R. Aharon of Pesaro (Toledot Aharon)/0/he
ר' אהרן מפיסארו (תולדות אהרן)
הקדמה
| שמות | ר' אהרן מפיסארו |
|---|---|
| תאריכים | המאה הט"ז |
| מיקום | איטליה |
| חיבוריו | תולדות אהרן |
| שיטות פרשניות | |
| רבותיו | |
| תלמידיו |
תולדות המחבר
רבי אהרן מפיסארו נולד סמוך לגרוש ספרד (בין השנים רל"ה–ר"ס, 1500 1475) בעיר פיסארו שבאיטליה, בקצה הדרומי מערבי של חוף הים האדריאטי. בהמשך הוא עבר צפונה, והתגורר בעיר נוולארה אשר בעמק הנהר פו.
על פי מסמכים משנת ש"ג (1543) נמצא שר' אהרן ובניו עסקו בעסקי בנקאות ברישיון נסיכי מנטובה, ובשנת שי"ז 1557 הרחיב את עסקיו ופתח בנק הלוואות בעיר גונזאגה במחוז מנטובה. במסמך שהונפק בשנת שכ"ג (1563) מופיעים רק שמות בניו כזכאים להמשיך במסחרו של אביהם, עובדה זאת מאפשרת להניח שנפטר מעט קודם לתאריך זה. {לא נמצא תאריך אחר הקובע את זמן פטירתו}.
מן ההקדשה לר' אהרן בספר 'חזות קשה' לר' יצחק עראמה1
מתקבלת דמות של מנהיג בדורו, מכובד ובעל השפעה בקהילתו ובקרב יהודי צפון איטליה. וכך נכתב בראש הספר: 'אגרת המדפיס הראשון בעיר סביוניטה' (בשנת שי"ב (1552):
שר וגדול בישראל כמ"ר (=כבוד מורינו ר') אהרן מפיסארו יזיי"א (=יראה זרע יאריך ימים אמן). ואמנם, בהיות האיש גדול, ותשורת גר"ה2 אינה מעל"ה בעיניו, כי לא בגבורת הזו"ז יחפץ... 'יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים'3, והייתה מנחתינו זאת כבוד לנו כי יראה ללבב.
ואכן, לא רק ענייני בנקאות היו בתחום עיסוקו. יעיד על כך הספר 'תולדות אהרן', שרק מי שבקי בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה יכול להוציא יצירה כזאת מתחת ידו.
מלבד העיסוק בחיבור זה, עזר ר' אהרן בשנת שי"א (1551) בהוצאת ספר 'מרכבת המשנה', פירוש על ספר דברים מרבי יצחק אברבנאל. כתב היד של הספר היה בספרייתו, והוא שזירז את המדפיס יוסף בן יעקב שליט מפאדובה להוציאו לאור. וכך כתב המדפיס בפתח דבר לס' 'מרכבת המשנה':
...ויקר מקרי כי ה' נתן את חני בעיני איש מלא רוח חכמה והריחו ביראת ה' הנ"ר (=הנגיד הנעלה ר') אהרן חביב מפיסארו יזיי"א (=יראה זרע יאריך ימים אמן)... אהבני ואהבתיו שמתיו לאיש שר ושופט עלי, כי הביאני אל ביתו ויראני את כל בית נכותו שם נתן את דודיו לי בהראותו עושר כבוד ספריו, לא הניח דבר קטן וגדול אשר לא ברכני בו... לא זו אף זו כי הרכיבני במרכבת המשנה....
המדפיס הוסיף, שר' אהרן גם זירז אחרים להיות לו לעזר להוצאת הספר.
הדפסות ראשונות של הספר 'תולדות אהרן'
הספר דנן, 'תולדות אהרן', נדפס לראשונה בשנת שמ"ג (1583), כעשרים שנה אחרי פטירת המחבר, בעיר פרייבורג שבדרום גרמניה ע"י המדפיס ישראל צפרוני, שהיה מחשובי העוסקים במלאכת הדפוס העברי באיטליה.
אין בידינו מידע לגבי זמן כתיבת הספר על ידי ר' אהרן. (על כך בהמשך)
הידיעות הראשונות על קיומו של הספר 'תולדות אהרן' מצויות ב'פתח דבר' לקונקורדנציה 'מאיר נתיב' של ר' יצחק נתן, שנדפס בעיר באזל שבשווייץ בשנת שמ"א, ע"י המדפיס המפורסם ישראל צפרוני. ואלו דבריו:
...ולמען לא יהיה הספר משולל מחידוש עיקרי, שמנו בסופו לוח מ"מ (=מראה מקום) מכל הפסוקים הנמצאים בדברי רז"ל בש"ס, הפרק הדף והעמוד, מכבוד מורינו הרב אהרן מפיסארו תושב נוולארה זצ"ל, וברוכים בניו לה'... אשר היה כמוס זה הספר עימהם חתום באוצרותיהם מכתיבת זללה"ה המחבר אביהם ושלחו אלי ההעתק ממנו למען זכות בו את הרבים.
ברם, תכנית זו, להדפיס את ספר 'תולדות אהרן' (=תו"א) כהוספה לספר 'מאיר נתיב' לא הוגשמה. באיחור של שלש שנים נדפס אפוא הספר בפרייבורג.
ב'סוף דבר' להוצאת פרייבורג הוא כותב: "...ובכן נשלם ספר 'תולדות אהרן' מ"מ (=מראה מקום) פסוקים שבש"ס, אשר נשאתי את ידי להדפיסו בסוף הקונקורדנציה (מאיר נתיב), היום שילמתי נדרי ש"ל (=שבח לא-ל).
כעבור שמונה שנים מההוצאה הראשונה של הספר, המדפיס 'אשר פורינץ' הדפיס את 'תולדות אהרן' בשנייה בדפוס וינציאה בשנת שנ"א. המדפיס הנ"ל ניגש למלאכת קודש זו כשהוא כבר למוד ניסיון בהוצאת ספר מראה מקום. כשלושים שנה קודם בשנת של"ב הוא הדפיס את 'מסורת המקרא'.4 כנראה לאור הצלחת הספר 'תולדות אהרן' שהתקבל על לב הלומדים5, לכן הוא מעדיף ומזדרז להוציא לאור דווקא ספר זה בהוצאה שנייה ולא את 'מסורת המקרא'.
התייחסות המו"לים לספר 'תולדות אהרן', כאל ספר מראה מקום
מאז ההוצאה הראשונה, כמו גם בשנייה, עד ימינו, ראו הכל בספר זה כלי עזר חשוב לאיתור פסוקי התנ"ך בתלמוד. היטיב להגדיר זאת המוציא לאור של ההוצאה השנייה: 'כל זה עשינו להפקת רצון התלמידים והדרשנים למען יוכלו למצוא בנקל דברי חפץ לדרוש ולתור בחכמה ונופת תיטופנה שפתותיהם'.
בעקבות התייחסות זו לספר, נוספו לו במהדורה השנייה גם מראי מקום הפסוקים הנמצאים בספר הזוהר, בספר העקידה ובספר העקרים, על ידי מחבר עלום שם.
המוציאים לאור של הספר בדורות הבאים הוסיפו והדפיסו מראי מקום לפסוקי התנ"ך שקיימים לגביהם לימוד או דרשה בעשרות ספרים, מדרשים, מוסר, מחשבה וכו'. לפעמים הכניסו גם אותם תחת הכותרת 'תולדות אהרן'. ודאי שיש בפעולה זו חשיבות עצומה לכל העוסקים במלאכת שמים, אבל חשוב לזכור, כי הספר המקורי 'תולדות אהרן' שנדפס בשנת שמ"ג, כלל אך ורק מראי מקום לפסוקים בתלמוד בבלי ובמשניות שאין עליהם תלמוד בבלי, כמו זרעים, אבות, קדשים וטהרות. מאז ההוצאה השנייה פעולה זו של התוספת לספר המקורי היא תחילת טישטוש הזהות האמיתית של הספר. ועל כך בהרחבה בהקדמה זו.
