Purpose of the Service of Vayikra 16/5

EN/HEע/E

The Service of Acharei Mot

Sources

Shemot 30:10שמות ל׳:י׳

And Aaron shall make atonement upon the horns of it once in the year; with the blood of the sin-offering of atonement once in the year shall he make atonement for it throughout your generations; it is most holy unto the Lord.'

וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לַי"י.

Vayikra 10ויקרא י׳

(1) And Nadab and Abihu, the sons of Aaron, took each of them his censer, and put fire therein, and laid incense thereon, and offered strange fire before the Lord, which He had not commanded them. (2) And there came forth fire from before the Lord, and devoured them, and they died before the Lord. (3) Then Moses said unto Aaron: 'This is it that the Lord spoke, saying: Through them that are nigh unto Me I will be sanctified, and before all the people I will be glorified.' And Aaron held his peace. (4) And Moses called Mishael and Elzaphan, the sons of Uzziel the uncle of Aaron, and said unto them: 'Draw near, carry your brethren from before the sanctuary out of the camp.' (5) So they drew near, and carried them in their tunics out of the camp, as Moses had said. (6) And Moses said unto Aaron, and unto Eleazar and unto Ithamar, his sons: 'Let not the hair of your heads go loose, neither tend your clothes, that ye die not, and that He be not wroth with all the congregation; but let your brethren, the whole house of Israel, bewail the burning which the Lord hath kindled. (7) And ye shall not go out from the door of the tent of meeting, lest ye die; for the anointing oil of the Lord is upon you.' And they did according to the word of Moses. (8) And the Lord spoke unto Aaron, saying: (9) 'Drink no wine nor strong drink, thou, nor thy sons with thee, when ye go into the tent of meeting, that ye die not; it shall be a statute forever throughout your generations. (10) And that ye may put difference between the holy and the common, and between the unclean and the clean; (11) and that ye may teach the children of Israel all the statutes which the Lord hath spoken unto them by the hand of Moses.' (12) And Moses spoke unto Aaron, and unto Eleazar and unto Ithamar, his sons that were left: 'Take the meal-offering that remaineth of the offerings of the Lord made by fire, and eat it without leaven beside the altar; for it is most holy. (13) And ye shall eat it in a holy place, because it is thy due, and thy sons' due, of the offerings of the Lord made by fire; for so I am commanded. (14) And the breast of waving and the thigh of heaving shall ye eat in a clean place; thou, and thy sons, and thy daughters with thee; for they are given as thy due, and thy sons'due, out of the sacrifices of the peace-offerings of the children of Israel. (15) The thigh of heaving and the breast of waving shall they bring with the offerings of the fat made by fire, to wave it for a wave-offering before the Lord; and it shall be thine, and thy sons' with thee, as a due for ever; as the Lord hath commanded.' (16) And Moses diligently inquired for the goat of the sin-offering, and, behold, it was burnt; and he was angry with Eleazar and with Ithamar, the sons of Aaron that were left, saying: (17) 'Wherefore have ye not eaten the sin-offering in the place of the sanctuary, seeing it is most holy, and He hath given it you to bear the iniquity of the congregation, to make atonement for them before the Lord? (18) Behold, the blood of it was not brought into the sanctuary within; ye should certainly have eaten it in the sanctuary, as I commanded.' (19) And Aaron spoke unto Moses: 'Behold, this day have they offered their sin-offering and their burnt-offering before the Lord, and there have befallen me such things as these; and if I had eaten the sin-offering to-day, would it have been well-pleasing in the sight of the Lord? (20) And when Moses heard that, it was well-pleasing in his sight.

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי י"י אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י"י וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי י"י. (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כׇּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף י"י. (ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת י"י עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה. (ח) וַיְדַבֵּר י"י אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. (י) וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה. (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי י"י וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא. (יג) וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חׇקְךָ וְחׇק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי י"י כִּי כֵן צֻוֵּיתִי. (יד) וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חׇקְךָ וְחׇק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (טו) שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי י"י וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחׇק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י. (טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. (יז) מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֺן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי י"י. (יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. (יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי י"י וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי י"י. (כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

Vayikra 16ויקרא ט״ז

(1) And the Lord spoke unto Moses, after the death of the two sons of Aaron, when they drew near before the Lord, and died; (2) and the Lord said unto Moses: 'Speak unto Aaron thy brother, that he come not at all times into the holy place within the veil, before the ark-cover which is upon the ark; that he die not; for I appear in the cloud upon the ark-cover. (3) Herewith shall Aaron come into the holy place: with a young bullock for a sin-offering, and a ram for a burnt-offering. (4) He shall put on the holy linen tunic, and he shall have the linen breeches upon his flesh, and shall be girded with the linen girdle, and with the linen mitre shall he be attired; they are the holy garments; and he shall bathe his flesh in water, and put them on. (5) And he shall take of the congregation of the children of Israel two he-goats for a sin-offering, and one ram for a burnt-offering. (6) And Aaron shall present the bullock of the sin-offering, which is for himself, and make atonement for himself, and for his house. (7) And he shall take the two goats, and set them before the Lord at the door of the tent of meeting. (8) And Aaron shall cast lots upon the two goats: one lot for the Lord, and the other lot for Azazel. (9) And Aaron shall present the goat upon which the lot fell for the Lord, and offer him for a sin-offering. (10) But the goat, on which the lot fell for Azazel, shall be set alive before the Lord, to make atonement over him, to send him away for Azazel into the wilderness. (11) And Aaron shall present the bullock of the sin-offering, which is for himself, and shall make atonement for himself, and for his house, and shall kill the bullock of the sin-offering which is for himself. (12) And he shall take a censer full of coals of fire from off the altar before the Lord, and his hands full of sweet incense beaten small, and bring it within the veil. (13) And he shall put the incense upon the fire before the Lord, that the cloud of the incense may cover the ark-cover that is upon the testimony, that he die not. (14) And he shall take of the blood of the bullock, and sprinkle it with his finger upon the ark-cover on the east; and before the ark-cover shall he sprinkle of the blood with his finger seven times. (15) Then shall he kill the goat of the sin-offering, that is for the people, and bring his blood within the veil, and do with his blood as he did with the blood of the bullock, and sprinkle it upon the ark-cover, and before the ark-cover. (16) And he shall make atonement for the holy place, because of the uncleannesses of the children of Israel, and because of their transgressions, even all their sins; and so shall he do for the tent of meeting, that dwelleth with them in the midst of their uncleannesses. (17) And there shall be no man in the tent of meeting when he goeth in to make atonement in the holy place, until he come out, and have made atonement for himself, and for his household, and for all the assembly of Israel. (18) And he shall go out unto the altar that is before the Lord, and make atonement for it; and shall take of the blood of the bullock, and of the blood of the goat, and put it upon the horns of the altar round about. (19) And he shall sprinkle of the blood upon it with his finger seven times, and cleanse it, and hallow it from the uncleannesses of the children of Israel. (20) And when he hath made an end of atoning for the holy place, and the tent of meeting, and the altar, he shall present the live goat. (21) And Aaron shall lay both his hands upon the head of the live goat, and confess over him all the iniquities of the children of Israel, and all their transgressions, even all their sins; and he shall put them upon the head of the goat, and shall send him away by the hand of an appointed man into the wilderness. (22) And the goat shall bear upon him all their iniquities unto a land which is cut off; and he shall let go the goat in the wilderness. (23) And Aaron shall come into the tent of meeting, and shall put off the linen garments, which he put on when he went into the holy place, and shall leave them there. (24) And he shall bathe his flesh in water in a holy place,and put on his other vestments, and come forth, and offer his burnt-offering and the burnt-offering of the people, and make atonement for himself and for the people. (25) And the fat of the sin-offering shall he make smoke upon the altar. (26) And he that letteth go the goat for Azazel shall wash his clothes, and bathe his flesh in water, and afterward he may come into the camp. (27) And the bullock of the sin-offering, and the goat of the sin-offering, whose blood was brought in to make atonement in the holy place, shall be carried forth without the camp; and they shall burn in the fire their skins, and their flesh, and their dung. (28) And he that burneth them shall wash his clothes, and bathe his flesh in water, and afterward he may come into the camp. (29) And it shall be a statute for ever unto you: in the seventh month, on the tenth day of the month, ye shall afflict your souls, and shall do no manner of work, the home-born, or the stranger that sojourneth among you. (30) For on this day shall atonement be made for you, to cleanse you; from all your sins shall ye be clean before the Lord. (31) It is a sabbath of solemn rest unto you, and ye shall afflict your souls; it is a statute for ever. (32) And the priest, who shall be anointed and who shall be consecrated to be priest in his father's stead, shall make the atonement, and shall put on the linen garments, even the holy garments. (33) And he shall make atonement for the most holy place, and he shall make atonement for the tent of meeting and for the altar; and he shall make atonement for the priests and for all the people of the assembly. (34) And this shall be an everlasting statute unto you, to make atonement for the children of Israel because of all their sins once in the year.' And he did as the Lord commanded Moses.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי י"י וַיָּמֻתוּ. (ב) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכׇל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. (ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. (ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה. (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי י"י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַי"י וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַי"י וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יׇעֳמַד חַי לִפְנֵי י"י לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. (יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי י"י וּמְלֹא חׇפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. (יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי י"י וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת. (יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ. (טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. (טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. (יז) וְכׇל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. (יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי י"י וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי. (כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כׇּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֺנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר. (כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. (כד) וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם. (כה) וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. (כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. (כז) וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם. (כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. (כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי י"י תִּטְהָרוּ. (לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. (לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. (לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כׇּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר. (לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכׇּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה.

