Reward and Punishment/5

EN/HEע/E

Reward and Punishment

Sources

Shemot 15:26שמות ט״ו:כ״ו

and he said, “If you will diligently listen to the voice of Hashem your God, and will do that which is right in his eyes, and will pay attention to his commandments, and keep all his statutes, I will put none of the diseases on you, which I have put on the Egyptians; for I am Hashem who heals you.”

וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל י״י אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו וְשָׁמַרְתָּ כׇּל חֻקָּיו כׇּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי י״י רֹפְאֶךָ.

Shemot 20:11שמות כ׳:י״א

“Honor your father and your mother, that your days may be long in the land which Hashem your God gives you.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

Shemot 22:21-23שמות כ״ב:כ״א-כ״ג

(21) “You shall not take advantage of any widow or fatherless child. (22) If you take advantage of them at all, and they cry at all to me, I will surely hear their cry; (23) and my wrath will grow hot, and I will kill you with the sword; and your wives shall be widows, and your children fatherless.

(כא) כׇּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. (כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. (כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.

Shemot 23:20-27שמות כ״ג:כ׳-כ״ז

(20) “Behold, I send an angel before you, to keep you by the way, and to bring you into the place which I have prepared. (21) Pay attention to him, and listen to his voice. Don’t provoke him, for he will not pardon your disobedience, for my name is in him. (22) But if you indeed listen to his voice, and do all that I speak, then I will be an enemy to your enemies, and an adversary to your adversaries. (23) For my angel shall go before you, and bring you in to the Amorite, the Hittite, the Perizzite, the Canaanite, the Hivite, and the Jebusite; and I will cut them off. (24) You shall not bow down to their gods, nor serve them, nor follow their practices, but you shall utterly overthrow them and demolish their pillars. (25) You shall serve Hashem your God, and he will bless your bread and your water, and I will take sickness away from your midst. (26) No one will miscarry or be barren in your land. I will fulfill the number of your days. (27) I will send my terror before you, and will confuse all the people to whom you come, and I will make all your enemies turn their backs to you.

(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. (כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. (כב) כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ. (כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו. (כד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעׇבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. (כה) וַעֲבַדְתֶּם אֵת י״י אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ. (כו) לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא. (כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כׇּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כׇּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף.

Vayikra 20:1-5ויקרא כ׳:א׳-ה׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Moreover, you shall tell the children of Israel, ‘Anyone of the children of Israel, or of the strangers who live as foreigners in Israel, who gives any of his seed to Molech; he shall surely be put to death. The people of the land shall stone him with stones. (3) I also will set my face against that person, and will cut him off from among his people because he has given of his seed to Molech, to defile my sanctuary, and to profane my holy name. (4) If the people of the land all hide their eyes from that person, when he gives of his seed to Molech, and don’t put him to death; (5) then I will set my face against that man, and against his family, and will cut him off, and all who play the prostitute after him, to play the prostitute with Molech, from among their people.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. (ג) וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי. (ד) וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ. (ה) וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כׇּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

Vayikra 20:20ויקרא כ׳:כ׳

If a man lies with his uncle’s wife, he has uncovered his uncle’s nakedness: they shall bear their sin; they shall die childless.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ.

Vayikra 26:3-12ויקרא כ״ו:ג׳-י״ב

(3) “‘If you walk in my statutes, and keep my commandments, and do them; (4) then I will give you your rains in their season, and the land shall yield its increase, and the trees of the field shall yield their fruit. (5) Your threshing shall reach to the vintage, and the vintage shall reach to the sowing time; and you shall eat your bread to the full, and dwell in your land safely. (6) “‘I will give peace in the land, and you shall lie down, and no one will make you afraid; and I will remove evil animals out of the land, neither shall the sword go through your land. (7) You shall chase your enemies, and they shall fall before you by the sword. (8) Five of you shall chase a hundred, and a hundred of you shall chase ten thousand; and your enemies shall fall before you by the sword. (9) “‘I will have respect for you, and make you fruitful, and multiply you, and will establish my covenant with you. (10) You shall eat old store long kept, and you shall move out the old because of the new. (11) I will set my tent among you: and my soul won’t abhor you. (12) I will walk among you, and will be your God, and you will be my people.

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. (ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. (ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. (ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. (ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם. (י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. (יא) וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. (יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם.

Vayikra 26:14-21ויקרא כ״ו:י״ד-כ״א

(14) “‘But if you will not listen to me, and will not do all these commandments; (15) and if you shall reject my statutes, and if your soul abhors my ordinances, so that you will not do all my commandments, but break my covenant; (16) I also will do this to you: I will appoint terror over you, even consumption and fever, that shall consume the eyes, and make the soul to pine away; and you will sow your seed in vain, for your enemies will eat it. (17) I will set my face against you, and you will be struck before your enemies. Those who hate you will rule over you; and you will flee when no one pursues you. (18) “‘If you in spite of these things will not listen to me, then I will chastise you seven times more for your sins. (19) I will break the pride of your power, and I will make your sky like iron, and your soil like brass; (20) and your strength will be spent in vain; for your land won’t yield its increase, neither will the trees of the land yield their fruit. (21) “‘If you walk contrary to me, and won’t listen to me, then I will bring seven times more plagues on you according to your sins.

(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה. (טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. (טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. (יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם. (יח) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם. (יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. (כ) וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. (כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.

Vayikra 26:23-24ויקרא כ״ו:כ״ג-כ״ד

(23) “‘If by these things you won’t be reformed to me, but will walk contrary to me; (24) then I will also walk contrary to you; and I will strike you, even I, seven times for your sins.

(כג) וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי. (כד) וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.

Devarim 4:40דברים ד׳:מ׳

You shall keep his statutes, and his commandments, which I command you this day, that it may go well with you, and with your children after you, and that you may prolong your days in the land, which Hashem your God gives you, forever.

וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כׇּל הַיָּמִים.

Devarim 5:15דברים ה׳:ט״ו

“Honor your father and your mother, as Hashem your God commanded you; that your days may be long, and that it may go well with you, in the land which Hashem your God gives you.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ י״י אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

Devarim 5:25דברים ה׳:כ״ה

Oh that there were such a heart in them, that they would fear me, and keep all my commandments always, that it might be well with them, and with their children forever!

מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כׇּל מִצְוֺתַי כׇּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם.

Devarim 5:29דברים ה׳:כ״ט

You shall walk in all the way which Hashem your God has commanded you, that you may live, and that it may be well with you, and that you may prolong your days in the land which you shall possess.

בְּכׇל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן.

Devarim 6:1-3דברים ו׳:א׳-ג׳

(1) Now this is the commandment, the statutes, and the ordinances, which Hashem your God commanded to teach you, that you might do them in the land where you go over to possess it; (2) that you might fear Hashem your God, to keep all his statutes and his commandments, which I command you, you, and your son, and your son’s son, all the days of your life; and that your days may be prolonged. (3) Hear therefore, Israel, and observe to do it; that it may be well with you, and that you may increase mightily, as Hashem, the God of your fathers, has promised to you, in a land flowing with milk and honey.

(א) וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (ב) לְמַעַן תִּירָא אֶת י״י אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כׇּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וּלְמַעַן יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ. (ג) וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

Devarim 6:18-24דברים ו׳:י״ח-כ״ד

(18) You shall do that which is right and good in the sight of Hashem; that it may be well with you, and that you may go in and possess the good land which Hashem swore to your fathers, (19) to thrust out all your enemies from before you, as Hashem has spoken. (20) When your son asks you in time to come, saying, “What do the testimonies, the statutes, and the ordinances, which Hashem our God has commanded you mean?” (21) then you shall tell your son, “We were Pharaoh’s bondservants in Egypt: and Hashem brought us out of Egypt with a mighty hand; (22) and Hashem showed great and awesome signs and wonders on Egypt, on Pharaoh, and on all his house, before our eyes; (23) and He brought us out from there, that He might bring us in, to give us the land which He swore to our fathers. (24) Hashem commanded us to do all these statutes, to fear Hashem our God, for our good always, that He might preserve us alive, as at this day.

(יח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי י״י לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע י״י לַאֲבֹתֶיךָ. (יט) לַהֲדֹף אֶת כׇּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י״י. (כ) כִּי יִשְׁאׇלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. (כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ י״י מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. (כב) וַיִּתֵּן י״י אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכׇל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. (כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. (כד) וַיְצַוֵּנוּ י״י לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת י״י אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כׇּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה.

Devarim 7:9-10דברים ז׳:ט׳-י׳

(9) Know therefore that Hashem your God, He is God, the faithful God, who keeps covenant and loving kindness with them who love him and keep his commandments to a thousand generations, (10) and repays those who hate him to their face, to destroy them: He will not be slack to him who hates him, He will repay him to his face.

(ט) וְיָדַעְתָּ כִּי י״י אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָו לְאֶלֶף דּוֹר. (י) וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ.

Devarim 7:11-16דברים ז׳:י״א-ט״ז

(11) You shall therefore keep the commandment, and the statutes, and the ordinances, which I command you this day, to do them. (12) It shall happen, because you listen to these ordinances, and keep and do them, that Hashem your God will keep with you the covenant and the loving kindness which He swore to your fathers: (13) and He will love you, and bless you, and multiply you; He will also bless the fruit of your body and the fruit of your ground, your grain and your new wine and your oil, the increase of your livestock and the young of your flock, in the land which He swore to your fathers to give you. (14) You shall be blessed above all peoples: there shall not be male or female barren among you, or among your livestock. (15) Hashem will take away from you all sickness; and none of the evil diseases of Egypt, which you know, He will put on you, but will lay them on all those who hate you. (16) You shall consume all the peoples whom Hashem your God shall deliver to you; your eye shall not pity them: neither shall you serve their gods; for that will be a snare to you.

(יא) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם. (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר י״י אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. (יג) וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. (יד) בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכׇּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. (טו) וְהֵסִיר י״י מִמְּךָ כׇּל חֹלִי וְכׇל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכׇל שֹׂנְאֶיךָ. (טז) וְאָכַלְתָּ אֶת כׇּל הָעַמִּים אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ.

Devarim 11:8-9דברים י״א:ח׳-ט׳

(8) Therefore you shall keep all the commandment which I command you this day, that you may be strong, and go in and possess the land, where you go over to possess it; (9) and that you may prolong your days in the land, which Hashem swore to your fathers to give to them and to their seed, a land flowing with milk and honey.

(ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כׇּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (ט) וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע י״י לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

Devarim 11:13-25דברים י״א:י״ג-כ״א

(13) It shall happen, if you shall listen diligently to my commandments which I command you this day, to love Hashem your God, and to serve him with all your heart and with all your soul, (14) that I will give the rain of your land in its season, the former rain and the latter rain, that you may gather in your grain, and your new wine, and your oil. (15) I will give grass in your fields for your livestock, and you shall eat and be full. (16) Take heed to yourselves, lest your heart be deceived, and you turn aside, and serve other gods, and worship them; (17) and the anger of Hashem be kindled against you, and He shut up the sky, so that there shall be no rain, and the land shall not yield its fruit; and you perish quickly from off the good land which Hashem gives you. (18) Therefore you shall lay up these my words in your heart and in your soul; and you shall bind them for a sign on your hand, and they shall be for symbols between your eyes. (19) You shall teach them your children, talking of them, when you sit in your house, and when you walk by the way, and when you lie down, and when you rise up. (20) You shall write them on the door posts of your house, and on your gates; (21) that your days may be multiplied, and the days of your children, in the land which Hashem swore to your fathers to give them, as the days of the heavens above the earth.

(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת י״י אֱלֹהֵיכֶם וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם. (יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. (טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. (טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. (יז) וְחָרָה אַף י״י בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר י״י נֹתֵן לָכֶם. (יח) וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. (יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. (כא) לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע י״י לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.

Devarim 11:26-28דברים י״א:כ״ו-כ״ח

(26) Behold, I set before you this day a blessing and a curse: (27) the blessing, if you shall listen to the commandments of Hashem your God, which I command you this day; (28) and the curse, if you shall not listen to the commandments of Hashem your God, but turn aside out of the way which I command you this day, to go after other gods, which you have not known.

(כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. (כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת י״י אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. (כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת י״י אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

Devarim 12:28דברים י״ב:כ״ח

Observe and hear all these words which I command you, that it may go well with you, and with your children after you forever, when you do that which is good and right in the eyes of Hashem your God.

שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי י״י אֱלֹהֶיךָ.

Devarim 14:28-29דברים י״ד:כ״ח-כ״ט

(28) At the end of every three years you shall bring forth all the tithe of your increase in the same year, and shall lay it up within your gates: (29) and the Levite, because he has no portion nor inheritance with you, and the foreigner living among you, and the fatherless, and the widow, who are within your gates, shall come, and shall eat and be satisfied; that Hashem your God may bless you in all the work of your hand which you do.

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כׇּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. (כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ י״י אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

Devarim 15:7-10דברים ט״ו:ז׳-י׳

(7) If a poor man, one of your brothers, is with you within any of your gates in your land which Hashem your God gives you, you shall not harden your heart, nor shut your hand from your poor brother; (8) but you shall surely open your hand to him, and shall surely lend him sufficient for his need, which he lacks. (9) Beware that there not be a base thought in your heart, saying, “The seventh year, the year of release, is at hand”; and your eye be evil against your poor brother, and you give him nothing; and he cry to Hashem against you, and it be sin to you. (10) You shall surely give him, and your heart shall not be grieved when you give to him; because that for this thing Hashem your God will bless you in all your work, and in all that you put your hand to.

(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. (ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל י״י וְהָיָה בְךָ חֵטְא. (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ י״י אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.

Devarim 22:6-7דברים כ״ב:ו׳-ז׳

(6) If a bird’s nest chance to be before you in the way, in any tree or on the ground, with young ones or eggs, and the hen sitting on the young, or on the eggs, you shall not take the hen with the young: (7) you shall surely let the hen go, but the young you may take to yourself; that it may be well with you, and that you may prolong your days.

(ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. (ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

Devarim 25:15דברים כ״ה:ט״ו

You shall have a perfect and just weight. You shall have a perfect and just measure, that your days may be long in the land which Hashem your God gives you.

אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

Devarim 28:1-13דברים כ״ח:א׳-י״ג

(1) It shall happen, if you shall listen diligently to the voice of Hashem your God, to observe to do all his commandments which I command you this day, that Hashem your God will set you on high above all the nations of the earth: (2) and all these blessings shall come on you, and overtake you, if you shall listen to the voice of Hashem your God. (3) You shall be blessed in the city, and you shall be blessed in the field. (4) You shall be blessed in the fruit of your body, the fruit of your ground, the fruit of your animals, the increase of your livestock, and the young of your flock. (5) Your basket and your kneading trough shall be blessed. (6) You shall be blessed when you come in, and you shall be blessed when you go out. (7) Hashem will cause your enemies who rise up against you to be struck before you. They will come out against you one way, and will flee before you seven ways. (8) Hashem will command the blessing on you in your barns, and in all that you put your hand to; and He will bless you in the land which Hashem your God gives you. (9) Hashem will establish you for a holy people to himself, as He has sworn to you; if you shall keep the commandments of Hashem your God, and walk in his ways. (10) All the peoples of the earth shall see that you are called by the name of Hashem; and they shall be afraid of you. (11) Hashem will make you plenteous for good, in the fruit of your body, and in the fruit of your livestock, and in the fruit of your ground, in the land which Hashem swore to your fathers to give you. (12) Hashem will open to you his good treasure in the sky, to give the rain of your land in its season, and to bless all the work of your hand: and you shall lend to many nations, and you shall not borrow. (13) Hashem will make you the head, and not the tail; and you shall be above only, and you shall not be beneath; if you shall listen to the commandments of Hashem your God, which I command you this day, to observe and to do,

(א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל י״י אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ י״י אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כׇּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. (ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כׇּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל י״י אֱלֹהֶיךָ. (ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. (ד) בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. (ה) בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. (ו) בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. (ז) יִתֵּן י״י אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ. (ח) יְצַו י״י אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (ט) יְקִימְךָ י״י לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת י״י אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו. (י) וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם י״י נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ. (יא) וְהוֹתִרְךָ י״י לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע י״י לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. (יב) יִפְתַּח י״י לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כׇּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה. (יג) וּנְתָנְךָ י״י לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֺת י״י אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת.

Devarim 28:21-25דברים כ״ח:כ״א-כ״ה

(21) Hashem will make the pestilence cling to you, until He has consumed you from off the land, where you go in to possess it. (22) Hashem will strike you with consumption, and with fever, and with inflammation, and with fiery heat, and with the sword, and with blight, and with mildew; and they shall pursue you until you perish. (23) Your sky that is over your head shall be brass, and the earth that is under you shall be iron. (24) Hashem will make the rain of your land powder and dust: from the sky shall it come down on you, until you are destroyed. (25) Hashem will cause you to be struck before your enemies; you shall go out one way against them, and shall flee seven ways before them: and you shall be tossed back and forth among all the kingdoms of the earth.

(כא) יַדְבֵּק י״י בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (כב) יַכְּכָה י״י בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אׇבְדֶךָ. (כג) וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. (כד) יִתֵּן י״י אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. (כה) יִתֶּנְךָ י״י נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.

Devarim 28:36דברים כ״ח:ל״ו

Hashem will bring you, and your king whom you shall set over you, to a nation that you have not known, you nor your fathers; and there you shall serve other gods, wood and stone.

יוֹלֵךְ י״י אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן.

Devarim 28:49-63דברים כ״ח:מ״ט-ס״ג

(49) Hashem will bring a nation against you from far, from the end of the earth, as the eagle flies; a nation whose language you shall not understand; (50) a nation of fierce facial expressions, that shall not respect the person of the old, nor show favor to the young, (51) and shall eat the fruit of your livestock, and the fruit of your ground, until you are destroyed; that also shall not leave you grain, new wine, or oil, the increase of your livestock, or the young of your flock, until they have caused you to perish. (52) They shall besiege you in all your gates, until your high and fortified walls come down, in which you trusted, throughout all your land; and they shall besiege you in all your gates throughout all your land, which Hashem your God has given you. (53) You shall eat the fruit of your own body, the flesh of your sons and of your daughters, whom Hashem your God has given you, in the siege and in the distress with which your enemies shall distress you. (54) The man who is tender among you, and very delicate, his eye shall be evil toward his brother, and toward the wife of his bosom, and toward the remnant of his children whom he has remaining; (55) so that he will not give to any of them of the flesh of his children whom he shall eat, because he has nothing left him, in the siege and in the distress with which your enemy shall distress you in all your gates. (56) The tender and delicate woman among you, who would not adventure to set the sole of her foot on the ground for delicateness and tenderness, her eye shall be evil toward the husband of her bosom, and toward her son, and toward her daughter, (57) and toward her young one who comes out from between her feet, and toward her children whom she shall bear; for she shall eat them for want of all things secretly, in the siege and in the distress with which your enemy shall distress you in your gates. (58) If you will not observe to do all the words of this law that are written in this book, that you may fear this glorious and fearful name, Hashem YOUR GOD; (59) then Hashem will make your plagues wonderful, and the plagues of your seed, even great plagues, and of long continuance, and severe sicknesses, and of long continuance. (60) He will bring on you again all the diseases of Egypt, which you were afraid of; and they shall cling to you. (61) Also every sickness, and every plague, which is not written in the book of this law, Hashem will bring them on you, until you are destroyed. (62) You shall be left few in number, whereas you were as the stars of the sky for multitude; because you didn’t listen to the voice of Hashem your God. (63) It shall happen that as Hashem rejoiced over you to do you good, and to multiply you, so Hashem will rejoice over you to cause you to perish, and to destroy you; and you shall be plucked from off the land where you go in to possess it.

(מט) יִשָּׂא י״י עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ. (נ) גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן. (נא) וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ. (נב) וְהֵצַר לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכׇל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ בְּכׇל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן י״י אֱלֹהֶיךָ לָךְ. (נג) וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ י״י אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ. (נד) הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר. (נה) מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ. (נו) הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ. (נז) וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. (נח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת י״י אֱלֹהֶיךָ. (נט) וְהִפְלָא י״י אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלֹת וְנֶאֱמָנוֹת וׇחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים. (ס) וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כׇּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ. (סא) גַּם כׇּל חֳלִי וְכׇל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם י״י עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. (סב) וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל י״י אֱלֹהֶיךָ. (סג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ י״י עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ י״י עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

Devarim 29:17-20דברים כ״ט:י״ז-כ׳

(17) lest there should be among you man, or woman, or family, or tribe, whose heart turns away this day from Hashem our God, to go to serve the gods of those nations; lest there should be among you a root that bears gall and wormwood; (18) and it happen, when he hears the words of this curse, that he bless himself in his heart, saying, “I shall have peace, though I walk in the stubbornness of my heart, to destroy the moist with the dry.” (19) Hashem will not pardon him, but then the anger of Hashem and his jealousy will smoke against that man, and all the curse that is written in this book shall lie on him, and Hashem will blot out his name from under the sky. (20) Hashem will set him apart to evil out of all the tribes of Israel, according to all the curses of the covenant that is written in this book of the law.

(יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם י״י אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. (יח) וְהָיָה בְּשׇׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. (יט) לֹא יֹאבֶה י״י סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף י״י וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כׇּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה י״י אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. (כ) וְהִבְדִּילוֹ י״י לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה.

Devarim 29:21-27דברים כ״ט:כ״א-כ״ז

(21) The generation to come, your children who shall rise up after you, and the foreigner who shall come from a far land, shall say, when they see the plagues of that land, and the sicknesses with which Hashem has made it sick; (22) and that the whole land of it is sulfur, salt, and burning, that it is not sown, nor bears, nor any grass grows therein, like the overthrow of Sodom and Gomorrah, Admah and Zeboiim, which Hashem overthrew in his anger, and in his wrath: (23) even all the nations shall say, “Why has Hashem done thus to this land? What does the heat of this great anger mean?” (24) Then men shall say, “Because they forsook the covenant of Hashem, the God of their fathers, which He made with them when He brought them forth out of the land of Egypt, (25) and went and served other gods, and worshiped them, gods that they didn’t know, and that He had not given to them: (26) therefore the anger of Hashem was kindled against this land, to bring on it all the curse that is written in this book; (27) and Hashem rooted them out of their land in anger, and in wrath, and in great indignation, and cast them into another land, as at this day.”

(כא) וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנׇּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה י״י בָּהּ. (כב) גׇּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כׇל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כׇּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים אֲשֶׁר הָפַךְ י״י בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. (כג) וְאָמְרוּ כׇּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה י״י כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. (כד) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית י״י אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (כה) וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. (כו) וַיִּחַר אַף י״י בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כׇּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. (כז) וַיִּתְּשֵׁם י״י מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה.

Devarim 30:15-20דברים ל׳:ט״ו-כ׳

(15) Behold, I have set before you this day life and good, and death and evil; (16) in that I command you this day to love Hashem your God, to walk in his ways, and to keep his commandments and his statutes and his ordinances, that you may live and multiply, and that Hashem your God may bless you in the land where you go in to possess it. (17) But if your heart turns away, and you will not hear, but shall be drawn away, and worship other gods, and serve them; (18) I denounce to you this day, that you shall surely perish; you shall not prolong your days in the land, where you pass over the Jordan to go in to possess it. (19) I call heaven and earth to witness against you this day, that I have set before you life and death, the blessing and the curse: therefore choose life, that you may live, you and your seed; (20) to love Hashem your God, to obey his voice, and to cling to him; for He is your life, and the length of your days; that you may dwell in the land which Hashem swore to your fathers, to Abraham, to Isaac, and to Jacob, to give them.

(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. (טז) אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת י״י אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ י״י אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (יז) וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם. (יח) הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. (כ) לְאַהֲבָה אֶת י״י אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדׇבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע י״י לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.

Devarim 32:46-47דברים ל״ב:מ״ו-מ״ז

(46) He said to them, “Set your heart to all the words which I testify to you this day, which you shall command your children to observe to do, all the words of this law. (47) For it is no vain thing for you; because it is your life, and through this thing you shall prolong your days in the land, where you go over the Jordan to possess it.”

(מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכׇל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. (מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

Targum Onkelos Devarim 7:10תרגום אונקלוס דברים ז׳:י׳

but repaying them who hate Him the good which they have done before Him in their lives, to destroy them (in the life to come?). He delayeth not to do good to His enemies for the good they may have wrought before Him in their lives, to repay them.

וּמְשַׁלֵּים לְשָׂנְאוֹהִי טָבְוָן דְּאִנּוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵּיהוֹן לְאוֹבוֹדֵיהוֹן לָא מְאַחַר עוֹבָד טָב לְשָׂנְאוֹהִי טָבְוָן דְּאִנּוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵּיהוֹן מְשַׁלֵּים לְהוֹן.

Mishna Peah 1:1משנה פאה א׳:א׳

These are the things that have no measure: Peah [corner of the field which, while harvesting, must be left for the poor], Bikurim [First-fruits that must be brought to the Temple and given to the priest], the appearance-sacrifice [brought to the Temple on Pilgrimage Festivals], acts of kindness, and the study of the Torah. These are things the fruits of which a man enjoys in this world, while the principal remains for him in the World to Come: Honoring one's father and mother, acts of kindness, and bringing peace between a man and his fellow. But the study of Torah is equal to them all.

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.

Mishna Kiddushin 1:10משנה קידושין א׳:י׳

Anyone who performs one mitzva has goodness bestowed upon him, his life is lengthened, and he inherits the land, i.e., life in the World-to-Come. And anyone who does not perform one mitzva does not have goodness bestowed upon him, his life is not lengthened, and he does not inherit the land of the World-to-Come. Anyone who is engaged in the study of Bible, and in the study of Mishna, and in the desired mode of behavior, i.e., he performs labor and generally acts in an appropriate manner, will not be quick to sin, as it is stated: “And a threefold cord is not quickly broken” (Ecclesiastes 4:12). One who is involved in all three of these activities will not sin easily. And anyone who does not engage in the study of Bible, nor the study of Mishna, nor the desired mode of behavior, is not part of society, i.e., he is not considered a civilized person at all.

כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מְטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, אֵין מְטִיבִין לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד) וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַמִּקְרָא וְלֹא בַמִּשְׁנָה וְלֹא בְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב.

Mishna Sanhedrin 10:1משנה סנהדרין י׳:א׳

All of the Jewish people, even sinners and those who are liable to be executed with a court-imposed death penalty, have a share in the World-to-Come, as it is stated: “And your people also shall be all righteous, they shall inherit the land forever; the branch of My planting, the work of My hands, for My name to be glorified” (Isaiah 60:21). And these are the exceptions, the people who have no share in the World-to-Come, even when they fulfilled many mitzvot: One who says: There is no resurrection of the dead derived from the Torah, and one who says: The Torah did not originate from Heaven, and an epikoros, who treats Torah scholars and the Torah that they teach with contempt. Rabbi Akiva says: Also included in the exceptions are one who reads external literature, and one who whispers invocations over a wound and says as an invocation for healing: “Every illness that I placed upon Egypt I will not place upon you, for I am the Lord, your Healer” (Exodus 15:26). By doing so, he shows contempt for the sanctity of the name of God and therefore has no share in the World-to-Come. Abba Shaul says: Also included in the exceptions is one who pronounces the ineffable name of God as it is written, with its letters.

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ס) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם, וְאֶפִּיקוֹרֶס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בַסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו) כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה׳ רֹפְאֶךָ. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו.

Mishna Avot 1:3משנה אבות א׳:ג׳

"Antignos of Socho received the transmission from Shimon the Righteous. He used to say, do not be as servants who serve the Master to receive reward. Rather, be as servants who serve the Master not to receive reward. And let the fear of heaven be upon you."

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם.

Mishna Avot 2:16משנה אבות ב׳:ט״ז

"He (Rabbi Tarfon) used to say, it is not upon you to complete the task, but you are not free to idle from it. If you have learned much Torah, you will be given much reward, and faithful is your Employer that He will reward you for your labor. And know that the reward of the righteous will be given in the World to Come.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ. וְדַע מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא.

Mishna Avot 4:2משנה אבות ד׳:ב׳

"Ben [son of] Azzai said, run to perform [even] a minor mitzvah (commandment) and flee from sin, for one mitzvah leads to another mitzvah, and one sin leads to another sin; for the reward of a mitzvah is a mitzvah and the 'reward' of a sin is a sin."

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה.

Mishna Avot 4:16משנה אבות ד׳:ט״ז

"Rabbi Yaakov said, this world is like an entrance chamber before the World to Come. Prepare yourself in the entrance chamber so that you may enter the banquet hall."

רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין.

Tosefta Peah 1:2תוספתא פאה א׳:ב׳

על אלו דברים נפרעין מן אדם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא על ע״ז, ועל ג״ע ועל שפיכות דמים ועל לשון הרע כנגד כולם.

Sifre Devarim 11:22ספרי דברים י״א:כ״ב

לאהבה את י״י אלהיכם – שמא תאמר הריני אלמד תורה בשביל שאקרא חכם, בשביל שאשב בישיבה, בשביל שאאריך ימים לעולם הבא? תלמוד לומר: לאהבה את י״י אלהיכם למוד מכל מקום וסוף הכבוד לבא. וכן הוא אומר: כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא (משלי ד׳:כ״ב). ואומר: עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר (משלי ג׳:י״ח). ואומר: תתן לראשך לוית חן (משלי ד׳:ט׳). לוית חן – בעולם הזה. עטרת תפארת תמגנך – לעולם הבא. ואומר: אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד בעולם הזה (משלי ג׳). רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: עשה דברים לשם פעולתם, דבר בהם לשמן. וכן הוא היה אומר: ומה בלשצר שנשתמש בכלי בית המקדש וכלי חול הוו, נעקרו חייו מן העולם הזה ומן העולם הבא, המשתמש בכלי שבו נברא העולם הזה והעולם הבא על אחת כמה וכמה שנעקרו חייו מן העולם הזה זה ומן העולם הבא.

Yerushalmi Peah 1:1ירושלמי פאה א׳:א׳

ואלו הן ע״ז גילוי עריות ש״ד ולשון הרע כנגד כולן ע״ז מניין {במדבר טו} הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מה ת״ל עונה בה מלמד שהנפש נכרתת ועונה בה וכתיב {שמות לב} אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב ג״ע מנין {בראשית לט} ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים שפיכות דמים מנין {בראשית ד} ויאמר קין אל ה׳ גדול עוני מנשוא כשהוא בא אצל לה״ר מהו אומר לא גדול ולא גדולה ולא הגדיל אלא גדולות {תהלים יג} יכרת ה׳ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות כתיב {בראשית לז} ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם מה אמר ר״מ אמר חשודים הן על אבר מן החי רבי יהודה אומר מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן כעבדים ור״ש אומר נותנין הן עיניהן בבנות הארץ אמר רבי יודה בן פזי {משלי טז} פלס מאזני משפט לה׳ מעשהו כל אבני כיס מה אמר חשודין הן על אבר מן החי אמר הקב״ה כך אני מוכיח עליהן שהן שוחטין ואזלין {בראשית לח} וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם מה אמר מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגים בהן כעבדים לעבד נמכר יוסף מה אמר נותנים עיניהם בבנות הארץ הא דובא מתגרי לך {בראשית לח} ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וגו׳ ...

Yerushalmi Chagigah 2:1ירושלמי חגיגה ב׳:א׳

פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת אמר כתיב {דברים כב} שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים איכן היא טובתו של זה איכן היא אריכות ימיו של זה ולא היה יודע שדרשה ר׳ יעקב לפנים ממנו למען ייטב לך לעולם הבא שכולו טוב והארכת ימים לעתיד שכולו ארוך ויש אומר ע״י שראה לשונו של ר׳ יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם אמר זו תורה וזו שכרה זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא הלשון שהיה יגע בתורה כל ימיו זו תורה וזו שכרה דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים

Bavli Shabbat 127a-bבבלי שבת קכ״ז

Rav Yehuda bar Sheila said that Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: There are six matters a person enjoys the profits of in this world, and nevertheless the principal exists for him for the World-to-Come, and they are: Hospitality toward guests, and visiting the sick, and consideration during prayer, and rising early to the study hall, and one who raises his sons to engage in Torah study, and one who judges another favorably, giving him the benefit of the doubt. The Gemara asks: Is that so? And did we not learn in a mishna: These are the matters that a person does them and enjoys their profits in this world, and nevertheless the principal exists for him for the World-to-Come, and they are: Honoring one’s father and mother, and acts of loving kindness, and bringing peace between a person and another, and Torah study is equal to all of them. By inference: These matters, yes, one enjoys their profits in this world and the principal exists for him in the World-to-Come; other matters, no. {127b} The Gemara answers: These too, hospitality toward guests and visiting the sick, are in the category of acts of loving-kindness. A different version of that answer: These matters on the longer list are attributable to those, the matters on the shorter list.

אמר רב יהודה בר שילא א״ר אסי א״ר יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן הכנסת אורחין וביקור חולים ועיון תפלה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות. איני והא אנן תנן אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום שבין אדם לחברו ות״ת כנגד כולם [הני אין מידי אחרינא לא] {127b} הני נמי (בגמילות חסדים שייכי ל״א הני) בהני שייכי.

Bavli Pesachim 8a-bבבלי פסחים ח׳

The Gemara asks: And in a case like that, where there is personal interest intermingled with the performance of a mitzva, is it not nevertheless considered a mitzva? But wasn’t it taught in a baraita that one who says: I am contributing this sela to charity so that my son will live, or if he says: I am performing the mitzva so that I will be one destined for the World-to-Come, {8b} this person is a full-fledged righteous person as far as that mitzva is concerned? These ulterior motives, e.g., seeking a reward, do not detract from the value of the mitzva. with the opinion of Shmuel.

וכה״ג לאו מצוה הוא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העוה״ב  הרי זה צדיק גמור דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה.

Bavli Taanit 11aבבלי תענית י״א.

The baraita cites another verse that deals with judgment. “A God of faithfulness and without iniquity, He is just and righteous” (Deuteronomy 32:4). The baraita interprets “a God of faithfulness” to mean that just as punishment is exacted from the wicked in the World-to-Come even for a light transgression that they commit, so too, punishment is exacted from the righteous in this world for a light transgression that they commit. The righteous suffer their punishment in this world to purify them so they can enjoy the World-to-Come. The baraita turns to the second section of the verse: “And without iniquity.” This teaches that just as reward is paid to the righteous in the World-to-Come even for a minor mitzva that they fulfill, so too, reward is paid to the wicked in this world for even a minor mitzva that they fulfill, to give the wicked all the reward they deserve for the performance of mitzvot in this world, and deprive them of any share in the World-to-Come.

{דברים ל״ב:ד׳} אל אמונה ואין עול אל אמונה כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין. ואין עול כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין.

Bavli Moed Katan 28aבבלי מועד קטן כ״ח.

Rava said: Length of life, children, and sustenance do not depend on one’s merit, but rather they depend upon fate. As, Rabba and Rav Ḥisda were both pious Sages; one Sage would pray during a drought and rain would fall, and the other Sage would pray and rain would fall. And nevertheless, their lives were very different. Rav Ḥisda lived for ninety-two years, whereas Rabba lived for only forty years. The house of Rav Ḥisda celebrated sixty wedding feasts, whereas the house of Rabba experienced sixty calamities. In other words, many fortuitous events took place in the house of Rav Ḥisda and the opposite occurred in the house of Rabba. In the house of Rav Ḥisda there was bread from the finest flour [semida] even for the dogs, and it was not asked after, as there was so much food. In the house of Rabba, on the other hand, there was coarse barley bread even for people, and it was not found in sufficient quantities. This shows that the length of life, children, and sustenance all depend not upon one’s merit, but upon fate.

אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין רבה חיה ארבעין בי רב חסדא שיתין הלולי בי רבה שיתין תיכלי. בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח.

Bavli Nedarim 62aבבלי נדרים ס״ב.

It is taught in a baraita: The verse states: “To love the Lord your God, to listen to His voice, and to cleave to Him” (Deuteronomy 30:20). This verse indicates that a person should not say: I will read the written Torah so that they will call me a Sage; I will study Mishna so that they will call me Rabbi; I will review my studies so that I will be an Elder and will sit in the academy. Rather, learn out of love, as the verse states: “To love the Lord your God.” And the honor will eventually come of its own accord, as it is stated: “Bind them upon your fingers; write them on the tablet of your heart” (Proverbs 7:3), and it states: “Its ways are ways of pleasantness, and all its paths are peace” (Proverbs 3:17), and it states: “It is a tree of life to those who grasp it; happy is everyone who holds it fast” (Proverbs 3:17). Consequently, one who studies in order to master Torah for its own sake, as reflected in the verse “bind them upon your fingers,” will eventually merit pleasantness, peace, and happiness. Rabbi Eliezer bar Rabbi Tzadok says: Do things for the sake of their performance, not for any ulterior motive, and speak words of Torah for their own sake. Do not make them a crown with which to become glorified, and do not make them nor make them a dolabra [kordom] with which to hoe, i.e., do not use Torah study as a means of earning a livelihood. And this is an a fortiori inference: If Belshazzar, who made use only of sacred vessels that had become non-sacred vessels, was uprooted from the world, one who makes use of the crown of Torah, whose sanctity is permanent, all the more so shall he be uprooted from the world.

תניא {דברים ל׳:כ׳} לאהבה את ה׳ אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם אשנה שיקראוני רבי אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה. אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא שנאמר {משלי ז׳:ג׳} קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך ואומר {משלי ג׳:י״ז} דרכיה דרכי נועם ואומר {משלי ג׳:י״ח} עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. רבי אליעזר בר ר׳ צדוק אומר עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו וקל וחומר ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול נעקר מן העולם המשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה.

Bavli Kiddushin 39bבבלי קידושין ל״ט:

MISHNA: Anyone who performs one mitzva has goodness bestowed upon him, his life is lengthened, and he inherits the land, i.e., life in the World-to-Come. And anyone who does not perform one mitzva does not have goodness bestowed upon him, his life is not lengthened, and he does not inherit the land of the World-to-Come. GEMARA: And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Pe’a 1:1): These are the matters that a person engages in and enjoys their profits in this world, and the principal reward remains for him for the World-to-Come, and they are: Honoring one’s father and mother, acts of loving kindness, hospitality toward guests, and bringing peace between one person and another; and Torah study is equal to all of them. This indicates that one is rewarded in this world only for fulfilling these mitzvot, but not for fulfilling all mitzvot. Rav Yehuda said that this is what the mishna is saying: Anyone who performs one mitzva in addition to his other merits, and thereby tips the scale of all his deeds to the side of righteousness, has goodness bestowed upon him and is compared to one who fulfills the entire Torah. The Gemara asks: One can learn by inference from here that with regard to those mitzvot listed in the mishna in Pe’a one is rewarded even for one of them, notwithstanding the fact that overall his sins are more numerous. Rav Shemaya said: The other mishna serves to say that if one’s sins and merits were of equal balance, i.e., he has accrued an equal amount of merit and sin, one of these mitzvot tilts the scale in his favor. The Gemara further asks: And does anyone who performs one mitzva in addition to his other merits have goodness bestowed upon him in this world? The Gemara raises a contradiction from a baraita: Anyone whose merits are greater than his sins is punished with suffering in order to cleanse his sins in this world and enable him to merit full reward for his mitzvot in the World-to-Come. And due to this punishment he appears to observers like one who burned the entire Torah without leaving even one letter remaining of it. Conversely, anyone whose sins are greater than his merits has goodness bestowed upon him in this world, and he appears like one who has fulfilled the entire Torah without lacking the fulfillment of even one letter of it. Abaye said: When the mishna said that he is rewarded, it means that he has one good day and one bad day. He is rewarded for the mitzvot he performs; nevertheless, occasionally he also has bad days which cleanse him of his sins, and the baraita is referring to those days. Rava said that the mishna and this baraita represent two different opinions. In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov, who says: There is no reward for performance of a mitzva in this world, as one is rewarded for mitzvot only in the World-to-Come. As it is taught in a baraita that Rabbi Ya’akov says: There is not a single mitzva written in the Torah whose reward is stated alongside it, which is not dependent on the resurrection of the dead, i.e., the reward is actually bestowed in the World-to-Come, after the resurrection of the dead. How so? With regard to honoring one’s father and mother it is written: “That your days may be long, and that it may go well with you” (Deuteronomy 5:16). With regard to the dispatch of the mother bird from the nest it is written: “That it may be well with you, and that you may prolong your days” (Deuteronomy 22:7). Despite this, it occurred that there was one whose father said to him: Climb to the top of the building and fetch me chicks. And he climbed to the top of the building and dispatched the mother bird and took the young, thereby simultaneously fulfilling the mitzva to dispatch the mother bird from the nest and the mitzva to honor one’s parents, but upon his return he fell and died. Where is the goodness of the days of this one, and where is the length of days of this one? Rather, the verse “that it may be well with you” means in the world where all is well, and “that your days may be long” is referring to the world that is entirely long.

מַתְנִיתִין: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מְטִיבִין לוֹ, וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו, וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ; וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, אֵין מְטִיבִין לוֹ, וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו, וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. גְּמָרָא: וּרְמִינְהִי: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. אֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם. אֲמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָאָמַר, כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת יְתֵירָה עַל זָכִיּוֹתָיו, מְטִיבִים לוֹ, וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁמְּקַיֵּים כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ. מִכְּלָל דְּהָנָךְ אֲפִילּוּ בַּחֲדָא נַמֵי! אֲמַר רַב שְׁמַעְיָה: לוֹמַר שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. וְכָל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת יְתֵירָה עַל זָכִיּוֹתָיו, מְטִיבִין לוֹ. וּרְמִינְהוּ: כָּל שֶׁזָּכִיּוֹתָיו מְרוּבִּין מעֲוֹנוֹתָיו, מְרִיעִין לוֹ, וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁשָּׂרַף כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְלֹא שִׁיֵּיר מִמֶּנָּהּ אֲפִילּוּ אוֹת אַחַת. וְכָל שֶׁעֲוֹנוֹתָיו מְרוּבִּין מִזָּכִיּוֹתָיו, מְטִיבִין לוֹ, וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁקִּיֵּים כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְלֹא חִיסַּר אוֹת אַחַת מִמֶּנָּהּ. אֲמַר אַבַּיֵי: מַתְנִיתִין, דְּעָבְדִין לֵיהּ יוֹם טָב וְיוֹם בִּישׁ. רָבָא אָמַר: הָא מַנִּי? רִבִּי יַעֲקֹב הִיא, דַּאֲמַר: שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא, דְּתַנְיָא: רִבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין לָךְ כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ שֶׁאֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים תְּלוּיָה בָּהּ. בְּכִיבּוּד אָב וָאֵם כְּתִיב: {דברים ה׳:ט״ו} לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ. בְּשִׁילּוּחַ הַקֵּן כְּתִיב: {דברים כ״ב:ז׳} לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו ״עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא לִי גּוֹזָלוֹת!״ וְעָלָה לַבִּירָה, וְשִׁלַּח אֶת הָאֵם וְנָטַל אֶת הַבָּנִים, וּבַחֲזִירָתוֹ נָפַל וּמֵת, הֵיכָן טוֹבַת יָמָיו שֶׁל זֶה, וְהֵיכָן אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה? אֵלָּא, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, לְעוֹלָם שֶׁכּוּלּוֹ טוֹב, וּלְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ, לְעוֹלָם שֶׁכּוּלּוֹ אָרוּךְ.

Bavli Kiddushin 40bבבלי קידושין מ׳:

Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Since the world is judged by its majority, i.e., depending on whether people have performed a majority of mitzvot or a majority of sins, and an individual is likewise judged by his majority, each person must consider that if he performs one mitzva he is praiseworthy, as he tilts the balance of himself and the entire world to the scale of merit. Conversely, if he transgresses one prohibition, woe to him, as he tilts the balance for himself and the entire world to the scale of liability, as it is stated: “But one sin destroys much good,” i.e., due to one sin that this individual commits, he squanders much goodness from himself and from the entire world.

רִבִּי אֶלְעָזָר בֵּרִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִידוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִידוֹן אַחַר רוּבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף זְכוּת; עָבַר עֲבֵירָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחוֹטֶא אֶחָד כּוּ׳. בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁעָשָׂה זֶה, אִבֵּד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה.

Bavli Chulin 142aבבלי חולין קמ״ב.

MISHNA: A person may not take the mother bird with the offspring even if he takes the mother for use as part of the ritual to purify the leper. The mishna compares the reward for performing the mitzva of sending away the mother bird from the nest to the reward for performing other mitzvot: And if with regard to the sending away of the mother bird, which is a mitzva whose performance is simple, as it entails a loss of no more than an issar, i.e., the value of the mother bird, the Torah says: “That it may be well with you, and that you may prolong your days” (Deuteronomy 22:7), it may be derived by a fortiori inference that the reward is no less for the fulfillment of the mitzvot in the Torah whose performance is demanding. GEMARA: The school of Rabbi Ya’akov taught that Rabbi Ya’akov says: There is not a single mitzva written in the Torah whose reward is stated alongside it, which is not dependent on a belief in the resurrection of the dead, i.e., the reward is actually bestowed in the World-to-Come, after the resurrection of the dead. How so? With regard to honoring one’s father and mother, it is written: “That your days may be long, and that it may go well with you” (Deuteronomy 5:16). With regard to the sending away of the mother bird from the nest, it is written: “That it may be well with you, and that you may prolong your days” (Deuteronomy 22:7). Despite this, it occurred that there was one whose father said to him: Climb to the top of the building and bring me fledglings; and he climbed to the top of the building and sent away the mother bird and took the offspring, thereby simultaneously fulfilling the mitzva to send away the mother bird from the nest and the mitzva to honor one’s parents, but as he returned he fell and died. Where is the length of days of this one? And where is the goodness of the days of this one? Rather, the verse “that your days may be long” is referring to the world that is entirely long, and “that it may be well with you” means in the world where all is well. The Gemara suggests: But perhaps this incident described by Rabbi Ya’akov never occurred. It is possible that everyone who performs these mitzvot is rewarded in this world, and the situation described by Rabbi Ya’akov never happened. The Gemara answers: Rabbi Ya’akov himself saw an incident of this kind. The Gemara suggests: But perhaps that man was contemplating sin at the time, and he was punished for his thoughts. The Gemara responds: There is a principle that the Holy One, Blessed be He, does not link a bad thought to an action, i.e., one is not punished for thoughts alone. The Gemara objects: But perhaps the son was contemplating idol worship at the time, as it is written with regard to idol worship: “So I may take the house of Israel in their own heart” (Ezekiel 14:5), and Rav Aḥa bar Ya’akov says: This is referring to punishment for the thought of performing idol worship. The Gemara responds: This is what Rabbi Ya’akov was saying after witnessing the incident mentioned above: If it is so that there is reward for performance of mitzvot in this world, it should be effective for the son and protect him so that he not come to contemplate idol worship and be harmed. Rather, one must conclude that there is no reward for performance of mitzvot in this world. The Gemara asks: But didn’t Rabbi Elazar say: Those on the path to perform a mitzva are not susceptible to harm? How is it possible that this individual, who was sent by his father to perform a mitzva, could have died? The Gemara answers: When they return it is different, as after one has performed the mitzva, one is susceptible to harm. The Gemara asks: But didn’t Rabbi Elazar say: Those on the path to perform a mitzva are not susceptible to harm, neither when they are on their way to perform the mitzva nor when they are returning from performing the mitzva? The Gemara answers: In that case, it was a rickety ladder on which the son ascended and descended, and a place where danger is established is different, and even those on the path to perform a mitzva are susceptible to harm. This is apparent from the incident where the prophet Samuel traveled to anoint David as king in place of Saul, as it is written: “And Samuel said: How can I go? If Saul hears of it, he will kill me” (I Samuel 16:2). Although Samuel was on the path to perform a mitzva, he feared that harm would befall him from established dangers. Rav Yosef said: Had Aḥer, literally Other, the appellation of the former Sage Elisha ben Avuya, interpreted homiletically this aforementioned verse: “That it may go well with you” (Deuteronomy 5:16), as referring to the World-to-Come, as did Rabbi Ya’akov, the son of his daughter, he would not have sinned. The Gemara asks: What did Aḥer see that led him to heresy? Some say that he saw an incident like this one witnessed by Rabbi Ya’akov, and some say that he saw the tongue of Rabbi Ḥutzpit the disseminator, which was cast in a garbage dump after he was executed by the government. Aḥer said: Will a mouth that produced pearls of wisdom lick the dust? But he did not know that the phrase “that it may be well with you” means in the world where all is well, and that the phrase “that your days may be long” is referring to the world that is entirely long.

מתני׳: לא יטול אדם אם על בנים אפי׳ לטהר את המצורע ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה {דברים כ״ב:ז׳} למען ייטב לך והארכת ימים ק״ו על מצות חמורות שבתורה.: גמ׳: תניא דבי ר׳ יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה בכבוד אב ואם כתיב {דברים ה׳:ט״ו} למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב. ודלמא לא הוה הכי ר׳ יעקב מעשה חזא ודלמא מהרהר בעבירה הוה מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה. ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה דכתיב {יחזקאל י״ד:ה׳} למען תפוש את בית ישראל בלבם ואמר רב אחא בר יעקב זו מחשבת עבודה זרה. הכי קאמר אם איתא דאיכא שכר מצות בהאי עלמא תהני ליה ותגן עליה דלא ליתי לידי הרהור וליתזק אלא שכר מצות בהאי עלמא ליכא והאמר ר׳ אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקים בחזרתם שאני. והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקים לא בהליכתן ולא בחזרתן סולם רעוע הוה ומקום דקבוע היזקא שאני דכתיב {שמואל א ט״ז:ב׳} ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. אמר רב יוסף אלמלא דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה לא חטא מאי חזא איכא דאמרי כי האי מעשה חזא ואיכא דאמרי לישנא דרבי חוצפית המתורגמן חזא דהוה מוטלת באשפה אמר פה שהפיק מרגליות ילחוך עפר והוא לא ידע למען ייטב לך בעולם שכלו טוב ולמען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך.:

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 6:7ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית ו׳:ז׳

ובענין וימחה ה׳ את האדם אשר וגו׳ – יש שואלים ואומרים: אם האדם חטא בהמה ועופות מה חטאו? ומוסיפים לשאול, וגם מקדימים {את השאלה הזאת}: ותנוקות מה חטאו? ויש אנשים שעלתה על לבם הסברה הרחוקה שלפני המבול לא ברא אלוהים יתעלה תינוקות. וזאת היא טענה שאין לקיימה אלא במופת מוכיח שאנשים במספר רב יבואו על נשותיהם במשך שנים רבות ולא יעברו אותן. מופת זה הוא יותר גדול ממופתים רבים אחרים, ואין להאמין בקיומו אלא בראיה ברורה. נוסף לזה, הרי אי אפשר לטעון שהבהמות לא נבראו, כי כתוב במקרא {שכן נבראו}. אבל נאמר ובאלהים ניעזר: ידענו שאפשר, על פי השכל, שיביא ה׳ יסורים על איש או על אנשים רבים, בלי עוון מצידם, כדי להגיעם על ידי כך לאושר ונעימות, וכל מי שאנו רואים אותו מתייסר ביסורים או מת בלא חטא ידענו בוודאות שאלוהים יגמלהו טובה על כך בעולם הבא, ודבר זה קורה לפי רצונו של הבורא, הוא מזמין לגמול כזה את מי שהוא רוצה, ולא מזמין עליו את מי שאינו רוצה. ואחת הסבות שראינו בנתינת גמול זה היא, שאם הגדולים מתחייבים מיתה על עוונותיהם, אז {אלוהים} ממית אף: את הקטנים, והבהמות עמם, ומפצה אותם בגמול רב או מעט. ויש שהוא מוסיף עליהם גם את הצמחים, אף על פי שלגבי דידם אין גמול. אבל הוא {משחיתם} כדי להטיל פחד בלב מי שישמע על הקורות אותם ועל חורבן הארץ – מאנשים ובהמות עד צמחים, והפחד הוא שיכשיר אותם לעבודת אלוהים. וכך הוא דן את אלה {האנשים} על פי הדין לשם עונש, ואת אלה {התינוקות והבהמות והצמחים} לשם מוסר לאנשים השונים.

