Revelation to the Elders at Sinai/5

EN/HEע/E

Revelation to the Elders at Sinai

Sources

Bereshit 15:9-18בראשית ט״ו:ט׳-י״ח

(9) He said to him, “Bring me a heifer three years old, a female goat three years old, a ram three years old, a turtledove, and a young pigeon.” (10) He brought him all of these, and divided them in the middle, and laid each half opposite the other; but he did not divide the birds. (11) The birds of prey came down on the carcasses, and Abram drove them away. (12) When the sun was going down, a deep sleep fell on Abram. Now terror and great darkness fell on him. (13) He said to Abram, “Know for sure that your seed will live as foreigners in a land that is not theirs, and will serve them. They will afflict them four hundred years. (14) I will also judge that nation, whom they will serve. Afterward they will come out with great wealth, (15) but you will go to your fathers in peace. You will be buried in a good old age. (16) In the fourth generation they will come here again, for the iniquity of the Amorite is not yet full.” (17) It came to pass that, when the sun went down, and it was dark, behold, a smoking furnace, and a flaming torch passed between these pieces. (18) In that day Hashem made a covenant with Abram, saying, “To your seed I have given this land, from the river of Egypt to the great river, the river Euphrates:

(ט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. (י) וַיִּקַּח לוֹ אֶת כׇּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר. (יא) וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם. (יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. (טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. (טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. (יז) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. (יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת י״י אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.

Bereshit 22:12בראשית כ״ב:י״ב

He said, “Do not lay your hand on the boy, neither do anything to him. For now I know that you fear God, since you have not withheld your son, your only son, from me.”

וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי.

Shemot 3:15-18שמות ג׳:ט״ו-י״ח

(15) God said moreover to Moses, “You shall tell the children of Israel this, ‘Hashem, the God of your fathers, the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob, has sent me to you.’ This is my name forever, and this is my memorial to all generations. (16) Go, and gather the elders of Israel together, and tell them, ‘Hashem, the God of your fathers, the God of Abraham, of Isaac, and of Jacob, has appeared to me, saying, “I have surely visited you, and seen that which is done to you in Egypt; (17) and I have said, I will bring you up out of the affliction of Egypt to the land of the Canaanite, the Hittite, the Amorite, the Perizzite, the Hivite, and the Jebusite, to a land flowing with milk and honey.”’ (18) They will listen to your voice, and you shall come, you and the elders of Israel, to the king of Egypt, and you shall tell him, ‘Hashem, the God of the Hebrews, has met with us. Now please let us go three days’ journey into the wilderness, that we may sacrifice to Hashem, our God.’

(טו) וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל י״י אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר. (טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם י״י אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. (יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. (יח) וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו י״י אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַי״י אֱלֹהֵינוּ.

Shemot 5:1שמות ה׳:א׳

Afterward Moses and Aaron came, and said to Pharaoh, “This is what Hashem, the God of Israel, says, ‘Let my people go, that they may hold a feast to me in the wilderness.’”

וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר.

Shemot 24:1-14שמות כ״ד:א׳-י״ד

(1) He said to Moses, “Come up to Hashem, you, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; and worship from a distance. (2) Moses alone shall come near to Hashem, but they shall not come near, neither shall the people go up with him.” (3) Moses came and told the people all the words of Hashem, and all the ordinances; and all the people answered with one voice, and said, “All the words which Hashem has spoken will we do.” (4) Moses wrote all the words of Hashem, and rose up early in the morning, and built an altar under the mountain, and twelve pillars for the twelve tribes of Israel. (5) He sent young men of the children of Israel, who offered burnt offerings and sacrificed peace offerings of cattle to Hashem. (6) Moses took half of the blood and put it in basins, and half of the blood he sprinkled on the altar. (7) He took the book of the covenant and read it in the hearing of the people, and they said, “All that Hashem has spoken will we do, and be obedient.” (8) Moses took the blood, and sprinkled it on the people, and said, “Look, this is the blood of the covenant, which Hashem has made with you concerning all these words.” (9) Then Moses, Aaron, Nadab, Abihu, and seventy of the elders of Israel went up. (10) They saw the God of Israel. Under his feet was like a paved work of sapphire stone, like the skies for clearness. (11) He didn’t lay his hand on the nobles of the children of Israel. They saw God, and ate and drank. (12) Hashem said to Moses, “Come up to me on the mountain, and stay here, and I will give you the tables of stone with the law and the commands that I have written, that you may teach them.” (13) Moses rose up with Joshua, his servant, and Moses went up onto God’s Mountain. (14) He said to the elders, “Wait here for us, until we come again to you. Behold, Aaron and Hur are with you. Whoever is involved in a dispute can go to them.”

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל י״י אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל י״י וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל דִּבְרֵי י״י וְאֵת כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה. (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כׇּל דִּבְרֵי י״י וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַי״י פָּרִים. (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת י״י עִמָּכֶם עַל כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. (יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. (יג) וַיָּקׇם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים. (יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם.

Shemot 33:18-23שמות ל״ג:י״ח-כ״ג

(18) He said, “Please show me your glory.” (19) He said, “I will make all my goodness pass before you, and will proclaim the name of Hashem before you. I will be gracious to whom I will be gracious, and will show mercy on whom I will show mercy.” (20) He said, “You cannot see my face, for man may not see me and live.” (21) Hashem also said, “Behold, there is a place by me, and you shall stand on the rock. (22) It will happen, while my glory passes by, that I will put you in a cleft of the rock, and will cover you with my hand until I have passed by; (23) then I will take away my hand, and you will see my back; but my face shall not be seen.”

(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כׇּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם י״י לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. (כא) וַיֹּאמֶר י״י הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. (כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי. (כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

Shemot 40:35שמות מ׳:ל״ה

Moses wasn’t able to enter into the Tent of Meeting, because the cloud stayed on it, and Hashem’s glory filled the tabernacle.

וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד י״י מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

Bemidbar 11:1-5במדבר י״א:א׳-ה׳

(1) The people were complaining in the ears of Hashem. When Hashem heard it, his anger was kindled; and Hashem’s fire burnt among them, and consumed some of the outskirts of the camp. (2) The people cried to Moses; and Moses prayed to Hashem, and the fire abated. (3) The name of that place was called Taberah , because Hashem’s fire burnt among them. (4) The mixed multitude that was among them lusted exceedingly: and the children of Israel also wept again, and said, “Who will give us flesh to eat? (5) We remember the fish, which we ate in Egypt for nothing; the cucumbers, and the melons, and the leeks, and the onions, and the garlic;

(א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי י״י וַיִּשְׁמַע י״י וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ י״י וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. (ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל י״י וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. (ג) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ י״י. (ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. (ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.

Bemidbar 11:11-17במדבר י״א:י״א-י״ז

(11) Moses said to Hashem, “Why have you treated with your servant so badly? Why haven’t I found favor in your sight, that you lay the burden of all this people on me? (12) Have I conceived all this people? Have I brought them forth, that you should tell me, ‘Carry them in your bosom, as a nurse carries a nursing infant, to the land which you swore to their fathers?’ (13) Where could I get meat to give to all this people? For they weep to me, saying, ‘Give us meat, that we may eat.’ (14) I am not able to bear all this people alone, because it is too heavy for me. (15) If you treat me this way, please kill me right now, if I have found favor in your sight; and don’t let me see my wretchedness.” (16) Hashem said to Moses, “Gather to me seventy men of the elders of Israel, whom you know to be the elders of the people, and officers over them; and bring them to the Tent of Meeting, that they may stand there with you. (17) I will come down and talk with you there. I will take of the Spirit which is on you, and will put it on them; and they shall bear the burden of the people with you, that you not bear it yourself alone.

(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י״י לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כׇּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. (יב) הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כׇּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. (יג) מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכׇל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. (יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כׇּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. (טו) וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הׇרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. (טז) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. (יז) וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

Bemidbar 11:24-29במדבר י״א:כ״ד-כ״ט

(24) Moses went out, and told the people the words of Hashem; and he gathered seventy men of the elders of the people, and set them around the Tent. (25) Hashem came down in the cloud, and spoke to him, and took of the Spirit that was on him, and put it on the seventy elders: and it happened that when the Spirit rested on them, they prophesied, but they did so no more. (26) But two men remained in the camp. The name of one was Eldad, and the name of the other Medad: and the Spirit rested on them; and they were of those who were written, but had not gone out to the Tent; and they prophesied in the camp. (27) A young man ran, and told Moses, and said, “Eldad and Medad are prophesying in the camp!” (28) Joshua the son of Nun, the servant of Moses, one of his chosen men, answered, “My lord Moses, forbid them!” (29) Moses said to him, “Are you jealous for my sake? I wish that all Hashem’s people were prophets, that Hashem would put his Spirit on them!”

(כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי י״י וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. (כה) וַיֵּרֶד י״י בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. (כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. (כז) וַיָּרׇץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. (כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. (כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כׇּל עַם י״י נְבִיאִים כִּי יִתֵּן י״י אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

Shemuel I 22:17שמואל א כ״ב:י״ז

And the king said unto the guard that stood about him: 'Turn, and slay the priests of the Lord; because their hand also is with David, and because they knew that he fled, and did not disclose it to me.' But the servants of the king would not put forth their hand to fall upon the priests of the Lord.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי י״י כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת [אָזְנִי] (אזנו) וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי י״י.

Shemuel I 24:6שמואל א כ״ד:ו׳

And he said unto his men: 'The Lord forbid it me, that I should do this thing unto my lord, the Lord's anointed, to put forth my hand against him, seeing he is the Lord's anointed.'

וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵי״י אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ י״י לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ י״י הוּא.

Melakhim I 12:31מלכים א י״ב:ל״א

And he made houses of high places, and made priests from among all the people, that were not of the sons of Levi.

וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי.

Targum Onkelos Shemot 24:10-11תרגום אונקלוס שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) And they saw the Glory of the God of Israel, and under the throne of His glory as the work of a precious stone, and as the face of heaven for its clearness. (11) Yet the princes of the sons of Israel were not hurt; and they saw the Glory of the Lord, and rejoiced in their sacrifices which were accepted with favour, as though they had eaten and drunk.

(י) וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל וּתְחוֹת כּוּרְסֵי יְקָרֵיהּ כְּעוֹבָד אֶבֶן טָבָא וּכְמִחְזֵי שְׁמַיָּא לְבָרִירוּ. (יא) וּלְרַבְרְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה נִזְקָא וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַּייָ וַהֲווֹ חָדַן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבַּלוּ כְּאִלּוּ אָכְלִין וְשָׁתַן.

Bavli Berakhot 17aבבלי ברכות י״ז.

Rav was wont to say: The World-to-Come is not like this world. In the World-to-Come there is no eating, no drinking, no procreation, no business negotiations, no jealousy, no hatred, and no competition. Rather, the righteous sit with their crowns upon their heads, enjoying the splendor of the Divine Presence, as it is stated: “And they beheld God, and they ate and drank” (Exodus 24:11), meaning that beholding God’s countenance is tantamount to eating and drinking.

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרַב: [לֹא כָעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא]: הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה, וְלֹא פִרְיָה וְרִבְיָה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן, וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַחֲרוּת, אֵלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם, וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: {שמות כ״ד:י״א} ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.״:

Vayikra Rabbah 20:10ויקרא רבה כ׳:י׳

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי כז, א): אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר, הַרְבֵּה סְיָחִין מֵתוּ וְנַעֲשׂוּ עוֹרוֹתֵיהֶן שְׁטוּחִין עַל גַּבֵּי אִמּוֹתֵיהֶן. וְעוֹד מִן הֲדָא (שמות כד, יא): וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מִכָּאן שֶׁהָיוּ רְאוּיִן לְהַשְׁלָחַת יָד, דְּאָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה וְכִי קִילוֹרִין עָלַת עִמָּהֶן מִסִּינַי דְּאַתְּ אָמַר (שמות כד, יא): וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה, וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, כְּאָדָם שֶׁמַּבִּיט בַּחֲבֵרוֹ מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲכִילָה וַדַּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (משלי טז, טו): בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מְלַמֵּד שֶׁפָּרְעוּ אֶת רָאשֵׁיהֶן וְגִיְסוּ לִבָּם וְזָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר משֶׁה לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה וְנֶהֱנָה מִן הַשְּׁכִינָה, לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ו): וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו, וְנֶהֱנָה מִן הַשְּׁכִינָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כט): וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו, בִּשְׂכַר וַיַּסְתֵּר זָכָה (שמות לג, יא): וְדִבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, בִּשְׂכַר (שמות ג, ו): כִּי יָרֵא זָכָה (שמות לד, ל): וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו, בִּשְׂכַר (שמות ג, ו): מֵהַבִּיט, זָכָה (במדבר יב, ח): וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט, נָדָב וַאֲבִיהוּא זָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה וְלֹא נֶהֱנוּ מִמֶּנָּה. וְעוֹד מִן הֲדָא (במדבר ג, ד): וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה׳, וְכִי לִפְנֵי ה׳ מֵתוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מֵתִים בְּחַיֵּיהֶם. רַבִּי יוּדָן דְּיָפוֹ בְּעָא מִנֵּיהּ רַבִּי פִּנְחָס בַּר רַבִּי חָמָא בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן הָכָא אַתְּ אָמַר (ויקרא י, ב): לִפְנֵי ה׳ (במדבר ג, ד): לִפְנֵי ה׳ שְׁנֵי פְּעָמִים, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כד, ב): לִפְנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם, פַּעַם אֶחָת, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּפְלַיִים מֵאֲבִיהֶן. (דברי הימים א כד, ב): בְּמִדְבַּר סִינַי, אָמַר רַבִּי מֵאִיר וְכִי בְּמִדְבַּר סִינַי מֵתוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמֵּהַר סִינַי נָטְלוּ אַפּוֹפָּסִין שֶׁלָּהֶם לְמִיתָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא בִּתּוֹ וְנִמְצָא בְּשׁוֹשְׁבִינָהּ דָּבָר שֶׁל שִׁמְצָה, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם הוֹרְגוֹ אֲנִי עַכְשָׁיו אֲנִי מְעַרְבֵּב שִׂמְחַת בִּתִּי, אֶלָּא לְמָחָר שִׂמְחָתִי בָּאָה וְהוּא טַב בְּשִׂמְחָתִי וְלֹא בְּשִׂמְחַת בִּתִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֲנִי הוֹרְגָן עַכְשָׁיו הֲרֵינִי מְעַרְבֵּב שִׂמְחַת בִּתִּי, לְמָחָר שִׂמְחָתִי בָּאָה. בִּתִּי זוֹ הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ג, יא): בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ זֶה הַר סִינַי, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה אֹהֶל מוֹעֵד.

