Purpose of the Service of Vayikra 16/5

From AlHaTorah.org
Jump to navigation Jump to search
EN/HEע/E

Purpose of the Service of Vayikra 16

Sources

Biblical Texts

Shemot 28:36-38שמות כ״ח:ל״ו-ל״ח

(36) “You shall make a plate of pure gold, and engrave on it, like the engravings of a signet, ‘HOLY TO Hashem.’ (37) You shall put it on a lace of blue, and it shall be on the sash; on the front of the sash it shall be. (38) It shall be on Aaron’s forehead, and Aaron shall bear the iniquity of the holy things, which the children of Israel shall make holy in all their holy gifts; and it shall be always on his forehead, that they may be accepted before Hashem.(לו) וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַי״י. (לז) וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה. (לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֺן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכׇל מַתְּנֹת קׇדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי י״י.

Shemot 29:36שמות כ״ט:ל״ו

Every day you shall offer the bull of sin offering for atonement: and you shall cleanse the altar, when you make atonement for it; and you shall anoint it, to sanctify it.וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ.

Shemot 30:10שמות ל׳:י׳

And Aaron shall make atonement upon the horns of it once in the year; with the blood of the sin-offering of atonement once in the year shall he make atonement for it throughout your generations; it is most holy unto the Lord.'וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לַי"י.

Vayikra 4:1-12ויקרא ד׳:א׳-י״ב

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Speak to the children of Israel, saying, ‘If anyone sins unintentionally, in any of the things which Hashem has commanded not to be done, and does any one of them: (3) if the anointed priest sins so as to bring guilt on the people, then let him offer for his sin, which he has sinned, a young bull without blemish to Hashem for a sin offering. (4) He shall bring the bull to the door of the Tent of Meeting before Hashem; and he shall lay his hand on the head of the bull, and kill the bull before Hashem. (5) The anointed priest shall take some of the blood of the bull, and bring it to the Tent of Meeting. (6) The priest shall dip his finger in the blood, and sprinkle some of the blood seven times before Hashem, before the veil of the sanctuary. (7) The priest shall put some of the blood on the horns of the altar of sweet incense before Hashem, which is in the Tent of Meeting; and he shall pour out all of rest of the blood of the bull at the base of the altar of burnt offering, which is at the door of the Tent of Meeting. (8) He shall take all the fat of the bull of the sin offering off of it; the fat that covers the innards, and all the fat that is on the innards, (9) and the two kidneys, and the fat that is on them, which is by the loins, and the cover on the liver, with the kidneys, he shall take away, (10) as it is taken off of the bull of the sacrifice of peace offerings. The priest shall burn them on the altar of burnt offering. (11) The bull’s skin, all its flesh, with its head, and with its legs, its innards, and its dung, (12) even the whole bull shall he carry forth outside the camp to a clean place, where the ashes are poured out, and burn it on wood with fire. Where the ashes are poured out it shall be burned.(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. (ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַי״י לְחַטָּאת. (ד) וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי י״י וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי י״י. (ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. (ו) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ. (ז) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כׇּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ח) וְאֶת כׇּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. (ט) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה. (י) כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. (יא) וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ. (יב) וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.

Vayikra 4:13-21ויקרא ד׳:י״ג-כ״א

(13) “‘If the whole congregation of Israel sins, and the thing is hidden from the eyes of the assembly, and they have done any of the things which Hashem has commanded not to be done, and are guilty; (14) when the sin in which they have sinned is known, then the assembly shall offer a young bull for a sin offering, and bring it before the Tent of Meeting. (15) The elders of the congregation shall lay their hands on the head of the bull before Hashem; and the bull shall be killed before Hashem. (16) The anointed priest shall bring of the blood of the bull to the Tent of Meeting: (17) and the priest shall dip his finger in the blood, and sprinkle it seven times before Hashem, before the veil. (18) He shall put some of the blood on the horns of the altar which is before Hashem, that is in the Tent of Meeting; and the rest of the blood he shall pour out at the base of the altar of burnt offering, which is at the door of the Tent of Meeting. (19) All its fat he shall take from it, and burn it on the altar. (20) Thus shall he do with the bull; as he did with the bull of the sin offering, so shall he do with this; and the priest shall make atonement for them, and they shall be forgiven. (21) He shall carry forth the bull outside the camp, and burn it as he burned the first bull. It is the sin offering for the assembly.(יג) וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. (יד) וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. (טו) וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי י״י וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי י״י. (טז) וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. (יז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת. (יח) וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כׇּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יט) וְאֵת כׇּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. (כ) וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם. (כא) וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא.

Vayikra 8:14-15ויקרא ח׳:י״ד-ט״ו

(14) He brought the bull of the sin offering, and Aaron and his sons laid their hands on the head of the bull of the sin offering. (15) He killed it; and Moses took the blood, and put it around on the horns of the altar with his finger, and purified the altar, and poured out the blood at the base of the altar, and sanctified it, to make atonement for it.(יד) וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת. (טו) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו.

Vayikra 10:1-5ויקרא י׳:א'-ה'

(1) And Nadab and Abihu, the sons of Aaron, took each of them his censer, and put fire therein, and laid incense thereon, and offered strange fire before the Lord, which He had not commanded them. (2) And there came forth fire from before the Lord, and devoured them, and they died before the Lord. (3) Then Moses said unto Aaron: 'This is it that the Lord spoke, saying: Through them that are nigh unto Me I will be sanctified, and before all the people I will be glorified.' And Aaron held his peace. (4) And Moses called Mishael and Elzaphan, the sons of Uzziel the uncle of Aaron, and said unto them: 'Draw near, carry your brethren from before the sanctuary out of the camp.' (5) So they drew near, and carried them in their tunics out of the camp, as Moses had said.(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי י"י אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י"י וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי י"י. (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה.

Vayikra 12:7-8ויקרא י״ב:ז׳-ח׳

(7) and he shall offer it before Hashem, and make atonement for her; and she shall be cleansed from the fountain of her blood. “‘This is the law for her who bears, whether a male or a female. (8) If she cannot afford a lamb, then she shall take two turtledoves, or two young pigeons; the one for a burnt offering, and the other for a sin offering: and the priest shall make atonement for her, and she shall be clean.’”(ז) וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי י״י וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. (ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.

Vayikra 14:4-7ויקרא י״ד:ד׳-ז׳

(4) then the priest shall command them to take for him who is to be cleansed two living clean birds, and cedar wood, and scarlet, and hyssop. (5) The priest shall command them to kill one of the birds in an earthen vessel over running water. (6) As for the living bird, he shall take it, and the cedar wood, and the scarlet, and the hyssop, and shall dip them and the living bird in the blood of the bird that was killed over the running water. (7) He shall sprinkle on him who is to be cleansed from the leprosy seven times, and shall pronounce him clean, and shall let the living bird go into the open field.(ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. (ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים. (ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.

Vayikra 14:18-20ויקרא י״ד:י״ח-כ׳

(18) The rest of the oil that is in the priest’s hand he shall put on the head of him who is to be cleansed, and the priest shall make atonement for him before Hashem. (19) “The priest shall offer the sin offering, and make atonement for him who is to be cleansed because of his uncleanness: and afterward he shall kill the burnt offering; (20) and the priest shall offer the burnt offering and the meal offering on the altar. The priest shall make atonement for him, and he shall be clean.(יח) וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי י״י. (יט) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. (כ) וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר.

Vayikra 14:52ויקרא י״ד:נ״ב

He shall cleanse the house with the blood of the bird, and with the running water, with the living bird, with the cedar wood, with the hyssop, and with the scarlet;וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת.

Vayikra 15:31ויקרא ט״ו:ל״א

“‘Thus you shall separate the children of Israel from their uncleanness, so they will not die in their uncleanness, when they defile my tabernacle that is in their midst.’”וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.

Vayikra 16ויקרא ט״ז

(1) And the Lord spoke unto Moses, after the death of the two sons of Aaron, when they drew near before the Lord, and died; (2) and the Lord said unto Moses: 'Speak unto Aaron thy brother, that he come not at all times into the holy place within the veil, before the ark-cover which is upon the ark; that he die not; for I appear in the cloud upon the ark-cover. (3) Herewith shall Aaron come into the holy place: with a young bullock for a sin-offering, and a ram for a burnt-offering. (4) He shall put on the holy linen tunic, and he shall have the linen breeches upon his flesh, and shall be girded with the linen girdle, and with the linen mitre shall he be attired; they are the holy garments; and he shall bathe his flesh in water, and put them on. (5) And he shall take of the congregation of the children of Israel two he-goats for a sin-offering, and one ram for a burnt-offering. (6) And Aaron shall present the bullock of the sin-offering, which is for himself, and make atonement for himself, and for his house. (7) And he shall take the two goats, and set them before the Lord at the door of the tent of meeting. (8) And Aaron shall cast lots upon the two goats: one lot for the Lord, and the other lot for Azazel. (9) And Aaron shall present the goat upon which the lot fell for the Lord, and offer him for a sin-offering. (10) But the goat, on which the lot fell for Azazel, shall be set alive before the Lord, to make atonement over him, to send him away for Azazel into the wilderness. (11) And Aaron shall present the bullock of the sin-offering, which is for himself, and shall make atonement for himself, and for his house, and shall kill the bullock of the sin-offering which is for himself. (12) And he shall take a censer full of coals of fire from off the altar before the Lord, and his hands full of sweet incense beaten small, and bring it within the veil. (13) And he shall put the incense upon the fire before the Lord, that the cloud of the incense may cover the ark-cover that is upon the testimony, that he die not. (14) And he shall take of the blood of the bullock, and sprinkle it with his finger upon the ark-cover on the east; and before the ark-cover shall he sprinkle of the blood with his finger seven times. (15) Then shall he kill the goat of the sin-offering, that is for the people, and bring his blood within the veil, and do with his blood as he did with the blood of the bullock, and sprinkle it upon the ark-cover, and before the ark-cover. (16) And he shall make atonement for the holy place, because of the uncleannesses of the children of Israel, and because of their transgressions, even all their sins; and so shall he do for the tent of meeting, that dwelleth with them in the midst of their uncleannesses. (17) And there shall be no man in the tent of meeting when he goeth in to make atonement in the holy place, until he come out, and have made atonement for himself, and for his household, and for all the assembly of Israel. (18) And he shall go out unto the altar that is before the Lord, and make atonement for it; and shall take of the blood of the bullock, and of the blood of the goat, and put it upon the horns of the altar round about. (19) And he shall sprinkle of the blood upon it with his finger seven times, and cleanse it, and hallow it from the uncleannesses of the children of Israel. (20) And when he hath made an end of atoning for the holy place, and the tent of meeting, and the altar, he shall present the live goat. (21) And Aaron shall lay both his hands upon the head of the live goat, and confess over him all the iniquities of the children of Israel, and all their transgressions, even all their sins; and he shall put them upon the head of the goat, and shall send him away by the hand of an appointed man into the wilderness. (22) And the goat shall bear upon him all their iniquities unto a land which is cut off; and he shall let go the goat in the wilderness. (23) And Aaron shall come into the tent of meeting, and shall put off the linen garments, which he put on when he went into the holy place, and shall leave them there. (24) And he shall bathe his flesh in water in a holy place,and put on his other vestments, and come forth, and offer his burnt-offering and the burnt-offering of the people, and make atonement for himself and for the people. (25) And the fat of the sin-offering shall he make smoke upon the altar. (26) And he that letteth go the goat for Azazel shall wash his clothes, and bathe his flesh in water, and afterward he may come into the camp. (27) And the bullock of the sin-offering, and the goat of the sin-offering, whose blood was brought in to make atonement in the holy place, shall be carried forth without the camp; and they shall burn in the fire their skins, and their flesh, and their dung. (28) And he that burneth them shall wash his clothes, and bathe his flesh in water, and afterward he may come into the camp. (29) And it shall be a statute for ever unto you: in the seventh month, on the tenth day of the month, ye shall afflict your souls, and shall do no manner of work, the home-born, or the stranger that sojourneth among you. (30) For on this day shall atonement be made for you, to cleanse you; from all your sins shall ye be clean before the Lord. (31) It is a sabbath of solemn rest unto you, and ye shall afflict your souls; it is a statute for ever. (32) And the priest, who shall be anointed and who shall be consecrated to be priest in his father's stead, shall make the atonement, and shall put on the linen garments, even the holy garments. (33) And he shall make atonement for the most holy place, and he shall make atonement for the tent of meeting and for the altar; and he shall make atonement for the priests and for all the people of the assembly. (34) And this shall be an everlasting statute unto you, to make atonement for the children of Israel because of all their sins once in the year.' And he did as the Lord commanded Moses.(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי י"י וַיָּמֻתוּ. (ב) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכׇל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. (ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. (ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה. (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי י"י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַי"י וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַי"י וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יׇעֳמַד חַי לִפְנֵי י"י לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. (יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי י"י וּמְלֹא חׇפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. (יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי י"י וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת. (יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ. (טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. (טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. (יז) וְכׇל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. (יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי י"י וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי. (כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כׇּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֺנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר. (כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. (כד) וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם. (כה) וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. (כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. (כז) וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם. (כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. (כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי י"י תִּטְהָרוּ. (לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. (לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. (לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כׇּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר. (לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכׇּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה.

Vayikra 20:3ויקרא כ׳:ג׳

I also will set my face against that person, and will cut him off from among his people because he has given of his seed to Molech, to defile my sanctuary, and to profane my holy name.וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי.

Vayikra 23:26-32ויקרא כ״ג:כ״ו-ל״ב

(26) And the Lord spoke unto Moses, saying: (27) Howbeit on the tenth day of this seventh month is the day of atonement; there shall be a holy convocation unto you, and ye shall afflict your souls; and ye shall bring an offering made by fire unto the Lord. (28) And ye shall do no manner of work in that same day; for it is a day of atonement, to make atonement for you before the Lord your God. (29) For whatsoever soul it be that shall not be afflicted in that same day, he shall be cut off from his people. (30) And whatsoever soul it be that doeth any manner of work in that same day, that soul will I destroy from among his people. (31) Ye shall do no manner of work; it is a statute for ever throughout your generations in all your dwellings. (32) It shall be unto you a sabbath of solemn rest, and ye shall afflict your souls; in the ninth day of the month at even, from even unto even, shall ye keep your sabbath.(כו) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַי"י. (כח) וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (כט) כִּי כׇל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ. (ל) וְכׇל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כׇּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. (לא) כׇּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. (לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

Bemidbar 15:22-26במדבר ט״ו:כ״ב-כ״ו

(22) “‘When you shall err, and not observe all these commandments, which Hashem has spoken to Moses, (23) even all that Hashem has commanded you by Moses, from the day that Hashem gave commandment, and onward throughout your generations; (24) then it shall be, if it be done unwittingly, without the knowledge of the congregation, that all the congregation shall offer one young bull for a burnt offering, for a pleasant aroma to Hashem, with the meal offering of it, and the drink offering of it, according to the ordinance, and one male goat for a sin offering. (25) The priest shall make atonement for all the congregation of the children of Israel, and they shall be forgiven; for it was an error, and they have brought their offering, an offering made by fire to Hashem, and their sin offering before Hashem, for their error: (26) and all the congregation of the children of Israel shall be forgiven, and the stranger who lives as a foreigner among them; for in respect of all the people it was done unwittingly.(כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה. (כג) אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה י״י וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם. (כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כׇל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַי״י וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. (כה) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם אִשֶּׁה לַי״י וְחַטָּאתָם לִפְנֵי י״י עַל שִׁגְגָתָם. (כו) וְנִסְלַח לְכׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכׇל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

Bemidbar 19:19במדבר י״ט:י״ט

and the clean person shall sprinkle on the unclean on the third day, and on the seventh day: and on the seventh day he shall purify him; and he shall wash his clothes, and bathe himself in water, and shall be clean at evening.וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב.

Bemidbar 29:7-11במדבר כ״ט:ז׳-י״א

(7) And on the tenth day of this seventh month ye shall have a holy convocation; and ye shall afflict your souls; ye shall do no manner of work; (8) but ye shall present a burnt-offering unto the Lord for a sweet savour: one young bullock, one ram, seven he-lambs of the first year; they shall be unto you without blemish; (9) and their meal-offering, fine flour mingled with oil, three tenth parts for the bullock, two tenth parts for the one ram, (10) a several tenth part for every lamb of the seven lambs; (11) one he-goat for a sin-offering; beside the sin-offering of atonement, and the continual burnt-offering, and the meal-offering thereof, and their drink-offerings.(ז) וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כׇּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. (ח) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַי"י רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם. (ט) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד. (י) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים. (יא) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.

Yeshayahu 1:18ישעיהו א׳:י״ח

Come now, and let us reason together, Saith the Lord; Though your sins be as scarlet, They shall be as white as snow; Though they be red like crimson, They shall be as wool.לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר י״י אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.

Yeshayahu 27:9ישעיהו כ״ז:ט׳

Therefore by this shall the iniquity of Jacob be expiated, And this is all the fruit of taking away his sin: When he maketh all the stones of the altar as chalkstones that are beaten in pieces, So that the Asherim and the sunimages shall rise no more.לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲוֺן יַעֲקֹב וְזֶה כׇּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ בְּשׂוּמוֹ כׇּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת לֹא יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים.

Yirmeyahu 18:23ירמיהו י״ח:כ״ג

Yet, Lord, Thou knowest All their counsel against me to slay me; Forgive not their iniquity, Neither blot out their sin from Thy sight; But let them be made to stumble before Thee; Deal Thou with them in the time of Thine anger.וְאַתָּה י״י יָדַעְתָּ אֶת כׇּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֺנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי [וְיִהְיוּ] (והיו) מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם.

Yechezkel 43:26יחזקאל מ״ג:כ״ו

Seven days shall they make atonement for the altar and cleanse it; so shall they consecrate it.שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ וּמִלְאוּ יָדָו.

Yechezkel 45:18-20יחזקאל מ״ה:י״ח-כ׳

(18) Thus saith the Lord God: In the first month, in the first day of the month, thou shalt take a young bullock without blemish; and thou shalt purify the sanctuary. (19) And the priest shall take of the blood of the sin-offering, and put it upon the door-posts of the house, and upon the four corners of the settle of the altar, and upon the posts of the gate of the inner court. (20) And so thou shalt do on the seventh day of the month for every one that erreth, and for him that is simple; so shall ye make atonement for the house.(יח) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ. (יט) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. (כ) וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת.

Classical Texts

Mishna Yoma 8:9משנה יומא ח׳:ט׳

With regard to one who says: I will sin and then I will repent, I will sin and I will repent, Heaven does not provide him the opportunity to repent, and he will remain a sinner all his days. With regard to one who says: I will sin and Yom Kippur will atone for my sins, Yom Kippur does not atone for his sins. Furthermore, for transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person.
Similarly, Rabbi Elazar ben Azarya taught that point from the verse: “From all your sins you shall be cleansed before the Lord” (Leviticus 16:30). For transgressions between a person and God, Yom Kippur atones; however, for transgressions between a person and another, Yom Kippur does not atone until he appeases the other person. In conclusion, Rabbi Akiva said: How fortunate are you, Israel; before Whom are you purified, and Who purifies you? It is your Father in Heaven, as it is stated: “And I will sprinkle purifying water upon you, and you shall be purified” (Ezekiel 36:25). And it says: “The ritual bath of Israel is God” (Jeremiah 17:13). Just as a ritual bath purifies the impure, so too, the Holy One, Blessed be He, purifies Israel.
הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ (ויקרא טז), עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו), וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר (ירמיה יז), מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.

Mishna Shevuot 1משנה שבועות א׳

(1) With regard to oaths on an utterance of the lips, there are two types that are actually four types. The Torah specifies only two types of oaths whose violation renders one liable to bring a sliding-scale offering to atone for his transgression (see Leviticus 5:4): Where a person takes an oath to perform some action, and where he takes an oath to refrain from performing some action. With regard to both types, the Torah explicitly mentions liability only for an oath pertaining to one’s future behavior. Nevertheless, the Sages derive that one is also liable for a violation of both types of oaths when they pertain to one’s past behavior. Accordingly, although only two types are explicitly mentioned in the Torah, the Sages derive that there are actually four types.
The mishna lists similar groups of halakhot. With regard to cases of awareness of the defiling of the Temple by entering it while one is ritually impure, or defiling its sacrificial foods by partaking of them while one is ritually impure, there are two types that are actually four. It is prohibited for an impure person to enter the Temple (see Numbers 19:20) or to partake of its sacrificial foods (see Leviticus 7:19–20). If one transgressed either prohibition during a lapse of awareness, then upon becoming aware of his transgression, he is liable to bring a sliding-scale offering (see Leviticus 5:2). The Torah specifies that one is liable to bring the offering only in the case in which he had a lapse of awareness of the fact that he was impure. The Sages derive that one is liable not only in these two cases, but also where he was aware of his personal status but had a lapse of awareness concerning the identity of the place he was entering or the status of the foods he ate.
With regard to acts of carrying out that are prohibited on Shabbat, there are two types that are actually four. On Shabbat, it is prohibited to transfer an item from domain to domain. The Torah explicitly refers to only two cases, both of which involve an item being transferred from a private domain to a public domain: Where the transfer is made by a person who remains in the public domain, and where the transfer is made by a person who remains in the private domain. The Sages derive that liability is incurred in these cases also if the item is transferred from the public domain to the private domain. Although only two types are mentioned by the Torah, the Sages derive that there are actually four types.
With regard to shades of leprous marks on a person’s skin, there are two types that are actually four. The Torah specifies that if a leprous mark appears on a person’s skin, the afflicted person must undergo a process of purification and then bring various offerings. Part of the classification of these types of leprosy is based on their shade of white. Two types of marks are explicitly mentioned in the Torah, and the Sages derive that each of these two types has a secondary mark.
(2) The mishna returns to the subject of defiling the Temple or its sacrificial foods. It elaborates on which offerings atone for different cases of defiling the Temple or its sacrificial foods: In cases in which one had awareness, i.e., he knew he was ritually impure and was aware of the sanctity of the Temple or foods involved at the beginning, i.e., before he transgressed, and had awareness at the end, i.e., after the transgression, but had a lapse of awareness of one of those two components in between, while he actually transgressed, this person is liable to bring a sliding-scale offering.
(3) For cases in which one had awareness at the beginning, transgressed during a lapse of awareness, and still had no awareness at the end, the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary on Yom Kippur, and Yom Kippur itself, suspend any punishment that he deserves until he becomes aware of his transgression; and then to achieve atonement he brings a sliding-scale offering.
For cases in which one did not have awareness at the beginning but had awareness at the end, the goat whose blood presentation is performed outside the Sanctuary, i.e., the goat of the additional offerings of Yom Kippur, and Yom Kippur itself, atone, as it is stated with regard to the offerings brought on Yom Kippur: “One goat for a sin-offering aside from the sin-offering of the atonements” (Numbers 29:11). The verse juxtaposes the internal and external goats together to teach that for that which this one atones, that one atones. Just as the internal goat, i.e., the one whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, atones only for a case in which there was awareness of the components of the transgression at some point, i.e., at the beginning, so too, the external goat, i.e., the goat of the additional offerings of Yom Kippur, atones only for a case in which there was awareness at some point, i.e., at the end.
(4) And for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, the goats brought as sin-offerings for the additional offerings of the Festivals and the goats brought as sin-offerings for the additional offerings of the New Moons atone. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: The goats of the Festivals atone for cases in which one never had awareness of the transgression, but the goats of the New Moons do not. But if so, for what do the goats of the New Moons atone? They atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food.
Rabbi Meir says: With regard to all the goats offered as additional offerings, those of the New Moons, Festivals, and Yom Kippur, their atonement, i.e., the atonement that they effect, is the same; they all atone for the defiling of the Temple by entering it while impure, or for the defiling of its sacrificial foods by partaking of them while impure.
Rabbi Shimon would say, delineating his opinion as the mishna expresses it above: The goats of the New Moons atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food. And with regard to the defiling of the Temple or its sacrificial foods, the goats of the Festivals atone for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, and the goats of the additional offerings of Yom Kippur atone for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end.
The Rabbis said to him: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? For example, if a goat was initially consecrated to be sacrificed as part of the Yom Kippur additional offerings, may it be sacrificed as part of the Festival additional offerings instead? Rabbi Shimon said to them: They may be sacrificed. They said to him: Since, according to you, their atonement is not the same, how could they possibly be sacrificed, this one in place of that one? Rabbi Shimon said to them: They can be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods.
(5) Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon a tradition of his opinion that differs from the way the mishna expresses it above: The goats of the New Moons atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food. The goats of the Festivals exceed them, as they atone both for a pure person who partook of impure sacrificial food and also for cases of defiling the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end.
The goats of Yom Kippur further exceed them, as they atone both for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food and for cases of defiling the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end; and they also atone for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end.
The Rabbis said to him: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? Rabbi Shimon said to them: Yes, they can be interchanged. They said to him: If what you say is so, granted that the goats of Yom Kippur may be sacrificed on the New Moons, but how could the goats of the New Moons be sacrificed on Yom Kippur when they will need to effect atonement for that which they were not consecrated for? Rabbi Shimon said to them: They can all be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods, even if each one atones for a different case.
(6) And for the intentional defiling of the Temple or its sacrificial foods, both the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary on Yom Kippur, and Yom Kippur itself, atone.
The mishna delineates how atonement is effected for other transgressions: For all other transgressions that are stated in the Torah, whether they are the minor ones or the major ones, whether they were intentional or unwitting, whether one became aware of them before Yom Kippur or did not become aware of them until after Yom Kippur, whether they involve a positive mitzva or a prohibition, whether the transgressors are subject to excision from the World-to-Come [karet] or to one of the court-imposed death penalties, the scapegoat sent to Azazel on Yom Kippur atones.
(7) Israelites and priests and the anointed priest, i.e., the High Priest, achieve atonement from the scapegoat equally. What is the difference between Israelites, priests, and the anointed priest? The difference is only that the priests achieve atonement for their defiling of the Temple or its sacrificial foods through the bull that the High Priest offers on Yom Kippur, whereas the Israelites achieve atonement for defiling caused by them through the goats that are sacrificed on Yom Kippur.
Rabbi Shimon says: With regard to the defiling of the Temple or its sacrificial foods, just as the blood of the goat, whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, atones for Israelites, so too, the blood of the bull of the High Priest, whose blood presentation is also performed inside the Sanctuary, atones for the priests. And for all other transgressions, just as the confession made over the scapegoat atones for Israelites, so too, the confession made over the bull atones for the priests.
(א) שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, יְדִיעוֹת הַטֻּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵם אַרְבָּעָה.
(ב) כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה וִידִיעָה בַסּוֹף וְהֶעְלֵם בֵּינְתַּיִם, הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד. יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף, שָׂעִיר שֶׁנַּעֲשֶׂה בִפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלֶה, עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ וְיָבִיא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד.
(ג) אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט) מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, עַל מַה שֶּׁזֶּה מְכַפֵּר, זֶה מְכַפֵּר. מַה הַפְּנִימִי אֵין מְכַפֵּר אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְדִיעָה, אַף הַחִיצוֹן אֵין מְכַפֵּר אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְדִיעָה.
(ד) וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין, אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וְעַל מַה שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין, עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשְּׂעִירִים כַּפָּרָתָן שָׁוָה עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְשֶׁל רְגָלִים מְכַפְּרִין עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף. אָמְרוּ לוֹ, מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶם, יִקְרָבוּ. אָמְרוּ לוֹ, הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה, הֵיאַךְ קְרֵבִין זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶן, כֻּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
(ה) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא. מוֹסִיף עֲלֵיהֶם שֶׁל רְגָלִים, שֶׁמְּכַפְּרִין עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף. מוֹסִיף עֲלֵיהֶם שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֵן מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף. אָמְרוּ לוֹ, מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶם, הֵן. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, יִהְיוּ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵבִין בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, אֲבָל הֵיאַךְ שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים קְרֵבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר כַּפָּרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהּ. אָמַר לָהֶן, כֻּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
(ו) וְעַל זְדוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין. וְעַל שְׁאָר עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת, הַזְּדוֹנוֹת וְהַשְּׁגָגוֹת, הוֹדַע וְלֹא הוֹדַע, עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, כְּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר.
(ז) אֶחָד יִשְׂרְאֵלִים, וְאֶחָד כֹּהֲנִים, וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ. מַה בֵּין יִשְׂרְאֵלִים לְכֹהֲנִים וּלְכֹהֵן מָשׁוּחַ, אֶלָּא שֶׁדַּם הַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁדַּם הַשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִפְנִים מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ דַּם הַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים. כְּשֵׁם שֶׁוִּדּוּיוֹ שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ וִדּוּיוֹ שֶׁל פָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים.

