Purpose of the Yehuda and Tamar Story/5

EN/HEע/E

Purpose of the Yehuda and Tamar Story

Sources

Bereshit 38בראשית ל״ח

(1) It happened at that time, that Judah went down from his brothers, and visited a certain Adullamite, whose name was Hirah. (2) Judah saw there a daughter of a certain Canaanite whose name was Shua. He took her, and went in to her. (3) She conceived, and bore a son; and he named him Er. (4) She conceived again, and bore a son; and she named him Onan. (5) She yet again bore a son, and named him Shelah: and he was at Chezib, when she bore him. (6) Judah took a wife for Er, his firstborn, and her name was Tamar. (7) Er, Judah’s firstborn, was wicked in the sight of Hashem. Hashem killed him. (8) Judah said to Onan, “Go in to your brother’s wife, and perform the duty of a husband’s brother to her, and raise up seed to your brother.” (9) Onan knew that the seed would not be his; and it happened, when he went in to his brother’s wife, that he spilled it on the ground, lest he should give seed to his brother. (10) The thing which he did was evil in the sight of Hashem, and he killed him also. (11) Then Judah said to Tamar, his daughter-in-law, “Remain a widow in your father’s house, until Shelah, my son, is grown up”; for he said, “Lest he also die, like his brothers.” Tamar went and lived in her father’s house. (12) After many days, Shua’s daughter, the wife of Judah, died. Judah was comforted, and went up to his sheepshearers to Timnah, he and his friend Hirah, the Adullamite. (13) It was told Tamar, saying, “Behold, your father-in-law is going up to Timnah to shear his sheep.” (14) She took off of her the garments of her widowhood, and covered herself with her veil, and wrapped herself, and sat in the gate of Enaim, which is by the way to Timnah; for she saw that Shelah was grown up, and she was not given to him as a wife. (15) When Judah saw her, he thought that she was a prostitute, for she had covered her face. (16) He turned to her by the way, and said, “Please come, let me come in to you,” for he did not know that she was his daughter-in-law. She said, “What will you give me, that you may come in to me?” (17) He said, “I will send you a young goat from the flock.” She said, “Will you give me a pledge, until you send it?” (18) He said, “What pledge will I give you?” She said, “Your signet and your cord, and your staff that is in your hand.” He gave them to her, and came in to her, and she conceived by him. (19) She arose, and went away, and put off her veil from her, and put on the garments of her widowhood. (20) Judah sent the young goat by the hand of his friend, the Adullamite, to receive the pledge from the woman’s hand, but he did not find her. (21) Then he asked the men of her place, saying, “Where is the prostitute, that was at Enaim by the road?” They said, “There has been no prostitute here.” (22) He returned to Judah, and said, “I have not found her; and also the men of the place said, ‘There has been no prostitute here.’” (23) Judah said, “Let her keep it, lest we be shamed. Behold, I sent this young goat, and you have not found her.” (24) It happened about three months later, that it was told Judah, saying, “Tamar, your daughter-in-law, has played the prostitute; and moreover, behold, she is with child by prostitution.” Judah said, “Bring her out, and let her be burnt.” (25) When she was brought out, she sent to her father-in-law, saying, “By the man, whose these are, I am with child.” She also said, “Please discern whose are these — the signet, and the cords, and the staff.” (26) Judah acknowledged them, and said, “She is more righteous than I, because I did not give her to Shelah, my son.” He knew her again no more. (27) It happened in the time of her travail, that behold, twins were in her womb. (28) When she travailed, one put out a hand, and the midwife took and tied a scarlet thread on his hand, saying, “This came out first.” (29) It happened, as he drew back his hand, that behold, his brother came out, and she said, “Why have you made a breach for yourself?” Therefore his name was called Perez. (30) Afterward his brother came out, that had the scarlet thread on his hand, and his name was called Zerah.

(א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. (ב) וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. (ג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר. (ד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן. (ה) וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. (ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. (ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי י"י וַיְמִתֵהוּ י"י. (ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. (ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתׇן זֶרַע לְאָחִיו. (י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי י"י אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. (יא) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ. (יב) וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמׇת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה. (יג) וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ. (יד) וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. (טו) וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. (טז) וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי. (יז) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. (יח) וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ. (יט) וַתָּקׇם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ. (כ) וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ. (כא) וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. (כב) וַיָּשׇׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. (כג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ. (כד) וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. (כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. (כו) וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. (כז) וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. (כח) וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. (כט) וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. (ל) וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.

Vayikra 20:12ויקרא כ׳:י״ב

If a man lies with his daughter-in-law, both of them shall surely be put to death: they have committed a perversion; their blood shall be upon them.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

Yeshayahu 23:8ישעיהו כ״ג:ח׳

Who hath devised this against Tyre, the crowning city, Whose merchants are princes, Whose traffickers are the honourable of the earth?

מִי יָעַץ זֹאת עַל צֹר הַמַּעֲטִירָה אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ.

Mishlei 31:24משלי ל״א:כ״ד

She maketh linen garments and selleth them; And delivereth girdles unto the merchant.

סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי.

Divrei HaYamim I 2:3דברי הימים א׳ ב׳:ג׳

The sons of Judah: Er, and Onan, and Shelah; which three were born unto him of Bath-shua the Canaanitess. And Er, Judah's first-born, was wicked in the sight of the Lord; and He slew him.

בְּנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה שְׁלוֹשָׁה נוֹלַד לוֹ מִבַּת שׁוּעַ הַכְּנַעֲנִית וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי י"י וַיְמִיתֵהוּ.

Divrei HaYamim I 4:21דברי הימים א׳ ד׳:כ״א

The sons of Shelah the son of Judah: Er the father of Lecah, and Ladah the father of Mareshah, and the families of the house of them that wrought fine linen, of the house of Ashbea;

בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ לְבֵית אַשְׁבֵּעַ.

Jubilees 41יובלים מ״א

(1) And in the forty-fifth jubilee, in the second week, (and) in the second year, Judah took for his first-born Er, a wife from the daughters of Aram, named Tamar. (2) But he hated, and did not lie with her, because his mother was of the daughters of Canaan, and he wished to take him a wife of the kinsfolk of his mother, but Judah, his father, would not permit him. (3) And this Er, the first-born of Judah, was wicked, and the Lord slew him. (4) And Judah said unto Onan, his brother: "Go in unto thy brother's wife and perform the duty of a husband's brother unto her, and raise up seed unto thy brother." (5) And Onan knew that the seed would not be his, (but) his brother's only, and he went into the house of his brother's wife, and spilt the seed on the ground, (6) and he was wicked in the eyes of the Lord, and He slew him. (7) And Judah said unto Tamar, his daughter-in-law: "Remain in thy father's house as a widow till Shelah my son be grown up, and I shall give thee to him to wife." (8) And he grew up; but Bêdsû’êl, the wife of Judah, did not permit her son Shelah to marry. (9) And Bêdsû’êl, the wife of Judah, died in the fifth year of this week. And in the sixth year Judah went up to shear his sheep at Timnah. And they told Tamar: "Behold thy father-in-law goeth up to Timnah to shear his sheep." (10) And she put off her widow's clothes, and put on a veil, and adorned herself, and sat in the gate adjoining the way to Timnah. (11) And as Judah was going along he found her, and thought her to be an harlot, and he said unto her: "Let me come in unto thee"; (12) and she said unto him: "Come in," and he went in. And she said unto him: "Give me my hire"; and he said unto her: "I have nothing in my hand save my ring that is on my finger, and my necklace, and my staff which is in my hand." (13) And she said unto him: "Give them to me until thou dost send me my hire"; and he said unto her: "I will send unto thee a kid of the goats"; and he gave them to her, (14) (and he went in unto her,) and she conceived by him. And Judah went unto his sheep, and she went to her father's house. (15) And Judah sent a kid of the goats by the hand of his shepherd, an Adullamite, and he found her not; (16) and he asked the people of the place, saying: "Where is the harlot who was here?" And they said unto him: "There is no harlot here with us." (17) And he returned and informed him, and said unto him that he had not found her; "I asked the people of the place, and they said unto me: 'There is no harlot here.'" (18) And he said: "Let her keep (them) lest we become a cause of derision." (19) And when she had completed three months, it was manifest that she was with child, and they told Judah, saying: "Behold Tamar, thy daughter-in-law, is with child by whoredom." (20) And Judah went to the house of her father, and said unto her father and her brothers: "Bring her forth, and let them burn her, for she hath wrought uncleanness in Israel." (21) And it came to pass when they brought her forth to bum her that she sent to her father-in-law the ring and the necklace, and the staff, saying: "Discern whose are these, for by him am I with child." (22) And Judah acknowledged, and said: "Tamar is more righteous than I am. And therefore let them burn her not." And for that reason she was not given to Shelah, and he did not again approach her. (23) And after that she bare two sons, Perez and Zerah, in the seventh year of this second week. And thereupon the seven years of fruitfulness were accomplished, of which Joseph spake to Pharaoh. (24) And Judah acknowledged that the deed which he had done was evil, for he had lain with his daughter-in-law, and he esteemed it hateful in his eyes, and he acknowledged that he had transgressed and gone astray; for he had uncovered the skirt of his son, (25) and he began to lament and to supplicate before the Lord because of his transgression. And we told him in a dream that it was forgiven him because he supplicated earnestly, and lamented, and did not again commit it. (26) And he received forgiveness because he turned from his sin and from his ignorance, for he transgressed greatly before our God; (27) and every one that acteth thus, every one who lieth with his mother-in-law, let them burn him with fire that he may bum therein, (28) for there is uncleanness and pollution upon them; with fire let them bum them. (29) And do thou command the children of Israel that there be no uncleanness amongst them, for every one who lieth with his daughter-in-law or with his mother-in-law hath wrought uncleanness; (30) with fire let them bum the man who hath lain with her, and likewise the woman, and He will turn away wrath and punishment from Israel. (31) And unto Judah we said that his two sons had not lain with her, and for this reason his seed was established for a second generation, and would not be rooted out. (32) For in singleness of eye he had gone and sought for punishment, namely, according to the judgment of Abraham, which he had commanded his sons, Judah had sought to burn her with fire.

