמיים בכל יום בבוקר ובין הערביים, למען ייטב ריחו וריח בגדי כל המשרתים בו. אתה יודע את דברם (של חז"ל): מיריחו היו מריחין את ריח הקטורת. אף זה מקיים את יראת המקדש. אילו לא היה לו ריח טוב, כל שכן אילו היה ההיפך מזה, היתה התוצאה היפך הכיבוד, כי הנפש מתרווחת מאוד מריחות טובים ונמשכת אליהם, ומתכווצת מריחות רעים ובורחת מהם. בשמן המשחה הצטרפו שתי תועלות: לבשם את מה שנמשח בו, ולהאמין בכבוד הדבר הזה המשוח, לקדשו ולהבדילו מזולתו שממינו, בין אם זה אדם, בגד או כלי-קיבול. הכול נועד לעורר יראת המקדש המביאה לידי יראת ה', כי כאשר פונים אליו נוצרת היפעלות, ואז מתרככים הלבבות הקשוחים ומתעדנים. האלוה תיחבל כל זאת בעורמת-חסד בעצות מרחוק (ישעיה כ"ה, א) לרככם ולהכניעם בשעה שהם פונים אל הבית הזה, כדי שיקבלו את ציוויי האל המנחים וייראו מפניו, כמו שהוא הבהיר לנו בלשון התורה: ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך, תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך, למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים (דברים י"ד, כג). הנה התברר לך מה היא התכלית המכוונת בכל המעשים האלה.

Ramban Introduction to Shemotרמב״ן הקדמה לשמות

השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל. והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד.

Ramban Shemot 25:2רמב״ן שמות כ״ה:ב׳

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה. אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (להלן לה יא), וכן עשה בצלאל (להלן לו א), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה. וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי. והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא): יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש ה' אלוהי ישראל (מ"א ח כג), כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלוהי ישראל (לעיל כד י), והוסיף שם לפרש "ה'" לעניין שרמזנו שם למעלה כי אלוהי ישראל יושב הכרובים, כמו שאמר וכבוד אלוהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלוהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י יט כ). ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' (דהי"א כח יח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה' (מ"א ה יט), לשמך (שם ח מד), ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים (שם ח לב), במידת רחמים, וכתיב (שם ח מד מה): והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב אלוהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי"ב ו יח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלוהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (ש"ב ו ב). ובדברי הימים (א יג ו): להעלות משם את ארון האלוהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים.

Ramban Shemot 29:46רמב״ן שמות כ״ט:מ״ו

לשכני בתוכם – על מנת לשכון בתוכם. לשון רש"י. ושמוש הלמ"ד בתנאי כזה איננו נמצא. ויתכן שיאמר וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם מארץ מצרים. והוא כדרך ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (ש"א יח יד), כי בוחר אתה לבן ישי (שם כ ל), על אשר מריתם את פי למי מריבה (במדבר כ כד), והדומים להם. אבל רבי אברהם אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה (לעיל ג יב). ויפה פירש. ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול (יהושע ז ט), ופסוקים רבים באו כן, אוה למושב לו (תהלים קלב יג), פה אשב כי אויתיה (שם יד), וכתוב והארץ אזכור (ויקרא כו מב).

Ramban Shemot 40:34רמב״ן שמות מ׳:ל״ד

ויכס הענן את אהל מועד - אמר כי הענן יכסה את האהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו. וכבוד ה' מלא את המשכן - כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני (לעיל כ יח) אל הערפל אשר שם האלהים. ואמר כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד אפילו אל הפתח, מפני שהיה הענן מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן. ועוד, כי המשכן מלא כבוד ה' ואיך יכנס בו. והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (לעיל כד טז), ואמר ויבא משה בתוך הענן (שם יח). ועל דרך הפשט, בעבור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד (ויקרא א א) לא נכנס משה למשכן, אבל קרא אותו מאהל מועד ועמד פתח אהל מועד וידבר אליו.

Ramban Introduction to Vayikraרמב״ן הקדמה לויקרא

הספר הזה הוא תורת כהנים והלוים יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן כי כאשר היה ספר אחד בענין הגלות והגאולה ממנו והשלימו בענין אהל מועד וכבוד השם אשר מלא את המשכן צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן שיהו הקרבנות כפרה להן ולא יגרמו העונות לסלק השכינה וצוה בכהנים הנגשים אל ה' שיתקדשו שהזהיר על טומאת מקדש וקדשיו וגם שלא יהרסו לעלות אל ה' כמו שאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת כאזהרת פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב ואחר כך יגביל המשכן כהגבלת הר סיני בעת היות שם כבוד אלהי ישראל.

Ramban Introduction to Bemidbarרמב״ן הקדמה לבמדבר

אחר שביאר תורת הקרבנו' בספר השלישי התחיל עתה לסדר בספר הזה המצות שנצטוו בענין אהל מועד וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות. ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם צוה והזר הקרב יומת כאשר אמר שם כי סקול יסקל וצוה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו כאשר הזהיר שם פן יהרסו אל ה' לראות וגו' וצוה ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח כאשר אמר שם וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו' והכהני' והעם וגו' והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו ואיך יחנו סביב ויעמוד העם מרחוק והכהנים הנגשים אל ה' איך יתנהגו בו בחנותו ובשאת אותו ומה יעשו במשמרתו והכל מעלה למקדש וכבוד לו כמו שאמרו אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין לפלטרין שאין לו שומרין והספר הזה כולו במצות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר ובנסים הנעשים להם לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא וספר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב וצוה איך תחלק הארץ להם ואין בספר הזה מצות נוהגות לדורות זולתי קצת מצות ובעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים ולא נשלם ביאורן שם והשלימן בספר הזה.

Ramban Devarim 10:1רמב״ן דברים י׳:א׳

אבל הארון הזה של משה, כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה. וזהו הנכון על דעת רבותינו, כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ – ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה, כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כ"ה:י'), כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, היא המצוה לו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה. ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה' – שהיו שם לעד לעולם, כאשר צוהו ה' מתחלה (שמות כ"ה:כא-כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו'.