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeiot 5:1ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ה׳:א׳

בזכיות ובחובות: אמר יהודה בן שאול. אמר המחבר: הודינו אלהינו יתברך, כי עבודות האדם אותו כשהם רבים נקראו זכיות, ושהמרותיו כשירבו נקראו חובות, וכי הכל שמור אצלו על כל עבדיו, כמ״ש (ירמיהו ל״ב י״ט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על דרכי בני אדם. ונאמר עוד (איוב ל״ד:כ״א) כי עיניו על דרכי איש וגו׳. וכי הם פעלים יפעלו בנפשות וישימום זכות או מטונפות, כאשר הוא אומר מעונות, ונשא עונו נושא חטאו, ואל עונם ישאו נפשם, (הושע ג׳:ח׳) הנפש ההיא עונה בה (במדבר ט״ו:ל״א). ואם יעלה זה מבני אדם ולא התברר אצלם, הוא גלוי אצלו יתברך, כמו שאמר (ירמיהו י״ז י׳) אני יי׳ חוקר לב בוחן כליות וגו׳. והביא על כל הענינים האלה האותות והמופתים וקבלנום וכאשר התקיים לנו זה, התעסקתי בעיון בענין הזה כאשר קדמתי, וראיתי בנמצאות מלאכות דקות נעלמות מרבים מבני אדם, וידמו טוביהם לרעיהם, עד שיגיעו אל החכם מהם, ויכיר מה שיש בינותם, ומהם מלאכת הרצוי, תראה הפתי אשר איננו בקי בה, מדמה הדינר הטוב לרע, עד שיבדילם המרצה. ומהם מלאכת הרפואות, תראה הפתאים מבקשים דפיקת הגידים, ולא ידעו מהפשטם והקבצם, מה האיכות הגוברת על הגוף, וידעם הרופא הבקיא. ומזה חכמת הקיאפה, אשר הם מביטים בקוי הפנים והרגלים, ומבדילים בין איש לאיש, במה שהוא נעלם מזולת׳, ממי שאין זאת מלאכתו. וכן במלאכת הפנינים מאודם ומפטדה ובדלח וזולתם, לא יכירם כי אם הבקי. והכלל כל מלאכה דקה, הרבה ממומיה יעלמו מן הפתאים ויראו לחכמים. וכאשר מצאתי אלה הדברים המלאכותיים כאשר ספרתי, הוספתי להחזיק במומי הנפשות העונות והאשמים, אף על פי שאינם נראים לבני אדם, מפני שאין חושם משער בם. והם נגלים לעושיהם, כי הוא בראם, והחל אותם, והוא שהנפש עצם שכלי זך יותר זך מעצם הכוכבים והגלגלים, ואנחנו אין אנו רואים אותה בחושנו, ואיך יתבאר לנו מה שפועל בעצמה ומעכיר אותה? אך הוא מבואר לבוראה ובורא הגלגל, ועל כן ישים השמים והכוכבים דומים לה בענין הזה כשהוא אומר (איוב כ״ה:ה׳) וכוכבים לא זכו בעיניו, ושמים לא זכו בעיניו (שם ט״ו:ט״ו). ואומר כי היא לו כאור הנר אשר יחופש לו כל המחבואים והחדרים ויראה כל מה שהוא נסתר בם, כמ״ש (משלי כ׳:כ״ז) נר יי׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, ואמר עוד כי הוא חם מאש אשר תתיך הזהב והכסף בכור ותזקק אותם, כמ״ש (שם י״ז:ג׳) מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות יי׳. ואמרתי מה נפלא הדבר הזה, כי האדם הוא אוכל שתי אכילות מותר ואסור; ורואה אותם שזנין אותו, ובועל שתי בעילות מותר ואסור, וימצאם ערבים, וחושב אותם על דרך אחת, והמרצה הוא מרצה מה שפועלים ברוח כאשר בארנו, וכמ״ש (שם כ״א:ג׳) כל דרך איש ישר בעיניו. ואחר כן התבאר לי כי הזכיות כשירבו לנפש, תזך ותאיר, כמ״ש (איוב ל״ג:כ״ח) וחיתו באור תראה. לאיר באור החיים (שם כ״ט). וכאשר ירבו עליה העונות תעכר ותחשך. וכאשר אמר במי שהוא כן, (תהלים מ״ט:כ׳) עד נצח לא יראו אור. ואחר כן הודיענו כי הוא שומר כל אלה הזכיות והחובות על כל בני אדם, והמה אצלו ככתובים אצלנו, כמ״ש על הצדיקים (מלאכי ג׳:ט״ז) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יי׳ ולחושבי שמו. ואמר על הרשעים, (ישעיהו ס״ה:ו׳) הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי. וכאשר השתכלתי בזה המשל מדברי החכם, מצאתי בתכלית התקון והנכונה, והוא שאנחנו המון הברואים, מפני שמצאנו ביכלתנו אשר שמה החכם בנו שנבין האותיות אשר נדבר בם, ונוליד לכל אות סימן מהמכתב, עד שנשמר בזה חשבוננו, וכל החדושים אשר נצטרך לדעתם, כל שכן שיהיה בחכמתו הוא מה שישמור עלינו הכל בלי כתב ולא ספר. ודמה לנו זה בכתב, בעבור שהרגלנו בו החשבון. לקרב אל הבנתנו כאשר בארתי. והודיענו עוד, כי בעוד שאנחנו עומדים בעולם המעשה, הוא שומר על כל אחד מעשהו, וכבר זמן גבולו עליו לעולם האחר אשר הוא עולם הגמול, והעולם ההוא יבראהו כשישלים כל מספר המדברים אשר חייבה חכמתו שיבראם, שם יגמול הכל כפי מעשיהם, כמ״ש החכם (קהלת ג׳:י״ז) ואמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים, ואמר עוד (שם) כי אל כל מעשה האלהים יביא במשפט וגו׳. ואני עתיד לבאר דעת הגמול במאמר התשיעי מהספר הזה במה שיכשר. ועם זה לא הניח עבדיו בעולם הזה בבלתי גמול על הטוב, ועונש על האשם, מה שיהיה לאות ולסימן לכל המונה לעת הקבץ מעשה הברואים. ועל כן אנחנו רואים שהוא זוכר בתורה הברכות אשר בפרשת אם בחקותי (ויקרא כ״ו ג׳-יג), ואמר בכמוהם (תהלים ס״ו:ז׳) עשה עמי אות לטובה. וזוכר הקללות אשר בוהיה אם לא תשמע (דברים כ״ח טו-סח) ואומר עליהם (שם מ״ט), והיו בך לאות ולמופת. ומענינים בעולם הזה, וכל הזכיות שמורות לצדיקים וחתומות כמ״ש (שם ל״ב:ל״א) הלא הוא כמוס עמודי חתום באוצרותי:

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeiot 6:5ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ו׳:ה׳

ואחר כן אבאר, כי הנפש והגוף יחדיו פעל א׳, כאשר קדם בתחלת היצירה, (בראשית ב׳:ז׳) וייצר יי׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח בפניו נשמת חיים. וכן המה שניהם גמול אחד ועונש א׳ וזה אשר תמצא רוב בני אדם נבוכים בשער הזה, קצתם חושב כי הגמול והענש הם לנפש בלבד, וקצתם חושב שהם על הגוף בלבד, וקצתם סברם על העצמות בלבד, והוא בנימן. והטעה את כלם מעוט׳ ידיעת׳ בלשון, והוא כי מי שימצא מהם הלשון אומרת (ויקרא ד׳:ב׳) נפש כי תחטא, נפש כי תמעל מעל. (שם ה׳:ט״ו) הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל י״ח:ד׳), השב כי הפעלים לנפש בלבד, ולא התבונן שהיא אומרת ונפש כי תגע בכל דבר טמא (ויקרא ז׳:כ״א), והנפש אשר תאכל בשר (שם כ׳), ואיננו כי אם הגוף.... וכבר בארנו מצד השכל ומצד הכתוב שהם פעל אחד, ונחבר אל זה מצד הקבלה מה שאמרו רבותינו (סנהדרין צ״א:א׳), אם בא אדם לומר יכולין גוף ונשמה לפטור עצמם מן הדין, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס, והושיב בו שני שומרים, אחד חגר ואחד סומה, ושאר הענין:

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeiot 8:2ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ח׳:ב׳

ואחר כן אומר, ומי ששעור השמים אצלו כשיעור זרת ואל דרך הקירוב, איך יקשה לשלוח הנבואה אלינו מהם? ומי שמדת המים אצלו כפרישת כף איך יקשה עליו לקבץ פזורנו מתוכם? ומי שעפר הארץ אצלו כדבר מדוד, איך לא יהיה נקל אצלו לקבץ נדחנו מאפסיה? ומי שההרים אצלו כדבר השקול, איך לא יהיה קרוב אצלו לבנות הר קדשנו? ועל כן קדם בתחלת הנחמות מי מדד בשעלו מים וגו׳ (ישעיהו מ׳:י״ב). ומי שכל הגוים אצלו נטפי מים מהדלי, וכאבק המאזנים, איך לא ישפילם לפנינו? כמו שאמר (ישעיהו מ׳:ט״ו) הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו. ומי שנעירתם מן הארץ אצלו כאשר נקבץ כנפות האמתחת וננער אותה, כמו שאמר (איוב ל״ח:י״ג) לאחוז בכנפו׳ הארץ וינערו רשעים ממנה. ואלו הייתי אומה מי שברא דבר לא מדבר היה מספיק לי בזה, אך הצעתי אלה העניני׳ מפני שהציעם הוא ית׳, ולא יתכן שנעלה על לבנו שאיננו יודע מה שאנחנו בו, ולא שאינו נפרע לנו, ולא שאיננו מרחם. וכמו שהוכיחנו ואמר, (ישעיהו מ׳:כ״ז) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מיי׳ וגו׳. ולא שאיננו יכול להושיענו ולשמוע תפלתנו, כמו שאמר (שם נ״ט:א׳) הן לא קצר יד יי׳ מהושיע וגו׳. ולא שמאסנו ועזבנו, אך כמו שאמר (דברים ד׳:ל״א) כי אל רחום יי׳ אלהיך לא ירפך ולא יעזבך: אבל (ירחמך האל) הדבר אשר נאמין, שהוא שם לשעבודנו ב׳ זמנים, אחד מהם זמן התשובה, והב׳ זמן הקץ. ואי זה בהם שיקדים תתחייב בו הגאולה, ואם תשלם תשובתנו אין מביטין אל הקץ, אבל יהיה כמו שאמר הכתוב בתורה (דברים ל׳ א-י) והיה כי יבאו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה ושבת עד יי׳ אלהיך ושמעת בקולו ושב יי׳ אלהיך וגו׳, ושאר הי׳ פסוקים. ואם תקצר תשובתנו, נעמוד עד השלמת הקץ, ויהיה קצתנו ענושי׳ וקצתנו מנוסי׳, כאשר הוא ידוע בכל רעה שתבא בכלל בכל חלקי הזמן, ברעב והחרב והדבר, שיהיו קצת בני אדם ענושים בהם, וקצתם מנוסים, עד שהמבול לא נמלט שלא היה בו עוללים וטף מנוסים ונשכרים, וכמו שאין אצלי ספק שאבותינו במצרים היו בהם צדיקים רבים ועמדו בנסיון עד שנשלם הקץ ההוא. על כן אל יאמר לנו אומר אלו היו בכם צדיקים היתה באה לכם הגאולה, כי הנה משה ואהרן ומרים עמדו בשעבוד יותר משמנים שנה עד שנשלם הקץ, וכמוהם מהצדיקים:

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeiot 9:1ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ט׳:א׳

בגמול ועונש: אמר יהודה בן שאול. אמר המחבר, הודיענו אלהינו יתברך ויתעלה, כי כבר קבע זמן לגמול הצדיקים, ובו יבדיל ביניהם ובין הכופרים, כמו שאמר (מלכי ג׳ י״ז:י״ח) והיו לי אמר יי׳ צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וגו׳. ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים וגו׳. והעמידו לנו הנביאים האותות והמופתים וקבלנוהו, וצריך שנקדים שנזכור מחייבות הזמן הזה הנקרא העולם הבא, מן הראיות המושכלות, והכתובות, והמקובלות. ואומר תחלה, כי כאשר התאמת במאמר השלישי והרביעי והששי, כי השמים והארץ ומה שיש ביניהם, לא נבראו כלם כי אם בעבור האדם, ועל כן שמהו באמצע וכל הדברים מקיפים, ועל כן נתן לנפש יתרון מעלה בשכל ובחכמה, ועל כן חייבה במצות ובאזהרות, הכינה בם לחיים התמידים, ושהחיים האלה, כאשר ישלמו אישי המדברים אשר חייבה חכמתו לברו׳ אותם, וישכיננה עולם אחר ויגמלנה בו.והבאתי על הענינים האלה, מן הראיות המושכלות, והכתובות והמקובלות שם, מה שהוא הקדמה והצעה למאמר הזה מה שיש בו די. וראיתי לחבר אליו מה שיעזרהו ויוסיף לו באור מהג׳ משכים הנזכרים: ואומר ממה שמחייב אותו השכל עוד, שהבורא ית׳ כפי מה שנראה לנו מחכמתו ויכלתו והטבתו אל ברואיו, לא יתכן להיות שיעור הטובה אשר כיון בה לנפש הזאת, הוא מה שהיא מוצאה בעולם הזה מטובותיו והנאותיו. שכל טובה שיש בעולם יש עמה רעה, ועם כל הצלחה עמל, ועם כל הנאה צער, ועם כל שמחה אבל. וכל חלקיו שוים, וההכרעה לענינים המעציבים על המשמחים. וכיון שזה מבואר ואין בו ספק, מן השוא שיהיה החכם משים תכלית תועלת הנפש הזאת, הענינים האלה הנהפכים. אבל ראוי שיהיה מזמן לה מדור שיש בו החיים הגמורים וההצלחה המיוחדת ימציאוה אותה. ועוד כי אני מוצא כל הנפשות אשר ידעתים, אינן נחות בעולם הזה ולא בוטחות, אפי׳ אם הגיעו אל הגדול שבמלכיות, ואל העליונה שבמעלותם. ואין זה בטבעה, כי אם בעבור ידיעתה, כי יש מדור יותר נכבד מכל טובות המדור, והיא נכספת לו ועיניה צופיות אליו, ולולי זה היתה נחה ושוקטת. ומזה שהוא גנה לשכל האדם דברים שטבעו מתאוה להם, מהזנות והגנבה, והעזות והנקמה, והדומה לזה. וכאשר ישמר מזה, ימצאנו עצב וצער ודאגה, ויצטער ויכאב לבו, ולא היה עושה בו כל זה, לולי שהוא גומל אותו עליו טובה. וכן שייפה לשכלו הצדק והיושר, ולצוות בטוב ולהזהר מן הרע, וקיים את כל אלה, ותשיגהו שנאת בני אדם כשיפרע לקצתם, וכאשר יצוום ויזהירם להבדיל בינם ובין תאותם, ואפשר שיגדפוהו ויכוהו, ואפשר שימיתוהו. ולא היה מביא אותו אל כל אלה במה שייפה לשכלו, לולא שהוא עתיד לגמלו עליו גמול גדול. ומזה עוד מה שאנו רואים מחמוס קצת בני אדם את קצתם, ויהיה החומס והחמוס בטוב או ברע, ואחר כן ימותו, וכיון שהוא ית׳ שמו שופט צדק, מן הדין שיהיה מכין להם מדור שני, ידין בו בין שניהם בצדק, וישיב לזה גמולו כפי מה שהגיע אליו מצער החומס, ויביא על זה מן הענש, כפי מה שמצא מן הערבות בחמסו ועשקו. ומזה עוד, כי אנחנו רואים כופרים בנעימים בעולם הזה, ומאמינים בצער בו, ואי אפשר שאין לאלו ולאלו עולם אחר, שגומלים אותן בו הצדק והמשפט. ומזה עוד, שאנחנו מוצאים מי הרג נפש אחת, ומי שהרג עשרה נפשות יומת, וכן מי שנאף פעם אחת, ומי שנאף עשרים פעם יומת, וכן כל מי שנוהג המנהג הזה. ואם יאמר אומר והלא היה חוב שיברא הבורא את האדם הזה בעולם האחר מתחלה, ויסיר מעליו כל אלה הצערים? נשיב אותו בכמו מה שהקדמנו ביאורו במאמר השלישי:

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeiot 9:2ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ט׳:ב׳

ואזכור מקום הכתובים במקום הזה י״ג ענין, תחלתם ענין יצחק, ראית אותו שמסר עצמו לשחיטה ולקרבן לעשות מצות בוראו, ואלו היה אצלו שהגמול איננו כי אם בעולם הזה בלבד, איזה דבר היה מקוה שיהיה גמולו אחרי מותו? גם הבורא עוד לא היה מצוהו בזה, כיון שלא יהיה לו עליו גמול. ומצאתי עוד, חנניה מישאל ועזרי׳ מסרו נפשותם לאש שלא יעבדו הצלם, ואלו היו יודעין שהגמול איננו כי אם בעולם הזה אי זה דבר היה נשאר להם אחר שתשרפם האש שיקוו אותו? ומצאתי בדניאל שמסר עצמו לאריות, בעבור התפלה שהיה מתפלל לבוראו, ואם היה יודע שהגמול איננו כ״א בעולם הזה מה היה נשאר לו לקוות אחר שיאכלוהו האריות? אלה הדברים (ירחמך האלהים) מורים, כי הנבראים מסכימים, כי הגמול איננו בעולם הזה. ואם יאמר אומר, הן לא נמצא מה שנזכר בתורה מן הגמול, כי אם בעולם הזה בלבד? והוא מה שכתוב בפרשת אם בחקותי, ובפרשת והיה אם שמוע תשמעו. נאמר כי הבורא לא עזבם מבלתי גמול העולם הבא, כאשר אנו עתידים לבאר, ולא היה המפורש בה בהצלחת העולם הזה ורעתו, כי אם לשתי סבות. אחת מהנה, שגמול העולם הבא מפני שאין עומדין עליו כי אם בשכל כאשר בארנו, לא זכרתהו התורה כי אם בקצרה, כאשר עשתה בויצו יי׳ אלהים על האדם לאמר, ולא אמרה, אנכי יי׳ אלהיך לא תרצח לא תנאף לא תגנוב, כי השכל מורה על כל אלה, אבל הראתה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, מפני שאין השכל מורה עליו. וכן לא הזכירה הגמול האחר, בעבור שסמכה על השכל שיורה עליו. והשנית כי הנבואה ממנהגה להרחיב בדברים שהצורך מביא אליהם בקרוב, ותקצר בדברים הרחוקים, וכאשר היה צורך העם בעת שנתנה להם התורה, לידיעת ענין ארץ כנען אשר הם באים אליה, הרחיבה להם בפרושו ובמה שיש בו מפרי עבודתם והמרותם, ועל כן התחילה במטר ובמה שבפרשת כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא (דברים י״א:י׳), עד סופה, ורמזה אל הרחוק במאמר קצר, לא בפרוש רחב. והטענה הגדולה בזה, מצאנו משה רבינו הגדול שבצדיקים ובעובדים, לא היה לו מעניני גמול העולם הזה דבר, כמו ונתתי גשמיכם בעתם, והשיג לכם דיש, ונתתי שלום, ופניתי אליכם, ואכלתם ישן, מפני שלא בא אל ארץ כנען; ואלו לא היה לצדיקים כי אם מה שיש באם בחקותי, היה מתחייב שיהיה רובו למשה ואין עוד, זה מורה שרוב הגמול בעולם הבא. אך הדברים האלה כפי האותות והמופתים, כאשר בארתי קודם זה. ומזה מה שהוגד לנו, כי אליהו מתפלל שיברך הבורא בקמח ובשמן לזולתו בתפלתו, והוא מבקש חלת לחם ולא יגיע אליה. ושאלישע והוא מת החיה הבורא בעבורו האדם אשר השליכו אל קברו, ואלו היה הגמול העולם הזה בלבד, לא היה יכול מי שאינו ראוי להגיע אליו, להגיע זולתו אל מאומה ממנו. ומזה מה שספר לנו על אנשי סדום, שמעת שהגדילו ברעה ובחטא, הפך הבורא את ארצם, והמטיר עליה אש וגפרית, ואלו לא היה עונש כי אם בעולם הזה, היה יורד על מי שהגדיל להרע אש וגפרית בין רב למעט, הכל לפי חטאתו, ואין אנחנו רואים כן. ומזה שבני ישראל כשעבדו זולתו, השליט עליהם זולתם מן האומות ושבו אותם והגלום. והנה אנחנו רואים עמים רבים עובדים זולתו ואינם נשבים ולא גולים, ואלו היה העונש בעולם הזה, היה מגיע אליהם כמהו. ומזה עוד שהוא צדיק כאשר צוה בהרוג טף מדין, והמית טף המבול, והנה אנחנו רואים שהוא מצער בטף וממיתם, מתחייב שיהיה אחר המות ענין, שיגיעו בו אל תמורת מה שנצטערו בו, כאשר בארנו:

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeiot 9:6ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ט׳:ו׳

וכיון שבארתי שתי המדות האלה צריך (להשיב) על השאלה השלישית, והוא המאמר במקום אלה הגמולים והענושים, כיון שהם אדם גופים ונפשות, ואי אפשר להם בלי מקום ינוחו בו, ומקיף שיקיפם, יברא להם הבורא וישכנם בם. והמאמר הזה מביא אליו צרך הנבראים, ועם זה שספרי הקדש זכרו אותה, אך קראוהו שמים וארץ להקריב אל הבנתו, מפני שאין אנו רואים כי אם שמים וארץ; והוא אמרו (ישעיהו ס״ו:כ״ב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה. ואומר בשער זכרון המקום, מה אפני החכמה בשמים חדשים וארץ חדשה, ולמה לא גמלם במקום הזה הידוע? ואבאר ואומר, מפני שהארץ לא הוכנה כי אם לצרכי המזון, ועל כן יש בה שדות לזרוע וגנות, ונהרים ואפיקים להשקות האילנות והבהמות, והים והנחלים למטר ולשטף, ומדברות למרעה החיות, ודרכים להולכים. והצרכנו למדור הזה לכל אלה המותרים כלם, בעבור צרכנו למזון ולקנין, אבל מדוד העוה״ב אין בו לא מזון ולא קנין, ואין צרך לשדות ולא לצמח, ולא לנהרות ולא להרים ולא לנחלים, ולא לכל מה שדומה לזה, ואין צריך לבני אדם בעת ההיא, כי אם מתקע ומקיף בלבד, יבראהו להם כפי אשר ירצה, והוא המושב והמקיף אותו. ואין דומה פרוש כי כאשר השמים (שם) ופרוש אמרו (שם ס״ה:י״ז) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה; כל הפסוק ההוא בעת הישועה, וכאלו חדש להם עולם על דרך המשל, כל שכן שאמר אחריו (שם י״ח) כי הנני בורא את ירושלים גילה ועמה משוש, ואיננו רוצה שיחדש בריאת ירושלים, אבל יחדש לה השמחה, כי השלמתו גילה ועמה משוש, וכאלו בראם בשמחה; כי כאשר השמים החדשים, כיון שהוא בעולם הבא, הוא מקום ומקיף באמת, יבראם לבני אדם, וימחה המתקע הזה והמקיף הזה, וישימם לאין, כאר פירש שם (תהלים ק״ב:כ״ו-כ״ט) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים, המה יאבדו ואתה תעמוד, ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, בני עבדיך ישכונו. ואמרו ישכונו, אחרי המחות השמים והארץ, מחייב בריאת מקום אחר ישכנו בו. - ועוד בעבור האויר אשר בין שתי קצוות האלה, כבר התברר לנו שהוא מושך גופותינו, מה שהצריכנו אל תמורה תחתיו מהמזון; ומפני שהיו בני אדם בעולם הבא אינם צריכים מזון, התחייב שיהיה האויר להם שלא כטבע האויר הזה, עד שלא יצטרכו אל המזון, וכאשר יהיו שתי הקצוות בטבע האלה כזה, שהאויר הממוצע ביניהם איננו זה האויר ולא בטבעו: אך איך יהיה הזמן אשר הוא תשובת השאלה הרביעית? אומר כי זמן כלו אור בלי חשך, ר״ל שלא יהיו שתי משמרות זו אחר זו לילה ויום, כי הלילה והיום אפני החכמה כשהשכינה בני אדם בארץ, במקום שיהיו במסע השמש ותנועתה, להיות היום להתעסק בו במחיתם ודרכיהם, והלילה למנוחה ולהשקט ולמשגל ולהתבודד בעצות והדומה לזה, אבל העולם הבא, אין בו מכל זה מאומה, ואיננו צריך אליהם בלי ספק ללילה ויום, וכן למנות החדשים והשנים, כי זה איננו בעולם כי אם לחשבון ולשכירות ולצמח הארץ והדומה לזה, אלא שחלק מה מהזמן יהיה לו אות, יהיה עליהם בו עבודה כאשר אני עתיד לבאר:

Chovot HaLevavot 4:4חובות הלבבות ד׳:ד׳

אבל פרוש החלק הששי והוא בגמול העולם הזה והעולם הבא אשר יהיה האדם ראוי לו במעשה הטוב בעולם הוא שהגמול על שני פנים גמול בעולם הזה בלבד וגמול בעולם הבא בלבד. ויש שיהיו ראויים שניהם על מעשה אחד ולא פרש לנו באור זה באר היטב. אך ערב הבורא לעמו גמול כולל על מעשה כולל ולא חלק הגמול על העבודות בעולם כמו שעשה בענש על העברות בעולם כמו שפרש המעשים שעושיהם חייבין סקילה שרפה הרג וחנק ומלקות ארבעים ומיתה וכרת ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה ונזק שור בור ושן ואש ונותן מום באדם ושולחת יד במבשיו והמוציא שם רע והדומה לזה. אבל גמול העולם הבא וענשו לא פרש מהם הנביא מאומה בספרו בעבור כמה פנים. מהם כי צורת הנפש בלעדי הגוף אינה ידועה אצלנו כל שכן מה שתתענג בו או תצטער בענין ההוא... ומהם שהעם היו מן הסכלות ומעוט ההבנה בענין שאיננו נעלם ממה שכתוב בתורה. ונהג הבורא עמהם מנהג האב החומל על בנו הקטן כשהוא רוצה ליסרו בנחת ולאט כמו שכתוב (הושע יא א) כי נער ישראל ואוהבהו. והאב כשרוצה ללמד את בנו בנערותו החכמות אשר יעלה בהם אל המעלות העליונות אשר לא יבינן הנער בעת ההיא אלו היה מפיס אותו עליהן ואומר לו סבל יגיעות המוסר והלמוד בעבור שתעלה בהן אל המעלות החמודות לא היה סובל את זה ולא שומע אליו מפני שאין מבין אותן. וכאשר ייעדהו על זה במה שהוא ערב לו מיד ממאכל ומשתה ומלבוש נאה ומרכבת נאה והדומה לזה ויועידהו במה שיצער אותו מיד מרעב ועירם ומלקות והדומה להם וישב דעתו על מה שיבטח עליו מן הראיות המרגשות והעדיות הגלויות האמתיות יקל עליו לסבל יגיעת המוסר ולשאת טרחו. וכאשר יגיע לימי הבחרות ויחזק שכלו יבין הענין המכון אליו במוסרו ויכון אליו ותמעט בעיניו הערבות אשר היה רץ אליה בתחלת עניניו והיה זה לחמלה עליו.... ומהם כי המעשה הטוב מתחלק לשני חלקים ממנו נסתר אין משקיף עליו זולת הבורא כחובות הלבבות והדומה להם. וממנו נראה על האברים איננו נסתר מן הברואים והם המצות הנראות על האברים. והבורא יתברך גומל על המעשה הנראה על האברים בגמול נראה בעולם הזה וגומל על המעשה הצפון והנסתר בגמול נסתר והוא גמול העולם הבא. ועל כן זכרו דוד עליו השלום במלה שמורה על הענין כמו שאמר (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו׳ וכן דרך הענש הנראה והנסתר כדרך הגמול. והראיה על זה כי האל יתעלה ערב לעמו על העבודה הנראית על האברים גמול נראה מהר בעולם הזה והוא המפרש בפרשת אם בחקותי. וכן ערב להם על העברות הנראות הגלויות ענש נראה מהר בעולם הזה לפי שאין להמון העם אלא מה שנראה מהמעשים לא מה שנסתר והוא מה שאמר (דברים כט כח) הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, ואמר הכתוב (ויקרא כ ד-ה) ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו׳ ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו׳. אך העבודות והעברות הצפונות בלב דין גמולם על הבורא יתברך בעולם הזה ובעולם הבא על כן הניח הספר פרוש גמול העולם הבא. ומהם כי הגמול והענש הנזכרים בספר דבר הנביא בגמול העולם הזה וענשו לאנשי העולם ומפני שהיה יהושע בן יהוצדק בעולם המלאכים אמר לו (זכריה ג ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כי זה דרך היחול וההפחדה שיהיה כראוי לזמן ולמקום ואתה הבן. ומהם שגמול העולם הבא אין תכליתו אלא להדבק באלהים ולהתקרב אל אורו העליון כמו שכתוב (ישעיה נח ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך, ואמר (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו׳, ואמר (איוב לג ל) לאור באור החיים. ולא יגיע אליו אלא מי שרצה הבורא בו ורצון הבורא שרש הגמול כמו שכתוב (תהלים ל ו) כי רגע באפו חיים ברצונו, ואמר בפרשת אם בחקותי רמזים שמורים על הרצון מאלהים והוא מה שאמר (ויקרא כו יא) ואמר (ויקרא כו ט) ולא תגעל נפשי אתכם, ואמר (ויקרא כו י) ופניתי אליכם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם....

Rashi Vayikra 26:12רש״י ויקרא כ״ו:י״ב

והתהלכתי בתוככם AND I WILL WALK AMONG YOU – I will, as it were, walk with you in the Garden of Eden as though I were one of yourselves and you will not be frightened of Me. One might think that this implies: you will not fear (reverence) Me! Scripture however states, "but I will be your God" (Sifra, Bechukotai, Chapter 3 3-4).

והתהלכתי בתוככם – אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהו מזדעזעין ממני, יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר: והייתי לכם לאלהים.

Rashi Devarim 7:10רש״י דברים ז׳:י׳

ומשלם לשנאיו אל פניו AND HE REPAYETH THEM THAT HATE HIM TO THEIR FACE [IN ORDER TO MAKE THEM PERISH] – i.e. during their lifetime (cf. Rashi on Genesis 11:28 s. v. על פני) he repayeth them their good recompense, in order to banish them from the future world (cf. Onkelos).

ומשלם לשנאיו אל פניו – בחייו, ומשלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא.

Rashi Devarim 32:4רש״י דברים ל״ב:ד׳

הצור תמים פעלו THE ROCK, HIS WORK IS PERFECT – Although He is strong (הצור!) yet when He brings punishment upon those who transgress His will, He does not bring it in a flood of anger, but in deliberate judgment, because תמים פעלו HIS WORK IS PERFECT. אל אמונה A GOD OF FAITHFULNESS – faithful to recompense the righteous their righteousness in the world to come; and even though He defers their recompense, in the end He will prove faithful (אמן) to His promise. ואין עול AND WITHOUT INJUSTICE – even to the wicked He pays the reward for their meritorious deeds, but in this world (Sifrei Devarim 307:11; cf. Rashi on Deuteronomy 7:10). צדיק וישר הוא – The meaning is: All acknowledge His judgment to be just (צדיק), and this is befitting and right of them (ישר), i.e., He is declared צדיק by the mouth of men, וישר, and it is right for them to declare Him צדיק, as righteous.

הצור תמים פעלו – אף על פי שהוא חזק, כשיביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, אלא תמים פעלו. אל אמונה – אל משלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא, ואף על פי שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו. ואין עול – אף לרשעים משלם שכר צדקתם לעולם הזה. צדיק וישר הוא – הכל מצדיקים עליהם את דינו, וכך ראוי וישר להם. צדיק – מפי הבריות, וישר הוא – וראוי להצדיקו.

Rashi Zekharyah 5:3רש״י זכריה ה׳:ג׳

מזה כמוה נקה – מזה הפורענות כמו שהוא מפורש בה נקה ולא נשתלם פורענו׳ יחידי׳ העוברים על התורה אלא המתין עד שנתמלאת סאת כולם ולקו כולם כאחד בחורבן ובגולה וכן כל הנשבע לשקר עד הנה מזה הפורענות כמו שהמגילה הזאת מגדת נקה ולא נשתלם אבל מכאן ואילך הוצאתיה לשוט בארץ ולנקום מן הגנבי׳ והנשבעים לשקר מעכשיו ובא אל בית הגנב וגו׳.

Kuzari 1:104-117כוזרי א׳:ק״ד-קי״ז

(104) Al Khazari: The anticipations of other churches are grosser and more sensuous than yours. (105) The Rabbi: They are none of them realized till after death, whilst during this life nothing points to them. (106) Al Khazari: May be; I have never seen any one who believed in these promises desire their speedy fulfilment. On the contrary, if he could delay them a thousand years, and remain in the bonds of this life in spite of the hardship of this world, he would prefer it. (107) The Rabbi: What is thy opinion concerning him who witnessed those grand and divine scenes? (108) Al Khazari: That he, no doubt, longs for the perpetual separation of his soul from his material senses, in order to enjoy that light. It is such a person who would desire death. (109) The Rabbi: Now all that our promises imply is that we shall become connected with the divine influence by means of prophecy, or something nearly approaching it, and also through our relation to the divine influence, as displayed to us in grand and awe-inspiring miracles. Therefore we do not find in the Bible: 'If you keep this law, I will bring you after death into beautiful gardens and great pleasures.' On the contrary it is said: 'You shall be my chosen people, and I will be a God unto you, who will guide you. Whoever of you comes to me, and ascends to heaven, is as those who, themselves, dwell among the angels, and my angels shall dwell among them on earth. You shall see them singly or in hosts, watching you and fighting for you without your joining in the fight. You shall remain in the country which forms a stepping-stone to this degree, viz. the Holy Land. Its fertility or barrenness, its happiness or misfortune, depend upon the divine influence which your conduct will merit, whilst the rest of the world would continue its natural course. For if the divine presence is among you, you will perceive by the fertility of your country, by the regularity with which your rainfalls appear in their due seasons, by your victories over your enemies in spite of your inferior numbers, that your affairs are not managed by simple laws of nature, but by the divine Will. You also see that drought, death, and wild beasts pursue you as a result of disobedience, although the whole world lives in peace. This shows you that your concerns are arranged by a higher power than mere nature.' All this, the laws included, is closely connected with the promises, and no disappointment is feared. All these promises have one basis, viz. the anticipation of being near God and His hosts. He who attains this degree need not fear death, as is clearly demonstrated in our Law. The following parable will illustrate this: One of a company of friends who sought solicitude in a remote spot, once journeyed to India, and had honour and rank bestowed on him by her king, who knew that he was one of these friends, and who had also known their fathers, former comrades of his own. The king loaded him with presents for his friends, gave him costly raiment for himself, and then dismissed him, sending members of his own retinue to accompany him on his return journey. No one knew that they belonged to the court, nor that they travelled into the desert. He had received commissions and treaties, and in return he had to swear fealty to the king. Then he and his Indian escort returned to his companions, and received a hearty welcome from them. They took pains to accommodate them and to show them honour. They also built a castle and allowed them to dwell in it. Henceforth they frequently sent ambassadors to India to wait upon the king, which was now more easy of accomplishment, as the first messengers guided them the shortest and straightest route. All knew that travelling in that country was rendered easier by swearing allegiance to his king and respecting his ambassadors. There was no occasion to inquire why this homage was necessary, because it was patent that by this means he came into connexion with the monarch--a most pleasing circumstance. Now these companions are the Children of Israel, the first traveller is Moses, the later travellers are the prophets, whilst the Indian messengers are the Shekinah and the angels. The precious garments are the spiritual light which dwelt in the soul of Moses on account of his prophetship, whilst the visible light appeared on his countenance. The presents are the two tables with the Ten Commandments. Those in possession of other laws saw nothing of this, but were told: 'Continue in obedience to the King of India as this company of friends, and you will after death become the associates of the king, otherwise he will turn you away, and punish you after death.' Some might say: No one ever returned to inform us whether, after death, he dwelt in paradise or in hell. The majority were satisfied with the arrangement, which coincided with their views. They obeyed willingly, and allowed themselves to entertain a faint hope, which to all appearance was a very strong one, as they commenced to be proud and to behave haughtily towards other people. But how can they boast of expectations after death to those who enjoy the fulfilment already in life? Is not the nature of the prophets and godly men nearer to immortality than the nature of him who never reached that degree? (110) Al Khazari: It does not agree with common sense that when man perishes, body and soul should disappear at the same time, as is the case with animals, and that the philosophers alone will--as they believe--escape. The same applies to the statement made by believers in other faiths--that man, by the pronunciation of one word alone, may inherit paradise, even if, during the whole of his life, he knew no other word than this, and of this did not even understand the great significance, viz. that one word raised him from the ranks of a brute to that of an angel. He who did not utter this word would remain an animal, though he might be a learned and pious philosopher, who yearned for God all his life. (111) The Rabbi: We do not deny that the good actions of any man, to whichever people he may belong, will be rewarded by God. But the priority belongs to people who are near God during their life, and we estimate the rank they occupy near God after death accordingly. (112) Al Khazari: Apply this also in the other direction, and judge their degree in the next world according to their station in this world. (113) The Rabbi: I see thee reproaching us with our degradation and poverty, but the best of other religions boast of both. Do they not glorify Him who said: He who smites thee on the right cheek, turn to him the left also; and he who takes away thy coat, let him have thy shirt also. He and his friends and followers, after hundreds of years of contumely, flogging and slaying, attained their well-known success, and just in these things they glorify. This is also the history of the founder of Islam and his friends, who eventually prevailed, and became powerful. The nations boast of these, but not of these kings whose power and might are great, whose walls are strong, and whose chariots are terrible. Yet our relation to God is a closer one than if we had reached greatness already on earth. (114) Al Khazari: This might be so, if your humility were voluntary; but it is involuntary, and if you had power you would slay. (115) The Rabbi: Thou hast touched our weak spot, O King of the Khazars. If the majority of us, as thou sayest, would learn humility towards God and His law from our low station, Providence would not have forced us to bear it for such a long period. Only 'the smallest portion thinks thus. Yet the majority may expect a reward, because they bear their degradation partly from necessity, partly of their own free will. For whoever wishes to do so can become the friend and equal of his oppressor by uttering one word, and without any difficulty. Such conduct does not escape the just Judge. If we bear our exile and degradation for God's sake, as is meet, we shall be the pride of the generation which will come with the Messiah, and accelerate the day of the deliverance we hope for. Now we do not allow any one who embraces our religion theoretically by means of a word alone to take equal rank with ourselves, but demand actual self-sacrifice, purity, knowledge, circumcision, and numerous religious ceremonies. The convert must adopt our mode of life entirely. We must bear in mind that the rite of circumcision is a divine symbol, ordained by God to indicate that our desires should be curbed, and discretion used, so that what we engender may be fitted to receive the divine Influence. God allows him who treads this path, as well as his progeny, to approach Him very closely. Those, however, who become Jews do not take equal rank with born Israelites, who are specially privileged to attain to prophecy, whilst the former can only achieve something by learning from them, and can only become pious and learned, but never prophets. As regards the promises at which thou art so astonished, our sages, long ago, gave descriptions of paradise and hell, their length and width, and depicted the enjoyments and punishments in greater detail than is given in any later religions. From the very beginning I only spoke to thee of what is contained in the books of the Prophets They, however, do not discuss the promises of after-life with so much diffuseness as is done in the sayings of the Rabbis. Nevertheless the prophetic books allude to the return of the dust of the human body to the earth, whilst the spirit returns to the Creator who gave it. They also mention the resurrection of the dead at some future time, the sending of a prophet called Elijah AlKhidr, who had already been sent once, but who was taken away by God in the same way as another said that he never tasted death. The Torah contains the prayer of one who was specially privileged to become a prophet, and he prayed that his death might be made easy, and his end be as the end of the Children of Israel. After the death of Samuel King Saul invoked his aid, and he prophesied for him concerning all that would happen to him in the same way as he had prophesied to him whilst living. Although this action of Saul, viz. consulting the dead, is forbidden in our law, it shows that the people at the time of the prophets believed in the immortality of the soul after the decay of the body. For this reason they consulted the dead. All educated people, including women, know by heart the opening prayer of our morning liturgy, which runs as follows: O Lord, the spirit which Thou hast breathed into me is hallowed; Thou hast created it, Thou guardest it, and Thou wilt after a time take it from me, but wilt restore it to me in the other world. As long as it is within me, I praise Thee, and am grateful to Thee, O Lord of the universe. Praise be to Thee who restoreth the spirit unto the dead. The notion of 'Paradise' itself, of which people often speak, is derived from the Torah, being the exalted abode which was intended for Adam. Had he not been disobedient, he would have remained in it for ever. Similarly 'Gēhinnōm' was nothing but a well-known place near the Holy House, a trench in which the fire was never extinguished, because unclean bones, carrion and other impurities used to be burned there. The word is a compound Hebrew one. (116) Al Khazari: If that is so, then there has been nothing new since your religion was promulgated, except certain details concerning paradise and hell, their arrangement, and the repetition and enlargement of these. (117) The Rabbi: Even this is not new either. The Rabbis have said so much on the subject that there is nothing thou couldst hear concerning it which could not be found in their writings, if thou didst but search for it.

(קד) אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה שֶׁיִּעוּדֵי זוּלַתְכֶם שְׁמֵנִים וּדְשֵׁנִים מִיִּעוּדֵיכֶם. (קה) אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל הֵם כֻּלָּם אַחֲרֵי הַמָּוֶת וְאֵין בַּחַיִּים בָּהֶם דָּבָר שֶׁיּוֹרֶה עֲלֵיהֶם. (קו) אָמַר הַכּוּזָרִי: וְלֹא רָאִיתִי אֶחָד מִן הַמַּאֲמִינִים בַּיִּעוּדִים הָהֵם שֶׁהוּא מִתְאַוֶּה לִמְהִירוּתָם, אֲבָל אִם הָיָה בִיכָלְתּוֹ לְאַחֲרָם אֶלֶף שָׁנִים וְיִשָּׁאֵר בְּמַסֹּרֶת הַחַיִּים וּבְעֹל הָעוֹלָם וְעִצְּבוֹנוֹ, הָיָה בוֹחֵר בָּזֶה. (קז) אָמַר הֶחָבֵר: וּמַה תֹּאמַר בְּמִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אֵלֶּה הַמַּעֲמָדִים הַגְּדוֹלִים הַמַּלְאֲכוּתִיִּים. (קח) אָמַר הַכּוּזָרִי: מִבְּלִי סָפֵק שֶׁהוּא מִתְאַוֶּה שֶׁתַּתְמִיד נַפְשׁוֹ עַל הַפְּרִידָה מֵחוּשָׁיו וְתִשָּׁאֵר נֶהֱנֵית בָּאוֹר הַהוּא, יהוּא מִי שֶׁמִּתְאַוֶּה הַמָּוֶת. (קט) אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל יִעוּדֵינוּ הִדָּבְקֵנוּ בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי בַנְּבוּאָה, וּמַה שֶּׁהוּא קָרוֹב לָהּ, וְהִתְחַבֵּר הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָנוּ בַגְּדֻלָּה וּבַכָּבוֹד וּבַמּוֹפְתִים. וְעַל כֵּן אֵינֶנּוּ אוֹמֵר בַּתּוֹרָה, כִּי אִם תַּעֲשׂוּ הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲבִיאֲכֶם אַחֲרֵי הַמָּוֶת אֶל גַּנּוֹת וַהֲנָאוֹת, אֲבָל הוּא אוֹמֵר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים מַנְהִיג אֶתְכֶם, וְיִהְיֶה מִכֶּם מִי שֶׁיַּעֲמֹד לְפָנַי וּמִי שֶׁיַּעֲלֶה לַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר הָיוּ הוֹלְכִים בֵּין הַמַּלְאָכִים, וְיִהְיוּ נַם כֵּן מַלְאָכַי הוֹלְכִים בֵּינֵיכֶם בָּאָרֶץ וְתִרְאוּ אוֹתָם יְחִידִים וְרַבִּים, שׁוֹמְרִים אֶתְכֶם וְנִלְחָמִים לָכֶם, וְתַתְמִידוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר הִיא עוֹזֶרֶת עַל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת, וְהִיא אַדְמַת הַקֹּדֶש, וְיִהְיֶה שָׂבְעָהּ וְרַעֲבוֹנָהּ וְטוֹבָתָה וְרָעָתָה – בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּפִי מַעֲשֵׂיכֶם, וְיִהְיֶה נוֹהֵג כָּל הָעוֹלָם עַל הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי – זוּלַתְכֶם, כִּי תִרְאוּ, עִם שְׁכִינָתִי שֶׁתִּהְיֶה בְתוֹכְכֶם, מִטּוּב אַדְמַתְכֶם וְסֵדֶר גִּשְׁמֵיכֶם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עִתֵּיהֶם הַצָּרִיךְ לָהֶם, וְשֶׁתִּגְבְּרוּ עַל אוֹיְבֵיכֶם בִּמְתֵי מִסְפָּר – הַמִּנְהָג, מַה שֶׁתַּכִּירוּ בוֹ, כִּי אֵין עִנְיַנְכֶם נוֹהֵג עַל הַמִּנְהָג הַטִּבְעִי, אֲבָל הָרְצוֹנִי, כַּאֲשֶׁר תִּרְאוּ אִם תַּמְרוּ מֵהַבַּצֹּרֶת וְהַנֶּגֶף וְהַחַיָּה הָרָעָה – וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְשַׁלְוָה, וְאָז תֵּדְעוּ כִּי עִנְיַנְכֶם מַנְהִיג אוֹתוֹ דָבָר שֶׁהוּא גָדוֹל מִן הָעִנְיָן הַטִּבְעִי. וְהָיָה כָל זֶה וְהַתּוֹרָה הַזֹּאת וְכָל יִעוּדֶיהָ מֻבְטָחִים, לֹא יִפֹּל מֵהֶם דָּבָר; וְיִעוּדֶיהָ כֻלָּם כּוֹלֵל אוֹתָם שֹׁרֶש אֶחָד וְהוּא יִחוּל קִרְבַת אֱלֹהִים וּמַלְאָכָיו. וּמִי שֶׁיַּגִּיעַ אֶל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת לֹא יִירָא מִן הַמָּוֶת, וְתוֹרָתֵנוּ כְבָר הֶרְאֵית לָנוּ זֶה עַיִן בְּעַין. וְהַמָּשָׁל בָּזֶה, חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ עוֹמְדִים בַּמִּדְבָּר, וְהָלַךְ אֶחָד מֵהֶם אֶל הֹדּוּ וּפָגַע מִמֶּלֶךְ הֹדּוּ כָּבוֹד וּגְדֻלָּה מִפְּנֵי שֶׁיָּדַע, שֶׁהוּא מִן הַחֲבֵרִים הָהֵם, וְהָיָה יוֹדֵעַ אֲבוֹתֵיהֶם מִקֶּדֶם וְהָיוּ מֵאוֹהֲבָיו, וְנָתַן לוֹ מַתָּנוֹת יְקָרוֹת שֶׁנָּשָׂא אוֹתָם אֶל חֲבֵרָיו, וְהִלְבִּישׁוֹ בִגְדֵי חֲמוּדוֹת וְשָׁלַח עִמּוֹ מֵעֲבָדָיו אֲנָשִׁים, – וְלֹא עָלָה עַל לֵב אִישׁ שֶׁיֵּצְאוּ מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא שֶׁיֵּלְכוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַהוּא, – וְצִוָּהוּ בְמִצְוֹת וְכָרַת עִמּוֹ בְרִית לְקַבֵּל עֲבוֹדָתוֹ. וּבָא אֶל חֲבֵרָיו עִם הַשְּׁלוּחִים הָהֵם הַהֻדִּיִּים וְשָׂמְחוּ בָהֶם הַחֲבֵרִים הָהֵם וְהִשְׁתַּדְּלוּ בִכְבוֹדָם וּבָנוּ לָהֶם אַרְמוֹן שֶׁהוֹשִׁיבוּם בּוֹ, וְשָׁבוּ הַחֲבֵרִים הָהֵם שׁוֹלְחִים שְׁלוּחִים לְהַגִּיעַ אֶל אֶרֶץ הֹדּוּ וְלִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ מִבְּלִי טֹרַח בְּעֵזֶר אֵלֶּה הַשְּׁלוּחִים שֶׁהָיוּ מוֹרִים אוֹתָם הַדֶּרֶךְ הַקְּרוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. וַיֵּדְעוּ כֻלָּם, כִּי מִי שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת אֶל אֶרֵץ הֹדּוּ הוּא קַל עָלָיו מְאֹד כְּשֶׁיִּדְבַּק בַּעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ וִיכַבֵּד שְׁלוּחָיו הַמַּגִּיעִים אוֹתוֹ אֵלָיו, וְלֹא הֻצְרְכוּ לִשְׁאֹל לָמָּה נַעֲבֹד הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת, כִּי הָעִלָּה נִרְאֵית לָעַיִן – כְּדֵי לְהִתְחַבֵּר בַּמֶּלֶךְ, וְחֶבְרָתוֹ הִיא הַטּוֹבָה. וְהַחֲבֵרִים הֵם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהַהוֹלֵךְ הָרִאשׁוֹן הוּא משֶׁה, וְהַהוֹלְכִים הָאֲחֵרִים הֵם שְׁאָר הַנְּבִיאִים, וְהַשְּׁלוּחִים הַהֻדִּיִּים הֵם הַשְּׁכִינָה וְהַמַּלְאָכִים, וְהַבְּגָדִים הַחֲמוּדוֹת הֵם הָאוֹר הַמֻּשְׂכָּל אֲשֶׁר חָל בְּנַפְשׁוֹ מֵהַנְּבוּאָה וְהָאוֹר הַמֻּרְגָּשׁ אֲשֶׁר חָל עַל פָּנָיו, וְהַמַּתָּנוֹת הַיְקָרוֹת הַשְּׁלוּחוֹת הֵם שְׁנֵי הַלּוּחוֹת עִם עֳשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. וּבַעֲלֵי הַנִּמּוּסִים הָאֲחֵרִים לֹא רָאוּ מִכָּל זֶה מְאוּמָה, אַךְ אָמְרוּ לָהֶם: קַבְּלוּ עֲבוֹדַת מֶלֶךְ הֹדּוּ, כַּאֲשֶׁר קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם הַחֲבֵרִים הָהֵם, וְאַחֲרֵי הַמָּוֶת תַּגִּיעוּ אֶל הַמֶּלֶךְ, וְאִם לֹא, – יַרְחִיק אֶתְכֶם וְיַעֲנשׁ אֶתְכֶם אַחֲרֵי מוֹתְכֶם. וּמֵהֶם מִי שֶׁאָמַר: לֹא בָא אֵלֵינוּ אָדָם שֶׁיַּגִּיד לָנוּ שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרֵי מוֹתוֹ בְּגַן עֵדֶן אוֹ בְגֵיהִנֹּם. וְרֻבָּם הֵגְבִּירוּ סִדּוּר עִנְיָנָם וְחִבּוּר עֲצָתָם וְקִבְּלוּ הָעֲבוֹדָה וְיִחֲלוּ נַפְשׁוֹתָם בַּמַּצְפּוּן יִחוּל חָלוּשׁ, אַךְ בַּנִּרְאֶה יִחוּל חָזָק וְנֶאֱמָן, וּמִתְגַּדְּלִים וּמִתְפָּאֲרִים עַל עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבָּהֶם בָּאֱמוּנָה. וְאֵיךְ יִתְפָּאֲרוּ אֵלֶּה בְּטַעֲנַת מַה שֶּׁיַּגִּיעוּ אֵלָיו אַחֲרֵי מוֹתָם עַל מִי שֶׁיַּגִּיעַ זֶה אֵלָיו בְּחַיָּיו, וַהֲלֹא טֶבַע הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים קָרוֹב אֶל הַקַּיָּמִים בָּעוֹלָם הַבָּא יוֹתֵר מִטֶּבַע מִי שֶׁלֹּא קָרַב אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת. (קי) אָמַר הַכּוּזָרִי: כַּמָּה הוּא רָחוֹק מִן הַדַּעַת שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם כָּלֶה בְטִבְעוֹ אָבֵד גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ כַבְּהֵמוֹת זוּלָתִי הַפִּילוֹסוֹפִים, עַל דַּעְתָּם. וְעוֹד יֹאמְרוּ אַנְשֵׁי הַתּוֹרוֹת שֶׁהוּא יָשׁוּב – חַי לָעַד בִּנְעִימוֹת, בַּעֲבוּר מִלָּה שֶׁהוּא אוֹמֵר בְּפִיו, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָבִין עִנְיָנָהּ. כַּמָּה גְדוֹלָה מַעֲלַת הַמִּלָּה שֶׁתַּעְתִּיק מִמַּדְרֵגַת הַבְּהֵמוֹת אֶל מַעֲלַת הַמַּלְאָכִים, וּמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר הַמִּלָּה הַהִיא יָשׁוּב בְּהֵמָה אֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה פִּילוֹסוֹף חָכָם עוֹשֶׂה טוֹב כָּל יָמָיו כּוֹסֵף אֶל הַמַּעֲלוֹת הָהֵם. (קיא) אָמַר הֶחָבֵר: אֵין אֲנַחְנוּ שׁוֹלְלִים מִשּׁוּם אָדָם גְּמוּל מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים מֵאֵיזוֹ אֻמָּה שֶׁיִּהְיֶה, אֲבָל אֲנַחְנוּ רוֹאִים הַטּוֹבָה הַגְּמוּרָה לָעָם הַקְּרוֹבִים בְּחַיֵּיהֶם, וְאָנוּ עוֹרְכִים מַעֲלוֹתָם אֵצֶל הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי מוֹתָם בָּעֵרֶךְ הַהוּא. (קיב) אָמַר הַכּוּזָרִי: וְהַתְמֵד הַדִּמְיוֹן הַזֶּה בְהֶפֶךְ, וַעֲרֹך מַעֲלָתָם בָּעוֹלָם הַבָּא כְּמַעֲלָתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַיּוֹם. (קיג) אָמַר הֶחָבֵר: אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה מְגַנֶּה אוֹתָנוּ בְּדַלּוּת וּמִסְכֵּנוּת, – וּבָהֶם הָיוּ מִתְפָּאֳרִים גְּדוֹלֵי הָאֻמּוֹת הָאֵלָּה! כִּי אֵין מִתְפָּאֲרִים אֶלָּא בְמִי שֶׁאָמַר: ״מִי שֶׁהִכָּה עַל לֶחְיְךָ הַיְמָנִי הָכֵן לוֹ הַשְּׂמָאלִי, וּמִי שֶׁלּוֹקֵחַ טַלִּיתְךָ תֵּן לוֹ חֲלוּקֶךָ״, וְהִגִּיעַ הוּא וַחֲבֵרָיו וְהַהוֹלְכִים אַחֲרָיו אַחֲרֵי מֵאוֹת מִן הַשָּׁנִים מִן הַבּוּז וְהַיִּסּוּרִים וְהַהֶרֶג, אֶל עִנְיָנִים נִפְלָאִים וִידוּעִים, וְהֵם הֵם הַפְּאֵר. וְכֵן בַּעֲלֵי תוֹרַת יִשְׁמָעֵאל וַחֲבֵרָיו, עַד שֶׁגָּבְרוּ. וּבָאֲנָשִׁים הָהֵם הָיוּ מִתְפָּאֲרִים וּמִתְגַּדְּלִים, לֹא בַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר גָּבַהּ שִׂיאָם וְרָחֲבָה מַלְכוּתָם וְנִפְלְאוּ מַרְכְּבוֹתָם; אִם כֵּן עֶרְכֵּנוּ אֶל הָאֱלֹהִים יוֹתֵר קָרוֹב מִמַּה שֶּׁאִם הָיְתָה לָנוּ גְדֻלָּה בָעוֹלָם הַזֶּה. (קיד) אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן-הוּא אִלּוּ הָיְתָה כְנִיעַתְכֶם בְּרָצוֹן. אֲבָל הִיא בְהֶכְרֵחַ, וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא יֶדְכֶם תַּהַרְגוּ. (קטו) אָמַר הֶחָבֵר: מָצָאתָ מְקוֹם חֶרְפָּתִי מֶלֶךְ כּוּזָר. כֶּן-הוּא, אִלּוּ הָיָה רֻבֵּנוּ מְקַבֵּל הַדַּלּוּת כְּנִיעָה לֵאלֹהִים וּבַעֲבוּר תּוֹרָתוֹ, לֹא הָיָה מַנִּיחֵנוּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כָּל הַזְּמָן הָאָרֹךְ הַזֶּה. אֲבָל הַמְעַט מִמֶּנּוּ עַל הַדַּעַת הַזֹּאת, וְיֵשׁ שָׂכָר לָרֹב – מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא עֹל הַגָּלוּת בֵּין הֶכְרֵחַ וְרָצוֹן, כִּי אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה הָיָה חָבֵר לַנּוֹגֵשׂ אוֹתוֹ – בְּמִלָּה שֶׁיֹּאמַר בְּלִי טֹרַח, וּכְמוֹ זֶה אֵינֶנּוּ אָבֵד אֵצֶל הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק, וְאִלּוּ הָיִינוּ סוֹבְלִים הַגָּלוּת הַזֶּה וְהַדַּלּוּת לְשֵׁם הָאֱלֹהִים כָּרָאוּי, הָיִינוּ לִפְאֵר הַדּוֹר שֶׁאָנוּ מְצַפִּים עִם הַמָּשִׁיחַ וְהָיִינוּ מְקָרְבִים עֵת הַיְשׁוּעָה הָעֲתִידָה שֶׁאָנוּ מְיַחֲלִים אוֹתָה. וַאֲנַחְנוּ – אֵין אֲנַחְנוּ מַשְׁוִים עִם נַפְשׁוֹתֵינוּ כָּל הַנִּכְנָס בְּתוֹרָתֵנוּ בְמִלָּה בִּלְבַד, אֲבָל בְּמַעֲשִׂים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טֹרַח עַל הַנֶּפֶשׁ, מִטָּהֳרָה וְלִמּוּד וּמִילָה וּמַעֲשִׂים תּוֹרִיִּים רַבִּים וְשֶׁיִּנְהַג בְּמִנְהָגֵינוּ, וּמִתְּנַאי הַמִּילָה וְסִבּוֹתֶיהָ שֶׁיִּזְכֹּר תָּמִיד כִּי הִיא אוֹת אֱלֹהִית, שָׂמָהּ הָאֱלֹהִים בְּאֵבֶר הַתַּאֲוָה הַגּוֹבֶרֶת, לִגְבֹּר עָלֶיהָ וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֶלָּא כָּרָאוּי, בְּהַנָּחַת הַזֶּרַע בַּמָּקוֹם הָרָאוּי וּבָעֵת שֶׁרָאוּי וְכַאֲשֶׁר רָאוּי, – אוּלַי יִהְיֶה זֶרַע מַצְלִיח, יִצְלַח לְקִבּוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וּמִי שֶׁדָּבַק בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה יִהְיֶה לוֹ וּלְזַרְעוֹ חֵלֶק גָּדוֹל מִן הַקִּרְבָה אֶל הָאֵל יִתְבָּרָךְ. וְעִם כָּל זֶה לֹא יִשְׁתַּוֶּה הַגֵּר הַנִּכְנָס בְּתוֹרָתֵנוּ עִם הָאֶזְרָח, כִּי הָאֶזְרָחִים לְבַדָּם הֵם רְאוּיִים לַנְּבוּאָה, וְזוּלָתָם, – תַּכְלִית עִנְיָנָם שֶׁיְּקַבְּלוּ מֵהֶם וְשֶׁיִּהְיוּ חֲכָמִים וַחֲסִידִים אַךְ לֹא נְבִיאִים. וְהַיִּעוּדִים הָהֵם אֲשֶׁר עָרְבוּ לְךָ, כְּבָר קָדְמוּ חֲכָמֵינוּ לְסַפֵּר גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם, וּמָדְדוּ אוֹתָם לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב, וְסִפְּרוּ הַנְּעִימוֹת וְהַיִּסּוּרִין בְּיוֹתֵר מִמַּה שֶׁסִּפְּרוּ שְׁאָר הָאֻמּוֹת הַקְּרוֹבוֹת. וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ עַד עַתָּה עַל מַה שֶּׁבָּא בַּמִּקְרָא בְדִבְרֵי הַנְּבִיאִים, כִּי לֹא נִזְכַּר בָּהֶם, יִעוּדֵי הָעוֹלָם הַבָּא הַרְבֵּה בְּבֵאוּר, כַּאֲשֶׁר נִזְכַּר הַרְבֵּה בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים. אֱמֶת הוּא, כִּי בְדִבְרֵי הַנְּבוּאָה – שֶׁיָּשׁוּב הֶעָפָר שֶׁבְּגוּף הָאָדָם אֶל הָאָרֶץ וְתָשׁוּב הָרוּחַ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ, וּבְדִבְרֵי הַנְּבוּאָה, – תְּחִיַּת הַמֵּתִים לֶעָתִיד וּשְׁלִיחַת נָבִיא שְּמוֹ אֵלִיָּהוּ, כְּבָר שֻׁלַּח בַּזְּמָן הָעוֹבֵר וּלְקָחוֹ הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר לָקַח זוּלָתוֹ. וְאָמְרוּ, שֶׁהוּא לֹא טָעַם טַעַם מִיתָה. וְיֵשׁ בַּתּוֹרָה תְפִלַּת מִי שֶׁהִתְנַבֵּא בְרוּחַ הָאֱלֹהִים, שֶׁהִתְפַּלֵּל עַל עַצְמוֹ שֶׁיָּמוּת מוֹת יְשָׁרִים וְתִהְיֶה אַחֲרִיתוֹ כְּאַחֲרִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּכְבָר שָׁאַל אֶחָד מֵהַמְּלָכִים נָבִיא מֵת וְהִתְנַבֵּא לוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיָּבֹא עָלָיו כַּאֲשֶׁר הָיָה מִתְנַבֵּא לוֹ בְחַיָּיו. וְאִם הָיָה מַעֲשֵׂה הַמֶּלֶךְ הַהוּא אָסוּר בְּתוֹרָתֵנוּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַדְּרִישָׁה אֶל הַמֵּתִים, הוּא מוֹרֶה כִּי הָיוּ הָעָם מַאֲמִינִים בִּימֵי הַנְּבִיאִים, כִּי הַנְּפָשׁוֹת נִשְׁאָרוֹת אַחַר כְּלוֹת הַגּוּפוֹת, וְעַל כֵּן הָיוּ שׁוֹאֲלִים הַמֵּתִים. וּפְתִיחַת תְּפִלָּתֵנוּ שֶׁיּוֹדְעִים אוֹתָה הַנָּשִׁים כָּל שֶׁכֵּן הַחֲכָמִים: ״אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה בְּרָאתָהּ וְאַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבֹא. כָּל-זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי – מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, יְיָ אֱלֹהַי, שָׁאַתָּה הוּא רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים. בָּרוּךְ הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים״. וְגַן עֵדֶן עַצְמוֹ, אֲשֶׁר הִרְבּוּ בְנֵי אָדָם לְזָכְרוֹ, לֹא לָקְחוּ אוֹתוֹ כִּי אִם מִן הַתּוֹרָה, וְהִיא הַמַּדְרֵגָה אֲשֶׁר הוּכְנָה לְאָדָם, וְלוּלֵא שֶׁחָטָא הָיָה עוֹמֵד בָּהּ לָנֶצַח, וְכֵן גֵּיהִנֹּם הוּא מָקוֹם יָדוּעַ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, גַּיְא שֶׁאֵין הָאֵשׁ נִכְבֵּית מִמֶּנּוּ, הָיוּ שׂוֹרְפִים בּוֹ עַצְמוֹת הַטֻּמְאָה וְהַנְּבֵלוֹת וּשְׁאָר הַטֻּמְאוֹת, וְהַמִּלָּה עִבְרִית מֻרְכָּבֶת. (קטז) אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֵין חִדּוּשׁ אַחֲרֵי תּוֹרַתְכֶם אֶלָּא חֶלְקִיּוֹת מִדִּבְרֵי גַן עֵדֶן וְגֵּיהִנֹּם וּתְכוּנָתָם וְהַכְפָּלַת דְּבָרִים וְהַרְבּוֹתָם. (קיז) אָמַר הֶחָבֵר: גַּם זֶה אֵינֶנּוּ חָדָשׁ, כִּי הַחֲכָמִים הִרְבּוּ בָזֶה מְאֹד עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע מִמֶּנּוּ מְאוּמָה שֶׁלֹּא תִּמְצָאֶנּוּ לַחֲכָמִים כַּאֲשֶׁר תְּבַקְּשֶׁנּוּ.

