Purpose of the Service of Vayikra 16/5

EN/HEע/E

The Service of Acharei Mot

Sources

Shemot 30:10שמות ל׳:י׳

And Aaron shall make atonement upon the horns of it once in the year; with the blood of the sin-offering of atonement once in the year shall he make atonement for it throughout your generations; it is most holy unto the Lord.'

וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לַי"י.

Vayikra 4:1-12ויקרא ד׳:א׳-י״ב

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Speak to the children of Israel, saying, ‘If anyone sins unintentionally, in any of the things which Hashem has commanded not to be done, and does any one of them: (3) if the anointed priest sins so as to bring guilt on the people, then let him offer for his sin, which he has sinned, a young bull without blemish to Hashem for a sin offering. (4) He shall bring the bull to the door of the Tent of Meeting before Hashem; and he shall lay his hand on the head of the bull, and kill the bull before Hashem. (5) The anointed priest shall take some of the blood of the bull, and bring it to the Tent of Meeting. (6) The priest shall dip his finger in the blood, and sprinkle some of the blood seven times before Hashem, before the veil of the sanctuary. (7) The priest shall put some of the blood on the horns of the altar of sweet incense before Hashem, which is in the Tent of Meeting; and he shall pour out all of rest of the blood of the bull at the base of the altar of burnt offering, which is at the door of the Tent of Meeting. (8) He shall take all the fat of the bull of the sin offering off of it; the fat that covers the innards, and all the fat that is on the innards, (9) and the two kidneys, and the fat that is on them, which is by the loins, and the cover on the liver, with the kidneys, he shall take away, (10) as it is taken off of the bull of the sacrifice of peace offerings. The priest shall burn them on the altar of burnt offering. (11) The bull’s skin, all its flesh, with its head, and with its legs, its innards, and its dung, (12) even the whole bull shall he carry forth outside the camp to a clean place, where the ashes are poured out, and burn it on wood with fire. Where the ashes are poured out it shall be burned.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. (ג) אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַי״י לְחַטָּאת. (ד) וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי י״י וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי י״י. (ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. (ו) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ. (ז) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כׇּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ח) וְאֶת כׇּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. (ט) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה. (י) כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה. (יא) וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ. (יב) וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.

Vayikra 10ויקרא י׳

(1) And Nadab and Abihu, the sons of Aaron, took each of them his censer, and put fire therein, and laid incense thereon, and offered strange fire before the Lord, which He had not commanded them. (2) And there came forth fire from before the Lord, and devoured them, and they died before the Lord. (3) Then Moses said unto Aaron: 'This is it that the Lord spoke, saying: Through them that are nigh unto Me I will be sanctified, and before all the people I will be glorified.' And Aaron held his peace. (4) And Moses called Mishael and Elzaphan, the sons of Uzziel the uncle of Aaron, and said unto them: 'Draw near, carry your brethren from before the sanctuary out of the camp.' (5) So they drew near, and carried them in their tunics out of the camp, as Moses had said. (6) And Moses said unto Aaron, and unto Eleazar and unto Ithamar, his sons: 'Let not the hair of your heads go loose, neither tend your clothes, that ye die not, and that He be not wroth with all the congregation; but let your brethren, the whole house of Israel, bewail the burning which the Lord hath kindled. (7) And ye shall not go out from the door of the tent of meeting, lest ye die; for the anointing oil of the Lord is upon you.' And they did according to the word of Moses. (8) And the Lord spoke unto Aaron, saying: (9) 'Drink no wine nor strong drink, thou, nor thy sons with thee, when ye go into the tent of meeting, that ye die not; it shall be a statute forever throughout your generations. (10) And that ye may put difference between the holy and the common, and between the unclean and the clean; (11) and that ye may teach the children of Israel all the statutes which the Lord hath spoken unto them by the hand of Moses.' (12) And Moses spoke unto Aaron, and unto Eleazar and unto Ithamar, his sons that were left: 'Take the meal-offering that remaineth of the offerings of the Lord made by fire, and eat it without leaven beside the altar; for it is most holy. (13) And ye shall eat it in a holy place, because it is thy due, and thy sons' due, of the offerings of the Lord made by fire; for so I am commanded. (14) And the breast of waving and the thigh of heaving shall ye eat in a clean place; thou, and thy sons, and thy daughters with thee; for they are given as thy due, and thy sons'due, out of the sacrifices of the peace-offerings of the children of Israel. (15) The thigh of heaving and the breast of waving shall they bring with the offerings of the fat made by fire, to wave it for a wave-offering before the Lord; and it shall be thine, and thy sons' with thee, as a due for ever; as the Lord hath commanded.' (16) And Moses diligently inquired for the goat of the sin-offering, and, behold, it was burnt; and he was angry with Eleazar and with Ithamar, the sons of Aaron that were left, saying: (17) 'Wherefore have ye not eaten the sin-offering in the place of the sanctuary, seeing it is most holy, and He hath given it you to bear the iniquity of the congregation, to make atonement for them before the Lord? (18) Behold, the blood of it was not brought into the sanctuary within; ye should certainly have eaten it in the sanctuary, as I commanded.' (19) And Aaron spoke unto Moses: 'Behold, this day have they offered their sin-offering and their burnt-offering before the Lord, and there have befallen me such things as these; and if I had eaten the sin-offering to-day, would it have been well-pleasing in the sight of the Lord? (20) And when Moses heard that, it was well-pleasing in his sight.

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי י"י אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י"י וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי י"י. (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כׇּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף י"י. (ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת י"י עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה. (ח) וַיְדַבֵּר י"י אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. (י) וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה. (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי י"י וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא. (יג) וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חׇקְךָ וְחׇק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי י"י כִּי כֵן צֻוֵּיתִי. (יד) וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חׇקְךָ וְחׇק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (טו) שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי י"י וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחׇק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י. (טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. (יז) מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֺן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי י"י. (יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. (יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי י"י וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי י"י. (כ) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.

Vayikra 16ויקרא ט״ז

(1) And the Lord spoke unto Moses, after the death of the two sons of Aaron, when they drew near before the Lord, and died; (2) and the Lord said unto Moses: 'Speak unto Aaron thy brother, that he come not at all times into the holy place within the veil, before the ark-cover which is upon the ark; that he die not; for I appear in the cloud upon the ark-cover. (3) Herewith shall Aaron come into the holy place: with a young bullock for a sin-offering, and a ram for a burnt-offering. (4) He shall put on the holy linen tunic, and he shall have the linen breeches upon his flesh, and shall be girded with the linen girdle, and with the linen mitre shall he be attired; they are the holy garments; and he shall bathe his flesh in water, and put them on. (5) And he shall take of the congregation of the children of Israel two he-goats for a sin-offering, and one ram for a burnt-offering. (6) And Aaron shall present the bullock of the sin-offering, which is for himself, and make atonement for himself, and for his house. (7) And he shall take the two goats, and set them before the Lord at the door of the tent of meeting. (8) And Aaron shall cast lots upon the two goats: one lot for the Lord, and the other lot for Azazel. (9) And Aaron shall present the goat upon which the lot fell for the Lord, and offer him for a sin-offering. (10) But the goat, on which the lot fell for Azazel, shall be set alive before the Lord, to make atonement over him, to send him away for Azazel into the wilderness. (11) And Aaron shall present the bullock of the sin-offering, which is for himself, and shall make atonement for himself, and for his house, and shall kill the bullock of the sin-offering which is for himself. (12) And he shall take a censer full of coals of fire from off the altar before the Lord, and his hands full of sweet incense beaten small, and bring it within the veil. (13) And he shall put the incense upon the fire before the Lord, that the cloud of the incense may cover the ark-cover that is upon the testimony, that he die not. (14) And he shall take of the blood of the bullock, and sprinkle it with his finger upon the ark-cover on the east; and before the ark-cover shall he sprinkle of the blood with his finger seven times. (15) Then shall he kill the goat of the sin-offering, that is for the people, and bring his blood within the veil, and do with his blood as he did with the blood of the bullock, and sprinkle it upon the ark-cover, and before the ark-cover. (16) And he shall make atonement for the holy place, because of the uncleannesses of the children of Israel, and because of their transgressions, even all their sins; and so shall he do for the tent of meeting, that dwelleth with them in the midst of their uncleannesses. (17) And there shall be no man in the tent of meeting when he goeth in to make atonement in the holy place, until he come out, and have made atonement for himself, and for his household, and for all the assembly of Israel. (18) And he shall go out unto the altar that is before the Lord, and make atonement for it; and shall take of the blood of the bullock, and of the blood of the goat, and put it upon the horns of the altar round about. (19) And he shall sprinkle of the blood upon it with his finger seven times, and cleanse it, and hallow it from the uncleannesses of the children of Israel. (20) And when he hath made an end of atoning for the holy place, and the tent of meeting, and the altar, he shall present the live goat. (21) And Aaron shall lay both his hands upon the head of the live goat, and confess over him all the iniquities of the children of Israel, and all their transgressions, even all their sins; and he shall put them upon the head of the goat, and shall send him away by the hand of an appointed man into the wilderness. (22) And the goat shall bear upon him all their iniquities unto a land which is cut off; and he shall let go the goat in the wilderness. (23) And Aaron shall come into the tent of meeting, and shall put off the linen garments, which he put on when he went into the holy place, and shall leave them there. (24) And he shall bathe his flesh in water in a holy place,and put on his other vestments, and come forth, and offer his burnt-offering and the burnt-offering of the people, and make atonement for himself and for the people. (25) And the fat of the sin-offering shall he make smoke upon the altar. (26) And he that letteth go the goat for Azazel shall wash his clothes, and bathe his flesh in water, and afterward he may come into the camp. (27) And the bullock of the sin-offering, and the goat of the sin-offering, whose blood was brought in to make atonement in the holy place, shall be carried forth without the camp; and they shall burn in the fire their skins, and their flesh, and their dung. (28) And he that burneth them shall wash his clothes, and bathe his flesh in water, and afterward he may come into the camp. (29) And it shall be a statute for ever unto you: in the seventh month, on the tenth day of the month, ye shall afflict your souls, and shall do no manner of work, the home-born, or the stranger that sojourneth among you. (30) For on this day shall atonement be made for you, to cleanse you; from all your sins shall ye be clean before the Lord. (31) It is a sabbath of solemn rest unto you, and ye shall afflict your souls; it is a statute for ever. (32) And the priest, who shall be anointed and who shall be consecrated to be priest in his father's stead, shall make the atonement, and shall put on the linen garments, even the holy garments. (33) And he shall make atonement for the most holy place, and he shall make atonement for the tent of meeting and for the altar; and he shall make atonement for the priests and for all the people of the assembly. (34) And this shall be an everlasting statute unto you, to make atonement for the children of Israel because of all their sins once in the year.' And he did as the Lord commanded Moses.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי י"י וַיָּמֻתוּ. (ב) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכׇל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. (ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. (ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה. (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי י"י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַי"י וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַי"י וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יׇעֳמַד חַי לִפְנֵי י"י לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. (יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי י"י וּמְלֹא חׇפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. (יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי י"י וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת. (יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ. (טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. (טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. (יז) וְכׇל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. (יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי י"י וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי. (כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כׇּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֺנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר. (כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. (כד) וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם. (כה) וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. (כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. (כז) וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם. (כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. (כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי י"י תִּטְהָרוּ. (לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. (לב) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. (לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כׇּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר. (לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכׇּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה.

Vayikra 16:1-2ויקרא ט״ז:א׳-ב׳

(1) And the Lord spoke unto Moses, after the death of the two sons of Aaron, when they drew near before the Lord, and died; (2) and the Lord said unto Moses: 'Speak unto Aaron thy brother, that he come not at all times into the holy place within the veil, before the ark-cover which is upon the ark; that he die not; for I appear in the cloud upon the ark-cover.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי י"י וַיָּמֻתוּ. (ב) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכׇל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

Vayikra 16:16ויקרא ט״ז:ט״ז

And he shall make atonement for the holy place, because of the uncleannesses of the children of Israel, and because of their transgressions, even all their sins; and so shall he do for the tent of meeting, that dwelleth with them in the midst of their uncleannesses.

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.

Vayikra 16:29-30ויקרא ט״ז:כ״ט-ל׳

(29) And it shall be a statute for ever unto you: in the seventh month, on the tenth day of the month, ye shall afflict your souls, and shall do no manner of work, the home-born, or the stranger that sojourneth among you. (30) For on this day shall atonement be made for you, to cleanse you; from all your sins shall ye be clean before the Lord.

(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. (ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי י"י תִּטְהָרוּ.

Vayikra 23:26-32ויקרא כ״ג:כ״ו-ל״ב

(26) And the Lord spoke unto Moses, saying: (27) Howbeit on the tenth day of this seventh month is the day of atonement; there shall be a holy convocation unto you, and ye shall afflict your souls; and ye shall bring an offering made by fire unto the Lord. (28) And ye shall do no manner of work in that same day; for it is a day of atonement, to make atonement for you before the Lord your God. (29) For whatsoever soul it be that shall not be afflicted in that same day, he shall be cut off from his people. (30) And whatsoever soul it be that doeth any manner of work in that same day, that soul will I destroy from among his people. (31) Ye shall do no manner of work; it is a statute for ever throughout your generations in all your dwellings. (32) It shall be unto you a sabbath of solemn rest, and ye shall afflict your souls; in the ninth day of the month at even, from even unto even, shall ye keep your sabbath.

(כו) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַי"י. (כח) וְכׇל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (כט) כִּי כׇל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ. (ל) וְכׇל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כׇּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. (לא) כׇּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. (לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

Bemidbar 15:22-26במדבר ט״ו:כ״ב-כ״ו

(22) “‘When you shall err, and not observe all these commandments, which Hashem has spoken to Moses, (23) even all that Hashem has commanded you by Moses, from the day that Hashem gave commandment, and onward throughout your generations; (24) then it shall be, if it be done unwittingly, without the knowledge of the congregation, that all the congregation shall offer one young bull for a burnt offering, for a pleasant aroma to Hashem, with the meal offering of it, and the drink offering of it, according to the ordinance, and one male goat for a sin offering. (25) The priest shall make atonement for all the congregation of the children of Israel, and they shall be forgiven; for it was an error, and they have brought their offering, an offering made by fire to Hashem, and their sin offering before Hashem, for their error: (26) and all the congregation of the children of Israel shall be forgiven, and the stranger who lives as a foreigner among them; for in respect of all the people it was done unwittingly.

(כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה. (כג) אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה י״י וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם. (כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כׇל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַי״י וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. (כה) וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם אִשֶּׁה לַי״י וְחַטָּאתָם לִפְנֵי י״י עַל שִׁגְגָתָם. (כו) וְנִסְלַח לְכׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכׇל הָעָם בִּשְׁגָגָה.

Bemidbar 29:7-11במדבר כ״ט:ז׳-י״א

(7) And on the tenth day of this seventh month ye shall have a holy convocation; and ye shall afflict your souls; ye shall do no manner of work; (8) but ye shall present a burnt-offering unto the Lord for a sweet savour: one young bullock, one ram, seven he-lambs of the first year; they shall be unto you without blemish; (9) and their meal-offering, fine flour mingled with oil, three tenth parts for the bullock, two tenth parts for the one ram, (10) a several tenth part for every lamb of the seven lambs; (11) one he-goat for a sin-offering; beside the sin-offering of atonement, and the continual burnt-offering, and the meal-offering thereof, and their drink-offerings.

(ז) וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כׇּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. (ח) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַי"י רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם. (ט) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד. (י) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים. (יא) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם.

Mishna Yoma 8:9משנה יומא ח׳:ט׳

אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל! לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם״ (יחזקאל ל״ו:כ״ה); וְאוֹמֵר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יי״ (ירמיה י״ז:י״ג), מָה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל. חסלת כיפורים

Bavli Rosh HaShanah 26aבבלי ראש השנה כ״ו.

Ulla said: This is the reasoning of the Rabbis, who say that the horn of a cow is unfit for sounding on Rosh HaShana. They say this in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda said: For what reason does the High Priest not enter the innermost sanctum, the Holy of Holies, with his golden garments to perform the service there on Yom Kippur? It is because a prosecutor [kateigor] cannot become an advocate [sanneigor]. Since the Jewish people committed the sin of worshipping the Golden Calf, the High Priest may not enter the Holy of Holies to atone for the Jewish people wearing golden garments, as they would bring that sin to mind.

עולא אמר היינו טעמא דרבנן כדרב חסדא דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור

Tanchuma Ki Tisa 31תנחומא פרשת כי תשא ל״א

פְּסָל לְךָ. אֵימָתַי יָרַד מֹשֶׁה מִן הָהָר? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם, מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם עָשָׂה מֹשֶׁה אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיצַד? בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (שמות יט, א). בְּשִׁשָּׁה בַּחֹדֶשׁ נָתַן לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּכְתִיב בּוֹ: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שמות יט, ב). וְעָשָׂה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִסִּיוָן וְשִׁשָּׁה עָשָׂר מִתַּמּוּז, הֲרֵי אַרְבָּעִים יוֹם. יָרַד בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, רָאָה אֶת הָעֵגֶל וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, וְרִדָּה אֶת הַסְּרוּחִין שְׁמוֹנָה עָשָׂר וְתִשְׁעָה עָשָׂר. וְחָזַר וְעָלָה בְּעֶשְׂרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה׳ וְגוֹ׳. וּכְתִיב: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה׳ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וְגוֹ׳, עָשָׂה שָׁם עֲשָׂרָה מִן תַּמּוּז וְכָל חֹדֶשׁ אָב, הֲרֵי אַרְבָּעִים יוֹם. עָלָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל כְּשֶׁאָמַר לוֹ פְּסָל לְךָ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְגוֹ׳, וַיִּפְסֹל וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל. עָשָׂה שָׁם אֱלוּל כֻּלּוֹ וַעֲשָׂרָה מִתִּשְׁרֵי וְיָרַד בֶּעָשׂוֹר. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בִּתְפִלָּה וְתַעֲנִית, וּבוֹ בַּיּוֹם נֶאֱמַר לוֹ לְמֹשֶׁה: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר יד, כ). וּקְבָעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סְלִיחָה וּמְחִילָה לְדוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר (ויקרא טז, ל). וּמִיָּד צִוָּה לוֹ לְמֹשֶׁה, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. פְּסָל לְךָ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר. כָּךְ בָּרִאשׁוֹנָה, וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וְגוֹ׳ (שמות כה, ח). וְכָאן: וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא. הַלּוּחוֹת רִאשׁוֹנוֹת עַל שֶׁנִּתְּנוּ בְּפֻמְבֵּי, לְפִיכָךְ שָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן הָרַע וְנִשְׁתַּבְּרוּ. וְכָאן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין לְךָ יָפֶה מִן הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת (מיכה ו, ח).

ר׳ סעדיה גאון תפסיר ויקרא ט״ז

(ח) גורל אחד וגו׳ – גורל אחד לבית ה׳ והשני להר ״עזאז״. (ט) לה׳ – לבית ה׳. (י) לעזעזל – להר ״עזאז״ – לשלח אתו לעזאזל המדברה, ואחר כך ישלחנו להר ״עזאז״ במדבר. (כא) וסמך אהרן – ויסמך ידו על ראשו ויודה בעוונות בני ישראל ופשעיהם וכל חטאתם, וכשגומר אמירת הוידוי על יד ראש השעיר ישלחנו עם אדם המעותד לכך אל המדבר. (כב) ונשא השעיר וגו׳ – והוא נושא את השעיר על גבו בעד כל עוונותם אל ארץ שוממה. (כו) לעזעזל – בהר ״עזאז״.

Rashi Shemot 30:10רש״י שמות ל׳:י׳

וכפר אהרן AND AARON SHALL MAKE EXPIATION – This refers to the placing of the blood upon the horns of the altar. אחת בשנה ONCE IN THE YEAR – On the Day of Atonement. This is what is said in the section אחרי מות, which describes the sacrificial service on that day, (Leviticus 16:18) "And he shall go out unto the altar that is before the Lord and make an expiation upon it". חטאת הכפרים SIN-OFFERING OF EXPIATION – These are the bullock and goat of the Day of Atonement which atone for the uncleanness of the Sanctuary and its holy offerings (Shevuot 2b; cf. Rashi on Leviticus 16:11). קדש קדשים [IT IS] MOST HOLY – the altar is sanctified for offering on it these things alone and not for any other sacrificial service.

וכפר אהרן – מתן דמים. על קרנתיו אחת בשנה – ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות: ויצא אל המזבח אשר לפני י״י וכפר עליו (ויקרא ט״ז:י״ח). חטאת הכפורים – הם פר ושעיר של יום הכפורים, המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו. קדש קדשים הוא – המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת.

Rashi Vayikra 16:1-3, 11, 15-16, 34רש״י ויקרא ט״ז: א'-ג', י"א, ט"ו-ט"ז, ל"ד

(1) 'וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו‎‎ AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES AFTER THE DEATH OF THE TWO SONS OF AARON etc. —What is this statement intended to tell us? (i.e. why is it at all stated when God spoke this to Moses?) Rabbi Elazar ben Azariah illustrated this by a parable: It may be compared to the case of a sick person whom the physician visited. He (the physician) said to him: "Do not eat cold things nor sleep in a damp place!" Another physician came and said to him: "Do not eat cold things, nor sleep in a damp place so that thou mayest not die a Mr. So-and-so died!" Certainly this (the latter) put him on his guard more than the former; that is why Scripture states "after the death of the two sons of Aaron" (Sifra, Acharei Mot, Section 1 3). (2) יבא‎ ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא AND THE LORD SPOKE UNTO MOSES, SPEAK UNTO AARON THY BROTHER THAT HE COME NOT [AT ALL TIMES INTO THE HOLY PLACE]! THAT HE DIE NOT as his sons have died (Sifra, Acharei Mot, Section 1 4). ולא ימות THAT HE DIE NOT – for if he comes into the Holy of Holies at any time other than Yom-Kippur he will die (Sifra, Acharei Mot, Section 1 4). כי בענן אראה means, for I constantly show Myself there with My pillar of cloud, and because the revelation of My Shechinah takes place there he should take care not to make it his habit to come there. This is the literal meaning of the verse. The Halachic explanation is: He shall not come into the Holy of Holies except with (i.e. on the occasion when he is going to raise) a cloud of incense on the Day of Atonement (Yoma 53a). (3) בזאת WITH THIS [SHALL AARON COME] – The numerical value of this word is 410, being an allusion to the 410 years during which the First Temple existed (cf. Leviticus Rabbah 21 9). 'בזאת יבא אהרן וגו WITH THIS SHALL AARON COME [INTO THE HOLY PLACE] etc. – And this, also, shall not be at any time he pleases, but on the day of Atonement, as it is explicitly stated at the end of this section (vv. 29—34). "In the seventh month on the tenth day of the month [ye shall fast … And the priest … shall make expiation]". (11) 'וכפר בעדו וגו‎ AND HE SHALL MAKE AN EXPIATION FOR HIMSELF etc. — This implies a second confession of sins which he was to make for himself and on behalf of his brother-priests, who may all be termed "his house", as it said (Psalms 135:19) "Bless the Lord, o house of Aaron, etc." (cf. Shevuot 14a). Hence we learn that the priests become atoned for by means of it (the bullock). The expiation effected by it extended, however, only to those sins committed by causing uncleanness to the Sanctuary or holy things (i.e. by the priests having entered the Sanctuary or eaten of the holy things in such a state), as it is said (v. 16) "And he shall make an expiation for the holy place because of the uncleanness [of the children of Israel] etc.". (15) אשר לעם [THE GOAT OF THE SIN-OFFERING] THAT IS FOR THE PEOPLE – Only for that which the bullock effects atonement for the priests (i.e. for ומאת מקדש וקדשיו‎ט) the goat effects atonement for the Israelites. It (the goat spoken of here) is that goat upon which the lot "for the Lord" fell (Yoma 61a; Shevuot 2b). כאשר עשה לדם הפר AS HE DID WITH THE BLOOD OF THE BULLOCK, viz., sprinkling once upwards and seven times downwards (Yoma 53b). (16) מטמאת בני ישראל [AND HE SHALL MAKE AN EXPIATION FOR THE HOLY PLACE] BECAUSE OF THE UNCLEANNESS OF THE CHILDREN OF ISRAEL – i.e. for those who entered the Sanctuary in a state of uncleanness without having finally become conscious of this fact (Shevuot 7b), for it is said לכל חטאתם, and the word חטאת implies a sin committed unconsciously. ומפשעיהם AND BECAUSE OF THEIR TRANSGRESSIONS – This implies atonement also for those who entered the Sanctuary presumptuously in a state of uncleanness (Shevuot 7b; cf. also Shevuot 2a and Sifra, Acharei Mot, Chapter 4 1). וכן יעשה לאהל מועד AND SO SHALL HE DO FOR THE APPOINTED TENT – Just as he sprinkled in the "Interior" (the Holy of Holies) from the blood of both of them (of the bullock and the goat) once upwards and seven times downwards so he sprinkles over against the Partition Vail from outside (i.e. standing in the היכל; cf. Leviticus 4:6) once upwards and seven times downwards (Sifra, Acharei Mot, Chapter 4 5; Yoma 56b). השכן אתם בתוך טמאתם – This implies that although they are unclean nevertheless the Shechinah dwells in their midst (Sifra, Acharei Mot, Chapter 4 5; Yoma 57a). (34) 'ויעש כאשר צוה וגו AND HE DID AS [THE LORD] COMMANDED [MOSES] etc. – When the next Day of Atonement arrived he (Aaron) did everything as is here set forth in order. And Scripture only states this in order to declare the praise of Aaron — that he did not attire himself with them (the official garments) for his own aggrandisement, but as one who was executing the ordinance of his King (Sifra, Acharei Mot, Chapter 8 10).

(א) אחרי מות שני בני אהרן – מה תלמוד לומר? היה ר׳ אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, ובא אחר ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות, כדרך שמת פלוני, זה זירזו יותר מן הראשון, לכך נאמר: אחרי מות שני בני אהרן. (ב) ויאמר י״י אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא – שלא ימות כדרך שמתו בניו. [ואמר ר׳ חייא בר אבא: באחד בניסן מתו בניו של אהרן ומזכיר מיתתן ביום הכפורים שמיתת צדיקים מכפרת כיום כיפור מכפר.] ולא ימות – שאם בא הוא מת. כי בענן אראה וגו׳ – כי תמיד אני אראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגילוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו. ורבותינו דרשוהו: אל יבא, כי אם בענן הקטרת ביום הכפורים. (ג) בזאת – גימטריא שלו: ארבע מאות ועשר, רמז לשני בית ראשון. בזאת יבא אהרן – ואף זאת לא בכל עת, כי אם ביום הכפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה: בחדש השביעי בעשור לחדש (ויקרא ט״ז:כ״ט). (יא) וכפר בעדו וגו׳ – ווידוי שיני עליו ועל אחיו הכהנים, שהן כולן קרוין ביתו, שנאמר: בית אהרן ברכו וגו׳ (תהלים קל״ה:י״ט), מיכן שהכהנים מתכפרים, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו, כמה שנאמר: וכפר על הקדש מטומאות וגומ׳ (ויקרא ט״ז:ט״ז). (טו) אשר לעם – מה שהפר מכפר על הכהנים, מכפר השעיר על ישראל, והוא השעיר שעלה עליו הגורל לשם. כאשר עשה לדם הפר – אחת למעלה ושבע למטה. (טז) מטומאות בני ישראל – על הנכנסין למקדש בטומאה, ולא נודע להם בסוף, שנאמר: לכל חטאתם, וחטאת הוא שוגג. ומפשעיהם – אף הנכנסים למקדש מזיד בטומאה. וכן יעשה לאהל מועד – כשם שהזה משניהם אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרכת מבחוץ משניהם: אחת למעלה ושבע למטה. השכן אתם בתוך טמאתם – אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם. (לד) ויעש כאשר צוה וגו׳ – כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה. ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו, אלא כמקיים גזירת מלך.

Rashbam Vayikra 16:2רשב״ם ויקרא ט״ז:ב׳

כי בענן אראה על הכפרת FOR I APPEAR IN A CLOUD OVER THE COVER: According to the plain meaning of Scripture, this verse means "because it is through a pillar of cloud that I appear regularly over the cover [of the Ark, inside of the Holy of Holies]." So it says (in Exodus 25:22), "[There I will meet with you,] and I will speak to you from above the cover, from between the two cherubim [that are on the Ark]." If the priest were to see [this pillar of cloud], he would die. Accordingly God commanded that, when he enters [the Holy of Holies] on the Day of Atonement, he should offer incense there beforehand, inside the Holy of Holies, so as to darken the Temple with a cloud of incense. [Only] then would he bring the blood of the bull and the blood of the goat [into the Holy of Holies].

כי בענן אראה על הכפורת – לפי פשוטו: שהרי מתוך עמוד הענן אני נראה כל שעה על הכפרת, כדכתיב: ודיברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים (שמות כ״ה:כ״ב), ואם יראה הכהן ימות. לפיכך כשיכנס ביום הכיפורים, ציוהו הקב״ה להקטיר קטורת בפנים תחילה להחשיך את הבית בענן הקטורת, ואחר כך יביא דם הפר ודם השעיר.

Rashbam Vayikra 16:10רשב״ם ויקרא ט״ז:י׳

לשלח אותו לעזאזל המדברה TO RELEASE IT TO AZAZEL, TO THE WILDERNESS: According to the plain meaning of Scripture [this means] "to release it alive to [let it go graze with] the [other] goats in the wilderness." This is just like what is done with the bird offerings of the "leper," that purify him from his impurity; [concerning one of the two birds] it is written (Lev. 14:7),] "he shall set the live bird free (וְשִׁלַּח) in the open country." So here also, in order to purify the Israelites from their sins, he sets the goat free in the wilderness (מדבר). [The word מדבר means] a place where animals graze. So it is written (Ex. 3:1) that Moses "led the sheep to the מדבר." So also in rabbinic literature [one speaks of two kinds of animals], "מדבריות and בייתיות – domesticated." עזאזל [The word] AZAZEL: [should be understood as if its final letter] lamed were [an] extra [added, but insignificant letter]. So also [one should interpret] the lamed in [the phrase] (Hos. 10:14), בית ארבאל. [The word Arbel there actually derives from the root ’ r-b "to lie in wait,"] as in the phrase (in Deut. 19:11) "וארב לו – lies in wait for him." Similarly the [final] mem in words like ריקם (empty) or חנם (free) are extra letters, [i.e. they are not letters of the root. They were added to the root letters] to create an [abstract?] noun [or adjective], just like the final nun in words like שגעון – madness, עצבון – sadness or עשרון – a tenth. [Below (vs. 22), the place to which the goat is sent is called] ארץ גזירה, which means an arid land in which there are no [cultivated] crops, a land which is cut off (גזורה) and separated from anything good.

