Shabbat Table Topics – Parashat Vayishlach/5

EN/HEע/E

Shabbat Table Topics – Parashat Vayishlach

Sources

Bavli Shabbat 55bבבלי שבת נ״ה:

The Gemara raises an objection from the following baraita: The ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, why did You penalize Adam, the first man, with the death penalty?He said to them: I gave him a simple mitzva, and he violated it. They said to Him: Didn’t Moses and Aaron, who observed the whole Torah in its entirety, nevertheless die? The Holy One, Blessed be He, said to them, citing the verse: “All things come alike to all; there is one event to the righteous and to the wicked; to the good and to the clean, and to the unclean; to him who sacrifices, and to him who does not sacrifice; as is the good, so is the sinner; and he who swears, as he who fears an oath” (Ecclesiastes 9:2). Apparently, death is not dependent upon one’s actions. Everyone dies. The Gemara answers: Rav Ami stated his position in accordance with this tanna, as it was taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar said: Even Moses and Aaron died due to their sin, as it is stated: “And the Lord spoke to Moses and Aaron: Because you did not believe in Me, to sanctify Me in the eyes of the children of Israel, therefore you shall not bring this congregation in to the land which I have given them” (Numbers 20:12). Had you believed in Me and spoken to the rock as commanded, your time would not yet have come to leave the world. Apparently, even Moses and Aaron died due to their sins. The Gemara raises an objection from what was taught in the following baraita: Four people died due to Adam’s sin with the serpent, in the wake of which death was decreed upon all of mankind, although they themselves were free of sin. And they are: Benjamin, son of Jacob; Amram, father of Moses; Yishai, father of David; and Kilab, son of David. And all of them were learned through tradition, except for Yishai, father of David, with regard to whom there is an explicit verse interpreted homiletically, as it is written: “And Absalom placed Amasa in charge of the army in place of Joab, and Amasa was the son of a man named Ithra the Israelite, who had taken to himself Abigail the daughter of Nahash, sister of Zeruiah, the mother of Joab” (II Samuel 17:25). The Gemara asks: And was Abigal the daughter of Nahash? Wasn’t she the daughter of Yishai, as it is written: “And Yishai begot his firstborn Eliab, and Abinadab the second, and Shimea the third, Nethanel the fourth, Raddai the fifth, Ozem the sixth, David the seventh: and their sisters were Zeruiah and Abigail. And the sons of Zeruiah: Abishai, and Joab, and Asahel, three. And Abigail bore Amasa; and the father of Amasa was Jether the Ishmaelite” (I Chronicles 2:13–17)? Apparently, Abigail was the daughter of Yishai. Rather, the verse states that Abigail was the daughter of Nahash in order to teach us that she was the daughter of one who died on account of Adam’s sin with the serpent [naḥash], though he himself was free of sin. The Gemara now clarifies the matter: Who is the tanna of the baraita that states that four people did not die due to their own sins? If you say that it is the tanna who taught the conversation between the ministering angels and God, it is difficult, as weren’t there also Moses and Aaron who did not die due to their own sins? Rather, it must be Rabbi Shimon ben Elazar, who holds that even Moses and Aaron died because of their own sins. Learn from it then that, in principle, he agrees that there is death without sin and there is suffering without iniquity, and this is a conclusive refutation of the opinion of Rav Ami. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation. Having mentioned the sins of some of the significant ancestors of the Jewish people, the Gemara now addresses several additional ancestors. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Anyone who says that Reuben sinned with Bilhah is nothing other than mistaken, as it is stated: “And it came to pass, when Israel dwelt in that land, that Reuben went and lay with Bilhah his father’s concubine; and Israel heard of it. Now the sons of Jacob were twelve” (Genesis 35:22). The fact that the Torah stated the number of Jacob’s sons at that point in the narrative teaches that, even after the incident involving Bilhah, all of the brothers were equal in righteousness. Apparently, Reuben did not sin. How then do I establish the meaning of the verse: “And he lay with Bilhah his father’s concubine”? The plain understanding of the verse indicates sin. This verse teaches that Reuben rearranged his father’s bed in protest of Jacob’s placement of his bed in the tent of Bilhah and not in the tent of his mother Leah after the death of Rachel. And the verse ascribes to him liability for his action as if he had actually lain with Bilhah. It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: This righteous person, Reuben, was saved from that sin of adultery, and that action did not come to be performed by him? Is it possible that his descendants are destined to stand on Mount Eival and say: “Cursed be he that lies with his father’s wife; because he uncovers his father’s skirt. And all the people shall say, amen” (Deuteronomy 27:20), and this sin will come to be performed by him? Is it conceivable that the members of a tribe would curse their ancestor? How then do I establish the meaning of the verse: “And he lay with Bilhah his father’s concubine”? It is understood as follows: He protested the affront to his mother. He said: If my mother’s sister Rachel was a rival to my mother, will my mother’s sister’s concubine be a rival to my mother? He immediately stood and rearranged her bed so that Jacob would enter Leah’s tent. Aḥerim say: He rearranged two beds, one of the Divine Presence and