Kuzari 3:19כוזרי ג׳:י״ט

כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כַמָּטָר מַרְוֶה אֶרֶץ מֵהָאֲרָצוֹת כְּשֶׁתִּהְיֶה הָאָרֶץ כֻּלָּהּ רְאוּיָה לוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּכְלֹל בָּהּ מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ מֵהַיְחִידִים וְיִצְלְחוּ בַּעֲבוּר הָרֹב, וּבְהִפּוּךְ זֶה, יִמָּנַע הַמָּטָר מֵאֶרֶץ מֵהָאֲרָצוֹת מִפְּנֵי שֶׁהָאָרֶץ כֻּלָּהּ אֵינָהּ רְאוּיָה לוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּכְלֹל בָּהּ יְחִידִים הָיוּ רְאוּיִים לוֹ וְנִמְנַע מֵהֶם בַּעֲבוּר הָרֹב. אֵלֶּה דִינָיו יִתְבָּרַךְ הָעוֹלָמִיִּים. וְאֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ הַגְּמוּל לַיְחִידִים הָהֵם בָּעוֹלָם הַבָּא, וְעוֹד שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה יִתֵּן לָהֶם תְּמוּרָה טוֹבָה וְיֵיטִיב לָהֶם בִּקְצָת טוֹבָה יִהְיוּ בָהּ נִכָּרִים מִשְּׁכֵנֵיהֶם, אַךְ מְעַט שֶׁיִּנָּצְלוּ מֵהָעֹנֶשׁ הַכּוֹלֵל הַצָּלָה גְמוּרָה.

Rashbam Devarim 7:10רשב״ם דברים ז׳:י׳

ומשלם לשונאיו FOR THOSE WHO HATE HIM, HE REPAYS: appropriate recompense for their sins אל פניו, i.e., to them in their own lives or to their descendants, up to the fourth generation. And that is the meaning of לא יאחר — HE WILL NOT DELAY: [i.e., God will punish sinners] either in their own lifetimes or [in a subsequent generation,] up to the fourth generation. This is the plain meaning of Scripture. This [verse] is [a reiteration of the principle that] "the measure of good [i.e., reward] is greater than the measure of misfortune [i.e., punishment]." There is no punishment for any sin beyond the fourth generation. But the reward for good deeds [potentially lasts much longer]; even if [many] generations following the original righteous person are sinners, recompense may be given for the good deeds of that righteous person even to the "later generations," to the thousandth generation, if [the descendants in that thousandth generation are] found to be wholehearted [with God].

ומשלם לשנאיו – גמול חטאתיו, אל פניו – בחייו, לו ולבניו עד דור רביעי. זהו לא יאחר – או בחייו או עד רביעים, זהו פשוטו. וזו היא מדה טובה מרובה ממדת פורענות: שעל החטאים לא יענש מרביעי ואילך, אבל גמול החסדים אף על פי שחוטאים הדורות אחר הצדיק, תיגמל צדקתו אף לדור אחרון של אלף דור שיימצא תמים.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 20:11אבן עזרא שמות פירוש שני כ׳:י״א

כבד את אביך – כבר הזכרתי (ראב״ע שמות פירוש שני כ׳:ב׳): כי בחמשה דברים הראשונים זכר השם, ושם עם כולם: אלהיך. ומלת יאריכון – פעל יוצא, כי הן יהיו סבה. והעד: ולמען תאריכו ימים (דברים י״א:ט׳), והארכת ימים (דברים כ״ב:ז׳) – בעבור המצוה שתעשה נמצאת אתה מאריך ימיך ואמת על הארץ הטובה, כי כאשר ישמרו ישראל זאת המצוה לא יגלו ממנה, דכתוב: אב ואם הקלו בך (יחזקאל כ״ב:ז׳). והנה במצות כבוד אב, שלא יעשה ההפך, שיהיה מקלל או מקלה. וחייב מיתה על המקלל, כי השומעים ישמעו הקללה מפיו. ולא חייב כן על המקלה, כי המקלה יוכל לעשות כן גם בסתר, על כן צוה הכתוב שיהיה במלת ארור, וכל הכתובים שהם בסתר (דברים כ״ז:ט״ו-כ״ו).

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 23:25אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ג:כ״ה

ועבדתם – הטעם: לא תעבדו רק השם שהוציאכם מבית עבדים, והביאכם אל ארץ הגוים שעבדו אלהים אחרים לא יוכלו להצילם מידכם. ועבודת השם – לעשות כל אשר צוה, לאהבה אותו, ולדבקה בו, ולהשבע בשמו, ולברך בשמו, ולהתפלל אליו, ולזבוח לפניו תמידין ומוספין, ולכבדו בתת המעשרות. והנה שכרו אתו, והם ארבעה דברים בעולם הזה: • האחד – וברך את לחמך ואת מימך. • והשני – והסירותי מחלה מקרבך. • והשלישי – לא תהיה משכלה ועקרה בארצך. • והרביעי – את מספר ימיך אמלא – והנה כל אלה בגוף האדם. ועוד, כי הפך אלה הברכות אעשה בכל אויביך, והוא: את אימתי (שמות כ״ג:כ״ז), וגם את הצרעה (דברים ז׳:כ׳). אמר אברהם המחבר: יש חכמים גדולים, חכמי השתי תורות, ולא התעסקו בחכמת התולדת. על כן לא יכולתי לפרש אלו הברכות, אם לא אזכיר מעט מן החכמות. בעבור שהוא גוף האדם מהעולם השפל, והנשמה העליונה קשורה בו, ויש אמצעיים בין הנשמה והגוף, והנה שני כחות. ובלשון הקדש יקראו על הרוב רוח ונפש, כי הנשמה היא החכמה, ומושבה במוח הראש, וממנה יצא כח כל ההרגשות ותנועת החפץ, והרוח בלב, וכן חיי האדם. והיא המבקשת שררה להתגבר על כל העומד כנגדה, והיא בעלת הכעס, וכן אמר שלמה: אל תבהל ברוחך לכעוס (קהלת ז׳:ט׳), כל רוחו יוציא כסיל (משלי כ״ט:י״א). והנפש בכבד, והיא המתאוה לאכול, וככה כתוב: כי תאוה נפשך לאכל בשר (דברים י״ב:כ׳), ותאות המשגל ממנה. והנה יש אדם שנברא שתהיינה השלש הנזכרות חזקות, או כלם רפות, או זאת חזקה וזאת רפה, או לא חזקה ולא רפה. והנה בני אדם על שבעה ועשרים מינים משונים. והשם הנכבד נתן התורה לחזק ולהגביר הנשמה העליונה, אז לא ימשול הגוף עליה, ואם לא תהיה התורה נשמרת, אז יגבר הגוף על הנשמה. והנה אתן לך משל: ידענו כפי חכמת התולדת, כי כל אדם שגברה על תולדתו המרה האדומה יהיה בעל האף, כי כן תולדת האש, כי המרה האדומה דומה לו. והנה הנשמה רודפת אחרי הגוף, כאשר איננה חכמה שתוכל לסבול. גם נחשב אדם אין חום בגופו, ובא אחר וחרפו וקללו עד שכעס, והנה הכעס הוליד חום בגופו שלא היה שם לפני כעסו. והשם למען חסדיו בחר בישראל, והורם תורתו, וכאשר ישמרוה יאמץ תורתם, וידריכם בדרך ישרה לכל דבר שלא יזיק להם. והכלל שיהיה גופם סר אל משמעת הנשמה, ולא הפך הדבר. ובהתאמץ הנשמה, יתאמץ הכח השומר הגוף שיקבל האדם מן השמים, והוא הנקרא תולדת. והנה הברכה תהיה בכל מאכל ומשתה, כי יש מארה באה לחסר כח התולדת, כדרך: אתה תאכל ולא תשבע (מיכה ו׳:י״ד). והנה כל התחלואים באים בעבור הנכנס בגוף, והנה לא יפחד שומר התורה מהם, וזהו: וברך את לחמך. ויש תחלואים באים מחוץ הגוף בעבור שינוי האויר כפי השתנות מערכת המשרתים, ועל זה כתוב: והסירותי מחלה מקרבך. והנה שומר התורה אין לו צורך לרופא עם השם הנכבד, על כן כתוב: וגם בחליו לא דרש את י״י כי אם ברופאים (דברי הימים ב ט״ז:י״ב). והנה דברתי על חכמת הרפואות, ועתה אדבר על המזלות. דע: כי כל נולד יקרוהו מקרים כדרך מה שיורו מערכת המשרתים רגע הולדו, וערך אלה על אלה, והדבר עמוק מאד. והנה יהיה כפי מולד האשה שתהיה משכלה, כי תולדת הרחם להשכיל הילודים, או שתהיה עקרה ולא תלד. והנה אם היה הדבק בשם במולדו, וכפי תולדתו שלא יוליד בנים, השם הנכבד, אם יהיה דבק בו, יאמץ כח תולדת הכליות, ויתקן עלילות הזרע עד שיוליד בנים. על כן אמר השם לאברהם: אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים (בראשית י״ז:א׳). וזהו שאמרו קדמונינו ז״ל: צא מאצטגנינות שלך (בבלי שבת קנ״ו.), ואם תכרות ברית עמי שתעבדני, אני ארבה אותך במאד מאד (בראשית י״ז:ב׳), כי אנצח התולדת. ואין זה נצוח במערכת הכוכבים, כי לא נבראו להיטיב או להרע לעולם השפל, רק הולכים תמיד לעבד השם לצרכם, ובמרוצתם יקבלו בני העולם השפל דבר, והפכו על ידם, והנה אם נשמר לא יקבל. ועוד אדבר על זה בפרשת כי תשא (ראב״ע שמות פירוש שני ל״ג:כ״א).

Ibn Ezra Devarim 5:15אבן עזרא דברים ה׳:ט״ו

has commanded you see my explanation above [comment on Exodus 20:1] that it may go well with you Some say this is an allusion to the World to Come. I shall reveal part of the mystery of the World to Come in my comment on "I kill, and I bring to life" [32:39]. your days is the antecedent of the clause, i.e., that which will go well with you. All the scholars of antiquity believed that the First Commandment is "I am…" [: 6] (even though it raises the question, why would one utter two commandments directly, and then stop?). I have already offered an explanation of the Ten Commandments that conforms to their belief. In my opinion, though, "I am…" is not one of the Ten Commandments. Rather, it introduces the Commander, and provides a basis for all the other Commandments, as I have already explained.

ובצווי כבד, כאשר צוך – כאשר פירשתי (ראב״ע דברים ה׳:י״א). ולמען יטב לך – יש אומרים: רמז לעולם הבא, וסוד עולם הבא ארמזנו בפסוק אני אמית ואחיה (ראב״ע דברים ל״ב:ל״ט). ימיך – ובאר שיהיו טובים.

Ibn Ezra Devarim 32:39אבן עזרא דברים ל״ב:ל״ט

I, I Either a mere stylistic repetition, as in "I, I" [Isaiah 51:12], or, more correctly, "I am I", meaning, I am the same One — I have not changed. There is no other actor working with Him — I am the One Who has brought death to Israel, and I am also the One Who shall bring life to them. And just as they did not escape from Me, so, too, there will be none to save you from My hand — i.e., you, too, are in My hands, until I shall have done you justice. Many say [Pesaḥim 68a] that this is the verse from which we learn the doctrine of the resurrection of the dead, since the verse first says I slay, and then says I bring life (as in "God kills and gives life" [I Samuel 2:6], as evidenced by the subsequent statement that God "lowers to the grave, and raises up" [I Samuel 2:6]). Others [Breshit Rabba on Genesis 9:5] have said that the doctrine is derived from the verse "Surely your blood of your souls" [Genesis 9:5] [because the prohibition of suicide that is derived from the verse would be meaningless without an afterlife — Translator], or from "It will be our privilege" [6:25] or [Qiddushin 40a] from "For He is your life" — in this world — "and your longevity" — in the World to Come [30:20], or [Qiddushin 39b] from "that it may be well with you" [5:16] [see also Sanhedrin 90b — Translator]. Hai Gaon, of blessed memory, has said that Scripture did not need to explain the doctrine of the World to Come, because it has been transmitted to us through tradition. My opinion is that the Torah was given to everyone, not to the lone individual, and that not one man in a thousand can comprehend the doctrine of the World to Come, on account of its profundity. To understand the reward of the World to Come requires an understanding of the nature of the soul. It comes about in return for one's "service of the heart", the service of which is to contemplate the works of God, for they are the ladder by means of which one ascends to the level of knowledge of God, the ultimate goal. Moreover, the Torah has provided, for the discerning, the illustration of the "Tree of Life" [cf. comment on Genesis 3:24], through which the Cherubim [Genesis 3:24] receive the power of immortality. Whoever eats of the Tree of Life will live forever, like the ministering angels [cf. Genesis 3:22]. Similarly, in the forty-ninth Psalm, there is the mysterious passage, "But God will redeem my soul from the power of the grave, for He will take me" [Psalms 49:16], and also, "afterward, You will take me into honor" [Psalms 73:24]. Both passages employ the verb "to take", just as is used to describe Ḥ ɐ nokh [Genesis 5:24] and Elijah [II Kings 2:10]. The discerning will understand how the Psalmist can say "their soul's redemption is too costly" [Psalms 49:9] and then say later "He will redeem my soul" [Psalms 49:16].

אני אני – פעמים, כמו: אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיהו נ״א:י״ב). או: כי אני אני הוא – לא אשנה, והוא הנכון. כי אין עמו פועל, אני הוא שהמתי את ישראל, ואני אחיה אותם. והנה הם לא נצלו, ואין מציל אותם גם אתם מידי – עד עשיתי המשפט בכם. ורבים אמרו: כי מזה הכתוב נלמוד חיי העולם הבא. והעד, שאמר בתחלה: אמית, ואחר כן: אחיה. וכן: י״י ממית ומחיה (שמואל א ב׳:ו׳). והעד: י״י מוריד שאול ויעל (שמואל א ב׳:ו׳). ואחרים אמרו: מפסוק ואך את דמכם לנפשותיכם (בראשית ט׳:ה׳). גם: וצדקה תהיה לנו (דברים ו׳:כ״ה), כי הוא חייך – בעולם הזה, ואורך ימיך – בעולם הבא (דברים ל׳:כ׳), למען ייטב לך (דברים ה׳:ט״ו). ורבינו בחיי אמר: לא הוצרך הכתוב לפרש חיי העולם הבא, כי היה ידוע בהעתקה. ולפי דעתי: שהתורה ניתנה לכל, ולא לאחד לבדו. ודבר העולם הבא לא יביננו כל אדם, כי עמוק הוא. ושכר הבא תלוי בדבר הנשמה, והנה הוא חלף עבודת הלב, ועבודתו להתבונן מעשי השם, כי הם הסלם לעלות בו אל מעלה דעת השם, שהוא העיקר. והנה גם התורה ביארה למשכיל דבר עץ החיים, והנה יש כח לנצח הכרובים, והאוכל מעץ החיים וחי לעולם כמלאכי השם. וכן במזמור לבני קרח, שמעו זאת כל העמים (תהלים מ״ט:ב׳). והסוד: אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה (תהלים מ״ט:ט״ז), וכן: ואחר כבוד תקחני (תהלים ע״ג:כ״ד). והנה עם שניהם לקיחה, כאשר עם דבר חנוך ואליהו. ואחר שאמר: ויקר פדיון נפשם (תהלים מ״ט:ט׳), איך אמר: יפדה נפשי. והמשכיל יבין.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 7:10ר׳ יוסף בכור שור דברים ז׳:י׳

ומשלם לשונאיו – תירגם אונקלוס שמשלם להם טוב שעושים בעולם הזה, כדי לטורדן לעולם הבא. וכן אמר דוד: בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד (תהלים צ״ב:ח׳). ויש לפרש, דהכי קאמר: בזכות הצדיקים הוא גומל חסדים לבניהם לאלף דור, אבל חובת הרשעים משלם להם על פניהם, ואינו נפרע מבניהם אלא אם כן חוטאים גם הם, דלא ימותו בנים על אבות.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 22:7ר׳ יוסף בכור שור דברים כ״ב:ז׳

שלח – אפילו מאה פעמים (משנה חולין י״ב:ג׳). תשלח – דאפילו לדבר מצוה הוא צריך לה, תשלח – מכל מקום (בבלי חולין קמ״א.). אבל אם חזרה לאחר שנסתלקו האפרוחים או הב{י}צים, שוב אינו צריך לשלח. ואם עבר ולקחה כשהיא על האפרוחים או על הביצים, איכא למאן דאמר משלח ואינו לוקה, ואיכא למאן דאמר לוקה ואינו משלח (משנה חולין י״ב:ד׳). למען – דבר זה, ייטב לך והארכת ימים – בכל מצוה שיש בה חסרון כיס, שיפסיד האם, דרך הכתוב לומר: למען יברכך (דברים ט״ו:י׳), למען ייטב לך – כלומר: לא יקשה בעיניך כי השכר מרובה מן ההפסד.

Rambam Commentary on the Mishna Peah 1:1רמב״ם פירוש המשנה פאה א׳:א׳

וענין מה שאמר אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו מה שאומר לך כי המצות כולן נחלקין בתחלה על שני חלקים החלק האחד במצות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקדוש ברוך הוא כגון ציצית ותפילין ושבת ועכו״ם והחלק השני במצות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם כגון אזהרה על הגניבה והאונאה והאיבה והנטירה וכגון הצווי באהבת איש את חבירו ושלא יסית אדם להזיק לחבירו ואל יעמוד על דם רעהו וכבוד אבות והחכמים שהם אבות והכל כשיעשה האדם המצות המיוחדות לנפשו מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב״ה עליה לעוה״ב כמו שנבאר בפ׳ חלק וכשיעשה האדם המצות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה לעוה״ב לפי שעשה המצות וימצא טובה בעוה״ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם כי כשינהג מנהג הזה ינהגו אחרים כמנהגו יקבל כמו כן שכר מהענין ההוא וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות בגמ״ח ושים לבך עליהם כי כן תמצאם שהרי הלל הזקן (שבת פ״ב דף לא.) כשאמר לו הנכרי למדני תורה על רגל אחד אמר לו דעלך ביש לחברך לא תעביד וכשתחקור על הענין הזה תמצא ת״ת שקול כנגד הכל כי בת״ת יזכה האדם לכל זה כמו שבארנו בתחלת דברינו שהתלמוד מביא לידי מעשה.

Rambam Commentary on the Mishna Sanhedrin 10:1רמב״ם פירוש המשנה סנהדרין י׳:א׳

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כו׳: ראיתי לדבר בכאן בעיקרים רבים באמונה גדולים ונכבדים עד מאד. הוי יודע כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצות שצונו בהם הש״י ע״י משה רבינו ע״ה וברעה שתמצא אותו כשיעבור עליהם מחלוקות רבות מאד לפי השתנות שכליהם ונשתבשו בהם הסברות שבוש גדול עד שכמעט לא תמצא בשום פנים אדם שנתבאר לו דבר זה ולא תמצא בו דבר מוחלט לשום אדם אלא בשבוש גדול... ואתה המעיין בספר זה תבין זה המשל שאני ממשל לך ואז תכין לבך ותשמע דברי בכל זה: שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלמות אלא שהוא למעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב ולא מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש ובזה הוא קורא ומשתדל לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה וטוב הרבה בלא ספק ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו והוא אגוז אחד או חתיכה דבש וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו... ועל למוד כזה אומרים חכמים שלא לשמה כלומר שיעשה המצות וילמוד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר והזהירו החכמים על זה ואמרו [אבות פ״ד מ״ה] לא תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בה והם רומזין למה שבארתי לך שאין לשום תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם ולא להרויח ממון ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד. וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה ואסור לאדם השלם שיאמר כשאעשה אלה המצות שהם המדות הטובות ואתרחק מן העבירות שהם המדות הרעות שצוה השם יתברך שלא לעשותה מה הוא הגמול שאקבל על זה לפי שזה כמו מה שיאמר הנער כשאני קורא זה מה יתנו לי והם אומרים לו דבר פלוני לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו שאינו מבין זה השיעור והוא מבקש לתכלית תכלית אחר אנו משיבים לו כסכלתו כמו שנאמר ענה כסיל כאולתו (משלי כ״ו:ה׳) וכבר הזהירו חכמים על זה ג״כ כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצוה בשביל דבר מן הדברים והוא מה שאמר האיש השלם המשיג אמתת הענינים [שם פ״א מ״ג] אנטיגנוס איש סוכו אמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ואמנם ר״ל בזה שיאמין באמת לעצם האמת וזהו הענין שקוראין אותו עובד מאהבה ואמרו ז״ל א) במצותיו חפץ מאד אמר ר׳ אליעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו וכמה היא מבוארת והיא ראיה ברורה על מה שקדם לנו מן המאמר. וגדול מזה מה שאמרו בספרי ב) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רב בשביל שאקבל שכר לעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה׳ אלהיך כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה... לפי שאנחנו בעולם הגופני ולפיכך אין אנו משיגים אלא תענוגיו הגרועים הנפסקים אבל התענוגים הנפשיים הם תמידים עומדים לעד אינם נפסקים ואין ביניהם ובין אלו התענוגים יחס ולא קורבה בשום פנים... הם בתענוג תמידי שאינו נפסק ואין תענוג גופני אצלם ואינם משיגין אותו לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהם מה שאנו משיגין אותו וכמו כן אנחנו כשיזדכך ממנו מי שיזדכך ויעלה לאותם מעלה אחר מותו אינו משיג התענוגים הגופנים ואינו רוצה בהם...  והוא העוה״ב שנפשותנו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילות הגופנים העליונים או יותר ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יסופר ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג אלא כמו שאמר ט) הנביא ע״ה כשנפלאו בעיניו גדולת הטוב ההוא ומעלתו אמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכן אמרו ע״ה י) העוה״ב אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה. רוצה לומר באמרו ועטרותיהם בראשיהם השארות הנפש בקיום המושכל להם והוא הבורא יתברך והיות הוא רוצה לומר המושכל והוא דבר אחד כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים בדרכים יארך ביאורם בכאן. ואמרו ונהנים מזיו שכינה רצוני לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמתת הבורא יתברך כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים במה שהם משיגים ויודעים ממציאותו. הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל החברה העליונה הזאת ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת וקיום הנפש כמו שבארנו עד אין סוף בקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה לפי שהשיגה אותו כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים וזה הוא טוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ בדבר הנפסק וזה שאמר כ) למען ייטב לך והארכת ימים לעולם שכולו ארוך. והרעה השלמה והנקמה הגדולה הוא שתכרת הנפש ותאבד ושלא תהיה חיה וקיימת והוא הכרת הכתוב בתורה כמו הכרת תכרת הנפש ההיא ואמרו ז״ל ל) הכרת בעוה״ז תכרת בעולם הבא ונאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנה כל מה שבחר והרגיל בתענוגי הגוף ומאס באמת ואהב השקר נכרת מאותה מעלה וישאר חומר נכרת וכבר ביאר הנביא ע״ה שהעולם הבא אינו מושג בחושים הגופניים וזהו שנאמר עין לא ראתה אלהים זולתך ואמרו מ) בפי׳ זה כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העוה״ב עין לא ראתה אלהים זולתך. אמנם היעודים הטובים והנקמות והרעות הכתובות בתורה ענינם הוא מה שאספר לך והוא זה כי הוא אומר לך אם תעשה המצות האלה אסייע לך על עשייתם והשלמות בהם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כלם לפי שהאדם אי אפשר לעשות לו המצות לא כשהוא חולה ורעב או צמא ולא בשעת מלחמה ומצור ולכן יעד שיסורו כל אלה הענינים ושיהו בריאים ושקטים עד שתושלם להם הידיעה ויזכו לחיי העוה״ב. הנה כי אין תכלית שכר עשיית התורה באלה הדברים כלם וכמו כן אם עברו על התורה יהיה עונשם שיארעו להם אותם הרעות כלם עד שלא יוכלו לעשות מצוה וכמו שנאמר תחת אשר לא עבדת. וכשתתבונן בזה התבוננות שלימה תמצא כאלו הוא אומר לך אם עשית קצת מצות מאהבה והשתדלות אעזרך לעשותם כלם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי אביא לך מונעים ימנעוך מעשותם כלם עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום בעוה״ב וזהו ענין אמרם ז״ל שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.... אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל ויהי אותו המלך גדול מאד ובית מלכותו בציון יגדל שמו וזכרו יהיה מלא הגוים יותר מן המלך שלמה וישלימו אתו כל האומות ויעבדוהו כל הארצות לצדקו הגדול ולנפלאות שיהא על ידו וכל מי שיקום עליו יאבדהו השם יתעלה וימסור אותו בידו וכל פסוקי המקרא מעידין על הצלחתו והצלחתנו עמו ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה אלא שהמלכות תחזור לישראל וזהו לשון החכמים א) אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד ויהיו בימיו עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם אבל באותם הימים יהיה נקל מאד על בני האדם למצוא מחייתם עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדול וזהו שאמרו ב) עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת לפי שבני אדם אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל והראיה על זה מה שנא׳ ובני נכר אכריכם וכורמיכם להודיע שיש שם זרע וקציר ולכן קצף החכם הזה שאמר המאמר הזה על תלמידו ג) כשלא הבין דברו וחשב שהוא על פשוטו והשיבו כפי השגתו ולא היתה אותה התשובה תשובה האמיתית והראיה על שלא השיב לו על אמיתתו מה שהביא ראיה אל תען כסיל כאולתו. והתועלת הגדול אשר תהיה באותם הימים הוא שננוח משעבוד מלכיות שהוא מונע אותנו מעשיית המצות כלם ותרבה החכמה כמו שנאמר כי מלאה הארץ דעה וישבתו המלחמות כמו שנאמר ולא ישאו גוי אל גוי חרב ויהיה נמצא בימים ההם שלימות רב ונזכה בו לחיי העוה״ב והמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו ובן בנו וכבר ביאר הנביא את מיתתו לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט ויאריך מלכותו ימים רבים עד מאד ויארכו חיי בני האדם גם כן לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם ואין לתמוה שתתקיים מלכותו אלפים מן השנים לפי שהחכמים אמרו כי הקיבוץ הטוב כשיתקבץ לא במהרה יפרד. ואין אנו מתאוים ומקוים לימות המשיח לרוב התבואות והעושר ולא שנרכב על סוסים ולא לשתות יין במיני הזמר כמו שמחשבין מבולבלי הדעת. אבל התאוו הנביאים והחסידים ימות המשיח ורבתה תשוקתם אליו. למה שיהיה בו מקבוץ הצדיקים והנהגת הטובה והחכמה וצדק המלך ורוב יושרו והפלגת חכמתו וקרבותו אל האלהים כמו שנא׳ (תהלים ב) ה׳ אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך ועשיית כל מצות תורת משה רבינו ע״ה מאין התרשלות ועצלה ולא אונס כמו שנא׳ (ירמיה לא) ולא ילמדו עוד איש ד) (אל אחיו ואיש אל רעהו) לאמר דעו את ה׳ כי כלם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם וגו׳ ונתתי את תורתי בלבם וגו׳ והסירותי את לב האבן מבשרכם והרבה מאלו הפסוקים בזה הענין... וממה שצריך שנזכור בכאן והוא הראוי מכל מקומות שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות... היסוד העשירי כי הוא הש״י יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם לא כדעת מי שאמר עזב ה׳ את הארץ אלא כמו שנאמר (ירמיה לב) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו׳ וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וגו׳ (בראשית ו) ונאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה (שם יח) זהו מורה על היסוד העשירי הזה: היסוד אחד עשר כי הוא הש״י נותן שכר למי שעושה מצות התורה ויעניש למי שעובר על אזהרותיה וכי השכר הגדול העולם הבא והעונש החזק הכרת וכבר אמרנו בזה הענין מה שיספיק והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנא׳ (שמות לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא והשיב לו הש״י מי אשר חטא לי אמחנו מספרי ראיה שיודע העובר והחוטא לתת שכר לזה ועונש לזה: היסוד שנים עשר ימות המשיח והוא להאמין ולאמת שיבא ולא יחשב שיתאחר אם יתמהמה חכה לו ולא ישים לו זמן ולא יעשה. לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו וחכמים אומרים א) תפח רוחן של מחשבי קצין ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו ע״ה עד מלאכי ע״ה ומי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש״י ובדברי נביאיו: היסוד שלשה עשר תחיית המתים וכבר בארנוה וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כלם ונתברר בה אמונתו בהם הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה הש״י איש לחבירו מן האהבה והאחוה ואפי׳ עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע הוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעוה״ב והוא מפושעי ישראל וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות ומצוה לשונאו ולאבדו ועליו נאמר (תהלי׳ קלט) הלא משנאך ה׳ אשנא.

Rambam Commentary on the Mishna Avot 1:3רמב״ם פירוש המשנה אבות א׳:ג׳

פרס יקרא הגמול אשר יגמל האדם ממי שאין לו טובה עליו אבל יעשה זה על דרך החסד והחנינה כמו שיאמר אדם לעבדו או לבנו הקטן או לאשתו עשה לי כך וכך ואתן לך דינר או שנים זהו ההפרש אשר בין פרס לשכר כי השכר הוא שינתן בדין ואמר זה החסיד שאתם לא תעבדו הש״י ע״מ שייטיב לכם ויגמלכם חסד ותקוו לגמול ותעבדוהו בעבורו ואמנם עבדוהו כעבדים שאינם מקוים להטבה ולא לגמילות חסד רצה בזה שיהו עובדין מאהבה כמו שאמרנו בפרק י׳ מסנהדרין ועם כל זה לא פטרן מן היראה ואמר עם היותכם עובדים מאהבה לא תניחו היראה לגמרי ויהי מורא שמים עליכם כי כבר בא בתורה המצוה ביראה והוא אמרו את ה׳ אלהיך תירא ואמרו החכמים עבוד מאהבה עבוד מיראה ואמרו האוהב לא ישכח דבר ממה שצוה לעשותו והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו כי ליראה מבוא גדול במצות לא תעשה וכ״ש במצות השמעיות והיו לזה החכם שני תלמידים שם האחד צדוק ושם השני ביתוס וכאשר שמעו שאמר זה המאמר יצאו מלפניו ואמר האחד לחברו הנה הרב אמר בפירוש שאין לאדם לא גמול ולא עונש ואין תקוה כלל כי לא הבינו כונתו וסמך האחד מהן ידי חברו ויצאו מן הכלל והניחו התורה. התחברה לאחד כת אחת ולחברו כת אחרת וקראום החכמים צדוקים וביתוסים וכאשר לא היו יכולים לקבץ הקהלות לפי מה שהגיע להם מן האמונה שזאת האמונה הרעה תפריד הנקבצים כ״ש שלא תקבץ הנפרדים נטו להאמין הדבר שלא יכלו לכזבו אצל ההמון שאילו היו מוציאין אותו מפיהם היו הורגין אותם ר״ל דברי תורה ואמר כל אחד לסיעתו שהוא מאמין בתורה וחלק על הקבלה שאינה אמתית וזה לפטור עצמם מן המצות המקובלות והגזרות והתקנות אחר שלא יכלו לדחות הכל הכתוב והמקובל ועוד שהתרחב להם הדרך לפירוש כי לאחר ששב הפי׳ בבחירתם היה יכול להקל במה שירצה ולהכביד במה שירצה כפי כונתו אחר שאינו מאמין כלל בעיקר ואמנם בקשו דברים המקובלים אל קצת בני אדם לבד ומאז יצאו אלו הכתות רעות ויקראו באלו הארצות ר״ל מצרים קראים ושמותם אצל החכמים צדוקים ובייתוסים והם אשר התחילו להשיב על הקבלה ולפרש כל הפסוקים כפי מה שיראה להם מבלתי שישמעו לחכם כלל הפך אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.

Rambam Hilkhot Teshuvah 8:1-3רמב"ם הלכות תשובה ח׳:א׳-ג׳

(א) הַטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵן הַחַיִּים שֶׁאֵין עִמָּהֶן מָוֶת, וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים״ (דברים כב,ז); מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: ״לְמַעַן יִיטַב לָךְ״ לָעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, ״וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים״ לָעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ, וְזֶה הוּא הָעוֹלָם הַבָּא. שְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא שֶׁיִּזְכּוּ לְנֹעַם זֶה וְיִהְיוּ בְּטוֹבָה זוֹ, וּפִרְעוֹן הָרְשָׁעִים הוּא שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לְחַיִּים אֵלּוּ, אֶלָּא יִכָּרְתוּ וְיָמוּתוּ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְחַיִּים אֵלּוּ, הוּא הַמֵּת שֶׁאֵינוֹ חָיֶה לְעוֹלָם, אֶלָּא נִכְרָת בְּרִשְׁעוֹ וְאוֹבֵד כַּבְּהֵמָה. וְזֶה הוּא הַכָּרֵת הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״ (במדבר טו,לא); מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: ״הִכָּרֵת״ בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״תִּכָּרֵת״ לָעוֹלָם הַבָּא. כְּלוֹמַר שֶׁאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ שֶׁפָּרְשָׁה מִן הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינָהּ זוֹכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא גַּם מִן הָעוֹלָם הַבָּא נִכְרְתָה. (ב) הָעוֹלָם הַבָּא - אֵין בּוֹ גּוּף וּגְוִיָּה, אֶלָּא נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים בִּלְבַד בְּלֹא גּוּף, כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ גְּוִיּוֹת - אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא דָּבָר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁגּוּפוֹת בְּנֵי הָאָדָם צְרִיכִין לָהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא יֶאֱרַע בּוֹ דָּבָר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁמְּאָרְעִין לַגּוּפוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּגוֹן יְשִׁיבָה וַעֲמִידָה וְשֵׁנָה וּמִיתָה וְעֶצֶב וּשְׂחוֹק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים: הָעוֹלָם הַבָּא - אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה וְלֹא תַּשְׁמִישׁ, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. הֲרֵי נִתְבָּרֵר לְךָ שֶׁאֵין שָׁם גּוּף, לְפִי שֶׁאֵין שָׁם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ ׳צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין׳ - עַל דֶּרֶךְ הַחִידָה, כְּלוֹמַר: נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים מְצוּיִין שָׁם בְּלֹא עָמָל וְלֹא יֶגַע. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרוּ ׳עַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן׳, כְּלוֹמַר: דֵּעָה שֶׁיָּדְעוּ, שֶׁבִּגְלָלָהּ זָכוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, מְצוּיָה עִמָּהֶן, וְהִיא הָעֲטָרָה שֶׁלָּהֶן, כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה: ״בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ״ (שיר השירים ג,יא). וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם״ (ישעיה לה,י; נא,יא), וְאֵין הַשִּׂמְחָה גּוּף כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ עַל הָרֹאשׁ. כָּךְ ׳עֲטָרָה׳ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כָּאן - הִיא הַדֵּעָה. וּמַהוּ זֶה שֶׁאָמְרוּ ׳וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה׳? שֶׁיּוֹדְעִין וּמַשִּׂיגִין מֵאֲמִתַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שֶּׁאֵינָן יוֹדְעִין וְהֵן בַּגּוּף הָאָפֵל הַשָּׁפֵל. (ג) כָּל ׳נֶפֶשׁ׳ הָאֲמוּרָה בְּעִנְיָן זֶה - אֵינָהּ הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא צְרִיכָה לַגּוּף, אֶלָּא צוּרַת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִשִּׂיגָה הַבּוֹרֵא כְּפִי כֹּחָהּ, וְהִשִּׂיגָה הַדֵּעוֹת הַנִּפְרָדוֹת וּשְׁאָר הַמַּעֲשִׂים. וְהִיא הַ׳צּוּרָה׳ שֶׁבֵּאַרְנוּ עִנְיָנָהּ בְּפֶרֶק רְבִיעִי מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה (הלכות ח-ט) - הִיא הַנִּקְרֵאת ׳נֶפֶשׁ׳ בְּעִנְיָן זֶה. חַיִּים אֵלּוּ, לְפִי שֶׁאֵין עִמָּהֶן מָוֶת, שֶׁאֵין הַמָּוֶת אֶלָּא מִמְּאֹרְעוֹת הַגּוּף, וְאֵין שָׁם גּוּף, נִקְרְאוּ ׳צְרוֹר הַחַיִּים׳, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״ (שמואל א כה,כט). וְזֶה הוּא הַשָּׂכָר שֶׁאֵין שָׂכָר לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ, וְהַטּוֹבָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ טוֹבָה, וְהִיא שֶׁהִתְאַוּוּ לָהּ כָּל הַנְּבִיאִים.

Rambam Hilkhot Teshuvah 8:5-8רמב"ם הלכות תשובה ח׳:ה׳-ח׳

(ה) הַנְּקָמָה שֶׁאֵין נְקָמָה גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה - שֶׁתִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ וְלֹא תִּזְכֶּה לְאוֹתָן הַחַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָה בָהּ״ (במדבר טו,לא). וְזֶה הָאָבְדָן הוּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ הַנְּבִיאִים דֶּרֶךְ מָשָׁל ״בְּאֵר שַׁחַת״ (תהלים נה,כד), וַ״אֲבַדּוֹן״ (שם פח,יב ועוד), וְ״תָפְתֶּה״ (ישעיה ל,לג), וַ״עֲלוּקָה״ (משלי ל,טו), וְכָל לְשׁוֹן כְּלָיָה וְהַשְׁחָתָה קוֹרְאִין לוֹ, לְפִי שֶׁהִיא הַכְּלָיָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ תְּקוּמָה לְעוֹלָם, וְהַהֶפְסֵד שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר לְעוֹלָם. (ו) שֶׁמָּא תֵּקַל בְּעֵינֶיךָ טוֹבָה זוֹ, וּתְדַמֶּה שֶׁאֵין שְׂכַר הַמִּצְווֹת וַהֲוָיַת הָאָדָם שָׁלֵם בְּדַרְכֵי הָאֱמֶת אֶלָּא לִהְיוֹתוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מַאֲכָלוֹת טוֹבוֹת, וּבוֹעֵל צוּרוֹת נָאוֹת, וְלוֹבֵשׁ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וְרִקְמָה, וְשׁוֹכֵן בְּאָהֳלֵי שֵׁן, וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב, וּדְבָרִים הַדּוֹמִים לָאֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁמְּדַמִּין אֵלּוּ הָעַרְבִיִּים הַטִּפְּשִׁים הָאֱוִילִים הַשְּׁטוּפִים בְּזִמָּה - אֲבָל הַחֲכָמִים וּבַעֲלֵי דֵּעָה יֵדְעוּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ דִּבְרֵי הֲבַאי וְהֶבֶל הֵן, וְאֵין בָּהֶם תּוֹחֶלֶת, וְאֵינָהּ טוֹבָה גְּדוֹלָה אֶצְלֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ בַּעֲלֵי גּוּף וּגְוִיָּה. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ - צָרְכֵי הַגּוּף הֵן, וְאֵין הַנֶּפֶשׁ מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמַּדְתָּן אֶלָּא מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַגּוּף, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא חֶפְצוֹ וְיַעֲמֹד עַל בֻּרְיוֹ; וּבִזְמַן שֶׁאֵין שָׁם גּוּף - נִמְצְאוּ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּטֵלִין. הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁתִּהְיֶה בָּהּ הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַבָּא - אֵין שָׁם דֶּרֶךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהַשִּׂיגָהּ בָּהּ וְלֵידַע אוֹתָהּ, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא טוֹבַת הַגּוּף, וְלָהּ אָנוּ מִתְאַוִּין; אֲבָל אוֹתָהּ הַטּוֹבָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹד, וְאֵין לָהּ עֵרֶךְ בַּטּוֹבוֹת שֶׁלָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא דֶּרֶךְ מָשָׁל. אֲבָל בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת, שֶׁנַּעֲרֹךְ טוֹבוֹת הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הַבָּא כְּמוֹ טוֹבַת הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמַאֲכָל וּבְמַשְׁקֶה - אֵינוֹ כֵּן; אֶלָּא אוֹתָהּ הַטּוֹבָה גְּדוֹלָה עַד אֵין חֵקֶר, וְאֵין עֵרֶךְ וְאֵין דִּמְיוֹן. הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד: ״מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ״ (תהלים לא,כ). (ז) וְכַמָּה הָמָה דָּוִד וְהִתְאַוָּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יי בְּאֶרֶץ חַיִּים״ (שם כז,יג). כְּבָר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁטּוֹבַת הָעוֹלָם הַבָּא - אֵין כֹּחַ בָּאָדָם לְהַשִּׂיגָהּ עַל בֻּרְיָהּ, וְאֵין יוֹדֵעַ גָּדְלָהּ וְיָפְיָהּ וְעָצְמָהּ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ; וְשֶׁכָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁמִּתְנַבְּאִין בָּהֶן הַנְּבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל - אֵינָן אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁלַּגּוּף, שֶׁנֶּהֱנִין בָּהֶן יִשְׂרָאֵל בִּימוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, בִּזְמַן שֶׁתַּחֲזֹר הַמֶּמְשָׁלָה לְיִשְׂרָאֵל. אֲבָל טוֹבַת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא - אֵין לָהּ עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן, וְלֹא דִּמּוּהָ הַנְּבִיאִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ אוֹתָהּ בַּדִּמְיוֹן. הוּא שֶׁיְּשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר: ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ״ (ישעיה סד,ג). כְּלוֹמַר: הַטּוֹבָה שֶׁלֹּא רָאֲתָה אוֹתָהּ עֵין נָבִיא, אֶלָּא עָשָׂה אוֹתָהּ הָאֱלֹהִים לָאָדָם שֶׁמְּחַכֶּה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּן לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא - ״עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ״. (ח) זֶה שֶׁקָּרְאוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים ׳הָעוֹלָם הַבָּא׳ - לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי עַתָּה, וְזֶה הָעוֹלָם אוֹבֵד וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא אוֹתוֹ הָעוֹלָם; אֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא הֲרֵי הוּא מָצוּי וְעוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ״ (תהלים לא,כ). וְלֹא קְרָאוּהוּ ׳הָעוֹלָם הַבָּא׳, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָן הַחַיִּים בָּאִין לוֹ לָאָדָם אַחַר חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאָנוּ קַיָּמִין בּוֹ בְּגוּף וָנֶפֶשׁ, וְזֶה הוּא הַנִּמְצָא לְכָל אָדָם בָּרִאשׁוֹנָה.