לשלח אותו לעזאזל המדברה – לפי פשוטו: לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כמו שמצינו בציפרי מצורע: ושלח את הצפור החיה על פני השדה (ויקרא י״ד:ז׳) – לטהרו מטומאתו. אף כאן, לטהר את ישראל מעונותם משלחו אל המדבר, והוא מקום מרעה הבהמות, כדכתיב וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג׳:א׳). ובתלמוד (משנה ביצה ה׳:ז׳): מדבריות בייתות. עזאזל – למ״ד יתירה, כלמ״ד בית ארבאל (הושע י׳:י״ד) שהיא מלשון וארב לו (דברים י״ט:י״א). וכן: מ״ם של ריקם וחנם יתירות לתיקון פעולה, כמו נו״ן של שגעון ועצבון ועשרון.

Rashbam Vayikra 16:32רשב״ם ויקרא ט״ז:ל״ב

וכפר הכהן אשר ימשח אותו THE PRIEST WHO HAS BEEN ANOINTED [IN PLACE OF HIS FATHER] SHALL MAKE EXPIATION: [This verse had to be written] since it said above (vs. 3), "Thus shall Aaron enter ...." If Aaron is no longer [alive], then [our verse tells us that] the priest anointed in his place performs the ceremony of the Day of Atonement.

וכפר הכהן אשר ימשח אותו – לפי שאמר: בזאת יבא אהרן (ויקרא ט״ז:ג׳), ואם אין אהרן, תהיה עבודת יום הכיפורים בכהן המשיח תחתיו.

Rashbam Vayikra 16:34רשב״ם ויקרא ט״ז:ל״ד

ויעש HE: Aaron, when the Day of Atonement arrived, DID WHAT THE LORD HAD COMMANDED MOSES.

ויעש – אהרן כשהגיע יום הכיפורים, כאשר צוה י״י את משה.

Rashbam Vayikra 16:1-2, 10, 34רשב״ם ויקרא ט״ז:א'-ב', י', ל"ד

(1) אחרי מות AFTER THE DEATH [OF THE TWO SONS OF AARON]: God then warned Aaron, so that he too should not die like his sons did for entering the Temple in an unauthorized manner. (2) כי בענן אראה על הכפרת FOR I APPEAR IN A CLOUD OVER THE COVER: According to the plain meaning of Scripture, this verse means "because it is through a pillar of cloud that I appear regularly over the cover [of the Ark, inside of the Holy of Holies]." So it says (in Exodus 25:22), "[There I will meet with you,] and I will speak to you from above the cover, from between the two cherubim [that are on the Ark]." If the priest were to see [this pillar of cloud], he would die. Accordingly God commanded that, when he enters [the Holy of Holies] on the Day of Atonement, he should offer incense there beforehand, inside the Holy of Holies, so as to darken the Temple with a cloud of incense. [Only] then would he bring the blood of the bull and the blood of the goat [into the Holy of Holies]. (10) לשלח אותו לעזאזל המדברה TO RELEASE IT TO AZAZEL, TO THE WILDERNESS: According to the plain meaning of Scripture [this means] "to release it alive to [let it go graze with] the [other] goats in the wilderness." This is just like what is done with the bird offerings of the "leper," that purify him from his impurity; [concerning one of the two birds] it is written (Lev. 14:7),] "he shall set the live bird free (וְשִׁלַּח) in the open country." So here also, in order to purify the Israelites from their sins, he sets the goat free in the wilderness (מדבר). [The word מדבר means] a place where animals graze. So it is written (Ex. 3:1) that Moses "led the sheep to the מדבר." So also in rabbinic literature [one speaks of two kinds of animals], "מדבריות and בייתיות – domesticated." עזאזל [The word] AZAZEL: [should be understood as if its final letter] lamed were [an] extra [added, but insignificant letter]. So also [one should interpret] the lamed in [the phrase] (Hos. 10:14), בית ארבאל. [The word Arbel there actually derives from the root ’ r-b "to lie in wait,"] as in the phrase (in Deut. 19:11) "וארב לו – lies in wait for him." Similarly the [final] mem in words like ריקם (empty) or חנם (free) are extra letters, [i.e. they are not letters of the root. They were added to the root letters] to create an [abstract?] noun [or adjective], just like the final nun in words like שגעון – madness, עצבון – sadness or עשרון – a tenth. [Below (vs. 22), the place to which the goat is sent is called] ארץ גזירה, which means an arid land in which there are no [cultivated] crops, a land which is cut off (גזורה) and separated from anything good. (34) ויעש HE: Aaron, when the Day of Atonement arrived, DID WHAT THE LORD HAD COMMANDED MOSES.

(א) אחרי מות – הזהיר את אהרן שלא ימות כבניו על ביאת מקדש שלא כדת. (ב) כי בענן אראה על הכפורת – לפי פשוטו: שהרי מתוך עמוד הענן אני נראה כל שעה על הכפרת, כדכתיב: ודיברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים (שמות כ״ה:כ״ב), ואם יראה הכהן ימות. לפיכך כשיכנס ביום הכיפורים, ציוהו הקב״ה להקטיר קטורת בפנים תחילה להחשיך את הבית בענן הקטורת, ואחר כך יביא דם הפר ודם השעיר. (י) לשלח אותו לעזאזל המדברה – לפי פשוטו: לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כמו שמצינו בציפרי מצורע: ושלח את הצפור החיה על פני השדה (ויקרא י״ד:ז׳) – לטהרו מטומאתו. אף כאן, לטהר את ישראל מעונותם משלחו אל המדבר, והוא מקום מרעה הבהמות, כדכתיב וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג׳:א׳). ובתלמוד (משנה ביצה ה׳:ז׳): מדבריות בייתות. עזאזל – למ״ד יתירה, כלמ״ד בית ארבאל (הושע י׳:י״ד) שהיא מלשון וארב לו (דברים י״ט:י״א). וכן: מ״ם של ריקם וחנם יתירות לתיקון פעולה, כמו נו״ן של שגעון ועצבון ועשרון. (לד) ויעש – אהרן כשהגיע יום הכיפורים, כאשר צוה י״י את משה.

Ibn Ezra Vayikra 16:1אבן עזרא ויקרא ט״ז:א׳

after the death After warning Israel not to die [15:31], God now tells Moshe to warn Aaron not to die as his two sons died [10:2]. they drew near The heh at the end of this verbal noun (which appears in, "to approach the work" [Exodus 36:2]) here reverts to a tav , following the pattern for the feminine heh. Rabbi Abu al-Faraj Furqan ibn Asad erred when, in his system of thought, he classified the word as a noun.

אחרי שהזהיר ישראל שלא ימותו (ויקרא ט״ו:ל״א), אמר השם למשה שיזהיר גם אהרן שלא ימות כאשר מתו בניו. וזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו הקטורת לפנים מהפרכת. ומלת בקרבתם – שם הפועל, וה״א לקרבה אל המלאכה (שמות ל״ו:ב׳), שב ת״ו, כמנהג ה״א הנקבה. ותעה ר׳ ישועה, שאמר: שהוא שם, במשקל: חכמתם (ירמיהו מ״ט:ז׳).

Ibn Ezra Vayikra 16:2אבן עזרא ויקרא ט״ז:ב׳

This passage provides conclusive evidence that the children of Aaron offered the incense within the Partition. into the Holiness relative to the rest of the Tent of Assembly in the cloud They may enter only after making a cloud of incense, so that they do not see the Glory and thereby die — that is to say: I shall not be seen by you, except in the cloud. Others explain the phrase to mean, "because I dwell in the cloud which is upon the ark-cover ", in the sense of "God said that he would dwell in the thick darkness" [I Kings 8:12].

אל הקדש – כנגד אהל מועד. כי בענן – הטעם: שלא יכנס כי אם בקטרת שיעשה ענן, ולא יראה הכבוד פן ימות. והנה טעמו: לא אראה אליו כי אם בענן. ויש אומרים: כי פירוש כי בענן – כי אני דר בענן על הכפרת, כטעם: י״י אמר לשכון בערפל (מלכים א ח׳:י״ב).

Ibn Ezra Vayikra 16:3אבן עזרא ויקרא ט״ז:ג׳

with a bullock This does not mean that he should bring the bullock into the Holy of Holies. Rather, it means that he must first sacrifice his own bullock as a sin-offering, to atone for himself and for the kohanim (some say that his bullock also atones for the Levites, because they came across the verse "You will inscribe Aaron's name upon the rod of the Levite tribe" [Numbers 17:18] — but this is far-fetched; the Levites are reckoned with the rest of Israel).

בפר בן בקר – אין פירושו שיביא הפר אל הקודש, רק שיתן משלו בתחלה פר חטאת, לכפר עליו ועל הכהנים. ויש אומרים: גם הלוים, בעבור שמצאו: ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי (במדבר י״ז:י״ח). והוא רחוק, רק הלוים יחשבו עם ישראל.

Ibn Ezra Vayikra 16:6אבן עזרא ויקרא ט״ז:ו׳

Aaron will offer the bullock sin-offering toward the entrance to the Tent of Assembly, as the usual manner. make atonement for himself After he slaughters it, he atones thereby for himself and for his family (some say that merely designating the bullock constitutes atonement).

והקריב אהרן את פר החטאת – אל פתח אהל מועד כמשפט. וטעם וכפר בעדו – כי בו יכפר בעדו ובעד ביתו אחר שישחטנו. ויש אומרים: כי העמדתו היא כפרה.

Ibn Ezra Vayikra 16:8אבן עזרא ויקרא ט״ז:ח׳

lots These objects are known to us through the tradition which we have received from our ancestors. Sa'adya Gaon said that 'Azazel is the name of a mountain, so called because it is mighty [Hebrew: 'az]. A divine name [Hebrew: 'el , powerful] appears as a suffix, in the sense of "the great mountains" [Psalms 36:7] and "Yequti'el" [literally, "hope in the Mighty One"] [I Chronicles 4:18]. The Gaon Halevy held that the word 'Azazel does not contain such a suffix, because its 'alef appears between two zayin's. Some say that this mountain is near Mount Sinai, and that God commanded us to lead the goat up the mountain and to slaughter it there. Afterward, during the time of the Second Temple, the goat used to be led to a different mountain. The evidence that the particulars were reinterpreted is the otherwise superfluous verse "Aaron did everything…" [8:36]. In my opinion the festival of Shavu'ot was treated similarly, as I shall explain in its place [comment on 23:11]. One commentator has pointed out that the service in the Second Temple differed from the service in the First Temple: the High Priest lacked certain garments, and there was no ark-cover. He suggested that, originally, the scapegoat was sent into the wilderness , for so it is written: "he will send the goat into the desert" [:22]. The purpose is the same as that of the bird send "into the fields" [14:7] — an uninhabited place — in the case of someone purifying himself from ṣara'at. As conclusive evidence, he cites the phrase "to a barren region" [:22]. We may rebut this argument thus: The goat is first sent into the wilderness, as it is written. It is then pursued until it flees atop a high rock — at which point, in the words of our Sages, "he pushes it from behind" [Yoma 67a]. Gaon Shmu'el ben Ḥofni HaKohen has said that, although the sin-offering goat is marked for God, the scapegoat is also for God. Scripture does not require his explanation, though, because the scapegoat is not a sacrifice , since it is not slaughtered.

גרלות – ידועים מדברי קבלת אבותינו. אמר הגאון: כי עזאזל – שם הר. ונקרא כן כי הוא תקיף, כי טעם זכר השם, כטעם: כהררי אל (תהלים ל״ו:ז׳), יקותיאל (מלכים ב י״ד:ז׳). והגאון רב מבשר הלוי תפשו, כי האלף במלת עזאזל בין שני הזיי״נין. ויש אומרים: שהוא הר סמוך אל הר סיני, והשם צוה להוליך השעיר ולהעלותו שם עד שישמט. ואחר כן, היו מוליכים אותו בבית המקדש להר אחד. והעד, שאמר: ויעש (ויקרא ט״ז:ל״ד) אהרן. וכן בחג שבועות, לפי דעתי, כאשר אפרש במקומו (ראב״ע ויקרא כ״ג:י״ז). ויש אומרים: כי עבודת בית שני לא היתה כראשון, כי הכהן מחוסר בגדים ואין כפורת. וזה המפרש אמר: כי השעיר ישולח במדבר, כי כן כתוב: ושלח את השעיר במדבר (ויקרא ט״ז:כ״ב), וטעמו: כטעם ציפור המטהר מהצרעת שהוא על פני השדה, מקום שאין שם ישוב. והעד: אל ארץ גזרה. ואנחנו השיבונו: כי השעיר ישלחו אל במדבר כאשר הוא כתוב, וירדף אחריו עד שיברח ויעלה על הצוק. על כן אמרו קדמונינו: ודוחפו. ויאמר רב שמואל: אע״פ שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם. ואין צריך, כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש שנים תדענו.

Ibn Ezra Vayikra 16:16אבן עזרא ויקרא ט״ז:ט״ז

he will perform atonement for the holiness i.e., for the Holy of Holies So will he do for the Tent of Assembly i.e., he will sprinkle seven times before the ark-cover and on the corners of the incense altar. atonement The blood will serve as a ransom, so that he not be destroyed on account of the ritual impurity of others.

וכפר על הקדש – הוא קדש הקדשים. וכן יעשה לאהל מועד – שיזה שבע פעמים לפני הכפורת ועל קרנות מזבח הקטורת. וטעם וכפר על הקדש – להיות הדם כופר שלא ישחת בעבור טומאת המטמאים.

Ibn Ezra Vayikra 16:32אבן עזרא ויקרא ט״ז:ל״ב

the kohen will perform atonement Scripture now returns to the previous discussion, explaining over what the kohen performs atonement. anointed the one who is anointed with the anointing-oil, after being consecrated wearing the one who wears these holy garments — for no one else may wear them.

וכפר הכהן – שב עתה לפרש על כל מה שיכפר. אשר ימשח אתו – המושח בשמן המשחה אחר שמלא ידו. ולבש – הוא הלובש אלה בגדי הקודש, כי אחר לא ילבשם.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:1ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:א׳

אחרי מות שני בני אהרון – לאחר שמתו בני אהרון, מיד פירש הקב״ה על הדברים הגורמים מיתה לבאים למקדש, כגון יין ושכר אל תשת (ויקרא י׳:ט׳), ופי׳ ר׳ דלא שייך בהו טומאה. ואחרי כן שמנה שרצים מטמאין, וכל דבר המטמא גורם מיתה לבא במקדש, כמו שמתו בני אהרון בביאת מקדש, ואגבן איסור שקצים שהם אסורים אף על גב דלית בהו טומאה, ואחר כך יולדת דכתיב בה: ואל המקדש לא תבא (ויקרא י״ב:ד׳), ואחר כך נגעים שמשולחין ממחנה שכינה ואף משאר מחנות, ונגעי בגדים ונגעי בתים שאף הם גורמים טומאה ומיתה לבא במקדש, וזב ובעל קרי ונידה וזבה ואיש אשר ישכב עם טמאה. ובסוף כולם כתיב: והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני (ויקרא ט״ו:ל״א), כאשר מתו בני אהרון שבאו שלא כהלכה. וכתב כל אחד ואחד וטהרתו וכפרתו איך יוכשר לבא במקום הקודש, וכל אילו שייכו אחר מיתת בני אהרן. אבל עתה בזאת הפרשה הזכיר מיתת בני אהרון, לפי שזאת הפרשה מזהרת ממש על דבר שגרם להם המיתה, שהן לא באו לפי הפשט, לא שתויי יין ולא טמאים, אלא שנכנסו לפני המלך בלא רשות, שאין לבא בבית הפנימית בלא רשות, והבא אחת דתו להמית על שעשה שלא כהוגן. וכן כתוב בבני אהרון אשר לא צוה אותם (ויקרא י׳:א׳), שבאו בלא רשות. ועתה מזהיר על אהרון, שהוא בן ביתו של הקב״ה, שלא יכנס לפני ולפנים, וכל שכן אחרים שאינם כל כך בני ביתו של הקב״ה.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:2ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ב׳

ואל יבא בכל עת – שירצה אל הקודש. ולא ימות – כי חיוב מיתה לבא בלא רשות. כי בענן אראה על הכפורת – כי שם אני מצמצם שכינתי בתוך הענן, ואין לו לבא לפני בלא רשות.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:3ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ג׳

בזאת יבא אהרון – בזאת אני נותן לך רשות לבא – ביום הכפורים ובדורון זה, שאין לבא אפילו ביום הכפורים אלא בדורון, כדכתיב גבי רגלים: ולא יראו פני ריקם (שמות כ״ג:ט״ו). וחייב מיתה הבא ביאה ריקנית לפנים, ובשאר ימים אפילו בדורון חייב, דהיינו בלא רשות.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:4ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ד׳

כתונת בד קודש ילבש – שאינו נכנס בבגדי זהב שהוא אדום, אלא בבגדי לבן, סימן שהחטאים, שהם אדומים כדכתיב: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיהו א׳:י״ח), מתלבנים היום ומתכפרים. ואין נכון שיצא מלפני הקב״ה בצבע אדום, אלא בלבן שיראה שנתכפר העון, ולפיכך החטאים אדומים שמביאין לידי כעס והכעס מאדים את הפנים. בגדי קדש הם ורחץ במים – אף על פי שהוא טהור, צריך טבילה כשלובשן. וחמש טבילות ועשרה קדושין גמירי שעושה כהן גדול בו ביום כמו שמפורש ביומא (משנה יומא ג׳:ג׳), כי לכל חילוף עושה טבילה ושני קידושין, חד לפשיטה וחד ללבישה.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:5ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ה׳

ומאת {עדת} בני ישראל – אבל הפר והאיל משלו.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:8ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ח׳

לעזאזל – פתרונו ארץ קשה שאינה מעלה עשבים ואין בה גידול שום דבר כי אם סלע, וארץ מדבר שאינה ראויה לישוב בני אדם, כי עז לשון קשה, ואל כמו כן, ועניינו מוכיח עליו לעזאזל המדברה. ומדבר משמע ארץ ציה וצלמות אשר לא ישב אדם שם. וגם ארץ גזירה שבסוף הפרשה (ויקרא ט״ז:כ״ב) הכי משמע, ארץ גזירה מכל טוב. ואף רבותינו כך פירשו: צוק וסלע גבוה וגזור ומשופע, שהיה דוחפו על מותניו ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים איברים (משנה יומא ו׳:ה׳-ו׳).

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:10ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:י׳

יעמד חי – דוגמא, כשהיה מקריב ומכפר היה עומד שם, והעונות מתפרשות מישראל ונטענות עליו, כדכתיב: ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה (ויקרא ט״ז:כ״ב). והוא תמורתם ונתפס בעונם ומנותח איברים, ועליו הקב״ה מכלה חמתו, ושב חרון אף השם מישראל.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:17ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:י״ז

וכל אדם לא יהיה באהל – מפני אימת השכינה שבאה בענן הקטורת, כדכתיב: כי בענן אראה על הכפורת (ויקרא ט״ז:ב׳). וגם שלא יזונו עיניהם מבית קודשי הקדשים כשהוא פותח פתח האמה טרקסין ליכנס.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:32ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ל״ב

אשר ימשח אותו – המושח בשמן המשחה, ו{מ}קרא קצר הוא. ואשר ימלא את ידו – בריבוי בגדים, כדכתיב: ומלא את ידו ללבוש את הבגדים (ויקרא כ״א:י׳).

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:33ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ל״ג

וכפר את מקדש הקודש – מטומאת מקדש וקדשיו. ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר – מעונם. לימד שהקב״ה ירצה כל הכהנים גדולים כמו אהרון, לכפר על הכל בין משוח בין מרובה בגדים.

Rambam Hilkhot Shegagot 11:9רמב"ם הלכות שגגות י״א:ט׳

טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו שֶׁהָיָה לָהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְלֹא הָיָה לָהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ וְיָבִיא קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. וְשֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין. וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין. וְעַל זְדוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו פַּר כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר אִם הָיָה הַמֵּזִיד מִן הַכֹּהֲנִים. וְאִם הָיָה מִיִּשְׂרָאֵל דַּם שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ט״ז:ט״ז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

Chizkuni Vayikra 16:1חזקוני ויקרא ט״ז:א׳

אחרי מות, "after the death;" Rashi queries why this verse was written, as we do not hear what God said to Moses, and verse 2 immediately begins with God speaking to Moses again and telling him to tell Aaron that entrance to the Holy of Holies in the Tabernacle is not permitted at any time he so chooses. What was missing in Rashi's commentary is the parable by Rabbi Elazar ben Aroch, who said that when a physician visits a sick person he tells him not to eat certain foods, not to lie down in wet areas, etc; subsequently someone else comes into the room of the patient and tells him the same thing, but he Acharey Mot adds that if the patient does not heed this warning he is liable to die. The effect of the second person's warning is far greater than the effect of the physician's instructions. Rashi saw in the second verse in our portion a comparison to the second person in Rabbi Elazar ben Aroch's parable. The Torah realised that in order to impress Aaron sufficiently with the prohibition to enter the Holy of Holies at will, he had to be warned of the consequences if he disregarded the warning. (Torat kohanim) The version there is as follows: in the second verse Moses is asked to remind Aaron that his two sons had died, because they had ignored the warning not to enter the Holy of Holies unless invited to do so.

אחרי מות – פרש״י מה ת״ל וכו׳ כלומר מה תלמוד לומר פסוק זה של וידבר י״י אל משה אחרי מות הרי כתיב אבתריה ויאמר י״י אל משה דבר אל אהרן וגו׳. היה ר׳ אלעזר בן עזריה מושלו וכו׳ זה זרזו יותר מן הראשון וכו׳ כלומר שהרי בפסוק שני כתוב ולא ימות מה שאינו כתוב בפסוק ראשון והוא שפרש״י ולכך נאמר אחרי מות ואל יבוא בכל עת וגו׳ כלומר לפי שלא הזהירו פסוק ראשון יפה, חזר וכתב לך פסוק שני להזהירו יותר. והכי איתא בתו״כ ויאמר י״י אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וגו׳ ואין אנו יודעים מה נאמר לו בדבור ראשון היה ר׳ אלעזר בן עזריה מושלו וכו׳ זה זרזו יותר מן הראשון לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן.

Chizkuni Vayikra 16:2חזקוני ויקרא ט״ז:ב׳

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל . the Lord said to Moses: "tell your brother Aaron not to enter the Holy of Holies at any time of your choosing, etc;"This paragraph, even though it deals with the laws of the Day of Atonement, was told to Moses on the day the Tabernacle had been erected , because on that very day the two sons of Aaron had died already because they had entered the Holy of Holies unnecessarily, and unbidden. As a result, the Torah warned Aaron, and of course everyone else. You might well ask why this paragraph had not been appended to the paragraph in Parshat Sh'mini, where we have been told what happened to these two sons of Aaron and what they had done? (Leviticus 10,11) The reason may be that even after learning about all the laws of impurity that disqualify a person in many instances from remaining within the camp of the Israelites, much less that of the priests and the Temple, we had not yet heard if these sons of Aaron had sinned deliberately or had committed merely an error, albeit with the best of intentions. Nor had we been told what manner of atonement would be appropriate for people who commit such a sin inadvertently. This is why the Torah continues here in verse 16: וכפר על הקודש, "he shall make atonement (the High Priest) for the holy place."'בקרבתם לפני ה, "when they had approached the face of the Lord and died as a result." (verse 1) They had deposited their incense on the golden altar inside the Sanctuary, illegally. אל פני הכפורת אשר על הארון, "before the cover of the Holy Ark;" why did the Torah have to write that the lid was on the Holy Ark, when we have all been familiar with this? The reason is that we read in connection with the curtain dividing the Sanctuary from the Holy of holies [in which the Holy Ark and this cover stood, Ed.] וסכות על הארון, "you shall screen the Ark with the veil." (Exodus 40,3) This could have confused us into thinking that the dividing curtain was considered as a cover for the Holy Ark [seeing it screened it from all human eyes except once a year on the Day of Atonement. Ed.] We have therefore been taught that it was not the function of the dividing curtain to serve as a cover for the Holy Ark. ולא ימות, "so that he will not die as a result." Now that we have heard the penalty for this sin, where do we find the warning not to commit this sin? It is part of the words: כי בענן אראה על הכפורת, "for I am capable of being seen above the lid." [And we know that God had told Moses that no human being while connected to its body is granted the privilege to have a visual image of God's essence. (Exodus 33,20) Ed.] כי בענן אראה על הכפורת, "for I will only appear screened by a cloud above the lid." We have another verse explaining the same in Kings I 8,12: ה' אמר לשכון בערפל, "the Lord has said (of Himself) that He resides within a thick cloud."

ויאמר י״י אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו׳ – פרשה זו אע״פ שהיא של יוה״כ בו ביום שהוקם המשכן נאמרה ומפני שבאותו יום מתו שני בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה באותו יום אותה אזהרה לאהרן ואל יבא בכל עת. ומה שהפסיק הכתוב מפרשת שמיני ששם מזכיר מיתת שני בני אהרן וקבעה אחר פרשת כל הטמאים לפי שכשגמר פרשת כל הטמאים עדיין לא פירש אם יכנסו למקדש בין שוגגים בין מזידים מה היא כפרתם ומה היא טהרת המקדש לפיכך פרט לך כאן וכפר על הקודש. בקרבתם לפני י״י על מזבח הזהב שלא כדת. אל פני הכפרת אשר על הארן – מה ת״ל אשר על הארון לפי שנאמר בפרכת וסכות על הארון יכול יהא פרכת כסוי על הארון ת״ל אל פני הכפרת אשר על הארון הכפרת כסוי לארון ואין פרכת כסוי לארון, ולא ימות – עונש שמענו אזהרה מניין ת״ל כי בענן אראה. כי בענן אראה עליו נאמר, י״י אמר לשכון בערפל.

Chizkuni Vayikra 16:6חזקוני ויקרא ט״ז:ו׳

וכפר בעדו, "he will perform atonement for his personal sins;" he will recite a confession by mouth. If you were to assume that the Torah here refers to an atonement by means of the blood of a sacrifice, our sages understood, after looking at verse 10 where we read the words: לכפר עליו in connection with the scapegoat, where it is clear that a confession by mouth is described, that the same expression being used here is meant to draw a parallel, i.e. that he is to recite a verbal confession. In verse 21 the words: והתודה עליו "he will make a verbal confession," are spelled out clearly. This confession was in addition to the blood of the animal being sacrificed. If you were to ask why the High Priest did not also recite a confession over the male goat whose blood was sprinkled inside the Sanctuary, the reason was that it was destined for God, and it would be unseemly to make use of it for the needs of creatures here on earth. The Torah had especially written that this animal had been chosen by lot to be God's. (verse 9) (Sifra). According to Malbim, the unnecessary word עלה in this verse may be the reason for the Sifra's comment.

וכפר בעדו – זה וידוי דברים. יכול כפרה בדמים, הריני דן, נאמר כאן כפרה בפר, ונאמר להלן כפרה בשעיר לכפר עליו. מה כפרה האמורה בשעיר וידוי דברים חוץ מדמים דכתיב והתודה עליו אף כפרה האמורה כאן בפר וידוי דברים חוץ מדמים. וא״ת אמאי אינו מתודה על שעיר הפנימי אחד מן השלושה וידויין אלא יש לומר הואיל והוא לגבוה כדכתיב עלה עליו הגורל לי״י גנאי כלפי מטה להתודות עליו.

Chizkuni Vayikra 16:8חזקוני ויקרא ט״ז:ח׳

וגורל אחד לעזאזל, "and one lot for Azazel." This word is an alternate word for Samael, which means "Satan." According to Rabbi Eliezer in Pirkey de Rabbi Eliezer chapter 46, we are commanded to assuage the feelings of Satan on that day so that he will not attempt to interfere with the effectiveness of our repentance. When the Jewish people can enlist even Satan's silence at the throne of God, there is no greater bribery than this. We are bidden to enlist this so that our sacrifices are not going to be in vain due to his citing our shortcomings.

וגורל אחד לעזאזל – היינו סמאל וכדי שלא יבטל קרבנם נותנים לו שחד ברייתא דרבי אליעזר.

Chizkuni Vayikra 16:21חזקוני ויקרא ט״ז:כ״א

את שתי ידיו, "both of his hands;" once the word שתי has been used here with the word for hands being in the plural, this is to teach us that whenever the word appears in the plural mode both hands are meant, without the word שתי needing to be written. והתודה עליו, "and he will confess over him;" how precisely does he word his confession? He recites the following words: אנא השם חטאו ועוו ופשעו בני ישראל, "the Children of Israel committed inadvertent sins, deliberate sins as well as sins reflecting their obstinacy against the Lord;" the people in turn will respond by saying that this was all true, and that they now blessed the glory of the Lord God. Thus far they had only confessed sins that they knew they had been guilty of. How do we know that their confession included sinful acts committed against their will through circumstances beyond their control, as well as possible sins that they had not even been aware of? This is covered by the word: כל עונות, "ail manner of sins."The scapegoat that is thrown off the rock on the Day of Atonement results in atonement for sins committed by trespassing on holy grounds and abusing for personal use holy objects or foods reserved for consumption by the priests, etc.. It covers all manner of sins committed regardless of how severe the penalty for these sins if not repented. (Sifra) ביד איש עתי, "by the hand of a man especially (temporarily) appointed for this task."According to a Midrashnot found) the word: עתי, "which could be translated as: "whose time had come," this is someone who was destined to die before this year is out. This would account for the fact that it was noticed that the man who had been entrusted with this task never lived out that year. [A well known commentator, author < of k'lee yakar, written several hundred years after that of our author, by the name of Shlomoh Efrayin ben Aharon, quotes this commentary, but attributes it to our author. Ed.] We must assume that in those days people used astrology to determine who was not destined to live out the year.