האומנם הספר משמש כספר מראי מקום לפסוקים, בלבד?
מן הראוי לציין, כי הספר חסר הקדמה ודבר המחבר (דבר שהיה מקובל באותם ימים), אשר היו יכולים להאיר את עינינו בדבר כוונותיו ומטרותיו של המחבר בכתיבת ספר זה.
יחד עם זאת, כבר בשלב זה של הכרות די שטחית עם הספר, אפשר להסתייג מדברי המדפיסים הראשונים שכינו את הספר 'מראה מקום הפסוקים'. שכן, משמעות הגדרה זו, היא לכאורה, שבכל מקום שיש ציטוט מתוך הפסוק וצוינה הפניה אמור להיות מוזכר הפסוק. אך מפליא לראות שלא תמיד כך הדבר.
להלן דוגמה אחת מיני רבות:
ספר בראשית פרק מ,יא: וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה.
תו"א:
[א] וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אתם אל כוס פרעה ואתן את הכוס. (זה הציטוט)
[1] סוטה פרק ראשון דף ט ע"א (זו ההפניה)
[2] חולין פרק שביעי דף צב ע"א
בפסוק הנ"ל ציטט ר' אהרן כמעט את כל הפסוק, מלבד שלש מילים בסופו. מכאן שר' אהרן ייחס לציטוט זה חשיבות רבה, ודווקא אליו מתייחסת ההפניה.
הבה נעיין במסכת סוטה דף ט, א: "והאמר רבא, שלש 'כוסות' האמורות במצרים למה? אחת ששתת בימי משה, ואחת ששתת בימי פרעה נכה, ואחת שעתידה לשתות עם חברותיה".
וכך גם במסכת חולין דף צב, א נאמר: "דאמר רבא, שלש 'כוסות' האמורות במצרים למה? אחת ששתה בימי משה, ואחת ששתה בימי פרעה נכה, ואחת שעתידה לשתות עם כל עובדי כוכבים".
אף שהציטוט עצמו לא מוזכר בשתי הגמרות הנ"ל, הקשר שבין הפסוק וסוגיית הגמרא מובן ומתבקש. כנראה, שזו הייתה כוונת המחבר בהפניה ולא איתור טכני של מילות הפסוק. הציטוט של ר' אהרן מתוך הפסוק כולל את שלושת הכוסות, ומבהיר שלזה הייתה כוונתו – שלושת הכוסות האמורות בפסוק הן המוזכרות בחלום שר המשקים. כך פירש רש"י שם, ולזה גם התכוון ר' אהרן.
מכאן, שהספר 'תולדות אהרן' אינו ספר של 'מראה מקום הפסוקים' גרידא, כי אם הרבה מעבר לזה, וגם ללא איתור הפסוק במקום ההפניה, נוצר הקשר בין הציטוט וההפניה. בהמשך יתבהרו ויתלבנו הדברים.
מן הראוי לציין תופעה נוספת, החוזרת על עצמה פעמים רבות, ויכולה גם היא להעיד שמגמת הספר אינה דווקא לציין את מקום הפסוק בתלמוד. נקדים את הדוגמא ולאחריה ההסבר:
שופטים ה, כג: אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ יְדֹוָד אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְדֹוָד לְעֶזְרַת יְדֹוָד בַּגִּבּוֹרִים:
תו"א:
[א] אורו מרוז אמר מלאך ה' (הציטוט הראשון)
[1] מועד קטן פרק שלישי דף טו ע"א
[2] שבועות פרק רביעי דף לו ע"א
[ב] ארו ארור ישביה (הציטוט השני)
[1] מועד קטן שם
[2] שבועות שם
ר' אהרן חילק כאן את הפסוק לשני ציטוטים, למרות העובדה שמדובר באותן הפניות בשני חלקי הפסוק. אילו התכוון המחבר לציין את מקומו של פסוק זה בתלמוד, יכול היה להסתפק בציטוט הראשון שבו הפניות לשתי המסכתות. מכאן ניתן להסיק, כי חלוקת הפסוק, וכן הציטוטים וההפניה הכפולה הם חלק ממטרת יצירה זו הנקראת 'תולדות אהרן'.
ועוד תופעה שמעלה תמיהה רבה, והיא השימוש בשני דפוסים שונים לאיתור מקום הפסוק בתלמוד. התמיה שבתופעה תובהר בסוף הפרק הבא הדן בדפוס הש"ס שהיה בשימושו.
נקודות אלה ואחרות (שיובאו להלן) מביאות אותנו למחשבה, שאולי טעו המדפיסים בכוונת המחבר, ולא לצורך איתור טכני של פסוקים נכתבו הדברים על ידי המחבר?
מה, אם כן, מטרת כתיבת הספר על ידי המחבר? זאת יובהר בהמשך.
איזה דפוס של הש"ס היה לנגד עיני ר' אהרן?
כדי להעמיק חקר בספר 'תולדות אהרן', ולמען הדיוק בקביעת העובדות, יש צורך לזהות את דפוס התלמוד שבו השתמש ר' אהרן.
בשנת ר"פ (1520) בדפוס בומבירגי בעיר וינציאה, נדפס התלמוד לראשונה, במשך כשלש שנים, בצורתו החיצונית כפי שהוא קיים היום. היינו, החלוקה לדפים, מבנה הדף, פירושי רש"י ותוספות מסביב לגמרא. יחד עם זאת, קיימים כמה הבדלים כגון: במסכת ברכות, חלוקת הדפים מעט שונה מן המקובל כיום. המסכת מסתיימת בדף סו ואילו בדפוס הש"ס כיום סיום המסכת בדף סד. מסכת יומא, מסתיימת בדפוס הנ"ל בדף פח עמוד ב, ואילו בדפוס הש"ס הנפוץ כיום המסכת מסתיימת בעמוד א. מסכת זבחים, הודפסה בשנת רפ"ב, ומסתיימת בדף קכ עמוד א, בעוד שבש"ס שלנו הסיום בדף קכ עמוד ב.
מהדורת ש"ס זה כוללת משניות6 סדר זרעים עם פירוש הרמב"ם והר' שמשון משאנץ, וכן סדר טהרות עם פירוש הרמב"ם וכן מסכת אבות. חלוקת הדפים והעמודים בסדרי המשנה אינם לפי הנהוג כיום: חלוקה לפרקים וכל פרק מתחלק למשניות, אלא חלוקה לדפים, כאשר כל דף מחולק לארבעה טורים, כלומר, כל עמוד נחלק לשני טורים, כך שבשני צדי הדף ארבעה טורים (המכונים על ידי ר' אהרן עמודים).
מהדורה שנייה של התלמוד נדפס שוב באותו דפוס, בשנת רפ"ה, והושלם בשנת רצ"א. חלוקת הדפים שווה לאלה שבדפוס הראשון מלבד מסכת ברכות, המסתיימת בדף סד (כמו בדפוס הרווח כיום). ואולם, בהרבה מסכתות יש שוני במספר עמודים בשורות אחדות. גם חלוקת הדפים והעמודים בסדרי המשנה, הם כמו בדפוס הראשון, כפי שנכתב לעיל.7
משנת ש"ו עד שנת שי"א, נדפס הש"ס בשלישית בוינציאה, בדפוס יושטיניאן עם הוספות של הרב יהושע בועז בעל 'שלטי גיבורים', כמו ה'תורה אור'8, גם 'מסורת הש"ס', והוא מראה מקום למקבילות בש"ס. וכן עם 'עין משפט', הוא מראה מקום לדברי הפוסקים ו'נר מצוה', הוא מנין הדינים המובאים ב'עין משפט'. שינוי נוסף בדפוס ש"ס זה, הינו סדר טהרות עם פירוש הרמב"ם והר"ש בכרך אחד כמו שהוא מודפס כיום. דפוס זה אינו בהישג יד.9
ר' אהרן חי בתקופת הדפסות התלמוד שנמנו לעיל.