Ramban Derashat Torat Hashem Temimah (p. 163)רמב״ן דרשת תורת ה׳ תמימה (עמ׳ קס״ג)

ולא שרתה שכינה במשכן אלא על ידי קרבנות, כמ"ש וירד מעשות את החטאת גו' וירא כבוד ה' ואז שרתה שכינה, שהיה זה ביום שמיני, ומכאן ואילך כתוב ולא יכול משה גו', וכן מפורש בת"כ, ובבית המקדש נמי ע"י קרבן נבחר, שנאמר ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגרן ארונה היבוסי, וכתיב ויבן שם דוד מזבח וגו', וכתיב ויאמר דוד זה הוא בית ה' וגו', ועל ידי הקרבן שרתה בו שכינה, שנאמר וככלות שלמה להתפלל וגו'.

R. Bachya Shemot 25:6רבינו בחיי שמות כ״ה:ו׳

ומה שהזכיר בכאן זהב בראש התרומה לרמוז שכבר נמחל להם עון העגל שהיה של זהב, ומפני זה הזכירו הכתוב בראש לכל שאר התרומה. וכן דרשו רז"ל (ויק"ר כז ח) במה שהזכיר הכתוב (ויקרא כב כז) "שור או כשב או עז כי יולד", שהזכיר שור בתחלת הפרשה כי זה לבאר שכבר נמחל להם העון ההוא. ומפני זה נצטוה משה בכאן בתרומת המשכן. ומצוה זו היתה למחרת של יום הכפורים, ואף על פי שהעון ההוא קודם למעשה המשכן, שהרי העון היה בתמוז ומעשה המשכן היה לאחר יום הכפורים בסמוך, מכל מקום התורה שכל (משלי ג, יז) "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" רצתה להקדים ענין מעשה המשכן שהוא הכפרה קודם שיזכיר העון ההוא, כי כן מדתו של הקדוש ברוך הוא שמקדים רפואה למכה, וכענין שדרשו רז"ל: (מגילה יג ב) הקדוש ברוך הוא בורא רפואה לישראל תחלה ואחר כך מכה אותם, שנאמר: (הושע ז, א) "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים". וכדי לרמוז שכבר נמחל להם לגמרי על כן הזכיר מלת "זהב" תחלת התרומה, ללמדך כי במה שחטאו נתרצו, וכן הוא אומר: (הושע ז, ג) "ברעתם ישמחו מלך".

Abarbanel Shemot 25, Question 1אברבנאל שמות כ״ה, שאלה א׳

השאלה הא' למה צוה יתברך במעשה המשכן ואמר ושכנתי בתוכם כאלו היה יתברך גשם מוקף ומוגבל במקום מה שהוא בהפך האמת כי הוא יתברך אינו גשם ואינו כח בגשם ואיך יחסו לו מקום. והוא יתברך אמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי גם שלמה אמר על בנין הבית הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי והם מאמרים סותרים זה את זה.

Abarbanel Shemot 25אברבנאל שמות כ״ה

הנה התבאר שהיתה כונתו יתברך במעשה המשכן וכליו כדי שתדבק באמצעות קדושתו והכנתו השכינה האלהית בקרב ישראל ולא ימנעה רוע ארץ המדבר ופחיתות מחוזו והיו התועלת בשרות השכינה ביניהם שתדבק בהם השגחת הש"י ושמירתו ושלא יחשבו שעזב ה' את הארץ ולא יהיו כשאר העמים בארצותם לגוייהם שהיו מכחישים ידיעת הש"י בפרטים והשגחתו בהם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והגדולים שבחכמיהם גזרו שא"א שיושגו הענינים הפרטיים אלא בחוש ובכח הגשמי ובהיותו יתברך משולל מכל גשמות לא ידע הפרטים ולא ישגיח בם ויאמרו שבשמים כסאו והוא מרוחק מבני אדם במעלה ומציאות. וכדי להסיר מלבות בני ישראל האמונות הכוזבות האלה צוה שיעשו לו משכן קדש ומקודש כאלו הוא יתברך בעצמו ישכון בתוכם שיאמינו עם זה כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבקה עמהם וזה ענין ושכנתי בתוך בני ישראל והתהלכתי בתוככם השוכן אתם בתוך טמאות' שהוא כלו משל ומליצה להשראת שכינתו ולדבוק השגחתו בהם באמצעות ההכנות והקדושות אשר יהיו שמה ולכך היו שמה הכהנים הקדושים שעבודתם התמידית היתה אומנות' וצוה לשום לפניהם הכיור וכנו כמזהיר אותם רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם. ומזבח העולה לשרוף שמה תאוותיהם הגשמיות ויצרם הרע ובהיכל היה השולחן והמנורה ומזבח הקטרת כאלו הם כלים לשרת לפני מלכו של עולם לא שהיה הוא יתברך צריך לדבר מכל זה חלילה וחס. אלא להשריש בנפשותם כי ה' אלהים מתהלך בקרב מחניהם וכמו שאמר ע"ד השיר (שיר השירי' ט') הנה הוא עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים כל מעשיה' ומחשבותיה' וזו עצמה היתה כונת מאמרו (ישעיה ס"ו ח') השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה וגומר ר"ל אין בית ומשכן שצריך אני אליהם כי את כל אלה ידי עשתה. אבל צויתי לעשותם כדי להשריש בלבותיכם השגחתי. והוא אומרו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' וכן שלמה לזה עצמו כיון בתפלתו. והותרה בזה השאלה הא'.

Abarbanel Shemot 35אברבנאל שמות ל״ה

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' עד סוף הסדר. אחרי שירד משה מן ההר צוה לכל עדת בני ישראל שכולל האנשים והנשים שיתקבצו כלם באהל מועד שלו שהיה מחוץ למחנה כדי שישמעו מפיו מה שצוה השם לאמר להם והוא שיתנדבו למלאכת המשכן וכמו שכתב הרמב"ן יתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו מן ההר. כי כאשר הגיד להם הסליחה והמחילה שכפר השם בעד חטאתם ושהלך בתוכם שכינתו ויעשה להם נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים והיו על זה כל ישראל שמחים וטובי לב. אז ראה לספר להם ענין המשכן אשר כבר נצטוה בו בפעם הראשונה שישב בהר קודם מעשה העגל. כי כיון שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא ונתן להם לוחות שניות וכרת ברית עמהם ללכת שכינתו בתוכה. הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולתם ולמה שאמר לו בראשונה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ולכן אחרי שעברו ימי הכעס ובאו ימי הרצון הוצרך משה לצוותם על מלאכת המשכן. ועל זה אמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם.

