Purpose of the Shulchan and Lechem HaPanim/5

EN/HEע/E

Purpose of the Shulchan and Lechem HaPanim

Sources

Bereshit 26:28-31בראשית כ״ו:כ״ח-ל״א

(28) And they said: 'We saw plainly that the Lord was with thee; and we said: Let there now be an oath betwixt us, even betwixt us and thee, and let us make a covenant with thee; (29) that thou wilt do us no hurt, as we have not touched thee, and as we have done unto thee nothing but good, and have sent thee away in peace; thou art now the blessed of the Lord.' (30) And he made them a feast, and they did eat and drink. (31) And they rose up betimes in the morning, and swore one to another; and Isaac sent them away, and they departed from him in peace.

(כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה י"י עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ. (כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ י"י. (ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. (לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם.

Bereshit 31:44-54בראשית ל״א:מ״ד-נ״ד

(44) And now come, let us make a covenant, I and thou; and let it be for a witness between me and thee.' (45) And Jacob took a stone, and set it up for a pillar. (46) And Jacob said unto his brethren: 'Gather stones'; and they took stones, and made a heap. And they did eat there by the heap. (47) And Laban called it Jegar-sahadutha; but Jacob called it Galeed. (48) And Laban said: 'This heap is witness between me and thee this day.' Therefore was the name of it called Galeed; (49) and Mizpah, for he said: 'The Lord watch between me and thee, when we are absent one from another. (50) If thou shalt afflict my daughters, and if thou shalt take wives beside my daughters, no man being with us; see, God is witness betwixt me and thee.' (51) And Laban said to Jacob: 'Behold this heap, and behold the pillar, which I have set up betwixt me and thee. (52) This heap be witness, and the pillar be witness, that I will not pass over this heap to thee, and that thou shalt not pass over this heap and this pillar unto me, for harm. (53) The God of Abraham, and the God of Nahor, the God of their father, judge betwixt us.' And Jacob swore by the Fear of his father Isaac. (54) And Jacob offered a sacrifice in the mountain, and called his brethren to eat bread; and they did eat bread, and tarried all night in the mountain.

(מד) וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. (מה) וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה. (מו) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל. (מז) וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. (מח) וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד. (מט) וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף י"י בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ. (נ) אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. (נא) וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ. (נב) עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה. (נג) אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. (נד) וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכׇל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר.

Shemot 24:3-11שמות כ״ד:ג׳-י״א

(3) And Moses came and told the people all the words of the Lord, and all the ordinances; and all the people answered with one voice, and said: 'All the words which the Lord hath spoken will we do.' (4) And Moses wrote all the words of the Lord, and rose up early in the morning, and builded an altar under the mount, and twelve pillars, according to the twelve tribes of Israel. (5) And he sent the young men of the children of Israel, who offered burnt-offerings, and sacrificed peace-offerings of oxen unto the Lord. (6) And Moses took half of the blood, and put it in basins; and half of the blood he dashed against the altar. (7) And he took the book of the covenant, and read in the hearing of the people; and they said: 'All that the Lord hath spoken will we do, and obey.' (8) And Moses took the blood, and sprinkled it on the people, and said: 'Behold the blood of the covenant, which the Lord hath made with you in agreement with all these words.' (9) Then went up Moses, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; (10) and they saw the God of Israel; and there was under His feet the like of a paved work of sapphire stone, and the like of the very heaven for clearness. (11) And upon the nobles of the children of Israel He laid not His hand; and they beheld God, and did eat and drink.

(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י וְאֵת כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה. (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַי"י פָּרִים. (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת י"י עִמָּכֶם עַל כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.

Shemot 25:23-30שמות כ״ה:כ״ג-ל׳

(23) And thou shalt make a table of acacia-wood: two cubits shall be the length thereof, and a cubit the breadth thereof, and a cubit and a half the height thereof. (24) And thou shalt overlay it with pure gold, and make thereto a crown of gold round about. (25) And thou shalt make unto it a border of a handbreadth round about, and thou shalt make a golden crown to the border thereof round about. (26) And thou shalt make for it four rings of gold, and put the rings in the four corners that are on the four feet thereof. (27) Close by the border shall the rings be, for places for the staves to bear the table. (28) And thou shalt make the staves of acacia-wood, and overlay them with gold, that the table may be borne with them. (29) And thou shalt make the dishes thereof, and the pans thereof, and the jars thereof, and the bowls thereof, wherewith to pour out; of pure gold shalt thou make them. (30) And thou shalt set upon the table showbread before Me always.

(כג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אׇרְכּוֹ וְאַמָּה רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. (כד) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב. (כה) וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב. (כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו. (כז) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן. (כח) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן. (כט) וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם. (ל) וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד.

Shemot 31:12-17שמות ל״א:י״ב-י״ז

(12) And the Lord spoke unto Moses, saying: (13) 'Speak thou also unto the children of Israel, saying: Verily ye shall keep My sabbaths, for it is a sign between Me and you throughout your generations, that ye may know that I am the Lord who sanctify you. (14) Ye shall keep the sabbath therefore, for it is holy unto you; every one that profaneth it shall surely be put to death; for whosoever doeth any work therein, that soul shall be cut off from among his people. (15) Six days shall work be done; but on the seventh day is a sabbath of solemn rest, holy to the Lord; whosoever doeth any work in the sabbath day, he shall surely be put to death. (16) Wherefore the children of Israel shall keep the sabbath, to observe the sabbath throughout their generations, for a perpetual covenant. (17) It is a sign between Me and the children of Israel for ever; for in six days the Lord made heaven and earth, and on the seventh day He ceased from work and rested.'

(יב) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי י"י מְקַדִּשְׁכֶם. (יד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כׇּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. (טו) שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַי"י כׇּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. (טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. (יז) בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה י"י אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

Shemot 37:10-16שמות ל״ז:י׳-ט״ז

(10) And he made the table of acacia-wood: two cubits was the length thereof, and a cubit the breadth thereof, and a cubit and a half the height thereof. (11) And he overlaid it with pure gold, and made thereto a crown of gold round about. (12) And he made unto it a border of a hand-breadth round about, and made a golden crown to the border thereof round about. (13) And he cast for it four rings of gold, and put the rings in the four corners that were on the four feet thereof. (14) Close by the border were the rings, the holders for the staves to bear the table. (15) And he made the staves of acacia-wood, and overlaid them with gold, to bear the table. (16) And he made the vessels which were upon the table, the dishes thereof, and the pans thereof, and the bowls thereof, and the jars thereof, wherewith to pour out, of pure gold.

(י) וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אׇרְכּוֹ וְאַמָּה רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. (יא) וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וַיַּעַשׂ לוֹ זֵר זָהָב סָבִיב. (יב) וַיַּעַשׂ לוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב וַיַּעַשׂ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב. (יג) וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתֵּן אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו. (יד) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת הָיוּ הַטַּבָּעֹת בָּתִּים לַבַּדִּים לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן. (טו) וַיַּעַשׂ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן. (טז) וַיַּעַשׂ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר עַל הַשֻּׁלְחָן אֶת קְעָרֹתָיו וְאֶת כַּפֹּתָיו וְאֵת מְנַקִּיֹּתָיו וְאֶת הַקְּשָׂוֺת אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר.

Vayikra 24:5-9ויקרא כ״ד:ה׳-ט׳

(5) And thou shalt take fine flour, and bake twelve cakes thereof: two tenth parts of an ephah shall be in one cake. (6) And thou shalt set them in two rows, six in a row, upon the pure table before the Lord. (7) And thou shalt put pure frankincense with each row, that it may be to the bread for a memorial-part, even an offering made by fire unto the Lord. (8) Every sabbath day he shall set it in order before the Lord continually; it is from the children of Israel, an everlasting covenant. (9) And it shall be for Aaron and his sons; and they shall eat it in a holy place; for it is most holy unto him of the offerings of the Lord made by fire, a perpetual due.'

(ה) וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת. (ו) וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי י"י. (ז) וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַי"י. (ח) בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי י"י תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. (ט) וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי י"י חׇק עוֹלָם.

Bemidbar 4:7במדבר ד׳:ז׳

And upon the table of showbread they shall spread a cloth of blue, and put thereon the dishes, and the pans, and the bowls, and the jars wherewith to pour out; and the continual bread shall remain thereon.

וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה.

Bemidbar 7:13-14במדבר ז׳:י״ג-י״ד

(13) and his offering was one silver dish, the weight thereof was a hundred and thirty shekels, one silver basin of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mingled with oil for a meal-offering; (14) one golden pan of ten shekels, full of incense;

(יג) וְקׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה. (יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת.

Bemidbar 28:3-7במדבר כ״ח:ג׳-ז׳

(3) And thou shalt say unto them: This is the offering made by fire which ye shall bring unto the Lord: he-lambs of the first year without blemish, two day by day, for a continual burnt-offering. (4) The one lamb shalt thou offer in the morning, and the other lamb shalt thou offer at dusk; (5) and the tenth part of an ephah of fine flour for a meal-offering, mingled with the fourth part of a hin of beaten oil. (6) It is a continual burnt-offering, which was offered in mount Sinai, for a sweet savour, an offering made by fire unto the Lord. (7) And the drink-offering thereof shall be the fourth part of a hin for the one lamb; in the holy place shalt thou pour out a drink-offering of strong drink unto the Lord.

(ג) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַי"י כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. (ד) אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. (ה) וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין. (ו) עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַי"י. (ז) וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַי"י.

Melakhim II 4:9-10מלכים ב׳ ד׳:ט׳-י׳

(9) And she said unto her husband: 'Behold now, I perceive that this is a holy man of God, that passeth by us continually. (10) Let us make, I pray thee, a little chamber on the roof; and let us set for him there a bed, and a table, and a stool, and a candlestick; and it shall be, when he cometh to us, that he shall turn in thither.'

(ט) וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. (י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה.

Bavli Yoma 72bבבלי יומא ע״ב:

א"ר יוחנן שלשה זירים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח שמא תאמר פחות הוא ת"ל (משלי ח':ט"ו) בי מלכים ימלוכו

Shemot Rabbah 34:2שמות רבה ל״ד:ב׳

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי (משנה אבות ד-יג): שְׁלשָׁה כְּתָרִים הֵם, כֶּתֶר מַלְכוּת וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר תּוֹרָה. כֶּתֶר מַלְכוּת, זֶה הַשֻׁלְחָן, דִּכְתִיב בּוֹ (שמות כה, כד): זֵר זָהָב סָבִיב. כֶּתֶר כְּהֻנָּה, זֶה הַמִּזְבֵּחַ, דִּכְתִיב בּוֹ (שמות ל, ג): זֵר זָהָב סָבִיב. וְכֶתֶר תּוֹרָה זֶה הָאָרוֹן, דִּכְתִיב בּוֹ (שמות כה, יא): זֵר זָהָב. לָמָּה נִכְתָּבִים זָר וְנִקְרָאִים זֵר, אֶלָּא לוֹמַר לָךְ אִם אָדָם זוֹכֶה נַעֲשִׂים לוֹ זֵר, וְאִם לָאו זָר. וּמִפְּנֵי מָה בְּכֻלָּן כְּתִיב (שמות כה, כד) (שמות ל, ג): וְעָשִׂיתָ לוֹ, וּבָאָרוֹן כְּתִיב (שמות כה, יא): וְעָשִׂיתָ עָלָיו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה מְעֻלָּה יוֹתֵר מִכֻּלָּן, זָכָה אָדָם לַתּוֹרָה כְּאִלּוּ זָכָה לְכֻלָּן.

Tanchuma Pekudei 2תנחומא פקודי ב׳

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ה' אָהַבְתִי מְעוֹן בֵּיתֶךָ (תהלים כו, ח), זֶה הַהֵיכָל שֶׁהוּא מְכֻוָּן בִּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁהַהֵיכָל שֶׁלְּמַטָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הֵיכָל שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות טו, יז).