Vayikra 16:1-2ויקרא ט״ז:א׳-ב׳

(1) And the Lord spoke unto Moses, after the death of the two sons of Aaron, when they drew near before the Lord, and died; (2) and the Lord said unto Moses: 'Speak unto Aaron thy brother, that he come not at all times into the holy place within the veil, before the ark-cover which is upon the ark; that he die not; for I appear in the cloud upon the ark-cover.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי י"י וַיָּמֻתוּ. (ב) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכׇל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

Vayikra 16:16ויקרא ט״ז:ט״ז

And he shall make atonement for the holy place, because of the uncleannesses of the children of Israel, and because of their transgressions, even all their sins; and so shall he do for the tent of meeting, that dwelleth with them in the midst of their uncleannesses.

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.

Vayikra 16:29-30ויקרא ט״ז:כ״ט-ל׳

(29) And it shall be a statute for ever unto you: in the seventh month, on the tenth day of the month, ye shall afflict your souls, and shall do no manner of work, the home-born, or the stranger that sojourneth among you. (30) For on this day shall atonement be made for you, to cleanse you; from all your sins shall ye be clean before the Lord.

(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי י"י תִּטְהָרוּ.

Vayikra 23:26-32ויקרא כ״ג:כ״ו-ל״ב

(26) And the Lord spoke unto Moses, saying: (27) Howbeit on the tenth day of this seventh month is the day of atonement; there shall be a holy convocation unto you, and ye shall afflict your souls; and ye shall bring an offering made by fire unto the Lord. (28) And ye shall do no manner of work in that same day; for it is a day of atonement, to make atonement for you before the Lord your God. (29) For whatsoever soul it be that shall not be afflicted in that same day, he shall be cut off from his people. (30) And whatsoever soul it be that doeth any manner of work in that same day, that soul will I destroy from among his people. (31) Ye shall do no manner of work; it is a statute for ever throughout your generations in all your dwellings. (32) It shall be unto you a sabbath of solemn rest, and ye shall afflict your souls; in the ninth day of the month at even, from even unto even, shall ye keep your sabbath.

(כו) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַי"י. (כח) וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (כט) כִּי כׇל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ. (ל) וְכׇל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כׇּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. (לא) כׇּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. (לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

Bemidbar 29:7-11במדבר כ״ט:ז׳-י״א

(7) And on the tenth day of this seventh month ye shall have a holy convocation; and ye shall afflict your souls; ye shall do no manner of work; (8) but ye shall present a burnt-offering unto the Lord for a sweet savour: one young bullock, one ram, seven he-lambs of the first year; they shall be unto you without blemish; (9) and their meal-offering, fine flour mingled with oil, three tenth parts for the bullock, two tenth parts for the one ram, (10) a several tenth part for every lamb of the seven lambs; (11) one he-goat for a sin-offering; beside the sin-offering of atonement, and the continual burnt-offering, and the meal-offering thereof, and their drink-offerings.

(ז) וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כׇּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. (ח) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַי"י רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם. (ט) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד. (י) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים. (יא) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.

Rashi Vayikra 16:1רש״י ויקרא ט״ז:א׳

'וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו‎‎ AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES AFTER THE DEATH OF THE TWO SONS OF AARON etc. —What is this statement intended to tell us? (i.e. why is it at all stated when God spoke this to Moses?) Rabbi Elazar ben Azariah illustrated this by a parable: It may be compared to the case of a sick person whom the physician visited. He (the physician) said to him: "Do not eat cold things nor sleep in a damp place!" Another physician came and said to him: "Do not eat cold things, nor sleep in a damp place so that thou mayest not die a Mr. So-and-so died!" Certainly this (the latter) put him on his guard more than the former; that is why Scripture states "after the death of the two sons of Aaron" (Sifra, Acharei Mot, Section 1 3).

אחרי מות שני בני אהרן – מה תלמוד לומר? היה ר׳ אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, ובא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות, כדרך שמת פלוני, זה זירזו יותר מן הראשון, לכך נאמר: אחרי מות שני בני אהרן.

Rashi Vayikra 16:2רש״י ויקרא ט״ז:ב׳

יבא‎ ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES, SPEAK UNTO AARON THY BROTHER THAT HE COME NOT [AT ALL TIMES INTO THE HOLY PLACE]! THAT HE DIE NOT as his sons have died (Sifra, Acharei Mot, Section 1 4). ולא ימות THAT HE DIE NOT – for if he comes into the Holy of Holies at any time other than Yom-Kippur he will die (Sifra, Acharei Mot, Section 1 4). כי בענן אראה means, for I constantly show Myself there with My pillar of cloud, and because the revelation of My Shechinah takes place there he should take care not to make it his habit to come there. This is the literal meaning of the verse. The Halachic explanation is: He shall not come into the Holy of Holies except with (i.e. on the occasion when he is going to raise) a cloud of incense on the Day of Atonement (Yoma 53a).

ויאמר י״י אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא – שלא ימות כדרך שמתו בניו. [ואמר ר׳ חייא בר אבא: באחד בניסן מתו בניו של אהרן ומזכיר מיתתן ביום הכפורים שמיתת צדיקים מכפרת כיום כיפור מכפר.] ולא ימות – שאם בא הוא מת. כי בענן אראה וגו׳ – כי תמיד אני אראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגילוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו. ורבותינו דרשוהו: אל יבא, כי אם בענן הקטרת ביום הכפורים.

Rashi Vayikra 16:3רש״י ויקרא ט״ז:ג׳

בזאת WITH THIS [SHALL AARON COME] – The numerical value of this word is 410, being an allusion to the 410 years during which the First Temple existed (cf. Leviticus Rabbah 21 9). 'בזאת יבא אהרן וגו WITH THIS SHALL AARON COME [INTO THE HOLY PLACE] etc. – And this, also, shall not be at any time he pleases, but on the day of Atonement, as it is explicitly stated at the end of this section (vv. 29—34). "In the seventh month on the tenth day of the month [ye shall fast … And the priest … shall make expiation]".

בזאת – גימטריא שלו: ארבע מאות ועשר, רמז לשני בית ראשון. בזאת יבא אהרן – ואף זאת לא בכל עת, כי אם ביום הכפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה: בחדש השביעי בעשור לחדש (ויקרא ט״ז:כ״ט).

Rashi Vayikra 16:11רש״י ויקרא ט״ז:י״א

'וכפר בעדו וגו‎ AND HE SHALL MAKE AN EXPIATION FOR HIMSELF etc. — This implies a second confession of sins which he was to make for himself and on behalf of his brother-priests, who may all be termed "his house", as it said (Psalms 135:19) "Bless the Lord, o house of Aaron, etc." (cf. Shevuot 14a). Hence we learn that the priests become atoned for by means of it (the bullock). The expiation effected by it extended, however, only to those sins committed by causing uncleanness to the Sanctuary or holy things (i.e. by the priests having entered the Sanctuary or eaten of the holy things in such a state), as it is said (v. 16) "And he shall make an expiation for the holy place because of the uncleanness [of the children of Israel] etc.".

וכפר בעדו וגו׳ – ווידוי שיני עליו ועל אחיו הכהנים, שהן כולן קרוין ביתו, שנאמר: בית אהרן ברכו וגו׳ (תהלים קל״ה:י״ט), מיכן שהכהנים מתכפרים, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו, כמה שנאמר: וכפר על הקדש מטומאות וגומ׳ (ויקרא ט״ז:ט״ז).

Rashi Vayikra 16:16רש״י ויקרא ט״ז:ט״ז

מטמאת בני ישראל [AND HE SHALL MAKE AN EXPIATION FOR THE HOLY PLACE] BECAUSE OF THE UNCLEANNESS OF THE CHILDREN OF ISRAEL – i.e. for those who entered the Sanctuary in a state of uncleanness without having finally become conscious of this fact (Shevuot 7b), for it is said לכל חטאתם, and the word חטאת implies a sin committed unconsciously. ומפשעיהם AND BECAUSE OF THEIR TRANSGRESSIONS – This implies atonement also for those who entered the Sanctuary presumptuously in a state of uncleanness (Shevuot 7b; cf. also Shevuot 2a and Sifra, Acharei Mot, Chapter 4 1). וכן יעשה לאהל מועד AND SO SHALL HE DO FOR THE APPOINTED TENT – Just as he sprinkled in the "Interior" (the Holy of Holies) from the blood of both of them (of the bullock and the goat) once upwards and seven times downwards so he sprinkles over against the Partition Vail from outside (i.e. standing in the היכל; cf. Leviticus 4:6) once upwards and seven times downwards (Sifra, Acharei Mot, Chapter 4 5; Yoma 56b). השכן אתם בתוך טמאתם – This implies that although they are unclean nevertheless the Shechinah dwells in their midst (Sifra, Acharei Mot, Chapter 4 5; Yoma 57a).

