Selection of the Priests and Levites/5

EN/HEע/E

Selection of the Priests and Levites

Sources

Shemot 4:14שמות ד׳:י״ד

And the anger of the Lord was kindled against Moses, and He said: 'Is there not Aaron thy brother the Levite? I know that he can speak well. And also, behold, he cometh forth to meet thee; and when he seeth thee, he will be glad in his heart.

וַיִּחַר אַף י"י בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.

Shemot 4:27שמות ד׳:כ״ז

And the Lord said to Aaron: 'Go into the wilderness to meet Moses.' And he went, and met him in the mountain of God, and kissed him.

וַיֹּאמֶר י"י אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ.

Shemot 13:1-15שמות י״ג:א׳-ט״ו

(1) And the Lord spoke unto Moses, saying: (2) 'Sanctify unto Me all the first-born, whatsoever openeth the womb among the children of Israel, both of man and of beast, it is Mine.' (3) And Moses said unto the people: 'Remember this day, in which ye came out from Egypt, out of the house of bondage; for by strength of hand the Lord brought you out from this place; there shall no leavened bread be eaten. (4) This day ye go forth in the month Abib. (5) And it shall be when the Lord shall bring thee into the land of the Canaanite, and the Hittite, and the Amorite, and the Hivite, and the Jebusite, which He swore unto thy fathers to give thee, a land flowing with milk and honey, that thou shalt keep this service in this month. (6) Seven days thou shalt eat unleavened bread, and in the seventh day shall be a feast to the Lord. (7) Unleavened bread shall be eaten throughout the seven days; and there shall no leavened bread be seen with thee, neither shall there be leaven seen with thee, in all thy borders. (8) And thou shalt tell thy son in that day, saying: It is because of that which the Lord did for me when I came forth out of Egypt. (9) And it shall be for a sign unto thee upon thy hand, and for a memorial between thine eyes, that the law of the Lord may be in thy mouth; for with a strong hand hath the Lord brought thee out of Egypt. (10) Thou shalt therefore keep this ordinance in its season from year to year. (11) And it shall be when the Lord shall bring thee into the land of the Canaanite, as He swore unto thee and to thy fathers, and shall give it thee, (12) that thou shalt set apart unto the Lord all that openeth the womb; every firstling that is a male, which thou hast coming of a beast, shall be the Lord's. (13) And every firstling of an ass thou shalt redeem with a lamb; and if thou wilt not redeem it, then thou shalt break its neck; and all the first-born of man among thy sons shalt thou redeem. (14) And it shall be when thy son asketh thee in time to come, saying: What is this? that thou shalt say unto him: By strength of hand the Lord brought us out from Egypt, from the house of bondage; (15) and it came to pass, when Pharaoh would hardly let us go that the Lord slew all the firstborn in the land of Egypt, both the first-born of man, and the first-born of beast; therefore I sacrifice to the Lord all that openeth the womb, being males; but all the first-born of my sons I redeem.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) קַדֶּשׁ לִי כׇל בְּכוֹר פֶּטֶר כׇּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא י"י אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. (ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. (ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ י"י אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. (ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַי"י. (ז) מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכׇל גְּבֻלֶךָ. (ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י"י לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. (ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת י"י בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ י"י מִמִּצְרָיִם. (י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה. (יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ י"י אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כׇל פֶּטֶר רֶחֶם לַי"י וְכׇל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַי"י. (יג) וְכׇל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. (יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאׇלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ י"י מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג י"י כׇּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַי"י כׇּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכׇל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.

Shemot 19:21-24שמות י״ט:כ״א-כ״ד

(21) And the Lord said unto Moses: 'Go down, charge the people, lest they break through unto the Lord to gaze, and many of them perish. (22) And let the priests also, that come near to the Lord, sanctify themselves, lest the Lord break forth upon them.' (23) And Moses said unto the Lord: 'The people cannot come up to mount Sinai; for thou didst charge us, saying: Set bounds about the mount, and sanctify it.' (24) And the Lord said unto him: 'Go, get thee down, and thou shalt come up, thou, and Aaron with thee; but let not the priests and the people break through to come up unto the Lord, lest He break forth upon them.'

(כא) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל י"י לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. (כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל י"י יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם י"י. (כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י"י לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. (כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו י"י לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל י"י פֶּן יִפְרׇץ בָּם.

Shemot 24:1-11שמות כ״ד:א׳-י״א

(1) And unto Moses He said: 'Come up unto the Lord, thou, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; and worship ye afar off; (2) and Moses alone shall come near unto the Lord; but they shall not come near; neither shall the people go up with him.' (3) And Moses came and told the people all the words of the Lord, and all the ordinances; and all the people answered with one voice, and said: 'All the words which the Lord hath spoken will we do.' (4) And Moses wrote all the words of the Lord, and rose up early in the morning, and builded an altar under the mount, and twelve pillars, according to the twelve tribes of Israel. (5) And he sent the young men of the children of Israel, who offered burnt-offerings, and sacrificed peace-offerings of oxen unto the Lord. (6) And Moses took half of the blood, and put it in basins; and half of the blood he dashed against the altar. (7) And he took the book of the covenant, and read in the hearing of the people; and they said: 'All that the Lord hath spoken will we do, and obey.' (8) And Moses took the blood, and sprinkled it on the people, and said: 'Behold the blood of the covenant, which the Lord hath made with you in agreement with all these words.' (9) Then went up Moses, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; (10) and they saw the God of Israel; and there was under His feet the like of a paved work of sapphire stone, and the like of the very heaven for clearness. (11) And upon the nobles of the children of Israel He laid not His hand; and they beheld God, and did eat and drink.

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל י"י אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל י"י וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י וְאֵת כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה. (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַי"י פָּרִים. (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת י"י עִמָּכֶם עַל כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.

Shemot 28:1-2שמות כ״ח:א׳-ב׳

(1) And bring thou near unto thee Aaron thy brother, and his sons with him, from among the children of Israel, that they may minister unto Me in the priest's office, even Aaron, Nadab and Abihu, Eleazar and Ithamar, Aaron's sons. (2) And thou shalt make holy garments for Aaron thy brother, for splendour and for beauty.

(א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. (ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.

Shemot 32:26-29שמות ל״ב:כ״ו-כ״ט

(26) then Moses stood in the gate of the camp, and said: 'Whoso is on the Lord's side, let him come unto me.' And all the sons of Levi gathered themselves together unto him. (27) And he said unto them: 'Thus saith the Lord, the God of Israel: Put ye every man his sword upon his thigh, and go to and fro from gate to gate throughout the camp, and slay every man his brother, and every man his companion, and every man his neighbour.' (28) And the sons of Levi did according to the word of Moses; and there fell of the people that day about three thousand men. (29) And Moses said: 'Consecrate yourselves to-day to the Lord, for every man hath been against his son and against his brother; that He may also bestow upon you a blessing this day.'

(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי"י אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי. (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַי"י כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה.

Shemot 38:21שמות ל״ח:כ״א

These are the accounts of the tabernacle, even the tabernacle of the testimony, as they were rendered according to the commandment of Moses, through the service of the Levites, by the hand of Ithamar, the son of Aaron the priest.

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

Bemidbar 3:1-13במדבר ג׳:א׳-י״ג

(1) Now these are the generations of Aaron and Moses in the day that the Lord spoke with Moses in mount Sinai. (2) And these are the names of the sons of Aaron: Nadab the first-born, and Abihu, Eleazar, and Ithamar. (3) These are the names of the sons of Aaron, the priests that were anointed, whom he consecrated to minister in the priest's office. (4) And Nadab and Abihu died before the Lord, when they offered strange fire before the Lord, in the wilderness of Sinai, and they had no children; and Eleazar and Ithamar ministered in the priest's office in the presence of Aaron their father. (5) And the Lord spoke unto Moses, saying: (6) 'Bring the tribe of Levi near, and set them before Aaron the priest, that they may minister unto him. (7) And they shall keep his charge, and the charge of the whole congregation before the tent of meeting, to do the service of the tabernacle. (8) And they shall keep all the furniture of the tent of meeting, and the charge of the children of Israel, to do the service ofthe tabernacle. (9) And thou shalt give the Levites unto Aaron and to his sons; they are wholly given unto him from the children of Israel. (10) And thou shalt appoint Aaron and his sons, that they may keep their priesthood; and the common man that draweth nigh shall be put to death.' (11) And the Lord spoke unto Moses, saying: (12) 'And I, behold, I have taken the Levites from among the children of Israel instead of every first-born that openeth the womb among the children of Israel; and the Levites shall be Mine; (13) for all the first-born are Mine: on the day that I smote all the firstborn in the land of Egypt I hallowed unto Me all the first-born in Israel, both man and beast, Mine they shall be: I am the Lord.'

(א) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר י"י אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. (ב) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. (ג) אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן. (ד) וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי י"י בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי י"י בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם. (ה) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ. (ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כׇּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. (ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כׇּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. (ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. (יא) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כׇּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. (יג) כִּי לִי כׇּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כׇל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי י"י.

Bemidbar 8:5-26במדבר ח׳:ה׳-כ״ו

(5) And the Lord spoke unto Moses, saying: (6) 'Take the Levites from among the children of Israel, and cleanse them. (7) And thus shalt thou do unto them, to cleanse them: sprinkle the water of purification upon them, and let them cause a razor to pass over all their flesh, and let them wash their clothes, and cleanse themselves. (8) Then let them take a young bullock, and its meal-offering, fine flour mingled with oil, and another young bullock shalt thou take for a sin-offering. (9) And thou shalt present the Levites before the tent of meeting; and thou shalt assemble the whole congregation of the children of Israel. (10) And thou shalt present the Levites before the Lord; and the children of Israel shall lay their hands upon the Levites. (11) And Aaron shall offer the Levites before the Lord for a wave-offering from the children of Israel, that they may be to do the service of the Lord. (12) And the Levites shall lay their hands upon the heads of the bullocks; and offer thou the one for a sin-offering, and the other for a burnt-offering, unto the Lord, to make atonement for the Levites. (13) And thou shalt set the Levites before Aaron, and before his sons, and offer them for a wave-offering unto the Lord. (14) Thus shalt thou separate the Levites from among the children of Israel; and the Levites shall be Mine. (15) And after that shall the Levites go in to do the service of the tent of meeting; and thou shalt cleanse them, and offer them for a wave-offering. (16) For they are wholly given unto Me from among the children of Israel; instead of all that openeth the womb, even the first-born of all the children of Israel, have I taken them unto Me. (17) For all the firstborn among the children of Israel are Mine, both man and beast; on the day that I smote all the first-born in the land of Egypt I sanctified them for Myself. (18) And I have taken the Levites instead of all the first-born among the children of Israel. (19) And I have given the Levites — they are given to Aaron and to his sons from among the children of Israel, to do the service of the children of Israel in the tent of meeting, and to make atonement for the children of Israel, that there be no plague among the children of Israel, through the children of Israel coming nigh unto the sanctuary.' (20) Thus did Moses, and Aaron, and all the congregation of the children of Israel, unto the Levites; according unto all that the Lord commanded Moses touching the Levites, so did the children of Israel unto them. (21) And the Levites purified themselves, and they washed their clothes; and Aaron offered them for a sacred gift before the Lord; and Aaron made atonement for them to cleanse them. (22) And after that went the Levites in to do their service in the tent of meeting before Aaron, and before his sons; as the Lord had commanded Moses concerning the Levites, so did they unto them. (23) And the Lord spoke unto Moses, saying: (24) 'This is that which pertaineth unto the Levites: from twenty and five years old and upward they shall go in to perform the service in the work of the tent of meeting; (25) and from the age of fifty years they shall return from the service of the work,and shall serve no more; (26) but shall minister with their brethren in the tent of meeting, to keep the charge, but they shall do no manner of service. Thus shalt thou do unto the Levites touching their charges.'

(ה) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ו) קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. (ז) וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כׇּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ. (ח) וְלָקְחוּ פַּר בֶּן בָּקָר וּמִנְחָתוֹ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת. (ט) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי י"י וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם. (יא) וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי י"י מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת י"י. (יב) וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַי"י לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם. (יג) וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַי"י. (יד) וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. (טו) וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה. (טז) כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כׇּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי. (יז) כִּי לִי כׇל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי. (יח) וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כׇּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ. (כ) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְכׇל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כא) וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי י"י וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם. (כב) וְאַחֲרֵי כֵן בָּאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת מֹשֶׁה עַל הַלְוִיִּם כֵּן עָשׂוּ לָהֶם. (כג) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כד) זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. (כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד. (כו) וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם.

Devarim 9:25-29דברים ט׳:כ״ה-כ״ט

(25) So I fell down before the Lord the forty days and forty nights that I fell down; because the Lord had said He would destroy you. (26) And I prayed unto the Lord, and said: 'O Lord God, destroy not Thy people and Thine inheritance, that Thou hast redeemed through Thy greatness, that Thou hast brought forth out of Egypt with a mighty hand. (27) Remember Thy servants, Abraham, Isaac, and Jacob; look not unto the stubbornness of this people, nor to their wickedness, nor to their sin; (28) lest the land whence Thou broughtest us out say: Because the Lord was not able to bring them into the land which He promised unto them, and because He hated them, He hath brought them out to slay them in the wilderness. (29) Yet they are Thy people and Thine inheritance, that Thou didst bring out by Thy great power and by Thy outstretched arm.'

(כה) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי י"י אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר י"י לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם. (כו) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל י"י וָאֹמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגׇדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. (כז) זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ. (כח) פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת י"י לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר. (כט) וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה.

Devarim 10:1-9דברים י׳:א׳-ט׳

(1) At that time the Lord said unto me: 'Hew thee two tables of stone like unto the first, and come up unto Me into the mount; and make thee an ark of wood. (2) And I will write on the tables the words that were on the first tables which thou didst break, and thou shalt put them in the ark.' (3) So I made an ark of acacia-wood, and hewed two tables of stone like unto the first, and went up into the mount, having the two tables in my hand. (4) And He wrote on the tables according to the first writing, the ten words, which the Lord spoke unto you in the mount out of the midst of the fire in the day of the assembly; and the Lord gave them unto me. (5) And I turned and came down from the mount, and put the tables in the ark which I had made;and there they are, as the Lord commanded me. (6) And the children of Israel journeyed from Beeroth-benejaakan to Moserah; there Aaron died, and there he was buried; and Eleazar his son ministered in the priest' s office in his stead. (7) From thence they journeyed unto Gudgod; and from Gudgod to Jotbah, a land of brooks of water. (8) At that time the Lord separated the tribe of Levi, to bear the ark of the covenant of the Lord, to stand before the Lord to minister unto Him, and to bless in His name, unto this day. (9) Wherefore Levi hath no portion nor inheritance with his brethren; the Lord is his inheritance, according as the Lord thy God spoke unto him.

(א) בָּעֵת הַהִוא אָמַר י"י אֵלַי פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. (ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. (ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. (ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם י"י אֵלָי. (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי י"י. (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו. (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יׇטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. (ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל י"י אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית י"י לַעֲמֹד לִפְנֵי י"י לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (ט) עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו י"י הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֱלֹהֶיךָ לוֹ.

Shemuel I 2:27-28שמואל א׳ ב׳:כ״ז-כ״ח

(27) And there came a man of God unto Eli, and said unto him: 'Thus saith the Lord: Did I reveal Myself unto the house of thy father, when they were in Egypt in bondage to Pharaoh's house? (28) And did I choose him out of all the tribes of Israel to be My priest, to go up unto Mine altar, to burn incense, to wear an ephod before Me? and did I give unto the house of thy father all the offerings of the children of Israel made by fire?