את שתי ידו – בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים. והתודה עליו כיצד הוא מתודה אנא השם חטאו ועוו ופשעו וכו׳ והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אין לי אלא וידוייהן, אונסיהן ספקותיהן שגגותיהן מניין תלמוד לומר עונות לכל עונות, פשעיהם לכל פשעיהם, חטאתם לכל חטאתם, שעיר הנעשה ליום הכפורים מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו ועל שאר עבירות שבתורה קלות וחמורות שגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב״ד, שעיר המשתלח מכפר. ביד איש עתי – נמצא במדרש עתי – שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה שהרי הנושא את השעיר אינו עובר שנתו לכך היו בוררין איש שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה וחכמת המזלות היתה קלה בעיניהם.

Chizkuni Vayikra 16:31חזקוני ויקרא ט״ז:ל״א

שבת שבתון היא, "it is a Sabbath of solemn rest;" the word היא, here is spelled with the letter י, not as frequently elsewhere with the letter ו. On the other hand, the same word in the same context in Parshat Emor, (Leviticus 23,32) is spelled with that letter וBoth words are read in accordance with the way they are spelled. If we want to remember this easily we can try and remember Kings I 17,15: ותאכל הוא והיא, "he and she ate;" לכם, "for you (pl. masc.)" this is a reference to the day of Atonement, which has been sanctified for your sakes. On the other hand, the Sabbath of creation is known simply as שבת לה', "a Sabbath to be devoted to heavenly concerns."

שבת שבתון היא – דין כתיב ביו״ד ושל פרשה אמור בוי״ו ושניהם נקראין ככתיבתן וסי׳ ותאכל היא והוא. לכם – זהו יום הכפורים המקודש בשבילכם אבל יום השביעי נקרא שבת לי״י.

Ramban Vayikra 16:1רמב״ן ויקרא ט״ז:א׳

אחרי מות שני בני אהרן – כי מיד כאשר מתו בניו הזהיר את אהרן מן היין ומן השכר שלא ימות (ויקרא י׳:ח׳-ט׳) ואמר עוד למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני י״י והקרוב שהיו שתי המצות האלה ביום המחרת למיתתם כי בו ביום אונן היה ואין רוח הקודש שורה מתוך עצבות (בבלי שבת ל) ואזהרת היין הדבור לאהרן היה ובאותו היום היתה גם זאת המצוה למשה אבל הקדים הכתוב האזהרות שהזהיר את ישראל שלא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם (ויקרא ט״ו:ל״א) ואחרי כן כתב אזהרת היחיד. ועל דעתי: כל התורה כסדר שכל המקומות אשר בהם יאחר המוקדם יפרש בו כגון וידבר י״י אל משה בהר סיני (ויקרא כ״ה:א׳) בספר הזה וכגון ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן (במדבר ז׳:א׳) בספר השני וכיוצא בהן ולכך אמר בכאן ״אחרי מות״ להודיע כי היה זה אחרי מותם מיד ועל דברי רבותינו (תו״כ פרשה א׳:ג׳) שאמרו שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון יהיה טעם הכתוב שאמר השם למשה בלשון הזה אחרי שמתו שני בני אהרן בקרבתם לפני י״י אמור אליו שלא יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות.

Ramban Vayikra 16:2רמב״ן ויקרא ט״ז:ב׳

וטעם אחיך – שתזהירנו כי אחיך הוא ואע״פ שאתה אינך בבל יבא אהרן אחיך בבל יבא. ואמר ר׳ אברהם: שזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו אש הקטרת לפנים ואינו כן על דעתי כי הכתוב שמזכיר תמיד העון אומר (במדבר ג׳:ד׳) בהקריבם אש זרה ואם תהיה ראיה שנכנסו לפנים בעבור האזהרה שהזהיר למשה על אביהם שלא ימות כל שכן שתהיה ראיה שנכנסו שתויי יין בעבור האזהרה שנאמרה לאהרן עצמו מיד ועוד כי איך יעלה על דעתם לבא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם כי אהרן הקטיר הקטורת על המזבח הפנימי ולמה יכניסו הם הקטורת שלהם לפנים משלו וכבר רמזתי (ויקרא י׳:ב׳) על חטאם ולשון הכתובים יורה עליו אבל מלת ״בקרבתם״ כפי הפשט כמו או בקרבתם אל המזבח (שמות מ׳:ל״ב) לשרת יאמר כי בשרתם לפני י״י מתו אם כן יזהיר אהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצוה ובעת אשר יצוה. ויתכן שיהיה טעמו כטעם שאמרו רבותינו (מכילתא בשלח ויסע ו׳) שהיו מליזין אחרי הקטרת שעל ידו מתו נדב ואביהוא וכו׳ ויאמר הכתוב כי אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני י״י בקטרת אמר י״י לאהרן כי הוא יקרב יותר מהם אל י״י בקטרת וימות אם יבא אל הקדש זולתי הקטרת כי בו יכנס תחילה כמו שאמר והביא מבית לפרכת (פסוק י״ב) וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות (פסוק י״ג) וזה טעם כי בענן אראה על הכפרת שלא יכנס רק בקטרת שיעלה עננו שם כמו שאמר (בפסוק י״ב) וכסה ענן הקטרת את הכפרת וטעם בכל עת בעבור שכבר הזכיר יום הכפורים שאמר (שמות ל׳:י׳) וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה אמר בכאן לא יבא בשום עת אל הקדש רק בזאת כלומר ביום אשר יקריב הקרבנות האלה לכפורים ואחרי כן יפרש בפרשה במה יכנס כמו שאמר (פסוק י״ב) והביא מבית לפרוכת ויפרש היום שיהיה בעשור לחדש השביעי (פסוק כ״ט) ויחזור ויאמר כי יהיה אחת בשנה (פסוק ל״ד).

Ramban Vayikra 16:4רמב״ן ויקרא ט״ז:ד׳

כתונת בד קדש ילבש – שיהיו משל קודש לשון רש״י. ויאמר בגדי קדש הם שיהיו כן כולם של קודש ובת״כ (פרק א׳:י׳) קדש ילבש שיהיו משל קודש אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר בגדי כהונה גדולה ובגדי אחיו הכהנים תלמוד לומר בגדי קודש הם בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קודש. ועל דרך הפשט כאשר אמר (שמות כ״ח:ד׳) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך בשמונה הבגדים יאמר שגם אלה בגדי קודש וסודם כמו האיש לבוש הבדים (יחזקאל ט׳:ג׳ דניאל י׳:ה׳) ולכך הודיעו כי בגדי קודש הם ובויקרא רבה (כ״א:י״א) כשירות של מעלן כך שירות של מטן מה שירות של מעלן איש אחד בתוכם לבוש בדים כך שירות של מטן כתנת בד קודש. ילבש יחגור יצנוף – נדרש בתורת כהנים (אחרי א׳:י״ד) לפי שסופנו לרבות לו כלים אחרים בין הערבים אין לו יכול לא ילבש של שחרית תלמוד לומר ילבש יחגור יצנוף. וכתב רש״י ז״ל יצנוף יחית ברישיה יניח בראשו כמו ותנח בגדו אצלה (בראשית ל״ט:ט״ז) ואחתתיה ולא נתברר לי דעת אונקלוס בזה כי הצניפה סבוב שיגלגלנה בראשו כצניף ולמה יתרגם אותה בהנחה בלבד ולא יתרגם בה הלשון שמיוחד לו לצניפה ממש ואולי איננו בלשון הארמית כי גם הצניפות והרדידים שבישעיה (ג׳:כ״ג) תרגם יונתן בן עוזיאל כתריא ואין לשניהם לשון בצניף ובמצנפת רק לשון הקודש מצנפתא.

Ramban Vayikra 16:18רמב״ן ויקרא ט״ז:י״ח

ויצא אל המזבח אשר לפני י״י וגו׳ – הזאות שלפני הכפרת מכפרות על טומאת מקדש וקדשיו של לפני לפנים והזאות שעל הפרוכת באהל מועד מכפרות על טומאת היכל וקדשיו כגון מנורה ושלחן ולחם הפנים ופרוכת עצמה ומתנות מזבח הפנימי והזאות שעליו מכפרות על טומאת מזבח עצמו וקדשיו כגון הקטרת ולכן הכתוב מחלק בהן ומזכיר כל כפרה לבדה ובתורת כהנים (פרשה ד׳:א׳-ב׳) דורש זה מן הכתוב בסוף (פסוק כ׳) וכלה מכפר את הקדש וגו׳ ואמרו מכפר את הקדש זה לפני לפנים אהל מועד זה היכל המזבח זה מזבח הפנימי מלמד שכל אחד כפרה בפני עצמו מכאן אמרו נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבפנים גמר את המתנות מבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבחוץ גמר מתנות שבחוץ ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה במתנות המזבח וכו׳.

Ramban Vayikra 16:21רמב״ן ויקרא ט״ז:כ״א

ונתן אותם על ראש השעיר – לא נאמר בפרו של אהרן ולא בשעיר החטאת של שם ולא בשום סמיכה שבקרבנות כלשון הזה מפני שהקרבנות לרצון על אשי י״י והנם מרצים ומכפרים אבל זה שאינו לשם והמקבלו אינו מכפר ולא מרצה אינו אלא נושא עונותם ועונה אמן בעל כרחו ובהיות ישראל נקיים מכל חטא ופשע הוא ישא חטאתם כאשר בפסוקים רבים בתורה ובנביאים וזהו ונשא השעיר עליו ולכך לשון של זהורית מלבין בשעת שלוחו של שעיר בדחייתו לצוק כשנעשה אברים אברים כמו שמוזכר בדברי חכמים (בבלי יומא ס״ז).