Abarbanel Yirmeyahu 7אברבנאל ירמיהו ז׳

ולכן הנראה לי בפירוש הפסוק הוא שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצות, לא ציום ה' דבר מענין הקרבנות, אבל ציום עניני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. האמנם כאשר עשו העגל וראה השם יתברך שרירות לבם הרע, ובכל יום ויום יחטאו לפניו, הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם. ולכן באו מצוות הקרבנות מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי לבם ומהחטאת והאשם ושאר מיני הקרבנות כולם שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים. וזהו אומרו כאן כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים רומז למעמד הר סיני וקבול המצות שבפרשת וישמע יתרו ומשפטים שבהם לא צוה אותם השם יתברך על דברי עולה וזבח... ועל זה מפני כובד חטאתם הוצרכו למצוות הקרבנות.

Sforno Shemot 20:20-22ספורנו שמות כ׳:כ׳-כ״ב

(כ) מזבח אדמה תעשה לי. וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה. בכל המקום אשר אזכיר את שמי. שאבחר לבית ועד לעבדי, כענין הזכירו כי נשגב שמו (ישעיהו יב, ד). אבא אליך וברכתיך. לא תצטרך למשוך השגחתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך. (כא) לא תבנה אתהן גזית. ליפותן. (כב) ולא תעלה במעלות. אף על פי שלא אטריחך לעשות מלאכות ויפויים לשכני בתוככם, מכל מקום השמר מלנהוג קלות ראש במזבח.

Sforno Shemot 24:18ספורנו שמות כ״ד:י״ח

ויהי משה בהר – בכל פעם שעלה שם מכאן ואילך שהה ארבעים יום וארבעים לילה כימי יצירת הולד, לקנות תחתיו שם הויה נכבדת, ראויה לשמוע מפי הרב מה שלא ישיגהו זולתו, כמו שהעיד באמרו כי קרן עור פניו בדברו אתו (להלן לד, כט), וקלקל זה חטאם בסוף ארבעים יום ראשונים, בעת שהיה ראוי להשיגו, כאמרו לך רד כי שחת עמך (להלן לב, ז) ובאמצעיים כפי הקבלה שהיו בכעס ולא זכו ליהנות מקרני הוד, והושג זה בארבעים יום אחרונים, ובהם נצטוה על מלאכת המשכן, כמו שבאר באמרו ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך (להלן כה, כא) וזה לא נתקיים בלוחות ראשונות שלא באו לשום ארון אלא שבריהם בלבד בלתי עדות, כאמרם ז"ל לוחות נשברו ואותיות פורחות (פסחים פז ב) וזה בעצמו באר באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (להלן כה, ח) לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך (לעיל כ, כא) אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (להלן כח, א). והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשרתו ולברך בשמו (דברים י, ח). ואמר אם כן שבכל פעם שעלה משה להר שהה ארבעים יום וארבעים לילה, והפעם אשר בה הושג זה התכלית היתה הפעם האחרונה לכלם, שבה צוה על מלאכת המשכן, ואחר שסיים מלאכת המשכן ובגדי כהונה והקטרת ושמן המשחה, באר שבסוף הראשונים נתן האל יתברך הלוחות הראשונות ולא סבב הוא יתברך שום איחור, כי לא ענה מלבו (איכה ג, לג) אלא שישראל השחיתו ענינם כאמרו כי שחת עמך, ובאמצעיים כפי קבלת רבותינו ז"ל היתה פרשת ראה אתה אומר אלי (להלן לג, יב) ופסל לך (להלן לד, א), ובשלישית היה כל הענין שספר באמרו ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב על הלוחות (שם שם, כח) וירד אז עם קרני ההוד וצוה על מלאכת המשכן.

Sforno Shemot 31:18ספורנו שמות ל״א:י״ח

ויתן אל משה ככלותו. אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט:א') ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך (שמות כ':כ"א) עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (שמות ל"ג:ו').

Sforno Vayikra 11:2ספורנו ויקרא י״א:ב׳

זאת החיה אשר תאכלו – הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבא אליך וברכתיך (שמות כ, כא) כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם (להלן כו, יא) מאס האל יתברך אחר כך מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו כי לא אעלה בקרבך (שמות לג, יב - טז), והשיג משה רבינו בתפלתו (לעיל ט, כג) איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל וירא כבוד ה' אל כל העם ואל ירידת אש מן השמים (שם כד) ובכן ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתקון המזונות והתולדה. ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במדות ובמושכלות, כאמרו ונטמתם בם (שם) וכאמרו אל תשקצו את נפשותיכם (להלן פסוק מג) וכאמרו ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, והתקדשתם והייתם קדושים (פסוקים מד - מה) פירוש נצחיים, מתדמים לבורא יתברך, כאמרו כי קדוש אני (שם). ואסר הנדה והזבה והיולדת, לקדש את הזרע ולטהרו מכל טומאה, כאמרו והזרתם את בני ישראל מטמאתם, ולא ימותו בטמאתם, בטמאם את משכני (להלן טו, לא) והזכיר לשון טומאה בנבלת בהמה וחיה טמאה ובח' שרצים ובנבלת בהמה טהורה שבכל אחד מאלו יש טומאת מגע ובקצתם טומאת משא. אמנם המטמאים את הנפש בלבד, והם דגים ועופות וחגבים ושאר שרצים שאין בהם טומאת מגע כלל יזכור בהם שקוץ, כאמרו שקץ הם לכם, לא יאכלו שקץ הם, שקץ הוא לא יאכל, לא תאכלום כי שקץ הם.

Sforno Bemidbar 15:3-4ספורנו במדבר ט״ו:ג׳-ד׳

לעשות ריח ניחוח... והקריב המקריב. הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים כענין בהבל ובנח ובאברהם וכענין וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים (שמות כד, ה) לא זולת זה ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד.