מטומאות בני ישראל – על הנכנסין למקדש בטומאה, ולא נודע להם בסוף, שנאמר: לכל חטאתם, וחטאת הוא שוגג. ומפשעיהם – אף הנכנסים למקדש מזיד בטומאה. וכן יעשה לאהל מועד – כשם שהזה משניהם אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרכת מבחוץ משניהם: אחת למעלה ושבע למטה. השכן אתם בתוך טמאתם – אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם.

Rashi Vayikra 16:23רש״י ויקרא ט״ז:כ״ג

ובא אהרן אל אהל מועד AND AARON SHALL COME INTO THE APPOINTED TENT – Our Rabbis said (Sifra, Acharei Mot, Chapter 6 2; Yoma 32a), that this is not the proper place for this verse (it should be read after v. 25) and they gave a reason for this assertion in Treatise Yoma 32a. They said: The whole section is written in the order in which the rites actually took place with the exception of this "coming" into the appointed tent which was really done after he (the High-Priest) had offered his burnt offering and the burnt offering of the people (v. 24) and also after the burning of the fat-parts of the bullock and the goat, which rites were performed outside the Sanctuary (i.e. in the fore-court) he being then attired in the golden garments. This having been done he immersed himself, sanctified himself (i.e. washed his hands and feet), took them (the golden garments) off, and put on the linen garments and only then, ובא אהרן אל אהל מועד DID HE COME INTO THE APPOINTED TENT in order to bring out the spoon and the censer in which he had burnt the incense in the "Innermost" (the Holy of Holies). ופשט את בגדי הבד AND HE SHALL PUT OFF THE LINEN GARMENTS – after he had brought it (the censer) out. Then he attired himself in his golden garments to offer the continual burnt offering due in the afternoon. Thus the order of the services on the Day of Atonement was as follows: The offering of the morning continual offering — in the golden garments; the service connected with the bullock and the ram the blood of both of which was sprinkled in the Interior, (v. 6—22) and the offering of the incense in the censer (in the Holy of Holies) — in the linen garments. The offering of his (the High-Priest's) ram and that of the people and one part of the additional offerings (the seven lambs mentioned in Numbers 29:8; cf. Yoma 70a) — in the golden garments. The bringing out of the spoon and the censer — in the linen garments. Finally the offering of the remaining additional offerings (the bullock and the ram mentioned in Numbers 29:8, 11) and of the continual burnt offering due in the afternoon and of the daily incense in the היכל. which was burnt on the golden altar — in the golden garments. The sequence of the Scriptural verses according to the rites as actually performed is as follows: "and he shall send the goat forth into the desert" (v. 22), then "and he shall lave his flesh with water …. and come out and burn his burnt offering etc." (v. 24) and the whole section up to "and afterwards he shall come into the camp" (end of v. 28), and only after this (v. 23) "and Aaron shall come etc." והניחם שם AND HE SHALL PUT THEM THERE – This teaches us that they (the linen garments) must be laid by and that he must not officiate in those four garments again on any subsequent Day of Atonement (Sifra, Acharei Mot, Chapter 6 7; Yoma 12b).

ובא אהרן אל אהל מועד – רבותינו אמרו: שאין זה מקומו של מקרא זה. ונתנו טעם לדבריהם, במסכת יומא (בבלי יומא ל״ב.), ואמרו שכל הפרשה כולה נאמרה על סדר העבודה, חוץ מביאה זו, שהיא אחר עשיית עולתו, ועולת העם והקטרת אימורי פר ושעיר שנעשין בחוץ בבגדי זהב, וטובל ומקדש ופושטן ולובש בגדי לבן. ובא אל אהל מועד – להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר את הקטרת לפניי ולפנים. ופשט את בגדי הבד – אחר שהוציאה, ולבש בגדי זהב לתמיד של בין הערבים, וזהו סדר העבודות תמיד של שחר בבגדי זהב, ועבודות פר ושעיר הפנימיים וקטרת של מחתה בבגדי לבן, ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן, ושירי המוספין ותמיד של בין הערבים וקטרת ההיכל שעל גבי מזבח הפנימי בבגדי זהב. וסדר המקראות לפי העבודות כך הוא: ושלח את השעיר במדבר, ורחץ את בשרו במים וגומ׳, ויצא ועשה את עלתו ואת עלת העם וגומ׳, ואת חלב החטאת וגומ׳, וכל הפרשה עד ואחר יבא אל המחנה, ואחר כך ובא אהרן. והניחם שם – מלמד שטעונין גניזה, ולא ישתמש באותן ארבעה בגדים ליום כפורים אחר.

Rashi Vayikra 16:32רש״י ויקרא ט״ז:ל״ב

'וכפר הכהן אשר ימשח וגו‎ AND THE PRIEST WHOM THEY SHALL ANOINT … SHALL MAKE EXPIATION etc. — This expiation on the Day of Atonement is valid only if it is effected by the High-Priest. Because in the whole of this section reference is made to Aaron alone, Scripture was compelled to state here (towards the end) that any High-Priest succeeding him shall be like himself (i.e. shall possess the same power of effecting atonement on Yom-Kippur) (Sifra, Acharei Mot, Chapter 8 4). ואשר ימלא את ידו AND WHOM THEY SHALL CONSECRATE – Since it is stated "whom they anoint" I might say I have here only the law that he who has been anointed with the oil of anointing is capable of effecting expiation; How do I know that this is also the case with a High- Priest who is distinguished from an ordinary priest only by a larger number of official garments though he may not have been anointed? Because Scripture states "and whom they shall consecrate etc." (Sifra, Acharei Mot, Chapter 8 4) — Such (i.e. מרובה בגדים only) were all the High-Priests who held office from Josiah and later, for in his days the flask of anointing oil was concealed (Horayot 12a). לכהן תחת אביו TO MINISTER AS A PRIEST IN HIS FATHER'S STEAD – The words "in his father's stead" are intended to teach us that if the High-Priest's son is able to fill his father's place he has to be given preference to any other man (Sifra, Acharei Mot, Chapter 8 5).

וכפר הכהן אשר ימשח וגומ׳ – כפרה זו של יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול, לפי שנאמרה כל הפרשה באהרן, הוצרך לומר בכהן גדול הבא אחריו שיהא כמותו. ואשר ימלא את ידו וגו׳ – שיכול אין לי אלא המשוח בשמן המשחה, מרובה בבגדים מנין? תלמוד לומר: ואשר ימלא וגומ׳, והן כל הכהנים גדולים שעמדו מיאשיהו ואילך, שבימיו נגנזה צלוחית של שמן המשחה. לכהן תחת אביו – ללמד שאם בנו ממלא מקומו, הוא קודם לכל אדם.

Rashi Vayikra 16:34רש״י ויקרא ט״ז:ל״ד

'ויעש כאשר צוה וגו AND HE DID AS [THE LORD] COMMANDED [MOSES] etc. – When the next Day of Atonement arrived he (Aaron) did everything as is here set forth in order. And Scripture only states this in order to declare the praise of Aaron — that he did not attire himself with them (the official garments) for his own aggrandisement, but as one who was executing the ordinance of his King (Sifra, Acharei Mot, Chapter 8 10).

ויעש כאשר צוה וגו׳ – כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה. ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו, אלא כמקיים גזירת מלך.

Rashbam Vayikra 16:1רשב״ם ויקרא ט״ז:א׳

אחרי מות AFTER THE DEATH [OF THE TWO SONS OF AARON]: God then warned Aaron, so that he too should not die like his sons did for entering the Temple in an unauthorized manner.

אחרי מות – הזהיר את אהרן שלא ימות כבניו על ביאת מקדש שלא כדת.

Rashbam Vayikra 16:2רשב״ם ויקרא ט״ז:ב׳

כי בענן אראה על הכפרת FOR I APPEAR IN A CLOUD OVER THE COVER: According to the plain meaning of Scripture, this verse means "because it is through a pillar of cloud that I appear regularly over the cover [of the Ark, inside of the Holy of Holies]." So it says (in Exodus 25:22), "[There I will meet with you,] and I will speak to you from above the cover, from between the two cherubim [that are on the Ark]." If the priest were to see [this pillar of cloud], he would die. Accordingly God commanded that, when he enters [the Holy of Holies] on the Day of Atonement, he should offer incense there beforehand, inside the Holy of Holies, so as to darken the Temple with a cloud of incense. [Only] then would he bring the blood of the bull and the blood of the goat [into the Holy of Holies].