one of his father. And that is the meaning of that which is written: “Unstable as water, you shall not excel; because you went up to your father’s bed; then you did defile it; he went up to my bed [yetzu’i]” (Genesis 49:4). Do not read it as yetzu’i, in the singular; rather, read it as yetzu’ai, my beds, in the plural, referring to both the bed of his father and to the bed of the Divine Presence, which rests in the tents of the righteous. The Gemara notes that the matter of Reuben’s innocence is parallel to a dispute between tanna’im. As it was taught in a baraita: The verse states: “Unstable [paḥaz] as water, you shall not excel.” The Sages understood paḥaz as an acronym. Rabbi Eliezer says that it means: You were impulsive [pazta], you were liable [ḥavta], and you acted contemptuously [zalta]. Rabbi Yehoshua says that it means: You trampled the law [pasata al dat], you sinned [ḥatata], and you were promiscuous [zanita]. Rabban Gamliel says: The acronym does not refer to Reuben’s sin. It refers to his repentance: You prayed [pilalta], you trembled in fear [ḥalta], and your prayer shone forth [zarḥa]. Rabban Gamliel said: We still need the explanation of the Modaite, as Rabbi Elazar HaModa’i said: Reverse the order of the letters in the word paḥaz and then interpret it homiletically: You shook [zizata], you recoiled [hirtata]; the ḥet in paḥaz is interchanged with the letter heh, so that you would not sin, and the sin flew [parḥa] from you. Rabban Gamliel and Rabbi Elazar HaModa’i are of the opinion that Reuben did not sin. Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua held that he did. Rava said, and some say that Rabbi Yirmeya bar Abba said: Reverse the letters in paḥaz and interpret: You remembered [zakharta] the punishment for that offense, you made yourself gravely ill [ḥalita] in order to refrain from sinning, and you successfully withdrew [peirashta] from sinning. The Gemara prefaces the following statements of Rabbi Shmuel bar Naḥmani with a mnemonic: Reuben, the sons of Eli, the sons of Samuel, David, Solomon, and Josiah. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Anyone who says that the sons of Eli sinned is nothing other than mistaken, as it is written: “And the two sons of Eli, Hophni and Pinehas, were there priests of the Lord” (I Samuel 1:3). The Gemara explains: Rabbi Yonatan holds in accordance with the opinion of Rav, as Rav said: Pinehas did not sin. And the verse juxtaposes Hophni to Pinehas; just as Pinehas did not sin, so too Hophni did not sin. The Gemara asks: How, then, do I establish the meaning of the verse: “Now Eli was very old, and heard all that his sons did to all Israel; and how they lay with the women that assembled at the door of the Tent of Meeting” (I Samuel 2:22), which indicates otherwise? The Gemara answers: Since the sons of Eli delayed sacrificing the bird-offerings of women who had given birth, a pair of doves brought as part of the purification process, and this delay caused the women not to go to their husbands in timely fashion, the verse ascribes to Hophni and Pinehas liability as if they had lain with them. They were guilty of nothing more than negligence and carelessness. The Gemara now examines the matter itself of Rav’s statement cited in the course of the previous discussion. Rav said: Pinehas did not sin, as it is stated: “And Ahijah, the son of Ahitub, Ichabod’s brother, the son of Pinehas, the son of Eli, was the Lord’s priest in Shiloh, wearing an ephod” (I Samuel 14:3). Is it possible that sin came to Pinehas’ hand and, nevertheless, the verse traces the lineage of his grandson, Ahijah, back to him? Wasn’t it was already stated with regard to those who engage in promiscuous relations: “The Lord will cut off from the man that does this, him that is awake and him that answers from the tents of Jacob, or any to present an offering to the Lord of hosts” (Malachi 2:12). The Sages interpreted the verse homiletically: If the sinner is an Israelite, he will not have among his descendants one who is sharp and awake among the Sages, or even one among their disciples who can answer questions. And if he is a priest, he will not have a son who will present a meal-offering. If Pinehas had sons and grandsons serving as priests, conclude from it that Pinehas did not sin. The Gemara asks: However, isn’t it written: “And how they lay [yishkevun] with the women.” The verb yishkevun is in the plural, indicating that both sons were guilty. The Gemara answers: It is written without a vav so that it can be read as yishkeven in the singular, i.e., how he lay, indicating that only one of them sinned. The Gemara asks further: Isn’t it written that Eli said: “No, my sons [banai]; for it is not a good report that I hear; you make the Lord’s people to transgress” (I Samuel 2:24). The fact that Eli referred to his sons in the plural indicates that they both sinned. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is written in a manner that can be read as my son [beni] in the singular. The Gemara raises another question: Isn’t it written: “You make the Lord’s people to transgress [ma’avirim] in the plural, indicating that both sons were guilty. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: Here too, the word is written without a yod so that it can be read as: You cause the Lord’s people to transgress [ma’aviram] in the singular, indicating that only one of them sinned. The Gemara raises one last challenge: Isn’t it written: “Now the sons of Eli were scoundrels; they knew not the Lord” (I Samuel 2:12), indicating that they were both sinners. The Gemara answers: Since Pinehas should have protested Hophni’s conduct, but he did not protest, the verse ascribes to him liability as if he too had sinned. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Anyone who says