Sforno Maamar Kavvanot HaTorah 6,13ספורנו מאמר כוונות התורה ו׳,י״ג

(ו) ובכן ראוי להתבונן כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל זולתי אחר מעשה העגל כאמרו יתברך כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח אדמה ואמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי והוא כל מקום שיקרא באמת בית אלהים כענין בתי מדרשות וזולתם אבוא אליך וברכתיך. וכל אלה באר תיכף אחר מתן תורה כאמרו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וכו' ואחרי כן תיכף נתן המשפטים ובכן ברדת משה רבינו אז מן ההר אל העם אשר עמדו מרחוק ביראתם הגיד להם את כל דברי ה' אשר בפרשה כה תאמר הנזכר ואת המשפטים אשר תיכף אחריה ולא הגיד דבר ממצות משכן וכליו ועבודותיו ומשרתיו כלל אבל בנה מזבח והקריבו הבכורות עולות ושלמים בלבד ועליהם כרת הברית ועלה אז הוא והזקנים יראו את אלהי ישראל בעודם משתמשים בחושיהם כאמרו ויאכלו וישתו. אמנם אחר חטאם בעגל גם כי בתפלת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם עכ"ז אמר ועשו לי מקדש וכו' ולא באופן אחר כי לא השיבה כלל אל מדריגת מעלתם שהיו בה קודם. (יג) והנה קודם מעשה העגל היו הקרבנות באים נדבה בלבד כמו שנהגו בהם צדיקי הדורות. אמנם אחר העגל היו קצתם חובה לצבור כענין התמיד והמוספין ומנחתם ונסכיהם וקצתם חובה ליחיד ולצבור והם החטאות וקצתם ליחיד בלבד והם האשמות. אמנם נסכי יחיד וקרבן צבור בע"ג נצטוו אחר ענין המרגלים שהיו אז יותר מקולקלים. ובלעדי אלה ראוי להתבונן שבקצת קרבנות נתן דמם על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב להזכיר זכות חכמי הדור השלמים אשר יורה עליהם הארון והם אשר תכלית כל פעולתם לכבוד קונם להביט נפלאות מתורתו ולהיותם דומים לו יתברך כפי האפשר על צד הכוונה הראשונה וזה בהבין יראת ה' ודעת קדושים משרתיו שהם העצמים נבדלים אשר יורו עליהם הכרובים.

Biur, End of Shemotביאור, סוף ספר שמות

והנה נשלם ספר גאולת מצרים ומתן תורה ומעשה המשכן וכליו ובגדי הכהונה. וקדמונינו ז"ל העירו במקומות מפוזרים מהתלמוד והמדרשים על תכלית המעשים והמלאכות הנצטוות במשכן, מהו הנרצה והנרמז בהם, ומדוע היו הדברים הנכבדים הללו על זה השעור ועל זאת התמונה ולא על זולתה, כדאיתא בילקוט פקודי (תי"ט): "הי' ר' נחמיה אומר: אוהל מועד שעשה משה במדבר כנגד מעשה בראשית: יריעות – כנגד שמים וארץ, כיור וכנו – כנגד ששת ימי בראשית, מזבח העולה – כנגד כל הבהמות, מזבח הקטורת – כנגד כל הבשמים, מנורה – כנגד חמה ולבנה, שבעה נרותיה – כנגד ז' כוכבים המשמשים את העולם, ואלו הם שצ"ה מנכ"ל ע"כ." ואמרו בגמ' "תכלת דומה לים וכו'." ובדרך זו הלכו גדולי האחרונים ה"ה הרמב"ם בפרקי ההצלחה, והראב"ע והרמ"א והרי"א והרלב"ג, כולם העמיקו סוד לדבר על כוונת הבנין ההוא ומעשיו, כל אחד לפי דרכו. ואנחנו שמרנו את הכלל המונח אצלנו בתכלית כוונת החבור הזה, שלא לזוז מפשטות הכתובים, וכן עשה רש"י ז"ל בכל מלאכת המשכן וכליו, עזב את הרמזים והסודות הכלולים בהם, ולא באר כי אם פשוטו של מקרא, כפי העולה מדברי חז"ל ומההתבוננות וההשתכלו' בדברי ה'. ואם נפשך חשקה בעיונים ההם, תדרשם מעל ספרי גדולי המחברים [ש]הזכרנו, ותמצא מרגוע... אולם אחרי אשר הורשינו להתבונן בתכלית המעשים הנבחרים הללו, ולהוסיף עליהן כל אחד לפי כוחו, אף אנו אחרי אשר כלינו לבאר הכתובים על פי פשוטם, נוסיף על דברי הגדולים הנזכרים בחינה אחת בתכלית מעשה המשכן והמלאכות שנצטוו בו, ואפשר שלא זכרוהו אחד מהמחברים ההם לרוב פשטותה והיותה גלוי' וידועה במעט השתכלות. והיא, שכאשר בחר ה' בעם קרבהו להיות לו סגולה מכל העמים, ראתה החכמה העליונה שבהיותם מקובצים על אדמתם בקיבוץ מדיני יבקשו חשבונות רבות ואומנות שונות בכל מלאכת חרש וחושב, כידוע שבלעדם לא יתקיים האושר הכללי ולא יתוקן עניינו כראוי, אף אם אמת הדבר שהעודף בהם אך למחסור. כי אם תתבונן בכל מלאכת עבודה וחרש וחושב למיניהם, תמצא שייפרדו למינים הללו: (א) קצתן הכרחיות, אי אפשר שיהיה האדם לנפש חי' מאושרת זולתן, כגון אותן שהן לצורך המזון והכסות והמדור ודומיהן, ואלו נקראות מלאכות הצורך. (ב) וקצתן מביאות עזר ותועלת, אם למדינה בכללה ותיקון הקבוץ, או לפרטיה, כגון תיקון הדרכים והגשרים, מלאכת המתכות והכלים הנעשים מהם, מלאכת הכתיבה וכיוצא בהן, ונקראו מלאכות התועלת. (ג) ויש מהן מביאות עונג ועדן לחיי האדם, אין בהן תועלת אחר, כגון מלאכת הצביעה ומעשה הרוקם והחושב והציור והמסתת וציפוי הזהב ומה שידמה להם, ונקראו מלאכות ההדר... מעתה יתכן לומר, שכאשר צוה השם ב"ה את עמו שיקדישו את ראשית פרי בטנם ואדמתם ובהמתם לשמו הגדול, ואמרו חז"ל "אין לך דבר שאין ראשיתו מקודש לשמים", כן רצה שירימו בני ישראל את ראשית פרי מחשבותיהם ועשתונותיהם וכל כשרון מעשיהם בדברים הנוגעים לתקון המדינה והקבוץ, ויקדישום לעבודתו, יעשו מהם דבר לעבודת ה' במשכן וכליו ובגדי משרתיו, וע"י זה יהיו כל עובדיהם מקודשים לשמים, כי יזכרו את ה' בכל מעשיהם, ולא יתורו לבקש המותר ולילך אחרי ההבל, כי מלאכה שלא היתה במשכן אינה חשובה מלאכה, ואין ראוי לאדם מישראל עובד את ה' שיעסוק בה ויטריד את מחשבתו בהבליה. ומה שלא בא הצווי על זה מאתו ית' בפירוש, להתיר המותר ולאסור האסור להם, הוא לפי שרצה הקב"ה שלא ישאר הענין על שיעור מסוים ומדרגה אחת מצומצמת, אם ישתנה בשנות הזמנים ויתחלף בחלף הקורות, וכאשר יבאו אל ארצם ואל אדמתם וינוחו מכל אויביהם מסביב ותרבה הצלחתם ועשרם, כן ירבו להשתדל ולעסוק בחכמות ומלאכות שונות, ולא ירחיקו את עצמם גם ממלאכות ההדר כפי הראוי לעיניהם. הנך רואה שעד ימי שלמה ישב ארון ה' בתוך היריעה, וכאשר היתה הממלכה נכונה ביד המלך החכם הזה, יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב, יושבים לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע, והכסף והזהב בירושלים כאבנים, והארזים כשקמים אשר בשפלה לרוב, אז צוה ה' שיבנו בית לשמו, וגם בנה המלך בית למלכותו, בנינים מפוארים ומהודרים בכל מיני הוד והדר, ועשה לו מאתים צנה, ושלש מאות מגנים זהב, וכסא שן גדול, וכלי בית יער לבנון הכל זהב סגור, ויעש לו אניות להביא מאופיר עצי אלמגים ואבן יקרה, ומהם עשה מסעד לבית ה' ולבית המלך וכינורות ונבלים לשרים. הנך רואה עד היכן הגיעו הדברים כבר בימים ההם, והלואי שלא היו יוצאים מן השעור הזה. כי הי' אז מיוחס ונערך עם הצלחת האומה ואשרה, אבל אחר כך גדלה אהבת התענוג והסלסול במלך ובעם ופרצו אל המותר וקרה להם מה שקרה, כידוע מספרי נביאינו. והכלל שבדברים כאלו הראוים להשתנות כפי הזמן והקורות, אין לגדור גדר מסוים ולהגביל את האדם לאמר עד פה תבא, כי מה יגביל הדבר המתמיד והמדובק? ומי יתן קצבה לדבר שאין לו קצבה? ואולם הדרך היותר נכון להשמר מן המוקש הוא כמ"ש חז"ל: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", כי על ידי זה יתן האדם אל לבו תמיד להבחין בין הטוב ובין הרע בין המועיל והמזיק, ולא יזנה אחרי שרירות לבו הזונה למען ספות הרוה את הצמאה. ולזה לא גדר להם השם ב"ה גדר, ולא קצב להם גבול וקצה, כי אם צוה שייחדו את כל מעשיהם ומחשבות לבם לגבוה, ויקדישו את ראשיתם לעבודתו, ב"ה וברוך שמו הגדול אשר הבדילנו מן העמים ונתן לנו תורת אמת וחוקים טובים ומשפטים ישרים למען תהיה אהבתו ויראתו על פנינו כל הימים, א"ס.