(כז) וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר י"י הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה. (כח) וּבָחֹר אֹתוֹ מִכׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כׇּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Jubilees 30:17-29יובלים ל׳:י״ז-כ״ט

(יז) ואתה משה צו את בני ישראל והעידה בם, לבל יתנו מבנותיהם לגויים, ולא יקחו מבנות הגוים כי תועבת ה' היא. (יח) על כן כתבתי לך בכל דברי התורה את כל מעשה אנשי שכם אשר עשו לדינה. (יט) ואת אשר נדברו בני יעקב לאמור, לא נוכל לתת את בתנו לאנשים אשר להם ערלה. (כ) כי חרפה היא לנו ולישראל בתת אותה או בקחת מבנות הגוים כי טמא היא ופיגול בישראל וישראל לא יטהר. (כא) ובגלל התועבה הזאת, כי יהיה לאיש אישה מבנות הגוים, או כי יתן איש אחת מבנותיו לאיש מכל הגוים, יבואו נגע על נגע וקללה על קללה וכל פגעים ונגעים וקללות. (כב) וכי תעשה את הדבר הזה, והעלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן העושים תועבה והמטמאים את מקדש ה', והמחללים את השם הקדוש, ענוש יענש כל העם יחדו בעבור כל הטומאה והתועבה הזאת. (כג) ולא ישא פני איש, ולא יכיר פנים במשפט, ולא יקח מידו מנחה וקרבן מנחה ואישה וחלב וקטורת לריח ניחוח לרצון. (כד) ככה יעשה לכל איש ואישה בישראל אשר יחללו את מקדשו. (כה) לכן ציויתיך לאמור, העד בישראל את העדות הזאת, ראה מה היה לאנשי שכם ולבניהם, איך ניתנו ביד שני בני יעקב והומתו במכאובים. (כו) ותחשב להם לצדקה, ויכתבו לצדקה, ויבחר בזרע לוי לכהנים וללויים לעמוד לשרת לפני ה' כמונו כל הימים. (כז) וברוך לוי ובניו לעולם, תחת אשר קנאו לעשות צדקה ומשפט ונקמה בכל המתקוממים על ישראל. (כח) וככה ירשם לאיש בעדות לוחות השמים ברכה וצדקה לפני אלוהי כל היקום, וגם אנחנו ניזכור את הצדקה אשר עשה בחייו בכל עיתות השנה עד אלף דור. (כט) ברכה תוחק לו, ותבאתהו לו ולזרעו אחריו, ויכתב לידידיה ולצדיק על לוחות השמים.

Jubilees 31:13-27יובלים ל״א:י״ג-כ״ז

(יג) ויתמוך יד אביו, ויקוד וישקהו, ויפול יצחק על צוארי יעקב בנו ויבך על צואריו. (יד) והחושך מש מעיני יצחק, וירא את שני בני יעקב לוי ויהודה, ויאמר: הבניך הם אלה בני, כי כמוהם כמוך. (טו) ויאמר אליו כי באמת בניו הם. ויאמר, אמנם ראיתי כי באמנה בני המה. (טז) ויקרבו אליו ויפן וישק להם ויחבק אותם יחדו. (יז) ורוח הנבואה צלחה על פיהו, ויתמוך ביד ימין לוי, ויפן אל לוי ויואל לברך אותו בראשונה. (יח) ויען ויאמר: יברכך בראשונה אדון כל העולמים אותך ואת בניך לעולמי עד. (יט) ואלוהים ישים אותך ואת זרעך לכבוד ולתפארת, ואותך ואת זרעך יקריב אליו מכל בשר לשרת לפניו במקדשו. (כ) כמלאכי הפנים וכקדושים כן יהיה זרע בניך לכבוד ולתפארה ולקדושה. (כא) ויגדלם לעולמי עד, ואדונים ונשיאים וגבירים יהיו לכל זרע בני יעקב. (כב) את דבר ה' ידברו באמונה, ומשפטו ישפטו בצדק, ואת דרכי יספרו ליעקב ותורת ישראל. (כג) ברכת ה' נתונה בפיהם למען יברך כל זרעם אותך ידידיה. (כד) ואימך קראה את שמך לוי, וצדקה בקראה לך שם זה, הלוה תלוה לה' וחלק יהיה לך בכל בני יעקב. (כה) שולחנו לך הוא, וממנו תאכל אתה ובניך. שולחנך מלא דשן לדור ודור, ולא יגרע חקך לעולמי עד. (כו) כל משנאיך בדבר יאבדו מפניך, וכל אויביך יכרתו ויאבדו. (כז) מברכיך ברוכים וכל אורריך ארורים.

Jubilees 32:1-15יובלים ל״ב:א׳-ט״ו

(א) וישב בלילה ההוא בבית אל, ויחלום לוי והנה מלאו ידיו וידי בניו לכהונת עולם לכהן לפני אל עליון. (ב) וייקץ משנתו ויברך לה'. (ג) וישכם יעקב בבוקר בארבעה עשר לחודש הזה, ויעשר מכל. (ד) ובימים ההם הרתה רחל את בנימין בנה, ויפקוד יעקב את בניו ממנו ולמעלה, ויפול חבל ה' על לוי. (ה) וילבש אותו בגדי כהונה וימלא את ידיו. (ו) ובחמישה עשר לחודש הזה הקריב על המזבח ארבעה עשר פרים בני בקר, ועשרים ושמונה אילים, וארבעים ותשעה כבשים, ושישים טלאים ועשרים ותשעה גדיי עיזים לאישה על המזבח ולנדבת רצון לריח ניחוח לה'. (ז) זאת עולת שלמי נדרו אשר נדר לתת את המעשר על מנחתם וניסכיהם. (ח) ויהי כאכול האש אותם, ויקטר עליהם לבונה על האש. (ט) ולקרבן תודה הקריב פרים שניים ואילים ארבעה ושני כבשים בני שנה, ועשרה עגלים וארבע צאן ושני גדיי עיזים. (י) ככה עשה להעלות שבעה ימים, ויאכל שם עם כל בניו ואנשיו בשמחה שבעת ימים. (יא) ויברך ויודה שם לה' אשר הציל אותו מכל רעה ויעש לו את נדרו. (יב) ויעשר מכל בהמה טהורה ויעש אישה, ואת הבהמה אשר איננה טהורה נתן אל לוי בנו, ואת נפש האדם נתן לו. (יג) ויכהן לוי בבית אל לפני יעקב אביו ביתר שאת על עשרת אחיו, ויהי שם לכהן. (יד) ויתן לו יעקב את נדרו, ויתן גם את המעשר השני לה', ויקדש אותו ויהי לו קודש. (טו) ועל כן נועד לחוק בשמים לתת את המעשר השני לאכול אותו לפני ה' במקום הנבחר לשכן שמו שם שנה בשנה.

Philo, The Special Laws III 126-127פילון, על החוקים המיוחדים ג׳:קכ״ו-קכ״ז

(126) Then the tribe aforesaid, being very terribly indignant at their sudden departure from their previous customs, and being enflamed with zeal by reason of their natural disposition which hated iniquity, all became full of rage and of divine enthusiasm, and arming themselves, as at one signal, and with great contempt and one unanimous attack, came upon the people, drunk thus with a twofold intoxication of impiety and of wine, beginning with their nearest and dearest friends and relations, thinking those who loved God to be their only relations and friends. And in a very small portion of the day, four-and-twenty thousand men were slain; the calamities of whom were a warning to those who would otherwise have joined themselves to their iniquity, but who now were alarmed lest they should suffer a similar fate. (127) Since then these men had undertaken this expedition of their own accord and spontaneously, in the cause of piety and holy reverence for the one true and living God, not without great danger to those who had entered in the contest, the Father of the universe received them with approbation, and at once pronounced those who had slain those men to be pure from all curse and pollution, and in requital for their courage he bestowed the priesthood on them.

Testament of Levi 9:1-4צוואת לוי ט׳:א׳-ד׳

א: וכעבר שני ימים ואבא אנכי ויהודה עם-יעקב אבינו אל-יצחק אבי אבינו ב: ויברכני אבי אבי על-פי החלומות אשר ראיתי וימאן ללכת אתנו אל-בית-אל ג: ויהי כאשר באנו בית-אל ויחלם יעקב אבי חלום על-אדותי כי אהיה להם לכהן לפני האלהים ד: ויקם בבקר השכם ויעשר על-ידי הכל ליי

Bavli Zevachim 112bבבלי זבחים קי״ב:

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים

Bavli Zevachim 115bבבלי זבחים קט״ו:

תנאי היא דתניא (שמות י"ט:כ"ב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו ר' יהושע בן קרחה אומר זו פרישות בכורות רבי אומר זו פרישות נדב ואביהוא בשלמא למ"ד זו פרישות נדב ואביהוא היינו דכתיב (ויקרא י':ג') הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש אלא למ"ד זו פרישות בכורות היכא רמיזא דכתיב (שמות כ"ט:מ"ג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן כיון שמתו בני אהרן אמר לו אהרן אחי לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 32:25תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית ל״ב:כ״ה

And Jakob remained alone beyond the Jubeka; and an Angel contended with him in the likeness of a man. And he said, Hast thou not promised to give the tenth of all that is thine? And, behold, thou hast ten sons and one daughter: nevertheless thou hast not tithed them. Immediately he set apart the four firstborn of the four mothers, and there remained eight. And he began to number from Shimeon, and Levi came up for the tenth.Michael answered and said, Lord of the world, this is Thy lot. And on account of these things he (Michael) remained from God at the torrent till the column of the morning was ascending.

ואישתאר יעקב בלחודוי מעיברא ליבוקא ואתכתש מלאכא עימיה בדמות גבר ואמר הלא אמרת לעשרא כל דילך והא אית לך תריסר בנין וברתא חדא ולא עשרתנון מן יד אפרש ארבעה בוכרין לארבע אימהתא ואישתיירו תמנייא ותנא למימני משמעון וסלק לוי במעשרא עני מיכאל ואמר ריבוניה דעלמא דין הוא עדבך ועל עיסק פיתגמייא האילין אישתהי מן האל לנחלא עד מיסק עמיד קריצתא.

Tanchuma Korach 12תנחומא קרח י״ב

ה' לְאַבְרָהָם וַה' לְשָׂרָה. וְחַד אָמַר, יוֹ"ד שֶׁנָּטַל מִשָּׂרָה קָרָא תַּגָּר, עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ וְהוֹסִיף לוֹ יוֹ"ד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ יְהוֹשֻׁעַ (במדבר יג, טז), וְהוֹשִׁיעוֹ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. יִצְחָק י' כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת, צ' תִּשְׁעִים שָׁנָה לְשָׂרָה נוֹלַד, ח' לִשְׁמוֹנָה יָמִים נִמּוֹל, ק' מֵאָה שָׁנִים חַיֵּי אַבְרָהָם כְּשֶׁנּוֹלַד. יַעֲקֹב, עַל שְׁמוֹ נִקְרָא, י' מִוַּלְדוֹתָיו הָעֲשִׂירִי, לְמַפְרֵעַ לֵוִי עֲשִׂירִי. חֲשֹׁב מִבִּנְיָמִין עַד לֵוִי, הָיוּ לוֹ עֲשָׂרָה בָּנִים, וְלֵוִי הָיָה עֲשִׂירִי וּנְתָנוֹ מַעֲשֵׂר לַמָּקוֹם, לְקַיֵּם וְכָל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ (בראשית כח, כב). ע' בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ. ק' כְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת הַבְּרָכָה, וְיִתֵּן לְךָ (שם כז, כח), הוֹצֵא מִשָּׁם הַשֵּׁם, נִשְׁתַּיְּרוּ מֵאָה. ב' כְּנֶגֶד שְׁנֵי מַלְאָכִים עוֹלִים. יְהוּדָה, עַל שְׁמוֹ נִקְרָא, שְׁלֹשִׁים, כְּנֶגֶד שְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת שֶׁל מַלְכוּת. הַלּוּחוֹת, הָיוּ בָּהֶן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת, מִן אֲנֹכִי עַד אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ, כְּנֶגֶד שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹש עֶשְׂרֵה מִצְוֹת. וְכֻלָּן נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי, שֶׁבָּהֶן חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, תּוֹרָה וּמִשְׁנָה, תַּלְמוּד וְהַגָּדָה. יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ (ישעיה לג, ו). אֵין בְּכָל הַמִּדּוֹת גָּדוֹל מִן הַיִּרְאָה וַעֲנָוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמְּךָ (דברים י, יב). יִרְאַת בַּגִּימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַחַת עֶשְׂרֵה. וְתוֹרָה וּמִלָּה עִמָּהּ, הֲרֵי שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. צִיצִית, שֵׁשׁ מֵאוֹת. שְׁמוֹנָה חוּטִין וַחֲמִשָּׁה קְשָׁרִים, הֲרֵי שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹש עֶשְׂרֵה. הוּקַם עַל (ש"ב כג, א), בַּגִּימַטְרִיָּא מֵאָה, כְּנֶגֶד מֵאָה בְּרָכוֹת. שֶׁבְּכָל יוֹם הָיוּ מֵתִים מִיִּשְׂרָאֵל מֵאָה אֲנָשִׁים, בָּא דָּוִד וְתִקְּנָן לְמֵאָה בְּרָכוֹת. וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ, קְרִי בֵּיהּ מֵאָה, אֵלּוּ מֵאָה בְּרָכוֹת. כֵּיוָן שֶׁתִּקְנוּם, נֶעֶצְרָה הַמַּגֵּפָה. זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִיא הָעֹלָה (ויקרא ו, ב), עֻלָּהּ שֶׁל תּוֹרָה וְעֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה. שְׁנֵי בְּנֵי הַיִּצְהָר (זכריה ד, יד), אֵלּוּ דָּוִד וְאַהֲרֹן שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁמְּשִׁיחָתָן לְדוֹרוֹת. בְּאַהֲרֹן כְּתִיב: וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם (במדבר כה, יג). בְּדָוִד כְּתִיב: וְדָוִד עַבְדִי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם (יחזקאל לז, כה). כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב (הושע יד, ג). אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, הָיִינוּ מַקְרִיבִין קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר. וְעַכְשָׁו, אֵין בְּיָדֵינוּ אֶלָּא תְּפִלָּה. טוֹב, בַּגִּימַטְרִיָּא שְׁבַע עֶשְׂרֵה. תְּפִלָּה, תְּשַׁע עֶשְׂרֵה. הוֹצֵא מֵהֶן בִּרְכַּת הַזֵּדִים שֶׁתִּקְּנוּ בְּיַבְנֶה, וְאֶת צֶמַח דָּוִד שֶׁתִּקְּנוּ עַל שׁוּם בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי (תהלים כו, ב). רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר, כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב. טוֹב בַּגִּימַטְרִיָּא בְּא"ת ב"ש, נֶפֶשׁ. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי חֶלְבֵּנוּ מִמֶּנּוּ מִנַּפְשׁוֹתֵינוּ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתְּהֵא כַּפָּרָה עָלֵינוּ, וּנְשַׁלְּמָה פָּרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד, ג). וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן (רות ד, יג), בַּגִּימַטְרִיָּא יְמֵי תִּשְׁעָה חֲדָשִׁים שֶׁל לֵידָה. וְהַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הַהֵרָיוֹן לַיְלָה שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָּבֶר (איוב ג, ב). שִׁעוּר מֵי מִקְוֶה אַרְבָּעִים סְאָה, כְּנֶגֶד מֵי בְּאֵר שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְכַמָּה בֵּיצִים בְּשִׁעוּר הַמִּקְוֶה. חֲמִשָּׁה אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים. וְהַסְּאָה, מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאַרְבַּע בֵּיצִים. אַרְבָּעִים וְשָׁלֹש בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה, שִׁעוּר הַחַלָּה. וּמִנַּיִן לַמִּקְוֶה שֶׁצָּרִיךְ אַרְבָּעִים סְאָה. דִּכְתִיב: יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֶת מִי הַשִּׁלֹחַ הַהוֹלְכִים לְאַט (ישעיה ח, ו). לְאַ"ט בַּגִּימַטְרִיָּא אַרְבָּעִים. הֲרֵי שִׁעוּר סְאָה, טֶפַח עַל טֶפַח בְּרוּם טֶפַח. וְהַמַּפְרִישׁ שִׁעוּר חַלָּה, צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ שִׁשָּׁה לוֹגִין וְאֶחָד וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה. מַלְקוֹת אַרְבָּעִים מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' (שמות לה, א). אֵלֶּה, שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה. דְּבָרִים, שְׁנַיִם. הַדְּבָרִים, שְׁלֹשָה. הֲרֵי אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוֹסִיף (דברים כה, ג), כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים קְלָלוֹת שֶׁנִּתְקַלְּלוּ נָחָשׁ וְחַוָּה וְאָדָם וַאֲדָמָה. וּפָחֲתוּ חֲכָמִים אֶחָד, מִשּׁוּם לֹא יוֹסִיף, סַנְהֶדְרִין, שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים, כְּדֵי שֶׁיִּרְבּוּ מְלִיצֵי זְכֻיּוֹת אֶחָד, וְיִרְבּוּ מְלַמְּדֵי חוֹבוֹת שְׁנַיִם. מוּטָב שֶׁיָּבֹאוּ שְׁנַיִם, וְיִדְחוּ אֶחָד. חֵרֶם, בַּגִּימַטְרִיָּא מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. וְאָמַר שְׁמוּאֵל, כְּשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת, נִכְנֶסֶת בַּמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה אֵיבָרִים. וּכְשֶׁהִיא יֹצְאָה, יֹצְאָה מִן מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה, כְּדִכְתִּיב, בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכֹּר (חבקוק ג, ב). תִּירַשׁ כְּתִיב, וְקַרְיָנָן תִּירוֹשׁ. זָכָה, נַעֲשֶׂה רֹאשׁ. לֹא זָכָה, נַעֲשֶׂה רָשׁ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים אָדָם נִכָּר, בְּכִיסוֹ, וּבְכוֹסוֹ, וּבְכַעֲסוֹ. טַבְאֵל, רְמַלְיָה, שֵׁשָּׁךְ, בַּגִּימַטְרִיָּא בָּבֶל בְּא"ת ב"ש. גוֹג וּמָגוֹג, בַּגִּימַטְרִיָּא שִׁבְעִים, שֶׁהֵם שִׁבְעִים אֻמּוֹת.