והנה כמה ממצאים שמתבררים מבדיקת חלק משמעותי מספר 'תולדות אהרן':
א. ישנם הפניות לפי דפוס ראשון וגם לפי דפוס שני. ההבדל בא לידי ביטוי בעיקר במסכת ברכות בסימון הדף, כפי שנזכר לעיל הפרש הדפים בין שני הדפוסים הוא שני דפים.
הדוגמא:
יהושע י, יג: וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים:
תו"א:
[א] וידם השמש
[1] ברכות פרק תשיעי דף ס ע"א
הפניה א,1 מתאימה לדפוס וינציאה הראשון. לפי הדפוס השני (שהוא המקובל כיום), הציטוט 'וידם השמש' נמצא בדף נח ע"א.
ב. תופעה זו של הפניה לשני דפוסים שונים, מופיעה גם כאשר מדובר בציטוט אחד מתוך הפסוק ולו שתי הפניות, אחת לפי דפוס וינציאה הראשון, שנייה לפי דפוס וינציאה השני.
הדוגמא:
בראשית מט, כב: בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר:
תו"א:
[א] בן פורת יוסף
[1] ברכות פרק ראשון דף כא ע"א - לפי דפוס ראשון, בעוד שלפי המודפס כיום דף כ ע"א.
[2] ברכות פרק תשיעי דף נה ע"ב - לפי דפוס שני. כך הוא גם בדפוס ימינו.
סיכום העניין: כאשר אנו מכריזים שר' אהרן השתמש בשני דפוסי ש"ס וינציאה, כוונתנו להפניית הציטוט אל מקום הימצאו בתלמוד, פעמים נעשה הדבר לפי דפוס ראשון, ופעמים לפי דפוס שני. והמשמעות בשימוש כזה, בדפוסים השונים בחלוקת הדפים, היא קשיים באיתור הפסוק. הכיצד לא ציין ר' אהרן בסוף ההפניה אם בדפוס ראשון או שני עסקינן, אם מטרת הספר הייתה להיות לעזר ולהקל על מלאכת האיתור בלבד, כפי שהכריזו המדפיסים?!
ג. ההפניה למשניות לאורך כל הספר מתאימה לשני הדפוסים הראשונים עם אותה חלוקה לארבעה עמודים בכל דף, כפי שהוסבר לעיל.
הדוגמא:
ויקרא פרק יא (לח): וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם.
תו"א:
[א] וכי יותן.
[1] מכשירין פרק שלישי דף סו ע"ג (=עמודה ג), ופרק שישי דף סח ע"ד (=עמודה ד).
לסיכום פרק זה, אפשר לשער את זמן תחילת הכתיבה של הספר 'תולדות אהרן', לא לפני מועד סיום הדפסת שני הדפוסים הראשונים של התלמוד בהם השתמש ר' אהרן. מקובל לומר שסיום ההדפסה חל סביב שנת רצ"א.
מהי מטרת כתיבת הספר על ידי ר' אהרן, המכונה 'שר וגדול בישראל'?
כאמור לעיל, בפרק על תולדות המחבר, הספר הובא אל המוציא לאור על ידי הבנים כעשרים שנה לאחר פטירת אביהם המחבר.
ונשאלת השאלה: מדוע המחבר, שהוא שר נכבד וגביר חשוב, הידוע כמסייע להדפסת ספרים של מחברים אחרים, לא הדפיס את ספרו בחייו?
וכן קשה, מדוע גם בניו אינם ממהרים להדפיס את ספרו לאחר מותו?
ועוד קשה, מדוע מדפיס הספר10 'מרכבת המשנה' לר' יצחק אברבנאל, שזכה, לדבריו, לראות את עושר כבוד ספריו של ר' אהרן בספרייתו כעשר שנים לפני מותו, אינו כותב ולו ברמז על ספר שר' אהרן עצמו חיבר, ועל כוונתו להביאו לבית הדפוס?
שאלות אלו - בנוסף למה שהוכח כבר באמצעות הדגמות לעיל - מחזקות את ההשערה, שהובעה לעיל, כי לא הייתה מגמת המחבר לכתוב ספר עזר שהוא מראה מקום הפסוקים בתלמוד.
דומה, שמטרת מחבר ספר 'תולדות אהרן' הייתה, כתיבה לצרכיו האישיים והלימודיים, ללא כוונה וצורך בפרסומם ובהבאתם אל בית הדפוס.
מסיבה זו, הוא אינו מוצא לנכון להדפיס ספר זה בחייו, וכך גם אינו משתף את בניו ולא את מדפיס 'מרכבת המשנה' בכתיבת ספר זה. יש לשער אילו בניו ידעו על הספר וכוונת אביהם בחיבור ספר זה, הדבר היה מתפרסם על ידי המוציאים לאור.
עדיין דרוש הסבר למניע את ר' אהרן לכתיבת ספר אישי זה, הנראה כמראה מקום הפסוקים.
ייתכן שהרקע לכך היא הגזרה הקשה של שריפת התלמוד באיטליה שארעה בשנים האחרונות לחייו.
גזירת שריפת התלמוד באיטליה
בסוף 'מאמר על הדפסת התלמוד', כותב המחבר ר' רפאל נתן נטע רבינוביץ', בעל 'דקדוקי סופרים'. ז"ל: הש"ס נדפס ארבעה פעמים במשך של שלושים שנה (משנת ר"פ), ונתפשטו רוב עותקי התלמוד במדינות איטליה ובשאר ארצות אירופה. אך, "וביום העשירי לחדש אוגוסט שנת שי"ג, ניתן הדת לשרוף ספרי התלמוד והאגדה. נשרפו ברומא בראש השנה שי"ד ובסמוך לאותו זמן בוינציאה וברוב מדינות איטליה לאלפים ולרבבות. ובחדש מאי שי"ד גזר הפאבסט, שכל מי שנמצא אצלו ספר מספרי התלמוד בהיחבא ולא יביאו במשך חדש לפני חוקרי הדת, אם ימצא אח"כ בידו ייענש בגופו וממונו, ונשרפו יותר מעשרת אלפים מספרי התלמוד. ומאז תמו ספרי התלמוד בכל ארצות איטליה ונתמעטו מאד גם בשאר הארצות. עכ"ל.
כל זה קורה כעשר שנים לפני פטירתו המשוערת של ר' אהרן. אין ספק לגבי המתחולל בקרבו של 'שר וגדול בישראל'. הסכנה שמא תישכח התורה בהעדר ספרי התלמוד הייתה מוחשית מאד.
דרך התמודדותו של ר' אהרן עם המציאות החדשה, היא שחזור התורה שבע"פ, דרך הציטוטים מן המקרא והפנייתם אל מקומם בתלמוד. הציטוטים, בצרוף ההפניה, נושאים בחובם את הרמז לסוגיה הנידונה. הציטוטים, משמשים גם כראשי פרקים לכתוב במקום ההפניה.