Shadal Shemot 20:11שד״ל שמות כ׳:י״א

ואמנם שביתת ישראל עצמם ביום השביעי היא ג"כ לתועלת ישראל עצמם בלא ספק, אך לא כדי שינוחו בלבד, אחר שהרשות בידם לנוח כל זמן שירצו, אבל הוא כדי שתהיה מנוחת כולם ביום מיוחד, ועי"כ יוכלו להיקבץ יחדיו לאכול ולשתות ולדבר אלה עם אלה ותתרבה האהבה ביניהם וגם יוכלו להתאסף בבתי עבודת האל ולשמוע תורה מפי החכמים, ולכך היה שאמר כאן "וינח", ולא "וישבות", להזכיר את ישראל שלא לבד ישבתו מן המלאכה, אלא גם ינוחו ויקראו לשבת עונג, וזה יביאם להיקבץ יחדיו אגודות אגודות כדי להתענג ביום המנוחה.

Shadal Shemot 25:1שד״ל שמות כ״ה:א׳

אחר שקיבלו עליהם המשפטים והתורות והיה ה' בישורון מלך, ראוי שיעשו לו מקדש כאילו מלכם שוכן בתוכם, כי יהיה סיבה חזקה לשמירת האחדות באומה והתמדת דבקותה בתורה, ואעפ"י שעדין לא נגזר עליהם להתעכב במדבר, לא רצה ה' שימתינו לעשות לו מקדש עד שיכבשו ויחלקו את הארץ ויהיה להם מקום נבחר להיות מרכז לכל הממלכה, וציוה לעשות משכן מיטלטל שגם בבואם אל הארץ יוכלו להקימו בכל מקום שירצו לפי צורך השעה, והמשכן הזה שימש שמונים שנה וד' מאות שנה עד שנבנה הבית בימי שלמה (מלכים א' ו' א').

Shadal Shemot 38:21שד״ל שמות ל״ח:כ״א

משכן העדות – מלשון "ארון העדות", ענין תורה, והמשכן כולו נקרא על שם לוחות העדות וארון העדות, כי הם עיקר הקדושה, הלא תראה למעלה (כ"ה א' ח' י') "ויקחו לי תרומה", "ועשו לי מקדש", ומיד "ועשו ארון".