Ralbag Vayikra 16רלב״ג ויקרא ט״ז

פרשת אחרי מות (א-ב) וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה׳ וימֻתו – רוצה לומר בקרבתם לפני ה׳ להקטיר הקטורת; ויהיה ענינו כטעם ׳בגשתם אל המזבח׳ (שמות כח, מג; ל, כ). או יהיה זה חטא שני לבני אהרן, רוצה לומר שבאו לפני לפנים; ובעבור זה סמך לזה הסיפור אומרו דבר אל אהרן אחיך ואל יבֹא בכל עת אל הקֹדש. והביאור הראשון הוא יותר נכון, לפי מה שאחשוב. ואמנם סמך לזה הסיפור זאת האזהרה, לבאר שהדברים שהעונש עליהם מיתה בידי שמים אין ראוי להקל בהם, כי ה׳ יתעלה יקח נקמתו מהאיש העובר עליהם כמו שלְקָחָהּ מבני אהרן, ולזה ראוי שייראו מאד מעבור על אלו האזהרות. והנה לא ביארה התורה מה היה זה הדיבור. ואפשר שיהיה הדיבור ההוא הוא הדיבור הנזכר אחר זה במה שאמר: ויאמר ה׳ אל משה דבר אל אהרן אחיך, ויהיה כפול המאמר בזה, כטעם אומרו ׳תחלת דבר ה׳ בהושע, ויאמר ה׳ אל הושע׳ (הושע א, ב). ואפשר שרמז בזה המקום אל הדיבור הנזכר בפרשת שמיני, שהיה אחרי מות שני בני אהרן, והם האזהרות הנזכרות שם, שיתחייבו עליהם הכהנים מיתה בידי שמים. והנה זה המאמר שזכר בזה המקום מעבודת יום הכיפורים היה אז. ואמנם הפסיקה התורה בין שני המאמרים, וזכרה ענין המאכלות האסורות והמותרות, והטומאות והטהרות, כי עבודת יום הכיפורים היתה מכוונת לנקות הטומאות, כמו שיתבאר, ולזה זכרה אותם התורה קודם שתזכיר זאת הפרשה. והנה נזכרו המאכלות קודם הטומאות לפי שענינם מתיחס, כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם. ואל יבֹא בכל עת אל הקֹדש מבית לפרֹכת – רוצה לומר בבית קודשי הקודשים. אל פני הכפֹּרת אשר על הארֹן ולא ימות – ביאר שאם יבוא שם בזולת זה האופן שזכר בזאת הפרשה, אפילו ביום הכיפורים שצווה להכנס שם, יתחייב מיתה. שנאמר: ׳בזאת יבֹא אהרן אל הקֹדש׳ (פסוק ג), רוצה לומר בזה האופן, לא בזולתו; ולא בזולת היום הזה מהשנה, והוא העשירי לחודש השביעי, כמו שנזכר בזאת הפרשה. וראוי שתדע כי בבית שני לא היה שם ארון, כי כבר גנזוֹ יאשיהו, ועם כל זה היה שם קודש הקודשים, והיה שם צורת כרובים, להורות על מציאות הצורות הנבדלות אשר בעבורו היה קודש הקודשים, ואף על פי שאין שם ארון וכפורת. ולהעיר על שאין הארון והכפורת מעכבין זאת העבודה, אמר אחר זה: ׳בזאת יבֹא אהרן אל הקֹדש׳ (פסוק ג), ׳והביא מבית לפרֹכת׳ (פסוק יב), ׳והביא את דמו אל מבית לפרֹכת׳ (פסוק טו), רוצה לומר אף על פי שאין שם ארון וכפורת; ולזה עשו זה בבית שני, שהיו שם כמה נביאים. והנה אחשוב שהיה הכפורת בבית שני עם הכרובים, כי כבר הקפידה התורה בהזאת דם הפר והשעיר של יום הכיפורים שתהיה על פני הכפורת ולפני הכפורת. כי בענן אראה על הכפֹּרת – רוצה לומר שכבודי נראה משם בענן, וממנו מגעת הנבואה, כמו שאמר: ׳ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפֹּרת מבין שני הכרֻבים אשר על ארון העדֻת׳ (שמות כה, כב). ולזה ראוי לתת מעלה וכבוד לזה המקום הנכבד שמעיר על אופן הגעת הנבואה ועל מציאות הצורות הנבדלות. ולזה היה נראה שם, על צד המופת, בעת הגעת הנבואה למשה, ענן; להעיר כי שם מה שיעיר על הנמצא אשר ישפיע הנבואה, ושהאדם לא יוכל להשיגו השגה שלמה, כמו שלא יושג בשלמות המוחש לחוש הראות כשהיה ענן בין החוש והמוחש. ולהיות הענין כן, הנה אין ראוי שיתמידו להכנס בזה המקום הנכבד, כי זה ממה שיפחית מעלתו בנפש, ויהיה זה סיבה אל שתעלם הכוונה שכִּונה התורה בענינו. (ג) בזאת יבֹא אהרן אל הקֹדש, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעֹלה – ראוי שתדע שזה יהיה אַחַר הַקריבוֹ תמיד של שחר, עם שאר העבודות הנעשות אז — כמו הקטרת הקטורת והטבת הנרות — כי כבר התבאר שאין קרבן קרב קודם תמיד של שחר. והנה יתבאר אחר זה איך יקריב אלו הקרבנות. (ד) כתֹנת בד קֹדש ילבש וגו׳ – למדנו מזה שהוא משמש, בעבודות המתיחסות לכפרת היום, בבגדי לבן, והם של פשתן; ולא יחוייב בחוטן שיהיה כפול ששה, שנאמר: ׳בד׳; ולא ישמש אלא בארבעה בגדים. והנה העבודות המיוחדות לכפרת היום הם חטאתו וחטאת העם ושעיר המשתלח, הנזכרים בזאת הפרשה, והכנסת הקטורת לפני לפנים, כי כל זה נזכר בזאת הפרשה אחר זכירתו אלו הבגדים, להורות שכל אלו העבודות בבגדי לבן הם נעשות. ואולם עולתו ועולת העם והקטרת אימורי פר ושעיר הנשרפין - היה בבגדי זהב, רוצה לומר בשמונה בגדים אשר לכהן גדול, אף על פי שיֵחָשֵׁב היותו מיוחד לכפרת היום; וזה, שכבר אמרה התורה זה בביאור בזאת הפרשה, שנאמר: ׳ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו, ויצא ועשה את עֹלתו ואת עֹלת העם וגו׳, ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה׳ (פסוקים כד-כה). והיה זה כן, כי שלמות הכפרה הוא בחטאת, כמו שהתבאר במה שקדם, וכיון שנזרק דמו שָׁלְמָה הכפרה, ולזה לא תהיה הקטרת האימורין של פר ושעיר מהעבודות המיוחדות לכפרת היום, ולא עשיית עולתו ועולת העם. והנה היו אלו העבודות בבגדי לבן, כי לחוזק ההוראה שהיתה בהם על עניני החומר וחסרונו, אשר הוא סיבת הטומאה והחטאים שיכפר עליהם ביום הזה, ראוי שיוסר ממנו זה הכבוד הנפלא שהיה לו בלובשו בגדי זהב, וישתמש בדמות הבגדים שישמש בהן כהן הדיוט. הלא תראה שלזאת הסיבה נשרף הפר והשעיר חוץ לשלוש מחנות, ויטמא שורפם, ושֻׁלַּח השעיר האחד לעזאזל, ויטמא משלחו. עם שהלובן מורה על הנקיון מהחטאים, כאומרו: ׳אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו׳ (ישעיהו א, יח), ולזה גם כן ראוי שילבש בגדי לבן בעבודות אשר תהיינה לנקות מהחטאים. והוא מבואר עוד שאיננו ראוי שיכנס לפני לפנים בבגדי זהב, כי ראוי שיכיר היותו שפל ונבזה ביחס אל ה׳ יתעלה והשכלים הנפרדים, אשר מה שבמקום ההוא מעיר על מציאותם. וראוי שלא יֵעָלֵם ממנו שכל העבודות הנעשות ביום ההוא במקדש יהיו על יד כהן גדול. וזה, שאתה תמצא בכל הפרשה הזאת, שעל יד אהרן תֵּעשינה אלו העבודות, המיוחדות לכפרה והבלתי מיוחדות לכפרה; והנה בפרשת פינחס זכר בעבודת היום מוסף היום ושעיר חטאת, מלבד חטאת הכיפורים ומלבד עולת התמיד, וזה ממה שיורה שעל יד מי שיֵעָשׂה חטאת הכיפורים תֵּעָשׂה עולת התמיד ומוסף היום ושעיר חטאת השני; אלא שלא יהיה בבגדי לבן כי אם מה שזכרנו. ורחץ במים את בשרו ולבשם – מצינו בזה המקום שבלבישתו בגדי לבן יצטרך טבילה; וכן מצינו במה שאחר זה (פסוק כד) כי בלבישתו בגדי זהב הוא טעון טבילה; ומזה המקום נלמד שבכל עת שימיר מבגדי לבן לבגדי זהב, או מבגדי זהב לבגדי לבן, טעון טבילה. ומזה המקום יתבאר שהוא טעון קידוש ידים ורגלים בין בגדים לבגדים; וזה, כי גם במקומות שלא הצריכה התורה טבילה הצריכה קידוש ידים ורגלים, כל שכן שיצטרך במקום שהוצרך לטבילה. ואחשוב שהוצרכו אלו הטבילות הנוספות בזה היום להורות על חוזק ההִנָּקוּת מאלו הדברים החומריים, שהם סיבת הטומאות והעבירות שיכופר עליהם ביום הכיפורים. ולפי שהכפרה הזאת כוללת לכל ישראל, חוייב שתהיה על יד הנכבד שבכהנים. (ה) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעֹלה – הנה זה היה לקוח ממה שהיה מכלל ישראל, והם חציי השקלים המוכנים לכל עבודת אוהל מועד. ומזה המקום נלמד שהפר והאיל שהיה מביא כהן גדול היו משלו, לא מכלל הציבור. ואלו שני השעירים הם שעיר המשתלח ושעיר הנשרף בחוץ, ושניהם חטאת, כמו שנתבאר בזה הפסוק. והנה תבוא העולה אחריהם, להורות שנשלם הריצוי. (ו) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו – ראוי שתדע שזאת הכפרה היא וידוי דברים; שהרי אמר אחר זה בשעיר המשתלח: ׳יעמד חי לפני ה׳ לכפר עליו׳ (פסוק י), וכבר התבאר בזאת הפרשה שזאת הכפרה היא וידוי דברים, שנאמר: ׳וסמך אהרן את שתי ידָו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עוֹנֹת בני ישראל׳ (פסוק כא). ומשם התבאר שהוידוי הוא אחר הסמיכה. והנה זאת ההקרבה הוא שיביאהו לצפון העזרה, ויהיה ראש הקרבן לצד המערב, ופני הסומך גם כן לצד המערב, ויתודה בעדו ובעד ביתו. וראוי שתדע כי ׳ביתו׳ יֵאָמֵר על אשתו, ויֵאָמֵר על הכהנים ההדיוטים שהם בניו; ולפי שאמר אחר זה: ׳וכפר בעדו ובעד ביתו׳ (פסוק יא), ואמר בסוף הפרשה: ׳ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר׳ (פסוק לג), למדנו שההוראה ב׳ביתו׳ הנאמר ראשונה - אשתו, ו׳ביתו׳ הנאמר שנית מורה על הכהנים. ולזה ראוי שתהיה לכהן גדול אשה, ואז יתכן לו לעבוד עבודת יום הכיפורים. והיה זה כן, כדי שיהיה יותר נקי מהרהור בעניני המשגל, לפי שיש לו פת בסלו. (ז) ולקח את שני השעירִם והעמיד אֹתם לפני ה׳ פתח אהל מועד – הנה העמדתם תהיה למזרח העזרה, לפאת צפון, ופניהם לפאת המערב, שנאמר ׳לפני ה׳׳; באופן שאשר יהיה לה׳ מהם יקריבהו לפאת מערב לשחוט אותו שם, שנאמר אחר זה: ׳והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה׳, ועשהו חטאת׳ (פסוק ט). (ח) ונתן אהרן על שני השעירִם גֹרלות, גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל – לפי שאמר: ׳על שני השעירִם׳, ׳את שני השעירִם׳ (פסוק ז), ׳שני שעירי עזים לחטאת׳ (פסוק ה), וההִמנות במספר יהיה בַּיותר־שלם־שבפנים באחדים השוים והמסכימים, למדנו שראוי שיהיו שוים, ושתהיה לקיחתם כאחת, עד שיהיו שנים תמיד. וענין הגורלות, לפי מה שיורה עליו הגדר, הוא שישימו שני גורלות במקום מכוסה, ויניעו הדבר אשר בו הגורלות, ויקחו ממנו אחד מזולת שיראוהו, וישימוהו על אחד מהדברים אשר יפילו עליו הגורל, והשני על השני. ולזה ראוי שיהיו הגורלות שוים ומסכימים, באופן שלא יוכר במישושם בהם דבר. והמשל, שאם היה האחד של אבן והאחד של עץ, הנה יכיר הגורל אי־זהו במישושו אותו, ויהיה ענינו כאילו לא היה שם גורל. וכן הענין אם היו שניהם מדבר אחד והיה האחד גדול והאחד קטן. והנה אלו הגורלות היה כתוב באחד מהם ׳לה׳׳, ובשני ׳לעזאזל׳. (ט) והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה׳ ועשהו חטאת – לפי ששניהם חטאת, כמו שקדם, הנה ראוי שיאמר הכהן שהוא לה׳ חטאת; והנה יעשהו חטאת לה׳ יתעלה בזה המאמר, כי בתחילת ענינו לא היה מבואר בו אם יהיה לה׳ או לעזאזל. והנה יניעהו ויקריבהו לפאת המערב בעת ההיא, להורות שהוא יהיה קרב לה׳ יתעלה. (י) והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה׳ לכפר עליו, לשלח אֹתו לעזאזל המדברה – הנה זה השעיר אשר לעזאזל היה עומד חי, ופניו למערב, כדי שיתכפר עליו בהתודותו עליו, כמו שיזכור אחר זה; ולזה היה עומד שם עד הַשלימוֹ הזאות דם הפר והשעיר, כי אחר זה יתודה עליו; ואחר זה ישלח אותו לעזאזל המדברה, ולזה היה ראוי שיעמוד במקום אשר משם ישתלח והוא אצל מזרח העזרה. והנה ׳עזאזל׳ הוא מקום גבוה וקשה, והיה במדבר שלא יֵעָבֵד בו ולא יִזָּרֵעַ. (יא) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו, וכפר בעדו ובעד ביתו, ושחט את פר החטאת אשר לו – רוצה לומר שיקריבהו עוד שנית לפאת מערב, כדי שיהיה במקום שחיטתו; ויסמוך ידיו עליו ויתודה בעדו ובעד הכהנים; והנה יתבאר לשון זה הוידוי והוידוי הקודם, במה שיבוא בזאת הפרשה; ותכף לסמיכתו ישחט פר החטאת אשר לו. וראוי שתדע כי מפני שהיה מחוייב שיהיה הוא בעצמו מקבל הדם בכלי שרת בימינו, ובה ישחוט, הנה לא ישחוט כי אם רוב שני הסימנים, כדי שלא יצא דם הפר מפני זאת השחיטה; ולפי שבזה האופן נשלמה השחיטה לפר, הנה ישלים כהן אחֵר לחתוך הסימנין והעורקים באופן שיצא הדם, ואז יקבל הכהן־גדול הדם בכלי שרת כמשפט. ואם אמר אומר שהוא ראוי שתהיה השחיטה באופן שיצא ממנה הדם להזות בו, ולזה לא יכשר זה אלא בכהן גדול; אמרנו לו שזה בלתי אפשר אם לא ישפך הדם, ואולי ישפך ממנו באופן שלא ישאר ממנו כדי להזות. וגם כן, הנה לא חייבה התורה שיהיה על יד כהן גדול כי אם השחיטה, לא חתיכת הורידין. ולזה יתכן חתיכתם על יד כהן אחר. ולפי שההזאה לא תהיה כי אם אחר הקטרת קטורת הסמים לפני לפנים, הנה יהיה אחד מהכהנים מנדנד הדם במזרק, כדי שלא יקרש, באופן שיוכל להזות ממנו. (יב) ולקח מלֹא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה׳ – רוצה לומר מעל מזבח העולה, מהמערכה שהיתה שם מוכנת לזה לצד המערב. ולזה היו שם ארבע מערכות ביום הכיפורים, כמו שביארנו בפרשת צו. ומזה המקום יש ללמוד שמערכת האש אשר יביאוהו למזבח הקטורת היא יותר מערבית מהמערכה הגדולה. וראוי היה להיות כן, כי מה שהיה נכנס לפנים היה ראוי שיהיה יותר מערבי; ויותר מערבי היה מה שהיה נכנס לפני לפנים לזאת הסיבה בעינה. ולפי שאמר ׳גחלי אש׳ למדנו שלא יביאם שם לא מעוכלות ולא עוממות, אלא לוחשות. וראוי שיהיה האש בכולם, שנאמר: ׳גחלי אש׳. והיה זה כן, כדי שלא יהיה מהם בעצמם עשן, אבל יהיה כל העשן מקטורת הסמים; וכדי שיעלה בקלות, ראוי שיהיו הגחלים לוחשות, לא עוממות. ומלא חפניו קטֹרת סמים דקה והביא מבית לפרֹכת – לפי שהקטורת היתה דקה, כמו שאמר: ׳ושחקת ממנה הדק׳ (שמות ל, לו), למדנו שמחזיר ממנה למכתשת, כדי שתהיה בתכלית הדקות, באופן שיוכל לקחת משם מלוא חופניו מזאת הקטורת השחוקה שנית. ולפי שאמר שיביא מבית לפרוכת מלוא חופניו, עם לקיחתו מלא המחתה, שהיא בהכרח בידו הימנית לפי מה שהתבאר מהשורשים הכוללים, הנה ימדוד מלוא חופניו מקטורת הסמים וישימהו בכף אחת, לא בחופניו, כי לא יוכל עם זה לשאת המחתה בידו. ולזה ישא הכף בשמאלו עד אשר יניח המחתה בקודש הקודשים ואחר ישיב הקטורת לחופניו כמו שציותה התורה, ומשם יתנהו על האש. וכבר נִתֵּן הסיבה בזה אחר שנשלים ביאור זאת הפרשה. (יג) ונתן את הקטֹרת על האש לפני ה׳ – הנה יתבאר מזה שהוא יניח תחילה המחתה לפני לפנים ׳לפני ה׳׳, רוצה לומר לפני הארון, ואחר כן יתן הקטורת עליה. ולפי שהוא ראוי שיהיה הקטורת מלוא חופניו, כמו שנזכר בפסוק הקודם, ומשם יתנהו על האש, הנה יקח הכף בשיניו, או באי־זה צד שיוכל, ויוציא משם בגוּדלו הקטורת עד שישיבה לחופניו, ומשם יתננה על האש, במה שהיה ממנו לצד המערב, שנאמר ׳לפני ה׳׳. וכסה ענן הקטֹרת את הכפֹּרת אשר על העדות ולא ימות – למדנו מזה שהוא ראוי שיהיה בקטורת מה שיעלה עשן באופן שיהיה ענן הקטורת מוחש, והוא נקרא ״מעלה עשן״, והיה נכנס בסמני הקטורת; ואם לא היה שם זה הסם יתחייב מיתה. והוא מבואר שאין ראוי שיכניס שם קטורת זרה, רוצה לומר שלא תהיה במתכונת קטורת הסמים; שאם הכניסהּ שם, הנה נכנס שם שלא לצורך עבודה, ויתחייב מיתה, כמו שקדם. והנה ישאר שם הכהן עד שיעלה ענן הקטורת וכסה את הכפורת, ואחר כן יצא משם. וראוי שיהיו פניו לצד המערב גם בצאתו, כי אין ראוי שיהיו אחוריו אל ארון ה׳. וזה מבואר בנפשו, כל שכן עם מה שנראה שדקדקה התורה בכל הנעשה שיהיה לפני ה׳. (יד) ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפֹּרת קדמה, ולפני הכפֹּרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו – לפי שלכפורת פנים לצד המזרח ולצד הצפון ולצד הדרום, הנה זכרה התורה שתהיה זאת ההזאה אצל פני הכפורת שהם לצד המזרח, שהוא כנגד פני הכהן בהיות פניו אל הארון. והנה, מלבד זאת ההזאה שהיא על פני הכפורת, יזה לפני הכפורת שבע פעמים מן הדם באצבעו. ועל כל הזאה טבילה, כמו שהתבאר בהזאות הדומות לזה במה שקדם; ואמנם קיצרה התורה בזה. והנה תהיה ההזאה הראשונה למעלה, והשבע למטה; לפי שנאמר בה ׳על הכפֹּרת׳, ושאר ההזאות הם ׳לפני הכפֹּרת׳. והוא מבואר ממה שקדם שאלו ההזאות יחוייב שיהיו באצבעו הימנית. (טו) ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו אל מבית לפרֹכת – הנה יתבאר ממה שקדם שהכהן־גדול לא ישחט בו אלא רוב שני הסימנין, וישלים כהן אחֵר השחיטה, כדי שיקבל הדם בכלי שרת כמשפט. והנה יזה ממנו שמונה הזאות, כמו שהזה מדם הפר, על הכפורת ולפני הכפורת. (טז) וכפר על הקֹדש מטֻמאֹת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטֹאתם – קרא ׳קדש׳ מקום קודש הקודשים; ואמר שבאלו ההזאות יכפר עליו מטומאות בני ישראל בענין מקדש וקודשיו - אם נכנסו למקדש בטומאה, או אכלו קודשים בטומאה; ומפשעיהם לכל חטאות הטומאה, שהם אלו שזכרנו. והנה ה׳פשע׳ יֵאָמֵר על מה שהוא בזדון - וזה מבואר מצד הוראת הגדר; ולזה יכפר על זדון טומאת מקדש וקודשיו בזה האופן בפר כהן גדול, ושעיר הנעשה בפנים, רצוני שבפר כהן גדול יכפר עליו ועל ביתו ועל הכהנים, ובשעיר הנעשה בפנים יכפר על כל ישראל. והנה יכפרו אלו הקרבנות - החמורות שבעבירות אלו הטומאות; וראוי שתִּשלם הכפרה בכל מיני עבירות אלו הטומאות, כי מן השקר שתשגיח התורה בכפרת קצת מיניהם ולא תשגיח בַּשאר. וזה, שקרבן עולה ויורד יכפר על טומאת מקדש וקודשיו כשהיתה שם ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בינתים, כמו שנתבאר בפרשת ויקרא; ופר ושעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים מכפר על זדון אלו הטומאות; וישאר מאלו העבירות מה שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ומה שיש בו ידיעה בסוף ולא בתחילה, ומה שיש בו ידיעה בתחילה ולא בסוף. וכבר מצאנו כפרת אלו הטומאות בשעיר, ביותר חמור שבמיניהם; ולזה כשמצאנו שעירים באים לכפרה ולא נתבאר מה יכפרו, הנה יתבאר שהם באים לכפר על דבר הוא מסוג מה שיכפר עליו זה השעיר. וכל שכן שיתבאר זה בשעיר חטאת הנעשה במזבח העולה ביום הכיפורים, שנאמר בו בפרשת פנחס: ׳שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכִּפֻּרִים׳ (במדבר כט, יא) - למדנו שהוא מכפר על דבר הוא מסוג מה שיכפר עליו חטאת הכיפורים. והנה ראוי שיכפר על דבר הוא יותר קל מזדון הטומאה, כי ראשונה ראוי שיתנקה מהדבר החמור ואחר כן מהקל; וזה מבואר במעט עיון ממה שקדם בענין הקרבנות. וכבר מצאנו עוד בראשי חודשים וברגלים שעירי חטאת, נאמר בהם שהם לכפר, כמו שנזכר בפרשת פנחס; וראוי שיהיו מכפרים על הקל שבמיני אלו הטומאות — כי החמור יכפר עליו ביום הכיפורים, ולזה יכפר בשעיר הבא אחריו על החמור שבמינים הנשארים — ולזה יכפרו שעירי ראשי חודשים ושעירי הרגלים על שגגת הטומאות במקדש וקודשיו שאין בהם ידיעה לא בתחילה ולא בסוף; ויכפר שעיר הנעשה בחוץ ביום הכיפורים על היותר חמור מזה, שלא יבוא בשום פנים לחיוב קרבן עולה ויורד, והוא מה שאין בו ידיעה בתחילה ויש בו ידיעה בסוף. והנשאר מעבירות אלו הטומאות הוא מה שיש בו ידיעה בתחילה ואין בו ידיעה בסוף; וזה הוא אפשרי על חיוב קרבן עולה ויורד, וזה יהיה כשתתחדש לו זאת הידיעה במה ששגג בו. ואין בכאן כי אם אחד משעירי יום הכיפורים לכפר עליו על זאת הטומאה, כל זמן שלא תתחדש לו ידיעה בה. וראוי שתיוחס זאת הכפרה לשעיר הנעשה בפנים, לפי שהוא היותר חזק לכפר על הטומאות - ולזה יכפר על זדון הטומאה; ולפי שהחמור שבמיני השגגות, אחר המין שיתחייב עליו קרבן עולה ויורד, הוא מה שיש בו כח על שיתחייב עליו קרבן עולה ויורד, הנה תיוחס זאת הכפרה לשעיר הנעשה בפנים. ולא ייחדה התורה שעיר בכפרת זה המין מהטומאה, לפי שזאת הכפרה אינה שלמה, כי כל זמן שתתחדש לו ידיעה בסוף על שגגתו יתחייב קרבן עולה ויורד; מה שאין כן בשאר הכפרות הבאות על הטומאות שייחדה התורה בהם שעיר. וכן יעשה לאֹהל מועד השׂכן אִתם בתוך טֻמְאֹתָם – רוצה לומר שיזה בו מדם הפר שמונה הזאות כמשפט הנזכר, ומדם השעיר שמונה הזאות אחרות כמשפט הנזכר. ותהיינה אלו ההזאות לכפר על אוהל מועד מאלו הטומאות הנזכרות; ולזה אמר ׳השׂכן אִתם בתוך טֻמְאֹתָם׳. והנה לא ביארה התורה באי־זה מקום מאוהל מועד תהיינה אלו ההזאות. והנה יתבאר זה ממה שזכרה בהזאות הנעשות בפנים; וזה, שהם היו לצד המערבי ממנו, באופן שתהיה ההזאה לפני ה׳; ובזה האופן תהיה ההזאה באוהל מועד על פני הפרוכת קדמה, ולפני הפרוכת, במה שהיה ממנה כנגד הארון, כדי שיהיו פני המזה לפני ה׳. וכזה תמצא זה מבואר בהזאות הנעשות באוהל מועד, שהם בפני הפרוכת, בפרשת ויקרא. (יז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבֹאו לכפר בקֹדש עד צאתו – רוצה לומר שבהזותו לפני לפנים על הכפורת ולפני הכפורת, יחוייב שלא יהיה אדם באהל מועד. ומזה המקום יתבאר שבהיותו מכפר על אהל מועד ראוי שלא יהיה אדם בין המזבח ואהל מועד, כי היחס אחד. וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל – רוצה לומר שיכפר מהטומאות הנזכרות, באהל מועד, בעדו ובעד הכהנים ובעד כל קהל ישראל. ואמנם הכפרה בעדו ובעד הכהנים תהיה בדם הפר, והכפרה בעד כל קהל ישראל תהיה בדם השעיר. (יח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה׳ וכפר עליו – רוצה לומר המזבח היותר מערבי, כי הוא לפני ה׳, והוא מזבח קטורת הסמים. והנה הכפרה הזאת היא גם כן מהטומאות הנזכרות; והיא תהיה בשיזו עליו מדם הפר והשעיר באופן שיזכור אחר זה. ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב – רוצה לומר בשיטבול אצבעו בדם, ויתן ממנו בכל קרן וקרן מקרנות המזבח, באופן הנזכר בחטאת. וזה יהיה בשיערב דם הפר ודם השעיר, ויטבול אצבעו בדם המעורב. והנה יתחיל להזות על הקרן שיפגע בו תחילה בהכנסו לאהל מועד עם הדם המעורב, כמו שהתבאר מהשורשים הכוללים; ולפי שבהכנסו שם ילך תחילה סביב המזבח לפאת ימין, הנה הקרן שיפגע בו תחילה הוא המזרחי הצפוני, ואחריו המערבי הצפוני, ואחריו הדרומי המערבי, ואחריו הדרומי המזרחי. והנה נִתֵּן הסיבה בכל זה אחר הַשלימֵנו ביאור דברי זאת הפרשה. (יט) והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים – הנה זה יהיה בשטח המזבח העליון, במקום הקטרת הקטורת. והנה לא פירשנו מלת ׳עליו׳ - אצלו, בשתהיה ההזאה בקירות המזבח, כי לא היו במזבח הזהב שני מקומות, אחד למעלה ואחד למטה, כמו הענין במזבח העולה. ועוד, שאף על פי שיהיה שם מקום שני מורה על הצורה, כמו הענין במזבח העולה, הנה לא תהיה ההזאה בו שבע פעמים להורות על הצורה, אבל תהיה ההזאה ברוחב וסביב, ולא תהיה באצבעו. ולזה הוא מבואר שהכוונה באומרו ׳עליו׳ הוא שתהיה ההזאה עליו ממש, לא בקירותיו. והנה יזה אלו ההזאות ממקום שהשלים שם נתינת הדם על הקרנות, והוא הצד הדרומי־מזרחי. וטהרוֹ וקדשוֹ מטֻמאֹת בני ישראל – רוצה לומר מזדון טומאת מקדש וקודשיו. והנה תשלם הכפרה בזה, באלו השלושה מקומות, מאלו הטומאות, לכהן גדול ולכהנים ולעם הקהל. (כ) וכִלה מִכַּפֵּר את הקֹדש ואת אהל מועד ואת המזבח, והקריב את השעיר הֶחי – רוצה לומר שאחר שישלים כפרת זדון טומאת מקדש וקודשיו, באלו השלושה מקומות, יקריב את השעיר החי אשר לעזאזל לפאת מערב מעט, להתודות עליו; ואחר כן ישלחהו. (כא) וסמך אהרן את שתי יָדָו על ראש השעיר הַחי – הנה למדנו מזה המקום שהסמיכה היא בשתי ידים על ראש הקרבן. ומזה המקום נלמד שהוא ראוי שתהיה הסמיכה בכל כוחו, כי לזאת הסיבה הקפידה התורה שתהיה הסמיכה בשתי ידיו. והתודה עליו את כל עוֹנֹת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטֹאתם ונתן אֹתם על ראש השעיר – רוצה לומר שהוא כאילו יסיר עוונות ישראל ופשעיהם לכל חטאתם, אי־זה שיהיו, עשה או לא תעשה, קלים או חמורים, וישימם על ראש השעיר בסמיכתו זאת. ויתבאר מלשון הכתוב שהוא יתחיל מהקל ויסיים בחמור; ולזה זכרה ה׳פשע׳ אחר ה׳עוון׳ — כי ה׳פשע׳ הוא היותר חמור, כי הוא מורה על הזדונות, כמו שקדם; ולפי שה׳חטא׳ יֵאָמֵר על היותר קל, כמו שהתבאר בפרשת ויקרא, שה׳חטא׳ יאמר על השגגה, ואף על פי שלא הודע לו חטאתו אשר חטא, - הנה יהיה לשון זה הוידוי: ״שחטאו ושעוו ושפשעו בני ישראל״; ויבקש בדבריו מה׳ יתעלה שיכפר להם זה, כי זהו ענין הוידוי. והנה נלמד גם כן שההדרגה היא בזה התואר ממה שאמר: ׳חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו׳ (תהלים קו, ו). וראוי שלא יֵעלם ממנו שהוא ראוי שישובו ישראל בכל לבם לה׳ יתעלה, ואז יתכפרו להם כל החטאים בזה הקרבן; וזה, שאם דקדקה התורה בזה בקרבנות יחיד הבאות על השגגות, כל שכן שתקפיד בזאת הכפרה הנפלאה אשר באה להניח חטאים גדולים. ולזאת הסיבה היתה התרועה בראש החדש השביעי, כמו שיתבאר במה שיבוא בגזרת ה׳. ומזה המקום למדנו שהוידוי הנעשה על פר כהן גדול הוא גם כן בזה הענין; כי פר כהן גדול הוא לו ולכהנים תמורת שני שעירי העזים לכל ישראל — שנאמר: ׳בזאת יבֹא אהרן אל הקֹדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעֹלה... ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעֹלה׳ (טז, ג-ה); והנה אחד מהשעירים יכפר על זדון טומאת מקדש וקודשיו, והשני יכפר על כל עבירות שבתורה, והוא המשתלח; והנה על שני אלו הדברים יכפר פר כהן גדול בעדו ובעד הכהנים — ולזה יהיה לשון וידויו הראשון, שחטא ושעוה ושפשע הוא וביתו, ושיכפר לו ה׳ יתעלה זה; ולשון וידויו השני הוא שחטא ושעוה ושפשע הוא וביתו והכהנים, ויתפלל לה׳ יתעלה שיכפר להם זה. ושִׁלח ביד איש עתי המדברה – רוצה לומר איש שלרוב הרגלו בהליכה במדברות לא ימתין עת, אבל כל עת הוא נכון לו, כאילו הוא בעל העת. כי יש אנשים רכי הלב, ואולי ילכו שם בעת אחד ולא בעת אחר, ליראתם מההליכה בכמו אלו המקומות; כל שכן אם יקרו דברים מונעים, כמו המטר ונשיבת הרוחות החזקות ומה שידמה לזה. ולפי שהכפרה לא תִשלם בזולת שילוח זה השעיר למדבר, היה ראוי שידקדקו שיהיה המשלח איש עתי, שיהיה כל עת נכון לו, באופן שיִשלם מה שכוון בזה. והנה לא דקדקה התורה במשלח שיהיה כהן, ולזה יהיה שילוח השעיר אפילו בישראל. (כב) ונשא השעיר עליו את כל עוֹנֹתם אל ארץ גזרה – רוצה לומר אל ארץ שלא יֵעָבֵד בה ולא יִזָּרֵעַ. והנה בזה תועלת ליַשב בלבם שכבר נתכפרו להם עוונותם, ולא יתרשלו מֵעבוד ה׳ יתעלה מפני מה שהפליגו לחטוא במה שקדם. וראוי שנדע שזה השעיר ימות שם בשילוחו אותו; וזה יתבאר מִפָּנִים: מהם, שאם היה שילוחו להניחו חי, כמו הענין בשילוח הצפור החיה של מצורע, הנה מפני שזה השעיר הוא חטאת יקרה בו מהתקלה הרבה; ועוד, שאם דקדקה התורה במקום שישלחוהו בו שלא יהיה בו תועלת לבני אדם, כל שכן שתדקדק בזה בשעיר בעצמו. ולזה יחוייב שיהיה שילוחו לעזאזל באופן שימות; וזה יהיה בשידחהו המשלח שם משן סלע גבוה, כי זה יורה עליו לשון ׳עזאזל׳ מצד הוראת הגדר. ולזאת הסיבה היה המשלח טעון כיבוס בגדים כמו שטעון כיבוס בגדים השורף פר ושעיר; וזה, כי השעיר החי לא יְטַמֵּא מצד מה שהוא חי, אבל יטמא משלחו מצד ששילוחו להמיתו. והנה כמו שהיה תכף לסמיכה שחיטה בקרבנות, כן היה תכף הסמיכה שילוח בזה השעיר, מפני שסופו אל ההמתה. ושִׁלח את השעיר במדבר – רוצה לומר שכיון שיתברר שנשתלח השעיר במדבר, אף על פי שלא הגיע עדיין למקום הגבוה שידחפהו משם משלחו להמיתו, יעשה הכהן־גדול אלו הפעולות שיזכור אחר זה. וראוי שתדע שהמשלח, אם לא יכול להשלים השילוח בזולת אכילה, הנה יוּתר לו אז לאכול, כי זה הוא מצורך השילוח אשר יחוייב שיעשה ביום הכיפורים; וזה מבואר בנפשו. (כג) ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבֹאו אל הקֹדש – ראוי שנדע שלא חייבה אותו התורה לבוא אל אהל מועד לפשוט בגדיו שם, כי זה בלתי ראוי בחוק המקום הנכבד ההוא, רוצה לומר שיעמוד שם ערום; וכל שכן שזה יותר נמנע מצד שימשך לזה שיצא כהן גדול ערום משם, וילך ערום אל הלשכה אשר בה המקוה אשר יטבול בו. ולא ציותה התורה גם כן שיבוא שם שלא לצורך, כי כבר הוזהר מזה כמו שקדם, ולזה יחוייב שתהיה זאת הביאה לצורך. וחוייב עם זה שתהיה באופן שיחוייב הֵעשותה בבגדי לבן — כי לא זכרה התורה שַׁנּוֹתוֹ בגדי לבן לבגדי זהב עד אחר זאת הביאה — ומזה המקום יתבאר שזאת הביאה היא להכנס לפני לפנים להוציא הכף והמחתה, כי לא נשאר מעבודת יום הכיפורים דבר יהיה ראוי שיֵעשה בבגדי לבן זולת זה, כי אין ראוי שיכנס לפני לפנים בבגדי זהב, כמו שקדם. ולפי שאין ראוי שיוציא משם הכף והמחתה טרם הִשָּׁלֵם העיכול לקטורת ולאש אשר במחתה, והיה זה ממה שלא יתאמת שיִשלם בכמו זה העת, הנה יצטרך שימתין לסלק הכף והמחתה עד הערב. וראוי שיהיה זה בעת שיצטרך לבוא אל אהל מועד להקטיר קטורת הסמים ולהעלות את הנרות, קודם שיקטיר קטורת הסמים ויעלה את הנרות, כדי שלא יהיה יחד ענין הקטורת לפנים באהל מועד ולפני לפנים, כי ההערה בו באלו השני מקומות קרובה להיות אחת, כמו שנבאר, ולזה אינו ראוי שתהיה יחד בשני מקומות. ובכלל, הנה אז יִשלם בלי ספק העיכול לאש ולקטורת; ואין ראוי שיכנס שם הכהן אם לא אחר שיתברר לו שיִשלם זה, כדי שלא יכנס שם שלא לצורך ויתחייב מיתה בידי שמים. והנה לא זכרה התורה בביאור סילוק הכף והמחתה, לפי שאינו מכוון בעצמו ואינו מצורך הכפרה; אבל בהכרח יתחייב, לכבוד המקום ההוא, שלא ישאר שם האפר כל השנה עד בוא יום הכיפורים אחֵר, שיסירהו משם הכהן הגדול בבואו לכפר בקודש. והנה לא נזכרה בזה המקום זאת הביאה כי אם להשלים זכרון הדברים שנעשו בבגדי לבן, לא שיהיה סדר הענין כן. ואולם שאר הדברים כולם נזכרו על הסדר, אשר אם נשתנה הסדר ההוא לא יהיה במה שיעשה בזולת סִדְרוֹ תועלת. והנה יפשוט כהן גדול בגדי לבן בלשכה שיטבול בה, ושם ילבש בגדי זהב. והניחם שם – רוצה לומר שלא ישמש בהם עוד. ומזה יתבאר שהם אסורין בהנאה. והנה יתבאר טעם זה אַחַר הַשלימֵנו ביאור זאת הפרשה. וראוי שתדע כי אחר שילוחו השעיר יוציא אימורי פר ושעיר, להקטירם על מזבח העולה. ואחר שיתברר לו שהגיע השעיר למדבר, ישלח פר ושעיר מחוץ למחנה לשורפם, וינתחם באופן שהתבאר בפר כהן משיח בפרשת ויקרא — ולזאת הסיבה אמרה תורה: ׳ושלח את השעיר במדבר׳ (פסוק כב). ולא הוצרכה להזכיר הוצאת חלבי החטאת, כי זה מבואר ממה שקדם בענין הקרבנות. והנה סמך אחר זה שילוח השעיר לעזאזל להוצאת פר ושעיר מחוץ למחנה לשורפם, להעיר שזה היה נעשה יחד. והנה הענין בעצמו יעיר על זה; כי הפר של כהן גדול היה נכלל בו כל ענין שני השעירים, ולזה ראוי שיהיה ענין השעירים נעשה יחד כמו הענין בפר שהוא גוף אחד. (כד) ורחץ את בשרו במים במקום קדוש – רוצה לומר באחת הלשכות אשר בעזרה. ומזה המקום נלמד שכל עת שיטבול ביום הזה להחליף בגדים מבגדי לבן לבגדי זהב, או הפך, יהיה טעון טבילה בקודש. וראוי שיתבאר מזה גם כן שבלובשו בבקר בגדי זהב, לעבוד עבודת תמיד של שחר והמוספין, יצטרך טבילה. וזה, שבהכנס לעבודה יצטרך כל כהן קידוש ידים ורגלים, ולא יצטרך אל זה בשאר העבודות שיעבוד ביום ההוא, כמו שקדם; ואם במקום שאין טעון קידוש ידים ורגלים חייבתהו התורה לטבול, כל שכן שיתחייב לטבול במקום אשר הוא טעון קידוש ידים ורגלים. ומזה יתבאר גם כן שבכל טבילה יהיה קידוש ידים ורגלים; וזה, שאם במקום שלא נתחייב טבילה יתחייב קידוש ידים ורגלים, כל שכן במקום שנתחייב טבילה. והנה תתבאר הסיבה בכל זה במה שיבוא. ולבש את בגדיו – רוצה לומר בגדי זהב, כי הם בגדיו אשר יעבוד בהם תמיד. ויצא ועשה את עֹלתו ואת עֹלת העם – רוצה לומר אילו ואיל העם. והנה יעשה תחילה עולתו, ואחר כן עולת העם, כמו הענין בחטאת. והיה זה כן למעלת הכהן; עם שאין ראוי שיכפר על זולתו קודם שיתכפר לו בעצמו, מה שלו מהחטאים ההם. ולפי ששם שעיר חטאת אחר להשלים זאת הכפרה, כמו שנזכר בפרשת פנחס, הנה ראוי שיהיה נעשה קודם עולתו ועולת העם, כי החטאת קודם לעולה, כמו שנתבאר במה שקדם. ואמנם לא הזכיר זה בזה המקום, כי לא נזכר בזה המקום החטאת ההוא. וראוי שתדע כי האיל הנזכר בפרשת פנחס בעולות שיקריבו בני ישראל ביום הכיפורים הוא האיל הזה שקרא איל העם; וזה, שכבר אמר שם: ׳שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכִּפֻּרִים ועֹלת התמיד׳ (במדבר כט, יא) - למדנו מזה שכל העולות והחטאות הבאות משל ציבור ביום הכיפורים נזכרו שם, מלבד חטאת הכיפורים ועולת התמיד של שחר ושל בין הערבים; ולזה הוא מבואר שכבר נזכר שם איל העם, והוא האיל הנזכר שם. וכפר בעדו ובעד העם – רוצה לומר שבזה תִשלם הכפרה בשלמות. כי הקרבת העולה הוא להעיר שכבר נשלם הריצוי, כמו שהתבאר במה שקדם. (כה) ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה – רוצה לומר אַחַר הקרבתו עולתו ועולת העם יקטיר אימורי פר ושעיר הנשרפין על מזבח העולה. (כו) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים – ראוי שתדע שלא יִקָּרֵא ׳משלח׳ עד שיצא מהעיר שבית המקדש בתוכה, כאילו תאמר חוץ מירושלים; כי כל זמן שהוא בעיר הוא במה שממנו התנועה, כי הָעִיר הוא הפך המדבר שאליו התנועה; ובצאתו מהעיר, והוא בדרך, אז החל בתנועה הזאת, ואז יִקָּרֵא ׳משלח׳, ומן אז יטמא הבגדים שעליו. ולא יִטמא הנוגע בשעיר הזה, אבל יִטמא משלחו מצד מה שהוא משלחו, אף על פי שלא נגע בו. וראוי שיתבאר מזה שהמוציא פר ושעיר הנשרפין מחוץ למחנה הוא טמא, ומטמא בגדים, כי הוא ראוי בזה כמו המשלח שעיר המשתלח, כי הם נשרפין מחוץ למחנה מפני שׂאֵתָם העוונות, כמו שישתלח השעיר מפני שׂאֵתוֹ העוונות; ועוד שהרי מצאנו בהם שהשורף אותם טעון כיבוס בגדים; ולזה ראוי שנלמד מזה כי הם יטמאו מוציאם כמו שעיר המשתלח שיטמא משלחו; שאם לא יטמאו אלא השורפם, לא היה ראוי בשעיר המשתלח שיטמא כי אם מי שידחפנו להמיתו, ולא יטמא בגדים קודם זה. ואחרי כן יבוא אל המחנה – ראוי שתדע שלא תדחה ביאתו אל המחנה יום הכיפורים, שהוא אסור במלאכה; והנה הרצון בזה שאחר כן יוכל לבוא אל המחנה ולהכנס למקדש, אחר שיעריב השמש. (כז-כח) ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקֹדש יוציא אל מחוץ למחנה וגו׳, והשׂרף אֹתם יכבס בגדיו – מפני שאמרה התורה בזה המקום: ׳אשר הובא את דמם לכפר בקֹדש׳, ולא היה צריך זה בזה המקום, לפי שכבר ידענו זה, למדנו שהשורף טעון כיבוס בגדים מפני שהובא דמה לכפר בקודש; ולזה יתבאר שכל חטאות הנשרפות מחוץ למחנה מטמאות בגדי שורפן, וכן הענין בבגדי מוציאם מחוץ למחנה. ובכלל, הנה לסיבה אשר התחייב זה בזה המקום, יתחייב זה בכל חטאות הנשרפות. וראוי שנדע שכבר יתואר שהוא ׳מוציא מחוץ למחנה׳ תכף שיצא מהמחנה שהוא בו; כי כל עת שהוא במחנה ההוא בעינו הוא במה שממנו התנועה, ולזה לא יִקָּרֵא ׳מוציא מחוץ למחנה׳ עד שיצא חוץ לעזרה. וכן משהגיע למקום שריפתו אינו מטמא המתעסק בו, לפי מה שאחשוב, אלא אם היה מתעסק בשריפתו. והשורף מטמא בגדים כל זמן שיהיה אפשר שיתואר בשהוא שורף; ולזה יטמא בגדים המתעסק בשריפתו עד שתִּשלם השרפה ויֵעשה אפר. והוא מבואר שלא יִקָּרֵא ׳שורף׳ מפני הַבעירוֹ האש, אם לא היה באש זה החטאת הנשרף. ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה – רוצה לומר אחר שיטבול ויעריב שמשו יוכל לבוא אל המחנה שיצא ממנו, והוא העזרה. ואפשר שנמנעה ממנו הביאה אל המחנה אפילו תוך חומת ירושלים ביום ההוא קודם שיטבול, להעיר על ההתרחק מהעוונות אשר נשאום אלו החטאות. (כט) והיתה לכם לחֻקת עולם – רוצה לומר זאת העבודה שקדם זכרה. בחֹדש השביעי בעשור לחֹדש תענו את נפשׂתיכם וכל מלאכה לא תעשו – הרצון בזה העינוי - שלא יאכלו ולא ישתו; וזה מבואר מצד הוראת הגדר, ומעצם הענין; וזה, שכבר יֵרָאֶה שהיתה הכוונה בזה שיִבָּדלו מאלו ההנאות, למען יכנע לבבם ויתנו אל לבם לשוב מדרכם הרעה, כי זה כוון ביום הזה, כדי שתִּשלם להם הכפרה. ולזאת הסיבה היתה התרועה בראש השנה, כמו שיתבאר במה שיבוא בגזרת ה׳. ולפי שהוציאה התורה זה בלשון עינוי, ולא אמרה בביאור שלא יאכלו בעצם היום הזה, הנה לא יעברו על זאת המצוה באכילת כזית, אבל באכילה שמצדה יִמָּנַע העינוי; והנה שיערו חכמים שזה יִשלם בשיעור מהמזון בככותבת הגסה, לא בפחות מזה; ובשתייה יִשלם זה בשיעור רביעית לוג, לא בפחות מזה. וראוי שיתבאר מזה שאם אכל אוכל בלתי ראוי לאכילה, או שתה משקה בלתי ראוי לשתייה - לא יעבור על זאת הצוואה, כי אין זה ממה שיעבור העינוי בסיבתו, אבל הוא עינוי. וכן אם אכל על השבע המופלג. והנה נאסר בכל מלאכה, כמו הענין בשבת. האזרח והגר הגר בתוככם – רוצה לומר ב׳גר׳ - גר צדק. ולמדנו בזה שלא נקבל גר צדק לחציין, אם לא יקבל עליו כל התורה כולה. (ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם – למדנו שהיום הזה מכפר אף על פי שאין שם בית המקדש לעשות העבודה הנזכרת. והיה זה כן, מפני שנתנה התורה סיבת המצוות הנוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית, היות ה׳ יתעלה מכפר ביום הזה מכל חטאות ישראל. והיה זה כן, לפי שעיקר הכפרה היא בתשובה, והצום עם השביתה ממלאכה ומכל צורכי הגוף מעיר על התשובה הערה נפלאה. מכל חטֹאתיכם לפני ה׳ תטהרו – רוצה לומר שכבר יטהרו מכל חטֹאתם, לפני ה׳, בזאת העבודה הנעשית בבית המקדש לפני ה׳. או ירצה בזה, שהם יטהרו לפני ה׳ בשובם אליו בזה האופן, ויהיו במדרגת מי שלא חטא. (לא) שבת שבתון היא לכם – זאת היא מצות עשה, לשבות בו מכל מלאכה. ועניתם את נפשׂתיכם חֻקת עולם – הנה שתי אלו המצוות לפי שאין להם הִתָּלוּת בבית המקדש, הוא מבואר מענינם שהם נוהגות תמיד. (לב) וכפר הכהן אשר ימשח אתו – רוצה לומר שזאת הכפרה הנעשית בבית המקדש תֵּעָשׂה על יד הכהן המשוח בשמן המשחה, או על יד כהן אשר ימלא את ידו לְכַהֵן תחת אביו, אף על פי שאינו משוח בשמן המשחה, והוא המרובה בגדים. ולמדנו מזה שבזמן שבן הכהן הגדול ראוי לכהונה גדולה - הוא קודם לכל אדם; וזה מבואר בנפשו, כמו שביארנו במה שקדם. ולבש את בגדי הבד בגדי הקֹדש – למדנו מזה שהדבר המתיחס לכפרת היום יעשהו כהן גדול בבגדי לבן. (לג) וכפר את מקדש הקֹדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר – למדנו מזה שלכל אחד מהם כפרה בפני עצמו; ולזה לא תעכב כפרת המתאחר כפרת הקודם; ואולם כפרת הקודם תעכב כפרת המתאחר, כדי שלא ישתנה הסידור שסידרה התורה בזה. ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר – כבר התבאר מזה שמה שאמר שנית: ׳וכפר בעדו ובעד ביתו׳ (פסוק יא) ירמוז בו אל הכהנים, כי הם בניו, כמו שביארנו. (לד) והיתה זאת לכם לחֻקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטֹאתם אחת בשנה – רוצה לומר שתֵּעָשׂה העבודה הזאת בזה האופן ובסידור הנזכר פעם אחת בשנה, והוא בעשור לחודש השביעי. ויעש כאשר צוה ה׳ את משה – הורה בזה שכל זה מכוון באופן הנזכר, ולזה לא הפיל אהרן ממנו דבר. הנה זהו ביאור דברי זאת הפרשה. (א-לד) {ביאור למה היתה זאת הכפרה בזה האופן} ואולם למה היתה זאת הכפרה בזה האופן, הנה ראוי שנאמר בזה לפי מנהגנו והשגתנו, ואם יש בזה מן העומק והקושי החזק. {הקטורת} ונציע תחילה ונאמר כי מזבח הקטורת מורה על הוית האדם והפסדו. וזה, כי קטורת של שחר מורה על המציאות וההויה, וקטורת של בין הערבים מורה על ההפסד, כמו שהתבאר בפרשת ואתה תצוה. והיו ממנו ארבע קרנות, להורות על שההפסד לא יקרה לאדם מצד צורתו, אך יקרה לו מצד ההיולי, והם היסודות, אשר בהמזגם קבל אלו הצורות קצתם באמצעות קצת. והנה הקטורת אשר יקטירו עליו מורה על השכל ההיולאני, אשר מדרכו שיתעצם במה שיריח האדם מאלו הדברים המוחשים, רוצה לומר מאופן החכמה אשר ביצירתם, כשיופרדו מהם המשיגים ההיולאניים. והנה השכל יקח זה המושג מהחוש והדמיון, ויפשיטהו ממשיגיו ההיולאניים; ובזה האופן ישוב המושכל בכח - מושכל בפועל; כמו שישים האש, מצד ההפרדה, הקטורת אשר היה מוּרח בכח - מוּרח בפועל. ומזה האופן היו הסמים משל למושכלות, כמו שביארנו בפירושנו לשיר השירים, וזה המשל נכפל שם הרבה. {המנורה} והנה המנורה מורה על האופן שיֵצא בו השכל ההיולאני מהכח אל הפועל, מצד מה שתכין לו הנפש המרגשת והמדמה מן המורגשות, כמו שביארנו בפרשת ויקחו לי תרומה. ולזאת הסיבה היתה המנורה יותר קרובה לקודש הקודשים ממזבח הקטורת. ולזאת הסיבה היתה בפרוכת צורת כרובים, להעיר כי מה שבמנורה הוא הערה אל הֲשָׁבַת השכל ההיולאני שכל בפועל, באופן שיהיה במדרגת הכרובים שהם שכלים נבדלים משיגים עצמותם; ולזאת הסיבה גם כן היתה המנורה מאירה למול קודש הקודשים, ששם הכרובים פורשי כנפים למעלה. ולפי שההשלמה בזה האופן לשכל היא יותר חזקה בָּעֵת המורה על ההפסד וחולשת הכוחות הגופיות, והוא עת הזקנה והישישות — כמו שנזכר בספר הנפש וביארנוהו בספר מלחמות ה׳ — היה העת שתתחנך בו המנורה בערב, כמו שביארנו במה שקדם. {הכרובים} והנה הכרובים אשר בקודש הקודשים מורים על השכל הנקנה והשכל הפועל. והנה בשפע שיקבל השכל הנקנה מהשכל הפועל תגיע הנבואה; ולזה היו פניהם איש אל אחיו, אל הכפורת אשר על הארון, להעיר על אפשרות הגעת הנבואה, כי התורה ניתנה על יד נביא, ואם לא יאמן בנבואה תפול התורה בכללה. {השכל הפועל} וכבר התבאר בספר מלחמות ה׳ כי המזגים יתחדשו במורכבות מפני מה שיתחדש מהתמזגות מה שישפע מהכוכבים באמצעות ניצוציהם, לפי מה שנתן להם ה׳ יתעלה מהכח ביום הבראם. וכמו שיתחדש מהתמזגות כוחות הגלגלים אלו המזגים המקבילים, לפי כח כוכב כוכב מהכוכבים ההולכים, ולפי מקומותיו מגלגל המזלות, כן יתחדש ממניעיהם שכל, הוא נימוס מה שיתחדש מהמזג כחותיהם, ובאמצעותו ינתנו הצורות באלו הדברים ההווים, והוא השכל הפועל, לפי מה שביארנו שם. הנה זהו מה שראינו להציעו בזה המקום, קודם נתינתנו הסיבות במה שנזכר בזאת הפרשה. {חשיבות כפרת העוונות} ואחר זאת ההצעה נאמר שכבר היה מן ההכרח שיהיה שם מה שיעיר שכבר יכפר ה׳ יתעלה לחוטא כל עוונותיו, לא השגגות לבד. וזה, שאם יחשוב האדם שלא יתכפרו לו כמו אלו העוונות, יהיה מגיע מזה הפסד נפלא. וזה, שהחוטא, מפני האמינוֹ שלא יכופרו לו עוונותיו - ואם יכבס כתמי חטאיו בנתר התשובה והמעשים הטובים - הנה יתיאש מן הטוב, ולא ישתדל בתיקון מעשיו ודעותיו, לראותו שכאשר אבד אבד. ולזה סידר ה׳ יתעלה שיהיה יום אחד יתכפרו בו כל העוונות, אחר הִשָּׁבֵר לב החוטא והִכָּנְעוֹ בצום ובתשובה. {עבודה בכה״ג ובקה״ק} ולפי שזה הענין גדול וקשה, ראוי שלא יִשלם כי אם על יד היותר נבחר, כי אל היותר נכבד ייוחסו הפעולות היותר גדולות בסוג ההוא. ולזאת הסיבה בעינה חוייב שיהיה זה גם כן בנכבד שבמקומות. {בגדי לבן} והנה היתה זאת העבודה בבגדי לבן, כי לִגְנוּת מה שיכפר עליו באלו העבודות, היה בלתי ראוי שיִשלם הכבוד בזה הקרבן. {שריפת הפר והשעיר} ולזאת הסיבה בעינה היו הפר והשעיר נשרפים בזה האופן המגונה חוץ לשלוש מחנות; {והמתת השעיר המשתלח} והיה גם כן מת השעיר המשתלח בתכלית הגנות, ובמקום שאין בו הנאה כלל, רוצה לומר בארץ גזרה, עד שהגיע מחוזק הגנות בו שלא יֻקַּח דבר ממנו לעבוד בו שום עבודה באופן מהאופנים. {מין הבהמה} והנה היה חטאת הכהן פר, וחטאת ישראל שעיר, לסיבה בעינה שהיה חטאת כהן משיח פר, וחטאת נשיא שעיר; וזה היה לגודל מעלת הכהן, כמו שביארנו שם, עד שהנכבד שבבעלי־חיים הוא אצלו בתכלית הפחיתות, לחוזק הִמָּשְׁכוֹ אל השכל ומואסו עניני החומר. {שני השעירים} ולפי שכפרת שני השעירים היתה מיוחדת למה שיכפר עליו הפר, היה ראוי שיוקחו שניהם יחד לכונה ההיא; ולזה לא יתברר אז אי־זה מהם יכפר על הטומאה ואי־זה מהם יכפר על כלל העוונות; {הגורל} ואולם יתברר זה באמצעות נתינת הגורל על יד הכהן הגדול, ליַשב יותר בנפשותינו על שזה מכפר על הטומאה וזה מכפר על כלל העוונות, כאילו היה מוגבל מה׳ יתעלה מה שיתברר מפני הגורל, כמו שאמר: ׳בחיק יוטל את הגורל ומה׳ כל משפטו׳ (משלי טז, לג). והנה היה המכפר על הטומאה לה׳, מה שאין כן במכפר על כלל העוונות, לפי שהעבירה אשר בטומאה איננה מצד הענין בעצמו, אבל היא - כמו שביארנו - להעיר על מציאות הצורה, כדי שנעמוד מזה על מציאות ה׳ יתעלה, ולזה היה קרב ממנו דבר־מה לה׳ יתעלה מדמו ומחלבו; ואולם המכפר על כלל העוונות לא היה ממנו דבר קרב לה׳ יתעלה, כי אותם העוונות מרוחקים מצד עצמותם, וכל שכן הזדון בהם, שהיה השעיר ההוא מכפר עליהם. {הטבילות} והנה יטבול הכהן בכל עת שילבש בגדים, להורות שהמכוון מהעבודה כולה - שיתנקה מטומאות החומר ומהמרי המיוחס לו, ולהורות על חוזק מעלת המכפר הזה בנקיות. והנה היו, לפי מה שאחשוב, שני מיני הטבילות האלו הנזכרות - לכוונות שונות; וזה, שהטבילה שתהיה בלובשו בגדי לבן היא להעיר על חוזק טומאת הדבר שיכפר עליו וחלאתו, ולזה יצטרך המכפר עליו לתכלית הטהרה, כדי שיהיה נכון לטהר כמו זאת הטומאה הנפלאה; והטבילה שתהיה אחרי הפשיטוֹ בגדי לבן היא להעיר על חוזק טומאת מה שיכפר עליו וחלאתו, ולזה כאילו השיגהו דבר יצטרך לטבול עליו; ולזאת הסיבה היה השורף הפרים והשעירים הנשרפים טמא. והנה היתה הטבילה במקום קדוש, כדי שתִשלם זאת העבודה הנכבדת בזולת יציאה מן המקדש, כדי שלא יראה כאלו הניח ענין העבודה ויצא מחוץ למקדש. וזה ממה שיוסיף כוונה לכהן בענין זאת העבודה. {הקטרת הקטורת מבית לפרוכת} והנה אחר שישחט הכהן הגדול חטאתו, יקטיר קטורת סמים דקה מבית לפרוכת, כי שם הדברים המורים על השכל שהוא בפועל, והוא השכל הנקנה. והנה תהיה הקטורת ההיא יותר דקה מהקטורת אשר יקטירו על מזבח הזהב; לפי שהקטורת ההיא תורה על הכנת השכל ההיולאני, ושכבר תצא אל הפועל, וזה אמנם יהיה בהתלמדות וחקירה; ואמנם הקטורת אשר יקטיר לפני לפנים מורה על השכל שיָצָא אל הפועל, אבל יֵעָתֵק מהעדר ההשתמשות בהשגתו אל שישתמש בהשגתו, וזה דבר יותר קל מאד מההתלמדות. ולהעיר על זה הענין היתה הקטורת ההיא יותר דקה, כי אז ימשול בה האש בקלות יותר, ותעלה עשנהּ בקלות. והיה הקטורת ההוא מלוא חופניו, כי השכל הנקנה הוא מה שהשיגה ידו במושכלות. והנה הכוונה בהקטרת הכהן הגדול זה הקטורת לפני לפנים היא להורות שהוא ינהיג עצמו לפי מה שיחייבהו השכל הנקנה, הלקוח ממה שיתנו מרֵיחם אלו הדברים המוחשים אשר בכאן, אשר בו מהסדר והיושר ומהפלגת חכמת ה׳ יתעלה והשפעתו הטובות הנפלאות מה שלא יעלם; ובזה האופן יתנהג בדרכי ה׳ יתעלה, ויהיה זה סיבה אל שיִשָּׁמֵר מהחטאים אשר סיבתם הנטייה מה׳ יתעלה. {ענן הקטורת} ולפי שזה השכל - רוצה לומר השכל הנקנה - יעלה למעלה אל הנבדלים, ויתאחד בהם, ובזה האופן תגיע הנבואה, אשר תביא ההאמנה בה להאמין בתורה, הנה יעמוד שם הכהן הגדול עד שיכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר עליו הם הכרובים, כי מזה יעמוד על זאת הכוונה. {מעלה עשן} ולזה חוייב שיהיה בקטורת מעלה עשן, כדי שיהיה מוחש עליית זה העשן לזה המקום, ושיהיה העשן המורה על השכל הנקנה מורגש; עם שזה יתבאר ממנו ששלמות זאת ההשפעה תהיה גם כן מצד הכרוב אשר על הכפורת המעיר על השכל הפועל, באמצעות הדברים המוחשים אשר סמי הקטורת מעירים עליהם, כמו שזכרנו במה שקדם. והיה זה גם כן אצל התורה שהיתה בארון, כי היא גם כן מַישרת אל זאת ההשפעה הַיְשָׁרָה נפלאה, כמו שביארנו בפתיחת זה הספר. והנה לא היתה התורה מעכבת זה, כי ההישרה אשר מצידה היא על צד היותר טוב, לא שתהיה מהסיבות ההכרחיות בזאת ההשפעה. {הזאות דם הפר} והנה יזה אחר כן מדם הפר על הכפורת הזאה אחת, ולפני הכפורת שבע הזאות, להורות כי מחשבותיו ותשוקותיו ופעולותיו, המסודרות מגלגל המזלות, ושבעה כוכבי לכת, לפי מקומותיהם מגלגל המזלות — אשר הם באופן־מה סיבת הרבה מהחטאים והפשעים, ואם היה זה במקרה, כמו שביארנו בספר מלחמות ה׳ — הנה ינהיגם לפי מה שיתנהו השכל השופע מה׳ יתעלה אשר הגיעה ממנו התורה, וכאילו יתנקה השלם, בעל השכל הנקנה, מחטאיו בזה האופן, ויהיה שכלו נקי מהחטאים אשר חטא ומחלאתם. ולזה היתה זאת ההזאה באצבעו הימנית, להעיר שיכוין בפעולותיו ודעותיו כולם שיהיו אל הימין, לא נוטות ממנו. {שעירי החטאת} ואחר כן ישחט שעיר החטאת אשר לעם ויזה ממנו בזה האופן בעינו; אלא שלא יכפר בו שם כי אם על ענין הטומאות, אשר אין המרי בהם מרי מצד עצמותם, אלא מצד מה שבהם מההישרה לַשֵּכֶל בדעות האמיתיות. והיה זה כן, כי גדלו עוונותיהם מאד, ובהם מהרוחק מה׳ יתעלה מה שלא יתכן שיטהרו מהם באופן שיתקרבו לה׳ יתעלה זה הקירוב הנפלא. ואולם הכהנים, למעלתם בעיון ובתורה, הנה יהיו חטאיהם מועטים וקלים, ולזה יכפר עליהם יחד הפר בזה המקום הנכבד; כי הם, אם היה שיחטאו, לא יהיה בחטא ההוא מהריחוק מה׳ יתעלה הרבה, כמו שהוא ראוי בחוק השלֵמים. והנה לא תהיה טענה עלינו בזה אם היה שיִמָּצְאוּ כהנים בלתי שלמים בזה האופן, כי התורה אמנם תדבר בענינים מצד המציאות אשר ראוי שיהיו בו, לא מצד הפועַל, כמו שהצענו בשורשים הכוללים. ואולם המון העם יחטאו הרבה, וראוי שיהיה שם מה שיעירם על שאלו החטאים ראוי שירוחקו מאד, כדי שישובו מחטאם ויכנע לבבם. ולזה ימות השעיר הנושא אלו העוונות בזה האופן המגונה שלא יגיע בו תועלת, ובמקום שלא יגיע בו תועלת, להעיר כי החוטא המחזיק בחטאים ההם לא יהיה במציאותו תועלת כלל. ולהורות שאלו העבירות יהיו מעטות בכהנים, לפי הראוי בהם, לא זכרה התורה בביאור ענין הטומאות והחטאים כי אם בישראל; אמר: ׳וכפר על הקֹדש מטֻמְאֹת בני ישראל׳ (פסוק טז), ׳והתודה עליו את כל עוֹנֹת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטֹאתם׳ (פסוק כא); ואמנם בכהנים לא זכר זה, אבל אמר: ׳וכפר בעדו ובעד ביתו׳ (פסוקים ו, יא, יז). והנה לזאת הסיבה גם כן היה ראוי שיהיה חטאת הכהנים יותר נכבד, כי אין להם חטאים באופן מהגנות אשר יִמָּצאו להמון העם. {ההזאות כלפי הפרוכת} ואחר כן יזה כמו אלו ההזאות על הפרוכת ולפני הפרוכת, מדם הפר תחילה, ואחר כן מדם השעיר, לפי שבזה הענין יש הבדל גם כן בין הכהנים והעם. וזה, כי המקום ההוא מורה על ההשתדלות במה שיֵצֵא בו השכל ההיולאני מהכח אל הפועל; ולזה היתה שם המנורה, והיו בפרוכת הכרובים, כמו שביארנו במה שקדם; והוא מבואר שכמו שיש הבדל נפלא בין היחידים וההמון בשכל הנקנה, כן יש הבדל ביניהם בַּהשתדלות בדרכים אשר הם הצעה להגעתו. {ההזאות על מזבח הזהב} ואולם ההזאה אשר תהיה על מזבח הזהב, להיותו מורה על מציאות השכל ההיולאני, והיה מציאות זה השכל שוה באנשים כולם, הנה לא תהיה לכהנים לבד ולישראל לבד, אבל תהיה להם יחד בשיערבו דם הפר ודם השעיר. והנה היתה על קרנות המזבח, שהוא מורה על היסודות שהם סיבת ההפסד, להעיר שיתנקה זה השכל ההיולאני מטומאות החומר. ואחר כן יזו שבע פעמים על שטחו אשר בו יוקטר הקטרת, המורה על הכנת זה השכל בהשגה, להורות שיתנקה זה השכל מהמחשבות והתשוקות והפעולות המסודרות לו מהגרמים השמימיים באמצעות החומר, שיהיו סיבה באופן־מה לטעותו בהשגתו ובדעותיו. {אחת ושבע} והנה בהזאה הנעשית לפני לפנים, ובפרוכת, שהיא אחת ואחר כן שבעה, הערה עם זה על השכל הפועל, שהוא נאצל מן ה׳ יתעלה באמצעות מניע גלגל המזלות ומניעי כוכבי לכת, כמו שהצענו. והנה לא יהיה אדם באהל מועד בבואו לכפר בקודש, כדי שיִשלם לו ההתבודדות, ויהיה יותר מוכן מפני זה להשיג הסיבה אשר בעבורה ציותה התורה זה. ולזאת הסיבה בעינה חוייב שלא יהיה אדם בין האולם ולמזבח בבואו לכפר על אהל מועד. {קטורת פנימית בבוקר בלבד} וראוי שתדע שהשכל ההיולאני נפסד; וכן ההשתדלות בהוצאתו אל הפועל מאלו הדברים המוחשים, כי בהִפָּסֵד הנפש המרגשת יִפָּסדו כוחותיה אשר בהם תעזור אל השכל ההיולאני בהשגתו. ולזה לא יהיה אחר המות תוספת שלמות לשכל הנקנה, כי אבדו כליו אשר בהם יוכן לו זה. ולזאת הסיבה היה במזבח הקטורת ובמנורה מה שיורה על ההויה וההפסד, כמו שביארנו בפרשת ואתה תצוה. ואמנם השכל הנקנה אינו נפסד, כמו שביארנו בספר מלחמות ה׳, ולזה לא היה בו מה שיורה על ההפסד, אבל היתה הקטרתו בבקר לבד, שהוא מורה על ההויה, כמו שביארנו בפרשת ואתה תצוה. ולהעיר שלזאת הסיבה לא היתה הקטרתו כי אם בבקר, היה ראוי שיהיה הסרת הכף והמחתה מקודש הקודשים בעת הקטרת קטורת של בין הערבים, להעיר אז הכהן המקטיר זה הקטורת על ההבדל שיש בין שני אלו המינים מהקטורת, כי זה לא יוקטר בעת הערב כמו הענין בקטורת אשר יקטירו על מזבח קטורת הסמים, ויתעורר מפני זה אל מה שכוונה התורה בזה. {אחת בשנה} והנה לא היתה הקטרת זה הקטורת המורה על השכל הנקנה כי אם פעם אחת בשנה, למיעוט הִמָּצֵא זה הענין בשלמות בהמון האנשים; ולזה תמצא האנשים שלמי־השכל מעטֵי־המספר. {בחודש השביעי} והנה היתה זאת ההקטרה בחודש השביעי, שיכנס בו השמש במזלות הדרומיים, שיש בו רושם אל ההפסד, כמו שהתבאר בטבעיות, לפי ששלמות זה השכל הוא נמצא יותר עם חולשת כוחות הגוף, כמו שביארנו בספר מלחמות ה׳ ובביאורנו לספר הנפש. {בעשור לחודש} וכבר היה זה בעשור לחודש, להורות על שמספר השכלים הנבדלים הם עשרה, והעשירי הוא קודש, והוא ה׳ יתעלה. {עינוי נפש} והנה היה היום הזה אסור בהתעסקות בצרכים הגופיים, ומחוייב בעינוי נפש, כדי שיכנעו יותר ויעשו תשובה, כי בה תלוי ענין הכפרה, כמו שביארנו. ולזאת הסיבה היתה התרועה בראש החודש הזה, כמו שנבאר במה שיבוא. ובכאן נשלמה הסיבה במה שנוהג ביום הזה מהעבודות ויתר הענינים, והוא נפלא מאד ומסכים לעניניהם, עד שענין זאת העבודה מכל צדדיה יעיר במה שאין ספק בו שהכוונה בה הוא מה שזכרנו. וזה הוא מסגולות האמת, רוצה לומר שהוא מעיד לעצמו מכל צד ומכל פינה.

