Purpose of the Shulchan and Lechem HaPanim/5

EN/HEע/E

Purpose of the Table and Showbread

Sources

Shemot 25:23-30שמות כ"ה:כ"ג-ל'

(23) And thou shalt make a table of acacia-wood: two cubits shall be the length thereof, and a cubit the breadth thereof, and a cubit and a half the height thereof. (24) And thou shalt overlay it with pure gold, and make thereto a crown of gold round about. (25) And thou shalt make unto it a border of a handbreadth round about, and thou shalt make a golden crown to the border thereof round about. (26) And thou shalt make for it four rings of gold, and put the rings in the four corners that are on the four feet thereof. (27) Close by the border shall the rings be, for places for the staves to bear the table. (28) And thou shalt make the staves of acacia-wood, and overlay them with gold, that the table may be borne with them. (29) And thou shalt make the dishes thereof, and the pans thereof, and the jars thereof, and the bowls thereof, wherewith to pour out; of pure gold shalt thou make them. (30) And thou shalt set upon the table showbread before Me always.

(כג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אׇרְכּוֹ וְאַמָּה רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. (כד) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב. (כה) וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב. (כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו. (כז) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן. (כח) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן. (כט) וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם. (ל) וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד.

Shemot 37:10-16שמות ל"ז:י'-ט"ז

(10) And he made the table of acacia-wood: two cubits was the length thereof, and a cubit the breadth thereof, and a cubit and a half the height thereof. (11) And he overlaid it with pure gold, and made thereto a crown of gold round about. (12) And he made unto it a border of a hand-breadth round about, and made a golden crown to the border thereof round about. (13) And he cast for it four rings of gold, and put the rings in the four corners that were on the four feet thereof. (14) Close by the border were the rings, the holders for the staves to bear the table. (15) And he made the staves of acacia-wood, and overlaid them with gold, to bear the table. (16) And he made the vessels which were upon the table, the dishes thereof, and the pans thereof, and the bowls thereof, and the jars thereof, wherewith to pour out, of pure gold.

(י) וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אׇרְכּוֹ וְאַמָּה רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. (יא) וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב. (יב) וַיַּעַשׂ לוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וַיַּעַשׂ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב. (יג) וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתֵּן אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו. (יד) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת הָיוּ הַטַּבָּעֹת בָּתִּים לַבַּדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן. (טו) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן. (טז) וַיַּעַשׂ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר עַל הַשֻּׁלְחָן אֶת קְעָרֹתָיו וְאֶת כַּפֹּתָיו וְאֵת מְנַקִּיֹּתָיו וְאֶת הַקְּשָׂוֺת אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר.

Vayikra 24:5-9ויקרא כ"ד:ה'-ט'

(5) And thou shalt take fine flour, and bake twelve cakes thereof: two tenth parts of an ephah shall be in one cake. (6) And thou shalt set them in two rows, six in a row, upon the pure table before the Lord. (7) And thou shalt put pure frankincense with each row, that it may be to the bread for a memorial-part, even an offering made by fire unto the Lord. (8) Every sabbath day he shall set it in order before the Lord continually; it is from the children of Israel, an everlasting covenant. (9) And it shall be for Aaron and his sons; and they shall eat it in a holy place; for it is most holy unto him of the offerings of the Lord made by fire, a perpetual due.'

(ה) וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת. (ו) וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי י"י. (ז) וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַי"י. (ח) בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי י"י תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. (ט) וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי י"י חׇק עוֹלָם.

Bemidbar 4:7במדבר ד':ז'

And upon the table of showbread they shall spread a cloth of blue, and put thereon the dishes, and the pans, and the bowls, and the jars wherewith to pour out; and the continual bread shall remain thereon.

וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה.

Melakhim II 4:9-10מלכים ב' ד':ט'-י'

(9) And she said unto her husband: 'Behold now, I perceive that this is a holy man of God, that passeth by us continually. (10) Let us make, I pray thee, a little chamber on the roof; and let us set for him there a bed, and a table, and a stool, and a candlestick; and it shall be, when he cometh to us, that he shall turn in thither.'

(ט) וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. (י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה.

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 27:1, #1מדרש אגדה (בובר) שמות כ"ז:א', פירוש א'

ועשית את המזבח עצי שטים. וכל ענין המנורה והשלחן והמזבח והקרשים והאהל והיריעות וכל כלי המשכן מפני מה, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מלכי הגוים יש להם אהל ושלחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה, עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך, אמר להם בני אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מאור, ועבדי יוכיחו כי השמש והירח מאירים לכל העולם, ואני משפיע עליהם מאורי, ואני אשגיח עליכם לטובה בזכות אבותיכם. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אין אנחנו מבקשים את האבות, כי אתה אבינו, אברהם לא ידענו, וישראל לא הכירנו. אמר להם הקדוש ברוך הוא אם כן עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם, ובנוהג שבעולם אם יהא לאדם בן כל זמן שהבן קטן אביו נותן דעתו עליו לסוך אותו לרחוץ אותו להאכילו ולהשקותו ולטענו על כתיפו עד שיגדל, וכיון שיגדל צריך להשרות את אביו בבית נאה, להתקין לו שלחן ומנורה, אף אתם הייתם במצרים קטנים, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו (הושע י"א א'), הרחצתי אתכם במים, שנאמר וארחצך במים (יחזקאל ט"ז ט'), האכלתי אתכם לחם ובשר, שנאמר בתת ה' לכם [בערב בשר לאכל ולחם בבוקר לשבוע] (שמות ט"ז ח'). השקיתי אתכם מים, שנאמר עלי באר ענו לה (במדבר כ"א י"ז), טענתי אתכם, שנאמר ואשא אתכם וגו' (שמות י"ט ד'), עכשיו שעמדתן על פרקיכן בנו לי בית, שנאמר ועשו לי מקדש (שם כ"ה ח'), ועשו מנורה, ועשו שלחן, ועשו מזבח מקטר קטרת: ועשית את המזבח...