Tanchuma Naso 11תנחומא נשא י״א

בּוֹא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ מִשְׁכָּן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, הֲרֵי מִקְדָּשִׁי בָּנוּי לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסֵּא כָּבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן (ירמיה יז, יב). וְשֵׁם הֵיכָל כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב, כ). וְשָׁם כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ בָּנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְּאוֹ (תהלים קג, יט). וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל (ישעיה ו, א). וּבִשְׁבִיל חִבַּתְכֶם, אֲנִי מֵנִיחַ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא מְתֻקָּן עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵרֵד וְאֶשְׁכֹּן בֵּינֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כט, מה). וּכְתִיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שם כה, ח). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, זֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה וְהִרְתִּיעַ לַאֲחוֹרָיו. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ: וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר (שם ל, יב). אָמַר מֹשֶׁה, מִי יוּכַל לִתֵּן כֹּפֶר נַפְשׁוֹ. עוֹר בְּעַד עוֹר וְכָל אֲשֶׁר לָאִישׁ וְגוֹ' (איוב ב, ד). וַעֲדַיִן אֵינוֹ מַגִּיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָח לֹא פָּדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ (תהלים מט, ח). וּכְתִיב: וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם (שם פסוק ט). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן. זֶה יִתְּנוּ (שמות ל, יג). אָמַר רַבִּי מֵאִיר, נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה וְאָמַר לֵיהּ: כָּזֶה יִתְּנוּ. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי (במדבר כח, ב), אָמַר מֹשֶׁה, מִי יוּכַל לְהַסְפִּיק לוֹ קָרְבָּנוֹת. אִם אָנוּ מַקְרִיבִים כָּל חַיְתוֹ יַעַר וְעוֹרְכִים כָּל עֲצֵי לְבָנוֹן, אֵינוֹ כְּדַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר, וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה (ישעיה מ, טז). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן. וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה (במדבר כח, ג), וְלֹא שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת, אֶלָּא אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַּבֹּקֶר וְאֶת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה, ח), אָמַר מֹשֶׁה, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מל"א ח, כז), וְאוֹמֵר: הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה' (ירמיה כג, כד), וְאוֹמֵר: הַשָּׁמַיִם כִּסְּאִי וְהָאָרֶץ הַדּוֹם רַגְלַי (ישעיה סו, א), וְאָנוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת לוֹ מִקְדָּשׁ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵינִי מְבַקֵּשׁ לְפִי כֹּחִי, אֶלָּא לְפִי כֹּחָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעוֹת (שמות כו, א). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, עָמְדוּ וְנִתְנַדְּבוּ בְּרָצוֹן וְעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן. כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, מִיָּד נִתְמַלֵּא הַמִּשְׁכָּן מֵאוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִכְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְגוֹ' (שם מ, לה). אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים, הֲרֵי הִגִּיעַ הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשֹּׁרָה שְׁכִינָה בֵּינוֹתֵינוּ. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 25:30תרגום ירושלמי (יונתן) שמות כ״ה:ל׳

And upon the table thou shalt set in order the interior bread before Me continually.

ותסדר על פתורא לחמא גוואה קדמי תדירא.

Midrash Aggadah (Buber) Shemot 27:1, #1מדרש אגדה (בובר) שמות כ״ז:א׳, פירוש א׳

ועשית את המזבח עצי שטים. וכל ענין המנורה והשלחן והמזבח והקרשים והאהל והיריעות וכל כלי המשכן מפני מה, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מלכי הגוים יש להם אהל ושלחן ומנורה ומקטר קטורת, וכן הוא תכסיסי המלוכה, כי כל מלך צריך לכך, ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך תכסיסי המלוכה, עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך, אמר להם בני אותם בשר ודם צריכים לכל זה, אבל אני איני צריך, כי אין לפני לא אכילה ולא שתייה, ואיני צריך מאור, ועבדי יוכיחו כי השמש והירח מאירים לכל העולם, ואני משפיע עליהם מאורי, ואני אשגיח עליכם לטובה בזכות אבותיכם. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אין אנחנו מבקשים את האבות, כי אתה אבינו, אברהם לא ידענו, וישראל לא הכירנו. אמר להם הקדוש ברוך הוא אם כן עשו מה שאתם חפצים, אלא עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם, ובנוהג שבעולם אם יהא לאדם בן כל זמן שהבן קטן אביו נותן דעתו עליו לסוך אותו לרחוץ אותו להאכילו ולהשקותו ולטענו על כתיפו עד שיגדל, וכיון שיגדל צריך להשרות את אביו בבית נאה, להתקין לו שלחן ומנורה, אף אתם הייתם במצרים קטנים, שנאמר כי נער ישראל ואוהבהו (הושע י"א א'), הרחצתי אתכם במים, שנאמר וארחצך במים (יחזקאל ט"ז ט'), האכלתי אתכם לחם ובשר, שנאמר בתת ה' לכם [בערב בשר לאכל ולחם בבוקר לשבוע] (שמות ט"ז ח'). השקיתי אתכם מים, שנאמר עלי באר ענו לה (במדבר כ"א י"ז), טענתי אתכם, שנאמר ואשא אתכם וגו' (שמות י"ט ד'), עכשיו שעמדתן על פרקיכן בנו לי בית, שנאמר ועשו לי מקדש (שם כ"ה ח'), ועשו מנורה, ועשו שלחן, ועשו מזבח מקטר קטרת: ועשית את המזבח...

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeot 3ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ג׳

והששי אולי יתמה ממעשה המשכן ויאמר: מה לבורא לאהל ולמסך, ולנרות מודלקות, ולקול נשמע לנגון, וללחם אפוי, ולריח טוב, ולמנחת סולת ויין ושמן ופירות, והדומה לזה? ואומר ובאלהים אעזר, כי אלה כלם מדרכי העבודה, לא מדרך הצורך. כי כבר דן לו השכל שאיננו צריך אל דבר, אבל צורך הכל אליו. אך כוון שיעבדוהו עבדיו מן הטוב שיש להם; והטוב מה שיש להם, הבשר והיין והסלת והקטרת והשמן והדברים הערבים, ויביאו מהם דבר מועט, כפי יכלתם, ויגמלם הוא בדבר רב כפי יכלתו, כמו שאמר (משלי ג' ט') כבד את ה' מהונך וגו' וימלאו אסמיך שבע וגומר. ויצילם מרעות שלא יצילם אחר מהם זולתו, בעבור העבודות ההם, כמו שאמר (תהלים נ' י"א) זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך וגו'. ויכבדו משכן האור ההוא, שנקרא שכינה, מממונם בזהב וכסף ובאבנים היקרים ושאר הדברים הנכבדים, ויגמלם על זה, שיראה להם הנבואה מן המשכן ההוא, כמו שאמר על המשכן (שמות כ"ט מ"ג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. וכן ישוב מקום לשמוע תפלת האומה וכל צרה שתמצאם, כאשר ספר שלמה בבנותו הבית משערי שמיעת התפלות, ואמר לו הבורא (מ"א ט' ג') שמעתי תפלתך ואת תחנתך אשר התחננת לפני.

Rashi Shemot 25:24-30רש״י שמות כ״ה:כ״ד-ל׳

(24) זר זהב A BORDER OF GOLD – a symbol of the royal crown, for the table is an emblem of wealth and greatness, as may be seen from the fact that people speak of one's "royal table" when they wish to state one i.e.ceedingly wealthy (cf. Yoma 72b). (25) מסגרת – Understand this as the Targum renders it: גדנפא, A RIM. The Sages in Israel are of different opinion as to what this מסגרת signifies. Some say it was on top all the way round the table like the vertical ledge that is on the edges of the table of noble men, whilst others say it was fixed beneath the table from leg to leg on the four sides of the table and that the table-top rested upon that ledge (cf. Menachot 96b and Sukkah 5a). ועשית זר זהב למסגרתו AND THOU SHALT MAKE A GOLDEN BORDER TO THE RIM THEREOF –This is the same border spoken of above (v. 24), and here i.e.plains to you that it was fixed to the rim. (27) לעמת המסגרת תהיין הטבעת OVER AGAINST THE RIM SHALL THE RINGS BE – inserted in the legs over against the extremities of the border. לבתים לבדים FOR PLACES FOR THE STAVES – These rings shall be receptacles in which to put the staves. לבתים means for the purpose of being (to serve as) receptacles for the staves, as the Targum has it: places for the staves. (28) ונשא בם – The word ונשא is a passive (Niphal) form; the meaning is: THAT THE TABLE MAY BE BORNE BY THEM. (29) ועשית קערתיו וכפתיו AND THOU SHALT MAKE THE DISHES THEREOF AND THE SPOONS THEREOF – קערתיו are the forms (moulds) that were made to fit the shape of the bread (Menachot 97a). The bread was shaped like a case broken open as regards two of its sides (two opposite sides of which have been removed; these are what we would call the front and the back). It had a bottom underneath, but no top, and this bottom was turned up on both ends to form, as it were, walls. On this account it was called לחם הפנים, "bread with faces" — because it had faces (surfaces) looking in both directions towards the sides of the House (the Sanctuary). The bread was placed lengthwise across the breadth of the table with its sides standing up exactly in a line with the edge of the table. There were made for it a golden mould and an iron mould: in the iron one it was baked, and when it was taken out from the oven it was put on the golden one until the next day, the Sabbath, when it was arranged on the table (the mould then being removed). This golden mould is here called קערה (Menachot 94a; cf. also Berliner's Rashi 2nd ed. p. 426). וכפתיו AND ITS SPOONS – ladles (or rather, cups with flat bottoms) in which the incense was put. There were two such vessels for the two handfuls of incense which was put upon the piles in which the loaves were arranged, as it is said, (Leviticus 24:7) "And thou shalt put pure frankincense upon each pile". וקשתיו – These had the form of halves of hollow canes which are split along their length (Menachot 96a). Articles similar to these were made of gold and three of them were set in a row above each loaf so that another loaf (that above it) should rest on top of the "canes"; thus they (these canes) separated one loaf from another so that air could enter between and they would not become mouldy (Menachot 97a). In the Arabic language anything hollow is called קסוא (and this corresponds to the root of this word, which therefore denotes something hollow). מנקיותיו – It is translated in the Targum by ומכילתיה "and the trestles (supports) thereof" (cf. Menachot 96a). According to him these were attachments to the table like a kind of golden pegs (pillars) standing on the floor and reaching in height far above the table up to the height of the pile of bread. They were notched in five places, one above the other, and the ends of the canes which were between one loaf and another were supported on these notches so that the weight of the upper loaves should not press heavily upon the lower ones in which event these would be broken. The word מכילתיה used by Onkelos as a rendering of מנקיותיו denotes "bearers;" it is of the same root as the verb in (Jeremiah 6:11) "I am weary to bear (הכיל) it." But as for the term מנקיות (which is a Piel of נקה and would denote "cleansers") I do not know how it is applicable to these attachments the purpose of which was not to keep the bread clean but merely to serve as supports for the canes. But there are some of the Jewish Sages who hold that קשתיו (connected with קשה "hard") are the pegs (or pillars) and they are so called because they served to keep it (the loaves) hard and firm, so that it should not break, whilst מנקיותיו are the "canes" which kept the bread clean so that it should not become mouldy. Onkelos, however, who translated מנקיותיו by מכילתיה understood it according to the opinion of him who holds that מנקיות were the supporting pillars (cf. Menachot 97a). אשר יסך בהן means BY WHICH THEY SHALL BE COVERED. It is of the קשות, the "canes," that the words אשר יסך are said, because these lay over it like a cover and a screen. Thus, too, in another passage (Numbers 4:7) it says, ואת קשות הנסך, "and the קשות for covering;" both words, יסך and הנסך, denote screening and covering. (30) לחם הפנים SHEW-BREAD (lit., bread of faces) – It was so called because it had "faces" (פנים) as I have explained (v. 29). The number of loaves and the way they were set in piles are fully explained in the Sidrah אמר אל הכהנים (Leviticus 24:5—9).