Shadal Vayikra 16:1-2, 8, 16, 30שד״ל ויקרא ט״ז:א'-ב', ח', ט"ז, ל'

(א) אחרי מות – אעפ״י שהם לא נכנסו לקדש הקדשים, מכל מקום היתה מיתתם מפני זלזולם בכבוד ובמורא הראוי למשכן ה׳ ולעבודתו. ברש״י כ״י שבידי מוסיף: כל מקום מיקר ומוציא זיעה כגון מחילה שתחת הקרקע מוקפת גדר של אבנים הוא נקרא תחב (אבל קודם לכן כתוב בטחב בטי״ת). (ב) אל יבא בכל עת – בשום זמן. כי בענן אראה על הכפרת – כי גם כשאהיה נגלה על הכפרת לא יהיה זה אלא בתוך הענן, כי כבוד אלהים הסתר דבר, ולפיכך גם הכה״ג {הכהן הגדול} יזהר שלא יכנס לשם. ואל יבא בכל עת אל הקדש – טעמי המקרא הזה זרים מאד, כי היה האתנח ראוי תחת ולא ימות (ואל־יבא֩ בכל ע֨ת אל־הק֜דש מב֣ית לפר֗כת אל־פנ֧י הכפ֛רת אש֥ר על־האר֖ן ול֣א ימ֑ות); ואולי דעת בה״ט {= בעל הטעמים} כר׳ יהודה (מנחות כ״ז:) מבית לפרכת באזהרה, אל פני הכפרת במיתה. ואפשר עוד לומר כי אולי בבית שני היה מי שהיה אומר: עכשו שאין ארון ואין כפרת ראוי שיהיה מותר להכנס לבית קדש הקדשים, לפיכך ראו חכמים לחלק מאמר הכתוב כאילו הוא שני מאמרות, ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת (אף אם אין שם ארון וכפרת אסור לבוא שם, ואמנם) אל פני הכפרת אשר על הארון (אל יבא בכל עת) ולא ימות, בזמן שיש ארון יש מיתה ובזמן שאין ארון מיתה ליכא, אזהרה מיהא איכא. ובעלי הטעמים (שהיו אחרי חתימת התלמוד) ציינו הטעמים על פי הקריאה שהיתה מקובלת בעל פה מחכמי בית שני. {הקדש וכו׳ – כי אני מתראה על הכפרת, וזה המראה הוא בענן. ולפיכך לא יבא אלא בענן הקטרת שיכסה את הכפרת וימנעהו מראות ענן הכבוד (וכן רנה״ו ויש״ר).} (ח) גורלות – גַרַלון בערבי אבן. עזאזל – נראה שהיה מקדם שם האל הרע, השטן, אֵל עז, ומלת עזאזל מן עַז עַז אֵל. והמאמינים באחדות האל שלא האמינו מציאות האל הרע, נשארה אצלם המלה הזאת להוראת הרע הגמור והאבדון, על דרך שגם היום אומרים שטן להורות על כל רעה גדולה ועל האבדון; והנה השעיר היה משתלח לאבדון במדבר שימות ברעב. והנה בזמן שהיתה ארץ ישראל רחבת ידים לישראל להיותם המעט מכל העמים היה אפשר למצוא בתוך ארצם ארץ גזרה ורחבה שיתעה בה השעיר וימות, אבל אחר זמן כשרבתה האומה ונתיישבה הארץ ולא היתה שם ארץ גזרה הוצרכו להתקין שידחף השעיר מעל הצוק, שאל״כ {=שאם לא כן} היה נכנס לעיר נושבת. ואמנם המכוון בשלוח השעיר לעזאזל נראה שהוא על דרך ותשליך במצולות ים כל חטאתם {מיכה ז׳:י״ט}, כי הכהן בדבורו היה נותן כל עונות העם על השעיר, ואח״כ היה משלח השליח ועמו העונות כלם אל ארץ גזרה, והעם היה נשאר נקי מכל עונותם. (טז) וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם – ההזיות מטהרות המקדש מן הטמאות אשר אולי טמאוהו ישראל אם בשוגג ואם במזיד, אבל אין הכפרה מועילה למי שטמאו, כי הוא עונו ישא; והנה המכוון בכפרה הזאת הוא שאם אולי אחד העם יבא לבית המקדש בטומאה, אל יחשבו העם שהמקדש נטמא וכל העבודות הנעשות בו לא לרצון תהיינה, אך יחשבו שכבר חזר לטהרתו וקדושתו על ידי הזיות הכהן הגדול. (ל) יכפר עליכם – הכהן בעבודות שיעשה (רנה״ו {= רנ״ה וייזל}). מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו – הכוונה על עונות הנשכחים או נעלמים ממי שעשה אותם.

Netziv Vayikra 16:16נצי״ב ויקרא ט״ז:ט״ז

ומפשעיהם לכל חטאתם – דעת חז״ל דוקא טומאת מו״ק. וזהו משמעות על הקודש. אבל כל שאר עבירות מתכפר בשעיר המשתלח. ולכאורה היה יותר נראה לפרש דהדם מכפר על כמה חטאות שגורמים סלוק שכינה והכל בכלל וכפר על הקודש שע״י סלוק שכינה אין הקודש מכפר. ושעיר עזאזל מכפר על אותן עבירות שאין גורמים סלוק שכינה מן הקודש. אבל אאל״כ. שהרי עזאזל מכפר על מעשה עזה ועזאל שהוא זנות. ואין מסלק שכינה ומטמא את המקדש יותר מזה העון. ומכ״מ אינו מתכפר בדם. אלא כקבלת חז״ל. לכל חטאתם – לכל אופני שגגה וזדון היינו טומאת מו״ק שהן בשגגה ממש והשגגות שהן חמורות כזדונות. היינו שגגת תלמוד שעולה זדון כדאיתא בב״מ ספ״ב וגרע מזדון הבא במקרה. [הרחב דבר: וכן אי׳ שם הגד לעמי פשעם אלו ת״ח ששגגתם עולה זדון ולבית יעקב חטאתם אלו ע״ה שזדונם נחשב כשגגות. ואותה פרשה מיירי ביוה״כ ביום צום וקדוש ה׳ מכובד. ומש״ה עה״א זדונות נחשב להם כשגגות דביוה״כ המה עושין תשובה מיראה מיהת. מש״ה נהפך הזדון לשגגה כדאי׳ פ׳ יוה״כ דפ״ו ב׳. אבל ת״ח אפי׳ ביוה״כ השגגות נחשב כזדונות שהרי אין תשובה על מיעוט עמל תורה. וזהו דקאמרה תורה כאן בטומאת מו״ק דנעשה עפ״י רוב ע״י ת״ח דרגילים במו״ק מפשעיהם לכל חטאתם בכל אופני זדון בין כמשמעו בין ע״י שגגת תלמוד דגרע מזדון הבא במקרה. ובזה יש לבאר לשון המשנה שבגמ׳. דבודוי ראשון של כה״ג תנן עויתי פשעתי חטאתי וכן בודוי שני של כהנים. ובודוי שלישי תנן חטאו עוו פשעו עמך ב״י. וידוע שמחלוקת ר״מ ורבנן בזה אבל משנתנו דלא כמאן. ולדברינו י״ל דבאמת סתים כרבנן דחטא משמעו קל שהוא בשגגה אבל בכה״ג וכהנים שהם ת״ח הוא להיפך שהחטא שהוא שגגה הבא בשגגת תלמוד חמור מזדון ממש שהוא מקלקל הרבה לו ולאחרים שיראו וכן יעשו כסבורים שכך הדין מש״ה תנן בודוי שלהם עויתי פשעתי חטאתי.] השכן אתם בתוך טמאתם – הדרש ידוע בת״כ ובגמ׳ יומא שאע״ג שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. והדבר צריך ביאור מה זה שייך ביחוד לאהל מועד יותר מקודש הקדשים אכן כבר נתבאר בפ׳ תצוה ובכ״מ דכח התורה שבארון היה לתורה שבכתב או לתורה שבע״פ להורות הלכה למעשה בסברא ודמוי מילתא למילתא כדאיתא בב״ב דק״ל כה״ת דמוי מילתא למילתא. אבל לא לכח חידוש הלכה הבא מתוך הפלפול והכרח. ולזה הפרט היה אור המנורה שבהיכל מסייע והקטרת בא להזכיר כח גמ״ח שנדרש להחזקת כח הפלפול וכמש״כ ס״פ תצוה. וגם השלחן בא לשפע פרנסה בשביל החזקת לומדי תורה כמש״כ בס׳ שמות כ״ו ל״ה ולהלן כ״ד ה׳ מעתה מובן דמרמז לנו דכח הקדושה שבקה״ק ודאי אינו אלא בשעה שישראל זכאין ומש״ה בבית שני שלא היה טהרת ישראל בשלימות נעדר הארון. אבל קדושת פלפולא ש״ת שבאה״מ הוא ההיכל שוכן לעולם ומשכין השכינה בישראל אפילו כשהם טמאים וע״ז החלק תורה אי׳ בברכות דכ״ב אין ד״ת מקבל טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש. והא – שהודיענו הכתוב כאן כ״ז בעבודת יוה״כ מלמדנו דעת שיוה״כ הוא יום מלחמה לישראל עם שרי מעלה שמקטרגים הרבה על ישראל. כמבואר ברבה פרשה אחרי עה״פ לדוד ה׳ אורי וגו׳ מכאן ואילך אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. ומפרשי שם עוד עה״פ בזאת יבא אהרן. בזכות התורה דכתיב וזאת התורה. וכבר ביארנו שם בס׳ דברים ד׳ מ״ד שזה המקרא מדבר בפלפולה ש״ת. והודיענו הכתוב כאן שכח א״מ משכין השכינה בישראל אפילו בתוך טומאותם להלחם מלחמתם וכמש״כ כ״פ דכח התורה הוא חרבם של ישראל. וע״ע להלן כ״ט. ובאשר – שנגד זכות התורה המגין על ישראל יש עון לה״ר לקנטר כדאי׳ במ״ר פ׳ אמור פ׳ כ״ו דבימי דוד היה הרבה תורה ומכ״מ היו יוצאים למלחמה ונופלין כ״פ ע״י שהיו בהם דלטורין. מש״ה כתיב כאן אח״ז