Pesikta DeRav Kahana 26:9פסיקתא דרב כהנא כ״ו:ט׳

ועוד מן הדה ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו וג׳ (שמות כד יא) א״ר פנחס מיכן שהיו ראויין להשלחת יד א״ר הושעיה וכי קולורין עלת עמהן לסיני דאת אומ׳ ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שם שם) אלא מלמד שזינו עיניהם כלפי שכינה כאדם שהוא מביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה ר׳ יוחנ׳ א׳ אכילה ודייה דכת׳ באור פני מלך חיים (משלי טז טו) א״ר תנחומה מלמד שהגיסו את לבם ועמדו על רגליהם וזינו עיניהם מן השכינה ר׳ יהוש׳ דסכנין בשם ר׳ לוי משה לא זן עיניו מן השכינה ונהנה מן השכינה לא זן עיניו מן השכינה מנין דכת׳ ויסתר משה פניו (שמות ג ו) נהנה מן השכינה מנ׳ דכת׳ ומשה לא ידע כי קרן עור פניו (שם לד כט) ד״א ויסתר משה פניו כי ירא (שם נ ו) ויראו מגשת אליו (שם לד ל) מהביט (שם ג ו) ותמונת י״י יביט (במדבר יב ח) נדב ואביהוא זינו עיניה׳ מן השכינה ולא נהנו מן השכינה.

Shemot Rabbah 5:14שמות רבה ה׳:י״ד

וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, הֵיכָן הָלְכוּ הַזְּקֵנִים שֶׁלֹא חָשַׁב אוֹתָם עִמָּהֶם, שֶׁכְּבָר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות ג, יח): וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ הָלְכוּ עִמָּהֶן הַזְּקֵנִים וְהָיוּ מְגַּנְבִין אֶת עַצְמָן וְנִשְׁמָטִין אֶחָד אֶחָד שְׁנַיִם שְׁנַיִם וְהָלְכוּ לָהֶן, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפַלְטֵרִין שֶׁל פַּרְעֹה לֹא נִמְצָא אֶחָד, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן, וְהֵיכָן הַזְּקֵנִים, אֶלָּא שֶׁהָלְכוּ לָהֶן, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ עֲשִׂיתֶם, חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לָכֶם, אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה וְאַהֲרֹן עִם הַזְּקֵנִים לְהַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, הֶחֱזִירָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה כד, יד): וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָּזֶה.

Bemidbar Rabbah 15:21במדבר רבה ט״ו:כ״א

אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ, וְהֵיכָן הָיוּ הָרִאשׁוֹנִים, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב לד, כד): יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם. עַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם הָיָה לָהֶם שִׁבְעִים זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, טז): לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעִמָּהֶם יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וּכְשֶׁעָלָה משֶׁה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה הָיוּ עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, ט): וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, (שמות כד, יד): וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה. כֵּיוָן שֶׁעָלָה משֶׁה הִתְנָה עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּרֵד לְאַרְבָּעִים יוֹם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁהָה לֵירֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, א): וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה, וְאֵין בּשֵׁשׁ אֶלָּא לְשׁוֹן שִׁהוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, כח): מַדּוּעַ בּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. נִכְנְסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרוּ לָהֶן משֶׁה הִתְנָה עִמָּנוּ שֶׁיֵּרֵד לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם, הֲרֵי שֵׁשׁ שָׁעוֹת יוֹתֵר וְלֹא יָרַד, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב, א): קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, אָמְרוּ לָהֶם מָה אַתֶּם מַכְעִיסִין לְמִי שֶׁעָשָׂה לָכֶם כָּל אוֹתָן נִסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת, וְלֹא שָׁמְעוּ לָהֶם וַהֲרָגוּם, וּלְפִי שֶׁעָמַד חוּר כְּנֶגְדָּן בִּדְבָרִים קָשִׁים, עָמְדוּ עָלָיו עוֹד וַהֲרָגוּהוּ. נִכְנְסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְאַהֲרֹן בְּטַקְסִים גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, א): וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם, מָה אַתָּה יוֹשֵׁב קוּם, אָמַר רַבִּי יִצְחָק רוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת (תהלים כו, ה): שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים. קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים, וְאִם לָאו (שמות לב, א): כִּי זֶה, כָּזֶה אָנוּ עוֹשִׂים לְךָ, כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְנוּ עַל חוּר וַהֲרַגְנוּהוּ, כָּךְ אָנוּ עוֹשִׂים לָךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן מַה שֶּׁעָשׂוּ לַזְּקֵנִים וּלְחוּר נִתְיָרֵא מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ה): וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ, הֵבִין מִמִּי שֶׁזָּבוּחַ לְפָנָיו. וּמִנַּיִן שֶׁהָרְגוּ לַזְּקֵנִים וּלְחוּר, שֶׁכֵּן יִרְמְיָה מוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל (ירמיה ב, לד): גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, מַהוּ עַל כָּל אֵלֶּה, בִּשְׁבִיל (שמות לב, ד): אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, מַה פָּרַע מֵהֶם (שמות לב, לה): וַיִּגֹּף ה׳ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אַחַר זְמַן כְּשֶׁסָּלַח לָהֶם, אָמַר לְמשֶׁה: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים, תַּחַת אֲבוֹתָם שִׁבְעִים שֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמִי, הוּא שֶׁכָּתוּב: יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם.

Tanchuma Behaalotekha 16תנחומא פרשת בהעלתך ט״ז

אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אוֹהֵב טְהָר לֵב, חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ (משלי כב, יא). לָמָּה לֹא אָמַר, אֶסְפָה שִׁבְעִים אֲנָשִׁים. אֶלָּא אֵלּוּ שִׁבְעִים סַנְהֶדְרִין מְיֵחָדִים, שֶׁיִּהְיוּ דּוֹמִין לִי וּלְךָ. לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה (שמות טו, ג). וּלְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד (במדבר יב, ג). אֶסְפָה לִי, וְכִי לֹא הָיוּ זְקֵנִים קֹדֶם לָכֵן. וַהֲרֵי בְּהַר סִינַי נֶאֱמַר, וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כד, ט), וְהַפָּרָשָׁה הַזּוֹ אַחַר כָּךְ הָיְתָה, וְהֵיכָן הָיוּ הַזְּקֵנִים. אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְאוֹתָן הַדְּבָרִים, וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה׳, נִשְׂרְפוּ כֻּלָּם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה שְׂרֵיפָתָן כִּשְׂרֵפַת נָדָב וַאֲבִיהוּ, שֶׁאַף הֵם הֵקֵלּוּ רֹאשָׁם בַּעֲלֹתָם לְהַר סִינַי כְּשֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (שם פסוק יא). וְכִי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה הָיָה שָׁם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר אֶת רַבּוֹ וּפְרֻסָּתוֹ בְּיָדוֹ וְהוּא נוֹשֵׁךְ מִמֶּנּוּ, כָּךְ הֵקֵלּוּ אֶת רֹאשָׁם כְּאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים. וְהָיוּ רְאוּיִן לִישָׂרֵף בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הַזְּקֵנִים וְנָדָב וַאֲבִיהוּ. וּמִפְּנֵי שֶׁהָיָה מַתַּן תּוֹרָהּ חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִיכָךְ לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְגֹּעַ בָּהֶם בּוֹ בַּיּוֹם לַעֲשׂוֹת פִּרְצָה בָּהֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ (שם), מִכְּלָל שֶׁהָיוּ רְאוּיִם לְהִשְׁתַּלֵּחַ יָדוֹ. אֲבָל לְאַחַר זְמַן, בָּא לָהֶם. נָדָב וַאֲבִיהוּ נִשְׂרְפוּ כְּשֶׁנִּכְנְסוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וְאַף הַזְּקֵנִים נִשְׂרְפוּ כְּשֶׁנִּתְאַוּוּ אוֹתָהּ הַתַּאֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאֲסַפְסוּף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה. מַהוּ וְהָאֲסַפְסוּף. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי וְרַבִּי נְחֶמְיָה, אֶחָד מֵהֶן אוֹמֵר, אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁעָלוּ עִמָּהֶם מִמִּצְרַיִם שֶׁנֶּאֶסְפוּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם (שמות יב, לח). וְאֶחָד אוֹמֵר, אֵין אֲסַפְסוּף אֶלָּא סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ. מַה כְּתִיב שָׁם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה׳ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, בַּמֻּקְצִים שֶׁבַּמַּחֲנֶה. וּמִנַּיִן שֶׁאוֹתָם זְקֵנִים שֶׁעָלוּ לְהַר סִינַי נִשְׂרְפוּ. שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּבְעַר אֵשׁ בַּעֲדָתָם (תהלים קו, יח). וְאֵין עֵדָה אֶלָּא סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה (במדבר סו, כד). וּכְתִיב: וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ (ויקרא ד, יג). וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר, וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָּהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם (תהלים עח, לא), אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין. וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ (שם), אוֹתָן הַבַּחוּרִים שֶׁהָיוּ קְרוּיִם זְקֵנִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, וַיּוֹסֵף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל (ש״ב ו, א).

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 24:9-11תרגום ירושלמי (יונתן) שמות כ״ד:ט׳-י״א

(9) And Mosheh and Aharon, Nadab and Abihu, and seventy of the elders of Israel, went up. (10) And Nadab and Abihu lifted up their eyes, and saw the glory of the God of Israel; and under the footstool of His feet which was placed beneath His throne, was like the work of sapphire stone – a memorial of the servitude with which the Mizraee had made the children of Israel to serve in clay and bricks, (what time) there were women treading clay with their husbands; the delicate young woman with child was also there, and made abortive by being beaten down with the clay. And thereof did Gabriel, descending, make brick, and, going up to the heavens on high, set it, a footstool under the cathedra of the Lord of the world, whose splendour was as the work of a precious stone, and as the power of the beauty of the heavens when they are clear from clouds. (11) But upon Nadab and Abihu, the comely young men, was the stroke not sent in that hour, but it awaited them on the eighth day for a retribution to destroy them; but they saw the glory of the Shekinah of the Lord, and rejoiced that their oblations were received with favour, and so did eat and drink.

(ט) וסליק משה ואהרן נדב ואביהוא ושובעין מסבי ישראל. (י) וזקפו נדב ואביהוא ית עיניהון וחמון ית איקר אלקא דישראל ותחות אפיפו(ר){ד}ין דריגלוי דמייצע תחות כורסייה הי כעובד אבן ספירינון מידכר שיעבודא דשעבידו מצראי ית בני ישראל בטינא ובליבנין והוואן נשיא בטשן ית טינא עם גובריהון הות תמן ריבא מפנקתא מעברתא ואפילת ית עוברא ואתבטש עם טינא נחת גבריאל ועבד מיניה לבינתא ואסקיה לשמי מרומא ואתקניה גלוגדק תחות אפיפו(ר){ד}ין דמרי עלמא זיויה הי כעובד אבן טבא והי כתקוף שפר שמיא כד הינון ברירין מן ענניא. (יא) ולות נדב ואביהוא עולימיא שפיריא לא שדר מחתיה בההיא שעתא ברם איתנטרא להון ליום תמיניי לאשלמותא לאסערא עליהון וחמון ית איקר שכינתא דייי והוון הדן בקורבניהון דאתקבלו ברעוא הי כאכלין והי כשתיין.

Rashi Shemot 24:1רש״י שמות כ״ד:א׳

ואל משה אמר AND UNTO MOSES HE SAID – This section was spoken before the Ten Commandments were given (i.e. אמר is the pluperfect); it was the fourth of Sivan when "Come up" was said to him (Shabbat 88a).

ואל משה אמר – פרשה זו קודם עשרת הדברות. בארבעה בסיון נאמר לו: עלה.