מכיוון שלא הצד הטכני של הימצאות הפסוק היא המטרה, אלא שחזור התלמוד, לכן, לא תמיד מילות הציטוט ימצאו במקום ההפניה, אלא, נושא ותוכן הפסוק, כמו בדוגמה שהוזכרה לעיל (בראשית מ,יא 'וכוס פרעה בידי'...).
כתיבה מיוחדת זו - ציטוט מן הפסוק, והפניה אל מקום הציטוט בתלמוד לא הייתה מקרית, שכן היא לא חשפה אותו לסכנה מוחשית של החזקת התלמוד בספרייתו, כיון שלא הייתה פה העתקה של התלמוד, אלא ראשי פרקים ורמזים בדמות ציטוטים מתוך הפסוק וציון מיקום העניין בתלמוד.
הדוגמה:
בראשית א, ב: וְהָאָרֶץ הָייתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.
תו"א:
[א] והארץ היתה תהו ובהו
[1] חגיגה פרק שני דף יב ע"א ב
[2] תמיד פרק רביעי דף לב ע"א
[ב] וחושך על פני תהום
[1] חגיגה פרק שני דף יב ע"א
[ג] ורוח אלוקים מרחפת
[1] חגיגה פרק שני דף יב ע"א, ודף טו ע"א
[2] האלילים11 פרק שני דף כט ע"א
ר' אהרן מחלק את הפסוק לשלושה חלקים א,ב, ג, שלושת הציטוטים שלושה ראשי פרקים המה לנאמר באותה הפניה למסכת חגיגה דף יב. באופן זה, הם אמורים לסייע להעלאת הזיכרון של הכתוב בדף זה ביתר קלות. בהעדרם של ספרי התלמוד, ככל שירבו אותם ציטוטים, כן תתבהר תמונת התלמוד של אותו דף וכמובן תקל על מלאכת הזיכרון.
ההפניות א"כ נכתבו למטרות אישיות של המחבר, להטמיע בו את אשר ברצונו לזכור, כדי שהתלמוד יהיה לנגד עיניו. ומכיוון שכך, נמצאו הפניות גם לפסוקים שכתובים ב'תוספות'12. בספר יוזכרו גם מקרים בהם הפנה המחבר לפסוקים שהם נחשבים כמסקנת הגמרא, ואילו פסוקים שהופיעו בשאלת הגמרא, או פסוקים שהדרשה מהם נידחת, לא ציין אותם בדרך כלל, ולא הפנה אל מקומם בתלמוד. לדוגמה עיין בראשית כה, כו.
בראיה שטחית נראו כתביו של ר' אהרן שהגיעו אל המדפיס באיחור של עשרים שנה, כעין ספר לציון מראה מקום הפסוקים בתלמוד בבלי. תרמה לכך העובדה שלא צורפו דברי הסבר של המחבר13. מובן, אם כן, הכינוי לו זכה ספר זה מידי המדפיס הראשון 'מאסף לכל מחנות הפסוקים הנמצאים בש"ס לצבאותם'. בהוצאה השנייה, בשנת שנ"א, הספר מכונה 'מראה מקום מכל הפסוקים שבתורה נביאים וכתובים הנמצאים בשתא סדרי המסכתא'. כך נקבעה זהותו של ספר זה לדורות עד ימינו.
ספר 'תולדות אהרן' נכתב לצורך מטרות אישיות של המחבר, ראיות והוכחות
הראיה לכך, שהספר נכתב למטרות אישיות עם אמצעים לשימור הזיכרון, נמצאת בדרכי סימון ייחודיות לר' אהרן שלא מופיעים בספרי מראי המקום אחרים שהיו בתקופתו, כמו הספר 'מסורת המקרא'.14
הדוגמא לסימון יחודי
א. ציטוט הנזכר מספר פעמים באותו עמוד בתלמוד, מסומן בספר מספר הפעמים בו הציטוט מופיע בעמוד זה. כגון:
יהושע א, ח:
תו"א:
לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.
מנחות: פרק אחד עשר דף צט ע"ב ד.
האות ד משמאל לסימון העמוד באה לומר, כי ציטוט זה 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', כתוב באותו עמוד ד (=ארבע) פעמים.
מדפיסי התנ"ך התעלמו מסימון זה לחלוטין, שהרי לדידם אין זה אלא ספר שמטרתו איתור טכני של הפסוקים בתלמוד, ולא משנה כלל כמה פעמים הוזכר הפסוק באותו עמוד גמרא.
מן הראוי להעיר שכוונת המחבר בציון זה הוא למספר הדרשות העולות מן הציטוט בהפניה זו, ולא ציון סתמי למספר הפעמים שמילות הציטוט נזכרות שם. כלומר, לאחר שדרשו מן הפסוק והגמרא מנסה לברר מה יאמר מאן דאמר שדורש מפסוק זה, אף שהגמרא חוזרת על הציטוט, הוא לא ימנה. עיין בהרחבה בראשית ב, טז.
ב. תופעה זו של סימון מספר הפעמים של הציטוט באותו עמוד בגמרא, מדגישה את החשיבות הרבה שמייחס ר' אהרן לסימון זה.
לדוגמא:
ויקרא פרק יא (לח): וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם:
תו"א [א] וכי יותן.
צמד המילים 'וכי יותן' שצוטט מתוך הפסוק, כתוב בפרוט רב לאורך כל מסכת מכשירין.
מכשירין: פר' א דף סו ע"א, וע"ב - ג (פעמים), וע"ג - ו (פעמים)
פר' ג דף סו ע"ג, דף סז ע"א, וע"ב – ו (פעמים), וע"ג – ד (פעמים).
פר' ד דף סז ע"ג - ד (פעמים), וע"ד - ג (פעמים). דף סח ע"א.
פר' ה דף סח ע"ב - ה (פעמים), וע"ג- ג (פעמים)
פר' ו דף סח ע"ד-ב (פעמים).
ר' אהרן אינו מסתפק בידיעה שהמילים 'וכי יותן' כתובות במסכת מכשירין בפרק א דף סו ע"א וגם בע"ב וגם בע"ג. חשובה לו גם הידיעה שבאותו ע"ב הציטוט כתוב שלוש פעמים וע"ג שש פעמים וכו', שכן, כאשר יגיע שלב שיחזור הדרשות מאותן מילים 'וכי יותן', תוקל המלאכה, בידיעת מספר הדרשות.
חיזוקים נוספים לשיטתנו שהספר איננו ספר מראי מקום בלבד
עיון מעמיק יותר בספר, בניסיון להבין תופעות שונות - כגון: העדר ציטוט המופיע בגמרא אשר לא צוין על ידי המחבר, או, לעיתים מציין מספר הפעמים של הציטוט באותו עמוד (עניין זה נזכר לעיל), אך בפועל לא נמצא כמספר הזה וכו' – מביא אותנו למסקנה כי הנסתר רב על הגלוי.
לכאורה, כל מה שמצוי בספר, הם ציטוטים מן הפסוק והפניות אל התלמוד. אבל, לעיתים אתה שואל את עצמך מדוע ר' אהרן מפנה דווקא פסוק זה אל הפניה זו, ולא את הפסוק השני הדומה לו עם אותו ציטוט, ומגלה שיש התייחסות לכך אצל הראשונים או האחרונים. או אז אתה מבין, שאין כאן עניינים טכניים בלבד, כי-אם מחשבה רבה שהושקעה בספר על ידי ר' אהרן.
חיזוק גדול לתפיסה זו מצוי בדברי בעל ה'שפתי כהן' (הש"ך) המתייחסים אל הספר ומאירים באור נכון את דמותו של רבי אהרן מפיסארו. כן מסייעים דברי הש"ך בהבנה ודיוק נכון בספר זה.