Netziv Vayikra 16נצי״ב ויקרא ט״ז

(א) בקרבתם לפני ה׳ וימותו – אם נפרש שבא להשלמת ספור הסבה שמתו. הרי מיותר תיבת וימותו. ותו ק׳ מאי וידבר ה׳ והדר ויאמר ה׳. אלא האי בקרבתם לפני ה׳ וימותו הוא הדבור הראשון. והענין דאע״ג שמתו נו״א בהקריבם אש זרה ולכל תנא כדאית ליה ביומא פ׳ הוציאו לו. בכ״ז לא היו ראוים שימותו מיד. וכי מי שהעובר על חייבי מיתה ב״ש פוגע בו מדה״ד מיד ולמה מתו נו״א מיד ע״ז בא הדבור מפי הגבורה למשה. כי בקרבתם לפני ה׳ וימותו. משום שחטאם היה בעת שקרבו לפני ה׳ בפלטין של ממה״מ הקב״ה מש״ה פגעו בהם תומ״י מלאכי מות. ואח״כ אמר ה׳ למשה כל הפ׳ והא שהקדים לה זה הדבור למאמר הפ׳ הוא כדי ללמד לדורות הבאים דבר הנוגע לפ׳ של יוה״כ. אשר מי שלא יהא נזהר בקטרת לפני ולפנים דמו בראשו וכמו שאירע בבית שני כדאי׳ ביומא די״ט. והיינו משום שפגע בהם עונש בקרבתם לפני ה׳. (ב) דבר אל אהרן אחיך – כבר נדרש בת״כ דה״ה בניו וכהנים הדיוטים באזהרה זו וא״כ למאי כתיב אל אהרן ולא כתיב בפירוש אל אהרן ובניו. אלא ע״כ נאמרה פ׳ זו ביחוד לאהרן וכדאי׳ ברבה בפ׳ זו. דאהרן היה רשאי ליכנס בכל יום אל הקודש רק שיהא בהכנה זו. שהרי לא נזכר יוה״כ בכל הענין עד אח״כ. משא״כ בניו לא הותרו אלא ביוה״כ. ובזה יבואר סדר הפ׳ כאשר יבואר. אל הקדש מבית לפרכת וגו׳ – אריכות הלשון כבר נדרש בת״כ והובא במנחות דכ״ז מחלוקת ר״י ורבנן. ובת״כ תניא מבית לפרכת להזהיר על כל הבית יכול על כל הבית במיתה ת״ל אל פני הכפרת וגו׳ הא כיצד אל פני הכפרת במיתה ושאר כל הבית באזהרה וסתמא דת״כ כר״י במנחות שם. דקד״ק ג״כ אינו אלא באזהרה זולת אל פני הכפרת שהוא במיתה. אמנם לפי הפשט מיירי הכל בקדק״ד. ואע״ג דכתיב אל הקודש שהוא ההיכל. דקדק״ד מיקרי קודש הקדשים. מכ״מ כבר נתבאר בספר שמות כ״ו ל״ג דמקום שהיה בולט שני בדי ארון כשני דדי אשה מן הפרכת. היה אותו מקום נחשב לפני ה׳ כקודש ולא החל קדושת קדהק״ד לגבי השראת שכינה כ״א בכלות עשרים אמה של היכל בצמצום. אבל לנו הבדיל הפרכת בין הקודש ובין קדה״ק כמש״כ והבדילה הפרכת לכם בין הקודש וגו׳ לכם דייקא. מעתה נתבאר המקרא ואל יבא בכל עת אל הקודש. שכך הוא ודאי קודש לגבי שכינה רק שהוא מבית לפרכת וגו׳. וא״כ פי׳ אל פני הכפרת נגד הכפרת ששם היו בולטין ולא מן הצדדין. ומכש״כ דלהלאה בקדה״ק ודאי מוזהר. וע״ע בסמוך. ומ״מ דרש חז״ל מוכרח מדכתיב אל הקודש ומה מקרא חסר ולא יבא בכל עת אל מבית לפרכת אלא לדרשה ג״כ. אל פני הכפרת אשר על הארון – סיים הכתוב שהוא על הארון להגיד טעמו של דבר שהחשש שלא ימות תומ״י כמש״כ משום שהוא על הארון אשר כבוד ה׳ עליו. ובמקרא י״ג כתיב אשר על העדות ויבואר שם. כי בענן אראה על הכפרת – רש״י ורשב״ם והספורנו כ׳ דלפי הפשט הוא ענן השכינה והוא טעם על העונש. אבל חז״ל פירשו דקאי על ענן הקטרת ג״כ. והיינו משום שדרשו אראה כמו שדרשו בחגיגה ד״ג על יראה. שהוא יראה ויראה. וכן הפי׳ ולא יראה את פני ה׳ ריקם וכמש״כ בס׳ דברים במקומו. וה״נ משמעות אראה מלשון הקל אראה את הבא. ולפי״ז כי בענן הוא ענן שכינה. ומשמעו נמי בבנין נפעל אראה לכל הבא וראוי לכך. ולפי״ז כי בענן ענן הקטרת. (ג) אל הקדש – הכא ודאי אינו מדויק שהרי בא אל קדה״ק. ומכאן דרשו אפילו בשעה שאין ארון וכפרת. אכן לפי הפשט הוא כדברינו דאפילו בשעה שנכנס אינו עומד אלא בין הבדים במקום שהיו בולטין והוא מקום הקודש. וכדתנן נותן את המחתה בין שני הבדים וא״כ הוא עומד בקצה הבדים. (ד) ומכנסי בד יהיו – מכבר קודם שילבש את הכתונת ולא נזכר הכתונת תחלה אלא בשביל קדושתו שהוא המיוחד בקדושה יותר מכולם באשר הוא מכסה כל הגוף כמו דס״ת קדוש מתפילין. ותפילין יותר ממזוזה לפי רבוי הפרשיות. ה״נ לפי רבוי האברים המתלבשים בעבודה כך רבוי קדושתו אבל המכנסים קודם ללבישה לכסות בשר ערוה. בגדי קדש הם – הם שכתוב בס׳ שמות ל״ט א׳ ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן כמש״כ שם. (ה) שני שעירי עזים לחטאת – לשם חטאת וגם לתכלית אחד דשניהם מכפרים חטאות. אבל לא למעשה נקראים שניהם חטאת כאשר יבואר במקרא ט׳. (ח) גורלות – בירושלמי יומא פ״ג ה״ו פליגי במשמעות הפסוק ולבני אהרן תעשה כתנות אי כתונת לכל א׳ או שתי כתונות לכל א׳. והנה למ״ד דמשמעות שתי כתונות לכל א׳ גם כאן היה במשמע שני גורלות על כל א׳ מהשעירים מש״ה מפרש הכתוב גורל א׳ לה׳ וגו׳. אבל למ״ד דבל״ז משמע גורל א׳ לכל א׳ למדנו זה גופא מפירושא דהאי קרא. וע׳ מש״כ בהע״ש שאי׳ ע״ט אות א׳ דהכי שיטת ש״ס דילן. (ט) ועשהו חטאת – גם במעשה כדין חטאת הפנימי שנזכר כבר בפ׳ ויקרא. וכאשר יבואר עוד בפ׳. משא״כ שעיר המשתלח אע״ג שנקרא חטאת אבל אין עושין בו מעשה חטאת. (י) יעמד חי – הוא מיותר שאין עמידה אלא בחי. אלא בא ללמד למש״כ הרמב״ם הל׳ עבודת יוה״כ פ״ה ה״ג שבא למעט אם נטרף אחר הגרלה. דמצד שאין כשר לעזאזל אלא אם ראוי לשם. אינו פסול אלא אם אירע הפסול לפני הגרלה אבל אם אירע פסול אחר הגרלה כשר. תדע שהרי בעינן ביומא דס״ג לפסול שעיר לעזאזל במום. והכי מוכח שלהי חולין דק״מ דשעיר המשתלח כשר בנוגח אע״ג שפסול לשם. וע״כ היינו שנגח אחר הגרלה משא״כ טריפה פסול משום דרשה יעמד חי. [ולא כפרש״י שם משום שאינו ראוי לשם. והוא תמוה. אלא שיש הוכחה לפרש״י מסוגיא דחולין די״א ראב״י א׳ אתי׳ משעיר המשתלח כו׳ וכ״ת מאי נ״מ הא אין הגורל קובע כו׳ והדברים עתיקים]. (יא) ושחט את פר החטאת אשר לו – פירש הכתוב הטעם שמצוה שישחוט בעצמו משום דהוא שלו. וכל קרבן מצוה לבעלים שישחטו בעצמן כדאיתא בפסחים ד״ז אלא מעתה פסח וקדשים מא״ל כו׳ וה״נ מצוה מה״ת שישחוט בעצמו אף ע״ג שאינו עבודה וכשר בדיעבד בשחיטת אחר. (יג) ונתן את הקטרת וגו׳ – בכ״מ כתיב בקטרת לשון שימה. וישימו עליה קטרת וכן הרבה וע׳ ספר במדבר י״ז י״ב מש״כ. אשר על העדות ולא ימות – ביאר הכתוב שלא בא הקטרת לכפר כ״ז שלא הזה הדם. אלא הקדים הקטרת כדי שיהא הענן ולא ימות. וע״ע להלן י״ז. ופירש עוד אשר על העדות – דגם זכות התורה מסייעתו שלא ימות. (יד) ולקח מדם הפר – סתם לקיחה הוא קבלת הדם מן הצואר. והכי הפי׳ לעיל ד׳ ה׳ גבי פר הע״ד של צבור. אבל כאן הרי כבר נתקבל בשעת שחיטה וא״כ היה ראוי לכתוב והביא מדם הפר וכמו דכתיב בשעיר. ובת״כ תניא ולקח מדם הפר נוטלו ממי שהוא ממרס בו. ועדיין אינו מובן מאי אשמעינן בזה. והרי אי היה כתוב והביא מדם הפר הייתי יודע ג״כ שמקבלו ממי שהוא ממרס בו. וגם דיוק מדם הפר אינו מובן ולקח דם הפר מיבעי. והנה לעיל שם כתיב ג״כ הכי וביארנו משום דדרך הפר שדמו מרובה לקבל בכמה כלים ואשמעינן דבכלי א׳ מביא לא״מ. אבל כאן אחר שהכלי כבר ביד הממרס למאי כתיב מדם. ונראה דבא ללמדנו שאם מ״מ נקרש מקצת הדם ונפסל כדאי׳ במנחות דכ״א דם שנקרש בחטאת הפנימית פסול מכ״מ לא נפסל אותו מקצת שלא נקרש ומערה מה שלא נקרש לכלי אחר ומביא וזהו ולקח מדם הפר נוטל מהממרס מקצת דם בכלי אחר. (טז) ומפשעיהם לכל חטאתם – דעת חז״ל דוקא טומאת מו״ק. וזהו משמעות על הקודש. אבל כל שאר עבירות מתכפר בשעיר המשתלח. ולכאורה היה יותר נראה לפרש דהדם מכפר על כמה חטאות שגורמים סלוק שכינה והכל בכלל וכפר על הקודש שע״י סלוק שכינה אין הקודש מכפר. ושעיר עזאזל מכפר על אותן עבירות שאין גורמים סלוק שכינה מן הקודש. אבל אאל״כ. שהרי עזאזל מכפר על מעשה עזה ועזאל שהוא זנות. ואין מסלק שכינה ומטמא את המקדש יותר מזה העון. ומכ״מ אינו מתכפר בדם. אלא כקבלת חז״ל. לכל חטאתם – לכל אופני שגגה וזדון היינו טומאת מו״ק שהן בשגגה ממש והשגגות שהן חמורות כזדונות. היינו שגגת תלמוד שעולה זדון כדאיתא בב״מ ספ״ב וגרע מזדון הבא במקרה. [הרחב דבר: וכן אי׳ שם הגד לעמי פשעם אלו ת״ח ששגגתם עולה זדון ולבית יעקב חטאתם אלו ע״ה שזדונם נחשב כשגגות. ואותה פרשה מיירי ביוה״כ ביום צום וקדוש ה׳ מכובד. ומש״ה עה״א זדונות נחשב להם כשגגות דביוה״כ המה עושין תשובה מיראה מיהת. מש״ה נהפך הזדון לשגגה כדאי׳ פ׳ יוה״כ דפ״ו ב׳. אבל ת״ח אפי׳ ביוה״כ השגגות נחשב כזדונות שהרי אין תשובה על מיעוט עמל תורה. וזהו דקאמרה תורה כאן בטומאת מו״ק דנעשה עפ״י רוב ע״י ת״ח דרגילים במו״ק מפשעיהם לכל חטאתם בכל אופני זדון בין כמשמעו בין ע״י שגגת תלמוד דגרע מזדון הבא במקרה. ובזה יש לבאר לשון המשנה שבגמ׳. דבודוי ראשון של כה״ג תנן עויתי פשעתי חטאתי וכן בודוי שני של כהנים. ובודוי שלישי תנן חטאו עוו פשעו עמך ב״י. וידוע שמחלוקת ר״מ ורבנן בזה אבל משנתנו דלא כמאן. ולדברינו י״ל דבאמת סתים כרבנן דחטא משמעו קל שהוא בשגגה אבל בכה״ג וכהנים שהם ת״ח הוא להיפך שהחטא שהוא שגגה הבא בשגגת תלמוד חמור מזדון ממש שהוא מקלקל הרבה לו ולאחרים שיראו וכן יעשו כסבורים שכך הדין מש״ה תנן בודוי שלהם עויתי פשעתי חטאתי.] השכן אתם בתוך טמאתם – הדרש ידוע בת״כ ובגמ׳ יומא שאע״ג שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. והדבר צריך ביאור מה זה שייך ביחוד לאהל מועד יותר מקודש הקדשים אכן כבר נתבאר בפ׳ תצוה ובכ״מ דכח התורה שבארון היה לתורה שבכתב או לתורה שבע״פ להורות הלכה למעשה בסברא ודמוי מילתא למילתא כדאיתא בב״ב דק״ל כה״ת דמוי מילתא למילתא. אבל לא לכח חידוש הלכה הבא מתוך הפלפול והכרח. ולזה הפרט היה אור המנורה שבהיכל מסייע והקטרת בא להזכיר כח גמ״ח שנדרש להחזקת כח הפלפול וכמש״כ ס״פ תצוה. וגם השלחן בא לשפע פרנסה בשביל החזקת לומדי תורה כמש״כ בס׳ שמות כ״ו ל״ה ולהלן כ״ד ה׳ מעתה מובן דמרמז לנו דכח הקדושה שבקה״ק ודאי אינו אלא בשעה שישראל זכאין ומש״ה בבית שני שלא היה טהרת ישראל בשלימות נעדר הארון. אבל קדושת פלפולא ש״ת שבאה״מ הוא ההיכל שוכן לעולם ומשכין השכינה בישראל אפילו כשהם טמאים וע״ז החלק תורה אי׳ בברכות דכ״ב אין ד״ת מקבל טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש. והא – שהודיענו הכתוב כאן כ״ז בעבודת יוה״כ מלמדנו דעת שיוה״כ הוא יום מלחמה לישראל עם שרי מעלה שמקטרגים הרבה על ישראל. כמבואר ברבה פרשה אחרי עה״פ לדוד ה׳ אורי וגו׳ מכאן ואילך אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. ומפרשי שם עוד עה״פ בזאת יבא אהרן. בזכות התורה דכתיב וזאת התורה. וכבר ביארנו שם בס׳ דברים ד׳ מ״ד שזה המקרא מדבר בפלפולה ש״ת. והודיענו הכתוב כאן שכח א״מ משכין השכינה בישראל אפילו בתוך טומאותם להלחם מלחמתם וכמש״כ כ״פ דכח התורה הוא חרבם של ישראל. וע״ע להלן כ״ט. ובאשר – שנגד זכות התורה המגין על ישראל יש עון לה״ר לקנטר כדאי׳ במ״ר פ׳ אמור פ׳ כ״ו דבימי דוד היה הרבה תורה ומכ״מ היו יוצאים למלחמה ונופלין כ״פ ע״י שהיו בהם דלטורין. מש״ה כתיב כאן אח״ז (יז) וכפר בעדו וגו׳ – ולפי הדרש קאי על הקטרת שמכפר על לשה״ר. ויש לפרש עוד המשך הפסוקים דמשום שעד שלא נתכפרו בדם לא היה הקטרת מועיל לכפרה אלא להגין שלא ימות כמש״כ לעיל י״ג אבל עתה בא ענן הקטרת גם לכפרה אמנם לפי הפשט קאי האי כפרה ג״כ על שני הדמים. אלא וכפר על הקדש – דלעיל היה הכפרה על הקודש והמקדש עצמם שלא יהיו פגומים מטומאה. וכפר בעדו וגו׳ – דהאי קרא הוא כפרה על ישראל מעון טומאת מו״ק. וע׳ בסמוך ובאמת ג״ז הפי׳ מפורש בת״כ וביומא דמ״ד דמפרש האי קרא כפרתו קודם לכפרת ביתו וכו׳. וזה אינו אלא בכפרת דמים. (יח) וכפר עליו – ותניא בת״כ כפרה שהיא בגופו. פי׳ לא ככפרה שהיא על הפרכת שמתחלה כיפר על גוף הקודש כמש״כ. ואח״כ כיפר על ישראל אבל כפרה זו דמזבח אינו אלא לכפר עליו לבד ולא על עון ישראל. שהרי המה כבר נתכפרו. והיינו דמסיים המקרא ולקח מדם הפר ומדם השעיר וגו׳ – בתערובת. ולא כמו בפרכת. והוא דכיון שאינו בא לכפרת ישראל ג״כ אלא על המזבח לבדו סגי במה שמערבין דם הפר שבא על הכהנים עם דם השעיר שבא על ישראל ביחד. ובזה מתיישב ג״כ מה שהקדים הכתוב וכפר עליו קודם המעשה שלא כדרך המקרא בכ״מ. (כ) וכלה מכפר את הקדש – לפי הפשט ה״פ דכלפי דכפרת מזבח החיצון ראוי להיות כל שעה וכדאי׳ בזבחים ד״ו ומש״ה באמת באים הרבה שעירים בשנה. ע״כ כתיב דכפרת מזבח הפנימי והקודש וא״מ בהזאות דמים אלו ביוה״כ יכלה לגמרי על כל השנה עד יוה״כ הבא. (כא) את שתי ידיו – ע׳ מש״כ לעיל א׳ ד׳. לכל חטאתם – לכל מיני עבירות. איש עתי – פי׳ הפרחון שהוא מלשון הכתוב בס׳ ישעיה ו׳ לעות את יעף דבר. היינו חכם לב ויודע איך לעשות דבר בעתו. המדברה – משמעות הלשון שילך חפשי במדבר. כמו לשון י״ד ז׳ גבי צפור מצורע וכ״כ בספר פענח רזי. אבל חז״ל דרשו אל ארץ גזרה שהוא מתגזר ויורד כדאיתא בת״כ והובא ביומא דס״ז. ומכ״מ אין המקרא יוצא מידי משמעו והשלוח פועל בא׳ משני אופנים. אם הדור זכאי יורד השעיר לגזירה וכת״י דאתי זיקא כו׳ ואם אין הדור זכאי הוא להיפך שהשעיר מתחזק ובורח למדבר וכדאי׳ בירושלמי פ׳ שני שעירי כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו. (כב) ושלח את השעיר במדבר – הוא מיותר. ולמדנו מפרש״י יומא דס״ח ב׳ שאינו רשאי להתחיל עבודה אחרת עד שהגיע שעיר למדבר שנאמר ושלח את השעיר במדבר ואח״כ ואת חלב החטאת ול״ד נקיט רש״י ואת חלב החטאת אלא גם הקודם לו ויצא ועשה את עולתו וגו׳ ולא עוד אלא אפילו קרה״ת דוקא אחר שנודע שכבר הגיע השעיר למדבר כמובן מסדר המשנה דתנן אמרו לו לכה״ג הגיע שעיר כו׳ ואח״כ בא לו כה״ג לקרות. שגם קרה״ת עבודה היא לענין זה משום דצורך עבודה שאחריה היא. (כג) ובא אהרן אל אהל מועד – לפי הפשט חוזר לתחלת הענין דמדבר באהרן לבדו שאם רצה באיזה יום בשנה לבא אל א״מ יהי׳ אחר כל הכנות הללו. אבל כ״ז אינו אלא באהרן לבדו. אבל לדורות מתפרש המקרא להוציא כף ומחתה וכפירש הגמ׳. (כד) וכפר בעדו ובעד העם – מכפר על חייבי עשה שלו ושל ישראל. דאע״ג שכל החטאות מכפרין על כל עשה כדאיתא בזבחים ד״ז דחטאת מכפרת על ח״ע כו׳ מכ״מ זה אינו אלא בחטאת החיצון במזבח שמכפר על עשה ע״י עולה. משא״כ בזה החטאת שבא לפנים אין בו כפרה על מ״ע ומש״ה מביאין עולות אלו לכפרה בפ״ע. (כה) ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה – אחר עשיית עולתו ועולת העם. ובכלל עשיה נכלל גם הקטרה כמבואר בספרי פ׳ ראה והובא בתוס׳ זבחים ד״ז ב׳ ד״ה וזבחת. ואח״כ מקטיר חלב החטאות. וכך הדין דהקטרות עולה קודם להקטרת חטאת כדאי׳ פ׳ כל התדיר. ורק בשמיני למלואים ט׳ י׳ כתיב ואת החלב וגו׳ ואח״כ וישחט את העולה וגו׳ וחדוש הוא באותה שעה כמו שהיה יוצא מן הכלל גם בזה דחטאת החיצון היה נשרף כדין עולה בזה הפרט שאינו נאכל משא״כ כאן בחטאת הפנימי שהוא כדינו. בדין חטאת קאי שהקטרות עולה קודם לחלבו. ועוד נתבאר שם טעמו ש״ד דשם נשתנה הדין. (כז) יוציא אל מחוץ למחנה – יוציאו מיבעי כמו דכתיב ושרפו ובא ללמד דיציאת אחד נקרא יציאה וכדתנן פ׳ טבול יום היו סובלין אותו במוטות יצאו הראשונים והאחרונים לא יצאו הראשונים מטמאים בגדים והשניים אינם מטמאים בגדים ומש״ה כתיב יוציא דביציאת האחד מיקרי יציאה ומזה למדנו עיקר דין טומאה במוציא שאינו מפורש במקרא אלא השורף אלא משום דיוק יוציא למדנו. וע״ע בסמוך. את עורותם ואת בשרם ואת פרשם – לפי סוגית הגמ׳ ד״נ הוא פי׳ על הכתוב הקודם ואת פר החטאת ומפרש מה נקרא פר עור ובשר ופרש. ומיהו לעיל ח׳ י״ז דכתיב ואת הפר ואת עורו ואת בשרו ואת פרשו א״א לפרש הכי. ע״כ ביארנו דהיינו ראשו שחשוב ככל הפר וא״כ אפשר ג״כ כאן לפרש הכי ואת פר החטאת היינו הראש יוציא יחיד לבדו שאין כבוד קרבן שיהיה הראש הנשחט נגרר ותלוי ע״כ טוב לחתכו ולהוציאו בפ״ע. ושרפו באש – הרבה יתעסקו בשריפה והוצאה לשם שריפה בכלל. את עורתם וגו׳ – פי׳ עם עורותם. וע״כ צריך אתה לפרש הכי לר״ש דס״ל בפ׳ טבול יום דאין המוציא מטמא בגדים עד שיוצת האש ברובן וא״כ א״א לפרש יוציא בלשון יחיד כמש״כ אלא דמפרש דמיירי בראש הפר. (כט) והיתה לכם וגו׳ – מה שכתוב להלן היינו הענוי והשביתה בחודש השביעי. האזרח – פי׳ בסוכה דכ״ח דאזרח גברי משמע. אלא דמרבינן מהאזרח לרבות נשים אפילו לתוספת יוה״כ יע״ש. ויש להבין למאי פי׳ הכתוב האזרח והגר. דיהא משמע דעיקר אזהרה שייך יותר באזרח לא לכתוב כלל. וממילא הכל בכלל. אכן לפי מה שרמז לנו הכתוב לעיל ט״ז שיוה״כ הוא יום מלחמה לישראל. וזה ברור שאין מלחמתן של שרי אוה״ע עם כל יחיד מישראל דמה להם עם יחיד. ותו דא״כ היאך יתבאר לשון חז״ל ברבה עה״פ ולקחתם לכם. נעימות בימינך נצח דמצות לקיחת הלולב בא ללמד שנצחנו המלחמה והרי אין אדם יודע דינו. אלא המלחמה הוא עם כלל קיום האומה שהוא נגד טבע הבריאה ואין מזל לישראל ורק השגחת ה׳ שבא ע״פ תורה ועבודה וגמ״ח מקיימם. וע״ז המה שרי אוה״ע מדיינים או שראוים לאבדם או להכניסם בכלל אוה״ע. [הרחב דבר: וכלשון המקרא בהלל. אפפוני חבלי מות. היינו שהמה מדיינים אותנו לחבלי מות. או מצרי שאול מצאוני. היינו שאומרים להיות ככל הגוים בית ישראל. ומפרש צרה ויגון אמצא. פי׳ שרוצים שאמצא או צרה היינו מפן הא׳. או יגון מפן הב׳. אבל ואנחנו בשם ה׳ נזכיר ובטוחים אשר ה׳ אתנו וישמרנו לעולם מכל צרה ויגון.] ועל זה נכרתה ברית עם משה אחר העגל, כמו שכתבתי בספר שמות (לד,י). אכן איכא צערא בעלמא מכח הדין, ועל זה נצטוינו על הצום הקדוש ובמצותיו. והרי ידוע שאין נשים בעלי מלחמה, וכן לא שייכת המלחמה לגרים גרורים כי אם לאזרחי ישראל. אלא שמ״מ הכל מצווין בצום, משום כפרת עון שיש לכל אחד, וזה שייך גם לנשים וגרים, אבל עסק המלחמה אינו שייך כי אם ל״אזרח״, משום הכי נתפרש ״האזרח״. ועיין עוד במצות סוכה להלן (כג,מב). ועיין עוד להלן (כד,טז). (ל) לפני ה׳ תטהרו – האי תטהרו מיותר שהרי קאמר לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳. ע״ז דרש ר״ע שלהי משנה דיומא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. ומפרש ר״ע האי תטהרו על שתי הכוונות ויהא מתפרש לפני ה׳ גם על לפניו גם על לאחריו וכאלו כתיב לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳. לפני ה׳ תטהרו. והכונה בפי׳ הראשון כמשמעו שאתם מיטהרין לעמוד לפני ה׳ ולעבדו מכאן ולהבא בטהרה. והוסיף עוד פי׳ לפני ה׳ תטהרו. ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. פי׳ קדושת היום בעצמו מכפר על עשה אפילו לא עשה תשובה כמבואר בירושלמי יומא פ״ח ושבועות פ״א וכ״ה ברמב״ם ה״ת פ״א ה״ב. אבל אינו מכפר אלא סוף היום כדתניא בתוספתא יומא ספ״ד חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויוה״כ עם חשיכה. ע״כ בא הכתוב לזרז את האדם שישוב ויהיה מיטהר עצמו קודם שהקב״ה יטהר אותו בסוף היום. וזהו לפני ה׳ תטהרו. ובא ר״ע והסביר הזרוז ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. וה״ז דומה לילד שטינף א״ע ובא אביו לרחצו ולנקותו בא פקח אחד וא״ל איך לא תבוש להעמיס על האב כל הטורח אלא הקדם ורחץ עצמך כל האפשר עד שלא בא אביך ואח״כ יגמור האב הנקיון. כך התשובה מכפרת על עשה בלי עצם היום של יוה״כ וזה מיקרי שהאדם מטהר עצמו. ועצם היום בגזרת ה׳ מכפר על ל״ת. או אפילו על עשה אם לא עשה תשובה הנ״ל ואמר הכתוב תנקו עצמכם קודם שבא ה׳ לנקות אתכם. (לא) שבת שבתון – יבואר להלן כ״ג ל״ב. (לב) וכפר וגו׳ – חוזר לענין הפ׳ דבאותו יום הכפרה יעשה הכהן כך. וע״ז מסיים והיתה זאת לכם וגו׳ היינו עיקר עבודת היום בפרשה. (לד) והיתה זאת לכם לחקת עולם – דייק המקרא זאת. פי׳ דכל הפרשה שנאמר לאהרן שמותר בכל יום לבא אל הקודש אם ירצה רק בזה הסדר של הפרשה. כ״ז אינו לחקת עולם אלא לאהרן. אבל הא דכתיב בעשור לחודש וגו׳ מחויב אהרן לבא אל הקודש בזה הסדר. זאת לכם לחקת עולם. אחת בשנה – כבר נדרש בת״כ ע״ז. ולפי דברינו דאהרן היה יכול להביא זה הסדר בכל יום שירצה מתפרש משמעות הכתוב דלדורות אינו כן. ודוקא אחת בשנה ולא יותר. ויעש וגו׳ – כלפי דתנן במנחות פ״ג שכל האמור בת״כ לא קרב במדבר וס״ד דה״ה קרבנות יוה״כ לא היה חובה עליו מש״ה כתיב

Hoil Moshe Shemot 30:10הואיל משה שמות ל׳:י׳

חטאת הכפורים – נראה מכאן שהיתה כבר דעת ה׳ לקבוע יום הכפורים קודם מיתת נדב ואביהוא, ואולי לא היתה כונתו לצוות חק שעיר לעזאזל עד שאירע מה שאירע; ועיין מה שאכתוב על זה ראש פרשת אחרי מות.