Rambam Hilkhot Teshuvah 9רמב"ם הלכות תשובה ט׳

(הקדמה) (א) מֵאַחַר שֶׁנּוֹדַע שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁלַּמִּצְווֹת, וְהַטּוֹבָה שֶׁנִּזְכֶּה לָהּ אִם שָׁמַרְנוּ דֶּרֶךְ יי הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה, הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים״ (דברים כב,ז), וְהַנְּקָמָה שֶׁנּוֹקְמִין מִן הָרְשָׁעִים שֶׁעָזְבוּ אָרְחוֹת הַצֶּדֶק הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה הִיא הַכָּרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא עֲוֹנָה בָהּ״ (במדבר טו,לא) - מַה הוּא זֶה שֶׁכָּתוּב בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ: אִם תִּשְׁמְעוּ יַגִּיעַ לָכֶם, וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ יִקְרָא אֶתְכֶם, וְכָל אוֹתָן הַדְּבָרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּגוֹן שֹׂבַע וְרָעָב, וּמִלְחָמָה וְשָׁלוֹם, וּמַלְכוּת וְשִׁפְלוּת, וִישִׁיבַת הָאָרֶץ וְגָלוּת, וְהַצְלָחַת מַעֲשֶׂה וְהֶפְסֵדוֹ, וּשְׁאָר כָּל דִּבְרֵי הַבְּרִית? כָּל אוֹתָן הַדְּבָרִים אֱמֶת הָיוּ וְיִהְיוּ. וּבִזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹשִׂין כָּל מִצְווֹת הַתּוֹרָה - יַגִּיעוּ אֵלֵינוּ טוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה כֻּלָּן; וּבִזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹבְרִין עֲלֵיהֶן - תִּקְרָא אוֹתָנוּ הָרָעוֹת הַכְּתוּבוֹת. וְאַף עַל פִּי כֵן, אֵין אוֹתָן הַטּוֹבוֹת הֵן סוֹף מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁלַּמִּצְווֹת, וְלֹא אוֹתָן הָרָעוֹת הֵן סוֹף הַנְּקָמָה שֶׁנּוֹקְמִין מֵעוֹבֵר עַל כָּל הַמִּצְווֹת, אֶלָּא כָּךְ הוּא הֶצֵּעַ הַדְּבָרִים: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָנוּ תּוֹרָה זוֹ, ׳עֵץ חַיִּים׳, וְכָל הָעוֹשֶׂה כָּל הַכָּתוּב בָּהּ וְיוֹדְעוֹ דֵּעָה גְּמוּרָה נְכוֹנָה - זוֹכֶה בָּהּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא; וּלְפִי גֹּדֶל מַעֲשָׂיו וְגֹדֶל חָכְמָתוֹ הוּא זוֹכֶה. וְהִבְטִיחָנוּ בַּתּוֹרָה שֶׁאִם נַעֲשֶׂה אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה וּבְטוֹבַת נֶפֶשׁ, וְנֶהְגֶּה בְּחָכְמָתָהּ תָּמִיד - שֶׁיָּסִיר מִמֶּנּוּ כָּל הַדְּבָרִים הַמּוֹנְעִין אוֹתָנוּ מִלַּעֲשׂוֹתָהּ, כְּגוֹן חֹלִי וּמִלְחָמָה וְרָעָב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְיַשְׁפִּיעַ לָנוּ כָּל הַטּוֹבוֹת הַמְּחַזְּקִים אֶת יָדֵינוּ לַעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹרָה, כְּגוֹן שֹׂבַע וְשָׁלוֹם, וּרְבוֹת כֶּסֶף וְזָהָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא נַעֲסֹק כָּל יָמֵינוּ בִּדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן, אֶלָּא נֵשֵׁב פְּנוּיִין לִלְמֹד בַּחָכְמָה וְלַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּתּוֹרָה, אַחַר שֶׁהִבְטִיחַ בְּטוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה: ״וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ...״ (דברים ו,כה). וְכֵן הוֹדִיעָנוּ בַּתּוֹרָה, שֶׁאִם נַעֲזֹב הַתּוֹרָה מִדַּעְתֵּנוּ וְנַעֲסֹק בְּהַבְלֵי הַזְּמַן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט״ (שם לב,טו) - שֶׁדַּיַּן הָאֱמֶת יָסִיר מִן הָעוֹזְבִים כָּל טוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן חִזְּקוּ יְדֵיהֶן לִבְעֹט, וּמֵבִיא עֲלֵיהֶן כָּל הָרָעוֹת הַמּוֹנְעִין אוֹתָן מִלִּקְנוֹת הָעוֹלָם הַבָּא, כְּדֵי שֶׁיֹּאבְדוּ בְּרִשְׁעָן. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יי בָּךְ...״ (שם כח,מח), ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יי אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל״ (שם כח,מז). נִמְצָא פֵּרוּשׁ כָּל אוֹתָן הַבְּרָכוֹת וְהַקְּלָלוֹת עַל דֶּרֶךְ זוֹ; כְּלוֹמַר: אִם עֲבַדְתֶּם אֶת יי בְּשִׂמְחָה, וּשְׁמַרְתֶּם דַּרְכּוֹ - מַשְׁפִּיעַ לָכֶם הַבְּרָכוֹת הָאֵלּוּ, וּמַרְחִיק הַקְּלָלוֹת, עַד שֶׁתִּהְיוּ פְּנוּיִים לְהִתְחַכֵּם בַּתּוֹרָה וְלַעֲסֹק בָּהּ, כְּדֵי שֶׁתִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְיִיטַב לָךְ לָעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, וְתַאֲרִיךְ יָמִים לָעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ, וְנִמְצֵאתֶם זוֹכִין לִשְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת: לְחַיִּים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַמְּבִיאִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁאִם לֹא יִקְנֶה הֵנָּה חָכְמָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים - אֵין לוֹ בַּמֶּה יִזְכֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל...״ (קהלת ט,י). וְאִם עֲזַבְתֶּם אֶת יי, וּשְׁגִיתֶם בְּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּזְנוּת וְדוֹמֶה לָהֶן - מֵבִיא עֲלֵיכֶם כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלּוּ, וּמֵסִיר כָּל הַבְּרָכוֹת, עַד שֶׁיִּכְלוּ יְמֵיכֶם בְּבֶהָלָה וָפַחַד, וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לֵב פָּנוּי וְלֹא גּוּף שָׁלֵם לַעֲשׂוֹת הַמִּצְווֹת, כְּדֵי שֶׁתֹּאבְדוּ מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְנִמְצֵאתֶם שֶׁאִבַּדְתֶּם שְׁנֵי עוֹלָמוֹת; שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם טָרוּד בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּחֹלִי וּבְמִלְחָמָה וּרְעָבוֹן - אֵינוֹ מִתְעַסֵּק לֹא בַּחָכְמָה וְלֹא בַּמִּצְוָה, שֶׁבָּהֶן זוֹכִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. (ב) וּמִפְּנֵי זֶה הִתְאַוּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, נְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם, יְמוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ: כְּדֵי שֶׁיָּנוּחוּ מִמַּלְכוּת הָרִשְׁעָה שֶׁאֵינָהּ מַנַּחַת לָהֶן לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת כַּהֹגֶן, וְיִמְצְאוּ לָהֶם מַרְגּוֹעַ, וְיַרְבּוּ בַּחָכְמָה, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁבְּאוֹתָן הַיָּמִים תִּרְבֶּה הַדַּעַת וְהַחָכְמָה וְהָאֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יי״ (ישעיה יא,ט), וְנֶאֱמַר: ״וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו״ (ירמיה לא,לג), וְנֶאֱמַר: ״וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם״ (יחזקאל לו,כו). מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ שֶׁיַּעֲמֹד מִזֶּרַע דָּוִד - בַּעַל חָכְמָה יִהְיֶה יָתֵר מִשְּׁלֹמֹה, וְנָבִיא גָּדוֹל הוּא קָרוֹב מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, וּלְפִיכָךְ יְלַמֵּד כָּל הָעָם וְיוֹרֶה אוֹתָן דֶּרֶךְ יי, וְיָבוֹאוּ כָּל הַגּוֹיִים לְשָׁמְעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יי בְּרֹאשׁ הֶהָרִים״ (ישעיה ב,ב). וְסוֹף הַשָּׂכָר כֻּלּוֹ, וְהַטּוֹבָה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאֵין לָהּ הֶפְסֵק וְלֹא גֵּרָעוֹן - הוּא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה, וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ הוֹלֵךְ, אֶלָּא שֶׁהַמַּלְכוּת תַּחֲזֹר לְיִשְׂרָאֵל. וּכְבָר אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת בִּלְבַד.

Rambam Hilkhot Teshuvah 10:1-2רמב"ם הלכות תשובה י׳:א׳-ב׳

(א) אַל יֹאמַר אָדָם: הֲרֵינִי עוֹשֶׂה מִצְווֹת הַתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּחָכְמָתָהּ, כְּדֵי שֶׁאֲקַבֵּל הַבְּרָכוֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ אוֹ כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְאֶפְרֹשׁ מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה מֵהֶן, כְּדֵי שֶׁאֶנָּצֵל מִן הַקְּלָלוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶכָּרֵת מֵחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶת יי עַל דֶּרֶךְ זוֹ; שֶׁהָעוֹבֵד עַל דֶּרֶךְ זוֹ הוּא עוֹבֵד מִיִּרְאָה, וְאֵינָהּ מַעֲלַת הַנְּבִיאִים וְלֹא מַעֲלַת הַחֲכָמִים. וְאֵין עוֹבֵד אֶת יי עַל דֶּרֶךְ זוֹ אֶלָּא עַמֵּי הָאָרֶץ וְהַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים, שֶׁמְּחַנְּכִין אוֹתָן לַעֲבֹד מִיִּרְאָה, עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיַעַבְדוּ מֵאַהֲבָה. (ב) הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה - עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת וְהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחָכְמָה לֹא מִפְּנֵי דָּבָר בָּעוֹלָם, לֹא מִפְּנֵי יִרְאַת הָרָעָה וְלֹא כְּדֵי לִירַשׁ הַטּוֹבָה, אֶלָּא עוֹשֶׂה הָאֱמֶת מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֱמֶת, וְסוֹף הַטּוֹבָה לָבוֹא בִּכְלָל. וּמַעֲלָה זוֹ הִיא מַעֲלָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹד, וְאֵין כָּל חָכָם זוֹכֶה לָהּ. וְהִיא מַעֲלַת אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״אֹהֲבִי״ (ישעיה מא,ח), לְפִי שֶׁלֹּא עָבַד אֶלָּא מֵאַהֲבָה. וְהִיא הַמַּעֲלָה שֶׁצִּוָּנוּ בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ (דברים ו,ה). וּבִזְמַן שֶׁיֹּאהַב אֶת יי אַהֲבָה הָרְאוּיָה - מִיָּד יַעֲשֶׂה כָּל הַמִּצְווֹת מֵאַהֲבָה.

Rambam Hilkhot Teshuvah 10:4-5רמב"ם הלכות תשובה י׳:ד׳-ה׳

(ד) אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים: שֶׁמָּא תֹּאמַר: הֲרֵינִי לָמֵד תּוֹרָה בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה עָשִׁיר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַבִּי, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא - תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְאַהֲבָה אֶת יי״ (דברים יא,יג ועוד): כָּל שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂין, לֹא תַּעֲשׂוּ אֶלָּא מֵאַהֲבָה. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים: ״בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד״ (תהלים קיב,א) - ״בְּמִצְוֹתָיו״, וְלֹא בִּשְׂכַר מִצְווֹתָיו. וְכֵן הָיוּ גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים מְצַוִּין לִנְבוֹנֵי תַּלְמִידֵיהֶן וּמַשְׂכִּילֵיהֶן בְּיִחוּד: אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל טוֹבָה, אֶלָּא הֱיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְקַבֵּל כְּלוּם, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הָרַב - רָאוּי לְשַׁמְּשׁוֹ. כְּלוֹמַר: עִבְדוּ מֵאַהֲבָה. (ה) כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ עָדָיו פֻּרְעָנוּת - הֲרֵי זֶה עוֹסֵק בָּהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹסֵק בָּהּ לֹא לְיִרְאָה וְלֹא לְקַבֵּל שָׂכָר, אֶלָּא מִפְּנֵי אַהֲבַת אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ שֶׁצִּוָּה בָּהּ - הֲרֵי זֶה עוֹסֵק בָּהּ לִשְׁמָהּ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁמְּלַמְּדִין אֶת הַקְּטַנִּים וְאֶת הַנָּשִׁים וּכְלַל עַמֵּי הָאָרֶץ - אֵין מְלַמְּדִין אוֹתָן אֶלָּא לַעֲבֹד מִיִּרְאָה וּכְדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר, עַד שֶׁתִּרְבֶּה דַּעְתָּן וְיִתְחַכְּמוּ חָכְמָה יְתֵרָה, מְגַלִּין לָהֶן רָז זֶה מְעַט מְעַט, וּמַרְגִּילִין אוֹתָן לְעִנְיָן זֶה בְּנַחַת, עַד שֶׁיַּשִּׂיגוּהוּ וְיֵדָעוּהוּ, וְיַעַבְדוּ מֵאַהֲבָה.

Moreh Nevukhim 3:18מורה נבוכים ג׳:י״ח

HAVING shown in the preceding chapter that of all living beings mankind alone is directly under the control of Divine Providence, I will now add the following remarks: It is an established fact that species have no existence except in our own minds. Species and other classes are merely ideas formed in our minds, whilst everything in real existence is an individual object, or an aggregate of individual objects. This being granted, it must further be admitted that the result of the existing Divine influence, that reaches mankind through the human intellect, is identical with individual intellects really in existence, with which, e.g., Zeiḍ, Amr, Kaled and Bekr, are endowed. Hence it follows, in accordance with what I have mentioned in the preceding chapter, that the greater the share is which a person has obtained of this Divine influence, on account of both his physical predisposition and his training, the greater must also be the effect of Divine Providence upon him, for the action of Divine Providence is proportional to the endowment of intellect, as has been mentioned above. The relation of Divine Providence is therefore not the same to all men; the greater the human perfection a person has attained, the greater the benefit he derives from Divine Providence. This benefit is very great in the case of prophets, and varies according to the degree of their prophetic faculty: as it varies in the case of pious and good men according to their piety and uprightness. For it is the intensity of the Divine intellectual influence that has inspired the prophets, guided the good in their actions, and perfected the wisdom of the pious. In the same proportion as ignorant and disobedient persons are deficient in that Divine influence, their condition is inferior, and their rank equal to that of irrational beings: and they are "like unto the beasts" (Ps. 49:21). For this reason it was not only considered a light thing to slay them, but it was even directly commanded for the benefit of mankind. This belief that God provides for every individual human being in accordance with his merits is one of the fundamental principles on which the Law is founded. Consider how the action of Divine Providence is described in reference to every incident in the lives of the patriarchs, to their occupations, and even to their passions, and how God promised to direct His attention to them. Thus God said to Abraham, "I am thy shield" (Gen. 15:1); to Isaac, "I will be with thee, and I will bless thee" (ibid. 26:3); to Jacob, "I am with thee, and will keep thee" (ibid. 28:15); to [Moses] the chief of the Prophets, "Certainly I will be with thee, and this shall be a token unto thee" (Exod. 3:12); to Joshua, "As I was with Moses, so I shall be with thee" (Josh. 1:5). It is clear that in all these cases the action of Providence has been proportional to man's perfection. The following verse describes how Providence protects good and pious men, and abandons fools; "He Will keep the feet of his saints, and the wicked shall be silent in darkness; for by strength shall no man prevail" (1 Sam. 2:9). When we see that some men escape plagues and mishaps, whilst others perish by them, we must not attribute this to a difference in the properties of their bodies, or in their physical constitution, "for by strength shall no man prevail"; but it must be attributed to their different degrees of perfection, some approaching God, whilst others moving away from Him. Those who approach Him are best protected, and "He will keep the feet of his saints"; but those who keep far away from Him are left exposed to what may befall them; there is nothing that could protect them from what might happen; they are like those who walk in darkness, and are certain to stumble. The protection of the pious by Providence is also expressed in the following passages:--"He keepeth all his bones," etc. (Ps. 34:21); "The eyes of the Lord are upon the righteous" (ibid. ver. 16); "He shall call upon me and I shall answer him" (ibid. ver. 15). There are in Scripture many more passages expressing the principle that men enjoy Divine protection in proportion to their perfection and piety. The philosophers have likewise discussed this subject. Abu-nasr, in the Introduction to his Commentary on Aristotle's Nikomachean Ethics, says as follows:--Those who possess the faculty of raising their souls from virtue to virtue obtain, according to Plato, Divine protection to a higher degree. Now consider how by this method of reasoning we have arrived at the truth taught by the Prophets, that every person has his individual share of Divine Providence in proportion to his perfection. For philosophical research leads to this conclusion, if we assume, as has been mentioned above, that Divine Providence is in each case proportional to the person's intellectual development. It is wrong to say that Divine Providence extends only to the species, and not to individual beings, as some of the philosophers teach. For only individual beings have real existence, and individual beings are endowed with Divine Intellect; Divine Providence acts, therefore, upon these individual beings. Study this chapter as it ought to be studied; you will find in it all the fundamental principles of the Law; you will see that these are in conformity with philosophical speculation, and all difficulties will be removed; you will have a clear idea of Divine Providence. After having described the various philosophical opinions on Providence, and on the manner how God governs the Universe, I will briefly state the opinion of our co-religionists on the Omniscience of God, and what I have to remark on this subject

ואחר מה שהקדמתיו מהיות ההשגחה מיוחדת במין האדם לבדו משאר מיני בעלי החיים אומר כי כבר נודע שאין חוץ לשכל מין נמצא אבל המין ושאר הכלליות דברים שכלים כמו שידעת וכל נמצא חוץ לשכל אמנם הוא איש או אישים. וכשיודע זה יהיה נודע גם כן שהשפע האלוקי הנמצא מדובק במין האדם - רצוני לומר השכל האנושי - אמנם הוא מה שנמצא מן השכלים האישיים והוא מה ששפע על ראובן ושמעון ולוי ויהודה: ואחר שהוא כן יתחייב לפי מה שזכרתיו בפרק הקודם כי אי זה איש מאישי בני אדם שהשיג מן השפע ההוא חלק יותר גדול כפי הכנת החומר שלו וכפי התלמדו תהיה ההשגחה עליו יותר בהכרח אם ההשגחה נמשכת אחר השכל כמו שזכרתי; ולא תהיה אם כן ההשגחה האלוקית בבני אדם כולם בשוה אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה. ולפי זה העיון יתחיב בהכרח שתהיה השגחתו ית׳ בנביאים עצומה מאד ולפי מדרגותם בנבואה ותהיה השגחתו בחסידים ובטובים כפי חסידותם וישרונם - אחר שהשיעור ההוא משפע השכל האלוקי הוא אשר שם דבר בפי הנביאים והוא אשר ישר מעשי הטובים והשלים חכמות החסידים במה שידעו. ואמנם הסכלים הממרים כפי מה שחסרו מן השפע ההוא היה ענינם נבזה וסודרו בסדר שאר אישי מיני בעלי החיים ״נמשל כבהמות נדמו״; ומפני זה היה קל להרגם אבל צווה בו לתועלת. וזה הענין הוא פינה מפינות התורה ועליו בנינה - רצוני לומר על שההשגחה באיש איש מבני אדם כפי מה שהוא: הסתכל איך סיפר על ההשגחה בפרטי עניני ה׳אבות׳ בעסקיהם ובשימושיהם עד מקניהם וקנינים ומה שיעדם האלוה מחבר ההשגחה עליהם לאברהם נאמר ״אנוכי מגן לך״ ונאמר ליצחק ״ואהיה עמך ואברכך״ ונאמר ליעקב ״והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך״ ונאמר לאדון הנביאים ״כי אהיה עמך״ ונאמר ליהושע ״כאשר הייתי עם משה אהיה עמך״ - וזה כולו מבאור ההשגחה עליהם כפי שלמותם. ונאמר בהשגחה על החשובים החסידים ועזיבת הסכלים ״רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו כי לא בכח יגבר איש״ - יאמר כשישלם קצת אישי המין מן המכות הוהמקרים ונפול קצתם בהם אינו לפי כוחותם הגופיים והכנותיהם הטבעיות - הוא אמרו ׳לא בכח יגבר איש׳ - אבל הוא לפי השלמות והחסרון - רצוני לומר קרבם אל האלוה או רחקם ממנו -; ומפני זה הקרובים אליו - בתכלית השמירה ׳רגלי חסידיו ישמור׳ והרחוקים ממנו מוכנים למה שיקרה שימצאם ואין שם מה שישמרם ממה שיתחדש כהולך בחושך שאין ספק שיכשל. ונאמר בהשגחה על החסידים גם כן ״שומר כל עצמותיו וגו׳״ ״עיני יי אל צדיקים וגו׳״ ״יקראני ואענהו וגו׳״; והפסוקים אשר באו בזה הענין רבו מלספור - רצוני לומר בהשגחה על בני אדם כפי שיעור שלמותם וחסידותם. וכבר זכרו הפילוסופים גם כן זה הענין. אמר אבונצר בפתיחת פרושו לספר ניקומכוס לאריסטו זה לשונו ואמנם מי שיש להם יכולת להעתיק נפשותיהם ממדה אל מדה הם אשר אמר אפלטון בהם שהשגחת האלוה עליהם יותר: ועתה הסתכל איך הוציאנו זה המין מן הבחינה לידיעת אמיתת מה שהביאוהו הנביאים כולם - ועליהם השלום - מן ההשגחה האישית המיוחדת באיש איש כפי שלמותו ואיך זה מחויב מצד העיון כשתהיה ההשגחה נמשכת אחר השכל כמו שזכרנו. ולא יתכן שנאמר שההשגחה - מינית לא אישית. כמו שהתפרסם מקצת דעות הפילוסופים אחר שאין שם נמצא חוץ לשכל בלתי האישים ובאלה האישים נדבק השכל האלוקי - אם כן ההשגחה אמנם היא באישים האלה. והסתכל בזה הפרק ההסתכלות הראוי לו וישלמו לך פנות התורה כולם בו ויאותו לך לדעות עיוניות פילוסופיות ויסורו ההרחקות ויתבאר לך צורת ההשגחה איך היא: ואחר מה שזכרנו מדעות בעלי העיון בהשגחה והנהגת האלוה ית׳ לעולם איך היא - אבאר לך בקצרה גם כן דעת אנשי תורתנו בידיעת האלוה ודברים שיש לי בה:

Moreh Nevukhim 3:51מורה נבוכים ג׳:נ״א

An excellent idea presents itself here to me, which may serve to remove many doubts, and may help to solve many difficult problems in metaphysics. We have already stated in the chapters which treat of Divine Providence, that Providence watches over every rational being according to the amount of intellect which that being possesses. Those who are perfect in their perception of God, whose mind is never separated from Him, enjoy always the influence of Providence. But those who, perfect in their knowledge of God, turn their mind sometimes away from God, enjoy the presence of Divine Providence only when they meditate on God; when their thoughts are engaged in other matters, divine Providence departs from them. The absence of Providence in this case is not like its absence in the case of those who do not reflect on God at all: it is in this case less intense, because when a person perfect in his knowledge [of God] is busy with worldly matters, he has not knowledge in actuality, but only knowledge in potentiality [though ready to become actual]. This person is then like a trained scribe when he is not writing. Those who have no knowledge of God are like those who are in constant darkness and have never seen light. We have explained in this sense the words: "The wicked shall be silent in darkness" (1 Sam. 2:9), whilst those who possess the knowledge of God, and have their thoughts entirely directed to that knowledge, are, as it were, always in bright sunshine; and those who have the knowledge, but are at times engaged in other themes, have then as it were a cloudy day: the sun does not shine for them on account of the cloud that intervenes between them and God. Hence it appears to me that it is only in times of such neglect that some of the ordinary evils befall a prophet or a perfect and pious man: and the intensity of the evil is proportional to the duration of those moments, or to the character of the things that thus occupy their mind. Such being the case, the great difficulty is removed that led philosophers to assert that Providence does not extend to every individual, and that man is like any other living being in this respect, viz., the argument based on the fact that good and pious men are afflicted with great evils. We have thus explained this difficult question even in accordance with the philosophers' own principles. Divine Providence is constantly watching over those who have obtained that blessing which is prepared for those who endeavour to obtain it. If man frees his thoughts from worldly matters, obtains a knowledge of God in the right way, and rejoices in that knowledge, it is impossible that any kind of evil should befall him while he is with God, and God with him. When he does not meditate on God, when he is separated from God, then God is also separated from him; then he is exposed to any evil that might befall him; for it is only that intellectual link with God that secures the presence of Providence and protection from evil accidents. Hence it may occur that the perfect man is at times not happy, whilst no evil befalls those who are imperfect; in these cases what happens to them is due to chance. This principle I find also expressed in the Law. Comp. "And I will hide my face them, and they shall be devoured, and many evils and troubles shall befall them: so that they will say in that day, Are not these evils come upon us, because our God is not among us?" (Deut. 31:17). It is clear that we ourselves are the cause of this hiding of the face, and that the screen that separates us from God is of our own creation. This is the meaning of the words: "And I will surely hide my face in that day, for all the evils which they shall have wrought" (ibid. ver. 18). There is undoubtedly no difference in this regard between one single person and a whole community. It is now clearly established that the cause of our being exposed to chance, and abandoned to destruction like cattle, is to be found in our separation from God. Those who have their God dwelling in their hearts, are not touched by any evil whatever. For God says: "Fear thou not, for I am with thee; be not dismayed, for I am thy God" (Isa. 41:10). "When thou passest through the waters, I will be with thee; and through the rivers, they shall not overflow thee" (ibid. 42:2). For if we prepare ourselves, and attain the influence of the Divine Intellect, Providence is joined to us, and we are guarded against all evils. Comp. "The Lord is on my side; I will not fear; what can man do unto me?" (Ps. 118:6). "Acquaint now thyself with him, and be at peace" (Job 22:2 1); i.e., turn unto Him, and you will be safe from all evil.

...והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלוקיות. והוא - שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו. והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהאלוה תמיד תהיה ההשגחה בו תמיד והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהאלוה קצת עתים - תהיה ההשגחה בו בעת חשבו באלוה לבד ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו; ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל אבל תמעט ההשגחה ההיא אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו בעת עסקו שכל בפועל ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב. ויהיה מי שלא השכיל האלוה כל עיקר כמי שהוא בחושך ולא ראה אור כלל - כמו שבארנו באמרו ״ורשעים בחושך ידמו; ואשר השיג וכונתו כולה על מושכלו - כמו שהוא באור השמש הבהיר; ואשר השיג הוא מתעסק - דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינה ובינו. ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם מן הנביאים או מן החסידים השלמים לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא - ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו יהיה עוצם הרעה. ואחר שהענין כן כבר סר הספק הגדול אשר הביא הפילוסופים לשלול השגחת האלוה מכל איש ואיש מבני אדם ולהשוות ביניהם ובין אישי מיני שאר בעלי חיים והיתה ראיתם על זה - מצוא החסידים והטובים רעות גדולות. והתבאר הסוד בזה ואפילו לפי דעתם. ותהיה השגחת האלוה ית׳ מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו האלוה ית׳ בדרכים האמתיים ושמחתו במה שהשיג - אי אפשר שיקרא אז לאיז ההוא מין ממיני הרעות כי הוא עם האלוה והאלוה עמו. אבל בהסיר מחשבתו מהאלוה אשר הוא אז נבדל מהאלוה והאלוה נבדל ממנו והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו כי הענין המביא ההשגחה ולהמלט מים המקרה הוא השפע ההוא השכלי...

Tosafot Kiddushin 39bתוספות קידושין ל״ט:

מתניתין דעבדין ליה יום טב ויום ביש – פי׳ בקונט׳ מי שעושה מצוה יתירה דהוי רובא זכיות מתקנין לו בעולם הזה יום טוב ונפרעים ממנו עונותיו וזהו תיקון י״ט לו לעה״ב וכל שעונותיו מרובים דקתני מריעין לו היינו דעבדינן ליה הזמנת יום ביש שמשלמין לו שכר מצותיו כאן להיות מתוקן לו יום רע רבא אמר פירוש לעולם כדאמרן מעיקרא מטיבין לו בשכר פירות והקרן קיימת והך מתניתין דקתני מריעין לו רבי יעקב היא דאמר שכר מצות כו׳ וקשה דמשני הא מני רבי יעקב היא משמע דעד השתא לא אוקמינן כרבי יעקב ולפי׳ הקונט׳ לאביי נמי בין מתניתין בין ברייתא אתי כרבי יעקב לכך פי׳ ר״ת מתני׳ דעבדין ליה יום טוב ויום ביש ותרוייהו בעולם הזה ומטיבין לו דברייתא הוי פירוש אמתני׳ כלומר פעמים שעושין לו יום טוב כדי לקבל שכר מצותיו בעולם הזה ובאותו יום יהא דומה לו כמו שקיים כל התורה כולה אבל רוב ימיו של רשע שרוי ברעה והיינו שעונותיו מרובין על זכיותיו ומריעין לו היינו פעמים שעושין לו יום רע כדי למרק עונותיו בעולם הזה ובאותו יום יהא דומה לו כמי ששרף כל התורה אבל רוב ימיו של צדיק שרוי בטובה כשזכיותיו מרובין על עונותיו והיינו דלא כר׳ יעקב דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלל.

R. Yonah Avot 4:2ר׳ יונה אבות ד׳:ב׳

ששכר מצוה מצוה. זהו טעם אחר מן הטבע. וכן ר״ל כי הקב״ה לא נתן ביד האדם הרע והטוב אך הבחירה לבד כמו שנא׳ (דברים ל יט) ובחרת בחיים. ואחר שבחר לו הדרך האחת אם בטובה הולך וה׳ עמו וכי יעשה מצוה אחת מסייעת אותו לעשות מצוה אחרת כי בפני עצמו אין לו יכולת גם להטיב. ועל זה נאמר ששכר מצוא מצוה ושכר עבירה עבירה. ולא חס ושלום שזהו שכרה שאם כן מה שכר יש לו ולא כן הדבר כי שכרה קיים הוא לעולם הבא. אלא שר״ל שפרי מצוה מצוה ואוכל פרותיה בעולם הזה שמסייעת אותו לעשות מצוות אחרות ונמצא הקרן מתרבה וקיים לעולם הבא. וזה שנאמר (ישעיה ג׳ י׳) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו: ושכר עבירה עבירה. ואם בחר את המות ואת הרע ועשה עבירה אחת הקב״ה מתרחק ממנו ומניחו ומוסר אותו ביד טבעו הרע. וזהו הפרי היוצא מן העבירה שמניחין אותו לעשות אחרת ואין בידו יכולת לסור מן הדרך ההיא. כי לא לאדם דרכו בשכבר בחר לו הדרך. וזהו שנאמר (ישעיה ג יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ועל זה ארז״ל (יומא לח:) בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו. כלומר שאם בא לטמא אין מסייעין אותו אבל פתחין הרבה יש לו ליכנס בהן ולהרע כי מניחין אותו לעשות הישר בעיניו. ועל זה משלו חז״ל משל למה הדבר דומה לאדם שלקח את הנפט כשבא אומר לו מדוד לעצמך שאם (לו) [לא] מפני שלקחו בכספו לא היה לו רשות לקחתו אבל אחר שמכרוהו לו אומר לו מדוד לעצמך מפני שריחו רע. כן הרשעים אחר שבחרו בדרך הרע מניחין אותן לעשות חפצם ורצונם. כי חס ושלום מן השמים לא יסייעו לשום אדם רע. אבל הצדיקים שבוחרין בדרך טובה מסייעין אותם. משל לאדם שלקח אפרסמון הלך למדוד לעצמו אמרו לו המתן עד שנמדוד עמך ונתבשם כלנו:

Ramban Bereshit 17:1רמב״ן בראשית י״ז:א׳

וטעם להזכיר עתה זה השם כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפדותם במלחמה מידי חרב, ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות, וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי, ובפרשת והיה כי תבא בברכות ובקללות, שכולם נסים הם, כי אין מן הטבע שיבאו הגשמים בעתם בעבדנו האלהים, ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית. וכן כל היעדים שבתורה, אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות, אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם שהם מופתים משנים הטבע בפרסום, והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו. ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח, שיגבר על מזלו, ויוליד, ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם שיהיה חלק י״י עמו, וברצונו ינהיגם, לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל.

Ramban Bereshit 18:19רמב״ן בראשית י״ח:י״ט

והנכון בעיני שהוא ידיעה בו ממש. ירמוז כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים, וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם, אבל בחסידיו ישים אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבוקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל, כטעם: לא יגרע מצדיק עינו (איוב ל״ו:ז׳). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב: הנה עין י״י אל יראיו (תהלים ל״ג:י״ח) וזולת זה.

Ramban Shemot 6:2רמב״ן שמות ו׳:ב׳

והחכם רבי אברהם פירש כי בי״ת באל שדי מושכת, ושיעורו וארא אל אברהם וגו׳ באל שדי ובשמי י״י לא נודעתי להם. וענין הכתוב: כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים, ולעשות עמם נסים גדולים, שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו, לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה, הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה באלהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד אפרש זה (רמב״ן ויקרא כ״ו:י״א) אם גומר י״י עלי. והנה אמר האלהים למשה: נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו״ד ה״א אשר בו נהיה כל הווה, לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות. ולכן אמור לבני ישראל: אני ה׳, ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול, כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני י״י עושה כל.

Ramban Shemot 13:16רמב״ן שמות י״ג:ט״ז

ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (רמב״ן בראשית י״ז:א׳, שמות ו׳:ב׳). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב: ואמרו כל הגוים על מה עשה י״י ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית י״י אלהי אבותם (דברים כ״ט:כ״ג-כ״ד), שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת י״י בעונשם. ואמר בקיום: וראו כל עמי הארץ כי שם י״י נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳). ועוד אפרש זה בעזרת השם (רמב״ן ויקרא כ״ו:י״א).

Ramban Vayikra 18:4-5רמב״ן ויקרא י״ח:ד׳-ה׳

ומדרשו (ספרא ויקרא י״ח:ה׳): וחי בהם – לעולם הבא. אם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת. ואם כן, יחזור: אשר יעשה אותם האדם – גם על חוקותי. ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם, כי העושה המצות שלא לשמן על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד, ועל זה נאמר: בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג׳:ט״ז). ופירשו (בבלי שבת ס׳:ג׳): למשמאילים בה עושר וכבוד. וכן אותם אשר הם מתעסקין במצות על מנת לזכות בהן לעולם הבא, שהם העובדים מיראה, זוכים בכוונתם להנצל ממשפטי הרשעים ונפשם בטוב תלין. והעוסקין במצות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העולם הזה, כענין הנזכר בתורה בפרשת אם בחקותי: והשיג לכם דיש את בציר וגו׳ (ויקרא כ״ו:ה׳) – יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהג העולם, ולחיי העולם הבא זכותם שלמה שם. והעוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו, כאילו אינם בעלי גוף וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד, כאשר היה הענין באליהו, בהדבק נפשם בשם הנכבד, יחיו לעד בגופם ובנפשם, כנראה בכתוב באליהו וכידוע ממנו בקבלה, וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא, העומדים בתחיית המתים. ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצות: למען יאריכון ימיך (שמות כ׳:י״א), למען תחיה (דברים ט״ז:כ׳), והארכת ימים (דברים כ״ב:ז׳) – כי הלשון יכלול מיני החיים כולם כפי הראוי לכל אחד.

Ramban Vayikra 26:11רמב״ן ויקרא כ״ו:י״א

ונתתי משכני בתוככם – זה בית המקדש. ולא תגעל נפשי אתכם – אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון: פליטת דבר הבלוע בדבר, כגון: כי שם נגעל מגן גבורים (שמואל ב א׳:כ״א) – לא קבל המשיחה, שמושחין מגן של עור מבושל כדי להחליק מעליו מכות חץ או חנית שלא יקוב העור. לשון רש״י. ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב״ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו, וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר: לא מאסתים ולא געלתים (ויקרא כ״ו:מ״ד), ואמר הנביא בשעת הקללה: המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך (ירמיהו י״ד:י״ט). אבל הענין סוד מסתרי התורה. אמר שיתן משכנו בתוכנו, והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין, אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים, כי הגעילה פליטה כדברי רש״י, מלשון: שורו עבר ולא יגעיל תפלט פרתו ולא תשכל (איוב כ״א:י׳). ואמר: נפשי – כדרך: נשבע י״י אלהים בנפשו (עמוס ו׳:ח׳). והנביא אמר בתמיה: אם בציון עצמה געלה נפשך, שהיא עיר ואם בישראל, והשלכת אותה מלפניך להיות כל בניה לבושים בגדים צואים נגאלים. והנה הברכות האלה כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות בענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה: וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך (שמות כ״ג:כ״ה) – כי שם יבטיח במאכל ובמשתה, ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו, ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים, כמו שאמר: לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא (שמות כ״ג:כ״ו). וכן אמר תחילה: כי אני י״י רופאך (שמות ט״ו:כ״ו). והטעם בזה כי הברכות ההם, אע״פ שהם נסים, הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי (רמב״ן בראשית י״ז:א׳), והם אפילו ליחיד העובד, כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות י״י אלהיו, ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה. אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ: ונתנה הארץ (ויקרא כ״ו:ד׳), לבטח בארצכם (ויקרא כ״ו:ה׳), שלום בארץ (ויקרא כ״ו:ו׳), מן הארץ (ויקרא כ״ו:ו׳), לא תעבור בארצכם (ויקרא כ״ו:ו׳). וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבאו הגשמים, ויהיה השלום לנו מן האויבים, ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החוקים והמצות, ולא שיהיה הכל היפך מפני זרענו השנה השביעית. ואף על פי שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ. כי אם הצדיק האחד יחיה ויסיר י״י מחלה מקרבו וימלא ימיו, יקרה גם זה בקצת רשעים, אבל שתהיה ארץ אחת כולה ועם אחד תמיד ברדת הגשם בעתו, ושובע ושלוה ושלום ובריאות וגבורה ושברון האויבים בענין שאין כמוהו בכל העולם, יוודע לכל כי מאת י״י היתה זאת. ועל כן אמר: וראו כל עמי הארץ כי שם י״י נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳). והיפך זה יהיה בקללות בעונשי הארץ, שאמר: ונתתי את שמיכם כברזל (ויקרא כ״ו:י״ט), ועונשי החולי, כמו שאמר: וחלאים רעים ונאמנים (דברים כ״ח:נ״ט) – שיקולל המאכל ויחליא, ויתפרסם הנס בהיותו תמיד קיים בכולם. על כן כתוב: ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה (דברים כ״ט:כ״א), שלא יתמהו באיש ההוא אשר רבצה בו כל האלה (דברים כ״ט:י״ט), כי כן יהיה פעמים רבים כמנהגו של עולם בכל האומות שיבאו מקרים רעים באיש אחד, רק בארץ ההיא יתמהו, וישאלו כל הגוים: על מה עשה י״י ככה לארץ הזאת (דברים כ״ט:כ״ג) – כי כולם יראו וידעו כי יד י״י עשתה זאת, ויאמרו: על אשר עזבו את ברית י״י אלהי אבותם (דברים כ״ט:כ״ד). והכלל: כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר: כי אני י״י רופאך (שמות ט״ו:כ״ו). וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מלכים ב כ׳:ב׳-ג׳), ואמר הכתוב: גם בחליו לא דרש את י״י כי ברופאים (דברי הימים ב ט״ז:י״ב), ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם, אבל הוא כאשר יאמר אדם: לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ, אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח: וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך (שמות כ״ג:כ״ה), והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכך אמרו (בבלי ברכות ס״ד): כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא. והמשל להם (במדבר רבה ט׳:ג׳): תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (בבלי ברכות ס׳): שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון י״י, אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כונתם באמרם (בבלי ברכות ס׳): ורפא ירפא (שמות כ״א:י״ט) – מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כ״א:י״ח) – יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ (דברים ט״ו:י״א) – מדעתו שכן יהיה, אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים.

Ramban Vayikra 26:12רמב״ן ויקרא כ״ו:י״ב

וטעם והתהלכתי בתוככם – שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו מספיק להם כל צרכם. וזה דרך דברי הברית כפשוטן, והוא אמת, וכך יעשה בהן בודאי. ולא הזכיר הכתוב בכאן שכר קיום הנפשות בעולם הנשמות ובעולם הבא אחרי תחית המתים כי קיומן מחויב בדרך היצירה כמו שפירשתי בכריתות (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ט), והעונש הוא שמכרית החייבים מהם והשאר כולם יתקיימו בדרך יצירתם. אבל על דרך האמת: הברכות האלה עוד הם ברכות שמים בעליונים כמו שפירשתי ונתתי שלום בארץ (ויקרא כ״ו:ו׳), ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כ״ו:י״א), וכן: והתהלכתי בתוככם – רמז למדה שקראו רבותינו שכינה, מן: ונתתי משכני בתוככם (ויקרא כ״ו:י״א). ואומרים (בבלי מנחות פ״ו): שכינה שורה בישראל, ואמרו בבראשית רבה (בראשית רבה י״ט:י״ג): עיקר שכינה בתחתונים היתה. והנה הוזכר כאן גן עדן והעולם הבא ליודעיו. ואלה הברכות בתשלומיהן לא תהיינה רק בהיות כל ישראל עושין רצון אביהם, ובנין שמים וארץ שלם על מכונתו, ואין בתורה ברכות שלמות כאלה שהם דברי הברית והתנאים אשר בין הקב״ה ובינינו. ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, שלא עלתה זכותם לכך, כמו שאמרו (בבלי מו״ק ט״ז) על דוד: (והוא עורר את חניתו) על שמונה מאות חלל והיה מצטער על מאתים, יצתה בת קול ואמרה לו: רק בדבר אוריה החתי (מלכים א ט״ו:ה׳). ועל כן תמצא לרבותינו ז״ל שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבוא: מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט וכו׳ (ספרא ויקרא כ״ו:ו׳), עתיד הקב״ה לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא (ספרא ויקרא כ״ו:י״ב) – כי לא נתקיים אבל יתקיים עמנו בזמן השלמות.

Ramban Vayikra 26:16רמב״ן ויקרא כ״ו:ט״ז

ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת, הגלות והגאולה ממנו, שכן תראה בתוכחות שאמר: ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם (ויקרא כ״ו:ט״ו), ואמר: להפרכם את בריתי (ויקרא כ״ו:ט״ו), והזכיר בהם: במות וחמנים וגלולים (ויקרא כ״ו:ל׳) – כי היו עובדי עבודת כוכבים, ועושים כל הרעות. והוא שאמר: והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם (ויקרא כ״ו:ל״א) – יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא. והעונשים עליהם: חרב וחיה רעה ודבר ורעב וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו. ואמר בגלות: אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו׳ כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה (ויקרא כ״ו:ל״ד-ל״ה) – שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות. וכן אמר הכתוב בגלות ההוא: למלאת דבר י״י בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה (דברי הימים ב ל״ו:כ״א). כן התרה בהם וכן הגיע אליהם. א״כ, דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב... וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו, אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב, ולא הבטיח בגאולה רק תלה אותה בתשובה, ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר: והיה אם לא תשמע בקול י״י אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו (דברים כ״ח:ט״ו) – אמר כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו. שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (בבלי יומא ט׳): שבית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני, כמו שהעידו במסכת יומא שם (בבלי יומא כ״א). ואמר בקללות: ישא י״י עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר (דברים כ״ח:מ״ט) – שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד. ואמר שם: אל גוי אשר לא ידעת (דברים כ״ח:ל״ו), גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כ״ח:מ״ט) – מפני רוב רחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת, כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ, ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה, ויודעים לשונם, כענין שנאמר: דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו (מלכים ב י״ח:כ״ו). וכן: והפיצך י״י בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כ״ח:ס״ד) – הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ואמר: והשיבך י״י מצרים באניות (דברים כ״ח:ס״ח) – ובגלותנו זה היה, שמילא טיטוס מהם ספינות, וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאומר שם: בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (דברים כ״ח:ל״ב), בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (דברים כ״ח:מ״א) – איננו הגלות שגלו אבות ובנים, רק השבי ההוא לבנים לבדם והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם. וכן: ועבדת את אויביך אשר ישלחנו י״י בך ברעב ובצמא (דברים כ״ח:מ״ח) – היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים. ועוד ראיה שאמר: יולך י״י אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך (דברים כ״ח:ל״ו) – כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי, ועל הליכתו שם נחרב הבית. ולא אמר הכתוב: המלך אשר ימלוך עליך, אבל אמר: מלכך אשר תקים – רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך, ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (בבלי סוטה מ״א).וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה. והגאולה בברית ההיא השנית גאולה שלמה מעולה על כלם. אמר: והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו׳ (דברים ל׳:א׳), והבטיח: והטיבך והרבך מאבותיך (דברים ל׳:ה׳) – שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו, שנאמר: ונתן י״י אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך (דברים ל׳:ז׳) – והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו. ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל. וכן מה שאמר בכאן: ושממו עליה אויביכם (ויקרא כ״ו:ל״ב) היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם. והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב״ה כרת אותה כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשה והיה כי תבא מפי משה רמז לסילוק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו, שנאמר: וארצה בו ואכבדה (חגי א׳:ח׳) – ותוספת הה״א רמז לשניה, שבשם הגדול. וכבר דרשו בו (בבלי יומא כ״א) מדרש אחר גם כן רמז לחמשה דברים שהיה הבית השני חסר וכו׳.

Ramban Devarim 11:13רמב״ן דברים י״א:י״ג

בכל לבבכם ובכל נפשכם – והלא כבר הזכיר: בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו׳:ה׳), אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור. לשון רש״י מספרי (ספרי דברים י״א:י״ג). ובאור הענין כי השם לא יעשה הנסים תמיד לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש, ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר, ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה, או שיעצור השמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות. והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה, ואמר כי בעבדם ע״ז יעשה עמהם אות לרעה. ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם.

R. Bachya Vayikra 26:9ר׳ בחיי ויקרא כ״ו:ט׳

ופניתי אליכם, "I will turn (My attention) to you, etc." I will cause that My grace will remain attached to you. It is a well known fact that this state of affairs is the objective of the intelligence with which man has ben equipped. What is known as 'רצון ה', "God's grace (goodwill)," is what עולם הבא, the world of the future, is all about. We have an allusion to this in Psalms 30,6 that רגע באפו חיים ברצונו, (normally translated as) "a moment of His anger is like a lifetime of His goodwill." Here the meaning is understood to be the combined amount of time God is angry at the creatures in the terrestrial universe. Or, "God needs to vent His anger for a moment at the creatures in the terrestrial world in order for them to ultimately merit enjoying His goodwill in the world to come." It is as a moment compared to the infinitely long time, "a lifetime." He displays goodwill in the hereafter. When God speaks of והתהלכתי בתוככם, "I will walk among you," in verse 12, we must not understand this in the purely physical sense, but according to Sifra Bechukotai 3,3 it means that in the future, in the hereafter we have described, the Lord will go for a walk among the righteous who have taken their places in that world. The word may be compared to when God used to "walk about" in Gan Eden, in Genesis 3,5. It is a metaphor for God's attribute כבוד feeling at home among people. The written Torah, ever at pains to express concepts which do not exist on earth in language we understand, describes such concepts in words we can understand. The word בתוככם, "among you," may be understood as related to something round, without beginning or end, a circle in which every spot is equidistant from the centre. People who dance in a circle are happy, seeing all of them are equidistant from the point which is the centre, i.e. in this instance the point where God is perceived to be. Having said that God will relate to the Jewish people like the point, centre inside a circle, the Torah goes on to describe the Lord as being God for the Jewish people (verse 13). This is an illustration of Isaiah 25,9 who speaks of the Jewish people saying (something sounding almost blasphemous) "here is this One who is our God." This verse is describing graphically the closeness in terms of knowledge and intellectual appreciation of the Lord which will exist in that idyllic period. Just as certain people have intimate psychological knowledge and understanding of certain ones of their friends, so the righteous at that time will have insights into the way God operates. Naturally, the word "this" in the verse in Isaiah is not to be understood literally anymore than the mixed multitude speaking of the absent Moses in Exodus 32,1 when they said: "for this man Moses, etc." meant by the word זה, "this," that they could see Moses at that time. Seeing that Moses had been well known to the people, it was in order to refer to him as "this man," even though he was not physically present and visible at that time. In other words, our paragraph is an illustration of the fact that there is reward in the hereafter for good deeds performed in this life. The Torah garbed this information in language we can understand, relying on our intellectual astuteness to understand what is meant. It is an unusual thing for the Torah to do this as the Torah does not generally spell out matters relating to the world of disembodied spirits. Even our prophets did not have a clear understanding of what goes on in that world, so that our sages in Berachot 34 went on record saying that all the prophecies of the prophets related only to matters on earth, no one having become privy to anything which goes on in that other world except God Himself." Further proof that this paragraph does refer to matters transpiring in the afterlife is the indisputable fact that the promises recorded here have never come true in history, in life on earth.

ופניתי אליכם – שיהא רצוני דבק בכם. וידוע כי זה תכלית השכל, כי רצון הש״י הוא חיי העוה״ב, וכענין שכתוב (תהלים ל׳) כי רגע באפו חיים ברצונו. וגם זה מרמזי התורה שבה ענינים שהם הבטחה לעתיד, ועל כן תמצא בפרשה זו יעודים גופניים ושכליים, כי מה שאמר והתהלכתי בתוככם אין להבין אותו יעודי הגוף אלא יעודי הנפש לעוה״ב, וכענין שכתוב (בראשית ג) מתהלך בגן. ודרשו רז״ל מפסוק זה והתהלכתי בתוככם אמרו עתיד הקב״ה לטייל עם הצדיקים בג״ע וכבודו ביניהם. המשיל השגת התענוג אשר לנפשות למחול שהוא עגול, כי העגול אין לו תחלה וסוף וכן אותו תענוג אין לו סוף ותכלית, ולפי שהעגול סובב תמיד הנקודה והנקודה באמצע, לכך אמר וכבודו ביניהם. וכן הזכיר בכאן בתוככם כי המשיל את ישראל למחול ועצמו לנקודה. ואחר שאמר והתהלכתי בתוככם אמר והייתי לכם לאלהים, והוא מה שאמרו וכל אחד ואחד מראה לו באצבעו, שנאמר (ישעיהו כ״ה) הנה אלהינו זה, והוא משל לקרוב הידיעה וההשגה, כמי שיש לו ידיעה בחברו והוא מבחין אותו ומכירו בברור, ואין להבין לשון זה ממש כדבר העומד לפני האדם, אבל הוא כענין שנאמר (שמות לב) כי זה משה האיש, שכבר היתה להם ידיעה בו ולא היה עומד עמהם. ונתבאר בכאן שכר עולם הנשמות וערב אותו הכתוב בכלל היעודים הגופניים וסמך על שכלו של משכיל שיבינהו מתוכם, ולרוב מעלת העולם ההוא לא הזכיר התורה בשום מקום ענינו מפורש, כי הוא נעלם ועמוק מהשגת היחידים בעוד שהם מחומר, ואפילו הנביאים לא נתנבאו עליו, וכן דרשו רז״ל כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה״ב עין לא ראתה אלהים זולתך, בארו בכאן רוב עומקו והעלמתו שאפילו הנביאים לא נתנבאו עליו. והנה כל הפרשה הזאת בין ביעודים גופניים בין ביעודים שכליים הבטחה עתידה היא, כי מעולם לא נתקיימה אבל תתקיים בזמן השלמות.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 20:4ר׳ יוסף אבן כספי שמות כ׳:ד׳

פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי – אמר המחבר כל עצמי בכל ספרי לקצר, לכן אתרחק מזכירת דברי שאר המפרשים הקודמים, האם אחבר ספר להעתיק דברי האחרים? ואומר כי החכם אבן עזרא ואונקלוס נמשכו בזה המאמר לפרוש חכמי התלמוד ז״ל, והנה כתב אבן עזרא בזה שאלה ותשובה יעויין בספרו, ואני נוטה מפרושיו אלה ומפליא על אלה חכמים, כי מי יוכל לעמוד על מאזני השם, ומי עמד בסוד משקלותיו. והנביא אמר כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם (ישעיהו נ״ה:ט׳), א״כ מה לנו לשאול כלל על דרכיו ומנהגיו עם בני אדם איש איש על עבודתו, ובמה נעמיד על אמתת משפטו? כי נעלם ממנו שני דברים, אחת מצדו הוא הפועל, והאחר מצד האיש ההוא הפעול, א״כ אין לנו רק מה שאמר משה הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דברים ל״ב:ד׳), הנהיה כלנו אוילים כמו האשה השוטה שהיתה הולכת וצווחת על אישה שקרא ושנה ושימש ת״ח הרבה ומת, עד שנענה לה החכם ושתקה (בבלי שבת י״ג, אבות דר׳ נתן ב׳) על דרך ענה כסיל כאולתו (משלי כ״ו:ה׳). ומי יודיענו על כלל אומתנו בכל חלקי השעבודים קרו לישראל בימי השופטים, שנתחלפו ברב ובמעט מה הסבה בזה. וגלות בית הראשון עמד שבעים שנה, וגלות בית שני יותר מאלף שנה. ועוד מה הסבה במות מנשה בביתו כלו שלאנן ושלו, ויאשיהו מת במלחמה ירד ונספה. וזולת זה יש ויש. סוף דבר הכל מסור לשם ית׳, הוא השופט הנאמן והוא ידע החקירה והאמת, אמנם פרוש הפסוקים שיראה שביניהם סתירה, כבר הודיענו רבינו משה דרך הסתירות הנמצאות בתורה ובמקרא, וכבר הודעתיך בספר הסוד, כי הגזרות מהם הכרחיות תמידיות ומהם אפשריות זמניות, רצוני שהם בזמן מה ואינם בזמן מה, ולכן יתחלפו הענינים אם מצד חילוף הנושאים, בין כלל לפרט, ובין כלל לכלל, ובין פרט לפרט, ובין זמן מה לזמן מה, ובין שעור העון וזולת זה ממשקלות השם והוא ידע איך ולא אנחנו, לכן צוה לנו במשפטינו, לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (דברים כ״ד:ט״ז), אבל במשפטיו הוא ימית קצתם על קצתם כשירצה לפי משקלותיו, ולפעמים בן לא ישא בעון האב כמ״ש (יחזקאל י״ח:כ׳), וגם ירמיהו שאמר האוכל הבוסר תקהינה שניו (ירמיהו ל״א:כ״ט), והוא לא אכל בוסר וקהו שניו בחורבן הבית ושגלה למצרים כמו השארית בעון אבותיו. ועוד מבואר כי חטאת רחבעם שענה קשות לישראל (מלכים א י״ב:י״ג) ונחלקה המלכות, היה סבה ראשונה לגלות בני הבנים עשיריים, וכן בחטאת מנשה הגלו יהודה, כי אף בימי יאשיהו הצדיק השלם עם כל דורו אמר אך לא שב י״י מחרון אפו הגדול אשר חרה ביהודה על כל הכעסים וכ׳ (מלכים ב כ״ג:כ״ו), וכל זה קיום פוקד עון אבות על בנים, ומי יתיר לנו מדוע זכר השם לדור צדקיהו חטאת מנשה לקיים אמרו פוקד עון אבות על בנים, כמ״ש ירמיהו אבותינו חטאו ואינם וכ׳ (איכה ה׳:ז׳), ולא זכר להם צדקות יאשיהו, לקיים אמרו ועושה חסד לאלפים. וכן שומר הברית והחסד לאוהביו לאלף דור.

R. Yosef ibn Kaspi Devarim 7:10ר׳ יוסף אבן כספי דברים ז׳:י׳

אל פניו – בחייו, ועיניו רואות. וזאת הגזירה אינה הכרחית, ואולי אפשרית על הרוב, והכל ברצון השם כאשר יגזור לפי הזמן ולפי המקום ולפי העון ולפי האיש וזולת זה ממשפטיו ית׳ כולם צדיקים.

Ralbag Vayikra 26:4-5רלב״ג ויקרא כ״ו:ד׳-ה׳

(ד-ה) ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ – כבר ביארנו בספר מלחמות ה׳ שהדבקים בה׳ יתעלה תדבק בהם ההשגחה האלהית גם בכמו אלו הדברים הגופיים. ולזה אמרנו שמאמר מי שאמר ׳חיֵי בנֵי ומזונֵי לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא׳, הם דברי יחיד, ואינם נאותים לַפּינות התוריות; אלא אם יפורשו באופן אחר, כאילו תאמר שהם אינם באים לבד מצד ההשגחה הפרטית אשר היא תלויה בזכות המושגח, אבל נמצאם באים גם כן מצד ההשגחה הכוללת אשר היא תלויה במזל, ולזה נמצא רבים מהאנשים מושגחים בכמו אלו הטובות מזולת זכות ימצא להם. ואמר שימשך להם מהטובות - בהתנהגם במנהגי המצוות התוריות - שיבואו להם גשמי השנה בעתם, באופן שתתן הארץ יבולה הראוי לה, ועץ השדה פריו הראוי לו, לא יפול דבר. ויהיה להם מריבוי התבואות עד שדיש הקציר יתמיד עד הבציר, והבציר יתמיד עד עת הזרע. ואכלתם לחמכם לשׂבע – רוצה לומר שהלחם הראוי לכם למזון תאכלוהו לשובע, כי ריבוי הטובות ישביע האדם קודם מילוי כרסו מהם; ולזה תמצא שבעת חסרון המזון יאכל האדם הרבה ולא ישבע. וישבתם לבטח בארצכם – רוצה לומר שלא תפחדו מהעתים שיוזקו בהם תבואותיכם ועבודת הארץ, אבל תבטחו שיתן ה׳ יתעלה הטוב, וארצכם תתן יבולה, מצד עוצם דבקות השגחת ה׳ יתעלה בכם, וראותכם תמיד הגעת אלו הדברים בארצכם על הטוב שבאופנים, ולזה לא תיראו. והמשל, כי מי שהורגל לבוא בארצו אלו הנזקים, יירא מאד בראותו העננים החשוכים מאד סביב עת הקציר, שיפול ברד וישחית תבואותיו.