Rashi Shemot 24:10-11רש״י שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) ויראו את אלהי ישראל NOW THEY SAW THE GOD OF ISRAEL – They gazed intently and failing in this they peeped in their attempt to catch a glimpse of the Supreme Being, and thereby made themselves liable to death. But it was only because God did not wish to disturb the joy caused by the Giving of the Torah, that He did not punish them instantly, but waited (postponed the punishment) for Nadab and Abihu until the day when the Tabernacle was dedicated, when they were stricken with death, and for the elders until the event of which the text relates, (Numbers 11:16) "And when the people complained …. and the fire of the Lord burned among them and destroyed בקצה המחנה" — those who were the קצינים "nobles" of the camp (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 16). כמעשה לבנת הספיר AS IT WERE THE BRICKWORK OF SAPPHIRE – This had been before Him during the period of Egyptian slavery as a symbol of Israel's woes — for they were subjected to do brick-work (cf. Jerusalem Talmud Succah 6:3; Leviticus Rabbah 23:8). וכעצם השמים לטהר AND AS IT WERE AS THE BODY OF HEAVEN FOR PURITY – This implies that as soon as they (the Israelites) were delivered there was radiance and rejoicing before Him. וכעצם – Translate it as the Targum does: "as the appearance". לטהר means FOR BRIGHTNESS AND CLEARNESS. (11) ואל אצילי AND UPON THE NOBLES – these were Nadab and Abihu and the elders — לא שלח ידו HE LAID NOT HIS HAND – This implies that they well deserved that God should stretch forth His hand against them (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 16). ויחזו את האלהים AND THEY BEHELD GOD [AND DID EAT AND DRINK] – They gazed at him intimately as though their association with Him were a matter of eating and drinking. Thus does the Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 16 explain it. Onkelos, however, does not translate the passage this way (i.e. he does not take it in a depreciative sense that Nadab and Abihu and the elders acted improperly. His translation is: they beheld God's Glory and rejoiced in their offerings which were accepted as though they were eating and drinking). — אצילי means "the great men", as, (Isaiah 41:9) "I called thee from the chief men (אציליה) thereof"; (Numbers 11:17) "And he increased (ויאצל) some of the spirit" (cf. Rashi on Numbers 11:17 and Onkelos on 11:25); (Ezekiel 41:8) "six cubits in its size (largeness) (אצילה‎)".

(י) ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו, ונתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב״ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנכת המשכן, ולזקנים עד: ויהי העם כמתאננים, ותבער בם אש י״י ותאכל בקצה המחנה (במדבר י״א:א׳) – בקצינים שבהם. כמעשה לבנת הספיר – היא היתה לפניו בעת השיעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדווה לפניו. וכעצם – כתרגומו, לשון מראה. לטוהר – לשון ברור וצלול. (יא) ואל אצילי – הם נדב ואביהוא והזקנים. לא שלח ידו – מכאן שהיו ראויין להשלחת יד. ויחזו את האלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא (תנחומא אחרי מות ו׳). ואונקלוס לא תרגם כן. אצילי – לשון גדולים, כמו: ומאציליה קראתיך (ישעיהו מ״א:ט׳), ויאצל מן הרוח (במדבר י״א:כ״ה), שש אמות אצילה (יחזקאל מ״א:ח׳).

Rashi Bemidbar 11:16רש״י במדבר י״א:ט״ז

אספה לי GATHER UNTO ME [SEVENTY MEN OF THE ELDERS OF ISRAEL] – "This" — the Lord said — "is the reply to your complaint which you uttered (v. 14) I am not able to bear all this people alone"' (cf. Sifrei Bemidbar 92). But where were the first elders, that God commanded him to gather elders anew? Had they not sat as judges together with them (with Moses and Aaron) in Egypt, as it is stated, (Exodus 3:16) "Go and gather the elders of Israel together"? But these had died by the consuming fire of Taberah (v. 3). They really had deserved this for their conduct at Sinai, as it is said, (Exodus 24:11) "And they beheld God" which means, that they comported themselves irreverently towards God — like a person who nibbles his bread and at the same time addresses the king — for this is the meaning of the words, "[And they saw God] and ate and drank". The Holy One, blessed be He, however, did not wish to give any cause for mourning at the joyous event of the Lawgiving, and therefore punished them here (at Taberah) (Midrash Tanchuma, Beha'alotcha 16). אשר ידעת כי הם וגו' WHOM THOU KNOWEST TO BE [THE ELDERS OF THE PEOPLE, AND BAILIFFS OVER THEM] – i.e. them whom thou knowest to have been appointed officers (שמרים) over them (the Israelites) in Egypt in connection with the rigorous labour imposed on them, but they pitied them and were smitten by the Egyptian taskmasters on their account — as it is said, (Exodus 5:14) "and the officers of (שמד) the children of Israel were smitten". Now they were to become officers in their greatness (now when the Israelites had become great) just as they had suffered when they (the Israelites) were in distress (cf. Sifrei Bemidbar 92). ולקחת אתם AND TAKE THEM [UNTO THE APPOINTED TENT] – win them over with fine words: "Happy are you that you are appointed chiefs over the children of the Omnipresent God" (cf. Sifrei Bemidbar 92). והתיצבו שם עמך AND LET THEM PLACE THEMSELVES THERE WITH THEE, in order that the Israelites may see it and do them high esteem and honour, saying, "Beloved indeed must these be since they may enter together with Moses to hear Divine utterance from the mouth of the Holy One, blessed be He!" (Sifrei Bemidbar 92).

אספה לי – הרי תשובה לתלונתך, שאמרת: לא אוכל אנכי לבדי (במדבר י״א:י״ד). והזקנים הראשונים היכן היו? והלא אף במצרים ישיבה עמהם, שנאמר: לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג׳:ט״ז), אלא באש תבערה מתו. וראויין היו לכך מסיני, ויחזו את האלהים (שמות כ״ד:י״א), שנהגו קלת ראש כנושך פתו ומדבר אל המלך, וזהו: ויאכלו וישתו (שמות כ״ד:י״א). ולא רצה הקב״ה ליתן אָבֶל במתן תורה, ופרע להן כאן. אשר ידעת כי הם וגו׳ – אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבדת פרך והיו מרחמים עליהם ולוקין על ידם, שנאמר: ויכו שטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתם. ולקחת אותם – קחם בדברים, אשריכם שניתמניתם פרנסים על בניו של מקום. והתייצבו שם עמך – כדי שיראו ישראל, וינהגו בהם גדולה וכבוד, ויאמרו חביבין אילו שנכנסו עם משה, לשמוע דבור מפי הגבורה.

Lekach Tov Shemot 32:4לקח טוב שמות ל״ב:ד׳

ויצר אותו בחרט – התיך הזהב בכור ועשאו דמות שור, למה שהיו ישראל אומרים כדמות שראינו ביום מתן תורה, וכבר כתוב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כ״ד:י׳) מלמד שראו מלאכי השרת, וכף רגליהם ככף רגל עגל (יחזקאל א׳:י״ז), לפיכך שאלו דמות עגל, וכן עשה יצקו במעבה האדמה כדמות שור, וכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אובל עשב (תהלים ק״ו:כ׳), מלמד שהיה דומה כדמות שור בשעה שאוכל עשב, שהוא מאוס בשעה שהוא אוכל העשב, ואעפ״כ וימירו את כבודם בו. אשר העלוך – מלמד שאוו לאלהות הרבה. ואמרי לה לטובה, שלא כפרו בעיקר, אלא שחיבבו עבודת כוכבים לכבוד.

Rashbam Shemot 24:10-11רשב״ם שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) ויראו את א-להי ישראל THEY SAW THE GOD OF ISRAEL: ["Seeing God" in this phrase is to be understood] in the same manner as in the phrase (33:23), "You will see My back." לבנת: means whiteness (לובן). וכעצם LIKE THE APPEARANCE: The word עצם means "appearance," as in the phrase (Lam. 4:7), "Their appearance (עצם) became redder than coral." לטוהר [LIKE THE APPEARANCE OF A] CLEAR [SKY]: The word לטוהר means when the sky is clear, without clouds. (11) ואל אצילי YET HE, i.e. God, DID NOT RAISE HIS HANDS AGAINST אצילי, i.e. the elders, OF THE ISRAELITES: I.e. even though they "saw the God of Israel" (vs. 10). [One might reasonably be concerned that they would die after seeing God,] as it is written (Num. 4:20), "[Let them not go inside] and see the dismantling of the Tabernacle lest they die." So also it is written, concerning the men of Beth shemesh, [that God put some of them to death] (I Sam. 6:19) "because they looked into the Ark of the LORD." Similarly it is written (Ex. 3:6) that Moses "was afraid to look [at God]." But here [the "seeing" of God was not a reprehensible action; rather] God honored them by appearing to them because of the covenant that He was making with them. [God generally appears to people when He makes a covenant with them,] as I explained concerning the "covenant between the pieces," [that God appeared to Abram when (Gen. 15:17) "there appeared a smoking oven and a flaming torch] which passed between those pieces," and it is written further there, "On that day the LORD made a covenant with Abram ...." So also below, in the covenant that is made in the Torah portion, Ki tissa', [God says, (Ex. 33:23)] "You will see My back," and then it is written (34:6), "the LORD passed before him," and then it is written (34:10), "[God said:] `I hereby make a covenant'." ויאכלו וישתו [THEY BEHELD GOD] AND THEY ATE AND DRANK: They offered the burnt offerings and they ate the well being offerings, mentioned above (verse 5), where it is written, "they sacrificed offerings of well being."

(י) ויראו את אלהי ישראל – כעין: וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג). לבנת – לובן. וכעצם – מראה, כמו: אדמו עצם מפנינים (איכה ד׳:ז׳). לטהר – כשהשמים ברור{ים} בלא עננים. (יא) ואל אצילי – זקני {בני} ישראל לא שלח – הקב״ה ידו – אף על פי שראו את אלהי ישראל לא שלח הקב״ה ידו, כמו שכתוב: כבלע את הקדש ומתו (במדבר ד׳:כ׳), וכן: באנשי בית שמש כי ראו בארון י״י (שמואל א ו׳:י״ט), ובמשה מצינו: כי ירא מהביט (שמות ג׳:ו׳). וכאן חלק להם הקב״ה כבוד, ומפני כריתות הברית נראה להם, כמו שפירשתי בברית בין הבתרים: אשר עבר בין הגזרים האלה (רשב״ם המשוחזר בראשית ט״ו:י׳), וכת׳ שם: ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית וגו׳ (בראשית ט״ו:י״ח). וכן לפנינו בכריתות ברית פרשת כי תשא: וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג), וכת׳: ויעבור י״י על פניו וגו׳ (שמות ל״ד:ו׳), וכת׳ בתריה: הנה אנכי כורת ברית (שמות ל״ד:י׳). ויאכלו וישתו – העולות הקריבו, והשלמים אכלו, שכתוב למעלה: ויזבחו זבחים שלמים (שמות כ״ד:ה׳).