(כד) זר זהב – סימן לכתר מלכות, שהשלחן שֵם עושר וגדולה הוא כמו שאומרין שולחן מלכים. (כה) מסגרת – כתרגומו גדנפא, נחלקו חכמי ישראל בדבר יש אומרים למעלה היתה סביב לשולחן לבזבזין שבשפת שלחן שרים, ויש אומרים למטה היתה תקועה מרגל לרגל בארבע רוחות השלחן דף השולחן שוכב על אותה מסגרת. ועשית זר זהב למסגרתו – הוא זר האמור למעלה ופירש לך כאן שעל המסגרת היתה. (כז) לעמת המסגרת תהיין הטבעות – ברגלים תקועות כנגד ראשי המסגרת. לבתים לבדים – אותן הטבעות יהיו בתים להכניס בהן הבדים. לבתים – לצורך בתים. לבדים – כתרגומו אתרא לאריחיא. (כח) ונשא בם – לשון נפעל יהיה נשא בם את השלחן. (כט) ועשית קערתיו וכפתיו – קערותיו זה הדפוס שהיה עשוי כדפוס הלחם והלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה שולים לו מלמטה וקופל מיכאן ומכאן כלפי מעלה כמין כתלים, ולכך קרוי לחם הפנים שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן לצידי הבית רואין מזה ומזה, ונותן ארכו לרחבו של שלחן וכתליו זקופין כנגד על שפת השולחן והיה עשוי לו דפוס זהב ודפוס ברזל בדפוס ברזל הוא נאפה וכשמוציאו מן התנור נותנו בשל זהב עד למחר בשבת שמסדרו על השולחן ואותו דפוס קרוי קערה. וכפותיו – הן בזיכין שנותנין בהם לבונה שתים היו לשני קומצי לבונה שנותנין על שתי המערכות שנאמר ונתת על המערכת לבונה זכה (ויקרא כ"ד:ז'). וקשותיו – הן כמין חצאי קנים חלולים הנסדקין לאורכן, דוגמתן עשה של זהב ומסדר שלשה על ראש כל לחם שישב לחם האחד על גבי אותן הקנים ומבדילין בין לחם ללחם כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו ובלשון ערבי כל דבר חלול קרוי קסו"ה. ומנקיתיו – תרגומו ומכילתיה הן סניפין כמין יתידות זהב עומדין בארץ וגבוהין עד למעלה מן השלחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם, ומפוצלין ששה פצולין זה למעלה מזה וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פיצולין, כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו, ולשון מכילתיה, סובלותיו, כמו נלאיתי הכיל (ירמיהו ו':י"א), אבל לשון מנקיות איני יודע איך נופל על סניפין, ויש מחכמי ישראל אומרים קשותיו אילו סניפין שמקישין אותו ומחזיקין אותו שלא ישבר, ומנקיותיו אילו קנים שמנקין אותו שלא יתעפש, אבל אונקלוס שתירגם ומכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות הן סניפין. אשר יוסך בהן – אשר יכוסה בהם. ועל קשותיו הוא אומר אשר יוסך בהן שהיו עליו כמין סכך, וכן במקום אחר הוא אומר ואת קשות הנסך (במדבר ד':ז') וזה וזה יסך והנסך, לשון סכך וכיסוי הם. (ל) לחם פנים – שיהא לו פנים, כמו שפירשתי ומניין הלחם וסדר מערכותיו מפורשין באמור אל הכהנים.

R. Yosef Kara Shemot 25:37ר׳ יוסף קרא שמות כ״ה:ל״ז

על עבר פניה – המנורה היתה בדרום והשולחן בצפון ופי הנרות נוטות אל עבר פניה לצד צפון להדליק נוכח השלחן. (כ"י סנקט פטרבורג 118.1 בשם ר' יוסף)

Rashbam Shemot 25:29-30רשב״ם שמות כ״ה:כ״ט-ל׳

(29) קערותיו [YOU SHALL MAKE] ITS MOLDS: A frame shaped like a container that has been broken open [at the sides]; the bread was prepared in those molds. וכפותיו THE LADLES: The two vessels used for the frankincense [that was put onto the bread of display,] as it is written (Lev. 24:7), "With each row you shall place pure frankincense." קשותיו ומנקיותיו ITS PROPS AND ITS CLEANSERS: These items are explained in Menahot. The bread of display was placed (Lev. 24:6) "in two [vertical] rows, six [loaves] to a row," one on top of the other. The table had [vertical] prongs on either side of it. The PROPS (קשוות) were shaped like halves of reeds [split lengthwise] and they ran [horizontally] from one prong [on one side of the table] to another prong [on the opposite side of the table]. The loaves of bread rested on these PROPS. Similarly [there were props] between each of the six loaves of bread [that were stacked] one upon the other. That is why these PROPS are referred to in another passage (Num. 4:7) as "קשות הנסך," since they serve as coverings for the bread, [as they are placed] between the [vertically stacked] breads. אשר יוסך WITH WHICH IT [i.e. the bread] WAS COVERED: This refers to the PROPS (קשוות), as I explained. (30) לחם פנים THE BREAD OF DISPLAY: Following the plain meaning of Scripture, [לחם פנים means] a handsome bread, a bread that would be appropriate to serve to princes, as it is written (Lev. 24:5), "Take choice flour and bake of it [twelve loaves] ...." Furthermore, [the word פנים may be seen as referring to a choice portion, as] it is written (Gen. 43:34), "Portions were served them מאת פניו, and it is written (I Sam. 1:5), "To Hannah he would give one portion, אפיים – a choice one," a portion from the plate that was placed before Elkanah, for the choicest portions are given to the paterfamilias. [The verse in I Samuel continues] "Because Hannah was his favorite"; that is why he gave her אפיים, the choice portion. "But the LORD had closed her womb"; that is why he gave her only one portion, not two portions or more, as he gave to Peninah who had sons and daughters.

(כט) קערותיו – דפוס כעין תיבה פרוצה, לעשות בו הלחם. וכפותיו – לצורך שני בזיכי לבונה, כדכת' ונתת על המערכת לבונה זכה (ויקרא כ"ד:ז'). קשותיו ומנקיותיו – מפורשין במנחות (משנה מנחות י"א:ו'). לפי שהיה הלחם שתים מערכות שש המערכת (ויקרא כ"ד:ו') זה על גב זה, והיו מזלגות מכאן ומכאן לשולחן. וקשוות שהיו כחצאי קנים ממזלג למזלג, והלחם על הקשוות, וכן בין לחם ללחם ששה זה על זה. ולפיכך נקראין במקום אחר קשות הנסך (במדבר ד':ז'), שמסככין על הלחם בין לחם ללחם. אשר יסך – בקשוות, כמו שפירשתי. (ל) לחם פנים – לפי פשוטו: לחם הראוי לפני שרים, לחם נאה, כדכת' ולקחת סלת ואפית אותה וגו' (ויקרא כ"ד:ה'), וכת' וישא משאת מאת פניו אליהם (בראשית מ"ג:ל"ד). וכת' ולחנה יתן מנה אחת אפים (שמואל א א':ה') – חולק חד בחיר, מקערה של פני אלקנה, החשובה נותנים לפני בעל הבית, כי את חנה אהב – לכך אפים, חשוב, וי"י סגר רחמה – לכך מנה אחת, ולא שתים, ולא מנות הרבה כמו לפנינה שהיו לה בנים ובנות.

Rashbam Shemot 25:31רשב״ם שמות כ״ה:ל״א

ועשית מנורת YOU SHALL MAKE A LAMPSTAND: to provide light for the table, as it is written (26:35), "[place ...] the lampstand opposite the table."

ועשית מנורת וגו' – להאיר על השולחן, כדכת' ואת המנורה נכח השלחן (שמות כ"ו:ל"ה).

Rashbam Shemot 25:37רשב״ם שמות כ״ה:ל״ז

נרותיה ITS LAMPS: Luces in the vernacular, the place where one puts the oil and the wicks. והעלה AND HE: i.e. the priest, SHALL MOUNT ITS LAMPS. This refers to [all] seven lamps on the seven branches. והאיר על עבר פניה AND IT WILL GIVE LIGHT ON ITS FRONT SIDE: He should light the wicks [so that they give light] towards the עבר, i.e. opposite the front of the lampstand, towards the direction of the table, opposite the lampstand. As it is written (26:35), "[place] the lampstand opposite the table," and it is written (Num. 8:2), "let the seven lights throw their light forward toward the front of the lampstand." [This means] that all seven of the lamps should shine towards the front, in the direction of the table opposite.

נרותיה – לוצש בל'{עז}, שנותנים {שם} את השמן והפתילות. והעלה – הכהן, את נרותיה – שבעה על שבעה הקנים. והאיר על עבר פניה – ידליק הפתילות אל עבר מול {פני} המנורה, שזהו לצד השולחן שכנגדו, כדכת' ואת המנורה נוכח השולחן (שמות כ"ו:ל"ה). וכן כתוב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנירות (במדבר ח':ב'), שכל שבעתן מאירין לצד השולחן שכנגדו לפניה.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 25:29-30אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ה:כ״ט-ל׳

(כט) ועשית – מה שאמרו קדמונינו ידוע הוא. ומלת אשר יסך בהן – שבה אל וקשותיו, לא אל הקרובה אליה שהיא ומנקיותיו. וכמוהו משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהלים צ"ט:ו'), וכתוב, בעמוד ענן ידבר אליהם (תהלים צ"ט:ז'), שהם משה ואהרן ולא שמואל. והעד, כי במעשה הזכיר את הקשות אשר יסך בהן (שמות ל"ז:ט"ז). ועוד, ואת קשות הנסך (במדבר ד':ז'). ומלת נסך לטעמים רבים. לא יסכו לי"י יין (הושע ט':ד'), הפסל נסך חרש (ישעיהו מ':י"ט), ואני נסכתי מלכי (תהלים ב':ו'). אמר רב נתן בעל הערוך, כי הקשות דמות קנים, כי כן יקראו בלשון ישמעאל. והמגיד לו לא ידע לשון ערב, כי נלעג היה, כי הקנים יקראו קצב בצד"י ובי"ת. ויש שבוש בדברי הימים (דברי הימים א כ"ח:י"ז), שהזכיר תחת הקערות מזרקים, ותחת הכפות כפורים, והזכיר הקשות כאשר הם, ותחת המנקיות אמר מזלגות והכל זהב לצורך השלחן, אולי כלים אחרים היו שצוה דוד לשומם בשולחנות שיעשה שלמה, ואין ככה שולחן אהל מועד. (ל) ונתת – על דרך הפשט נקרא לחם הפנים בעבור פירוש שהוא אחריו. ומה שאמרו קדמונינו אמת הוא, כי הקערות כמו דפוס.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 25:29אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״ה:כ״ט

קערותיו – ידועות. {ו}כפתיו – כלי קטן, כטעם כף אחת מלאה קטרת (במדבר ז':י"ד). והיא צורת כף אדם. וקשותיו – הם הכוסות. וטעם אשר יסך בהן – שב אל הקשוות. [פיר' קשות חצי קנה חלול. וכן שנינו במסכת מנחות (השווה בבלי מנחות צ"ז.) כי הקשות כצורת חצי קנה חלולים היו.] והעד שאמר הכתוב ואת קשות הנסך (במדבר ד':ז'). ויש אומרין שקסת הסופר (יחזקאל ט':ב') מגזרת קשות הנסך, כי מצאנו שי"ן תחת הסמ"ך, כמו בשורי מהם (הושע ט':י"ב), ורבים כמוהם.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 25:23-30ר׳ יוסף בכור שור שמות כ״ה:כ״ג-ל׳