(א) וביובל החמשה וארבעים בשבוע השני בשנה השנית לקח יהודה לער בכורו אשה מבנות ארם ושמה תמר. (ב) והוא שנא אותה ולא שכב אצלה כי היתה אמו מבנות כנען ויחפץ לקחת לו אשה ממשפחת אמו אך יהודה אביו לא נתנו לעשות כן. (ג) ויהי בכורו זה רע וימיתהו ה. (ד) ויאמר יהודה לאונן בנו בוא אל אשת אחיך ויבם אותה. (ה) וידע אונן כי לא לו רק לאחיו יהיה הזרע ויבוא אל אשת אחיו וישפוך זרעו ארצה. (ו) וירע הדבר בעיני ה׳ וימת אותו. (ז) ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני ואתן אותך לו לאישה. (ח) ויגדל אך בת שוע אשת יהודה לא חפצה כי שלה בנה יקח אותה לו לאשה. (ט) ותמות בת שוע אשת יהודה בשנה החמישית לשבוע ההוא ובשנה השישית עלה יהודה לגוז צאנו תמנתה. (י) ותסר בגדי אלמנות מעליה ותכס בצעיף ותעד עדיה ותשב על יד השער על דרך תמנתה. (יא) ויעבור יהודה וימצא אותה ויחשבה לזונה ויאמר אליה אבוא אליך. (יב) ותאמר בוא ויבוא ותאמר הבה לי אתנני ויאמר אין מאומה בידי בלתי אם טבעתי על האצבע ונזם אזני ומטי אשר בידי. (יג) ותאמר אליו תנה אותם לי עד שולחך לי אתנני ויאמר אליה אנוכי אשלח לך גדי עיזים ויתן אותם לה. (יד) ותהר לו וילך יהודה אל צאנו והיא שבה אל בית אביה. (טו) וישלח יהודה ביד רועה מעדולם גדי עיזים ולא מצאה. (טז) וישאל את אנשי המקום לאמור איה הקדשה אשר היתה בזה, ויאמרו אליו אין קדשה אתנו. (יז) וישוב ויגד לו כי לא מצאה ויאמר אליו שאלתי את אנשי המקום ואמרו אלי אין קדשה בזה. (יח) ויאמר קומה ונלכה פן נהיה לבוז. (יט) ויהי כמשלוש חודשים ידעה כי הרה היא ויגידו ליהודה לאמור הנה תמר כלתך הרה לזנונים. (כ) וילך יהודה אל בית אביה ויאמר אל אביה ואמה ואל אחיה הוציאוה ותישרף כי טומאה עשתה בישראל. (כא) ויהי כהוציאם אותה לשריפה ותשלח אל חמיה את הטבעת ואת הנזם ואת המטה לאמור הכר נא למי אלה כי לו אנוכי הרה. (כב) ויכר יהודה ויאמר צדקה תמר ממני ולא שרפו אותה ועל כן לא נתנה לשלה ולא קרב עוד אליה. (כג) ואחר כן ילדה שני בנים את פרץ ואת זרח בשנה השביעית לשבוע השני ההוא ואז כלו שבע שני השובע אשר אמר יוסף לפרעה. (כד) וידע יהודה כי רע המעשה אשר עשה כי שכב את כלתו וירע בעיניו וידע כי חטא ואשם כי גילה את כנף בנו. (כה) ויואל להתאבל ולהתחנן אל ה׳ על אשמו ויאמר לו בחלום כי נסלח לו עקב אשר העתיר להתחנן והתאבל ולא יסף לחטוא. (כו) ונסלח לו על אשר שב מחטאו ובכסלו כי גדול העוון לפני אלוהינו. (כז) איש איש העושה זאת וכל איש אשר ישכב עם חותנתו באש ישרף והיה לאכול. (כח) כי טומאה ותבל בם באש ישרפו. (כט) וגם אתה צו את בני ישראל ולא יהיה טומאה בתוכם כי כל השוכב את כלתו ואת חותנתו נבלה עשה. (ל) באש ישרפו את האיש השוכב עימה וגם את האישה למען ישיב אפו ומשפטו מישראל. (לא) וליהודה אמרנו אם אמנם שני בניו גרעו עונה הוקם זרעו לדור אחר ולא יכרת. (לב) כי בתום לבבו הלך ויחפוץ בעונש על פי משפט אברהם אשר צוה את בניו חפץ יהודה לשרוף אותה באש.

Bavli Pesachim 50aבבלי פסחים נ׳.

From where do we derive that a merchant is called kena’ani? As it is written: “And Judah saw there the daughter of a certain kena’ani…and he took her, and went in unto her” (Genesis 38:2). What is the meaning of the word kena’ani in this context? If you say it refers to an actual Canaanite, is it possible that Abraham warned Isaac not to marry a Canaanite woman, and Isaac warned Jacob to the same effect, and nonetheless Judah went and married a Canaanite woman? Rather, Rabbi Shimon ben Lakish said: She was the daughter of a merchant, as it is written: “As for the merchant [kena’an], the balances of deceit are in his hand. He loves to oppress” (Hosea 12:8). And if you wish, say instead that this meaning of the word can be understood from the following verse, which describes Tyre: “Whose traders are princes, whose merchants [kinaneha] are the honorable of the earth” (Isaiah 23:8).

וירא שם יהודה בת איש כנעני מאי כנעני אילימא כנעני ממש אפשר בא אברהם והזהיר את יצחק בא יצחק והזהיר את יעקב ויהודה אזיל ונסיב אלא אמר רבי שמעון בן לקיש בת גברא תגרא דכתיב {הושע יב-ח} כנען בידו מאזני מרמה ואיבעית אימא מהכא {ישעיה כג-ח} אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ.

Bavli Sotah 10aבבלי סוטה י׳.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: She provided eyes [einayim] for her statements, i.e., with her words she provided an opening [petaḥ] for Judah to solicit her. When Judah solicited her to engage in sexual intercourse with him, he first attempted to verify her status and said to her: Are you perhaps are a gentile? She said to him: I am a convert. He asked: Perhaps you are a married woman? She said to him: I am an unmarried woman. He asked: Perhaps your father accepted betrothal for you and you are unaware of it? She said to him: I am an orphan. He asked: Maybe you are impure? She said to him: I am pure

ותשב בפתח עינים א"ר אלכסנדרי מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו מקום שכל עינים צופות לראותו ר' חנין א"ר מקום הוא ששמו עינים וכן הוא אומר {יהושע טו-לד} תפוח והעינם ר' שמואל בר נחמני אמר שנתנה עינים לדבריה כשתבעה אמר לה שמא נכרית את אמרה ליה גיורת אני שמא אשת איש את אמרה ליה פנויה אני שמא קיבל בך אביך קידושין אמרה ליה יתומה אני שמא טמאה את אמרה ליה טהורה אני.

Bavli Sotah 13bבבלי סוטה י״ג:

Rabbi Elazar says with regard to one who initiates performance of a mitzva but does not complete it when capable of doing so: He is also demoted [moridin] from his position of greatness, as it is written: “And it came to pass at that time, that Judah went down [vayyered] from his brethren, and turned in to a certain Adullamite, whose name was Hirah” (Genesis 38:1). Usage of the term “went down” indicates that the rest of Judah’s brothers had demoted him from his position of greatness because he began the process of saving Joseph, but he did not complete it. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: The episode with regard to Judah also indicates that one who initiates performance of a mitzva but does not complete it will also bury his wife and children as Judah did, as it is written: “And in process of time Shua’s daughter, the wife of Judah, died” (Genesis 38:12), and it is written further: “And the sons of Judah: Er, and Onan, and Shelah, and Perez, and Zerah; but Er and Onan died in the land of Canaan” (Genesis 46:12).

רבי אלעזר אומר אף מורידין אותו מגדולתו דכתיב {בראשית ל״ח:א׳} ויהי בעת ההיא וירד יהודה. רבי שמואל בר נחמני אמר אף קובר אשתו ובניו דכתיב {בראשית ל״ח:י״ב} ותמת בת שוע אשת יהודה וגו׳ וכתיב וימת ער ואונן.

Bereshit Rabbah 84:19בראשית רבה פ״ד:י״ט

וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר (בראשית לז, כט), וְהֵיכָן הָיָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, כְּשֶׁנִּפְנָה הָלַךְ וְהֵצִיץ לְאוֹתוֹ בּוֹר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם לְפָנַי וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, וְאַתָּה פָּתַחְתָּ בִּתְשׁוּבָה תְּחִלָּה, חַיֶּיךָ שֶׁבֶּן בִּנְךָ עוֹמֵד וּפוֹתֵחַ בִּתְשׁוּבָה תְּחִלָּה, וְאֵיזֶה זֶה הוֹשֵׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד, ב): שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ. (בראשית לז, לא): וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וְלָמָּה שְׂעִיר עִזִּים, שֶׁדָּמוֹ דּוֹמֶה לְשֶׁל אָדָם. (בראשית לז, לב): וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וגו׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוּדָה אַתָּה אָמַרְתָּ (בראשית לז, לב): הַכֶּר נָא, חַיֶּיךָ שֶׁתָּמָר אוֹמֶרֶת לְךָ (בראשית לח, כה): הַכֶּר נָא. (בראשית לז, לג): וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, אָמַר לֵית אֲנָא יָדַע מָה אֲנָא חָמֵי, כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וגו׳, אָמַר רַב הוּנָא נִצְנְצָה בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר.

Bereshit Rabbah 85:1בראשית רבה פ״ה:א׳

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו (בראשית לח, א), (מלאכי ב, יא): בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה וגו׳, אֲמַר לֵיהּ כָּפַרְתְּ יְהוּדָה שְׁקַרְתְּ יְהוּדָה, וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְּיִשְׂרָאֵל, יְהוּדָה נַעֲשָׂה חֻלִּין, (מלאכי ב, יא): כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה׳ אֲשֶׁר אָהֵב. וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא, (מיכה א, טו): עֹד הַיֹּרֵשׁ אָבִיא לָךְ יוֹשֶׁבֶת מָרֵשָׁה עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא, מַלְכָּן וּקְדוֹשָׁן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, עַד עֲדֻלָּם יָבוֹא, דִּכְתִיב (בראשית לח, א): וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי. וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח (ירמיה כט, יא): כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת, שְׁבָטִים הָיוּ עֲסוּקִין בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְיוֹסֵף הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, רְאוּבֵן הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וְתַעֲנִיתוֹ, וְיַעֲקֹב הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וִיהוּדָה הָיָה עָסוּק לִקַּח לוֹ אִשָּׁה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה עוֹסֵק בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה. (ישעיה סו, ז): בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה, קֹדֶם שֶׁלֹא נוֹלַד מְשַׁעְבֵּד הָרִאשׁוֹן נוֹלַד גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן, וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרַיִם.

Bereshit Rabbah 85:2בראשית רבה פ״ה:ב׳

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא, וְלֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָיָה לְמֵימַר אֶלָּא (בראשית לט, א): וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה, וּמִפְּנֵי מָה הִסְמִיךְ פָּרָשָׁה זוֹ לָזוֹ, רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כְּדֵי לִסְמֹךְ יְרִידָה לִירִידָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כְּדֵי לִסְמֹךְ הַכֶּר לְהַכֶּר. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר כְּדֵי לִסְמֹךְ מַעֲשֵׂה תָּמָר לְמַעֲשֵׂה אִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר, מַה זּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם אַף זוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רוֹאָה הָיְתָה בְּאַסְטְרוֹלוֹגִין שֶׁלָּהּ שֶׁהִיא עֲתִידָה לְהַעֲמִיד מִמֶּנּוּ בֵּן, וְלֹא הָיְתָה יוֹדַעַת אִם מִמֶּנָּהּ אִם מִבִּתָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מז, יג): מוֹדִיעִים לֶחֳדָשִׁים מֵאֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ. רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מֵאֲשֶׁר וְלֹא כָּל אֲשֶׁר, וְדִכְוָתָהּ (בראשית ב, כה): וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ, (בראשית ג, א): וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא (בראשית ג, כא): וַיַּעַשׂ ה׳ לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ וגו׳, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אָמַר לְהוֹדִיעֲךָ מֵאֵיזֶה חֵטְא קָפַץ עֲלֵיהֶם אוֹתוֹ רָשָׁע, מִתּוֹךְ שֶׁרָאָה אוֹתָן מִתְעַסְּקִין בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ נִתְאַוָּה לָהֶם. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין, שֶׁלֹא לְהַפְסִיק בְּפָרָשָׁתוֹ שֶׁל נָחָשׁ, וְדִכְוָתָהּ (דניאל ד, לד): וְדִי מַהְלְכִין בְּגֵוָה יָכִל לְהַשְׁפָּלָה, (דניאל ה, א): בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא, (דניאל ו, א): וְדָרְיָוֶשׁ מָדָאָה, וְהֵיכָן הוּא אֱוִיל מְרוֹדָךְ, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כְּדֵי לִסְמֹךְ רָשָׁע אֶל רָשָׁע, קוֹצֵץ לְקוֹצֵץ, גֵּיוְתָן לְגֵיוְתָן. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר כְּדֵי לִסְמֹךְ הֶפְסֵק מַלְכוּת לְהֶפְסֵק מַלְכוּת. וְדִכְוָתָהּ (דניאל ה, ל): בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר מַלְכָּא כַשְׂדָּאָה (דניאל ו, א): וְדָרְיָוֶשׁ מָדָאָה וגו׳, וְהָן הוּא (דניאל ח, א): בִּשְׁנַת שָׁלשׁ לְמַלְכוּת בֵּלְשַׁצַּר הַמֶּלֶךְ, רַב הוּנָא אָמַר שֶׁלֹא יֹאמְרוּ דִּבְרֵי פִּיּוּטִין הֵם, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁאֲמָרוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. רַבָּנָן אָמְרֵי כְּדֵי לְסָרֵג עַל הַסֵּפֶר כֻּלּוֹ שֶׁאֲמָרוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אַף הָכָא נָמֵי מִתְבָּעֵי מֵימַר וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרַיְמָה, וּכְתִיב וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, אָמַר בּוֹאוּ וּנְפַזֵּר עַצְמֵנוּ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאָנוּ מְכֻנָּסִין הַשְּׁטָר מָצוּי לְהִגָּבוֹת, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּמְצְאוּ בִּגְנֵבָה אֵין אֶחָד נִתְּפַס עַל יְדֵי כֻלָּם, וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצְאוּ בַּגָּבִיעַ, אָמְרוּ (בראשית מד, טז): הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָצָא בַּעַל חוֹב מָקוֹם לִגְבּוֹת שְׁטַר חוֹבוֹ. אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּזֶה שֶׁהוּא מְמַצֶּה אֶת הֶחָבִית וּמַעֲמִיד אוֹתָהּ עַל שְׁמָרֶיהָ. רַבָּנָן אָמְרֵי בּוֹאוּ וּנְפַרְנֵס עַצְמֵנוּ, לְשֶׁעָבַר הָיָה זָקוּק לְהַשִֹּׂיאֵנוּ נָשִׁים, וְעַכְשָׁיו הוּא עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, אֵינוֹ בְּדִין שֶׁיְהֵא עָסוּק לְהַשִֹּׂיאֵנוּ נָשִׁים. אָמְרוּ לוֹ לִיהוּדָה וְלֹא אַתְּ הוּא הָרֹאשׁ שֶׁל כֻּלָּנוּ, עֲמֹד אַתָּה וּפַרְנֵס אֶת עַצְמֶךָ, מִיָּד וַיֵּרֶד יְהוּדָה, יְרִידָה הִיא לוֹ שֶׁנָּשָׂא לְגוֹיָה, יְרִידָה הִיא לוֹ שֶׁקָּבַר אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו.