ש"ך יו"ד סימן קצח ס"ק סא: "גרסינן בפרק ערבי פסחים דף קיא ע"א, האי מאן דפגע באיתתא בעידנא דסלקה מטבילת מצוה, אם איהו קדים ומשמש אחדה ליה לדידי' רוח זנונית, אי איהי קדמה ומשמשה אחדה לה לדידה רוח זנונית. מאי תקנתיה? לימא הכי: 'שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך' ע"כ. והוא בתהלים ק"ז (פסוק מ), והכי מייתי לה ב'רוקח'. אבל, בעל 'תולדות אהרן' לא ציין מקרא ד'שופך בוז על נדיבים', אלא, 'ומזיח אפיקים רפה' באיוב י"ב (פסוק כא), ובתהלים לא ציין כלום. נראה, שלא היה גורס בש"ס 'שופך בוז על נדיבים' וגו'... הלכך נמרינהו לתרויהו", עכ"ל.
להלן הסבר דברי הש"ך: אדם שפגש אישה שעלתה מטבילת מצווה, כדי למנוע פגיעת רוח זנונית ממנה או ממנו, יש להקדים ולומר את הפסוק: 'שופך בוז על נדיבים" וכו'. אלא, שמתברר שקיימים שני פסוקים הפותחים באותן מילים "שופך בוז על נדיבים". האחד, בתהילים קז, מ המסתיים: "ויתעם בתוהו לא דרך", והשני באיוב יב, כא המסתיים: "ומזיח אפיקים רפה'". ונשאלת השאלה, לאיזה מהם התכוונה הגמרא? על כך מעיר הש"ך, שה'רוקח' כתב את הפסוק מתהילים, אבל בעל 'תולדות אהרן' מצטט את הפסוק באיוב, והוסיף הש"ך, "שבתהילים לא ציין (-בעל ה'תולדות אהרן') כלום".
להלכה, קובע הש"ך, לומר את שני הפסוקים, היינו כגרסת ה'רוקח' וגם כגרסת ה'תולדות אהרן'.
אף שמדובר, לכאורה, רק באימות גרסה נכונה, מכל מקום, מדובר בקביעה שיש לה השלכות הלכתיות. והנה, הש"ך סמך גם על 'התולדות אהרן'! גם אזכור שמו כדעה המנוגדת ל'רוקח' מוכיחה שהש"ך מייחס חשיבות לדעתו של ר' אהרן מול דעתו של ראשון קדמון - בעל ה'רוקח'.
יתר על כן, מדיוק דברי הש"ך ניתן ללמוד, גם, איך לעיין בדברי ה'תולדות אהרן', שכן, הוא מציין: 'ובתהילים לא ציין כלום'. לימדנו הש"ך עיקרון, שכאשר יש להכריע ספק בין שני פסוקים, צריך לבדוק כיצד כתב ר' אהרן, ואם הפנה רק מפסוק אחד, הרי שהוא הפסוק הקובע. ומכיוון שציין רק את הפסוק מאיוב ולא את הפסוק מתהילים, הרי שהכריע שהוא הפסוק אליו התכוונה הגמרא.
עיון בדפוס וינציאה הראשון, מעלה שגרסת הגמרא היא כפי שכתוב בתהילים: 'שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך'. לפיכך, יש להניח, כי ר' אהרן שציין דווקא את הפסוק באיוב, לא גרס כגרסת הדפוס הראשון, והפנה אל הגמרא בפסחים דף קיא ע"א מהפסוק באיוב. לפי ה'דקדוקי סופרים' גירסה כזאת כתובה ב'כתבי יד' ועליה כנראה סמך ר' אהרן. העדפה לגירסה זאת ניתנת להבנה לפי דברי המהרש"א פסחים קיא ד"ה "לימא הכי 'שופך בוז על נדיבים' וכו'"...וז"ל: "דוחק לומר דאומר האי קרא דרך לחש בעלמא. ואפשר, דאומר כן 'שופך בוז' וכו'...להחליש כח אותו רוח תאוות זנונים. וגם משמע דאותו רוח זנונים מטבילתה במים בא, דלשון שפיכה נופל על המים בכל מקום", עכ"ל.
רש"י והרלב"ג, פירשו שם באיוב את המילים 'ומזיח אפיקים רפה', כי הפסוק מדבר כיצד לרפות ולהחליש את כוח החזקים. כנראה, שגם ר' אהרן הבין כך את הנאמר בגמרא. ואם כן, זה בדיוק הפסוק שמתאים לסוגיית הגמרא בפסחים קיא, שהרי אמירת הפסוק אמורה להחליש את אותה רוח זנונים (כדברי המהרש"א לעיל).
זוהי דרכו של ר' אהרן בספרו להתאים את משמעות הפסוק אל ההפניה. וזאת הוכחה נוספת ומכריעה שספר 'תולדות אהרן' איננו ספר מראי מקום בלבד, כי-אם מראי מקום לפי פירושו, מחשבתו ודעתו של ר' אהרן.
שתי תופעות מענינות נמצאו בספר 'תולדות אהרן' על ספר יהושע להלן הדוגמאות לאחריהן התובנות.
א. יהושע פרק א, א.
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד יְדוָד וַיֹּאמֶר יְדוָד אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר:
תו"א:
[א] ויהי אחרי מות משה
[1] מגילה פרק רביעי דף לא ע"א
הציטוט אינו מופיע בגמרא, אבל הוא מובא שם בבעלי התוספות ד"ה: 'למחר קרינן'...
תוספות מגילה דף לא ע"א
למחר קרינן: 'וזאת הברכה' ומפטירין 'ויעמוד שלמה' - ויש מקומות שנהגו להפטיר ב'ויהי אחרי מות משה', ושיבוש הוא, שהרי הש"ס אין אומר כן. ויש אומרים, שרב האי גאון תקן לומר 'ויהי אחרי מות משה', אבל אינן יודעין הסברא אמאי שנה סדר הש"ס. עכ"ל.
הגמרא עוסקת בקריאת התורה וההפטרות במועדים. ביום 'שמחת תורה' קורין 'וזאת הברכה', ומפטירים 'ויעמוד שלמה' (מלכים א', פר' ח', פס' כב'). כתבו בעלי התוספות: 'ויש מקומות שנהגו להפטיר 'ויהי אחרי מות משה' ר' אהרן הפנה אל הגמרא במגילה דף לא ע"א דווקא מן הפסוק 'ויהי אחרי מות משה' שנזכר בתוספות. ועל הפסוק 'ויעמוד שלמה' הנזכר בגמרא, שבו היו מפטירים בשמחת תורה, לא ציין ר' אהרן כלום. (כדיוק הש"ך לעיל בספר 'תולדות אהרן')
ההפניה אל התוספות הרי לא נרמזה בספר, נכתבה כשאר כל ההפניות הפונות אל התלמוד, הכיצד תשמש הפניה זו כלי עזר למציאת הציטוט בש"ס ?!
תובנה נוספת: בחירת הציטוט להפניה היא בחירה אישית. הדברים החשובים לו לזוכרם אותם יציין ואליהם יפנה. ובמקרה זה הפסוק 'ויהי אחרי מות משה', שתקן רב האי גאון להפטיר בו ב'שמחת תורה', דווקא אותו ציטט כי הוא הנשאר להלכה מעשית, ולא ציין כלום על הפסוק הנזכר בגמרא 'ויעמוד שלמה ' במלכים. כיוון שאין נוהגים להפטיר בו.
ב. יהושע פרק ג, יג.
וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְדוָד אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד:
תו"א: [א] והיה כנוח כפות רגלי הכהנים.
[1] זבחים פרק ארבע עשר דף קיט ע"ב
הציטוט אינו מופיע בגמרא, אבל מובא שם בבעלי התוספות, ד"ה: 'ויהי כנח הארון'...
בגמרא הנ"ל יש דיון בכינויה של ירושלים כ'מנוחה', שואלת הגמרא, לאיזו מנוחה הכוונה? עונה הגמרא- הכוונה למנוחת ארון, וכהוכחה, מובא הפסוק (לכאורה) 'ויהי כנח הארון'. רש"י והתוספות מסכימים שפסוק בזו הלשון לא קיים. לכן מובן מדוע ה'תורה אור'15 אינו מציין שום הפניה לתנ"ך ממילים אלו.
תוספות זבחים דף קיט ע"ב
'ויהי כנוח הארון': - פירש רש"י פסוק בדברי הימים (ב, ו): 'קומה ה' אלהים לנוחך אתה וארון עוזך'. והווה מצי להביא פסוק דכתיב ביהושע: 'והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי הארון'( ג,יג) א"נ (במדבר י): 'ויהי בנסוע הארון וגו' ובנוחה יאמר' וגו':
ביאור התוספות: נחלקו רש"י ובעלי התוספות לאיזה פסוק התכוונה הגמרא. בעלי התוספות מעלים שתי אפשרויות ורש"י אחת, ר' אהרן מפנה למסכת זבחים דף קיט ע"ב דווקא מהפסוק שכתבו התוספות 'והיה כנוח כפות רגלי הכוהנים' (יהושע ג, ג) ואילו על הפסוק שכתב רש"י (מדברי הימים) לא ציין כלום. וגם על האפשרות השנייה המובאת בבעלי התוספות (במדבר י) לא ציין כלום. (הבנה ודיוק זה בדברי ר' אהרן למדנו מהש"ך שנזכר לעיל)
בדוגמה האחרונה מספר יהושע, נוכחנו כיצד שני מרכיבי הספר, הציטוט, וההפניה, יוצרים פרשנות המכריעה בויכוח בין רש"י והתוספות. הכרעת רבנו כאן כבעלי התוספות. נמצאו בספר גם הכרעות המתאימות לשיטת רש"י. להלן הדוגמה:
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ג, א
'וישמע הכנעני מלך ערד' מה שמועה שמע ובא ?– שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. עכ"ל. ציטוט זה מופיע פעמיים בתורה, לאיזה מהם התכוונה הגמרא
א. בפרשת חוקת (במדבר כא, א).
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:
ב. בפרשת מסעי (במדבר לג, מ).
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא ישֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
בעלי התוספות בראש השנה שם כתבו שכוונת הגמרא לפסוק במסעי (במדבר לג, מ) כי בפסוק שבחקת לכאורה שאלת הגמרא מה שמועה שמע ובא? אינה מובנת, שהרי מפורש בפסוק שם מה שמע מלך ערד? שמע, 'כי בא ישראל דרך האתרים'.
רש"י בפרשת חקת פירש שכוונת הגמרא בראש השנה לפסוק בחוקת. ועל שאלת התוס' דלעיל תירץ המהרש"א, כוונת הגמרא לומר, מסמיכות פרשת מיתת אהרן לשני הפסוקים במסעי וחוקת, היא הסיבה לבואו של מלך ערד. ומה שכתבה התורה ששמע שישראל באו דרך האתרים משמש כמראה מקום מהיכן באו, ולא כסיבה לבואו של מלך ערד.
'תולדות אהרן' פרשת חוקת הפנה את הפסוק שם אל הגמרא ראש השנה דף ג ע"א כשיטת רש"י, ועל הפסוק במסעי לא כתב כלום.
כשאנו מזכירים פרשנות בספר 'תולדות אהרן', צורות שונות לה. לעיל בעמוד זה נזכרה פרשנות של הכרעה לגבי פסוקים. אולם קיימת עוד פרשנות, והיא הבנת הסוגייה על ידי רבנו והוא מבטא אותה באמצעות הציטוט וההפניה. ובעזרתם, גם יוקל לו לזכור את הסוגיה בעת הצורך. להלן הדוגמה.
יהושע פרק א, ז:
רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.
תו"א:
[א] רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות
[1] ברכות פרק חמישי דף לב ע"ב
[2] סנהדרין פרק שישי דף מט ע"א
סנהדרין דף מט ע"א
אמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעמשא ? אמר ליה, עמשא מורד במלכות הוה. דכתיב: 'ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים' וגו' 'וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר' וגו'. אמר ליה, עמשא, אכין ורקין דרש. אשכחינהו דפתיח להו במסכתא, אמר, כתיב: 'כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצוונו יומת',(יהושע א, יח) יכול אפילו לדברי תורה ? תלמוד לומר 'חזק ואמץ' (סיום פס' יח הנ"ל) עכ"ל.
מתברר שציטוט א לא כתוב באותה הפניה. ההסבר להלן.
בסוגיה זו מתנהל דו שיח בבית הדין בין הדיין לבין יואב שר הצבא של דוד. לשאלה מדוע הוא הרג את עמשא, עונה יואב כיון שעמשא היה מורד במלכות, שאיחר לקיים את ציווי המלך להזעיק את אנשי יהודה. הדיין מצדיק את צעדו של עמשא, כיון שמצא את העם עסוק בלימוד תורה לכן נמנע מלבטלם, ונסמך על הפסוק ביהושע,(א, יח) 'כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצוונו יומת רק חזק ואמץ'. אמנם המורד במלכות חייב מיתה, אבל כאשר המלך מבקש לעבור על דברי תורה אינו חייב לשמוע למלך שנא': 'רק חזק ואמץ'. והמילה 'רק' באה למעט שהעובר על דברי המלך בגלל ציות לתורה אינו נחשב למורד במלכות. ע"כ.
אמנם המילים 'רק חזק ואמץ' (מתוך הציטוט) המופיעות בפסוק ז מופיעות בעמוד זה אבל המשך הפסוק שציטט רבנו 'מאד לשמור ולעשות' נפקד מקומו בעמוד זה. ועוד הערה הרי המילים 'רק חזק ואמץ' הנזכרות בברייתא, לכאורה שייכות לפסוק יח על פי המשתמע מפשט הגמרא. אם כן מה ראה רבנו להפנות ציטוט זה להפניה זו.
בציטוט ובהפניה זו מתגלה רבנו כיותר מאשר מאתר את פסוקי התנ"ך בתלמוד. הוא מפנה את פסוק ז אל סנהדרין מט ע"א אף שאותו ציטוט לא נמצא שם, אלא שלפי הבנתו את סוגיית הגמרא הנושא ותוכן פסוק ז מצוי שם בסוגיה. להלן ההסבר:
נזכר שם בסוגייה שאי ציות למלך שציוה לעבור על דברי תורה אינה מרידה במלכות. וזה נלמד מסיום הפסוק בעניין המרידה, 'רק חזק ואמץ' המילה 'רק' באה למעט, נשאלת השאלה היכן בפסוק זה 'רק חזק ואמץ' (פסוק יח)- משמע שמדובר בדברי תורה?
על שאלה זו עונה רבנו, בציינו על פסוק ז' את הגמרא הזאת, כלומר מה שנא' בברייתא 'רק חזק ואמץ'. אמנם שייך לפסוק יח אבל רומז למה שכבר נא' ליהושע בפס' ז', באותו לשון 'רק חזק ואמץ'. כלומר, בפס' יח ה' פונה ליהושע בעניין 'כל איש אשר ימרה את פיך...יומת 'רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות', כמו שאמרתי לך (פס' ז' שכולו אמור על התורה) כלומר "רק חזק...שלא תצווה לעבור על דברי תורה..