Shadal Vayikra 1:2שד״ל ויקרא א׳:ב׳

מן הבהמה וגו': הוא מאמר מוסגר, ואדם כי יקריב מוסב למטה אם עלה קרבנו, והמאמר מוסגר הוא לנוכח ולשון רבים, ושאר הפרשה (אדם כי יקריב, אם עולה קרבנו וכו' וכו') כולה לנסתר יחיד, וכאן ראיתי לחוות דעתי בקצרה על עניני הקרבנות. הקרבנות לא היתה תחילתם בצווי אלא רשיון אנושי, כי התנדבו בני אדם לתת תודה לקל על חסדיו עמהם או להביא לפניו מנחה לשכך חמתו ולרצותו למען ימלא שאלותם, כי לא ייתכן לאדם להתנהג עם אלקיו כי אם על דרך שהוא מתנהג עם מלך בשר ודם, והנה בבואם להביא מנחה לאלהים לא מצאו תחבולה אלא שישרפוה באש, כי בשרפתה היו מוציאים אותה מרשותם ומרשות שאר בני אדם, ומרשות הבהמות והחיות והעופות, וגם בהיותה נשרפת ועשנה עולה למרום, היה נראה להם כאילו עלה אל האלהים. והדבר הנשרף לכבוד האל קראו לו קֹדֶשׁ, מן יְקוֹד אֵשׁ, ואחר כך הושאל לשון קדושה לענינים אחרים. התורה האלהית, אשר אין מגמתה ללמד את העם חכמה ודעת אלא להדריכם במעגלי צדק, לא ביטלה מנהג הקרבנות, לא שלא היה זה בכוחה, אלא מפני שאין המנהג הזה רע מצד עצמו ולא מזיק לבני אדם ולתיקון מידותם, אבל הוא מועיל להם, שאם היתה התורה מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, מחר יאמרו: מה חפץ לה' כי נצדק ומה בצע כי נתם דרכינו? ולהיות אחד מיסודות התורה האמונה שהאל משגיח על מעשי בני אדם ואוהב עושי הטוב ושונא את הרעים, היה מן ההכרח שלא יצוייר האל בתכלית הרוממות כפי מדרגתו האמיתית, אלא כביכול תושפל מעלתו מעט ויצוייר במחשבת בני אדם כמלך גדול המבין אל כל מעשיהם ושומע צעקתם ומקבל מנחותם. וההכרח הזה לא היה בדור ההוא בלבד, אבל הוא בכל דור ודור בשוה. ואם במקום הקרבנות היה האל מצווה על התפילה והזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר, ולא היה מצווה על הקרבנות, לא היתה גדולת האל ויראתו נרשמת בלב ההמון, כי היה נראה להם שאלתי העמים, שעובדיהם מקריבים לפניהם כמה זבחים, הם גדולים ונכבדים מאלהינו שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא. כי כן היא מידת ההמון בכל דור ודור, ולא המון העם בלבד, אלא רוב בני אדם כך היא מידתם; איזהו מכובד אצלם? המכבד את עצמו ומגדיל מעלתו; ואמנם מי שהוא מעביר על מידותיו ואינו מבקש גדולה לעצמו, איננו חשוב בעיניהם. ואלהי האמת אף על פי שאינו צריך לכבוד בשר ודם, הנה לתועלתינו ולטובתנו הוצרך להביא יראתו בלבנו לבלתי נחטא. ואחר שבימים ההם לא היה אפשר שתבוא יראתו בלב העם בזולת קרבנות, ציוה עליהם. והנה פרי הקרבנות שהיה הציבור מקריב במקדש היה זה, שהיה מתרשם בלב ההמון כי אלוה ומלך גדול שוכן בקרבם ושהם חביבים עליו, וציוה להם עבודות הרצויות לפניו. ושהם, בעשותם העבודות ההן במצוותו, הם מתרצים אליו יום יום וממשיכים עליהם תמיד אהבתו. וציותה התורה שלא יהיה כל אחד בונה במה לעצמו, אך כל העדה יקריבו את קרבנותיהם במקום מיוחד אשר יבחר בו ה', ולא יהיה זה חלילה כדי למעט מעשה הקרבנות (כדעת הרמב"ם במורה חלק ג' פרק ל"ב) אך היה לטובת האומה והצלחתה ולתיקון המידות ולשמירת הדת, כי בהיות לכל העם מקדש אחד יתקבצו כולם למקום אחד ויתקשרו לבותם בקשר האחווה ויהיו תמיד לאגודה אחת, ולא יהיה כל שבט וכל משפחה לעם בפני עצמו. ואם היה כל אחד בונה במה לעצמו, היה מספיק לכל אחד שיהיה האל מרוצה לו ומקבל זבחיו, ולא היה לבו דואג כלל לשאר בני אומתו, תחת שרצון התורה הוא שיהיה הגמול כללי לאומה, וכל ישראל ערבים זה לזה. גם היה אפשר שתתקלקל העבודה אצל משפחה או שבט וימירו את חוקותיה, ומעט מעט ילכו בחוקות הגויים ויקבעו להם מנהגים נתעבים לפניו ית' וגם את בניהם ואת בנותיהם יזבחו; ובהיות העבודה רק במקום אחד - הקילקול יותר רחוק, כי תצטרך לזה הסכמת האומה כולה (ועיין מה שכתבתי במדבר ט"ו ט"ו). והנה קרבנות הציבור הם כדי שיהיה לישראל משכן ומקדש לעבודת האל, כדי שיתרשם בלבם כי ה' בקרבם והוא מלכם ומנהיגם המשגיח על מעשיהם והגומל אותם כדרכם וכעלילותם, ולא יתרשם זה בלב ההמון בלי ענין מוחש שירמוז אליו. ולפיכך הוצרך שיהיה המקדש כתבנית היכל מלך והוצרך שיהיה בו שולחן ומנורה ועל השולחן מערכת לחם והכלים השייכים לשולחן, קערותיו וכפותיו. ואחר שהיה המנהג להקריב לאלהים מנחה מן הדברים הנאכלים, היה מן הראוי שנביא לפני מלכנו מיני אכילה ושתייה, והנה הזבחים כנגד האכילה והנסכים כנגד השתייה, והוצרך שיהיו למלך משרתים העובדים בביתו ועומדים לפניו, והם הכהנים; ואחד מהם רואה פני המלך היושב ראשונה במלכות, והוא הכהן הגדול. והוצרך שיהיו המקדש וכליו והכהנים ובגדיהם מפוארים בהוד והדר לכבוד, למען תתרשם בלב העם גדולת המלך השוכן בבית ותהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו. ואם בתחילה כשהיה כל אחד בונה במה לעצמו היתה העבודה מסורה לכל אדם או לבכורות, עכשיו שאין מקריבים רק במקום אחד, הוצרך שתהיה העבודה ביד משפחה אחת המשרתת בשם האומה כולה. והמשפחה הזאת המקודשת לעבודת האל ראוי שתהיה פנויה משאר מלאכות ועבודות; ולהיות עבודתה בבית ה' בשם האומה כולה - ראוי שתהיה פרנסתה מזומנת לה מאת העם. ואמנם לא היה ראוי שיהיה כל כהן וכל לוי מקבל פרנסה קבועה, והיה כצדיק כרשע; אבל הניחה התורה ברשות כל איש ואיש מישראל לתת מתנותיו לכל כהן ולכל לוי שירצה, ומתוך כך ישתדלו הכהנים והלויים להיות מרוצים לקהל בכשרון דרכיהם וביושר מעלליהם. ואמנם קרבנות היחיד כולם לתועלת היחיד בכל העתים אשר יעברו עליו. אם תבואהו טובה, יתן תודה לה' ויקריב קרבנו, ובזה יתרשם בלבו כי מאת ה' היתה לו הטובה ויבטח בו ויתקן מעשיו כדי להמשיך עליו תמיד אהבתו וחמלתו; ואם יהיה בצרה, יתפלל לאל וידור נדר, שאם יחלצהו יקריב לפניו קרבן, וכאשר רווח והצלה יעמוד לו ישלם נדרו ויתרשם בלבו כי ה' הצילו. ואם חטא בשגגה, יביא קרבן ויתרשם בלבו כי אלהיו סלח לו והוא רצוי לפניו כבתחילה. ואם לא היתה כפרה לשוגג, היה החוטא אומר בלבו; מי יצילני מיד האל הקשה הזה? כי הנה עתה בבלי דעת חטאתי וחרה אפו בי וישליכני מלפניו ואין לי תקוה להשיב חמתו; אם כן, למה אשתמר עוד מחטוא מהיום והלאה? - ואמנם החוטא בזדון לא היה מביא קרבן, כדי שלא יתרשם בלבו כמחשבת הגויים הקדמונים שהאל לוקח שוחד מן החוטאים וסולח להם על פשעיהם. ועוד תועלת אחרת היתה בקרבנות היחיד, והוא כי מלבד החלק המגיע מהם לכהנים, הנה גם מה שנשאר לבעלים היו הבעלים מוכרחים לאכלו בחברה עם זולתם, כי לא היו רשאים להשאיר ממנו עד המחרת או עד היום השלישי ואף לא למלוח בשר הזבח ולהביאו לביתם חוץ לירושלם ולאכלו עם בני ביתם, והנה המשלם נדרו לה' על חסד אשר עשה לו היה מוכרח לשמח עמו גם אחרים, ועל ידי זה היה מתקשר בקשר האהבה עם אנשים אשר לא ידע מתמול שלשום או לפחות היה מהנה מסעודתו העניים והאביונים, ועיין למטה י"ט:ט'.