Bereshit Rabbah 85:3בראשית רבה פ״ה:ג׳

רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן וְרַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מִי שֶׁהוּא מַתְחִיל בְּמִצְוָה וְאֵינוֹ גוֹמְרָהּ קוֹבֵר אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מִיהוּדָה (בראשית לז, כו): וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע וגו׳, הָיָה לוֹ לְהוֹלִיכוֹ עַל כְּתֵפוֹ אֵצֶל אָבִיו, מַה גָּרַם לוֹ, קָבַר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, כָּל מִי שֶׁמַּתְחִיל בְּמִצְוָה וְאֵינוֹ גּוֹמְרָהּ וְאַחֵר בָּא וְגוֹמְרָהּ, הִיא נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל שֵׁנִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע כד, לב): וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַהֲלוֹא משֶׁה הֶעֱלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, יט): וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, אֶלָּא לְפִי שֶׁנִּגְזַר עָלָיו שֶׁלֹא יִכָּנֵס לָאָרֶץ וְאֵלּוּ נִטְפְּלוּ בָּהֶם, לְפִיכָךְ נִקְרֵאת עַל שְׁמָם. וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף וגו׳, מוֹשְׁלִים אוֹתוֹ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְלִיסְטִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְמַרְתֵּף אֶחָד שֶׁל יַיִן, נָטְלוּ קַנְקַן אֶחָד וְשָׁתוּ, הֵצִיץ עֲלֵיהֶם בַּעַל הַמַּרְתֵּף אָמַר לָהֶם יֶעֱרַב לָכֶם יְבֻשָֹּׂם לָכֶם יִמְתַּק לָכֶם, שְׁתִיתֶם אֶת הַיַּיִן הַחֲזִירוּ אֶת הַקַּנְקַן לִמְקוֹמָהּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשְּׁבָטִים מְכַרְתֶּם אֶת יוֹסֵף הַחֲזִירוּ עַצְמוֹתָיו לִמְקוֹמָן. דָּבָר אַחֵר, אָמַר לָהֶם יוֹסֵף לַמָּקוֹם שֶׁגְּנַבְתּוּנִי שָׁם תַּחְזִירוּנִי, (בראשית לז, יג): הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד, לב): וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם.

Bereshit Rabbah 85:9בראשית רבה פ״ה:ט׳

וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן וגו׳ (בראשית לח, יח), אָמַר רַבִּי חוּנְיָא נִצְנְצָה בָּהּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, חוֹתָמְךָ, זוֹ מַלְכוּת, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שיר השירים ח, ו): שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, (ירמיה כב, כד): כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי. וּפְתִילֶךָ, זוֹ סַנְהֶדְרִין, שֶׁהֵן מְצֻיָּנִין בִּפְתִיל, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות לט, לא): פְּתִיל תְּכֵלֶת. וּמַטְּךָ, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הֵיאךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה יא, א): וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָּׁי, (תהלים קי, ב): מַטֵּה עֻזְךָ יִשְׁלַח ה׳ מִצִּיּוֹן. וַיִּתֶּן לָהּ וגו׳ וַתַּהַר לוֹ, גִּבּוֹרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ וְצַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בוֹ. (בראשית לח, כ): וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה וגו׳, יְהוּדָה בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ (משלי ח, ל לא): מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת, הַתּוֹרָה שֶׁהִיא מְשַׂחֶקֶת עַל הַבְּרִיּוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוּדָה אַתָּה רִמִּיתָ בְּאָבִיךָ בִּגְדִי עִזִּים, חַיֶּיךָ שֶׁתָּמָר מְרַמָּה בְּךָ בִּגְדִי עִזִּים.

Bemidbar Rabbah 13:14במדבר רבה י״ג:י״ד

שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, כְּנֶגֶד יְהוּדָה, שֶׁהוּא הֵבִיא לְאָבִיו כְּתֹנֶת הַפַּסִּים שֶׁל יוֹסֵף שֶׁהִטְבִּילוּהוּ בְּדַם הַשָֹּׂעִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לז, לא): וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וגו׳, וִיהוּדָה הֱבִיאָהּ לְאָבִיו וְאָמַר (בראשית לז, לב): הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ וגו׳, לְכָךְ נִמְדַד לוֹ בְּאוֹתָהּ מִדָּה שֶׁאָמְרָה לוֹ תָּמָר (בראשית לח, כה): הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים. וּלְכָךְ נֶאֱמַר בָּזֶה הַחַטָּאת, שֶׁהֱבִיאוּהוּ כַּפָּרָה עָלָיו עַל שֶׁצִּעֵר אֶת אָבִיו.

Tanchuma Vayigash 9תנחומא ויגש ט׳

וְאֶת יְהוּדָה וְגוֹ׳. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם (ישעיה יא, יג). לְפִי שֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ סָבוּר שֶׁיְּהוּדָה הָרַג אֶת יוֹסֵף בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַכֻּתֹּנֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנֵי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ (בראשית לז, לג). וְאֵין חַיָּה אֶלָּא יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מט, ט). וְהָיָה אוֹמֵר יַעֲקֹב לִיהוּדָה, אַתָּה הוּא שֶׁטָּרַפְתָּ אוֹתוֹ. לְפִיכָךְ וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו וְגוֹ׳. מַהוּ כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה. אָמַר אֲנִי מֵת עִם מִיתַת הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִבְטִיחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וַהֲרֵי נִטְרַף אֶחָד מֵהֶן, שֶׁמָּא לֹא זָכִיתִי בָהֶן וַאֲנִי מֵת בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. לְכָךְ אָמַר, כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה. רְצוֹנְךָ לֵידַע לְךָ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ חָי, אָמַר לוֹ אָמוּתָה הַפָּעַם. לָמָּה אָמַר אָמוּתָה הַפָּעַם. אָמַר, כְּשֶׁבָּאוּ בָנַי וְאָמְרוּ לִי יוֹסֵף מֵת, הָיִיתִי אֹמֵר שֶׁאֲנִי מֵת שְׁנֵי פְעָמִים. עַכְשָׁו שֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ חָי, מְבֻשָּׂר אֲנִי שֶׁאֵינִי מֵת אֶלָּא עַכְשָׁו בִּלְבָד. לְכָךְ אָמַר אָמוּתָה הַפָּעַם. וַיֵּבְךְִ אֹתוֹ אָבִיו, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ וְגוֹ׳. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוּדָה, אֵין לְךָ בָּנִים עַד עַכְשָׁו וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ צַעַר בָּנִים. אַתָּה טִגַּנְתָּ אֶת אָבִיךָ וְהִטְעֵיתָ אוֹתוֹ בְּטָרֹף טֹרַף יוֹסֵף, חַיֶּיךָ, תִּשָּׂא אִשָּׁה וְתִקְבֹּר אֶת בָּנֶיךָ וְתֵדַע צַעַר בָּנִים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַדָּה מֵאֶחָיו. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ, אִם אָמַר לָהֶם לְכוּ וְנַחֲזִירֶנּוּ, הָיוּ שׁוֹמְעִין לוֹ. לְפִיכָךְ וַיֵּרֶד יְהוּדָה וְגוֹ׳, שֶׁהוֹרִידוּהוּ מִגְּדֻלָּתוֹ. וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה וְגוֹ׳, וְיָלְדָה עֵר וְאוֹנָן, וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן. וְכָל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה יוֹסֵף חוּץ לְאָבִיו, הָיָה בְּלִבּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁיְּהוּדָה הֲרָגוֹ. מִנַּיִן אַתָּה לָמֵד, מִבִּנְיָמִין, שֶׁכָּךְ אָמַר יְהוּדָה לְיוֹסֵף, כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר. כֵּיוָן שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל בִּנְיָמִין וְנִתְוַדַּע יוֹסֵף, נִמְצָא יְהוּדָה נָקִי מִכָּל אוֹתָן הַדְּבָרִים. הֱוֵי, וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם. לְכָךְ כְּתִיב: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו.

Tanchuma (Buber) Vayeshev 9תנחומא (בובר) וישב ט׳

[(Gen. 38:1:) THAT JUDAH WENT AWAY.] This text is related (to Mal. 2:11): JUDAH HAS BEEN FAITHLESS, AND AN ABOMINATION HAS BEEN DONE IN ISRAEL.18Gen. R. 85:1. What is the meaning of JUDAH HAS BEEN FAITHLESS? Judah had been deceitful. < It is > just as you say (in Mal. 2:14): < FOR THE LORD IS A WITNESS BETWEEN YOU (Judah) AND THE WIFE OF YOUR YOUTH >, WITH WHOM YOU HAVE BEEN FAITHLESS. Thus it says: Judah was deceitful. Over what was he deceitful? (Mal. 2:11, cont.:) FOR JUDAH HAS PROFANED THE SANCTUARY OF THE LORD. See (ibid., cont.): HE HAS MARRIED THE DAUGHTER OF A FOREIGN GOD. Now it says elsewhere (in Ps. 114:2): JUDAH WAS HIS SANCTUARY, while it says here (in Mal. 2:11): FOR JUDAH HAS PROFANED < THE SANCTUARY OF THE LORD >. See (ibid., cont.): HE HAS MARRIED THE DAUGHTER OF A FOREIGN GOD. (Gen. 38:2:) AND JUDAH SAW THERE THE DAUGHTER OF A CERTAIN CANAANITE WHOSE NAME WAS SHUA. When? When he had separated from his brothers, as stated (in vs. 1): THAT JUDAH WENT AWAY.