Shemot Rabbah 3:17שמות רבה ג׳:י״ז

מַה חֲרוֹן אַף הָיָה שָׁם, שֶׁנִּטְלָה כְּהֻנָּה מִמּשֶׁה וְנִתְּנָה לְאַהֲרֹן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, וְכִי מֵאַחַר שֶׁאָמַר: אָחִיךָ, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לֵוִי, אֶלָּא אָמַר לוֹ רָאוּי הָיִיתָ לִהְיוֹת כֹּהֵן וְהוּא לֵוִי, וּלְפִי שֶׁאַתָּה מְסָרֵב עַל דְּבָרַי, תִּהְיֶה אַתָּה לֵוִי וְהוּא כֹהֵן, יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא, לְפִי שֶׁאָמַרְתָּ: לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, לְכָךְ דַּבֵּר יְדַבֵּר הוּא, וּמַה שֶּׁאַתָּה סָבוּר שֶׁהוּא מֵצֵר לֹא כֵן אֶלָּא שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי יוֹסֵי הַלֵּב שֶׁשָֹּׂמַח בִּגְדֻלַּת אָחִיו יִלְבַּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, ל): וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן, מַה שֶּׁאַתָּה מִתְיָרֵא לְדַבֵּר כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים, אֲנִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְךָ לְפֶה, לִמְתוּרְגְּמָן. וְאַתָּה תִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָחִיךָ הַגָּדוֹל מִמְּךָ, יִהְיֶה מוֹרָאֲךָ עָלָיו. מִכָּאן אָמְרוּ מוֹרָה רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם. אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁמּוֹרָאִי עָלֶיךָ כָּךְ מוֹרָאֲךָ עָלָיו. וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ. אָמַרְתָּ (שמות ד, י): לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, (משלי כט, יט): בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד, מָה עוֹשִׂין לְעֶבֶד רוֹדִין אוֹתוֹ בְּמַקֵּל, כָּךְ אַתָּה קַח אֶת הַמַּטֶּה שֶׁתְּיַסְּרֶנּוּ בוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת.

Shemot Rabbah 5:16שמות רבה ה׳:ט״ז

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן. מַהוּ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אַתֶּם לָמָּה, וְדִבְרֵיכֶם לָמָּה. לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּיִים אַתֶּם אוֹמְרִים (שמות ה, ח): נֵלְכָה וְנִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ, לְכוּ לְסִבְלוֹתֵיכֶם.

Pirkei DeRabbi Eliezer 36פרקי דרבי אליעזר ל״ו

רצה לעבור יעקב את מעבר יבק ולהתעכב שם, אמ' לו המלאך לא כך אמרת לי וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, מה עשה יעקב, לקח את מקנה קניינו שהביא מפדן ארם מחמשה אלפים וחמש מאות, ועוד אמ' המלאך ליעקב, יעקב לא נתת מעשר מכל והלא יש לך בנים ולא עשרת אותם לי, מה עשה יעקב הפריש ארבעה בכורות לארבעה אמהות ונשתיירו שמנה בנים התחיל משמעון וגמר בבנימין שבמעי אמו, ועוד התחיל משמעון ועלה לוי מעשר קדש לה', שנ' העשירי יהיה קדש לה', ר' ישמעאל אומ' כל הבכורות כשהן שמירת העין חייבין להתעשר מעשר, ולא עשר יעקב אלא למפרע, התחיל מבנימין שבמעי אמו ועלה לוי קדש לה', ירד מיכאל המלאך ונטל לוי והעלה לפני הב"ה ואמ' לפניו רבון כל העולמים זה הוא גורלך וחלקך ממעשר, ופשט הב"ה יד ימינו ואמ' שיהיו לוי ובניו משרתים לפניו בארץ כמלאכי השרת בשמים, אמ' מיכאל לפני הב"ה רבון כל העולמים המשרתים למלך אינו נותן להם טרף מזונם, לפיכך נתן להם לבני לוי כל קדש שעלה לשמו, שנ' אשי ה' ונחלתו יאכלון.

R. Yehuda ibn Balaam Bemidbar 3:11ר׳ יהודה אבן בלעם במדבר ג׳:י״א

בחירת הלוים במקום הבכורות היתה בעת מעשה העגל, כאשר אמר משה מי ה' אלי (שמות ל"ב:כ"ו), וענוהו בני לוי. אז בחר אותם השי"ת לבדם. והיה מספר בני לוי אז [מ]בן חדש ומעלה (במדבר ג':ט"ו). אח"כ מספרם מבן חמש ועשרים שנה ומעלה (במדבר ח':כ"ד), וההוא לקבלה לעבודה. ולהם מספר אחר ג"כ מבן שלש שנים ככתוב מלבד התיחשם לזכרים מבן שלש שנים (דבה"ב ל"א:ט"ז), וההוא... עליהם.

Rashi Bereshit 25:31רש״י בראשית כ״ה:ל״א

מכרה כיום SELL ME THIS DAY (literally, like the day) – Explain it as the Targum renders it "as this day": just as this day is certain, so make me a sure sale. בכרתך THY BIRTHRIGHT – Because the sacrificial service was then carried out by the first-born sons, Jacob said, "This wicked man is unworthy to sacrifice to the Holy One, blessed be He" (Genesis Rabbah 63).

כיום – כיום דלהין, כיום שהוא ברור כך מכור לי מכירה ברורה. בכורתך – לפי שהעבודה בבכורות אמר יעקב אין רשע זה כדיי להקריב להקדוש ברוך הוא.

Rashi Shemot 19:22רש״י שמות י״ט:כ״ב

וגם הכהנים AND THE PRIESTS ALSO – the first born sons also, through whom the sacrificial service was carried out (Zevachim 115b), ‘הנגשים אל ה WHO MAY DRAW NIGH UNTO THE LORD to offer sacrifices – let them also not rely upon their rank and ascend the mountain, but יתקדשו LET THEM BE PREPARED to remain at their post, פן יפרץ LEST [THE LORD] BURST FORTH – The word פרץ is of the same root and meaning as פרצה "a breach"; the sense is: He may slay some of them and thus cause a breach in their ranks.

וגם הכהנים – אף הבכורות שהעבודה בהם. הנגשים אל י"י – להקריב קרבנות, אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות. יתקדשו – יהו מזומנים להתייצב על עמדם. פן יפרץ – לשון פירצה יהרג בהם ויעשה בם פרצה.

Rashi Shemot 28:41רש״י שמות כ״ח:מ״א

והלבשת אתם את אהרן AND THOU SHALT PUT THEM ON AARON – i.e. those which are mentioned in connection with Aaron: the breast-plate, the ephod, the Robe, the inne.g.rment of checker-work, the mitre, the girdle and the Plate, and the breeches which are prescribed later for all of them (for all the priest's and therefore for Aaron also). ואת בניו אתו [AND THOU SHALT PUT THEM ON AARON …] AND ON HIS SONS WITH HIM – i.e. put on them those garments which are prescribed for them. ומשחת אתם AND THOU SHALT ANOINT THEM – viz., Aaron and his sons, with the oil of anointing. ומלאת את ידם AND THOU SHALT CONSECRATE THEM (more lit., fill their hand) – wherever the term "filling the hand" is used it denotes the installation ceremony performed when one enters for the first time into an office, as a sign that he i.e.titled to it from that day and henceforth. And in the old French language — when a person is appointed to the charge of a matter, the Prince puts into his hand a leathern glove which they call "gant" in old French and by that means he gives him a right to the matter, and they term that transmission of the glove and the office, revestir in old French This is the connection between the literal and the metaphorical meaning of "filling the hand".

והלבשת אותם את אהרן – אותן בגדים האמורין באהרן חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט וציץ, ומכנסיים כתובים למטה בכולן. ואת בניו אתו – אותן הכתובים בהן. ומשחת אותם – את אהרן ואת בניו, בשמן המשחה. ומלאת את ידם – כל מילוי ידים, לשון חינוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא, ובלשון לעז כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בידו, בית יד של עור שקורין גַנְט, ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותה מסירה רְוֵוישְטיר בלעז, והוא מילוי ידים.

Rashi Shemot 31:18רש״י שמות ל״א:י״ח

ויתן אל משה וגו' AND HE GAVE UNTO MOSES etc. – There is no "earlier" or "later" (no chronological order) in the events related in the Torah: in fact the incident of the golden calf (related in ch. 31) happened a considerable time before the command regarding the work of the Tabernacle was given (ch. 25 and the following chapters). For on the seventeenth of Tammuz were the Tablets broken (when the people were worshipping the calf) and on the Day of Atonement God became reconciled with Israel (after Moses had prayed 80 days for forgivenness; so that it is very unlikely that the command for the building of the Tabernacle should have bee.g.ven before that day) and on the next day, the eleventh of Tishri (cf. Rashi on Exodus 33:11, at end of comment on ושב אל המחנה), they began to bring their contributions for the Tabernacle which was set up on the first of Nisan. (From the seventeenth of Tammuz until the eleventh of Tishri are almost three months — ימים רבים) (Tanchuma). ככלתו WHEN HE FINISHED [SPEAKING] – The word ככלתו is written defectively (without a ו after the ל) to intimate that the Torah was handed over to Moses as a gift (note the word ויתן), complete i.e.ery respect, even as the bride (the word ככלתו is taken to be connected with "כלה", bride) is handed over to the bridegroom completely equipped with all she requires — for in a period brief as this which Moses spent on the mountain, he must have been unable to learn in its entirety every law to be derived from it. Another explanation why the word is written defective is: just as a bride (כלה) bedecks herself with 24 ornaments — those which are mentioned in the book of Isaiah (ch. 3) — so a scholar (תלמיד חכם) ought to be thoroughly versed in the contents of the 24 books of Scripture. לדבר אתו TO SPEAK WITH HIM the statutes and the judgments contained in the section beginning with ואלה המשפטים (ch. Exodus 21 ff.). לדבר אתו TO SPEAK "WITH" HIM — The use of the word אתו "with him" teaches us that Moses first heard the laws from the mouth of the Almighty and that then they both again repeated each Halacha together (Tanchuma Shemot Rabbah 41). לחת TABLETS – The word is written defectively לחת (without a ו between ח and ת), thus intimating that they were both alike i.e.ery respect (Shemot Rabbah 41).

ויתן אל משה – אין מוקדם ומאוחר בתורה מעשה העגל קדם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחת וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחיל בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן. ככלתו – כתוב שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן, שלא היה יכול ללמוד כולה בזמן מועט זה. דבר אחר: מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קישוטין הן האמורין בספר ישעיה (ישעיהו ג':י"ח-כ"ד), אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בעשרים וארבעה ספרים. לדבר אתו – החוקים והמשפטים שבאלה המשפטים. לדבר אתו – מלמד שהיה משה שומע מפי הגבורה, וחוזרים ושונים את ההלכה שניהם יחד. לחת – כתוב שהיו שתיהן שוות.

Rashi Shemot 32:29רש״י שמות ל״ב:כ״ט

מלאו ידכם CONSECRATE YOURSELVES – You who are killing them (your own relatives) will by this very act install yourselves as priests of the Omnipresent God, כי איש FOR EVERY MAN among you will consecrate himself בבנו ובאחיו BY HIS SON AND HIS BROTHER (by their death at his hand).

מלאו ידיכם – אתם ההורגים אותם בדבר זה התחנכו להיות כהנים למקום. כי איש – מכם ימלא ידו בבנו ובאחיו.

Rashi Bemidbar 3:12רש״י במדבר ג׳:י״ב

ואני הנה לקחתי AND I, BEHOLD I HAVE TAKEN [THE LEVITES FROM AMONG THE CHILDREN OF ISRAEL] – This means: And I — whence do "I" claim the right on them from among the children of Israel, that the Israelites should have to hire them (cf. Rashi on v. 8) for My service? It is through the firstborn — to whom I surely have a title — that I have a claim on them (the Levites) and so I take them in their (the firstborns') stead. For originally the service (the priestly functions) was performed by the firstborn, but when they (the Israelites and among them their firstborn too) sinned by worshipping the golden calf they became disqualified, and the Levites who had not worshipped the idol were chosen in their stead (cf. Zevachim 112b).

ואני הנה לקחתי – ואני מהיכן זכיתי בהן. מתוך בני ישראל – שיהו ישראל שוכרין אותם לשירות שלי, על ידי הבכורות זכיתי בהן ולקחתים תמורתם לפי שהיתה העבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו, והלוים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם. [עד שלא הוקם המשכן נתנו העבודה בבכורות דהוא גדל אחי וחשוב שבבית.]

Rashi Bemidbar 8:17רש״י במדבר ח׳:י״ז

כי לי כל בכור FOR ALL THE FIRSTBORN [OF THE CHILDREN OF ISRAEL] ARE MINE – This means: they became Mine by strict right (lit., by the line of justice), because I protected them distinguishing between them and the firstborn of Egypt, and I took them as Mine — until they sinned by worshipping the Golden Calf, but now ואקח את הלוים I HAVE TAKEN THE LEVITES in their stead.

כי לי כל בכור – שלי היו הבכורות בקיו הדין שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלוים וגו'.

Rashi Devarim 10:8רש״י דברים י׳:ח׳

בעת ההוא הבדיל ה' וגו' AT THAT TIME THE LORD SEPARATED [THE TRIBE OF LEVI] – This is to be connected with the former narrative (that which speaks of the tablets of stone, ending at v. 5; vv. 6—8 which contain reference to Aaron's death being interpolated for the reason given by Rashi); בעת ההוא AT THAT TIME accordingly means: In the first year of the Exodus from Egypt, when ye sinned by worshipping the golden calf, but the sons of Levi did not thus sin. — at that time God separated them from you. It places this verse in juxtaposition with the retreat to Bene Jaakon to tell you that in this matter also, the sons of Levi did not sin, but stood steadfast in their faith. לשאת את ארון TO BEAR THE ARK – [This was the function of] the Levites (such as were not כהנים). ‎ לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו TO STAND BEFORE THE LORD, TO MINISTER UNTO HIM AND TO BLESS IN HIS NAME — This (to bless in His Name) was the function of the priests and refers to the "raising of the hands" (a technical term for reciting the priestly benediction which is done with uplifted hands) (Arakhin 11a).

בעת ההיא הבדיל וגומ' – מוסב לעיניין ראשון. בעת ההיא – בשנה ראשונה לצאתם ממצרי' ותעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם, וסמך את מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזו לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם. לשאת את ארון – הלוים. לעמד ולשרת ולברך – הכהנים, והוא נשיאות כפים.

Rashi Shemuel I 2:27רש״י שמואל א׳ ב׳:כ״ז

ויבא איש אלהים – זה אלקנה. הנגלה נגליתי אל בית אביך – מכאן שנתנבא אהרן במצרים, ומה היא הנבואה, הוא שנאמר (שם כ ז). ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו. הנגלה נגליתי – הידעתם כי הטובה הזאת והגדולה הזאת נתתי לאהרן.

Rashi Ketubot 115bרש״י כתובות קט״ו:

לישנא אחרינא הכי אמר רב אסי ופסקיה - צריך להפסיק כאן נגינת טעם המקרא באתנחתא ולא יקרא בטעם פשטא כמו שאנו קורין אותו דכשהוא נקרא בטעם פשטא משמע שקריאת נערי בני ישראל דבק על ויעלו עולות משמע שהם העלום אבל כשאתה קורהו באתנחתא עומדת התיבה לבדה ואינה דבק על ויעלו וי"ל שלא שלחם אלא להביא הקרבנות ולעמוד עליהם ויעלו עולות אותם שכשרים להעלותם דהיינו נדב ואביהוא שמשבאו לסיני הופרשו הכהנים כדיליף לקמן.