א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שנאמר {בראשית ל״ה:כ״ב} ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שכולן שקולים כאחת אלא מה אני מקיים {בראשית ל״ה:כ״ב} וישכב את בלהה פילגש אביו מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה תניא ר״ש בן אלעזר אומר מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר {דברים כ״ז:כ׳} ארור שוכב עם אשת אביו ויבא חטא זה לידו אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו עלבון אמו תבע אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי עמד ובלבל את מצעה אחרים אומרים שתי מצעות בלבל אחת של שכינה ואחת של אביו והיינו דכתיב {בראשית מ״ט:ד׳} אז חללת יצועי עלה (אל תקרי יצועי אלא יצועיי) כתנאי פחז כמים אל תותר ר׳ אליעזר אומר פזתה חבתה זלתה ר׳ יהושע אומר פסעתה על דת חטאת זנית ר״ג אומר פיללתה חלתה זרחה תפלתך אמר ר״ג עדיין צריכין אנו למודעי ר׳ אלעזר המודעי אומר הפוך את התיבה ודורשה זעזעתה הרתעתה פרחה חטא ממך רבא אמר ואמרי לה ר׳ ירמיה בר אבא זכרת עונשו של דבר חלית עצמך חולי גדול פירשת מלחטוא: ראובן בני עלי בני שמואל דוד ושלמה ויואש סימן: אמר ר׳ שמואל בר נחמני א״ר יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה שנאמר {שמואל א א׳:ג׳} ושם שני בני עלי (עם ארון ברית האלהים) חפני ופנחס כהנים לה׳ סבר לה כרב דאמר רב פנחס לא חטא מקיש חפני לפנחס מה פנחס לא חטא אף חפני לא חטא אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום גופא אמר רב פנחס לא חטא שנאמר {שמואל א י״ד:ג׳} ואחיה בן אחיטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי כהן ה׳ וגו׳ אפשר חטא בא לידו והכתוב מייחסו והלא כבר נאמר {מלאכי ב׳:י״ב} יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה׳ צבאות אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה אלא לאו שמע מינה פנחס לא חטא אלא הא כתיב {שמואל א ב׳:כ״ב} אשר ישכבון ישכבן כתיב והכתיב {שמואל א ב׳:כ״ד} אל בני כי לא טובה השמועה א״ר נחמן בר יצחק בני כתיב והכתיב מעבירים א״ר הונא בריה דרב יהושע מעבירם כתיב והכתיב בני בליעל מתוך שהיה לו לפנחס למחות לחפני ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא...