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeotר' סעדיה גאון האמונות והדעות

והששי אולי יתמה ממעשה המשכן ויאמר: מה לבורא לאהל ולמסך, ולנרות מודלקות, ולקול נשמע לנגון, וללחם אפוי, ולריח טוב, ולמנחת סולת ויין ושמן ופירות, והדומה לזה? ואומר ובאלהים אעזר, כי אלה כלם מדרכי העבודה, לא מדרך הצורך. כי כבר דן לו השכל שאיננו צריך אל דבר, אבל צורך הכל אליו. אך כוון שיעבדוהו עבדיו מן הטוב שיש להם; והטוב מה שיש להם, הבשר והיין והסלת והקטרת והשמן והדברים הערבים, ויביאו מהם דבר מועט, כפי יכלתם, ויגמלם הוא בדבר רב כפי יכלתו, כמו שאמר (משלי ג' ט') כבד את ה' מהונך וגו' וימלאו אסמיך שבע וגומר. ויצילם מרעות שלא יצילם אחר מהם זולתו, בעבור העבודות ההם, כמו שאמר (תהלים נ' י"א) זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך וגו'. ויכבדו משכן האור ההוא, שנקרא שכינה, מממונם בזהב וכסף ובאבנים היקרים ושאר הדברים הנכבדים, ויגמלם על זה, שיראה להם הנבואה מן המשכן ההוא, כמו שאמר על המשכן (שמות כ"ט מ"ג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. וכן ישוב מקום לשמוע תפלת האומה וכל צרה שתמצאם, כאשר ספר שלמה בבנותו הבית משערי שמיעת התפלות, ואמר לו הבורא (מ"א ט' ג') שמעתי תפלתך ואת תחנתך אשר התחננת לפני.

Rashi Shemot 25:24רש"י שמות כ"ה:כ"ד

זר זהב – סימן לכתר מלכות, שהשלחן שם עושר וגדלה, כמו שאומרים שלחן מלכים.

Rashbam Shemot 25:30רשב"ם שמות כ"ה:ל'

לחם פנים THE BREAD OF DISPLAY: Following the plain meaning of Scripture, [לחם פנים means] a handsome bread, a bread that would be appropriate to serve to princes, as it is written (Lev. 24:5), "Take choice flour and bake of it [twelve loaves] ...." Furthermore, [the word פנים may be seen as referring to a choice portion, as] it is written (Gen. 43:34), "Portions were served them מאת פניו, and it is written (I Sam. 1:5), "To Hannah he would give one portion, אפיים – a choice one," a portion from the plate that was placed before Elkanah, for the choicest portions are given to the paterfamilias. [The verse in I Samuel continues] "Because Hannah was his favorite"; that is why he gave her אפיים, the choice portion. "But the LORD had closed her womb"; that is why he gave her only one portion, not two portions or more, as he gave to Peninah who had sons and daughters.

לחם פנים – לפי פשוטו: לחם הראוי לפני שרים, לחם נאה, כדכת' ולקחת סלת ואפית אותה וגו' (ויקרא כ"ד:ה'), וכת' וישא משאת מאת פניו אליהם (בראשית מ"ג:ל"ד). וכת' ולחנה יתן מנה אחת אפים (שמואל א א':ה') – חולק חד בחיר, מקערה של פני אלקנה, החשובה נותנים לפני בעל הבית, כי את חנה אהב – לכך אפים, חשוב, וי"י סגר רחמה – לכך מנה אחת, ולא שתים, ולא מנות הרבה כמו לפנינה שהיו לה בנים ובנות.

Ibn Ezra Shemot Long Commentary 25:30אבן עזרא שמות הפירוש הארוך כ"ה:ל'

ונתת – על דרך הפשט נקרא לחם הפנים בעבור פירוש שהוא אחריו. ומה שאמרו קדמונינו אמת הוא, כי הקערות כמו דפוס.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 25:23-30ר' יוסף בכור שור שמות כ"ה:כ"ג-ל'

(כג) ועשית שולחן – דרך כבוד הוא שיהו עבדיו וכהניו אוכלים משולחנו. (כד) וצפית אותו זהב טהור – מלמעלה ומלמטה, ועדיין היה עץ השולחן נראה. ולכך אמר: ועשית {לו} זר זהב סביב – לכסות עובי העץ. והוא עשוי כמין זר, שנותנין סביב לשולחן כמו צר קלא בלע"ז, להבדיל. (כה) ועשית לו מסגרת – לתת על השלחן סביב שלא יפול הלחם אם יגעו בו (בבלי מנחות צ"ו:), ועובי המסגרת טפח, והיה מונח סביב דשפתי השלחן. ועשית זר זהב למסגרתו – ואם המסגרת של עץ, עשו לה כמין זר כפול מבחוץ ומבפנים למסגרת לכסותה, ועל שפתו לכסות עובי המסגרת. וכל דבר הסובב שהוא קצר וארוך כמו זיר. ואותו זיר עשוי כמין תיק, טופח מכאן וטופח מכאן, והולך סביב סביב, והמסגרת נכנסת בתוך אותו תיק, ונמצאת כולה מכוסה זהב. וגם יש לפרש: כי המסגרת היתה כולה של זהב, והכי קאמר: ועשית זר זהב – שעשה טס רחב טפח סביב סביב, והכי קאמר: ועשית זר {זהב} למסגרתו – להיות מסגרתו. (כו) אשר לארבע רגליו – לארבע הפאות היו ארבע רגלים, ובין הרגלים ועובי השולחן, אמה וחצי, וזהו קומתו. (כז) לעומת המסגרת – אשמעינן שלא היו טבעות במסגרת, אלא לעומתם בעובי השולחן. (כט) ועשית קערותיו וכפותיו, וקשותיו ומנקיותיו – קערותיו – ללוש בהם את הלחם. כפותיו – לתת בהם הלבונה לתת' על גבי מערכת הלחם (ויקרא כ"ד:ז'), ונקטרת משבת לשבת, להיות ללחם לאזכרה. קשותיו – כלים שנותנין בהם מים ללוש הלחם, כדכתיב ואת קשות הנסך (במדבר ד':ז'), שהיו מנסכין ממנו המים על גבי הסולת ללושו. קשות – לשון כלים כדאמרינן (משנה סנהדרין ט':ו') הגונב את הקסוה, ומפרשי' כלי שרת (בבלי סנהדרין פ"א), וכן תרגום אנקלוס וית קסותיה. אשר יוסך בהן – שהיו מתקנין אותו בהם, כמו הפסל נסך חרש (ישעיהו מ':י"ט), ותיקן, להבדיל. ומנקיותיו – שהיו מנקין בהם את התנור מן הדשן, ומנקין בהם השולחן כששמין עליו הלחם, ומסדרין שש מכאן ושש מכאן, כדכתיב באמור אל הכהנים שתים מערכות שש המערכת (ויקרא כ"ד:ו'). כל לחם ולחם היה משני עשרונים, כמו שתי מדות של פסח (ויקרא כ"ג:י"ג), והיה לחם גדול והדור לבוא לפני המלך. והיו מסדרין ששה לחמים זה אצל זה לארכו של שולחן, והשלחן היה ארכו למאן דאמר (בבלי מנחות צ"ו.) אמת כלים באמת בת ששה טפחים י"ב טפחים, ורוחב הלחם טפח, ועוביו טפח, דכתיב לחם פנים, ואין פנים פחותין מטפח, נשארו ו' טפחים ריוח בין לחם ללחם, והיה בין לחם ללחם טפח, וחצי טפח לכאן, וחצי טפח לכאן, כי ה' אוירות בין שש לחמים. ולמאן דאמר אמת כלים בת ה' טפחים, היה אורך השלחן י' טפחים, ונשאר ד' טפחים בין לחם ללחם, וחצי טפח ויותר מעט, חצי טפח לכאן וחצי טפח לכאן. ומדרש אגדה כמו שפי' רש"י כי היו שלשה על שלשה. ומנקיות – סניפין. והקשות – חצי קנה, לתת זה על גב זה. וקשות הנסך – לשון סוכה (בבלי מנחות צ"ו, צ"ז.). והקערות לתת אותו בהם עד השבת, שהיו מסדרים אותו. ולחם הפנים – שהיו לו פנים, ועשוי כמין תיבה פרוצה (בבלי מנחות צ"ד:). ובע' פנים התורה נדרשת, ואני פירשתי אחר לשון המקרא העברי. ואמרו רבותינו (בבלי מנחות כ"ט.): סילוקו כסידורו, וזהו נס גדול, דכתיב חום ביום הלקחו (שמואל א כ"א:ז'), ואף לפי הפשט: נס הוא, ואם היה חום בסידורו, שהרי מבששי נעשה, והיה חום בשבת הסידור. ולפי הפשט: חום פרי"ש בל'.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 30:1ר' יוסף בכור שור שמות ל':א'