Ibn Ezra Shemot First Commentary 24:10-11אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו את אלהי ישראל – אין זה במראה העין, כי אם בדרך נבואה. וכן: ואראה את י״י (ישעיהו ו׳:א׳), אף על פי ששם כתוב ראו עיני (ישעיהו ו׳:ה׳). והנה זה מפורש בספר יחזקאל, שאמר: היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל (יחזקאל י׳:כ׳), ובתחלה כתוב: ואראה מראות אלהים (יחזקאל א׳:א׳). וטעם אלהי ישראל – יוצר בראשית, אשר בידו נפש כל חי (איוב י״ב:י׳), והמשכיל יבין. וטעם ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר – הוא הכסא. וביחזקאל: כמראה אבן ספיר (יחזקאל א׳:כ״ו). ולפי דעתי: שאבן ספיר אדומה. והעד, שכתוב במגילה: ספיר גזרתם (איכה ד׳:ז׳), כי בראשית הפסוק אמר משלג גם מחלב, וכנגדם: פנינים וספיר (איכה ד׳:ז׳). ואל יקשה עליך אבני החשן, בעבור אודם (שמות כ״ח:י״ז), כי יש אדום כדם, ואדום בורק, וזה הוא הספיר. והגאון אמר: שספיר לבנה, והעד: לבנת הספיר. ולא אמר כלום, כי לבנת איננה מגזרת: לבן, כי אם מגזרת: קח לך לבנה (יחזקאל ד׳:א׳). והעד, שאמר יחזקאל: כאבן (יחזקאל י׳:א׳). והראיה הגמורה שאמר: כמעשה – כי מה צורך למעשה עם הלובן. וטעם וכעצם השמים לטוהר – שהיתה לבנת הספיר זכה וטהורה כעצם השמים. וזה הכסא הוא הנטוי על השמים הנראים. (יא) ואל אצילי בני ישראל – אמר הגאון, כי אמר הכתוב: ואל אצילי, ולא אמר: אל זקני, להכניס עמהם משה, כי הם לבדם יקראו זקנים. ולפי דעתי: שהדבר הפוך, כי משה זקן היה, וטעם ואל אצילי – אלה הנבחרים מבני ישראל לבד ממשה. ואמר: אצילי – להכניס עמהם נדב ואביהוא. ופירוש אצילי כמו: ומאציליה קראתיך (ישעיהו מ״א:ט׳), והוא קרוב ממלת: ויאצל מן הרוח (במדבר י״א:כ״ה), ובמקומו אפרשנו. וטעם לא שלח ידו – שחיו, ולא ארע להם שום פחד, כי לא התנבאו אלה קודם זה, ולא ראו השם, כי כבר התנבא משה פעמים לא נוכל לספר אותם. וטעם ידו – כמו: שלח נא ידך (איוב א׳:י״א). ויש אומרים: כי פירושו ראוהו, ולא שלח ידו להם, כאשר שלח יד למשה ונתן לו הלוחות. וטעם ויחזו – כמו במחזה. והנה התבאר פירושי. ואמר ויאכלו וישתו – על אלה האצילים, להפריש ביניהם ובין משה. כי משה ראה השם כאשר ראו גם הם, ולא הוצרך לאכול ארבעים יום וארבעים לילה, רק האצילים, כאשר ירדו, הצטרכו לאכול. ויתכן שאכלו אלו האצילים השלמים, על כן הזכיר: ויאכלו. והמתרגם ארמית אמר: כי פירוש את אלהי ישראל – כבודו. והנה בפרשה בעצמה כתוב: ומראה כבוד י״י כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (שמות כ״ד:י״ז). ופירוש ויאכלו וישתו – כאלו היו אוכלין ושותין, כי הטעם: שנהנו מזיו שכינה. ויש מפרשים שאמרו: כי פירוש ויאכלו וישתו – שעשו משתה ושמחה, כאשר יעשה כהן גדול בצאת יום הכיפורים.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 24:10-11אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו – במראה נבואה, כמו: ראיתי את י״י יושב על כסא (מלכים א כ״ב:י״ט). אמר הגאון: כי ספיר לבן. וראייתו לבנת הספיר. ואיננו רק אדום. והעד: כי מנהג הלשון לכפול הטעם במלות שונות. והנה כתוב: זכו נזיריה משלג צחו מחלב (איכה ד׳:ז׳), והנה הטעם כפול. אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם (איכה ד׳:ז׳), והנה ספיר כמו: פנינים. ועוד: אם לבנת הספיר הוא לבן, מה טעם לומר כמעשה, היה ראוי לומר: כמראה. והנכון, כי לבנת – מגזרת: לבנה, כמו: חשכת מים (תהלים י״ח:י״ב) – מגזרת: חשכה (בראשית ט״ו:י״ב). והנה לבנת הספיר – כמו: אבן ספיר שראה יחזקאל במראות הנבואה. והנה לבנת הספיר – כאבן ספיר שהוא דמות הכסא (יחזקאל א׳:כ״ו). וטעם וכעצם השמים לטהר – תחת לבנת הספיר, והוא הרקיע, שהוא כעין הקרח, שהוא נטוי על ראשי החיות שראה יחזקאל (יחזקאל א׳:כ״ב). והנה כתוב: ויראו את אלהי ישראל, ושם כתוב: היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל (יחזקאל י׳:כ׳), כי תפש דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע, גם היא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד. (יא) ואל אצילי – כמו: ומאציליה (ישעיהו מ״א:ט׳). ולא הזכיר הזקנים להכניס עמהם נדב ואביהוא. וטעם לא שלח ידו – כי ראו השם הנכבד ולא מתו, כאשר אפרש בפסוק: כי לא יראני האדם וחי (ראב״ע שמות פירוש שני ל״ג:כ׳). וטעם ויאכלו וישתו – שירדו שמחים מההר, ויאכלו – זבחי שלמים שזבחו נעריהם, וישתו – בשמחה. ור׳ יהודה הלוי אמר: כי טעם ויאכלו – כי הוצרכו שיאכלו, אע״פ שנהנו מזיו שכינה. והזכיר זה בעבור משה, שהיה ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה, ככתוב בפרשה אחרי זאת (שמות ל״ד:כ״ח).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 24:10-11ר׳ יוסף בכור שור שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) כמעשה לבנת הספיר – שפר״א בלעז והוא כעין תכלת בליב בלעז. ולפי שאין הספיר ניכר לכל אדם, חזר ונתן סימן שהוא ניכר לכל. וכעצם השמים לטוהר – שהוא נטהר מן העננים, כדכתיב: רוח עברה ותטהרם (איוב ל״ז:כ״א). השמים דומה לתכלת בליב. ועוד דאיכא ספיר שהוא אדום, כדכתיב: אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם (איכה ד׳:ז׳), והוא ייגינייצא גרנט או רובי, וזה כעצם השמים. {קמ״ל שהוא כעצם שמים דאותו היה דומה לתכלת, בְלֵייף בלעז}. (יא) ואל אצילי בני ישראל לא – סמכם בידו כל כך שלא יהו צריכין לאכול, כדכתיב: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו – אלמא שנהנו מזיו שכינה. אבל כל כך לא נהנו, שיוכלו להתענות כמו שהתענה משה מ׳ יום ומ׳ לילה. [וכן כתב בפירוש אבן עזרא משם יהודה קשטלין, וכן אמר משם ר׳ ישעיה מטרנא, החכם רבי משה. הגה״ה.] ואל אצילי – הבכורים. לא שלח ידו – כשנגלה להם הקב״ה היו יריאים מאד, פן יוזקו, כמו שאמר מנוח מות נמות כי אלהים ראינו. וכשראו שלא שלח עליהם ידו, ולא הוזקו, והקבילו פני השכינה בלא היזק, ויאכלו וישתו – כי היו שמחים הרבה.

Moreh Nevukhim 1:5מורה נבוכים א׳:ה׳

In this sense we must understand the words "And Moses hid his face, for he was afraid to look upon God" (Exod. 3:6), though retaining also the literal meaning of the passage, that Moses was afraid to gaze at the light which appeared to his eye; but it must on no account be assumed that the Being which is exalted far above every imperfection can be perceived by the eye. This act of Moses was highly commended by God, who bestowed on him a well deserved portion of His goodness, as it is said: "And the similitude of the Lord shall he behold" (Num. 12:8). This, say our Sages, was the reward for having previously hidden his face, lest he should gaze at the Eternal. (Talm. B. Berakot Fa.) But "the nobles of the Children of Israel" were impetuous, and allowed their thoughts to go unrestrained: what they perceived was but imperfect. Therefore it is said of them, "And they saw the God of Israel, and there was under his feet," etc. (Exod. 24:10); and not merely, "and they saw the God of Israel"; the purpose of the whole passage is to criticize their act of seeing and not to describe it. They are blamed for the nature of their perception, which was to a certain extent corporeal--a result which necessarily followed, from the fact that they ventured too far before being perfectly prepared. They deserved to perish, but at the intercession of Moses this fate was averted by God for the time. They were afterwards burnt at Taberah, except Nadab and Abihu, who were burnt in the Tabernacle of the congregation, according to what is stated by authentic tradition. (Midr. Rabba ad locum.)

{הצלחת משה וכישלון אצילי בני ישראל} על עניין זה נאמר: ״וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים״ (שמות ג׳:ו׳), נוסף על מה שעולה מחיצוניות הדברים, שהוא התיירא מהביט אל האור המתגלה; לא שהעיניים יכולות להשיג את האלוה, יתעלה מאוד מאוד על כל חסרון. ה׳ יתעלה שיבח אותו עליו השלום על כך, והאציל עליו מנעמו וטובו מה שחייב לומר עליו לבסוף: ״וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט״ (במדבר י״ב:ח׳), והחכמים ז״ל (בבלי ברכות ז׳.) אמרו שזהו שכר על כך שהוא הסתיר פניו בתחילה מהביט אל האלהים. ואילו אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כ״ד:י״א) התפרצו ושילחו את מחשבותיהם; הם השיגו, אך השגה שאינה שלמה, ולכן נאמר עליהם: ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו [כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״] (שמות כ״ד:י׳). לא נאמר ״וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״ ותו לא, כי מטרת הדברים אינה אלא למתוח ביקורת על ראייתם, לא לתאר כיצד ראו. ומכיוון שאכן ביקר את צורת השגתם, שהייתה בה הגשמה, כמחויב מכך שהתפרצו לפני שהיו שלמים – הם התחייבו כליה. {משה רבנו} עליו השלום לימד עליהם זכות, ונעזבו עד שנשרפו בתבערה, ונשרפו נדב ואביהוא באהל מועד כמו שנאמר במסורת הנכונה.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 24:10-11ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו את אלהי ישראל – דיבר בזה כל (אחד) מן המפרשים ז״ל וכולם הלכו בדרך אונקלוס ז״ל שהכוונה ״ויראו את כבוד אלהי ישראל״ היינו אור נברא ולאבא מרי ז״ל יש בו פירוש כתוב במורה; לר׳ אברהם החסיד ז״ל פירוש שני פסוקים אלה אשר הם ויראו את אלהי ישראל וג׳ ואל אצילי בני ישראל וג׳ לפי מה שנראה לו שהראשון כולל ענין הנבואה והשני כולל ענין ההתרוממות ופתיחה לכוונה זו הוא מאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ושוב הוסיף מאמר ויראו את (וג׳) וזה כלל כולל אותם ע״ה עם שינוי מדרגותיהם ויחסיהם מצד (נביאותם) שהם נביאים כמו שיכלול כח הדיבור וההשכלה את המין האנושי עם חילוקי יתרונותיהם של סוגי אנשיו היחידים (יש) מהם מי שאסף את תכלית המדע ו(יש) ביניהם מי שלקח (רק) חלק או חלקים (אחדים) וכך אותו הקהל [ראה את] אלהי ישראל כל (אחד מהם) כפי כח ראיתו והשגתו והתעוררותו; וכבר קדם בביאור הבדלת משה ע״ה משאר הקהל במאמר ונגש משה לבדו אל ה׳ ולא פסק המאמר בזה וכבר יש בו די אלא חזר והוסיף (לומר) על שאר הקהל שפרט אותם שהם לא נגשו [במאמר] והם לא יגשו ובמאמרו יגשו ולא אמר ״נגשו״ רמז שאותה הנגישה המיוחדת לו (למשה) ע״ה לא היתה לזולתו באותו הזמן ולא תהיה לעתיד על דרך ולא קם נביא עוד וג׳ שוב הוסיף שנית ששאר ישראל והם העם לא יעלו עמו ובכן ישראל לא עלו ונדב ואביהוא ושבעים זקנים עלו אלא שהם לא נגשו ומשה עלה ונגש לבדו וסתימת לשון ויראו (חוזר) עליו ועל אהרן ונדב ואביהוא ושבעים זקנים בשיתוף וכן הדבר בשיתוף אהרן עם שאר הקהל; ובכן התגלות זו מתחלקת לשלוש מדרגות הראשונה (של) משה והשניה (של) אהרן והשלישית (של) נדב ואביהוא ושבעים זקנים; אולם המדרגה הרביעית והיא (של) האצילים שהם הנשיאים הרי תוארו שהם לא ראו שהרי הוא יתעלה לא שלח ידו (אליהם) ויהיה מובן ידו כמובן הלשונות ב״יד״ בכוונה זו במאמר ויד ה׳ היתה אל אליהו היתה עלי יד ה׳ והטעם שהוא לא הושיט להם התגלותו שיחסו אליו יתעלה כיחס מלך נכבד שהושיט ידו אל רעהו הקרוב אליו כדי לקבלו מה שלזולתו לא יגדיל (לעשות) כזאת ובכן היו נשיאים לא נביאים; שוב תיאר אותם בהתעלות שהשיגו אליה ואמר ויחזו את האלהים ויתכן שתהיה הכוונה שהיא ההתגלות הפנימית שבלב שהשיגוה הנשיאים וקיצר בה בלשון ״חזה״ ולא הגדיר את הטעם ב(לשון) אלהי ישראל כמו שהגדיר בפסוק הראשון אלא אמר האלהים ו(לשון) אלהים או יהיה אמתי באותו המין של אותו גלוי או יהיה טעמו שאר אלוהויית כלומר שגלה להם סודות ואמתיות שאר האלוהויות הנקראות ״אלהים״ במאמר לא יהיה לך אלהים אחרים ואלהי האלהים והבחינו את מעלתו יתעלה עליהם וגדולתו ורוממותו על דרך מאמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים; שוב השלים (הכתוב) את הדיבור במאמר ויאכלו וישתו והוא או דבוק באצילים בטעם שהם עד עתה במדרגת זולתם האוכלים והשותים ולא נשתנו מהם בדבר גדול והשתדלו (באכילת) בשר השלמים שקרבו דמיהם וחלביהם בתחילה; וכאילו זה הוא רמז המתרגם והוו חדן בקרבניהון דאתקבלו כאלי אכילין ושתין ובכן נתן אותם במדרגת נערי בני ישראל או יהיו (האצילים) הם עצמם (נערי בני ישראל) או יהיה (ויאכלו וישתו) חוזר על כולם (כלומר) האצילים והקהל הקדוש במדרגותיהם השונות רמז שהם כולם ע״ה היו באותה ההתבודדות שנהיתה בהר המבורך נפרדים אליו יתעלה עד שהשתלמו בקרבתם אליו יתעלה ועבודתם לו שהתכוונו בה כל (אחד מהם) לפי חלקו; ובהכרח (היה) אותו המצב שלהם קרוב אל המניעה מן הסעודה ובכן כאשר נשלם אותו הענין לקחו אז קצת אוכל ומשקה; ומה שחיבר (המקרא) את ראיתם באלהי ישראל אפשר שהוא רמז שאותו הגלוי ואותה המדרגה (היתה כמו) מדרגה של אברהם כלומר מופת (בא) להם על תואריו יתעלה ונתגלה להם מעולמותיו הקדושים אותן ההתגלויות שנתגלו ליעקב ע״ה שנקרא ״ישראל״ שהגיע לדרכיהן בקבלה מיצחק ע״ה בקבלה מאברהם ע״ה שנאמר בו וירא אליו ה׳ וירא ה׳ אל אברם וגם יעקב אמר אל שדי נראה אלי בלוז והעיד עליהם (ה׳) יתעלה שהוא נראה להם במאמרו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וג׳ שוב הודיע (המקרא) מה שיעורו של מה שנתגלה להם ואיכותו של אותו הגלוי ואמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וג׳ ותחת רגליו רמז אל העולם של המלכות הקדושה שכוללת את עולם המלאכים [בשינוי] מדרגותיהם שוב (הודיע המקרא) שהגלוי (היתה להם) בו הקפה שלמה וראית העין כראית העין במראה על ידי אמצעות בהירותו של ספיר שהוא מן הדקות של אבן יקרה שהמראות נראות בעדו ראיה שלמה ויהיה טעם מעשה איזו פעולה שתפעול הבהירות בהולכתה את המראה אל הרואה וזה משל נפלא כי הנה גילוייהם של אותם העולמות הרוחניים בהיות חוקרם בן (חומר של) בשר ודם ולא נתערטל ממנו לא יצטייר שיהיה גילויהם כפי מה שהם באמת ואותו החסרון ( של חוקר שהוא בן תמותה שהחומר שבו מונע ממנו את הראיה השלימה) דומה [לחזיון] על ידי אמצעות אותו הספיר והוא חזיון אלא שאינו כחזיון החוזה בלתי אמצעות; ולא נמצא לו השלמת הדיבור וזה דברי המחבר של ספר זה. ואדבר גם אני בזה לא (כ)יוצא משיטת הראשונים ו(אף) לא בלבד (כ)עומד עם מה שאמרו והוא שמאמרו כאן ויראו או יהיה על ראית עין שבשעת מראה הנבואה נדמה להם האור הנברא ב(דמות) אדם תחת רגליו בתואר לבנת הספיר והיא כוונת התרגום ואין ספק שאותן ההשגות הדמיוניות במראה הנבואה רמז למושגים שיושגו בשכל; או יהיה זה(כלומר טעם ויראו) על השגה שכלית בלבד מכונה בראיה כדי לקרב אל ההבנה וטעמו שהשיגו ממציאותו יתעלה מה שלא היו משיגים לפני זה וכמו שאמר בהשגת משה ע״ה כאשר ביקש להגיע להשגת האמת וראית את אחרי רמז לגדולת מה שהגיע להשגתו [ואמר עוד במה שלא הגיע להשגתו] ופני לא יראו רמז שלא הגיע להשגת אמתות עצמותו יתעלה שאי אפשר להשיג אותה כמו שאמר כי לא יראני האדם וחי (כזה) אמר (כאן) ברמז אל שיעור מה שהגיעו להשגתו ותחת רגליו לביאור למה שאמר בתחילה ויראו את אלהי ישראל ולמה שאמר בסוף ויחזו את האלהים כלומר השיעור שהגיעו להשיג ממנו יתעלה דומה לראית מי שראה מאיש תחת רגליו לא רגליו ולא מה שממעל להן; ונראה מזה החילוק שבין השגתם ובין(השגת) משה ע״ה שנאמר בו וראית את אחרי שהרי כמה (גדול החילוק) בין הנמשל עם אחרי והנמשל עם תחת רגליו; ומאמר כמעשה לבנת הספיר לפי פשר זה רמז להשגתם הרחבה והיחידה שנמשלה לזכות והבהירות והטהרה; ואלה רמזים שלא יביטו בהם כל המוחות ו(הם) מראות שאינן נראות לכל ההבנות והוא יתעלה (הוא) הנדרש עבור ההדרכה וההבנה כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. ולבנת הספיר – לפירוש רוב ראשונים לובן (אבן יקרה ששמה בערבית) ״אלבלור״ וראיה על אמתת פירושם מאמר וכעצם השמים לטהר שהוא בהירות זכה. ובן עזרא ז״ל אמר דבר זר בפירושו לבנת מן ״לבנה״ וספיר (אבן יקרה ששמה בערבית) ״אליאקות״ ולפירושו ראו את האור שנאמר בו כאש אכלת בצורה זו וזה מזרותיו שלא תבטח בהן הנפש. (יא) ואל אצילי – המתרגם אמר רברבי וזה פירוש לפי הטעם לא לפי הלשון; ופירושו לפי הלשון לדעתי אל הזקנים הנאצלים מן בני ישראל אשר בחר אותם משה ע״ה וגזירתו מן אצלת לי ברכה ואצלתי מן הרוח. לא שלח ידו וג׳ – לא אירע בהם נזק כמו שביאר אונקלוס ז״ל לא הוה נזקא והסיבה לזה שהיו מוכנים והגונים ואל זה נרמז במאמרו וגם הכהנים הנגשים אל ה׳ יתקדשו פן יפרץ בהם ה׳ בתחילת המעמד שהוא ראשית הדיבור אשר (פסוק) זה מסופו בהשלמתו אם יהיה הכהנים (חוזר) אל שבעים זקנים שהרי כהנים (היו) בכוונה זו לפי הענין שהרי לא היו גרועים מבני דוד ע״ה שאמר בהם המקרא ובני דוד כהנים היו ואם יהיה הכהנים (חוזר) אל אהרן ובניו אז הרמז אל שבעים זקנים בהכנה במאמר וגם הכהנים (״וגם״) לרבות הכהנים לקדושה שקדמה והכוונה באצילי בני ישראל אל שבעים הזקנים כמו שביארנו ויתכן שגם אהרן ובניו נספחו עליהם בזה. ויחזו את האלהים וג׳ – הטעם לדעתי שלא הפרישה אותם אותה הראיה מלחזור לאכילה ושתיה כמו שנמנע משה בשארית אותם ארבעים יום לא שאכלו ושתו בהר; או יהיה ביאור שהם חיו ולא מתו הזכיר זה ר׳ סעדיה ז״ל.