Sifra Vayikra 14:20ספרא ויקרא י״ד:כ׳

[יד]
״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה״ – אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.
״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה״ – אַף עַל פִּי שֶׁקָּדְמָה לַחַטָּאת.
״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִים לְאֵמוּרֵי חַטָּאת.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לְמָה חַטָּאת דּוֹמָה?
לִפְּרַקְלֵט שֶׁנִּכְנַס לְרַצּוֹת.
רִצָּה פְּרַקְלֵט וְנִכְנַס דּוֹרוֹן.

Sifra Vayikra 16:16ספרא ויקרא ט״ז:ט״ז

דִּבּוּרָא דְאַחֲרֵי מוֹת פֶּרֶק ד
[א]
״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ – יֵשׁ לִי בָּעִנְיָן הַזֶּה טֻמְאַת עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי״ (ויקרא כ׳:ג׳), טֻמְאַת גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם״ (ויקרא י״ח:ל׳), טֻמְאַת שְׁפִיכַת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ״ (במדבר ל״ה:ל״ד).
[ב]
יָכֹל עַל כָּל הַטֻּמְאוֹת הַלָּלוּ יְהֵא שָׂעִיר זֶה מְכַפֵּר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מִטֻּמְאֹת״, לֹא כָּל טֻמְאוֹת.
מַה מָּצִינוּ שֶׁחָלַק מִכְּלָל כָּל הַטֻּמְאוֹת בְּטֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, אַף כָּן לֹא נַחְלֹק אֶלָּא בְּטֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִמְּקוֹמוֹ הוּא מֻכְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת״, כָּל טֻמְאָה שֶׁבַּקֹּדֶשׁ.
[ג]
יָכֹל עַל כָּל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, יְהֵא שָׂעִיר זֶה מְכַפֵּר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״פִּשְׁעֵיהֶם״, אֵלּוּ הַמְּרָדִים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי״ (מלכים ב ג׳:ז׳), ״אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא״ (מלכים ב ח׳:כ״ב).
[ד]
מִכָּן אָמְרוּ: כָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה כַתְּחִלָּה וִידִיעָה בַסּוֹף, תּוֹלֶה לוֹ עַד שֶׁתִּוָּדַע לוֹ, וְיָבִיא בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״לְכָל חַטֹּאתָם״, בִּמְחֻיְּבֵי חַטָּאוֹת.
[ה]
״וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד״ – כַּשֵּׁם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִפְנֵי לִפְנִים, כָּךְ הוּא עוֹשֶׂה אַף בָּהֵיכָל.
מַה לִּפְנֵי לִפְנִים, אַחַת לְמַעְלָן וְשֶׁבַע לְמַטָּן מִדַּם הַפָּר, אַף בָּהֵיכָל, אַחַת לְמַעְלָן וְשֶׁבַע לְמַטָּן מִדַּם הַפָּר.
מַה לִּפְנֵי לִפְנִים, אַחַת לְמַעְלָן וְשֶׁבַע לְמַטָּן מִדַּם הַשָּׂעִיר, אַף בָּהֵיכָל, אַחַת לְמַעְלָן וְשֶׁבַע לְמַטָּן מִדַּם הַשָּׂעִיר.
״הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם״ – אַף עַל פִּי טְמֵאִים, שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶן.

Sifra Vayikra 16:33ספרא ויקרא ט״ז:ל״ג

[ח]
״וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ״ – זֶה לְפְנֵי לִפְנִים.
״אֹהֶל מוֹעֵד״ – זֶה הַהֵיכָל.
״הַמִּזְבֵּחַ״ – זֶה הַמִּזְבֵּחַ.
״יְכַפֵּר״ – אַף לָעֲזָרוֹת, ״הַכֹּהֲנִים״, אֵלּוּ הַכֹּהֲנִים.
״עַם הַקָּהָל״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל.
״יְכַפֵּר״ – אַף לַלְוִיִּם.
הִשְׁוָה כֻלָּם בְּכַפָּרָה אַחַת.
מְלַמֵּד שֶׁהֵן מִתְכַּפְּרִין בַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כַּשֵּׁם שֶׁדַּם הַשָּׂעִיר הַנֶּעֱשָׂה בִפְנִים מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ דַּם הַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים.
כַּשֵּׁם שֶׁוִּדּוּיוֹ שֶׁלַּשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, כָּךְ וִדּוּיוֹ שֶׁלַּפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים.

Sifre Bemidbar 15:22ספרי במדבר ט״ו:כ״ב

"And if you err and do not do all of these mitzvoth": Idolatry was in the category of all the mitzvoth for (unwitting transgression of) which the congregation (i.e., beth-din) brings a bullock (viz. Vayikra 4:14), and Scripture here removed it from its category (for special mention), that the congregation bring a bullock for a burnt-offering and a he-goat for a sin-offering, for which reason this section was stated. "And if you err and do not do all of these mitzvoth": Scripture here speaks of idolatry. You say idolatry, but perhaps (it speaks of his transgressing) all of the mitzvoth of the Torah. It is, therefore, (to negate this) written (Ibid. 24) "And it shall be, if by the eyes of the congregation it were done in error" — Scripture hereby singles out one mitzvah. And which is that? (the injunction against) idolatry. You say it is idolatry, but perhaps it is (any) one of all the mitzvoth stated in the Torah. It is, therefore, written "And if you err and do not do all of these mitzvoth": This comes to define "the one mitzvah." Just as one who transgresses all of the mitzvoth divests himself of the Yoke, and breaks the covenant, and perverts the Torah, so, he who transgresses one mitzvah does the same, as it is written (Devarim 17:2-3) "to destroy His covenant (— turning to the worship of other gods.") And "the covenant" is nothing other than Torah, as it is written (Ibid. 28:69) "These are the words of the covenant, etc." Rebbi says "all" is written here (Bemidbar 15:22), and "all" is written elsewhere, (Devarim 5:8) "all likenesses." Just as "all" there speaks of idolatry, so, "all" here. (Bemidbar, Ibid.) "which the Lord spoke to Moses": Whence is it derived that one who acknowledges idolatry denies the ten commandments? It is written (here, in respect to idolatry) "which the Lord spoke to Moses," and there, (in respect to the ten commandments, Shemot 20:1) "And G-d spoke all these words, saying." (Psalms 62:12) "One thing has G-d spoken; (two things ['I am the Lord your G-d, etc.' and 'There shall not be unto you other gods, etc.'] have I heard.") (Jeremiah 23:29) "Is My word not like fire, says the Lord (and like a hammer shattering rock?") Whence do I derive (the same, i.e., that one who acknowledges idolatry denies [not only what we heard from G-d,]) but also what Moses was commanded (and relayed to us)? From (Ibid. 23) "All that the Lord commanded you by the hand of Moses." And whence do I derive (the same for) what was commanded to the forefathers? From (Ibid.) "from the day that the Lord commanded." And from when did the Lord begin to command? From Adam, viz. (Bereshit 2:15) "And the Lord G-d commanded the man, etc." And whence do I derive (the same for) what was commanded to the prophets? From (Ibid.) "and onwards throughout your generations." We are hereby apprised that one who acknowledges idolatry denies the ten commandments, and what was commanded to Moses, and what was commanded to the forefathers, and what was commanded to the prophets. And one who denies idolatry acknowledges the entire Torah.
(Bemidbar, Ibid.) "And it shall be, if by the eyes of the congregation it were done in error": This mitzvah was allotted a special section in itself. Which is that? (the injunction against) idolatry. "then all the congregation shall offer one young bullock as a burnt-offering." Why mention "one"? For it would follow (otherwise), viz.: If where the congregation does not bring a bullock for a burnt-offering it brings a bullock for a sin-offering, (viz. Vayikra 4:14), then here, where the congregation does bring a bullock for a burnt-offering, how much more so should it bring a bullock for a sin-offering! It is, therefore, written "then all the congregation shall offer (only) one young bullock." "with its meal-offering and its libation": that of the burnt-offering. __ But perhaps also that of the sin-offering (is intended). It is, therefore, written (Ibid.) "as ordained" (and no libation is ordained for a sin-offering). "and one kid of goats as a sin-offering": Why mention "one"? For it would follow (otherwise), viz.: If (on Yom Kippur), where the congregation does not bring a bullock for a burnt-offering, it brings two he-goats for a sin-offering, then here, where it does bring a bullock for a burnt-offering, how much more so should it bring two he-goats for a sin-offering! It is, therefore, written "and one kid of goats as a sin-offering."
(Ibid. 25) "And the Cohein shall make atonement for the entire congregation of the children of Israel": Whence is it derived that if one of the tribes did not bring (its offering) atonement is withheld? From "And the Cohein shall make atonement for the entire congregation of the children of Israel." (Ibid.) "and it shall be forgiven them, for it was unwitting": I might understand (that they are forgiven) whether unwitting or witting; it is, therefore, written "for it was unwitting." From (24) "by the eyes of the congregation (i.e., beth-din) it were done in error," I would understand that the ruling of beth-din was in error and not willful; but as to the doing (i.e., the transgression) of the congregation, willful was equated with unwitting; it is, therefore, written "the children of Israel … for it was unwitting." If some were willful, I might think that it were considered (collectively) unwitting; it is, therefore, written "for the entire congregation of the children of Israel … for it was unwitting." (Ibid.) "and they have brought their offering": R. Meir says: If a tribe transgressed according to the (erroneous) ruling of its beth-din, I might think they bring (the offerings); it is, therefore, written "and they (i.e., all of the tribes) have brought their offering." R. Yoshiyah says: If one tribe transgressed according to the (erroneous) ruling of beth-din, whence is it derived that the other tribes bring (the offerings) because of it? From "and they (connoting all of the tribes) have brought their offering, a fire-offering to the Lord." For R. Yoshiyah says: A tribe that transgressed according to the (erroneous) ruling of beth-din is liable, and the other tribes are exempt. If a tribe transgressed according to the (erroneous) ruling of the great beth-din (i.e., the Sanhedrin), then that tribe brings a bullock, and the other tribes bring because of it. And what do they bring because of it? Twelve bullocks. R. Shimon b. Yochai says: If a tribe transgressed according to the (erroneous) ruling of beth-din, it is exempt. If it transgressed according to the ruling of the great beth-din, they bring two bullocks: one for the tribe and one for the beth-din. When is this so? With other mitzvoth; but with idolatry, they bring two bullocks and two he-goats: one bullock for a burnt-offering and a he-goat for a sin-offering for that tribe, and the same for the beth-din. The majority of the congregation is reckoned as all of the congregation. "and they have brought their offering: a fire-offering to the Lord": this is the burnt-offering; "and their sin-offering": this is the sin-offering for idolatry; "their error": this is the bullock of "concealment" of the congregation (viz. Vayikra 4:13-14). "their sin-offering … for their error": their sin-offering (i.e., the he-goats [offered] for idolatry) is like their error" the bullock of "concealment" of the congregation, in all of the procedures (of the offering). (Bemidbar, Ibid. 26) "And it shall be forgiven to the entire congregation of the sons of Israel": This tells me only of the men. Whence do I derive (the same for) the women? From "the entire congregation of the children of Israel." "and to the stranger who sojourns in their midst": Because this section is addressed to the Israelites (viz. 15:12), proselytes had to be (specifically) included. (Ibid.) "for to all the people it was in error": to exclude the high-priest, (who offers a she-goat, as an individual (viz. Ibid. 27). For it would follow (otherwise), viz.: Since the congregation bring a bullock for (transgression of) all the mitzvoth, and the high-priest brings a bullock for all the mitzvoth, then if I have learned about the congregation that just as they bring a bullock for all of the mitzvoth, so, they bring it for idolatry, then the high-priest, (too,) just as he brings a bullock for all the mitzvoth should bring a bullock for idolatry. And, furthermore, it follows a fortiori, viz.: If (in the Yom Kippur service) where the congregation does not bring a bullock, the high-priest brings a bullock (viz. Vayikra 16:3), here, (in respect to idolatry) where the congregation brings a bullock, how much more so should the high-priest bring a bullock! It is, therefore, written "for to all the people it was in error" — to exclude the high-priest.
Piska 112
וכי תשגו ולא תעשו – עבודה זרה היתה בכלל כל המצוות שהצבור מביאים עליה פר והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר עליה (ולדון בקבועה) שיהיה צבור מביאים עליה פר לעולה ושעיד לחטאת לכך נאמרה פרשה זו.
וכי תשגו ולא תעשו [את כל המצות האלה –] בעבודה זרה הכתוב מדבר. אתה אומר בעבודה זרה או אינו אלא (באחד מכל) [בכל] מצוות האמורות בתורה? תלמוד לומר: והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ייחד הכתוב מצוה (זו) [אחת] בפני עצמה ואיזו זו עבודה זרה. אתה אומר עבודה זרה או אינו אלא אחת מכל מצות האמורות בתורה? תלמוד לומר: וכי תשגו ולא תעשו [את כל המצות] באו כל המצות ללמד על מצויה אחת, מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה [אף מצוה אחת שעובר עליה פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה. ואיזה זה עבודה זרה שפורק עול ומפר ברית] (אף העובר על מצוה אחת פורק עול ומפר ברית) ומגלה פנים בתורה שנאמר לעבור בריתו (דברים י״ז), ואין ברית אלא תורה, שנאמר אלה דברי הברית.
רבי אומר נאמר כאן כל ונאמר להלן כל מה כל האמור להלן בעבודת גלולים הכתוב מדבר אף כל האמור כאן בעבודת גלולים הכתוב מדבר.

Yerushalmi Yoma 7:2ירושלמי יומא ז׳:ב׳

ולמה בבגדי לבן א״ר חייה בר בא כשירות של מעלן כך שירות של מטן מה למעלן (יחזקאל ט) ואיש אחד בתוכם לבוש בדים אף למטן (ויקרא טז) כתנת בד קדש ילבש:

Bavli Rosh HaShanah 26aבבלי ראש השנה כ״ו.

Ulla said: This is the reasoning of the Rabbis, who say that the horn of a cow is unfit for sounding on Rosh HaShana. They say this in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda said: For what reason does the High Priest not enter the innermost sanctum, the Holy of Holies, with his golden garments to perform the service there on Yom Kippur? It is because a prosecutor [kateigor] cannot become an advocate [sanneigor]. Since the Jewish people committed the sin of worshipping the Golden Calf, the High Priest may not enter the Holy of Holies to atone for the Jewish people wearing golden garments, as they would bring that sin to mind.
עולא אמר היינו טעמא דרבנן כדרב חסדא דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור

Bavli Horayot 7bבבלי הוריות ז׳:

MISHNA: The court is liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of the action by the general public on the basis of that ruling. And likewise, the anointed priest is liable only for an erroneous ruling and his unwitting performance of an action on the basis of that ruling. And the court and the priest are liable for a ruling with regard to idol worship only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of the action on the basis of that ruling.
GEMARA: With regard to the halakha that the court is liable only for absence of awareness of the matter together with unwitting performance of an action, the Gemara asks: From where do we derive this halakha? It is derived from a verse, as the Sages taught in a baraita that it is stated: “And if the entire congregation of Israel shall act unwittingly” (Leviticus 4:13). One might have thought that they will be liable to bring a bull for every case of unwitting performance of an action. Therefore, the verse states: “Shall act unwittingly, and the matter was hidden” (Leviticus 4:13), from which it is derived that the court is liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling.
The mishna continues: And likewise the anointed priest. The Gemara asks: From where do we derive this? It is derived from a verse, as it is written with regard to the anointed priest: “If the anointed priest shall sin so as to bring guilt upon the people” (Leviticus 4:3), indicating that the status of an anointed priest is like that of the general public.
The mishna continues: And the court and the priest are liable for a ruling with regard to idol worship only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling. The Gemara asks: From where do we derive this?
The Gemara answers: It is derived as the Sages taught: Due to the fact that idol worship left the category of unwitting transgressions to be discussed by itself (see Numbers, chapter 15), one might have thought that the court and the priest would be liable for a mere unwitting performance of the action. Therefore, the term “from the eyes of” is stated here, with regard to idol worship (Numbers 15:24), and “from the eyes of” is stated there, with regard to an unwitting communal sin-offering for all other mitzvot (Leviticus 4:13). Just as there they are liable only for absence of awareness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling, so too here, they are liable only for absence of aware-ness of the matter, leading to an erroneous ruling, together with unwitting performance of an action on the basis of that ruling.
מתני׳: אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה וכן המשיח ולא בעבודה זרה אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.:
גמ׳: מנלן דתנו רבנן ישגו יכול יהו חייבין על שגגת מעשה ת״ל ישגו ונעלם דבר אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.:
וכן המשיח.: מנלן דכתיב לאשמת העם הרי משיח כצבור.:

Bavli Zevachim 39bבבלי זבחים ל״ט:

“As he did with the bull” (Leviticus 4:20); this is a reference to the bull for an unwitting sin of the anointed priest, teaching that all of the sprinklings of the blood of this bull are also indispensable. “A sin offering”; these are the goats for an unwitting communal sin of idol worship, teaching that they are offered in the same manner as the bull for an unwitting communal sin, their blood being sprinkled in the Sanctuary and their flesh burned. One might have thought that I should include also the goats of the Festivals and the goats sacrificed on the New Moons, which are communal offerings as well, i.e., that their service should be performed inside the Sanctuary like that of the bull for an unwitting communal sin. Therefore, the verse states: “So shall he do with this” (Leviticus 4:20), which indicates that this service is performed only with this animal and not with the goats of the Festivals or the goats of the New Moons.
The Gemara asks: And what did you see to include these goats for an unwitting communal sin of idol worship and to exclude those goats sacrificed on the Festivals and the New Moons? The Gemara answers: After noting that the verse included some offerings and excluded others, one can say: I include these goats for an unwitting communal sin of idol worship, as they atone for the known transgression of a mitzva, i.e., idol worship, and therefore they are similar to the bull for an unwitting communal sin, which is brought for an erroneous ruling of the Sanhedrin with regard to a specific mitzva. And I exclude those goats sacrificed on the Festivals and the New Moons, as they do not atone for the known transgression of a mitzva, but rather they atone for the unwitting defilement of the Temple or its sacrificial foods.
 לפר זה פר יום הכפורים, כאשר עשה לפר {ויקרא ד׳:כ׳} זה פר כהן משיח, החטאת אלו שעירי עבודה זרה יכול שאני מרבה אף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים תלמוד לומר לו.
ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שמכפרין על עבירת מצוה ידועה ומוציא אני אלו שאין מכפרין על עבירת מצוה ידועה.

Vayikra Rabbah 21:7ויקרא רבה כ״א:ז׳

מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (ויקרא טז, ב): וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר לוֹ לֵךְ נַחֲמוֹ בִּדְבָרִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם. (ויקרא טז, ב): וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, צַעַר גָּדוֹל הָיָה לוֹ לְמשֶׁה בְּדָבָר זֶה, אָמַר אוֹי לִי שֶׁמָּא נִדְחַף אַהֲרֹן אָחִי מִמְחִצָּתוֹ. בְּכָל עֵת, יֵשׁ עֵת לְשָׁעָה, וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵת. יֵשׁ עֵת לְיוֹם (יחזקאל ד, יא): וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה. יֵשׁ עֵת לְשָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יא, א): וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה. יֵשׁ עֵת לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה (תהלים קה, יט): עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ. יֵשׁ עֵת לְשִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ט, ב): לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאוֹמֵר (ירמיה כז, ז): עַד בֹּא עֵת אַרְצוֹ. יֵשׁ עֵת לְעוֹלָם (תהלים ד, ח): נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֹא כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה סָבוּר, לֹא עֵת לְשָׁעָה, וְלֹא עֵת לְיוֹם, וְלֹא עֵת לְשָׁנָה, וְלֹא עֵת לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְלֹא עֵת לְשִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא עֵת לְעוֹלָם, אֶלָּא בְּכָל שָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לִכָּנֵס יִכָּנֵס, רַק שֶׁיִּכָּנֵס בַּסֵּדֶר הַזֶּה. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אֶלְעָאי אָמַר בִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה זוּגִין בִּשְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה רִמּוֹנִים, וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זוּגִין וּבְשִׁבְעִים וּשְׁנַיִם רִמּוֹנִין.

Shemot Rabbah 38:8שמות רבה ל״ח:ח׳

דָּבָר אַחֵר, וְזֶה הַדָּבָר, בְּאֵיזֶה זְכוּת הָיָה אַהֲרֹן נִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, זְכוּת הַמִּילָה הָיְתָה נִכְנֶסֶת עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז, ג): בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, זוֹ הַמִּילָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (בראשית יז, י): זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלאכי ב, ה): בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר, זְכוּת הַשְּׁבָטִים הָיְתָה נִכְנֶסֶת עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם, מִנְיַן זֶה, י״ב, וְאֵלּוּ הֵן י״ב אֲבָנִים שֶׁהָיוּ נְתוּנוֹת עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וַעֲלֵיהֶם שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים, וְכַסֵּדֶר הַזֶּה הָיוּ נְתוּנוֹת, רְאוּבֵן שָׁדַרְגָּנִין, שִׁמְעוֹן שִׁמְפּוֹזִין, לֵוִי דְּיָקְנִיתִין, יְהוּדָה בְּרָדִינִין, יִשָֹּׂשכָר סַנְפִּירִינוֹוּן, זְבוּלוּן אִסְמָרַגְדִּין, דָּן כּוֹחָלִין, נַפְתָּלִי אָבָאטִיס, גָּד הִימוֹסְיוֹן, אָשֵׁר קְרוֹמַטִּיסִין, יוֹסֵף פְּרָאלוֹקִין, בִּנְיָמִין מַרְגָלִיטוֹס. מַה טַּעַם, שֶׁיְהֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּבְבִגְדֵי כֹהֵן בִּכְנִיסָתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְנִזְכָּר לִזְכוּת הַשְּׁבָטִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה פַּדְגוֹגוֹ נִכְנַס אֶצְלוֹ לְלַמֵּד סַנֵּיגוֹרְיָא עַל בְּנוֹ, וְהָיָה מִתְיָרֵא מִן הָעוֹמְדִים עָלָיו שֶׁמָּא יִפְגְּעוּ בּוֹ, מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ הִלְבִּישׁוֹ פּוֹרְפִּירָא שֶׁלּוֹ שֶׁיְהוּ רוֹאִין אוֹתוֹ וּמִתְיָרְאִין מִמֶּנּוּ. כָּךְ אַהֲרֹן הָיָה נִכְנַס בְּכָל שָׁעָה לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְאִלּוּלֵי זְכֻיּוֹת הַרְבֵּה שֶׁהָיוּ נִכְנָסוֹת עִמּוֹ וּמְסַיְּעוֹת אוֹתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לְהִכָּנֵס, לָמָּה, שֶׁהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁם, מֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לוֹ מִדְּמוּת לְבוּשֵׁי הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי כח, מ): וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתָּנֹת, כְּשֵׁם שֶׁכָּתוּב (ישעיה נט, יז): וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם.