Rashbam Shemot 19:22רשב״ם שמות י״ט:כ״ב

הכהנים THE PRIESTS: I.e. the first born males. יתקדשו SHOULD READY THEMSELVES: In their position.

הכהנים – הבכורות. יתקדשו – בעמידתן.

Rashbam Devarim 10:8רשב״ם דברים י׳:ח׳

בעת ההיא הבדיל י"י את שבט הלוי – בעת ההיא של מעשה העגל שמצאו חן בעיני המקום, כדכת' ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל"ב:כ"ו). ולברך בשמו – הכהנים לישראל.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 19:22אבן עזרא שמות פירוש שני י״ט:כ״ב

וגם – הם הבכורים, אע"פ שהם קדושים, ככתוב קדש לי כל בכור (שמות י"ג:ב'), יוסיפו להתקדש עוד במחשבתם. וטעם הנגשים אל י"י – שהם בתחלת הגבול, או טעמו שהם הקריבו עולות על המזבח שבנה משה בחלש את עמלק, גם הם יקריבו במזבח הברית, אשר יבנה משה בתחתית ההר, ששם עמדו כל ישראל לשמע קול השם.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 32:29אבן עזרא שמות פירוש שני ל״ב:כ״ט

ויאמר – וכבר אמר, כמו וייצר י"י אלהים (בראשית ב':ז'). ורבים ככה פרשתיו. מלאו – דקדוקו זר, כי פעם הוא פועל יוצא, ופעם עומד והבנין קל. וטעם כי איש {בבנו} – אפילו בבנו יהיה העובד בנו שיהרגהו. והשכר הוא, שיתן עליכם ברכה, וזהו בעת ההיא הבדיל י"י את שבט הלוי (דברים י':ח'). והטעם שאמר לו השם זה הטעם בהר סיני. על כן כתוב ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר י"י את משה בהר סיני (במדבר ג':א'). והנה כאשר נעשה המשכן, נבדל אהרן ובניו לשרת השם, וכן הלוים. אז היתה מחלוקת קרח, כי בכור היה, כאשר לקח השם הלוים תחת הבכורים שהיו קדושים, בעבור שהם העלו העולות והשלמים זבחו על המזבח שנעשה לפני העגל.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 19:22אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״ט:כ״ב

הכהנים – הם הבכורים. וטעם הנגשים אל י"י – כי היה הגבול סביב להר, ובגבול הבכורים, ואחריהם ראשי השבטים, ואחריהם הזקנים, ואחריהם השוטרים, ואחריהם כל ישראל הזכרים, שהם בני מצוה, ואחריהם הטף, ואחריהם הנשים, ואחריהם הגרים. וזה למדנו מהברית השנית שכרת עם ישראל כמשפט הראשון בהר סיני כברית הראשונה. ולפנים מהגבול היה אהרן, ולפנים ממנו משה, כי שניהם עלו מעט מההר וכל ישראל רואין אותם.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 24:1אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״ד:א׳

ואל משה אמר – השם, עלה אל – השם. וכמוהו, מאת י"י מן השמים (בראשית י"ט:כ"ד), [והוקע אותם (במדבר כ"ה:ד'),] והיה יחזקאל לכם (יחזקאל כ"ד:כ"ד), ואת יפתח ואת שמואל (שמואל א י"ב:י"א). [גם התורה אשר כתבה ונקראת תורת משה (יהושע ח':ל"א) כאילו הוא אמ' על אחר, והוא המדבר בנפשו.] וזה היה אחר מעמד הר סיני. ושבעים מזקני – הבכורים, והם הכהנים הנגשים אל י"י (שמות י"ט:כ"ב). וזהו טעם המה יעלו בהר (שמות י"ט:י"ג), ולא אל ראש ההר. וטעם מרחוק – מראש ההר.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 24:5אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״ד:ה׳

וישלח – טעמו וכבר שלח, קודם עלותו, וכבר הראיתיך רבים. וטעם וישלח – שהם שלוחים לכפר על כל ישראל. נערי – הם בחורי הבכורים שיש להם כח להעלות העולות, כי הזקנים עלו למעלה יתירה מהבחורים. ומלת פרים – על העולות ועל השלמים. וכפי דעתי שהיו עשרים וארבעה פרים. מטעם ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל (שמות כ"ד:ד'), בעבור שנים עשר.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 32:29אבן עזרא שמות פירוש ראשון ל״ב:כ״ט

וטעם ויאמר משה מלאו – וכבר אמר משה. וכבר הראיתיך רבים כמוהו. מלאו ידכם – פירשתיו. כי איש בבנו – הטעם, אפילו יהי העובד בן או אח. ודע, כי הכתוב אמר כל בני לוי (שמות ל"ב:כ"ו), על כן אין פירוש האומר לאביו ולאמו (דברים ל"ג:ט') על מעשה העגל. וטעם ולתת עליכם היום ברכה – הוא בעת ההוא הבדיל י"י את שבט הלוי (דברים י':ח'). והברכה מעלה יתירה, [ותוספת הטובה וזאת היא הגדולה והכהונה כי הכהנים הנגשים אל י"י היו הבכורים כאשר פירשתי (ראב"ע שמות י"ט:כ"ב) וכאשר חללו וטעו נתנה כהונתם ללוים.] על כן טעה הגאון שאמר, כי גם הלוים נתנו כופר נפשם במעשה המשכן. ועוד אפרשנו במדבר סיני (במדבר ג':א').

Ibn Ezra Bemidbar 3:1אבן עזרא במדבר ג׳:א׳

ואלה תולדת אהרן ומשה – כטעם, שלא הולידו בניהם ולא הוסיפו בקרוב מעשרה חדשים, כאשר דבר השם עם משה בהר סיני בעלותו להתפלל על מעשה העגל אז נבחר שבט לוי. ואמר השם למשה הקרב את מטה לוי (במדבר ג':ו'), גם פרשת ואני {הנה} לקחתי (במדבר ג':י"ב), וכאשר הוקם המשכן, אמר השם. פקוד את בני לוי (במדבר ג':ט"ו) והשכינה במשכן, על כן כתב במדבר סיני (במדבר ג':ט"ו). והנה היו תולדות אהרן ומשה במדבר סיני כאשר היו בהר סיני, רק חסרו שני בני אהרן, על כן אמרתי כי הלוים לא נתנו כופר נפשם, כי כן כתוב לכל העובר על הפקודים (שמות ל"ח:כ"ו). ויש אומרים, כי לא פקדם משה טרם עשות המשכן, רק ידע פקודיהם בדרך נבואה, והכתוב יכחישם, והוא כי תשא.

Ibn Ezra Bemidbar 16:1אבן עזרא במדבר ט״ז:א׳

זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלוים קשרו עליו, בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם, בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו. גם קרח בכור היה, כי כן כתוב, ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב':י'), וקרח בנגב המשכן, כי הוא מבני קהת (במדבר ג':כ"ט). ואלה נשיאי עדה היו בכורים, והם היו מקריבין את העולות, על כן לקחו מחתות. והראיה על זה הפירוש מופת המטה, כי ראו כל ישראל כי השם בחר בשבטו של לוי תחת הבכורים. על כן כתוב ותכל תלונתם (במדבר י"ז:כ"ה), כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה כי לא מלבי (במדבר ט"ז:כ"ח), בעבור שחשדו אותו כי מלבו עשה זה. ועוד, לא י"י שלחני (במדבר ט"ז:כ"ט) בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל. ועוד ראיה גמורה, כי כל העדה כלם קדושים. וזה רמז לבכורים שהן קדושים, כי כן כתוב קדש לי כל בכור (שמות י"ג:ב'), והם היו כהנים הנגשים אל י"י (שמות י"ט:כ"ב) והם עיקר כל העדה. ויקח קרח – אנשים, דרך קצרה, כמו חמור לחם (שמואל א ט"ז:כ'), ורבים ככה. ויאמר ר' יונה המדקדק ז"ל, כי פירושו לקח לקום על משה.

Ibn Ezra Bemidbar 16:28אבן עזרא במדבר ט״ז:כ״ח

לעשות את כל המעשים – להחליף הבכורים בלוים. ודע, כי דבר גדול היה ומכעיס לאשר איננו מאמין, להסיר הבכורים מכהונתם, ותשוב המעלה למשפחת משה לבדו. וכל זה היה בעון מעשה העגל, כי ויעלו עולות ויגשו שלמים (שמות ל"ב:ו'), הבכורים העלום, כי הם היו לבדם הכהנים, ובני לוי הרגו עובדי העגל. ויש בכאן שאלה ותשובתה בפרשת וילך משה.

Ibn Ezra Devarim 10:8אבן עזרא דברים י׳:ח׳

לשרתו – בני לוי עם בני אהרן. ולברך בשמו עד היום הזה – כי אלעזר היה נושא את כפיו.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 19:22ר׳ יוסף בכור שור שמות י״ט:כ״ב

וגם הכהנים – זהו הבכורים. יתקדשו – יהיו מזומנים וזהירים לעמוד במורא ובאימה, שלא יאמרו אנו כהנים וקרובים אצל הקב"ה. פן יפרץ – גם זה לשון גדר שנפרצה (משנה כלאים ד':ד'), שייכה בהם ויעשה בהם פירצה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 24:5ר׳ יוסף בכור שור שמות כ״ד:ה׳

וישלח את נערי בני ישראל – הבכורים. זה היה בה' בסיון, כמו שאמרו רבותינו (בבלי שבת פ"ח.).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 32:26ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ב:כ״ו

ויאספו אליו כל בני לוי – ודאי כל ישראל באו שם, כל אותם שלא פשעו בעגל, דהכי קאמר מי לה' – מי שעמד ביראת ה', שלא פשע בעגל, ולא עשה מסכה, יבא אלי. אלא לא בא שבט שלם שלא היה בהם מקצת פושעים, חוץ מבני לוי שבאו כולם, שלא פשעו אחד מהם בעגל. ולכך הוא אומר: ויאספו אליו כל בני לוי, שלא נעדר מהם איש. וכן הוא אומר בוזאת הברכה: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו (דברים ל"ג:ט'). כלומר: מי שיוכל לומר על אביו ועל אמו לא ראיתיו במעשה העגל, ואת אחיו ואת בניו לא ידע במעשה העגל, לא אחד מהם בעגל, כי שמרו כולם אמרתך ובריתך ינצורו, כולם. כי אין שבט בישראל שלא פשעו קרוביהם בעגל, חוץ מבני לוי שהיו כולם לה'. ולפי המפרשים שלא הכירום אלא הרגום, צריך לדחוק: אביו – אבי אמו, בניו – בני ביתו, אחיו – מאמו, לפי שכל הלוים היו לה'. ואינו נראה בעיני.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 32:29ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ב:כ״ט

ולתת עליכם היום ברכה – שמעתי: שמכאן זכו בני לוי שברכם משה בוזאת הברכה, אף על פי שלא ברכם יעקב. ובני ראובן כבר פירשתי (ר"י בכור שור בראשית מ"ט:י"ט, דברים ל"ג:ו') שלפי ששלחם חלוצים בעבר הירדן והלכו במצותו – ברכן. וגם יעקב ברכן על אותו מעשה, כמו שפירשתי בגד גדוד יגודנו (ר"י בכור שור בראשית מ"ט:י"ט). וגם יש לומר שברך בני לוי שהיו שבטו ואחיו, אבל בני שמעון לא זכו, שקלקלו במדיניות וגינו משה, שאמרו לו: בת יתרו מי התירה לך (בבלי סנהדרין פ"ב.).

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 3:13ר׳ יוסף בכור שור במדבר ג׳:י״ג

כי לי כל בכור {וגו'} בישראל – שהוספתי עליהם גם משאר ישראל, שהצלתים בשעת מכת בכורות. אי נמי שהכתי בכורי מצרים בשביל ישראל, דין הוא שיתנו לי בכוריהם לשרתני. ואמרו רבותינו (במדבר רבה ג':ה'): שלפי שחטאו בעגל נפסלו מן העבודה, ובני לוי שלא חטאו נלקחו במקומם, כדכתיב בפרשת והיה עקב שמספר מעשה העגל, ומיד כתיב אחריו: בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי (דברים י':ח'). ונראה שלפי אותו מעשה הבד{י}לו, דכתיב: והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו {את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני} (יחזקאל מ"ד:ט"ו). ולפי הפשט נראה: שאותם שמשמשין במשכן אינם ראוין לנחלה, כדי שלא יתנו עסק רק בעבודת הקב"ה, שיהו זריזין ומלומדין בה. ובכור נוטל פי שנים בנחלה, ולפיכך לקח הקב"ה לוים במקומן, וצוה שלא יתנו להם נחלה.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 8:19ר׳ יוסף בכור שור במדבר ח׳:י״ט

לעבוד את עבודת בני ישראל – אותה עבודה שהיתה על בני ישראל לעשות. ולא יהיה בבני ישראל נגף – כדי שלא יהיה נגף בבני ישראל. זה נראה עיקר הטעם שלקח הקב"ה לוים תחת הבכורים, שאם היו הבכורים עובדים – היה בהם נגף, שהרי הבכור לא היה אביו בכור ולא אבי אביו, ושמא לא הורגלו בעבודה. וכשבא זה לעבודה לא היה בקי ונזהר, ויעשה שלא כהוגן, ויגפנו הקב"ה. שהרי נדב ואביהוא לפי שלא נזהרו, שלא היו רגילין – נוגפו, ונוסרו האחרים על ידם, כדכתיב: בקרבי אקדש (ויקרא י':ג'). אבל הלוים כיון שנבחרו הם ובניהם ובני בניהם, הרגילו ונזהרו בעבוד{ת}ם ובשירם. והכי אמרו רבותינו (בבלי שבת קי"ד:): כהנים זריזים הם שהורגלו בכך, ולכך אמר הקב"ה לא היה ללוי חלק ונחלה (דברים י':ט'), שלא יתעסקו בדבר אחר כי אם בעבוד{ת}ם, וגם אם יחזיק בקנקן שבחרישה ובמר לחפור בו שדיהו, יקשו אצבעותיו ולא יוכל לכופן אל הנבל ואל הכינור, ויקלקלו השיר. והיינו דקאמר: לכך לקחתי, כדי שלא יהא בבני ישראל נגף בגשת – כי מעתה לא יגשו.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 10:8ר׳ יוסף בכור שור דברים י׳:ח׳

בעת ההיא – שנעשה זה העגל שזכרנו בו למעלה (דברים ט':ט"ז). הבדיל ה' את שבט הלוי – לפי שלא נכשלו בעגל, הבדילם לשמשו, כי הבכורות לא היו ראוים לשמש, שאין אדם ראוי לשמש לפני הקב"ה אלא אם כן רגיל בשמוש אביו, ובנו, ובן בנו. {כשיבא בכור אחד לשמש שלא היה אביו בכור ולא אבי אביו ולא הורגלו בני} משפחתו בשמוש – לא ידע משפט אלהי הארץ {ו}יקלקל. ומפני כן רצה הקב"ה לבחור שבט אחד לשמשו, שיהא השימוש אומנותם ומלאכתם, וישמשו כהוגן לפני מלך מלכי המלכים. וכשעמדו בנאמנותם בני לוי בעגל, זכו לאותה בחירה, דומיה: והכהנים הלוים {בני צדוק} אשר שמר{ו} את משמרת {מקדשי} בתעות בני ישראל מעלי, המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני (יחזקאל מ"ד:ט"ו).