(כג) ועשית שולחן – דרך כבוד הוא שיהו עבדיו וכהניו אוכלים משולחנו. (כד) וצפית אותו זהב טהור – מלמעלה ומלמטה, ועדיין היה {עובי} עץ השולחן נראה. ולכך אמר: ועשית {לו} זר זהב – לכסות עובי העץ. והוא עשוי כמין זר, שנותנין סביב לשולחן כמו צרקלא בלעז, להבדיל. (כה) ועשית לו מסגרת – לתת על השלחן סביב שלא יפול הלחם אם יגעו בו (בבלי מנחות צ"ו:), ועובי המסגרת טפח, והיה מונח סביב דשפתי השלחן. ועשית זר זהב למסגרתו – ואם המסגרת של עץ, עשו לה כמין זר כפול מבחוץ ומבפנים למסגרת לכסותה, ועל שפתו לכסות עובי המסגרת. וכל דבר הסובב שהוא קצר וארוך קורא זר. ואותו זיר עשוי כמין תיק, טופח מכאן וטופח מכאן, והולך סביב סביב, והמסגרת נכנסת בתוך אותו תיק, ונמצאת כולה מכוסה זהב. וגם יש לפרש: כי המסגרת היתה כולה של זהב, והכי קאמר: ועשית זר זהב – שעשה טס רחב טפח סביב סביב, והכי קאמר: ועשית זר {זהב} למסגרתו – להיות מסגרתו. (כו) אשר לארבע רגליו – לארבע הפאות היו ארבע רגלים, ובין הרגלים ועובי השולחן, אמה וחצי, וזהו קומתו. (כז) לעומת המסגרת – אשמעינן שלא היו טבעות במסגרת, אלא לעומתם בעובי השולחן. (כט) ועשית קערותיו וכפותיו, וקשותיו ומנקיותיו – קערותיו – ללוש בהם את הלחם. כפותיו – לתת בהם הלבונה לתתה על גבי מערכת הלחם (ויקרא כ"ד:ז'), ונקטרת משבת לשבת, להיות ללחם לאזכרה. קשותיו – כלים שנותנין בהם מים ללוש הלחם, כדכתיב: ואת קשות הנסך (במדבר ד':ז'), שהיו מנסכין ממנו המים על גבי הסולת ללושו. קשות – לשון כלים כדאמרינן (משנה סנהדרין ט':ו') הגונב את הקסוה, ומפרשינן כלי שרת (בבלי סנהדרין פ"א), וכן תרגום אנקלוס: קסותיה. אשר יוסך בהן – שהיו מתקנין אותו בהם, כמו הפסל נסך חרש (ישעיהו מ':י"ט), ותיקן, להבדיל. ומנקיותיו – שהיו מנקין בהם את התנור מן הדשן, ומנקין בהם השולחן כששמין עליו הלחם, ומסדרין שש מכאן ושש מכאן, כדכתיב באמור אל הכהנים: שתים מערכות שש המערכת (ויקרא כ"ד:ו'). כל לחם ולחם היה משני עשרונים, כמו שתי מדות של פסח (ויקרא כ"ג:י"ג), והיה לחם גדול והדור לבוא לפני המלך. והיו מסדרין ששה לחמים זה אצל זה לארכו של שולחן, והשלחן היה ארכו למאן דאמר (בבלי מנחות צ"ו.) אמת כלים באמת בת ששה טפחים י"ב טפחים, ורוחב הלחם טפח, ועוביו טפח, דכתיב: לחם פנים, ואין פנים פחותין מטפח, נשארו ו' טפחים ריוח בין לחם ללחם, והיה בין לחם ללחם טפח, וחצי טפח לכאן, וחצי טפח לכאן, כי ה' אוירות בין שש לחמים. ולמאן דאמר אמת כלים בת ה' טפחים, היה אורך השלחן י' טפחים, ונשאר ד' טפחים בין לחם ללחם, וחצי טפח ויותר מעט, חצי טפח לכאן וחצי טפח לכאן. ומדרש אגדה כמו שפירש רש"י כי היו שלשה על שלשה. ומנקיות – סניפין. והקשות – חצי קנה, לתת זה על גב זה. וקשות הנסך – לשון סוכה (בבלי מנחות צ"ו, צ"ז.). והקערות לתת אותו בהם עד השבת, שהיו מסדרים אותו. ולחם הפנים – שהיו לו פנים, ועשוי כמין תיבה פרוצה (בבלי מנחות צ"ד:). ובע' פנים התורה נדרשת, ואני פירשתי אחר לשון המקרא העברי. ואמרו רבותינו (בבלי מנחות כ"ט.): סל{ו}קו כסדורו, וזהו נס גדול, דכתיב: חום ביום הלקחו (שמואל א כ"א:ז'), ואף לפי הפשט: נס הוא, ואם היה חום בסידורו, שהרי מבששי נעשה, והיה חום בשבת הסידור. ולפי הפשט: חום פרי"ש בלעז.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 30:1ר׳ יוסף בכור שור שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר קטורת – להקטיר עליו קטורת. מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא: כעין שעושין המלכים מוגמר לבשם, ומזבח העולה כגון בית המטבחים, ושולחן, ומנורה. והמטבחיים רחוק משכנו של מלך, והשולחן והמנורה והמוגמר קרוב יותר. ובית קדשי הקדשים – חדר המלך ומקום כסאו. ולא מפני שהקב"ה צריך לזה, כי לו כל חייתו יער, בהמה, ועוף, וכמו שנאמר אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ':י"ב). אלא שהקב"ה חפץ להצדיק את ישראל, וכמו שאמרו החכמים (משנה מכות ג':ט"ז): רצה המקום לזכות את ישראל, לפיכך הרבה תורה ומצות. ולכך שיכן שכינתו ביניהם – שתהא אימתו ויראתו עליהם, ותיקן שיקריבו לפניו קרבנות, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, תמידין ומוספין – לכפר עליהם. שכשאדם חוטא ורואה ויודע שנתכפר לו, ויודע שהוא נקי, נזהר יותר מלחטא ומללכלך עצמו בחט{א}. ואם לא ידע שמתכפר לו, וחוטא היום ולמחר, וסבור הריני מלוכלך בחטאים, שוב אינו נזהר על עצמו. וכן אמרו רבותינו (בבלי יומא פ"ו:): כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. ולכך קבע הקב"ה לישראל קרבנות להתכפר בהם, ויום הכפורים למחילה ולסליחה, שלא ירגילו לחטאים. משל לאדם שיש לו בגדים צחים נקיים ומלובנים, כל זמן שבגדיו מלובנים, הוא נזהר בהם מן הטיט ומן הליכלוך, וכיון שנתלכלכו, אינו נזהר בהם. ולכך צוה הקב"ה על העבודה ועל הקרבנות, וזהו שאמר שלמה: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט':ח').

Rambam Moreh Nevukhim 3:45רמב״ם מורה נבוכים ג׳:מ״ה

THE precepts of the tenth class are those enumerated in the laws on the Temple (Hilkot bet ha-beḥirah), the laws on the vessels of the temple and on the ministers in the temple [Hilkot kele ha-miḳdash veha-‘obedim bo]. The use of these precepts we have stated in general terms. It is known that idolaters selected the highest possible places on high mountains where to build their temples and to place their images. Therefore Abraham, our father, chose Mount Moriah, being the highest mount in that country, and proclaimed there the Unity of God. He selected the west of the mount as the place toward which he turned during his prayers, because [he thought that] the most holy place was in the West; this is the meaning of the saving of our Sages, "The Shekinah" (the Glory of God) is in the West" (B. T. Baba B 25a); and it is distinctly stated in the Talmud Yoma that our father Abraham chose the west side, the place where the Most Holy was built. I believe that he did so because it was then a general rite to worship the sun as a deity. Undoubtedly all people turned then to the East [worshipping the Sun]. Abraham turned therefore on Mount Moriah to the West, that is, the site of the Sanctuary, and turned his back toward the sun; and the Israelites, when they abandoned their God and returned to the early bad principles, stood "with their backs toward the Temple of the Lord and their faces toward the East, and they worshipped the sun toward the East" (Ezek. 8:16). Note this strange fact. I do not doubt that the spot which Abraham chose in his prophetical spirit, was known to Moses our Teacher, and to others: for Abraham commanded his children that on this place a house of worship should be built. Thus the Targum says distinctly, "And Abraham worshipped and prayed there in that place, and said before God, 'Here shall coming generations worship the Lord'" (Gen. 22:14). For three practical reasons the name of the place is not distinctly stated in the Law, but indicated in the phrase "To the place which the Lord will choose" (Deut. 12:11, etc.). First, if the nations had learnt that this place was to be the centre of the highest religious truths, they would occupy it, or fight about it most perseveringly. Secondly, those who were then in possession of it might destroy and ruin the place with all their might. Thirdly, and chiefly, every one of the twelve tribes would desire to have this place in its borders and under its control; this would lead to divisions and discord, such as were caused by the desire for the priesthood. Therefore it was commanded that the Temple should not be built before the election of a king who would order its erection, and thus remove the cause of discord. We have explained this in the Section on Judges (ch. xli.). It is known that the heathen in those days built temples to stars, and set up in those temples the image which they agreed upon to worship; because it was in some relation to a certain star or to a portion of one of the spheres. We were, therefore, commanded to build a temple to the name of God, and to place therein the ark with two tables of stone, on which there were written the commandments "I am the Lord," etc., and "Thou shalt have no other God before me," etc. Naturally the fundamental belief in prophecy precedes the belief in the Law, for without the belief in prophecy there can be no belief in the Law. But a prophet only receives divine inspiration through the agency of an angel. Comp. "The angel of the Lord called" (Gen. 22:15); "The angel of the Lord said unto her" (ibid. 16:11); and other innumerable instances. Even Moses our Teacher received his first prophecy through an angel. "And an angel of the Lord appeared to him in the flame of fire" (Exod. iii.). It is therefore clear that the belief in the existence of angels precedes the belief in prophecy, and the latter precedes the belief in the Law. The Sabeans, in their ignorance of the existence of God, believed that the spheres with their stars were beings without beginning and without end, that the images and certain trees, the Asherot, derived certain powers from the spheres, that they inspired the prophets, spoke to them in visions, and told them what was good and what bad. I have explained their theory when speaking of the prophets of the Ashera. But when the wise men discovered and proved that there was a Being, neither itself corporeal nor residing as a force in a corporeal body, viz., the true, one God, and that there existed besides other purely incorporeal beings which God endowed with His goodness and His light, namely, the angels, and that these beings are not included in the sphere and its stars, it became evident that it was these angels and not the images or Asherot that charged the prophets. From the preceding remarks it is clear that the belief in the existence of angels is connected with the belief in the Existence of God; and the belief in God and angels leads to the belief in Prophecy and in the truth of the Law. In order to firmly establish this creed, God commanded [the Israelites] to make over the ark the form of two angels. The belief in the existence of angels is thus inculcated into the minds of the people, and this belief is in importance next to the belief in God's Existence; it leads us to believe in Prophecy and in the Law, and opposes idolatry. If there had only been one figure of a cherub, the people would have been misled and would have mistaken it for God's image which was to be worshipped, in the fashion of the heathen; or they might have assumed that the angel [represented by the figure] was also a deity, and would thus have adopted a Dualism. By making two cherubim and distinctly declaring "the Lord is our God, the Lord is One," Moses clearly proclaimed the theory of the existence of a number of angels; he left no room for the error of considering those figures as deities, since [he declared that) God is one, and that He is the Creator of the angels, who are more than one. A candlestick was then put in front of the curtain, as a sign of honour and distinction for the Temple. For a chamber in which a continual light burns, hidden behind a curtain, makes a great impression on man, and the Law lays great stress on our holding the Sanctuary in great estimation and regard, and that at the sight of it we should be filled with humility, mercy, and softheartedness. This is expressed in the words, "And ye shall reverence my sanctuary" (Lev. 19:30), and in order to give these words more weight, they are closely joined to the command to keep the Sabbath. The use of the altar for incense and the altar for burnt-offering and their vessels is obvious; but I do not know the object of the table with the bread upon it continually, and up to this day I have not been able to assign any reason to this commandment.