[וירד יהודה]. זש״ה בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל (מלאכי ב׳:י״א), מהו בגדה יהודה, כיחש יהודה, כשם שאתה אומר אשר אתה בגדתה בה (שם יד), הוי אומר כיחש יהודה, על מה כיחש כי חלל יהודה קודש ה׳ (שם יא), הוי בגדה יהודה, ובעל בת אל נכר (שם) ולהלן הוא אומר היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), וכאן הוא אומר כי חלל יהודה, הוי ובעל בת אל נכר. וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע (בראשית ל״ח:ב׳), אימתי בשעה שפירש מאחיו, שנאמר וירד יהודה.

Tanchuma (Buber) Vayeshev 17תנחומא (בובר) וישב י״ז

ולמה אמר תשרף ולא אמר תהרג, אפרים מקשאה בשם ר' מאיר אמר בתו של שם היתה, ושם כהן היה לפיכך אמר הוציאוה ותשרף, והיו גוררין בה ומוציאין אותה שלא בטובתה.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 38:1-2תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית ל״ח:א׳-ב׳

(1) It was at that time that Jehuda had gone down from his property, and separated himself from his brethren, and had inclined to a man an Adullemite whose name was Hira, (2) that Jehuda saw there the daughter of a merchant man whose name was Shuva, and he proselyted her, and entered with her.

(א) והוה בעידנא ההיא ונחת יהודה מנכסוי ואתפרש מן אחוהי וסטא לות גברא עדולמאה ושמיה חירה. (ב) וחמא תמן יהודה ברת גבר תגר ושמיה שוע וגיירה ועל לותה.

Midrash Aggadah (Buber) Bereshit 38:1מדרש אגדה (בובר) בראשית ל"ח:א'

(א) ויהי בעת ההיא וירד יהודה – שנידוהו ואמרו לו כשאמרת לנו מה בצע כי נהרוג את אחינו שמענו לך, אם היית אומר לנו השיבונו אצל אביו היינו שומעים לך, לכך נסמכה [פרשה] ויהי בעת ההיא וגו׳, כדי לסמוך הכר נא (שם לח כה) להכר נא:

Rashi Bereshit 38:1רש״י בראשית ל״ח:א׳

ויהי בעת ההוא AND IT CAME TO PASS AT THAT TIME – Why is this section placed here thus interrupting the section dealing with the history of Joseph? To teach that his brothers degraded him from his high position. When they saw their father's grief they said, "You told us to sell him: if you had told us to send him back to his father we would also have obeyed you" (Genesis Rabbah 85:2). ויט AND HE TURNED away from his brothers. עד איש עדלמי UNTO A CERTAIN ADULLAMITE – he entered into a business-partnership with him.

ויהי בעת ההיא – למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם. אמרו: אתה אמרת למוכרו, אילו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך. ויט – מאת אחיו. עד איש עדלמי – נשתתף עמו.

Rashi Bereshit 38:11רש״י בראשית ל״ח:י״א

'כי אמר וגו FOR HE SAID etc. – that is to say, he pushed her off with a straw (i.e., he put her off with a lame excuse) because he never intended to give her to him in marriage כי אמר פן ימות FOR HE SAID LEST PERADVENTURE HE DIE – She is a woman of whom it may be presumed that the men she marries will always die young (Genesis Rabbah 85:5).

כי אמר וגו׳ – כלומר דוחה היה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו. כי אמר פן ימות – מוחזקת היא זו שימותו אנשיה.

Rashi Bereshit 38:23רש״י בראשית ל״ח:כ״ג

תקח לה Let that remain hers which she has in her possession (i.e. LET HER KEEP IT). פן נהיה לבוז LEST WE BECOME A SCORN – if you seek her further the matter will become public and disgrace will follow, for what more can I do to redeem my promise? (for I have sent this kid etc and I can do no more). הנה שלחתי את הגדי הזה BEHOLD, I SENT THIS KID – Because Judah had deceived his father through a kid of the goats — for he had dipped Joseph's coat in its blood — therefore he, too, was deceived through a kid of the goats (Genesis Rabbah 85:9).

הנה שלחתי הגדי הזה וגו׳ – ולפי שרימה יהודה את אביו בגדי עזים שהטביל כתנת יוסף בדמו, רימוהו גם הוא בגדי עזים.

R. Yosef Kara Bereshit 38:1ר׳ יוסף קרא בראשית ל״ח:א׳

ויהי בעת ההיא – שמכרו את יוסף ולא חשו לכבודו אם יוכשל בעבירות וירד יהוד׳ ונכשל בכלתו בעון אחיו. (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף)

Rashbam Bereshit 38:2רשב״ם בראשית ל״ח:ב׳

Kena'ani: [should be understood] as the Targum explains. Similarly (Is. 23.8), "Whose traders (kin'aneha) the world honored," and (Hos. 12.8), "A trader (kena'an) who uses false balances. For they [surely] refrained from marrying Canaanite women!

כנעני – כתרגומו תגרא, כמו: כנעניה נכבדי ארץ (ישעיהו כ״ג:ח׳), כנען בידו מאזני מרמה (הושע י״ב:ח׳). כי מבנות כנען היו נזהרים.

Rashbam Bereshit 38:26רשב״ם בראשית ל״ח:כ״ו

Sadeqah mimmenni: "She is more in the right than I. I had ordered her to stay in her father’s house until Shelah grew up (vs. 11). She fulfilled her part of the bargain; I did not fulfil my part of the bargain in that I DID NOT GIVE HER TO MY SON SHELAH." [Sadoq mi- means "to be more righteous than,"] as in the phrase (Job 32.2), "'al saddeqo nafsho me'elohim – he made himself more righteous than God." So also Saul (I Sam. 24.17) "said to David, 'You are saddiq mimmenni – more right than I'." Velo' yasaf ['od leda'tah]: means "he never again [slept with her]." If it had meant "he never stopped [sleeping with her]," the text should have read velo' yasaf 'od milleda'tah.

צדקה ממני – יותר ממני שאני צויתיה לשבת בית אביה עד יגדל שלה. היא השלימה תנאי שצויתיה, אבל אני לא השלמתי לה תנאי שהתניתי לה, כי לא נתתיה לשלה בני. וכן: על צדקו נפשו מאלהים (איוב ל״ב:ב׳) – יותר מאלהים, וכן בשאול: ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני (שמואל א כ״ד:י״ז) – יותר ממני. ולא יסף – לא הוסיף, שאם אתה מפרשו ולא פסק, היה לו לכתוב: ולא יסף עוד מדעתה.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 38:1-2אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״ח:א׳-ב׳

(א) ויהי בעת ההוא – אין זאת העת כאשר נמכר יוסף, רק קודם המכרו. וכמוהו: משם נסעו הגדגדה {וגו׳} בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ז׳-ח׳), ושבט הלוי נבחר בשנה השנית, ונסעו אל גדגד בשנת הארבעים, ובמקומו אפרשנו (ראב״ע דברים י׳:ז׳). ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה, והיה ראוי להיותה אחר והמדנים מכרו (בראשית ל״ז:ל״ו) פרשת ויוסף הורד (בראשית ל״ט:א׳) – להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו, למעשה אחיו. והוצרכתי לפירוש הזה, בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו למצרים רק כ״ב שנה. והנה נולד אונן שהוא שני לבני יהודה, וגדל עד שהיה לו זרע, וזה לא ימצא פחות מי״ב שנה, ועוד: וירבו הימים (בראשית ל״ח:י״ב), וגם הרתה תמר והולידה פרץ, והוא בא אל מצרים ויש לו ב׳ בנים (בראשית מ״ו:י״ב). ואל יקשה עליך דבר בצלאל, כי במקומו אפרשנו (ראב״ע שמות פירוש ראשון כ״ד:י״ד). (ב) איש כנעני – יש אומרים: סוחר, כמו: כנען בידו מאזני מרמה (הושע י״ב:ח׳), ועם תוספות יו״ד: ולא יהיה כנעני עוד (זכריה י״ד:כ״א). ויתכן גם להיותו כמשמעו. (א) וחכמינו אמרו כי וירד יהודה (בראשית ל״ח:א׳), ירד מגדולתו (בבלי סוטה י״ג:), וזה דרך דרש. כי הבא מפאת צפון העולם לדרומו הוא יורד, ואנשי המדות יבינו כי זה אמת.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 46:10אבן עזרא בראשית פירוש ראשון מ״ו:י׳

(י-יב) בן הכנענית – לעד כי נשי השבטים היו ארמיות ומצריות ואדומיות ומדיניות. והזכיר זאת לבדה, בעבור שעשה שמעון שלא כהוגן לקחת את כנענית, ועל זה הדבר הזכיר מות ער ואונן בעבור היותם בני כנענית.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 38:1ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ח:א׳

וירד יהודה מאת אחיו – כיון שראה צערו של אביו ובכיותיו, לא היה יכול לסבול, ופירש מבית אביו ומאחיו. עדולמי – מעדולם.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 38:7ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ח:ז׳

ער – רע – צחות לשון הקודש הוא שהיפך התיבה, כלומר: ער נהפך לרע. וראיתי משל לגיגית רחבה בשוליה וקצרה לפיה, כל זמן שהיא יושבת כדרכה – היא עומדת בחזקה, שהקשרין שקורין צירקלי״ש באים על הרחב, אבל כשמהפכין אותה על פיה – הקשרים נופלים והיא נופלת. וכן ער, כל זמן שהיה כדרכו – חי, כיון שנהפך – מיד מת. ולא פירש מה היה רעתו של ער. ואמרו רבותינו (בבלי יבמות ל״ד:): שאף הוא היה משחית ארצה, מדכתיב: וימת גם אותו, כלומר: שגם הוא השחית. ואמרו רבותינו: שלא להכחיש את יופיה. ושמא לא היה רוצה בצער גידול בנים, שיש בני אדם שאינם חוששין רק להנאתם. ולפי הפשט: היו דשים מבפנים וזורעים מבחוץ. ולפי התלמוד: לא היו דשים מבפנים, כדאמרינן ביבמות (בבלי יבמות ל״ד:): כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן וכו׳. ואמרינן (בבלי יבמות ל״ד:): תמר באצבעה מיעכה לפי שלא יכלה להתעבר מביאה ראשונה. כל מעוכות של בית רבי – תמר נקראות (בבלי יבמות ל״ד:).

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 38:11ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ח:י״א

כי אמר פן ימות – סבור: מקור משחת הוא זה. והחמיר לומר בתרי זימני הוי חזקה, וכן הלכה גבי סכנה בהחולץ (בבלי יבמות ס״ד:).

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 38:13ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ח:י״ג

לגוז צאנו – בשעה שהיו גוזזים צאנם היו שמחים ועושים סעודות גדולות, כדכתיב באבשלום (שמואל ב י״ג:כ״ג) ובנבל (שמואל א כ״ה:ז׳). ובשעה שאדם שמח יצרו מתגבר עליו, ולכך בחרה לה בשעת גזיזת הצאן. ובדין עשתה, כי קודם מתן תורה כל הקרובים מייבמין, ואפילו אביו של מת. ומשלא ייבם שלה, היה על יהודה ליבם. ונתנה תורה ונתחדשה הלכה שאין מייבמין אלא אחים מן האב. ואף על פי כן, אפילו לאחר מתן תורה, נהגו אפילו בקרובים הכשרים לה שאינם אחים מן האב, כמו שעשה בועז לרות (רות ד׳:י׳).

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 38:26ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ח:כ״ו

צדקה ממני – יותר ממני, כי אני כזבתי לה שלא נתתיה לשלה, והיא עשתה בדין ובמשפט. ולא יסף עוד לדעתה – כי חשבה קטלנית, ולא רצה למעבד עובדא בנפשיה.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 38:26ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ח:כ״ו

צדקה ממני – יותר ממני, כי אני כזבתי לה שלא נתתיה לשלה, והיא עשתה בדין ובמשפט. ולא יסף עוד לדעתה – כי חשבה קטלנית, ולא רצה למעבד עובדא בנפשיה.