Radak Shemuel I 2:27רד״ק שמואל א׳ ב׳:כ״ז

ויבא איש אלהים – רבותינו אמרו: כי הוא אלקנה אבי שמואל כי נביא היה והיה מכלל ארבעים ושמנה נביאים שנתנבאו לבני ישראל. הנגלה – מקור בתשלומו עם נון נפעל, כמו: נשאל נשאל דוד והה"א לתמיהה. והמפרשים פירשו: הה"א לאמת הדבר כפשוטו של עניין. וכן ה"א הרצחת וגם ירשת. ואדוני אבי ז"ל: פירשו לתמיהה, והוא קשור עם סוף הענין. וכן ה"א הנגלה נגליתי אל בית אביך ובחו' אותו כדי שתבעטו בזבחי ובמנחתי למה תבעטו בזבחי. והנכון בעיני: כי תצא זאת הה"א לתחלת הדברים לשמוע התשובה , ואף על פי שהדבר ידוע וכן במלות השאלה, כמו: אי הבל אחיך, ויאמר לו איכה, מה זה בידך, מה לך פה אליהו, מה לך הים, וכן הה"א שהיא לשאלה גם כן, כמו: הנגלה נגליתי, וכן: הרצחת וגם ירשת, המן הסלע הזה, הראית כי נכנע אחאב. אל בית אביך – אהרן ומשה שהיו נביאי ה' במצרים. לבית פרעה – כתרגומו: ומשעבדין לבית פרעה.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 19:22ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות י״ט:כ״ב

וגם הכהנים וג' – כבר קדם לנו שטעם יתקדשו כאן רמז אל הקדושה הפנימית למחשבה והקדמנו את הראיה עליו, ולפי זה יהיה זה גם כן ראיה על יהרסו בטעם התפרצות הנפש ממאמר וגם ולא יתכן מלת החיבור הזאת על ההתפרצות הגלויה לראיית העין שאילו [היה] כן היה (הכתוב) אומר "וגם הכהנים הנגשים אל ה' אל יהרסו", וממה שאמר יתקדשו יובן שבהתראה הראשונה (כלומר "אל יהרסו") רמז אל איסור התפרצות הנפש; והרמז בכהנים כאן [אל] הבכורים [כי] לא הובדלה עוד בעת ההיא כהונת אהרן ובניו. ויש אומרים (שהרמז אל) נדב ואביהוא. ואפשר שתהיה הכוונה בו [אל] הנגידים אם היו בכורות וכהנים או זולת בכורות וכהנים. פן יפרץ וג' – אמר המתרגם "יקטול" וסעד לתרגומו מאמר דוד ע"ה על אשר פרץ ה' פרץ בעזה; וראיתי בקצת נוסחאות "יתקוף" והיא גירסה נפלאת ודקה בטעמה ולפיה הטעם "כדי שלא יכבד על מחשבותיהם מה שהם מחשבים בו כמו שיכבד אור השמש על הרואה ויאבדו כמו שיאבד חוש הראייה אם יתאמץ להביט בעין אל השמש" וכאילו פירש באותו הנוסח שתרגם בו יתקוף באיזה דרך יפול תרגום הנוסח האחר שתרגם בו יקטול והבן זה.

Ramban Shemot 24:5רמב״ן שמות כ״ד:ה׳

נערי בני ישראל – הם הבכורות כדברי אונקלוס, כי הם המעלים העולות והשלמים. ולא ידעתי למה יכנה הבכורות בלשון נערי, אולי בעבור שהזכיר הזקנים שהם אצילי בני ישראל, קרא הבכורות נערים, כי הם נערים כנגדם, ירמוז כי לא בעבור מעלתם בחכמה שלחם כי לא היו זקנים, רק מפני הבכורה כי הם המקודשים לקרבנות. ועל דרך הפשט נערי בני ישראל הם בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא נגשו אל אשה מעולם, כי הם הנבחרים בעם והקדושים בהם, כענין שאמרו (ברכות מג:) עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ליתן ריח כלבנון וכו'.

Ramban Shemot 25רמב״ן שמות כ״ה

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד,  וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל י"ט:ה'), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם י"ט:ו'), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר (להלן כ"ה:כ"ב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, על כן הקדים הארון והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה, וסמך לארון השלחן והמנורה שהם כלים כמוהו, ויורו על ענין המשכן שבעבורם נעשה אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אהלו ואת מכסהו (להלן ל"ה:י"א), וכן עשה בצלאל (להלן ל"ו:ח'), לפי שהוא הראוי לקדם במעשה. וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם (לעיל כ"ד:ט"ז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה':כ"א) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה, מלא את המשכן (להלן מ':ל"ד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו,; והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה (להלן ל"ד:ל"ד) היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד':ל"ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז':פ"ט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו' כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד':ל"ו), ועל כן היו שניהם זהב וכן אמר הכתוב (להלן כט מ"ב:מ"ג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי. והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כ"א) יבין סוד המשכן ובית המקדש, ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש ה' אלהי ישראל (מלכים א ח':כ"ג) כמו שאמר בהר סיני ויראו את אלהי ישראל (לעיל כ"ד:י'), והוסיף שם לפרש "ה'" לענין שרמזנו שם למעלה כי אלהי ישראל יושב הכרובים (מלכים א ח':כ"ג), כמו שאמר וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה (יחזקאל י י"ט:כ') ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' (דברי הימים א כ"ח:י"ח), וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה, (מלכים א ה':י"ט), לשמך (שם ח':מ"ד), ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים (שם ח':ל"ב), במדת רחמים, וכתיב (שם ח מ"ד:מ"ה) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך ושמעת השמים, ובביאור אמר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דברי הימים ב ו':י"ח). וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (שמואל ב ו':ב'). ובדברי הימים (א י"ג:ו') להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם, כי השם יושב הכרובים.

Ramban Bemidbar 3:1רמב״ן במדבר ג׳:א׳

ואלה תולדות אהרן ומשה וגו' – ואינו מונה אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה מלמד שכל המלמד חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו ביום דבר ה' את משה נעשו אלו תולדות שלו שלמדו מה שלמד מפי הגבורה לשון רש"י ואין ביום דבר ה' אל משה בהר סיני אלא לומר שהיו אלה תולדותם ביום שדבר השם אל משה בהר סיני ואמר כי מתו נדב ואביהוא ואין להם היום תולדות רק אלעזר ואיתמר והזכיר זה לומר כי ביום דבר ה' אל משה בהר סיני נבחרו אלה למשחה אותם ולהיות להם משחתם לכהונת עולם ושאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה וטעם הזכיר תולדות אהרן ומשה במקום הזה כי כאשר השלים מספר כל ישראל לתולדותם לבית אבותם ורצה להזכיר תולדות שבט לוי התחיל בראשי השבט ההוא ועל דרך הפשט כי טעם "תולדות אהרן ומשה" לומר שהיו בני אהרן כהנים משוחים נבדלים מן השבט להיותם קדש קדשים ותולדות משה משפחת העמרמי אשר יזכיר למטה (פסוק כ"ז) כי אין בעמרמי זולתי בני משה נמנים בלוים וזה כענין שכתוב (דברי הימים א כג י"ג:י"ד) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי והדרש סמכוהו מפני שלא פירש "ואלה שמות בני משה" כאשר עשה בבני אהרן לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות למשה מפני שלמדם תורה כי התורה תפרש ותרמוז.

Ramban Bemidbar 3:5רמב״ן במדבר ג׳:ה׳

וטעם וידבר ה' אל משה במדבר סיני – בעבור שהזכיר (פסוק א') ביום דבר ה' את משה בהר סיני חזר ואמר כי לא היתה צואת הפקידה של הלוים בהר סיני כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם היתה בהר סיני ביום צותו על מעשה המשכן אבל הלוים לא נצטוה בבחירתם בהר סיני רק במדבר סיני באהל מועד כמו המצוה הנזכרת בבני ישראל והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק ל"ט) ומבן שלשים שנה כלם שמנת אלפים (להלן ד':מ"ח) והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם ואני חושב שזה חזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו') כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א':י"ב) וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכאשר נאמר עוד בגזרת אם בן הוא והמיתן אותו וירב העם ויעצמו מאד (שם פסוק כ') כי היה הקב"ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים ואולי היה זה מכעס הזקן עליהם כי שמעון שהוא עכשיו מרובה באוכלוסין נתמעט בכניסתו לארץ לעשרים ושנים אלף ולוי שהוא שבט חסידיו לא נתמעט במגפה לא החל הכתוב במשמרות הלוים מן המזרח כאשר עשה בדגלים מפני שאין שם משמרת ללוים רק לאהרן ובניו הכהנים ולמשה שהוא כהן הכהנים והחל מן המערב שהוא מעמד כנגד המזרח אבל שם בדרום שהוא נכבד ממנו בני קהת שהם הנכבדים בלוים ונתן להם הארון והקדש ובמערב שם בני גרשון שהוא הבכור ונתן להם המשכן והאהל ושם בצפון שהוא הרוח האחרון בני מררי ונתן להם תשמישי המקדש.

Ramban Bemidbar 16:19רמב״ן במדבר ט״ז:י״ט

וטעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה – את גדולי העם הנועדים תמיד אל פתח אהל מועד או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה ולא הזכיר "העם" כמו בעגל ובמרגלים כי אילו היו כל ישראל היה אומר "ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול" [וכל זה שהזכרתי על הבכורים (לעיל פסוקים א':ה') הוא על דרך רבותינו (זבחים קיב) שאומרים כי העבודה היתה לבכורות אבל על דרך הפשט היו כל ישראל תחלה ראויים לעבודת הקרבנות כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש והיה קרח טוען על הבחירה הזאת ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל כי כל העדה כולם קדושים.]

Ramban Devarim 10:8רמב״ן דברים י׳:ח׳

בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי – מוסב לענין ראשון בעת ההיא בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם לשון רש"י ואם כן יאמר כי מן העת ההיא הובדלו לפניו יתברך כי לא הבדילם במעשה עד השנה השנית בחדש השני או ירמוז למה שאמר להם (שמות ל"ב:כ"ט) מלאו ידכם היום לה' כי יהיה זה לכם מלוא ידים בעבודת כהונה ולויה והנכון בעיני כי "בעת ההיא" השני כראשון (לעיל פסוק א') כי בעת שאמר לו פסל לך שני לוחות אבנים (שמות ל"ד:א') נתרצה לישראל ונצטוה על המשכן ואז נתרצה גם לאהרן ונצטוה (שם כ"ח:ד') ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לקדשו לכהנו לי וצוהו במלואים ולכך אמר כי אלעזר כהן תחת אביו שהיתה בהם משחתם לכהונת עולם לדורותם ועשה הבדלת כל השבט ענין אחד כי מן היום ההוא היה לפניו שיהיו שבטו נתונים נתונים לו לעבוד עבודת המשכן או יאמר כי שבט הלוי נבדל בעת ההיא להיות הכהנים מהם כי גם הם נושאים הארון וכן ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' (להלן ל"א:ט') והם שישרתו לשם ויברכו בשמו וטעם עד היום הזה בעבור כהונת אלעזר כאומר אז הבדילם לשרתו ויהי כן עד היום הזה.

Ralbag Shemuel I 2:27רלב״ג שמואל א ב׳:כ״ז

ויבא איש האלהים אל עלי – אמרו שהוא אלקנה אולי היה זה מקובל אצלם והנה לא מצאנו לו נבואה במקום אחר ואפשר שנא׳ כי הוא פנחס כמו הענין בנבואות הנזכרות בס׳ שופטים וידמה שפסק׳ נבואות מעלי מצד הזקנה ולזה הוצרך שיבא לו איש האלהים. הנגלה נגליתי – אין הה״א ה״א התימה אבל הוא ה״א האמתית כמו ה״א הלבן מאה שנה כמו שפירשנו שם וכבר נגלה הש״י לאהרן בהיות ישראל במצרים והיה מוכיח ישראל כמו שנזכר בספר יחזקאל ולזה אמר הש״י הנה השפעתי לאהרן שפע הנבואה ולא הספיק זה אבל בחרתי אותו לכהן מכל משפחות ישראל להקריב על המזבח ולהקטיר על המזבח הפנימי ולשאת לפני בגדי כהונה גדולה להשרות עליהם רוח נבואה באמצעות האורים והתומים ואני עשיתי להם כל הטובה הזאת ולמה אתם בועטים בזבחי ובמנחתי אשר צויתי במעון שתהיה במעון הידוע ואחר זה תזכו במתנות משולחי ואתה מכבד את בניך ממני וזה שהם לוקחים תחלה מהזבח והמנחה קודם שיקריבו מהם כאילו היה הרצון להשמינכם מראשי׳ כל מנחת ישראל שהיה ראוי להיות לי בעבור עמי שיקחו בו תועלת כמו שבארנו בדברינו לדברי התורה ואתם משימים התועלת שכוון לעמי בזה הענין להשמינכם, והנה יקחו ישראל תועלת במה שיאכלו הכהנים כשישתמשו בו באופן הראוי כי הם יורו משפטי הש״י ליעקב ותורתו לישראל.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 32רלב״ג שמות ביאור הפרשה ל״ב

חלק ה: ויתן אל משה ככלֹתו וגו׳ (לא, יח) עד ראה אתה אומר אלי (לג, יב) אמר לוי: ראיתי לזכור קצת ספקות יקרו בזה הסיפור קודם שאתחיל בביאורו, כדי שיובן לנו הביאור אשר בו נצא מהספקות ההם. הספק האחד הוא שהוא בלתי ראוי שיֵאָמֵן שיעשה הנביא עבודה זרה - חלילה לו מֵרֶשַׁע; ואם אמרנו שהוא אהרן אחֵר — רוצה לומר שאיננו אחי משה — הנה היה ראוי שתבאר זה התורה, לכבוד אהרן, וכדי שלא יקלו האנשים בעשיית עבודה זרה מפני חושבם שאהרן אחי משה עשאה עם מה שהתפרסם משלמותו. והספק השני הוא שאנחנו לא מצאנו בזה עונש לאהרן שעשאה; והיה ראוי שישיגהו עונש נפלא, לגודל מעלתו, כי גם לשפלי המעלה היה ראוי לזה החטא עונש נפלא. והספק השלישי הוא שכבר היה בלתי ראוי, לפי זאת ההנחה, שתִּנָּתֵן הכהונה לאהרן, כמו שלא ישים המלך שומר האוצר מי שנמצא גונב אוצרו; אבל היה ראוי שיעשוק ממנו זאת הגדולה, אם היתה לו קודם זה, כל שכן שאין ראוי שיִתְּנָהּ לו מחדש. וזה מבואר מאד. ולזה הוא מבואר שלא היה ראוי שתִּנָּתֵן הכהונה לאהרן, אַחַר שכבר היה מסבב לעשוק העבודה מה׳ יתעלה ולתתה לזולתו. והספק הרביעי הוא שכבר יֵרָאֶה מדברי אהרן למשה שהוא נתנצל על ענין המעשה ההוא, ולא נראה ממאמרו התנצלות לו אם לא נאמר שהוא במה שאמר ׳ויצא העגל הזה׳ (לב, כד) - רוצה לומר מעצמו; ואם היה הדבר כן, הנה נתנצל בדברי שקר, כי הוא צר אותו בחרט לפי מה שסיפרה התורה, וזה בלתי ראוי שיֵאָמֵן. ועוד, שאם היה הענין כן, היה ראוי שיכחישהו משה, כי הוא היה נביא וידע איך היה הענין, וזה הפך מה שנראה מזה המאמר, כי לא ראינו שהשיב משה דבר על דברי אהרן. והנה אלו הספקות יוּתְרוּ לפי מה שאומַר; והוא, כי הנביא כאשר ראה את העם ברע, וידע שאם יוכיחם על זה לא יקבלו דבריו, אבל ימיתוהו, ויבואו להריסה נפלאה באופן שיאבדו כולם, חשב שאין לו המלט מזה הרע, ואין לו דרך שיצילם ממנו אלא בשיַראה עצמו שהוא מסכים עמהם; והתחכם מפני זה להאריך הענין כחזקת היד עד שיבוא משה, ואז יִנָּצְלוּ, כי לעוצם מדרגתו לא יוכלו לעשות דבר כנגדו. ולזה שאל מהם תחילה הנזמים אשר באזני נשיהם בניהם ובנותיהם, להרחיק הענין כפי היכולת, כי הנשים והקטנים יקשה להם לעזוב תכשיטיהם, ולא יפותו לזה אלא בזמן ארוך. וכאשר ראה שהם הסכימו על זה, עשה מן הזהב ההוא תמונת עגל. ולא עשה ממנו תמונת טלה, לשומרם שלא ישובו אל האמונה הנפסדת שיצאו ממנה, כי במעט מניע יתכן שישובו אל האמונה ההיא אשר התחכם ה׳ יתעלה להעתיקם ממנה בענין פסח מצרים, כמו שביארנו שם. ולפי שהמזל העולה אחר טלה הוא שור, התחכם אהרן לעשות תמונת שור, כדי שיבטחו בו יותר ויאמינו שהוא מסכים להם, כאילו יאמר שהטעות היה למצרים בתתם הממשלה למזל טלה, כי היא למזל הבא אחריו, והוא שור. וכאשר ראה כי לא בא משה עדיין - צר אותו בחרט, כדי שתתעכב המלאכה זמן ארוך באופן שיבוא משה קודם הִשָּׁלְמָהּ. ויִדְמֶה שהוא אמר להם שזאת המלאכה אין ראוי שתֵּעָשׂה כי אם על יד השלם שבאומה, כי היא מלאכה נכבדת מאד. וכאשר ראה שכבר נשלמה המלאכה ועדיין לא בא משה, התחכם להאריך הענין עוד, ובנה מזבח לפני העגל. וכאשר ראה שכבר נשלמה מלאכתו ועדיין לא בא, התחכם להאריך העניין עד מחרת היום ההוא, ולזה אמר להם חג לה׳ מחר. והם השכימו בבוקר והעלו עולות וזבחו שלמים, ועשו אלוה מהעגל. ויִדְמֶה שאנשים מעטֵי־המספר טעו אחריו; וזה, שכבר תמצא שלא נפל מן העם כי אם כשלושת אלפי איש, כאשר דנו הטועים אחריו להריגה. וסיבת מיעוט הטועים אחריו היתה רְאוֹתָם כולם הֵעָשׂוֹת העגל על יד אהרן, והיותו צר אותו בחרט זמן ארוך, וזה ממה שיסד בלב המבינים מהם שאי אפשר שתהיה לתמונה ההיא כח אלהי, כי היא עשויה על יד אדם, והוא אשר צר אותו בחרט, והפריד ממנה קצת המתכת כדי שתִּשְׁלַם לצורה ההיא הצורה שרצה. ואולם אפשר שיטעה בזה מי שלא ראה הֵעָשׂוֹת הצורה על יד אדם. ולזה אמר ישעיה (מ, כ), מְגַנֶּה עובדי הפסילים: ׳המסֻכָּן תרומה עץ לא ירקב יבחר וגו׳⁠ ⁠׳. ואמר עוד: ׳למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעֹתיו׳ (ישעיהו ב, ח), כי הוא רחוק שיטעה האדם ויתן אלהות למה שהוא נעשה על יד אדם, כי האדם הוא קודם במעלה למלאכה הנעשית על ידו. ואחשוב כי אחר שבא משה בתוך הענן, ועמד שם שני ימים או שלושה, פחד העם שיהיה משה מת, וביקשו מאהרן מה שביקשו, כי לא היה ידוע להם שיעמוד שם ארבעים יום. ויִדְמֶה שגם אהרן לא ידע כמה יעמוד שם משה, ואולם היה יודע כי הוא היה שם לקבל מצוות התורה, ולזה התחכם להשבית המלאכה בזה האופן כפי היכולת. ולא היה בידו להתרשל מהמלאכה כדי שתתעכב זמן ארוך, שאם יראו זה יכירו שהוא אינו מסכים עמהם, ויפול במה שהיה בורח ממנו. ולזה התנצל אהרן ואמר למשה (לב, כב-כד): ׳אתה ידעת את העם כי ברע הוא... וָאֹמַר להם למי זהב התפרקו...׳ — רוצה לומר שיתפרקו הנזמים אשר באזניהם, כדי שיקשה זה בעיני רובם ותשבות המלאכה, כי הנשים והקטנים יִקְשֶׁה להם לעזוב תכשיטיהם, ׳...ואשליכהו באש׳ — להתיכו, ולא עשיתי דפוס להשליך בו הנתך, אבל ציירתי אותו במלאכה, ׳...ויצא העגל הזה׳ — באורך הזמן, אשר לא היה באופן שיהיה ראוי לטעות אחריו. ואולם מה שזכר במשנה תורה (דברים ט, כ) שכבר התאנף ה׳ יתעלה על אהרן, הנה הסיבה בזה היא מפני שהיה סיבה־מה להחטיאם, ואף על פי שכבר היתה כוונתו לתועלת. הנה זה הוא מה שנראה לנו בהתרת אלו הספקות, והוא נפלא מאד, ומעיד לעצמו מכל צד ומכל פינה.