Rashi Bereshit 32:25רש״י בראשית ל״ב:כ״ה

ויותר יעקב AND JACOB WAS LEFT ALONE – He had forgotten some small jars and he returned for them (Chullin 91a). ויאבק איש AND A MAN WRESTLED – Menachem (ben Seruk) explains: "a man covered himself with dust", taking the verb as connected in sense with אבק "dust". It would mean that they were raising the dust with their feet through their movements. I, however, am of opinion that is means "he fastened himself on", and that it is an Aramaic word, as (Sanhedrin 63b) "after they have joined (אביקו) it", and (Menach. 42a) "and he twined (the "Fringes") with loops". It denotes "intertwining", for such is the manner of two people who make strong efforts to throw each other — one clasps the other and twines himself round him with his arms. Our Rabbis of blessed memory explained that he was Esau's guardian angel (Genesis Rabbah 77).

ויותר יעקב – שכח פכים קטנים וחזר עליהם. ויאבק איש עמו – מנחם פירש, ויתעפר, לשון אבק שמעלין עפר ברגליהן על ידי נענועם, ולי נראה שהוא לשון ויתקשר, ולשון ארמי הוא בתלמוד, בתר דאביקו ביה ואביק ליה מיבק, לשון עניבה, שכן דרך שנים המתעצמין [להפיל איש את רעיהו] שחובקו ואובקו בזרועותיו, ופירשו רבותינו שהוא שרו של עשו.

Rashbam Bereshit 32:7-8רשב״ם בראשית ל״ב:ז׳-ח׳

(7) Ba'nu "WE CAME TO YOUR BROTHER ESAU: and you have gained his favor, as you said (vs. 6), AND HE HIMSELF, due to his happiness at your coming and due to his love for you, IS COMING TO GREET YOU (holekh liqra'tekha) AND THERE ARE FOUR HUNDRED MEN WITH HIM to honor you." This is the true meaning according to the plain sense of Scripture. [The phrase holekh liqra'tekha means "coming towards you with good intentions,"] just like, "He is setting out to meet you (yose' liqra'tekha) and he will be happy to see you" (Ex. 4.14). (8) Vayyira' JACOB WAS inwardly AFRAID: Even though Esau had demonstrated to the messengers that he had honorable intentions towards Jacob, Jacob did not believe that Esau's thoughts were good, but rather evil.

(ז) באנו אל אחיך אל עשו – ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך, זהו עיקר פשוטו. וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד':י"ד). (ח) ויירא יעקב – בלבו, שאעפ"י שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוין, הוא לא האמין שמחשבת עשו לטובה אלא לרעה.

Rambam Moreh Nevukhim 2:42רמב״ם מורה נבוכים ב׳:מ״ב

כבר בארנו (בפרק הקודם) כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל שוה, כמו שקדם, ודע זה והבינהו מאד, ואין הפרש בין שיכתוב תחלה שהוא ראה המלאך, או יהיה הנראה מן המאמר תחלה שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא מלאך, אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר ראה ודבר היה מלאך תדע ותתאמת שמתחלת הענין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה, וזה שבמראה הנבואה או בחלום של נבואה פעמים יראה הנביא השם ידבר עמו כמו שנבאר (בפרק מ"ה מזה החלק), ופעמים יראה המלאך ידבר עמו, ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר, ופעמים יראה איש שידבר עמו ואח"כ יתבאר לו שזה המדבר מלאך, ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר, אחר זה ידע שהוא מלאך, ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים וגדול מגדוליהם והוא רבי חייא הגדול, בלשון התורה, וירא אליו ד' באלוני ממרא וגו', כי כאשר הקדים כלל והוא שהשם נראה אליו, התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא, ואמר שתחלה ראה שלשה אנשים ורץ ואמר מאמר אליהם, ואמר זה אשר פירש זה הפירוש שמאמר אברהם ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, שהוא ג"כ ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, ואמר לגדול שבהם אמר, והבן הענין הזה עוד בסוד מן הסודות, וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו ויאבק איש עמו, שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא מלאך, והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי, וירא אליו ה' וגו', אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה, וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, ויותר יעקב לבדו וגו', וזהו מלאכי אלהים הנאמר עליהם תחלה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות והדבור כלו במראה הנבואה.

Radak Bereshit 33:4רד״ק בראשית ל״ג:ד׳

וירץ, when Esau saw that Yaakov had humbled himself so much before him, he forgave what he had done to him and his sense of compassion was stirred.