ועשית מזבח מקטר קטרת – להקטיר עליו קטורת. מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא: כעין שעושין המלכים מוגמר לבשם, ומזבח העולה כגון בית המטבחים, ושולחן, ומנורה. והמטבחיים רחוק משכנו של מלך, והשולחן והמנורה והמוגמר קרוב יותר. ובית קדשי הקדשים – חדר המלך ומקום כסאו. ולא מפני שהקב"ה צריך לזה, כי לו כל חייתו יער, בהמה, ועוף, וכמו שנאמר אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ':י"ב). אלא שהקב"ה חפץ להצדיק את ישראל, וכמו שאמרו החכמים (משנה מכות ג':ט"ז): רצה המקום לזכות את ישראל, לפיכך הרבה תורה ומצות. ולכך שיכן שכינתו ביניהם – שתהא אימתו ויראתו עליהם, ותיקן שיקריבו לפניו קרבנות, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, תמידין ומוספין – לכפר עליהם. שכשאדם חוטא ורואה ויודע שנתכפר לו, ויודע שהוא נקי, נזהר יותר מלחטא ומללכלך עצמו בחט{א}. ואם לא ידע שמתכפר לו, וחוטא היום ולמחר, וסבור הריני מלוכלך בחטאים, שוב אינו נזהר על עצמו. וכן אמרו רבותינו (בבלי יומא פ"ו:): כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. ולכך קבע הקב"ה לישראל קרבנות להתכפר בהם, ויום הכפורים למחילה ולסליחה, שלא ירגילו לחטאים. משל לאדם שיש לו בגדים צחים נקיים ומלובנים, כל זמן שבגדיו מלובנים, הוא נזהר בהם מן הטיט ומן הליכלוך, וכיון שנתלכלכו, אינו נזהר בהם. ולכך צוה הקב"ה על העבודה ועל הקרבנות, וזהו שאמר שלמה: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט':ח').