Ralbag Shemot Toalot 28:1רלב״ג שמות תועלות כ״ח:א׳

והתועלת המגיע בהיות הכהנים ממשפחה מיוחדת, ולא עבר זר בתוכם, יתבאר ממה שאומר: וזה, שכבר הקדמנו שהתועלת במקדש ובעבודה הנעשית בו היתה להיישיר האנשים להשיג ה׳ יתעלה לפי מה שאפשר; והנה לריבוי המונעים ולקושי אשר בהגעת כמו זאת ההשגה, התחכם ה׳ יתעלה שתהיה שם משפחה מיוחדת יהיה כל השתדלותה בהשלמת השכל, ולא תצטרך אל שיהיה לה טרדה באסיפת הקנינים; כי זאת המשפחה, עם התמדתה בעיון תמיד, יִגָּלוּ לה הרבה מסודות המציאות, וכל שכן עם מה שהיישירה אותם התורה לזאת ההשגה בעניני בית המקדש ובעבודה הנעשית בו. ולפי שלא היה אפשר שיהיו כל ישראל פנויים ממלאכה, חוייב שישוב זה הענין אל משפחה מיוחדת, והנשארים היו עושים מלאכתם, יזונו ממנה הם וזאת המשפחה במה שיתנו להם מהמתנות לפי מה שהגבילה התורה. והנה בחר ה׳ יתעלה שבט לוי מבין שאר השבטים, להיותו היותר נבחר מהם מלידה ומבטן ומהריון. וממנו בחר באהרן ובזרעו, להיותו מהמשפחה היותר נבחרת מכל משפחות הלוי, והיותר מוכן אל השלמות. ולא היתה הכהונה לבני משה, לפי שלא היה יחסם שלם מצד אמם, כי היא היתה מִדְיָנִית; ובהפך זה היה זרע אהרן, כי אמם היתה ממשפחה נבחרת מאד, ולזה סיפרה התורה יחסה, כמו שזכרנו במה שקדם. וכבר ביארה התורה כי הכונה היא בכהונה לזה התכלית שזכרנו; ולזה אמרה על שבט לוי, ובייחוד על משפחת הכהנים: ׳יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל׳ (דברים לג, י), ואמר הנביא: ׳כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו׳ (מלאכי ב, ז). ובזה גם כן תועלת אחר; וזה, כי ה׳ יתעלה, להיותו אחד, רצה שלא תהיה זאת העבודה נעשית לו כי אם במקום אחד, ועל יד משפחה אחת, בהפך מה שהיו עושים עובדי עבודה זרה, שהיו עובדים אלהיהם בכל עריהם, כמו שאמר: ׳כי מספר עריך היו אלהיך יהודה׳ (ירמיהו ב, כח).

Ralbag Shemot Toalot 32:1-6רלב״ג שמות תועלות ל״ב:א׳-ו׳

(א-ו) התועלת האחד עשר הוא במידות, והוא כי האדם כשיִראה כוונת האנשים לעשות רע, וידע שאם יוכיחם על זה לא יקבלו המוסר ממנו, אך אולי יוסיפו ברע, הנה ראוי לו שיַראה להם שהוא מסכים עמהם, ואז יוכל להתחכם למנוע הרע ההוא בכל הפנים שאפשר, כי הם יבטחו בו ויחשבו שהוא מסכים עמהם. וזה מהתחבולות הטובות שיעשו האנשים למנוע הרע מאוהביהם; וזה, שהם יַראו שהם מסכימים עם האנשים הקמים עליהם להרע לאוהביהם, ובזה האופן יצילום. ולזה תמצא כי אהרן כשידע שלא ישמעו לו ישראל אם יוכיחם על מה שביקשו ממנו לעשות אלהים אשר ילכו לפניהם, הנה הראה עצמו שהוא מסכים עמהם, והתחכם בכל הפנים שאפשר למנוע מהם הפועל ההוא, כמו שביארנו. ואולם כעס עליו ה׳ יתעלה, ואמר להשמידו עם ישראל, לעוצם החטא הזה, כי ראוי שימסור האדם עצמו בו להריגה, ולזה היה ראוי שיוכיחם, ויהיה מה שיהיה; כי אין ראוי לאדם שיראה עצמו מסכים בזה הפועל המגונה בשום פנים; עם שהוא היה סיבה־מה להחטיאם. ולפי שכוונתו היתה טובה נתן ה׳ יתעלה שכרו ושׂמהו כהן גדול.

Ralbag Devarim 10:8רלב״ג דברים י׳:ח׳

בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי – רוצה לומר: בעת מתן תורה.

Ralbag Devarim 33:9רלב״ג דברים ל״ג:ט׳

האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו – זה היה במעשה העגל כי אז שאל משה מי להשם אלי ויאספו אליו כל בני לוי ואמר להם משה שימלאו ידיהם היום כי איש בבנו ובאחיו ורצה בזה כי בזה הענין המגונה שעשו ישראל נמצא גם כן השבט ההוא נבחר ונקי ולא עוד אלא שלשפוט העובדים בעניין העגל אמר כל אחד מהם לאביו ולאמו לא ראיתיו וכן העניין לשאר קרוביו עד שאם היה מוצא זה החטא באחד מקרוביו היה הורג אותו והיה זה כן כי שמרו אמרת השם ובריתו ינצורו והוא התורה בכללה והנה למדנו מזה המקום שאין ראוי לקרוב שיהיה שופט קרובו כי אין טבע האדם סובל לפי הנהוג אל שלא יראה האדם אביו ואמו באופן שלא יוכל לשפוט כראוי כנגדם וכן הענין בשאר הקרובים ולזה שובחו שבט לוי בזה הענין שאין מחק האנשים להתנהג בו.

Abarbanel Shemot 19:22אברבנאל שמות י״ט:כ״ב

אמר לו עוד וגם הכהנים והם אם בני אהרן שקראם כן על שם העתיד או הבכורו' משרתי ה' יתקדשו ברעיוניהם ודבריהם פן יפרוץ בהם ה' על כל אמונה משובשת ודעת נפסד שיעלה בלבם.

Abarbanel Shemot 28:1אברבנאל שמות כ״ח:א׳

ואתה הקרב אליך וגו' עד ויעשו את האפוד. כפי דרך הראב"ע ראוי לפרש ואתה הקרב אליך שהוא מכלל הצווי אשר אמר לו אשר אצוה אותך אל בני ישראל רוצה לומר שאחרי שיצוהו על השמן להדלקת הנרות יצוהו גם כן על אהרן ובניו שיבדילם מתוך בני ישראל לעבוד במקדש המה ובניהם עד עולם לא בכורות ולא אדם אחר זר. וכפי הדרך שפרשתי הודיע הקדוש ברוך הוא למשה שמפני שהיה עתיד לצוות על הדלקת הנרות שיהיה על ידי אהרן ובניו שצריך שיעשה בגדי קדש לאהרן וגו' כי זאת היתה הכוונה הראשונה בפרשה הזאת לצוות על בגדי הכהנים. האמנם אמר ואתה הקרב אליך כדי לתת טעם למה לא צוה בהדלקת הנרות לכל איש ישראל אשר ידבנו לבו ויחד המצוה ההיא בלבד לאהרן ולבניו. כאומר הלא ידעת שבמדרגת השלמות והנבואה אין בכל ישראל אדם קרוב אליך כאהרן אחיך לצאת ולבוא במקדש כי הנה במעמד הקדוש לא נתקרב אליך אדם כמוהו שנאמר ועלית אתה ואהרן והכהנים והעם אל יהרסו וגו'. וכיון שהוא הקרוב אליך יותר במדרגת הנבואה והשלמות תנה עליו ואתה הקרב אליך את אהרן ואת בניו לכהנו לי. כי תודיע לכל ישראל כי באהרן ובניו בחרתי לעבודת המקדש והנה לא הרהר אדם בישראל על זה והאמינו שעל פי הדבור עשהו. לפי שאם היה עושה זה משה מדעתו היה נותן המעלה והגדולה ההיא לגרשום ואליעזר בניו לא לבני אהרן אחיו. אבל אדון הנביאים עשה מה שצוה בו לתת הכהונה לאהרן וזרעו כמו שנתן המלכות ליהושע משרתו הנה אם כן כשאמר הכתוב בתחלה יערוך אותו אהרן ובניו לא היינו יודעים אם יהיה זה לנצח או להוראת שעה בפעם הראשונה בלבד ואם יהיה בכל שאר עבודות המקדש אם לא. לכן הוצרך לבאר לו שיקריבו לכל שירות המקדש והוא אמרו לכהנו לי ו"ו לכהנו היא יתירה כמו בנו בעור חיתו יער ואחז"ל שנזכר בפרשה ג' פעמים וכהנו לי עם ג' ווים נוספות והם רמז לי"ח כהנים גדולים שהיו בזמן בית ראשון והנה בחר הקדוש ברוך הוא שישרתו במקדש אנשים ממשפחה אחת ולא יעבור זר בתוכם לשתי סבות. הא' מפני שכהני ה' היה ראוי שיתחכמו וידעו דעת עליון ויש להשגת הדברים האלהיים מונעים רבים ובני אדם בבקשת צרכיהם וצרכי אשה ובנים יהיו מונעים מן ההתבודדות וההשגה. ולכך צוה שתתיחד לזה משפחה אחת יהיה כל השתדלותם להשתלם בידיעות האלהיות ולא יהיה להם טרדה באסיפת הקנינים מה שהיה בלתי אפשר שימצא בכל ישראל. לכן הבדיל משפחה אחת היותר מוכנת לשלמות שהיו בני אהרן מצד האב ומצד האם ונתן להם מתנות הכהונה שיזונו מהן והם יעבדו המקדש בעד כל העם ושאר בני ישראל יעשו מלאכתם ובחר בשבט לוי מבין שאר השבטים כי הוא היה היותר מוכן לשלמות וממנו באהרן ובניו שהיו היותר שלמים מכל השבט. והנה לא בחר בבני משה לפי שלא היה יחסו שלם מצד האם כי היא היתה מדינית ובהפך היו בני אהרן ולזה ספרה התורה יחוסם. גם בחר השם שיהיו הכהנים ממשפחה מיוחדת מפני אחדותו כמו שצוה על בית המקדש שיהיה אחד במקום אשר יבחר ה'. הנה אם כן היה ישראל גוי אחד. והמקום אשר יבחר ה' אחד. והתורה אחת ומשרתו המקדש ממשפחה אחת הכל כיחוד האל יתברך. והוצרך לפרש שמות בני אהרן נדב ואביהו אלעזר ואיתמר. להגיד שמלבד שנבחרו מפאת אביהם. הנה גם כן נבחרו מפאת שלמותם בעצמם. כי רחוק הוא שנאמר שהיו לאהרן בנים אחרים שלא נבחרו לכהונה כיון שבכל בית אהרן וזרעו בחר השם. והרמב"ן כתב שיצא פנחס ושאר הנולדים שלא נתכהנו רק אלו הד' הנמשחים עמו ומולדתם אשר יולידו אחר כך ואחשוב שהביאו לזה מה שנאמר בפנחס והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ובהגיעי לשם בע"ה אוכיח שאין הדבר כן.

Abarbanel Shemot 32:29אברבנאל שמות ל״ב:כ״ט

הנה לא נאספו אליו הבכורות רק בני לוי בלבד מסופקים איך יעשו מכת חרב והרג כזה. לכן דבר משה על מלאכת השם שנית באמרו כי איש בבנו ובאחיו ר"ל כל אחד ישלח ידו בבנו ובאחיו אם היה מהעובדים כי בזה תצאו מידי חובתכם. ואל תחושו לקללת החוטאים שיקללו אתכם כי עתידים אתם לקבל עליו ברכה ולא קללה כ"ש שבזה תסירו מעל ישראל חמת ה' וחרונו ואין ברכה גדול' מזו. וכתב הראב"ע שרמז להם באמרו ולתת עליכם היום ברכה שמהיום ההוא יזכו לעמוד לשרת במקדש ה' וכמ"ש בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי ונכון הוא. כי מפני שהבכורות העלו עולות וזבחו שלמים לעגל נפסלו לעבודה ובחר השם בבני לוי שמלאו ידיהם. אבל אהרן לא נענש עם עובדי העגל. לפי שהיתה כוונתו רצויה וטהורה מבלי חטא ואשם ואיך עם הפושעים ימנה. האמנם התאנף השם עליו מפני שבאה התקלה על ידו ושגגת תלמוד עולה זדון. ואמנם מה היה עונשו יתבאר אחר זה בסדר זאת חקת התורה. והותרה בזה השאלה הט'.

Abarbanel Shemot 35אברבנאל שמות ל״ה

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' עד סוף הסדר. אחרי שירד משה מן ההר צוה לכל עדת בני ישראל שכולל האנשים והנשים שיתקבצו כלם באהל מועד שלו שהיה מחוץ למחנה כדי שישמעו מפיו מה שצוה השם לאמר להם והוא שיתנדבו למלאכת המשכן וכמו שכתב הרמב"ן יתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו מן ההר. כי כאשר הגיד להם הסליחה והמחילה שכפר השם בעד חטאתם ושהלך בתוכם שכינתו ויעשה להם נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים והיו על זה כל ישראל שמחים וטובי לב. אז ראה לספר להם ענין המשכן אשר כבר נצטוה בו בפעם הראשונה שישב בהר קודם מעשה העגל. כי כיון שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא ונתן להם לוחות שניות וכרת ברית עמהם ללכת שכינתו בתוכה. הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולתם ולמה שאמר לו בראשונה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ולכן אחרי שעברו ימי הכעס ובאו ימי הרצון הוצרך משה לצוותם על מלאכת המשכן. ועל זה אמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם.