Shadal Yirmeyahu 7:22שד״ל ירמיהו ז׳:כ״ב

כי לא דברתי וגו' – אינני כאלהי העמים אשר לפי מחשבת עובדיהם אינם מבקשים רק כבוד עצמם, עולות וזבחים וכיוצא בהם. אך אני מבקש מבני אדם שיעשו רצוני לטוב להם. וישמרו מצותי אשר יעשה אותן האדם וחי בהם; על כן לא היתה תחלת מצותי לאבותיכם על דברי עולה וזבח. אלא תחלה צויתים עשרת הדברות ואח"כ המשפטים בין איש ובין רעהו לתקין החברה. ואח"כ אמרתי שיעשו לי מקדש ויקריבו לי קרבנות. והנה כשאינכם שומרים משפטי, גם זבחכם לא לרצון. ודון יצחק אמר כי לא צוה על הקרבנות אלא אחר שעשו העגל. וזה שקר כי אמנם מיד אחר מתן תורה בארבעים יום ראשונים שהיה משה בהר נאמרו לו פרשת תרומה ותצוה הכוללות מעשה המשכן והמזבח ומצות התמידין (שמות כ"ט:ל"ח). ומעשה העגל לא היה סבה לשיצטוו על אלה. אבל בהפך גרם עיכוב ואיחור לעשיית המשכן כי בהיותם כנזופים למקום לא היה ה' רוצה לשכן שכינתו בקרבם. ולא צוה אותם על מעשה המשכן עד שנתפייס להם. ע' רש"י שמות ל"ג:י"א. ויש שם טעות סופר כי כתוב שם: ומסר לו לוחות אחרונות וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן ועשאוהו וכו'. ומלת לצוותו משובשת בלא ספק וצ"ל לצוות או לצוותם. אח"כ חפשתי ומצאת ביד ידידי המשכיל והנבון הר"י אלמנצי רש"י דפוס ישן נושן בלי מקום וזמן ושם כתוב: והתחיל לצוותן בנו"ן. והרמב"ן בהביאו לשון רש"י כתב: התחיל לצוות בלי וי"ו ובלא נו"ן. ורש"י בפרשת עקב (דברים ט':כ"ה) כתב וז"ל שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן עכ"ל. ואמנם גם דון יצחק מודה בזה כי פרשת תרומה ותצוה עם פסוק וזה אשר תעשה על המזבח נאמרו קודם מעשה העגל. אך בפירושו לפסוק וזה אשר תעשה על המזבח כתב שהקב"ה לא צוה בקרבנות אלא אחרי מעשה העגל כשראה את העם כי ברע הוא ומוכן לחטוא. אז נתן לפניהם התרופה לרפאת מחלתם בעת הצורך בקרבנות. ומפני זה אמר וזה אשר תעשה על המזבח, להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכהנים אינו לכפרת העונות, כ"א תודה לאלוה ית' על כל הטובה שהיטיב לעמו עכ"ל. והנני משיב: א' כי אין הקרבנות לכפר על עונות, אלא על השגגות. ב' כי גם בלעדי מעשה העגל ידוע היה לאל ולכל אדם כי העם עלולים לחטוא ובפרט בשגגה. ג' כי ירמיה לא הזכיר כאן חטאת ואשם, אלא עולה וזבח. ולא פי' היות כוונתו על קרבנות הבאים על חטא, אלא על כל קרבנות סתם. והנה גם דון יצחק מודה כי התמידין נצטוו קודם מעשה העגל.

Shadal Yesodei HaTorah 54 (p.62)שד״ל יסודי התורה נ״ד (עמ׳ 62)

מצות שלש רגלים גם היא ﬠל הכוונה הזאת, אלא שהתוﬠלת הזאת היא במועדים יותר כללית ממה שהיא בשבתות. כי ביום השבת לא יהי' הקבוץ וההתקרבות אלא בין אנשי עיר אחת, וברגלים יתקבצו ויתקרבו זה אל זה כל אנשי האומה וזו סבה גדולה להתאחדות האומה, להיות כלם כאיש אחד חברים, ולשמירת הריליגיאן ביניהם, כמפורש למﬠלה (מח) בטﬠם מצות בית המקדש שלא יהי' אלא אחד.