Radak Bereshit 38:1-2רד״ק בראשית ל״ח:א׳-ב׳

(1) ויהי בעת ההיא וירד יהודה, after Joseph had been sold. The fact that the Torah speaks of וירד, “he descended,” seems to imply that Dotan was situated at a much higher elevation than Adulam. According to a Midrash quoted by Rashi, the word וירד does not refer to a physical descent but to the brothers having demoted Yehudah from his role of their leader as they held him responsible for the debacle with Joseph. They had repented their part in the whole episode, and they accused Yehudah of not having been firm enough. Just as they had listened to him when he told them not to kill Joseph, they claimed that they would have listened to him if he had suggested that they should bring him back to their father. In Bereshit Rabbah 85,2 the whole paragraph commencing with וירד יהודה until the beginning of chapter 39 is considered as not relevant to the story, at least not at this point. Why then did the Torah insert this episode here thereby spoiling our concentration on what would happen to Joseph? According to Rabbi Eliezer the Torah wanted to create a conceptual link between one “descent,” and another “descent.” Rabbi Yochanan justifies the “interruption,” by linking one הכר נא “please identify!” to another הכר נא. Yehudah had deceived his father with these words, whereas Tamar reminded Yehudah that he had been deceived by her and that his assumption that she was a harlot who had become pregnant by her customer was totally unfounded.(compare 37,2 and 38,25 respectively) ויט עד איש עדולמי, he pitched his tent and let his flock graze in the proximity of this town Adulam; eventually he struck up a friendship with the man חירם described in our verse. (2) בת איש כנעני, we do not know why the woman’s name has not been mentioned although the Torah revealed the name of her father. Her father was a merchant, a resident stranger, an export-import merchant, not a member of one of the local tribes. The sons of Yaakov were very careful in avoiding intermarriage with the local population, and when one of them did so, Shimon, his son Sha-ul is mentioned in a derogatory fashion as the “son of Canaanite” in 46,10. This critical comment on Shimon’s wife sets him apart from all of his brothers. ויקחה, he first legally married her before having marital relations with her, i.e. ויבא אליה. וירא, it appears that she was very attractive physically and therefore appeared to him as an appropriate mate.

(א) ויהי בעת ההיא וירד יהודה – אחר שנמכר יוסף, ובאמרו וירד נראה כי מדותן לעדולם הוא ירידה; ובדרש שהורידוהו אחיו מגדולתו שנתחרטו ממכירת יוסף ואמרו לו כשם שאמרת לנו ״לכו ונמכרנו לישמעאלים״ אלו אמרת לנו השיבוהו אל אבינו היינו שומעים לך. ובב״ר (פ״ה) וירד יהודה לא היה צריך לומר אלא ויוסף הורד מצרימה, ר׳ אלעזר אומר כדי לסמוך הכר נא להכר נא. ויט עד איש עדולמי – נטה אהלו עם צאנו עד שהלך לעדולם ונתחבר עם זה האיש. (ב) בת איש כנעני – ולא זכר שמה אלא אביה ולא ידענו למה, וכנעני כתרגומו סוחר היה משאר האומות והתגורר שם, כי בני יעקב היו נזהרים מלהתחתן עם בנות כנען כמו האבות, כי שמעון שלקח אשה מבנות כנען זכרו לגנאי והפרידו מאחיו ואמר ושאול בן הכנענית. ויקחה – לקחה לאשה ואחר כך בא אליה כי לא שכב עמה דרך זנות, ובאמרו וירא נראה שהיתה יפה וישרה בעיניו.

Radak Bereshit 38:7רד״ק בראשית ל״ח:ז׳

'רע בעיני ה, the addition of the words “in the eyes of God,” is needed, seeing that no one else was aware of Er’s sin, something committed in the privacy of the bedroom. Our sages in Yevamot 34 said that the reason why Er ejaculated outside his wife’s vagina was in order for her to retain her beauty and not become pregnant.

ויהי רע בעיני ה׳ – שלא היה יודע בו אלא ה׳ והוא בדברים שבינו לבינה וארז״ל (שם) שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ כדי שלא תתעבר כדי שלא תכחש יופיה.

Radak Bereshit 38:24רד״ק בראשית ל״ח:כ״ד

ויהי כמשלש חדשים, after, or at the end of. The letter כ is used to describe a quantity, a measure, as in Samuel I 14,14 כעשרים איש, “approximately 20 people.” There are numerous similar examples in Scripture for the use of the prefix כ in that sense. In Bereshit Rabbah 85,10 Sumchus quotes Rabbi Meir as having said that this verse is the source of the statement that we cannot tell by looking at her that a woman is pregnant until 3 months after she conceived. Rabbi Hunna, quoting Rabbi Yosseph, added that what is meant is not that until the end of the third month of pregnancy no signs are visible. The pregnant woman herself can perceive signs after as little as 2 weeks, but outsiders cannot. הוציאוה, to the site reserved for such executions by fire. ותשרף, for in accordance with the local practice a widow awaiting to be wed to her brother-in-law was subject to the same rules of adultery as a regularly married woman, i.e. death by burning. At the same time, she was not out of bounds to her father-in-law if he wanted to marry her in order to have seed from his deceased son. Both other sons of the surviving father and the father himself were close relatives of the deceased, after all. The surviving brother of the deceased had the first claim on such a widow, but Tamar, under the circumstances had been forced to become the wife of Yehudah seeing that Shelah had been denied her.

כמשלש חדשים – משלש שם, והכף כף השיעור ככ״ף כעשרים איש, והדומים לו. בב״ר (פ״ה, נדה ח׳) סומכוס אומר משם ר׳ מאיר מניין שאין העובר ניכר במעי אמו עד שלשה חדשים מן הכא. ר׳ הונא בשם ר׳ יוסי לא סוף דבר שלשה שלמים, אלא חצי ראשון וחצי אחרון וכל האמצעי. הוציאוה – למקום שמוציאין הנדונין לשרפה ותשרף, כי כפי מה שהיו נהגים היבום היתה להם שומרת יבם כאילו היא אשת איש והיו דנה דינה לשריפה אם לא תזכה. אבל לחמיה לא היתה אסורה אם ירצה הוא, כי אחר שהיה היבום להקים זרע למת שוה היה בעיניהם אבי המת או אחיו, כי שניהם היו קרובים למת אלא שהיה האח קודם לפיכך פטרה תמר עצמה ביהודה.

Radak Bereshit 38:26רד״ק בראשית ל״ח:כ״ו

צדקה ממני; she is more righteous than I, for I had declared her guilty of being burned to death while she was innocent, seeing she is pregnant from me and has not acted like a harlot. Our sages in Makkot 23 as well as in Bereshit Rabbah 85,12 say that there are basically three locations where the Holy Spirit,רוח הקודש , was manifest One was the court of Shem, son of Noach. This is based on the word ממני in our verse not meaning “than me, Yehudah,” but “from Me, God.” The sages understand that when the verdict was passed on Tamar a heavenly voice was heard saying that Tamar’s pregnancy by Yehudah had been decreed by G.d, “from Me.” The second such instance was in the court conducted by the prophet Samuel. They base this on Samuel I 12,5 ויאמר עד, God confirming that the prophet had dealt fairly with the whole people during his being the supreme authority, before a King was appointed. Without this confirmation we only had his word for it. The third example was the court of King Solomon, during the famous trial of two women claiming a live baby as her own and the dead one as belonging to her adversary. (Kings I 3,27.) A heavenly voice confirmed Solomon’s verdict The words היא אמו, “she is his mother,” then were not said by Solomon but by God. God’s confirmation of Tamat’s innocence was needed as people could have argued that while it was true that she had slept with Yehudah, who was to say that other men had not also slept with her and that she was actually pregnant by someone else? The Talmud concludes by citing the heavenly voice as saying ממך יצאו כבושים, “secrets unknown to others are revealed by Me.” There is a variant reading which says that as a result of Yehudah’s admission, God decided to appoint him as the founder of the future Davidic dynasties, and that the line ונכבשה הארץ לפניכם, “the land will become conquered before you,” in Numbers 32,29 is addressed to the leading tribe, Yehudah. This is based on the wordכבושים in the Talmud being read as ממך יצאו כובשים, “that conquerors will emerge from your loins.” כי על כן לא נתתיה, as if the Torah had written כי על כן שלא נתתיה, “because I did not give her, etc., she has done this, i.e. pretended to be a harlot, because I did not give her to my son Shelah.” We find a similar construction in Exodus 13,8 בעבור זה עשה ה' לי, “on account of this (that I observe the commandment mentioned) God has done this for me” (taken me out of Egypt).” ולא יסף עוד לדעתה, he did not sleep with her again seeing that even this time the act had been unintentional and in a manner not appropriate to her status. It is demeaning for a socially highly placed individual to sleep with a harlot. For Yehudah to have done so again would have been demeaning for him In the Targum we find two different versions regarding the meaning of the words ולא יסף עוד לדעתה. The second version is that Yehudah never stopped sleeping with Tamar, i.e. he treated her as his wife in every respect from then on. The reason why the Torah told us about all these details and how the seed of Yehudah became mingled with that of Ruth the Moabite, as well as how King Solomon was the son of Bat Sheva whose marriage to David did not exactly come about in a normal manner, is to show that the hand of God had been at work in all of these situations. God’s design had been that the Kingdom of Israel should be David’s on a hereditary basis forever The somewhat flawed lineage in Jewish kings is God’s device to prevent such kings from becoming proud of their pure ancestry, and considering themselves ”ancestrally“ superior to their peers.

צדקה ממני – יותר ממני שאמרתי לשרפה כי אינה חייבת שריפה כי ממני מעוברת. וארז״ל בשלשה מקומות הופיע רוח הקודש בבית דינו של שם דכתיב ממני, יצאה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים, בבית דינו של שמואל ובבית דינו של שלמה, וראיתי בתשובת לגאון וששאלתם מהו ממני יצאו כבושים לא כך אנו גורסים בישיבה בית דינו של שם דכתיב ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, מנא ידע, דלמא כי היכי דאפקרה נפשה לגביה הכי נמי אפקרה נפשה לגבי אחריני, יצאת בת קול ואמרה ממך יצאו, כבושים, וליהודה אמרה, והלין נינהו דקא כביש ודחיק חד לחבריה. ואיכא דגרסין יצאו כובשין, ופירש דלבתר דאסהיד עליה דמיניה ניהו בשריה במלכות שבט יהודה, דכובשים את הארץ דכתיב ונכבשה הארץ לפניכם. כי על כן – שלא נתתיה לשלה בני עשתה זה, וכן, בעבור זה עשה ה׳ (שמות י״ג:ט׳) שעשה ה׳, והדומים לו. ולא יסף עוד לדעתה – ולא שכב עמה עוד כיון שהפעם הזאת שכב עמה שלא בידיעה ובדרך ביזיון כי חשב שהיא קדשה ואין כבוד לאדם חשוב שישכב עם קדשה, לפיכך לא יסף עוד לדעתה. ומצאנו בתרגום שתי נוסחאות, יש נוסחא ולא פסק עוד מלדעתה, ויש נסחא ולא אוסיף עוד. וכל הדברים האלה היות זרע יהודה הנשאר בזה הדרך, והיות דוד מרות המואביה, ושלמה מבת שבע, הכל היתה סבה מאת האל לפי שמלכות נתנה האל לדוד ולזרעו עד עולם כדי שלא יתגאו מלכות יהודה על ישראל, ויזכרו צור חצבו ממנו ויהיו שפלי רוח וינהיגו המלכות בענוה ובתם לבב.