המצוות הכלולות בקבוצה העשירית הן אשר מנינו בהלכות בית הבחירה והלכות כלי המקדש והעובדים בו והלכות ביאת המקדש. כבר הודענו את התועלת שבקבוצה זאת באופן כללי. ידוע שעובדי עבודה זרה היו פונים לבנות מקדשיהם ולהציב את צורותיהם במקום הגבוה ביותר שהיו מוצאים שם על ההרים הרמים (דברים י"ב). לכן הבדיל אברהם אבינו את הר המוריה, בשל היותו ההר הגבוה ביותר שם, והכריז שם את ייחוד ה'. הוא ייחד את כיוון התפילה והגדיר אותו מערבה בדיוק, מפני שקודש הקדשים במערב. זאת היא משמעות דברם שכינה במערב. (החכמים) ז"ל הבהירו בגמרא יומא שאברהם אבינו הגדיר את כיוון התפילה, כלומר, בית קודש הקדשים. לדעתי הטעם לזאת הוא שהדעה המקובלת בזמן ההוא היתה לעבוד לשמש ושהוא אלוה, ובלי ספק האנשים כולם פנו מזרחה. לכן פנה אברהם אבינו מערבה בהר המוריה, כלומר, במקדש, כדי שיפנה עורף לשמש. הלא תבין מה עשו ישראל כאשר פרקו עול, כפרו וחזרו אל אותן דעות קדומות פסולות: אחריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש (יחזקאל ח'). הבן אפוא את הדבר המופלא הזה! כמו כן אין לי ספק שהמקום שאותו בחר אברהם בהתגלות היה ידוע למשה רבנו, ולרבים, מפני שאברהם ציווה להם שזה יהיה בית עבודת האל, כמו שהבהיר המתרגם: ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא ואמר קדם ה' הכא יהון פלחן דריא [בכן יתאמר ביומא הדין בטורא הדין אברהם קדם ה' פלח]. ומה שהוא לא נזכר במפורש ובפרט בתורה, אלא ברמז ונאמר: [המקום] אשר יבחר ה' [אלהיך לשום שמו שם] (דברים י"ב) - לכך יש, לדעתי, שלושה נימוקים-של-חוכמה: האחד, שהאומות לא תחזקנה בו ולא תילחמנה עליו מלחמה קשה, כאשר תדענה שהמקום הזה הוא תכלית התורה בארץ. השני, שלא ישחיתוהו אלה שעתה הוא בידיהם ויחריבוהו ככל יכולתם. והשלישי - והוא החזק שבהם - שלא יבקש כל שבט שיהיה זה בנחלתו וישתלט עליו, ותארע בו מחלוקת ומלחמת אחים כמו שאירע כשביקשו את הכהונה. לכן בא הציווי שלא ייבנה בית הבחירה אלא לאחר הקמת מלך, כדי שהשליטה תהיה בידי אחד ויתבטל המאבק, כמו שהבהרנו בספר שופטים. ידוע שהללו היו בונים מקדשים לכוכבים ומציבים באותו מקדש את הצורה שהוסכם לעובדה, כלומר, צורה המיוחסת לכוכב כלשהו או לחלק מגלגל. לכן נצטווינו אנו לבנות לו יתעלה מקדש ולהפקיד בו את הארון אשר בו שני הלוחות הכוללים אנוכי [ה' אלהיך...] (שמות כ', ; דברים ה') ולא יהיה לך [אלהים אחרים על פני] (שמות כ', ; דברים ה'). וידוע שהיסוד של אמונה בנבואה קודם לאמונה בתורה. לולא היה נביא לא היתה תורה. אל הנביא אין ההתגלות באה אלא באמצעות המלאך: ויקרא מלאך ה' (בראשית כ"ב), ויאמר לה מלאך ה' (שם, ט"ז). וזה רב מספור. אפילו תחילת נבואתו של משה רבנו היתה במלאך: וירא אליו מלאך ה' בלבת אש. התברר אפוא שהאמונה במציאות המלאכים קודמת לאמונה בנבואה, והאמונה בנבואה קודמת לאמונה בתורה. ומכיוון שהצאביה לא ידעו את מציאות האלוה יתגדל ויתעלה וסברו שהנמצא הקדום אשר לא יחול בו העדר כלל הוא הגלגל וכוכביו, ושכוחות שופעים ממנו על הפסילים ועל כמה עצים, כלומר, האשרות, הם סברו שהפסילים והעצים הם המשרים השראה על הנביאים והם הפונים אליהם בדיבור בהתגלות ומלמדים אותם מה מועיל ומה מזיק, כמו שהבהרנו לך מתפישותיהם באשר לנביאי הבעל ונביאי האשרה. מכיוון שהתבררה האמת לחכמים ונודע בהוכחה מופתית שיש נמצא שאינו גוף ולא כוח בגוף והוא האלוה האמיתי, והוא אחד, ושיש גם נמצאים אחרים נבדלים שאינם גופים, והם אשר מציאותו יתעלה שפעה עליהם, והם המלאכים, כמו שהבהרנו, וכל הנמצאים האלה הם מחוץ לגלגל וכוכביו - ידוע בוודאות שמלאכים אלה הם המשרים באמת התגלות על הנביאים, ולא הפסילים והאשרות. התברר אפוא במה שהקדמנו שהאמונה במציאות המלאכים באה בעקבות האמונה במציאות האלוה ושמתוך כך אפשריות הנבואה והתורה. לכן, לחיזוק האמונה בעיקר זה ציווה יתעלה שיעשו על הארון צורת שני מלאכים כדי שמציאות המלאכים תהיה איתנה באמונת ההמון, שזאת דעה נכונה, שנייה לאמונה במציאות האלוה, והיא עיקרון לנבואה ולתורה ומבטלת עבודה זרה, כמו שהבהרנו. ולו היתה צורה אחת, כלומר, צורת כרוב אחד, היתה בכך התעיה והיו חושבים שזאת צורת האלוה שאותו עובדים, כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה, וכן (היו עשויים לחשוב) שהמלאך הוא פרט אחד, מה שהיה מביא במידת-מה לאמונה בשתי רשויות. ומכיוון שנעשו שני כרבים (שמות ל"ז) עם האמירה המפורשת ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו'), התאפשר ביסוס הדעה שהמלאכים נמצאים ושהם מרובים, והושג ביטחון שלא יטעו לחשוב שהם אלוה שכן האלוה אחד והוא ברא את הריבוי הזה. אחרי-כן הוצבה נכחו מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית, שנרות דולקים בו תמיד והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושה רושם גדול על הנפש, והרי יודע אתה שהתורה מדגישה את האמונה ברוממות המקדש ויראתו, כדי שתושג לאדם היפעלות של שפלות-ברך ושל קלות-ערך-עצמו בשעה שהוא רואה אותו. הוא אמר: [את שבתתי תשמרו] ומקדשי תיראו (ויקרא י"ט). הוא כרך זאת בשמירת שבת כדי להדגיש את יראת המקדש. הצורך במזבח הקטורת ובמזבח העולה וכלי הקיבול שלהם ברור. אבל איני יודע טעם לשולחן והיות הלחם עליו תמיד. עד היום לא מצאתי למה לייחס אותו.

Ramban Shemot 25:30רמב״ן שמות כ״ה:ל׳

לחם פנים – שיש לו פנים רואים לכאן ולכאן לצדי הבית מזה ומזה ונותן ארכו לרחבו של שולחן וכותליו זקופין כנגד שפת השלחן, לשון רש"י. ולשון המשנה (במנחות צו.) בן זומא אומר לחם פנים, שהיו לו פנים. אבל כל זה יהיה לדברי האומר (שם צד:) כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה, אבל לדברי האומר (שם) כמין ספינה רוקדת, אינו כן. ור"א אמר שנקרא לחם פנים בעבור לפני תמיד: ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני (כאן), תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר (משלי י':כ"ב), כענין שנאמר (לעיל כ':כ"ד) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך וכבר רמזתי בו (שם ג'): חכמת – המנורה בגביעיה וכפתוריה ופרחיה מאין תמצא, ונעלמה מאד (איוב כח כ–כא), אבל היותה מקשה בששה קנים יוצאין מן השביעי ועליהם נר אלהים, ומאירים כלם אל עבר פניה (להלן פסוק ל"ז), כל זה תוכל להבין מדברינו שכתבנו במקום אחר וזה מאמרם (במנחות כט.) שנתקשה משה במנורה.

Abarbanel Shemot 25אברבנאל שמות כ״ה

ואחר הפרוכת היה ההיכל שהוא מחיצ' אחרת והיו בו ג' כלים והם השולחן והמנור' ומזבח הקטרת לרמוז ששומר התור' והמצות ומקיים אותם לשמ' אף על פי שהוא לא יעבוד לו מפני השכר. הנה הקדוש ברוך הוא לא יקפח שכ' פעולותיו ושג' מיני השכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמי'. הא' השכר הגופני עושר והכבוד כי לא יעזוב את חסידיו וכמ"ש ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ואמר שלמה בחכמתו על התורה אורך ימים בימינה בשמאל' עושר וכבוד. ולזה היה רומז השולחן ועליו לחם הפנים ונאמר בו לחם פנים לפני תמיד ר"ל שכבודו ועושרו יהיה עליו בהשגחתו ית'. והנה היה השולחן זהב טהור לרמוז אל העוש' והיו לשולחן רגלי' וכלי' מכלים שוני' מנקיותיו וכפותיו קערותיו כלם זהב לרמוז הכבוד. כי השולחן מורה על הגדול' והכבוד. והיה בשולחן מסגרת וזר זהב לרמוז אל הכבוד. כי גם בטובות הזמניות האלה פעמים הדבר סגור ומסוגר מדוע דרך רשעים צלחה ויש צדיק אובד בצדקו. והיו על השלחן י"ב חלות לחם אם לרמוז לי"ב שבטי ישראל שיזכו בזה או לשנים עשר חדשי השנה שכן יהיה תמיד כפי' יוסיפון או לרמוז לי"ב מזלות שיחייבו כן תמיד ברצות השם. והיו מנקיות זהב מונחות בין החלות להורות על הכבוד והמעלה. והיו שם ב' כפות הלבונה לרמוז על השם הטוב. הרי לך מבואר שהכלי הא' מן ההיכל שהוא השולחן היה לרמוז המין הא' מהשכר. והשכר הב' אשר יתן השם לאוהבי שמו הוא החכמה והמדע. כי אם בתורת ה' חפצו יחכם ויבין דבר מתוך דבר ויתגלו לו תעלומות חכמה שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ובשמירת מצותיו חכמתו מתקיימת. והמנורה היתה רומזת לזה המין הב' מהשכר המתחייב משמירת התורה שהוא שכר נפשיי. לפי שנר ה' נשמת אדם והיו שבעת הנרות שבמנור' רומזי' אל שבע החכמות שכלם ימצאו בתורת האלהים. והיו הנרות כלם פונות אל הנר האמצעי הנקרא נר מערבי והוא היה פונה אל קדש הקדשים לרמוז שהחכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון. והיתה המנורה זהב כלה. להורות על מעלת החכמ' וקיומה לעד ושלא ימצאו בה דעות זרות ובלתי מסכימות אל הדת כי היא כולה זהב טהור. ולזה היה מעריך אותם אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה' לרמוז שהם ילמדו את העם להועיל כי הם אנשי חיל יראי אלהים ויערכו וילמדו את החכמות לפני ה' ר"ל מסכימות לדעת התור' והיו במנור' גביעים כפתורים ופרחים לרמוז אל הסתעפות החכמות והידיעות כלם אלו מאלו והיות זאת החכמה הכנה לזאת. והיתה המנור' מקשה כלה וככר זהב טהור יעשה אותה. לפי שהחכמות בצד מה יתאחדו כלם להיותו כפי הנמצא והנמצא כלו כאיש אחד ולכך אמר שלמה חכמות בחוץ תרונה וגו' (משלי ט') חכמות נשים בנתה ביצה חצבה עמודי' שבעה. כי החכמ' כלה אחת היא כמו שהבית הוא בנין אחד בכללו. אלא שנחלק' לשבע' חלקים למספר חלופי הנושאי' אשר התחלק' אליהם מצד דרושיה עד שלזה נקראו שבע חכמות וכמ"ש שלחה נערותי' תקרא וזה ענין המנור' בעצמ' שהיתה כלה מקשה אחת היא ונחלקה לז' קנים היוצאים ממנה וכמה רמזים עשו חכמי הדורות בענין המנורה. ומה שזכרתי פה הוא היותר מתישב אצלי בה הרי לך רמזי הכלי הב' שהוא המנורה כנגד המין הב' מהשכר המגיע מהתור'. והשכר הג' האחרון הנמשך משמירת התור' הוא ההשארות הנפשיי הבא לאד' אחר המות לאור באור החיים וכמאמר האשה החכמ' (שמואל א' כ"ה כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. ולרמוז לזה היה מזבח הקטרת בהיכל שהיה ענינו העלות העשן למעלה רמז לנפש הצדקת העול' היא למעלה והיה המזבח הזה מכוון לנכח קדש הקדשים ולא מדובק עם השולחן ולא עם המנורה. לרמוז שההשארו' הנפשיי אינו נקנה ברבוי העושר והכבוד הנרמז בשולחן ולא בקנין החכמות המחקריות כי אם באמצעות התורה והוא ההתאחדו' האמתי עם הכרובים פורשי כנפים למעלה. וכבר ביאר הרב האלהי הר' יוסף שם טוב זצ"ל אשר שמעתי בבחרותי חכמה מפיו בהרב' ממאמריו. והוכיח איך מדברי אריסט"ו ומפרשיו לא יתחייב שהנפש תשאר נצחיית אחר המות בעבור החכמ' כי היא עם היותה לדעתו הצלחת האדם ענינה כענין הכבוד שהוא נבחר לעצמו. אבל לא שישאר נצחיי אחרי המות ושאין לנו ראיה ולא מופ' על ההשארו' הנפשיי ולא דרך לקנותו אלא באמצעו' ידיעת התורה וקיום מצותיה ומה יפו דבריו בזה דברי פי חכם חן. יעויינו דבריו בפי' אפשרות הדבקות ובמאמ' כבוד אלהי' כי הוא דרוש נכבד ומעולה מאד ביארו שם בשרשיו. ולהיו' השכר הזה יותר יקר ועליון היה הכהן הגדול ביו' הצו' הנבחר בהכנסו לקדש הקדשי' מוליך שם הקטר' ומניחו לפני הארון והכרובי' כאו' שובי נפשי למנוחייכי. והיה הקטר' עוצר המגפ' כי ההשארו' הנפשיי הנצחי ובזה המית' הגופנית ויעצור צער' ולזה היה הכ"ג מקטיר בבק' ובערב במזבח זה נאמר בו קטר' תמיד לפני ה' קדש קדשי' הוא לה' כי הבקר והערב הם רמז לחיי' ולמו'. והיה ההשארו' לפני ה' מפני נצחיותו והיה קדש קדשי' להיותו דבר אלהי' רוחני ושכר טהור ועליון כשכלים הנבדלים ולכך לא נאמ' כזה לא בשולחן ולא במנור'. והנה היה מזבח זה זהב להורו' על מעלתו ונצחיותו. האמנם היה מצופ' על עץ לרמוז שבאמצעות המעשים הגשמיי שהם דברי' נפסדים כעץ יגיע האדם אל ההשארו' הנצחיי הנרמז בזהב. ובסדר אח"מ אצל הקטר' אזכור בו דעת אחר. ואמנ' למה לא צוה כאן בפ' תרומה על מזבח הקטר' אצל השולחן והמנו' וצוה עלי' בסוף סדר תצוה יתבא' סבתו אח"ז. הנה ביארתי רמז ג' הכלים הקדושי' שהיו בהיכל ה' המחיצ' האמצעי' מהמשכן.