Rambam Moreh Nevukhim 3:45רמב"ם מורה נבוכים ג':מ"ה

THE precepts of the tenth class are those enumerated in the laws on the Temple (Hilkot bet ha-beḥirah), the laws on the vessels of the temple and on the ministers in the temple [Hilkot kele ha-miḳdash veha-‘obedim bo]. The use of these precepts we have stated in general terms. It is known that idolaters selected the highest possible places on high mountains where to build their temples and to place their images. Therefore Abraham, our father, chose Mount Moriah, being the highest mount in that country, and proclaimed there the Unity of God. He selected the west of the mount as the place toward which he turned during his prayers, because [he thought that] the most holy place was in the West; this is the meaning of the saving of our Sages, "The Shekinah" (the Glory of God) is in the West" (B. T. Baba B 25a); and it is distinctly stated in the Talmud Yoma that our father Abraham chose the west side, the place where the Most Holy was built. I believe that he did so because it was then a general rite to worship the sun as a deity. Undoubtedly all people turned then to the East [worshipping the Sun]. Abraham turned therefore on Mount Moriah to the West, that is, the site of the Sanctuary, and turned his back toward the sun; and the Israelites, when they abandoned their God and returned to the early bad principles, stood "with their backs toward the Temple of the Lord and their faces toward the East, and they worshipped the sun toward the East" (Ezek. 8:16). Note this strange fact. I do not doubt that the spot which Abraham chose in his prophetical spirit, was known to Moses our Teacher, and to others: for Abraham commanded his children that on this place a house of worship should be built. Thus the Targum says distinctly, "And Abraham worshipped and prayed there in that place, and said before God, 'Here shall coming generations worship the Lord'" (Gen. 22:14). For three practical reasons the name of the place is not distinctly stated in the Law, but indicated in the phrase "To the place which the Lord will choose" (Deut. 12:11, etc.). First, if the nations had learnt that this place was to be the centre of the highest religious truths, they would occupy it, or fight about it most perseveringly. Secondly, those who were then in possession of it might destroy and ruin the place with all their might. Thirdly, and chiefly, every one of the twelve tribes would desire to have this place in its borders and under its control; this would lead to divisions and discord, such as were caused by the desire for the priesthood. Therefore it was commanded that the Temple should not be built before the election of a king who would order its erection, and thus remove the cause of discord. We have explained this in the Section on Judges (ch. xli.). It is known that the heathen in those days built temples to stars, and set up in those temples the image which they agreed upon to worship; because it was in some relation to a certain star or to a portion of one of the spheres. We were, therefore, commanded to build a temple to the name of God, and to place therein the ark with two tables of stone, on which there were written the commandments "I am the Lord," etc., and "Thou shalt have no other God before me," etc. Naturally the fundamental belief in prophecy precedes the belief in the Law, for without the belief in prophecy there can be no belief in the Law. But a prophet only receives divine inspiration through the agency of an angel. Comp. "The angel of the Lord called" (Gen. 22:15); "The angel of the Lord said unto her" (ibid. 16:11); and other innumerable instances. Even Moses our Teacher received his first prophecy through an angel. "And an angel of the Lord appeared to him in the flame of fire" (Exod. iii.). It is therefore clear that the belief in the existence of angels precedes the belief in prophecy, and the latter precedes the belief in the Law. The Sabeans, in their ignorance of the existence of God, believed that the spheres with their stars were beings without beginning and without end, that the images and certain trees, the Asherot, derived certain powers from the spheres, that they inspired the prophets, spoke to them in visions, and told them what was good and what bad. I have explained their theory when speaking of the prophets of the Ashera. But when the wise men discovered and proved that there was a Being, neither itself corporeal nor residing as a force in a corporeal body, viz., the true, one God, and that there existed besides other purely incorporeal beings which God endowed with His goodness and His light, namely, the angels, and that these beings are not included in the sphere and its stars, it became evident that it was these angels and not the images or Asherot that charged the prophets. From the preceding remarks it is clear that the belief in the existence of angels is connected with the belief in the Existence of God; and the belief in God and angels leads to the belief in Prophecy and in the truth of the Law. In order to firmly establish this creed, God commanded [the Israelites] to make over the ark the form of two angels. The belief in the existence of angels is thus inculcated into the minds of the people, and this belief is in importance next to the belief in God's Existence; it leads us to believe in Prophecy and in the Law, and opposes idolatry. If there had only been one figure of a cherub, the people would have been misled and would have mistaken it for God's image which was to be worshipped, in the fashion of the heathen; or they might have assumed that the angel [represented by the figure] was also a deity, and would thus have adopted a Dualism. By making two cherubim and distinctly declaring "the Lord is our God, the Lord is One," Moses clearly proclaimed the theory of the existence of a number of angels; he left no room for the error of considering those figures as deities, since [he declared that) God is one, and that He is the Creator of the angels, who are more than one. A candlestick was then put in front of the curtain, as a sign of honour and distinction for the Temple. For a chamber in which a continual light burns, hidden behind a curtain, makes a great impression on man, and the Law lays great stress on our holding the Sanctuary in great estimation and regard, and that at the sight of it we should be filled with humility, mercy, and softheartedness. This is expressed in the words, "And ye shall reverence my sanctuary" (Lev. 19:30), and in order to give these words more weight, they are closely joined to the command to keep the Sabbath. The use of the altar for incense and the altar for burnt-offering and their vessels is obvious; but I do not know the object of the table with the bread upon it continually, and up to this day I have not been able to assign any reason to this commandment. The commandment that the stones of the altar shall not be hewn and that no iron tool shall be lifted up upon them (Deut. 27:5), has been explained by our Sages as follows: It is not right that the tool that shortens man's life should be lifted up upon that which gives length of life. As an Agadic explanation this is good: but the real reason is this: the heathen used to build their altars with hewn stones: we ought not to imitate them. For this reason we have to make an altar of earth: "Thou shalt make unto me an altar of earth" (Exod. 20:24); if it should be impossible to dispense altogether with stones, they must not be hewn, but employed in their natural state. Thus the Law also prohibits from worshipping over painted stones (Lev. 26:1), or from planting any tree near the altar of the Lord (Deut. 16:21). The object of all these commandments is the same, namely, that we shall not employ in the worship of God anything which the heathen employed in the worship of their idols. In general terms this is repeated in the following passage: "Take heed, that thou inquire not after their gods, saying, How did these nations serve their gods? even so will I do likewise" (Deut. 12:30), the Israelites shall not do this, because--as is expressly added--"every abomination unto the Lord, which he hateth, have they done unto their gods." The mode of worshipping Peor, then very general among the heathen, consisted in uncovering the nakedness. The priests were therefore commanded to make breeches for themselves to cover their nakedness during the service, and, besides, no steps were to lead up to the altar, "that thy nakedness be not discovered thereon" (Exod. 20:23) The Sanctuary was constantly guarded and surrounded [by Levites] as a mark of respect and honour: and at the same time the layman, the unclean, and mourners, were prevented from entering the Sanctuary, as will be explained. Among other things that tend to display the greatness and the glory of the Temple and to inspire us with awe, is the rule that none shall approach it in a state of drunkenness or uncleanness, or in a disorderly state, i.e., the hair undressed and the garments rent; and that every one who officiated as priest should first wash his hands and his feet. In order to raise the estimation of the Temple, those who ministered therein received great honour: and the priests and Levites were therefore distinguished from the rest. It was commanded that the priests should be clothed properly with beautiful and good garments, "holy garments for glory and for beauty" (Exod. 28:2). A priest that had a blemish was not allowed to officiate; and not only those that had a blemish were excluded from the service, but also--according to the Talmudic interpretation of this precept--those that had an abnormal appearance; for the multitude does not estimate man by his true form but by the perfection of his bodily limbs and the beauty of his garments, and the temple was to be held in great reverence by all. The Levites did not sacrifice; they were not considered as being agents in the atonement of sins, for it was only the priest who was commanded "to make atonement for him" (Lev. 4:26) and "to make atonement for her" (Lev. 12:8). The duty of the Levites was the performance of vocal music; and a Levite became therefore disabled for service when he lost his voice. The object of the singing is to produce certain emotions; this object can only be attained by pleasing sounds and melodies accompanied by music, as was always the case in the Temple. Again, the priests, even when fit for service, and actually officiating in the Temple, were not allowed to sit down, or enter it whenever they liked; the Most Holy was only entered by the high-priest four times on the Day of Atonement, and on no other occasion. The object of all these rules was to raise the estimation of the Sanctuary in the eyes of the people. Since many beasts were daily slaughtered in the holy place, the flesh cut in pieces and the entrails and the legs burnt and washed, the smell of the place would undoubtedly have been like the smell of slaughter-houses, if nothing had been done to counteract it. They were therefore commanded to burn incense there twice every day, in the morning and in the evening (Exod. 30:7, 8), in order to give the place and the garments of those who officiated there a pleasant odour. There is a well-known saying of our Sages, "In Jericho they could smell the incense" [burnt in the Temple]. This provision likewise tended to support the dignity of the Temple. If there had not been a good smell, let alone if there had been a stench, it would have produced in the minds of the people the reverse of respect; for our heart generally feels elevated in the presence of good odour, and is attracted by it, but it abhors and avoids bad smell. The anointing oil (Exod. 30:22-33) served a double purpose: to give the anointed object a good odour, and to produce the impression that it was something great, holy, and distinguished, and better than other objects of the same species; it made no difference whether that object was a human being, a garment, or a vessel. All this aimed at producing due respect towards the Sanctuary, and indirectly fear of God. When a person enters the Temple, certain emotions are produced in him; and obstinate hearts are softened and humbled. These plans and indirect means were devised by the Law, to soften and humble man's heart at entering the holy place, in order that he might entrust himself to the sure guidance of God's commandments. This is distinctly said in the Law: "And thou shalt eat before the Lord thy God, in the place which he shall choose to place his name there, the tithe of thy corn, of thy wine, and of thine oil, and the firstlings, of thy herds and of thy flocks; that thou mayest learn to fear the Lord thy God always" (Deut. 14:23). The object of all these ceremonies is now clear. The reason why we are not allowed to prepare [for common use] the anointing oil and the incense (ibid. ver. 32, 38) is obvious; for when the odour [of the oil and incense] is perceived only in the Sanctuary, the desired effect is great: besides [if it were allowed for every one to prepare the anointing oil], people might anoint themselves therewith and imagine themselves distinguished; much disorder and dissension would then follow. It is clear that when the ark was carried on the shoulder, and was not put on a waggon, it was done out of respect towards it, and also to prevent its being damaged in its form and shape; even the staves were not moved out of the rings, for this reason. In order that the form of the ephod and the breastplate should not be spoiled, they were never separated. The garments were also entirely woven and not cut, in order not to spoil the work of the weaving. Those that ministered in the Temple were strictly prohibited to interfere with each other's work; for if in public duties and offices, each one would not have assigned to him his particular task, general carelessness and neglect would soon be noticed. It is evident that the object of giving different degrees of sanctity to the different places, to the Temple mount, the place between the two walls, to the Hall of women, to the Hall, and so on up to the Most Holy, was to raise the respect and reverence of the Temple in the heart of every one that approached it. We have thus described the reason of all precepts of this class.

המצוות הכלולות בקבוצה העשירית הן אשר מנינו בהלכות בית הבחירה והלכות כלי המקדש והעובדים בו והלכות ביאת המקדש. כבר הודענו את התועלת שבקבוצה זאת באופן כללי. ידוע שעובדי עבודה זרה היו פונים לבנות מקדשיהם ולהציב את צורותיהם במקום הגבוה ביותר שהיו מוצאים שם על ההרים הרמים (דברים י"ב). לכן הבדיל אברהם אבינו את הר המוריה, בשל היותו ההר הגבוה ביותר שם, והכריז שם את ייחוד ה'. הוא ייחד את כיוון התפילה והגדיר אותו מערבה בדיוק, מפני שקודש הקדשים במערב. זאת היא משמעות דברם שכינה במערב. (החכמים) ז"ל הבהירו בגמרא יומא שאברהם אבינו הגדיר את כיוון התפילה, כלומר, בית קודש הקדשים. לדעתי הטעם לזאת הוא שהדעה המקובלת בזמן ההוא היתה לעבוד לשמש ושהוא אלוה, ובלי ספק האנשים כולם פנו מזרחה. לכן פנה אברהם אבינו מערבה בהר המוריה, כלומר, במקדש, כדי שיפנה עורף לשמש. הלא תבין מה עשו ישראל כאשר פרקו עול, כפרו וחזרו אל אותן דעות קדומות פסולות: אחריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש (יחזקאל ח'). הבן אפוא את הדבר המופלא הזה! כמו כן אין לי ספק שהמקום שאותו בחר אברהם בהתגלות היה ידוע למשה רבנו, ולרבים, מפני שאברהם ציווה להם שזה יהיה בית עבודת האל, כמו שהבהיר המתרגם: ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא ואמר קדם ה' הכא יהון פלחן דריא [בכן יתאמר ביומא הדין בטורא הדין אברהם קדם ה' פלח]. ומה שהוא לא נזכר במפורש ובפרט בתורה, אלא ברמז ונאמר: [המקום] אשר יבחר ה' [אלהיך לשום שמו שם] (דברים י"ב) - לכך יש, לדעתי, שלושה נימוקים-של-חוכמה: האחד, שהאומות לא תחזקנה בו ולא תילחמנה עליו מלחמה קשה, כאשר תדענה שהמקום הזה הוא תכלית התורה בארץ. השני, שלא ישחיתוהו אלה שעתה הוא בידיהם ויחריבוהו ככל יכולתם. והשלישי - והוא החזק שבהם - שלא יבקש כל שבט שיהיה זה בנחלתו וישתלט עליו, ותארע בו מחלוקת ומלחמת אחים כמו שאירע כשביקשו את הכהונה. לכן בא הציווי שלא ייבנה בית הבחירה אלא לאחר הקמת מלך, כדי שהשליטה תהיה בידי אחד ויתבטל המאבק, כמו שהבהרנו בספר שופטים. ידוע שהללו היו בונים מקדשים לכוכבים ומציבים באותו מקדש את הצורה שהוסכם לעובדה, כלומר, צורה המיוחסת לכוכב כלשהו או לחלק מגלגל. לכן נצטווינו אנו לבנות לו יתעלה מקדש ולהפקיד בו את הארון אשר בו שני הלוחות הכוללים אנוכי [ה' אלהיך...] (שמות כ', ; דברים ה') ולא יהיה לך [אלהים אחרים על פני] (שמות כ', ; דברים ה'). וידוע שהיסוד של אמונה בנבואה קודם לאמונה בתורה. לולא היה נביא לא היתה תורה. אל הנביא אין ההתגלות באה אלא באמצעות המלאך: ויקרא מלאך ה' (בראשית כ"ב), ויאמר לה מלאך ה' (שם, ט"ז, ; ; ). וזה רב מספור. אפילו תחילת נבואתו של משה רבנו היתה במלאך: וירא אליו מלאך ה' בלבת אש. התברר אפוא שהאמונה במציאות המלאכים קודמת לאמונה בנבואה, והאמונה בנבואה קודמת לאמונה בתורה. ומכיוון שהצאביה לא ידעו את מציאות האלוה יתגדל ויתעלה וסברו שהנמצא הקדום אשר לא יחול בו העדר כלל הוא הגלגל וכוכביו, ושכוחות שופעים ממנו על הפסילים ועל כמה עצים, כלומר, האשרות, הם סברו שהפסילים והעצים הם המשרים השראה על הנביאים והם הפונים אליהם בדיבור בהתגלות ומלמדים אותם מה מועיל ומה מזיק, כמו שהבהרנו לך מתפישותיהם באשר לנביאי הבעל ונביאי האשרה. מכיוון שהתבררה האמת לחכמים ונודע בהוכחה מופתית שיש נמצא שאינו גוף ולא כוח בגוף והוא האלוה האמיתי, והוא אחד, ושיש גם נמצאים אחרים נבדלים שאינם גופים, והם אשר מציאותו יתעלה שפעה עליהם, והם המלאכים, כמו שהבהרנו, וכל הנמצאים האלה הם מחוץ לגלגל וכוכביו - ידוע בוודאות שמלאכים אלה הם המשרים באמת התגלות על הנביאים, ולא הפסילים והאשרות. התברר אפוא במה שהקדמנו שהאמונה במציאות המלאכים באה בעקבות האמונה במציאות האלוה ושמתוך כך אפשריות הנבואה והתורה. לכן, לחיזוק האמונה בעיקר זה ציווה יתעלה שיעשו על הארון צורת שני מלאכים כדי שמציאות המלאכים תהיה איתנה באמונת ההמון, שזאת דעה נכונה, שנייה לאמונה במציאות האלוה, והיא עיקרון לנבואה ולתורה ומבטלת עבודה זרה, כמו שהבהרנו. ולו היתה צורה אחת, כלומר, צורת כרוב אחד, היתה בכך התעיה והיו חושבים שזאת צורת האלוה שאותו עובדים, כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה, וכן (היו עשויים לחשוב) שהמלאך הוא פרט אחד, מה שהיה מביא במידת-מה לאמונה בשתי רשויות. ומכיוון שנעשו שני כרבים (שמות ל"ז) עם האמירה המפורשת ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו'), התאפשר ביסוס הדעה שהמלאכים נמצאים ושהם מרובים, והושג ביטחון שלא יטעו לחשוב שהם אלוה שכן האלוה אחד והוא ברא את הריבוי הזה. אחרי-כן הוצבה נכחו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית, שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושה רושם גדול על הנפש, והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו. הוא אמר: [את שבתתי תשמרו] ומקדשי תיראו (ויקרא י"ט). הוא כרך זאת בשמירת שבת כדי להדגיש את יראת המקדש. הצורך במזבח הקטורת ובמזבח העולה וכלי הקיבול שלהם ברור. אבל איני יודע טעם לשולחן והיות הלחם עליו תמיד. עד היום לא מצאתי למה לייחס אותו.

Ramban Shemot 25:30רמב"ן שמות כ"ה:ל'

לחם פנים – שיש לו פנים רואים לכאן ולכאן לצדי הבית מזה ומזה ונותן ארכו לרחבו של שולחן וכותליו זקופין כנגד שפת השלחן, לשון רש"י. ולשון המשנה (במנחות צו.) בן זומא אומר לחם פנים, שהיו לו פנים. אבל כל זה יהיה לדברי האומר (שם צד:) כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה, אבל לדברי האומר (שם) כמין ספינה רוקדת, אינו כן. ור"א אמר שנקרא לחם פנים בעבור לפני תמיד: ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני (כאן), תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר (משלי י':כ"ב), כענין שנאמר (לעיל כ':כ"ד) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך וכבר רמזתי בו (שם ג'): חכמת – המנורה בגביעיה וכפתוריה ופרחיה מאין תמצא, ונעלמה מאד (איוב כח כ–כא), אבל היותה מקשה בששה קנים יוצאין מן השביעי ועליהם נר אלהים, ומאירים כלם אל עבר פניה (להלן פסוק ל"ז), כל זה תוכל להבין מדברינו שכתבנו במקום אחר וזה מאמרם (במנחות כט.) שנתקשה משה במנורה.

Abarbanel Shemot 25:23אברבנאל שמות כ"ה:כ"ג

(כג) ועשית שלחן וגו' עד ועשית מנור'. לפי שנעש' המשכן בדמיון מקדש מלך רב ובית מלכות. לכן יחד הדביר שהוא קדש הקדשים כדמיון הבית הפנימי החדר המיוחד למלך אשר לו שם ארגז ממונו וארון חפציו שלא נמסרו מפתחותיו לשליח ואחרי הדבי' הקדוש ומקוד' ההוא המיוחד למלך לבדו שלא יכנס בו אדם היה ההיכל והוא בית מושבו אש' שם שלחן המלך וכסא והמנור' ושם יכנסו משרתיו ועבדיו לעובדו כי היה השולחן כשולחן המלך בעושר ובמעל' רמה והמנור' נגד ומזבח הקטרת היה במקום כסא מלכותו. ולכן היו מקטירים שם קטרת סמים בבקר ובערב דמיון מה שיעשו למלכים בעת מאכלם שתי פעמים ביום בבקר ובערב. והנה היה השולחן גם כן מעצי שטים כדי שיהי' נקל לשאת אותו. והיה אמתים ארכו כאלו יאכל עליו אדם אחד בלבד. כי רוחב האד' הוא אמה. ונשאר חצי האמ' מזה וחצי האמ' מזה לשתי מערכו' הלחם. אחד בקצה האחד וישאר מקום פנוי לאכול שמה. והיו כל אחת משתי המערכות שש חלות לחם כנגד ששת הימים שהי' המן יורד לישראל שצריך לחם אחד בבקר לכל אחד מהם ולחם אחד בערב. והיו י"ב לחם בששת ימים אך ביום השבת יערכנו הכהן לפני ה' מפני שלא היה יורד בו לחם מן השמים. והיה השלחן אמה רחבו כדי שיהי' המקו' הנשאר פנוי לפני האוכל אמה על אמה. והיה אמה וחצי קומתו כדי שיהי' השולחן בקומת האדם עד טבורו כי קומת כל אדם ג' אמות. ומן הרגלים אשר בארץ עד הטבור הם אמה וחצי האמה. ומזה תדע שלא בחר הקדוש ברוך הוא שיהי' שולחנו נמוך ועל פני הארץ כמו שאוכלי' בני קדר. אלא שיהי' השולחן גבוה מן הארץ כמנהג היום באלו הארצות האוכלים על שולחנו' גבוהים וכל שכן הגדולים והמלכים מהם. כי הוא באמת המנהג המשובח והמתיחס אל הכבוד ואמר וצפית אותו זהב טהור ר"ל שיהי' השולחן כלו בעליון ובתחתון כל העץ מצופה מכל צד מזהב טהור מזוקק שאין סיגים מעורבים בו. ואמר ועשית לו מסגרת וגו' להגיד שבעליון השולחן מצד חוץ יעשה זר אחד סביבו ולפנים מן הזר יעשה המסגרת מעצי שטים ורוחב טפח מכל צד. ועוד יעשה זר אחד סביב למסגרת. ואין ספק שהיה גם כן מצופ' זהב והיה החיצון כדי שהמסגרת אשר עליו יהיה קיום במקומו ולא יזוז ולא יפול. והיה המסגרת והזר הפנימי שאחריו כדי שלא יזוז לחם הפנים מהמערכ' ולא יפול לכאן ולכאן.

Abarbanel Shemot 25אברבנאל שמות כ"ה

ואחר הפרוכת היה ההיכל שהוא מחיצ' אחרת והיו בו ג' כלים והם השולחן והמנור' ומזבח הקטרת לרמוז ששומר התור' והמצות ומקיים אותם לשמ' אף על פי שהוא לא יעבוד לו מפני השכר. הנה הקדוש ברוך הוא לא יקפח שכ' פעולותיו ושג' מיני השכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמי'. הא' השכר הגופני עושר והכבוד כי לא יעזוב את חסידיו וכמ"ש ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ואמר שלמה בחכמתו על התורה אורך ימים בימינה בשמאל' עושר וכבוד. ולזה היה רומז השולחן ועליו לחם הפנים ונאמר בו לחם פנים לפני תמיד ר"ל שכבודו ועושרו יהיה עליו בהשגחתו ית'. והנה היה השולחן זהב טהור לרמוז אל העוש' והיו לשולחן רגלי' וכלי' מכלים שוני' מנקיותיו וכפותיו קערותיו כלם זהב לרמוז הכבוד. כי השולחן מורה על הגדול' והכבוד. והיה בשולחן מסגרת וזר זהב לרמוז אל הכבוד. כי גם בטובות הזמניות האלה פעמים הדבר סגור ומסוגר מדוע דרך רשעים צלחה ויש צדיק אובד בצדקו. והיו