Hoil Moshe Shemot 20:20הואיל משה שמות כ׳:כ׳

מזבח אדמה – כתוב אחד אומר מזבח אדמה תעשה לי, בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו', וכתוב אחד אומר ועשו לי מקדש, ארון וכרובים, שלחן, מנורה, כיור, מזבחות ובגדי כהונה, זהב וכסף ונחשת? אין תימה בדבר, כאן קודם מעשה העגל, כאן לאחר מעשה העגל (מהר"ר משה ערענרייך הלוי, ועיין עוד בפרשת תשא); מ"מ הודיע האל ית"ש שזה היה חפצו שלא לבחור בבית ובאיש ובעבודה פרטית כי מלא כל הארץ כבודו וכל בני האדם עבדיו, וזבחים ועולות הם יקרי הערך לפניו כשבאים בתורת נדבה (על ענין מצות הקרבנות עיין במשתדל פרשת ויקרא), ומשקלקלו לא היו עוד ראוים לעבודה חפשית כזו וצריכים לגדרים לבלתי יסורו מהדרך הישרה, לכל הפחות בעבודתם את ה', ולא יעבדוהו עבודת זמה וחרפה כעבודת יתר האומות את אלהיהם.

Hoil Moshe Shemot 27:20הואיל משה שמות כ״ז:כ׳

ואתה תצוה – פרשה זו נאמרה בודאי אחר מעשה העגל שנבחרו הלוים מתוך ב"י לשרת ומתוכם אהרן ובניו לכהן, וקודם לכן העבודה בבכורות כמו שכתוב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות (סוף פר' משפטים), והם הבכורות כדברי רז"ל והלוים ניתנו תחתם (פר' במדבר), וגם אהרן נזכר בפר' שמות בשם משפחתו בני לוי ולא בשם כהן; וא"כ גם פרשת תרומה הנקשרת עם פרשה זו אחר מעשה העגל נאמרה, וזו ראיה חותכת על מה שכתבתי על פסוק מזבח אדמה (פר' יתרו), שאלמלא כן לא יובן.

Hoil Moshe Bemidbar 1:2הואיל משה במדבר א׳:ב׳

ולענין נתינת כופר נ"ל שהיתה דעת משה לספור את העם אחר מעשה העגל לדעת מספרם בבירור, כי אחר יציאתם ממצרים נודע שהם כשש מאות אלף רגלי, אבל לא נודע מספרם בהחלט; וה' אמר לו, עתה שאתה רוצה למנות ב"י הנותרים אחר המגפה על דבר העגל, קח מהם כופר לכפרת עונם ועשה בו אדני המשכן שהם יסודתו, ובזה תודיע להם שלולי חטאו לא היו צריכים למשכן ולכל האזהרות הנמשכות אליו כי כולם קדושים הם ובכל מקום שהיו מקריבים לי קרבנות הייתי מקבל מהם, עכשו שאני רואה שהם נוטים אחר ע"ז איני מובטח בהם עוד שלא יסורו מחקותי בעבודתם, וצריכים הם להביא קרבנותיהם לפני בבית קדשי, והוצרכתי לבחור בשבט ובמשפחה מקודשת לי לכהנים ולמשרתים אותם שלא נתפתו אחרי אחיהם במעשה העגל. אבל לא מצאנו שבא הצווי לדורות שבכל פעם שימנה יקח מהם כופר לבלתי ישלוט בהם נגף, ולא כאן ולא בפר' פינחס הוזכר שלקח מהם כופר; ולומר שכאן לא הוצרכו לפי שכתב משה שמותם ואח"כ מנה השמות ולא הגופים, נ"ל כחוכא ואיטלולא כלפי שמיא, כדרך שמונים בפסוק ויתן לך לראות אם יש מנין בבהכ"נ הלא הדבר שוה אם תאמר אחד שנים או תיבות במספר; ומה נאמר בפר' פינחס שלא צוה למנותם במספר שמות? וגם בימי דוד שספר את העם לא הוכיחו יואב על שמנאם בלי קחת מהם כופר, אבל על המנין עצמו שכן כתוב ויוסף ה' א-להיך אל העם כהם וכהם (ש"ב כ"ד:ג'), ומנין העם היה לדעת כמה הם שולפי חרב בישראל (ש"ב כ"ד:ט') לדעת מספר חילותיו ולחשוב מחשבות בלבו נגד איזו ממלכה יוכל להלחם, ובזה חטא חטא גדול.

U. Cassuto, Introduction to Shemot 25מ״ד קאסוטו, הקדמה לשמות כ״ה

כדי שנוכל להבין את משמעות המשכן ואת מטרתו, עלינו לשים לב לכך, שבני ישראל, לאחר שזכו להתגלות האלוהים בהר סיני, עמדו לנסוע משם ולהתרחק ממקום ההתגלות. עד שהיו חונים במקום, מרגישים היו את קרבת האלוהים: נסעו, דומה היה בעיניהם כאלו נתפרדה החבילה, אלמלא היה בתוכם מעין סמל מוחשי לנוכחות ה' בתוכם. לשמש סמל כזה נועד המשכן. ולא לחינם סודרה פרשה זו מיד אחר הפרשה המספרת על כריתת הברית בהר סיני. הקשר שבין ישראל ובין המשכן הריהו המשך מתמיד של הקשר שנוצר בהר סיני בין העם ובין אלוהיו. בני ישראל השוכנים לשבטיהם בכל חנייה וחנייה יכולים לראות מכל עבר את המשכן העומד באמצע המחנה, ומציאותו של המשכן לנגד עיניהם מוכיחה להם, כי כשם שהיה כבוד ה' שוכן על הר סיני, כך הוא שוכן בתוכם בכל מקומות נדודיהם במדבר. ולזה מתכון הכתוב באומרו (כ"ה ח') "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכן מתכוונת לזה ההקבלה הברורה שבין דברי הסיום של הפרשה הקודמת על השראת השכינה בהר סיני ובין דברי הסיום של הספר, המתארים בביטויים שווים את השראת השכינה במשכן.