Tanchuma Ki Tisa 31תנחומא פרשת כי תשא ל״א

פְּסָל לְךָ. אֵימָתַי יָרַד מֹשֶׁה מִן הָהָר? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם, מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם עָשָׂה מֹשֶׁה אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיצַד? בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (שמות יט, א). בְּשִׁשָּׁה בַּחֹדֶשׁ נָתַן לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּכְתִיב בּוֹ: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שמות יט, ב). וְעָשָׂה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִסִּיוָן וְשִׁשָּׁה עָשָׂר מִתַּמּוּז, הֲרֵי אַרְבָּעִים יוֹם. יָרַד בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, רָאָה אֶת הָעֵגֶל וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, וְרִדָּה אֶת הַסְּרוּחִין שְׁמוֹנָה עָשָׂר וְתִשְׁעָה עָשָׂר. וְחָזַר וְעָלָה בְּעֶשְׂרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה׳ וְגוֹ׳. וּכְתִיב: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה׳ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וְגוֹ׳, עָשָׂה שָׁם עֲשָׂרָה מִן תַּמּוּז וְכָל חֹדֶשׁ אָב, הֲרֵי אַרְבָּעִים יוֹם. עָלָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל כְּשֶׁאָמַר לוֹ פְּסָל לְךָ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְגוֹ׳, וַיִּפְסֹל וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל. עָשָׂה שָׁם אֱלוּל כֻּלּוֹ וַעֲשָׂרָה מִתִּשְׁרֵי וְיָרַד בֶּעָשׂוֹר. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בִּתְפִלָּה וְתַעֲנִית, וּבוֹ בַּיּוֹם נֶאֱמַר לוֹ לְמֹשֶׁה: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר יד, כ). וּקְבָעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סְלִיחָה וּמְחִילָה לְדוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר (ויקרא טז, ל). וּמִיָּד צִוָּה לוֹ לְמֹשֶׁה, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. פְּסָל לְךָ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר. כָּךְ בָּרִאשׁוֹנָה, וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וְגוֹ׳ (שמות כה, ח). וְכָאן: וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא. הַלּוּחוֹת רִאשׁוֹנוֹת עַל שֶׁנִּתְּנוּ בְּפֻמְבֵּי, לְפִיכָךְ שָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן הָרַע וְנִשְׁתַּבְּרוּ. וְכָאן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין לְךָ יָפֶה מִן הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת (מיכה ו, ח).

Medieval Texts

R. Saadia Gaon Tafsir, Vayikra 16ר׳ סעדיה גאון תפסיר ויקרא ט״ז

(ח) ונתן עליהם שני גורלות, האחד לבית ה' והשני להר 'עזאז'.
(ט) והקריב את השעיר אשר עלה עליו הגורל לבית ה' ועשהו חטאת.
(י) והשעיר אשר עלה עליו הגורל להר 'עזאז' יעמד חי בידי ה' לכפר עליו לשלח אתו להר 'עזאז' למדבר.
(טז) ויבקש כפרה בקודש על עבירות בני ישראל ופשעיהם וכל חטאיהם.
(כב) והוא ישא את השעיר על צווארו בעד כל פשעיהם אל ארץ שבורה, ואז ישלח אותו למדבר.

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeiot 3:10ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ג׳:י׳

והתשיעי הקרבן אשר היו מקריבים לעזאזל ביום הכיפורים, כי כבר נדמה לבני אדם שהוא שם שד. ואומר: כי עזאזל שם הר, כמו שאמר במקום אחר (מ"ב י"ד ז') הוא הכה את אדום בגיא מלח עשרת אלפים ותפש את הסלע במלחמה ויקרא שמה יקתאל עד היום. וכן יבנאל וירפאל הכל מקומות. והיה אחד משני השעירים מקריבים אותו על הכהנים במקדש, והאחר מקריבים אותו על ההמון חוץ למקדש, על דרך היתרון. אבל ענין הפלת הגורלות אשר הוא יותר זר ממה שיש בענין. אבאר: כי אין זה לשנוי המוקרב לו, אך הם שניהם קרבן לאלוה אחד. אך הפלת הגורלות בעבור שנוי המוקרב בעדם, והם כהנים וישראל. וראוי שיפילו גורלות תחלה, וכאשר יהיה לכל אחד שלו, אז יקריב אותו בעד נפשו בבירור שהוא קנין לו.

Rashi Shemot 30:10רש״י שמות ל׳:י׳

וכפר אהרן AND AARON SHALL MAKE EXPIATION – This refers to the placing of the blood upon the horns of the altar.
אחת בשנה ONCE IN THE YEAR – On the Day of Atonement. This is what is said in the section אחרי מות, which describes the sacrificial service on that day, (Leviticus 16:18) "And he shall go out unto the altar that is before the Lord and make an expiation upon it".
חטאת הכפרים SIN-OFFERING OF EXPIATION – These are the bullock and goat of the Day of Atonement which atone for the uncleanness of the Sanctuary and its holy offerings (Shevuot 2b; cf. Rashi on Leviticus 16:11).
קדש קדשים [IT IS] MOST HOLY – the altar is sanctified for offering on it these things alone and not for any other sacrificial service.
וכפר אהרן – מתן דמים.
על קרנתיו אחת בשנה – ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות: ויצא אל המזבח אשר לפני י״י וכפר עליו (ויקרא ט״ז:י״ח).
חטאת הכפורים – הם פר ושעיר של יום הכפורים, המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו.
קדש קדשים הוא – המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת.

Rashi Vayikra 16:1-3, 11, 15-16, 34רש״י ויקרא ט״ז: א'-ג', י"א, ט"ו-ט"ז, ל"ד

(1) 'וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו‎‎ AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES AFTER THE DEATH OF THE TWO SONS OF AARON etc. —What is this statement intended to tell us? (i.e. why is it at all stated when God spoke this to Moses?) Rabbi Elazar ben Azariah illustrated this by a parable: It may be compared to the case of a sick person whom the physician visited. He (the physician) said to him: "Do not eat cold things nor sleep in a damp place!" Another physician came and said to him: "Do not eat cold things, nor sleep in a damp place so that thou mayest not die a Mr. So-and-so died!" Certainly this (the latter) put him on his guard more than the former; that is why Scripture states "after the death of the two sons of Aaron" (Sifra, Acharei Mot, Section 1 3).
(2) יבא‎ ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES, SPEAK UNTO AARON THY BROTHER THAT HE COME NOT [AT ALL TIMES INTO THE HOLY PLACE]! THAT HE DIE NOT as his sons have died (Sifra, Acharei Mot, Section 1 4).
ולא ימות THAT HE DIE NOT – for if he comes into the Holy of Holies at any time other than Yom-Kippur he will die (Sifra, Acharei Mot, Section 1 4).
כי בענן אראה means, for I constantly show Myself there with My pillar of cloud, and because the revelation of My Shechinah takes place there he should take care not to make it his habit to come there. This is the literal meaning of the verse. The Halachic explanation is: He shall not come into the Holy of Holies except with (i.e. on the occasion when he is going to raise) a cloud of incense on the Day of Atonement (Yoma 53a).
(3) בזאת WITH THIS [SHALL AARON COME] – The numerical value of this word is 410, being an allusion to the 410 years during which the First Temple existed (cf. Leviticus Rabbah 21 9).
'בזאת יבא אהרן וגו WITH THIS SHALL AARON COME [INTO THE HOLY PLACE] etc. – And this, also, shall not be at any time he pleases, but on the day of Atonement, as it is explicitly stated at the end of this section (vv. 29—34). "In the seventh month on the tenth day of the month [ye shall fast … And the priest … shall make expiation]".
(11) 'וכפר בעדו וגו‎ AND HE SHALL MAKE AN EXPIATION FOR HIMSELF etc. — This implies a second confession of sins which he was to make for himself and on behalf of his brother-priests, who may all be termed "his house", as it said (Psalms 135:19) "Bless the Lord, o house of Aaron, etc." (cf. Shevuot 14a). Hence we learn that the priests become atoned for by means of it (the bullock). The expiation effected by it extended, however, only to those sins committed by causing uncleanness to the Sanctuary or holy things (i.e. by the priests having entered the Sanctuary or eaten of the holy things in such a state), as it is said (v. 16) "And he shall make an expiation for the holy place because of the uncleanness [of the children of Israel] etc.".
(15) אשר לעם [THE GOAT OF THE SIN-OFFERING] THAT IS FOR THE PEOPLE – Only for that which the bullock effects atonement for the priests (i.e. for ומאת מקדש וקדשיו‎ט) the goat effects atonement for the Israelites. It (the goat spoken of here) is that goat upon which the lot "for the Lord" fell (Yoma 61a; Shevuot 2b).
כאשר עשה לדם הפר AS HE DID WITH THE BLOOD OF THE BULLOCK, viz., sprinkling once upwards and seven times downwards (Yoma 53b).
(16) מטמאת בני ישראל [AND HE SHALL MAKE AN EXPIATION FOR THE HOLY PLACE] BECAUSE OF THE UNCLEANNESS OF THE CHILDREN OF ISRAEL – i.e. for those who entered the Sanctuary in a state of uncleanness without having finally become conscious of this fact (Shevuot 7b), for it is said לכל חטאתם, and the word חטאת implies a sin committed unconsciously.
ומפשעיהם AND BECAUSE OF THEIR TRANSGRESSIONS – This implies atonement also for those who entered the Sanctuary presumptuously in a state of uncleanness (Shevuot 7b; cf. also Shevuot 2a and Sifra, Acharei Mot, Chapter 4 1).
וכן יעשה לאהל מועד AND SO SHALL HE DO FOR THE APPOINTED TENT – Just as he sprinkled in the "Interior" (the Holy of Holies) from the blood of both of them (of the bullock and the goat) once upwards and seven times downwards so he sprinkles over against the Partition Vail from outside (i.e. standing in the היכל; cf. Leviticus 4:6) once upwards and seven times downwards (Sifra, Acharei Mot, Chapter 4 5; Yoma 56b).
השכן אתם בתוך טמאתם – This implies that although they are unclean nevertheless the Shechinah dwells in their midst (Sifra, Acharei Mot, Chapter 4 5; Yoma 57a).
(34) 'ויעש כאשר צוה וגו AND HE DID AS [THE LORD] COMMANDED [MOSES] etc. – When the next Day of Atonement arrived he (Aaron) did everything as is here set forth in order. And Scripture only states this in order to declare the praise of Aaron — that he did not attire himself with them (the official garments) for his own aggrandisement, but as one who was executing the ordinance of his King (Sifra, Acharei Mot, Chapter 8 10).
(א) אחרי מות שני בני אהרן – מה תלמוד לומר? היה ר׳ אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, ובא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות, כדרך שמת פלוני, זה זירזו יותר מן הראשון, לכך נאמר: אחרי מות שני בני אהרן.
(ב) ויאמר י״י אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא – שלא ימות כדרך שמתו בניו.
[ואמר ר׳ חייא בר אבא: באחד בניסן מתו בניו של אהרן ומזכיר מיתתן ביום הכפורים שמיתת צדיקים מכפרת כיום כיפור מכפר.]
ולא ימות – שאם בא הוא מת.
כי בענן אראה וגו׳ – כי תמיד אני אראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגילוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו.
ורבותינו דרשוהו: אל יבא, כי אם בענן הקטרת ביום הכפורים.
(ג) בזאת – גימטריא שלו: ארבע מאות ועשר, רמז לשני בית ראשון.
בזאת יבא אהרן – ואף זאת לא בכל עת, כי אם ביום הכפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה: בחדש השביעי בעשור לחדש (ויקרא ט״ז:כ״ט).
(יא) וכפר בעדו וגו׳ – ווידוי שיני עליו ועל אחיו הכהנים, שהן כולן קרוין ביתו, שנאמר: בית אהרן ברכו וגו׳ (תהלים קל״ה:י״ט), מיכן שהכהנים מתכפרים, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו, כמה שנאמר: וכפר על הקדש מטומאות וגומ׳ (ויקרא ט״ז:ט״ז).
(טו) אשר לעם – מה שהפר מכפר על הכהנים, מכפר השעיר על ישראל, והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם.
כאשר עשה לדם הפר – אחת למעלה ושבע למטה.
(טז) מטומאות בני ישראל – על הנכנסין למקדש בטומאה, ולא נודע להם בסוף, שנאמר: לכל חטאתם, וחטאת הוא שוגג.
ומפשעיהם – אף הנכנסים למקדש מזיד בטומאה.
וכן יעשה לאהל מועד – כשם שהזה משניהם אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרכת מבחוץ משניהם: אחת למעלה ושבע למטה.
השכן אתם בתוך טמאתם – אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם.
(לד) ויעש כאשר צוה וגו׳ – כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה. ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו, אלא כמקיים גזירת מלך.

R. Yosef Kara Vayikra 16ר׳ יוסף קרא ויקרא ט״ז

(א) אחרי מות – והפסוקי׳ נכתבי׳ כסדר המצוה כאשר נאמרו טומא׳ מקדש וקדשיו בתחילה, הנוגע בכל טמא ואכל קדש יביא קרבן, וא״כ הזהיר על הנכנס למקדש בטומאה כו׳. (פענח רזא כ״י אוקספורד 103 בשם ה״ר יוסף קרא)
(ו) [וכ]פר בעד[ו] [ו]בעד ביתו – בכפרת דברים ה[כ]ת׳ מדבר. (קונטרס אחרון של ר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1)
(טז) וכן יעשה לאוהל מועד – כשם שכיפר לפניי ולפנים, כן יכפר באהל מועד בהיכל, שיזה מן הדם על הפרכת כשם שהיזה בפנים, ויתכפר להם על אהל מועד.
השוכן אתם בתוך טמאותם – שגרמו לאהל מועד ששרוי אתם בתוך טומאותם, שנכנסו לו טמאים והיה להם לפרוש, שלא יהא אהל מועד שרוי אתם בתוך טמאתם. (כ״י ברלין 1221 עם הכותרת ״ואני הכותב יוסף ב״ר שמעון אומר אני״)

Rashbam Vayikra 16:1-2, 10, 34רשב״ם ויקרא ט״ז:א'-ב', י', ל"ד

(1) אחרי מות AFTER THE DEATH [OF THE TWO SONS OF AARON]: God then warned Aaron, so that he too should not die like his sons did for entering the Temple in an unauthorized manner.
(2) כי בענן אראה על הכפרת FOR I APPEAR IN A CLOUD OVER THE COVER: According to the plain meaning of Scripture, this verse means "because it is through a pillar of cloud that I appear regularly over the cover [of the Ark, inside of the Holy of Holies]." So it says (in Exodus 25:22), "[There I will meet with you,] and I will speak to you from above the cover, from between the two cherubim [that are on the Ark]." If the priest were to see [this pillar of cloud], he would die.
Accordingly God commanded that, when he enters [the Holy of Holies] on the Day of Atonement, he should offer incense there beforehand, inside the Holy of Holies, so as to darken the Temple with a cloud of incense. [Only] then would he bring the blood of the bull and the blood of the goat [into the Holy of Holies].
(10) לשלח אותו לעזאזל המדברה TO RELEASE IT TO AZAZEL, TO THE WILDERNESS: According to the plain meaning of Scripture [this means] "to release it alive to [let it go graze with] the [other] goats in the wilderness." This is just like what is done with the bird offerings of the "leper," that purify him from his impurity; [concerning one of the two birds] it is written (Lev. 14:7),] "he shall set the live bird free (וְשִׁלַּח) in the open country." So here also, in order to purify the Israelites from their sins, he sets the goat free in the wilderness (מדבר).
[The word מדבר means] a place where animals graze. So it is written (Ex. 3:1) that Moses "led the sheep to the מדבר." So also in rabbinic literature [one speaks of two kinds of animals], "מדבריות and בייתיות – domesticated."
עזאזל [The word] AZAZEL: [should be understood as if its final letter] lamed were [an] extra [added, but insignificant letter]. So also [one should interpret] the lamed in [the phrase] (Hos. 10:14), בית ארבאל. [The word Arbel there actually derives from the root ’ r-b "to lie in wait,"] as in the phrase (in Deut. 19:11) "וארב לו – lies in wait for him." Similarly the [final] mem in words like ריקם (empty) or חנם (free) are extra letters, [i.e. they are not letters of the root. They were added to the root letters] to create an [abstract?] noun [or adjective], just like the final nun in words like שגעון – madness, עצבון – sadness or עשרון – a tenth.
[Below (vs. 22), the place to which the goat is sent is called] ארץ גזירה, which means an arid land in which there are no [cultivated] crops, a land which is cut off (גזורה) and separated from anything good.
(34) ויעש HE: Aaron, when the Day of Atonement arrived, DID WHAT THE LORD HAD COMMANDED MOSES.
(א) אחרי מות – הזהיר את אהרן שלא ימות כבניו על ביאת מקדש שלא כדת.
(ב) כי בענן אראה על הכפורת – לפי פשוטו: שהרי מתוך עמוד הענן אני נראה כל שעה על הכפרת, כדכתיב: ודיברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים (שמות כ״ה:כ״ב), ואם יראה הכהן ימות. לפיכך כשיכנס ביום הכיפורים, ציוהו הקב״ה להקטיר קטורת בפנים תחילה להחשיך את הבית בענן הקטורת, ואחר כך יביא דם הפר ודם השעיר.
(י) לשלח אותו לעזאזל המדברה – לפי פשוטו: לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כמו שמצינו בציפרי מצורע: ושלח את הצפור החיה על פני השדה (ויקרא י״ד:ז׳) – לטהרו מטומאתו. אף כאן, לטהר את ישראל מעונותם משלחו אל המדבר, והוא מקום מרעה הבהמות, כדכתיב וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג׳:א׳). ובתלמוד (משנה ביצה ה׳:ז׳): מדבריות בייתות.
עזאזל – למ״ד יתירה, כלמ״ד בית ארבאל (הושע י׳:י״ד) שהיא מלשון וארב לו (דברים י״ט:י״א). וכן: מ״ם של ריקם וחנם יתירות לתיקון פעולה, כמו נו״ן של שגעון ועצבון ועשרון.
(לד) ויעש – אהרן כשהגיע יום הכיפורים, כאשר צוה י״י את משה.

Ibn Ezra Vayikra 16:1אבן עזרא ויקרא ט״ז:א׳

after the death After warning Israel not to die [15:31], God now tells Moshe to warn Aaron not to die as his two sons died [10:2].
they drew near The heh at the end of this verbal noun (which appears in, "to approach the work" [Exodus 36:2]) here reverts to a tav , following the pattern for the feminine heh. Rabbi Abu al-Faraj Furqan ibn Asad erred when, in his system of thought, he classified the word as a noun.
אחרי שהזהיר ישראל שלא ימותו (ויקרא ט״ו:ל״א), אמר השם למשה שיזהיר גם אהרן שלא ימות כאשר מתו בניו. וזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו הקטורת לפנים מהפרכת.
ומלת בקרבתם – שם הפועל, וה״א לקרבה אל המלאכה (שמות ל״ו:ב׳), שב ת״ו, כמנהג ה״א הנקבה.
ותעה ר׳ ישועה, שאמר: שהוא שם, במשקל: חכמתם (ירמיהו מ״ט:ז׳).

Ibn Ezra Vayikra 16:16אבן עזרא ויקרא ט״ז:ט״ז

he will perform atonement for the holiness i.e., for the Holy of Holies
So will he do for the Tent of Assembly i.e., he will sprinkle seven times before the ark-cover and on the corners of the incense altar.
atonement The blood will serve as a ransom, so that he not be destroyed on account of the ritual impurity of others.
וכפר על הקדש – הוא קדש הקדשים.
וכן יעשה לאהל מועד – שיזה שבע פעמים לפני הכפורת ועל קרנות מזבח הקטורת.
וטעם וכפר על הקדש – להיות הדם כופר שלא ישחת בעבור טומאת המטמאים.

Ibn Ezra Vayikra 16:18אבן עזרא ויקרא ט״ז:י״ח

he will go out to the altar This denotes the sacrificial altar [according to halakha, it denotes the incense altar — Translator].ויצא אל המזבח – הוא מזבח העולה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 30:1ר׳ יוסף בכור שור שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר קטורת – להקטיר עליו קטורת. מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא: כעין שעושין המלכים מוגמר לבשם, ומזבח העולה כגון בית המטבחים, ושולחן, ומנורה. והמטבחיים רחוק משכנו של מלך, והשולחן והמנורה והמוגמר קרוב יותר. ובית קדשי הקדשים – חדר המלך ומקום כסאו. ולא מפני שהקב״ה צריך לזה, כי לו כל חייתו יער, בהמה, ועוף, וכמו שנאמר אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ׳:י״ב). אלא שהקב״ה חפץ להצדיק את ישראל, וכמו שאמרו החכמים (משנה מכות ג׳:ט״ז): רצה המקום לזכות את ישראל, לפיכך הרבה תורה ומצות. ולכך שיכן שכינתו ביניהם – שתהא אימתו ויראתו עליהם, ותיקן שיקריבו לפניו קרבנות, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, תמידין ומוספין – לכפר עליהם. שכשאדם חוטא ורואה ויודע שנתכפר לו, ויודע שהוא נקי, נזהר יותר מלחטא ומללכלך עצמו בחט{א}. ואם לא ידע שמתכפר לו, וחוטא היום ולמחר, וסבור הריני מלוכלך בחטאים, שוב אינו נזהר על עצמו. וכן אמרו רבותינו (בבלי יומא פ״ו:): כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. ולכך קבע הקב״ה לישראל קרבנות להתכפר בהם, ויום הכפורים למחילה ולסליחה, שלא ירגילו לחטאים. משל לאדם שיש לו בגדים צחים נקיים ומלובנים, כל זמן שבגדיו מלובנים, הוא נזהר בהם מן הטיט ומן הליכלוך, וכיון שנתלכלכו, אינו נזהר בהם. ולכך צוה הקב״ה על העבודה ועל הקרבנות, וזהו שאמר שלמה: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳).

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:1, 4, 10, 33ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז

(א) אחרי מות שני בני אהרון – לאחר שמתו בני אהרון, מיד פירש הקב״ה על הדברים הגורמים מיתה לבאים למקדש, כגון יין ושכר אל תשת (ויקרא י׳:ט׳), ופי׳ ר׳ דלא שייך בהו טומאה. ואחרי כן שמנה שרצים מטמאין, וכל דבר המטמא גורם מיתה לבא במקדש, כמו שמתו בני אהרון בביאת מקדש, ואגבן איסור שקצים שהם אסורים אף על גב דלית בהו טומאה, ואחר כך יולדת דכתיב בה: ואל המקדש לא תבא (ויקרא י״ב:ד׳), ואחר כך נגעים שמשולחין ממחנה שכינה ואף משאר מחנות, ונגעי בגדים ונגעי בתים שאף הם גורמים טומאה ומיתה לבא במקדש, וזב ובעל קרי ונידה וזבה ואיש אשר ישכב עם טמאה. ובסוף כולם כתיב: והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני (ויקרא ט״ו:ל״א), כאשר מתו בני אהרון שבאו שלא כהלכה. וכתב כל אחד ואחד וטהרתו וכפרתו איך יוכשר לבא במקום הקודש, וכל אילו שייכו אחר מיתת בני אהרן. אבל עתה בזאת הפרשה הזכיר מיתת בני אהרון, לפי שזאת הפרשה מזהרת ממש על דבר שגרם להם המיתה, שהן לא באו לפי הפשט, לא שתויי יין ולא טמאים, אלא שנכנסו לפני המלך בלא רשות, שאין לבא בבית הפנימית בלא רשות, והבא אחת דתו להמית על שעשה שלא כהוגן. וכן כתוב בבני אהרון אשר לא צוה אותם (ויקרא י׳:א׳), שבאו בלא רשות. ועתה מזהיר על אהרון, שהוא בן ביתו של הקב״ה, שלא יכנס לפני ולפנים, וכל שכן אחרים שאינם כל כך בני ביתו של הקב״ה.
(ד) כתונת בד קודש ילבש – שאינו נכנס בבגדי זהב שהוא אדום, אלא בבגדי לבן, סימן שהחטאים, שהם אדומים כדכתיב: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיהו א׳:י״ח), מתלבנים היום ומתכפרים. ואין נכון שיצא מלפני הקב״ה בצבע אדום, אלא בלבן שיראה שנתכפר העון, ולפיכך החטאים אדומים שמביאין לידי כעס והכעס מאדים את הפנים.
(י) יעמד חי – דוגמא, כשהיה מקריב ומכפר היה עומד שם, והעונות מתפרשות מישראל ונטענות עליו, כדכתיב: ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה (ויקרא ט״ז:כ״ב). והוא תמורתם ונתפס בעונם ומנותח איברים, ועליו הקב״ה מכלה חמתו, ושב חרון אף השם מישראל.
(לג) וכפר את מקדש הקודש – מטומאת מקדש וקדשיו.
ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר – מעונם. לימד שהקב״ה ירצה כל הכהנים גדולים כמו אהרון, לכפר על הכל בין משוח בין מרובה בגדים.