Rid Bereshit 38:8, 26רי״ד בראשית ל״ח:ח׳, כ״ו

(ח) ושחת ארצה – פירש המורה: דש מבפנים וזורה מבחוץ ואינו נ״ל דביבמות פ׳ ד׳ אחין אמרו ער ואונן שלא כדרכה שמשו ותמר באצבע מיעכה ולכך נתעבר׳ מיהודה מביאה ראשונה. (כו) [הגהה: צדקה ממני – וק׳ מ״מ כיון שיודע שהיתה כלתו האיך נשא אותה דכתיב ולא יסף עוד לדעתה. וי״ל שבאו עליה שלא כדרכה ועדין היתה בתולה וכשהרגיש שהיתה בתולה אמר א״כ לא היתה קנויה להם דאמר פ״ק דקדושין נבעלה יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם אבל אם היתה נבעלת מאחר היתה חייבת שריפה שגזרו על העריות.]

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 38:11ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ח:י״א

ויאמר יהודה לתמר וג׳ – לאבי אבא ז״ל מה שאמר לה עד יגדל שלה בני דחיה והחלטתו היתה שלא להשיאו לה כלל והקרוב יותר שהוא איחר את נישואין (של שלה) עד שיגדל לפי שחשב שהיתה סיבת מיתתם של עד ואונן שנשאו (בהיותם) צעירים לימים על ידי חלאים וחולשה שארעה להם מזה ולא ידע את מסתריהם אשר גלה (ה׳) יתעלה בלשון שליחו (משה רבינו).

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 38:13ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ח:י״ג

(יג-יד) ולאבי אבא ז״ל (סברה) אשר טעמה כי היבום בימי קדם לאחים בתחילה ואם לא עשו כן היה לאב או לשאר קרובים וכאשר ראתה תמר כי לא ניתנה לשלה ועלה על דעתה (לעשות) ערמה ליהודה אחזה בשעת הכושר בזה וכאשר גמרה את ערמתה והשיגה את המטרה בהשגת ההיריון מיהודה (הלכה לה) וחשב יהודה כי ההיריון היה מאיש נכרי ולפיכך צוה להרוג אותה לפי שזנתה והיא זקוקה ליבם וכאשר נודע לו שהיא [הרה] ממנו פטר אותה מן המיתה שהרי לא היתה חוטאת לפי שהוא היה ראוי ליבום; ואבא מרי ז״ל היה חושב שיטה זו לדבר מתקבל ומכריע כמותה.

Ramban Bereshit 38:2רמב״ן בראשית ל״ח:ב׳

בת איש כנעני – אמר אונקלוס תגרא, כלומר איש סוחר שבא לגור בארץ בסחורתו, ודעתו לומר כי בני יעקב ישתמרו מלישא כנעניות כאשר צוה אביהם יצחק גם אברהם, וכן הזכירו בגמרא במסכת פסחים (בבלי פסחים נ), והיו נשיהם מצריות עמוניות מואביות ומיוחסי בני ישמעאל ובני קטורה, ולכך יחד הכתוב על שאול בן שמעון: ושאול בן הכנענית (בראשית מ״ו:י׳) כי הוא לבדו בהם, וגם שם דרשו שהיא דינה שנבעלה לכנעני (בראשית רבה פ׳:י״א). ורבותינו נחלקו בדבר, אמרו רבי יהודה אומר תאומות נולדו עם השבטים ונשאום, רבי נחמיה אומר כנעניות היו (בראשית רבה פ״ד:כ״א). ויתכן שלא הקפיד רבי נחמיה בייחוסן, שלא נתכוון אלא לומר שנשאו מנשי ארץ כנען, אבל היו מן הגרים והתושבים הבאים מכל הארצות או עמוניות ומואביות ומיתר העמים, כי לא נתכוון רק לחלוק על רבי יהודה שלא נשאו אחיותיהם, שאחותו מן האם אסורה לבני נח (בבלי סנהדרין נ״ח). ולדעת רבי יהודה, יצטרכו בני לאה לשאת תאומות ששה האחרים, והם ישאו שלהם, או שלא יודה ר׳ נחמיה בתאומות כלל, ולא היתה לו בת זולתי דינה כמשמעות הכתוב. ועל דרך סברא, איננו נכון שישאו כלם כנעניות שיהיה בנוחלי הארץ מזרע כנען העבד הארור כמו מזרעו של אברהם, והכתוב צוה להחרימו ולא תהיה לו שארית ופליטה. ועל כל פנים זה האיש תגר, כי למה יצטרך הכתוב לאמר כי הוא כנעני ביחוסו, וכל אנשי הארץ ההיא כנענים הם מן הפריזי ומן היבוסי ואחיהם כי לכנען יתיחסו כלם, ועדולם בארץ כנען היא? [והראוי היה שיאמר ויקח שם יהודה אשה ושמה כך כאשר הזכיר שמות הנשים בתמר ונשי עשו וזולתן (בראשית ד׳:י״ט, י״א:כ״ט, כ״ה:א׳).] אבל פירש בו שהוא תגר, שאיננו מן הארץ שהיתה לחוי או לאמורי, וזה טעם וירא שם יהודה [בת איש כנעני כי בעבור אביה נשאה.] והכתוב שאמר בני יהודה ער ואונן ושלה שלשה נולדו לו מבת שוע הכנענית (דברי הימים א ב׳:ג׳), בעבור היותה בת איש הכנעני תקרא כן, כי האיש ההוא יקרא להם הסוחר כי הוא ידוע ומובהק בסחורתו אשר בעבורה גר שם. ורבי אברהם אמר (בראשית מ״ו:י׳): כי בעבור היות האשה הזאת כנענית ועבר על דעת אבותיו היו בניה רעים ומתו, ולכן הזכירו הכתוב, ושאול לבדו הזכיר שהיה בן הכנענית, כי לא הוצרך להזכיר כן בשלה. ואם כן יהיה טעם וירא שם יהודה כלומר שראה אותה וחשק בה, כענין וירא אשה בתמנתה דשמשון (שופטים י״ד:א׳). ובפרשת ויחי יעקב כתב רש״י ז״ל (רש״י בראשית נ׳:י״ג): וישאו אותו בניו ולא בני בניו שכך צום אל יטענו במטתי אחד מבניכם לפי שהם מבנות כנען (במדבר רבה ב׳:ח׳), ויהיה זה לפי ששאול בן שמעון ושלה בן יהודה היו מבנות כנען ולכן יוציא את כלם. אבל בנסחאות שלנו בבראשית רבה מצינו בכלן אחד מבני בניכם שיש בהם מבנות כנען, וכן תמר היתה בת אחת מן הגרים בארץ לא בת איש כנעני ביחוסו, כי חלילה שיהיה אדוננו דוד ומשיח צדקנו שיגלה לנו במהרה מזרע כנען העבד המקולל. ורבותינו אמרו (בראשית רבה פ״ה:י׳) בתמר: שהיתה בתו של שם, והוא כהן לאל עליון.

Ramban Bereshit 38:7-11רמב״ן בראשית ל״ח:ז׳-י״א

(ז) [ויהי ער בכור יהודה רע בעיני י״י – לא הזכיר הכתוב פשעו כאשר עשה באחיו, אבל אמר כי בחטאו מת להודיע שלא היה זה בענש יהודה על מכירת יוסף, כי ההצלה עמדה על המכירה, ולא היה בבית האבות שכול זולתי זה שהיה רע בעיני השם כי זרע צדיקים יבורך. ועל כן היה יעקב מתאבל על בנו ימים רבים וימאן להתנחם, שהיה הדבר בעיניו עונש גדול לו מלבד אהבתו אותו.] (ח) ויבם אותה והקם זרע לאחיך – הבן יקרא על שם המת, לשון רש״י. ואין זה אמת כי במצות התורה נאמר גם כן יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל (דברים כ״ה:ו׳), ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת, ואמר בבועז וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ותקראנה אותו עובד לא מחלון (רות ד׳:י׳). ועוד, שאמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, ומה הרעה אשר תבא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת, ורוב בני האדם מתאוים לעשות כן, ולא אמר הכתוב ׳ויאמר אונן׳ אבל אמר וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כי ידיעה ברורה היתה לו בזה שלא יהיה לו הזרע. אבל הענין סוד גדול מסודות התורה בתולדת האדם, ונכר הוא לעיני רואים אשר נתן להם השם עינים לראות ואזנים לשמוע, והיו החכמים הקדמונים קודם התורה יודעים כי יש תועלת גדולה ביבום האח והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה כי כל שארו הקרוב אליו ממשפחתו אשר הוא יורש נחלה יגיע ממנו תועלת, והיו נוהגים לישא אשת המת האח או האב או הקרוב מן המשפחה ולא ידענו אם היה המנהג קדמון לפני יהודה. ובבראשית רבה (בראשית רבה פ״ה:ה׳) אמרו כי יהודה התחיל במצות יבום תחלה, כי כאשר קבל הסוד מאבותיו נזדרז להקים אותו, וכאשר באתה התורה ואסרה אשת קצת הקרובים, רצה הקב״ה להתיר איסור אשת האח מפני היבום, ולא רצה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב והבן וזולתם כי באח הורגל הדבר ותועלת קרובה ולא בהם כמו שהזכרתי. והנה נחשב לאכזריות גדולה באח כאשר לא יחפוץ ליבם, וקוראים אותו בית חלוץ הנעל (דברים כ״ה:י׳) כי עתה חלץ מהם וראוי הוא שתעשה המצוה זאת בחליצת הנעל, וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה הנהיגו לפנים בישראל לעשות המעשה הזה בכל יורשי הנחלה באותם שלא יהיה בהם איסור השאר וקראו אותו גאולה, וזהו ענין בועז וטעם נעמי והשכנות, והמשכיל יבין. (יא) [וטעם שבי אלמנה בית אביך – שתנהגי אלמנותיך שם עד יגדל שלה, רמז לה התאבלי ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן כאשה חגורת שק על בעל נעוריה עד שיגדל שלה וייבם אותך, כי כן המנהג במתיבמת, כי היוצאת וחפצה להנשא לאיש זר לובשת בגדי אבל ימים מעט כפי המנהג ומתנחמת ולובשת שנים ותכס בצעיף ותתעלף עד שתנשא לאיש.] כי אמר – כלומר היה דוחה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו, כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו, כי מוחזקת היא זו שימותו אנשיה, לשון רש״י. ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת, ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי, ולמה יטעה אותה והיא אסורה לשלה, כמו שאמרו (בבלי יבמות סד) בנשואים בתרי זמני הויא חזקה? ועוד, כי בהיותו מקפיד על זנוניה לחייב אותה שריפה, נראה שהיה חפץ בה להיותה בביתו, ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו וישלחם ביד פשעם, ואין לתמר בהם חטא. והנכון בעיני: שהיה שלה ראוי ליבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער, פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו אין לאחד מהם שתים עשרה שנה, וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה. וכאשר המתינה ימים רבים, וראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער לאביו כי אין לו עשר שנים, והיה ממתין לו עוד, אז מהרה תמר ברוב תאותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה.

Ramban Bereshit 38:26רמב״ן בראשית ל״ח:כ״ו

צדקה ממני – צדקה בדבריה, ממני היא מעוברת. ורבותינו דרשו (בבלי סוטה י׳) שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים. לשון רש״י. והנכון: שהוא כמו צדיקים וטובים ממנו (מלכים א ב׳:ל״ב), ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה (שמואל א כ״ד:י״ז), צדקה במעשיה יותר ממני כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני. והטעם כי שלה הוא היבם, ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו אביו הוא הגואל אחריו כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ח׳) בדין היבום. ולא יסף עוד לדעתה – אחרי שהקים זרע לבניו לא רצה להיות עמה עוד, אף על פי שהיה ברצונו כי איננה אסורה עליו והיתה אשתו כמשפט היבמים, וזה טעם האומר (בבלי סוטה י׳) לא פסק כתיב הכא ולא יסף וכתיב התם קול גדול ולא יסף (דברים ה׳:י״ט).