כי בענן אראה על הכפורת – לפי פשוטו: שהרי מתוך עמוד הענן אני נראה כל שעה על הכפרת, כדכתיב: ודיברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים (שמות כ״ה:כ״ב), ואם יראה הכהן ימות. לפיכך כשיכנס ביום הכיפורים, ציוהו הקב״ה להקטיר קטורת בפנים תחילה להחשיך את הבית בענן הקטורת, ואחר כך יביא דם הפר ודם השעיר.

Rashbam Vayikra 16:10רשב״ם ויקרא ט״ז:י׳

לשלח אותו לעזאזל המדברה TO RELEASE IT TO AZAZEL, TO THE WILDERNESS: According to the plain meaning of Scripture [this means] "to release it alive to [let it go graze with] the [other] goats in the wilderness." This is just like what is done with the bird offerings of the "leper," that purify him from his impurity; [concerning one of the two birds] it is written (Lev. 14:7),] "he shall set the live bird free (וְשִׁלַּח) in the open country." So here also, in order to purify the Israelites from their sins, he sets the goat free in the wilderness (מדבר). [The word מדבר means] a place where animals graze. So it is written (Ex. 3:1) that Moses "led the sheep to the מדבר." So also in rabbinic literature [one speaks of two kinds of animals], "מדבריות and בייתיות – domesticated." עזאזל [The word] AZAZEL: [should be understood as if its final letter] lamed were [an] extra [added, but insignificant letter]. So also [one should interpret] the lamed in [the phrase] (Hos. 10:14), בית ארבאל. [The word Arbel there actually derives from the root ’ r-b "to lie in wait,"] as in the phrase (in Deut. 19:11) "וארב לו – lies in wait for him." Similarly the [final] mem in words like ריקם (empty) or חנם (free) are extra letters, [i.e. they are not letters of the root. They were added to the root letters] to create an [abstract?] noun [or adjective], just like the final nun in words like שגעון – madness, עצבון – sadness or עשרון – a tenth. [Below (vs. 22), the place to which the goat is sent is called] ארץ גזירה, which means an arid land in which there are no [cultivated] crops, a land which is cut off (גזורה) and separated from anything good.

לשלח אותו לעזאזל המדברה – לפי פשוטו: לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כמו שמצינו בציפרי מצורע: ושלח את הצפור החיה על פני השדה (ויקרא י״ד:ז׳) – לטהרו מטומאתו. אף כאן, לטהר את ישראל מעונותם משלחו אל המדבר, והוא מקום מרעה הבהמות, כדכתיב וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג׳:א׳). ובתלמוד (משנה ביצה ה׳:ז׳): מדבריות בייתות. עזאזל – למ״ד יתירה, כלמ״ד בית ארבאל (הושע י׳:י״ד) שהיא מלשון וארב לו (דברים י״ט:י״א). וכן: מ״ם של ריקם וחנם יתירות לתיקון פעולה, כמו נו״ן של שגעון ועצבון ועשרון.

Rashbam Vayikra 16:32רשב״ם ויקרא ט״ז:ל״ב

וכפר הכהן אשר ימשח אותו THE PRIEST WHO HAS BEEN ANOINTED [IN PLACE OF HIS FATHER] SHALL MAKE EXPIATION: [This verse had to be written] since it said above (vs. 3), "Thus shall Aaron enter ...." If Aaron is no longer [alive], then [our verse tells us that] the priest anointed in his place performs the ceremony of the Day of Atonement.

וכפר הכהן אשר ימשח אותו – לפי שאמר: בזאת יבא אהרן (ויקרא ט״ז:ג׳), ואם אין אהרן, תהיה עבודת יום הכיפורים בכהן המשיח תחתיו.

Rashbam Vayikra 16:34רשב״ם ויקרא ט״ז:ל״ד

ויעש HE: Aaron, when the Day of Atonement arrived, DID WHAT THE LORD HAD COMMANDED MOSES.

ויעש – אהרן כשהגיע יום הכיפורים, כאשר צוה י״י את משה.

Ibn Ezra Vayikra 16:1אבן עזרא ויקרא ט״ז:א׳

after the death After warning Israel not to die [15:31], God now tells Moshe to warn Aaron not to die as his two sons died [10:2]. they drew near The heh at the end of this verbal noun (which appears in, "to approach the work" [Exodus 36:2]) here reverts to a tav , following the pattern for the feminine heh. Rabbi Abu al-Faraj Furqan ibn Asad erred when, in his system of thought, he classified the word as a noun.

אחרי שהזהיר ישראל שלא ימותו (ויקרא ט״ו:ל״א), אמר השם למשה שיזהיר גם אהרן שלא ימות כאשר מתו בניו. וזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו הקטורת לפנים מהפרכת. ומלת בקרבתם – שם הפועל, וה״א לקרבה אל המלאכה (שמות ל״ו:ב׳), שב ת״ו, כמנהג ה״א הנקבה. ותעה ר׳ ישועה, שאמר: שהוא שם, במשקל: חכמתם (ירמיהו מ״ט:ז׳).

Ibn Ezra Vayikra 16:2אבן עזרא ויקרא ט״ז:ב׳

This passage provides conclusive evidence that the children of Aaron offered the incense within the Partition. into the Holiness relative to the rest of the Tent of Assembly in the cloud They may enter only after making a cloud of incense, so that they do not see the Glory and thereby die — that is to say: I shall not be seen by you, except in the cloud. Others explain the phrase to mean, "because I dwell in the cloud which is upon the ark-cover ", in the sense of "God said that he would dwell in the thick darkness" [I Kings 8:12].

אל הקדש – כנגד אהל מועד. כי בענן – הטעם: שלא יכנס כי אם בקטרת שיעשה ענן, ולא יראה הכבוד פן ימות. והנה טעמו: לא אראה אליו כי אם בענן. ויש אומרים: כי פירוש כי בענן – כי אני דר בענן על הכפרת, כטעם: י״י אמר לשכון בערפל (מלכים א ח׳:י״ב).

Ibn Ezra Vayikra 16:3אבן עזרא ויקרא ט״ז:ג׳

with a bullock This does not mean that he should bring the bullock into the Holy of Holies. Rather, it means that he must first sacrifice his own bullock as a sin-offering, to atone for himself and for the kohanim (some say that his bullock also atones for the Levites, because they came across the verse "You will inscribe Aaron's name upon the rod of the Levite tribe" [Numbers 17:18] — but this is far-fetched; the Levites are reckoned with the rest of Israel).

בפר בן בקר – אין פירושו שיביא הפר אל הקודש, רק שיתן משלו בתחלה פר חטאת, לכפר עליו ועל הכהנים. ויש אומרים: גם הלוים, בעבור שמצאו: ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי (במדבר י״ז:י״ח). והוא רחוק, רק הלוים יחשבו עם ישראל.

Ibn Ezra Vayikra 16:6אבן עזרא ויקרא ט״ז:ו׳

Aaron will offer the bullock sin-offering toward the entrance to the Tent of Assembly, as the usual manner. make atonement for himself After he slaughters it, he atones thereby for himself and for his family (some say that merely designating the bullock constitutes atonement).

והקריב אהרן את פר החטאת – אל פתח אהל מועד כמשפט. וטעם וכפר בעדו – כי בו יכפר בעדו ובעד ביתו אחר שישחטנו. ויש אומרים: כי העמדתו היא כפרה.

Ibn Ezra Vayikra 16:8אבן עזרא ויקרא ט״ז:ח׳

lots These objects are known to us through the tradition which we have received from our ancestors. Sa'adya Gaon said that 'Azazel is the name of a mountain, so called because it is mighty [Hebrew: 'az]. A divine name [Hebrew: 'el , powerful] appears as a suffix, in the sense of "the great mountains" [Psalms 36:7] and "Yequti'el" [literally, "hope in the Mighty One"] [I Chronicles 4:18]. The Gaon Halevy held that the word 'Azazel does not contain such a suffix, because its 'alef appears between two zayin's. Some say that this mountain is near Mount Sinai, and that God commanded us to lead the goat up the mountain and to slaughter it there. Afterward, during the time of the Second Temple, the goat used to be led to a different mountain. The evidence that the particulars were reinterpreted is the otherwise superfluous verse "Aaron did everything…" [8:36]. In my opinion the festival of Shavu'ot was treated similarly, as I shall explain in its place [comment on 23:11]. One commentator has pointed out that the service in the Second Temple differed from the service in the First Temple: the High Priest lacked certain garments, and there was no ark-cover. He suggested that, originally, the scapegoat was sent into the wilderness , for so it is written: "he will send the goat into the desert" [:22]. The purpose is the same as that of the bird send "into the fields" [14:7] — an uninhabited place — in the case of someone purifying himself from ṣara'at. As conclusive evidence, he cites the phrase "to a barren region" [:22]. We may rebut this argument thus: The goat is first sent into the wilderness, as it is written. It is then pursued until it flees atop a high rock — at which point, in the words of our Sages, "he pushes it from behind" [Yoma 67a]. Gaon Shmu'el ben Ḥofni HaKohen has said that, although the sin-offering goat is marked for God, the scapegoat is also for God. Scripture does not require his explanation, though, because the scapegoat is not a sacrifice , since it is not slaughtered.