כדברים האלה המבארים את סוגיית הגמרא במסכת סנהדרין, כתב רבינו מאיר הלוי בספרו "יד רמה" על מסכת סנהדרין דף מט' ע"א. וכן כתב רבינו חננאל שם בפרוש הסוגיא.
צא ולמד מהדוגמה דלעיל, ודוגמה הבאה, כי בכל מקרה של חריגה מן המקובל בספר 'תולדות אהרן' בין בציטוט או בהפניה, (ודע לך שרבים המה), בכל המקרים יש לחפש את כוונות המחבר לשינוי זה.16 לקמן דוגמה17 שאפילו בספר המקורי השינוי קשה לזיהוי.
פרטי עריכה מיוחדים של הספר
א. בספר חסר זיהוי הפסוק כמקובל היום: פסוק א, או פסוק ב וכו'. כנראה, שר' אהרן השתמש בדפוס התנ"ך שהיה קיים באותה תקופה - דפוס 'מקראות גדולות'18, שבו לא היה סימון לחלוקת הפסוקים אף שהיה סימון לחלוקת הפרקים.
ב. ההפניה של ר' אהרן אל התלמוד נעשית על ידי ציטוט מתוך הפסוק, ברצותו מאריך וברצותו מקצר, הכל לפי הצורך. כלומר, ההפניה לתלמוד בנויה על הציטוט, שממקד את הקשר של הפסוק אל הסוגיה. זהו פרט חשוב שהמוציאים לאור בדורות הבאים התעלמו ממנו, הם סימנו את הפסוק באותיות א, ב וכו' כנהוג היום, ולסימון זה צירפו את ההפניה בלי לצטט כלל מהפסוק. גם הבודדים שציטטו את חלקי הפסוק המתאימים, התעלמו ממה שכתב ר' אהרן עצמו, ולפי מה שהסברנו לעיל, הדבר גרם לכך שהעיקר חסר מן הספר.
ג. חריגה בציטוט. הציטוטים אמורים להופיע לפי סדר הפסוקים, אלא, שלפעמים מקדים ר' אהרן ציטוט מפסוק מאוחר. לפעמים, בתוך הפסוק עצמו, הוא מקדים ציטוט מאוחר יותר בפסוק. כיוון שהדבר חוזר ונשנה, כנראה יש דברים בגו.
הדוגמא:
בראשית יא,ז: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ
תו"א [א] הבה נרדה ונבלה שם שפתם
[1] מגילה פרק ראשון דף ט ע"א
[2] סנהדרין פרק רביעי דף לח ע"ב
(ה) וַיֵּרֶד יְדֹוָד לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:
תו"א [א] וירד ה' לראות את העיר
[1] סנהדרין שם
ציטוט א מפסוק ז הוקדם לציטוט א מפסוק ה. גם בספר המקורי שנכתב על ידי ר' אהרן (לפני העיבוד של המדפיסים), השינוי לא ניכר, כיון שחסר בספר זיהוי הפסוק כמקובל היום כפי שהוסבר לעיל.
עיון מעמיק יותר, יגלה לנו כי שני הציטוטים קשורים לאותה הפניה לסנהדרין דף לח. ציטוט א פסוק ז, היא שאלת המינים, ואילו ציטוט א פסוק ה, היא תשובה לאותם כופרים.
ברור, אם כן, הצורך בהקדמת הציטוט מפסוק ז לציטוט מפסוק ה, שכן המטרה היא כדי שיהיו סמוכים זה לזה ויסייעו להגיע למטרה לשמה נכתב הספר. סמיכות הפרשיות אמורה להקל על הזיכרון של הסוגיה. (עיין הרחבת העניין בספר עצמו בראשית יא, ה, ז).
בדפוסי 'תולדות אהרן' הקיימים כיום, הציטוטים מופיעים כסדר הפסוקים, ואין כל אפשרות לזהות שינוי משמעותי זה. לפיכך, הם מחטיאים את המטרה של כתיבת הספר. עיין עוד פרשת וישלח פרק לה, ז. פרשת חיי שרה פרק כד, מה.
ד. סימון ייחודי לספר 'תולדות אהרן'. כאשר הפסוק כתוב פעמיים באותו עמוד, ישנם שלושה סימונים שונים. להלן הדוגמאות:
א) בראשית פרק א, א.
תולדות אהרן: 'את השמים'
חגיגה: דף יב ע"א, ו ב
סימון זה - ע"א ו ב - כתב המדפיס בקולופון בסוף ההוצאה הראשונה, וזה לשונו: "ולפעמים תמצא בספר ע"א ו ב, ר"ל: שאותו הפסוק ימצא בעמוד הראשון ומעבר לדף גם כן". כלומר, עמוד א וגם עמוד ב. דבריו אינם מדויקים, כי בהרבה מקומות נמצא שהציטוט נמצא רק בעמוד א, כמו הדוגמא דלעיל.
מאידך, יש לציין, כי לפעמים כן ימצא בעמוד ב, עיין בראשית ג, יד. כך שקשה מאד להגדיר סימון זה. כאשר רבנו רוצה לציין גם עמוד ב, הוא כותב כך ע"א וע"ב, ראה דוגמא להלן:
ב) בראשית פרק א, יז.
תו"א: 'ויתן אותם אלוקים ברקיע השמים'
חגיגה: דף יב ע"א, ו ע"ב
ג) הצורה השלישית, היא הסימון הרגיל של מספר הפעמים. להלן הדוגמא:
בראשית פרק א, ב.
תו"א: והארץ הייתה תהו ובהו
חגיגה: דף יב ע"א ב
המשמעות היא אחת, הציטוט כתוב פעמיים באותו העמוד המסומן. אף שבדוגמא הנ"ל הציטוט כתוב בדפוס ימינו גם בעמוד ב, וכך גם בדפוס ראשון משנת רפ"א, אבל כיוון שבעמוד ב הציטוט הוא בשורה השנייה יכול להיות שבדפוס השני משנת רפ"ה (שלא מצוי כל כך) הוא כן כתוב בעמוד א. השערה זו מבוססת על מה שכתב ה'דקדוקי סופרים' במאמרו על דפוסי הש"ס, שההבדל בין דפוס ראשון ושני, בא לידי ביטוי בהרבה מסכתות בשוני סימון העמוד בכמה עמודים בשורות אחדות.
דרכי התבטאות מיוחדים של המחבר
בשלוש מסכתות שינה ר' אהרן את שמם מן המקובל כיום.
א. בבא מציעא – מכונה – מציעא בלבד, ללא בבא.
ב. בבא בתרא - מכונה – בתרא בלבד, ללא בבא.
ואילו מסכת בבא קמא נשארה בבא קמא. כנראה, שהשינוי שערך בשתי המסכתות הנ"ל קשור למחלוקת הראשונים בהסבר מחלוקת האמוראים (בבא קמא דף קב ע"א) האם כל נזיקין היא מסכת אחת, או מחולקת לכמה מסכתות?
נחלקו הראשונים מה כלול באותה מסכת נזיקין? רש"י במסכת עבודה זרה דף ז ע"א כתב, ששלוש הבבות הן מסכת אחת 'נזיקין', וכן כתב הריטב"א שם. ובספר 'יד מלאכי' (כללי הכף שלח) כתב, שכן דעת רוב הראשונים.
לפי זה אפשר להבין את הכינויים, מציעא ובתרא. בבא - שער - קמא, זה השער של מסכת אחת: 'נזיקין', שחילקוה לשלושה חלקים, שני חלקים נוספים אחרי השער הראשון. לפיכך, מציעא ובתרא הם כבר לא שערים, אלא חלקים, אמצע וסוף של 'נזיקין'.