Rambam Hilkhot Shegagot 11:9רמב"ם הלכות שגגות י״א:ט׳

טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו שֶׁהָיָה לָהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְלֹא הָיָה לָהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ וְיָבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. וְשֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין. וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין. וְעַל זְדוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו פַּר כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר אִם הָיָה הַמֵּזִיד מִן הַכֹּהֲנִים. וְאִם הָיָה מִיִּשְׂרָאֵל דַּם שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט״ז:ט״ז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

Moreh Nevukhim 3:46מורה נבוכים ג׳:מ״ו

וכבר זכרו רז"ל טעם היות הקרבן ליום השמיני של מלואים עגל בן בקר לחטאת, לכפר על מעשה העגל, וכן חטאתו של יום הכפורים פר בן בקר לחטאת לכפר על מעשה העגל, ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה לי שהטעם בהיות החטאות כולן ליחיד ולצבור שעירים, ר"ל שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יוה"כ ושעירי ע"ז, סבת כל אלו אצלי היות רוב מריים וחטאתם אז בהקריבם לשעירים, כמו שבאר הכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. אבל החכמים ז"ל שמו טעם היות כפרת צבור לעולם בשעירים, בעבור שחטא עדת ישראל כלה היה בשעיר רמז למכירת יוסף הצדיק, שנאמר בעניינו וישחטו שעיר עזים, ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך, כי כונת כל אלו הפעולות לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי שצריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד, כמו שנאמר וחטאתי נגדי תמיד, ושצריך כפרה על החטא ההוא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהיה ממין המרי ההוא, רוצה בזה שאם יהיה המרי בממון יפזר ממונו בעבודה, ואם יהיה המרי בהנאת גופו ייגע גופו ויטריחהו בעבודת הענוי והצום ולקום בלילות, ואם יהיה המרי במדה מן המדות יעמד כנגדה בהפך המדה ההיא, כמו שבארנו בהלכות דעות וזולתם, ואם יהיה המרי בעיון, ר"ל שיאמין דעת בלתי אמתי לקוצר יד שכלו והתרשלו מן החקירה ומהתיחד לעיון, יעמד כנגדו בפנות מחשבתו מכל דבר מעניני העולם רק במושכל לבד, ויחשוב וידקדק במה שצריך שיאמן באמת, כאמרו ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי, והוא משל על ההפסק והעמידה אצל הספק, כמו שבארנו בתחלת זה המאמר, כמו שתראה שנעשה באהרן כאשר נכשל במעשה העגל, היה קרבנו וקרבן כל מי שקם מזרעו תחתיו פר ועגל, וכאשר היה המרי בשעיר עזים היה העבודה בשעיר עזים, וכאשר יתישבו אלו העניינים בנפש, יהיה מביא בלא ספק להיות המרי קשה בעיני האדם ויזהר ממנו עד שלא יכשל אדם בו ויצטרך לכפרה ארוכה וטורח ואפשר שלא תשלם הכפרה, וישמר האדם בעבור זה מן החטא מתחלת הענין ויברח ממנו, וזאת תועלת מבוארת מאד, והעלה בידך זאת הכונה ג"כ....ודע שכל חטאת שיאמן בו שהוא מכפר חטא גדול או חטאים גדולים, כמו חטאת העלם וכיוצא בו, הם נשרפים כולם מחוץ למחנה לא על המזבח, כי לא ישרף על המזבח אלא העולה והדומה לה, ומפני זה נקרא מזבח העולה, כי שרפת העולה ריח ניחוח לה'. וכן כל אזכרה ריח ניחח וכן הוא בלא ספק, מפני שהוא להסיר דעות ע"ז כמו שבארנו, אמנם שרפת אלו החטאות, הכונה בהם שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר כמו שנעדר זה הגוף הנשרף, ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר, כמו שלא נשאר לזה החטאת זכר, אבל אבד בשרפה, ואין עשנם ריח ניחוח לה' אבל הפכו, ר"ל עשן נמאס ונתעב, ומפני זה נשרפים חוץ למחנה, והלא תראה מנחת סוטה מה נאמר בה מנחת זכרון מזכרת עון, לא שהיא דבר מרצה. וכאשר היה שעיר המשתלח לכפרת חטאים גדולים כולם, עד שאין חטאת צבור שיכפר מה שהוא מכפר, וכאלו הוא נושא כל החטאים, מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשרפה ולא להקבר כלל, אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך בארץ גזרה, ר"ל שאין בה יישוב, ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר, אבל אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה, כלומר שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה.

Chizkuni Vayikra 16:2חזקוני ויקרא ט״ז:ב׳

(2) ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל . the Lord said to Moses: "tell your brother Aaron not to enter the Holy of Holies at any time of your choosing, etc;"This paragraph, even though it deals with the laws of the Day of Atonement, was told to Moses on the day the Tabernacle had been erected , because on that very day the two sons of Aaron had died already because they had entered the Holy of Holies unnecessarily, and unbidden. As a result, the Torah warned Aaron, and of course everyone else. You might well ask why this paragraph had not been appended to the paragraph in Parshat Sh'mini, where we have been told what happened to these two sons of Aaron and what they had done? (Leviticus 10,11) The reason may be that even after learning about all the laws of impurity that disqualify a person in many instances from remaining within the camp of the Israelites, much less that of the priests and the Temple, we had not yet heard if these sons of Aaron had sinned deliberately or had committed merely an error, albeit with the best of intentions. Nor had we been told what manner of atonement would be appropriate for people who commit such a sin inadvertently. This is why the Torah continues here in verse 16: וכפר על הקודש, "he shall make atonement (the High Priest) for the holy place."'בקרבתם לפני ה, "when they had approached the face of the Lord and died as a result." (verse 1) They had deposited their incense on the golden altar inside the Sanctuary, illegally.
אל פני הכפורת אשר על הארון, "before the cover of the Holy Ark;" why did the Torah have to write that the lid was on the Holy Ark, when we have all been familiar with this? The reason is that we read in connection with the curtain dividing the Sanctuary from the Holy of holies [in which the Holy Ark and this cover stood, Ed.] וסכות על הארון, "you shall screen the Ark with the veil." (Exodus 40,3) This could have confused us into thinking that the dividing curtain was considered as a cover for the Holy Ark [seeing it screened it from all human eyes except once a year on the Day of Atonement. Ed.] We have therefore been taught that it was not the function of the dividing curtain to serve as a cover for the Holy Ark. ולא ימות, "so that he will not die as a result." Now that we have heard the penalty for this sin, where do we find the warning not to commit this sin? It is part of the words: כי בענן אראה על הכפורת, "for I am capable of being seen above the lid." [And we know that God had told Moses that no human being while connected to its body is granted the privilege to have a visual image of God's essence. (Exodus 33,20) Ed.] כי בענן אראה על הכפורת, "for I will only appear screened by a cloud above the lid." We have another verse explaining the same in Kings I 8,12: ה' אמר לשכון בערפל, "the Lord has said (of Himself) that He resides within a thick cloud."...
(21) את שתי ידיו, "both of his hands;" once the word שתי has been used here with the word for hands being in the plural, this is to teach us that whenever the word appears in the plural mode both hands are meant, without the word שתי needing to be written.
והתודה עליו, "and he will confess over him;" how precisely does he word his confession? He recites the following words: אנא השם חטאו ועוו ופשעו בני ישראל, "the Children of Israel committed inadvertent sins, deliberate sins as well as sins reflecting their obstinacy against the Lord;" the people in turn will respond by saying that this was all true, and that they now blessed the glory of the Lord God. Thus far they had only confessed sins that they knew they had been guilty of. How do we know that their confession included sinful acts committed against their will through circumstances beyond their control, as well as possible sins that they had not even been aware of? This is covered by the word: כל עונות, "ail manner of sins."The scapegoat that is thrown off the rock on the Day of Atonement results in atonement for sins committed by trespassing on holy grounds and abusing for personal use holy objects or foods reserved for consumption by the priests, etc.. It covers all manner of sins committed regardless of how severe the penalty for these sins if not repented. (Sifra)
ביד איש עתי, "by the hand of a man especially (temporarily) appointed for this task."According to a Midrashnot found) the word: עתי, "which could be translated as: "whose time had come," this is someone who was destined to die before this year is out. This would account for the fact that it was noticed that the man who had been entrusted with this task never lived out that year. [A well known commentator, author < of k'lee yakar, written several hundred years after that of our author, by the name of Shlomoh Efrayin ben Aharon, quotes this commentary, but attributes it to our author. Ed.] We must assume that in those days people used astrology to determine who was not destined to live out the year.

ויאמר י״י אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו׳ – פרשה זו אע״פ שהיא של יוה״כ בו ביום שהוקם המשכן נאמרה ומפני שבאותו יום מתו שני בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה באותו יום אותה אזהרה לאהרן ואל יבא בכל עת. ומה שהפסיק הכתוב מפרשת שמיני ששם מזכיר מיתת שני בני אהרן וקבעה אחר פרשת כל הטמאים לפי שכשגמר פרשת כל הטמאים עדיין לא פירש אם יכנסו למקדש בין שוגגים בין מזידים מה היא כפרתם ומה היא טהרת המקדש לפיכך פרט לך כאן וכפר על הקודש. בקרבתם לפני י״י על מזבח הזהב שלא כדת.
אל פני הכפרת אשר על הארן – מה ת״ל אשר על הארון לפי שנאמר בפרכת וסכות על הארון יכול יהא פרכת כסוי על הארון ת״ל אל פני הכפרת אשר על הארון הכפרת כסוי לארון ואין פרכת כסוי לארון, ולא ימות – עונש שמענו אזהרה מניין ת״ל כי בענן אראה. כי בענן אראה עליו נאמר, י״י אמר לשכון בערפל...
(כא) את שתי ידו – בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים. והתודה עליו כיצד הוא מתודה אנא השם חטאו ועוו ופשעו וכו׳ והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אין לי אלא וידוייהן, אונסיהן ספקותיהן שגגותיהן מניין תלמוד לומר עונות לכל עונות, פשעיהם לכל פשעיהם, חטאתם לכל חטאתם, שעיר הנעשה ליום הכפורים מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו ועל שאר עבירות שבתורה קלות וחמורות שגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב״ד, שעיר המשתלח מכפר.
ביד איש עתי – נמצא במדרש עתי – שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה שהרי הנושא את השעיר אינו עובר שנתו לכך היו בוררין איש שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה וחכמת המזלות היתה קלה בעיניהם.

Ramban Vayikra 16:1רמב״ן ויקרא ט״ז:א׳

אחרי מות שני בני אהרן – כי מיד כאשר מתו בניו הזהיר את אהרן מן היין ומן השכר שלא ימות (ויקרא י׳:ח׳-ט׳) ואמר עוד למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני י״י והקרוב שהיו שתי המצות האלה ביום המחרת למיתתם כי בו ביום אונן היה ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבות (בבלי שבת ל) ואזהרת היין הדבור לאהרן היה ובאותו היום היתה גם זאת המצוה למשה אבל הקדים הכתוב האזהרות שהזהיר את ישראל שלא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם (ויקרא ט״ו:ל״א) ואחרי כן כתב אזהרת היחיד.
ועל דעתי: כל התורה כסדר שכל המקומות אשר בהם יאחר המוקדם יפרש בו כגון וידבר י״י אל משה בהר סיני (ויקרא כ״ה:א׳) בספר הזה וכגון ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן (במדבר ז׳:א׳) בספר השני וכיוצא בהן ולכך אמר בכאן ״אחרי מות״ להודיע כי היה זה אחרי מותם מיד ועל דברי רבותינו (תו״כ פרשה א׳:ג׳) שאמרו שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון יהיה טעם הכתוב שאמר השם למשה בלשון הזה אחרי שמתו שני בני אהרן בקרבתם לפני י״י אמור אליו שלא יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות.

Ramban Vayikra 16:2רמב״ן ויקרא ט״ז:ב׳

וטעם אחיך – שתזהירנו כי אחיך הוא ואע״פ שאתה אינך בבל יבא אהרן אחיך בבל יבא.
ואמר ר׳ אברהם: שזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו אש הקטרת לפנים ואינו כן על דעתי כי הכתוב שמזכיר תמיד העון אומר (במדבר ג׳:ד׳) בהקריבם אש זרה ואם תהיה ראיה שנכנסו לפנים בעבור האזהרה שהזהיר למשה על אביהם שלא ימות כל שכן שתהיה ראיה שנכנסו שתויי יין בעבור האזהרה שנאמרה לאהרן עצמו מיד ועוד כי איך יעלה על דעתם לבא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם כי אהרן הקטיר הקטורת על המזבח הפנימי ולמה יכניסו הם הקטורת שלהם לפנים משלו וכבר רמזתי (ויקרא י׳:ב׳) על חטאם ולשון הכתובים יורה עליו אבל מלת ״בקרבתם״ כפי הפשט כמו או בקרבתם אל המזבח (שמות מ׳:ל״ב) לשרת יאמר כי בשרתם לפני י״י מתו אם כן יזהיר אהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצוה ובעת אשר יצוה.
ויתכן שיהיה טעמו כטעם שאמרו רבותינו (מכילתא בשלח ויסע ו׳) שהיו מליזין אחרי הקטרת שעל ידו מתו נדב ואביהוא וכו׳ ויאמר הכתוב כי אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני י״י בקטרת אמר י״י לאהרן כי הוא יקרב יותר מהם אל י״י בקטרת וימות אם יבא אל הקדש זולתי הקטרת כי בו יכנס תחילה כמו שאמר והביא מבית לפרכת (פסוק י״ב) וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות (פסוק י״ג) וזה טעם כי בענן אראה על הכפרת שלא יכנס רק בקטרת שיעלה עננו שם כמו שאמר (בפסוק י״ב) וכסה ענן הקטרת את הכפרת וטעם בכל עת בעבור שכבר הזכיר יום הכפורים שאמר (שמות ל׳:י׳) וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה אמר בכאן לא יבא בשום עת אל הקדש רק בזאת כלומר ביום אשר יקריב הקרבנות האלה לכפורים ואחרי כן יפרש בפרשה במה יכנס כמו שאמר (פסוק י״ב) והביא מבית לפרוכת ויפרש היום שיהיה בעשור לחדש השביעי (פסוק כ״ט) ויחזור ויאמר כי יהיה אחת בשנה (פסוק ל״ד).

Ramban Vayikra 16:4רמב״ן ויקרא ט״ז:ד׳

כתונת בד קדש ילבש – שיהיו משל קודש לשון רש״י.
ויאמר בגדי קדש הם שיהיו כן כולם של קודש ובת״כ (פרק א׳:י׳) קדש ילבש שיהיו משל קודש אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר בגדי כהונה גדולה ובגדי אחיו הכהנים תלמוד לומר בגדי קודש הם בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קודש.
ועל דרך הפשט כאשר אמר (שמות כ״ח:ד׳) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך בשמונה הבגדים יאמר שגם אלה בגדי קודש וסודם כמו האיש לבוש הבדים (יחזקאל ט׳:ג׳ דניאל י׳:ה׳) ולכך הודיעו כי בגדי קודש הם ובויקרא רבה (כ״א:י״א) כשירות של מעלן כך שירות של מטן מה שירות של מעלן איש אחד בתוכם לבוש בדים כך שירות של מטן כתנת בד קודש.
ילבש יחגור יצנוף – נדרש בתורת כהנים (אחרי א׳:י״ד) לפי שסופנו לרבות לו כלים אחרים בין הערבים אין לו יכול לא ילבש של שחרית תלמוד לומר ילבש יחגור יצנוף.
וכתב רש״י ז״ל יצנוף יחית ברישיה יניח בראשו כמו ותנח בגדו אצלה (בראשית ל״ט:ט״ז) ואחתתיה ולא נתברר לי דעת אונקלוס בזה כי הצניפה סבוב שיגלגלנה בראשו כצניף ולמה יתרגם אותה בהנחה בלבד ולא יתרגם בה הלשון שמיוחד לו לצניפה ממש ואולי איננו בלשון הארמית כי גם הצניפות והרדידים שבישעיה (ג׳:כ״ג) תרגם יונתן בן עוזיאל כתריא ואין לשניהם לשון בצניף ובמצנפת רק לשון הקודש מצנפתא.

Ramban Vayikra 16:18רמב״ן ויקרא ט״ז:י״ח

ויצא אל המזבח אשר לפני י״י וגו׳ – הזאות שלפני הכפרת מכפרות על טומאת מקדש וקדשיו של לפני לפנים והזאות שעל הפרוכת באהל מועד מכפרות על טומאת היכל וקדשיו כגון מנורה ושלחן ולחם הפנים ופרוכת עצמה ומתנות מזבח הפנימי והזאות שעליו מכפרות על טומאת מזבח עצמו וקדשיו כגון הקטרת ולכן הכתוב מחלק בהן ומזכיר כל כפרה לבדה ובתורת כהנים (פרשה ד׳:א׳-ב׳) דורש זה מן הכתוב בסוף (פסוק כ׳) וכלה מכפר את הקדש וגו׳ ואמרו מכפר את הקדש זה לפני לפנים אהל מועד זה היכל המזבח זה מזבח הפנימי מלמד שכל אחד כפרה בפני עצמו מכאן אמרו נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבפנים גמר את המתנות מבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבחוץ גמר מתנות שבחוץ ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות המזבח וכו׳.

Ramban Vayikra 16:21רמב״ן ויקרא ט״ז:כ״א

ונתן אותם על ראש השעיר – לא נאמר בפרו של אהרן ולא בשעיר החטאת של שם ולא בשום סמיכה שבקרבנות כלשון הזה מפני שהקרבנות לרצון על אשי י״י והנם מרצים ומכפרים אבל זה שאינו לשם והמקבלו אינו מכפר ולא מרצה אינו אלא נושא עונותם ועונה אמן בעל כרחו ובהיות ישראל נקיים מכל חטא ופשע הוא ישא חטאתם כאשר בפסוקים רבים בתורה ובנביאים וזהו ונשא השעיר עליו ולכך לשון של זהורית מלבין בשעת שלוחו של שעיר בדחייתו לצוק כשנעשה אברים אברים כמו שמוזכר בדברי חכמים (בבלי יומא ס״ז).

Ralbag Vayikra 16רלב״ג ויקרא ט״ז

פרשת אחרי מות
(א-ב) וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה׳ וימֻתו – רוצה לומר בקרבתם לפני ה׳ להקטיר הקטורת; ויהיה ענינו כטעם ׳בגשתם אל המזבח׳ (שמות כח, מג; ל, כ). או יהיה זה חטא שני לבני אהרן, רוצה לומר שבאו לפני לפנים; ובעבור זה סמך לזה הסיפור אומרו דבר אל אהרן אחיך ואל יבֹא בכל עת אל הקֹדש. והביאור הראשון הוא יותר נכון, לפי מה שאחשוב. ואמנם סמך לזה הסיפור זאת האזהרה, לבאר שהדברים שהעונש עליהם מיתה בידי שמים אין ראוי להקל בהם, כי ה׳ יתעלה יקח נקמתו מהאיש העובר עליהם כמו שלְקָחָהּ מבני אהרן, ולזה ראוי שייראו מאד מעבור על אלו האזהרות. והנה לא ביארה התורה מה היה זה הדיבור. ואפשר שיהיה הדיבור ההוא הוא הדיבור הנזכר אחר זה במה שאמר: ויאמר ה׳ אל משה דבר אל אהרן אחיך, ויהיה כפול המאמר בזה, כטעם אומרו ׳תחלת דבר ה׳ בהושע, ויאמר ה׳ אל הושע׳ (הושע א, ב). ואפשר שרמז בזה המקום אל הדיבור הנזכר בפרשת שמיני, שהיה אחרי מות שני בני אהרן, והם האזהרות הנזכרות שם, שיתחייבו עליהם הכהנים מיתה בידי שמים. והנה זה המאמר שזכר בזה המקום מעבודת יום הכיפורים היה אז. ואמנם הפסיקה התורה בין שני המאמרים, וזכרה ענין המאכלות האסורות והמותרות, והטומאות והטהרות, כי עבודת יום הכיפורים היתה מכוונת לנקות הטומאות, כמו שיתבאר, ולזה זכרה אותם התורה קודם שתזכיר זאת הפרשה. והנה נזכרו המאכלות קודם הטומאות לפי שענינם מתיחס, כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם.
ואל יבֹא בכל עת אל הקֹדש מבית לפרֹכת – רוצה לומר בבית קודשי הקודשים.
אל פני הכפֹּרת אשר על הארֹן ולא ימות – ביאר שאם יבוא שם בזולת זה האופן שזכר בזאת הפרשה, אפילו ביום הכיפורים שצווה להכנס שם, יתחייב מיתה. שנאמר: ׳בזאת יבֹא אהרן אל הקֹדש׳ (פסוק ג), רוצה לומר בזה האופן, לא בזולתו; ולא בזולת היום הזה מהשנה, והוא העשירי לחודש השביעי, כמו שנזכר בזאת הפרשה...
(ד) כתֹנת בד קֹדש ילבש וגו׳ – למדנו מזה שהוא משמש, בעבודות המתיחסות לכפרת היום, בבגדי לבן, והם של פשתן; ולא יחוייב בחוטן שיהיה כפול ששה, שנאמר: ׳בד׳; ולא ישמש אלא בארבעה בגדים. והנה העבודות המיוחדות לכפרת היום הם חטאתו וחטאת העם ושעיר המשתלח, הנזכרים בזאת הפרשה, והכנסת הקטורת לפני לפנים, כי כל זה נזכר בזאת הפרשה אחר זכירתו אלו הבגדים, להורות שכל אלו העבודות בבגדי לבן הם נעשות. ואולם עולתו ועולת העם והקטרת אימורי פר ושעיר הנשרפין - היה בבגדי זהב, רוצה לומר בשמונה בגדים אשר לכהן גדול, אף על פי שיֵחָשֵׁב היותו מיוחד לכפרת היום; וזה, שכבר אמרה התורה זה בביאור בזאת הפרשה, שנאמר: ׳ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו, ויצא ועשה את עֹלתו ואת עֹלת העם וגו׳, ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה׳ (פסוקים כד-כה). והיה זה כן, כי שלמות הכפרה הוא בחטאת, כמו שהתבאר במה שקדם, וכיון שנזרק דמו שָׁלְמָה הכפרה, ולזה לא תהיה הקטרת האימורין של פר ושעיר מהעבודות המיוחדות לכפרת היום, ולא עשיית עולתו ועולת העם.
והנה היו אלו העבודות בבגדי לבן, כי לחוזק ההוראה שהיתה בהם על עניני החומר וחסרונו, אשר הוא סיבת הטומאה והחטאים שיכפר עליהם ביום הזה, ראוי שיוסר ממנו זה הכבוד הנפלא שהיה לו בלובשו בגדי זהב, וישתמש בדמות הבגדים שישמש בהן כהן הדיוט. הלא תראה שלזאת הסיבה נשרף הפר והשעיר חוץ לשלוש מחנות, ויטמא שורפם, ושֻׁלַּח השעיר האחד לעזאזל, ויטמא משלחו. עם שהלובן מורה על הנקיון מהחטאים, כאומרו: ׳אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו׳ (ישעיהו א, יח), ולזה גם כן ראוי שילבש בגדי לבן בעבודות אשר תהיינה לנקות מהחטאים. והוא מבואר עוד שאיננו ראוי שיכנס לפני לפנים בבגדי זהב, כי ראוי שיכיר היותו שפל ונבזה ביחס אל ה׳ יתעלה והשכלים הנפרדים, אשר מה שבמקום ההוא מעיר על מציאותם....
(ה) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעֹלה – הנה זה היה לקוח ממה שהיה מכלל ישראל, והם חציי השקלים המוכנים לכל עבודת אוהל מועד. ומזה המקום נלמד שהפר והאיל שהיה מביא כהן גדול היו משלו, לא מכלל הציבור. ואלו שני השעירים הם שעיר המשתלח ושעיר הנשרף בחוץ, ושניהם חטאת, כמו שנתבאר בזה הפסוק. והנה תבוא העולה אחריהם, להורות שנשלם הריצוי....
(טז) וכפר על הקֹדש מטֻמאֹת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטֹאתם – קרא ׳קדש׳ מקום קודש הקודשים; ואמר שבאלו ההזאות יכפר עליו מטומאות בני ישראל בענין מקדש וקודשיו - אם נכנסו למקדש בטומאה, או אכלו קודשים בטומאה; ומפשעיהם לכל חטאות הטומאה, שהם אלו שזכרנו. והנה ה׳פשע׳ יֵאָמֵר על מה שהוא בזדון - וזה מבואר מצד הוראת הגדר; ולזה יכפר על זדון טומאת מקדש וקודשיו בזה האופן בפר כהן גדול, ושעיר הנעשה בפנים, רצוני שבפר כהן גדול יכפר עליו ועל ביתו ועל הכהנים, ובשעיר הנעשה בפנים יכפר על כל ישראל. והנה יכפרו אלו הקרבנות - החמורות שבעבירות אלו הטומאות; וראוי שתִּשלם הכפרה בכל מיני עבירות אלו הטומאות, כי מן השקר שתשגיח התורה בכפרת קצת מיניהם ולא תשגיח בַּשאר. וזה, שקרבן עולה ויורד יכפר על טומאת מקדש וקודשיו כשהיתה שם ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בינתים, כמו שנתבאר בפרשת ויקרא; ופר ושעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים מכפר על זדון אלו הטומאות; וישאר מאלו העבירות מה שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ומה שיש בו ידיעה בסוף ולא בתחילה, ומה שיש בו ידיעה בתחילה ולא בסוף. וכבר מצאנו כפרת אלו הטומאות בשעיר, ביותר חמור שבמיניהם; ולזה כשמצאנו שעירים באים לכפרה ולא נתבאר מה יכפרו, הנה יתבאר שהם באים לכפר על דבר הוא מסוג מה שיכפר עליו זה השעיר. וכל שכן שיתבאר זה בשעיר חטאת הנעשה במזבח העולה ביום הכיפורים, שנאמר בו בפרשת פנחס: ׳שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכִּפֻּרִים׳ (במדבר כט, יא) - למדנו שהוא מכפר על דבר הוא מסוג מה שיכפר עליו חטאת הכיפורים. והנה ראוי שיכפר על דבר הוא יותר קל מזדון הטומאה, כי ראשונה ראוי שיתנקה מהדבר החמור ואחר כן מהקל; וזה מבואר במעט עיון ממה שקדם בענין הקרבנות. וכבר מצאנו עוד בראשי חודשים וברגלים שעירי חטאת, נאמר בהם שהם לכפר, כמו שנזכר בפרשת פנחס; וראוי שיהיו מכפרים על הקל שבמיני אלו הטומאות — כי החמור יכפר עליו ביום הכיפורים, ולזה יכפר בשעיר הבא אחריו על החמור שבמינים הנשארים — ולזה יכפרו שעירי ראשי חודשים ושעירי הרגלים על שגגת הטומאות במקדש וקודשיו שאין בהם ידיעה לא בתחילה ולא בסוף; ויכפר שעיר הנעשה בחוץ ביום הכיפורים על היותר חמור מזה, שלא יבוא בשום פנים לחיוב קרבן עולה ויורד, והוא מה שאין בו ידיעה בתחילה ויש בו ידיעה בסוף. והנשאר מעבירות אלו הטומאות הוא מה שיש בו ידיעה בתחילה ואין בו ידיעה בסוף; וזה הוא אפשרי על חיוב קרבן עולה ויורד, וזה יהיה כשתתחדש לו זאת הידיעה במה ששגג בו. ואין בכאן כי אם אחד משעירי יום הכיפורים לכפר עליו על זאת הטומאה, כל זמן שלא תתחדש לו ידיעה בה. וראוי שתיוחס זאת הכפרה לשעיר הנעשה בפנים, לפי שהוא היותר חזק לכפר על הטומאות - ולזה יכפר על זדון הטומאה; ולפי שהחמור שבמיני השגגות, אחר המין שיתחייב עליו קרבן עולה ויורד, הוא מה שיש בו כח על שיתחייב עליו קרבן עולה ויורד, הנה תיוחס זאת הכפרה לשעיר הנעשה בפנים. ולא ייחדה התורה שעיר בכפרת זה המין מהטומאה, לפי שזאת הכפרה אינה שלמה, כי כל זמן שתתחדש לו ידיעה בסוף על שגגתו יתחייב קרבן עולה ויורד; מה שאין כן בשאר הכפרות הבאות על הטומאות שייחדה התורה בהם שעיר....
וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל – רוצה לומר שיכפר מהטומאות הנזכרות, באהל מועד, בעדו ובעד הכהנים ובעד כל קהל ישראל. ואמנם הכפרה בעדו ובעד הכהנים תהיה בדם הפר, והכפרה בעד כל קהל ישראל תהיה בדם השעיר.
(יח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ וכפר עליו – רוצה לומר המזבח היותר מערבי, כי הוא לפני ה׳, והוא מזבח קטורת הסמים. והנה הכפרה הזאת היא גם כן מהטומאות הנזכרות; והיא תהיה בשיזו עליו מדם הפר והשעיר באופן שיזכור אחר זה....
וטהרוֹ וקדשוֹ מטֻמאֹת בני ישראל – רוצה לומר מזדון טומאת מקדש וקודשיו. והנה תשלם הכפרה בזה, באלו השלושה מקומות, מאלו הטומאות, לכהן גדול ולכהנים ולעם הקהל.
(כ) וכִלה מִכַּפֵּר את הקֹדש ואת אהל מועד ואת המזבח, והקריב את השעיר הֶחי – רוצה לומר שאחר שישלים כפרת זדון טומאת מקדש וקודשיו, באלו השלושה מקומות, יקריב את השעיר החי אשר לעזאזל לפאת מערב מעט, להתודות עליו; ואחר כן ישלחהו.
(כא) וסמך אהרן את שתי יָדָו על ראש השעיר הַחי – הנה למדנו מזה המקום שהסמיכה היא בשתי ידים על ראש הקרבן. ומזה המקום נלמד שהוא ראוי שתהיה הסמיכה בכל כוחו, כי לזאת הסיבה הקפידה התורה שתהיה הסמיכה בשתי ידיו.
והתודה עליו את כל עוֹנֹת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטֹאתם ונתן אֹתם על ראש השעיר – רוצה לומר שהוא כאילו יסיר עוונות ישראל ופשעיהם לכל חטאתם, אי־זה שיהיו, עשה או לא תעשה, קלים או חמורים, וישימם על ראש השעיר בסמיכתו זאת. ויתבאר מלשון הכתוב שהוא יתחיל מהקל ויסיים בחמור; ולזה זכרה ה׳פשע׳ אחר ה׳עוון׳ — כי ה׳פשע׳ הוא היותר חמור, כי הוא מורה על הזדונות, כמו שקדם; ולפי שה׳חטא׳ יֵאָמֵר על היותר קל, כמו שהתבאר בפרשת ויקרא, שה׳חטא׳ יאמר על השגגה, ואף על פי שלא הודע לו חטאתו אשר חטא, - הנה יהיה לשון זה הוידוי: ״שחטאו ושעוו ושפשעו בני ישראל״; ויבקש בדבריו מה׳ יתעלה שיכפר להם זה, כי זהו ענין הוידוי. והנה נלמד גם כן שההדרגה היא בזה התואר ממה שאמר: ׳חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו׳ (תהלים קו, ו). וראוי שלא יֵעלם ממנו שהוא ראוי שישובו ישראל בכל לבם לה׳ יתעלה, ואז יתכפרו להם כל החטאים בזה הקרבן; וזה, שאם דקדקה התורה בזה בקרבנות יחיד הבאות על השגגות, כל שכן שתקפיד בזאת הכפרה הנפלאה אשר באה להניח חטאים גדולים. ולזאת הסיבה היתה התרועה בראש החדש השביעי, כמו שיתבאר במה שיבוא בגזרת ה׳. ומזה המקום למדנו שהוידוי הנעשה על פר כהן גדול הוא גם כן בזה הענין; כי פר כהן גדול הוא לו ולכהנים תמורת שני שעירי העזים לכל ישראל — שנאמר: ׳בזאת יבֹא אהרן אל הקֹדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעֹלה... ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעֹלה׳ (טז, ג-ה); והנה אחד מהשעירים יכפר על זדון טומאת מקדש וקודשיו, והשני יכפר על כל עבירות שבתורה, והוא המשתלח; והנה על שני אלו הדברים יכפר פר כהן גדול בעדו ובעד הכהנים — ולזה יהיה לשון וידויו הראשון, שחטא ושעוה ושפשע הוא וביתו, ושיכפר לו ה׳ יתעלה זה; ולשון וידויו השני הוא שחטא ושעוה ושפשע הוא וביתו והכהנים, ויתפלל לה׳ יתעלה שיכפר להם זה.
ושִׁלח ביד איש עתי המדברה – רוצה לומר איש שלרוב הרגלו בהליכה במדברות לא ימתין עת, אבל כל עת הוא נכון לו, כאילו הוא בעל העת. כי יש אנשים רכי הלב, ואולי ילכו שם בעת אחד ולא בעת אחר, ליראתם מההליכה בכמו אלו המקומות; כל שכן אם יקרו דברים מונעים, כמו המטר ונשיבת הרוחות החזקות ומה שידמה לזה. ולפי שהכפרה לא תִשלם בזולת שילוח זה השעיר למדבר, היה ראוי שידקדקו שיהיה המשלח איש עתי, שיהיה כל עת נכון לו, באופן שיִשלם מה שכוון בזה. והנה לא דקדקה התורה במשלח שיהיה כהן, ולזה יהיה שילוח השעיר אפילו בישראל.
(כב) ונשא השעיר עליו את כל עוֹנֹתם אל ארץ גזרה – רוצה לומר אל ארץ שלא יֵעָבֵד בה ולא יִזָּרֵעַ. והנה בזה תועלת ליַשב בלבם שכבר נתכפרו להם עוונותם, ולא יתרשלו מֵעבוד ה׳ יתעלה מפני מה שהפליגו לחטוא במה שקדם. וראוי שנדע שזה השעיר ימות שם בשילוחו אותו; וזה יתבאר מִפָּנִים: מהם, שאם היה שילוחו להניחו חי, כמו הענין בשילוח הצפור החיה של מצורע, הנה מפני שזה השעיר הוא חטאת יקרה בו מהתקלה הרבה; ועוד, שאם דקדקה התורה במקום שישלחוהו בו שלא יהיה בו תועלת לבני אדם, כל שכן שתדקדק בזה בשעיר בעצמו. ולזה יחוייב שיהיה שילוחו לעזאזל באופן שימות; וזה יהיה בשידחהו המשלח שם משן סלע גבוה, כי זה יורה עליו לשון ׳עזאזל׳ מצד הוראת הגדר. ולזאת הסיבה היה המשלח טעון כיבוס בגדים כמו שטעון כיבוס בגדים השורף פר ושעיר; וזה, כי השעיר החי לא יְטַמֵּא מצד מה שהוא חי, אבל יטמא משלחו מצד ששילוחו להמיתו. והנה כמו שהיה תכף לסמיכה שחיטה בקרבנות, כן היה תכף הסמיכה שילוח בזה השעיר, מפני שסופו אל ההמתה....
(כט) והיתה לכם לחֻקת עולם – רוצה לומר זאת העבודה שקדם זכרה.
בחֹדש השביעי בעשור לחֹדש תענו את נפשׂתיכם וכל מלאכה לא תעשו – הרצון בזה העינוי - שלא יאכלו ולא ישתו; וזה מבואר מצד הוראת הגדר, ומעצם הענין; וזה, שכבר יֵרָאֶה שהיתה הכוונה בזה שיִבָּדלו מאלו ההנאות, למען יכנע לבבם ויתנו אל לבם לשוב מדרכם הרעה, כי זה כוון ביום הזה, כדי שתִּשלם להם הכפרה. ולזאת הסיבה היתה התרועה בראש השנה, כמו שיתבאר במה שיבוא בגזרת ה׳. ולפי שהוציאה התורה זה בלשון עינוי, ולא אמרה בביאור שלא יאכלו בעצם היום הזה, הנה לא יעברו על זאת המצוה באכילת כזית, אבל באכילה שמצדה יִמָּנַע העינוי; והנה שיערו חכמים שזה יִשלם בשיעור מהמזון בככותבת הגסה, לא בפחות מזה; ובשתייה יִשלם זה בשיעור רביעית לוג, לא בפחות מזה. וראוי שיתבאר מזה שאם אכל אוכל בלתי ראוי לאכילה, או שתה משקה בלתי ראוי לשתייה - לא יעבור על זאת הצוואה, כי אין זה ממה שיעבור העינוי בסיבתו, אבל הוא עינוי. וכן אם אכל על השבע המופלג. והנה נאסר בכל מלאכה, כמו הענין בשבת.
האזרח והגר הגר בתוככם – רוצה לומר ב׳גר׳ - גר צדק. ולמדנו בזה שלא נקבל גר צדק לחציין, אם לא יקבל עליו כל התורה כולה.
(ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם – למדנו שהיום הזה מכפר אף על פי שאין שם בית המקדש לעשות העבודה הנזכרת. והיה זה כן, מפני שנתנה התורה סיבת המצוות הנוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית, היות ה׳ יתעלה מכפר ביום הזה מכל חטאות ישראל. והיה זה כן, לפי שעיקר הכפרה היא בתשובה, והצום עם השביתה ממלאכה ומכל צורכי הגוף מעיר על התשובה הערה נפלאה.
מכל חטֹאתיכם לפני ה׳ תטהרו – רוצה לומר שכבר יטהרו מכל חטֹאתם, לפני ה׳, בזאת העבודה הנעשית בבית המקדש לפני ה׳. או ירצה בזה, שהם יטהרו לפני ה׳ בשובם אליו בזה האופן, ויהיו במדרגת מי שלא חטא....
(א-לד)
{ביאור למה היתה זאת הכפרה בזה האופן}
ואולם למה היתה זאת הכפרה בזה האופן, הנה ראוי שנאמר בזה לפי מנהגנו והשגתנו, ואם יש בזה מן העומק והקושי החזק.