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 38:2רלב״ג בראשית ביאור המילות ל״ח:ב׳

חלק ב: ויהי בעת ההיא וירד יהודה וגו׳ (לח, א) עד ויוסף הורד מצרימה (לט, א) ביאור המלות (ב) כנעני – סוחר, כמו: ׳כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ׳ (ישעיהו כג, ח).

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 38:26רלב״ג בראשית ביאור המילות ל״ח:כ״ו

צדקה ממני – צדקה יותר ממני בזה העסק, כי כבר עשקתי ממנה חוקהּ, כשלא נתתיה לשלה בני, ולזה היה ראוי שאייבם אותה — כי כן היה נהוג קודם מתן תורה, שהיותר קרוב היה מיבם — והיא השתדלה שיגיע לה היבום ממני. והנה לא יסף יהודה עוד לדעתה, ליראתו שמא ימות כבניו, כי היא היתה מוחזקת שימותו אנשיה. והנה דברי הסיפור הזה מבוארים;

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 38:1רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל״ח:א׳

ראוי שתדע שזאת הפרשה לא היתה אחר מכירת יוסף, אבל היו קצת דברי זה הסיפור בעת מכירת יוסף, ולזה אמר (לח, א) שזה היה ׳בעת ההיא׳. וזה, שאי אפשר שיִּשְׁלַם זה העניין כולו אחר מכירת יוסף, כמו שביאר החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל. ולא יקשה בעיניך איך היה יהודה נפרד מאחיו קודם מכירת יוסף, והנה היה שם עם אחיו במכירתו; כי הוא היה הולך ושב. והנה היה לו לבדו צאן מלבד צאן אביו; והנה זה הצאן אולי היה משלל שכם. והנה הפסיק בזה הסיפור מה שהחל לספרו מיוסף, להודיע ההבדל שהיה בין יוסף ליהודה בענין גילוי העריות.

Tzeror HaMor Bereshit 38:1-6צרור המור בראשית ל״ח:א׳-ו׳

(א) ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו. יפה דרשו רז״ל סמיכות הפרשה לפי שהורידוהו אחיו מגדולתו. והנראה מפשט הכתוב כי יהודה ראה בצרת אביו שהיה בוכה ומתאבל תמיד על בנו. וראה יהודה בעצמו שהוא הגורם מכירת אחיו. ולפי שלא יכול להתאפק לראות בצרתו נתחרט מחטאתו והודה על פשעו וירד מגדולתו הוא מעצמו. לפי שאינו דומה המתבייש מעצמו למתבייש מאחרים כמוזכר בתעניות. ולכן נפרש מאחיו ורצה להתבודד ולהצטער ולא לישב בסוד משחקים. ורצה לילך אל ארץ אחרת למקום שאין מכירין אותו ללבוש שחורים כמאמר ר׳ אלעאי. וזהו וירד יהודה מאת אחיו לעשות תשובה שלימה ולהודות על חטאתו. כי יהודה שמו והודאה עמו. כמאמר אמו הפעם אודה את ה׳. וכמאמר אביו יהודה אתה יודוך אחיך. וכמאמר מרע״ה שמע ה׳ קול יהודה בהודאתו. ולפי שהודה על חטאיו וירד מעצמו מגדולתו. מדד לו השם מדה כנגד מדה. ואחרי מות יהושע היו ישראל רוצים לשים עליהם שר ומנהיג לצאת ולבא לפניהם והיו מסופקים בזה. ואולי כל אחד מהשבטים היה מתנשא לאמר אני אמלוך עד ששאלו מי יעלה בתחלה. ויאמר ה׳ יהודה יעלה. כלומר למה אתם מסופקים בדבר הברור. כי אחר שיהודה עשה הודאה והוא בעל הודאה וירד עצמו מגדולתו כדכתיב וירד יהודה מאת אחיו. ראויה לו העלייה מדה כנגד מדה ולכן יהודה יעלה. ואמר בעת ההיא להורות על תשובתו הנכונה. כי החוטא ראוי לו לשוב מיד מחטאתו כמאמרם ז״ל אם ראית ת״ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה. שמא ס״ד אלא אימא ודאי עשה תשובה. והטעם שאם הוא ת״ח ביום החטא ישוב מיד כי לא ידע מה ילד יום. ולכן אמר במשה ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא מיד ולא אחר כך. וכן אמר בכאן להורות על מעלת יהודה ויהי בעת ההיא בעת החטא מיד עשה תשובה. וירד יהודה מאת אחיו ר״ל מעצת אחיו ומחבור אחיו. ויט עד איש עדולמי. שהיה איש נכבד בדורו יושב לבדו או עם חבור עם מעט. וראה שם אשה הוגנת לו בת אדם גדול סוחר ושמו שוע ונדיב. ויקחה ויבא אליה להקים לאחיו שם בישראל כי הוא גואל וקרוב. ואחר שהוא היה בעל העצה ראוי להשיב האבידה לבעליה. כי הוא הגואל הקרוב כענין בועז. או שרצה להוליד בנים ולשום להם שמות מורים על צערו ועל צער אחיו. כמו שעשה בנימין לבניו כמוזכר בדבריהם. ולהורות על זה תמצא ששם שם בנו הבכור ער דכתיב ויקרא את שמו ער. להורות על אבידת אחיו ואיך הוא ואחיו אכלוהו ויכלוהו ועקרוהו מן העולם וגלוהו מאביו. והוא מן ערו ערו וכן ערות על יאור. וכן קרא שמו ער להורות על צערו שירד מאחיו ונפרש מהם להיותו לבדו בלי חבור אחים וקרובים והוא כמו ער ועונה. והבן השני קראה אשתו שמו אונן להורות כי אולי אשתו הצדיקתו בדבריה למה היה מצטער ומשתומם כל כך בלי סבה. ושואלת ממנו למה שם שם בנו ער. ואולי היה גילה לה קצת הדברים לא מענין המכירה כי זה לא היה יכול לגלות לה. אבל גילה לה ענין יוסף איך נאבד מאביו ושאביו מתאבל ומתאונן עליו זה ימים רבים. ושהוא ירד מאחיו כדי שלא לראות בצרת אביו ולכן קרא שמו ער כמו שכתבתי. וכשראתה היא שגלה לה סודו. ותקרא שם בנה אונן להורות על צערו וצרת אביו. לרמוז שיהודה בעלה היה מתאונן ומצטער עליו תמיד כמי שמתו מוטל לפניו שנקרא אונן. וכן הבן השלישי קראה שמו שלה על שם החטאת והעון שנקרא שלו. כדמתרגמינן בשגגה שלו. ואולי אלו השמות היו מוסכמים מיהודה שהיה יודע סוד הדבר והיה מתחרט על עונו ועל שגגתו. ולכן קרא שמו שלה: (ו) אחר כך סיפר מיתת ער ואונן ומיתת אשת יהודה. להורות כי לפי שנתחרט יהודה מעונו. הש״י קבל תפלתו וישלח בניו ביד פשעם להיות כפרה על חטאתו. כמאמרם בברכות בחסד ואמת יכופר עון וכתיב ומשלם עון אבות אל חיק בניהם. וכן מיתת האשה מכפרת על עון בעלה. כאומרם ז״ל אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך זו אשה. ולזה רמזו רז״ל באמרם כל המתחיל במצוה ואינו גומרה מורידין אותו מגדולתו דכתיב וירד יהודה וכו׳. ושכיבו נמי ער ואונן. רמזו בזה כי מיתת בניו ואשתו היתה על שהתחיל במצות יוסף להצילו ולא גמרה. ולמדנו בכאן כי קודם מ״ת היו זהירין במצות ייבום לפי שהיא מצוה גדולה. כמו שאפרש במקומו בעז״ה. וכן גם היו נזהרים מהקטלנית כאומרו כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. ולמדנו בכאן דתרי זימני הויא חזקה כדין התלמוד וכמו שפסק הרא״ש ז״ל בכתובות שלא תנשא עוד וכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא כמוזכר במקומו. אח״כ סיפר ענין תמר שהיתה מתאוה לבנים וכוונתה לשם שמים. ולפי שראתה שיהודה היה דוחה אותה בקש באומרו עד יגדל שלה בני הפקירה עצמה לזה. אעפ״י שהיה נראה דבר זר ורע מאד להזקק ליהודה. ולפי שהיא היתה צדקת גמורה והיה לה זה בושה גדולה. אמר שמחמת הבושה נתקו מורשי לבבה ונתעלפה. וזהו ותתכס בצעיף ותתעלף. והוא כמו ויתעלף דיונה. ויאמר שחשבה לזונה אע״פ שכסתה פניה. כמו כי עם קשה עורף הוא:

Sforno Bereshit 38:11ספורנו בראשית ל״ח:י״א

שבי אלמנה, wait for a while in a state of widowhood. This expression also occurs in Hoseah 3,3 ימים רבים תשבי לי, “you will have to go a long time without marrying.” פן ימות הוא כאחיו, so he would not be so preoccupied with Tamar’s beauty due to his immaturity which had deflected his brothers from the purpose of marriage, and he too would die as a result of this.

שְׁבִי אַלְמָנָה – הַמְתִּינִי בְּאַלְמָנוּת, כְּמוֹ ״יָמִים רַבִּים תֵּשְׁבִי לִי״ (הושע ג׳:ג׳). פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו – פֶּן יִשְׁגֶּה בְּיָפְיָהּ בְּיַלְדּוּתוֹ כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אָחִיו וְיָמוּת.

Sforno Bereshit 38:26ספורנו בראשית ל״ח:כ״ו

צדקה ממני, even though she approached me under false pretences, misrepresenting herself, she still acted more righteously than I did. I did not see her at all when I sent her the goat. Her deceit was practised for a noble cause. and appears to have been approved by God, seeing she meant to maintain the seed of her deceased husband, whereas I was merely wanting to gratify my libido. Immediately she had done what she meant to do she resumed living as a widow as I had told her to do. My seeking her out to let her have the goat I had promised her was meant only to ensure that my good image would be preserved. This in itself is not a worthy cause. Our sages have used this occurrence as the basis for their saying that “a sin committed for noble cause is better than a good deed when same is not performed as such but as something self-serving.” (Nazir 23).

צָדְקָה מִמֶנִּי – אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בָּאָה אֵלַי בְּמִרְמָה, וַאֲנִי לֹא רְאִיתִיהָ כְּלָל, כִּי שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי, מִכָּל מָקוֹם הִיא צָדְקָה בְּמִרְמָתָהּ, שֶׁהָיְתָה לְתַכְלִית טוֹב וְרָצוּי לָאֵל יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא קִיּוּם הַזֶּרַע לֹא לַהֲנָאת עַצְמָהּ, שֶׁהֲרֵי חָזְרָה לְאַלְמְנוּתָהּ תֵּכֶף, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁצָּדַקְתִּי אֲנִי בְּקִיּוּם אֱמוּנָתִי, שֶׁהָיְתָה הַכַּוָּנָה בּוֹ לִכְבוֹדִי וּלְהַשִּׂיג עֵרְבוֹנִי, שֶׁהוּא תַּכְלִית נִפְסָד וְגָרוּעַ. כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: גְּדוֹלָה עֲבֵרָה לִשְׁמָהּ מִמִּצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ (נזיר כ״ג:).