וירץ – כשראה שנכנע כל כך לפניו כיפר לו כל מה שעשה לו ונתמלא עליו רחמים.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 33:1ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ג:א׳

וישא יעקב עיניו וג' – דומני שהוא ע"ה כבר חצה את הבהמות ואת העם אשר אתו לשני מחנות ואפשר שהשאיר אותם כך עד זמן פגישת עשו ויתכן [גם כן] שהיה חוזר מדיעה זו ואסף אותם אל מחנה אחד כאשר נתחזק בתפלתו שוב כאשר בא בלבו לפייסו במנחה ועוד יותר מזה מה שנתחזק בנבואתו ממאמר המלאך אליו כי שרית; ועל כל פנים לא חצה את בניו ולא את נשיו בשתי המחנות אלא השאירם עמו כדי שיהיו נושעים בתשועתו או יאבד באבדם.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 32:33רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל״ב:ל״ג

והנה הסכמנו שיהיה זה ההתאבקות בעת השינה, לפי שהוא בלתי אפשר שיֵּרָאֶה לאדם מלאך ה' בזה האופן בהשתמשוֹ בכוחותיו הגופיות. וכבר הודיענו הרב המורה (ב, מאִמב) שכבר נשמט במקומות רבים זֵכֶר היות הנבואה בחלום או במראה, להִשָּׁעֲנוֹ שכל נבואה היא בזה התואר. ולזה לא זכר בזה המקום שתהיה זאת הנבואה בחלום או במראה. ואם יספק מספק ויאמר: איך יתכן שישאר לו מזה זה־הרושם, שהיה צולע על ירכו כאשר הקיץ? נאמר לו שזה אפשר אצלנו לאחת משתי סיבות: הסיבה האחת היא שאנחנו נראה התפעל כלי הנפש מהדמיונים שיהיו לאדם בעת השינה, לפי שהדמיונים ההם יניעו כלי הנפש הנעה־מה. וזה, שכבר תראה שיחלום האדם ששוכב עם אשה, ויראה קרי כאילו היה הפועַל שלם בהקיץ; וכן תמצא שיחלום האדם שהוא נופל ממקום גבוה, ויתנועעו איבריו מפני זה בעת השינה תנועה חזקה נפלאה, וזה מבואר מאד מן החוש. ולזאת הסיבה אפשר שיקרה לו כשראה שנקעה כף ירכו בחלום, שישאר לו מזה רושם במקום ההוא מצד תנועה תקרה לו, ולזה אפשר שקרה שמצא עצמו צולע על ירכו כאשר הקיץ. והסיבה השנית הוא שכבר יתעורר הדמיון לפעמים מהדברים שיתפעל האדם מהם בעת השינה. ולזה יקחו הרופאים ראיה חזקה על ענין החולי מחלומות החולה. והמשל, שאם יגע הישן בדבר קר — יחלום שהוא במים קרים, או שכבר ירד עליו השלג והכפור ומה שיִּדְמֶה לזה; ואם יגע בדבר חם — יחלום שהוא באש, או שהשמש מכה עליו ומה שיִּדְמֶה לזה. וזה דבר אין ספק בו, כי החוש יעיד על זה. ולזאת הסיבה תמצא שכאשר יגבר המותר הזרעי באדם ויתעורר לצאת — יחלום שהוא שוכב עם אשה. ולזאת הסיבה בעינה הנה כשיתחדש לאדם כאב בעת השינה — יחלום שכבר הוכה במקום ההוא בסיבת ריב היה לו עם איש־מה בחלומו, וזה ממה שיקרה הרבה גם כן לפי מה שהושג לנו בחוש. ובהיות הענין כן, הנה היה אפשר שקרה ליעקב בסיבת העמל שעמל בהעברת הנחל לכל אשר לו, שיתחדש לו כאב בכף הירך בעת השינה, ונדמה לו מפני זה בחלומו־של־נבואה שיתאבק עם זה האיש ושתקע כף ירכו בהאבקו. ולפי מה שזכרנו היו להתאבקות שנראה לו בעת השינה שלוש סיבות: הסיבה האחת היא חוזק הדבקות שהיה לו עם זה המלאך; והשנית — מה ששוטטה מחשבתו בהקיץ להמציא תחבולות להפיל עשו אם יקום עשו להכותו; והשלישית — הכאב שנתחדש לו בעת השינה בכף הירך.