Abarbanel Bemidbar 3:11אברבנאל במדבר ג׳:י״א

וכדי שלא ישאר ספק בלב משה למה ניטלה העבודה מהבכורות וניתנה לבני לוי לכן לבאר סבתו בא לו דבור אחר והוא אמרו ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור וגו' רוצה לומר ואם כבר לקחתים קודם לזה והוא מעת שעשו ישראל את העגל ונכשלו בחטא ההוא הבכורות ולא נכשל בו שבט לוי לקחתי את הלוים לעבודתי כמו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי וגומר תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל כי הם הפסידו מעלתם בעת ההיא ולכך יהיו לו הלוים לעבוד עבודתי במקומם. כי הנה לי היה כל בכור היום הכותי כל בכור בארץ מצרים שהצלתי אותם מהמות. ולכך הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם ועד בהמה ורצה בבהמה בקר וצאן לא בכור בהמה טמאה וחתם הדברים באמרו אני ה' ר"ל המשגיח בעניני בני אדם ולכן אגמול טוב אל הלוים ואעניש את הבכורות. ומפני זה צוה מיד למשה פקוד את בני לוי שימנה אותם לעבוד עבודתם.

Abarbanel Devarim 10אברבנאל דברים י׳

ואמנם אמרו אחרי זה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. כבר ראיתי דברי הרמב"ן. ומה שאחשוב אני בו שבא להגיד שהועילה תפלתו לכפר' העם ולהשיב השם יתברך שכינתו ולוחותיו כתובים ולא הועילה לאהרן הכהן. שנענש על כל פנים בעבור שנתעסק בדבר הרע הזה. כי הנה בני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכבר כתב הרמב"ן שהיה הר ההר גדול בפרסאות רבות ובשפולי ההר היו אותם המקומות שזכר כאן. ועם היות שאהרן מת בהר ההר. הנה ישראל היו כנגדו ובשפולי ההר באות' המקומו' שזכר. והנה רמז והעיד בזה משה רבינו עליו השלום לומר שעם היות שנזכר בכתוב שהיתה מיתתו בעון מי מריבה. הנה לא היתה זאת הסבה העצמי' במיתתו כי אם עון העגל כמו שזכרתי. והנה היה ענין המים תואנה לכסות דבר מיתתו ומיתת משה. והראיה לזה שכל הארץ ההיא היתה ארץ נחלי מים ואיך חסרו שם המים שתהיה המריבה כל כך שיתחייב וימשך ממנו מה שנמשך. אם לא שהקדוש ברוך הוא רצה לעשותו בעבור היותו ענין שהיה כמוס עמו חתום באוצרותיו. ומפני כבוד אהרן לבלתי יחשבו בני האדם שהיה גם הוא מעובדי העגל לכך הוצרך לתת סבה אחרת בדבר וזהו אמרו ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה רוצה לומר הנה הארץ ההיא היו שם בארו' הרבה כי לכן נקרא' בארות ולא היה אם כן הסבה ענין המים אבל היה מוסרה שנמסר אהרן לקבל ענשו וזהו שם מת אהרן. יחזור אל ענין העגל שמת שם בעבורו. או יחזור אל הר ההר אשר על ראש המקומות ההם שזכר. וכן אמרו משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה שהיא ארץ נחלי מים כלה. והוא המורה שהיה ענין מי מריבה לאהרן תואנה לא סבה עצמית. הנה בזה זכר העונש אשר קבל אהרן על מה שנגעו ידיו במעשה העגל. וכן זכר השכר שקבל שבט לוי על מה שנתחסד בענינו ועל זה אמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. רוצה לומר בעת ההיא ממעשה העגל שנזכר. גזרה החכמה האלהית להעניש את אהרן ולהשכיר את הלויים בהבדילו אותם מתוך העדה להיות' נושאי ארון ברית ה' ועומדין לפניו ושומרים את עבודתו. כי כן קרבו אליו ביום המעשה. ואם תאמר אם קרבו לאל יתברך למה לא נתן להם נחלה בארץ. דעו שהסבה בזה היתה לפי שהשם יתברך הוא נחלתו לא לשנאתו אותם חלילה. כי אם שהבדיל' לעבודתו. ולא יהיו טרודי' בנחלת'.

Sforno Shemot 24:18ספורנו שמות כ״ד:י״ח

ויהי משה בהר, each time Moses ascended the mountain from this point on he remained on it for a period of 40 days and forty nights. This period corresponds to the time it takes for a fertilised egg in a woman’s womb to achieve a critical status that permits us to refer to it as a fetus. Moses’ stay on the mountain for such periods of time effected his spiritual progress in a similar manner, elevating him to higher spiritual dimensions. The evidence lies in the fact that eventually Moses’ face radiated so much spiritual illumination that the people were frightened by this phenomenon and Moses had to veil his head. (Exodus 34,29) Moses had been meant to achieve this stature already at the end of his first 40 days’ stay on the mountain, but the people’s making the golden calf and worshipping it, foiled this plan. God Himself told Moses to descend due to his people having become corrupt (Exodus 32,7). According to our tradition, Moses’ second stay of forty days on the mountain was a period when God’s anger at the people had not yet abated, so that he could not be rewarded with the distinction God had in mind for him. He attained that distinction only during his third stay on the mountain when he was also instructed concerning the construction of the Tabernacle seeing that he was told to place the second set of Tablets in the Holy Ark (Exodus 25,21). This did not refer to an ark within which to place the shattered first set of Tablets. In fact, according to tradition, seeing that the letters written by God on the first set of Tablets had “flown” away, the remnants of those Tablets which were eventually placed in another ark are not referred to as “The testimony,” seeing they did not contain any writing anymore at that point. (compare Pesachim 87) Commencing with 25,8 where God says to Moses that He will take up permanent residence in the Tabernacle to be built, the first 2500 years of mankind’s history where God was equally accessible anywhere has come to an end, and there would be a centralised form of worship as part of the Jewish religion. Instead of God permitting the erection of altars anywhere it pleased man, and His coming to meet man at such sites, (Exodus 20,20) now the roles are reversed and He will be in residence in His palace on earth, and anyone who wishes to pray to Him effectively will have to do this at that Temple. There will be groups of people charged with the sacrificial service in the Temple, the priests, and laymen will not be allowed into the inner sanctum of this Temple at all. This, in short, is the message of Exodus 28,1 “and you (Moses) bring close (To Me) your brother Aaron.” Actually, the tribe of Levi had not yet been selected until after the affair of the golden calf. Moses recalls that event in Deuteronomy 10,8 and the events that had led up to it. In light of all this the fact that Moses spent 40 days and nights on the mountain each time he ascended there is very significant. The stage at which Moses‘ face radiated these rays of light was not achieved until the end of Moses’ third stay on the mountain after he had been commanded to erect the Tabernacle. After the building of the Tabernacle had been completed, as well as the making of the priestly garments, and the incense and oil anointing, Moses revealed the stages that preceded it, telling the people that at the end of the first forty days on the mountains he received the first set of Tablets. Any delay in the carrying out of God’s original timetable for these events was not due to God delaying His plan but to the conduct of the people in the interval that had forced Him to revise His timetable. Had the episode of the golden calf not intervened, Moses’ second and third stay on the mountain would have been totally superfluous. The episodes described in Exodus 32,7, 33,12 and 34,1 until 34 28-29 were only caused by the repercussions of the sin of the golden calf.

וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר – בְּכָל פַּעַם שֶׁעָלָה שָׁם מִכָּאן וְאֵילָךְ, שֶׁהֵם אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, כִּימֵי יְצִירַת הַוָּלָד, לִקְנוֹת תַּחְתֶּיהָ שָּׁם הֲוָיָה נִכְבֶּדֶת, רְאוּיָה לִשְׁמֹעַ מִפִּי הָרַב מַה שֶּׁלֹּא יַשִּׂיגֵהוּ זוּלָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד בְּאָמְרוֹ "כִּי קָרַן עור פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ" (להלן ל"ד:כ"ט), וְקִלְקֵל זֶה חֶטְאָם בְּסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם רִאשׁוֹנִים, בְּעֵת שֶׁהָיָה רָאוּי לְהַשִּׂיגוֹ, כְּאָמְרוֹ "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (להלן ל"ב:ז') ; וּבָאֶמְצָעִיִּים, כְּפִי הַקַּבָּלָה שֶׁהָיוּ בְּכַעַס וְלֹא זָכוּ לֵהָנוֹת מִקַּרְנֵי הַהוֹד, וְהֻשַּׂג זֶה בְּאַרְבָּעִים יוֹם אַחֲרוֹנִים, וּבָהֶם נִצְטַוָּה עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר בְּאָמְרוֹ "וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (להלן כ"ה:כ"א), וְזֶה לֹא נִתְקַיֵּם בְּלוּחוֹת רִאשׁוֹנוֹת, שֶׁלֹּא בָאוּ לְשׁוּם אָרוֹן אֶלָּא שִׁבְרֵיהֶם בִּלְבַד בִּלְתִּי 'עֵדוּת', כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "לוּחוֹת נִשְׁבְּרוּ וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת" (פסחים פ"ז:ב'). וְזֶה בְּעַצְמוֹ בֵּאֵר בְּאָמְרוֹ "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (להלן כ"ה:ח'), לֹא כְּמוֹ שֶׁיָּעַד קֹדֶם לָכֵן בְּאָמְרוֹ "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי... בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ" (לעיל כ':כ"א), אֲבָל עַתָּה יִצְטָרֵךְ לְכֹהֲנִים, וְזֶה בְּעַצְמוֹ הִתְבָּאֵר בְּאָמְרוֹ "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ" (להלן כ"ח:א'), וְהִנֵּה לֹא נִבְחַר שֵׁבֶט לֵוִי לְשָׁרֵת עַד אַחַר מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד בְּאָמְרוֹ "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי... לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ" (דברים י':ח'). אָמַר אִם כֵּן, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לָהָר שָׁהָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וְהַפַּעַם אֲשֶׁר בָּהּ הֻשַּׂג זֶה הַתַּכְלִית הָיְתָה הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה לְכֻלָּם, שֶׁבָּהּ צִוָּה עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן. וְאַחַר שֶׁסִּיֵּם מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וּבִגְדֵי כְהֻנָּה וְהַקְּטֹרֶת וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, בֵּאֵר שֶׁבְּסוֹף הָרִאשׁוֹנִים נָתַן הָאֵל יִתְבָּרַךְ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת (להלן ל"א:י"ח), וְלֹא סִבֵּב הוּא יִתְבָּרַךְ שׁוּם אִחוּר, "כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ" (איכה ג':ל"ג), אֶלָּא שֶׁיִּשְׂרָאֵל הִשְׁחִיתוּ עִנְיָנָם כְּאָמְרוֹ "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (להלן ל"ב:ז'), וּבָאֶמְצָעִיִּים כְּפִי קַבָּלַת רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל הָיְתָה פָּרָשַׁת "רְאֵה אַתָּה אמֵר אֵלַי" (להלן ל"ג:י"ב), וּ"פְסָל לְךָ" (להלן ל"ד:א'), וּבַשְּׁלִישִׁית הָיָה כָּל הָעִנְיָן שֶׁסִּפֵּר בְּאָמְרוֹ "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה... וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת" (להלן ל"ד:כ"ח), וְיָרַד אָז עִם קַרְנֵי הַהוֹד (להלן ל"ד:כ"ט) וְצִוָּה עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן (שמות ל"ה-מ').

Sforno Shemot 31:18ספורנו שמות ל״א:י״ח

ויתן אל משה ככלותו, after the Torah described all the spiritual accomplishments which should have resulted from the many days Moses had spent on the mountain with God, the Torah now has to explain why all these spiritual accomplishments God had envisaged did not in fact materialise so that it became necessary to build a Tabernacle, etc., in order to achieve these spiritual accomplishments via a different route. The Torah explains that the cause of this detour in the spiritual ascent of the people was the abuse they had made of the freedom of choice. They, who had been about to receive the set of Tablets made and written by God Himself at the end of Moses’ stay on Mount Sinai for forty days, who were all to personify the ideal of being priests, and a holy nation, rebelled, corrupted themselves, as testified in Exodus 33,6 when they divested themselves of the signs of the covenant God had made with them, removing the garments emblazoned with the blood of that covenant.

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ – אַחַר שֶׁסִּפֵּר מֶה הָיָה הַטּוֹב שֶׁהֻשַּׂג בְּסוֹף כָּל הַפְּעָמִים שֶׁשָּׁהָה מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם, פֵּרֵשׁ הַטַּעַם מִפְּנֵי מָה לֹא הֻשַּׂג הַתַּכְלִית שֶׁיָּעַד הָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּמַתַּן תּוֹרָה, בְּאָמְרוֹ "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (לעיל י"ט:ו'), וּבְאָמְרוֹ "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי... בְּכָל הַמָּקוֹם... אָבוֹא אֵלֶיךָ" (שם כ':כ"א), עַד שֶׁהֻצְרַךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן. וְהוֹדִיעַ שֶׁקָּרָה זֶה בְּסִבַּת רֹעַ בְּחִירַת יִשְׂרָאֵל. כִּי אָמְנָם בְּסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם הָרִאשׁוֹנִים נָתַן הַלּוּחוֹת "מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים", לְקַדֵּשׁ אֶת כֻּלָּם לְכֹהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ כְּכָל דְּבָרוֹ הַטּוֹב. וְהֵמָּה מָרוּ וְהִשְׁחִיתוּ דַרְכָּם וְנָפְלוּ מִמַּעֲלָתָם, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד בְּאָמְרוֹ "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" (להלן ל"ג:ו').

Sforno Shemot 32:29ספורנו שמות ל״ב:כ״ט

'מלאו ידכם היום לה, acquire for yourselves some degree of perfection today! Today you will become worthy to perform service in God’s Temple in the future! כי איש בבנו ובאחיו, for each one of you have already become sanctified to God through having circumcised his own son for God, something you did in the desert. (according to Sifrey Behaalotcha,15, the tribe of Levi were the only ones who observed this commandment while the people were in the desert). Therefore, מלאו ידכם prove this sense of loyalty again by becoming blessed through assuming this difficult task of carrying out His instructions now. ובאחיו, and today you have again demonstrated your loyalty of spilling the blood of even your own brothers. Moses gave recognition to this collective act of loyalty to God in preference to loyalty to their fellow Jew in Deuteronomy 33,9-11 when he said about this tribe:כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו,.... ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה, “for they have observed Your word and Your covenant they preserved. Bless, Hashem, his resources and favour the works of his hand.”

מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' – הַקְנוּ שְׁלֵמוּת לְיֶדְכֶם הַיּוֹם שֶׁתִּהְיֶינָה מוּכָנוֹת לְעָבְדוֹ בְּמִקְדָּשׁוֹ. כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו – כִּי כָּל אֶחָד מִכֶּם כְּבָר הֻקְדַּשׁ לַה': "בִּבְנוֹ", בְּעִנְיַן הַמִּילָה שֶׁעֲשִׂיתֶם בַּמִּדְבָּר, "וּבְאָחִיו", בַּהֲרִיגַת הַיּוֹם, וְלָכֵן "מִלְאוּ יֶדְכֶם" בְּטוּב הַכַּוָּנָה וְהַשְׁלִימוּ הֲכָנַתְכֶם לַה' לַעֲבוֹדָתוֹ. וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה – וּמִלְאוּ יֶדְכֶם גַּם כֵּן בְּאֹפֶן שֶׁיִּתֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ "עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה", וְזֶה שֶׁתִּהְיֶה מְגַמַּת פְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר מִשְׁפָּטוֹ וּבְרִיתוֹ, כְּאָמְרוֹ "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ... בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה" (דברים לג, ט':י"א).