Chizkuni Shemot 24:10-11חזקוני שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) ויראו את אלוקי ישראל, "they saw a vision of the Lord, God of Israel." This was a prophetic vision. כמעשה לבנת ספיר, "like a brick make of sapphire." There are two kinds of sapphire, the white kind and the black kind. The "white, (bright)" kind is similar in colour to azureblue; seeing that the majority of people have never seen a sapphire in their lives, the Torah has to describe it by comparing it to a phenomenon familiar to everyone, i.e. a cloudless sky in which the sun shines brightly. We find such a description also in Job 37,21: ורוח עברה ותטהרם, "until the wind comes and clears the sky from the clouds."Rabbi Akiva is quoted as referring to when Pharaoh forced the Israelites to deliver twice the normal amount of bricks, by thus interpreting the word תוכן in Exodus 5,18. They had refused to continue to supply the Israelites with the straw that served as reinforcement for mud bricks, so that the Israelites had to forage for them in the fields. They gathered straw full of thorns and thistles and the skins of their feet were pierced by that straw, blood streaming from their wounds, and was mixed with the loam. (The raw material of the bricks.) According to this Midrash, the source of which is not known, a descendant of Metushelach, called Rachel in that Midrash, experienced extreme difficulty and pain while about to give birth, her birthstool, מלבן, a rectangular mouldlike contraption, becoming mired in loam and thistles and she being bloodied all over. When the archangel Michael became aware of this result of the barbaric treatment of the Israelites by the decree of Pharaoh, he took a brick, לבנה, same root in Hebrew, and deposited this brick made of sapphire beneath the throne of God to remind Him of how His people were being treated. It remained there until the destruction of the Temple due to the people's sins when God or one of His angels flung it back down to earth, as God had no further use for such reminders.[I had debated with myself if to translate and explain the author's insertion of part of this Midrash, but decided in favour, as it illustrates better than prose how our sages view both the angels, and God's reaction to excessive torture of His people, but also excessive disloyalty by His people to their covenant with God. Ed.] (In his commentary on our verse by Rabbi Menachem Kasher of sainted memory, in his Torah shleymah, the interested reader can read up on this under the heading #88. (With the help of this Midrash, the line: ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, "and underneath His feet the mould of a brick pure as the finest sapphire, like a cloudless pure sky," becomes more meaningful.) (11) לא שלח ידו, "He did not raise His hand;" God had reason to punish the people who had been granted this vision because they carried on as if this was nothing extraordinary, by eating and drinking. [According to this interpretation, at this time, immediately before the giving of the Torah, God did not wish to spoil the joyous mood of the people. An alternate approach to these lines: all the Torah tells us is that in spite of having been granted such visions, and one could have expected that this would have made them temporarily like angels, like Moses who on Mount Sinai went for 40 days and nights without food or drink, these "nobles" of the people had not attained that level of prophecy. They could continue to eat and drink without thereby harming themselves. ויחזו את האלוהים, according to Rabbi Tanchuma, (Vayikra Rabbah 20,10) they had behaved arrogantly craning their necks, etc., acting inappropriately and trying to translate their vision into something terrestrial, such as physically enjoying food and drink. ויאכלו וישתו, "they ate and drank," just as we know from Avraham, Yitzchok and Yaakov, that when they made a pact with human beings, they invariably sealed it by having a festive meal with their partner. (Ibn Ezra) This whole verse was inserted in the Torah in honour of Moses who, when experiencing prophetic visions did not need to sustain his body by food and drink, as he had attained the level of disembodied beings who do not depend on such means to renew energy they had spent. ויאכלו, "they ate;" they ate of the peace offerings mentioned in verse 5 of our chapter.

(י) ויראו את אלהי ישראל – במראה ובנבואה. כמעשה לבנת הספיר – יש ספיר שחור וזה ספיר כעין לבן והוא כעין תכלת בלוי בלעז, ולפי שאין ספיר ניכר לכל אדם חזר ונתן לך סימן בו שהוא ניכר לכל. ומהו עצם השמים לטוהר הוא מראה השמים כשהם זכים וטהורים מעננים כדכתיב ורוח עברה ותטהרם. לבנת – לשון לובן. דבר אחר לבנת הספיר – לשון לבנה. אמר ר׳ עקיבא עבדי פרעה היו דוחקין ומכין את ישראל כדי לעשות להם תוכן לבנים בכפל שנאמר תוכן לבנים תתנו והמצרים לא היו נותנים להם תבן והיו צריכים לקושש קש במדבר ואותו קש היה מלא קוצים וברקנים והיה הקש נוקב את עקביהם והיה הדם מתבוסס ומתערב בטיט, ורחל בת בנו של מתושלח הייתה הרה ללדת ורומסת בטיט עם בעלה עד שיצא הולד ממעיה ונתערב עם המלבן והייתה צועקת על בנה ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד וירד מיכאל ונטלהו והעלהו לפני כסא הכבוד ועשה אותו מלבן ונתנו למטה מרגליו של הקב״ה, הוא שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. פירוש לבנה שנעשית משפיר היולדת. וכעצם – לשון מראה כמו אדמו עצם מפנינים. (יא) לא שלח ידו – לא פשט נבואתו לפי שנהגו עצמם במאכל ובמשתה כמו שמפרש והולך. דבר אחר אף על פי שהקבילו פני שכינה כדכתיב ויחזו את האלהים לא הוזקו אלא ויאכלו וישתו. ויחזו את האלהים – אמר ר׳ תנחומא מלמד שהגיסו לבם ועמדו על רגליהם וזנו עיניהם מן השכינה. ויאכלו וישתו – כדרך כורתי ברית שירדו שמחים מן ההר ואכלו זבחי שלמים שזבחו נעריהם ולכבודו של משה נכתב מקרא זה שהם הוצרכו לאכול ולשתות אף על פי שנהנו מזיו שכינה ומשה היה שם ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ושתיה כמו שפירש לאלתר. ויאכלו – את השלמים אכלו והעולות הקריבו כדכתיב ויעלו עלת ויזבחו שלמים לי״י פרים.

Ramban Shemot 24:10-11רמב״ן שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו את אלהי ישראל – פירש ר״א במראה הנבואה, כמו: ראיתי את י״י נצב על המזבח (עמוס ט׳:א׳). ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר – הוא שראה יחזקאל: כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א׳:כ״ו). וכעצם השמים לטוהר – שראו תחת לבנת הספיר כעצם השמים לטוהר, הוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות (יחזקאל א׳:כ״ב). והנה בכאן כתוב: ויראו את אלהי ישראל, ושם כתוב: היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל (יחזקאל י׳:כ׳), כי תפס דרך קצרה, כי היא תחת הרקיע שהוא תחת הכסא, והכל תחת השם הנכבד. ועל דרך הפשט טעם אלהי ישראל – לומר כי זכות ישראל אביהם עמהם לזכותם במראה הזאת. ועל דרך האמת, בעבור כי הזכיר במתן תורה וידבר אלהים (שמות כ׳:א׳), והוא כאשר אמר: הן הראנו י״י אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה׳:כ״א), ביאר כאן שראו אלהי ישראל, ולא אמר כאשר יאמר בכל מקום: י״י אלהי ישראל, והזכיר בהם זה לומר שהשיגו הזקנים במראה הזאת יותר משאר העם שראו על הארץ את אשו הגדולה (דברים ד׳:ל״ו), כי היה לעם במחיצת ענן וערפל. ואונקלוס ירמוז לזה שתרגם: וחזו את יקר אלהא דישראל, ולא תרגם: ואיתגלי להון יקרא דה׳, כמנהגו במקומות אחרים. (יא) ואל אצילי בני ישראל – הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (שמות כ״ד:א׳), וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלהים, וכן: מאציליה קראתיך (ישעיהו מ״א:ט׳) – הנאצלים, שנאצל עליהם מרוחו, או הגדולים שנאצל עליהם כבוד מן המלכות. וטעם לא שלח ידו – בעבור שאמר: והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל י״י פן יפרץ בם (שמות י״ט:כ״ד), הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ, כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה, והטעם כי חזו את האלהים, ולא הרסו לעלות אל י״י. וטעם ויאכלו וישתו – שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני האלהים טרם שישובו אל אהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה, ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (בבלי זבחים נ״ה:), ובשילה בכל הרואה (בבתי זבחים קי״ב:), וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר, לא במחנה. וטעם וישתו – שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים: וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני י״י אלהיך (דברים כ״ז:ז׳). וכתיב בשלמה: החכמה והמדע נתון לך וגו׳ (דברי הימים ב א׳:י״ב), מיד ויבא ירושלם: ויעש משתה לכל עבדיו (מלכים א ג׳:ט״ו). ואמר רבי אלעזר: מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שיר השירים רבה א׳:ט׳). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש: ויזבחו לי״י זבחים ויעלו עולות לי״י וגו׳ ויאכלו וישתו לפני י״י ביום ההוא בשמחה גדולה (דברי הימים א כ״ט:כ״א-כ״ב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו.