Ralbag Devarim 5:29רלב״ג דברים ה׳:כ״ט

למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים בארץ – ידמה כי רמז באמרו למען תחיון בחיי הנפש והם הטוב אמתי באדם במה שהוא אדם ובהארכת הימים בארץ רמז אל הטוב הגופיי המישיר אל הטוב הנפשיי.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 20:11רלב״ג שמות ביאור הפרשה כ׳:י״א

כבד את אביך ואת אמך. והנה זה הכבוד הוא לפי הוראת הגדר בדיבור ובמעשה. והנה הכבוד אשר בדיבור הוא מפורסם; ואולם הכבוד אשר במעשה הוא לשמשם, ולהאכילם ולהשקותם ולהלבישם משלו - אם אין נכסים לאב ולאם, ומה שיִדְמֶה לזה; וזה, כי ה׳כבוד׳ יֵאָמֵר על מה שיְוַתֵּר האדם מהונו לתת לכבוד זולתו, כמו שאמר: ׳כבד את ה׳ מהונך׳ (משלי ג, ט). והנה בקיימך זה הייעוד, יִמָּשך לך מהתועלת שתחזיק בארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך לאורך ימים; וזה, כי בכבד האדם הוריו לפי כוחו, מפני שהביאוהו לחיי העולם הזה, יתעורר לכבד ה׳ יתעלה אשר שפע ממנו מציאותו ומציאות הוריו, וישמור מציאותם הזמן האפשרי במה שיִשְׁפַּע ממנו מהכוחות השומרות מציאותם; ולזה ישתדל לקיים מצוות ה׳ יתעלה לפי היכולת, וזה יהיה סיבה אל שלא תסור השגחת ה׳ יתעלה מישראל באופן שיירשו גוים ארצם. הלא תראה שלא גלו ישראל מהארץ כי אם אחר בזותם ה׳ יתעלה ועובדם עבודה זרה, עד שהגיע מעוצם בזותם ה׳ יתעלה ומצוותיו שהעמידו צלם בהיכל, כמו שהתפרסם ממנשה. ועוד, כי כשיכבד האדם הוריו, יִשָּׁמֵר מֵעשות דבר יכעיסם, ויתנהג מפני זה במוּסרם, וזה יהיה סיבה שיקבלו המוסר הדורות הבאים מהראשונים דור אחר דור, ויחזיקו מפני זה כולם בתורת ה׳ יתעלה אחר שכבר החזיקו בה דורו של משה. ועוד, כי בזה יִשְׁלַם תיקון קיבוץ הבית, אשר הוא התחלה לתיקון קיבוץ המדינה; והנה יקרה מתיקון קיבוץ המדינה שתִּשְׁלַם ההסכמה בין האנשים ויקבלו צעיריהם המוסר מגדוליהם, וזה יהיה סיבה אל שישמרו ישראל תמיד תורת ה׳ יתעלה דור אחר דור. ואולם התועלת שיהיה להם בהחזיקם תמיד בארץ ישראל, הוא קנין השלמות האנושי, כי בארץ ההיא הכנה נוספת להגעת השפע האלהי בה, כמו שזכרנו פעמים רבות במה שקדם; עם שקיבוץ השלמים הוא עוזר מאד להגעת השלמוּת, ובהיותם מפוזרים בין האומות יִמָּנַע מהם זה העזר, עם מה שיטרידם התענותם תחת יד האומות ההם.

Ralbag Shemot Toalot 23:25רלב״ג שמות תועלות כ״ג:כ״ה

התועלת החמישים וחמישה הוא במצוות, והוא מה שצוה לעבוד ה׳ יתעלה. וזאת העבודה היא תפילה, כמו שביארנו. ולפי שענין התפילה הוא נלוה לדבר שאין לו זמן קבוע כמו הסרת המחלה, והלחם והמים והם דברים תמידיים, למדנו שאין זמן זאת המצוה קבוע, ושמצותה בכל יום מן התורה. כבר נתבאר זה השורש בשלישי מברכות. והנה התועלת בזאת המצוה מבואר בדעות, כי זה ממה שיעיר על מציאות האלוה והיותו משגיח בדבקים לתת להם הטובות ולשומרם מהרעות; עם שזה יהיה סיבה לדבקות ההשגחה האלהית בנו, כי ענין התפילה ומהותה הוא - לפי מה שיֵרָאֶה מדברי התורה - שנספר שבחי ה׳ יתעלה ואחר־כך נתפלל, כמו שמצאנו בתפילת משה רבינו עליו השלום בפרשת ואתחנן. והנה סיפור שבחי ה׳ יתעלה הוא מה שנוכל להשיג מאמיתת מציאותו; וזאת ההשגה היא סיבת דבקות השגחתו יתעלה בנו, כמו שביארנו ברביעי מספר מלחמות ה׳. והנה נכללו כל הטובות וההשמר מהרעות במה שיעדם אם יעבדו אותו; וזה, כי באומרו ׳וברך את לחמך ואת מימיך׳ (כג, כה) כָּלַל שיִמָּצְאוּ להם המזונות בריבוי, ושלא יזוקו בהיזונם מהם, אבל יולידו להם דם טוב; ובאומרו שיסיר המחלה מביניהם כָּלַל הסרת החולי, והסרת הסיבות המביאות החליים והפגעים, כמו עיפוש האויר והפיכת הארצות, וזה כולל גם כן שיהיה להם בגד ללבוש, ובית להיות להם למחסה ולמסתור; ואחר שיעד בשמירתם בָּאיש לפי מה שאפשר, שב ליעד בשמירתם בַּמין, ולזה אמר שלא תהיה משכלה ועקרה בארצם, ושלא ימותו הנולדים בזולת עיתם; ואחר יעדם שתִּמָּצֵא להם ארץ טובה ורחבה, יתכן שישבו בה עם ריבויָם.

Ralbag Vayikra Toalot 26:3רלב״ג ויקרא תועלות כ״ו:ג׳

ואמנם התועלות המגיעות מזאת הפרשה הם שבעה: (ג-מו) התועלת הראשון הוא בדעות, והוא להודיע שההשגחה האלהית תדבק לטובים גם בענינים הגופיים, להביא להם הטובות בהם; ושכבר ימשך מעוצם ההשגחה לטובים שתמשך לזרעם אחריהם, באופן שכאשר יסורו מדרכי התורה - אשר הוא סיבת סור כל שלמות מהם - ייסרם ה׳ יתעלה מוסר אחר מוסר, באופן שלא ישתקעו בדעות הנפסדות ההם, וישובו לקנות השלמות אשר סרו ממנו.

Ralbag Devarim Toalot 6:24רלב״ג דברים תועלות ו׳:כ״ד

התועלת הארבע עשרה הוא בדעות והוא מה שהודיענו כי בשמירת מצות התורה נזכה להצלחה נצחית והיא הצלחת הנפש וימשך לה גם כן הצלחה גופיית והיא הצלחת הגוף וכבר העיר על זה באמרו לטוב לנו כל הימים ולחיותינו כיום הזה.

Ralbag Milchamot Hashem 4:4רלב״ג מלחמות השם ד׳:ד'

יתבאר בו איך הענין בזאת ההשגחה באופן מה. ואחר שכבר התבאר שהוא שקר שלא תהיה ההשגחה האלהית באחד מאישי האדם מצד הטבע הפרטי, והתבאר גם כן שהוא שקר שתהיה ההשגחה בכל אחד מהם מצד הטבע האישיי, הנה הוא מבואר שיחויב מזה שתהיה ההשגחה בקצתם, ולא תהיה בקצתם. וכבר יראה גם כן באופן אחר, רצוני שההשגחה האלהית הוא באישי האדם מצד הטבע האישיי, ושהוא בקצתם, ובקצתם לא. וזה שכבר יראה שמה שהוא יותר נכבד ויותר קרוב במדרגה אל השכל הפועל השגיח בו השם יתברך יותר, ושם בו כלים יותר לשמור מציאותו...

Ralbag Milchamot Hashem 4:6רלב״ג מלחמות השם ד׳:ו'

ואחר שהתרנו כל הספקות הנופלות בהנחתנו בהשגחה מצד החוש והעיון, הנה ראוי שנבאר שמה שבא בתורה ובדברי הנביאים עליהם השלום והמדברים ברוח הקדש מענין ההשגחה והגמול והעונש הוא כלו מסכים להנחתנו. וזה שמה שיבא להם מהסתר פנים והשכחה לאשר יעשו הפעולות המגונות, ומההשגחה בטובים, צוא לפי זאת ההנחה בלא ספק. וזה נמצא בהם הרבה, אמר בהסתר פנים והשכחה והסתרתי פני מהם והיה לאכל, ואנכי הסתר אסתיר פני. ואמר אסתירה פני מהם, ויסתר פנים ומי ישורנו, פני ה׳ חלקים, ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני, עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהים. ואמר בהשגחה בטובים הנה אנכי עמך ושמרתיך, כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת את אויבך לפניך, כי ה׳ אלהיך עמך, כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם, כי יודע ה׳ נפש צדיקים, הנה עיני ה׳ אל צדיקים, הנה עין ה׳ אל יריאיו, ולא יגרע מצדיק עינו, כי יצפנני בסכה ביום רעה, כי לא לנצח ישכח אביון, לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, וזה הרבה משיסופר. וכבר נמצא גם כן בתורה ובדברי הנביאים עליהם השלום שהעונש אשר יגיע לרעים יהיה מצד הסדור אשר מהמערכת. אמר לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם, ר״ל בעת שתהיה מערכתם ברע יגיע להם עונש על מרים, וזה כי זה הרע יקרה להם בעבור הסתר פנים השם יתברך מהם, וסבת זה ההסתר הוא מרים. ואמר וביום הפקדי ופקדתי עליהם חטאתם, וזה יורה כי בכאן עת מיוחד יגיע להם עונש בו. ואמר כל פעל ה׳ למענהו וגם רשע ליום רע, ירצה בזה שכל מה שפעל השם יתברך הוא לתכלית הטוב. וגם מה שסדר על הכונה השנית מהנזק הרשע ליום רעה הוא מועיל, כי בזה תועלת לשאר האנשים, כמו שקדם. וכבר בא זה הענין גם כן בדברי השם יתברך לאיוב, שמציאות הרעות אשר הוא בו במקרה היה כמו מכוון על הכונה השנית, כדי שיגיע בהם עונש לרשעים, באר בספרו מה שסודר משפע הגרמים השמימיים בזה העולם השפל, אשר עם היותו בתכלית השלמות, הנה אי אפשר מזולת שיגיע רע ממנו מה. וימנע מרשעים אורם, ביאר בזה שאלו הרעות יש בהם תועלת להנזק בהם הרשעים. ואמר בזה הענין בעינו הבאת אל אוצרות שלג ואוצרות ברד תראה אשר חשבתי לעת צר ליום קרב ומלחמה. וזה גם כן כשתחקור בו תמצא נכפל הרבה בדברי הנביאים עליהם השלום והמדברים ברוח הקודש. וכן תמצא דעת רבותנו זכרונם לברכה שהגמול והעונש האמתיים הוא לעולם הבא, ושלא יחויב שיהיה בכאן גמול ועונש לפי הצדק והרשע בטובות והרעות הגופיות. אמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא. וראוי שנבין מזה שהענין גם כן בעונש כן, רוצה לו שאינו בדברים הגופיים, כי הגמול והעונש בעבור שהם הפכים, הנה יחויב שיהיה נושאם אחד, רצוני שיהיה הנושא אשר הגמול נמצא בו הוא בעינו הנושא אשר העונש נמצא בו. ואמרו רבותינו זכרונו לברכה הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, עלה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזרתו נפל ומת. היכן אריכות ימיו של זה, והיכן טובתו של זה. אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, והארכת ימים לעולם שכולו ארוך. ואמרו שם אמר רב יוסף אלמלא דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב, בר ברתיה לא חטא, מאי הוא, איכא דאמרי האי מעשה חזא, ואיכא דאמרי לישנא דגברא רבא חזה דהוה גריר ליה דבר אחד, אמר פה שהפיק מרגליות ילחך עפר, והוא לא ידע שלמען ייטב לך לעולם שכלו טוב, ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך. כבר בארו לך שאין הגמול והעונש נמצאים באלו הטובות והרעות הגופיות, ולזה לא ימנע היותם הולכות בזולת סדר ויושר. ואמרו חיי בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. ואין ספק שלא באו בזה המאמר לחלוק על התורה שייעדה במקומות רבים להגיע כמו אלו הטובות הגופיות ההולכים בדרכיה, אבל יאמרו שזה הענין נתלה בכללות במזל. ולזה אין ראוי שיסופק אם יגיע לרשעים כמו אלו הטובות, כי הם לה מצד המזל, לא מצד פעולותיהם הרעות.

Derashot HaRan 8דרשות הר״ן ח׳

Whatever the case, there is complete concurrence among the sages of Israel that this terrestrial world is subject to the influence and control of the stellar system unless Divine service nullify its mandated effect. It follows from this that if one's merit is not so great as to cause a change in the mazal system on his behalf or to cause him to be so closely superintended by Divine Providence as to have the Blessed One place it into his heart to perform an act which would protect him against the adverse influence of the mazal — so long as one of these two does not obtain, it follows that he will be punished even though he is not liable to that punishment on the basis of his deeds. This is the intent of (Moed Katan 28a): "Offspring, life, and sustenance are dependent not upon merit, but upon mazal," and, likewise (Bava Kamma 60a): "'And you, let no man go out of the door of his house until morning' (Exodus 12:22) — once the destroyer has been permitted to destroy, he does not distinguish between a righteous man and a wicked one." And herein is resolved the great dilemma in God's conduct of the world: "the righteous man who suffers, and the wicked man who prospers." For if the heavenly influences manifesting themselves in this terrestrial world were all specific, so that one star would attach to one man alone, the Blessed One assigning it to him individually to compensate him in accordance with his deeds, this would, indeed, be cause for wonder. But this is not the case, for the ordinance of the terrestrial world is generic, so that it is impossible to expect continuous good uninterrupted occasionally by evil. This would be analogous to expecting the sun to ripen grain and fruits and not beat down on the head of the righteous man walking on the road in the period of Tammuz so that he not contract the illness to which he is thus predisposed. In the same way, when a certain malignant influence is released upon a place or clime, it will not manifest itself as the Blessed One's striking with rod or thong only specific individuals but as a generic maleficent force, which will cause injury even to him who does not deserve to be punished by it, unless his merit be so great that the Blessed One save him through an alteration of nature... The answer, however, is that the influences projected upon the terrestrial world do not reach specific individuals through specific agencies but through generic ones, for the Blessed One does not wish to change nature in accordance with each individual... It is hereby made clear that when a certain maleficent influence is originated, even one who does not deserve to be punished for his deeds will come to harm, unless he has a particular merit which will cause the Blessed One to protect him against the force that has been set into motion. This should resolve the dilemma of "the righteous man who suffers, and the wicked man who prospers." As to the verse (Psalms 73:3): "For I was envious of the revelers; I saw the prosperity of the wicked" — this is to be understood as a lament over the actuation of this principle and not as an expression of ignorance as to its existence. The same applies to (Ibid 13-14): "It is but in vain that I have purified my heart and washed my hands in cleanliness. For I have been afflicted all the day and chastised every morning." It is as if to say: if the essence and end of requital were the goods and evils of this world, one would perfect his deeds in vain unless he attained an exalted eminence by which nature would be changed for his sake. But so long as the world follows its natural pattern, the good man will be visited with pain and suffering. Since, however, the ultimate, essential requital is that for the soul in the world to come, no dilemma remains here, for every deed will there be brought to "the accounting house." And this is the intent of (Ibid 21-22): "For my heart was embittered; my reins were pricked. And I was foolish and did not know… (Ibid 17): …until I entered the sanctuary of the Almighty — then I understood their end." That is, the distribution of reward and punishment in this world is confounding. One cannot discern in it the justice of the Blessed One's judgments, but must remain foolish, beast-like, in contemplating them — until he comes and sees what the Blessed One has stored away for the righteous and for the wicked, at which time he will understand their end. For it is there and not in this world that the reward of the righteous and the punishment of the wicked is revealed. And this itself is the intent of the sealer of the epoch of prophecy (Malachi 3:13-14): "'Your words have been strong against Me,' says the L-rd. And you say: 'What have we spoken against You?' You have said: 'It is vain to serve God, and what profit is it that we have kept His charge and walked darkly before the L-rd of hosts?'" And Malachi concludes (Ibid 18): "'And they shall be mine,' says the L-rd of hosts, 'on that day which I choose… and you will return and see the difference between the righteous and the wicked, between one who serves God and one who does not." That is, the ultimate and essential requital will take place in the world to come. But it is possible that in this world the wicked man may live in repose and the good man suffer adversity under his governing mazal. As stated by our sages of blessed memory (Sabbath 156a): "One born under the moon will suffer much evil." And this, in fact, stands to reason. For since the spheres exert their influence on this terrestrial world, it follows that they should produce a corresponding effect. And there is no cause for wonder in anything of a material nature being subject to this ordinance. What does require explanation is how characteristics of the soul can be subject to this ordinance if the soul itself is not subject to it but to that which is higher than it. The answer, however, is that if the soul generated these characteristics in itself and not through the agency of the body, there is no doubt that they would not be subject to mazal at all. Since, however, its projecting or being affected by these characteristics is mediated by bodily vessels, it follows that when these vessels are altered by mazal, its activities, too, are altered. This is the intent of (Shabbath 156a): "One who is born under Tzedek will be righteous. One who is born under Mars will be a spiller of blood. Rabbah said: 'I was born under Mars [and am not a spiller of blood].' Abbaye answered: 'The master, too, punishes and kills [in his capacity as a judge].'" The intent of the answer is that his being born under that star invested him with a predisposition to punish those who wronged him, some individuals possessing a strong predisposition in this direction.

ומ"מ הדבר מוסכם בין חכמי ישראל שהעולם הזה התחתון נמסר ונוהג כפי מערכת הכוכבים. אם לא שעבודת הש"י תבטל הרושם המתחייב ממנה, ונמשך מזה שאם לא יחזק זכות האדם כל כך שתשתנה המערכת בשבילו. או שיהיה מושגח בהשגחה פרטית דבקה עד שישים הש"י בלבו לעשות איזה פעל יגן בעדו מרעת המערכת. כל עוד שלא יהיה אחד מאלו הצדדים יתחייב שיענש האדם ההוא גם כשלא יתחייב אליו כפי מעשיו העונש ההוא. ומפני זה אמרו רז"ל (מ"ק כח) בני חיי ומזוני וכו'. ועל זה הדרך ג"כ הוא שאמר ואתם לא תצאו וגו' כיון שנתן רשות למשחית אינו מבחין וכו'. ובזה הענין יסתלק הספק הגדול המתמיה בהנהגת העולם בצדיק ורע לו וכו'. והוא שאילו היו השפעים הנמשכים בזה העולם התחתון פרטיים. עד שנאמר שיהיה מתיחד כוכב אחד לבד לאיש אחד. ייחדהו הש"י אליו ויפקידהו לשלם לו כמעשהו. היה בלי ספק ענין זר מתמיה, אבל הענין אינו כן כי מנהיגי העולם התחתון ענינם כללי. עד שאי אפשר לומר שימשך מהם הטוב תמיד ולא ימשך מהם הרע לפעמים. כאשר נאמר שא"א לשמש לבשל הפירות ולא תחמם ראש האיש הטוב ההולך בדרך בתקופת תמוז. עד שאפרש שיתחדש ממנו חולי כפי הכנתו. וכן כשיהיה איזה דבר רע שופע במקום או באקלים, לא יתחדש הענין שיכה הש"י במקל ורצועה איש איש בפרט אבל שיחדש איזו סבה מפסדת כוללת. ויגיע ממנה הפסד גם למי שאינו ראוי שיענש בה. אם לא שיחזק זכותו כל כך שיצילהו הש"י ממנה בשנוי טבע... אבל התשובה שאין הפועלים המגיעים בעולם התחתון לאיש איש. על ידי סבות פרטיות. אבל על ידי סבות כוללות. שאין רצון השם יתברך שישתנה הטבע כפי איש איש... הנה נתבאר מזה שכאשר נתחדש שפע שופע ממשיך איזה דבר מזיק, יקבל בו היזק גם האיש אשר איננו ראוי שיענש כפי מעשיו. אם לא שיהיה אליו זכות פרטי יגן הש"י בעדו מההזק ההוא הנמשך המתחדש. ועל זה הדרך לא ישאר ספק מתמיה בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו. וכל מה שאמר הכתוב כי קנאתי בהוללים וגו'. אינו אלא כמתאונן על המדה הזאת הנוהגת. לא שיהיה נעלם מהם טעמו של דבר. וכן אמרו אך ריק זכיתי לבבי וגו' ואהי נגוע כל היום וגו'. הוא כאומר שאם יהיה עקר הגמול ותכליתו טובות העולם הזה ורעותיו. לשוא יכשיר האיש מעשיו אם לא שישיג מעלה יתירה עד שישתנה הטבע בשבילו אבל כל עוד שיהיה עולם כמנהגו נוהג. יחולו באיש הטוב ענינים מכאיבים מצערים. אבל כאשר תכלית הגמול וסופו הוא שכר הנפש בעוה"ב לא תשאר בכאן קושיא, כי כל המעשה יבא שם לבית החשבון וזה מ"ש כי יתחמץ לבבי וגו' ואני בער ולא אדע גו'. רצה שסדר הגמול והעונש בעוה"ז נוהג בענין מתמיה לא יעמוד האדם בו על צדק משפטי הש"י אבל יהיה בו כבער וכבהמה נחשב, עד אשר יבא ויעיין במה שהקדים הש"י והכין לצדיקים ולרשעים ויבין לאחריתם, כי שם נגלה גמול הצדיקים ועונש הרשעים, לא בעולם הזה. וזהו בעצמו מ"ש חותם הנביאים מלאכי חזרו עלי דבריכם וכו'. וסיים דבריו ואמרו ושבתם וראיתם בין צדיק וגו'. רצה שסוף הגמול ותכליתו יהיה לעתיד. אבל בעוה"ז אפשר הוא שהאיש הרשע יעמוד בשלוה ושיחולו מקרים על האיש הטוב כפי המערכת שנתיחד בה, וכמו שאמרו ז"ל האי מאן דלבנה יהא סביל מרעין.

Or Hashem 2:2:4אור ה׳ ב׳:ב׳:ד׳

והנה הספק ההוא מצד מה שיחשב מרוע הסדור, אין התרו ממה שיקשה לפי מה שהונח, והוא האמת בעצמו, שהעונש והגמול האמתיים הוא הנפשיי. וזה שיסוד הספק הוא הרע המגיע לצדיק, והטוב המגיע לרשע. והנה הרע המגיע לצדיק, מלבד הרע המגיע אליו מצד האבות כמו שקדם, כבר אפשר בו שיגיע מצדדים מתחלפים כמו שקדם. אם להתר הקשר והדבקות שבינו ובין השי״ת, שיהיה לפעמים להיותו בעל חומר, ואם שיהיה ממין הרע שתכליתו טוב, אם גשמיי ואם נפשיי. כמו שיבא עליו עניין מצער לתכלית טוב גשמיי, או לבלתי נטות אל התאות שהיה מוכן אליהם, או לשומו שלם ולהקנותו קניין חזק במעלות הנפשיות. וזהו אצלי עניין הנסיון הנזכר בתורה בכלל האומה, הנאמר בבחינת המנוסה. וזה אמנם אחר שנתאמתה ההקדמה האומרת שהפעולות יקנו תכונה ומדה קבועה בנפש, וכ״ש שיחזקו אותה אם היא קנויה בשכבר. ולזה יתאמת שהמנוסה בפעל רשום או בפעילות רשומות, כשיעמוד בנסיונו הנה כבר קנה שלמות [נוסף] על שלמותו. אשר בבחינתו יתאמת שיהיה נודע לשם מה שלא נודע קודם הנסיון, למה שלא היה לו מציאותו. ולזה מה שאמר בכלל האומה, כי מנסה י"י אליכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את י"י אלהיכם, לא אמר אם תהיו אוהבים, שזה כבר נודע לשם, אבל למה שהמצוות נצטוו לכלל האומה לשומנו שלמים באהבת השי"ת כמו שיתבאר בג״ה. הנה אם כן, באמצעות המצות נקנה השלמות אשר ידע הש״י היותנו אז אוהבים, אבל קודם הנסיון ההיא לא ידע היותנו אוהבים, לפי שהאמת שלא היינו אוהבים אלא אחר הנסיון. כמו שבא בנסיון העקידה, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכמו שהעידונו בפרק הא' מהכלל הא' שבמאמר הזה. והרב המורה פי' בדרך אחרת לדעת, כלומר להיות נודע לכל העמים הישכם אוהבים, ואין צורך. ואיך שיהיה, הנה הרע שיגיע בדרך הזה ואם היה שלא תהיה תכליתו טוב גשמי, הנה הוא טוב גמור אחר שהונח הגמול האמתי הטוב הנפשיי. וזה אצלי יסורין של אהבה הנזכר בדברי חז״ל לא הייסורין שתכליתן טוב גשמי כמו שדמה הר״ל ולזה אין מקום לספק הזה מצד הרע המגיע לצדיק. ולפי שידיעת ההפכים אחת, תתאמת שלא יקרה ספק גם כן מצד הטוב המגיע לרשע. וזה שהטוב המגיע לרשע, מלבד הטוב המגיע אליו מצד האבות גם כן אפשר בו שיגיע מצדדים מתחלפים. אם שלפעמים יפעל הטוב ומצד הטוב ההיא לא יענש בעת ההיא להסיר מעליו הטוב הנכון לבא עליו מפאת הגרמים השמימיים, ואם שיהיה הטוב ההוא ממין הטוב שתכליתו רע, אם גשמי ואם נפשיי. כמו שיבא עליו טוב לתכלית רע גשמי או שיבא עליו הטוב מפאת הגרמים השמימיים, וימשך מהטוב ההוא השתקע בתאוות ובחסרונות אשר מהצד ההוא לא היה עול בחק הש"י והיושר האלהי להסיר מעליו הטוב ההיא. וכבר אפשר ברע המגיע לצדיק ובטוב המגיע לרשע שיגיע בדרך אחרת זולת הדרכים שקדמו. וזה שהשרש אצלנו בקבלה האמיתית היות העולם נדון אחר רובו. וזה אמנם מיוחד בייעודים הגשמיים, כי בגמול ובעונש הנפשיי האמתיי מדרגת כל אחד ידועה כמו שבא בגמ' שבת באמרם מלמד שכל אחד עושה לו מדור לפי כבודו. ומהצד ההוא, כבר יגיע טוב לרשע ורע לצדיק כשלא יהיה במדרגה שישתנה הסדור בשבילו. ולא יהיה עול בחק היושר האלהי, וזה כי למה שהגמול והעונש הגשמיים הכוללים כבר יסודרו על הרוב מהגרמים השמימיים, והיו הכוכבים שיתנו ההצלחות המדומות יתנו על הרוב תכונות טובות והמזיקים שיתנו הרעות יתנו על הרוב תכונות רעות. הנה כבר יעבור בחק היושר האלהי להיות נידונים אחר הרוב, אחר שהגמול והעונש האמתי הוא הגמול והעונש הנפשיי. וזאת היא החזקה שבסבות אצלי, שלא הזכירה בתורה הגמול האמתיי. וזה כי הייעודים שהזכירה הוא לכללות האומה הנידונים אחר הרוב, אך אמנם הגמול המיוחד ליחידים עם שנרמז במקומות מהתורה הנה נתפרש בקבלה האמתית. ואיך שיהיה, לא נשאר ספק מצד מה שיחשב מרוע הסדור. ואמנם הספק הב׳ אשר יסודו ההקדמה האומרת שאין הרע המגיע מהשם בעצמות, ואם היה שהוא מעניש לרשע כבר היה מגיע ממנו רע בעצמות. הנה אין התרו ממה שיקשה, וזה שהרע המגיע לו להשגחה על הצדיק הנה תכליתו טוב. והרע המגיע לו מצד העונש, הנה למה שהוא עלול לתכלית פעל היושר והצדק הנה הוא טוב, להיות היושר האלהי הוא טוב בעצמו. ולזה כבר יתאמת שהרע המגיע לרשע, איך שיהיה אם להשגחה על הצדיק ואם לפעל הצדק והיושר הנה הוא טוב. ולזה דרשו חז״ל, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והנה טוב מות ולהיות הטוב הנמשך במציאות תמידי והרע בו מעטי, כמו שהאריך בזה הרב המורה, והרע המעטי הוא לתכלית טוב, אמר המשורר כי רגע באפו חיים ברצונו, הנה המשיל יחס האף אשר נרמז בו הרע המוחש אל הטוב כיחס הרגע אל הזמן. והפליג בזה באמרו כי הרגע ההוא המעטי מהאף חיים ברצונו כלומר הנרצה והנכסף בו הוא החיים והטוב והמכוון הנה אשר בו היתר הספק הב׳ הזה.

Sefer HaIkkarim 4:10ספר העיקרים ד׳:י׳

To this argument God alludes in His first answer to Job, where He first enumerates the benefits He bestows upon the various animal species in providing for each one specially, as distinct from the other species, by preserving it or by giving it a peculiar perfection different from that of other species: “Who provideth for the raven his prey … Who hath sent out the wild ass free? Knowest thou the time when the wild goats of the rock bring forth? Or canst thou mark when the hinds do calve?… Hast thou given the horse his strength?” Then he describes the benefit He bestows upon man in implanting in his nature a peculiar perfection, namely the power to apprehend intelligible concepts: “Who hath given understanding to the mind?” The Hebrew word sekvi denotes the intellectual power in man, as I explained in the First Book. First he says: “Who hath implanted secure wisdom?” alluding to the “prima intelligibilia” or axioms, which were placed in man at the basis of his created nature. These first intelligibilia are the real causes which make demonstration possible, preventing an infinite regress. (The bet, the first letter of the Hebrew word battuhot, is part of the root, as was explained in the First Book.) He says this in order to explain that this gift that was given to man was without doubt intended for a more noble purpose than is realized in the lower animals. This superiority of man indicates that he is taken more notice of by God than any other animal species. This being so, it follows that divine providence should attach to him in a greater degree in accordance with the superiority of his intellect to that of the lower animals. Maimonides has the same idea, namely that the degree of divine providence one enjoys depends upon the degree of intellectual power he possesses. It follows that he who perfects his intellect as far as lies in his power will enjoy a greater degree of divine providence than one who has not done so. On the other hand, he who does not perfect his soul at all and wastes his intellectual energies is reduced to the degree of the lower animals, and loses divine providence altogether. This is a conclusive proof that the measure of divine providence attaching to a rational individual depends upon the perfection of his reason, just as in the beginning, when the human species was created, Providence took more notice of man than of the other animal species in giving him that ability.

ואל זו הטענה רמז השם לאיוב במענהו הראשון, כי כשהיה מספר החסדים שעשה עם כל מין ומין ממיני הבעלי חיים להשגיח בו השגחה מיוחדת מזולתו מן המינים, לשמרו או לתת לו שלמות מיוחד מזולתו, כמו שאמר מי יכין לעורב צידו וגו׳, מי שלח פרא חפשי הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמור התתן לסוס גבורה וגו׳, וזולת זה, ספר אז החסד שעשה עם מין האדם כשנתן לו בטבעו שלמות מיוחד שהוא הכח להשיג המושכלות, וזהו שאמר מי נתן לשכוי בינה, ששכוי יאמר על הכח השכלי שבאדם, כמו שכתבתי במאמר הראשון, ואמר בתחלה מי שת בטוחות חכמה, לרמוז על המושכלות הראשונות שנתנו באדם בשרשי יצירתו, שהן הנה סבות עצמיות להשגת הדרוש כדי שלא ישתלשל לבלתי תכלית, שבי״ת בטוחות שורש, כמו שכתבנו במאמר הראשון. ואמר זה לבאר לו שהחסד הזה הנתן באדם בלי ספק היה להשגת תכלית מה נכבד יותר משאר בעלי חיים, וזה היתרון הנמצא בו יורה שהוא נחשב בעיני השם יותר מכל אחד מהם, ואחר שכן הוא ראוי שתדבק בו ההשגחה האלהית כפי שעור יתרון שכלו יותר מהם, וכן כתב הרמב״ם ז״ל כי שעור ההשגחה תהיה כפי שלמות הכח השכלי שבאדם, ואם כן מי שהשלים נפשו כפי הכח הניתן בו יותר ראוי שתדבק בו ההשגחה האלהית יותר, ומי שלא ישלים נפשו ויאבד הכח השכלי שנתן בו, הנה הוא שב במדרגת הבעלי חיים וראוי שתסתלק מעליו ההשגחה האלהית, ומכאן ראיה חזקה על שההשגחה האלהית דבקה בבעל שכל כפי שלמותו, כמו שנדבקה בתחלת יצירת המין האנושי השגחה יתירה בו על זולתו מן המינים לתת לו ההכנה ההיא.

Sefer HaIkkarim 4:11ספר העיקרים ד׳:י״א

But human individuals differ more widely among themselves in respect to the degree of their rational power than one animal species differs from another. One individual is almost on a level with the irrational animals, while another approaches the degree of the angels. Hence it follows that divine providence must vary with the individual in the human species as it varies with the species in the animal kingdom. And it follows from this that the difference between one individual and another in the matter of providence depends upon the difference in their perfection and worth. Hence a person may have such a high degree of perfection that providence takes care of him and God communicates with the person himself in a prophetic revelation or in a dream.

ואחר שאישי האדם מתחלפים בשלמות הכח השכלי שבהם התחלפות יותר גדול מהתחלפות מין אחד מהבעלי חיים על האחר, עד שנראה איש אחד קרוב להיותו במדרגת הבעלי חיים הבלתי מדברים ואחד קרוב להיותו במדרגת המלאכים, ראוי אם כן שיהיה בין האישים התחלפות השגחה כמו שהיא בבעלי חיים בין המינים, ויתחייב מזה שיהיו מדרגות ההשגחה מתחלפות בין אישי האדם כפי התחלפות מדרגותיהם בשלמות, ובעבור זה פעמים יהיה האדם במדרגה שתבא אליו ההשגחה על זה הדרך כשתגיע ההודעה האלהית אל האדם עצמו אם בנבואה ואם בחלום.

Sefer HaIkkarim 4:29ספר העיקרים ד׳:כ״ט

We will now treat of reward and punishment, which is the third of the general principles of a divine law. It takes the place of the purpose intended by all laws. It is true that he who serves God from love does not concern himself at all about reward and punishment, having no other purpose except to fulfil the will of the object of his love, as the Rabbis say: “Be not like servants who serve their master in order to receive compensation …” But this does not mean that there is no reward and punishment, Heaven forbid! The above statement simply means that one who serves God from love must not be prompted in his service by love of reward and fear of punishment, though he believes that there is reward in store for those who believe and fear God and think on His name. All this reward is as nothing in his sight as compared with the purpose of fulfilling the will of the object of his love. Service of this sort leads to the ultimate reward and punishment that is intended in all laws. Now inasmuch as the purpose of a divine law is different from those of conventional laws, as we said before, we laid it down as a general principle of divine law. We analyze the possibilities as follows: Either there is reward and punishment or there is not. If there is, it is either all corporeal and in this world, or all spiritual and in the other world, or there is both corporeal reward in this world and spiritual reward in the next world. Opinion, we find, is divided in the matter of reward and punishment into four classes according to the four possibilities of which the situation admits. Some believe there is no reward and punishment, either corporeal or spiritual. Some believe there is both corporeal and spiritual reward. Some believe there is corporeal reward but no spiritual, and some believe there is spiritual reward but no corporeal.... The fourth opinion is that some reward is corporeal in this world and some is spiritual in the next world, after death. This is the opinion of our sacred Torah, which makes specific material promises to the righteous, like the patriarchs and others, and also spiritual promises for the soul alone, punishment or reward, as we shall explain with the help of God. This is also the opinion of our Rabbis in many places, and particularly in Sifre, where, commenting on the verse in Deuteronomy, they say: “That your days may be multiplied”—in this world; “And the days of your children”—in the times of the Messiah; “As the days of the heavens above the earth”—in the world to come. It is clear from this that the Bible promises, for the fulfilment of the commandments, reward in this world and in the next. This is a general statement of human opinion concerning reward and punishment and the opinion of our Torah on the subject.

וראוי שנדבר עתה בשכר והעונש שהוא העקר הג׳ מן העקרים הכוללים לדת האלהית, והוא במקום התכלית המכוון בכל הדתות, וזה שאף על פי שהעובד מאהבה לא יחוש לשכר ולעונש כלל, שאין אצלו תכלית אחר זולת השלמת רצון האהוב בלבד, ואמרו רבותינו ז״ל אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, לא בעבור זה נאמר שלא יהיה שם שכר ועונש חלילה, אבל הכונה שם לומר שהעובד מאהבה לא יעבוד מאהבת השכר ויראת העונש, אף על פי שיאמין שיש שם שכר למאמינים וליראי השם וחושבי שמו, שכל השכר ההוא כאין נגדו בבחינת השלמת רצון האהוב ההוא, והעבודה שהיא על זה התואר היא העבודה המביאה אל תכלית השכר והעונש המכוון בכל הדתות. ובעבור היות תכלית הדת האלהית מתחלף לתכליות הדתות הנימוסיות כמו שכתבנו במאמר הא׳, שמנו אותו מן העקרים הכוללים לדת האלהית, ונאמר שהשכר והעונש לא ימלט הענין בו מחלוקה, אם שיהיה שם שכר ועונש או לא יהיה, ואם יהיה שם, אם שיהיה כלו גשמי ובעולם הזה, ואם שיהיה כלו רוחני ובעולם הבא, ואם שיהיה שם שכר גשמי בעולם הזה ושכר רוחני בעולם הבא. ונמצא האנשים נחלקים בענין האמנת הגמול והעונש לד׳ דעות כפי מספר החלקים שתגזור אותם החלוקה, שיש מי שיאמין שאין שם שכר ולא עונש לא גופיי ולא נפשיי, ויש מי שיאמין שיש שם שכר גופיי ונפשיי, ויש מי שיאמין השכר גופיי ולא נפשיי, ויש מי שיאמינהו נפשיי ולא גופיי... והדעת הרביעי הוא דעת מי שיאמין שהשכר ממנו גשמי ובעולם הזה וממנו רוחני ובעולם הבא אחר המות, וזהו דעת תורתנו הקדושה שיעדה יעודים גשמיים פרטיים לצדיקים כמו לאבות ולזולתם, ויעדה יעודים רוחניים לנפש לבדה אם עונש או שכר, כמו שנבאר בעזרת האל, וזהו דעת רבותינו ז״ל במקומות רבים וביחוד במה שנמצא בספרי, אמרו למען ירבו ימיכם בעולם הזה, וימי בניכם לימות המשיח, כימי השמים על הארץ לעולם הבא, שיראה מפורש שבשכר המצות ייעד הכתוב שכר בעולם הזה ובעולם הבא, זהו כלל דעות האנשים בשכר ועונש ודעת תורתנו בו:

Sefer HaIkkarim 4:30ספר העיקרים ד׳:ל׳

Concerning the spiritual reward which comes to a man after death, the later Jewish scholars are divided into two schools. The one holds that while it is true that the perfectly righteous receive in this world reward for their deeds, as did the patriarchs, nevertheless, the main reward is spiritual, bestowed upon the soul alone in the world to come, i.e. the world which comes to a person after death as soon as the soul is separated from the body—a world in which there is no eating or drinking or any of the physical pleasures. As our Rabbis say: Rab was accustomed to say: In the next world there is neither eating nor drinking, nor hatred, nor envy, nor strife, but the righteous sit with their crowns on their heads and enjoy the splendor of the Shekinah. The meaning is: the crown of a good name resulting from their good deeds stands above their heads and confers upon them the privilege of enjoying the splendor of the Shekinah. The men of this opinion also hold that while the main reward is purely spiritual, there is also another corporeal reward in this world at the time of the Messiah. This is the same as the time of the resurrection, when the perfectly righteous will come to life, either in order to publish God’s miracles and truth, or in order that they may receive some corporeal pleasure corresponding to the pain they suffered during life, or more, according as the divine Wisdom shall decree, or in order that they may acquire a higher perfection than before, in case they were not able in their lifetime to attain the degree to which they were entitled, considering their upright character, on account of external hindrances and the yoke of the exile. Then they will die again and return to dust, and then the souls will, by reason of their attainments during the second life, be privileged to enjoy the future world in a higher degree than the one they enjoyed before resurrection. This is the view of Maimonides and the distinguished men who came after him and adopted his opinion. If we examine this view, we find that it is correct and inevitable logically, and in agreement with the Torah. Since the works of God are absolutely perfect, it follows that everything that can exist should exist in all the divisions which a logical classification suggests. Now we find that some corporeal things are permanent as individuals, for example the spheres and the stars, as the senses testify and as the prophet, too, agrees: “Lift up your eyes on high, and see: who hath created these?… Not one faileth.” Some are permanent only as species, for example, those animals which are born of individuals of the same species, while some are permanent neither as individuals nor as species, as, for example, those animals which are generated of putrefaction. It follows, therefore, that the remaining class of the division should also exist, namely there must be beings which are permanent both as individuals and as species, though in different aspects. This is the human species, which, in respect of the body and its material powers, has specific permanence only and not individual, like the other animals, but in respect of the rational soul and its intellectual power, man has individual permanence like the angels. These two kinds of permanance are alluded to in the book Yezirah in the words: “He made a covenant with him between the ten fingers of his hands and the ten toes of his feet by the circumcision of the tongue and the circumcision of his nakedness.” Specific permanence is cearly indicated in the expression, “the circumcision of his nakedness,” which needs no explanation, while individual permanence is indicated in the words, “circumcision of the tongue,” i.e. the rational (speaking) soul. The reason for this is because an eternal being can not make a covenant with a thing that is subject to genesis and decay except in so far as it has some permanence. The subject must be explained as follows: The powers existing in the composite beings in the sublunar world can not be perceived by the senses, nevertheless we infer their existence from their activities, which are perceived by the senses, for from the activities we know the powers. We see, for example, a plant moving in all directions, and we know that the natural power is not sufficient to cause such motion, for natural motion is either from the center to the circumference or from the circumference to the center or around the center, whereas the plant moves in all directions. Hence we infer that in the plant species there is another principle which causes this motion, and we call this principle the vegetative soul. In the same way we find that an animal besides having the principle of the vegetative soul has sensation and voluntary motion, activities which do not reside in a natural power or in the vegetative soul. Hence we infer that in this species there is another principle from which these activities follow, viz. those of growth and sensation, and we call it animal soul. Similarly we see that man, in addition to this principle has the ability to understand universals, to know the essences of things, to distinguish between substance and accident, and so on, activities which can not be attributed to the vegetative or animal powers. Hence we infer that he has a still higher power which we call human or rational soul. Further, we find that this superior function which the human soul has, namely cognition, is different from the perceptions of the corporeal faculties. The corporeal faculties are destroyed by a strong perception (intense stimulus). For example, an intense light destroys sight, so that thereafter the person can not even perceive a dim light, and the same thing is true of an intense sound. In the rational power the case is reversed. The more profound the subject of thought, the stronger the intellect becomes and the more brilliancy it acquires for further understanding. Also, the perceptions of the material powers are changeable because they are particular, whereas the cognitions of the intellect are not changeable but permanent because they are universal. Hence we infer that he who gives this soul which has this power of cognition is superior to the one who gives the animal soul to animals. Therefore the philosophers say that the animal soul comes from the power of the spheres, for the spheres through their motions prepare the matter to receive the forms, while their souls bestow the various forms of plant and animal, which exist in matter only, according to the latter’s status of preparation. Hence the perceptions of animals are changeable and concern particulars according to the change and variety of the particular degrees of preparation [of the matters]. But the rational soul in man comes from a permanent rational principle separate from matter and unchangeable, a principle superior to that which bestows the animal soul. Hence its cognitions are universals and permanent. We find that the prophet or the perfectly pious man can influence the matter of the sublunar world, as the Separate Intelligences do, because the principle of his soul comes from a Separate Intelligence. The Torah testifies to this, for we find in the account of creation that the Bible ascribes the animal soul to a material principle solely. Thus in the creation of the animals, the text says: “Let the earth bring forth the living creature after its kind.” But in the creation of man the Bible ascribes the soul to a rational principle: “Then the Lord God formed man of the dust of the ground, and breathed into his nostrils the breath of life,” concluding: “And man became a living soul,” thus indicating that the vital power in man comes from the rational power which God breathed into his nostrils, and not from another principle, as in the lower animals. Now since the vital soul in animals and the human soul which has intelligence come from two different principles, it does not follow because the vital powers in animals disappear as soon as the union between them and the body is sundered (because they come from the power of the sphere, which is a material thing, and from its soul, which is a material power), that the human soul ceases to exist, since it comes from another principle, a rational principle separate from matter, not having in it the possibility of dissolution at all, as a material thing has. Therefore if we find that the powers of growth and nutrition and sensation in man and the other powers disappear in death, this is merely because the union has ceased between the soul and the body, which was the instrument through which the soul performed those functions. On the other hand, since we see the power of reason existing in angels without the other powers, and we also see the powers of growth and of life disappear by themselves in plants and animals, we infer that since man has in him both material powers and a rational power, even though the material powers cease to exist as soon as the instrument is removed, the rational power is not destroyed with the destruction of the vital power, any more than the vital power is destroyed with the destruction of the power of growth in animals, for the vital power is a preparation and background for the rational soul, as the power of growth is a preparation and background for the vital power. And since we find that the intellect in angels exists by itself without matter, and the intellectual power in man similarly has a function peculiar to itself, viz. the apprehension of the separate substances and things abstracted from matter, we infer that since this intellect depends upon something permanent, it is not destroyed with the destruction of the body and the disappearance of the material powers. But when it is separated from the body it will, by reason of its obedience to God’s will, unite with the permanent thing which it apprehended. It will thus attain the degree of the angels, whose perfection essentially consists in their obedience to God’s will, as was explained above. This is the purpose of man, and the essence of the reward and punishment which the Torah promises to man after death when the soul parts from the body. This is the correct conception of this subject, as Maimonides and his followers understand it. The second opinion is that though the perfectly righteous get material reward in this world, yet since their number is small, and the great majority of righteous men do not get corporeal reward in this world, there should be in the next world corporeal as well as spiritual reward. This comes, they say, after the resurrection when the soul and the body will exist in conjunction, but without food and drink, as Moses lived forty days and forty nights with body and soul without eating and drinking. This is what, according to them, the Rabbis call the world to come, when they say concerning the righteous that they are prepared for the life of the world to come. They believe at the same time that the human soul does not die when the body dies, but that there is a stage of existence called Gan Eden (Paradise) where, immediately after death, the souls of the righteous are kept until they rise in resurrection and obtain the life in the world to come after the resurrection. This is what the Rabbis mean when they relate concerning Rabban Simon ben Gamaliel that he said to Rabbi Ishmael, who was weeping when he was condemned to die: Master, why weepest thou? In a brief moment thou wilt be placed in Gan Eden in the community of the righteous. We are also told that Rabbah bar Rab Huna said concerning Rabbah bar Shela, who died a short time before him: He preceded me in Gan Eden by a brief hour. This is the opinion of Nahmanides, of R. Meir Halevi, and a number of modern writers who follow them, may they all be blessed. The argument in favor of this opinion is explained by one of the great disciples of Nahmanides in the following way. There are three degrees of rational creatures: 1. Pure intellect existing without body. This is the most perfect existence. 2. Intellect joined with a body existing forever. These are the spheres. 3. Intellect joined with a body that is subject to destruction. This is man, the lowest in rank of the intellectual creatures. Those that come after, namely the lower animals, which consist of body and soul, both subject to dissolution; and plants, consisting of body that is subject to dissolution and having no animal soul, all these are for the sake of man. Man was created last because of his perfection. The lower creatures were made for his sake, they reached their perfection in his creation, and are all embraced in him—the four elements, the power of growth, the animal power, and in addition to all he has reason. Therefore he rules over all of them, and he came last to complete their activity and to rule over them, because he possesses reason, which has immortality. But it needs the body for its perfection, hence the expression that the souls of the righteous are “hidden” under the throne of glory or in Gan Eden. For the word, “hidden,” denotes something incomplete, i.e. they need the body and are not complete without the body. But at the end he will be an honorable and permanent body. This is their idea of the human intellect, as R. Aaron Halevi says. And if the objection is raised that since the intellect can exist only with the body and the body is dissolved like the beast and returns to dust, how can the intellect survive to receive its reward, since according to them it can exist only with the body? R. Aaron says that when the time of the resurrection comes, God will create a new body for every one of the righteous, under exactly the same constellation as their original bodies, and they will rise again and eat and drink and have children; every member of the body will perform its proper function, will receive all that belongs to it, will be nourished properly, will do what it should without any hindrance internal or external,—such will be the state of all those who will live at that time. Their bodies will enjoy the best of health that is attainable according to their temperament, and will obtain the highest perfection possible, each according to his degree. Then after a long time, as each one in turn has attained the highest perfection possible for him, he will consciously and deliberately rise to the status of Elijah. That is, the matter of their body, namely the matter of the four elements, will be changed and receive another form, and become a simple element, permanent, mobile, bright in color, like the whiteness of sapphire, and invisible like Elijah, prepared to receive the divine splendor and the light of the King’s living countenance, like the moon, which is a light-receiving body. Hence we say in the benediction of the moon: “A crown of glory to those who are laden with a body (i.e. the righteous), who will be renewed like her (the moon),” namely after the resurrection, when their body will be changed and will receive another structure. There are examples of this in this world, where certain animals undergo a transformation and their body receives a different form. Some of them need certain things to eat, for example a certain kind of food. This is the meaning of the tree of life, whose fruit prepares the one who eats thereof to receive this form, and he lives forever, as is alluded to in the account of the creation. This is the meaning of the resurrection of the dead, for the divine intention is that man should live forever with his body. For man is not complete without a body, like the spheres to which he is compared, bright as the “brightness of the firmament,” and as “the stars for ever and ever.” If man were complete without body, he would be a separate intellect and more perfect than the spheres, who have bodies. But this is impossible, for in the series of creations the higher comes first and the lower come later, as we explained before. Since, therefore, man is not complete without body, he must attain this completeness in accordance with the original intention of his creation. This change of form and swift mobility is described in the expression that God makes wings for them. So far R. Aaron Halevi. It is obvious that there are many objections to this conception. 1. This opinion is close to that which holds that the soul is a material power and therefore always needs the body for its existence. 2. If the human soul can not exist without a body, how can it exist immediately after death, as soon as it is separated from the body? They say that its existence is incomplete in paradise, in which the soul has no complete delight and does not attain any degree at all. If you ask them, why is not the body purified right after death, changing from its perishable to a permanent nature, as they say happens later, they say that they must come to life again after they die in order that they may merit immortality. But it is very unlikely that immortality can not be attained except after resurrection. The Aramaic proverb is applicable here: Your surety requires a surety. For according to this a person must first experience a first resurrection and then immortality. But if at the time of the resurrection men eat and bear children, as they say, and are free agents, they may sin again. How can they be sure, then, of the higher degree? According to that Rabbi who says that only the perfectly righteous are resurrected, it follows that none of all those men that have existed and that will exist until the time of the resurrection will be privileged to participate in immortality or in any degree of the future life except the perfectly righteous. And even among the perfectly righteous, who will merit resurrection, none will enjoy any degree of the other world until that time. And even in the case of those who will experience resurrection, how can their bodies, which are composed of the four elements and are perishable by nature, become permanent, and how can the nature of impermanence change to one of permanence? Moreover, if, according to them, it is possible that matter, by nature perishable, may change and assume the nature of permanence, like the matter of the spheres, why not assume that the human soul, though it is a material power, as they say, nevertheless, since it has the capacity to receive perfection of ideas, can change from imperfection to perfection, so that it may exist by itself like a Separate Intelligence? This is more plausible and appeals more to reason than that matter should change its nature and assume another. It would not then be necessary for them to say that real immortality does not come until after resurrection. Besides, their opinion contradicts that of the Rabbis, who say that souls exist before they come into the human body. And in Bereshit Rabbah we find the biblical verse: “There they dwelt occupied in the king’s work,” explained as follows: “With the King of kings, the Lord, blessed be He, the souls of the righteous sat, and were consulted by God when He created the world.” The soul is not therefore a material power, but they were created on the first day, as we are told: “ ‘And the spirit of God hovered …’—this is the spirit of Adam the first man.” Nahmanides also writes in a responsum that souls were created together with the primitive light, according to the Rabbis. They are not therefore a material power. Moreover, they prove their idea from Elijah, but it is well known that the case of Elijah was extraordinary and miraculous, no one else can stand in his position, and not even Moses had the privilege of so great a miracle. Besides, Elijah, according to tradition, never tasted death, and did not require the miracle of resurrection; whereas, according to their opinion, a person can not attain to this degree unless he dies and comes to life again as before. Moreover, the resurrection that they speak of is altogether unintelligible: For how is it possible that in the course of the sphere’s motion there should be a position such that at one and the same time the constellations of all the righteous men that lived at various times should be the same as their original ones. And assuming that this is possible, it is a new creation and not resurrection. In short, the arguments which these people use to support their idea are very far-fetched. If it is a tradition from the prophets we must accept it, but if it is a question of argument, we can certainly refute it. Besides their opinion is close to that of the Christians who hold that the righteous were punished for the sin of Adam, that their souls attained but a small degree of perfection until the ‘Messiah’ came, as they say, and atoned for the sin. Then the patriarchs and the righteous men attained the degree of perfection which they deserved. From this dogma they derive other secondary principles which they lay down as fundamental to their faith—may the Lord deliver us from them!

בשכר הרוחני שאמרנו שיגיע לאדם אחר המות נחלקו בו חכמי ישראל האחרונים לשתי דעות, הדעת האחד הוא דעת מי שיאמין שאף אם יש לצדיקים הגמורים בעולם הזה שכר טוב כפי מעשיהם כמו שהיה לאבות, מכל מקום עיקר השכר הוא רוחני ולנפש בלבד בעולם הבא, רצה לומר העולם שהוא בא לאדם אחר המות מיד כשתפרד הנפש מן הגוף, שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא שום תענוג ושמוש מתענוגי הגוף ושמושיו, אמרו רבותינו ז״ל מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא שנאה ולא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, כלומר כי כתר שם טוב מעשיהם הטובים היא העומדת על ראשיהם מלמעלה ובה ישיגו ליהנות מזיו השכינה. ויאמין עם זה שעם היות עיקר השכר הזה לנפש בלבד, עוד יש שכר אחר גשמי בעולם הזה לימות המשיח, וזה בתחית המתים שיחיו אז הצדיקים הגמורים, אם כדי לפרסם נסי השם ואמונתו בעולם, ואם כדי שישיגו קצת תענוג גשמי אז כימים שנצטערו בהם או יותר כפי מה שתגזור חכמת השם, או כדי שיקנו שלמות יותר מאשר קנו בתחלה כאשר לא לא יכלו להשיג בחייהם המדרגה שהיתה ראויה אליהם לפי יושר לבם מפני המעיקים מחוץ ועול הגלות, אבל מכל מקום ימותו אחר שיחיו וישובו לעפרן, ויזכו אז הנשמות ההן במה שהשיגו בחייהן השניים ההן להתענג במדרגה יותר גדולה בעולם הבא ממה שהיו בה קודם התחיה, זהו דעת הרמב״ם ז״ל וגדולי החכמים האחרונים שנמשכו אחר דעתו ז״ל. והדעת הזה כשיעויין היטב נמצאהו ראוי ומחוייב מצד השכל ומסכים אל מה שנמצא בתורה... והדעת השני הוא דעת מי שיאמין כי עם היות שיש לצדיקים גמורים שכר גשמי בעולם הזה, אחר שהצדיקים ההם הם מעטים ורוב הצדיקים אינם מקבלים שכר גשמי בעולם הזה, ראוי שישולם בעולם הבא שכר אל הגוף עם הנפש ביחד, וזה יהיה אחר תחיית המתים, שאז יתקיימו הגוף והנפש יחד בלי אכילה ושתיה, כמו שנתקיים משה רבינו עליו השלום ארבעים יום וארבעים לילה בלי אכילה ושתיה בגוף ונפש, ויאמר שזהו הנקרא בדברי רבותינו ז״ל עולם הבא, כשיאמרו על הצדיקים שהם מזומנים לחיי העולם הבא, ויאמינו עם זה שלא תמות הנפש האנושית במות הגוף, אבל מיד אחר המות יש מדרגה נקראת גן עדן שנפשות הצדיקים גנוזות שם עד שיקומו לתחית המתים ויזכו לחיי העולם הבא אחר תחית המתים, וזהו שאמרו רבותינו ז״ל במסכת שמחות על רבן שמעון בן גמליאל שאמר לו לר׳ ישמעאל כשנגזר עליו שיהרג והיה בוכה, רבי למה אתה בוכה לשעה קלה אתה נתון בגן עדן בחלקן של צדיקים, ואמרו גם כן במסכת נדה על רבה בר שילא שנפטר קודם רבה בר רב הונא מעט, ואמר רבה בר רב הונא עליו לשעה קלה הקדימני לגן עדן. זהו דעת הרמב״ן ז״ל ודעת הרמ״ה ז״ל וכת מהאחרונים שנמשכו אחר דעתם זכר כלם לברכה.... וכשהוקשה להם אחר שאין קיום השכל אלא בגוף והגוף אנו רואים נפסד כבהמות ושב אל העפר, היאך יתקיים השכל הזה לקבול השכר אחר שאין קיומו אלא בגוף לפי דבריהם, אמר הר׳ אהרן ז״ל כי כשיגיע זמן תחית המתים יחדש הקדוש ברוך הוא לכל אחד מהצדיקים גוף אחר באותו מזל לגמרי שהיה לכל אחד ואחד מהם תחלה שוה בשוה, ויעמדו ויאכלו וישתו ויולידו ויעשה כל אבר ואבר שבגוף כל אחד מהם פעולתו הראויה לו ויקבל כל מה שראוי לו ויזון בראוי לו ויעשה כל מה שראוי לו בלי שום מונע בין מבפנים בין מבחוץ, וכן יהיו כל האנשים שיהיו אחר אותו זמן, ועל כן יהיה כל גוף וגוף מהם בתכלית בריאותו שאפשר לו להשיג כפי מזגו ובתכלית השלמות שאפשר לו להשיג, וכן כל אחד ואחד לפי מדרגתו, ואחרי זה לימים רבים אחר שהשיגו תכלית השלמות שאפשר להם להשיג כל אחד ואחד לפי מדרגתו ראשון ראשון, כאשר יושג זה השלמות שאפשר לו להשיג, הרי זה לחפצו ולדעתו יעלה לענין אליהו, וענין זה שעתיד חומר גופן שהוא חומר ד׳ יסודות להשתנות ולקבל תכונה אחרת, ויהיה חומר גופן כעין יסוד פשוט קיים קל התנועה בהיר במראה כמעשה לבנת הספיר נעלם הראות כענין אליהו, מוכן לקבל זוהר אלהים ואור פני מלך חיים כמעשה הלבנה שהוא גוף מקבל אורה, ועל כן אמרו בברכת הלבנה עטרת תפארת לעמוסי בטן, רצה לומר לצדיקים, שהם עתידים להתחדש כמותה, רצה לומר אחר תחית המתים שישתנה גופם ויקבל תכונה אחרת.... והנך רואה כמה הרחקות יש בזה הדעת לפי הדרך הזה. ראשונה שזה הדעת נוטה לדעת האומרים שהנפש כח היולאני, ועל כן צריכה תמיד אל הגוף שתתקיים בו. שנית שאחר שהם יאמרו שאין קיום לנפש האנושית בזולת גוף איך תתקיים הנפש אחר המות מיד כשתפרד מן הגוף, והם יאמרו שקיומה הוא קיום חסר בגן עדן שאין בו תענוג שלם לנפש והשגת מדרגה כלל, וכשהוקשה להם למה לא יזדכך הגוף מיד אחר המות וישתנה מטבעי הנפסד לטבע הקיום כמו שאמרו שיהיה אחר כן, יאמרו כי עוד צריך שיחיו אחר שימותו כדי שיזכו למדרגת ההשארות, וזה דבר רחוק מאד, שלא יושג ההשארות אלא עד שיחיו המתים, ועל כיוצא בזה יפול המשל המורגל בלשון ארמי ערבך ערבא צריך, כי צריך שיזכו האנשים לתחיה הראשונה ואחר כך שיזכו להשארות, ואם בזמן התחיה יאכלו האנשים ויולידו כמו שכתבו הם ויהיו בעלי בחירה, כבר אפשר שישובו לחטוא ובמה יהיו בטוחים שיעלו לאותה מדרגה. ולדעת האומר מרבותינו ז״ל שתחית המתים לצדיקים גמורים בלבד, לא יהיה בכלל האנשים שהיו ושיהיו עד תחית המתים מי שתזכה נפשו למדרגת ההשארות ולא לשום מדרגה ממדרגות העולם הבא אלא הצדיקים הגמורים בלבד, וגם בצדיקים הגמורים שיזכו לתחיה לא יהיה בהם מי שיזכה לשום מדרגה עד אותה שעה, והזוכים לתחיה איך אפשר שיתקיימו הגופות ההם שהם מד׳ יסודות וטבעם להיות נפסדים, ואיך ישתנה טבע ההפסד ההוא לטבע הקיום. ומי יתן ואדע, כמו שקבלו בעלי זה הדעת שאפשר שישתנה החומר ההוה הנפסד מטבעו אל טבע הקיום כחומר הגלגלים, למה לא יקבלו שתשתנה נפש האדם אף על פי שיהיה כח היולאני כפי דעתם, אחר שיש בה הכנה לקבל שלמות המושכלות, ממדרגת החסרון אל מדרגת השלמות עד שיהיה אפשר לה להתקיים בעצמה כשכל הנבדל. וזה דבר נאות אל המושכל ויותר נכון וקרוב אל הדעת משישתנה החומר מטבעו אל טבע אחר, ולא יצטרכו לפי זה לומר שלא יהיה עיקר ההשארות עד אחר תחיית המתים. ועוד כי זה חולק על דעת רבותינו ז״ל שאומרים כי הנפשות הן נמצאות טרם המצאן בגוף האנושי, כמו שאמרו בבראשית רבה עם המלך במלאכתו ישבו שם, עם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ישבו נפשותיהם של צדיקים שבהם נמלך וברא את העולם, ואינו אם כן כח היולאני, אבל נבראו ביום ראשון, כמו שאמרו ורוח אלהים מרחפת, זה רוחו של אדם הראשון. וכן כתב הרמב״ן ז״ל בתשובה שהנפשות נבראו עם האור הראשון לדעת רבותינו ז״ל ואינן אם כן כח היולאני. ועוד כי הם יביאו ראיה לדבריהם מאליהו, והוא מבואר כי ענין אליהו היה דבר נסיי ואין כלל האנשים במדרגתו, שאפילו משה לא זכה לנס הגדול ההוא, ועוד כי אליהו לא טעם טעם מיתה לפי המקובל מענינו ולא הוצרך לנס תחית המתים, ולפי הדעת הזה לא יזכה אדם למדרגה זו אלא אחר שימות וישוב לחיות כאשר בתחלה, והתחיה ההיא שאמרו למתים אינה מובנת כלל, כי איך אפשר שיזדמן בתנועת הגלגל לכל הצדיקים שהיו בזמנים מתחלפים מצב שיהיה מזל כל אחד מהם כמזל הראשון בשעה אחת לכלם כאחד, ואף אם יהיה כדבריהם תהיה יצירה חדשה לא תחית המתים. סוף דבר הדברים הללו שבעלי זה הדעת אומרים לקיום סברתם רחוקים מאד משיושכלו, ואם קבלה הם מן הנביאים ראוי שנקבל אותה, ואם באנו לדין עליהם יש תשובה בלי ספק, עם שזה נוטה לדעת הנוצרים האומרים שהצדיקים בחטא האדם היו נענשים, שלא היתה נפשם משגת משלמותם אלא מדרגה חסרה עד שבא המשיח לפי דעתם וכפר על העון, ואז השיגו האבות והצדיקים מדרגת השלמות הראויה להם, ומן השורש הזה הוציאו סעיפים וענפים שמום עקרים לדתם, יצילנו השם מהם:

Sefer HaIkkarim 4:33ספר העיקרים ד׳:ל״ג

We will now explain the conception of future reward and punishment according to the two opinions mentioned above. Those who say that the main reward in the next world is conferred upon body and soul together, argue as follows: Since, as they believe, the soul lives and exists only in the body, and the body is an instrument of the soul, giving it existence so that it may perform the will of the Creator, it follows from the justice of God that He should compensate the body for the toil and trouble which it had in the service of God together with the soul. This reward consists in the entire person—body and soul—continuing to exist forever after the resurrection. This, they say, will happen when God will purify the matter of the body so that it becomes like the matter of the spheres or the stars. The body together with the soul will then exist forever as the stars exist, who are living and intelligent beings, having body and soul. Now if this is the nature of the reward, as the advocates of this opinion say, it follows that punishment is also eternal and of the same nature. God will create in the body a strong attribute or property enabling it to endure the punishments of gehenna, as Job said in allusion to gehenna: “A land of thick darkness, as darkness itself; a land of the shadow of death, without any order, and where the light is as darkness.” He says it is like the shadow of death, not like death itself, in order that the wicked may have sufficient power to receive punishment. If it were like death itself, they would be destroyed and would no longer feel punishment. If, on the other hand, the reward is bestowed upon the soul alone and not upon the body at all, as Maimonides says, the question arises, how can we conceive punishment being inflicted upon the soul, which is immaterial? The solution depends upon a proper conception of reward. When the soul parts from the body after death, she longs eagerly for her natural activity which is connected with her understanding, namely to serve God, and at the same time she still has an inclination for the things to which she was accustomed while in the body. Therefore if the person in question was one whose deeds were all in the name of God and whose purpose was to serve the Creator by fulfilling His commandments and doing His will as far as is possible while he was alive, that same purpose will not part from the soul after death and will not leave her until she unites with the Separate Intelligences, who serve God with the same intention, which is so much higher in degree as to be scarcely comparable with the other, though they are of the same kind. Solomon compares the relation of these two purposes to each other to the relation of the light of Venus before dawn to the light of the sun: “But the path of the righteous is as the light of Venus, That shineth more and more unto the perfect day.” The meaning is this: As the planet Venus, when it occupies its greatest morning distance, rises before the morning, illumines the night and continues shining the whole morning until the light of the sun gets strong and it is veritable day, so the way and the purpose of the righteous in serving God during their lifetime is a perfect way which makes darkness before them as light (like the light of Venus which illumines the night) and continues to shine before them until the day of death, when they are placed in a great spiritual light, similar to the light called veritable day, which can not be compared at all with the first light although they are both of the same kind, as the light of Venus can not be compared with the light of the sun which causes the perfect day, although they both belong to the species light. Therefore if the soul was wise and understood immaterial things and divine matters truly, she will, on parting from the body, experience great delight when she sees that the ideas which she had agree with the divine things as they are. The understanding which the soul has during life is like a dream. Hence just as a delightful dream disappoints and wearies a person when he finds that it does not agree with reality, so the ideas of the soul will cause him pain after death when he finds them in disagreement with reality. But if they do agree with reality, that is, if they are true ideas, the soul will experience great delight. It is like a hungry man who dreams that he is eating, or a thirsty man who dreams that he is drinking, and then he wakes up and feels empty. His pain is great. But if he wakes up and finds before him a spring in a garden, from which he proceeds to drink, or a table set with all kinds of palatable food, which he eats to his heart’s content, he experiences great delight in the actual eating and drinking, a delight that can not be compared with that of eating and drinking in a dream, which is merely in imagination, whereas this is real. So the soul will feel delight when she perceives in the spiritual world in reality those things which she perceived in this world, which is like a dream. Hence we say, in order to explain the matter by analogy, that the relation of the mind’s understanding in this world to the soul’s understanding in the next world is like that of a dream to the waking state. Hence the Bible compares the conception of the restoration of Zion as understood by the prophets—though it is true and undoubted—to a dream: “When the Lord brings back those that will return to Zion, we were like unto them that dream:” i.e. we shall know and realize that in the conception of that event which we had from the prophets we were like those that dream, for there is no comparison between the conception we had from the prophets and the thing we shall see in reality, any more than there is between a dream and the waking state. Therefore when we see the thing in reality, we shall rejoice exceedingly and, “Then will our mouth be filled with laughter.” This shows that the relation of the conceptional understanding of a thing to the thing as it is in reality is like the relation of a dream to the waking state. Therefore if the soul during life centered all her purpose upon the service of God and keeping His commandments and pursuing righteousness and loving-kindness, she will experience wonderful delight in the world of souls, when she sees that the permanence and perfection of the angels and the celestial forms are solely of this nature, i.e. that they consist in their obedience and submission to the will of God, as we explained before. It is like the case of a person who was told that there is a great king in the cities on the sea, very awful, who loves righteousness and kindness, hates flattery, has any number of servants all standing very high and taking delight in recounting the praises of their king and doing his bidding in great awe, and that all men must finally stand before that king and give him an account of all the deeds which they did. Hearing this, the person made up his mind to follow the paths of right and to serve that king. He endeavored to find out what the king did and what was agreeable to him, and took pains to perform his will as far as lay in his power. Finally when his time came to go to the king’s palace and stand before him and greet him, he rejoiced greatly and experienced great delight when he saw the royal splendor of the king and his great glory, his servants standing before him, as he had been told. And the king rejoiced to see him when he knew that the man had served him from love on the basis of report only. This man surely deserved a much greater reward than he who knew the king before. Therefore the king, being a lover of justice and kindness and divine rectitude, showed him favor, as we explained above. This is the degree of those who believe on the basis of hearing and tradition, the righteous men who follow tradition, concerning whom the Rabbis say: “In the future world there is neither eating nor drinking, but the righteous sit with their crowns on their heads and enjoy the splendor of the Shekinah.” They say the “righteous” and not the “wise,” to indicate that they are speaking of believers, as we said before. The words, “enjoy the splendor of the Shekinah,” allude to the fact that just as a person enjoys the rays of light coming from the sun, which make his sight pass from potentiality to actuality if he has good sight, so if he has pure thought and intentions he will enjoy in the spiritual world the rays of intellectual light, which will reach him in actual reality and which are called the splendor of the Shekinah. No corporeal being can conceive this delight. Not even the prophets were able to conceive it, as the Rabbis say: All the prophecies have reference to the days of the Messiah, but as to the world to come: “No eye hath seen it, O God, beside Thee.” The meaning is that since the pleasures of the days of the Messiah are to be enjoyed by body and soul together, an image of their sweetness may be perceived with the eye, i.e. the senses. But the world to come being spiritual and abstract, no likeness of it can be perceived by means of the corporeal powers. All that the prophets knew of it was that it is a spiritual pleasure and delight, nothing more. This is the reason why the Rabbis denominate it by the expression, “Wine kept in the grapes:” “What is the meaning of the words: ‘No eye hath seen it, O God, beside Thee?’ Said R. Joshua ben Levi, This is the wine that has been kept in its grapes since the six days of creation.” The meaning is as follows: A person who eats grapes and enjoys them but has never seen wine, can not imagine that there can come from the grape something that is sweeter, more delightful and more beneficial than the grape itself, and if he were told that by viniculture he can obtain more delight than by eating grapes, he would be very much surprised and would refuse to believe it, but if he were given wine to drink he would know that the wine which comes from the grapes is much better and sweeter and more wholesome than the grapes themselves, and he would wonder how such a wonderfully delightful thing can come from grapes. So the soul can not imagine that by performing the commandments she will obtain spiritual delight, until she is separated from the body. Then she will understand how such delight can come from performing the commandments as wine is obtained by cultivating a vineyard, and will realize that this delight is contained in the attribute or character which results from performing the commandments, as wine is contained in the grapes which are obtained by cultivating a vineyard. Hence it is called, “Wine that is kept in the grapes,” to indicate that just as there is no comparison between the taste of grapes and the taste of wine, so there is no comparison between the delights of this world and the delights of the world to come. It is also called “celestial paradise,” to indicate that the soul can not conceive the pleasure of the spiritual which is celestial, as long as she is in the sublunar world. As for the nature of the soul’s pain and punishment, that is to be explained as follows: If a person in his lifetime pursued his desires and physical pleasures, and his soul departed from doing the will of God and accommodated her acts to the nature of the body, which is opposed to her own nature, then when this soul is separated from the body, she longs for those things to which she was accustomed and feels a desire for them, but has no instruments with which to obtain them. On the other hand, by reason of her own nature she will desire to unite with the higher forms and the immaterial substances, and will experience a longing for them. But she has not learned the elements, nor been accustomed to the service of God, the delight in which can not be enjoyed except by one who has accustomed and prepared himself for it, as the Rabbis say: The Lord gives wisdom to him only who has wisdom, for it says: “He giveth wisdom unto the wise.” Accordingly the soul will be drawn in two directions at once, upwards and downwards, the one by reason of her nature, the other by reason of her habit and custom. But she will have no instruments for obtaining the lower desires and no preparation to obtain the higher. This will cause her great pain and suffering, greater than any pain in the world or any kind of fracture—more pain than the burning of fire or cold and terrible frost, more than the wounds of knives and swords or the stings of snakes and scorpions. When a person is burned by fire, he feels pain, but it is not the body that feels the pain, but the soul. And the soul feels pain not because the fire has any effect upon the soul—fire can not affect a spiritual thing—but because the vital power is a corporeal power residing in the body when its parts are united to each other. Now when the soul becomes aware of the separation of the parts of the body one from another through fire or cold or a sword or any other agency having a similar effect, and perceives the pain which the vital power feels when the parts of the body which are its seat are divided, and the grief which it suffers on account of the dissolution of the body upon whose integrity it depends—then the soul feels pain on account of the pain of the vital power which is the seat of the soul, and is grieved on account of the separation of their union. In a similar way when the soul herself is separated from the body and is drawn in two opposite directions, as said before, by her own nature upward and by habit downward, she experiences great pain as if her parts were torn asunder. To be sure, the soul has no parts, but we use this expression to give an imaginary idea, the point being that she has two contrary desires and can not follow either one of them alone. This is the meaning of the rabbinic statement: R. Eliezer said: “The souls of the righteous are hidden under the Throne of Glory, as is said: ‘The soul of my lord shall be bound in the bundle of life with the Lord thy God.’ As to the souls of the wicked, one angel stands at one end of the world and another at the other end and they throw it to each other, as is said: ‘And the souls of thine enemies, them shall he sling out, as from the hollow of a sling.’” This is an allusion to the two contrary desires which she has. But the soul of the righteous has no downward desire, hence she is united at once with that which is akin to her nature, namely the Throne of Glory under which she dwells. As the pleasure is greater than any that can be imagined, as we said before, so is the pain greater than any imaginable pain. We have already explained above that though the soul is not in place, not being a corporeal thing, nevertheless she is confined by direction, so that she can feel pain, as she is confined by the body, though she is not in place. This is the meaning of the rabbinic statement: “Antoninus said to Rabbi: The body and the soul can both evade the day of judgment. The body can say: It is the soul that has sinned, for since she has parted from me I am lying in the grave like a stone. The soul will say: It is the body that sinned, for since I parted from it, I am like a bird flying in the air. Said Rabbi to Antoninus, I will give you a parable. This is similar to the case of a human king … So God takes the soul, throws her into the body and judges them together, as is said: ‘He calleth to the heavens above, and to the earth, that He may judge His people.’ ‘The heavens above,’ signifies the soul, ‘And to the earth, that He may judge His people,’ refers to the body.” It seems to me that they mean to say that though the soul is a spiritual thing which can not be held in place, God does confine her in a place, which they call body, in order that she may receive punishment and be afflicted with pain for her conduct. This place is called gehenna. They call it body to indicate that just as the body confines the soul in a place—for though the soul does not occupy space, nevertheless since she is not outside of the body she is necessarily confined by the body—so the place of gehenna, which is called body, also confines the soul in order that she may receive her punishment there. Note carefully that they make this statement only concerning pain and punishment, for we can not conceive of the soul receiving punishment unless she is confined in a place. But the statement does not apply to spiritual reward and delight. For we can conceive the soul receiving this without being confined to a place. Perhaps this is the error of those who say that the bodies must be purified to receive their reward and that the soul is not rewarded without the body. They think that just as a definite place is mentioned for judgment, i.e. punishment, so is a definite place necessary for reward. But it is not so, for both punishment and reward are given to the soul alone, but a definite place is necessary for punishment, not for reward, as we have explained.

ומה שראוי שנבאר עתה הוא איך יצוייר הגעת השכר או העונש בעולם הבא לפי שתי הדעות שכתבנו, ונאמר כי מי שיאמר שעיקר השכר בעולם הבא הוא לגוף ולנפש ביחד, הנה אחר שהוא יאמין שהנפש האנושית אין משכנה ומציאותה אלא בגוף, והיה הגוף כלי אל הנפש לתת לה מציאות לעשות רצון בוראה, הנה ממשפטי האל הישרים הוא שישלם אל הגוף שכר עמלו וטרחו שטרח בעבודת השם עם הנפש ביחד, והנה שכרו כשיהיה האדם השלם קיים בגוף ונפש אחר תחית המתים, ויאמרו שזה יהיה כשיזכך השם חומר הגוף כחומר הגלגלים או הכוכבים, ויתקיים הגוף עם הנפש קיום נצחי כהתקיים הכוכבים שהם חיים משכילים בגוף ונפש. ואם השכר הוא על זה הדרך כמו שיאמרו בעלי זה הדעת, כבר יושכל שיהיה העונש נצחי גם כן על זה הדרך, בשיחדש השם יתברך בגוף תואר חזק לקבל ולסבול ענשי גיהנם, כמו שאמר איוב רומז על גיהנם ארץ עיפתה כמו אפל צלמות ולא סדרים ותפע כמו אפל, יאמר שהוא כצל המות ולא כמות עצמו, וזה כדי שישאר ברשעים כח לקבל העונש, ואם היה כמות עצמו היו כלין ולא ירגישו אחר כך בעונש. ואולם אם השכר הוא לנפש ולא לגוף כלל כדעת הרמב״ם ז״ל, צריך באור איך יצוייר הגעת העונש לנפש הנבדלת מחומר, וזה אמנם יובן עם ציור השכר. וציורו הוא על זה הדרך, כי הנפש בהפרדה מן הגוף אחר המות תהיה משתוקקת וכוספת למה שהוא בטבעה מצד ההשכלה אשר בה לעבוד השם, ותטה גם כן למה שהרגילה בהיותה בגוף, ועל כן האדם אשר כל מעשיו לשם שמים ולעבוד הבורא בעשית מצותיו וכונתו לעשות רצונו כאשר מצאה ידו בהיותו בחיים, הנה אותה כונה בעצמה לא תפרד מן הנפש אחר המות ולא תעזוב אותה עד שתדבק בשכלים הנבדלים העובדים השם יתברך על דמיון אותה כוונה בעצמה, אלא שהכוונה ההיא היא במדרגה יותר גדולה מהראשונה, עד שכמעט היא בלתי נערכת אליה, אף על פי שהם ממין אחד.... וענין הצער והעונש לנפש הוא כי כאשר היה האדם בחייו רודף אחר התאוות והדברים הגשמיים ותפרד נפשו מעשות רצון השם יתברך ותרגיל מעשיה כפי טבע הגוף שהוא הפך טבעה, הנה היא כשתפרד מן הגוף תכסוף לאותן הדברים שהרגילה ותטה אליהן, והיא אין לה כלים להשיגם, ומצד טבעה תטה להדבק בצורות העליונות והדברים הנבדלים מחומר ותשתוקק עליהן, והיא אין לה התחלות ולמוד והרגל בעבודת השם יתברך, כי אי אפשר להשיג התענוג ההוא מי שלא הרגיל נפשו בכך והכין עצמו לזה, כמו שאמרו רבותינו ז״ל אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר יהב חכמתא לחכימין, ועל כן תהיה הנפש משתוקקת לשני הצדדין כאחד, צד המעלה וצד המטה, האחד מצד טבעה, והאחד מצד ההרגל והמנהג, ואין לה כלים במה שתשיג צד המטה ולא הכנה במה שתשיג צד המעלה, ובזה יש לה צער מכאיב יותר מכל צער שבעולם ומכל מיני פרוק חבור, יותר משרפת אש ויותר מצער הקור והקרח הנורא ויותר מהכאת סכינים וחרבות ומנשיכת נחשים ועקרבים. כי כמו שיצטער האדם מאד כשיכוה באש ואין הצער ההוא לגוף אלא לנפש, ולא מצד שישלוט בה האש כי אין האש שולט בדבר רוחני, אבל מאשר הכח החיוני הוא כח בגוף ושוכן בו בהיות חלקיו מדובקים קצתם בקצת, וכאשר תרגיש הנפש פרוד חלקי הגוף קצתם מקצת על ידי האש או הקור או על ידי החרב או זולת זה ממיני פרוק החבור, ותרגיש בצער הכח החיוני שהוא מצטער בהפרד חלקי הגוף שהן משכן לו ודואג על הפסדו אחר שקיומו תלוי בדבוק חלקיו, תצטער אז הנפש על צער הכח החיוני שהוא משכן לה ותדאג על פרוק חבורה ממנו. כן הנפש עצמה אחר שנפרדה מהגוף בהיותה נמשכת לב׳ הצדדין ההפכיים שאמרנו, צד המעלה מצד טבעה וצד המטה מצד ההרגל, תצטער צער מופלג כאלו חלקיה נפרדים קצתם מקצת, ואף על פי שאין לה חלקים נאמר כך על צד נתינת ההבנה הציורית לומר שיש לה שתי תשוקות הפכיות ואין בה יכולת להמשך אל אחת מהן בלבד, וזה שאמרו רבותינו ז״ל במסכת שבת פרק שואל תניא ר׳ אליעזר אומר נפשותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך, ושל רשעים מלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר בסופו ומקלעין אותה מזה לזה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, וזה לרמוז על שתי התשוקות ההפכיות שיש לה, ושל צדיקים שאין להם תשוקה אל צד המטה נדבקת מיד אל מה שהוא בטבעה שהוא לשבת תחת כסא הכבוד, וכמו שהתענוג הוא למעלה מכל התענוגים שאפשר שידומו כמו שאמרנו למעלה, כן הצער הוא יותר גדול מכל צער שאפשר שידומה...

Sefer HaIkkarim 4:39ספר העיקרים ד׳:ל״ט

We must now endeavor to solve the problem which has caused no end of difficulty to the ancients as well as the moderns, namely, why are spiritual promises not mentioned explicitly in the Torah, as well as material promises? Some have attempted to solve the difficulty by saying that spiritual reward is a profound conception, hard for the human mind to grasp. And since the Torah was given to the masses of the people as well as the wise, it was proper to promise corporeal reward, which they can grasp and conceive. For if the Torah had promised spiritual reward, which can not be perceived by the senses nor imagined and conceived by their limited minds, they would not have believed it. And this would have led to the failure and nullification of the Torah as a whole. Therefore the Torah made corporeal promises, so that when the people see that the corporeal promises are fulfilled, they will without doubt also believe the spiritual promises mentioned only by allusion. But this solution is not satisfactory at all. For how can the fulfilment of the corporeal promises be evidence of something which is not mentioned in the Torah at all, according to their idea? Moreover, incorporeality and the existence of a separate immaterial intellect are also matters that can not be perceived by the senses and yet the Torah did not hesitate to say: “For ye saw no manner of form …;” “Thou shalt not make unto thee a graven image, even any manner of likeness …,” and so on, in order to remove corporeality and corporeal attributes from God. In another place, on the other hand, we read: “And they beheld God,” which, taken literally, is absolutely untrue. But the Torah relies in this matter on the intelligence of the reader, so that the masses understand it literally and the wise interpret it in the true sense. This being so, the Torah should have mentioned spiritual reward also, and every one would understand it according to his powers and ability. Others have said that the reason the Torah does not mention spiritual reward explicitly, is because the Torah mentions only those things which come through a miracle or sign or wonder, like the promises of material reward for fulfilment of the commandments, which comes supernaturally, for example: “Then I will command My blessing upon you in the sixth year, and it shall bring forth produce for three years.” It is not natural that every sixth year the land should produce enough for three years. Also: “Thy raiment waxed not old upon thee, neither did thy foot swell, these forty years.” It is well known that even a garment hanging on a line can not last forty years, and the phenomenon was supernatural. We also read: “That He might make thee know that man doth not live by bread only, but by everything that proceedeth out of the mouth of the Lord doth man live,” and many other similar statements. But the immortality of the soul is something which follows by necessity from the nature of the soul, hence the Torah did not have to promise it, since it is a natural phenomenon. This explanation, too, is weak, for immortality is no more natural in the soul than freedom of choice in man, and yet the Torah says: “See, I have set before thee this day life and good … therefore choose life …” Since immortality is not something well known, the Torah should have told us about it, as it tells us about freedom or creation or the various other ideas and beliefs which are mentioned in the Torah. Moreover, according to those who say that spiritual reward is conferred upon body and soul together, it is not a natural phenomenon, for perpetual existence is not natural to body. Hence the Torah should have mentioned it explicitly. We must, therefore, find a more adequate solution. The most difficult part of the matter is this: If the Torah does not mention spiritual promises, which are the essence of reward, why does it mention corporeal promises, which are not the essence of reward?

וראוי שנשתדל להתיר הספק אשר לא סרו הראשונים והאחרונים מלספק בו, והוא למה לא נזכר בתורה היעוד הרוחני בפירוש כמו שנזכרו היעודים הגשמיים. ויש מי שכתב בהתר זה כי לפי שהגמול הרוחני הוא דבר עמוק וקשה לשכל האנושי לציירו ולהשיגו, והתורה נתנה להמון העם עם חכמיהם, ראוי שתיעד להם הגמול הגופיי שהוא מושג ומצוייר אצלם, ואם היתה מיעדת להם הגמול הנפשיי, אחר שאינו מושג בחוש ואין שכלם מספיק לשער אותו ולציירו, היו מכחישים אותו והיה זה סבה אל נפילת התורה בכללה ובטולה, ובעבור זה תיעד להם היעודים הגשמיים, כי כאשר יראו היעודים הגשמיים מתקיימים יאמינו בלי ספק ביעוד הרוחני באיזה רמז שיורמז בתורה. וזה אינו מספיק כלל, כי בקיום היעודים הגופיים איך יהיה ראיה על מה שלא נזכר בתורה כלל לפי דבריהם, ועוד שהרחקת הגשמות ומציאות שכל נבדל מחומר דבר בלתי מושג בחוש, ואף על פי כן לא נמנעה התורה מלכתוב כי לא ראיתם כל תמונה, לא תעשה לך פסל וכל תמונה, וכיוצא בזה כדי להרחיק הגשמות ותאריו מהבורא, ואף על פי שכתבה במקום אחר ויחזו את האלהים, שהוא דבר שפשוטו טעות גמורה, סמכה בזה על המשכילים ויובן להמון כפשוטו ולחכמים על דרך האמת, ואם כן היה לו לכתוב זה גם כן ויובן לכל אחד ואחד כפי מדרגתו והשגתו. ויש מי שכתב כי לכך לא נזכר בתורה בפירוש היעוד הרוחני, למה שהתורה לא תיעד אלא הדברים הבאים דרך נס ואות או מופת, כמו היעודים הגשמיים הבאים על קיום המצות שלא כדרך טבעו ומנהגו של עולם, כמו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, שאין מדרך מנהג הטבע לעשות התבואה בכל שנה ששית של שמיטה לג׳ שנים, וכן שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה, וידוע שאפילו השמלה התלויה על המוט תכלה בארבעים שנה, אלא שזה שלא כדרך מנהגו של עולם, וכן הוא אומר למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם, וכיוצא בדברים הללו, אבל השארות הנפש שהוא דבר מוכרח מצד טבע הנפש, אין צריך שתיעד אותו התורה אחר שהוא דבר טבעי לנפש. וגם זה דבר חלוש, כי אין ההשארות יותר טבעי לנפש מהבחירה לאדם, שאמרה תורה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו׳ ובחרת בחיים, ואחר שאין ההשארות דבר מפורסם ונודע, למה לא תודיענו התורה כמו שהודיעה הבחירה או חדוש העולם וכיוצא בו מהדעות והאמונות האמתיות שבאו בתורה, ועוד כי לפי דעת האומרים שהשכר הרוחני הוא לגוף ולנפש כאחד, אין זה דבר טבעי לגוף להתקיים תמיד, והיה ראוי שתאמר אותו התורה בפירוש, וראוי שנאמר בזה דבר יותר מספיק. והיותר קשה בכל זה הוא, כי אחר שלא תזכיר היעודים הרוחניים שהם עקר השכר, למה תזכיר היעודים הגשמיים שאינם עיקר השכר:

Sefer HaIkkarim 4:40ספר העיקרים ד׳:מ׳

If we examine the corporeal promises mentioned in the Torah one by one, we shall find that spiritual promises could not have been made in those cases. For all the promises in the Torah embrace the nation as a whole. As for the promises in the section “Behukkotai,” it is clear that they are all spoken in the plural and refer to the nation as a whole. But even those promises made in the section “Ki Tabo,” which are expressed in the singular, refer to the nation as a whole. This is proved from the fact that at the end of those curses we read: “The Lord will bring thee and thy king whom thou shalt set over thee … The Lord will bring a nation against thee from far, from the end of the earth …,” statements which, though made in the singular, clearly refer to the nation as a whole. Similarly, the promises of material prosperity mentioned in the Torah in section “ ‘Ekeb” refer to the nation as a whole. Now it is clear that promises referring to the nation as a whole can not be spiritual, for even if the nation as a whole is righteous and deserving of life in the world to come, we can not say that the wicked man in it deserves future life for the sake of the fifty righteous men. It would be unjust to bestow future life on an absolutely wicked man and treat alike the righteous and the wicked. It is clear, therefore, that the promises which refer to the nation as a whole must necessarily be material. That is, if the majority of the country or of the nation are righteous, the country or the nation will escape exile or famine or pestilence and universal punishments in general, because good or evil decress pronounced upon nations or countries depend upon the character of the majority of the population. If the majority are righteous, the decree is good, and if the majority are wicked, the decree is evil. Hence the Rabbis say that the world is judged according to the character of the majority. Sometimes the country or the nation is saved even if the majority are not righteous, for the sake of fifty or even fewer righteous men found therein, if they are fit men to shield the majority from suffering. Accordingly, if it is true that all the corporeal promises in the Torah refer not to the individual but to the nation as a whole, there can be no question why the Torah mentions corporeal promises. For they are mentioned only where there can be no mention of spiritual promises, namely in general promises referring to the nation as a whole, which can not be spiritual, as we have explained. But individual reward is mentioned in the Torah only in a few places. For example, in connection with the precept not to take the mother bird with the young, we read: “That it may be well with thee, and that thou mayest prolong thy days,” which the Rabbis interpret as follows: “ ‘That it may be well with thee’—in a world which is wholly good; ‘And that thou mayest prolong thy days’—in a world which is wholly long.” Similarly in connection with charity we find: “Because that for this thing the Lord thy God will bless thee.” This, however, is not necessarily the main reward, but the meaning is that the Lord will bless him in addition to the main reward. The principal individual reward which is conferred on each person separately, whether spiritual or corporeal, is not mentioned explicitly in the Torah but only allusively and in a few places. One passage is found in section “Ahare Mot”: “After the doings of the land of Egypt, wherein ye dwelt, shall ye not do … neither shall ye walk in their statutes.” This is not only an admonition to the nation as a whole but also to the individual, not to follow the customs of the idolaters. At the end of the section we read: “Ye shall therefore keep My statutes, and Mine ordinances, which if a man do, he shall live by them.” This no doubt refers to the individual spiritual reward, which is conferred on each individual separately, and is to be explained as follows: God admonishes the people that they should observe His statutes and His judgments, even though they entail more trouble than keeping the statutes of the land of Egypt and the land of Canaan, because, although those nations as a whole prospered by observing their respective statutes, nevertheless the individual did not attain through them his main perfection, namely the eternal life of the soul, which he can attain through the ordinances of God. Hence we read: “Ye shall keep My statutes and Mine ordinances …,” i.e. keep them, even if there is trouble in doing so, for they have advantage and superiority over others. For these statutes help the individual also to obtain future life. This is the meaning of the expression: “Which if a man do, he shall live by them,” meaning that the statutes of the other nations have not this effect. Onkelos translates it, “That through them he may live the life of eternity.” The context shows that it must have reference to the life of the soul. For how can he say that by keeping the statutes and ordinances of the Torah, the person will live longer than by keeping the statutes of the other nations? This is obviously untrue, for the man who observes the Torah does not live longer corporeally than the others. But there is no doubt that he is referring to the life of the soul and not to the life of the body, hence Onkelos translates it, “That through them he may live the life of eternity.” This is a clear proof to any intelligent man who will listen to reason and acknowledge the truth. There is also another proof in section “Reëh,” where Moses says to the Israelites: “Ye are the children of the Lord your God: ye shall not cut yourselves, nor make any baldness between your eyes for the dead. For thou art a holy people unto the Lord thy God.” This seems at first sight strange. How can he say: Ye shall not cut yourselves for the dead, “For thou art a holy people unto the Lord thy God, and the Lord hath chosen thee to be His own treasure out of all peoples that are upon the face of the earth?” The contrary would seem to be the case, namely that for the reason given, one should grieve and mourn the more for the dead. For one should mourn more for the death of a king’s son than for an ordinary person. It is like saying to a person, don’t worry about the loss of your ring, for it had a fine pearl in it. The meaning of the text is this: Since you are sons of God and a holy people and a treasure above all peoples, you must not mourn unduly for the dead, for this would indicate that you think the person has ceased to exist, and therefore you mourn for him as for a potsherd that is broken and can not be repaired. But it is not so. He is like a vessel of silver or gold which can be repaired when it is broken, for he will come into the treasury of the Lord. Hence one should not mourn unduly, but only as one is grieved at parting from a friend or from one who goes on a long journey. Hence he concludes: “For thou art a holy people unto the Lord thy God,” i.e. since God is holy and His servants are holy and thou art a holy people, equals unite with equals and the soul of the departed will therefore without doubt unite with the Separate Intelligences, because it is holy and the angels are holy attendants of God. Hence it is not proper to cut oneself and mourn unduly for the dead. This shows that the soul survives after death. There is another proof from the words of Moses at the end of the section, “Ha’azinu,” when he is about to close the Torah: “Set your heart unto all the words wherewith I testify against you this day … For it is no vain thing for you; because it is your life, and through this thing ye shall prolong your days upon the land …” In every document intended to establish a fact, the subject-matter must be repeated in the last line. So Moses wrote down these things here to allude to the two kinds of reward which may be attained through the Torah, spiritual and material. Spiritual reward is referred to in the words: “Because it is your life.” Material reward is alluded to in the words: “And through this thing ye shall prolong your days upon the land.” To indicate the difference between spiritual reward and material, he says about the spiritual: “For it is no vain thing outside of thee,” i.e. do not think that it is something distinct from you, for it is your own life, namely the essence of life surviving after death. This is in order to indicate that the intellect which is acquired through understanding of the service of God, as we explained above, is itself the life and the existence of the soul after death. The word hu (=it) is an indication of this, as we explained above, when we analyzed the meaning of the expression hu hu. Material reward is referred to in the words: “And through this thing ye shall prolong your days upon the land,” indicating that the material reward that is attained through fulfilment of the Torah and the commandments is not the main reward but something incidental that goes with the fulfilment of the Torah. Similarly the words: “Because that for this thing the Lord thy God will bless thee,” which are mentioned in connection with charity, do not represent the main reward, as we explained above. We can also cite proof from the Hagiographa. David, speaking of the reward of the individual who fears God, says: “What man is he that feareth the Lord? Him will He instruct in the way that he should choose,” i.e. He will instruct him in the way he should choose in order to attain the human purpose, namely, that “His soul shall abide in prosperity; and his seed (who remain) shall inherit the land.” Now if the soul ceased to exist with the death of the body, he should not say that his soul shall abide in prosperity when his seed shall inherit the land. He indicates, therefore, that there is a specific good in which the soul will abide after death. This is a clear proof beyond all cavil. Solomon also says: “When a wicked man dieth, his expectation shall perish,” alluding to the destruction of the soul of the wicked. But in referring to the righteous he says: “But the righteous, even when he is brought to death, hath hope,” which shows that there is hope for the soul of the righteous after death. We can also cite evidence from the Prophets. Isaiah, referring to a penitent who died, says: “I have seen his ways, and will heal him; I will lead him also, and requite with comforts him and his mourners.” Since he speaks of “his mourners,” it is clear thot the man is dead, and yet he says that having seen his ways He has healed him and led him in the way of all the earth so that He requited with comforts him and his mourners. But there is no comfort to him and his mourners, nor healing, if the soul perishes and goes to destruction. There is comfort to him if his soul survives, and there is comfort to his mourners if they all know that the hope of the dead one is not destroyed and that he has spiritual immortality. This shows that immortality of the soul was known in those days and derived from the Torah, and therefore the prophet promises the penitent that God will heal him of his iniquities and, in consideration of his penitence, will reward him with immortality, so as to give comfort to him and his mourners. Also in the prophecy of Zechariah the angel promises Joshua the son of Jehozadak, the high priest: “If thou wilt walk in My ways, and if thou wilt keep My charge … then I will give thee free access among these that stand by.” This denotes the permanent existence of the soul, as we explained before. We could cite many passages of a similar nature from the Prophets, but those that we have cited are sufficient to show the nature of the evidence that may be adduced from the Bible in favor of spiritual reward. It is also clear from what we have said that the Torah does not mention individual corporeal reward, as many have thought, but individual spiritual, and universal corporeal.

כאשר עייננו ביעודים הגשמיים שנזכרו בתורה אחד לאחד, נמצא שאי אפשר שיבואו במקום ההוא יעודים רוחניים, כי היעודים שנזכרו בתורה נמצאם כולם כוללים לכלל האומה, וזה אם ביעודים שבפרשת אם בחקותי הדבר בהם מבואר, שכולם נאמרו בלשון רבים וכולם ענינים כוללים לאומה בכללה, ואף אותם שבפרשת כי תבוא שנאמרו בלשון יחיד, לא נאמרו רק על כלל האומה, וראיה לזה שנאמר בסוף הקללות ההן יולך ה׳ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וגו׳ ישא ה׳ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ וגו׳, ואלו מבואר מענינם שאף על פי שהן בלשון יחיד שנאמרו על כלל האומה, וכן ההצלחות הגשמיות שנזכרו בתורה בפרשת והיה עקב תשמעון, על כלל האומה נאמרו. והוא מבואר כי היעודים הכוללים לכלל האומה לא יתכן שיהיו נפשיים, שאף אם תהיה האומה בכללה צדקת וראויה לחיי העולם הבא, אי אפשר שנאמד שהרשע אשר בה יזכה לחיי העולם הבא למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה, כי זה יהיה משפט מעוקל, שיהיה הרשע הגמור אשר באומה זוכה לחיי העולם הבא והיה כצדיק כרשע, ועל כן הוא מבואר שהיעודים הכוללים לאומה בכללה ראוי שיהיו גשמיים בהכרח, וזה כי כאשר המדינה או האומה רובה צדיקים, תמלט המדינה או האומה ההיא מן הגלות או מן הרעב או מן הדבר, ובכלל מן העונשים הכוללים, לפי שהטובות או הרעות הנגזרות על האומות או המדינות הן נגזרות לפי רובן, כי אם רוב המדינה צדיקים נגזרים לטובה ואם רובה רשעים נגזרים לרעה, וזהו שאמרו רבותינו ז״ל שהעולם נדון אחר רובו, ולפעמים תנצל המדינה או האומה אף אם לא יהיו רובן צדיקים למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה או פחות מהם כשיהיו ראויין להגין עליהם מן היסורין, ולפי זה הדרך אם יתאמת כי כלל יעודי התורה הגשמיים אינן נאמרים על היחיד רק על כלל האומה, אין תפיסה עלינו כלל מדוע זכרה התורה היעודים הגשמיים, כי לא זכרה אותם אלא במקום שאי אפשר לזכור היעודים הרוחניים, וזהו ביעודים הכוללים לאומה בכללה שאי אפשר להיות רוחניים כמו שבארנו. אבל השכר הפרטי לכל אחד ואחד לא הזכירה אותו התורה אלא במקומות מעטים, כמו בשלוח הקן למען ייטב לך והארכת ימים, וכבר אמרו רבותינו ז״ל למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, וכן מה שנמצא בצדקה כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלהיך, אינו מן ההכרח שיהיה זה עקר השכר, אלא שיברכהו השם מוסף על השכר העקרי. ואולם עיקר השכר האישיי הפרטיי לכל איש ואיש בפני עצמו לא נזכר בתורה בפירוש לא הרוחני ולא הגשמי אלא ברמז ובמקומות מעטים, והאחד מהם מה שנזכר בפרשת אחרי מות, שאמר הכתוב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו׳ ובחקותיהם לא תלכו, וזה בלי ספק אף על פי שהוא אזהרה לכלל האומה, גם הוא אזהרה ליחיד שלא ילך בחקות הגוים, ונאמר שם בסוף הפרשה ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וזה בלי ספק ידבר על השכר הרוחני הפרטי לכל אחד ואחד על זה הדרך, כי הוא היה מזהירם שישמרו חקיו ומשפטיו אף על פי שיהיה בהם טורח יותר מבשמירת חקי ארץ מצרים וחקי ארץ כנען, ואף על פי שבשמירת חקי ארץ מצרים וחקי ארץ כנען היו מצליחין כללי האומות ההן, מכל מקום לא היה מגיע בהם אל היחיד עיקר שלמותו שהוא החיים הנצחיים לנפש כמו שיגיע במשפטי השם יתברך, וזהו שאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי וגו׳, כלומר שמרו אותם אף אם יש טורח בשמירתם, כי יש להם יתרון ומעלה על זולתם, כי החקים הללו הם מועילים אל היחיד גם כן להביאו לחיי העולם הבא, וזהו אמרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, מה שאין כן בשאר חקי האומות ההן, וכן תרגם אונקלוס וחי בהם ויחי בהון לחיי עלמא, וממקומו הוא מוכרח שעל חיי הנפש ידבר, כי איך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כלומר שבשמירת החקים והמשפטים שבתורה יחיה האדם יותר מבשמירת חקי שאר האומות, והרי זה דבר נגלה הכזב, כי לא יחיה שומר התורה חיים גשמיים יותר ארוכים מזולתו, אבל אין ספק שעל חיי הנפש ידבר ולא על חיי הגוף, ועל כן תרגמו אונקלוס ויחי בהון לחיי עלמא, וזו ראיה נכונה לכל בעל שכל ומודה על האמת. וכן יש ראיה אחרת בפרשת ראה אנכי, שאמר להם משה לישראל בנים אתם לה׳ אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך וכו׳, וזה לפי הנראה דבר מתמיה, כי איך יאמר לא תתגודדו על מת כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה, והנה הדבר הוא בהפך, כי בעבור זה ראוי להצטער ולהתאבל יותר מדאי על המת, לפי שיותר ראוי להתאבל על בן מלך שמת מעל איש אחר, והרי זה דומה לאומר לחבירו אל תדאג על אבדת טבעת שלך כי מרגלית טובה היתה בה, אבל פירוש הפסוק כך הוא, אחר שאתם בנים לשם ועם קדוש וסגולה מכל העמים, אין ראוי לך להתאבל על המת יותר מדאי, כי זה יורה שאתם חושבים שהמת ההוא נעדר ואבדה תקותו, ולפיכך אתם מתאבלים עליו ככלי חרס שנשבר שאין לו תקנה, ואינו כן, אבל הוא ככלי כסף וכלי זהב שנשבר שיש לו תקנה, כי אוצר ה׳ יבא, ואין להצטער עליו יותר מדאי, אלא כאדם המצטער על פרידת אוהבו ממנו והולך בדרך רחוקה, ולזה סיים כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך, כלומר אחר שהוא יתברך קדוש ומשרתיו קדושים ואתה עם קדוש, כל דבר יקרב לדומהו, ובלתי ספק נפש המת ההוא תדבק עם השכלים הנבדלים כי קדושה היא והמלאכים קדושים משרתי עליון, ועל כן אין ראוי להתגודד על המת ולא להצטער עליו יותר מדאי, וזה יורה שיש השארות לנפש אחר המות. וכן יש עוד להביא ראיה ממה שהזכיר משה בסוף פרשת האזינו כשרצה לחתום התורה, אמר שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וגו׳ כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה וגו׳, וזה כי כמו שבכל שטר קיום דבר צריך שיחזיר מענינו של שטר בשטה אחרונה, כך כתב משה רבינו עליו השלום בכאן דברים הללו לרמוז על שני מיני השכר המושגים מצד התורה, השכר הרוחני והשכר הגשמיי, על הרוחני אומר כי הוא חייכם, ועל הגשמיי אמר ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה, וכדי להעיר על ההבדל שבין השכר הרוחני והשכר הגשמי, אמר על הרוחני כי לא דבר רק הוא מכם, כלומר אל תחשבו שהוא דבר אחר זולתכם אבל הוא בעצמו חייכם, רוצה לומר מהות החיות הנשאר אחר המות, וזה לבאר שהשכל הנקנה מצד ההשכלה בעבודת השם יתברך שבארנו בפרק חמישי מהמאמר הג׳ ובפרק תשעה ועשרים מזה המאמר, הוא בעצמו החיות וקיום הנפש אחר המות, ולשון הוא יורה על זה, כמו שבארנו בפרק כ״ז מן השני מענין הדבר שיאמר עליו הוא הוא, אבל על השכר הגשמיי אמר ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה, להורות כי השכר הגשמיי המושג מצד קיום התורה והמצות אינו עיקר השכר אלא דבר נמשך לקיום התורה, וכן כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ אלהיך המוזכר על הצדקה אינו עיקר השכר, כמו שנתבאר בפרק שלשה ושלשים מהמאמר הג׳. וכן יש להביא ראיה מהכתובים, אמר דוד במזמור אליך ה׳ נפשי אשא כשדבר על גמול האיש הפרטי הירא את השם יתברך, אמר מי זה האיש ירא ה׳ יורנו בדרך יבחר, רוצה לומר שיורה אותו הדרך שראוי לבחור כדי שישיג התכלית האנושי, והוא שנפשו בטוב תלין וזרעו הנשארים יירשו ארץ, ואם היתה הנפש נעדרת במות הגוף איך יאמר כי תלין נפשו בטוב כשזרעו יירש ארץ, אבל יורה שיש טוב מיוחד שתלין בו הנפש אחר המות, וזו ראיה ברורה שאין עליה גמגום, וכן אמר שלמה במות אדם רשע תאבד תקוה, לרמוז על אבדן נפש הרשע, ועל הצדיק אמר וחוסה במותו צדיק, שזה יורה שיש תקוה לנפש הצדיק אחר המות. וכן יש להביא ראיה מהנביאים מדברי ישעיה שאמר על בעל תשובה שמת דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחומים לו ולאבליו, כי אחר שהזכיר ולאבליו יורה שעל המת הוא מדבר, ואמר עליו כי לפי שראה דרכיו רפא אותו בשנחהו בדרך כל הארץ בענין ששלם נחומים לו ולאבליו, ואין נחומים לו ולאבליו ולא רפואה אם תפסד הנפש ותלך לאבדון, אבל הנחומים לו הם כשיתן לו ההשארות הנפשיי, ולאבליו כשידעו כלם שלא נאבדה תקות המת אבל יהיה לו השארות רוחניי, וזה ממה שיורה שההשארות הנפשיי היה ידוע ומקובל אצלם מצד התורה, והיה מיעד הנביא לבעל התשובה שירפאהו השם יתברך מעונותיו בדרך שישלם לו בשכר תשובתו ההשארות הנפשיי, כדי שימשך מזה נחומים לו ולאבליו, וכן בנבואת זכריה יעד המלאך ליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול אם בדרכי תלך ואם וגו׳ ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שזהו קיום לנפש על הדרך שפירשנו בפרק חמישי מהמאמר הג׳. ודברים הרבה כאלו היינו יכולין להביא מדברי הנביאים, אלא במה שכתבנו יש די להעיר על מיני הראיות שאפשר להביא מהפסוקים על השכר הרוחני. ונתבאר מדברינו שלא נזכר בתורה השכר האישיי הגשמיי כמו שחשבו רבים אלא הרוחני הפרטי והגשמיי הכללי:

Abarbanel Shemot 20:11אברבנאל שמות כ׳:י״א

ואמר למען יאריכון ימיך כיון בו יתברך שתי כוונות. הא׳ להודיע שבהיות האדם גומל חסד לאביו ולאמו שהטיבו עמו ונתנו לו מציאות וגידול שלם יהי׳ שכרו שיאריך ימים על האדמה ואותו מציאות והויה שעשו לו אבותיו כן ירבה וכן יפרוץ ימים רבים על האדמה ויהיו לו בנים ובני בנים. ואמנם מי שאביו ואמו לא יברך לא יראה זרע ולא יאריך ימים כי יכרתו ימיו וכמ״ש ושנות רשעים תקצורנה כי צדיק הוא ה׳ ואם זה גמל לאבותיו שהביאוהו לעולם הזה גמול רע על כל מה שהיטיבו עמו ראוי שתפסד ממנו אותה הטבה מהחיים וטוב שעשו עמו כי כיון שהוא כפוי באותה טובה אין ראוי שיזכרו בה עוד ואמר שהשכר הזה מאריכות הימים יהיה על האדמה אשר ה׳ נותן להם כלומר לא בגלות כי אם שלמים ושקטים על אדמתם. וגם זה מורה שעל כבוד המקום ברוך הוא שהוא האב האמתי ועל כבוד תורתו שהיא האה נאמר כן ובידו תלויה הישיבה בארץ לצדיקים וינערו רשעים ממנה. והכוונה השנית באמרו למען יאריכון ימיך אינו לענין השכר אלא כאומר והנני מזהיר אותך על כבוד אב ואם מפני שיאריכון ימיך על האדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך ויהיו לך בנים ובנות ואם אתה תכבד לאביך ולאמך יכבדו אותך בניך בזקנתך כי הנה במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וא״כ כבוד אב ואם אינו בלבד לתועלת הזקנים המכובדים כי גם הוא לתועלת הבן המכבד אותם כי גלגל הוא שחוזר בעולם ומפני שבאה הכוונה הזאת מסתתר׳ ובדרך קצרה במקום הזה לכן מרע״ה בסדר ואתחנן ביאר בה שתי הכוונות האלה באומרו (דברים ט״ו) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך שביאר שתי הכוונות אשר זכרתי. ואמנם למה אמר שם בשבת וכבוד אב ואם כאשר צוך ה׳ אלהיך ולא אמר כן בשאר הדברות הנה יבוא ביאורי שמה בע״ה. ואפשר לומר עוד שלא אמר למען יאריכון ימיך ליעד שכר המכבד את אביו ואת אמו אלא לענין הקבלה אשר יקבל מפיהם באמונות האמתיות יאמר שהנה יצטרך לזה לפי שיאריכון ימיו על האדמה ובאורך הימים לא תזכרנה הראשונות ולא יעלה על לב ולכן יצטרך לקבלת האבות ולכבדם וזה הוא למען יאריכון ימיך. ר״ל למען שאתה עתיד שיאריכון ימיך על האדמה ההיא ותהיה קבלת האבות הכרחית אליך. והראב״ע פירש למען ייטב לך על השכר הנפשיי שהוא כלו טוב והאריכות ימים על האדמה הוא בעולם הזה והוא דרך חז״ל נכון ואמתי בלי ספק. ובזה נשלמו חמשת הדברות הראשונים המיוחדים לבין אדם למקום שהיו בלוח אחד ויבואו אחריהם הה׳ שבין אדם לחבירו:

Abarbanel Vayikra 26:3אברבנאל ויקרא כ״ו:ג׳

אם בחקותי תלכו וגומר עד איש כי יפליא לנדור נדר. ויש לשאול שאלות בכאן: השאלה הא׳: למה זה היו יעודי התורה ושכרה כלם דברים גשמיים כמו שזכרו בברית הזה ולא יעדם בשלמות הנפשיי ושכר הנשמה אחר המות באשר הוא סוף כל האדם והצלחתו האמתית וטובות העצמי. וכבר שות שתו השערה האויבים עם הכתוב הזה וכחשו היות לישראל שכר נפשיי אחר המות מפני זה. גם יקשה איך יהיו התבואות כפי שמירת המצות ויהיה שכר שומר מצוה לתת מטר ארצו בעתו ולחוטא שיעצר את השמים ולא יהיה מטר והנה אזכור אח״ז דעות החכמים בהתר זה:... אם בחקותי תלכו וגו׳ עד ואם לא תשמעו לי. כבר נתקשתה השאלה הראשונה אשר זכרתי על המחברים כלם למה היו יסודי התורה ושכר מצותיה דברים גשמיי׳ כלם ואין בהם דבר מהשכר המגיע לאדם אחר המות. ואני בספר צדק עולמים אשר עשיתי שער ראשון פרק ע״ט הבאתי ראיות רבות מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מורות על ההשארות והעונג הנפשיי המגיע לצדיק אחר המות. והעונש הנמרץ המגיע לרשע שמה ודי בזה להכחיש הטענה הזאת ולבטל כחה. האמנם תשאר השאלה לא בכללות התורה כי אם בדברי הברית הזה שביארה התורה השכר הניתן על שמירת המצוות ואיכות הקללות ועונש הרשעים העוברים עליהם. ואם היה השכר הרוחני הוא העקר הראשון אשר אליו תפנה התורה למה שתקה מלזכרו כאן ויעדה בשכר הגופני הכלה והאבד ושמו תכלית המעשים התוריים. והנה במקום הנזכר אספתי על השאלה הזאת שבע תשובות שכפי העיון הטוב אפשר להשיב עליה וזכרתי בכל אחד מהן מי הוא זה ואיזה הוא מחכמי אומתנו אשר העיד עליה עם תוספות ביאור וחוזק דעותיהם. ועתה מפני יוקר הדרוש הזה אזכרם פה. אבל יהיה בקצור גדול נסמך על מה שכתבתי שמה ריש מילין אומר. ואתה המעיין תן חלק לשבע התשובות האלה הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי היא התשובה הז׳ כי היא ישרה בעיני: התשובה הא׳ היא שהטובות והרעות שבאו בפרשיות הברית אינן שכר ולא עונש על המצוות כי הנה השכר או עונש האמיתי הוא רוחני מגיע אל הנפש בעולם הנשמות ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא. והתורה לא רצתה להזכיר שכר המצוות וענשם האמתי כדי שיעבוד האדם את בוראו לשמה ולא לתקות העונש. וכמו שאמרו בספרי ואהבת את ה׳ אלהיך כל מה שתעשה לא תעשה אלא מאהבה. וכן אמרו במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותי אבל הטובות והרעות שנזכרו בדברי הברית היו בלבד הסרת המונעים והרחקת הדברים המעכבים את האדם מקנין שלמותו כאלו יאמר אם תעשה ותשמור מצותי הנה אני אסיר מתוכך מוטה וכל דבר מעכב ומונע באופן שתוכל לקנות יותר שלמותך. ואם לא תשמור גם אני אביא עליך עכובים ומונעים כמלחמות וחליי׳ ורעב באופן שתתרחק יותר משלמותיך והדעת הזה תמצאהו בדברי הרב הגדול בפי׳ המשנה בפרק רלק והביאו גם כן בספר המדע ואני במקום הנזכר טענתי טענות רבות כנגד הדעת הזה: התשובה הב׳ הוא שהגמול הרוחני הוא דבר עמוק וקשה על השכל האנושי לציירו ולהשיגו בהיותו מחובר לגוף. כי כמו שלא ישיג הסומא ענין המראים כן הנפשות בהיותם עם הגשמים לא ישיגו הדברים הרוחניים. והנה התורה האלהית לא ניתנה לחכמים לבד כי אם לכל העם מקצה הקטנים עם הגדולים ולכן מפני חולשת דעת רוב המקבלים וקצור דעתם הוצרכה ליעדם בגמולים גשמיים שיציירום כל אדם. אמנם החכמים יכירו וידעו ענין הגמול הרוחני מפאת שאר המאמרים שבאו בתורה עליו מיוחדים ליודעי דעת ומביני מדע. והתשובה הזאת שרשה בדברי הראב״ע בפרשה האזינו שכתב שם וז״ל ולפי דעתי שהתורה ניתנה לכל ולא לאחד לבדו ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא ע״כ. וגם בדברי הרב הגדול במקום הנזכר תמצא הערה מה על זה. וכבר חשב בעל ספר העקרים במ״ד מספרו לבטל התשובה הזאת באמרו שהנה לא נמנעה מלצווה על הרחקת הגשמות ממנו יתברך עם היותו מציאות שכל נבדל מחומר בלתי מושג בחושים. ולמה לא עשתה כן באמונה הנפש עם כל עומק ציורה. אבל טענתו זאת אינה כלום לפי שהרחקת הגשמות מהאל ית׳ היא ידיעה בשלילות שאפשר שימסרו לכל אדם ע״ד האמונה כי אף שיהיה קשה הידיעה יוכל לצייר שאין הקב״ה גשם. אבל ענין שכר הנפש במושגיה ואיך תתקיים עם העונשים התוריים ותדבק בעליונים הוא ציור מחייב ע״ד הקנין בעצם לא שולל ואיך אם כן לא יסכלוהו המקצרים מאומתנו: התשובה הג׳ היא שהשאלות הנפש ותגמולה כפי שלימותה הוא דבר מתחייב לטבע האנושי לפי שההצלחה הנפשיית אינה מהדברים שיקובלו מהדת האלהית בלבד כי גם הכרעת השכל ושקול הדעת יחייבה מטבע דרך הבריאה ומהלך שלמות הצורות ומדרגתן כמו שקבלו חכמי המחקר בעיוניהם וידוע שהתורה האלהית לא היו יעודיה שימשכו הדברים הטבעיים כפי המנהג הטבעי לפי שלא יפול בזה ענין שכר ועונש אבל היו יעודיה כלם שימשכו הדברים בהשגחה עליונה מזולת המנהג הטבעי ולכן יחד זה על שמירת המצוות ועשייתם וזה בדרכים נסיים למעלה מן הטבע כפי ההשגחה האלהית וכמו שאמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים ושהאוכל חלב יכרת בהיותו דבר מגדל ומי שלא יתן מעשר שירד מנכסיו וכיוצא בזה בכל יעודי התורה שהם כמו שזכר הרמב״ן כלם דברים נסיים ההשגחה על ידי שמירת המצוות וקיומם. וכאשר היו יעודי התורה בדברי הברית כלם דברים נסיים למעלה מן הטבע לכן לא באו בכללם גמול הנפש בשכר ובעונש הרוחני להיותו מחוייב מטבע הנפש ואינו בדרך פלא כשאר היעודים הגשמים שזכר והנה הראשון שהעיר על התשובה הזאת היה ר׳ בחיי הזקן כפי מה שזכר ממנו הראב״ע בסוף סדר האזינו וגם הראב״ע עצמו בזכרון דעתו חזר והחזיק גם בדעת הזה. והרמב״ן זה דעתו ג״כ בסוף סדר אחרי מות ובסדר והיה עקב והיא תשובה נכונה כי אחרי שמצאנו עונש לנפש והוא הכרת אין ראוי לספק בשכר הנפשיי ועל כן אמרו חכמי המשנה במסכת מדות א״ר חנינא בן גמליאל ומה אם העובר עברה נפשו נטלה עליה ונכרתת העושה מצוה אחת עאכ״ו שתנתן לו נפשו: התשובה הד׳ הוא שהקב״ה עשה ברפוי הנפשות כמו הרופא המובהק ברפוי הגופות שבהיות בחולה תגבורת ליחה חמה או קרה ומקרים נמשכים מהחולי יעסוק הרופא בהסרת הסבה המחליאה מבלי שיחוש אל המקרים לפי שהם יוסרו מעצמם בבטול הסבה המחייבת אותם. והנה הקדמונים כל זרע אדם ובני נח זולתי יחידי סגולה כשם ועבר ואברהם כלם עובדים לכוכבים ומכחישים השגחת השם בפרטי בני אדם ונמשכו אחריהם מאמיני הקדמות וחשבו שהיו הדברים נמשכים ממנו ית׳ על צד החיוב הגמור ושלא ישתנה דבר מטבעו מפאת הרצון האלהי ולזה החליטו שאין לפני הסבה הראשונה לא אהבה ולא שנאה לא חפץ ולא מיאוס ולא שום כוון אל המעשה מן המעשים להרע או להטיב ושמעלת האדם על שאר המורכבים היא בנפש המשכלת אשר בה יגדיל עצה יפליא תושיה בדרכי המופת ושבזה תזהיר נפש החכם כזוהר הרקיע ותדבק בשכל הפועל המשפיע עליה ההשגות ההן והצטרך בהן לכשרון המדור לא להפיק בהן רצון השם ולא להשיב חמתו מהשחית כי הוא ית׳ לדעתו בלתי מבין מענינים אלה אלא שיעשה האדם כל זה להדמות ולהדבק בשכל הפועל ההוא. ובעבור שרוב העולם היה נכשל בדעת הזה לכן כשרצה הקב״ה לזכות את ישראל סדר לפניהם המעשים אשר יעשו להודיעם שהעולם כלו נברא אחר האין המוחלט ושנמשך ממנו יתברך כפי הרצון הפשוט לא בחיוב ושהוא יכול על הטבעים לשנותם כרצונו ושיש מעשים רצתה נפשו ית׳ בהם ודברים שיכעיסוהו וכל זה לאמת אצלם פנת ההשגחה הפרטית שהיא שרש הסבה לשאר האמונות כלם. והנה אם היה הקב״ה בדברי הברית אשר עשה על שמירת מצוותיו ותורתו מיעד ביעודים רוחניים לא היו בני ישראל מאמינים אותם לפי שלא נתאמתה להם פנת ההשגחה ולכן הוצרך להבטיחם בדברים שישיגו אותם בחושיהם מורים בהכרח שהוא ית׳ משגיח ובעל רצון ויכול על הטבעים ובראותם זה מעשה ה׳ כי נורא הוא יפלו ממועצותיהם ויאמינו שהדברים בידו כחומר ביד היוצר וכמו שקרה לנעמן שר צבא מלך ארם כאשר ראה הפלא המוחש ברפואת צרעתו בזולת מנהג טבעי כדבר הנביא לשעתו. אמר עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל ואלו היו אומרים לו שיהיה שכר לנפש אחר המות היה אומר קול דברים אנכי שומע. אבל עם אמונת ההשגחה והיכולת האלהי ודבקות הנבואה לא ישאר קשה להאמין ענין הנפש כי מי הוא זה אשר יראה הנביא קורא אל אלוה ויענהו זה יקרע את הים וזה יעמיד את השמש ברקיע השמים זה יחיה את המת וזה יאסוף את המצורע או ירפא את המים או יוריד האש או יסגור פי האריות וכדומה לזה מהנפלאות העצומות האלה המבהילים כל חכמי הטבע וחרטומיהם שלא יוכרח להודות שלא במעלת גופו של נביא ולא בעוצם כחו של החסיד עשה את המעשים ההמה אלא בזכות נפשו הקדושה שכאשר תדבק באלהיו תחדש אותות ומופתים בעניני העולם והנפש אשר כזאת אין ספק שתצליח אחר המות ושלא תאבד ותכרת כנפש הסוס והחמור. הנה א״כ המעשים המופתיים המושגים בחושים יעידון יגידון על ההשגחה פרטית ועל היכולת ועל דבקות האדם בבוראו והצלחת נפשו אחרי מותו. וכבר העיר על התשובה הזאת ה״ר ניסים בדרש בראשית אבל בקוצר דברים וגם הוא לקחו מדברי החבר בסוף המאמר הראשון מספר הכוזר שכאשר אמר לו הכוזרי אני רואה שיעודי זולתכם שמנים ודשנים יותר מיעודיכם. השיבו החבר אבל הם כלם אחר המות ואין בחיים ההם מאומה ולא בדבר שיעיד בהם החוש ועכ״ז אין אחד מהמאמינים ביעודים ההם מתאוים לקנותם במהרה אבל אלו היה בידו לאחרם אלף שנים ושהוא ישאר בזכירת החיים ובעול העולם הזה ועצבוניו היה בוחר בו: התשובה הה׳ היא שעובדי עכו״ם בימים הקדומים היו מיעדים בהצלחות הטובות הגשמיות והיו עושים עבודות מיוחדות ובשעות ידועות להוסיף התבואות ולהביא את הגשמים בעתם בחשבם שעניני העולם הזה היו מושפעים מהכחות העליונות וכאשר רצה להשלימנו באמתת אמונתו בא האלהים ונתן לנו תורתו ואסר לנו כל מיני העבודות ההמ׳ הוצרך לומר שלא יחשבו שבבטול אותם העבודות יחסרו מהם הטובות הגשמיות כדברי הקדמונים וכמאמר הנשים הארורות ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל. שהנה לא יהיה כן אבל בהפך שבהרחיק׳ מאותן העבודות יושפעו עליהם בהשגחת השם טובות והצלחות יותר ויותר לאין שעור ממה שהיו לעובדים ההם. ואם יעברו על התורה יהיו לעדרות וחסרות מהם כל אותן ההצלחות הגופניות ועצר את השמים ולא יהיה מטר מפאת ההשגחה. וכן בשאר דברים כלם כי הם בידו ית׳ ואין עמו אל נכר. ועל זה הדרך בעצמו נאמר לא תשתחוה לאל אחר ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא. ונתתי את כל אויביך אליך עורף. שהפסוקים האלה מורים התשובה הזאת כי הם מורים שלא יעד הקב״ה לישראל בטובות הגשמיות אלא להרחיקם מדרכי עכו״ם ולהודיעם שבהתרחקם ממנה לא יחסרו דבר מההצלחות הגופניות כי הוא ית׳ בהשגחתו ישפיע עליהם ברכות על ברכות תהום רובצת תחת ברכות שדים ורחם. ומפני זה לא באו שם יעודים רוחניים לפי שלא היו היעודים הגשמיים בברית אלא להרחיקם מדרכי עכו״ם אבל במקומות אחרים נזכרו היעודים הנפשיים כמו שביארתי במקום הנזכר. והנה התשובה הזאת באה ראשונה בדברי רב סעדיה בספר האמונות אשר לו. וגם המורה בח״ג העיר עליו בטעמי המצוות: התשובה הו׳ היא שהצלחת הנפש ודבקותה בבורא ית׳ שהוא השכר האמיתי. כבר בא מבואר גם בדברי הברית הזה כמ״ש והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם והייתי לכם לאלהים ואין זה כי אם בהתחברות ודבוק הענין האלהי בנו בדבקותנו הנפשיי בעולם העליון גם בהיותה אצל הגוף כאלו אמר אני אנהיג אתכם ויהיה מכם מי שיעמוד לפני מי שיעלה שמים ויעמוד במקום המלאכים כי כך היתה מדרגת הנביאים העומדים בסוד ה׳ ובשורש הכולל לשכר התורה ומעלתה הוא קרבת אלהים ומלאכיו וכמ״ש ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים כה׳ אלהינו בכל קראינו אליו. הנה א״כ מה שיעדו הדעות המזוייפות לאדם אחר המות הוא אשר יעדה התורה האלהי׳ שיזכו אליו החסידים בחייהם באופן שישיגו בחושיהם בעה״ז הצלחת נפשם העתידים להם אחר המות. כי אם היה שבהיות הנפש קשורה לגוף תזכה בדבקות הרוחני העליון ההוא כ״ש שתזכה אליו אחרי הפרדה מהגוף המונע והמעכב אותה ממנו. ואיך א״כ יתפארו האומות על מה שיגיע להם אחר המות בהיות בני ישראל מגיעים לאותן ההנאות והדבוק בחייהם. כי הנה טבע הנביאים והחסידים יותר קרוב אל החיים הרוחניים והדבקות העליון כפי קדושת חייהם מאותם שלא נתקרבו למדרגת האלהית ההיא בחייהם כלל. וכבר העיר החבר למלך הכוזר על שרש התשובה הזאת בסוף מ״א מספרו והחזיק בה הר׳ ניסים בדרש החדש. אך ראוי לי לבאר עוד פה ענינם ואמר שהנפש הצומחת לצומח והחיונית לחי והמדבר לאדם לא יושגו בחושים אמנם קויים מציאותם מצד פעולותיהם כי כאשר ראינו הגוף מתנועע בכל הפאות גדל ומוליד בדומה ידענו שיש בו נפש צומחת וכאשר ראינו מרגיש ומתנועע ברצון ידענו שיש בו נפש חיונית. וכאשר ראינו אותו משכיל במחשבתו ובעיון ידענו שיש בו נפש משכלת. וכמו שגזרנו על מציאות הנפשות האלה מצד הראות פעולותיהן כן ראוי שנשפוט על השארותם וקיומם על הצד הנראה קיומם והפסדם. כי הנה ראינו בצמחים ובחיים שכל הוייתם וקיומם הוא בדברים הגופניים לא זולתם ונשפוט מפני זה שאלה הכחות יפסדו בהפסד הגוף שהם מצוים בו. אבל כשנראה באדם שיתקיים ענינו בזולת הגוף ושידבק בעליונים מתוך התבודדותו שאין זה באמצעות הגוף ראוי שנגזור שאין ההתחלה בו נמשכה ומשועבדה אל הגוף שהרי נראה שהגוף נמשך אחר הנפש ובשלמותה ודבוקה באלהיה תתקיים גם היא בזה העולם ויתרבו ברכותיו בזולת המנהג הטבעי. ואחר שראינו שהנפש בשלמותה תקיים עצמה ותקיים הגוף הנושא אותה בדברים עושים רוש׳ בו. וכן תפסי׳ גופה באותם הדברים עצמם שמפסידים עצמה מהדעות המשובשות ורוע הדעות ידענו א״כ שקיומה תלוי בעצמה. ולכן באו בתורה יעודי הדבקות והקורבה האלהית שהם מהצלחת הנפש ובאו עם זה היעודי׳ הגופיים הנמשכים מקיום התורה ושמירת המצוות להודיע שהגוף נמשך אחר הנפש. ואין הנפש נמשכת אחר הגוף. ושהנשמה הקדושה מראים לה שכרה בעולם הזה השמור לה לעולם הבא כמו שארז״ל. ומפני זה התלמידים הקדושים כשהיו נפטרים מבית המדרש היו אומרים לרבינו הקדוש עולמך תראה בחייך ותקותך לדור דורים. כלומר שיזכה להתקרב אל האלהי ולדבקה בו בחייו שהוא התחלת ההצלחה הנפשיית כדי שיזכה אליה אחרי מותו בעולם הרוחני לנצח נצחים. הרי לך שנזכר השכר נפשיי בדברי הברית הזה: התשובה הז׳ היא היעודים הגשמיים שנזכרו בדברי הברית הזה לא היה אפשר שיכנס בהם שום יעוד רוחני כלל. לפי שהיעודים כאלה היו כוללים לכל האומה. כי הנה רבוי הגשמים וברכת התבואות ונצחון האויבים ושאר הדברים שנזכרו כאן כלם הם כוללים אל האומה כי לא יתכן שיהיו היעודים האלה לאדם א׳ ולשכניו הרעים יהיה הדבר בהפך אבל היה הברית עם כלל ישראל והברכות והקללות כפי כללותם ורובם לכן נאמרו בפרשה הזאת בלשון רבים אם בחקותי תלכו ואם לא תשמעו. וגם בפרשה והיה כי תבא שנאמרו בלשון יחיד כלם הם כנגד האומה יולך ה׳ אותך ואת מלכך אשר תשים עליך ישא ה׳ עליך גוי מרחוק שהם כלם יעודים כנגד האומה ולכך היו כלם גשמיי׳ לפי שניתנו אל האומה כפי רובם במצות ובעבירו׳. אמנם יעודי הנפש אינה אלא לכל איש ואיש מישראל בפרטיות לפי שבטובות הגשמיות העולם או העיר או העם נדון אחרי רובו. ולכך בבא עליהם צרה וצוקה פעמים יספה הצדיק בעון העיר. מפני שהגזרה כוללת תבטל את הפרטים מה שאין כן הדבר בעניני הנפש כי הנפש החוטאת היא תמות ולא יהיה האדם נידון בשכר עונש נפשיי אלא כפי מעשיו הפרטיים לא כפי הכלל שאף שתהיה האומה בכללה צדקת ראויה לחיי העולם הבא אם היה בתוכה אדם רשע לא יציל את נפשו בגללה כי הוא בחטאו ימות והבדילו ה׳ לרעה מכל עמו ולא יזכה לחיי העולם הבא למען רבוי הצדיקים אשר בקרבה. הנה מפני זה היה ראוי שיהיו היעודים הכוללים את האומה ונדונים עליה כפי רובה יעודים גשמיים בהכרח כי בהיות רובם צדיקים יקבלו את הטוב ואם רובם רשעים יענשו בכל אלות הברית. אמנם השכר והעונש הנפשיי המגיע אחר המות יעדה התורה עליו יעוד פרטי לכל איש ואיש מישראל במצות הפרטיות כמו שאמר בכבוד אב ואם ושלוח הקן ובשאר המקומות. כללו של דבר שדברי הברית שהיו לכללות האומה כפי רובה הביא הצורך שיהיו יעודים גשמיים ולא רוחניים יען וביען השכר הרוחני אינו ניתן אל האומה כפי כללותה או רובה אלא לאיש ואיש כפי מעשיו הפרטיים. והנה שרש התשובה הזאת ואמתתה בא בדברי הרמב״ן שכתב בפרשת עקב בפסוק ובכל לבבכם ובכל נפשכם וז״ל והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד אזהרה לצבור לשון רש״י מספרי. וביאור הענין כי השם לא יעשה נסים לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש. ולהוסיף בדגן ובתירוש אז יעצור את השמים רק למעשה רוב העם. אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות ע״כ. והיא תשובה נכונה אמתית קיימת. ובעל ספר העקרים הביא התשובה הזאת בשמו ולא בשם אמרה והרחיב בה דברים וכלם נכללים בדברי הרב:

Abarbanel Devarim 4:15אברבנאל דברים ד׳:ט״ו

רוצה לומר שהמזל עושה הוראתו בישראל כמו שעושה בשאר האומות כי היה פועל המזל פועל בכלם כפועל היסודות כפי טבעם אם לא תבטלהו ההשגחה האלהית. ולכן נראה צדיקי עולם הוכו במכת המזל והצליחו בהוראתו עד שהיו שאול ודוד מכללם. וזה היה גם כן דעת רבי אלעזר בן פדת ודעת רבא בבני חיי ומזוני ושאר החכמי'. ובזה לא יהיה מקום לתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו. יען וביען היה הכל כפי המזל. ולא הגיע זכות המקבל לבטל ההוראה ההיא. או שלא רצה הוא להתפלל עליו כדי שלא יראה עולמו בחייו ולא יאכל פרי מצותיו בהאי עלמא. אבל יהיה שמור לו לעולם הבא לאור באור החיים כרבי אלעזר. זהו מה שראיתי לכתוב פה בדרוש העמוק הזה והותר הספק הי"א אשר העירותי והוא דרך ישר בעיני מסכים אל האמת מכל צד ולאמונת התורה האלהית ושרשיה.

Abarbanel Devarim 22:6אברבנאל דברים כ״ב:ו׳

כי יקרא קן צפור וגו׳ עד כי תבנה בית חדש. כבר זכרתי שבמדרש תנחומא נתנו טעם בהקשר המצוה הזאת וביאור המצות הנמשכו׳ אליה. והוא ששכר מצוה מצו׳ כמו שבמצו׳ שנמשכו בתחלת הסדר היה טעמם וקשורם ששכר עבירה עבירה. ור״א כתב שנסמכה בעבור מלת בדרך. ר״ל כי אחרי שזכר למעלה המצו׳ המתיחסו׳ לדרך לא תראה את שור אחיך. לא תראה את חמור אחיך. זכר זאת אחריהם שהיא ג״כ בדרך. והנה המצוה הזאת כבר התבאר דרכה ג״כ מאותו ואת בנו לא תשחטו ביום א׳. וכן כתב הרמב״ן אם לא שחשב שהטעם בשניה׳ לבד לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם. וכתב הרב המורה בח״ג פרק מ״ח בטע׳ המצוה הזאת כי יש לבהמו׳ דאגה גדולה כשיראו מיתת בניהם. ואין הפרש בין דאגת האד׳ לדאגת הבהמות על בניהם. כי אהבת האם וחבת׳ לפרי בטנה אין זה מפאת השכל והדבור. אבל היא מכת המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באד׳. והרמב״ן כתב עליו שאמת הוא שיש במצות טעם ותועלת ותקון באדם אבל אין לומ׳ שטעם המצוה הזאת הוא להגיע רחמיו ית׳ אל הב״ח הללו. אך הטעם הנכון הוא להשלי׳ תכונת האדם ומדותיו ולהרחיק פעולות האכזריו׳ ממנו. והנה על האמת דברי הרמב״ן ז״ל אין להרהר עליהם כי אמת יהגה חכו. אבל אומר אני שבכלל דברי הרב המורה דבריו ושלא חדש בזה דבר עליו ונ״ל שמלבד הרחק׳ האכזריו׳ ותקון התכונ׳ מאתנו הנה כוונה התורה בזה עוד להרחיק ההפסד האפשרי להיות קוד׳ זמנו ושתתמיד הווית הוויה כל מה שאפשר מאשר תקן הוויתם לעשות פרי שהם הבנים כמו העץ העושה פרי. וצוה הקב״ה שלא ישחית הדבר המוליד ועושה פרי אבל כמו שהותרה כריתת הפרי ונאסרה כריתת העץ כמ״ש (פ׳ שופטים) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ככה צוה שנקח הבני׳ שהוא הפרי שאם נותנת בהיות׳ רובצת עליה׳ ולא נשחית עץ בלחמו אבל נשלח את האם כדי שאנחנו נזון מן הני׳ או האפרוחים. והאם תעשה פרי אחר ותתמיד ההויה וההטבה.

Abarbanel Devarim 32 Introductionאברבנאל דברים ל״ב הקדמה

וזהו שאמר הצור תמים פעלו, רוצה לומר פעולתו בבריא בשלמות היא והצור' ששם הצור באדם היא פעולה תמימ' ואין דרך לזה אם לא תהי' בחיריית בעצמות', גם הודיע שכל דרכי השם יתברך בעולם הזה בשכר ובעונש הם במשפט, ואם ראינו פעמים צדיק ורע לו הנה הסבה בזה לפי שהוא יתברך אל אמונה ושכרו שמור לו לעולם הבא כי איש אמונים נוצר ה', ובעולם הזה נתן לו מיתה על עונותיו, והוא אמרו ואין עול, שהוא אל אמונה בשכרו המשומר לחיי העולם הבא, ואין עול בקבול עונש ממה שעשה בעולם הזה, ואם ראינו רשע וטוב לו נדע ונשכיל ג"כ כי צדיק וישר הוא יתברך, כי כמו שאיש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כך אין לך אדם שאין לו מצוה בידו ולכן אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה וצדיק הוא, במה שישלם לרע שכר מעשים הטובים בעולם הזה וישר הוא במה שיענישהו גם כן על מעשיו בעולם הבא, באופן שהאנשים כלם יאכלו מפרי דרכם אם בעולם הזה ואם בעולם הבא

Nachalat Avot Mishna Avot 1:3נחלת אבות משנה אבות א׳:ג׳

השלם הזה היה ראש הדור הראשון מחכמי המשנה כמו שזכרתי. ולפי ששמעון הצדיק כלל מעשה המצוות בשלושה סוגים עליונים – התורה והעבודה וגמילות חסדים, לכן ראו החכמים הבאים אחריו לבארם. והנה אנטיגנוס איש סוכו שהיתה עיר אחת בתחום ארץ יהודה דבר בעבודה, וביאר באי זה אופן יעבוד האדם לבוראו. ויוסי בן יועזר ביאר ענין התורה. ויוסי בן יוחנן דבר בביאור גמילות חסדים כמו שיתבאר. האמנם בדברי אנטיגנוס יראה ספק גדול באומרו שלא יעבוד האדם את בוראו ״על מנת לקבל פרס״ – אלא על מנת שלא לקבלו. כי הנה ייעודי התורה תמיד לא יחשו מלקרוא בני אדם לעבודת המצוות מפני השכר הנאמר בעשרת הדברות (דברים כב, ז): ״למען ייטב לך והארכת ימים״; ״למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך״ (שם ה, טז). ואמר (שם ד, מ): ״ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים״. וכן במקומות אחרים רבים. ולא עוד, אלא שהקב״ה בעצמו אמר (שם ה, כו): ״מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם״ אחריהם. ואם הוא יתברך רוצה וחפץ שתהיה עבודתינו מכוונת לתועלתנו והנאתינו איך יאמר אנטיגנוס שהיא עבודה פסולה ושאין ראוי לעשותה? והנה חכמינו זכרונם לברכה (מכות כג, ע״ב) אמרו ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות״. ודוד אמר (תהילים יט, יב): ״גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב״. ואם האדם לא יכוין ולא יקוה שכר פעולתו אין ספק שלא יתנועע, אבל שיתרשל בעבודה. כי תכלית פעולת האדם ותנועותיו הוא אם להתקרב אל הנאות ואם לברוח מן המזיק, ומעשה אונן יוכיח והוא לא נענש, אלא על אשר עשה מעשה ושחת ארצה שנאמר (בראשית לח, י): ״ וירע בעיני יי׳ אשר עשה ״, אבל כי יחדל מיבם לדעתו, כי לא לו יהיה הזרע לא יהיה בו חטא, לפי שכל אדם בטבעו יכוין במעשהו דבר מהנאתו. והרמב״ם פירש בזה שאין ראוי לאדם שיעשה המצוות לתכלית אחר, כי אם מפאת עצמם לא בעבור שייטיב השם יתברך עמו, לפי שראוי לאהוב האמת מצד שהיא אמת ולפעול המעלה מפאת עצמה ולא יבקש אליה תכלית אחר. כי הנה העושה העבודה לתקוות הגמול עושה עבודתו מעין סחורה שמוכר אותה חליפין הדבר אשר יתנו לו בעדה. והמצוות והמעלות תכליתם הוא פעולתם בעצמם והיא היא העבודה לשמה ועליה ציותה התורה (דברים ו, ה): ״ואהבת את יי׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״, ואמר דוד (תהילים קיב, א): ״אשרי איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאד״. וכמו שדרשו (עבודה זרה יט, ע״א): ״במצותיו ולא בשכר מצותיו״, לפי שהמצוות עבודתם הוא תכליתם. ויפרשו על זה ששכר מצוה מצוה. ופירש הרב שם על הגמול הניתן על ידי החסד והחנינה כמו שיאמר האדם לעבדו או לבנו הקטן עשה לי כך ואתן לך דינר. אמנם השכר הוא מה שינתן כפי הדין, ושאמר זה החסיד שלא יעבדו את השם על מנת שייטב להם ויגמלם חסד ויקוו לתגמולו. ועם כל זה לא יניחו היראה, לפי שהעובד מאהבה לא ישכח דבר ממה שציוה לעשותו, והירא לא יעשה דבר ממה שהוזכר מעשותו. זהו דעת הרב וכמה החזיק בו והזהיר עליו בספר בסוף ספר המדע. ואחריו נמשכו המפרשים כולם פה אחד. וכבר יורה על דעתם זה ממה שאמרו בספרי יכול יאמר אדם הריני לומד תורה כדי שאתעשר, כדי שאקרא רבי, כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה לא תעשה, אלא לאהבת השם כי הוא תכלית התכליות כולם. ואין ראוי שיושם דבר אחר תכלית אליו. והדעת הזה קשה עלי מאד להולמו. אם כפי לשון אנטיגנוס מפני שמה שפירש הרב בשם ׳פרס׳ שהוא הדבר הניתן בחסד ורחמים ולא על צד הדין והחיוב, אינו צודק אצלי ולא הביא עליו הרב ראיה כלל, אדרבה שמצאנו שתרגם יונתן: ״ותהי מואב לדוד עבדים נושאי מנחה״ – נטלי פרס. ואנקלוס – ׳בערכך נפשות בפורסן נפשתא׳. וגם בדבריהם זכרונם לברכה בא לשון ׳פרס׳ על הארוחה התמידית כמו שאמרו במסכת עירובין (דף עג, ע״א): מי שיש חמש נשים מקבלות פרס וה׳ עבדים מקבלים פרס ואוכלין לעצמם. ונקראת פרס, לפי שפורסין אותה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. וידוע שזה כולו אינו חסד ורחמים כי אם כופר נפש ופדיונו, או דבר קצוב ומוגבל על פי השורה. ואם היתה כוונת אנטיגנוס להזהיר שלא יעבוד לתקות הגמול, למה יפרט הגמול הניתן בחסד ולא יזכור השכר הניתן בדין? והנה תגמולי השם נקראו שכר שכרך הרבה מאד ׳מתן שכרם של צדיקים׳. ולכן היה יותר ראוי שיאמר על מנת לקבל תגמול, שהוא שם כולל אל הניתן כפי החסד. ויקשה עוד בלשון המשנה מה ענין אומרו ״כעבדים המשמשים את הרב״ והיה ראוי שיאמר עבדו את יי׳ מאהבה או לשמה ומה לו במשל העבדים והרב. כי הנה העבדים לא יעבדו את הרב לשמה ומאהבה ולא מפאת המעלה כי אם מפאת ההכרח והאונס בעל כרחם הייטב בעיני יי׳ שככה תהיה עבודתו? ואמנם מפאת הענין בעצמו, לפי שאין דעתי נוחה במאמר האומר שאין ראוי לבקש תכלית לפעל המצוות, אבל שנעשה אותם מפאת עצמם להיותם פעל שלם בעצמם, כי אין לבקש תכלית פעל המעלה והאמת מצד שהוא אמת. וקיימו וקבלו שזו היא העבודה לשמה שזכרו חכמינו זכרונם לברכה. כי הנה יש בזה הדעת המעדה רבה מדרכי התורה האלהית, לפי שהאנשים האלה שלמים הם אתנו דברו על המצוות האלהיות כדברם על המעלות המדותיות כפי דרך הפילוסופים ואריסטו בראשם שכתב, שהדברים הנבחרים הם בעבור עצמם ולא נדרוש מהם כי אם הפעל. וחשבו שכמו שבענין המעלות המדותיות יהיה זה לשם ולתפארת, שכן יהיה במדות המעשיות. וחלילה לנו מלחשוב כזאת. כי הנה הפילוסופים, לפי שלא קבלו ההשגחה האלהית בפרטי בני אדם וכחשו בשכר ובעונש כפי המעשים, לא מצאו תועלת אחר בפעולות המעלה כי אם פעולתה בעצמה. אמנם אנחנו מאמיני ההשגחה העליונה הפרטית וייעודי המצוות התוריות בשכר ובעונש, היה האושר המיועד לנפשותינו בעולם הבא ולעצמנו בעולם הזה, אינו האושר המושג בפועל המדות, ואינו פעל המעלה כפי עצמה. כי בידוע שפעל החוקים ומצות הציצית והתפילין והמזוזה אינו דבר נבחר מפאת עצמו, ואינו השכר הנפשי המגיע בעבורם לנפש אחרי הפרדה מן הגוף. וגם מעשיים התוריים הם אינם מתייחסים אל השכר הגשמי, כי מה היחס יש להורדת המטר עם הציצית והתפילין והמזוזה ושאר המצוות. וכן העבירות אינם דברים נמאסים מפני עצמם לשלא יהיה תכלית אחר באזהרתם כי אם ההתרחק מכיעור המעשים המגונים ההם אינו כן, כי אין הדברים ההם רעים ונמאסים כי אם, לפי שהזהיר הקב״ה מעשייתם ומאתו צד הם עבירות, לפי שנעבור בעשייתם על דברו יתברך. וכאמרם זכרונם לברכה (תורת הכהנים קדושים קכח): לא יאמר אדם אי איפשי לאכול חזיר, אלא איפשי. אבל מה אעשה והקב״ה אסרו עלי. הנה התבאר מזה שאין המצוות מעשים משובחים בבחינת עצמם, ולא העבירות רעים ונמאסים מעצמם כי אם בעבור שציוה השם עליהם. ומפני זה גם מצוות שהשכל מחייב אותם אמרו (קידושין לא, ע״א): ״גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה״. לפי שהגודל והמעלה בהם וצורתם העצמית היא היותם מצוות מאתו יתברך ומזה הצד אינו מגונה שיהיה למצוות תכלית בעשייתם בהפקת רצונו יתברך, או קבול השכר המיועד עליהם. ולכן אמרו במסכת פסחים (דף ח, ע״ב): תניא האומר אתן סלע לצדקה, כדי שיחיו בני, כדי שיהיה לי חלק עולם הבא – הרי זה צדיק גמור. וכל זה ממה שיורה שהשלם אנטיגנוס לא כיון בדבריו אל פירוש הרב וסיעתו, כי יש בדרכו צנים פחים כאשר אתה רואה. ואם צדוק וביתוס תלמידיו לא ידעו דרכיו ולא הבינו כוונתו בדבריו ונטו לבעוט בדברי חכמים, ולפרוק מעליהם עול התורה ואמתת הקבלה. ומהם נעשו כת הקראים עד היום הזה, לא מפני זה ראוי שנחשוב שכיון השלם אנטיגנוס כי אם לדעת שלם בריא אולם, כי ישרים דרכי אנטיגנוס וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ומפני זה באתי לפרש דבריו בדרכים אחרים: הדרך הראשון – הוא שפרס ושכר שניהם יאמרו על הגמול. אם לא שפרס יאמר תמיד על הגמול הגשמי בעולם הזה ולא יאמר בשום צד על הגמול הנפשי. אמנם השכר נאמר פעם על הגמול הגשמי כמו ( בראשית ל, טז): ״שכר שכרתיך בדודאי בני״; שכר שכיר – ״ביומו תתן שכרו״ (דברים כד, טו) ופעמים רבות יאמר על הגמול הנפשי כמו (ירמיה לא, טו): ״יש שכר לפעולתך״, הנה שכרו אתו ובלשונם זכרונם לברכה (עבודה זרה ד, ע״ב): היום לעשותם ואין היום לקבל שכרם – ״מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא״ (עירובין כא, ע״א). שכר מצוות בהאי עלמא ליכא, וכאלה רבים. והנה השלם הזה הזהיר בני אדם שלא יעבדו את השם יתברך ״על מנת לקבל פרס״, שהוא השכר הגשמי בעולם הזה שיקבל האדם מיד אחרי העבודה כפרס הקצוב הנתן בבוקר ובערב למקבלים אותו, וזה אם לפי שהטובות הגשמיות שייעדה התורה עליהם אינם שכר המצוות האמתי. אבל הם פירות משהשכר האמתי ההוא והקרן השכר שמור לו לאדם לעולם הבא. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (משנה פאה א, א): יש ״דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא״. ולפי שהמצוות הם פעל הנפש על דרך האמת, כי ממנה תולאות החיים, לכן ראו הקדושים ההם שלא היה שכרם דבר גשמי כמו שאמרו (חולין קמב, ע״א): ״שכר מצות בהאי עלמא ליכא״, לפי שהיה לדעתם השכר האמתי מיוחד לנפש בעולם הנשמות. וכבר כתב הרמב״ם בפירוש לפרק חלק, שהטובות הגשמיות שייעדה התורה עליהם הם הסרת המונע לאדם והכנה אליו להשגת שלימותו לא שכר המצוות באמת. ולפי שאין ראוי לאדם שימכור בכורתו בנזיד עדשים, לכן אמר השלם: ״אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס״. רוצה לומר, שלא יעשו עצמם כעבדים הנבזים הפחותים, שמפני עבדותם ופחיתותם לא יבקשו תכלית אחר לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. ואתם לא כן, כי יש שכר לפעולתכם נפשיי עליון ואליו ראוי שתפנו בעבודתכם לא לטובות הגשמיות, שהמה יאבדו ואתה תעמוד. ואם מפני שהשכר והעונש בעולם הזה אינו נתן לשעתו כפרס הקצוב, כי פעמים יתאחר ופעמים ימנע מפני סיבות אחרות כמו שאמרו (להלן פרק ד׳): ״על זה אין בידינו לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים״. ואיך תהיה אם כן עבודת האיש השלם מכוונת לאותו תכלית כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו. הנה אם כן על הגמול הגשמי הזהיר החכם השלם הזה, שלא ישים כל אדם הבטחון ולא יעשה אותו תכלית בעבודתו. ועל דרך זה ראוי לפרש מאמר רבי אליעזר בפרקא קמא דעבודה זרה (דף יט, ע״א): במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותיו, שכיון לשכר הגשמי האפס והכלה, שאין ראוי לעשותו תכלית אחרון בפעולותינו ועבודתינו. ואמנם מה שאמר (להלן פרק ד׳): ״ששכר מצוה מצוה״ – הוא להגיד שהמצוות האלהיות אינם עבודה אליו יתברך יצטרך אליהם ולפעולתם, כי ״צדקת מה תתן לו... ומה מידך יקח״ (איוב לה, ז). אבל הם בתורת חסד ורחמים להיישיר בני אדם במעשים מעולים בהם יפיקו רצונו יתברך, כדי לזכותם בתועלת שני מיני החיים הגופיים והנפשיים, לא בדרך תמורה וחליפין ממה שקבל בעבודתם. כי העבודה אליו יתברך אינה רק מה שייטיב כל אחד לעצמו, ולא היה ראוי שתקרא עבודה בערכו כי אם חסד ואהבה שרצה לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצות. אבל נקרא כן בערך העובד ועושה אותה. והענין בזה דומה אל האב הרחמן שיקבל מבנו בתורת עבודה לשמוע מוסר השכל וללכת בדרך טובים למען ייטב לו ויתן לו שכר, כן הענין פניו יתברך. ועל כן אמר השלם: ״שכר מצוה מצוה״, שכאשר האדם יעשה מצוה אחת יביא הקב״ה לידו מצוה אחרת, כי שכר גדול זה לו, לפי שהכל לתועלתו. וכבר נלמוד זה מדברי אדוננו משה שאמר (דברים י, יב): ״ועתה ישראל מה יי׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי׳ אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את יי׳ אלהיך בכל לבך ובכל נפשך לשמור את מצות יי׳ ״ וגו׳, והיה סוף הדברים לטוב לך. הנה התבאר מזה שלא הזהיר אנטיגנוס שלא יעבוד האדם לבוראו לתקות השכר הנפשי שיקבל בעולם הבא, אבל היתה בלבד כוונתו שלא ישים תכלית עבודתו הפרס והוא הטוב הגשמי הכלה ונפסד ושתהיה עבודתו מבלתי הבטה אליו. אמנם מה שאמרו בספרי, שלא יאמר אדם הריני לומד תורה כדי שאזכה לחיי העולם הבא, כשיעויין היטב אינו סותר לזה. לפי שהמה כיונו להוציא מלב האנשים ההולכים בתורת יי׳ ב׳ דעות בלתי אמתיים: האחד – הוא להמונם שישימו תכלית הלמוד והידיעה לקנות עמו העושר והכבוד, והיה אם כן הנכבד שהוא החכמה בעבור הפחות והנבזה שהוא הכבוד המדומה. ועל זה אמרו בספרי שלא יאמר אדם הריני לומד תורה בעבור שאעשיר, בעבור שאקרא רב, וכמו שאמרו ׳אל תעשה עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם׳. והדעת הב׳ – הוא לפילוסופין שאמרו שלא תשאר מהנפש כי אם המושכלות, שתקנה לא דבר אחר מכשרון המעשים ומעשה המצוות ועשות רצונו יתברך כי אם המושכלות בעצמם שיקנה האדם, המה ישארו. והוא דעת בלתי אמתי הרבה טענות בביטולו הרב ן׳ חסדאי בספרו ׳אור יי׳׳ מאמר שני כלל ששי. ולדחות הדעת הכוזב הזה אמרו שלא יאמר הריני לומד בעבור שאירש העולם הבא, כאילו למידתו היא עצם ההשארות כדברי הפילוסופים אבל, שתהיה למידת התורה לאהבת השם. רוצה לומר לעשות מצוותו ולהפיק רצונו, כי מזה ימשך לו השכר וירושת העולם הבא לא מהלמידה עצמה. ואמנם במה שאמרו במסכת פסחים לא דברו מלמוד תורה כי אם מהצדקה, ולכן התירו בה שיאמר אדם כדי שיחיו בני, כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא ויחשב לו לצדקה ויקרא צדיק גמור, לפי שידוע שלא אמר זה כי אם על דרך השכר מאתו יתברך. ואם כן בתלמוד תורה אמרוהו מפני חשש דעת הפילוסוף כמו שזכרתי, כי מפני זה דברו בספרי בענין הלמוד תורה, ולא עשו המשל במצוה אחרת מהמצוות מעשיות כדי להעיר על מה שביארתי. והדרך השני – הוא שהאהבה והעבודה אליו יתברך ראויה ומחוייבת עלינו בני יעקב בחיריו, בבחינת החסדים שקבלנו ממנו יתברך, בבריאה ובמציאות שנתן לנו, ובשמירה מהפגעים הטבעיים והמקריים תמיד, ובמה שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, ונתן לנו תורתו ויתר החסדים שעשה לאבותינו ולנו בשנוי המנהג הטבעי בעבורנו. ומפאת ההטבה הגדולה אשר הטיב עמנו אנחנו מחוייבים לאהבו ולעבדו, כי זה חוב גמור מוטל עלינו לפורעו מזאת הבחינה. וכן היתה ראויה היראה מלפניו אשר הכונה בה השמירה והחרדה מלהקציפו ומחטוא, למי שעשה עמנו החסד והרחמים, והאהבה, והעבודה, והיראה אשר תהיה בחינה הזאת היא אצלי באמת אותה שקרו חכמינו זכרונם לברכה – ״לשמה״. לא מפני שתהיה כפי המעלה כדברי הרמב״ם, וגם לא שתהיה בבחינת גדולתו ורוממותו יתברך כמו שחשב הר״ן זכרונו לברכה, כי אם מפאת החיוב המוטל עלינו בבחינת החסדים אשר עשה עמנו. ויש בחינה אחרת באהבה והעבודה והיראה שהיא לתקות השכר המקווה וליראת העונש שאפשר שיבא והיא אצלינו כדמות הסחורה שעושה אותה האדם, כדי שירויח בה. וכבר ביארתי אני הדרוש היקר הזה בשלמות גדול במרכבת משנה אשר לי בפרשת ״ועתה ישראל מה יי׳ אלהיך שואל מעמך״ (דברים י, יב). ושם פירשתי המאמרים שבאו במסכת סוטה (דף כב, ע״ב) מהשבעה פירושים ומאי איכא בין עוסק מאהבה לעוסק מיראה. והנה השלם אנטיגנוס הזהיר האדם, שלא תהיה עבודתו מהמין הב׳ מכוונת לתקות השכר העתיד, או מיראת העונש אשר יבא, אבל שתהיה מהבחינה הראשונה מכוונת אל החוב המוטל עליו ממה שקבל מהשם יתברך במה שעבד. ולכן עשה בדבריו משל העבדים עם הרב להגיד שאנחנו עבדים נרצעים לשם יתברך ילדי ביתו ומקנת כספו, שהוציא ועשה כמה ניסים ונפלאות לקנות אותנו, ושלכן אנחנו חייבין חיוב גמור לעובדו במה שאנחנו עבדיו, כפי בחינת הטובות שכבר עשה עמנו. ושלא נהיה כעבדים הסכלים כפויי הטובה שלא ישימו לב אל החוב המוטל עליהם במה שהם עבדים לרבונם, ויבקשו ממנו על עבודתם פרס שהוא שם נרדף אל השכר. אם לא שפרס הוא לשון בבלי ושכר הוא לשון הקדש ועניינם אחד. כי אם נעשה זה נהיה כפויי טובה לפניו יתברך, ויעשה עמנו כמו שיעשה האדם לעבדיו, כאשר ישאלו ממנו דבר בדרך חיוב מה שהוא אצלו בדרך חסד, שיכם מכה רבה והיה בהם חטא. אבל שיהיו בעיניהם כעבדים שמחוייבין לעבוד את קונם ולשמש אותו – ״לא על מנת הפרס״ והשכר העתיד כי אם בבחינת היותם עבדים במה שעבר, ויהא עליהם מורא שמים. רוצה לומר מורא השם יתברך שהוא מניע השמים ובוראם, שיענישם מאד אם יהיו כפויי טובה לפניו. וכיון עוד באומרו: ״ויהא מורא שמים עליכם״ – שיעבדו את השם במורא ופחד כעבדים אל רבם, כמו שהשמים העליונים בתנועותיהם יעבדו לבוראם ביראה רבה, כמו שאמר (תהלים פט, ח): ״אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו״. ולהיות עבודתם בשמירה ויראה רבה ישפיע עליהם השם יתברך שפע נצחי תמידי ויעמידם לעד לעולם. וכאילו אמר כן יעשה לכם אם תעבדוהו כעבדים המחוייבים במורא רבם, שישפיע עליכם מהטוב והנצחיות כמו שמשפיע בשמים, וזהו: ״ויהא מורא שמים עליכם״. רוצה לומר המורא שהשמים יראים מבוראם כמוה תהיה עליכם. והנה לקח אנטיגנוס הלמוד העליון הזה מדברי השם יתברך, ששלח לומר לישראל במעמד הר סיני ״אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ וגו׳ (שמות יט, ד-ה). ורצה בזה שהם ראו את הטובות אשר כבר עשה עמהם מהמכות שהכה את המצריים בעבורם, ומהטובות אשר עמהם, וזה אומרו ״אשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי״. וכאילו אמר בעבור ההטבות האלה אשר כבר עשיתי עמכם מחייבים אתם לעשות מצוותי מבלי התבוננות בחינה אחרת מתקות השכר העתיד. אבל אודיעכם, שמלבד החיוב המוטל עליכם ״אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי״ – אני מעצמי אטיב עמכם עוד, וזהו: ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״ וגו׳. הנה התבאר שהם ראוי, שיעבדו בבחינת ההטבות שכבר קבלו, והשם יתברך לשלמותו בראותו שהם מודים על הטובה והם עבדים נאמנים – יוסיף עליהם טובה וברכה. וכן אמר משה במשנה תורה (דברים י, כ-כב): ״את יי׳... תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע״, ונתן הסיבה בזה באומרו: ״הוא תהלתך והוא אלהיך אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות האלה אשר ראו עיניך בשבעים נפש״ וגו׳. והוליד והוכיח מזה ״ואהבת את יי׳ אלהיך ושמרת משמרתו וחקותיו ומשפטיו ומצותיו כל הימים״ (דברים יא, א). רוצה לומר, שמפאת ההטבות אשר כבר קבלו ממנו הם מחוייבים לעובדו ולאהבו ולשמור ולעשות מצותיו כל ימיהם. ואחרי שזכר הבחינה האמתית הזאת שהיה לשמה, זכר עוד הבחינה הב׳ המכוונת לעתיד מיראת העונש ותקות השכר. ועל זה אמר (שם שם, ב): ״וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר יי׳״ וגו׳. והיה סוף הדברים ״ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ולמען תאריכו ימים״ וגו׳ (שם שם, ח-ט), שהם הדברים הנמשכים מפעל המצוות עם היות שהעובד האמתי לא יכוין אליהם. וזה עצמו ענין אנטיגנוס הנה. ועל זה הדרך ראוי שיובנו ייעודי התורה ודברי השם יתברך המורים על השכר המקווה, שהם דברים ירצה השם יתברך לתת אותם על שמירת המצוות, לא שיהיו העובדים האמתיים מכוונים אליו, כי ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות״ (מכות כג, ע״ב), כדי שבעשייתם יבואו לקבלת השכר. וזה גם כן מאמר דוד (תהילים יט, יב): ״גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב״, לא אמר שיכוין בעבור ה׳עקב׳ כי אם שבשמרם השם יתברך למען צדקו – יתן לו עקב שכר רב. וכן ״הורני יי׳ דרך חוקיך ואצרנה עקב״ (שם קיט, לג), ענינו העקב הנמשך אחריהם עם היות שמירת המצוות ועשייתם מפני החוב והעבדות האמתי. ואמנם אותו מאמר שזכרתי ממסכת פסחים (דף ח, ע״ב) ״האומר אתן סלע לצדקה כדי שיחיו בני כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא הרי זה צדיק גמור״, מלבד מה שכבר פירשתי בו עוד ראוי שתעיין בו. כי שם לא דברו מהעבודה והיא המצוות שבין אדם למקום כמו שפירשתי אשר ממנה בלבד דבר אנטיגנוס בכאן. כי בזה אין ראוי שישים אדם תכלית אחר כי אם החוב המוטל עליו לעבוד את אלהיו כמו שפירשתי. אבל כיונו על גמילות החסדים במה שבין אדם לחבירו, ולכן זכרו הצדקה לעני. ואמרו שמי שיכווין בצדקה הטוב הגשמי והטוב הנפשי ליירש חיי העולם הבא הנו – צדיק גמור וצדקתו עומדת לעד. אבל לא אמרו כזה בעבודה. זה הדרך הב׳ בפירוש המאמר הזה. והותר הספק מעיקרו בכל אחד מהדרכים.