גרלות – ידועים מדברי קבלת אבותינו. אמר הגאון: כי עזאזל – שם הר. ונקרא כן כי הוא תקיף, כי טעם זכר השם, כטעם: כהררי אל (תהלים ל״ו:ז׳), יקותיאל (מלכים ב י״ד:ז׳). והגאון רב מבשר הלוי תפשו, כי האלף במלת עזאזל בין שני הזיי״נין. ויש אומרים: שהוא הר סמוך אל הר סיני, והשם צוה להוליך השעיר ולהעלותו שם עד שישמט. ואחר כן, היו מוליכים אותו בבית המקדש להר אחד. והעד, שאמר: ויעש (ויקרא ט״ז:ל״ד) אהרן. וכן בחג שבועות, לפי דעתי, כאשר אפרש במקומו (ראב״ע ויקרא כ״ג:י״ז). ויש אומרים: כי עבודת בית שני לא היתה כראשון, כי הכהן מחוסר בגדים ואין כפורת. וזה המפרש אמר: כי השעיר ישולח במדבר, כי כן כתוב: ושלח את השעיר במדבר (ויקרא ט״ז:כ״ב), וטעמו: כטעם ציפור המטהר מהצרעת שהוא על פני השדה, מקום שאין שם ישוב. והעד: אל ארץ גזרה. ואנחנו השיבונו: כי השעיר ישלחו אל במדבר כאשר הוא כתוב, וירדף אחריו עד שיברח ויעלה על הצוק. על כן אמרו קדמונינו: ודוחפו. ויאמר רב שמואל: אע״פ שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם. ואין צריך, כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש שנים תדענו.

Ibn Ezra Vayikra 16:32אבן עזרא ויקרא ט״ז:ל״ב

the kohen will perform atonement Scripture now returns to the previous discussion, explaining over what the kohen performs atonement. anointed the one who is anointed with the anointing-oil, after being consecrated wearing the one who wears these holy garments — for no one else may wear them.

וכפר הכהן – שב עתה לפרש על כל מה שיכפר. אשר ימשח אתו – המושח בשמן המשחה אחר שמלא ידו. ולבש – הוא הלובש אלה בגדי הקודש, כי אחר לא ילבשם.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:1ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:א׳

אחרי מות שני בני אהרון – לאחר שמתו בני אהרון, מיד פירש הקב״ה על הדברים הגורמים מיתה לבאים למקדש, כגון יין ושכר אל תשת (ויקרא י׳:ט׳), ופי׳ ר׳ דלא שייך בהו טומאה. ואחרי כן שמנה שרצים מטמאין, וכל דבר המטמא גורם מיתה לבא במקדש, כמו שמתו בני אהרון בביאת מקדש, ואגבן איסור שקצים שהם אסורים אף על גב דלית בהו טומאה, ואחר כך יולדת דכתיב בה: ואל המקדש לא תבא (ויקרא י״ב:ד׳), ואחר כך נגעים שמשולחין ממחנה שכינה ואף משאר מחנות, ונגעי בגדים ונגעי בתים שאף הם גורמים טומאה ומיתה לבא במקדש, וזב ובעל קרי ונידה וזבה ואיש אשר ישכב עם טמאה. ובסוף כולם כתיב: והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני (ויקרא ט״ו:ל״א), כאשר מתו בני אהרון שבאו שלא כהלכה. וכתב כל אחד ואחד וטהרתו וכפרתו איך יוכשר לבא במקום הקודש, וכל אילו שייכו אחר מיתת בני אהרן. אבל עתה בזאת הפרשה הזכיר מיתת בני אהרון, לפי שזאת הפרשה מזהרת ממש על דבר שגרם להם המיתה, שהן לא באו לפי הפשט, לא שתויי יין ולא טמאים, אלא שנכנסו לפני המלך בלא רשות, שאין לבא בבית הפנימית בלא רשות, והבא אחת דתו להמית על שעשה שלא כהוגן. וכן כתוב בבני אהרון אשר לא צוה אותם (ויקרא י׳:א׳), שבאו בלא רשות. ועתה מזהיר על אהרון, שהוא בן ביתו של הקב״ה, שלא יכנס לפני ולפנים, וכל שכן אחרים שאינם כל כך בני ביתו של הקב״ה.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:2ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ב׳

ואל יבא בכל עת – שירצה אל הקודש. ולא ימות – כי חיוב מיתה לבא בלא רשות. כי בענן אראה על הכפורת – כי שם אני מצמצם שכינתי בתוך הענן, ואין לו לבא לפני בלא רשות.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:3ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ג׳

בזאת יבא אהרון – בזאת אני נותן לך רשות לבא – ביום הכפורים ובדורון זה, שאין לבא אפילו ביום הכפורים אלא בדורון, כדכתיב גבי רגלים: ולא יראו פני ריקם (שמות כ״ג:ט״ו). וחייב מיתה הבא ביאה ריקנית לפנים, ובשאר ימים אפילו בדורון חייב, דהיינו בלא רשות.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:4ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ד׳

כתונת בד קודש ילבש – שאינו נכנס בבגדי זהב שהוא אדום, אלא בבגדי לבן, סימן שהחטאים, שהם אדומים כדכתיב: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיהו א׳:י״ח), מתלבנים היום ומתכפרים. ואין נכון שיצא מלפני הקב״ה בצבע אדום, אלא בלבן שיראה שנתכפר העון, ולפיכך החטאים אדומים שמביאין לידי כעס והכעס מאדים את הפנים. בגדי קדש הם ורחץ במים – אף על פי שהוא טהור, צריך טבילה כשלובשן. וחמש טבילות ועשרה קדושין גמירי שעושה כהן גדול בו ביום כמו שמפורש ביומא (משנה יומא ג׳:ג׳), כי לכל חילוף עושה טבילה ושני קידושין, חד לפשיטה וחד ללבישה.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:5ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ה׳

ומאת {עדת} בני ישראל – אבל הפר והאיל משלו.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:8ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ח׳

לעזאזל – פתרונו ארץ קשה שאינה מעלה עשבים ואין בה גידול שום דבר כי אם סלע, וארץ מדבר שאינה ראויה לישוב בני אדם, כי עז לשון קשה, ואל כמו כן, ועניינו מוכיח עליו לעזאזל המדברה. ומדבר משמע ארץ ציה וצלמות אשר לא ישב אדם שם. וגם ארץ גזירה שבסוף הפרשה (ויקרא ט״ז:כ״ב) הכי משמע, ארץ גזירה מכל טוב. ואף רבותינו כך פירשו: צוק וסלע גבוה וגזור ומשופע, שהיה דוחפו על מותניו ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים איברים (משנה יומא ו׳:ה׳-ו׳).

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:10ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:י׳

יעמד חי – דוגמא, כשהיה מקריב ומכפר היה עומד שם, והעונות מתפרשות מישראל ונטענות עליו, כדכתיב: ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה (ויקרא ט״ז:כ״ב). והוא תמורתם ונתפס בעונם ומנותח איברים, ועליו הקב״ה מכלה חמתו, ושב חרון אף השם מישראל.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:17ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:י״ז

וכל אדם לא יהיה באהל – מפני אימת השכינה שבאה בענן הקטורת, כדכתיב: כי בענן אראה על הכפורת (ויקרא ט״ז:ב׳). וגם שלא יזונו עיניהם מבית קודשי הקדשים כשהוא פותח פתח האמה טרקסין ליכנס.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:32ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ל״ב

אשר ימשח אותו – המושח בשמן המשחה, ו{מ}קרא קצר הוא. ואשר ימלא את ידו – בריבוי בגדים, כדכתיב: ומלא את ידו ללבוש את הבגדים (ויקרא כ״א:י׳).

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:33ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ל״ג

וכפר את מקדש הקודש – מטומאת מקדש וקדשיו. ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר – מעונם. לימד שהקב״ה ירצה כל הכהנים גדולים כמו אהרון, לכפר על הכל בין משוח בין מרובה בגדים.

Chizkuni Vayikra 16:1חזקוני ויקרא ט״ז:א׳

אחרי מות, "after the death;" Rashi queries why this verse was written, as we do not hear what God said to Moses, and verse 2 immediately begins with God speaking to Moses again and telling him to tell Aaron that entrance to the Holy of Holies in the Tabernacle is not permitted at any time he so chooses. What was missing in Rashi's commentary is the parable by Rabbi Elazar ben Aroch, who said that when a physician visits a sick person he tells him not to eat certain foods, not to lie down in wet areas, etc; subsequently someone else comes into the room of the patient and tells him the same thing, but he Acharey Mot adds that if the patient does not heed this warning he is liable to die. The effect of the second person's warning is far greater than the effect of the physician's instructions. Rashi saw in the second verse in our portion a comparison to the second person in Rabbi Elazar ben Aroch's parable. The Torah realised that in order to impress Aaron sufficiently with the prohibition to enter the Holy of Holies at will, he had to be warned of the consequences if he disregarded the warning. (Torat kohanim) The version there is as follows: in the second verse Moses is asked to remind Aaron that his two sons had died, because they had ignored the warning not to enter the Holy of Holies unless invited to do so.

אחרי מות – פרש״י מה ת״ל וכו׳ כלומר מה תלמוד לומר פסוק זה של וידבר י״י אל משה אחרי מות הרי כתיב אבתריה ויאמר י״י אל משה דבר אל אהרן וגו׳. היה ר׳ אלעזר בן עזריה מושלו וכו׳ זה זרזו יותר מן הראשון וכו׳ כלומר שהרי בפסוק שני כתוב ולא ימות מה שאינו כתוב בפסוק ראשון והוא שפרש״י ולכך נאמר אחרי מות ואל יבוא בכל עת וגו׳ כלומר לפי שלא הזהירו פסוק ראשון יפה, חזר וכתב לך פסוק שני להזהירו יותר. והכי איתא בתו״כ ויאמר י״י אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וגו׳ ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדבור ראשון היה ר׳ אלעזר בן עזריה מושלו וכו׳ זה זרזו יותר מן הראשון לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן.

Chizkuni Vayikra 16:2חזקוני ויקרא ט״ז:ב׳

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל . the Lord said to Moses: "tell your brother Aaron not to enter the Holy of Holies at any time of your choosing, etc;"This paragraph, even though it deals with the laws of the Day of Atonement, was told to Moses on the day the Tabernacle had been erected , because on that very day the two sons of Aaron had died already because they had entered the Holy of Holies unnecessarily, and unbidden. As a result, the Torah warned Aaron, and of course everyone else. You might well ask why this paragraph had not been appended to the paragraph in Parshat Sh'mini, where we have been told what happened to these two sons of Aaron and what they had done? (Leviticus 10,11) The reason may be that even after learning about all the laws of impurity that disqualify a person in many instances from remaining within the camp of the Israelites, much less that of the priests and the Temple, we had not yet heard if these sons of Aaron had sinned deliberately or had committed merely an error, albeit with the best of intentions. Nor had we been told what manner of atonement would be appropriate for people who commit such a sin inadvertently. This is why the Torah continues here in verse 16: וכפר על הקודש, "he shall make atonement (the High Priest) for the holy place."'בקרבתם לפני ה, "when they had approached the face of the Lord and died as a result." (verse 1) They had deposited their incense on the golden altar inside the Sanctuary, illegally. אל פני הכפורת אשר על הארון, "before the cover of the Holy Ark;" why did the Torah have to write that the lid was on the Holy Ark, when we have all been familiar with this? The reason is that we read in connection with the curtain dividing the Sanctuary from the Holy of holies [in which the Holy Ark and this cover stood, Ed.] וסכות על הארון, "you shall screen the Ark with the veil." (Exodus 40,3) This could have confused us into thinking that the dividing curtain was considered as a cover for the Holy Ark [seeing it screened it from all human eyes except once a year on the Day of Atonement. Ed.] We have therefore been taught that it was not the function of the dividing curtain to serve as a cover for the Holy Ark. ולא ימות, "so that he will not die as a result." Now that we have heard the penalty for this sin, where do we find the warning not to commit this sin? It is part of the words: כי בענן אראה על הכפורת, "for I am capable of being seen above the lid." [And we know that God had told Moses that no human being while connected to its body is granted the privilege to have a visual image of God's essence. (Exodus 33,20) Ed.] כי בענן אראה על הכפורת, "for I will only appear screened by a cloud above the lid." We have another verse explaining the same in Kings I 8,12: ה' אמר לשכון בערפל, "the Lord has said (of Himself) that He resides within a thick cloud."

ויאמר י״י אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו׳ – פרשה זו אע״פ שהיא של יוה״כ בו ביום שהוקם המשכן נאמרה ומפני שבאותו יום מתו שני בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה באותו יום אותה אזהרה לאהרן ואל יבא בכל עת. ומה שהפסיק הכתוב מפרשת שמיני ששם מזכיר מיתת שני בני אהרן וקבעה אחר פרשת כל הטמאים לפי שכשגמר פרשת כל הטמאים עדיין לא פירש אם יכנסו למקדש בין שוגגים בין מזידים מה היא כפרתם ומה היא טהרת המקדש לפיכך פרט לך כאן וכפר על הקודש. בקרבתם לפני י״י על מזבח הזהב שלא כדת. אל פני הכפרת אשר על הארן – מה ת״ל אשר על הארון לפי שנאמר בפרכת וסכות על הארון יכול יהא פרכת כסוי על הארון ת״ל אל פני הכפרת אשר על הארון הכפרת כסוי לארון ואין פרכת כסוי לארון, ולא ימות – עונש שמענו אזהרה מניין ת״ל כי בענן אראה. כי בענן אראה עליו נאמר, י״י אמר לשכון בערפל.

Chizkuni Vayikra 16:6חזקוני ויקרא ט״ז:ו׳

וכפר בעדו, "he will perform atonement for his personal sins;" he will recite a confession by mouth. If you were to assume that the Torah here refers to an atonement by means of the blood of a sacrifice, our sages understood, after looking at verse 10 where we read the words: לכפר עליו in connection with the scapegoat, where it is clear that a confession by mouth is described, that the same expression being used here is meant to draw a parallel, i.e. that he is to recite a verbal confession. In verse 21 the words: והתודה עליו "he will make a verbal confession," are spelled out clearly. This confession was in addition to the blood of the animal being sacrificed. If you were to ask why the High Priest did not also recite a confession over the male goat whose blood was sprinkled inside the Sanctuary, the reason was that it was destined for God, and it would be unseemly to make use of it for the needs of creatures here on earth. The Torah had especially written that this animal had been chosen by lot to be God's. (verse 9) (Sifra). According to Malbim, the unnecessary word עלה in this verse may be the reason for the Sifra's comment.

וכפר בעדו – זה וידוי דברים. יכול כפרה בדמים, הריני דן, נאמר כאן כפרה בפר, ונאמר להלן כפרה בשעיר לכפר עליו. מה כפרה האמורה בשעיר וידוי דברים חוץ מדמים דכתיב והתודה עליו אף כפרה האמורה כאן בפר וידוי דברים חוץ מדמים. וא״ת אמאי אינו מתודה על שעיר הפנימי אחד מן השלושה וידויין אלא יש לומר הואיל והוא לגבוה כדכתיב עלה עליו הגורל לי״י גנאי כלפי מטה להתודות עליו.

Chizkuni Vayikra 16:8חזקוני ויקרא ט״ז:ח׳

וגורל אחד לעזאזל, "and one lot for Azazel." This word is an alternate word for Samael, which means "Satan." According to Rabbi Eliezer in Pirkey de Rabbi Eliezer chapter 46, we are commanded to assuage the feelings of Satan on that day so that he will not attempt to interfere with the effectiveness of our repentance. When the Jewish people can enlist even Satan's silence at the throne of God, there is no greater bribery than this. We are bidden to enlist this so that our sacrifices are not going to be in vain due to his citing our shortcomings.

וגורל אחד לעזאזל – היינו סמאל וכדי שלא יבטל קרבנם נותנים לו שחד ברייתא דרבי אליעזר.

Chizkuni Vayikra 16:21חזקוני ויקרא ט״ז:כ״א

את שתי ידיו, "both of his hands;" once the word שתי has been used here with the word for hands being in the plural, this is to teach us that whenever the word appears in the plural mode both hands are meant, without the word שתי needing to be written. והתודה עליו, "and he will confess over him;" how precisely does he word his confession? He recites the following words: אנא השם חטאו ועוו ופשעו בני ישראל, "the Children of Israel committed inadvertent sins, deliberate sins as well as sins reflecting their obstinacy against the Lord;" the people in turn will respond by saying that this was all true, and that they now blessed the glory of the Lord God. Thus far they had only confessed sins that they knew they had been guilty of. How do we know that their confession included sinful acts committed against their will through circumstances beyond their control, as well as possible sins that they had not even been aware of? This is covered by the word: כל עונות, "ail manner of sins."The scapegoat that is thrown off the rock on the Day of Atonement results in atonement for sins committed by trespassing on holy grounds and abusing for personal use holy objects or foods reserved for consumption by the priests, etc.. It covers all manner of sins committed regardless of how severe the penalty for these sins if not repented. (Sifra) ביד איש עתי, "by the hand of a man especially (temporarily) appointed for this task."According to a Midrashnot found) the word: עתי, "which could be translated as: "whose time had come," this is someone who was destined to die before this year is out. This would account for the fact that it was noticed that the man who had been entrusted with this task never lived out that year. [A well known commentator, author < of k'lee yakar, written several hundred years after that of our author, by the name of Shlomoh Efrayin ben Aharon, quotes this commentary, but attributes it to our author. Ed.] We must assume that in those days people used astrology to determine who was not destined to live out the year.