Minchat Yehuda Shemot 24:11מנחת יהודה שמות כ״ד:י״א

ויחזו את האלהים – פרש״י שמסתכלין היו בו בלב גס שהוא לשון גסות כלו׳ היו מתגאים בעצמם בהסתכלם בו כאדם הרואה את פני המלך תדיר בכל יום ומתגאה בדבר. וי״מ שהוא לשון לבו גס בה. כלו׳ לא היו נרתעים מפניו בהסתכלם בו מתוך שלבם גס בו.

Daat Zekeinim Shemot 24:11דעת זקנים שמות כ״ד:י״א

לא שלח ידו – לא פשט ידו לשומה לפני פניו כדי שלא יראוהו כמו למשה בנקרת הצור דכתיב ושכתי כפי עליך וגו׳ ולפיכך ויחזו את האלהים.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 5:1ר׳ יוסף אבן כספי שמות ה׳:א׳

ואחר באו משה וכו׳ – כי הם העיקר, אבל זקני ישראל הלכו עמם כמו שקדמה מצות השם. ויאמרו – אף על פי שהיה למשה לבדו אומר זה, נכון לומר ויאמרו, כי אהרן היה הולך עמו, ואולי מסייע מעט כדרך החברים ההולכים לדבר עם המלך.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 24:9ר׳ יוסף אבן כספי שמות כ״ד:ט׳

ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל – אמר יוסף הנה סדר ענין בזאת הפרשה היה כן, כי אחר שקרא השם עשרת הדברות עם משה שהיה בראש ההר, ירד משה אל העם המתיצבים בתחתית ההר, ואז אמרו לו דבר אתה עמנו ונשמעה, ואח״כ עלה משה אל ההר כמ״ש ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל וכ׳, כי כבוד השם לא נפרד משם עד תום הארבעים יום, ואם נשלמו עשרת הדברים, ואם אפשר שהיה מתחדש לגוונים מתחלפים או מוסיפים מענן וערפל ואש וזולת זה הויות באדים. ואחר זאת העליה ממשה, התחיל השם לו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וג׳, עד כי יהיה לך למוקש, ואח״כ ירד משה וקיים מה שצוהו השם כה תאמר אל בני ישראל וגו׳ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, עד שזרק הדם על העם וכרת אתם ברית, ואחרי כן עלה משה אל ההר עם אהרן ובניו ושבעים זקנים כמו שצוהו השם עלה אל י״י אתה וכ׳. וצוהו גם כן שיגש הוא לבדו אל השם והם לא יגשו, רק יעלו להר סמוך לשם רחוק מעט, ויעל משה ואהרן וכ׳ הכתוב כאן, וספר למה עלו אלה עם משר, רצוני מה היתה הסבה התכליתית בעליָתם אל ההר רחוק מעט ממקום כבוד השם, והוא כי רצה השם לזכותם ולכבדם, ולכן צוה שיעלו אל מקומו כדי שיראו בעיניהם מכבוד השם, מה שלא יראו ההמון שנאמר עליהם והעם לא יעלו עמו, וזה כי משה להיות מדרגתו עליונה היה נכנס בתוך הענן וראה בעיניו מכבוד השם כמו שהוא, ואלה הנכבדים לא היו בזאת המדרגה, אבל הרגישו בעיניהם מההויות ההם הנמצאות סביב השם כי תחת רגליו היה כדמות לבנה מספיר היתה הדום רגליו ית׳, והייתה הלבנה ההיא כעצם השמים לטוהר, אבל השם היושב לא שלח ידו להם, ואם כי היו אצילי בני ישראל, לכן תאר אותם באצילים, וגם כי כוֵן בזה לכלול דרך קצרה אהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל שקדם זכרם ולהוציא משה. וטעם שליחת יד להם כי יהיה זה כבוד גדול, אם להחזיק בם כטעם תנה את ידך (מלכים ב י׳:ט״ו), אם לקרוא להם להגישם עוד כטעם הניפו יד (ישעיהו י״ג:ב׳). והכונה בזה כי באמת כבדם השם כבוד גדול, בהעלותו אותם קרוב לו עד שראו מכבודו בעיניהם בשמוש החושים כולם מה שקדם זכרו, אבל בהיותם קרובים לו לא כבדם כל כך שידבר להם כלל, גם לא שלח ידו בשלומם ולא הורה באצבעותיו להגישם עוד אליו, או להחזיק או לנגוע בם, אבל די כי ויחזו את האלהים כמו ויראו את אלהי ישראל, כלומר כבוד כדמות גשם יושב, ולא עוד כי לא השיגו מדמות כבודו דבר אף בראיה חלושה, ואף לא רגליו כל שכן מגופו וראשו, אבל ממה שתחת רגליו. וכל הדקדוק הזה להודיע לנו איך מעלת משה נשגבה על מעלת אלו הנכבדים הגדולים, והנה אחר ויחזו את האלהים ירדו תיכף בזולת עכוב שם אם בדבור אם בהרגש מה בחושיהם, ומשה ירד עמם לצוות להם או לסבה אחרת, ואז תכף רדתם, ושמחו הם על הכבוד שנתכבדו באותה שעה כי עלו ונכנסו בחדר השם, ואם עמדו מרחוק, והשם לא הסביר להם בדבור או במעשה, כי די להם כבוד גדול במה שהגיעו. וכבוד לישראל כולם שאלה הם ראשיהם, ולכן על השמחה שהגיעה להם ספר הכתוב ויאכלו וישתו, וזה אם מהשלמים שזבחו הבכורים, או מזולת זה, ואכלו ושתו אלו האצילים גם כל ישראל שמחים וטובי לב, וזה כענין שספר על דוד אחר הבאת הארון (שמואל ב ו׳:י״ט), ועל שלמה אחר כבוד בית המקדש (מלכים א ח׳:ס״ג). הנה זה דעתי בכל זה הספור לא זולתו, אם העמק ואם הגבה כמו שעשה החכם רבינו משה ז״ל והחכם אבן עזרא וזולתם מהנמשכים אחר דעתם. ויש לי על זה טענות על דעתם, אקוץ באריכות ספורם בזה וביתר מקומות, כי אם אעשה כן והיה זה ספרי גדול מאד מאד, ואם האריכות יהיה מועיל מאד [לא ידעתי], כי משה רבינו אם רצה לחבר בספר התורה כל מה שידע שהוא ההכרחי והמועיל, היה כפל כפלים אלף פעמים, ובחר הקצור מזכירת ההכרחי והמועיל, ואעשה כן גם אני. אבל פני הספר יוכיחו כי פרוש אלו המאמרים בזה המקום, הוא מה שפרשנוהו אנחנו, והוא כונת אמרם הוא היה משרע״ה והקש ע״ז.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 24:10-11רלב״ג שמות ביאור הפרשה כ״ד:י׳-י״א

(י) והם התבוננו בענין מציאות ה׳ יתעלה, והשיגוהו, וראו שהוא אדון כל העולם, לא אדון המציאות השפל לבדו כמו שחשבו האומרים כי האלוה המנהיג הדברים ההווים הנפסדים הוא זולת האלוה המנהיג הדברים הנצחיים כמו הגרמים השמימיים; והנה ראו שתחת רגליו הוא מה שהוא כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, והוא הגרם השמימיי, ולזה הוא אדון השמים, עם היותו אדון כל הארץ. (יא) ואל אלו הזקנים, שהיו אצילי בני ישראל, לא שלח ה׳ יתעלה ידו להזיק להם מפני עלות השגתם בזה המושג היקר, שהיה מפורסם אז כי המשיג אותו ימות — כמו שאמר מנוח: ׳מות נמות כי אלהים ראינו׳ (שופטים יג, כב), ואמר יעקב: ׳כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי׳ (בראשית לב, לא), ואמרה התורה: ׳השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי׳ (דברים ד, לג) — אבל התענגו תענוג נפלא במה שהשיגו, כאילו היו אוכלים ושותים. הנה זהו הביאור הנאות בזה לפי דעתי, וכן הסכימו קצת רבותינו ז״ל כי זאת ההשגה היתה נאותה וצודקת; וקצתם גינו אותה; והנה הרב המורה נמשך לסברת המגנים אותה. והנה ראָית המגנים זאת ההשגה ממה שאמר: ׳ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו׳ - מכאן שהיו ראויין לשליחות יד. והנה הפירוש בזה לפי הדעת השני הוא - לפי מה שאחשוב - שהם טעו וחשבו שיהיה ה׳ יתעלה אחד ממניעי הגרמים השמימיים, ולזה אמר שהם ראו שתחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, כי הגרם השמימיי הוא בזה התואר; וכבר ביארנו מה שיש בזה מהנטייה מהאמת בחמישי מספר מלחמות ה׳ (חלק שלישי פרק יא), וכבר טעו בזה גדולי הפילוסופים כמו שביארנו שם; ואל אצילי בני ישראל לא שלח ה׳ יתעלה ידו להזיקם על טעותם, ויחזו את האלהים בעת שהיו אוכלים ושותים, ולא היו מתבודדים התבודדות שלם בהשגת האמת בזה, וכאילו היה זה סיבה אל טעותם.

Akeidat Yitzchak Shemot Peirush 24עקדת יצחק שמות פירוש כ״ד

ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וגומר. ואל אצילי בני ישראל וגומר, הנה חז״ל (ויקרא רבה פ׳ כ׳) והמפרשים כולם דברו באלו הכתובים ומהם שדרשום לשבח לומר שהשיגו אלו השלמים שם מראות אלהים ומראה כמראה אשר ראה יחזקאל כמו שנאמר שם (יחזקאל א׳) כמראה אבן ספיר דמות כסא. וגם במאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו חמרו שלא הרסו אל ה׳ ולא חטאו ולא נתחייבו אל שליחותם יד. ויש מהם שדרשום לגנאי לומר שהשיגו השגות קצרות וחשבום לשלמות וטעו בענינים שיזדמן כן לבעלי החקירה ושלזה אמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ומזה הדעת הרב המור׳ פרק כ״ז מחלק ראשון. ותמהנו מאד שהרי נאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וע׳ מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל וגו׳. והנה נכללו כלם במראה זו: [ו] ואני אומר שהכתוב הזה יספר שבחם ויתאר השגתם שם והוא מה שכוון ממנו יתעלה באותו מעמד ומה שזכרו בדבור הראשון באומרו אנכי ה׳ אלהיך. והוא שרצה להודיעם כי הוא יתברך נקרא אלהי ישראל כמו שנקרא (בראשית כ״ד) אלהי השמים ואלהי הארץ לומר שכבר תהיה הנהגת העולם על ידם ובבחינת פעולותיהם כמו שהוא מנהיג אותו על ידי השמים ושמי השמים עד שיהיו אצלו יחידי סגולותיהם ומספרם לשבטיהם ודגליהם מרכבת המשנה וכמ״ש (ב״ר פ׳ מ״ז) האבות הן הן המרכב. לעשות בה נוראות לשדד כחות המרכבה הראשונה כמו שביאר באומרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ולזה יוסב המאמר שאומר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר יאמר כי השלמים ההם אשר בחר ה׳ בהם שיעלו לאותה מדרגה ראו והשיגו בסוד המציאות ותוכן ההנהגה כי הוא יתעלה אשר חדש העולם ברצונו עד שכבר ינהיגו על פי ההשגחה לפי מה שיתחייב מפעולות האנשים עד שראו את אלהי ישראל והכירו כי ישראל הם תחת רגליו והוא רוכב עליהם להנהיג העולם כענין המרכבה הראשונה. שהגלגל הראשון שבה הוא כלבנת הספיר והוא הגלגל החלק שאין בו שום כוכב והוא אשר נאמר עליו (יחזקאל שם) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא וכעצם שאר השמים וזה יהיה לטוהר הנמצא בחסידיהם ובשלמים שבהם ובכללם יותר מכל האומות. והנה היות זאת האומה מראשיתה בנויה ומיוסדת על דמות העולם ותבניתו ותקון זה הסדר בהיותו בשלימותו וחזרתו כשיסיר לסבה מהסבות להכינו אל שפע השגחתו הנה הוא כתוב בדרוש מיוחד שער ל״א וממנו יושלם זה הענין המעולה כמו שעם זה יושלם הדרוש ההוא בלי ספק והנה לפי שנתיחדה ההשגה הזאת לשלמים המיוחדים שהזכיר אמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו [ז] לומר שאל שאר זקני העם הנאצלים ונפרשים מאלו הנזכרים כאן עם היות שהיו רבים ונכבדים ואצילים אצל העם לא שלח נבואתו שישיגו במראה הנבואה זה הענין הפרטי אשר עליו נאמר ויראו את אלהי ישראל אבל ויחזו את האלהים סתם והיא השגה כוללת באמתת מציאותו יתעלה וגם לא במראה אלא במחזה ויש הבדל בהשגות. [ז] ומה שאמר ויאכלו וישתו חוזר אל ענין הסעודה של מצוה אשר זכר ראשונה ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים. ואלו הענינים עולים יפה בזה הפירוש בעיני.