Sforno Vayikra 26:12ספורנו ויקרא כ״ו:י״ב

והתהלכתי בתוככם. The meaning of this reflexive conjugation is as if the Torah had written: “I will walk with you in whatever direction you are going, back and forth and sideways.” In other words, God says that He will not limit His benevolent presence to a single location or route of His choosing as it was as long as the Temple or Tabernacle stood, and only these locations were holy domains, the people having to come there if they wanted to experience sanctity and holiness. While it is true that this had been the primary objective in Exodus chapter 25 when the command to build the Tabernacle had first been issued, this was only an initial step in regaining the closeness between God and Israel which had been shattered due to the sin of the golden calf. During the immediate period being ushered in at that time, the operating clause for such manifestation of holiness would the words אשר אועד לך שמה, “where I choose to manifest Myself” (Exodus 30,6) Or Exodus 29,43 ונועדתי שמה לבני ישראל, “I will manifest Myself there to the Children of Israel.” In the future, wherever the righteous would be found holiness would be present. This is the meaning of והתהלכתי בתוככם. At that time My glory will be manifest universally, not only within the confines of the Temple. This is the time of which Isaiah 66, 1-2 said “The heaven is My throne, and the earth My footstool.” והייתי לכם לאלוקים, I will be a special God, yours alone. You will not have recourse to any other “leader,” any intermediary who will have an input into shaping your destiny. This is why your eternal existence will not again be threatened. This is the true significance of being בצלמי ובדמותי, “in My image (and in My form.”), meaning as it had been God’s original intention. This intention had been briefly realised again at the revelation at Mount Sinai, only to have again been aborted when the golden calf was made and the people danced around it. When God said in Exodus 6,7 “I will take you to be My people and to be your God, He had meant the restoration of man’s original perfection as he had been when first created, becoming the gift of the Jewish people at Mount Sinai. On the other hand, Deuteronomy 29,12 when God also speaks of the result of the covenant being that He will be the God of the Jewish people, He did not refer to such lofty ideals at that time. At that point the Torah was satisfied with ensuring the uninterrupted function of the Tabernacle as the home of the Shechinah on earth. This was the reduced objective we had heard about in Exodus 29,45 when God spoke about making His residence among the Jewish people in that Tabernacle, not wherever they would be in areas beyond the Tabernacle. God would indeed be the Jewish people’s God, with all that this entails in terms of His personal providence, but He would not be described as dwelling “among” them, or “within” them, depending on how we want to understand the word בתוכם. However, we would be His people, if all our efforts would be designed to carry out God’s will to the extent that He had revealed it to us. After all, every people does no less than this for its king of flesh and blood.

והייתי לכם לאלהים – אהיה ״לאלהים״ מיוחד ״לכם״, לא יהיה לכם אלהים ומנהיג זולתי, ובכן יהיה נצחיות מציאותכם ממני בלתי אמצעי, וכמו שהוא לשאר הנבדלים הנצחיים, בהיותכם אז בצלמי כדמותי כמו שהיתה הכוונה בבריאת האדם ובמתן תורה, ולזה אמר ״ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים״ (שמות ו׳:ז׳). כי אמנם במתן תורה לולי השחיתו היתה הכוונה לשום אותם במעלת ימות המשיח ועולם הבא שיעד בזאת הפרשה בלי ספק. אמנם בפרשת ״אתם נצבים״ אמר שהכוונה שיקים אותם לעם כדי שיהיה הוא לאלהים (דברים כ״ט:י״ב), אבל לא יעד שיהיה כן אז. אבל פעולת התמיד של משכן באמרו ״ושכנתי בתוך בני ישראל, והייתי להם לאלהים״ (שמות כ״ט:מ״ה) יעד בכל ענין זאת הפרשה. אבל בשאר המקומות אמר ״להיות לכם לאלהים״, ״ואתם תהיו לי לעם״, שתהיה כל מגמת פניכם לעשות רצוני ולעבדני שכם אחד בלי ספק, כמו שראוי שיעשה כל עם למלכו באמת.

Sforno Devarim 5:15ספורנו דברים ה׳:ט״ו

ולמען ייטב לך, even in this life already. As our ages (said Peyah 1,1) that “there are commandments for the fulfillment of which one “eats” the dividends in this life whereas the principal is reserved for use in the world to come.” Honouring father and mother is one of those commandments.

ולמען ייטב לך – אפילו בעולם הזה, כאמרם ז״ל: ״דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא: כבוד אב ואם וכו׳⁠ ⁠״ (משנה פאה א׳:א׳).

Sforno Devarim 5:29ספורנו דברים ה׳:כ״ט

למען תחיו וטוב לכם, in order that you will live enduringly in a good and happy frame of mind. והארכתם ימים בארץ אשר תירשון, so that you will acquire “long life” in a world which is itself one of unlimited duration.

למען תחיון וטוב לכם – כדי שתחיו חיי עד באופן טוב ומאושר. והארכתם ימים בארץ אשר תירשון – ושתקנו אותו אריכות ימים לעולם שכולו ארוך, בהיותכם בארץ בלי צער ובאין מחריד ומונע.

Sforno Devarim 6:24-25ספורנו דברים ו׳:כ״ד-כ״ה

(24) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה, in order to make us ready by means of their observance, ליראה את ה' אלוקינו, this is the result of acquiring a measure of understanding of His greatness; all of this God wanted us to appreciate לטוב לנו כל הימים, for He desires to confer goodness, love, He has no egotistical motives. לחיותנו כהיום הזה. To keep us alive as of this day. (25) This is what I had in mind when I said to you וצדקה תהיה לו לטוב לנו כל הימים, it will be good for us not only in this life but will be a charitable act assuring us of life in the hereafter. We will enjoy the transient life on this earth as a result of having first assured ourselves through observance of the commandments of our share in the world to come, i.e. eternal life.

(כד-כה) ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה – להכין אותנו בשמירתם. ליראה את ה׳ אלהינו – וזה בהתבונן והכיר את גדלו, וכל זה רצה לטוב לנו כל הימים – כי חפץ חסד הוא, לא לתועלתו. לחיתנו כהיום הזה, וצדקה תהיה-לנו – וזה שאמרתי לך ״לטוב לנו כל הימים״, רצוני לומר ״לטוב לנו״ בעולם הזה ובעולם הבא, ״לחיתנו כהיום הזה״ חיי שעה, ולהיות לנו ״צדקה״ וזכות ״לפני ה׳ אלהינו״ בעולם הנצחי.

Sforno Devarim 7:12ספורנו דברים ז׳:י״ב

ואת החסד, as He had said in Genesis 17,8 when He promised the land of Canaan to Avraham’s descendants. Such acts are acts of loving kindness and have nothing to do with the reward awaiting us as compensation for performing the commandments in the world to come. (based on the statement in Kidushin 39 that reward, in the sense of compensation, for commandments performed is not something that is due while we are on earth.)

ואת החסד – כאמרו אז ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך״ (בראשית י״ז:ח׳). כי אמנם הטוב ההוה לצדיקים בעולם הזה הוא חסד בלבד, לא גמול מעשיהם.

Sforno Devarim 22:7ספורנו דברים כ״ב:ז׳

למען ייטב לך והארכת ימים, in the matter of dispatching the mother bird before taking her chicks, we find some display of protective concern by the Torah for the preservation of the species, an effort not to destroy the seed of the birds of the field although they are הפקר, unclaimed property. In the example of the dispatch of the mother bird the Torah appears to teach us that even the display by us of concern for such totally unclaimed eggs or chicks is rewarded by the Creator with the party showing this empathy receiving dividends in this life and the principal (reward) in the world to come.

למען ייטב לך והארכת ימים – הנה בענין שלוח הקן יש איזה גמילות חסד להמון, שלא להשחית זרע עופות השדה שהם הפקר, וזה בשלוח האם. אמר שאפילו בזה הקצת של גמילות חסדים, יהיה אוכל פירות בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.

Keli Yekar Vayikra 26:12כלי יקר ויקרא כ״ו:י״ב

והתהלכתי בתוככם – פירש״י אטייל עמכם בגן עדן כו׳, דעתו לסלק מעל תורתינו הקדושה כל טוען ומערער האומר יש לי מקום ללון ולומר מאחר שלא נזכר בתורה עיקר השכר לנשמה, אם כן ודאי אין כח במצות אלו להנחיל עושיהם השכר הנפשי לעולם הבא, ותכלית עשייתם אינו כי אם לקבל השכר בעולם הזה האחוז בחבלי בוז וכבר נתעוררו על ספק זה שלמים וכן רבים ובאו בהיתר ספק זה שבעה דעות זכרם מהרי״א בחבורו והאריך בהם, ואני באתי לקצר בכל היכולת ולסדרם פה כדי להסתים פי דוברי עתק על תורתינו הקדושה. הדעה האחת, הוא דעת הרמב״ם, שכל אלו היעודים אינן עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מענין הסרת המונעים לבד, ורצה לומר שאם תשמור מצותי אסיר ממך כל מונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה׳ בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמה, ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש עיין בספר המדע (הלכות תשובה ט׳:א׳). הדעה השניה, הוא דעת הראב״ע, בפר׳ האזינו (ל״ב:ל״ט) וז״ל ולפי דעתי שהתורה נתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי עמוק הוא עכ״ל. ודעתו לפי שקשה לצייר אותו שכר כי הגשמי לא ישיג ענין הרוחני, על כן העלימה התורה דבר עמוק זה מן ההמון מרוב קוצר דעתם. הדעה השלישית, הוא דעת רבינו בחיי הזקן, זכרו הראב״ע פר׳ האזינו ונטה לדבריו וגם הרמב״ן נטה לדעה זו והוא, שכל היעודים שבתורה הם למעלה מן הטבע, שאין זה דבר טבעי שירדו גשמים בזמן שעושין המצות ויכלא הגשם מן הארץ כשאין עושין רצונו של מקום ברוך הוא, אמנם מה שתעלה הנפש למקום חוצבה זהו דבר טבעי אל הנשמה ואין זה בדרך פלא, ואחר שמצינו בתורה עונש כרת אל הנפש החוטאת שתהיה נכרתת ממקום חוצבה מזה יש ללמוד שאם לא תחטא שתשוב אל מלונה אל מקום אשר היה שם אהלה בתחילה, ונראה שעל זה נאמר (תהלים ל״ז:ל״ד) קוה אל ה׳ וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה. רצה לומר באותו כרת המיועדת בתורה לרשעים תראה כי יש שכר נפשי שירוממך ה׳ לרשת ארץ החיים כי תעלה הנפש למקום חוצבה מדאיצטריך להכרית נפש הרשעים משם. הדעה הרביעית היא, לפי שבימים ההם היו כל העולם מכחישים השגחת השם יתברך, והיו טוענים שכל הנעשה בעולם הכל בהכרח ולא ברצון רצה הקדוש ברוך הוא לאמת פנת ההשגחה על ידי יעודים אלו אשר עיניהם הרואות שכל העושה רצון בוראו מושגח לטובה בכל ההשגחות הללו, ואילו היה מייעד להם השכר הרוחני עדיין ישארו בכפירה זו כי הרוצה לשקר ירחיק עדיו, ועיקר דעת הזה הוא דעת רבינו ניסים בפר׳ בראשית ושרשה בספר הכוזרי (מאמר ראשון קד-קו) כשאמר הכוזרי אל החבר רואה אני שיעודי זולתכם שמנים ודשנים יותר מיעודיכם, השיבו החבר אבל הם כלם לאחר המות ואין בחיים מהם מאומה ולא דבר שיעיד החוש עליהם, אמר הכוזרי ולא ראיתי אחד מהמאמינים ביעודים ההם מתאוים לקנותה מהרה, אבל אם היה בידו לאחרם אלף שנים ושהוא ישאר בזכירת החיים ובעול העולם הזה ורוב עצבונו היה בוחר בזה עכ״ל. וזה באמת תשובה נצחת לומר שיעדה התורה הדבר אשר בו האדם חפץ מאד. הדעה החמישית היא, שקודם קבלת התורה היו עובדים כוכבים ומזלות והיו עושים להם עבודות מיוחדות כדי להמשיך מהם הברכה בתבואות ולהביא גשמים בעתם ושאר הצלחות הגוף, וכשנתן הקדוש ברוך הוא התורה ומנעם מן אותן עבודות הוצרך להבטיחם שגם על ידי שמירת התורה יזכו לאותן יעודים, ועל ידי עבודות הכוכבים ומזלות יחסרו כל אלה אבל חיי העולם הבא לא הוצרך ליעדם כי גם על ידי אותן עבודות לא היו מובטחים בו. וזה דעת רב סעדיה בספר האמונות אשר לו וגם בספר מורה נבוכים חלק ג׳. הדעה הששית היא, שמאחר שנאמר והתהלכתי בתוככם ונתתי משכני בתוככם שזהו דיבוק השכינה אל ישראל אפילו בעולם הזה שהנשמה נסתבכה עם החומר קל וחומר שתהיה דבקה אל השכינה אחר הפרדה מן החומר, הנה כל מה שיעדו הדתות המזויפות אחר המות יעדה התורה לנו גם בחיי העולם הזה והנבואה המצויה בינינו תוכיח וזו הדעה תמצא גם כן בתשובת החבר למלך הכוזר בסוף מאמר א׳ מספרו והחזיק בדעה זו רבינו ניסים בדרש החדש. הדעה השביעית היא, שכל היעודים הנזכרים בתורה הם לכללות האומה כי העולם נידון אחר רובו ויעוד הגשמים והתבואה והשלום וכיוצא בהם יהיה לכל ישראל כאחד, אבל שכר הנפשי לעולם הבא אינו לכללות האומה אלא כל איש בפני עצמו נידון שם על פי מעשיו, ונרמזו במצות כיבוד אב ואם ושלוח הקן לכל איש מישראל, ודעה זו היא בספר עקרים וברמב״ן פרשת עקב (י״א:י״ג) בפסוק בכל לבבכם עיין שם. בשבעה דרכים אלו ינוסו הדוברות עתק על תורתינו הקדושה, מלבד מה שראינו בעינינו כמה גדלה חיבת ה׳ אל אבותינו אברהם יצחק ויעקב. ואילו היתה הצלחתם בעולם הזה סוף הצלחתם אם כן מה יתרון היה לאברהם על נמרוד הרשע כי זה מלך בכיפה ואברהם היה נע ונד כל הימים מתהלך מאהל אל אהל מגוי אל גוי, וכן יצחק ויעקב לא ידענו מה היה להם מן השכר האמיתי כי אם זה השכר המיועד לזרעם הוא סוף שכרם מה כשרון לבעליו כי אחרי מותם ינחלו זרעם את הארץ והמה יצאו מן העולם ריקם מכל עמלם, ואפילו לישראל נוחלי הארץ מה יתרון להם אפילו בזמן השלוה על כל מלכי הארץ אשר צלחו ומלכו בעולם כמותם ומקצתם יותר מהמה, אין זה כי אם שרב טוב הצפון לצדיקים הוא חלקם ונחלתם של האבות ושל כל תולדותיהם כיוצא בהם כי תורה אחת לכלם.

Maharsha Chidushei Aggadot Kiddushin 39bמהרש״א חידושי אגדות קידושין ל״ט:

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כו׳ הרי שא״ל אביו עלה לבירה כו׳ ולא תקשי לך מכל היעודים שבתורה דא״א לפרש רק בעוה״ז שאם תשמעו יבואו עליכם כל הברכות והטובות וישבו על אדמתם ובהיפך אם לא תשמעו יבואו כל הקללות ואבדתם מן הארץ די״ל לרבי יעקב דמודה דזכות הרבים ומעשיהם הטובים מביאים להם כל הברכות והטובות שנזכרו בתורה גם בעוה״ז וכן בהיפך בחטא הרבים אבל ר״י לא אמר כן אלא ביחיד שמרובה בזכיות אין שכרו רק לעוה״ב דבעוה״ז מריעין לו כדי לזכותו בעוה״ב וכן בהיפך במרובה עונות מטיבין לו בעוה״ז כדי לטורדו בעוה״ב וכענין זה אמרו אין בידינו לא מיסורי צדיקים ולא משלות רשעים ומה שיש לדקדק עוד בדברי ר׳ יעקב עיין בחידושינו סוף מס׳ חולין:

Shenei Luchot HaBeritשני לוחות הברית, תולדות האדם, בית אחרון

כבר נודע בשערים היות הרב גדול המאמינים, רב מובהק לחכמים בחכמת הקבלה היא חכמת האמת, וגם בעיני יפלא על האמינו כי יעודי התורה הם נסים, עם היותו גדול בחכמה, וכבר אמרו החכמים כי הנס הוא מציאות הדבר בעצם זולת סבותיו העצמיות. והנה לדעתו ז"ל הטובות וההצלחות המיועדות בתורה לא ימשכו אחר המצות, ולא יתחייבו מהם כלל, ואין יחוס בין עשיית המצות אל עליית האדים וירידת המטר בהיות הארץ צמאה ויבשה אין כל, ובין התענית אל זיכוך האויר המעופש הדבריי, אבל מציאת כל זה אחר המצות יראה הרב ז"ל שהוא בדרך נס, אין המצות סבתם כלל:  והנה מרמזיו בסתרי התורה כפי קבלתו נראה היפך מזה כפי מה שפירשו תלמידיו המקובלים ממנו בהרבה מסודותיו והוא האמת. וזה כי העליונים מתברכים בהתעוררות התחתונים בעבודתם, ומשם מתפשטת הברכה אל הגורמים. ואין לומר כי זה דרך נס למבין האמת, אבל טבע העבודה יחייב כן כמו שהתבאר, ויתבאר עוד בס"ד.

Shadal Shemot 20:11שד״ל שמות כ׳:י״א

למען יאריכון ימיך על האדמה וגו׳ – הכוונה על כלל האומה שלא יגלו מעל אדמתם (ראב״ע) כי בזה ישלם תקון קבוץ הבית אשר הוא התחלה לתקון קבוץ המדינה, וע״י תקון קבוץ המדינה תשלם ההסכמה בין האנשים ויקבלו צעיריהם המוסר מגדוליהם (רלב״ג), וזה הוא עיקר תוקף האומות, מלבד העזר האלהי הנלוה אל עושי רצונו; והנה השכר הזה איננו אל היחיד אלא לצבור, אעפ״י שהמצוה היא לכל יחיד ויחיד.

Shadal Devarim 6:24שד״ל דברים ו׳:כ״ד

ליראה את ה׳ אלהינו – יראת ה׳ איננה בלבד היראה שבלב, אך כל העבודות והמעשים הטובים מפני יראת ה׳ נקראים כן, כמו ויהי מורה אותם איך ייראו את ה׳ (מלכים ב י״ז:כ״ח); והנה ה׳ צונו ליראה אותו על ידי החקים האלה. המצות הן מפאת עצמן לטוב לנו כי בהן יתוקנו עניני החברה בשלום ובמישור, ומלבד זה צדקה וזכות תהיה לנו אם נשמור אותן, וזה לפני ה׳ {פסוק כ״ה} שיתן לנו שכר על זה.

Shadal Yeshayahu Introductionשד״ל ישעיהו הקדמה

היסוד השני הוא ההשגחה והשכר והעונש בעולם הזה. מי שהורגל לייחס הצלחת האדם לשכלו ולחריצותו, ולומר: כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה {דברים ח׳:י״ז}, בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי {ישעיהו י׳:י״ג}, לא יתכן שיהיו ספרי הקדש מובנים לו על אמתתם, אבל יעשה בהם פירושים רחוקים מכוונת כותביהם.

R. S.R. Hirsch Bereshit 3:19רש״ר הירש בראשית ג׳:י״ט

(יט) ...קללת האדמה בעבור האדם, היא הדוגמא הראשונה לכך, שברכת הארץ תלויה לא רק באור השמש, במטר ובעיבוד טוב של הקרקע, אלא גם בנאמנות האדם לציווי ה׳. כשהתורה ניתנה לישראל, החלה ההרמוניה לחזור לעולם, וארץ ישראל הייתה לגן עדן בקנה מידה קטן. לכן הבטחות התורה לברכה מתייחסות לעולם הזה; והדרך המחזירה אותנו לגן עדן כתובה ומסורה בתורה. לפיכך, ההתאמה בין האדמה מצד אחד, לבין מעשי האדם מצד שני, מתגלה ביחוד בארץ ישראל ובעתידה, כנאמר בפרשת בחקותי.

R. S.R. Hirsch Vayikra 26:3רש״ר הירש ויקרא כ״ו:ג׳

אם נלך בחוקות ה׳ ונשמור ונעשה את מצוותיו, הרי שעשינו את כל הנדרש מצדנו לכונן את רווחתנו הגשמית, החברתית והמדינית. כל השאר יבוא מיד ה׳. אם נלך בחוקותיו, נהיה טהורים מבחינה מוסרית. אם נלמד את מצוותיו ונשיב אותם אל לבנו, נהיה משכילים ברוחנו ומדקדקים במעשינו. ואם נעשה את מצוותיו, נהיה מקיימי הצדק והחסד עלי אדמות. בזכות זה ישחרר ה׳ את ארצנו מהמערכת הפיזית והמדינית של שאר העולם. הוא ישרה שלום בין שמים לארץ כך ששום דבר לא יעמוד בניגוד למאמצינו. כל היסודות יפעלו במשותף לקדם ולהשלים את הצלחתנו, שכן הצלחה זו אינה אלא מימוש רצון ה׳ בארצו של האדם. מה שנלקח מן האנושות מחמת מֶריה בה׳, ומה שעתיד לחזור לאנושות אם שוב תשמע בקולו, ייעשה למציאות קיימת לישראל בארצו, אם ישמע בקול ה׳; וזה יהווה התחלה ואמצעי למה שבסופו של דבר יוחזר לכל המין האנושי (עיין פירוש, בראשית ג, יט–כא).

Netziv Shemot 20:11נצי״ב שמות כ׳:י״א

כבד וגו׳ על האדמה – היה במשמע דזה היעוד של אריכות ימים שאינו אלא ב״אדמה אשר ה׳ וגו׳⁠ ⁠״, היינו ארץ ישראל, והרי הכי איתא בברכות (ח,א) לענין שכר תלמוד תורה, דאמרו לו לר׳ יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר ״למען ירבו ימיכם וגו׳ על האדמה״ כתיב, והכי נמי ביעוד שכר כיבוד אב ואם. אבל אי אפשר, שהרי גם בשילוח הקן דקיל ואינה כי אם מצוה שבין אדם לשמים, מ״מ כתיב סתם ״והארכת ימים״ (דברים ב,ז) דמשמעו אפילו בחוץ לארץ, מכ״ש כיבוד אב ואם שהוא חמור ומצוה שכלית, והרי בפירוש תנן שלהי מסכת חולין (קמב,א) זה הק״ו: ומה מצוה שהיא כאיסר אמרה תורה ״למען ייטב לך וגו׳⁠ ⁠״, ק״ו למצוות חמורות שבתורה. ובפרשת שילוח הקן ביארנו עוד יותר על פי משנה בקידושין סוף פ״א (לט,ב) שלמדנו שכר כל המצוות שבתורה משלוח הקן וכיבוד אב ואם, יע״ש, וא״כ יש להבין הא דכתיב כאן ״על האדמה״. אלא בא המקרא בזה ללמדנו עיקר גדול, דכבר כתב הרמב״ן בפרשת תולדות ובכמה מקומות שהתורה ומצוותיה, אע״ג דמצוות שאין תלויות בארץ נוהגות אפילו בחוץ לארץ, מ״מ מיוחדות המה יותר בארץ ישראל, ועל כן נקראות ״משפט אלהי הארץ״ (מלכים ב יז,כו). והדבר מובן שלפי זה גם יעודיה, אע״ג שישנם בחו״ל, מ״מ יותר משמשים ומגיעים בארץ ישראל. מעתה היתה הדעת נותנת שזה הכלל אינו אלא במצוות שבין אדם לשמים ואין הדעת אנושי נותן עליה, הוא שהסברא נותנת שעיקר שכרה מיוחד בא״י, משא״כ כיבוד אב ואם שהוא דעת אנושי בזה אין סברא לחלק בין א״י לחו״ל. משום הכי כתיב במצוה זו של כיבוד אב ואם גם כן ״על האדמה״ ללמדנו דאחר שהיא מצות עשה הכתובה בתורה הרי היא ככל חוקי התורה שאין בהם טעם ושכל אנושי.

Netziv Vayikra 26:3נצי״ב ויקרא כ״ו:ג׳

אלא הכונה דיש לדעת דשכר ועונש של המצות אינם כגזרת מלך שתלוי בדעתו ורצונו בכל שעה לעשות כמו שלבו חפץ אלא כדבר הרופא המזהיר את האדם ממאכלים אלו שיזיקו שאין הדבר תלוי ברצונו אלא מודיע מה שנעשה בבריאת הטבע. וכך המצות והעבירות כך נוסדו מהבורא ית׳ שיהא שכר ועונש תלוי בקיומן ובבטולן. וכדאי׳ ברבה ר״פ ראה משעה שהקב״ה אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. שוב אין הקב״ה עושה כלום אלא המצות עושות שלהן והעבירות עושות שלהן שנאמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. וה״ז כמו שכר ועונש של הרופא שאין הרופא מעניש כלל בידיעתו שעבר האדם על אזהרתו אלא נענש מעצמו. ולא כעונש של המלך שאין העונש בא אלא בידיעה ופעולת המעניש. ובמדרש תהלים קל״ב מבואר באריכות ענין העונשין שהוא משל לרופא שהזהיר לחולה כו׳ לבסוף שנענש החולה אמר אני עשיתי לעצמי ע״ש. מעתה היה הדבר ראוי לישאל אם רצון המצוה ית׳ בקיום המצות או אינו אלא כמו רופא המזהיר ומודיע. שאין לו רצון כלל שהאדם יהא נזהר באזהרתו דמה לו בטובת האדם ורעתו. אבל באמת אינו כן אלא הקב״ה חפץ בקיום המצות וה״ז דומה כרופא המזהיר את בנו שחפץ מאד שיהא הבן נזהר כדי שיהי׳ חי ומקיים את עולמו של האב המזהיר. וגם יש הבדל באזהרת הרופא לבנו מאזהרתו לאחר. אע״ג שבגוף אזהרה אין. נ״מ מכ״מ יש הבדל בדבר הרופא שבשעה שמזהיר לבנו מבטיח לו אם יהא נזהר מלבד שיהא בריא עוד יתן לו שעשועים. משא״כ בשעה שמזהיר לילד אחר אין מבטיח לו שעשועים. והיינו משום שע״י זהירות בנו עומד עולמו של הרופא משא״כ ע״י זהירות ילד אחר וזה עצם ההבדל בין שכר ישראל בעשותן המצות בין אוה״ע בז׳ מצות שלהן. דישראל מלבד שמקבלין שכר גוף המצות. עוד מקבלין שכר על שמקיימין העולם. וכדאי׳ ברבה פ׳ תבוא כי המצוה הזאת מצוה אתה עושים על עולמי. משא״כ אוה״ע עובדי כוכבים אין קיום העולם תלוי בהם מש״ה אין להם אלא שכר המצות עצמן. כ״ז נכלל במליצת הנביא ראה ויתר גוים. באשר עד מ״ת היה העולם קיים על אוה״ע והיו מקבלין שכר על שמירת ז׳ מצות גם על קיום העולם. אבל ראה שאין אוה״ע מקיימין ז׳ מצות שלהן ואם יהא העולם תלוי בקיומו עליהם יש לחוש להריסות עולם. ע״כ התיר להם ופי׳ שלא יהא קיום העולם תלוי בהם. והרי המה מוזהרין בז׳ מצות רק לטובת עצמם ומש״ה אין מקבלין שכר כמצווין ועושין לטובת המצוה ג״כ אלא כאינן מצווין. היינו שאין להמצוה רצון בזה ורק לטובת עצמם בא אזהרתן. משא״כ ישראל הקב״ה מבקש מהם שיקיימו המצות ויקבלו שכר באשר שבהם תלוי קיום העולם בכללו. וזהו דתנן ששכר מצוה מצוה. שהקב״ה חפץ בישראל שיקבלו שכר שהוא קיום העולם והוא עצמו מצוה וכן להיפך עונש עבירה עבירה. שהרי בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה אומרת קלני מראשי כו׳ ונמצא שהעונש ג״כ עבירה. וכ״ז מרומז במה שהקדים הכתוב לומר אם בחקותי שהמצות הם חקות שו״א שהעולם ומלואו תלוי בקיומן. נמצא דאין אם אלא לשון בקשה שהקב״ה כ״י מבקש ממנו שיקיימו המצות כדי שיהא מוסדות עולמו וחקות שו״א קיימין.

Netziv Bemidbar Introductionנצי״ב במדבר הקדמה

פתיחה לספר במדבר זה הספר נקרא בפי התנא רבי חנינא בן גמליאל בסוטה (לו,ב) ׳חומש הפקודים׳, וכך כתב הבה״ג. ונרשם בדעת רבותינו ענין שני ׳הפקודים׳ שבזה הספר יותר משארי דברים שמיוחדים בזה הספר, כמו המרגלים וברכת בלעם ועוד הרבה, משום דעיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה׳ בחיי העולם מאז שהגיעו לארץ ישראל, מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה, שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ברוך הוא. וזה השינוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים, כמו שביארנו בפרשת חוקת (להלן כ, ה-ח). על פי זה השינוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע, וגם המטה לא היה עוד ביד משה תמיד, אלא לעת הצורך לפי ההכרח, כמו שביארנו שם (פסוק ח׳). ועל זה השינוי המצוין בזה הספר אמרו חז״ל בבראשית רבה (ג,ה) ״ויבדל אלהים בין האור ובין החושך״ — זה ספר במדבר, שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ. אכן עיקר ההפרש הזה היה ניכר בשני הפקודים שהיו שני עניינים שוים בחומר המעשה, ונשתנו בצורת המעשה לפי הליכות ישראל. משום הכי בפעם הראשונה היה ע״פ סדר הדגלים מד׳ רוחות כמרכבה לשכינה, והיה אפרים ראש הדגל וקודם למנשה, ולא כן בפקודי פרשת פינחס בשנת הארבעים, כמו שכתבתי בפנים (ב,כ). ועוד, בפקודי פרשת במדבר היו הראשים מוכרחים להיות מאותו השבט, ולא כן היה בפקודי פרשת פינחס, כמו שכתבתי בפנים (א,ב). משום הכי רשום זה הענין מאד עד שראו חז״ל לקרוא שם להספר ׳חומש הפקודים׳. והנראה, דע״פ זו הכוונה אמרו חז״ל (שבת קטו,א) ד״ויהי בנסוע הארון״ (להלן י,לה) הוא ספר בפני עצמו. ללמדנו, באשר כי התחלת השינוי היה מן (להלן יא,א) ״ויהי העם כמתאוננים וגו׳⁠ ⁠״, כי בשביל שהתנהגו במדת תפארת נענשו מיד אחר שחטאו, כי היה צל ההשגחה על יד ימינם, ודבר זה היה קשה עליהם לסבול, עד שגרם לשילוח מרגלים, כאשר יבואר ריש פרשת שלח, ומזה נשתלשל והלך עד שהגיע לזה השינוי, כאשר יבואר שם. וא״כ פרשה קטנה זו היא המחלקת בין שני אופני הליכות ישראל, עד שכל חלק אחד מן הספר הוא ספר בפני עצמו, כמו (כאילו) זה ההילוך הוא ספר בפני עצמו וזה ההילוך הוא ספר בפני עצמו. וכמו שכתבתי בפרשת בראשית (ה,א) על הפסוק ״זה ספר״, שסיפור ענין גדול נקרא ״ספר״.

Netziv Bemidbar 13:2נצי״ב במדבר י״ג:ב׳

אלא כך הענין. דודאי לפי הליכות עולם הטבע היה השילוח נחוץ לראות איך ובאיזה צד לכבוש הארץ, וכמו שכתב הרמב״ן ז״ל, וכמבואר בלשון ישראל שאמרו (דברים א,כב) ״נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן״, הרי לא בקשו לדעת הטובה היא אם רעה ועוד כמה דברים אם ראוי ליכנס לארץ ישראל או לא, לא הסתפקו עדיין בזה כלל, רק לדעת איך יכבשו, וזה ודאי ראוי ומוכרח אם הכבישה היא בדרך הטבע. אבל אם היא למעלה מהטבע כאשר הלכו עד הנה במדבר, אין מקום לשליחות כלל, שאין דבר חוצץ בפני ׳תפארת׳ עוזו יתברך. והנה, בעמדם בחורב ובתחילת נסיעתם משם היה באמת בדעתם ליכנס בזה האופן לארץ ישראל ואין צורך לשליחות כלל. אבל בהליכת שלש מסעות הללו ראו והתבוננו כי קשה עליהם לעמוד בזה האופן, באשר ע״פ גילוי שכינה שבקרבם כל מה שמדברים שלא כהוגן הוא ׳באזני ה׳⁠ ⁠׳ כמו שמדברים בפלטין של מלך, ותיכף ומיד באים מלאכי מות ומשכלת, ואינם יכולים לעמוד בזהירות יתירה כזו, ולא מצאו עצמם מוכשרים לעמוד בהיכל מלך מלכי המלכים הקב״ה. על כן בחרו לעמוד בחוץ והשכינה תהיה בקרבם במדת ׳מלכות׳, וכמו שביארנו בספר דברים (ה,ד) בפסוק ״פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר״, דמשמעו, דבפנים שהאדם מישראל מתנהג עם עבודתו לפני ה׳, באותם פנים הקב״ה והשגחתו עליו. על כן הסכימו לשלוח מרגלים ותהיה הכניסה בדרך הטבע. עוד יש להוסיף, ע״פ מאמר חז״ל דנבואת אלדד ומידד היתה ׳משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ׳. ונהי דנבואה של ׳משה מת׳ לא הוחלטה כל כך, ולא עלה על דעת משה שלא תועיל תפלתו לשנות הגזירה, אבל הא שהתנבאו דיהושע מכניס לארץ היא גזירה לטובה על יהושע, ובזה ״נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם״ (שמואל א טו,כט), כמו שכתבנו בספר שמות (לג,יב), ומעולם לא ביקש משה על זה כי אם שיכנס לא״י ולראות אותה, ולא בתור מכניס. מעתה מצאו מקום וזמן מוכשר למבוקשם, דכל זמן שמשה מנהיג הדור והוא העלה הליכות הדור, כמו שכתבתי בספר שמות (יז,ג), אי אפשר לגרע כוחו, ו״לא יגרע מצדיק עינו״, ומשום הכי במלחמת עמלק שהשעה היתה נותנת שתהיה במלחמת תנופה בדרך הטבע כמבואר במקומו, נסתלק משה רבינו וצוה את יהושע והוא אחז את החרב. מעתה ששמעו דיהושע מכניס לארץ אפשר לבקש כזה שיהא בהליכות הטבע, ונדרשו למרגלים. והנה בפרשת דברים כתיב (א,ח) שבהיותם בחורב אמר הקב״ה ״בואו ורשו את הארץ״, אבל בהיותם בקדש ברנע אמר משה מעצמו (שם א,כא) ״עלה רש וגו׳⁠ ⁠״, אבל הקב״ה ידע שאינם מוכנים ומוכשרים לכך שיהיה בגילוי שכינה ובלי מרגלים. ואחר שהציעו מבוקשם לפני משה הבין משה גם הוא וייטב בעיניו כי לפי כוחם ההכרח להיות כך, כדי שלא יהיו כלים ונענשים בהנהגה גבוהה ועליונה כל כך. והקב״ה גם כן ציוה, כמשמעו ״שלח לך אנשים״, היינו, לפי דרכם שאינם מוכשרים, ויראים המה לעמוד בהר ה׳ ובמקום קדשו, הנני מצוה לעשות הכנה להליכות הטבע. ועוד יבואר בהמשך הפרשה. {ומשמעות ״לך״ הוא להנאתך, היינו, שמשה היה טוב בעיניו שלא יכלו בני ישראל ח״ו, וכמו שאמר בעצמו (דברים א,כג) ״וייטב בעיני״}.

Netziv Bemidbar 14:21נצי״ב במדבר י״ד:כ״א

ויש לבאר עוד מה שהגיע עון מרגלים לאותו עונש ולזה התכלית, ובלי עון מרגלים לא הגיע כך, וא״כ האיך היתה מגיעה זו התכלית. אבל באמת, אם לא סירבו מתחילה על הנהגה ניסיית והיו עומדים ברצון בזהירות יתירה כפי הראוי לזה האופן, כמו שכתבתי לעיל, ואם היו חוטאים היה בא העונש מיד כמו שהיה במדבר, אז היה נשמע גם בהיותם בארץ ישראל בכל העולם כבוד שמים ועבודתו. שהרי בקריעת ים סוף לבד נודע לכמה אומות העולם מסביב, מכ״ש שהיה בזה האופן בארץ ישראל בישובם באופן נעלה מטבע כל הארצות. והרי היה מגיע על ידיהם לזו התכלית באיזה מאות שנים. מה שאין כן כשבקשו הנהגה טבעית ובהשגחה נסתרת, ולא ניכר בחוצות אומות העולם השגחתו ית״ש וכח עבודתו, אלא לעמו, וא״כ לא היה מגיע לזו התכלית אם לא ע״י פיזור ישראל, ועם ה׳ נמסרים על קדוש שמו יתברך, והכל רואים שאין כל אומה ולשון יכולים בהם ושהיא רק השגחתו יתברך להציל שה פזורה ישראל משבעים זאבים. ובזה מגיע בדור דור לזו התכלית (ועיין מה שכתבתי בספר דברים כט,א). כל זה היא הסיבה שלא נשמעה תפלת משה ע״פ י״ג מדות. אמנם מטענתו הראשונה ״ושמעו מצרים״ נתקנה גזירה שלא ימותו במכת דבר כאיש אחד, כי אם לאט לאט, ויסור החשש כאשר יבואר.

Netziv Devarim 5:29נצי״ב דברים ה׳:כ״ט

בכל הדרך וגו׳ היינו מצות שבין אדם לחבירו שזה מיקרי דרך כדאי׳ בסוף פ״ב דב״מ בכל הדרך זו גמ״ח. וע״ז לא כתיב לא תסרו ימין ושמאל דאלו דברים שאין להם שיעור. למען תחיון כבר ביארנו משמעות חיות דכתיב בקיום המצות שהוא חיות הנפש השש ועושה צדק. וכתיב כאן בנו״ן הנוסף להקטין הענין דכח מעשה גמ״ח אינו נותן חיות ודביקות ואהבת ה׳ כמו כח מצות שבין אדם לשמים. וטוב לכם בעניני עוה״ז שהרי אוכלין פירותיה בעוה״ז. והארכתם ימים כמשמעו וזהו הבטחה שלא יהי׳ הטוב בעוה״ז בא למעט החיות כדרך ההולכים אחר אכילה ושתיה וטוב עוה״ז במדה יתירה שממעט חיות האדם ע״ז הבטיח שתהי׳ חיות הגוף ואריכות ימים גם יחדיו. בארץ אשר תירשון אע״ג שהוא מצוה שאינה תלוי׳ בארץ ונוהג גם בחו״ל מכ״מ שכר המצות מסוגל יותר בא״י כמש״כ בס׳ שמות בפסוק של כבוד או״א. ומכ״מ כתיב תירשון בנו״ן הנוסף להקטין הירושה היינו אפילו בחו״ל שהירושה שאדם מישראל יושב בה הוא ירושה קלה וקטנה.

Netziv Devarim 6:24נצי״ב דברים ו׳:כ״ד

ופירש לכת הראשונה ואמר ליראה את ה׳ אלהינו — עסק התורה מועיל להשתיל בלבבם יראת ה׳, ׳שהמאור שבה מחזירם למוטב׳, ו׳בראתי לו יצר הרע בראתי לו תורה תבלין׳, ועוד הרבה מאמרים בזה. ולכת השניה אמר לטוב לנו כל הימים — לתת שכר למחזיקי תורה בעוה״ז ובעוה״ב, כדאיתא בפסחים (נג,ב): כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז,יב) ״כי בצל החכמה בצל הכסף״. ולכת השלישית אמר לחיותנו כהיום הזה, שהתורה נותנת חיות ודביקות, כמו שפירשנו לעיל (ד,ד) על הפסוק ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום״, שהיו בימי משה הרבה תלמידי חכמים בעלי מעלת הנפש. ואמר שעסק התורה מועלת להיותם חיים, כ׳חיים שביום הזה׳, שהוא הדבקות בה׳. כל זה הוא ישוב נכון ומושכל לחכם השואל על שאלת ״חוקים ומשפטים״.

Netziv Devarim 22:7נצי״ב דברים כ״ב:ז׳

למען ייטב לך והארכת ימים – כבר ביארנו לעיל (ה,טז) בעשרת הדברות השניות טעם השינוי שכתב שם ״למען יאריכון ימיך״ ואח״כ ״ולמען ייטב לך״, והעלינו שמזה הוכיחו חז״ל (קידושין לט,ב) דמיירי בעולם הנשמות שהוא עולם שכולו ארוך, ואח״כ בעולם התחיה שהוא עולם שכולו טוב. ומזה למדנו דכאן דכתיב ״למען ייטב לך״ ואח״כ ״והארכת ימים״ דמיירי בעולם הזה, משום הכי מתחילה היעוד על ההוה ואח״כ על הימים הבאים. והא שייעד הכתוב שכר רוחני במצות כיבוד אב ואם ושכר גשמי במצות שלוח הקן, היינו כדי ללמוד מזה על זה. דמצד הסברא מגיע עבור כבוד אב ואם רק שכר בעולם הזה כיון שהיא מצוה שדעת האדם נותנת על זה, ומצות שלוח הקן רק בעולם הבא שהיא מצוה למעלה מדעת אנושי, כן שכרו צפון למעלה מהליכות זה העולם. א״כ, אם היה כתוב בכבוד אב ואם שכר עולם הזה ובשלוח הקן שכר עולם הבא, הייתי אומר דלהיפך לא, משום הכי כתיב בכבוד אב ואם שכר רוחני וכ״ש בשלוח הקן, ובשלוח הקן כתיב שכר בעולם הזה וכ״ש בכבוד אב ואם. ומזה למדנו כמו כן בכל המצות שיש להם לכל אחד שכר בעולם הזה ובעולם הנשמות ובעולם התחיה. והיינו דתנן בקידושין סוף פרק א׳ (לט,ב) ׳כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ׳, ופירש רש״י: ׳מטיבין לו׳ — משמע בהאי עלמא, ׳ונוחל את הארץ׳ — חיי עוה״ב (עכ״ל), והיינו עולם התחיה, כדתנן על זה ריש פרק חלק (סנהדרין צ,א) שנאמר (ישעיהו ס,כא) ״ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ״, ׳ומאריכין לו ימיו׳ היינו עולם שכולו ארוך זה עולם הנשמות. עוד זאת למדנו משינוי דהני קראי, דבכבוד אב ואם כתיב (לעיל ה,טז) ״על האדמה אשר ה׳ וגו׳⁠ ⁠״, ובשלוח הקן כתיב סתם, ללמדנו, דעיקר שכר התורה מסוגל לארץ ישראל, שעל כן היא נקראת ׳תורת אלהי הארץ׳, ומ״מ נוהג בכל מקום. משום הכי פירשה תורה דאפילו כבוד אב ואם דהיא מצוה שכלית, וא״כ הדעת נותנת שכל המקומות שוין, מ״מ אחר שהזהיר הכתוב עליה נעשית חוקה, כמו שכתבתי שם (לעיל ה,טז), ומשום הכי סגולתה יותר בארץ ישראל. ולהיפוך, אפילו שלוח הקן דהיא ודאי מצוה חוקית, מ״מ שכרה בכל מקום. ומעתה למדין זה מזה וכל המצוות למדין משניהם, וכמו דתנן שלהי מסכת חולין (קמב,א) ׳ומה שלוח הקן שהיא כאיסר אמרה תורה ״למען ייטב לך והארכת ימים״, ק״ו לכל מצוות שבתורה׳. [הרחב דבר: והנה כל זה ביארתי לדעת תנא דמשנתנו (קדושין לט,ב) דעל כל מצוה מטיבין (גם) בעולם הזה. אבל מבואר שם בקידושין דר׳ יעקב חולק וסבירא ליה ׳שכר מצוה בהאי עלמא ליכא׳, זולת מצות גמילות חסדים שאדם אוכל פירות בעולם הזה. ואיתא שם בברייתא: רבי יעקב אומר, אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה. בכבוד אב ואם כתיב ״למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך״, בשלוח הקן כתיב ״למען ייטב לך והארכת ימים״. הרי שאמר לו אביו וכו׳, אלא ״למען ייטב לך״ — לעולם שכולו טוב, ״ולמען יאריכון ימיך״ — לעולם שכולו ארוך. משמע דמפרש תרוויהו קראי בעולם הבא, ואם כן קשה שינוי הלשון, מדוע הקדים בכבוד אב ואם ״למען אריכון ימיך״ ואח״כ ״למען ייטב לך״, ובשלוח הקן להיפך, ולאו דבר ריק הוא. ונראה, דמכאן למד רבי יעקב הא דתנן באבות (ד,יז): רבי יעקב אומר, יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, ויפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעוה״ז יותר מכל חיי העולם הבא. ולכאורה שני המאמרים הללו סותרים זה את זה, דאחר דיפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה, א״כ היאך יפה שעה אחת בעולם הבא יותר מכל חיי עולם הזה. אלא הענין, כמו שכתבתי בספר בראשית (ב,ט), דמי שעובד את ה׳ מיראת העונש ואהבת שכר, בזה יפה שעה אחת בעולם הבא יותר מכל חיי עולם הזה, וכדעתיה דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דיותר טוב שיקבל שכרו משלם בעוה״ב, וא״כ איזה טוב יש באריכות ימים בעולם הזה, אחר שקורת רוח בעולם הבא יפה מזה. אבל בעובד מאהבת ה׳, ודאי יקרה שעה אחת עבודת ה׳ בעולם הזה יותר מחיי עולם הבא שאין בה עבודה. מעתה, מי שעובד מאהבה ודאי ראוי לאריכות ימים בעולם הזה, דזהו שכרו שנוח וערב לו יותר מחיי עולם הבא. והנה בכבוד אב ואם כתיב (לעיל ה,טז) ״כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ אלהיך״, וביארנו שיעשה שלא בדעת אנוש הנותנת על זה המצוה, אלא רק משום ש״צוך ה׳ אלהיך״. ובשילוח הקן וכדומה לא הוצרך להזהיר על זה, שהרי אין דעת האדם נותנת למצוה זו, אלא שהקב״ה מצוה, וממילא עושה בשביל הציווי. אחר שכן, מי שנוהג כבוד אב ואם בזה האופן, הרי זה עובד מאהבה, ולמעלה מטבע אנושי שמבקש שכר. ומשום הכי כתיב ״למען יאריכון ימיך״ — בעולם הזה, כמשמעו, דלאיש כזה הוא שכר גדול, ואחר כך ״למען ייטב לך״ בעולם שכולו טוב. אבל בשלוח הקן מיירי בעובד מיראה, א״כ אין בזה שכר בהארכת ימים בעולם הזה, משום הכי כתיב ״למען ייטב לך״ — בעולם הזה, ״והארכת ימים״ — בעולם שכולו ארוך, ולא כתיב אריכות ימים בעולם הזה שאין בזה שכר. והיינו שדקדק התנא בברייתא דקידושין הנ״ל לסיים ׳אלא למען ייטב לך׳ קודם ׳ולמען יאריכון ימיך׳, ובקרא דכבוד אב ואם כתיב (לעיל ה,טו) תחילה ״למען יאריכון ימיך״, וקרא דכבוד אב ואם קודם לשלוח הקן, וגם בתחילת הברייתא הקדים זה המקרא דכבוד אב ואם לשלוח הקן. אלא לא דריש בסוף הברייתא אלא ״למען ייטב לך״ דכבוד אב ואם ״והארכת ימים״ דשלוח הקן, ולאו דוקא נקיט ״למען יאריכון ימיך״. והאי גברא דחזי רבי יעקב לא היה עובד מאהבה, משום הכי מת מיד והגיע תיכף ומיד לחיי העולם הבא שיפה יותר מכל חיי עולם הזה.]

Hoil Moshe Shemot 20:11הואיל משה שמות כ׳:י״א

למען יאריכון ימיך – אין כונתו שמכבד הוריו יגיע עד שיבה, שאם כן מה רוצה לומר על האדמה שאחר כך? אבל בא להודיע שאדם מכבד הוריו בודאי הוא בעל לב טוב ואוהב אמת וצדק, כי לא כסה על טובתם שעשו עמו בילדותו; ואם כבוד אב ואם באומה יהיו אנשיה כולם אוהבי אמת וצדק, וזה יגרום הצלחת האומה וקיומה על הארץ שה׳ אלהיה נותן לה; ומטעם זה כתב האדמה ולא הארץ להגיד שהאדמה תתן את יבולה ולא יצטרכו לפרנסה לעם אחר, ובכן תתקיים האומה עליה וְתִוָשֵן בה.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 20:11ר׳ דוד צבי הופמן שמות כ׳:י״א

והנה בתור שכר על כיבוד אב ואם מובטח למען יאריכון ימיך. רובם של המפרשים רואים בפועל ׳יאריכון׳ פועל עומד כמו האדים הלבין, וכשמשמעו של פועל זה כאן משמעו בפסוקים ׳ובהאריך הענן על המשכן׳ (במדבר ט׳:י״ט,כ״ב); ׳ויאריכו הבדים׳ (מלכים א ח׳:ח׳) ועוד. אולם ראב״ע סובר שזהו פועל יוצר והוא מוסב על ההורים שהם הסיבה להארכת הימים, והוכחתו מן הביטויים ׳ולמען תאריכו ימים׳, ׳והארכת ימים. ברם, דומה שהתעלם מן הפסוקים ׳ולמען יאריכון ימיך (דברים ו׳:ב׳), ׳ולמען יאריכו ימיך׳ (דברים כ״ב:ט״ו), שם אין מקום לפירושו. גם שד״ל רואה בפועל זה פועל עומד וכותב: ׳הכוונה על כלל האומה שלא יגלו מעל אדמתם (ראב״ע), כי בזה ישלם תיקון קיבוץ הבית אשר הוא התחלה לתיקון קיבוץ המדינה, ועל ידי תיקון קיבוץ המדינה תשלם ההסכמה בין האנשים ויקבלו צעיריהם המוסר מגדוליהם (רלב״ג) וזהו עיקר תוקף האומות... והנה השכר הזה אינו אל היחיד אלא לציבור, אף על פי שהמצוה היא לכל יחיד ויחיד׳. ואולם, כתובים דומים, כגון ׳למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון׳ (דברים ה׳:כ״ט) מראים, שסביר יותר להניח, שיש כאן משום הבטחת אריכות ימים לפרט. עם זאת, ידועים דברי הברייתא של ר׳ יעקב, ׳... אלא למען יאריכון ימיך – בעולם שכולו ארוך, ולמען ייטב לך – לעולם שכולו טוב׳. על האדמה – תוספת זו חשובה גם אם הכוונה כאמור להבטחה לפרט, והוא כדי לציין את אריכות הימים כחיים בהרווחה ואושר, וכפי שהכרח הוא להיות בארץ המובטחת וכדי להדגיש זאת מוסיף הכתוב בספר דברים (ה׳:ט״ז) ׳ולמען ייטב לך׳. עם זאת יש לדעת, שיש דמיון בין שכר מצוות כיבוד אב ואם ולבין העונש על שתי המצוות הראשונות. אם יראה הניסיון שעובד ע״ז או נשבע לשקר נשאר ללא עונש, ומי שמכבד את הוריו כראוי אינו מאריך ימים, כי אז יש לראות במקרה הבודד חריג אשר סיבותיו אינן גלויות לעינינו.

R. David Zvi Hoffmann Devarim 6:25ר׳ דוד צבי הופמן דברים ו׳:כ״ה

וצדקה – עיקר משמעו צדק ויושר, אבל כאן, וכן בבראשית ט״ו:ו׳ ולהלן כ״ד:י״ג, פירושו כתרגומו ״וזכותא״, כלומר זכות שיש לצפות עליה לתשלום שכר מאת ה׳. לפני ה׳ אלהינו – הפירוש הטוב ביותר, לייחס מלים אלה אל ״וצדקה תהיה לנו״. אף על פי שקיום המצוות הוא לטוב לנו, בכל זאת נחשב לנו קיומן לזכות, כיון שאנו מעידים בזה על כניעתנו לרצון הבורא.