ג. מסכת עבודה זרה, מכונה: האלילים.
מקובל לומר כי השינוי קשור לאימת הצנזורה באותם ימים. כפי שהוסבר לעיל, על הרקע לכתיבת הספר, היו גזירת שרפת התלמוד באיטליה, אם כן, בהחלט אפשר להבין את השינוי.
עיון במסכתות אלו בדפוסים ישנים שהיו לנגד עיניו, מעלה שגם אז היה כינוים כפי שהם מכונים היום.
ד. גם בסימון הדפים מצאנו שינוי מן המקובל כיום.
דף טז – מכונה בכתביו יו.
דף קטז -- מכונה בכתביו קיו.
ספרים שהיו בתקופת ר' אהרן ועסקו בנושא מראי מקום
פרק זה חשוב להשוואה בין ספר 'תולדות אהרן' ליתר הספרים הדומים לו, לכאורה. יש ספרים שקדמו ל'תולדות אהרן' ועסקו בציון מראי מקום הפסוקים בש"ס.
א. הראשון שבהם, 'הגדות התלמוד' נדפס בעיר קושטנטינה אשר בטורקיה, הלא היא קושטא, בשנת רע"א (1510). בעמוד השער נכתב: "ליקט חכם ספרדי לא נודע שמו". ציוני מראי המקום לא היו ממוקדים דיים, חסר סימון דף ועמוד. המחבר עלום השם ציין רק את המסכת ואת הפרק בו נמצא הפסוק. חלוקת הדפים בתלמוד כפי שהיא נהוגה כיום עדיין לא הייתה קיימת והתחדשה בשנת ר"פ 1520 עם הדפסת התלמוד בוינציאה.
וכך כותב מחבר הספר עלום השם, בתחילת הספר: "ועתה אחל לכתוב הפרקים ראשי הפסוקים שדרשו אותם חז"ל, ובאי זו מסכת, ובאי זה פרק בא".
להלן דוגמא:
יהושע א, ז: רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צווך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך.
המחבר ציטט מתוך הפסוק את המילים "רק חזק ואמץ", ומראה מקומו בתלמוד מסכת ברכות, פרק אין עומדין. וכוונתו לברכות לב ע"ב.
ב. השני בספרי מראה המקום, הוא 'תורה אור', שחיברו ר' יהושע בועז, 'בעל שלטי הגבורים'. בניגוד ל 'הגדות התלמוד', שהוא הפניות מהתנ"ך לש"ס, כלומר, מדריך לפסוקי התנ"ך היכן נזכרו הפסוקים בתלמוד, הספר 'תורה אור' עוסק בהפניות מהש"ס לתנ"ך. כלומר, הפסוקים שקיים לגביהם לימוד או דרשה בתלמוד היכן מקומם בתנ"ך. יצירה זו ראתה אור בשנים ש"ו-שי"א (1546 – 1551) בהדפסת הש"ס השלישית בוינציאה, עם עוד הוספות משל ר' יהושע בועז. סימון זה הקל מאד על הלומדים, שהרי אותם פסוקים שנדרשו ע"י תנאים ואמוראים לא צוין מקומם בתנ"ך, ולעזרתם נחלץ ר' יהושע בועז, וציין באיזה ספר ובאיזה פרק נמצא הפסוק.
ההפניה אל התנ"ך, נעשית כאשר ברור שהציטוט בתלמוד הוא פסוק מפורש. אבל, כאשר התלמוד דן בנושא הנזכר בפסוק, אך הפסוק עצמו לא נזכר בגמרא, כמו בדוגמת שלושת הכוסות בחלום שר המשקים (ראה לעיל), המחבר לא ציין הפניה לעניין זה בתורה. לא כן נהג ר' אהרן, כפי שראינו לעיל.
ג. ספר שלישי, שלכאורה קדם 'לתולדות אהרן', הוא 'מסורת המקרא'. נדפס בעיר לובלין בשנת של"ב (1572) ונכתב ע"י רבי שמעון בן יצחק אושנבורג19. הספר קדם אמנם בהדפסה לספר 'תולדות אהרן', אבל לא בהכרח בכתיבה, שכן, הספר 'תולדות אהרן' יכול היה להיכתב כבר בשנת רצ"א20, ובהתחשב בעובדה שזמן פטירתו של ר' אהרן היא שנת שכ"ג, אפשר להניח כי ספר 'תולדות אהרן' קדמה כתיבתו ל'מסורת המקרא'. האיחור היה בהבאתו אל הדפוס, שכן ספר 'תולדות אהרן' הובא לדפוס באיחור של עשרים שנה.
מחבר הספר 'מסורת המקרא', רבי שמעון היה מחכמי פולין. הוא כתב גם את הספר 'דבק טוב' – ביאור לפירוש רש"י על התורה. המדפיס, אשר פורינץ, כתב בעמוד השער הראשון לספר 'דבק טוב' על המחבר: "החכם השלם הגאון מה"רר שמעון בר יצחק הלוי, התולה דעתו לעלות לארץ הצבי, וכעת הוא מתגורר פה ק"ק וינציאה כאורח נוטה ללון, וחפץ ה' בידו יצליח".
אף המדפיס של הספר 'תולדות אהרן' בהוצאה הראשונה ישראל צפרוני, מתייחס לספר זה בהערה, וזו לשונה: 'ואתה הקורא, פן יהיה דבר בנפשך בסתר לאמור, כבר נדפס בק"ק לובלין 'מסורת המקרא', ואין יתרון לבעל הלשון, שמענה, ואתה דע לך, כי לא ראי זה כראי זה ואתה תחזה'.
כוונת הדברים, כי למרות העובדה שקודם להדפסת הספר 'תולדות אהרן' (בשנת שמ"ג), יצא לאור בשנת של"ב בק"ק לובלין ספר 'מסורת המקרא', שגם עוסק במראי מקום הפסוקים, יתרון לו לספר 'תולדות אהרן על פני 'מסורת המקרא', ולכן מן הראוי להדפיסו.
הערה זו של המדפיס אין בה די כדי להסביר ולהבין לעומקו את ייחודו של הספר 'תולדות אהרן'. כוונת המדפיס, כנראה מתייחסת רק לאותם דברים הגלויים לעין כל שנוספו ב'תולדות אהרן', כגון: ציון הפרק במסכת, וכן סימון העמוד א או ב. ההבדל המהותי בין שני הספרים מתברר לאחר גילוי העומק הרעיוני של הספר תולדות אהרן.
כל הסימונים והשינויים, ב'תולדות אהרן' בין בציטוט ובין בהפניה, שנזכרו לעיל, לא נמצאו בספר מסורת המקרא. הם נותרו ייחודיים ומאפיינים דווקא לספר 'תולדות אהרן'.
'למען ירוץ בו הקורא'
אני משתדל להגיש את הספר 'תולדות אהרן' כבמקור, ולמען ירוץ בו הקורא ביתר קלות להלן סימונים המסייעים, שלא סומנו כך במקור.
כאמור בהקדמה, במקור אין סימון לפסוק. כאן מסומן הפסוק כך: (א)
הציטוט מתוך הפסוק מודגש - 'ואלה שמות', ומסומן כך: [א]
ההפניה אל התלמוד מסומנת כך: [1]
הערות נכתבו בשולי ה'תולדות אהרן'.
לפעמים נכתבה ההערה על הציטוט ומסומנת כך: ואלה שמותא
לפעמים נכתבה ההערה על ההפניה ומסומנת כך: חגיגה פרק שני דף יב ע"אא
כאשר היה צורך לתקן טעות, הטעות סומנה כך: (ע"א), והתיקון סומן כך [ע"ב]