Abarbanel Shemot 25:23אברבנאל שמות כ״ה:כ״ג

(כג) ועשית שלחן וגו' עד ועשית מנור'. לפי שנעש' המשכן בדמיון מקדש מלך רב ובית מלכות. לכן יחד הדביר שהוא קדש הקדשים כדמיון הבית הפנימי החדר המיוחד למלך אשר לו שם ארגז ממונו וארון חפציו שלא נמסרו מפתחותיו לשליח ואחרי הדבי' הקדוש ומקוד' ההוא המיוחד למלך לבדו שלא יכנס בו אדם היה ההיכל והוא בית מושבו אש' שם שלחן המלך וכסא והמנור' ושם יכנסו משרתיו ועבדיו לעובדו כי היה השולחן כשולחן המלך בעושר ובמעל' רמה והמנור' נגד ומזבח הקטרת היה במקום כסא מלכותו. ולכן היו מקטירים שם קטרת סמים בבקר ובערב דמיון מה שיעשו למלכים בעת מאכלם שתי פעמים ביום בבקר ובערב. והנה היה השולחן גם כן מעצי שטים כדי שיהי' נקל לשאת אותו. והיה אמתים ארכו כאלו יאכל עליו אדם אחד בלבד. כי רוחב האד' הוא אמה. ונשאר חצי האמ' מזה וחצי האמ' מזה לשתי מערכו' הלחם. אחד בקצה האחד וישאר מקום פנוי לאכול שמה. והיו כל אחת משתי המערכות שש חלות לחם כנגד ששת הימים שהי' המן יורד לישראל שצריך לחם אחד בבקר לכל אחד מהם ולחם אחד בערב. והיו י"ב לחם בששת ימים אך ביום השבת יערכנו הכהן לפני ה' מפני שלא היה יורד בו לחם מן השמים. והיה השלחן אמה רחבו כדי שיהי' המקו' הנשאר פנוי לפני האוכל אמה על אמה. והיה אמה וחצי קומתו כדי שיהי' השולחן בקומת האדם עד טבורו כי קומת כל אדם ג' אמות. ומן הרגלים אשר בארץ עד הטבור הם אמה וחצי האמה. ומזה תדע שלא בחר הקדוש ברוך הוא שיהי' שולחנו נמוך ועל פני הארץ כמו שאוכלי' בני קדר. אלא שיהי' השולחן גבוה מן הארץ כמנהג היום באלו הארצות האוכלים על שולחנו' גבוהים וכל שכן הגדולים והמלכים מהם. כי הוא באמת המנהג המשובח והמתיחס אל הכבוד ואמר וצפית אותו זהב טהור ר"ל שיהי' השולחן כלו בעליון ובתחתון כל העץ מצופה מכל צד מזהב טהור מזוקק שאין סיגים מעורבים בו. ואמר ועשית לו מסגרת וגו' להגיד שבעליון השולחן מצד חוץ יעשה זר אחד סביבו ולפנים מן הזר יעשה המסגרת מעצי שטים ורוחב טפח מכל צד. ועוד יעשה זר אחד סביב למסגרת. ואין ספק שהיה גם כן מצופ' זהב והיה החיצון כדי שהמסגרת אשר עליו יהיה קיום במקומו ולא יזוז ולא יפול. והיה המסגרת והזר הפנימי שאחריו כדי שלא יזוז לחם הפנים מהמערכ' ולא יפול לכאן ולכאן.

Sforno Shemot 25:23-29ספורנו שמות כ״ה:כ״ג-כ״ט

(23) ועשית שלחן, after the Ark, which symbolised God’s throne on earth, as expressed by the words ונועדתי לך שם, “I will designate this for My meeting place with you,” (verse 22) had been completed, God commanded the construction of the Table and the Lamp stand, essential furnishings for a guest room, as we know from King II 4,10 where the lady in Shunem, planning to provide private accommodation for the prophet Elisha who was her frequent guest, discusses such details with her husband. According to our sages in Yuma 72 the crown-like border surrounding the surface of the table symbolised the crown of the kingdom of God. A king’s task in administering the affairs of state is divided into two aspects. 1) He must dispense justice, or appoint people who see to it that justice is dispensed. 2) He must concern himself with the defense of the realm, again, either personally, or by delegating his authority to loyal experts. This is how the people requesting that Samuel appoint a king for them defined the king’s duties in Samuel I 8,20. Accordingly, the table actually had two “crowns.” (this exegesis differs from that of Rashi who holds that there was only one such “crown.”) One of the “crowns” is for the table as such, the table symbolising the physical nourishment of the people and the general conduct of its affairs, the second symbolises an “enclosure, security fence,” מסגרת, a defensive system against harm to the people from whatever source, signaling that any attacker will not only be repelled but will be crushed. (29) קערותיו וכפותיו, these vessels were popularly used at Royal banquets, etc.

(כג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן – אַחַר מַעֲשֵׂה הָאָרוֹן, שֶׁהָיָה כִּדְמוּת כִּסֵּא לַשְּׁכִינָה, כְּאָמְרוֹ "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם" (פסוק כ"ב), צִוָּה עַל שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה, כְּמִנְהָגָם לִפְנֵי הַשָּׂרִים, כְּעִנְיַן הַשּׁוּנַמִּית בְּאָמְרָהּ "וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מלכים ב ד':י'). וּבִהְיוֹת זֶה הַשֻּׁלְחָן מוֹרֶה עַל כֶּתֶר מַלְכוּת, כְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְעִנְיַן הַמֶּלֶךְ בְּהַנְהָגַת הַמְּדִינָה הוּא עַל ב' פָּנִים: הָאֶחָד בְּעִנְיַן הַמִּשְׁפָּט וְזוּלָתוֹ מִסִּדְרֵי הַמְּדִינָה, וְהַשֵּׁנִי לְהָגֵן עַל הַמְּדִינָה מִכָּל צַר וְאוֹיֵב, כְּאָמְרוֹ "וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵינוּ" (שמואל א ח':כ'), הוּשְׂמוּ בַּשֻּׁלְחָן שְׁנֵי כְתָרִים, אֶחָָד מֵהֶם לַשֻּׁלְחָן עַצְמוֹ, הַמּוֹרֶה עַל פַּרְנָסַת הַמְּדִינָה וְסִדּוּר עִנְיָנֶיהָ, וְהַשֵּׁנִי לַמִּסְגֶּרֶת, הַמּוֹרֶה הֱיוֹת סוֹגֵר בַּעֲדָהּ מִכָּל מַזִּיק וְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם (ע"פ תהלים ח':ג'). (כט) קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו – הַיְדוּעוֹת אָז לְשֻׁלְחַן מְלָכִים.

Keli Yekar Shemot 25:23-31כלי יקר שמות כ״ה:כ״ג-ל״א

(כג) ועשית שלחן עצי שטים – הסכימו רוב המפרשים לאמר שהשלחן כנגד כתר מלכות ושלחן של מלכים רמז לדבר, שלחן עצי שטים, ר"ת עולה למספר שלשים כי יו"ד נבלעת או תצרף גם וי"ו של ועשית וארבע תיבות אלו, רמז למלכות שנקנה בשלשים מעלות וזה כולל כל ההצלחה האנושית לאשר חנן אותו אלהים בה כי מן שלחן גבוה זה יוצא השפע ושבע רצון לכל העולם והיותו אמתים ארכו ואמה רחבו שלימות ולא שבורות כי יתרון ארץ בכל היא (קהלת ה.ח) וכל טובות העה"ז יש להם סוף וקצבה באורך ורוחב כמ"ש (בראשית יג.יז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ולמעלה כתבנו שזה רמז למדת הצדיקים השמחים בחלקם ואינן חסרים לנפשם מאומה ובכל מה שהאכילם הקב"ה משלחנו בין רב בין מעט דומה להם כי יש להם כל, כמבואר למעלה פרשת וישלח בפ' יש לי כל (לג.יא) ע"כ היו אמות השלחן שלמות לארכה ולרחבה אך במדת הקומה כתיב ואמה וחצי קומתו, רמז שלא יגבה לבו ולא ירום לבבו למעלה בעבור עושרו כי האמה השבורה בקומה רמז שיהיה לו לב נשבר על כל פנים ולא יתקומם בעבור כי רב חילו. ורמז עוד שהאוכל משלחן גבוה, לא ימלא רסן בטנו ותאותו אלא ישבור תאותו ולא ישלים אל החומר כל מאויו כי הצדיק אינו אוכל כי אם לשובע נפשו והמותר יחרים ומטעם זה נזכר לשון שבירה אצל הלחם שברו לנו מעט אוכל (בראשית מגב) בשברי לכם מטה לחם, (ויקרא כו.כו) וזה טוב לאדם הן מצד הרפואה שלא ימלא האצטומכא מאכל כאשר יוכל שאת כי דבר זה מזיק אל העיכול אלא יחסר כמו שליש מכדי שביעה וזה יסוד לכל בריאות האדם הן מצד מצות ה' כי אין טוב לאדם כי אם למעט בכל היכולת בתענוגות בני האדם כדי שלא ימשך אחריהם ויתבטל מעסק התורה כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (אבות ו.ד). כד) וצפית אותו זהב טהור – רבינו בחיי עשה רמז ממלת זהב על ברכת המזון ז' היינו ברכת הזן ה' היינו ברכת הארץ ב' ברכת בונה ועשית לו זר זהב סביב. בכל מה שיזמין לו ה' לאכול משלחן גבוה ידמה בנפשו כאילו הוא מלך בעטרה שעטרה לו מדת ההסתפקות וכן ארז"ל (אבות ו.ה) ואל תתאוה לשלחנם של מלכים כי שלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם. כה) ועשית לו מסגרת – שיסגור בעד התאות שלא יהיה לו פתח פתוח אליהם אלא יסגור בעדם ויתן להם קצבה ועשית זר זהב למסגרתו סביב. כי הסוגר בעד תאותו הרי הוא בן חורין ומלך לאפוקי הפורץ גדרו לעולם הוא עני בדעתו. ונקט לשון זר זכה נעשה לו זר וכתר לא זכה נעשה זר ונכרי כי יעזוב לאחרים חילו. כו) ועשית לו ארבע טבעות זהב – כדי שיזכור כי הצלחות העה"ז הם גלגל החוזר בעולם כטבעת זה העגול וע"י זכירה זו יפרנס משלחנו לעניים ולעומת זה יזכור גודל השכר לעה"ב שאין לו סוף כטבעת זה העגול שאין לו סוף ואמר לעומת המסגרת תהיין הטבעות. כי הסוגר בעד תאותיו ויש קץ לכל עמלו ומסתפק במה שחננו ה' הוא הזוכר כי גלגל הוא שחוזר בעולם וחונן דלים והוא המצפה אל רב טוב הצפון לצדיקים לעה"ב שאין לו תחילה וסוף, אבל מי שאינו סוגר בעד חמדתו ואין קץ לכל עמלו ועיניו לא תשבענה לעולם אינו מקוה אל שכר העה"ב ולעולם אינו נותן מלחמו לדל כנודע מדרך רוב בני עמינו. וזה הטעם גם בטבעות של הארון כי ע"י התורה שבארון יזכה למחול של צדיקים בגן עדן כמחול עגול זה שאין לו סוף ודומה לטבעת ומטעם זה היו הטבעות עגולים ולא מרובעים. וכתיב כאן לבתים לבדים – אע"פ שגם טבעות של הארון היו בתים לבדים מ"מ לא נאמר שם לשון זה כ"א בשלחן לפי שבשלחן בא הרמז שעניים ומרודים יביא בית, וזה בתים לבדים אל העניים שנקראו בדים כי בד בבד לשון יחידי וכן כל עני שוכן לבדו והכל מתרחקים ממנו כ"ש (משלי יטז) אף כי מרעהו רחקו ממנו, וסימן לדבר לבדים אותיות בדלים וכמו שסתם בדים אלו הם נושאי השלחן כך העניים הם נושאי שולחן של העשירים כי בזכותם יערוך לו ה' שלחן ונחת שלחנו ימלא דשן (איוב לו.טז) בזכות שהוא מפרנס את העניים. כט) ועשית קערותיו וגו' ומנקיותיו – חתם כל כלי השלחן במנקיות להורות שהוא יתפרנס בנקיות לא מן הגזל, וכן יתן משלחנו לעניים בדרך נקיה לא דרך בזיון, וכתיב ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד כי מן השמים יתן לו לחמו הש"י בפנים מאירות ולא יחסר לחמו זה"ש לפני תמיד, כי הלחם שאדם שואל כהוגן ניתן לו בפנים מאירות ולנצח כמו שביארנו פר' ויחי על פסוק בבוקר יאכל עד (מט.כז) והיו י"ב חלות ו' חלות המערכת האחת כנגד י"ב מזלות אשר ו' מהם משמשים ביום וששה בלילה כי על ידם בא השפע לעולם מסבה ראשונה ית', וכל מה שהאדם שואל כהוגן ניתן לו בפנים מאירות על ידי המזלות המשמשים ביום ומה שהוא שואל שלא כהוגן ניתן לו בפנים חשוכות ע"י המזלות המשמשים בלילה, וכן בלחמו של אהרן שזכה משלחן גבוה החזה שיש בה י"ב צלעות ו' מימין וששה משמאל וראוי ליחס הימין לפנים מאירות והשמאל לפנים חשוכות, וזה"ש לחם פנים לפני תמיד כדרך שהלחם פונה פניו אלי כך אני אליו הן מאירות הן חשוכות. כל אלה דברי על צד הרמז יען כי ראיתי שרוב המפרשים הנגשים לבאר פשטי המקראות ואין דרכם לדבר מעניני רמזים מ"מ בפר' זו עשו רמזים איש לפי שכלו, ע"כ מלאני לבי לעשות ג"כ רמזים לאמור אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויקחו מוסר. (לא) ועשית מנורת זהב טהור – פירש"י שהיה משה מתקשה בה אמר לו הקב"ה השלך ככר זהב לתוך האור והיא נעשית מאליה לכך נאמר תיעשה המנורה ולא כתיב תעשה ולסוף נאמר ככר זהב יעשה אותה ולא פירש מי יעשה אותה אלא הככר עצמו יעשה אותה דהיינו מאליה, והיה ענין קשוי זה לפי שנעשית מחתיכה אחת ע"כ היה צריך במלאכה זו עזר אלהי והיה דומה כאילו נעשית מאליה כי לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה ועל צד הרמז נ"ל, שג' פרשיות סמוכים אלו ארון, שלחן, מנורה, כוללים כל הצלחות האדם בעה"ז ובעה"ב כי הארון נזכר תחילה לפי שהוא מדריך את האדם לבא לידי שלימותו כי במה יזכה נער ארחו, ויקח שם ויפת מבני אדם וסמא דחיי בעה"ז ובעה"ב כ"א ע"י זאת התורה אשר אורך ימים בימינה לעולם שכולו ארוך ועושר וכבוד בשמאלה בעה"ז והנה בפרשת הארון לא נזכר כ"א עצם המעשה אשר יעשה האדם אבל לא נזכר שם שום תשלום גמול, ומטעם זה תמצא בפרשת הארון כל אותיות מן אלפ"א בית"א חוץ מן גימ"ל ויש בזה רמז שלא ילמוד תורה לשם תשלום גמול אלא תורת אמת יהיה בפיו שאינו מצפה לתשלום גמול, כמ"ש (אבות א.ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס כו', ולכך אין שם גימ"ל שהרי ארז"ל (שם ד.ב) שכר מצוה מצוה וא"כ המעשה עצמו גמולו ואינו רשאי לצפות על גמול אחר והרי כאלו נכתב שם גימ"ל כי המעשה של המצוה הוא גמולו, אבל מ"מ אעפ"י שהוא לא יצפה אל תשלום גמול אחר מ"מ סוף הכבוד לבא והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה בעה"ז ובעה"ב ע"כ הזכיר מיד אחר מעשה הארון שני הגמולים כסדר הווייתן. הגמול הראשון הנה בא רמז במצות השלחן וכל כליו, כי ממנו יוצא השפע לכל העולם וכולם זוכין מן שלחן גבוה, ותדע כי גם המזבח נקרא שלחן גבוה כמו שמצינו בגמרא בכמה מקומות על קרבנות של מזבח שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם (חגיגה ז) ובזה מיושב מה שמצינו בנבואת יחזקאל פתח במזבח שנאמר (מא.כב) והמזבח עץ. וסיים בשלחן שנאמר זה השלחן אשר לפני ה'. כי המזבח שלחנו של מקום ב"ה, ובמס' (ברכות נה.) דרשו זה על שלחנו של אדם אשר ממנו הוא מאכיל לעניים והוא מכפר כמו המזבח ומה שכתבנו הוא קרוב לפשוטו שהמזבח שלחן גבוה, והשלחן של זהב הוא שלחנו של כל באי עולם, כי כולם אוכלים בזכות לחם הפנים שנותנים לכהנים דרך צדקה כמ"ש (ויקרא כד.ט) והיתה לאהרן ולבניו וגו' ואולי שבעבור זה נחלקו לו' חלות המערכה האחת כי הנותן פרוטה לעני ארז"ל (בבא בתרא ט:) שמתברך בו' ברכות. ואחר מעשה השלחן הזכיר מעשה המנורה, כי בזכות המנורה יזכה אל השכר הרוחני לעה"ב וע"כ אמרו (תנחומא בהעלתך ג) שהיתה המנורה נעשית מאליה וכן בהדלקתה אמרו (שבת כא.) שצריך שידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה הלא דבר הוא, והנה קרוב לשמוע שזכותה גורם להעלות נר אלהים נשמת אדם וע"כ אמר הקב"ה לישראל מצוה בנרות אלו לאמר להם נרי בידך ונרך בידי (דבר"ר ד.ד) אם תשמור נרי שבידך להעלות נר תמיד על המנורה הטהורה גם אני אשמור נר אלהים נשמת אדם שבידי ותהיה עליית הנשמה מאליה כעליית נרות הללו כי כבר מצינו טעמים רבים למה זה העלימה התורה יעוד השכר הנפשי לעה"ב, ובפר' בחוקותי נזכיר בע"ה כל הטעמים אשר הסכימו עליהם חכמי התורה ושם אתנו טעם של רבינו בחיי הזקן והראב"ע והסכים הרמב"ן על ידם לאמר שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, כי אין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ב"ה. אמנם מה שתעלה הנפש למקור חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה, ואין זה בדרך פלא אם לא ימנעוה העונות מלעלות אז תעלה מאליה, כמו שיסוד הרוח והאש עולה למעלה מאליו אם אין לו איזה מונע כך רוח בני האדם העולה היא למעלה מאליה אם לא יעכבו עליה העונות, ע"כ באו במנורה שני ענינים אלו שהמנורה נעשית מאליה והשלהבת עולה מאליה להורות שבזכות מצוה זו יזכו להעלות הנפש מאליה לכך נאמר (שמות מכד) וישם את המנורה נוכח השלחן כי הצדיקים זוכין לשתי שלחנות, והיה השלחן בצפון ומנורה בדרום כי מצפון זהב יאתה הכולל הצלחות העה"ז, ואורך ימים בימינה לעולם שכולו ארוך ע"כ היתה המנורה בימין, וכן סמכם דוד באמרו (תהלים כג.ה) תערוך לפני שלחן נגד צוררי. ואח"כ אמר דשנת בשמן ראשי כנגד שמן המנורה כי השמן הוא העולה על כל המשקים ע"כ ראוי ליחסו אל רוח בני האדם העולה בראש. וראיה לזה שפסוק זה מדבר בשכר העולם הבא, שהרי רז"ל אמרו במס' (יומא עו) כוסי רויה ש"מ כסא דדוד לעתיד לבא מחזיק רכ"א לוגין כמספר רויה, ומאי קמ"ל בזה אלא ודאי שר"ל שכל עיקר שכרו לעולם שכולו ארוך ע"כ לקחו ראיה מן המספר רכ"א אותיות ארך, גם אנו נביא ראיה ע"ז מפרטי מעשי המנורה שהיתה בת שבע קנים ועל דרך שמסיק בויקרא רבא (ל.ב) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח (תהלים טז.יא) אל תקרי שובע אלא שבע אלו ז' כיתות של צדיקים שפניהם דומים לחמה וללבנה ולרקיע ולכוכבים ולברקים ולשושנים ולמנורה הטהורה כו', הזכיר ז' מיני אורה חלוקים במדריגתם כנגד ז' קני המנורה לפי שכל הצדיקים מקבלים האורה מן זיו שכינתו ית' כמו ז' קני מנורה אלו שכולם היו פונים אל מול פני המנורה, וזה כי ו' קנים שמימין ושמאל היו פונין מול נר האמצעי ונר האמצעי היה מונח מול קדשי קדשים מקום שהשכינה שרויה וא"כ כל הקנים פונין מול זיו שכינתו ית' הנקרא פני המנורה כי באור פניו ית' יושפע האורה על כל ז' כיתות כמ"ש (שם מד.ד) כי ימינך וזרועך ואור פניך וגו' רמז למנורה שבימין וכן בפסוק שובע שמחות את פניך אמר נעימות בימינך נצח, רמז למנורה שבימין וקרא להקב"ה אור פניך וכאן אמר שובע שמחות את פניך ש"מ שהקב"ה נקרא פני המנורה לכך נאמר מול פני המנורה יאירו ז' הנרות ולא אמר ו' הנרות אלא שרמז להקב"ה שנקרא פני המנורה הן בסתם מנורה זו שדומה כאילו פונין אל מקום השכינה הן כפי הרמז שז' כיתות אלו פונין מול אור פניו ית' וזה רמז נכון ויקר. ואולי מטעם זה נתקשה משה במעשה המנורה, כי השכר הרוחני לעה"ב קשה על שכל אנושי לציירו כי עין לא ראתה אלהים זולתך עד שהראה לו הקב"ה באצבע שנאמר וזה מעשה המנורה כי בציור של סתם מנורה זו הראה לו אות על השכר האחרון דוגמת מעשה המנורה אשר רשפיה רשפי אש שלהבת יה עולה מאליה כדרך שנתבאר ובמנורה גביעים כפתורים ופרחים, גביעים היינו כוסי רויה שדרשו על שכר הרוחני, וכפתור פירש רבינו בחיי שהכפתור העגול רמז לתענוג זיו השכינה שאין לו סוף ככפתור עגול זה שאין לו סוף, ופרחים על שם צדיק כתמר יפרח, וקומתה י"ח טפחים רמז לחיי עלמא והמשכיל ישמע ויוסיף לקח כי הענין ברור ונכון שהשלחן והמנורה כוללים שני ההצלחות, ומדהזכיר נוכח השלחן נוכל לפרש שכל נוכחיות ענינו התנגדות, וזה ידוע שכל המרבה לאכול משכרו בעה"ז משלחן גבוה מנכין לו מזכיותיו לעה"ב, כדאיתא בגמרא (ב"מ קיד:) מאן קא אכיל לעלמיה כו' וכן בענין כרעא דפתורא דדהבא כו' (תענית כה.) וא"כ השלחן נוכח המנורה כי כל מצליח בעה"ז יותר מן ההכרחי ידל לעה"ב, וע"כ מאסו כל הצדיקים בהצלחות העה"ז ולא בקשו דבר ממנו כ"א המוכרחות ובזה קבלו חלקם ברב טוב הצפון לצדיקים לעה"ב.