{חשיבות כפרת העוונות}
ואחר זאת ההצעה נאמר שכבר היה מן ההכרח שיהיה שם מה שיעיר שכבר יכפר ה׳ יתעלה לחוטא כל עוונותיו, לא השגגות לבד. וזה, שאם יחשוב האדם שלא יתכפרו לו כמו אלו העוונות, יהיה מגיע מזה הפסד נפלא. וזה, שהחוטא, מפני האמינוֹ שלא יכופרו לו עוונותיו - ואם יכבס כתמי חטאיו בנתר התשובה והמעשים הטובים - הנה יתיאש מן הטוב, ולא ישתדל בתיקון מעשיו ודעותיו, לראותו שכאשר אבד אבד. ולזה סידר ה׳ יתעלה שיהיה יום אחד יתכפרו בו כל העוונות, אחר הִשָּׁבֵר לב החוטא והִכָּנְעוֹ בצום ובתשובה.

{עבודה בכה״ג ובקה״ק}
ולפי שזה הענין גדול וקשה, ראוי שלא יִשלם כי אם על יד היותר נבחר, כי אל היותר נכבד ייוחסו הפעולות היותר גדולות בסוג ההוא. ולזאת הסיבה בעינה חוייב שיהיה זה גם כן בנכבד שבמקומות.

{בגדי לבן}
והנה היתה זאת העבודה בבגדי לבן, כי לִגְנוּת מה שיכפר עליו באלו העבודות, היה בלתי ראוי שיִשלם הכבוד בזה הקרבן.

{שריפת הפר והשעיר}
ולזאת הסיבה בעינה היו הפר והשעיר נשרפים בזה האופן המגונה חוץ לשלוש מחנות;

{והמתת השעיר המשתלח}
והיה גם כן מת השעיר המשתלח בתכלית הגנות, ובמקום שאין בו הנאה כלל, רוצה לומר בארץ גזרה, עד שהגיע מחוזק הגנות בו שלא יֻקַּח דבר ממנו לעבוד בו שום עבודה באופן מהאופנים.

{מין הבהמה}
והנה היה חטאת הכהן פר, וחטאת ישראל שעיר, לסיבה בעינה שהיה חטאת כהן משיח פר, וחטאת נשיא שעיר; וזה היה לגודל מעלת הכהן, כמו שביארנו שם, עד שהנכבד שבבעלי־חיים הוא אצלו בתכלית הפחיתות, לחוזק הִמָּשְׁכוֹ אל השכל ומואסו עניני החומר.

{שני השעירים}
ולפי שכפרת שני השעירים היתה מיוחדת למה שיכפר עליו הפר, היה ראוי שיוקחו שניהם יחד לכונה ההיא; ולזה לא יתברר אז אי־זה מהם יכפר על הטומאה ואי־זה מהם יכפר על כלל העוונות;

{הגורל}
ואולם יתברר זה באמצעות נתינת הגורל על יד הכהן הגדול, ליַשב יותר בנפשותינו על שזה מכפר על הטומאה וזה מכפר על כלל העוונות, כאילו היה מוגבל מה׳ יתעלה מה שיתברר מפני הגורל, כמו שאמר: ׳בחיק יוטל את הגורל ומה׳ כל משפטו׳ (משלי טז, לג). והנה היה המכפר על הטומאה לה׳, מה שאין כן במכפר על כלל העוונות, לפי שהעבירה אשר בטומאה איננה מצד הענין בעצמו, אבל היא - כמו שביארנו - להעיר על מציאות הצורה, כדי שנעמוד מזה על מציאות ה׳ יתעלה, ולזה היה קרב ממנו דבר־מה לה׳ יתעלה מדמו ומחלבו; ואולם המכפר על כלל העוונות לא היה ממנו דבר קרב לה׳ יתעלה, כי אותם העוונות מרוחקים מצד עצמותם, וכל שכן הזדון בהם, שהיה השעיר ההוא מכפר עליהם.

{הטבילות}
והנה יטבול הכהן בכל עת שילבש בגדים, להורות שהמכוון מהעבודה כולה - שיתנקה מטומאות החומר ומהמרי המיוחס לו, ולהורות על חוזק מעלת המכפר הזה בנקיות. והנה היו, לפי מה שאחשוב, שני מיני הטבילות האלו הנזכרות - לכוונות שונות; וזה, שהטבילה שתהיה בלובשו בגדי לבן היא להעיר על חוזק טומאת הדבר שיכפר עליו וחלאתו, ולזה יצטרך המכפר עליו לתכלית הטהרה, כדי שיהיה נכון לטהר כמו זאת הטומאה הנפלאה; והטבילה שתהיה אחרי הפשיטוֹ בגדי לבן היא להעיר על חוזק טומאת מה שיכפר עליו וחלאתו, ולזה כאילו השיגהו דבר יצטרך לטבול עליו; ולזאת הסיבה היה השורף הפרים והשעירים הנשרפים טמא. והנה היתה הטבילה במקום קדוש, כדי שתִשלם זאת העבודה הנכבדת בזולת יציאה מן המקדש, כדי שלא יראה כאלו הניח ענין העבודה ויצא מחוץ למקדש. וזה ממה שיוסיף כוונה לכהן בענין זאת העבודה.

{הקטרת הקטורת מבית לפרוכת}
והנה אחר שישחט הכהן הגדול חטאתו, יקטיר קטורת סמים דקה מבית לפרוכת, כי שם הדברים המורים על השכל שהוא בפועל, והוא השכל הנקנה.
והנה תהיה הקטורת ההיא יותר דקה מהקטורת אשר יקטירו על מזבח הזהב; לפי שהקטורת ההיא תורה על הכנת השכל ההיולאני, ושכבר תצא אל הפועל, וזה אמנם יהיה בהתלמדות וחקירה; ואמנם הקטורת אשר יקטיר לפני לפנים מורה על השכל שיָצָא אל הפועל, אבל יֵעָתֵק מהעדר ההשתמשות בהשגתו אל שישתמש בהשגתו, וזה דבר יותר קל מאד מההתלמדות. ולהעיר על זה הענין היתה הקטורת ההיא יותר דקה, כי אז ימשול בה האש בקלות יותר, ותעלה עשנהּ בקלות. והיה הקטורת ההוא מלוא חופניו, כי השכל הנקנה הוא מה שהשיגה ידו במושכלות. והנה הכוונה בהקטרת הכהן הגדול זה הקטורת לפני לפנים היא להורות שהוא ינהיג עצמו לפי מה שיחייבהו השכל הנקנה, הלקוח ממה שיתנו מרֵיחם אלו הדברים המוחשים אשר בכאן, אשר בו מהסדר והיושר ומהפלגת חכמת ה׳ יתעלה והשפעתו הטובות הנפלאות מה שלא יעלם; ובזה האופן יתנהג בדרכי ה׳ יתעלה, ויהיה זה סיבה אל שיִשָּׁמֵר מהחטאים אשר סיבתם הנטייה מה׳ יתעלה.

{ענן הקטורת}
ולפי שזה השכל - רוצה לומר השכל הנקנה - יעלה למעלה אל הנבדלים, ויתאחד בהם, ובזה האופן תגיע הנבואה, אשר תביא ההאמנה בה להאמין בתורה, הנה יעמוד שם הכהן הגדול עד שיכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר עליו הם הכרובים, כי מזה יעמוד על זאת הכוונה.

{מעלה עשן}
ולזה חוייב שיהיה בקטורת מעלה עשן, כדי שיהיה מוחש עליית זה העשן לזה המקום, ושיהיה העשן המורה על השכל הנקנה מורגש; עם שזה יתבאר ממנו ששלמות זאת ההשפעה תהיה גם כן מצד הכרוב אשר על הכפורת המעיר על השכל הפועל, באמצעות הדברים המוחשים אשר סמי הקטורת מעירים עליהם, כמו שזכרנו במה שקדם. והיה זה גם כן אצל התורה שהיתה בארון, כי היא גם כן מַישרת אל זאת ההשפעה הַיְשָׁרָה נפלאה, כמו שביארנו בפתיחת זה הספר. והנה לא היתה התורה מעכבת זה, כי ההישרה אשר מצידה היא על צד היותר טוב, לא שתהיה מהסיבות ההכרחיות בזאת ההשפעה.

{הזאות דם הפר}
והנה יזה אחר כן מדם הפר על הכפורת הזאה אחת, ולפני הכפורת שבע הזאות, להורות כי מחשבותיו ותשוקותיו ופעולותיו, המסודרות מגלגל המזלות, ושבעה כוכבי לכת, לפי מקומותיהם מגלגל המזלות — אשר הם באופן־מה סיבת הרבה מהחטאים והפשעים, ואם היה זה במקרה, כמו שביארנו בספר מלחמות ה׳ — הנה ינהיגם לפי מה שיתנהו השכל השופע מה׳ יתעלה אשר הגיעה ממנו התורה, וכאילו יתנקה השלם, בעל השכל הנקנה, מחטאיו בזה האופן, ויהיה שכלו נקי מהחטאים אשר חטא ומחלאתם. ולזה היתה זאת ההזאה באצבעו הימנית, להעיר שיכוין בפעולותיו ודעותיו כולם שיהיו אל הימין, לא נוטות ממנו.

{שעירי החטאת}
ואחר כן ישחט שעיר החטאת אשר לעם ויזה ממנו בזה האופן בעינו; אלא שלא יכפר בו שם כי אם על ענין הטומאות, אשר אין המרי בהם מרי מצד עצמותם, אלא מצד מה שבהם מההישרה לַשֵּכֶל בדעות האמיתיות. והיה זה כן, כי גדלו עוונותיהם מאד, ובהם מהרוחק מה׳ יתעלה מה שלא יתכן שיטהרו מהם באופן שיתקרבו לה׳ יתעלה זה הקירוב הנפלא. ואולם הכהנים, למעלתם בעיון ובתורה, הנה יהיו חטאיהם מועטים וקלים, ולזה יכפר עליהם יחד הפר בזה המקום הנכבד; כי הם, אם היה שיחטאו, לא יהיה בחטא ההוא מהריחוק מה׳ יתעלה הרבה, כמו שהוא ראוי בחוק השלֵמים. והנה לא תהיה טענה עלינו בזה אם היה שיִמָּצְאוּ כהנים בלתי שלמים בזה האופן, כי התורה אמנם תדבר בענינים מצד המציאות אשר ראוי שיהיו בו, לא מצד הפועַל, כמו שהצענו בשורשים הכוללים. ואולם המון העם יחטאו הרבה, וראוי שיהיה שם מה שיעירם על שאלו החטאים ראוי שירוחקו מאד, כדי שישובו מחטאם ויכנע לבבם. ולזה ימות השעיר הנושא אלו העוונות בזה האופן המגונה שלא יגיע בו תועלת, ובמקום שלא יגיע בו תועלת, להעיר כי החוטא המחזיק בחטאים ההם לא יהיה במציאותו תועלת כלל. ולהורות שאלו העבירות יהיו מעטות בכהנים, לפי הראוי בהם, לא זכרה התורה בביאור ענין הטומאות והחטאים כי אם בישראל; אמר: ׳וכפר על הקֹדש מטֻמְאֹת בני ישראל׳ (פסוק טז), ׳והתודה עליו את כל עוֹנֹת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטֹאתם׳ (פסוק כא); ואמנם בכהנים לא זכר זה, אבל אמר: ׳וכפר בעדו ובעד ביתו׳ (פסוקים ו, יא, יז). והנה לזאת הסיבה גם כן היה ראוי שיהיה חטאת הכהנים יותר נכבד, כי אין להם חטאים באופן מהגנות אשר יִמָּצאו להמון העם....

{עינוי נפש}
והנה היה היום הזה אסור בהתעסקות בצרכים הגופיים, ומחוייב בעינוי נפש, כדי שיכנעו יותר ויעשו תשובה, כי בה תלוי ענין הכפרה, כמו שביארנו. ולזאת הסיבה היתה התרועה בראש החודש הזה, כמו שנבאר במה שיבוא.
ובכאן נשלמה הסיבה במה שנוהג ביום הזה מהעבודות ויתר הענינים, והוא נפלא מאד ומסכים לעניניהם, עד שענין זאת העבודה מכל צדדיה יעיר במה שאין ספק בו שהכוונה בה הוא מה שזכרנו. וזה הוא מסגולות האמת, רוצה לומר שהוא מעיד לעצמו מכל צד ומכל פינה.

Abarbanel Vayikra 16:5אברבנאל ויקרא ט״ז:ה׳

ואמר וכפר על הקדש מטומאו׳ בני ישראל ומכל פשעיה׳ שהמה נכנסים למקדש אם בשגג׳ והוא אמרו לכל חטאת׳. ואם במזיד הנכנס למקדש ואוכל קדשי׳ בהיותו טמא. והכפר׳ הזאת ענינה אצלי שבזה האופן יכפר השם עליה׳. אך המפרשי׳ פירשו שענינו והתוד׳ עליו....