את שתי ידו – בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים. והתודה עליו כיצד הוא מתודה אנא השם חטאו ועוו ופשעו וכו׳ והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אין לי אלא וידוייהן, אונסיהן ספקותיהן שגגותיהן מניין תלמוד לומר עונות לכל עונות, פשעיהם לכל פשעיהם, חטאתם לכל חטאתם, שעיר הנעשה ליום הכפורים מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו ועל שאר עבירות שבתורה קלות וחמורות שגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב״ד, שעיר המשתלח מכפר. ביד איש עתי – נמצא במדרש עתי – שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה שהרי הנושא את השעיר אינו עובר שנתו לכך היו בוררין איש שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה וחכמת המזלות היתה קלה בעיניהם.

Chizkuni Vayikra 16:31חזקוני ויקרא ט״ז:ל״א

שבת שבתון היא, "it is a Sabbath of solemn rest;" the word היא, here is spelled with the letter י, not as frequently elsewhere with the letter ו. On the other hand, the same word in the same context in Parshat Emor, (Leviticus 23,32) is spelled with that letter וBoth words are read in accordance with the way they are spelled. If we want to remember this easily we can try and remember Kings I 17,15: ותאכל הוא והיא, "he and she ate;" לכם, "for you (pl. masc.)" this is a reference to the day of Atonement, which has been sanctified for your sakes. On the other hand, the Sabbath of creation is known simply as שבת לה', "a Sabbath to be devoted to heavenly concerns."

שבת שבתון היא – דין כתיב ביו״ד ושל פרשה אמור בוי״ו ושניהם נקראין ככתיבתן וסי׳ ותאכל היא והוא. לכם – זהו יום הכפורים המקודש בשבילכם אבל יום השביעי נקרא שבת לי״י.

Ramban Vayikra 16:1רמב״ן ויקרא ט״ז:א׳

אחרי מות שני בני אהרן – כי מיד כאשר מתו בניו הזהיר את אהרן מן היין ומן השכר שלא ימות (ויקרא י׳:ח׳-ט׳) ואמר עוד למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני י״י והקרוב שהיו שתי המצות האלה ביום המחרת למיתתם כי בו ביום אונן היה ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבות (בבלי שבת ל) ואזהרת היין הדבור לאהרן היה ובאותו היום היתה גם זאת המצוה למשה אבל הקדים הכתוב האזהרות שהזהיר את ישראל שלא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם (ויקרא ט״ו:ל״א) ואחרי כן כתב אזהרת היחיד. ועל דעתי: כל התורה כסדר שכל המקומות אשר בהם יאחר המוקדם יפרש בו כגון וידבר י״י אל משה בהר סיני (ויקרא כ״ה:א׳) בספר הזה וכגון ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן (במדבר ז׳:א׳) בספר השני וכיוצא בהן ולכך אמר בכאן ״אחרי מות״ להודיע כי היה זה אחרי מותם מיד ועל דברי רבותינו (תו״כ פרשה א׳:ג׳) שאמרו שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון יהיה טעם הכתוב שאמר השם למשה בלשון הזה אחרי שמתו שני בני אהרן בקרבתם לפני י״י אמור אליו שלא יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות.

Ramban Vayikra 16:2רמב״ן ויקרא ט״ז:ב׳

וטעם אחיך – שתזהירנו כי אחיך הוא ואע״פ שאתה אינך בבל יבא אהרן אחיך בבל יבא. ואמר ר׳ אברהם: שזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו אש הקטרת לפנים ואינו כן על דעתי כי הכתוב שמזכיר תמיד העון אומר (במדבר ג׳:ד׳) בהקריבם אש זרה ואם תהיה ראיה שנכנסו לפנים בעבור האזהרה שהזהיר למשה על אביהם שלא ימות כל שכן שתהיה ראיה שנכנסו שתויי יין בעבור האזהרה שנאמרה לאהרן עצמו מיד ועוד כי איך יעלה על דעתם לבא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם כי אהרן הקטיר הקטורת על המזבח הפנימי ולמה יכניסו הם הקטורת שלהם לפנים משלו וכבר רמזתי (ויקרא י׳:ב׳) על חטאם ולשון הכתובים יורה עליו אבל מלת ״בקרבתם״ כפי הפשט כמו או בקרבתם אל המזבח (שמות מ׳:ל״ב) לשרת יאמר כי בשרתם לפני י״י מתו אם כן יזהיר אהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצוה ובעת אשר יצוה. ויתכן שיהיה טעמו כטעם שאמרו רבותינו (מכילתא בשלח ויסע ו׳) שהיו מליזין אחרי הקטרת שעל ידו מתו נדב ואביהוא וכו׳ ויאמר הכתוב כי אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני י״י בקטרת אמר י״י לאהרן כי הוא יקרב יותר מהם אל י״י בקטרת וימות אם יבא אל הקדש זולתי הקטרת כי בו יכנס תחילה כמו שאמר והביא מבית לפרכת (פסוק י״ב) וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות (פסוק י״ג) וזה טעם כי בענן אראה על הכפרת שלא יכנס רק בקטרת שיעלה עננו שם כמו שאמר (בפסוק י״ב) וכסה ענן הקטרת את הכפרת וטעם בכל עת בעבור שכבר הזכיר יום הכפורים שאמר (שמות ל׳:י׳) וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה אמר בכאן לא יבא בשום עת אל הקדש רק בזאת כלומר ביום אשר יקריב הקרבנות האלה לכפורים ואחרי כן יפרש בפרשה במה יכנס כמו שאמר (פסוק י״ב) והביא מבית לפרוכת ויפרש היום שיהיה בעשור לחדש השביעי (פסוק כ״ט) ויחזור ויאמר כי יהיה אחת בשנה (פסוק ל״ד).

Ramban Vayikra 16:4רמב״ן ויקרא ט״ז:ד׳

כתונת בד קדש ילבש – שיהיו משל קודש לשון רש״י. ויאמר בגדי קדש הם שיהיו כן כולם של קודש ובת״כ (פרק א׳:י׳) קדש ילבש שיהיו משל קודש אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר בגדי כהונה גדולה ובגדי אחיו הכהנים תלמוד לומר בגדי קודש הם בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קודש. ועל דרך הפשט כאשר אמר (שמות כ״ח:ד׳) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך בשמונה הבגדים יאמר שגם אלה בגדי קודש וסודם כמו האיש לבוש הבדים (יחזקאל ט׳:ג׳ דניאל י׳:ה׳) ולכך הודיעו כי בגדי קודש הם ובויקרא רבה (כ״א:י״א) כשירות של מעלן כך שירות של מטן מה שירות של מעלן איש אחד בתוכם לבוש בדים כך שירות של מטן כתנת בד קודש. ילבש יחגור יצנוף – נדרש בתורת כהנים (אחרי א׳:י״ד) לפי שסופנו לרבות לו כלים אחרים בין הערבים אין לו יכול לא ילבש של שחרית תלמוד לומר ילבש יחגור יצנוף. וכתב רש״י ז״ל יצנוף יחית ברישיה יניח בראשו כמו ותנח בגדו אצלה (בראשית ל״ט:ט״ז) ואחתתיה ולא נתברר לי דעת אונקלוס בזה כי הצניפה סבוב שיגלגלנה בראשו כצניף ולמה יתרגם אותה בהנחה בלבד ולא יתרגם בה הלשון שמיוחד לו לצניפה ממש ואולי איננו בלשון הארמית כי גם הצניפות והרדידים שבישעיה (ג׳:כ״ג) תרגם יונתן בן עוזיאל כתריא ואין לשניהם לשון בצניף ובמצנפת רק לשון הקודש מצנפתא.

Ramban Vayikra 16:18רמב״ן ויקרא ט״ז:י״ח

ויצא אל המזבח אשר לפני י״י וגו׳ – הזאות שלפני הכפרת מכפרות על טומאת מקדש וקדשיו של לפני לפנים והזאות שעל הפרוכת באהל מועד מכפרות על טומאת היכל וקדשיו כגון מנורה ושלחן ולחם הפנים ופרוכת עצמה ומתנות מזבח הפנימי והזאות שעליו מכפרות על טומאת מזבח עצמו וקדשיו כגון הקטרת ולכן הכתוב מחלק בהן ומזכיר כל כפרה לבדה ובתורת כהנים (פרשה ד׳:א׳-ב׳) דורש זה מן הכתוב בסוף (פסוק כ׳) וכלה מכפר את הקדש וגו׳ ואמרו מכפר את הקדש זה לפני לפנים אהל מועד זה היכל המזבח זה מזבח הפנימי מלמד שכל אחד כפרה בפני עצמו מכאן אמרו נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבפנים גמר את המתנות מבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבחוץ גמר מתנות שבחוץ ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות המזבח וכו׳.