Abarbanel Shemot 24:1אברבנאל שמות כ״ד:א׳

ואמנם אמרו ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. אחשוב שאין האצילים האלה הזקנים שכבר נזכרו בכתוב הזה אבל הם שאר החכמים ראשי המטות שהיו נצבים בתחתית ההר שהם לא עלו להר כזקנים ולא זכו להנבא כמוהם עם היותם במעלתם נאצלים מן העם בחכמה ושלמות אבל לא נבאו. לפי שלא שלח הקדוש ברוך הוא ידו רוצה לומר יד נבואתו והשפעתו עליהם. ויהיה ידו מלשון נבואה כמו (יחזקאל ל״ז) היתה עלי יד ה׳. אבל זכו להשגה מועטת. והוא אומר ויחזו את האלהים רוצה לומר שהם מעצמם וידיעתם השיגו מציאותו יתברך בהשגה כללית לא באותו השלמות שהשיגו אהרן ובניו והזקנים. ולכן לא הוצרכו להתבודד ולהפרד מהמאכל והמשתה אבל ויאכלו וישתו בשמחתם. ואפשר שהיתה אכילתם מהשלמים שעשה משה קודם עלותו להר כדברי הרב רבי אברהם בן עזרא. וכפי מה שפירשתי בזה הותרה השאלה התשיעית בכללה וחלקיה:

Tzeror HaMor Shemot 24:11צרור המור שמות כ״ד:י״א

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. הנרצה אצלי בזה הוא כי אלו הראשונים היו יותר מוכנים. ולכן ויראו את אלהי ישראל כפי הבנתם. אבל אל אצילי בני ישראל הם נערי בני ישראל והבכורות. לא שלח להם ידו ונבואתו. לפי שלא היו מוכנים כ״כ. ולכן ויחזו את האלהים במחזה שהוא השגה קטנה. ובראשונים אמר ויראו. וההבדל ביניהם כהבדל שיש בין תרגום ללשון הקדש. ולכן אמר בהם ויחזו את האלהים בחזיון לילה ולא נבואה. וזהו לא שלח ידו ונבואתו. כמו היתה עלי יד ה׳. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל על ולא חלו בה ידים. ולא שריין בה נביאיא להתנבא. ואמר שישראל היו ראוים לעונש יותר חמור מעונש סדום. לפי שהם היו מותרין מהנביאים השכם ושלוח ולא שמעו. אבל סדום לא חלו בה ידים ונביאים להזהיר להם. ובפירוש איכה הארכתי בזה. וכן אמר בכאן לא שלח ידו. לא שלח נבואתו אליהם. ולכן ויחזו את האלהים במחזה ולא במראה. ויאכלו וישתו. זה יורה על מיעוט השגתם. לרמוז שלא היו נהנין מזיו השכינה. אבל היו צריכין אכילה ושתיה להעמיד עצמם. ואולי גם כן יכנסו הזקנים בכלל אצילי בני ישראל. כי אהרן נדב ואביהו היו יותר ראוים לנבואה מהזקנים. והם ראו כבוד אלהי ישראל. אבל האחרים כולם שהם אצילי בנ״י. שהם הזקנים שנאצלו מישראל. לא זכו לזאת ההשגה אלא ויחזו את האלהים. ולכן אמר בהם ויאכלו וישתו. כי אם היתה השגתם שלימה. לא היו צריכין מאכל אלא זיו השכינה. כדכתיב ואתה מחיה את כולם. שפירושו אתה מחיה ומזין לכולם. ולכן משה עמד בהר ארבעים יום בלא אכילה ושתיה. שהיה נהנה ואוכל לחם אבירים מזיו השכינה. ולכן כשראה השם יתברך מיעוט השגתם והכנתם. אמר למשה עלה אלי ההרה אתה לבדך. ואתנה לך את התורה ולא להם. כי אני חשבתי שיהיה להם כח לסבול. ואחר שאינו כן עלה אלי ההרה:

Sforno Shemot 24:11ספורנו שמות כ״ד:י״א

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, God, did not extend His helping hand to enable these nobles and elders to grant them the level of prophetic status while they were oblivious to their five senses with which they perceived while merely human beings. We encounter such a concept in Ezekiel 8,1 when the prophet describes an inspiration received with the words: ותפול עלי יד ה', “and the “hand” of God “fell” upon me there.” The use of this phraseology describes the separation of the “normal” senses used for perception employed by the prophet, and his transformation into a super terrestrial dimension. Examples of people who divest themselves of human senses, or human garb, (a simile for their senses?) are King Saul in Samuel I 19,24 “then he too stripped off his clothes and he too spoke in ecstasy before Samuel, and he lay naked all day and night. This is why people say: “Is Saul too among the prophets?” ויחזו את האלוקים, they achieved a vision of their concept of God similar to a prophetic vision. ויאכלו וישתו, afterwards they made a festive meal which they consumed without their normal senses having been in any way transformed or temporarily become neutralised. They prepared this festive meal congratulating themselves on a higher spiritual dimension which they felt they had achieved.

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו – להוציאם מחושיהם כדי שינבאו, כענין בשאר הנביאים בהיות עליהם ״יד ה׳⁠ ⁠״, כאמרו ביחזקאל ״ותפל עלי שם יד ה׳⁠ ⁠״ (ח׳:א׳), כי אז יבטלו פעולות חושיהם, כמו שקרה לשאול בהנבאו, כאמרו ״ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפל ערם כל היום ההוא וכל הלילה״ (שמואל א י״ט:כ״ד). אמנם לאלה האצילים לא שלח ידו להוציאם מחושיהם כדי להשיג מה שראו אז. ויחזו את האלהים – במראה נבואי. ויאכלו וישתו – עשו משתה אחרי כן בלתי השתנות בחושיהם, וזה עשו לשמחה על מה שהשיגו.

Or HaChayyim Shemot 24:11אור החיים שמות כ״ד:י״א

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, And God did not lay a hand on the nobles of the children of Israel; Why did the Torah have to make mention of ואל אצילי בני ישראל? If the Torah had merely written: "He did not lay a hand on them," I would have known already that the subject of the verse are the elders who were mentioned in the previous verse. Perhaps the Torah wanted us to know that the reason why God did not lay a hand on these people at that time was that they were "the nobles of the children of Israel." Alternatively, God did not want to spoil the prevailing spiritual high and joy of the people by killing so many of their leaders at that time and causing them to be mourned (compare Bamidbar Rabbah 15). לא שלח ידו…ויאכלו, He did not lay a hand;…they ate, etc. Why did the Torah mention once more ויחזו and was not content with the words ויראו? Our sages in Vayikra Rabbah 20,10 claim that these people feasted by means of their vision of God, ויחזו. Their very visual experience provided the kind of satisfaction for them that ordinary people under normal circumstances experience as the result of consuming food and drink. This still does not provide an adequate explanation for the fact that the verse reports what God did not do as a consequence of an activity by these people which had not even been described. The Torah should have mentioned the eating and drinking before mentioning God's reaction or apparent lack of reaction, i.e. His patience in deferring punishment. At any rate, the word ויחזו is quite superfluous even after the explanation of the Midrash. Perhaps we must understand the Torah's intention by referring to Exodus 33,23 where God speaks about removing his "palm" in order for Moses to see His "back" instead of His "face." At that point God made it clear that even someone on Moses' spiritual level who had experienced God's presence revealing Himself as no other mortal before or after him, had to be prevented from beholding God's face. God inserted a divider between Himself and His face. In our verse the Torah reveals that God did not insert such a divider between Himself and the vision of these אצילי בני ישראל, "nobles of the children of Israel," because they were אצילים. He permitted them to feast their eyes on this vision. We have to understand the whole verse as follows: "They saw the God of Israel," i.e. they saw a great light symbolising the God of Israel, but they only looked at what was beneath His feet. Seeing that God had not laid a hand on them for doing so, i.e. He had not taken measures to deny them this vision, they now indulged in ויחזו, an intensified look, something which provided them with the kind of satisfaction ordinary people get through the intake of food and drink. You must not wonder why these people were allowed a vision which was even denied to Moses. When God placed His palm before the eyes of Moses this was not to prevent him from having the intellectual/spiritual vision enjoyed by the nobles of Israel. The kind of intellectual/spiritual vision the nobles enjoyed as an exception was something Moses enjoyed on a year round basis. God merely wanted to prevent Moses's eyes from attaining a far greater vision, a revelation of a far more exalted vision of God. Whereas God has words which he employs to convey such concepts, I would not even attempt to record such ideas in print for fear some unworthy person will get to read them, someone who does not deserve the spiritual illumination such words provide.

ואל אצילי וגו׳ – צריך לדעת למה הוצרך לומר ואל אצילי ולא הספיק לומר ולא שלח בהם ידו והדבר מובן שעל הזקנים וגו׳ המוזכרים בסמוך הוא אומר. ואולי כי טעם הוא נותן למה לא שלח ידו לצד שהיו אצילי פירוש גדולי ישראל ואילו עשו כן זולתם היה שולח ידו. או על דרך אומרם ז״ל (במד״ר פט״ו) שלא רצה לערבב השמחה כי כל ישראל יתאבלו עליהם לצד היותם גדוליהם ואציליהם לזה לא שלח ידו. לא שלח וגו׳ ויאכלו וגו׳ – קשה למה חזר לו׳ פעם ב׳ ויחזו וגו׳ ולא הספיק מה שקדם באומרו ויראו את וגו׳ והנה רבותינו ז״ל (ויק״ר פ״כ) אמרו כי נתכוין לו׳ כי על ידי מחזה שדי נהנו והרגישו הבריאות והשובע כאיש אכל ושתה. ועדיין קשה למה הפסיק הכתוב באמצע הענין במאמר לא שלח ידו כי מן הראוי היה לו להקדים לו׳ מעשיהם בשלימות ואחר כך אריכות אפים שהאריך ה׳ להם ולא הרגם מיד על זה הדרך ויראו את אלהי ישראל וגו׳ ויחזו את האלהים ויאכלו וגו׳ ואל אצילו בני ישראל. וגם לא היה צריך לכתוב פעם ב׳ ויחזו וגו׳ והיה מספיק במה שהתחיל לומר ויראו את אלהי ישראל וגו׳ לטוהר ויאכלו וגו׳ ודרשת חכמינו ז״ל לא זזה ממקומה. ואולי שכוונת הכתוב על דרך אומרו (לקמן ל״ג כ״ג) והסירותי את כפי וראית וגו׳ הרי כי ה׳ יעשה הבדלה בידו לנבראים מהביט אל האלהים ואפילו למשה כשנגלה אליו בגלוי שכינה שם כפו עליו פירוש בחינה המפסקת לבל יסתכל, וכאן הודיע הכתוב כי לאצילי ישראל לא שלח ידו למנוע מהם המחזה לצד היותם חשובים בעיניו והניחם לזון עיניהם מאורו יתברך. וזה הוא שיעור הכתוב ויראו את אלהי ישראל פירוש ראו אור גדול של אלהי ישראל אבל לא נסתכלו אלא תחת רגליו ואחר כך לצד שלא שלח ה׳ ידו פירוש כחו ורשיונו למנוע מהם ובזה היה להם כח לחזות בנועם ה׳ ונהנו זו אכילה זו שתיה ושבעה בטוב נפשם, ולא יקשה למה למשה שם כפו עליו ומנעו מהביט ולאצילי ישראל לא שלח ידו כי מה שהוצרך ה׳ לשום כפו על משה לא לשלול ממנו השגה שהשיגו אצילי ישראל כי השגה זו היתה למשה בתמידות אלא להביט בהשגה מופלאת אשרי כל מחזה עליון יחזה. ויש עוד לאלוה מילין בפירושן של דברים ושומר אני עצמי מהעלות על ספר דברים היושבים בסתר עליון לבל יהנו מהם מי שאינו ראוי לאור באור החיים. חסלת פרשת משפטים

HaKetav VeHaKabbalah Shemot 24:11הכתב והקבלה שמות כ״ד:י״א

ואל אצילי בנ״י – לפי המבואר מן המחברים ההבדל בין תאר אלהי עולם ה׳, ובין אלהי ישראל, שהראשון יתארנו מצד הנהגתו הטבעית אשר ישתוו בה כל יושבי תבל, כי לכולם יחד הוכנה ההנהגה הטבעית, והשני יתארנו מצד ההנהגה הנסית הנפלאה המיוחדת לישראל, וכן לפי הנודע מן המבארים ההבדל שבין רואי׳ לחוזים, כי נביאים הראשונים שהשגתם היתה בלי ספק במדרגה עליונה מאד יותר מן נביאים האחרונים, יקראו בשם רואים, ונביאים האחרונים יקראו בשם חוזים, ואפשר שהוא מענין מחוז חפצם, אשר יורה על הגבול, ור״ל שהשגתם היתה מוגבלת (בעשראֶנקט) בשיעור מה, יראה לדעתי כי כאן העיד הכתוב על משה ואהרן הדומים להם, לשון ויראו את אלהי ישראל, ר״ל שזכו להשיגו במדה זו אשר בשם אלהי ישראל יכונה, והיא ההנהגה הנסית והנפלאה מדרכי הטבע; אמנם אל אצילי בנ״י ר״ל אל המובדלים והמופרשים ממדרגת הראשונים, לא שלח ידו, ר״ל לא נתן להם כח השגת הנבואה להשיגו דרך הנהגתו הנסית והנפלאה, (ידו כמו היתה עלי יד ה׳ המצוי בנביאים, ולא חלו בה ידים (איכה ב׳) תרגומו ולא שריאו בה נביאיא, ולכל היד החזקה פי׳ הנבואה. ובמגיד לרי״ק פי׳ ג״כ ידו רוח נבואה, ע״ש פ׳ זו. ועמ״ש בוארא בנשאתי את ידי, והוא תאר אל כח ומדרגת הנבואה), ולא זכו כ״א להשיגו בדרך ההנהגה הטבעית, ולזה אמר בהם לשון ויחזו, ולא ויראו כמו שנאמר בראשונים, וגם לא אמר באלה כ״א שם אלהים לבד ולא אלהי ישראל, וכנגד מה שנתן בראשונים טעם וסבת ראייתם המראה הנסית, באמרו ותחת רגליו, ע״ד שמבואר במה שקדם, מזכוך גופם וחומריותם וטהר מחשבתם, נתן גם באלה האחרונים טעם להשגתם רק המראה הקטנה בערך הראשונה ואמר, ויאכלו וישתו, ר״ל שלא נזדככה עדיין בחינת חמריותם כ״כ, בהצטרכם עוד אל ההזנה במאכל ובמשתה; זהו מה שרצינו לומר מצד חומר הנושא ע״ד מליצה וכדי להרחיק ההגשמה ממנו ית׳; ומצאנו לשון שלח ידו גם לטובה, דודי שלח ידו (שה״ש), ושלח את ידו (ש״ב ט״ו), שלח ידך ממרום (תהלים קמ״ד), והנה יד שלוחה אלי (יחזקאל ב׳).