על השלחן י"ב חלות לחם אם לרמוז לי"ב שבטי ישראל שיזכו בזה או לשנים עשר חדשי השנה שכן יהיה תמיד כפי' יוסיפון או לרמוז לי"ב מזלות שיחייבו כן תמיד ברצות השם. והיו מנקיות זהב מונחות בין החלות להורות על הכבוד והמעלה. והיו שם ב' כפות הלבונה לרמוז על השם הטוב. הרי לך מבואר שהכלי הא' מן ההיכל שהוא השולחן היה לרמוז המין הא' מהשכר. והשכר הב' אשר יתן השם לאוהבי שמו הוא החכמה והמדע. כי אם בתורת ה' חפצו יחכם ויבין דבר מתוך דבר ויתגלו לו תעלומות חכמה שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ובשמירת מצותיו חכמתו מתקיימת. והמנורה היתה רומזת לזה המין הב' מהשכר המתחייב משמירת התורה שהוא שכר נפשיי. לפי שנר ה' נשמת אדם והיו שבעת הנרות שבמנור' רומזי' אל שבע החכמות שכלם ימצאו בתורת האלהים. והיו הנרות כלם פונות אל הנר האמצעי הנקרא נר מערבי והוא היה פונה אל קדש הקדשים לרמוז שהחכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון. והיתה המנורה זהב כלה. להורות על מעלת החכמ' וקיומה לעד ושלא ימצאו בה דעות זרות ובלתי מסכימות אל הדת כי היא כולה זהב טהור. ולזה היה מעריך אותם אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה' לרמוז שהם ילמדו את העם להועיל כי הם אנשי חיל יראי אלהים ויערכו וילמדו את החכמות לפני ה' ר"ל מסכימות לדעת התור' והיו במנור' גביעים כפתורים ופרחים לרמוז אל הסתעפות החכמות והידיעות כלם אלו מאלו והיות זאת החכמה הכנה לזאת. והיתה המנור' מקשה כלה וככר זהב טהור יעשה אותה. לפי שהחכמות בצד מה יתאחדו כלם להיותו כפי הנמצא והנמצא כלו כאיש אחד ולכך אמר שלמה חכמות בחוץ תרונה וגו' (משלי ט') חכמות נשים בנתה ביצה חצבה עמודי' שבעה. כי החכמ' כלה אחת היא כמו שהבית הוא בנין אחד בכללו. אלא שנחלק' לשבע' חלקים למספר חלופי הנושאי' אשר התחלק' אליהם מצד דרושיה עד שלזה נקראו שבע חכמות וכמ"ש שלחה נערותי' תקרא וזה ענין המנור' בעצמ' שהיתה כלה מקשה אחת היא ונחלקה לז' קנים היוצאים ממנה וכמה רמזים עשו חכמי הדורות בענין המנורה. ומה שזכרתי פה הוא היותר מתישב אצלי בה הרי לך רמזי הכלי הב' שהוא המנורה כנגד המין הב' מהשכר המגיע מהתור'. והשכר הג' האחרון הנמשך משמירת התור' הוא ההשארות הנפשיי הבא לאד' אחר המות לאור באור החיים וכמאמר האשה החכמ' (שמואל א' כ"ה כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. ולרמוז לזה היה מזבח הקטרת בהיכל שהיה ענינו העלות העשן למעלה רמז לנפש הצדקת העול' היא למעלה והיה המזבח הזה מכוון לנכח קדש הקדשים ולא מדובק עם השולחן ולא עם המנורה. לרמוז שההשארו' הנפשיי אינו נקנה ברבוי העושר והכבוד הנרמז בשולחן ולא בקנין החכמות המחקריות כי אם באמצעות התורה והוא ההתאחדו' האמתי עם הכרובים פורשי כנפים למעלה. וכבר ביאר הרב האלהי הר' יוסף שם טוב זצ"ל אשר שמעתי בבחרותי חכמה מפיו בהרב' ממאמריו. והוכיח איך מדברי אריסט"ו ומפרשיו לא יתחייב שהנפש תשאר נצחיית אחר המות בעבור החכמ' כי היא עם היותה לדעתו הצלחת האדם ענינה כענין הכבוד שהוא נבחר לעצמו. אבל לא שישאר נצחיי אחרי המות ושאין לנו ראיה ולא מופ' על ההשארו' הנפשיי ולא דרך לקנותו אלא באמצעו' ידיעת התורה וקיום מצותיה ומה יפו דבריו בזה דברי פי חכם חן. יעויינו דבריו בפי' אפשרות הדבקות ובמאמ' כבוד אלהי' כי הוא דרוש נכבד ומעולה מאד ביארו שם בשרשיו. ולהיו' השכר הזה יותר יקר ועליון היה הכהן הגדול ביו' הצו' הנבחר בהכנסו לקדש הקדשי' מוליך שם הקטר' ומניחו לפני הארון והכרובי' כאו' שובי נפשי למנוחייכי. והיה הקטר' עוצר המגפ' כי ההשארו' הנפשיי הנצחי ובזה המית' הגופנית ויעצור צער' ולזה היה הכ"ג מקטיר בבק' ובערב במזבח זה נאמר בו קטר' תמיד לפני ה' קדש קדשי' הוא לה' כי הבקר והערב הם רמז לחיי' ולמו'. והיה ההשארו' לפני ה' מפני נצחיותו והיה קדש קדשי' להיותו דבר אלהי' רוחני ושכר טהור ועליון כשכלים הנבדלים ולכך לא נאמ' כזה לא בשולחן ולא במנור'. והנה היה מזבח זה זהב להורו' על מעלתו ונצחיותו. האמנם היה מצופ' על עץ לרמוז שבאמצעות המעשים הגשמיי שהם דברי' נפסדים כעץ יגיע האדם אל ההשארו' הנצחיי הנרמז בזהב. ובסדר אח"מ אצל הקטר' אזכור בו דעת אחר. ואמנ' למה לא צוה כאן בפ' תרומה על מזבח הקטר' אצל השולחן והמנו' וצוה עלי' בסוף סדר תצוה יתבא' סבתו אח"ז. הנה ביארתי רמז ג' הכלים הקדושי' שהיו בהיכל ה' המחיצ' האמצעי' מהמשכן.