ואמנם אמרו וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. ראוי לעיין בענין הכפרו׳ האלה שנזכרו פעמי׳ הרבה בענין הפרש׳ כי הנה בראשונ׳ אמר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו. ואח״ז אמר שנית והקריב אהרן את פר החטא׳ אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטא׳ אשר לו ואח״כ אמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל. ועתה אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. הרי שבאו הכפרו׳ כפולות ומכופלות בין לענין אהרן בין לענין הקהל ודרך המפרשי׳ ידוע שכל הכפר׳ פירשו על הודוי ונ״ל שאין הדבר כן כי למה יקצר הכתוב מלקר׳ אותו ודוי ויקראהו כפר׳. אבל אמתת הענין הוא שראשונ׳ אמר הכתוב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר וגו׳. וזה לענין כפרת עצמו. ולענין הקהל אמר ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וגו׳. ואמרו אח״כ והקריב אהרן את פר החטא׳ אשר לו וכפר בא להודיע שכאשר יקריב אהרן פר חטאתו אז יכפר בעדו ובעד ביתו לא קודם לקיחת השעירי׳ ונתינת הגורלות עליהם ולזה זכר גורלות השעירי׳ וזכר אחריה׳ והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו שהכוונ׳ בו שאז אחרי הגורלו׳ יקריב אהרן את פר החטא׳ אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטא׳ כי וא״ו וכפר היא במקו׳ למ״ד וכבר הביא ר׳ יונה רבי׳ מהשמוש הזה בשערי הרקמ׳ הפנימי׳ וביתה (יחזקאל מ״ד) ופיהו מוצב לכותר׳ ומעל׳ (שמואל א׳ ל׳) מהיום ההוא ומעל׳. ואומר הכתוב והקריב אהרן את פר החטא׳ אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו. שכל הכהני׳ נקראי ביתו ולתכלית זה ישחט את פר החטאת אשר לו. אך אמנם לא יכנס עם דמי לפני לפנים כי ראשונ׳ יכנס להקטיר ועליו אמר ולקח מלא המחת׳ גחלי אש וגו׳ ונתן את הקטור׳ וגו׳ ואז אחרי הקטור׳ יקח מדם הפר והזה באצבעו וכן ישחט את שעיר החטאת אשר לעם והוא חבירו של שעיר העזאזל ויזה מדמו לפני לפנים לכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ויהי׳ הוא״ו וכפר על הקדש גם כן משמשת במקום למ״ד. ואח׳ שזכר מהו אשר יעש׳ לבקש כפר׳ על עצמו ומה הוא אשר יעש׳ לבקש כפר׳ על הקהל. ואמר וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ר״ל שבזה האופן שזכר מההזאו׳ יכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל הקהל אחריו. ואחרי שצוה על ההזאו׳ אשר יעש׳ לפני לפנים זכר איך יהיו ההזאו׳ אשר יעשה על מזבח הקטור׳ והוא אמרו ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ וכפר עליו ולקח מדם הפר ומדם השעיר כי בעבור שהי׳ חטאת הכהני׳ והעם בטמאם בשגג׳ מקדש וקדשיו או במזיד או בשרש משרשי האמונו׳ ולכן הי׳ מזה לפני לפני׳ ועל מזבח הקטור׳ שבהיכל המור׳ עליהם. האמנם הית׳ ההזא׳ עליו מהדם המעורב מהפר והשעיר יחד. ואחר זה זכר ענין השעיר המשתלח שהי׳ מחטאת הקהל הרי לך מבואר שאין בפסוקים האלה לא כפל ולא מותר בלשון הכפר׳ שנזכר׳ בהם:

Modern Texts

Sforno Vayikra 16:4-5, 11-12, 24, 30ספורנו ויקרא ט״ז:ד'-ה', י"א-י"ב, כ"ד, ל'

(4) בגדי קדש הם, when angels appeared in human guise to the prophets they wore these kinds of garments. This is the meaning of the expression לבושי הבדים. (Ezekiel 9,3 and Daniel 12,6-7)
(5) שני שעירי עזים לחטאת, the first to atone for sins which occurred inadvertently in the holy precincts, and the second one in respect of sins committed by the public at large who through mostly being in a state of ritual impurity would not have been in a position to offer this sacrifice on their own behalf at this time. Had they done so while in a state of ritual impurity and had entered holy precincts, they would have conferred ritual impurity on their agent the priest.
(11) וכפר בעדו, we have already learned by tradition that both the atonements which are mentioned in connection with Aaron personally refer to the confession recited by Aaron, this is why they took place before the actual slaughtering of the sin offering.
(12) ולקח מלא המחתה, as soon as the sin offering had been slaughtered and he had previously recited his confession so that his sins had been removed, he was now ready to face the “King,” (God) who would look upon him with favour. This is what was meant in verse 2 with the reference to the cloud by means of which God would manifest Himself. At that point it was appropriate to honour Him by presenting the incense, much as the incense would be offered daily after the presentation of the daily communal offering, תמיד both in the morning and in the evening. (compare Exodus 29,42 עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד אשר אועד לכם שמה, “a regular burnt offering throughout your generations at the entrance of the Tent of Meeting where I manifest Myself for you.”
(24) ורחץ את בשרו, after he had supported his hands on the scape-goat. ועשה את עולתו, this was after he had first obtained his personal atonement, followed by the atonement on behalf of the people at large with the two sin offerings consisting of the male goats. Even the “scape-goat” is referred to here as a “sin offering,” חטאת, when we consider it had already been referred to as such in verse 5 where the Torah spoke about שני שעירי עזים לחטאת, “two male goats as sin offering.” Both of these procedures had to take place before the burnt offering on behalf of the people was offered. This was standard procedure, i.e. that the sin offering preceded the burnt offering. This point has been made in Pessachim 59.
וכפר בעדו ובעד העם, the atonement required for inappropriate thoughts which ought to precede matters requiring “clean” (sin free) hands and a pure heart. Such a sin free state is achieved by means of the burnt offering.
(30) כי ביום הזה יכפר, the reason why the other factors mentioned just now are required in addition to the sacrificial service is that if the entire load of achieving atonement were to be placed on the shoulders of the High Priest this would amount only to “downgrading” of the seriousness of the sins which is what the term of כיפור is all about. The individual must prepare himself mentally for obtaining forgiveness from his Maker by these additional measures.
לפני ה' תטהרו, absolute forgiveness, rehabilitation, can occur only in the presence of the Lord, which in turn can be achieved only by personal confession of one’s sin and one’s absolute undertaking not to commit such sins again in similar circumstances. The verse is introduced here to remind us that only the Lord Himself is aware of the sincerity of one’s teshuvah, one’s repentance.
(ד) בגדי קדש הם – בכמותם יראו המלאכים אל הנביאים, כי הם נראים אז בלבושי הבדים.
(ה) שני שעירי עזים לחטאת – הראשון על חטאים במקדש, והמשתלח על שאר חטאי צבור אשר לרוב טומאתו לא יאות לזבח ומטמא משלחו.
(יא) וכפר בעדו – כבר בא בקבלה (יומא ל״ו:) ששתי הכפרות ״בעדו״ הם כפרת דברים בודוי ולפיכך הם קודם שחיטת החטאת.
(יב) ולקח מלא המחתה – כי תיכף שנשחט חטאת והתודה וסר עונו, נעשה מוכן ליאור באור פני מלך. והנה המלך יראה לכל מוכן לאורו, באמרו ״כי בענן אראה״ (ויקרא ט״ז:ב׳). וראוי לכבדו בקטורת, כמו הענין אחר התמידים, כאמרו ״עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד אשר אועד לכם שמה״ (שמות כ״ט:מ״ב). ובזה טעו בני אהרן והקריבו ״אשר לא צוה אותם״ (ויקרא י׳:א׳).
(כד) ורחץ את בשרו – אחר שסמך על השעיר המשתלח.
ועשה את עלתו – אחר שכפר בעדו בחטאתו (ויקרא ט״ז:ז׳) ובעד העם בשתי חטאות (ויקרא ט״ז:ט׳,ט״ו,כ״א), שגם שעיר המשתלח נקרא ״חטאת״, כאמרו ״שני שעירי עזים לחטאת״ (ויקרא ט״ז:ה׳). ושניהם יקדמו לעולת העם, כמשפט כל חטאת שקודמת בכל מקום לעולה, כמו שבא בקבלה.
וכפר בעדו ובעד העם – כפרת הרהורי הלב הראויה לנקיי כפים וברי לבב, וזה בעולה.
(ל) כי ביום הזה יכפר – והטעם שתצטרכו עם זה גם לשביתה וענוי הוא, כי אמנם הכהן בעבודתו יכפר בלבד, וענין הכפור הוא הקטנת החטא והכנתו לקבל סליחה.
לפני ה׳ תטהרו – אבל השגת הטהרה והסליחה הגמורה תהיה ״לפני ה׳⁠ ⁠״ בלבד, וזה בודוי ותשובה, שהוא לבדו ידע אמתתם

HaKetav VeHaKabbalah Vayikra 16:3הכתב והקבלה ויקרא ט״ז:ג׳

בזאת יבא אהרן – פירש״י ואף זו לא בכל עת כ״א ביה״כ כמו שמפורש בסוף הפרשה בחדש השביעי בעשור לחדש, אמנם במדרש רבה פכ״א (והובא בילקוט, וע״ש בזית רענן) איתא, אר״י ב״ס בכל שעה שהוא רוצה לכנוס יכנס רק שיכנס בסדר הזה, וכ״א ברבה ס״פ תצוה, אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדשי הקדשים, ע״ש. והא דכתי׳ בתצוה וכפר אהרן אחת בשנה ר״ל אחת בשנה מחוייב לכפר, ולזה שינתה התורה כאן וכתבה תחלה כל סדר העבודה, ובסוף אמרה בחדש השביעי וגו; ולרש״י הו״ל להתחיל בחדש השביעי, כמו שנהגה בכל הפרשיות, שכתבה תחלה באיזה יום ואח״כ מה שיקריבו, כמו באמור ובפנחס, אמנם לדברי המדרש שאהרן היה לו רשות לכנס באיזה יום מימות השנה אל בית קדשי הקדשים עם סדר העבודה האמורה בפרשה, שפיר לא התחילה התורה הפרשה בחדש השביעי וגו׳, דלאהרן נאמרה כל הפרשה, ולכן נכפל כמה פעמים בכל הפרשה שם אהרן, והוא יכול לכנוס בכל יום ויום. אמנם מפסוק כ״ט ואילך מתחיל ענין חדש, להודיע הנהגת כל כה״ג ביה״כ, לכן אמרה התורה שם וכפר הכהן אשר ימשח אותו והיתה זאת לכם וגו׳, ר״ל כל סדר העבודה הנאמר למעלה לאהרן על כל ימות השנה, יהיה לדורות לכל כה״ג ביה״כ לבד. והנה עפ״י הדברים האלה, מקרא ובא אהרן אל אהל מועד (לקמן פ׳ כ״ג) על מקומו הראוי הוא בא, דאף שאמרו רבותינו שאין זה מקומו של מקרא (ערש״י ורמב״ן) ר״ל לכל כה״ג ביה״כ לא היתה סדר עבודתו עד״ז, כיון דגמירי שצריך הכה״ג ה׳ טבילות וי׳ קדושין, ואם כסדר הכתוב לא משכחת אלא ג׳, אמנם המקרא בעצמו הנכתב בהנהגת אהרן בכל ימות השנה בכניסתו לפנים, מקומו הראוי שם דוקא לא במקום אחר, דבשאר ימות השנה באמת לא היה אלא ג׳ ובביאה זו גמר אהרן סדר עבודתו הפנימית בכל ימות השנה, דכל זה שנאמר אחר מקרא זה הן העבודות שבבגדי זהב שאינו נוהג אלא ביוה״כ. והנה בד״ז הא דאמרי׳ (ביומא כ״ג) אין לי אלא ביה״כ, בשאר ימות השנה מנין, ת״ל וכסה ענן הקטורת, שנתקשה במ״ל (בפ״א מכלי מקדש) הא בשאר ימות השנה אין מצוה במעלה עשן רק ביה״כ, יעו״ש. ולפי המבואר, כוונת התלמוד בשאר ימות השנה היינו בכניסת אהרן בכל ימות השנה חוץ מיה״כ. את הדברים האלה ראיתי בס׳ ח״א בשם הגר״א, והוא ענין נפלא ומיושבים בו סדר המקראות בפ׳ זו בדרך נכון, ולפנינו בפסוק ובא אהרן ידובר עוד מזה.

HaKetav VeHaKabbalah Vayikra 16:15הכתב והקבלה ויקרא ט״ז:ט״ו

וכפר על הקודש – נ״ל כי מלת על כאן הוראתו על עסק וענין (אין בעטרעף) כמו על כל דבר פשע על שור, ועל השנות החלום, שבהזאת דם השעיר יסבב כפרה על כל הדברים הנוגעים בענין הקדש והן טומאת מקדש וקדשיו, וז״ש אחריו מטומאת בני ישראל.

Shadal Vayikra 16:1-2, 8, 16, 30שד״ל ויקרא ט״ז:א'-ב', ח', ט"ז, ל'

(א) אחרי מות – אעפ״י שהם לא נכנסו לקדש הקדשים, מכל מקום היתה מיתתם מפני זלזולם בכבוד ובמורא הראוי למשכן ה׳ ולעבודתו. ברש״י כ״י שבידי מוסיף: כל מקום מיקר ומוציא זיעה כגון מחילה שתחת הקרקע מוקפת גדר של אבנים הוא נקרא תחב (אבל קודם לכן כתוב בטחב בטי״ת).
(ב) אל יבא בכל עת – בשום זמן.
כי בענן אראה על הכפרת – כי גם כשאהיה נגלה על הכפרת לא יהיה זה אלא בתוך הענן, כי כבוד אלהים הסתר דבר, ולפיכך גם הכה״ג {הכהן הגדול} יזהר שלא יכנס לשם.
ואל יבא בכל עת אל הקדש – טעמי המקרא הזה זרים מאד, כי היה האתנח ראוי תחת ולא ימות (ואל־יבא֩ בכל ע֨ת אל־הק֜דש מב֣ית לפר֗כת אל־פנ֧י הכפ֛רת אש֥ר על־האר֖ן ול֣א ימ֑ות); ואולי דעת בה״ט {= בעל הטעמים} כר׳ יהודה (מנחות כ״ז:) מבית לפרכת באזהרה, אל פני הכפרת במיתה. ואפשר עוד לומר כי אולי בבית שני היה מי שהיה אומר: עכשו שאין ארון ואין כפרת ראוי שיהיה מותר להכנס לבית קדש הקדשים, לפיכך ראו חכמים לחלק מאמר הכתוב כאילו הוא שני מאמרות, ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת (אף אם אין שם ארון וכפרת אסור לבוא שם, ואמנם) אל פני הכפרת אשר על הארון (אל יבא בכל עת) ולא ימות, בזמן שיש ארון יש מיתה ובזמן שאין ארון מיתה ליכא, אזהרה מיהא איכא. ובעלי הטעמים (שהיו אחרי חתימת התלמוד) ציינו הטעמים על פי הקריאה שהיתה מקובלת בעל פה מחכמי בית שני.
{הקדש וכו׳ – כי אני מתראה על הכפרת, וזה המראה הוא בענן. ולפיכך לא יבא אלא בענן הקטרת שיכסה את הכפרת וימנעהו מראות ענן הכבוד (וכן רנה״ו ויש״ר).}
(ח) גורלות – גַרַלון בערבי אבן.
עזאזל – נראה שהיה מקדם שם האל הרע, השטן, אֵל עז, ומלת עזאזל מן עַז עַז אֵל. והמאמינים באחדות האל שלא האמינו מציאות האל הרע, נשארה אצלם המלה הזאת להוראת הרע הגמור והאבדון, על דרך שגם היום אומרים שטן להורות על כל רעה גדולה ועל האבדון; והנה השעיר היה משתלח לאבדון במדבר שימות ברעב. והנה בזמן שהיתה ארץ ישראל רחבת ידים לישראל להיותם המעט מכל העמים היה אפשר למצוא בתוך ארצם ארץ גזרה ורחבה שיתעה בה השעיר וימות, אבל אחר זמן כשרבתה האומה ונתיישבה הארץ ולא היתה שם ארץ גזרה הוצרכו להתקין שידחף השעיר מעל הצוק, שאל״כ {=שאם לא כן} היה נכנס לעיר נושבת. ואמנם המכוון בשלוח השעיר לעזאזל נראה שהוא על דרך ותשליך במצולות ים כל חטאתם {מיכה ז׳:י״ט}, כי הכהן בדבורו היה נותן כל עונות העם על השעיר, ואח״כ היה משלח השליח ועמו העונות כלם אל ארץ גזרה, והעם היה נשאר נקי מכל עונותם.
(טז) וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם – ההזיות מטהרות המקדש מן הטמאות אשר אולי טמאוהו ישראל אם בשוגג ואם במזיד, אבל אין הכפרה מועילה למי שטמאו, כי הוא עונו ישא; והנה המכוון בכפרה הזאת הוא שאם אולי אחד העם יבא לבית המקדש בטומאה, אל יחשבו העם שהמקדש נטמא וכל העבודות הנעשות בו לא לרצון תהיינה, אך יחשבו שכבר חזר לטהרתו וקדושתו על ידי הזיות הכהן הגדול.
(ל) יכפר עליכם – הכהן בעבודות שיעשה (רנה״ו {= רנ״ה וייזל}).
מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו – הכוונה על עונות הנשכחים או נעלמים ממי שעשה אותם.

Netziv Vayikra 16:16נצי״ב ויקרא ט״ז:ט״ז

ומפשעיהם לכל חטאתם – דעת חז״ל דוקא טומאת מו״ק. וזהו משמעות על הקודש. אבל כל שאר עבירות מתכפר בשעיר המשתלח. ולכאורה היה יותר נראה לפרש דהדם מכפר על כמה חטאות שגורמים סלוק שכינה והכל בכלל וכפר על הקודש שע״י סלוק שכינה אין הקודש מכפר. ושעיר עזאזל מכפר על אותן עבירות שאין גורמים סלוק שכינה מן הקודש. אבל אאל״כ. שהרי עזאזל מכפר על מעשה עזה ועזאל שהוא זנות. ואין מסלק שכינה ומטמא את המקדש יותר מזה העון. ומכ״מ אינו מתכפר בדם. אלא כקבלת חז״ל.
לכל חטאתם – לכל אופני שגגה וזדון היינו טומאת מו״ק שהן בשגגה ממש והשגגות שהן חמורות כזדונות. היינו שגגת תלמוד שעולה זדון כדאיתא בב״מ ספ״ב וגרע מזדון הבא במקרה.
[הרחב דבר: וכן אי׳ שם הגד לעמי פשעם אלו ת״ח ששגגתם עולה זדון ולבית יעקב חטאתם אלו ע״ה שזדונם נחשב כשגגות. ואותה פרשה מיירי ביוה״כ ביום צום וקדוש ה׳ מכובד. ומש״ה עה״א זדונות נחשב להם כשגגות דביוה״כ המה עושין תשובה מיראה מיהת. מש״ה נהפך הזדון לשגגה כדאי׳ פ׳ יוה״כ דפ״ו ב׳. אבל ת״ח אפי׳ ביוה״כ השגגות נחשב כזדונות שהרי אין תשובה על מיעוט עמל תורה. וזהו דקאמרה תורה כאן בטומאת מו״ק דנעשה עפ״י רוב ע״י ת״ח דרגילים במו״ק מפשעיהם לכל חטאתם בכל אופני זדון בין כמשמעו בין ע״י שגגת תלמוד דגרע מזדון הבא במקרה. ובזה יש לבאר לשון המשנה שבגמ׳. דבודוי ראשון של כה״ג תנן עויתי פשעתי חטאתי וכן בודוי שני של כהנים. ובודוי שלישי תנן חטאו עוו פשעו עמך ב״י. וידוע שמחלוקת ר״מ ורבנן בזה אבל משנתנו דלא כמאן. ולדברינו י״ל דבאמת סתים כרבנן דחטא משמעו קל שהוא בשגגה אבל בכה״ג וכהנים שהם ת״ח הוא להיפך שהחטא שהוא שגגה הבא בשגגת תלמוד חמור מזדון ממש שהוא מקלקל הרבה לו ולאחרים שיראו וכן יעשו כסבורים שכך הדין מש״ה תנן בודוי שלהם עויתי פשעתי חטאתי.]
השכן אתם בתוך טמאתם – הדרש ידוע בת״כ ובגמ׳ יומא שאע״ג שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. והדבר צריך ביאור מה זה שייך ביחוד לאהל מועד יותר מקודש הקדשים אכן כבר נתבאר בפ׳ תצוה ובכ״מ דכח התורה שבארון היה לתורה שבכתב או לתורה שבע״פ להורות הלכה למעשה בסברא ודמוי מילתא למילתא כדאיתא בב״ב דק״ל כה״ת דמוי מילתא למילתא. אבל לא לכח חידוש הלכה הבא מתוך הפלפול והכרח. ולזה הפרט היה אור המנורה שבהיכל מסייע והקטרת בא להזכיר כח גמ״ח שנדרש להחזקת כח הפלפול וכמש״כ ס״פ תצוה. וגם השלחן בא לשפע פרנסה בשביל החזקת לומדי תורה כמש״כ בס׳ שמות כ״ו ל״ה ולהלן כ״ד ה׳ מעתה מובן דמרמז לנו דכח הקדושה שבקה״ק ודאי אינו אלא בשעה שישראל זכאין ומש״ה בבית שני שלא היה טהרת ישראל בשלימות נעדר הארון. אבל קדושת פלפולא ש״ת שבאה״מ הוא ההיכל שוכן לעולם ומשכין השכינה בישראל אפילו כשהם טמאים וע״ז החלק תורה אי׳ בברכות דכ״ב אין ד״ת מקבל טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש. והא – שהודיענו הכתוב כאן כ״ז בעבודת יוה״כ מלמדנו דעת שיוה״כ הוא יום מלחמה לישראל עם שרי מעלה שמקטרגים הרבה על ישראל. כמבואר ברבה פרשה אחרי עה״פ לדוד ה׳ אורי וגו׳ מכאן ואילך אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. ומפרשי שם עוד עה״פ בזאת יבא אהרן. בזכות התורה דכתיב וזאת התורה. וכבר ביארנו שם בס׳ דברים ד׳ מ״ד שזה המקרא מדבר בפלפולה ש״ת. והודיענו הכתוב כאן שכח א״מ משכין השכינה בישראל אפילו בתוך טומאותם להלחם מלחמתם וכמש״כ כ״פ דכח התורה הוא חרבם של ישראל. וע״ע להלן כ״ט. ובאשר – שנגד זכות התורה המגין על ישראל יש עון לה״ר לקנטר כדאי׳ במ״ר פ׳ אמור פ׳ כ״ו דבימי דוד היה הרבה תורה ומכ״מ היו יוצאים למלחמה ונופלין כ״פ ע״י שהיו בהם דלטורין. מש״ה כתיב כאן אח״ז