Sforno Bemidbar 3:13ספורנו במדבר ג׳:י״ג

כי לי כל בכור, as the Temple service used to be the duty of the respective firstborn in each family.ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל, although at the time when the firstborn in Egypt were killed, the Jewish firstborn had been guilty of death also, as had been the firstborn of that entire generation. They were singled out for this penalty as they were the most honoured people of their time, and as such served as role models for others. There was no special merit due to which they would have been spared, as in Genesis 19,15 where the angels warned Lot not to remain in Sodom lest he too would be killed on account of the company he kept. God, in sanctifying them, i.e. placing them on a spiritually elevated pedestal so that they would not partake in all manner of secular pursuits, justified sparing them at that time. Now that, due to the sin of the golden calf, they had forfeited this spiritually elevated status, they had to be “redeemed” in order to resume life on a more mundane level than that for which they had been destined. This is the meaning of וכל בכור אדם תפדה, “you shall redeem every human male firstborn.” (Exodus 13,13). We must not make the mistake of thinking that seeing that this verse was written before the sin of the golden calf, that the firstborn had already been subject to redemption at that time, i.e that God had despised them as not fit to offer the sacrificial offerings. On the contrary, the “redemption” of which Exodus 13,13 speaks, i.e. was only in order to permit these firstborn to also pursue a regular lifestyle when they would not be performing service in the Temple, etc. Without “redemption” every object that has been sanctified is out of bounds for any mundane use whether passive or active, as it would constitute a demeaning of its holiness. (compare Chulin 137) מאדם עד בהמה לי יהיו, from now on, humans have to be redeemed, animals to be slaughtered and their blood and fat offered on the altar.

כִּי לִי כָּל בְּכוֹר – מִקֹּדֶם הָיְתָה הָעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת. בְּיוֹם הַכּוֹתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְרָאֵל. אָמְנָם בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת שֶׁהָיוּ הַבְּכוֹרוֹת רְאוּיִם לֵעָנֵשׁ בַּעֲון הַדּוֹר, מִפְּנֵי הֱיוֹתָם הַיּוֹתֵר נִכְבָּדִים, וּבִהְיוֹתָם בִּלְתִּי רְאוּיִם לְהִנָּצֵל מִמַּכַּת מְדִינָה, כְּעִנְיַן "פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲון הָעִיר" (בראשית י"ט:ט"ו). וַאֲנִי הִצַּלְתִּים בַּמֶּה שֶׁהִקְדַּשְׁתִּים לִי, בְּעִנְיַן שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִים לְהִתְעַסֵּק בַּעֲבוֹדַת הֶדְיוֹט, כְּמִשְׁפַּט כָּל הֶקְדֵּשׁ שֶׁהוּא אָסוּר בְּגִיזָה וַעֲבוֹדָה. וּלְמַעַן יִהְיוּ מֻתָּרִים בָּזֶה הִצְרַכְתִּים פִּדְיוֹן, כְּמִשְׁפַּט כָּל הֶקְדֵּשׁ הַיּוֹצֵא לַחֻלִּין, כְּאָמְרוֹ "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות י"ג:י"ג), וְלֹא בִּשְׁבִיל זֶה הַפִּדְיוֹן הָיוּ פְּטוּרִים מִן הָעֲבוֹדָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁחָטְאוּ מְאַסְתִּים, וְלָקַחְתִּי הַלְוִיִּם תַּחְתֵּיהֶם לְפִדְיוֹן "וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם" (פסוק י"ב) לַעֲבוֹדָה. מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ – מִכָּאן וּלְהַבָּא, הָאָדָם לְפִדְיוֹן וְהַבְּהֵמָה לְזֶבַח. אֲנִי ה' – לֹא שָׁנִיתִי (על פי מלאכי ג':ו'), כְּשֶׁמָּאַסְתִּי הַבְּכוֹרוֹת, כִּי זֶה הַהִשְׁתַּנּוּת קָרָה לֹא מִצִּדִּי אֲבָל מִצִּדָּם שֶׁחָטְאוּ. וְכֵן כְּשֶׁרָצִיתִי שֶׁיִּפְדוּ הַלְוִיִּם אֶת הַבְּכוֹרוֹת בַּדּוֹר הַזֶּה, וְלֹא כֵן לְהַבָּא, כִּי אָמְנָם בַּדּוֹר הַזֶּה הֵם רְאוּיִים לְכָךְ וְלֹא כֵן לְהַבָּא.

Sforno Maamar Kavvanot HaTorah 6:13ספורנו מאמר כוונות התורה ו׳:י״ג

(ו) ובכן ראוי להתבונן כי אמנם קודם לחטא העגל תיכף אחר מתן תורה לא היו ישראל צריכים לכל אלה למען השרות שכינתו בתוכם ולא נצטוו על עשיית משכן וכליו וכהניו ומשרתיו ולא על שום קרבן לחובת צבור או יחיד כלל זולתי אחר מעשה העגל כאמרו יתברך כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח אבל הודיעם אז תיכף שאינם צריכים לכל אלה ולשום אמצעי להשרות שכינתו בתוכם ולא התחייבו לשום זבח ולא משכן וכלי ואמר שאם יתנדבו עולות ושלמים יספיק מזבח אדמה ואמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי והוא כל מקום שיקרא באמת בית אלהים כענין בתי מדרשות וזולתם אבוא אליך וברכתיך. וכל אלה באר תיכף אחר מתן תורה כאמרו כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם וכו' ואחרי כן תיכף נתן המשפטים ובכן ברדת משה רבינו אז מן ההר אל העם אשר עמדו מרחוק ביראתם הגיד להם את כל דברי ה' אשר בפרשה כה תאמר הנזכר ואת המשפטים אשר תיכף אחריה ולא הגיד דבר ממצות משכן וכליו ועבודותיו ומשרתיו כלל אבל בנה מזבח והקריבו הבכורות עולות ושלמים בלבד ועליהם כרת הברית ועלה אז הוא והזקנים יראו את אלהי ישראל בעודם משתמשים בחושיהם כאמרו ויאכלו וישתו. אמנם אחר חטאם בעגל גם כי בתפלת משה בחירו נעתר לשאת חטאתם ולהשרות שכינתו בתוכם עכ"ז אמר ועשו לי מקדש וכו' ולא באופן אחר כי לא השיבה כלל אל מדריגת מעלתם שהיו בה קודם. (יג) והנה קודם מעשה העגל היו הקרבנות באים נדבה בלבד כמו שנהגו בהם צדיקי הדורות. אמנם אחר העגל היו קצתם חובה לצבור כענין התמיד והמוספין ומנחתם ונסכיהם וקצתם חובה ליחיד ולצבור והם החטאות וקצתם ליחיד בלבד והם האשמות. אמנם נסכי יחיד וקרבן צבור בע"ג נצטוו אחר ענין המרגלים שהיו אז יותר מקולקלים. ובלעדי אלה ראוי להתבונן שבקצת קרבנות נתן דמם על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב להזכיר זכות חכמי הדור השלמים אשר יורה עליהם הארון והם אשר תכלית כל פעולתם לכבוד קונם להביט נפלאות מתורתו ולהיותם דומים לו יתברך כפי האפשר על צד הכוונה הראשונה וזה בהבין יראת ה' ודעת קדושים משרתיו שהם העצמים נבדלים אשר יורו עליהם הכרובים.

Keli Yekar Shemot 28:1כלי יקר שמות כ״ח:א׳

ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל – הוסיף כאן לשון ואתה לומר לך שמצד מעשה העגל נתרחק אהרן כמו שנפסלו בכורי ישראל ומשה קרבו בתפלתו כמ"ש (דברים טכ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. וענין תפלה זו שתלה משה בעצמו לאמר הלא אחי ובשרי הוא והשמדתו כאילו נאכל חצי בשרי כדרך שהתפלל על מרים, נמצא שבעבור שקרבו משה אליו ע"כ נבחר בזכות משה אע"פ שגם הוא היה בתוך בני ישראל עובדי העגל מ"מ קרבו מתוך בני ישראל העובדים והכל בעבורך לכך נאמר ואתה הקרב אליך את אהרן מתוך בני ישראל. ד"א לכך נאמר מתוך בני ישראל, לפי שאין הנבואה שורה על נביאי ישראל כ"א בזכות ישראל כמו שפירש"י פר' דברים על פסוק וידבר ה' אלי (ביז) ובא לומר שאע"פ שהיה אהרן ראוי להרחיקו מ"מ קרבו ה' בעבור ב' דברים האחד בעבור משה כי הוא אחיו וכבודו של אהרן הוא כבודו של משה, והשניה הוא בזכות בני ישראל שהיו צריכין לכהן כזה עושה שלום לכך נאמרו שניהם ואתה הקרב אליך, ומתוך בני ישראל.

Keli Yekar Bemidbar 3:13כלי יקר במדבר ג׳:י״ג

כי לי כל בכור וגו' – שואל אני שאלה אחת וזה תוארה אם נתן ה' ללוים במינוי זה מעלה ושררה כי הבדיל אותם מעדת ישראל לעמוד לשרת לפניו א"כ מהו שאמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו'. וכי בזמן ההוא נתן ה' לבכורים שררה זו הלא גם מימים קדמונים היתה העבודה בבכורות, ועוד שביום הכותו כל בכור לא נתן לבכורים שום שררה ואדרבה הטיל עליהם עול הפדיון וחייבם ליתן ה' סלעים בעבור שהצילם ממכת בכורות, וא"כ מה ענין קידוש הבכורות לקידוש הלוים כי ללוים נתן מעלה ושררה, ועל הבכורות הטיל עול הפדיון, ואם נאמר שהטיל על הלוים עבדות במה שיעמדו לפני אהרן ושרתו אותו. וכתיב נתונים נתונים המה לו. ולפ"ז שפיר קאמר כי לי כל בכור וגו'. לומר שבאותו זמן היה הדין נותן להטיל עבדות זה עליהם, מ"מ קשה למה יטיל ה' עבדות זה על הלוים וכי בשביל שלא נפסלו בעגל יטיל עליהם עבדות זה. אמנם לבבי לא כן ידמה, כי בודאי שררה נתן ה' ללוים ולא עבדות כמ"ש (במדבר טזט) המעט מכם כי הבדיל ה' וגו'. ולפנים היתה עבודה זו בבכורות ונפסלו בעגל ונתנה ללוים אך שהיה גלוי לפניו ית' שאע"פ שכל בכור יתן לוי תחתיו, מ"מ סוף שישארו רע"ג בכורים שלא יוכלו להעמיד במקומם לוים ויצטרכו לפדיון ה' שקלים לגלגולת, ויש כאן מקום ללון אל הבכור ולומר וכי בשביל שאין כאן במקומי לוי אצטרך ליתן ה' שקלים וכי לא די בזו שקנס אותי לפסלני מן העבודה ולמה זה אתן עוד תמורתי ה' שקלים, ע"ז אמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' ע"כ דין יש לי עליהם מאז וגם עתה להטיל עליהם פי שנים מן הקנסות א' בעבור חוב ישן שיש לי עליהם שהצלתים מן המות, ואחד בעבור שחטאו בעגל. ופירוש זה נכון מצד הענין.

Or HaChayyim Shemot 28:1אור החיים שמות כ״ח:א׳

ואתה הקרב אליך – טעם אומרו ואתה, גם אמר לשון הקרבה, גם אמר תיבת אליך, יתבאר על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר פ"ג) כי הכהונה למשה היתה למנה אלא לצד שמאן ללכת בדבר ה' אחר כמה פעמים חרה ה' בו והסירו מגבירת הכהונה באומרו (לעיל ד' י"ד) הלא אהרן אחיך הלוי פירוש שהיה לוי ועכשיו נעשה כהן עד כאן. לזה אמר לו בשעת מעשה ואתה פירוש לא לצד שאני מצוך לבד אלא גם אתה מצד עצמך הקרב את אהרן במקומך ותעשה הדבר כאלו אתה חפץ בו כי זה לך במקום קרבן לכפרה על אשר העזת פניך לפני ה', ואומרו אליך לכפרתך בהקריב את אהרן ויתן לו גדולתו אין לך קרבן גדול מזה. עוד ירמוז באומרו הקרב אליך כי על ידי חטא האדם מתרחק בחינת עינף נשמתו שכנגד אותו ענף שבו חטא משורשו הגדול כפי גדלו והקטן כו', והנה באמצעות ההפצרות שהפציר בשליחות ה' גרם להתרחקות ענף אחד מענפי נשמתו משורשה, והגם כי ה' הענישו אף על פי כן כל עוד שלא קיבל העונש הפגם עומד במקומו והרחוק עודנו מרוחק, לזה בשעת תכלית הדבר הודיעו כי בזה יהיה מתקרב הרחוק, והוא אומרו ואתה הקרב אליך פירוש הקרב לעצמך פירוש לבחינתך שרחוקה באמצעות החטא ההוא, ונתכוון ה' להודיעו כי זה תיקונו, ומזה אני משכיל על דבר שאמרו ז"ל בסוף ברכות (נ"ד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה וכו' ומפרש בגמרא (שם ס'.) לקבל הרעה בשמחה כשם ששמח בטובה עד כאן. והיה הדבר קצת בעיני רחוק, ועל פי הדברים האמורים בענין הנה היסורין הם מקריבין ענפי הנשמה שהיו רחוקים משורשם, שאין לך רע ומר כעוזבו את ה' אלהיו, ובאמצעות היסורין יתקרב הרחוק ועל זה ישמח לב המשכיל, ואמר ועשית בגדי קודש וגו' לכבוד ולתפארת שהם הם סימני השמחה שיראה שחפץ ודבר לפארו, אשר זה הוא שנאוי לעושה הדבר לצד ההכרח, והגם שהבגדים הם חובת גברא העומד לשרת, עם כל זה רצה ה' לזכות לגלגל זכות זה על ידו שיעשה אותם לחיבה ולשמחה באחיו, ודבר זה הוא בחינת נשמה לנשמה בעיקר מעשה זה, ואולי שנתכוון ה' לומר לו שיעשה הבגדים משלו, והגם ששנינו (יומא פ"ג מ"ז) בגדי הכהנים באים משל ציבור, הרי אמרו שיחיד יכול להתנדבם ולמוסרם לציבור וכמו כן צוה ה' לעשות.

Hoil Moshe Shemot 27:20הואיל משה שמות כ״ז:כ׳

ואתה תצוה – פרשה זו נאמרה בודאי אחר מעשה העגל שנבחרו הלוים מתוך ב"י לשרת ומתוכם אהרן ובניו לכהן, וקודם לכן העבודה בבכורות כמו שכתוב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות (סוף פר' משפטים), והם הבכורות כדברי רז"ל והלוים ניתנו תחתם (פר' במדבר), וגם אהרן נזכר בפר' שמות בשם משפחתו בני לוי ולא בשם כהן; וא"כ גם פרשת תרומה הנקשרת עם פרשה זו אחר מעשה העגל נאמרה, וזו ראיה חותכת על מה שכתבתי על פסוק מזבח אדמה (פר' יתרו), שאלמלא כן לא יובן.

Hoil Moshe Bemidbar 1:2הואיל משה במדבר א׳:ב׳

ולענין נתינת כופר נ"ל שהיתה דעת משה לספור את העם אחר מעשה העגל לדעת מספרם בבירור, כי אחר יציאתם ממצרים נודע שהם כשש מאות אלף רגלי, אבל לא נודע מספרם בהחלט; וה' אמר לו, עתה שאתה רוצה למנות ב"י הנותרים אחר המגפה על דבר העגל, קח מהם כופר לכפרת עונם ועשה בו אדני המשכן שהם יסודתו, ובזה תודיע להם שלולי חטאו לא היו צריכים למשכן ולכל האזהרות הנמשכות אליו כי כולם קדושים הם ובכל מקום שהיו מקריבים לי קרבנות הייתי מקבל מהם, עכשו שאני רואה שהם נוטים אחר ע"ז איני מובטח בהם עוד שלא יסורו מחקותי בעבודתם, וצריכים הם להביא קרבנותיהם לפני בבית קדשי, והוצרכתי לבחור בשבט ובמשפחה מקודשת לי לכהנים ולמשרתים אותם שלא נתפתו אחרי אחיהם במעשה העגל.אבל לא מצאנו שבא הצווי לדורות שבכל פעם שימנה יקח מהם כופר לבלתי ישלוט בהם נגף, ולא כאן ולא בפר' פינחס הוזכר שלקח מהם כופר; ולומר שכאן לא הוצרכו לפי שכתב משה שמותם ואח"כ מנה השמות ולא הגופים, נ"ל כחוכא ואיטלולא כלפי שמיא, כדרך שמונים בפסוק ויתן לך לראות אם יש מנין בבהכ"נ הלא הדבר שוה אם תאמר אחד שנים או תיבות במספר; ומה נאמר בפר' פינחס שלא צוה למנותם במספר שמות? וגם בימי דוד שספר את העם לא הוכיחו יואב על שמנאם בלי קחת מהם כופר, אבל על המנין עצמו שכן כתוב ויוסף ה' א-להיך אל העם כהם וכהם (ש"ב כ"ד:ג'), ומנין העם היה לדעת כמה הם שולפי חרב בישראל (ש"ב כ"ד:ט') לדעת מספר חילותיו ולחשוב מחשבות בלבו נגד איזו ממלכה יוכל להלחם, ובזה חטא חטא גדול.