Ma'asei Hashem, Ma'asei Avot 36מעשי ה׳, מעשי אבות ל״ו

במה שנאמר בת איש כנעני, נחלקו המפרשים יש אומרים כנעני ממש, ויש אומרים תגר. והרמב"ן ז"ל הכריח היותו תגר לא כנעני מזרע כנען, כי למה יצטרך הכתוב לומר כי הוא כנעני ביחוסו, ולדעתי שהדברים נכונים שהוא כנעני ממש, ומה שטען הרמב"ן ז"ל למה יצטרך הכתוב לומר שהוא כנעני, נראה לי לפי הפשט שזה הוא שנאמר וירד יהודה מאת אחיו, רצה לומר שירד מן היחס מפני שנשא ונתחתן באשה כנענית, ולפרש הירידה הוכרח להזכיר את אביה, ובשמעון שנאמר (בראשית מו, י) בן הכנענית, לא היה דרך נשואין, ולא נזהרו בני יעקב רק לבלתי התחתן בם, ולכך לא נאמר בשמעון בת איש כנעני ויקחה, רק הזכיר הבן שהיה בן כנענית, כי שמעון לא נתחתן בהם, והבן מן הכנענית כשר אחר שנתגיירה, אבל כשנתגיירה יש בה לא תתחתן, ולכך ביאר הכתוב לומר ויקחה, שעשה בה לקוחין, ולפ"ז ירד מאת אחיו. ועל מה שנאמר והיה בכזיב בלדתה אותו, פירש רש"י שהוא שם מקום, ואומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב לשון היו תהיה כמו אכזב (ירמיהו טו, יח). ואין ספק שהוא שם מקום אצל עדולם, כמו שנאמר במיכה (א, יד - טו) בתי אכזיב לאכזב וגומר שם, עד מרשה עד עדולם וגו'. והרב אברהם אבן עזרא שם במיכה נסתפק וכתב שהאל"ף נוספת, והוא כמו והיה בכזיב בלדתה, ואדרבה לדעתי כאן אל"ף חסרה, שאכזיב הוא שם מקום ביהושע בחלק יהודה, שנאמר שם (טו, מד) וקעילה ואכזיב ומראשה ערים תשע וחצריהן, ולפירוש רש"י היה ראוי לומר שקרא המקום אכזיב על שם שפסקה, ועוד לא ידעתי היאך תקרא שם למקום על שם שפסקה, שאם כן בלדתה לא היה נקרא כן, ועוד שלא יקראו שם מקום רק על מציאות ענין נתחדש שם, אבל קריאת שם למקום על שם העדר ופיסוק לא מצאנו, והאבן עזרא פירש בלדתה אותו, כאילו אמר בלדתה אותם, ולדעתי היה מספיק אומרו והיה בכזיב בלדתה, והרמב"ן פירש שקרא בנה שלה על שם המקום. ועוד יפלא מה הוצרך הכתוב להודיע מקום לדתה אותו. ולדעתי יתכן קרוב אל הפשט, שעשה ליקוחין בבת שוע בעדולם, והיא בבית אביה לא נתגיירה, ובעבור זה בניה שנולדו שלא בקדושה היו רעים ומתו. אבל שלא הודיע הכתוב שכשנולד כבר הוציאה מעדולם שהוא מקום בית אביה, ומסתמא כאשר הוציאה מבית אביה נתגיירה, והיתה לידת שילה בכזיב בקדושה, ולכך חיה כי עמד בקדושתו, ולא הוצרך לומר כאן המקום שנולד שילה, רק הכוונה לומר שלא נולד בעדולם שהוא מקום בית אביה.

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 38:5הכתב והקבלה בראשית ל״ח:ה׳

והיה בכזיב – הרע״ס כתב קראתו שלה לשון אל תשלה שהוא שם בלתי נאות, מפני שיהודה אז היה בכזיב ותוחלתה נכזבה מראות פני אישה בעת לידתה, והוא אם היה שם לא היה מסכים בקריאת שם בלתי נאות. ואין זה נראה כי שם אונן ג״כ לא נאה ולא מיחה בה. ונ״ל כי שם שלה וכזיב יש בהוראתם ענין טעות ושגגה (איררען, טיישען) ותרגום שגגה שלותה, ובכתוב ויכהו על השל. וכן כזב עיקר ענינו טעות ושגגה, שטועה במחשבתו וידמה שאומר אמת, כמ״ש בהבדל שבין כזב ושקר, שקר הוא שבעת דבורו יודע בעצמו שאינו אמת, וכזב הוא שבעת דבורו ידמה שיקיים דבורו, ואח״כ תתילד מניעה המפסיק ומונעתו מלמלאות הבטחתו, והוא היה תחלה מוטעה. וכל ענין יהודה עם תמר היה בטעות ושגגה, הוא הטעה אותה לאמר עד יגדל שלה, ומסבה זו בא הוא בעצמו לידי טעות בבואו אלי׳, וטעה בדבר מצוה. והודיענו הכתוב בזה, כי שם הולד ושם מקום יהודה היה מסכימים עם מה שנעשה אחר זמן, כעין אמרם המקום גורם שמא גרם.

Shadal Bereshit 38:2שד״ל בראשית ל״ח:ב׳

בת איש כנעני – כמשמעו, ור׳ יהודה אומר תאומות נולדו עם השבטים ונשאום, ר׳ נחמיה אומר כנעניות היו {בראשית רבא פ״ד:י״ט} ותרגום ירושלמי ורש״י ורשב״ם ורמב״ן ורלב״ג ורמבמ״ן פירשו כנעני זה לא כנעני ממש אלא סוחר, ונ״ל כי הסוחר שלא היה מארץ כנען היה נקרא כנען (הושע י״ב:ח׳, ישעיה כ״ג:ח׳), אבל כנעני אינו אלא שם אומה, וכן באנקלוס גירסת יא״ר ליסבונא קוסטנטינא וסביוניטה כנענאי, וכן וחגור נתנה לכנעני (משלי ל״א:כ״ד) אין שום ראיה לומר שאיננו כנעני ממש.

Malbim Bereshit 38:1מלבי״ם בראשית ל״ח:א׳

ויהי בעת ההיא – באשר מעשה של מכירת יוסף היה התחלה להגלות הכללי ושעבוד מלכיות, שכל הגליות והשעבודים הם שלשלת אחת קשורים זה בזה כנודע, הקדים השם להכין אור המלך המשיח שיהיה אחרית הגליות ותכליתם, וכמ״ש ובימיהון די מלכיא אלין יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל, והכין קודם לכן שורש ישי אשר יעמוד לנס עמים אשר יצא מיהודה, ומשיח בן יוסף ירד מצרים למשול שם, ומשיח בן דוד היה כעצמים בבטן המלאה, וכמ״ש במד׳ וירד יהודה בטרם תחיל ילדה קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון, וירד יהודה, היה לו עונש שירד ממעלת אחיו ע״י שנדבק לחירה.

Malbim Bereshit 38:2מלבי״ם בראשית ל״ח:ב׳

וירא – ב] שלקח כנענית, כמ״ש בד״ה סימן ב׳ מבת שוע הכנענית, ולא נודע שמה כי לא גיירה רק ויקחה סתם, לכן קרא שני בנים הראשונים ער ואונן ע״ש שסופם לרע כי לא נתקיימו, והשלישי נקרא שלה לטוב, כמ״ש חז״ל כי אז היה בכזיב שהוציאה מעיר אביה וגיירה.

Malbim Bereshit 38:24-27מלבי״ם בראשית ל״ח:כ״ד-כ״ז

(כד) זנתה תמר – היתה השאלה אם פטר אותה מן היבום ודינה כפנויה, ויהודה השיב שלא פטרה מן היבום וצוה לשרפה, וכפי מנהג בני שם אז היתה הזקוקה כאשת איש, והיה ביד יהודה ליבמה בעצמו או ליתנה לשלה ליבמה להקים זרע להמתים, וע״כ אמר ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני, ר״ל שמה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפ״ז היתה זקוקתי לא זקוקת בני, ומה שאחרתי הדבר ולא לקחתיה תכף, היה עולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת, ועז״א צדקה ממני. (כז) ויהי בלדתה – כבר בארו שער ואונן באו בסוד היבום בפרץ וזרח, וע״כ נחשבו תמיד בין בני יהודה כמ״ש בפי׳ ד״ה, וער בא בפרץ ואונן בזרח, וזרח רצה לצאת ראשונה, כי אונן לא היה רע כער, ויתן יד, כי מזרח יצאו נביאים ובעלי רה״ק, איתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע שהיה עליהם יד ה׳, ופרץ עליו פרץ, כי ער הוא הבכור ויצא ממנו מלכות ב״ד כמ״ש אף אני בכור אתנהו, והמלך קודם לנביא, וע״כ ואחר יצא אחיו.

Netziv Bereshit 38:11נצי״ב בראשית ל״ח:י״א

כי אמר – אם היתה הכוונה שחשש שהיא קטלנית קשה קושית הרמב״ן מה זה בוש לומר לה שתלך לה. ותו, הרי מחלוקת תנאים היא ביבמות (סד,ב) אם בתרי או בתלת מתחזקת לכך. ותו, מאי דייק הכתוב ״פן ימות גם הוא כאחיו״, מאי נפקא מינה במה שהמה ״אחיו״. משום הכי פירש הרמב״ן שחשש שלא יכשל גם הוא בעוון, מפני ילדותו, וכך כתב הספורנו. וזה אינו נכון לפי דברינו שלא נשתוו בטעם המיתה, וגם נראה שלא ידע יהודה כלל סיבת מיתתם. אלא כך פירוש המקרא, דלכן אמר ״שבי אלמנה בית אביך״ משום ״פן ימות וגו׳״, דהא שלא ניתנה לאשה באותה שעה לשלה הוא משום שלא היה ראוי עדיין לאישות שהרי היה בן ד׳ שנים, אבל למה אמר ״שבי אלמנה בית אביך״ ולא רצה שתשב אצלו כדין שומרת יבם שיושבת בבית בעלה, על זה נתן לה טעם ״פן ימות גם הוא כאחיו״, כי הוא לא ידע סיבת מיתתם, ובאשר שניהם מתו לערך בני שמונה שנים כסבור שכך טבע גידולם למות בני שמונה, ואולי גם זה הנולד לאמם טבעו כך, וא״כ לא יזכה גם הוא ליבמה, ולמאי תשב בביתו חנם ויהי לו צער כפול. על כן תשב בבית אביה ואם ימות הרי זה תנשא לאיש. [הרחב דבר: והנה בבראשית רבה (פה,ה) איתא: אמר רבי אלעזר, אע״פ שאין נחש יש סימן ״כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו״. רבנן אמרי, בית תינוק ואשה אע״פ שאין נחש יש סימן (עכ״ל). ולפירוש מתנות כהונה שהיא קטלנית מאי איריא סימן הרי דין הוא שחוששין לה. אלא כמו שכתבנו שלא חשש משום ביאה, או משום דבעינן ג׳ פעמים לחזקה, או משום דבמקום מצוה לא היה דבר רע, ולא בא זה הטעם אלא על שלא רצה שתשב בביתו משום שהיא סימן רע בביתו, וכל זמן שלא הגיע למצות הקמת שם הרי יש סימן, משום הכי חשש שלא ימות גם הוא ״כאחיו״ דייקא.]

Hoil Moshe Bereshit 38:26הואיל משה בראשית ל״ח:כ״ו

צדקה ממני – היבום הוא חק קדמון להקים זרע למת על ידי אחיו או שְאֵר בשרו כמו שראינו בבעז, וע״ז אמר יהודה צדקה ממני – ר״ל צדקה לעשות להשתדל להקים למת זרע ממני, מאחר שלא נתתיה לשלה בני, ואני גרמתי הקלקול הזה; אבל היבמה היתה לאחי בעלה לאשה כל ימי חייה, וזה לא יצדק בחמיה, על כן ולא יסף עוד לדעתה; ומה שכתוב הוציאוה ותשרף (בראשית ל״ח:כ״ד), לא שיהודה היה משופטי העיר, רק בימים ההם היה היה לאב ולגדול הבית ממשלה על כל בני ביתו להצדיק או להרשיע, לחייב מיתה או תשלומים, והתורה במצות בן סורר ומורה נטלה הממשלה הזאת מיד האב או גדול הבית, ונתנה ביד זקני העיר.