Netziv Vayikra 16נצי״ב ויקרא ט״ז

(א) בקרבתם לפני ה׳ וימותו – אם נפרש שבא להשלמת ספור הסבה שמתו. הרי מיותר תיבת וימותו. ותו ק׳ מאי וידבר ה׳ והדר ויאמר ה׳. אלא האי בקרבתם לפני ה׳ וימותו הוא הדבור הראשון. והענין דאע״ג שמתו נו״א בהקריבם אש זרה ולכל תנא כדאית ליה ביומא פ׳ הוציאו לו. בכ״ז לא היו ראוים שימותו מיד. וכי מי שהעובר על חייבי מיתה ב״ש פוגע בו מדה״ד מיד ולמה מתו נו״א מיד ע״ז בא הדבור מפי הגבורה למשה. כי בקרבתם לפני ה׳ וימותו. משום שחטאם היה בעת שקרבו לפני ה׳ בפלטין של ממה״מ הקב״ה מש״ה פגעו בהם תומ״י מלאכי מות. ואח״כ אמר ה׳ למשה כל הפ׳ והא שהקדים לה זה הדבור למאמר הפ׳ הוא כדי ללמד לדורות הבאים דבר הנוגע לפ׳ של יוה״כ. אשר מי שלא יהא נזהר בקטרת לפני ולפנים דמו בראשו וכמו שאירע בבית שני כדאי׳ ביומא די״ט. והיינו משום שפגע בהם עונש בקרבתם לפני ה׳.
(ב) דבר אל אהרן אחיך – כבר נדרש בת״כ דה״ה בניו וכהנים הדיוטים באזהרה זו וא״כ למאי כתיב אל אהרן ולא כתיב בפירוש אל אהרן ובניו. אלא ע״כ נאמרה פ׳ זו ביחוד לאהרן וכדאי׳ ברבה בפ׳ זו. דאהרן היה רשאי ליכנס בכל יום אל הקודש רק שיהא בהכנה זו. שהרי לא נזכר יוה״כ בכל הענין עד אח״כ. משא״כ בניו לא הותרו אלא ביוה״כ. ובזה יבואר סדר הפ׳ כאשר יבואר.
אל הקדש מבית לפרכת וגו׳ – אריכות הלשון כבר נדרש בת״כ והובא במנחות דכ״ז מחלוקת ר״י ורבנן. ובת״כ תניא מבית לפרכת להזהיר על כל הבית יכול על כל הבית במיתה ת״ל אל פני הכפרת וגו׳ הא כיצד אל פני הכפרת במיתה ושאר כל הבית באזהרה וסתמא דת״כ כר״י במנחות שם. דקד״ק ג״כ אינו אלא באזהרה זולת אל פני הכפרת שהוא במיתה. אמנם לפי הפשט מיירי הכל בקדק״ד. ואע״ג דכתיב אל הקודש שהוא ההיכל. דקדק״ד מיקרי קודש הקדשים. מכ״מ כבר נתבאר בספר שמות כ״ו ל״ג דמקום שהיה בולט שני בדי ארון כשני דדי אשה מן הפרכת. היה אותו מקום נחשב לפני ה׳ כקודש ולא החל קדושת קדהק״ד לגבי השראת שכינה כ״א בכלות עשרים אמה של היכל בצמצום. אבל לנו הבדיל הפרכת בין הקודש ובין קדה״ק כמש״כ והבדילה הפרכת לכם בין הקודש וגו׳ לכם דייקא. מעתה נתבאר המקרא ואל יבא בכל עת אל הקודש. שכך הוא ודאי קודש לגבי שכינה רק שהוא מבית לפרכת וגו׳. וא״כ פי׳ אל פני הכפרת נגד הכפרת ששם היו בולטין ולא מן הצדדין. ומכש״כ דלהלאה בקדה״ק ודאי מוזהר. וע״ע בסמוך. ומ״מ דרש חז״ל מוכרח מדכתיב אל הקודש ומה מקרא חסר ולא יבא בכל עת אל מבית לפרכת אלא לדרשה ג״כ.
אל פני הכפרת אשר על הארון – סיים הכתוב שהוא על הארון להגיד טעמו של דבר שהחשש שלא ימות תומ״י כמש״כ משום שהוא על הארון אשר כבוד ה׳ עליו. ובמקרא י״ג כתיב אשר על העדות ויבואר שם.
כי בענן אראה על הכפרת – רש״י ורשב״ם והספורנו כ׳ דלפי הפשט הוא ענן השכינה והוא טעם על העונש. אבל חז״ל פירשו דקאי על ענן הקטרת ג״כ. והיינו משום שדרשו אראה כמו שדרשו בחגיגה ד״ג על יראה. שהוא יראה ויראה. וכן הפי׳ ולא יראה את פני ה׳ ריקם וכמש״כ בס׳ דברים במקומו. וה״נ משמעות אראה מלשון הקל אראה את הבא. ולפי״ז כי בענן הוא ענן שכינה. ומשמעו נמי בבנין נפעל אראה לכל הבא וראוי לכך. ולפי״ז כי בענן ענן הקטרת.
(ג) אל הקדש – הכא ודאי אינו מדויק שהרי בא אל קדה״ק. ומכאן דרשו אפילו בשעה שאין ארון וכפרת. אכן לפי הפשט הוא כדברינו דאפילו בשעה שנכנס אינו עומד אלא בין הבדים במקום שהיו בולטין והוא מקום הקודש. וכדתנן נותן את המחתה בין שני הבדים וא״כ הוא עומד בקצה הבדים.
(ד) ומכנסי בד יהיו – מכבר קודם שילבש את הכתונת ולא נזכר הכתונת תחלה אלא בשביל קדושתו שהוא המיוחד בקדושה יותר מכולם באשר הוא מכסה כל הגוף כמו דס״ת קדוש מתפילין. ותפילין יותר ממזוזה לפי רבוי הפרשיות. ה״נ לפי רבוי האברים המתלבשים בעבודה כך רבוי קדושתו אבל המכנסים קודם ללבישה לכסות בשר ערוה.
בגדי קדש הם – הם שכתוב בס׳ שמות ל״ט א׳ ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן כמש״כ שם.
(ה) שני שעירי עזים לחטאת – לשם חטאת וגם לתכלית אחד דשניהם מכפרים חטאות. אבל לא למעשה נקראים שניהם חטאת כאשר יבואר במקרא ט׳.
(ח) גורלות – בירושלמי יומא פ״ג ה״ו פליגי במשמעות הפסוק ולבני אהרן תעשה כתנות אי כתונת לכל א׳ או שתי כתונות לכל א׳. והנה למ״ד דמשמעות שתי כתונות לכל א׳ גם כאן היה במשמע שני גורלות על כל א׳ מהשעירים מש״ה מפרש הכתוב גורל א׳ לה׳ וגו׳. אבל למ״ד דבל״ז משמע גורל א׳ לכל א׳ למדנו זה גופא מפירושא דהאי קרא. וע׳ מש״כ בהע״ש שאי׳ ע״ט אות א׳ דהכי שיטת ש״ס דילן.
(ט) ועשהו חטאת – גם במעשה כדין חטאת הפנימי שנזכר כבר בפ׳ ויקרא. וכאשר יבואר עוד בפ׳. משא״כ שעיר המשתלח אע״ג שנקרא חטאת אבל אין עושין בו מעשה חטאת.
(י) יעמד חי – הוא מיותר שאין עמידה אלא בחי. אלא בא ללמד למש״כ הרמב״ם הל׳ עבודת יוה״כ פ״ה ה״ג שבא למעט אם נטרף אחר הגרלה. דמצד שאין כשר לעזאזל אלא אם ראוי לשם. אינו פסול אלא אם אירע הפסול לפני הגרלה אבל אם אירע פסול אחר הגרלה כשר. תדע שהרי בעינן ביומא דס״ג לפסול שעיר לעזאזל במום. והכי מוכח שלהי חולין דק״מ דשעיר המשתלח כשר בנוגח אע״ג שפסול לשם. וע״כ היינו שנגח אחר הגרלה משא״כ טריפה פסול משום דרשה יעמד חי. [ולא כפרש״י שם משום שאינו ראוי לשם. והוא תמוה. אלא שיש הוכחה לפרש״י מסוגיא דחולין די״א ראב״י א׳ אתי׳ משעיר המשתלח כו׳ וכ״ת מאי נ״מ הא אין הגורל קובע כו׳ והדברים עתיקים].
(יא) ושחט את פר החטאת אשר לו – פירש הכתוב הטעם שמצוה שישחוט בעצמו משום דהוא שלו. וכל קרבן מצוה לבעלים שישחטו בעצמן כדאיתא בפסחים ד״ז אלא מעתה פסח וקדשים מא״ל כו׳ וה״נ מצוה מה״ת שישחוט בעצמו אף ע״ג שאינו עבודה וכשר בדיעבד בשחיטת אחר.
(יג) ונתן את הקטרת וגו׳ – בכ״מ כתיב בקטרת לשון שימה. וישימו עליה קטרת וכן הרבה וע׳ ספר במדבר י״ז י״ב מש״כ.
אשר על העדות ולא ימות – ביאר הכתוב שלא בא הקטרת לכפר כ״ז שלא הזה הדם. אלא הקדים הקטרת כדי שיהא הענן ולא ימות. וע״ע להלן י״ז. ופירש עוד אשר על העדות – דגם זכות התורה מסייעתו שלא ימות.
(יד) ולקח מדם הפר – סתם לקיחה הוא קבלת הדם מן הצואר. והכי הפי׳ לעיל ד׳ ה׳ גבי פר הע״ד של צבור. אבל כאן הרי כבר נתקבל בשעת שחיטה וא״כ היה ראוי לכתוב והביא מדם הפר וכמו דכתיב בשעיר. ובת״כ תניא ולקח מדם הפר נוטלו ממי שהוא ממרס בו. ועדיין אינו מובן מאי אשמעינן בזה. והרי אי היה כתוב והביא מדם הפר הייתי יודע ג״כ שמקבלו ממי שהוא ממרס בו. וגם דיוק מדם הפר אינו מובן ולקח דם הפר מיבעי. והנה לעיל שם כתיב ג״כ הכי וביארנו משום דדרך הפר שדמו מרובה לקבל בכמה כלים ואשמעינן דבכלי א׳ מביא לא״מ. אבל כאן אחר שהכלי כבר ביד הממרס למאי כתיב מדם. ונראה דבא ללמדנו שאם מ״מ נקרש מקצת הדם ונפסל כדאי׳ במנחות דכ״א דם שנקרש בחטאת הפנימית פסול מכ״מ לא נפסל אותו מקצת שלא נקרש ומערה מה שלא נקרש לכלי אחר ומביא וזהו ולקח מדם הפר נוטל מהממרס מקצת דם בכלי אחר.
(טז) ומפשעיהם לכל חטאתם – דעת חז״ל דוקא טומאת מו״ק. וזהו משמעות על הקודש. אבל כל שאר עבירות מתכפר בשעיר המשתלח. ולכאורה היה יותר נראה לפרש דהדם מכפר על כמה חטאות שגורמים סלוק שכינה והכל בכלל וכפר על הקודש שע״י סלוק שכינה אין הקודש מכפר. ושעיר עזאזל מכפר על אותן עבירות שאין גורמים סלוק שכינה מן הקודש. אבל אאל״כ. שהרי עזאזל מכפר על מעשה עזה ועזאל שהוא זנות. ואין מסלק שכינה ומטמא את המקדש יותר מזה העון. ומכ״מ אינו מתכפר בדם. אלא כקבלת חז״ל.
לכל חטאתם – לכל אופני שגגה וזדון היינו טומאת מו״ק שהן בשגגה ממש והשגגות שהן חמורות כזדונות. היינו שגגת תלמוד שעולה זדון כדאיתא בב״מ ספ״ב וגרע מזדון הבא במקרה.
[הרחב דבר: וכן אי׳ שם הגד לעמי פשעם אלו ת״ח ששגגתם עולה זדון ולבית יעקב חטאתם אלו ע״ה שזדונם נחשב כשגגות. ואותה פרשה מיירי ביוה״כ ביום צום וקדוש ה׳ מכובד. ומש״ה עה״א זדונות נחשב להם כשגגות דביוה״כ המה עושין תשובה מיראה מיהת. מש״ה נהפך הזדון לשגגה כדאי׳ פ׳ יוה״כ דפ״ו ב׳. אבל ת״ח אפי׳ ביוה״כ השגגות נחשב כזדונות שהרי אין תשובה על מיעוט עמל תורה. וזהו דקאמרה תורה כאן בטומאת מו״ק דנעשה עפ״י רוב ע״י ת״ח דרגילים במו״ק מפשעיהם לכל חטאתם בכל אופני זדון בין כמשמעו בין ע״י שגגת תלמוד דגרע מזדון הבא במקרה. ובזה יש לבאר לשון המשנה שבגמ׳. דבודוי ראשון של כה״ג תנן עויתי פשעתי חטאתי וכן בודוי שני של כהנים. ובודוי שלישי תנן חטאו עוו פשעו עמך ב״י. וידוע שמחלוקת ר״מ ורבנן בזה אבל משנתנו דלא כמאן. ולדברינו י״ל דבאמת סתים כרבנן דחטא משמעו קל שהוא בשגגה אבל בכה״ג וכהנים שהם ת״ח הוא להיפך שהחטא שהוא שגגה הבא בשגגת תלמוד חמור מזדון ממש שהוא מקלקל הרבה לו ולאחרים שיראו וכן יעשו כסבורים שכך הדין מש״ה תנן בודוי שלהם עויתי פשעתי חטאתי.]
השכן אתם בתוך טמאתם – הדרש ידוע בת״כ ובגמ׳ יומא שאע״ג שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. והדבר צריך ביאור מה זה שייך ביחוד לאהל מועד יותר מקודש הקדשים אכן כבר נתבאר בפ׳ תצוה ובכ״מ דכח התורה שבארון היה לתורה שבכתב או לתורה שבע״פ להורות הלכה למעשה בסברא ודמוי מילתא למילתא כדאיתא בב״ב דק״ל כה״ת דמוי מילתא למילתא. אבל לא לכח חידוש הלכה הבא מתוך הפלפול והכרח. ולזה הפרט היה אור המנורה שבהיכל מסייע והקטרת בא להזכיר כח גמ״ח שנדרש להחזקת כח הפלפול וכמש״כ ס״פ תצוה. וגם השלחן בא לשפע פרנסה בשביל החזקת לומדי תורה כמש״כ בס׳ שמות כ״ו ל״ה ולהלן כ״ד ה׳ מעתה מובן דמרמז לנו דכח הקדושה שבקה״ק ודאי אינו אלא בשעה שישראל זכאין ומש״ה בבית שני שלא היה טהרת ישראל בשלימות נעדר הארון. אבל קדושת פלפולא ש״ת שבאה״מ הוא ההיכל שוכן לעולם ומשכין השכינה בישראל אפילו כשהם טמאים וע״ז החלק תורה אי׳ בברכות דכ״ב אין ד״ת מקבל טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש. והא – שהודיענו הכתוב כאן כ״ז בעבודת יוה״כ מלמדנו דעת שיוה״כ הוא יום מלחמה לישראל עם שרי מעלה שמקטרגים הרבה על ישראל. כמבואר ברבה פרשה אחרי עה״פ לדוד ה׳ אורי וגו׳ מכאן ואילך אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. ומפרשי שם עוד עה״פ בזאת יבא אהרן. בזכות התורה דכתיב וזאת התורה. וכבר ביארנו שם בס׳ דברים ד׳ מ״ד שזה המקרא מדבר בפלפולה ש״ת. והודיענו הכתוב כאן שכח א״מ משכין השכינה בישראל אפילו בתוך טומאותם להלחם מלחמתם וכמש״כ כ״פ דכח התורה הוא חרבם של ישראל. וע״ע להלן כ״ט. ובאשר – שנגד זכות התורה המגין על ישראל יש עון לה״ר לקנטר כדאי׳ במ״ר פ׳ אמור פ׳ כ״ו דבימי דוד היה הרבה תורה ומכ״מ היו יוצאים למלחמה ונופלין כ״פ ע״י שהיו בהם דלטורין. מש״ה כתיב כאן אח״ז
(יז) וכפר בעדו וגו׳ – ולפי הדרש קאי על הקטרת שמכפר על לשה״ר. ויש לפרש עוד המשך הפסוקים דמשום שעד שלא נתכפרו בדם לא היה הקטרת מועיל לכפרה אלא להגין שלא ימות כמש״כ לעיל י״ג אבל עתה בא ענן הקטרת גם לכפרה אמנם לפי הפשט קאי האי כפרה ג״כ על שני הדמים. אלא וכפר על הקדש – דלעיל היה הכפרה על הקודש והמקדש עצמם שלא יהיו פגומים מטומאה.
וכפר בעדו וגו׳ – דהאי קרא הוא כפרה על ישראל מעון טומאת מו״ק. וע׳ בסמוך ובאמת ג״ז הפי׳ מפורש בת״כ וביומא דמ״ד דמפרש האי קרא כפרתו קודם לכפרת ביתו וכו׳. וזה אינו אלא בכפרת דמים.
(יח) וכפר עליו – ותניא בת״כ כפרה שהיא בגופו. פי׳ לא ככפרה שהיא על הפרכת שמתחלה כיפר על גוף הקודש כמש״כ. ואח״כ כיפר על ישראל אבל כפרה זו דמזבח אינו אלא לכפר עליו לבד ולא על עון ישראל. שהרי המה כבר נתכפרו. והיינו דמסיים המקרא ולקח מדם הפר ומדם השעיר וגו׳ – בתערובת. ולא כמו בפרכת. והוא דכיון שאינו בא לכפרת ישראל ג״כ אלא על המזבח לבדו סגי במה שמערבין דם הפר שבא על הכהנים עם דם השעיר שבא על ישראל ביחד. ובזה מתיישב ג״כ מה שהקדים הכתוב וכפר עליו קודם המעשה שלא כדרך המקרא בכ״מ.
(כ) וכלה מכפר את הקדש – לפי הפשט ה״פ דכלפי דכפרת מזבח החיצון ראוי להיות כל שעה וכדאי׳ בזבחים ד״ו ומש״ה באמת באים הרבה שעירים בשנה. ע״כ כתיב דכפרת מזבח הפנימי והקודש וא״מ בהזאות דמים אלו ביוה״כ יכלה לגמרי על כל השנה עד יוה״כ הבא.
(כא) את שתי ידיו – ע׳ מש״כ לעיל א׳ ד׳.
לכל חטאתם – לכל מיני עבירות.
איש עתי – פי׳ הפרחון שהוא מלשון הכתוב בס׳ ישעיה ו׳ לעות את יעף דבר. היינו חכם לב ויודע איך לעשות דבר בעתו.
המדברה – משמעות הלשון שילך חפשי במדבר. כמו לשון י״ד ז׳ גבי צפור מצורע וכ״כ בספר פענח רזי. אבל חז״ל דרשו אל ארץ גזרה שהוא מתגזר ויורד כדאיתא בת״כ והובא ביומא דס״ז. ומכ״מ אין המקרא יוצא מידי משמעו והשלוח פועל בא׳ משני אופנים. אם הדור זכאי יורד השעיר לגזירה וכת״י דאתי זיקא כו׳ ואם אין הדור זכאי הוא להיפך שהשעיר מתחזק ובורח למדבר וכדאי׳ בירושלמי פ׳ שני שעירי כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו.
(כב) ושלח את השעיר במדבר – הוא מיותר. ולמדנו מפרש״י יומא דס״ח ב׳ שאינו רשאי להתחיל עבודה אחרת עד שהגיע שעיר למדבר שנאמר ושלח את השעיר במדבר ואח״כ ואת חלב החטאת ול״ד נקיט רש״י ואת חלב החטאת אלא גם הקודם לו ויצא ועשה את עולתו וגו׳ ולא עוד אלא אפילו קרה״ת דוקא אחר שנודע שכבר הגיע השעיר למדבר כמובן מסדר המשנה דתנן אמרו לו לכה״ג הגיע שעיר כו׳ ואח״כ בא לו כה״ג לקרות. שגם קרה״ת עבודה היא לענין זה משום דצורך עבודה שאחריה היא.
(כג) ובא אהרן אל אהל מועד – לפי הפשט חוזר לתחלת הענין דמדבר באהרן לבדו שאם רצה באיזה יום בשנה לבא אל א״מ יהי׳ אחר כל הכנות הללו. אבל כ״ז אינו אלא באהרן לבדו. אבל לדורות מתפרש המקרא להוציא כף ומחתה וכפירש הגמ׳.
(כד) וכפר בעדו ובעד העם – מכפר על חייבי עשה שלו ושל ישראל. דאע״ג שכל החטאות מכפרין על כל עשה כדאיתא בזבחים ד״ז דחטאת מכפרת על ח״ע כו׳ מכ״מ זה אינו אלא בחטאת החיצון במזבח שמכפר על עשה ע״י עולה. משא״כ בזה החטאת שבא לפנים אין בו כפרה על מ״ע ומש״ה מביאין עולות אלו לכפרה בפ״ע.
(כה) ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה – אחר עשיית עולתו ועולת העם. ובכלל עשיה נכלל גם הקטרה כמבואר בספרי פ׳ ראה והובא בתוס׳ זבחים ד״ז ב׳ ד״ה וזבחת. ואח״כ מקטיר חלב החטאות. וכך הדין דהקטרות עולה קודם להקטרת חטאת כדאי׳ פ׳ כל התדיר. ורק בשמיני למלואים ט׳ י׳ כתיב ואת החלב וגו׳ ואח״כ וישחט את העולה וגו׳ וחדוש הוא באותה שעה כמו שהיה יוצא מן הכלל גם בזה דחטאת החיצון היה נשרף כדין עולה בזה הפרט שאינו נאכל משא״כ כאן בחטאת הפנימי שהוא כדינו. בדין חטאת קאי שהקטרות עולה קודם לחלבו. ועוד נתבאר שם טעמו ש״ד דשם נשתנה הדין.
(כז) יוציא אל מחוץ למחנה – יוציאו מיבעי כמו דכתיב ושרפו ובא ללמד דיציאת אחד נקרא יציאה וכדתנן פ׳ טבול יום היו סובלין אותו במוטות יצאו הראשונים והאחרונים לא יצאו הראשונים מטמאים בגדים והשניים אינם מטמאים בגדים ומש״ה כתיב יוציא דביציאת האחד מיקרי יציאה ומזה למדנו עיקר דין טומאה במוציא שאינו מפורש במקרא אלא השורף אלא משום דיוק יוציא למדנו. וע״ע בסמוך.
את עורותם ואת בשרם ואת פרשם – לפי סוגית הגמ׳ ד״נ הוא פי׳ על הכתוב הקודם ואת פר החטאת ומפרש מה נקרא פר עור ובשר ופרש. ומיהו לעיל ח׳ י״ז דכתיב ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו א״א לפרש הכי. ע״כ ביארנו דהיינו ראשו שחשוב ככל הפר וא״כ אפשר ג״כ כאן לפרש הכי ואת פר החטאת היינו הראש יוציא יחיד לבדו שאין כבוד קרבן שיהיה הראש הנשחט נגרר ותלוי ע״כ טוב לחתכו ולהוציאו בפ״ע.
ושרפו באש – הרבה יתעסקו בשריפה והוצאה לשם שריפה בכלל.
את עורתם וגו׳ – פי׳ עם עורותם. וע״כ צריך אתה לפרש הכי לר״ש דס״ל בפ׳ טבול יום דאין המוציא מטמא בגדים עד שיוצת האש ברובן וא״כ א״א לפרש יוציא בלשון יחיד כמש״כ אלא דמפרש דמיירי בראש הפר.
(כט) והיתה לכם וגו׳ – מה שכתוב להלן היינו הענוי והשביתה בחודש השביעי.
האזרח – פי׳ בסוכה דכ״ח דאזרח גברי משמע. אלא דמרבינן מהאזרח לרבות נשים אפילו לתוספת יוה״כ יע״ש. ויש להבין למאי פי׳ הכתוב האזרח והגר. דיהא משמע דעיקר אזהרה שייך יותר באזרח לא לכתוב כלל. וממילא הכל בכלל. אכן לפי מה שרמז לנו הכתוב לעיל ט״ז שיוה״כ הוא יום מלחמה לישראל. וזה ברור שאין מלחמתן של שרי אוה״ע עם כל יחיד מישראל דמה להם עם יחיד. ותו דא״כ היאך יתבאר לשון חז״ל ברבה עה״פ ולקחתם לכם. נעימות בימינך נצח דמצות לקיחת הלולב בא ללמד שנצחנו המלחמה והרי אין אדם יודע דינו. אלא המלחמה הוא עם כלל קיום האומה שהוא נגד טבע הבריאה ואין מזל לישראל ורק השגחת ה׳ שבא ע״פ תורה ועבודה וגמ״ח מקיימם. וע״ז המה שרי אוה״ע מדיינים או שראוים לאבדם או להכניסם בכלל אוה״ע.
[הרחב דבר: וכלשון המקרא בהלל. אפפוני חבלי מות. היינו שהמה מדיינים אותנו לחבלי מות. או מצרי שאול מצאוני. היינו שאומרים להיות ככל הגוים בית ישראל. ומפרש צרה ויגון אמצא. פי׳ שרוצים שאמצא או צרה היינו מפן הא׳. או יגון מפן הב׳. אבל ואנחנו בשם ה׳ נזכיר ובטוחים אשר ה׳ אתנו וישמרנו לעולם מכל צרה ויגון.]
ועל זה נכרתה ברית עם משה אחר העגל, כמו שכתבתי בספר שמות (לד,י). אכן איכא צערא בעלמא מכח הדין, ועל זה נצטוינו על הצום הקדוש ובמצותיו. והרי ידוע שאין נשים בעלי מלחמה, וכן לא שייכת המלחמה לגרים גרורים כי אם לאזרחי ישראל. אלא שמ״מ הכל מצווין בצום, משום כפרת עון שיש לכל אחד, וזה שייך גם לנשים וגרים, אבל עסק המלחמה אינו שייך כי אם ל״אזרח״, משום הכי נתפרש ״האזרח״. ועיין עוד במצות סוכה להלן (כג,מב). ועיין עוד להלן (כד,טז).
(ל) לפני ה׳ תטהרו – האי תטהרו מיותר שהרי קאמר לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳. ע״ז דרש ר״ע שלהי משנה דיומא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. ומפרש ר״ע האי תטהרו על שתי הכוונות ויהא מתפרש לפני ה׳ גם על לפניו גם על לאחריו וכאלו כתיב לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳. לפני ה׳ תטהרו. והכונה בפי׳ הראשון כמשמעו שאתם מיטהרין לעמוד לפני ה׳ ולעבדו מכאן ולהבא בטהרה. והוסיף עוד פי׳ לפני ה׳ תטהרו. ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. פי׳ קדושת היום בעצמו מכפר על עשה אפילו לא עשה תשובה כמבואר בירושלמי יומא פ״ח ושבועות פ״א וכ״ה ברמב״ם ה״ת פ״א ה״ב. אבל אינו מכפר אלא סוף היום כדתניא בתוספתא יומא ספ״ד חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויוה״כ עם חשיכה. ע״כ בא הכתוב לזרז את האדם שישוב ויהיה מיטהר עצמו קודם שהקב״ה יטהר אותו בסוף היום. וזהו לפני ה׳ תטהרו. ובא ר״ע והסביר הזרוז ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. וה״ז דומה לילד שטינף א״ע ובא אביו לרחצו ולנקותו בא פקח אחד וא״ל איך לא תבוש להעמיס על האב כל הטורח אלא הקדם ורחץ עצמך כל האפשר עד שלא בא אביך ואח״כ יגמור האב הנקיון. כך התשובה מכפרת על עשה בלי עצם היום של יוה״כ וזה מיקרי שהאדם מטהר עצמו. ועצם היום בגזרת ה׳ מכפר על ל״ת. או אפילו על עשה אם לא עשה תשובה הנ״ל ואמר הכתוב תנקו עצמכם קודם שבא ה׳ לנקות אתכם.
(לא) שבת שבתון – יבואר להלן כ״ג ל״ב.
(לב) וכפר וגו׳ – חוזר לענין הפ׳ דבאותו יום הכפרה יעשה הכהן כך. וע״ז מסיים והיתה זאת לכם וגו׳ היינו עיקר עבודת היום בפרשה.
(לד) והיתה זאת לכם לחקת עולם – דייק המקרא זאת. פי׳ דכל הפרשה שנאמר לאהרן שמותר בכל יום לבא אל הקודש אם ירצה רק בזה הסדר של הפרשה. כ״ז אינו לחקת עולם אלא לאהרן. אבל הא דכתיב בעשור לחודש וגו׳ מחויב אהרן לבא אל הקודש בזה הסדר. זאת לכם לחקת עולם.
אחת בשנה – כבר נדרש בת״כ ע״ז. ולפי דברינו דאהרן היה יכול להביא זה הסדר בכל יום שירצה מתפרש משמעות הכתוב דלדורות אינו כן. ודוקא אחת בשנה ולא יותר.
ויעש וגו׳ – כלפי דתנן במנחות פ״ג שכל האמור בת״כ לא קרב במדבר וס״ד דה״ה קרבנות יוה״כ לא היה חובה עליו מש״ה כתיב

Hoil Moshe Shemot 30:10הואיל משה שמות ל׳:י׳

חטאת הכפורים – נראה מכאן שהיתה כבר דעת ה׳ לקבוע יום הכפורים קודם מיתת נדב ואביהוא, ואולי לא היתה כונתו לצוות חק שעיר לעזאזל עד שאירע מה שאירע; ועיין מה שאכתוב על זה ראש פרשת אחרי מות.