Shadal Shemot 25:29שד״ל שמות כ״ה:כ״ט

מה שפירשו רז"ל (מנחות צ"ד ע"א, ע"ב; צ"ו ע"א) ורש"י בכלים האלה נראה שכן היה בבית שני, ואין נראה שהיה כן במדבר. כף – מסתמא שהוא כפוף ככף היד, וכן בתמיד פרק ה' {משנה ד'} והכף דומה לתרקב גדול של זהב מחזיק ג' קבים; וכיוצא בזה (במדבר ז':י"ד) כף אחת מלאה קטורת. א"כ הקערה פשוטה או עמוקה פחות מן הכף, כי אמנם פשוטה ממש לא יתכן שתהיה, כי שרש קער מורה בערבית עומק (ומזה קערורית) ואע"פ כן הכף כפופה ועמוקה ממנה. הקשות – במשנה {סנהדרין פרק ט' משנה ו'} הגונב את הקסוה, א"כ איננו לא הסניפין ולא הקנים שהם קבועים וקשה לגונבם, אבל הם כלים קטנים לנסך בהם, כאמרו (במדבר ד':ז') ואת קשות הנסך, ומנקיותיו כולל יתר כלי הנסוך. והקערות והכפות לכבוד השלחן שלא יחסר בו מה שדרכו להינתן על השלחנות אע"פ שלא היה תשמישן לצורך השולחן, כמו שגם הקשות והמנקיות שהיו לנסך, לא היה תשמישן אלא לצורך המזבח. ומנקיותיו – תרגום סורי וַמנִיקיָתָא דמֶתנַקִא בהין, ונסך לא תסכו עליו (שמות ל':ט'), תרגום סורי ונוּקָיָא לָא תְנַקוּן עַלוהי, א"כ מקניות ל' נסך וכן יוסך בהן ל' נסך כתרגום אנקלוס; הן אמת כי סכך ל' כיסוי, אבל הקנים שהזכיר רש"י לא היו מכסים לא את השלחן ולא את הלחם. מניקתא הוא ג"כ תרגום סורי של לוג, ופירש בר באלול שהיא מדה הנקראת בערבי כאשאת והוא מחזיק 2 Cyathos. והנה התבאר כי הקשות והמנקיות אחיות, והן מדות הלח או כלים קטנים להחזיק משקים, ונראה כי המנקיות גדולות מן הקשות, מאחר שהמנקיה היא כשיעור לוג, והכאשאת אינה אלא 2 Cyathos. וטעה בר באלול באמרו שהיא היא, ויש חילוק ביניהם בשיעורם.

Netziv Shemot 25:25נצי״ב שמות כ״ה:כ״ה

ועשית זר זהב – לפי הפשט המה שני זרים וכן פי' הספורנו והא דאית' ביומא דע"ב ג' זרים הן כו' ומונה של שלחן א'. היינו משום דמכ"מ חד ענין הוא. ושני הזרים באו לרמז על המלוכה. וזר שעל השלחן עצמו מרמז על גוף המלוכה שנושא כתר. וזר שעל המסגרת בא לרמז על עושר המלכות ושפע פרנסה שמביא ע"י השגחתו. ומש"ה בא על המסגרת שבתוך המסגרת היה לחה"פ שמביא ברכה ופרנסה בא"י כמש"כ בפ' אמור.

Netziv Vayikra 24:5-9נצי״ב ויקרא כ״ד:ה׳-ט׳

(ה) ולקחת סלת וגו' – הסמיך ענין לחה"פ לכאן ג"כ לזה התכלית. באשר כמו שנדרש להוציא הלכה לאמתה אור המנורה להאיר עיני המעיין בהלכה ככה נדרש שיהיו התלמידים המקבלים ראוים ומוכנים לשמוע. ומיניה ומינייהו תסתייע שמעתא. וכמו שביארנו בס' בראשית עה"פ ומחוקק מבין רגליו שהרב המחוקק ומחדש בחקירה הוא עומד על הלכה מבין רגליו שהם התלמידים היושבים לפניו על הארץ כמו שהיה נהוג אז. והנה להיות התלמידים מוכנים לקבל נדרש שני תנאים. א' שיהיו פנוים מעסק פרנסה וכדתניא במכילתא פ' בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן שניה לה אוכלי תרומה. ב' שיהיו התלמידים מסתפקים במועט וכדתנן בפ' קנין תורה במיעוט תענוג. וזהו דרכה ש"ת פת במלח כו'. וישעיה הנביא כ"ח הוכיח לת"ח שבדורו וגם אלה ביין שגו וגו' את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב. היינו בשביל שהיה מנהג בעל"ב במאכלי חלב כמאמר שלמה במשלי ודי חלב עזים ללחמך וגו' אבל ת"ח ראוים לגמול עצמם מחלב. וע"ע בספר שמות ט"ו כ"ה. עכ"ז סמך ענין לחה"פ לכאן שחילוק לחה"פ היה מגיע כפול וכזית והיה משביע ושוב לא היו צריכים לאכול. ללמד דמי שרוצה להסתפק במועט הקב"ה מסייעו לכך ושבע מן המועט. וגם היה לחה"פ מברך תבואת הארץ עד שזה היה גורם שהתלמידים היו פרושים לתורה ומוכשרים לקבל לקח מרבם. והנה החל המצוה מן לקיחת הסולת אע"ג דעיקר מצות העסק הוא משעת אפיה מכ"מ כתיב ולקחת סלת. היינו הכנה דלקיחה דזה כלל במילי דקדושה דכל מה שמקדימים ההכנה לשם קדושה ולמצותן מועיל יותר להשפיע תכלית קדושתו. ומעשה רב דר' חייא בפ' הפועלים יוכיח כמש"כ בס' שמות י"ט ב'. כך לקיחת הסולת לשם מצוה מוסיף קדושה וברכה בלחה"פ. (ו) ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת – לפי טוהר הלשון היה ראוי לכתוב ושמת אותם לשתי מערכות שש למערכת. אלא בא ללמדנו על הא דתנן לא סדור הקנים דוחה את השבת. ולכאורה הוא פלא. דאע"ג שאין לחוש לעפושי ביום השבת מכ"מ איך אפשר לעקור מצות מערכות בשביל טורח שבת במקדש אם לא שהיה בזה רמז במקרא והיינו דמשמעות לשון ושמת מתפרש בשני אופנים. א' תחלת שימה ועשיית הענין בשום לב היכן שנצרך לכך. וע' מש"כ בס' במדבר י"ז י"ב. ב' גמר התיקון על מתכונתו כמו וישם את הבדים ס"ס שמות ובס' במדבר ושמו בדיו ע"ש. וה"נ פי' ושמת אותם ביום הראשון תשובו לתקן הלחם על מתכונתם. ובזה מדויק לשון הכתוב ושמת אותם שתים המערכות אותם שתים מערכות שנעשה תמול בשבת תשים אותם היום ביום א'. וכן שש המערכת שהיה תמול תשים אותה ביום אחר על מתכונתה. ומזה למדו חז"ל שיש לגזור מוקצה במדינה או טורח על חנם. [וכבר ביארנו בהע"ש שאי' קל"ז שכל גזרות חז"ל יש להם עיקר בתורה אלא שלא פירשה ומסרן לחכמים. וכמה גזרות שגזרו חז"ל במדינה היה אסור במקדש מה"ת כמש"כ שם אות א' ואות י"ט בס"ד]. על השלחן הטהור – בעוד כח השלחן בטהרתו אז מגיעים לתכליתו משא"כ בסוף בית שני שנתקלקל כח השלחן בעון הדור לא הגיע המצוה לתכליתו שלא נאכל כזית לכל כהן כפי המצוה וכדאיתא רפ"ד דיומא. (ח) ברית עולם – ברית שבת הוא שישראל לא יתעסקו בפרנסה רק יתענגו על ה' מן המוכן. ונגד זה ברית שבת שהקב"ה משפיע בשבת ברכת שבוע הבא. ולזה בא הרמז בלחה"פ שהונח בשבת והיה בו ברכה באכילתו. ומשם חל ברכה לכל יושבי א"י. וע' בס' שמות ל"א ט"ז. (ט) חק עולם – כ"פ נתבאר דחק לישני דמזוני כדאיתא ביצה רפ"ב והכי משמעו כאן דלחה"פ מביא מזון ושפע ברכה בעולם.

U. Cassuto Shemot 25:23-30מ״ד קאסוטו שמות כ״ה:כ״ג-ל׳

בקרב העמים השכנים היה השולחן, הנועד להגשת הקרבנות לפני האלים, תופס מקום חשוב בפולחן... במיסופוטמיה היו עורכים על השולחן את המאכלים שהוכנו כדי להגישם לפני האלים: בשר מבושל או צלוי, נתון בתוך קערות או צלחות, ככרות לחם, כדי יין וחלב ודבש, ופירות שונים, כדוגמת השולחנות הערוכים לפני המלכים. וכיוצא בזה היו נוהגים המצרים בפולחן אלהיהם, וכן יתר העמים שבארצות המזרח... מנהג השולחן נמשך גם בישראל, ואולם לא בלי חידושים ושינויים מתאימים לאופייה של האמונה הישראלית. לפי התפיסה הישראלית לא רק שאין לקשור במושג האלהות את מושגי האכילה והשתיה במשמעותם החמרית, אלא שאפילו על איש בשר ודם כמשה מסופר כי כשהתקרב אל עולם האלהות לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות ל"ד:כ"ח, דברים ט':ט', י"ח). לפיכך אין תפקיד השולחן במקדש הישראלי כתפקיד השולחן במקדשים האליליים. חלקי הקרבנות הנועדים לגבוה לא היו מוכנים על ידי בישול או צלייה, ולא היו ניתנים בתוך קערות או צלחות על גבי השולחן, אלא היו נשרפים על המזבח, בחצר המקדש, כאילו הדרך היחידה לקרבם אל האלהות אינה אלא הפיכתם לאדים ולריח, דברים דקים מן הדקים שאין בהם ממש, המתפזרים באויר ועולים השמימה. הקערות שעל השולחן, הנזכרות בפס' כ"ט, נשארות ריקות כשם שנשאר ריק כסא האלהים שעל הכפורת. והוא הדין לנסכים. כהני העמים האליליים כשהיו מנסכים נסכים היו מריקים את הנוזל מתוך כד גדול לתוך כלי קטן יותר, כעבד המוזג כוס לרבו, או היו שופכים אותו ארצה. ואילו בישראל היו מנסכים את היין על הבשר ההולך ונשרף על המזבח, וגם היין היה מתאדם בחום האש, ואידו וריחו היו עולים השמימה. וכלי הנסך שעל השולחן, הנזכרים אף הם בפס' כ"ט, היו נשארים אף הם ריקים. והוא הדין גם ללחם: חלק המנחות הנועד לגבוה היה אף הוא נשרף על המזבח. ולחם הפנים הנזכר בפס' ל' היה נועד למאכל הכהנים (ויקרא כ"ד:ה'-ט'), והיה ניתן על השולחן במשך שבוע שלם כדי שהכהנים משרתי המקום יזכו לאכול משולחנו של מקום. ואם כן אפוא, אין השולחן והכלים הריקים שעליו אלא סמל.