Hoil Moshe Vayikra 16הואיל משה ויקרא ט״ז

(א) בקרבתם לפני ה׳ – אחר כל הצווים והאזהרות שבאו על טומאת מת יכולין היו בני ישראל לומר שפסקה קדושת המשכן אחר שמתו בו בני אהרן ונטמאו כליו, שאם כלי חול מיטמאין במת כלי קדש כל שכן וכמו שתגדל קדושתם יגדל חילולם כשנטמאו וצריכים לטהרה פרטית יותרת על כלי חול, מלבד שרובם עשוים במתכת וצריך להביאם באש ומתקלקלים, על כן צוה ה׳ שתעשה להם טהרה מובדלת וכפרה על בני ישראל שעונותיהם גרמו שיארע קלקול כזה במקדשם נדבת ידם ביום חנוכתו; ועוד היו ישראל יכולים לומר אי אפשר שהיום או מחר לא יכנס בשגגה או במזיד טמא טומאה חמורה למקדש ויטמא כל אשר בתוכו, על כן צוה ה׳ לעשות כפרה זו מדי שנה בשנה בעשור לחדש השביעי. (ח) לעזאזל – לא נחה דעתי בפירוש שד״ל שברוב הימים בשם עזאזל המורה אל עז ורע השתמשו להוראת אבדון כמו Teufel, Diable בלשונותינו, לפי שהתנגדות בין שם ה׳ ובינו, גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל, כ״כ ברורה שעל כרחנו צריכים אנו לומר שגם בימי משה היה נקרא בשם זה אליל רע, גם כי דבר קשה הוא להולמו שאחר כל ההשתדלות להרחיק בני ישראל מע״ז יבוא לצוות שישלחו קרבן לאחד מן האלילים! ושד״ל בצדקו כתב על זה, חלילה! מ״מ אין בין דעה זו לדעת המקובלים הסוברים שהיו שולחים לכתות הדין הפרש אחר זולתי שאני אומר שגם זה הוא אחד המקומות שהחכמה העליונה לא רצתה להתנגד מכל וכל לדעות המושלות בישראל בימים ההם וגם אחרי כן והסתפקה בשום להן גדר כמו בקרבנות (עיין במשתדל ראש פרשת ויקרא); וידוע שלדעת הקדמונים אלילים רעים היו מושלים במדברות (ולדעת המקובלים שדין ולילין ודומיהם) כמו השעירים שלהם ישראל היו מקריבים קרבנותיהם (למטה י״ז,ו׳), או בעל צפון אליל מצרים (ועיין מ״ש עליו בפרשת בשלח) והתורה אסרה להקריב לשעירים וצותה לשפוך כל דם בהמה נשחטת על מזבח ה׳; רק אולי בראותה שבני ישראל היו אומרים שקנא עזאזל במשכן ה׳ שהוקם במדבר, וע״י מיתת שניים מכהניו גרם טומאתו, צותה לשלוח השעיר לעזאזל אחרי העמידו לפני ה׳ והתודות עליו לפני ה׳ כביכול להפיס דעתו, שאל״כ עם כל העבודות שהיו עושים לכפר על טומאת המקדש וקדשיו היו בני ישראל אומרים אך לריק יגענו, לפי שהעזאזל בקנאתו יגרום שנית טומאה למקדש, ועת לעשות לה׳ הפרו תורתך; וטרם התפשט אמונת אחדות ה׳ הגמורה בין המון בני ישראל חלפו דורות הרבה, לכל הפחות עד חרבן בית ראשון, ועל כן צוה לשלוח שעיר בכל שנה; ומי יודע מה דבר הורה משה רבנו בעל פה לנשיאי העדה וזקניה להודיע לבאים אחריהם בהתחלף מצב האומה ואמונותיה; סוף דבר, אחי הקורא, אל תתמה על דברי, ואל תהי נמהר לדונם כדברי שוטות, אבל צא וחשוב כי דומים הם לדברי חכמי הקבלה שלפי דעתם הם בעלי אמונת האחדות התמימה והגמורה; וזה ג״כ סוד הראב״ע סוף פירושו על פסוק זה, וגם כי דעות הקבלה בימיו עדין לא נתפרסמו בעולם, מ״מ עיקרן היה נודע לחכמי ישראל בתורת סוד גם בימיו, ומנגדי הקבלה יטענו נגדה מה שירצו, היא מורשה (מועלת או מזקת לפי טבע ושכל לומדה) מימי קדם קדמתה, וחק זה של שעיר לעזאזל אולי הוא אחת מן הראיות על מקורה וקדמותה, ועיין בפירוש הרמב״ן; ועל ענין שם עזאזל שבאת האל״ף קודם זי״ן שניה נראה לי שמקורו עז אזל, עז המהלך, שדרכו הולך דרך עוז ואכזריות.

Hoil Moshe Vayikra 16הואיל משה ויקרא ט״ז

(א) בקרבתם לפני ה׳ – אחר כל הצווים והאזהרות שבאו על טומאת מת יכולין היו בני ישראל לומר שפסקה קדושת המשכן אחר שמתו בו בני אהרן ונטמאו כליו, שאם כלי חול מיטמאין במת כלי קדש כל שכן וכמו שתגדל קדושתם יגדל חילולם כשנטמאו וצריכים לטהרה פרטית יותרת על כלי חול, מלבד שרובם עשוים במתכת וצריך להביאם באש ומתקלקלים, על כן צוה ה׳ שתעשה להם טהרה מובדלת וכפרה על בני ישראל שעונותיהם גרמו שיארע קלקול כזה במקדשם נדבת ידם ביום חנוכתו; ועוד היו ישראל יכולים לומר אי אפשר שהיום או מחר לא יכנס בשגגה או במזיד טמא טומאה חמורה למקדש ויטמא כל אשר בתוכו, על כן צוה ה׳ לעשות כפרה זו מדי שנה בשנה בעשור לחדש השביעי. (ח) לעזאזל – לא נחה דעתי בפירוש שד״ל שברוב הימים בשם עזאזל המורה אל עז ורע השתמשו להוראת אבדון כמו Teufel, Diable בלשונותינו, לפי שהתנגדות בין שם ה׳ ובינו, גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל, כ״כ ברורה שעל כרחנו צריכים אנו לומר שגם בימי משה היה נקרא בשם זה אליל רע, גם כי דבר קשה הוא להולמו שאחר כל ההשתדלות להרחיק בני ישראל מע״ז יבוא לצוות שישלחו קרבן לאחד מן האלילים! ושד״ל בצדקו כתב על זה, חלילה! מ״מ אין בין דעה זו לדעת המקובלים הסוברים שהיו שולחים לכתות הדין הפרש אחר זולתי שאני אומר שגם זה הוא אחד המקומות שהחכמה העליונה לא רצתה להתנגד מכל וכל לדעות המושלות בישראל בימים ההם וגם אחרי כן והסתפקה בשום להן גדר כמו בקרבנות (עיין במשתדל ראש פרשת ויקרא); וידוע שלדעת הקדמונים אלילים רעים היו מושלים במדברות (ולדעת המקובלים שדין ולילין ודומיהם) כמו השעירים שלהם ישראל היו מקריבים קרבנותיהם (למטה י״ז,ו׳), או בעל צפון אליל מצרים (ועיין מ״ש עליו בפרשת בשלח) והתורה אסרה להקריב לשעירים וצותה לשפוך כל דם בהמה נשחטת על מזבח ה׳; רק אולי בראותה שבני ישראל היו אומרים שקנא עזאזל במשכן ה׳ שהוקם במדבר, וע״י מיתת שניים מכהניו גרם טומאתו, צותה לשלוח השעיר לעזאזל אחרי העמידו לפני ה׳ והתודות עליו לפני ה׳ כביכול להפיס דעתו, שאל״כ עם כל העבודות שהיו עושים לכפר על טומאת המקדש וקדשיו היו בני ישראל אומרים אך לריק יגענו, לפי שהעזאזל בקנאתו יגרום שנית טומאה למקדש, ועת לעשות לה׳ הפרו תורתך; וטרם התפשט אמונת אחדות ה׳ הגמורה בין המון בני ישראל חלפו דורות הרבה, לכל הפחות עד חרבן בית ראשון, ועל כן צוה לשלוח שעיר בכל שנה; ומי יודע מה דבר הורה משה רבנו בעל פה לנשיאי העדה וזקניה להודיע לבאים אחריהם בהתחלף מצב האומה ואמונותיה; סוף דבר, אחי הקורא, אל תתמה על דברי, ואל תהי נמהר לדונם כדברי שוטות, אבל צא וחשוב כי דומים הם לדברי חכמי הקבלה שלפי דעתם הם בעלי אמונת האחדות התמימה והגמורה; וזה ג״כ סוד הראב״ע סוף פירושו על פסוק זה, וגם כי דעות הקבלה בימיו עדין לא נתפרסמו בעולם, מ״מ עיקרן היה נודע לחכמי ישראל בתורת סוד גם בימיו, ומנגדי הקבלה יטענו נגדה מה שירצו, היא מורשה (מועלת או מזקת לפי טבע ושכל לומדה) מימי קדם קדמתה, וחק זה של שעיר לעזאזל אולי הוא אחת מן הראיות על מקורה וקדמותה, ועיין בפירוש הרמב״ן; ועל ענין שם עזאזל שבאת האל״ף קודם זי״ן שניה נראה לי שמקורו עז אזל, עז המהלך, שדרכו הולך דרך עוז ואכזריות.