Hoil Moshe Vayikra 16הואיל משה ויקרא ט״ז

(א) בקרבתם לפני ה׳ – אחר כל הצווים והאזהרות שבאו על טומאת מת יכולין היו בני ישראל לומר שפסקה קדושת המשכן אחר שמתו בו בני אהרן ונטמאו כליו, שאם כלי חול מיטמאין במת כלי קדש כל שכן וכמו שתגדל קדושתם יגדל חילולם כשנטמאו וצריכים לטהרה פרטית יותרת על כלי חול, מלבד שרובם עשוים במתכת וצריך להביאם באש ומתקלקלים, על כן צוה ה׳ שתעשה להם טהרה מובדלת וכפרה על בני ישראל שעונותיהם גרמו שיארע קלקול כזה במקדשם נדבת ידם ביום חנוכתו; ועוד היו ישראל יכולים לומר אי אפשר שהיום או מחר לא יכנס בשגגה או במזיד טמא טומאה חמורה למקדש ויטמא כל אשר בתוכו, על כן צוה ה׳ לעשות כפרה זו מדי שנה בשנה בעשור לחדש השביעי.
(ח) לעזאזל – לא נחה דעתי בפירוש שד״ל שברוב הימים בשם עזאזל המורה אל עז ורע השתמשו להוראת אבדון כמו Teufel, Diable בלשונותינו, לפי שהתנגדות בין שם ה׳ ובינו, גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל, כ״כ ברורה שעל כרחנו צריכים אנו לומר שגם בימי משה היה נקרא בשם זה אליל רע, גם כי דבר קשה הוא להולמו שאחר כל ההשתדלות להרחיק בני ישראל מע״ז יבוא לצוות שישלחו קרבן לאחד מן האלילים! ושד״ל בצדקו כתב על זה, חלילה! מ״מ אין בין דעה זו לדעת המקובלים הסוברים שהיו שולחים לכתות הדין הפרש אחר זולתי שאני אומר שגם זה הוא אחד המקומות שהחכמה העליונה לא רצתה להתנגד מכל וכל לדעות המושלות בישראל בימים ההם וגם אחרי כן והסתפקה בשום להן גדר כמו בקרבנות (עיין במשתדל ראש פרשת ויקרא); וידוע שלדעת הקדמונים אלילים רעים היו מושלים במדברות (ולדעת המקובלים שדין ולילין ודומיהם) כמו השעירים שלהם ישראל היו מקריבים קרבנותיהם (למטה י״ז,ו׳), או בעל צפון אליל מצרים (ועיין מ״ש עליו בפרשת בשלח) והתורה אסרה להקריב לשעירים וצותה לשפוך כל דם בהמה נשחטת על מזבח ה׳; רק אולי בראותה שבני ישראל היו אומרים שקנא עזאזל במשכן ה׳ שהוקם במדבר, וע״י מיתת שניים מכהניו גרם טומאתו, צותה לשלוח השעיר לעזאזל אחרי העמידו לפני ה׳ והתודות עליו לפני ה׳ כביכול להפיס דעתו, שאל״כ עם כל העבודות שהיו עושים לכפר על טומאת המקדש וקדשיו היו בני ישראל אומרים אך לריק יגענו, לפי שהעזאזל בקנאתו יגרום שנית טומאה למקדש, ועת לעשות לה׳ הפרו תורתך; וטרם התפשט אמונת אחדות ה׳ הגמורה בין המון בני ישראל חלפו דורות הרבה, לכל הפחות עד חרבן בית ראשון, ועל כן צוה לשלוח שעיר בכל שנה; ומי יודע מה דבר הורה משה רבנו בעל פה לנשיאי העדה וזקניה להודיע לבאים אחריהם בהתחלף מצב האומה ואמונותיה; סוף דבר, אחי הקורא, אל תתמה על דברי, ואל תהי נמהר לדונם כדברי שוטות, אבל צא וחשוב כי דומים הם לדברי חכמי הקבלה שלפי דעתם הם בעלי אמונת האחדות התמימה והגמורה; וזה ג״כ סוד הראב״ע סוף פירושו על פסוק זה, וגם כי דעות הקבלה בימיו עדין לא נתפרסמו בעולם, מ״מ עיקרן היה נודע לחכמי ישראל בתורת סוד גם בימיו, ומנגדי הקבלה יטענו נגדה מה שירצו, היא מורשה (מועלת או מזקת לפי טבע ושכל לומדה) מימי קדם קדמתה, וחק זה של שעיר לעזאזל אולי הוא אחת מן הראיות על מקורה וקדמותה, ועיין בפירוש הרמב״ן; ועל ענין שם עזאזל שבאת האל״ף קודם זי״ן שניה נראה לי שמקורו עז אזל, עז המהלך, שדרכו הולך דרך עוז ואכזריות.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 5:17ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ה׳:י״ז

(יז-יט)
הפסוק הזה בסוף אותו הקרבן, אשר לפי שעה בא במקום חטאת, מבהיר לנו במלות מדויקות את ההבדל בין קרבן האשם לקרבן החטאת. כל חוטא חוטא בשני פנים. חוטא, ראשית לעצמו, לנפשו הוא, שנפגעה בטהרתה על ידי החטא ומורחקת מקרבת אלהים שבו מקורה ושלהיות קרובה אליו הוא יעודה. וזה אמור בעיקר בחטאים שזדונם מרחיק את האדם מן האושר שלעתיד לבוא, שפוסלים את הנפש מלהתקרב אל ה׳, וגורמים לה עונש כרת. חוטאים מסוג זה מחויבים להביא קרבן, שמטרתו בעיקר ״לחטאת״, כלומר לטיהור. חטאות הובאו בכלל על־ידי טמאים, כמו היולדת, המצורע, הזב והזבה, והרי הפרה אדומה (במדבר יט), שתפקידה היה לטהר טמאי מתים, קרויה ״חטאת״ (במדבר י״ט:ט׳). על הצפורים ששימשו לטהר בית שנראה בו נגע, נאמר (בויקרא י״ד:מ״ט) כי הובאו ״לחטא את הבית״. לפי זה משמשת כל ״חטאת״ למעשה טיהור. והחיטוי הוא לא רק טיהור הנפש אלא גם טיהור המזבח או המקדש. כל חוטא מטמא את המקדש שבו שוכן ה׳ בתוך בני ישראל, את זאת מביעים חז״ל בלשון: ״גורם לשכינה שתסתלק מישראל״, וגם התורה עצמה אומרת את זאת בפירוש, שנאמר בויקרא כ, ג: ״והכרתי אתו מקרב עמו כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי״. כאן נאמר על מעשה שענשו כרת שהוא מטמא את המקדש. כך נאמר גם בחטאת יום הכפורים: ״וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טמאותם״ (ויקרא ט״ז:ט״ז). וכך נאמר שם על המזבח (פסוק יט): ״והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל״, פסוקים אלו מלמדים אותנו, שהחטאים מטמאים את המקדש ואת המזבח, ומרחיקים מהם בבחינה מסוימת את השכינה, ושזריקות הדם מטהרות אותם ומחזירות את השכינה. מתנות הדם בקרבן החטאת, צויינו כמטהרות את המזבח גם בפר המילואים שהובא בחינוך המזבח (ויקרא ח׳:ט״ו): ״ויתן על קרנות המזבח סביב באצבעו ויחטא את המזבח״. את הדם של קרבנות הכהן הגדול והעדה כולה היו צריכים להביא לתוך המקדש משום שעל-ידי חטאיהם של אלה נטמא גם הקודש, ואילו שגגתו של יחיד לא דרשה אלא חיטוי המזבח. חוץ מזה יוצא, כי יעודן של מתנות־הדם היה להשיב לחוטא את קרבת אלהים על-ידי טיהור של נפשו וגם של המזבח שנטמא על-ידו. אך מלבד החטא כלפי נפשו, חוטא העבריין גם נגד ה׳ ומתחייב חוץ מענשו השלילי, הרחקתו ממחיצת השכינה, עוד עונש במובן חיובי, היינו נהיה לאשם לפני ה׳, ונושא עון. גם החובה הזאת תיפרע על־ידי החטאת. תשלום זה נעשה על־ידי הקטרת אימורים ואכילת כהנים. בהקטרת החלבים נרמז ״אשה ריח ניחח לה׳⁠ ⁠״, היינו מסירת הכוחות לאלהים, כעין תשלום עבור הכוח שמנעו מה׳. בענין אכילת בשר החטאת על־ידי הכהנים נאמר בהדיא: ״ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו׳ לפני ה׳⁠ ⁠״ (ויקרא י, יז), וגם חז״ל אמרו: ״כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים״. המקריב היה עמוס עוון (״נושא עונו״); ומתוך שהכהנים אכלו את חטאתו נשאו מעליו את חטאו (״נושאים את העון״). הם שאפו להיות למופת לעם ולהיטיבו, כדי שעל־ידי זה ייפרע חוב ויסולק. בזה היו ל״נושא עון״ במובנו של הפסוק ״נושא עון ועובר על פשע״ (מיכה ז׳:י״ח). אולם ״וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגו׳ לא תאכל באש תשרף״ (ו׳:כ״ג); אך אם חדר החטא אל תוך המקדש שזקוק לכפרה, אין בכוחם של הכהנים לעצור בעד הרעה על־ידי דוגמתם, ואולי גם להם עצמם חלק בחטא, לכך צריך לעשות פעולה סמלית אחרת באותו בשר הקרבן המייצג את החטא, היינו צריך להוציא אותו מחוץ למחנה ולשרפו שם.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 16ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ט״ז

הכפרה הכללית של המקדש

יותר מאשר המון העם, עלולים הכהנים, ובין אלה ביחוד הכהן הגדול, להיענש בעונש מיתה בגלל חטאים במקדש ה׳ ולכן: לאחר שבחתימת פרק טו (פסוק לא) הוזהרו בני ישראל להתרחק מכל טומאה, שלא ימותו בטמאם את משכן ה׳, הוזהר בקשר לכך מצד אחד גם הכהן הגדול, שלא יתקרב אל קודש־הקדשים אלא בתנאים מסוימים, ״ולא ימות״ כאשר מתו בניו לפני זמן קצר; ומצד אחר ניתן הצו לכפר שנה שנה על הטומאה שטימאו בני ישראל את המקדש בעוונותיהם, במישרין או בעקיפין; כי רק כדי להשיג את הכפרה הזאת ואחרי תום עבודת הכיפור הזאת הותר לכהן הגדול כבא-כוחו של עם ישראל לבוא אל קודש־הקדשים לפני ה׳. וליום שבו הכהן הגדול מכפר על כל ישראל, נקבע גם צום כללי ועמו גם ביטול כל מלאכה.
פרשה טז כולה מכילה: הקדמה (פסוקים א׳-ב׳) וחוק הכפורים שמורכב משני פרקים ראשיים (פסוקים ג-כג ופסוקים כד – ריש לד), שנוסף להם בסוף ענין ההוצאה לפועל (סוף פסוק לד). לרגלי מותם של שני בני אהרן הוזהר אביהם שלא יבוא בכל עת אל הקודש, כי כבוד ה׳ ייראה שם בענן. אחרי הקדמת- איסור זו, בא החוק בדבר הכפרה הכללית, שלשמה הותר לכהן הגדול ליכנס לפני ולפנים.
החלק הראשון של החוק הזה (פסוקים ג׳-כ״ג) כולל את הדין בדבר העבודה בבגדי הקודש הלבנים:
א. בבואו אל הקודש עליו להביא פר לחטאת ואיל לעולה בעדו, ושני שעירים לחטאת ואיל לעולה בעד העם. מלבד זה עליו ללבוש ארבעה בגדי קודש עשויים בד ולהקדים להלבשה זו טבילה במים (פסוקים ג׳-ה׳).
ב. התכוננותו של אהרן לעבודה בקודש-הקדשים: מגיש את פר החטאת אשר לו, עושה מעשה כיפור (ע״י סמיכה ווידוי) מעמיד את שני השעירים וקובע בגורל מי מהם לה׳ ומי יישלח לעזאזל (פסוקים ו׳-י׳).
ג. העבודה בקודש-הקדשים וכפרתו. בראשונה יישחט פרו של הכהן הגדול ודמו יובא אל קודש־הקדשים לכפר בו; אך בטרם יבוא הכהן הגדול אל מבית לפרוכת צריך שענן קטורת יכסה את הכפורת, מקום משכן השכינה, כדי שהכהן הגדול לא יבוא לידי סכנת מות. ואחרי שחיטת שעיר החטאת אשר לעם יובא גם מדם השעיר הזה אל מבית לפרוכת. משתי החטאות הוזה הדם אחת למעלה ושבע למטה, ובזה כופר קודש־הקדשים מטומאות בני ישראל ומכל חטאתם ובהזיות אחרות יכופר גם האוהל מועד. ובהיות הכהן הגדול באוהל מועד לא יימצא כל אדם שם (פסוקים י״א-י״ז).
ד. כפרת מזבח הפנימי, שהיא נעשית כרגיל רק פעם אחת בשנה ככפרת קודש־הקדשים (שמות ל׳ י), נעשית בהזיה על קרנות המזבח ושבע זריקות על גב המזבח בדם הפר ודם השעיר (פסוקים י״ח-י״ט).
ה. כפרה בעד העם על־ידי השעיר לעזאזל וסיום העבודה בבגדי הקודש. על־ידי סמיכה ווידוי ניתנו עוונות העם על ראש השעיר ואחרי־כן משתלח השעיר נושא העוונות אל המדבר ועם היראות הכהן הגדול לפני ה׳ מסתיימת לבסוף העבודה הקדושה ביותר.בגדי הקודש הורדו ונגנזו לשם שמירה (פסוקים כ׳-כ״ג).
בחלק השני (פסוקים כ״ד-ל״ד) ניתנו הוראות בדבר עבודת הכהן הגדול בהיותו לבוש בגדי כהן רגילים ועוד דינים אחרים:
א. הכהן הגדול מסדר את שתי העולות בבגדי כהונה רגילים, שלפני לבישתם צריך הוא לרחוץ במקום קדוש (פסוק כד).
ב. מקטיר את חלבי החטאות על המזבח (פסוק כה).
ג. המשלח את השעיר לעזאזל. מותר לו לבוא אל המחנה רק לאחר שרחץ במים וכיבס את בגדיו. החטאות נשרפו מחוץ למחנה וגם זה שעסק בשריפת החטאות מותר לו לבוא אל המחנה רק לאחר שרחץ במים וכיבס את בגדיו (פסוקים כ״ו-כ״ח).
ד. אחר־כך נקבע לחוק-עולם לצום בעשירי לחודש השביעי ולשבות מכל מלאכה, כי ביום הזה יכפר ה׳ על כל העוונות (פסוקים כ״ט-ל״א).
ה. אך ביום הזה יכפר גם הכהן הגדול אשר יהיה בימים ההם את קודש־הקדשים, את אוהל־מועד ואת המזבח, בעד הכהנים ובעד כל העם (פסוקים לב-ל״ד) – כל הצוויים האלה קיים אהרן (פסוק לד סיפא)....
מלבד כפרת הקודש ביום הכפורים, מצווה התורה בשני מקרים נוספים לטהר את הקודש, והם: אם הכהן המשיח יחטא (ויקרא ד׳:ג׳ ואילך) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל (ויקרא ד׳:י״ג ואילך). בשני המקרים האלה, שבהם יש ענין של חטא בשגגה מספיק מעשה כפרת הקודש (ראה לעיל עמוד קנ), ואין צורך בהבאת דם הקרבנות אל תוך הקודש. רק ביום הכפורים, שבו עומדים לכפר גם על הזדונות, היה צורך לכפר גם על קודש־הקדשים. ולכן המצווה ביחזקאל מה, יח, כ על מעשה כפרה רק כדי לכפר את הקודש ולא גם את קודש־הקדשים (שם מ״א:ד׳), שתי פעמים בשנה, מכוון אל חוקי קרבן החטאת שבתורת כהנים, ד׳:ג׳-כ״ג, ולא אל חוק יום הכפורים שלפנינו. פרטים נוספים בענין זה יש למצוא ב-Magazin f.d. Wissenschaft des Judenthums 1876, עמ׳ 18 ואילך.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 16:16ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ט״ז:ט״ז

כפר על – מחובר ברגיל אל האיש שחטאתו (מצורפת למ׳ או לעל) תתכפר. בפרשה שלפנינו מתחבר, אמנם, ״כפר על״ בפסוק לג עם האנשים, אבל חוץ מזה רק עם הקודש וקדשיו שעומדים להיטהר. לפי משנת שבועות א מכפר שעיר החטאת של יום הכפורים זדון טומאת מקדש וקדשיו ושגגת טומאת מקדש וקדשיו בכל מקרה שיש בו ידיעה בתחילה ואין בו ידיעה בסוף. ואם יש בו ידיעה גם בסוף, הרי זה בקרבן עולה ויורד (עיין לעיל עמוד קמב). במקרה זה הביא כל אחד ואחד קרבן כפרה: ועל זה אומר הכתוב (לעיל ה׳:ו׳): ״וכפר עליו״, שרוצה לומר: יכסה את העוונות שלו. ואולם כאן, שהמדובר הוא יום הכפורים, שבו מתכפרים העוונות של כל ישראל, אין אפשרות לכפר על כל אחד ואחד מן העבריינים, מפני שאין היחידים ידועים, מתכסה כאילו הקודש, שלא ייראו הקודש הנטמא והחטא. יש עוד פסוקים שכתוב בהם ״כפר על חטאת״ (ירמיהו יח, כג: תהלים ע״ט:ט׳).
מטמאות = מפני הטומאות, בשל הטומאות.
ומפשעיהם – הם הפשעים או הזדונות שבאים על־ידי הטומאות, היינו על־ידי הכניסה אל הקודש או אכילת קדשים.
לכל חטאתם – (השוה לעיל ה׳:ג׳-ד׳: שמות כח, לח: ל״ו:א׳). ביחס אל כל חטאתם. זוהי הגדרה מדויקת יותר למלת ״ומפשעיהם״, כעין יחס הקנין (שבמקומו משתמשים גם בנפרד עם למ״ד השימוש). אולם על־ידי הגדרה זו אין המושג ״ומפשעיהם״ מצטמצם, אלא ניתוסף עליו סוג חדש של פשעים, שבעצם הם חטאות, כלומר שגגות, אך נחשבים כפשעים שבאו מתוך רשלנות וזקוקים לכפרה.
וכן יעשה לאהל מועד – ״קדש״ שנזכר קודם־לכן הוא קודש־קדשים:
ובכן היה אוהל־מועד זקוק לאותה כפרה שנעשתה לקודש־קדשים...
השוכן – הכתוב משתמש בביטוי זה, כדי לרמוז על השכינה השורה באוהל-מועד, שהוא בחסדו אינו מסלק את שכינת כבודו למרות הטומאה וציוה על הכפרה כדי שיכיר העם את הטומאה וישתדל תמיד להרחיקה במחשבה ובמעשה.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 16:20ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ט״ז:כ׳

(כ-כב) והתודה – זהו הוידוי על עוונות העם.
עונות – מן עוה=עקם: אלה הם, לפי יומא לו, ב, הזדונות, ואילו ״פשעים״ הם ה״מרדים״, שנעשים מתוך בזיון החוק.
לכל חטאתם – כמו לעיל בפסוק טז. סדר הוידוי היה, לפי יומא סו, א: ״חטאו״, ״עוו״, ״פשעו״.
ונתן וגו׳ – על־ידי ביטוי העבירות בפה על גבי ראשו של השעיר המשתלח, הן ניתנות בצורה סמלית על הראש: השוה דברים יא כט: ״ונתת את הברכה על הר גריזים״

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 16:24ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ט״ז:כ״ד

ורחץ וגו׳ – מלמדנו דין חדש: הכהן הגדול טעון טבילה גם כשמחליף את בגדי הלבן בבגדי זהב.
במקום קדוש – היינו: בעזרה (בזמן מאוחר בלשכה, שנקראת ״בית הפרוה״).
ויצא – מכוון לפי ויזל ליציאתו מבית הטבילה, ואמנם, אפשר שמציין את מעברו מעבודת פנים לעבודת חוץ. העבודות הקודמות נחשבות אולי כולן לעבודות פנים, משום שהמעשה העיקרי נעשה בקודש-הקדשים: לפי זה פירוש ״ויצא״ שיעבור אל עבודות החוץ.
ועשה וגו׳ – יעשה את שני האילים, שנצטווה עליהם לעיל (בפסוקים ג וה), סדר העבודות ביום הכפורים היה כזה: א. תמיד של שחר ופר ושבעת כבשים של מוסף בבגדי הזהב: ב. עבודות היום, שנצטוו בפסוקים ו-כב, בבגדי לבן: ג. אילו ואיל העם, שעיר חטאת של מוסף (פסוק כד), אימורי חטאת (פסוק כה) ולדעת הרמב״ם גם תמיד של בין הערבים, בבגדי הזהב: ד. הכניסה השניה לקודש־קדשים והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן: ה. קטורת ונרות (לדעת רש״י קודם-לכן תמיד של בין הערבים) בבגדי זהב. אשר לאיל העם, יש ביומא ע, ב מחלוקת בין רבי ובין ר׳ שמעון בן אלעזר. לדעת רבי, שנתקבלה להלכה, היה זה אותו האיל, שנזכר בספר במדבר כט, ח בין המוספין, ואילו ר׳ שמעון בן אלעזר סובר, ששני אילים הוקרבו לציבור, האחד בתורת מוסף והשני לחובת היום (דעת יוסיפוס כדעה האחרונה). אמנם, קשה לבאר לדעת רבי, מה טעם נזכר כאן מבין כל המוספים דווקא האיל? כנראה, הטעם הוא, משום שאיל הכהן הגדול הוצרך להיזכר כאן ולאיל זה היה מקביל איל המוספין של העם. שהרי אל חטאת יום הכפורים היה מצורף קרבן עולה בתורת דורון. לכן היה על הכהן הגדול להביא נוסף על חטאתו גם איל לעולה: ואילו העם יצא ידי חובת הדורון שלו בתורת תוספת לחטאתו, באיל המוסף שלו.
ראוי להזכיר את הסברתו של ר׳ אברהם דנציג בסוף ספרו ״חכמת אדם״, בהתכוונו לסלק כמה קושיות בפרשה שלנו. הוא מעורר את השאלות הללו:
א. בשום מקום אין הפרשה מדברת על יום הכפורים, אך בפסוק כט נמצאת קביעת הזמן ״בחודש השביעי וגו׳⁠ ⁠״:
ב. למה נזכר בכל הפרשה רק אהרן, הלא כתוב מפורש בסוף, בפסוק לב: ״וכפר הכהן אשר ימשח וגו׳⁠ ⁠״, שלפיו נעשו כל העבודות על-ידי הכהן הגדול:
ג. משום מה נזכר כאן רק איל המוספין:
ד. בפסוק כט נאמר: ״והיתה לכם לחקת עולם״, ומה טעם נשנה הדבר בפסוק לד: ״והיתה זאת לכם לחקת עולם״?
ה. מדוע לא נכתבה בפסוק כט מלת ״זאת״ כשם שנכתבה בפסוק לד?
ו. למה הוצרך לכתוב בפסוק לד ״ויעש... משה״, שבא לדעת רש״י להודיע רק שאהרן עשה בבוא יום הכפורים כאשר ציוה ה׳?
ז. בפסוק כג אנחנו נתקלים בקשיים רבים, שכבר דיברנו עליהם. את אלה האחרונים, אמנם, סילק הגאון ר׳ אליהו מווילנא, בהעירו, שלדעת המדרש רבה לפרשה שלפנינו רשאי היה אהרן לבוא לקודש־הקדשים בכל עת שהיא, בתנאי שהביא את הקרבנות שנצטוו לו בפרשתנו. כך נאמר גם במדרש רבה סוף פרשת תצוה: ״כך אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדשי הקדשים״. והנה רק ליום הכפורים היתה באה חובת חמש טבילות ועשרה קידושי ידים ורגלים, ועל-כן יש הכרח ל״ובא אהרן״ – בפסוק כג – רק אחר-כך: ואילו אם היה רוצה אהרן ליכנס במשך השנה אל הקודש, היה עליו לעשות את הכל כסדר שנאמר בפרשה שלפנינו. ולפי זה מכוּונות המלים ״כל הפרשה על הסדר״ אל אהרן עצמו. מטעם זה אין הפרשה מתחילה ביום הכפורים ומדברת תמיד רק על אהרן עצמו. משום כך בא כאן איל המוסף, מפני בתוך השנה, כשלא היה מוסף, היה על אהרן להביא איל בעד העם. לפי זה אין הפסוקים ב-כח מדברים כלל על יום הכפורים, אלא מכילים הוראות לאהרן, איך עליו לנהוג בהיכנסו במשך השנה לפני ולפנים. אולם בפסוק כט מתחילה פרשה חדשה: כאן סודר החוק של יום הכפורים. ראשית, החובה לענות נפש ולשבות מכל מלאכה. לכן כתוב: ״והיתה לכם לחקת עולם״, ולא ״זאת״, כלומר הנאמר כבר קודם-לכן, כי אין המדובר על הקרבנות, אלא בפסוק ״בחדש השביעי״. רק אחרי גמר סידור חוק יום הכפורים מצווה בפסוקים לב-לג, כי ביום הזה יכפר הכהן הגדול על קודש־הקדשים, על אוהל-מועד ועל המזבח. ואחר-כך כתוב בפסוק לד: ״והיתה זאת לכם״, היינו: כל המצוות הכתובות בפרשה תשמשנה ״חוקת עולם״, והפסוק ״ויעש... משה״ מגיד, שאהרן מילא אחרי כל החוקים, כדי שיהא רשאי להיכנס לפני ולפנים.
גם אנחנו נכונים להסכים להסברה הנאה הזאת, אשר גם הרב מקלנבורג סומך את ידו עליה, אם גם בשינויים דלהלן. ההוראות שבפרשתנו הן סיומה של פרשת המילואים של המשכן. יום המילואים נהפך לאהרן הכהן הגדול ליום אבל על־ידי מאורע מזעזע. שני בניו נענשו במיתה על שהתקרבו יותר מאשר היו רשאים, או משום שהקריבו קרבן שלא צווה. ובקשר לכך הוזהר אהרן לא לבוא אל הקודש פנימה, שלא ימות גם הוא. וכדי לאפשר לו עם-זאת להתחיל את העבודה גם בקודש-הקדשים ולגמור את עבודת החינוך, נצטווה לכפר תכף את הקודש, כדי לקבל רשות ליראות מיד לפני השכינה בקודש־הקדשים. ״ובא אהרן אל אהל מועד״ בפסוק כג מציין את סיום טכס החינוך [ראוי לציין, כי גם לעיל (ויקרא ט׳:כ״ג) מסתיים מעשה החינוך במלים ״ויבא... ואהרן אל אוהל מועד״]. שכן אהרן התחיל בשעת החינוך בכל מיני עבודות, רק הסיום היה חסר עוד, כלומר: עוד לא נכנס לקודש-הקדשים, מקום התגלות השכינה, ולכך ניתנה לו הרשות רק לאחר שסידר את טכס הכיפור הכללי שצווה בפרשה שלפנינו. והנה בחינוך אוהל-מועד נעשו כל העבודות שהיו טעונות בגדי לבן בזו אחר זו. ובתורת הוספה לאותו מעשה הקדוש ביותר הוקרב עולה בעד הכהן הגדול והעם, לשם תודה על שניתנה הרשות לבא־כוחה של האומה להיכנס לקודש־קדשים, ולבסוף נמסר הצו על יום הכפורים בתור חוק קבוע לכפר בעשירי לחודש תשרי מדי שנה בשנה. אלא שלפי ההלכה למשה מסיני ״ובא אהרן״ הוא רק אחרי סיום כל קרבנות היום, או לפחות אחרי גמר קרבן מוסף. כי רק אחרי השלמת החובות העיקריות, לעת ערב, יבוא אהרן אל המקום שבו שרויה השכינה (אפשר שהסיבה לכך היתה, שהמוספין באים בהכרח קודם לביאת אהרן: ואילו איל העם היה לפי ההלכה המסורה שייך למוספין, ו״אֵילו״ היה קשור ל״אֵיל העם״. ולפי זה היו אילו ואיל העם קרבים, לשיטת ר׳ שמעון בן אלעזר, רק אחרי בוא אהרן).

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 16:33ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ט״ז:ל״ג

(לב-לג) וכפר – ועתה מפרט על מי באה הכפרה. לשון ״כפר״ נמצא שלוש פעמים, כדי לציין את שלושת מעשי הכפרה. בראשונה באה כפרת קודש-הקדשים. זה, אמנם, לא נטמא. כי הלא איש לא התקרב אליו, אולם העוונות גרמו להסתלקות השכינה מתוכו, ויש צורך במעשה סמלי כדי לכפר על החטא. קודש-הקדשים מכונה ״מקדש הקודש״, ומלת ״מקדַש״ היא נסמך מן ״מקדֵש״, ולא מן ״מקדָש״. אותה צורה נמצאת גם בספר במדבר יח, כט, אשר שם מלת ״מקדְשו״ אפשר ליחס רק ל־״מקדֵש״, כי הרי מן ״מקדָש״ היה צריך לומר ״מקדָשו״ (השוה איוולד a 255). ״מקדש״ הוא החלק החשוב ביותר של ה״מקדָש״ או של הקודש, הוא המקום שממנו מקבל כל המקדש את קדושתו (השוה ארליך בספרו ״מקרא כפשוטו״). ״מקדֵש״ הוא כאן (כמו בחומש הפקודים י״ח:כ״ט) תרומת כל הקודש. אחר-כך מכפר על אוהל-מועד ביחד עם המזבח, שכבר נטמאו וטעונים טיהור (השוה לעיל פסוק יט). לבסוף באו עבודות הקרבנות במזבח החיצון, שהכפרה שלהן באו במיוחד על־ידי וידוי בעד הכהנים והעם. אין הכפרה באה על המזבח החיצון עצמו אלא על האנשים שמסביבו. רק בעבודת החינוך נעשתה כפרה גם עליו (שמות כ״ט:ל״ו), וזו כוחה היה לתמיד.