Seforno Shemot 25:23ספורנו שמות כ"ה:כ"ג

ועשית שלחן, after the Ark, which symbolised God’s throne on earth, as expressed by the words ונועדתי לך שם, “I will designate this for My meeting place with you,” (verse 22) had been completed, God commanded the construction of the Table and the Lamp stand, essential furnishings for a guest room, as we know from King II 4,10 where the lady in Shunem, planning to provide private accommodation for the prophet Elisha who was her frequent guest, discusses such details with her husband. According to our sages in Yuma 72 the crown-like border surrounding the surface of the table symbolised the crown of the kingdom of God. A king’s task in administering the affairs of state is divided into two aspects. 1) He must dispense justice, or appoint people who see to it that justice is dispensed. 2) He must concern himself with the defense of the realm, again, either personally, or by delegating his authority to loyal experts. This is how the people requesting that Samuel appoint a king for them defined the king’s duties in Samuel I 8,20. Accordingly, the table actually had two “crowns.” (this exegesis differs from that of Rashi who holds that there was only one such “crown.”) One of the “crowns” is for the table as such, the table symbolising the physical nourishment of the people and the general conduct of its affairs, the second symbolises an “enclosure, security fence,” מסגרת, a defensive system against harm to the people from whatever source, signaling that any attacker will not only be repelled but will be crushed.

וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן – אַחַר מַעֲשֵׂה הָאָרוֹן, שֶׁהָיָה כִּדְמוּת כִּסֵּא לַשְּׁכִינָה, כְּאָמְרוֹ "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם" (פסוק כ"ב), צִוָּה עַל שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה, כְּמִנְהָגָם לִפְנֵי הַשָּׂרִים, כְּעִנְיַן הַשּׁוּנַמִּית בְּאָמְרָהּ "וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מלכים ב ד':י'). וּבִהְיוֹת זֶה הַשֻּׁלְחָן מוֹרֶה עַל כֶּתֶר מַלְכוּת, כְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְעִנְיַן הַמֶּלֶךְ בְּהַנְהָגַת הַמְּדִינָה הוּא עַל ב' פָּנִים: הָאֶחָד בְּעִנְיַן הַמִּשְׁפָּט וְזוּלָתוֹ מִסִּדְרֵי הַמְּדִינָה, וְהַשֵּׁנִי לְהָגֵן עַל הַמְּדִינָה מִכָּל צַר וְאוֹיֵב, כְּאָמְרוֹ "וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵינוּ" (שמואל א ח':כ'), הוּשְׂמוּ בַּשֻּׁלְחָן שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָָד מֵהֶם לַשֻּׁלְחָן עַצְמוֹ, הַמּוֹרֶה עַל פַּרְנָסַת הַמְּדִינָה וְסִדּוּר עִנְיָנֶיהָ, וְהַשֵּׁנִי לַמִּסְגֶּרֶת, הַמּוֹרֶה הֱיוֹת סוֹגֵר בַּעֲדָהּ מִכָּל מַזִּיק וְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם (ע"פ תהלים ח':ג').