Meshekh Chokhmah Vayikra 16משך חכמה ויקרא ט״ז

אחרי וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן כו׳ דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא כו׳ בזאת יבוא אהרן אל הקדש. בירושלמי פ״ק דיומא. למה הוא מזכיר מיתתן ביוהכ״פ, ללמדך, שכשם שיוהכ״פ מכפר על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל. הענין עפ״י מה שנבין הפסוקים בשמואל א׳ וישלח העם שילה וישאו משם את ארון ברית ה׳ צבאות יושב הכרובים כו׳ ויראו הפלשתים כי בא כו׳ אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים כו׳ הם המכים את מצרים בכל מכה במדבר, ולסוף הענין ותקרא לנער אי כבוד וכו׳ ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים כו׳, והענין, כי כלליות המשכן נחלק לג׳ חלקים, כל חלק מורה על חלק פרטי בהנך שלשה, עולם, שנה, נפש. הנה העולמות חלוקים לשלשה, עולם שתחת גלגל הירח, שכתוב בו והארץ נתן לבני אדם [בלשון רבים], כי האדם מושל עליו בכלליות מינו פעמים זה ופעמים זה, והאדם משפיע עליו זורע וקוצר, וחורש, ובונה, וכיו״ב, ומושפע ממנו מאוירו יוזן כל ימיו, מימיו ישתה והיוצא ממנו יאכל. כן בעולם הגלגלים הם משפיעים על בני האדם, מגדים תמתיק שמש, האור יוצא מהם, כמוש״כ להאיר על הארץ ולמשול, החום הוא מהם, התנועה מהם כידוע, אולם האדם משפיע עליהן מעט מהרבה, כמש״כ ונתתי מטר ארצכם בעתו, והיתה שמיכם כנחושה, ומצאנו שיהושע העמיד חמה וירח. והשלישי עולם שכליים נבדלים, אשר כולם משפיעים כמאמרם בכ״מ, וכמו שמצאנו במקרא שר יון, שר פרס, מיכאל שרכם, ומושפעים מעט מעט, רק לקישור שביניהם ובין התחתונים, וכמו שאמרו שנשתתק סנגור (מיכאל), וכיו״ב בכמה מקומות, והשר שהתאבק עם יעקב יוכיח וכיו״ב. ולמעלה מהן הבורא יתברך המשגיח בפרטיות, וכולם משפיעים בגזירתו ורצונו, והוא אינו מושפע, כי הוא אינו משתלם חלילה מבריותיו, אשר ברא מאין המוחלט. כן בנפש יש משכן נפש הצומחת, כלי המאכל, הקבה והמסס, והכבד להזלת הדם, והריאה, אשר ניזונים מן המאכל תמיד ומקיימים האדם בנתנם החיות והגידול, והעיכול, והזן, והדוחה, ושאר כוחות כידוע נמצאים לפי ערך הקבלה מהשפע כן משפיעים תמיד. ואחרי זה יש הלב, אשר בו משכן כוחות החיוני, הכועס [דבבהמה נמי אית בה יצה״ר דנשכה ובעטה כו׳. ברכות ס״ב], המפחד, הדואג, התקוה, הוא מקבל השפע מהמאכל בסבת מבחר הדם, הבא מעיכול המזון ומשפיע באופן מרובה מאוד, נמצא הוא משפיע יותר מהשפע שמקבל. השלישי הוא הראש משכן השכל, אשר משפיע לאין גבול כמעט ומושפע כמעט אשר לא תפול עליו החוש, כאשר כל החוקרים נלאו למצוא קישור הנפש עם הגוף, רק החוש רואה, אשר קישורו הוא ע״י הלחם, אבל עצם הנפש הוא משפיע בלי מושפע מהחומר, ועל זה אמרו ברכי נפשי מה הוא דר כו׳, כי קישור הנפש עם הגוף וקישור משכן כבוד ה׳ עם העולם הוא ביחס ודמיון מה. כן יש במשכן ג׳, וזה החצר, אשר בו עמד מזבח נחושת הנה תמיד כביכול הוא מושפע, כמו שכתוב לחמי לאשי, שהיא מזון העולם וקיומו, כמו שהלחם הוא מזון לנפש, ומצאנו שבעים פרים דלא ליתרוקן עלמא מן ע׳ אומות, כמו שאמרו סוף סוכה ובזוה״ק, דה׳ מאות גוברין ממנן מיתזנן מן אימורים ופדרים כו׳, נמצא כי הוא מושפע בקרבנות והקטרות תמיד מן האדם, והוא משפיע תמיד, כמו שאמרו פ״ק דכתובות מזבח מזין מזיח, מחבב, מכפר, ולכן נקרא קדש קדשים, ששתי קדושות הוא השופעות יש בו. ואחרי זה ההיכל, ששם השולחן והמנורה, שאמרו בפרק לא יחפור, שמשם יצא עשירות וחכמה לעולם, האי מרבי דידיה והאי מרבי דידיה, ולא היה שם הקטרה כלל, רק סידור השולחן, שנקטרו הבזיכים במזבח נחושת, והדלקת הנרות, והקטרת שחרית וערבית. נמצא השפע בא משם בלא הפסק וקבלת השפע מן האדם מעט מעט מהרבה. ובקדשי הקדשים שם ארון ברית ה׳, ששם שכן כבוד יושב הכרובים, ומשם יצאה נבואה לעולם, והיו שואבין רוח הקודש, כמו שאמרו בירושלמי, שיונה בן אמיתי מעולי רגלים ושרתה שכינה, פירוש בלא הזמנה והכנה לנבואה ולכך ברח מהנבא, כי היה בלא הכנה והזמנה והיה חושב שאינו ראוי לזה, ואמרו שמשם יצאה אורה לעולם, וכל ההשגחה האלהית ושפע לא היה מבני אדם כמעט מאומה, רק מעט לקישור כמו הקטרת ביוהכ״פ, וכל השנה לא בא אהרן אליו, ולכן כתיב והיה קדש, שחדא קדושה הוא השפעה מהשי״ת לבד. וזה רק מענותנותו, אשר במקום שהכבוד מתייחד וכנגד עולם השכליים הנבדלים יבוא איש ויקטיר כאילו הוא משפיע, ולהשפעתו צריך, וכאילו השכליים תלוים בהאדם, ולפעמים נגלה הכבוד בתמונה, כמו שאמרו ירושלמי יומא פ״ה, ולכן קוראין למפטיר רם ונשא, ורמז ע״ז ר׳ יוחנן בסוף מגילה במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, יעו״ש היטב ודו״ק. ולכן כיון שהוא נגד עולם שכליים הנבדלים, אשר למעלה ממנו השי״ת, ובעולם השכלים הנבדלים לא עלה איש, רק משה פרץ גבול האנושי, וכמוש״א מה לילוד אשה בינינו, לכן אמרו בתו״כ אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא, שהוא נכנס למשכן העדות בפנים כו׳. והנה ידוע דברי רבינו משה בהלכות עו״ג, שמעולם לא עבד אדם עץ ואבן, רק היו מדמים, שהשי״ת סילק השגחתו ומסר אל גרמי השמימים, וכל אחד ממונה על כח אחד, והיה בדעתם המשובשת, שהם משפיעים ברצונם, והמה בחירים ע״ז, וכיון שכן עשו צורות להגרמיים, ובהמסרן עליהם ולהם בנפשם ובנפש בניו, בממונו, בכל לבו יתדבק עליו רוח מהמזל על הצורה הנעשית דומה לזה, והמה מתרצים ע״י הכבוד וההכנעה שנעשית להן, ומשפיעים להן בשפע, וכמו שאמרו הנשים הארורות ומעת חדלנו לקטר חסרנו כ״ט, נמצא דבהם בעניני עו״ז היה השפע שהיו מקבלים וההשפעה שנותנים בחדא אורחא, וישראל היו מקטירין הכל לאלהים יחיד, כח כל הכחות, אשר הסיבות אינם נפרדות מאתו, רק בהשגחתו עושה בכל יום מעשי בראשית ומחיה העולם ברצונו, ולכן לא נאמר בקרבנות אלהים, שדי צבאות, רק ה׳, שלא ליתן פתחון פה למינים, ששמות אלו מצאנו על כחות פרטים, אשר יוכלו לקצץ בנטיעות, לשלול הכחות והסבות מן היחיד המסבב כל הסבות, ולכן שם הויה שהוא מורה על עצם המחויב המציאות, אדון יחיד, משפיע הכל ומהוה כל, לכן אינו סמוך, כמו שמות אחרים אלהי, אדון וכיו״ב, ועל זה אמרו בספרי ולעבדו בכל לבבכם, שלא יהרהר בהן בעבודה כו׳, כונתו שלא יבוא חלילה לקצץ בנטיעות, ולהבדיל מן היחיד המיוחד איזה פעולה או השגחה. והנה הגוים היו יודעים קצת מדרכי אמונת ישראל, אשר נתפרסם בעמים. והנה מן הקטרה על המזבח וההיכל לא היו מורגשין מזה, שדימו שהעבודות זרות ג״כ משפיעין ומושפעין, רק ארון העדות אשר אין עליו שום הקטרה והשפעה מן האדם [רק ביוהכ״פ], ע״ז חרדו ואמרו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה הם המכים את מצרים בכל מכה, כי במצרים היו הקטרות הע״ז רבות מאוד ומי בקי בזה כחרטומי מצרים ומכשפיהם, רק הארון הכה בהן מכה רבה, ולזה חרדו ע״ז. והנה כלת עלי הבינה הדבר היטב ואמרה בהשכל, כי אמרו בירושלמי הובא בתוס׳ גיטין ס׳ אכתוב להן רובי תורתי כמו זר נחשבו, אילו נתנה התורה בכתב היו יוצאין הללו בדיפתריות שלהן והללו בדיפתריות שלהן, כן הגם שנשאר במות צבור, וזה בלא ארון, רק ההיכל והמזבח כמוש״כ בסוף תוספתא דזבחים, אבל הגוים אומרים בני ישראל מקטירין לאלהיהן והם ג״כ מקטירין, אבל הארון שהוא משכן העדות בלא שום הקטרה, זה אין בגוים, אף לפי דעתם המשובשת לאליליהם, לכן אמרה כי גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלהים, כי זה יאמרו גם בגוים יש באופניהם המשובשים לע״ז. ודו״ק. כן בשנה, הוא הזמן, השבת הוא מושפע, שמי שלא טרח בע״ש לא יאכל בשבת, ומוכן כל צרכו מע״ש. אכן הוא משפיע, כי הוא מקור הברכה, כמו שאמרו ויברכהו, שהשבת נותן שפע לששת ימי המעשה, והוא כמו היכל, שהשפע מרובה מן השבת במזון וחיות, וחכמה לכל ששת ימי המעשה. [אולי ע״ז יורה ג׳ דברים שאדם צריך לשאול בתוך ביתו עישרתם, שלקראת זה משפיע השבת ברכה במזון, ועשר בשביל שתתעשר, ערבתם, הוא התנועה וההתנועעות ממקום למקום, שזה מורה על החיות, כי כל חי מתנועע, וזהו הטלטול ממקום למקום, או הוא עירובי תחומין לשיטת רש״י ודאי הוא התנועה, הדליקו את הנר הוא נגד החכמה, כי אור הוא חכמה ואור זו תורה, וכתיב על דרכיך נגה אור, ושמעתתא בעי צלותא כו׳ ודו״ק.], וההשפעה שנשפע הוא מעט ג׳ סעודות וקה״י. לא כן יום הכפורים, הוא אינו נשפע מאומה, כי אינו צריך לא רחיצה ולא סיכה, ולא אכילה, ושתיה, ואין עליו שום הכנה מערב יוהכ״פ, רק הוא משפיע כפרה וטהרה לישראל לכל השנה, והוא נגד עולם שכליים הנבדלים, ואז ביוהכ״פ בא אהרן בשליחות כל ישראל, כמו שאמרו פ״ק דיומא שליח ב״ד אתה, ובכלליות ישראל בא אל הפנים בין הבדים, שהוא נגד עולם שכליים הנבדלים כמו שביארנו. והנה בצדיקים יש שלשה מדרגות, יש ככל המון הלומדים, אשר המה לומדים לעשות רב וכיו״ב, ומפרנסין אותן, ומטילין מלאי לכיסן, ומשלמים עבורם מסים וארנוניות, וכיו״ב, הוא בגדר עולם הנוכחי, שמשפיעין על העולם, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ללומדיה לא נאמר, אלא למחזיקים. יותר מזה יש גדולי הדור, אשר מושפעים במקצת שאסורים במלאכה כיון שנתמנה פרנס עה״צ, ומשפיעין בשפע רב על הדור, ע״ז ההוראה אמרו בירושלמי מו״ק ר׳ יוחנן שמע דר״ח תשיש כו׳ שמע דדמך נחית מן חמריה, ואפיק מנא טבא דשבתא ובזעיין, להראות שהיה ראש ישיבה ר׳ חנינא והיה מתפרנס מן הצבור אבל היה משפיע בתורתו, כמו שאמר (ב״מ), אי משתכח תורה מישראל מהדרנא לה מפולפולי, והיה יודע שם המפורש (ירושלמי יומא פ״ג), נמצא השפע היה רב לבלי ערך מן מה שנשפע והיה בגדר שבת, לכן קרע מאני דשבתא. והנה אמר ונקדש בכבודי הוא בגדר ארון אלהים, שזה כבוד לישראל וכמו שביארנו דברי כלת פנחס. ואמר משה סבור אני בי או בך, עכשיו הם גדולים ממנו שהן משפיעים לישראל [וכמו שאמר וכל ב״י יבכו את השריפה] ולא היו מושפעים כלל, שאהרן זכה לכהונה לבניו, ומשה היה מלך, מה שאין כן הם ביום משחתם תיכף מתו, המה נקראו במכובדיי, והמה כעין משכן כבוד ה׳ בארון העדות, שאין שם קבלת השפעה לא הקטרה וכיו״ב, רק שמשם יצאה השפעה לכל העולם, ולכן נסמכו מיתתן ליוהכ״פ, מה יוהכ״פ אינו מקבל כלל ומשפיע לכל השנה כפרה וטהרה, כן מיתת נדב ואביהוא שהיו משפיעים ולא מושפעים. ודו״ק. בקרבתם לפני ה׳ וימותו. פירוש וימותו לפני ה׳, ולכן כפל הדבר ויאמר כו׳ דבר אל אהרן אחיך, לפי שדרשו מהנותרים, שכל בני אהרן היו ראוים להשרף, רק שתפילתו של משה עשתה מחצה וכמו שאמר וגם באהרן התאנף ה׳ ואתפלל כו׳, לכן אמר אליו דבר אל אהרן שאחיך הוא, פירוש ולפיכך אני נושא לו פנים על בנים הנותרים, ותדבר אליו שאחיך הוא. והוא ע״ד הרמז. והנה מהסמיכות בזאת יבוא אהרן אל הקודש וכו׳ אל מיתת שני בני אהרן, ולמה היה צריך לאמר זה הדבר של בעשור לחודש השביעי ביום שמיני למלואים, למאן דאמר דפרישת כה״ג שבעה ילפינן מסיני [דלמ״ד דיליף ממלואים מש״ה סמך לאגמורי פרישה כדאמר בירושלמי עיי״ש], אמר בירושלמי ריש יומא מה יוהכ״פ מכפר, אף מיתת צדיקים מכפרת, ולמה סמך מיתת מרים לפרה אדומה כו׳, מה פרה אדומה מכפרת כו׳, למה נסמכה מיתת אהרן לשבירת הלוחות כו׳, מה שבירת כו׳ קשה לפני המקום בה אף מ״צ. הביאור, דיוהכ״פ מכפר מצד שהוא עת רצון, והוא ענין סגולי למקום ב״ה אשר בו יכפר עון עמו בנ״י, כן במיתת צדיקים הוא עת רצון, ורוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נקי וצדיק ומכפר, והוא מצד הסגולה, אך בתנאי שיהיה כמו ביוהכ״פ, דאימת יוהכ״פ מכפר, דוקא כשקראוהו מקרא קודש, הא במבעט ביום הכפורים, שמבזהו ואינו מחשיבו בלבו, רק כמו כל הימים אינו מכפר, כן בצדיק אם מחשיבו ומרוממו אז מיתתו מכפרת, אבל במבעט בלבו את הצדיק, אז אינו מכפר עליו. [ואולי זה כונת ראוי לקוברו בחיים, היינו בחייו של חכם, שמיתתו לא כפרה עליו מאומה]. ואח״כ אמר דוגמת פרה אדומה, שהיא גורמת טהרה, כן ע״י מיתת צדיק נתעורר האדם לעשות תשובה ולטהר מחטאיו, שמתבונן אם בארזים נפלה שלהבת וכו׳ וכיו״ב, או על דרך הני בריוני דר״ז, דאמרו עד השתא הוי לן גברא דבעי רחמי עלן כו׳, וזהו ענין טהרה כפרה אדומה. וכשבירת הלוחות, הפירוש, שיש צדק המוחלטי וצדק המצטרף, כמו בדורותיו היה צדיק, הא בדורו של כו׳ לא היה צדיק זה צדק המצטרף, וכמו יש רע המוחלטי ורע המצטרף וכמו כי באת להזכיר עוני, שעד עכשיו הייתי צדיק ועכשיו נגדיך אני רשע, וזה שאמרו הלל מחייב העניים, ואם יש צדיק אשר הוא מורה ומדריך הדור ובני דורו אינם נושאים לו פנים ואינם שמים לב לדבריו והיה להם ללמוד ולא למדו אז השי״ת הרוצה בהצדקם לוקח הצדיק ואז נגד שאר האומות המה צדיקים שכשהיה הצדיק בחיים היו נגדו רשעים, [וזה כונת הספרי תריבהו על מי מריבה נסתקפת לבוא לו בעלילה כו׳ שלכן מת אהרן שהיה מדרגתו גדולה לדור החדש, וזה פירוש העלילה. ודו״ק], וזה ממש כשבירת הלוחות, ששיבר אותם, כדי שידונו כפנויה ולא כאשת איש, שאם ידון אותם בעשיית העגל בעת קבלת הלוחות בידם, מה גדולה עונם, לכן שבר אותם, וזה דומה ממש לשבירת הלוחות. והבן. ויה״ר שיקוים בנו ומחה דמעה מעל כל פנים. בזאת יבוא אהרן כו׳. במדרש א״ל הקב״ה למשה לא שכשם שאתה סבור כו׳, אלא בכל שעה שהוא רוצה לכנס יכנס, רק שיכנס בסדר הזה. הנה בספר גביעי הכסף הובא בשם הגר״א דפירושו פשוט, דאהרן היה יכול לכנס תמיד בסדר הזה, רק שבניו לא היו רשאים רק ביוהכ״פ, ונתגלה לנו טעמו עפ״י מש״כ הספורני בסוף אמור, הא שכתוב בקטרת ובהטבה אהרן משום, שבאותן ארבעים שנה היה הענן שורה על המשכן יומם ולילה וכמוש״כ כי ענן ה׳ על המשכן יומם כו׳, ולכן בעבודות שבהיכל, ששם היה ענן ה׳ היה דינו אותן ארבעים שנה כמו ביוהכ״פ, שכתוב בו כי בענן אראה על הכפורת, ודפח״ח, ולכן כל אותן ארבעים שנה היה לו רשות לכנס בסדר הזה כמו כה״ג ביוהכ״פ. ולכן כתוב בסוף הפרשה והיתה זאת לכם לחוקת עולם בחודש השביעי כו׳ אחת בשנה כו׳, שלדורות הוא רק ביוהכ״פ, שאז ישראל כמלאכי השרת, וראוים לכפרה זו ולשכינת הכבוד על הכפרת בענן, וא״כ אף אלעזר אחרי מותו היה לו רשות כן ודו״ק. וזה פירוש הפסוק בתצוה וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, שזה מחויב לכפר אחת בשנה גם אהרן, אבל רשאי יותר מאחת בשנה, בכל שעה שהוא רוצה ומוצא עצמו מוכן לזה, רק שזה מוכרח לכפר אחת בשנה, אכן לדורות מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם כו׳, שרק אחת בשנה, לא פעמים בשנה רשאי לכפר, שלדורות שאין הענן שורה, אין רשאי לכנס רק אחת בשנה, ולכן כתוב אחת בשנה יכפר, שעיקר הדיוק, שרק אחת מכפר, לא פעמים. ועיין מה שדרשו רז״ל פ״ק דשבועות ודו״ק. והטעם נ״ל, דבכל עבודות היום כתיב וכפר את מקדש הקדש ועל הכהנים ועל כל הקהל כו׳ וכפר מטומאות בנ״י כו׳, וזה טומאת מקדש וקדש, ושעיר הפנימי היה מכפר על יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, ועל מזיד כהנים פר מכפר, ועל זדון טומ״ק שעיר המשתלח מכפר יעו״ש, ואמר ר״ש פ״ק דזבחים שני שעירי עצרת למה באין, על טומאה שאירע בין זה לזה כו׳. ולפ״ז, כל זמן שהיו ישראל במדבר, הרי הם היו אסורים בבשר תאוה, והיו אוכלים בשר קדש תדיר, והיה מצוי טומאת מקדש וקדשיו ביותר והיו צריכין לכפרה, לכן היה נכנס בכל עת בעבודת היום לכפר טומאת מקדש וקדשיו ודו״ק. ולפי דברי הספורנו יתכן מה דבשמן המשחה לבדו (דמשמן עם הדם משח גם לבניו אבל מהשמן לבד) לא משח רק המזבח עם אהרן לבד בלא בניו מפני שהיה עליהם קדושת המשכן וכל כליו שעיקר המשיחה היה עליו מטעם דהגחלים של קטרת נטלים ממזבח החיצון ובזיכין נטלים מפנימי ונקטרין בחיצון ואהרן היה עובד עבודת המשכן היינו קטרת ונרות. ודו״ק. בזאת יבוא אהרן כו׳ בזכות מילה, שנאמר זאת הברית אשר תשמרו כו׳ מד״ר. בירושלמי אמר ר׳ לוי מפני מה כ״ג משמש בשמונה בגדים, כנגד מילה שנתנה בשמונה. וכאן משמש בה׳ בגדים משום דבפרק הזרוע והלחיים מביא ועל כל עם הקהל יכפר אלו העבדים ובעבדים איכא מקנת כסף שנימול לאחד (שבת קל״ח) לכן כאן שגם המה בכלל הכפרה משמש בה׳. והפירוש דמילה אם אינו מקיים ואת בריתי הפר כתוב הכרת תכרת דאף לאחר יוהכ״פ דאינו מכפר על מפר ברית בבשר לכן יבוא בזאת במילה ודו״ק. ירושלמי יומא פ״ב ה״ג. מפני מה אינו משמש בבגדי זהב כו׳, תני ר׳ חייא ולבשם ובלו שם, שם היו גנוזין שם היו מרקיבין ולא היו כשרים לכה״ג אחר. יתכן דמשני שלכן לא צותה התורה לשמש בבגדי זהב שכיון שכן לכל יוהכ״פ היו צריכין בגדי זהב אחרים וא״כ התורה חסה על ממון של ישראל וכדאמר מנחות דף ע״ו כיו״ב. ובפרט האבנים שלא היו משיגים אותם רק בקושי וכמו דאמרו בגמ׳ גבי דמא בן נתינא ודו״ק. וראיתי במ״ר פ׳ אחרי כל הלשון ר״י דסכנין בשם ריב״ל בשביל לחוס על ממונן של ישראל. ונראה דנשמט מן הירושלמי וכמו דפרישית. ורחץ במים את בשרו ולבשם. בכל הרחיצות כתוב ורחץ בשרו במים. ויתכן דתנן עלה ונסתפג והאריך במשנה למלך מה צורך להסתפג ופשוט משום דמצות בגדי כהונה בד, שיהיו חדשים וכי יתלחלחו במים יושחק חידושן וכמו דאם הוצרכו לנתר אין מכבסין אותן כו׳ ובגדי לבן מצותן במובחר שבבד וכי לא יסתפג יוסר לבנינותן ולכן כתיב במים את בשרו שיהיה בשר יבש לא לח ממים ופשוט. וכפר בעדו ובעד ביתו. מנין שבשם כו׳ מנין שבאנה נאמר כאן כפרה ונאמר בחורב כפרה כו׳. והא דלא ילפינן דבעגלה ערופה באנא משום דנוסח הלשון כתיבא באורייתא ולא נאמר אנא. וטעמא דהיכא דכתיב שהאיש יכפר לשלול יכולת הכפרה מן האיש ולהראות כי הוא ברחמים ותחנונים ואין תפלתו קבע לאמר שהשי״ת מחויב למלאות רצון בקשתו כתיב אנא בתחנונים. לכן בחורב שמשה אמר אולי אכפרה יחס הכפרה לעצמו אמר באנא בלשון תחנונים. ומיניה יליף לכ״ג דכתיב וכפר שתלה פעולת הכפרה עליו לכן צריך לומר באנא משא״כ בעגלה ערופה שלא נתיחסה פעולת הכפרה אל הזקנים לא צריכי לומר אנא ומש״ה לא מסיק הגמרא רק בקשיא דכל קושיא יש לה תירוץ ודו״ק. וכפר בעדו ובעד ביתו. ביתו זו אשתו. ולא מסתברא לרבות, דביתו מיקרו גם בניו, ואם כן אם ימותו בניו ביוהכ״פ באמצע עבודה יהא מעכב, ותורה דרכיה דרכי נועם, לכן מסתברא רק אשתו, משום דזה יוכל לישא אחרת. ולכן בעבד דנרצע דכתיב בי׳ אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני חזינא דהקפיד התורה שיהיו לו בנים לכן גם אהבך ואת ביתך דרשינן שיהיו להרב אשה ובנים וכמו דכתיב כי טוב לו עמך שיהיו שניהם שוים. יעו״ש קדושין כ״ב ודו״ק. ושחט את פר החטאת אשר לו. הנה אמרו יומא מ״ג דשמואל סבר דשחיטת פרו בזר פסולה דכתיב אהרן וחוקה. יעו״ש. והנה בירושלמי הוריות אמר דמותיבין לר״י דסבר דשעירי עו״ג אינם טעונים סמיכה דהא כתיב בדברי הימים גבי חזקיה ויגישו את שעירי החטאת כו׳ ויסמכו ומשני הוראת שעה הי׳. נראה פירושו דבא על זדון ולכך ע״כ הוראת שעה הי׳ ולפי שבאו לכפר על הממלכה ויהודה סמכו המלך והזקנים ידיהם כמו בעלים ולפי שבאו לכפר על המקדש הוי כמו פרו של אהרן דמכפר על הכהנים על הזדון לבד דבשוגג מתכפרי בשעיר הפנימי והי׳ שחיטה בכהן ולכן כתיב וישחטום הכהנים. ודו״ק. וקבלה כתיב גבי בן בקר ולקח הכהן מדם הפר דם מהפר לכן כתיב תמן גבי בקר וישחטו הבקר ויקבלו הכהנים את הדם כמו דמפרש בתורה גבי בקר והוה״ד לכל הקרבנות למדנו משם. ודו״ק. יומא י״ט ע״ב מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ כו׳ ביציאתו היה שמח שמחה גדולה כו׳ אמר לו בני וכו׳ לא היו ימים מועטים כו׳ וי״א ביציאתו ניגף כו׳ שבא מלאך וחבטו. הענין דפליגי במה דפליגי אמוראי בגיטין נ״ג אם מהימן כ״ג לומר שפיגל הואיל והיה בידו ועיין תוספתא תרומות פ״ב במה דפליג ר״י וא״כ ת״ק סבר דמהימן לומר דפיגל ולכך נאמן שלא הקטיר כהלכתו ובעי קטורת מחדש אבל ר״ח סבר דאינו נאמן וא״כ לא היו מקטרים קטורת ע״ז קאמר ביציאתו כו׳ שבא מלאך דבירושלמי פריך הא כתיב וכל אדם, אפילו אותן שפניהן פני אדם, ומשני דקטרת לא נעשה כמצותו, וא״כ שפיר הקטירו קטרת אחר, וזה פשוט ודו״ק. יומא דף נ״ג. כיון שהגיע לשמי קורה כו׳ עד שנתמלא הבית עשן שנאמר והבית ימלא עשן. נראה דמפרש כמו בילקוט בשעה שבא עוזיהו להקטיר קטרת בהיכל ושוליו אילו שמונים כהנים כו׳ וזה והבית ימלא עשן מעשן קטרת של עוזיהו. יעו״ש. וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל וכו׳ וכן יעשה לאהל מועד כו׳. רבי שמעון מפרש שיכפר על עניני קדש, שאם היה העלם או זדון בטומאת מקדש וקדשיו וכפר ע״ז ורבי יהודא סבר ההוא מבעי ליה כי היכא דעביד לפני ולפנים ה״נ נעבד בהיכל ור״ש ההוא מוכן יעשה נפ״ל ורבי יהודה אי מההיא הו״א ניתי פר ושעיר אחריני ונעביד קמ״ל (שבועות ח׳). פירוש, דגם לר׳ יהודה אין הפירוש על הקדש, היינו בהיכל על הפרכת, דלשון וכן יעשה אין לו שום חיבור, ועוד דחבירו מוכיח וכלה מכפר את הקדש ואת אהמ״ע כו׳, הרי דקדש הוא על הכפרת אבל האמת כי כן כיון ר״י, דאם הוי כתוב וכן יעשה לאהמ״ע לחודיה, אי הוי כתוב וכפר מטומאות בנ״י, הוי אמינא, דוכן יעשה על כל הכתוב בפרשה קאי, שישחט פר ושעיר ויביא דמם לאהמ״ע, לכן כתב וכפר על הקדש שמציין, שרק הכפרה הוא הזריקה על הקדש ועל אהל מועד בזה מציין תכונת המקומות להודיע שרק הכפרה צריכה שתהא בזה ובזה לא השחיטה וש״ד. וז״ב. וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל איזה כפרה ששוה לו ולאחיו הכהנים וכל קהל ישראל הוי אומר זו הקטרת (יומא מ״ד). הכונה דהשעיר הפנימי בא על טומאת קדש ומקדש ביש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף משום דבעניני הקדש והמקדש העון של הכהנים יותר גדול במה שהן הן הממונים על הקדש וכי חטאו בזה הוא כעול במה שהופקד עליו והוא כמו שכתב בספר העיקרים על חטא שאול במאמר ה׳ פרק כ״ו, אבל החטא בדברים אחרים או בקדש באין בה ידיעה בתחילה שוה הכהן אל העם. ולר׳ שמעון דסבר דוידוי של פר מכפר על הכהנים במה שהשעיר המשתלח מכפר על ישראל, יתכן משום דבמפעל אשר יצא לאור השמש, בזה יגדל עון הכהנים, משום דלפי ערך קדושתם, כן החילול השם יותר גדול, אבל קטרת בא על דבר שבחשאי, בזה, באין חילול השם, שוה העם ככהן לענין כפרה ודו״ק. ועוד דר״ש לטעמי׳, דעבודת השי״ת עם עבודת הגוף בל יתאימו, דאמר אפשר כו׳ תורה מה תהא עליה, לכן כהנים שפרנסתן מצוי׳ בעי כפרה בפ״ע. ובא אהרן אל אהמ״ע. להוציא כף ומחתה. וקשה דהוה ליה למכתב ובא אהרן אל מבית לפרכת, דשם היה כף ומחתה בין ב׳ בדי הארון. והנראה, דכניסה רקנית לאהמ״ע בל״ת, עיין מנחות כ״ז, והנה כאן בקטרת, דצריך ליקח הגחלים מהמזבח אי אפשר שיצא עם המחתה והכף מהעזרה, וכן בדם פר כיון שנשחט הפר, הרי מוכרח לבוא דרך ההיכל, ובכ״ז כתיב קדמה, להורות דמוכרח להיות לצד מזרח הכפרת וכדיליף ראב״י שם, אבל כאן הלא לבין הבדים מוכרח לבוא, להוציא כף ומחתה, ולהיכל אינו צריך לבוא דמצי עייל דרך אחורי הכפרת ולהוציא הכף ומחתה מבין הבדים, יעוין תוספות שם ד״ה דרך משופש, לכן אמר ויבוא אהרן אל אהמ״ע, שדרך ההיכל מוכרח לבוא להוציא הכף ומחתה מבין הבדים ודו״ק. ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמו לכפר כו׳ יוציא. בתו״כ ובגמרא דף ס״א וכולן מטמאין בגדים ונשרפין אבית הדשן דברי ר״א ור״ש, וחכ״א אין מטמאין בגדים כו׳ אלא האחרון הואיל וגמר ביה כפרה. ובמאי פליגי. ועיין תוספות ישנים. ונראה דאם נשפך דם השעיר טרם שזרק ממנו על המזבח, הלא כילה כבר דם הפר וצריך להביא עוד שעיר להזאות שע״ג המזבח, א״כ הפר לא ראה את השעיר, דכבר כילה דם הפר והשעיר האחרון לא בא, לכן לחכמים דאינו נשרף אבית הדשן, ומטמא בגדים רק אחרון, מצי להיות דהשעיר המטמא בגדים לא ראה ולא נשחט עדיין בעת היות דמו של פר, ולזה אמר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת, ואת להפסיק בין פר להשעיר, אבל ר׳ שמעון לטעמיה אזיל בב״ק דף ס״ה ואת הדר ערביה קרא והאי דכתב את לאפסוקי בין פר, שהוא של כ״ג ומכפר אכהנים, לשעיר, שהוא של עדה ומכפר על העדה, א״כ קאי על השעיר הבא בהדי פר כאחד שמטמאין בגדים. ודו״ק. ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא. הנה פרט אותם, אף דבחלב החטאת כלל אותם להקטר׳ משום, דכאן הוה כמו מילואים בכה״ג תחילה במקום כמו שאמרו ריש יומא, וסד״א דהוי כמו מלואים בשמיני דפר אהרן נשרף ושעיר העם נאכל, לכן אמר דלא כן, רק פר אהרן ישרף, וכן שעיר העם משום, דשניהן הובא דמם בקדש, שבמלואים היו חיצונים, לכן חלק בין אהרן לעם, אבל בהקטרה גם במלואים נקטר החטאת כתב סתם ודו״ק. והשרף אותם יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים. לא כ׳ וטמא עד הערב, וכמו שכתב גבי כהן השורף את הפרה, משום דביוהכ״פ אינן מקריבין רק קרבנות שזמנן קבועים ודוחין את הטומאה ודוקא טומאת טבול יום, אבל טומאת עצמו כשיש מים לטבול לא הותר וצריך לטבול, וכדאמר בירושלמי פרק כיצד צלין היו הצבור מגעי שרץ, עושין בטומאה, שאין מים לטבול, אבל יש מים לטבול, אינן עושין בטומאה. ושם מצינו לפרש דוקא גבי פסח, דשוחטין וזורקין על טבול יום, אבל לא על טמא שרץ, וא״כ בשיש מים לטבול לא דחי טומאה והוי כיחיד. אבל מסתברא גם בכהן טמא בקרבן צבור, דצריך לטבול, דטבול יום קילא טומאתו, כמו לענין כהן, ששמש בטומאה אחיו הכהנים מפצעין את מוחו, מסתברא דוקא טמא, לא טבול יום ועיין ראב״ע, וביום הכפורים אסור לאכול, ולכן לא כתב וטמא עד הערב, משום דבצבור דחויה טומאה, ולאכול אסור, ואי משום מגע תרומה, הא אסור ביוהכ״פ ליגע באוכלין, עיין מג״א סימן תרי״ב ודו״ק. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם כו׳ לפני ה׳ תטהרו. פירוש, דאמרו בחגיגה, דכלי שאין בו כשפופרת הנוד, אם הטבילו בו כלים טמאים אינו טהור, אם לא שהכלי החיצון טמא, ומיגו דמועיל השקה לטהרו לגוף הכלי מועיל לטהר הכלים הפנימיים יעו״ש, כן דריש בכריתות מכל חטאתיכם לפני ה׳ שאינו יודע בו אלא ה׳, וזהו חייבי אשמות תלוין, ואע״ג דלא איתידע ליה כלל, אף ספק ידיעה, מכפר (שם י״ח), ולזה אמר, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, פירוש מהחטאים הבאין עליכם, שנראין לכל ונגלין לכם, ולכן אף מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו, דהואיל ומועיל הטהרה לעון הנגלה, מועיל לטהר אתכם אף מעבירות הכסויים ונסתרים מכם, וגם העבירות שאינו גלוי אלא להשם תטהרו, וזה דוקא ברוצה בכפרתו של יוהכ״פ ומכיר עצמו לחוטא, וצריך כפרה, הא באומר איני רוצה שתכפר לי יוהכ״פ, שאינו מכיר עצמו לחוטא, אין יוהכ״פ מכפר אף על החטאים הנעלמים מעין האדם, וכמו דאמרו בכריתות דף ז׳ במבעט ביוהכ״פ, דמביא אשם תלוי אחרי יוהכ״פ. יעו״ש ודו״ק. הנה רבינו משה כתב, דעל קלות יוהכ״פ מכפר בלא תשובה. עיי״ש בלח״מ בזה וטעמו פשוט, דלרבי אמרינין במסכת יומא תשובה ומיתה מכפרין עם יום הכפורים. לימא דלא כרבי, אפילו תימא כרבי תשובה בעי יוהכ״פ, יוהכ״פ לא בעי תשובה, חזינא דלרבי דסבר דיוהכ״פ מכפר אף בלא תשובה על חמורות בכ״ז תשובה לחודא לא מכפרא, א״כ לרבנן, דסברי בקלות דתשובה מכפרת לחודיה כדתנן במשנה דיומא כש״כ דיוהכ״פ לחודא מכפרא. ופשוט. ולפלא בעיני דכבר האריך רבינו דהידיעה אינה מכרחת להבחירה עיי״ש ובעיקרים ובשל״ה וא״כ לפלא על קושיית ירושלמי ביומא בסוף אמר ר׳ חונא כו׳ שהיה בדעתן להביא שעיר אחר ולא הביאו ר״י בר״ב בעי ואין הקב״ה רואה הנולד ויכפר מיד ולפלא הא אינו מכריח. וצ״ע. ובמתני׳ סוף יומא, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוהכ״פ מכפר עד שירצה את חבירו, אבל אם ריצהו אז יוהכ״פ מכפר, שגם על עבירות שבין אדם לחבירו צריך כפרת יוהכ״פ, וזה שאמר דרשו ה׳ בהמצאו אמר ר״נ אלו עשרת ימים שבין ר״ה ליוהכ״פ, וזה על שבין אדם למקום, שכביכול ממציא את עצמו, ויהי כעשרת הימים ויגוף ה׳ את נבל אר״נ אלו עשרת ימים שבין ר״ה, וזהו על שבין אדם לחבירו ג״כ תלוי בעשי״ת. ולזה דרש ראב״ע מכל חטאתיכם לפני ה׳ וזהו החטאים שבין אדם למקום, שלפני ה׳ תטהרו, תהיו מטוהרים, ועוד פי׳ מכל חטאתיכם, עבירות שבין אדם לחבירו, שאדם חוטא לחבירו בצווי שיטהרו את עצמם לפני ה׳, שמטהר אותם שמתחילה יטהרו הם בפיוס ובריצוי ואחר זה יטהרם ה׳, שאחר הפיוס לחבירו נשאר העבירה, שבזה נגד צווי המקום, ונעשה בין אדם למקום, וזה שאמר דרשו ה׳ בהמצאו נגד שבין אדם למקום, שהוא הבעל דין, קראוהו בהיותו קרוב נגד שבין אדם לחבירו, שהוא אין הבע״ד, יעזוב רשע דרכו, זה הטרוד ביצרו המתאוה יעזוב דרכו, אבל לא המחשבות, כמו שאמר איפשי בבשר חזיר, איפשי לבוא על כו׳, אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר כו׳, ואיש און מחשבותיו, זהו, על שכליות גזל ואונאה, וכבוד אב, שזה מעולה נפש שאינו מתאוה כלל, וכדברי הר״מ בח׳ פרקים פרק ו׳, וישוב אל ה׳ וירחמהו, ועל שבין אדם לחבירו ואל אלקנו כי ירבה לסלוח, שעל בין אדם לחבירו נקרא דין, שדן בין אדם לחבירו, כמו שאמר עד האלהים כו׳. וזה שאמר לא יאונה לצדיק כל און, שכיון שאינו חושב במרמה ואינו מתאוה, לא יאונה לו, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שבמצות שמעיות, שחושב ומתאוה א״א לו שלא יחטא, וזה שאמר, שהצדיק בשמעיות, לא יאונה לו און בשכליות, ולב רשעים בשמעיות מלא רע בשכליות, שאון הונח ברוב במרמה, כמו פועלי און דוברי שלום עם רעיהם ורעה כו׳ שלא אצבע ודבר און כו׳, והוא על דברים שבין אדם לחבירו, כמו שביארנו. ודו״ק בכ״ז. ולזה אמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה׳ וזה, שבזה גם המחשבה גרוע האדם כמוש״ב. כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור. הנה בכל תפלה לא נזכר שבטי ישורון, הלא דבר הוא. והנה אמרו יומא דף ל״ה, דשל שחר היו בגדי הבד מובחרין משל ערב כו׳ מאי אחרים פחותין כו׳, לפי שעבודה הראשונה חשובה היא ומכפרת, וזו אינה אלא לפנות המקום כו׳. רש״י. ולפ״ז צריך ביאור מדוע לא מייתי הגמרא הך ברייתא דר׳ ישמעאל, דאמר על הוצאת דשן בגדים שמזג בהן כוס לרבו, אל יבשל בהן קדירה לרבו כדמביא לעיל כ״ג ע״ב. ומסתברא יותר, דרק על הכתנת קאי, שהכתנת היה מובחרת בעבודת הבקר, אבל כל שאר הבגדים היו הם הראשונים, ולכן כאשר דרשו לקמן ע״א מה ת״ל אשר לבש שלבש כבר, ומזה דרשו בתו״כ, שיהיו כלים אחרים בין הערבים, הוא עיקרו על הכתנת, שנאמר בה בפרט לבישה כתנת בד קדש ילבש כו׳, וכיון שכל הבגדים היו אותן של שחר, לכן לא מייתי דר׳ ישמעאל כאן. והרמב״ם פסק כן, דרק על הכתנת קאי יעו״ש בהלכות בית הבחירה ובמל״מ [ורבינו משה פסק דהפירוש בזבחים י״ט יש מהן למצוה, יש מהן לעכב, שבהנך בגדים שנאמר בהן בד ולא נאמר שש סגי שיהא חוט אחד לבדו, ורק למצוה הוי כפול ששה, א״כ בגדי כה״ג ביוהכ״פ, שלא נאמר בהן שש סגי לעכב אם אין בהן רק חוט אחד, וכן בהוצאת דשן, ולהר״מ בהרמה, שנאמר בהן מדו בד, ומכנסי בד סגי ג״כ אם אינן כפולין ששה, לכן א״ש מה דדריש ר׳ דוסא בא ללמד, שבגדי כ״ג כשרים לכהן הדיוט, מפני ששניהן נאמר בד בלא שש. והא דבעי במה נתחנך כה״ג ביוהכ״פ ולא אמר בבגדים שאין חוטן כפול ששה, מפני שלמצוה בעי שיהיו כפולים ששה. ודו״ק]. ויש להבין מדוע נשתנה רק הכתנת. ובירושלמי פרק בא לו מפני מה אינו משמש בבגדי זהב מפני הגאוה, א״ר סימון ע״ש אל תתהדר לפני מלך, א״ר לוי, שאין קטיגור נעשה סניגור אתמול כתיב בהם ועשו להם אלהי זהב ועכשיו עומד ומשמש בבגדי זהב. נראה דלמ״ד, דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ, א״כ היה ממש ככהן הדיוט, נאות טעמו דר׳ סימון משום אל תתהדר כו׳ אבל למ״ד אבנט של כהן הדיוט היה של כלאים, א״כ לא היה נכנס הכה״ג כהדיוט ביוהכ״פ לפנים, וצריך טעמו דר׳ לוי, משום שמזכיר עון העגל ועליו נאמר וביום פקדי ופקדתי, וכמו שאמרו בחלק אין לך כל דור, שאינו נוטל אונקיא אחת מחטא העגל. ודו״ק. והנה אמרו במדרש משלי סימן א׳ ר׳ אבין אומר בכל דור עדיין חטא של מכירת יוסף קיים, עיי״ש, ונמצא, דהכפרה על האומה בכללה לפני ולפנים עדיין שם רושם החטא ממכירת יוסף, ולכן לשון של שעיר המשתלח משקל שתי סלעים. רמז למה שאמרו בשבת פ״ק, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף כו׳ נתקנאו בו אחיו כו׳, ולכן יתכן כי הכפרה היה לפני ולפנים בבית הכפרת וההיכל, מקום של בנימין, משום שהוא לא היה בהחטא של מכירת יוסף, ולכן לא היה בעזרה חלקו של יודא, כמפורש יומא דף י״ב, משום שאמרו ריש סנהדרין המברך את הבוצע ה״ז חוטא, יעו״ש, וקרוב לזה מפורש בספרי ברכה מפני מה זכה בנימין, לפי שכל השבטים היו במכירתו של יוסף כו׳ אני אומר כו׳ שיהיו מתפללים לפני ואני מתמלא עליהם רחמים והם לא היו מרחמים על אחיהם. נמצא שאמרו פוקד עון אבות על בנים, כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן, וכשישראל חוטאין בדברים שבין אדם למקום, אז פוקד עליהם חטא העגל, ואם ישראל חוטאין בדברים שבין אדם לחבירו, אז פוקד עליהן חטא מכירת יוסף. ומפני טעם זה לא נכנס בחושן, ששמות השבטים חקוקין על לבו לזכרון לפני ה׳, והשבטים בעצמם הן הזכרון (תוס׳ רה״ש כ״ו, עיי״ש), מפני שזה יהיה קטרוג, שהן בעצמן לא רחמו על אחיהם והיו מתנגדים ושונאים זל״ז, ולפני ולפנים עדן חקוק חטאן בכל דור [וזה באמת טעם רב הונא, שאחרי מות הראשונים דוד ושלמה פסקה אורים ותומים, מפני שהשבטים נתחלקו לשני מלכים ולא היו יכולים לתמם דבריהם, שיצטרפו שמות השבטים זה עם זה, כיון שהיו חלוקים זה עם זה ושונאים זא״ז. ודו״ק]. ולכן להורות על כפרת החטא של מכירת יוסף, היה כתנת מובחרת, וכמוש״א זבחים פ״ח כתנת על שפיכות דמים כו׳, שנאמר וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. ודו״ק. וזה שאמרו כי אתה סלחן לישראל, היינו על כל החטאים שבין אדם למקום, שהרושם הוא משורש העגל, שנאמר אלא אלהיך ישראל, ושם נאמר סלחתי כדבריך, ומחלן לשבטי ישורון, הוא על חטאים שבין אדם לחבירו, ששורש שלהן הוא מחטא מכירת יוסף, שחטאו שבטי ישורון. ודו״ק בכ״ז. ואכמ״ל. שבת שבתון היא לכם. בכל מקום אצל יום הכפורים כתיב לשון זכר היום הזה, שבת שבתון הוא, וכן בכל מקום, לבד כאן שכתוב בלשון נקיבה. ומה יאות הדבר לפי מה דדרשו ריש פרק יוהכ״פ מנין ליום הכפורים שאסור ברחיצה וסיכה, ותה״מ, ונעילת הסנדל ת״ל שבתון שבות. ועיין רבינו ניסים שפירש בשם הרמב״ם דהוי דבר תורה, רק שמסר זה הכתוב לחכמים, כפי מה שיראו ג״כ להוסיף מה שהוא ענוי, יעו״ש, ולכן אמר שבתון היא לכם, פירוש, השביתות בפרט לפרשן תלוי בכם ומסור לכם כפי מה שיתראה לכם עפ״י דרכי התורה ושקול הדעת הישר, ולשון היא קאי על השביתה בעצמה, שהיא מסורה לכם, ולא מדבר על היום, שלהלן מדבר על היום ואמר שבתון הוא לכם, היינו היום ודו״ק. ויעש כאשר צוה ה׳ את משה. הנה בכל מקום שכתוב, שעשה אהרן כאשר צוה ה׳, כתוב שדבר משה אל אהרן בפ׳ צו ושמיני, רק כאן ובמנורה כתוב דבר אל אהרן כו׳ ולא כתוב, שדבר משה אליו, ואח״כ כתוב ויעש אהרן כו׳. ולכן דרשו מזה שני דרשות בתו״כ מנין שאין אהרן לובש בגדים לגדולתו אלא כמקיים גזירת מלך, ולכן לא כתוב כאן שמו להורות, דעשה כאילו עשה אחר בלא הרגש גדולת עצמותו, ובפעם שני, ששומע מפי משה כשומע מפי הקדש, שהגם שהיה אהרן שקול כנגד משה, ובכ״ז שמע מפי משה, כשומע מפי הקב״ה באימה ובחרדת קדש, לכן כתוב שם אהרן ולא נזכר שדבר משה אליו. אולם בירושלמי ריש פרק בא לו אמר מנין לקריאת הפרשה כו׳ מה ת״ל כאשר צוה, מיכן לקריאת הפרשה. ולכן מפרש ויעש משה כאשר צוה ה׳ את משה, ומה עשה, שדבר אל אהרן כל הפרשה והרי כתוב בכל מקום, שדבר משה וכאן כתוב ויעש, להורות שמקרא הפרשה לדורות משירי עבודות, ולכן עובדה בבגדי בוץ ובחוץ בעזרת נשים, מפני שמשה קרא אותה, ופליגי בסוף זבחים, אם כהן משה במדבר. יעו״ש ודו״ק. ואם בעי לקרות דוקא בלשון הקדש, נראה דזה בכלל אם בלשון הקדש נתנה תורה כו׳. ולכן לא חשיב לה בסוטה, רק ברכת כה״ג ודו״ק. ובפשוט יש לבאר התו״כ דכל דרשא ודרשא נלמד מפסוק אחר, מנין שכל הפרשה אמורה על הסדר כו׳ נלמד מהך דכפורים, ומנין שאין אהרן לובש בגדים לגדולתו אלא כמקיים גזרת מלך, ת״ל ויעש כאשר צוה ה׳ את משה זה הכונה לקרא דסוף צו ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה׳ ביד משה, דכתיבא במלואים בהלבשת הבגדים, ומנין, שאף אהרן שומע ממשה כשומע מפי הקדש ת״ל ויעש כאשר צוה ה׳ וכו׳, כונתו לקרא דבהעלותך ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה כו׳ כאשר צוה ה׳ את משה, ונקיט רישא וסיפא דקרא. וזה פשוט ונכון. הנה בנביאים לא נזכר יוהכ״פ, מפני כי לא היה בזה הרגש לאומי, כי כולם היו במושבותם, ותענית יום אחד בשנה אינו פלא, ועבודת היום היה עושה כה״ג לבדו במקדש, והוא מצוה פרטיית ככל המצות, לא כן פסח, שכל ישראל באו ממקומם והקריבו אלפי רבבות פסחים לבד בזמן בית שני, שהיו רעבים לדבר ה׳, זו נבואה, שפסקה מישראל, ורק בעבודת כה״ג לפני ולפנים זכו להשגה קרובה לנבואה, כמו שאמרו בסוטה דף ל״ב ביונתן כ״ג ובשמעון הצדיק, ובפ״ק דברכות בר׳ ישמעאל ב״א, כשנכנס להקטיר קטרת לפני ולפנים, לכן באו מכל מקום הגדולים לראות פני כה״ג ולשמוע דבר ה׳ זו נבואה. וזה אמת וצדק. ירושלמי שקלים פ״ה ה״ד. חייא בר אדא אית הוי נסבין בינונין מאן דהוי יהיב לן מבין ריש שתא לצומא רבא הוון נסבין, מן בתר כן לא הוון נסבין אמרין דשתן גבן. פירוש שלא נהנו מצדקה מיוהכ״פ ואילך, דאמרו דהואי כנדה גבן. ודשתן פירוש בכל מקום נדה (עיין שבת ק״י וש״נ), וזהו מיוסד על דברי ר״א בר חנינא בסנהדרין פ״א ואל אשה נדה לא קירב, שלא נהנה מקופה של צדקה, וזהו כנדה, שיש שעת היתר, כמו בעשרה ימים שבין ר״ה ליוהכ״פ, שהאדם נותן בלב שלם וצדקתו תצילהו ממות. ודו״ק.