Ramban Vayikra 16:21רמב״ן ויקרא ט״ז:כ״א

ונתן אותם על ראש השעיר – לא נאמר בפרו של אהרן ולא בשעיר החטאת של שם ולא בשום סמיכה שבקרבנות כלשון הזה מפני שהקרבנות לרצון על אשי י״י והנם מרצים ומכפרים אבל זה שאינו לשם והמקבלו אינו מכפר ולא מרצה אינו אלא נושא עונותם ועונה אמן בעל כרחו ובהיות ישראל נקיים מכל חטא ופשע הוא ישא חטאתם כאשר בפסוקים רבים בתורה ובנביאים וזהו ונשא השעיר עליו ולכך לשון של זהורית מלבין בשעת שלוחו של שעיר בדחייתו לצוק כשנעשה אברים אברים כמו שמוזכר בדברי חכמים (בבלי יומא ס״ז).

Shadal Vayikra 16:1שד״ל ויקרא ט״ז:א׳

אחרי מות – אעפ״י שהם לא נכנסו לקדש הקדשים, מכל מקום היתה מיתתם מפני זלזולם בכבוד ובמורא הראוי למשכן ה׳ ולעבודתו. ברש״י כ״י שבידי מוסיף: כל מקום מיקר ומוציא זיעה כגון מחילה שתחת הקרקע מוקפת גדר של אבנים הוא נקרא תחב (אבל קודם לכן כתוב בטחב בטי״ת).

Shadal Vayikra 16:8שד״ל ויקרא ט״ז:ח׳

גורלות – גַרַלון בערבי אבן. עזאזל – נראה שהיה מקדם שם האל הרע, השטן, אֵל עז, ומלת עזאזל מן עַז עַז אֵל. והמאמינים באחדות האל שלא האמינו מציאות האל הרע, נשארה אצלם המלה הזאת להוראת הרע הגמור והאבדון, על דרך שגם היום אומרים שטן להורות על כל רעה גדולה ועל האבדון; והנה השעיר היה משתלח לאבדון במדבר שימות ברעב. והנה בזמן שהיתה ארץ ישראל רחבת ידים לישראל להיותם המעט מכל העמים היה אפשר למצוא בתוך ארצם ארץ גזרה ורחבה שיתעה בה השעיר וימות, אבל אחר זמן כשרבתה האומה ונתיישבה הארץ ולא היתה שם ארץ גזרה הוצרכו להתקין שידחף השעיר מעל הצוק, שאל״כ {=שאם לא כן} היה נכנס לעיר נושבת. ואמנם המכוון בשלוח השעיר לעזאזל נראה שהוא על דרך ותשליך במצולות ים כל חטאתם {מיכה ז׳:י״ט}, כי הכהן בדבורו היה נותן כל עונות העם על השעיר, ואח״כ היה משלח השליח ועמו העונות כלם אל ארץ גזרה, והעם היה נשאר נקי מכל עונותם.

Shadal Vayikra 16:16שד״ל ויקרא ט״ז:ט״ז

וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם – ההזיות מטהרות המקדש מן הטמאות אשר אולי טמאוהו ישראל אם בשוגג ואם במזיד, אבל אין הכפרה מועילה למי שטמאו, כי הוא עונו ישא; והנה המכוון בכפרה הזאת הוא שאם אולי אחד העם יבא לבית המקדש בטומאה, אל יחשבו העם שהמקדש נטמא וכל העבודות הנעשות בו לא לרצון תהיינה, אך יחשבו שכבר חזר לטהרתו וקדושתו על ידי הזיות הכהן הגדול.

Shadal Vayikra 16:30שד״ל ויקרא ט״ז:ל׳

יכפר עליכם – הכהן בעבודות שיעשה (רנה״ו {= רנ״ה וייזל}). מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו – הכוונה על עונות הנשכחים או נעלמים ממי שעשה אותם.

Netziv Vayikra 16:16נצי״ב ויקרא ט״ז:ט״ז

ומפשעיהם לכל חטאתם – דעת חז״ל דוקא טומאת מו״ק. וזהו משמעות על הקודש. אבל כל שאר עבירות מתכפר בשעיר המשתלח. ולכאורה היה יותר נראה לפרש דהדם מכפר על כמה חטאות שגורמים סלוק שכינה והכל בכלל וכפר על הקודש שע״י סלוק שכינה אין הקודש מכפר. ושעיר עזאזל מכפר על אותן עבירות שאין גורמים סלוק שכינה מן הקודש. אבל אאל״כ. שהרי עזאזל מכפר על מעשה עזה ועזאל שהוא זנות. ואין מסלק שכינה ומטמא את המקדש יותר מזה העון. ומכ״מ אינו מתכפר בדם. אלא כקבלת חז״ל. לכל חטאתם – לכל אופני שגגה וזדון היינו טומאת מו״ק שהן בשגגה ממש והשגגות שהן חמורות כזדונות. היינו שגגת תלמוד שעולה זדון כדאיתא בב״מ ספ״ב וגרע מזדון הבא במקרה. [הרחב דבר: וכן אי׳ שם הגד לעמי פשעם אלו ת״ח ששגגתם עולה זדון ולבית יעקב חטאתם אלו ע״ה שזדונם נחשב כשגגות. ואותה פרשה מיירי ביוה״כ ביום צום וקדוש ה׳ מכובד. ומש״ה עה״א זדונות נחשב להם כשגגות דביוה״כ המה עושין תשובה מיראה מיהת. מש״ה נהפך הזדון לשגגה כדאי׳ פ׳ יוה״כ דפ״ו ב׳. אבל ת״ח אפי׳ ביוה״כ השגגות נחשב כזדונות שהרי אין תשובה על מיעוט עמל תורה. וזהו דקאמרה תורה כאן בטומאת מו״ק דנעשה עפ״י רוב ע״י ת״ח דרגילים במו״ק מפשעיהם לכל חטאתם בכל אופני זדון בין כמשמעו בין ע״י שגגת תלמוד דגרע מזדון הבא במקרה. ובזה יש לבאר לשון המשנה שבגמ׳. דבודוי ראשון של כה״ג תנן עויתי פשעתי חטאתי וכן בודוי שני של כהנים. ובודוי שלישי תנן חטאו עוו פשעו עמך ב״י. וידוע שמחלוקת ר״מ ורבנן בזה אבל משנתנו דלא כמאן. ולדברינו י״ל דבאמת סתים כרבנן דחטא משמעו קל שהוא בשגגה אבל בכה״ג וכהנים שהם ת״ח הוא להיפך שהחטא שהוא שגגה הבא בשגגת תלמוד חמור מזדון ממש שהוא מקלקל הרבה לו ולאחרים שיראו וכן יעשו כסבורים שכך הדין מש״ה תנן בודוי שלהם עויתי פשעתי חטאתי.] השכן אתם בתוך טמאתם – הדרש ידוע בת״כ ובגמ׳ יומא שאע״ג שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. והדבר צריך ביאור מה זה שייך ביחוד לאהל מועד יותר מקודש הקדשים אכן כבר נתבאר בפ׳ תצוה ובכ״מ דכח התורה שבארון היה לתורה שבכתב או לתורה שבע״פ להורות הלכה למעשה בסברא ודמוי מילתא למילתא כדאיתא בב״ב דק״ל כה״ת דמוי מילתא למילתא. אבל לא לכח חידוש הלכה הבא מתוך הפלפול והכרח. ולזה הפרט היה אור המנורה שבהיכל מסייע והקטרת בא להזכיר כח גמ״ח שנדרש להחזקת כח הפלפול וכמש״כ ס״פ תצוה. וגם השלחן בא לשפע פרנסה בשביל החזקת לומדי תורה כמש״כ בס׳ שמות כ״ו ל״ה ולהלן כ״ד ה׳ מעתה מובן דמרמז לנו דכח הקדושה שבקה״ק ודאי אינו אלא בשעה שישראל זכאין ומש״ה בבית שני שלא היה טהרת ישראל בשלימות נעדר הארון. אבל קדושת פלפולא ש״ת שבאה״מ הוא ההיכל שוכן לעולם ומשכין השכינה בישראל אפילו כשהם טמאים וע״ז החלק תורה אי׳ בברכות דכ״ב אין ד״ת מקבל טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש. והא – שהודיענו הכתוב כאן כ״ז בעבודת יוה״כ מלמדנו דעת שיוה״כ הוא יום מלחמה לישראל עם שרי מעלה שמקטרגים הרבה על ישראל. כמבואר ברבה פרשה אחרי עה״פ לדוד ה׳ אורי וגו׳ מכאן ואילך אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. ומפרשי שם עוד עה״פ בזאת יבא אהרן. בזכות התורה דכתיב וזאת התורה. וכבר ביארנו שם בס׳ דברים ד׳ מ״ד שזה המקרא מדבר בפלפולה ש״ת. והודיענו הכתוב כאן שכח א״מ משכין השכינה בישראל אפילו בתוך טומאותם להלחם מלחמתם וכמש״כ כ״פ דכח התורה הוא חרבם של ישראל. וע״ע להלן כ״ט. ובאשר – שנגד זכות התורה המגין על ישראל יש עון לה״ר לקנטר כדאי׳ במ״ר פ׳ אמור פ׳ כ״ו דבימי דוד היה הרבה תורה ומכ״מ היו יוצאים למלחמה ונופלין כ״פ ע״י שהיו בהם דלטורין. מש״ה כתיב כאן אח״ז