Shadal Shemot 24:10-11שד״ל שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו וגו׳ – גם זה לתת כבוד לאומה שקבלה תורתו, רצה ה׳ שיתקרבו אליו הנכבדים שבהם, ובמראה להם הִתְוַדַע. כמעשה – נ״ל כי מלת מעשה נאמרת על כל דבר, יהיה מה שיהיה, וכן כאן הכוונה ראו דבר מה שהיה דומה (במראהו) ללובן הספיר. לבנת – לובן וזוהר (ר׳ יונה ורשב״ם ורמבמ״ן וראזנמילר וגיזניוס); ורמבמ״ן חשב שכן הוא ג״כ בתרגום ירושלמי, וזה טעות, כי בתרגום ירושלמי מתורגם כעובד לבן דספירינון, ובלשון ארמית אין אומרים לבן אלא חיור להוראת הלבנינות, אבל אומרים לִבְנִין להוראת לְבֵנִים (כ״ח אדר שני תרכ״ד). והדבר ההוא שהיה דומה ללבנת הספיר היה ג״כ כעצם השמים לטהר וכל זה מַרְאָה שראו אצילי בני ישראל, והוא כבוד נברא לשעתו, אבל העם במתן תורה לא ראו שום תמונה; וכל זה על דרך מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא {ברכות נ״ח.} ובימי קדם לא היו המלכים מתראים לכל העם כי אם לקצת נבחרים. (יא) ואל אצילי – אהרן ושאר העולים אתו. לא שלח ידו – לא ניזוקו בראותם תמונת ה׳, כי ה׳ רצה לכבדם. ויאכלו וישתו – אחר שראו מה שראו ירדו ואכלו עם אחיהם בבשר השלמים.

R. S.R. Hirsch Shemot 24:10-11רש״ר הירש שמות כ״ד:י׳-י״א

(י) ויראו את אלקי ישראל וגו׳ – מי הוא זה אשר יאזור עוז בנפשו לנסות ולתאר את המחזה הזה בפרטים מדויקים? בחיל וברעדה נעיר הערה על פי פשוטו של מקרא: מכיון שנאמר בפירוש: ״לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי״ (להלן לג, כ), ונאמר גם בפירוש (דברים ד, יב,טו) לענין ההתגלות הזאת בהר סיני שלא ראינו כל תמונה כאשר דיבר ה׳ אלינו מתוך האש בחורב, הרי שתיבות ״ויראו את אלקי ישראל״ לא יכולות להתייחס אלא אל המראה שבו הכריז ה׳ על הימצאותו. באופן אחר – וכך מסתבר יותר בעינינו – יש לפרש את פסוקנו כמו הפסוקים: ״ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא״ (להלן לב, ט), ״רָאִיתִי אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה תהוּ וָבהוּ וְאֶל־הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם״ (ירמיהו ד, כג). בשני המקומות האלה, אין הכוונה לעם, לארץ או לשמים עצמם, אלא למצבם שנראה במחזה. לכן לא יתכן לפרש פסוקים אלה אלא כך: ראיתי שהעם הזה קשה עורף הוא; ראיתי שהארץ הייתה תוהו ובוהו ושאור השמים נעלם. וכמו כן בפסוקנו, ״ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו״ וגו׳ פירושו: הם ראו שתחת רגלי אלקי ישראל יש דבר מעין צורת לבֵנה מאבן ספיר וגו׳. אלקי ישראל, שם זה המופיע פעמים כה רבות בספרי הנביאים, כמעט ואינו מופיע בתורה; וכאשר הוא בא, הרי זה תמיד במאורע מיוחד ובהדגשה ניכרת. כשם העומד בפני עצמו, ולא כשם לוואי לשם ה׳, הוא נזכר רק בשני מקומות אחרים מלבד פסוקנו: א. בספר בראשית (לג, כ), כאשר יעקב אבינו בנה לעצמו לראשונה בית על אדמת מולדתו, כראש־משפחה עצמאי. הוא הקים מזבח כמצבת זכרון, ״ויקרא לו אל אלקי ישראל״ – הווי אומר, הוא הכריז לעצמו את ה׳ כאלקי ישראל (עיין פירוש שם). ב. בספר במדבר (טז, ט), אמר משה לקרח ועדתו: ״המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם״ וגו׳; ובכך הזכיר להם, שה׳, אשר כל ישראל הם לו עבדים וכלים למימוש מטרותיו – הוא לבדו זכאי לבחור מתוך כל הציבור הזה השייך לו, את הכלים והעבדים הראויים במיוחד לעשות רצונו. וכן גם בפסוקנו, על ידי קשר הברית שנוסד זה עתה, בא ישראל לקשר אמיתי לה׳ על יסוד הייעוד שהוטל עליו. ה׳ נעשה עתה באמת ״אלקי ישראל״, ואז הם ראו ״תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״. כמעשה לבנת הספיר – מכמה טעמים נראה שלא יתכן לפרש ״לבנת הספיר״: ״הלובן של אבן הספיר״. הצבע הלבן לעולם אינו בא בלשון נקבה, אלא רק כ״לבן״ (כגון: ״מחשף הלבן״ [בראשית ל, לז]); לכן כאן היה לו לומר: ״לֶבֶן הספיר״. יתירה מכך, כשמתארים דברים, הרי ש״מעשה״ לעולם אינו מתייחס לצבע אלא לטיב העשייה, או לצורה הניתנת לדבר: ״מעשה חשב״ (להלן כו, א), ״מעשה רשת״ (להלן כז, ד), ״מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן״ (מלכים א׳ ז, יט), ״כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן״ (שם, לג) וכיוצא בזה. ולא עוד, אלא אבן ספיר אינה לבנה אלא כתכלת הרקיע: ״ורקיע דומה לאבן ספיר״ (חולין פט.). לפי זה, אפשר ש״לִבְנַת״ היא צורת סמיכות של ״לְבֵנָה״. הכנת לבֵנים באה בלשון ״עשה״: ״ולבֵנים אמרים לנו עשו״ (לעיל ה, טז). נמצא ש״כמעשה לבנת הספיר״ יתפרש: כהכנת, או כצורת, לבֵנה העשויה מאבן ספיר. הם ראו ש״תחת רגליו״ – הווי אומר, לשם בניית כסא כבודו – הונחה לבֵנה על ידי ברית זו. כאשר היו ישראל עבדי פרעה, הוכרחו להכין לבֵנים כדי ״לבנות״ את גבורת פרעה; ואילו עכשיו, כעבדי ה׳, עליהם לעשות ״לבֵנים״ לשם בניין מלכות ה׳ בארץ. ״נעשה ונשמע״ שאמרו כאחד, הייתה הלבֵנה הראשונה לבניין הברית הזאת. והם ראו שלבֵנה כזאת הינה ״ספיר״. כל דבר חמרי, ארצי, שמביאים בעבודה נאמנה אל הבניין האלקי הזה, מתמזג עם התחום השמימי ושורה בו טהרה שמימית, הוא נעשה חלק מהתחום השמימי, ונעשה בטהרתו כמו השמים עצמם – ״וכעצם השמים לטוהר״. (יא) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו – ״שלח יד ב־״, משמעו בדרך כלל להתנכל לאדם, לנהוג בו כאויב. ועל אף שבשני מקומות (בראשית כב, יב; איוב א, יב) מצאנו גם ״שלח יד אל״ במובן הזה, קשה לומר שכוונת פסוקנו: ״הוא לא הרים ידו על בחירי ישראל (הנזכרים בפסוק ט), אף על פי שהם עלו אל מראה כבוד ה׳⁠ ⁠״. לא הייתה כל סיבה שה׳ ירים ידו עליהם, מכיון שהם עלו על פי ציוויו המפורש. והנה ״יד ה׳⁠ ⁠״ יכולה להורות גם על עוצמתה של רוח ה׳, האוחזת בנביא ומעלה אותו אל תוך תחום הנבואה. ״אצילי״ נגזר משורש ״אצל״ (שממנו מתקבל ״אֵצֶל״, ליד), שמשמעותו הבסיסית היא: לעמוד בריחוק ולהיות מבודד במקום מסוים. השם ״אצילים״ מופיע שוב רק בישעיהו (מא, ט): ״וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ״; ובמקביל לתחילת הפסוק, ״אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ״, נראה שפירושו שם: אלה המובדלים על ידי מרחב, בריחוק מקום. יש לומר שגם כאן, ״אצילי בני ישראל״ מתייחס אל אותם העומדים בריחוק מקום, המרוחקים מההר וממראה כבוד ה׳ – הווי אומר, אל העם העומד מובדל בתחום הגבלתו. אותם אלה שנקראו לעלות אל ההר ולגשת אל גילוי כבוד ה׳ (פסוק ט), אחזה בהם יד ה׳; לכן ״ויראו את אלקי ישראל״ וגו׳. אך אל ההמונים העומדים ברחוק, ה׳ לא שלח את ידו; אלא ״ויחזו״ – הווי אומר, הם חזו את ה׳ בלבם ובעיני רוחם; או: הם נשאו עיניהם מרחוק לעבר גילוי כבוד ה׳. (בעוד ש״ראה״ מציין ראייה מקרוב בעיניים ממש, הרי ש״חזה״ מורה על הבטה מרחוק, או על ראייה בעיני הלב והרוח; מכאן ״חָזֶה״, מקום מושב הלב בגוף [עיין פירוש, בראשית טו, א].) והנה ללא התעלות מעל לדרגתם הארצית הרגילה, תחום פעילות החושים הטבעית, הרי ״ויאכלו וישתו״. אותם אלה שאחזה בהם רוח הנבואה נתרוממו ונתעלו אל קרבת ה׳; בעוד שבני ישראל, שלא התעלו לאותה מדרגה, היו קרובים אל ה׳ בלבם וברוחם. כאשר הם אכלו מזבחי השלמים (פסוק ה), חשו בקרבת ה׳. הם נהנו מהאושר של תחושת קרבת ה׳ בתוך החיים הארציים, שהיא ההשגה הנעלה ביותר של חיים יהודיים בפריחתם. השגת מדרגה כזו יום יום היא מטרת ישראל ושאיפתם לפני ה׳. בדומה לכך, אומר הכתוב בעת חידוש הברית הלאומית שנכרתה בסיני עם התורה: ״וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה׳ אלקיך״ (דברים כז, ז; השווה פסוקים ה–ז שם לפסוקים ד–ה בפרקנו; עיין פירוש, בראשית מו, א). אמנם במסכת מגילה (ט.) מפרשים ש״אצילי ישראל״ אינם העם כולו אלא ״נערי בני ישראל״ (פסוק ה), הבכורים, אשר בהיותם מוקדשים לעבודת ה׳ כנציגי המשפחות, מכונים ״אצילים״, היינו המובדלים והמופרשים. גם לפי פירוש זה נוכל לבאר ״לא שלח ידו״ ו״ויחזו״ וגו׳, על הדרך שכתבנו.

Malbim Shemot 24:11מלבי״ם שמות כ״ד:י״א

ואל אצילי בני ישראל – שם אצילים מורה על מי שמכין א״ע לקבל שפע הנבואיית, שזה נקרא אצילות כמו ואצלתי מן הרוח אשר עליך (במדבר יא), וכן פרשתי מ״ש בדניאל (ז) יואני נותרתי שם אצל מלכי פרס, ר״ל להאציל עליהם השפע, וא׳ משתופי שם יד שמורה על הנבואה, ושליחות יד בנבואה מורה במניע את הנביא בכח גדול לחזות מחזות עצומות ולנבאות גדולות למעלה מהשגתו כמ״ש בפי׳ בכ״מ, אמר שרק אל הזקנים שעלו אל ההר להם שלח יד נבואתו החזקה בחזקת היד לראות את אלהי ישראל שהוא ההשגה של ההנהגה היוצאת מעולם הכסא והספירות, אבל ליתר אצילי בני ישראל היינו אלה שהכינו א״ע אז לקבל שפע הנבואה, להם לא שלח יד נבואתו להשיג המדרגה הזאת, רק ויחזו את האלהים לא ראו את אלהי ישראל רק את האלהים שהוא ההנהגה שינהיג ע״י האופנים הנמלטים מן החיות, ר״ל ההנהגה הטבעיית, וע״כ לא אמר ויראו רק ויחזו, כי לא השיגו בנבואה רק בחזיון הלב שמחזה היא מדרגה למטה ממראה, ויאכלו וישתו כי הזקנים שראו מראה עצומה נבואיית באספקלריא שאינה מאירה נבטלו חושיהם ותרדמה נפלה עליהם, שזה תנאי הנבואה חוץ מנבואת משה, וגם בסור מעליהם המראה לא יכלו לשוב לאיתנם ולכח הגוף לאכול ולשתות וכמ״ש בדניאל (ח) ואני דניאל נהייתי ונחליתי ימים וכמו שפרשתי שם, אבל אצילי ב״י שלא השיגו מראה נבואיית גמורה, שבו תיכף לאיתנם, ותיכף אחר החזון אכלו ושתו מזבחי שלמים שהקריבו אז: