Sin of the Golden Calf/5

EN/HEע/E

Sin of the Golden Calf

Sources

Shemot 32שמות ל"ב

(1) And when the people saw that Moses delayed to come down from the mount, the people gathered themselves together unto Aaron, and said unto him: 'Up, make us a god who shall go before us; for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt, we know not what is become of him.' (2) And Aaron said unto them: 'Break off the golden rings, which are in the ears of your wives, of your sons, and of your daughters, and bring them unto me.' (3) And all the people broke off the golden rings which were in their ears, and brought them unto Aaron. (4) And he received it at their hand, and fashioned it with a graving tool, and made it a molten calf; and they said: 'This is thy god, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.' (5) And when Aaron saw this, he built an altar before it; and Aaron made proclamation, and said: 'To-morrow shall be a feast to the Lord.' (6) And they rose up early on the morrow, and offered burnt-offerings, and brought peace-offerings; and the people sat down to eat and to drink, and rose up to make merry. (7) And the Lord spoke unto Moses: 'Go, get thee down; for thy people, that thou broughtest up out of the land of Egypt, have dealt corruptly; (8) they have turned aside quickly out of the way which I commanded them; they have made them a molten calf, and have worshipped it, and have sacrificed unto it, and said: This is thy god, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.' (9) And the Lord said unto Moses: 'I have seen this people, and, behold, it is a stiff-necked people. (10) Now therefore let Me alone, that My wrath may waxhot against them, and that I may consume them; and I will make of thee a great nation.' (11) And Moses besought the Lord his God, and said: 'Lord, why doth Thy wrath wax hot against Thy people, that Thou hast brought forth out of the land of Egypt with great power and with a mighty hand? (12) Wherefore should the Egyptians speak, saying: For evil did He bring them forth, to slay them in the mountains, and to consume them from the face of the earth? Turn from Thy fierce wrath, and repent of this evil against Thy people. (13) Remember Abraham, Isaac, and Israel, Thy servants, to whom Thou didst swear by Thine own self, and saidst unto them: I will multiply your seed as the stars of heaven, and all this land that I have spoken of will I give unto your seed, and they shall inherit it for ever.' (14) And the Lord repented of the evil which He said He would do unto His people. (15) And Moses turned, and went down from the mount, with the two tables of the testimony in his hand; tables that were written on both their sides; on the one side and on the other were they written. (16) And the tables were the work of God, and the writing was the writing of God, graven upon the tables. (17) And when Joshua heard the noise of the people as they shouted, he said unto Moses: 'There is a noise of war in the camp.' (18) And he said: 'It is not the voice of them that shout for mastery, neither is it the voice of them that cry for being overcome, but the noise of them that sing do I hear.' (19) And it came to pass, as soon as he came nigh unto the camp, that he saw the calf and the dancing; and Moses' anger waxed hot, and he cast the tables out of his hands, and broke them beneath the mount. (20) And he took the calf which they had made, and burnt it with fire, and ground it to powder, and strewed it upon the water, and made the children of Israel drink of it. (21) And Moses said unto Aaron: 'What did this people unto thee, that thou hast brought a great sin upon them?' (22) And Aaron said: 'Let not the anger of my lord wax hot; thou knowest the people, that they are set on evil. (23) So they said unto me: Make us a god, which shall go before us; for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt, we know not what is become of him. (24) And I said unto them: Whosoever hath any gold, let them break it off; so they gave it me; and I cast it into the fire, and there came out this calf.' (25) And when Moses saw that the people were broken loose — for Aaron had let them loose for a derision among their enemies — (26) then Moses stood in the gate of the camp, and said: 'Whoso is on the Lord's side, let him come unto me.' And all the sons of Levi gathered themselves together unto him. (27) And he said unto them: 'Thus saith the Lord, the God of Israel: Put ye every man his sword upon his thigh, and go to and fro from gate to gate throughout the camp, and slay every man his brother, and every man his companion, and every man his neighbour.' (28) And the sons of Levi did according to the word of Moses; and there fell of the people that day about three thousand men. (29) And Moses said: 'Consecrate yourselves to-day to the Lord, for every man hath been against his son and against his brother; that He may also bestow upon you a blessing this day.' (30) And it came to pass on the morrow, that Moses said unto the people: 'Ye have sinned a great sin; and now I will goup unto the Lord, peradventure I shall make atonement for your sin.' (31) And Moses returned unto the Lord, and said: 'Oh, this people have sinned a great sin, and have made them a god of gold. (32) Yet now, if Thou wilt forgive their sin — ; and if not, blot me, I pray Thee, out of Thy book which Thou hast written.' (33) And the Lord said unto Moses: 'Whosoever hath sinned against Me, him will I blot out of My book. (34) And now go, lead the people unto the place of which I have spoken unto thee; behold, Mine angel shall go before thee; nevertheless in the day when I visit, I will visit their sin upon them.' (35) And the Lord smote the people, because they made the calf, which Aaron made.

(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כׇּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַי"י מָחָר. (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמׇּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. (ז) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ט) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. (יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי י"י אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה י"י יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. (יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכׇל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. (יד) וַיִּנָּחֶם י"י עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. (טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. (טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. (יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. (יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. (יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. (כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. (כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. (כג) וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. (כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. (כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי"י אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי. (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַי"י כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. (ל) וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל י"י אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. (לא) וַיָּשׇׁב מֹשֶׁה אֶל י"י וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. (לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. (לג) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. (לה) וַיִּגֹּף י"י אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.

Shemot 33שמות ל"ג

(1) And the Lord spoke unto Moses: 'Depart, go up hence, thou and the people that thou hast brought up out of the land of Egypt, unto the land of which I swore unto Abraham, to Isaac, and to Jacob, saying: Unto thy seed will I give it — (2) and I will send an angel before thee; and I will drive out the Canaanite, the Amorite, and the Hittite, and the Perizzite, the Hivite, and the Jebusite — (3) unto a land flowing with milk and honey; for I will not go up in the midst of thee; for thou art a stiffnecked people; lest I consume thee in the way.' (4) And when the people heard these evil tidings, they mourned; and no man did put on him his ornaments. (5) And the Lord said unto Moses: 'Say unto the children of Israel: Ye are a stiffnecked people; if I go up into the midst of thee for one moment, I shall consume thee; therefore now put off thy ornaments from thee, that I may know what to do unto thee.' (6) And the children of Israel stripped themselves of their ornaments from mount Horeb onward. (7) Now Moses used to take the tent and to pitch it without the camp, afar off from the camp; and he called it The tent of meeting. And it came to pass, that every one that sought the Lord went out unto the tent of meeting, which was without the camp. (8) And it came to pass, when Moses went out unto the Tent, that all the people rose up, and stood, every man at his tent door, and looked after Moses, until he was gone into the Tent. (9) And it came to pass, when Moses entered into the Tent, the pillar of cloud descended, and stood at the door of the Tent; and [the Lord] spoke with Moses. (10) And when all the people saw the pillar of cloud stand at the door of the Tent, all the people rose up and worshipped, every man at his tent door. (11) And the Lord spoke unto Moses face to face, as a man speaketh unto his friend. And he would return into the camp; but his minister Joshua, the son of Nun, a young man, departed not out of the Tent. (12) And Moses said unto the Lord: 'See, Thou sayest unto me: Bring up this people; and Thou hast not let me know whom Thou wilt send with me. Yet Thou hast said: I know thee by name, and thou hast also found grace in My sight. (13) Now therefore, I pray Thee, if I have found grace in Thy sight, show me now Thy ways, that I may know Thee, to the end that I may find grace in Thy sight; and consider that this nation is Thy people.' (14) And He said: 'My presence shall go with thee, and I will give thee rest.' (15) And he said unto Him: 'If Thy presence go not with me, carry us not up hence. (16) For wherein now shall it be known that I have foundgrace in Thy sight, I and Thy people? is it not in that Thou goest with us, so that we are distinguished, I and Thy people, from all the people that are upon the face of the earth?' (17) And the Lord said unto Moses: 'I will do this thing also that thou hast spoken, for thou hast found grace in My sight, and I know thee by name.' (18) And he said: 'Show me, I pray Thee, Thy glory.' (19) And He said: 'I will make all My goodness pass before thee, and will proclaim the name of the Lord before thee; and I will be gracious to whom I will be gracious, and will show mercy on whom I will show mercy.' (20) And He said: 'Thou canst not see My face, for man shall not see Me and live.' (21) And the Lord said: 'Behold, there is a place by Me, and thou shalt stand upon the rock. (22) And it shall come to pass, while My glory passeth by, that I will put thee in a cleft of the rock, and will cover thee with My hand until I have passed by. (23) And I will take away My hand, and thou shalt see My back; but My face shall not be seen.'

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה. (ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. (ג) אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ. (ד) וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו. (ה) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. (ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב. (ז) וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כׇּל מְבַקֵּשׁ י"י יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ח) וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כׇּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אׇהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. (ט) וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה. (י) וְרָאָה כׇל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כׇּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אׇהֳלוֹ. (יא) וְדִבֶּר י"י אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. (יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י"י רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. (יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ. (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. (טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכׇּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (יז) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. (יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כׇּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם י"י לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. (כא) וַיֹּאמֶר י"י הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. (כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עׇבְרִי. (כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

Tehillim 106:19-20תהלים ק"ו:י"ט-כ'

(19) They made a calf in Horeb, And worshipped a molten image. (20) Thus they exchanged their glory For the likeness of an ox that eateth grass.

(יט) יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה. (כ) וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב.

Nechemyah 9:18נחמיה ט':י"ח

Yea, when they had made them a molten calf, and said: 'This is thy God that brought thee up out of Egypt, and had wrought great provocations;

אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת.

Philo, The Special Laws, III XXII:125פילון, על החוקים המיוחדים, ג' כ"ב:קכ"ה

For when the prophet, after having been called up to the loftiest and most sacred of all the mountains in that district, was divinely instructed in the generic outlines of all the special laws, and was out of sight of his people for many days; those of the people who were not of a peaceable disposition filled every place with the evils which arise from anarchy, and crowned all their iniquity with open impiety, turning into ridicule all those excellent and beautiful lessons concerning the honour due to the one true and living God, and having made a golden bull, an imitation of the Egyptian Typhos, and brought to it unholy sacrifices, and festivals unhallowed, and instituted profane and impious dances, with songs and hymns instead of lamentations.

Bavli Sanhedrin 63aבבלי סנהדרין ס"ג.

אמר לו ר"ש בן יוחאי והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר (שמות כ"ב:י"ט) בלתי לה' לבדו אלא מה תלמוד לומר {שמות ל"ב:ד',ח'} אשר העלוך שאיוו אלוהות הרבה.

Shemot Rabbah 37:2שמות רבה ל"ז:ב'

דָּבָר אַחֵר, וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ. אָמְרוּ בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד משֶׁה מִסִּינַי וְרָאָה יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, הִבִּיט בְּאַהֲרֹן וְהָיָה מַקִּישׁ עָלָיו בְּקוּרְנָס, וְהוּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְעַכְּבָם עַד שֶׁיֵּרֵד משֶׁה, וּמשֶׁה הָיָה סָבוּר שֶׁהָיָה אַהֲרֹן שֻׁתָּף עִמָּהֶן, וְהָיָה בְּלִבּוֹ עָלָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, יוֹדֵעַ אֲנִי כַּוָּנָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הֵיאַךְ הָיְתָה לְטוֹבָה, מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁזָּחָה דַעְתּוֹ עָלָיו וְנָטַל אֶת הַצִּפּוֹרֶן לַחְתֹּר בֵּית אָבִיו, אָמַר לוֹ פַּדְּגוֹגוֹ אַל תְּיַגַּע עַצְמְךָ תֵּן לִי וַאֲנִי אֶחְתֹּר, הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ עָלָיו וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי הֵיאַךְ הָיְתָה כַּוָּנָתְךָ, חַיֶּיךָ אֵינִי מַשְׁלִיט בְּרִיָה עַל פָּלָטִין שֶׁלִּי אֶלָּא אָתָּה. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְאַהֲרֹן (שמות לב, א): קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים, אָמַר לָהֶם (שמות לב, ב): פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אָמַר לָהֶם אֲנִי כֹהֵן, אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתוֹ וּמַקְרִיב לְפָנָיו, וְהוּא לֹא נִתְעַסֵּק אֶלָּא לְעַכְּבָן עַד שֶׁיָּבוֹא משֶׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲרֹן יוֹדֵעַ אֲנִי הֵיאַךְ הָיְתָה כַּוָּנָתְךָ, חַיֶּיךָ אֵין אֲנִי מַשְׁלִיט עַל קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל בָּנַי אֶלָּא אַתָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ, הֵיכָן אָמַר לוֹ הַדָּבָר הַזֶּה לְמשֶׁה, בַּמִּשְׁכָּן.

Targum Pseudo-Jonathan Shemot 32:3-6תרגום המיוחס ליונתן שמות ל"ב:ג'-ו'

(3) And their wives denied themselves to give their ornaments to their husbands; and all the people at once delivered up the golden rings which were in their ears, and brought them to Aharon. (4) And he took them from their hands, and bound them in a wrapper, and wrought it with a tool, having made a molten calf; and he said, These, Israel, are thy gods, which brought thee forth from the land of Mizraim. (5) For Aharon had seen Hur slain before him, and was afraid; and he builded an altar before him, and Aharon cried with a doleful voice, and said, Let there be a feast before the Lord tomorrow, of the sacrifice of the slain of these adversaries who have denied their Lord, and have changed the glory of the Shekinah of the Lord for this calf. (6) And on the day following, they arose, and sacrificed burnt-offerings; and the people sat around to eat and to drink, and rose up to disport themselves with strange service.

(ג) וסריבו נשיא למיתן תכשיטיהון לגבריהון ומן יד פריקו כל עמא ית קדשי דדהבא די באודניהון ואייתיו לאהרן. (ד) ונסיב מידיהון וצר יתיה בשושיפא ורמא יתיה בטופרא ועבדיה עיגל מתכא ואמרו אלין דחלתך ישראל דהנפקוך מארעא דמצרים. (ה) וחמא אהרן ית חור נכיס קדמוי ודחיל ובנא מדבחא קדמוי וקרא בקל עציב ואמר חגא די"י מחר מנכסת קטול בעלי דבבוי אלין דכפרין במריהון ופרגו עיקר שכינתיה י"י בעיגלא הדין. (ו) ואקדימו מיומא מחרא ואסיקו עלוון וקריבו ניכסין ואסחר עמא למיכול ולמישתי וקמו להון למגחכא בפולחנא נוכראה.

Pirkei DeRabbi Eliezer 45פרקי דרבי אליעזר מ"ה

וכשקבלו ישראל את התורה ר"ל עשרת הדברות לאחר ארבעים יום שכחו את אלהיהם ואמרו לאהרן המצריים היו נושאין את אלהיהם ומשוררין ומזמרין לפניו ורואין אותו לפניהם קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כשקוץ המצריים ונראה אותו לפנינו שנ' קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כשקו"ץ הלכו להם אצל עושי דברו של משה ואהרן וחור בן אחותו ומניין שהיה חור בן אחותו שנ' ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור ולמה נקרא שמה של מרים אפרת אלא פלטני של בת מלכים גדולי הדור שכל נשיא וגדול שעמד בישראל נקרא שמו אפרתי וכן ודוד בן איש אפרתי וכי אפרתי היה והלא משבט יהודה היה אלא פלטי בן מלכים גדול' הדור וירבעם בן נבט איש אפרתי ולפי שהיה חור משבט יהודה מגדולי הדור התחיל מוכיח את ישראל בדברים קשים כזבים שבישראל עמדו עליו והרגוהו וראה אהרן לחור שנהרג ובנה מזבח להם שנ' וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה ראה שנהרג חור בן אהרן ובנה להם מזבח שנ' ויבן מזבח דן אהרן דין בינו לבין עצמו אמ' אם אני אומ' לישראל תנו לי כסף וזהב מיד הם מביאים אלא הריני אומ' להם תנו לי נזמי נשיכם ונזמי בניכם ובנותיכם והיה הדבר בטל ממנו שמעו הנשים ולא קבלו עליהם ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להם אתם רוצים לעשות שקוץ ותועבה שאין בו כח להציל לא שמעו להם ונתן הב"ה שכרן של נשים בעה"ז ובעה"ב ומה שכר נתן להם לעה"ב לעה"ז שהן משמרות ראשי חדשים שנ' המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעורייך ראו האנשים שלא קבלו הנשים ליתן את נזמיהן לבעליהן ועד אותה שניה היו הנזמים באזניהם כמעשה המצריים וכמעשה העברים ופרקו את נזמיהם שבאזניהם ונתנו שנ' ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם באזני נשיהם אין כתיב כאן אלא באזניהם ומצא אהרן בין הנזמים ציץ של זהב אחד כתוב עליו שם הקדש וחרות עליו כצורת עגל ואותו לבד השליך לכור של אש שנ' ויצא העגל הזה ויצא העגל הזה גועה וראו אותו כל ישראל ותעו אחריו ר' יהודה אומ' סמאל נכנס והיה גועה להתעות את ישראל שנ' ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וראו כל ישראל את העגל ותעו אחריו וישתחוו לו ויזבחו לו אמ' הב"ה למשה שכחו ישראל לכח גבורתי שעשיתי עמהם במצרים ועל ים סוף ועשו להם ע"ז.

Rashi Shemot 32:1-6רש"י שמות ל"ב:א'-ו'

(א) כי בשש משה – כתרגומו, לשון אחור, וכן בשש רכבו, (שופטים ה כח), ויחילו עד בוש (שם ג כה) כי כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות כסבורים הם, שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלמים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עליתו אין לילו עמו, שהרי בשבעה בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז. בששה עשר בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפלה וערבוביא לומר ודאי מת משה, לכך בא ערבוביא לעולם. אמר להם מת משה, שכבר באו שש שעות ולא בא וכו', כדאיתא במסכת שבת (דף פט). ואי אפשר לומר שלא טעו אלא ביום המענן בין קודם חצות בין לאחר חצות, שהרי לא ירד משה עד יום המחרת, שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות. אשר ילכו לפנינו – אלהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש – כמין דמות משה הראה להם השטן, שנושאים אותו באויר רקיע השמים. אשר העלנו מארץ מצרים – והיה מורה לנו דרך, אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלהות, אשר ילכו לפנינו. (ב) באזני נשיכם – אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה, והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן. פרקו – לשון צווי, מגזרת פרק ליחיד, כמו ברכו, מגזרת ברך. (ג) ויתפרקו – לשון פריקת משא, כשנטלום מאזניהם נמצאו הם מפורקים מנזמיהם, דישקריי"ר בלעז. את נזמי – כמו מנזמי, כמו (שמות ט כט) כצאתי את העיר, מן העיר. (ד) ויצר אותו בחרט – יש לתרגמו בשני פנים האחד, ויצר לשון קשירה, בחרט לשון סודר, כמו (ישעיה ג כא) והמטפחות והחריטים, (מלכים ב ה כג) ויצר ככרים כסף בשני חריטים והשני, ויצר לשון צורה, בחרט כלי אמנות הצורפין, שחורצין וחורטין בו צורות בזהב כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו (ישעיה ח א) וכתב עליו בחרט אנוש. וזהו שתרגם אנקלוס וצר יתיה בזיפא, לשון זיוף הוא כלי אמנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים, שקורין בלעז ניאי"ל ומזיפין על ידו חותמת. עגל מסכה – כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם, וטס שכתב בו משה עלה שור, עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל. מסכה – לשון מתכת דבר אחר מאה עשרים וחמשה קנטרין זהב היה בו, כגימטריא של מסכה. אלה אלהיך – ולא נאמר אלה אלהינו, מכאן שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו. (ה) וירא אהרן – שהיה בו רוח חיים, שנאמר (תהלים קו כ) בתבנית שור אוכל עשב, וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי. ויבן מזבח – לדחותם. ויאמר חג לה' מחר – ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו ומדרשו בויקרא רבה (י, ג) דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו, שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו. ויבן מזבוח לפניו. ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסרחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא. חג לה' – בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה, ויעבדו את המקום. (ו) וישכימו – השטן זרזם כדי שיחטאו. לצחק – יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט יז) לצחק בי, ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, אף כאן נהרג חור.

Lekach Tov Bereshit 32:1לקח טוב בראשית ל"ב:א'

ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו – מלמד שאוו לאלהות הרבה.

R. Yosef Kara Shemot 32:1ר' יוסף קרא שמות ל"ב:א'

אשר ילכו לפנינו – כל אלהות לש' רבים, כמ' אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם לשום לו שם (ש"ב ז,כג), שפי' שאלהים קדושים הוא (יהו' כד,יט). וכן אדונות לש' רבים, כמו אדני יוסף (בר' לט,כ), אף כאן עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, ואי אתה מוצא אלא אחד, שנ' ויצא העגל הזה (שמות לב,כד). ומה שפי' רבינו למעלה זהו מדרשו, אבל לפי פשוטו, כל אלהות הורגלו הכת' לאומרן בלש' רבים. מקורות: (כ"י המבורג 32)

Kuzari 1:97כוזרי א':צ"ז

אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, מְבִיאִים מוֹפֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלֹהוּת לֹא הָיוּ עוֹמְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ וְאוֹמְרִים לַהֲמוֹנָם, כִּי הַצּוּרָה הַזֹּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלֹהִי וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אוֹתוֹ אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוֹכָב מִן הַכּוֹכָבִים אוֹ חַיִל מִן הַחֲיָלִים אוֹ מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה, וְלֹא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמוֹן עַל תּוֹרָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ. וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אוֹתָם משֶׁה שֶׁיּוֹרִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת יְיָ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים, וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יוֹרֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּוֹ הָאֱלֹהִים וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים. וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהוֹרִיד לָהֶם הַלּוּחוֹת כְּתוּבִים וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם אָרוֹן לִהְיוֹת לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ, שֶׁבּוֹ הַבְּרִית לֵאלֹהִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּוֹנִית, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלּוּחוֹת, זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרוֹן מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוֹד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרוֹ מֵהַמּוֹפְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה וְהֵם עַל עִנְיָנָם לֹא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים, וּבוֹשֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּא לֹא לָקַח צֵידָה וְלֹא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיוֹמוֹ, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמוֹן הַהוּא הַגָּדוֹל וְהִתְחִילוּ הֲמוֹן הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקוֹת וּמַרְבִּים הָעֵצוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ כִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלֹהוּת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל – שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאוֹת אֱלֹהֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרוֹן שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם, וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁתְּנוּעָתוֹ אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלֹא רְצוֹן אָדָם וְלֹא טֶבַע. וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הִגִּיעוּ עוֹבְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדוֹלִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין כְּדֵי לַהֲרֹג הַמַּמְרֶה הָעוֹבֵד אוֹתוֹ, וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכֹּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה. וְלֹא הָיָה הֶעָוֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְוֹתָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה, וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין, שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת. וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוֹזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים, חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּוֹתָם הַסְּבָרִיּוֹת קְרוֹבוֹת מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרוֹפֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מוֹעִילָם בָּרְפוּאוֹת הָהֵם קֹדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, אַךְ הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן חָפֵץ לְגַלּוֹת מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂוֹתוֹ וְנֶאֱשַׁם בְּהוֹצָאָתוֹ מִרְיָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרוֹת נֶעֱבָדוֹת בְּרֹב הָאֻמּוֹת וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כָּל הָאֻמּוֹת צוּרוֹת לַעֲבֹד אוֹתָם. וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצוֹנָם לַעֲבוֹדָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וּלְכַבְּדוֹ, לֹא הָיָה דָבַר גָּדוֹל בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם, מֵעֲשׂוֹת בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חוֹנִים סְבִיבוֹתֵיהֶם' וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוֹחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמוֹת, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הוֹרְסִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הָאֱלֹהִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלֹא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים. וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּוֹם הַהוּא וַהֲרָגוּם, וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְלֹא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזוֹנָם, וְהֶעָנָן לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחֹתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחוֹת, אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה, וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן הַהוּא.

Rashbam Shemot 32:1-4רשב"ם שמות ל"ב:א'-ד'

(א) אשר ילכו לפנינו – כעין תרפים העשויין במכשפות, שיגידו צורכיהם. (ד) ויצר אותו בחרט – הזהב לקח מיד כל אחד וקיבץ אותו, וקשר את {הנזמים} כולם בבגד עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה כדרך המתיכין, ועשו בו צורת עגל, והשליכו הזהב בתוכו ונעשה עגל, כדכת' ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שמות ל"ב:כ"ד), וכתיב ויצר ככרים כסף בשני חריטים (מלכים ב ה':כ"ג). אלה אלהיך ישראל אשר העלוך – וכי שוטים היו, שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים? אלא כל עובדי ע"ז יודעים שאלהינו שבשמים ברא את העולם, אך בזה היו טועים: שהתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוח הקדש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה, כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה, ולכך אומרים אלה אלהיך ישראל אשר העלוך, כלומר רוח הקדש יש בו וכאילו רוח הקדש הולך לפנינו. וכן לבן אמר על התרפים למה גנבת את אלהי (בראשית ל"א:ל'). ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה של מיני מכשפות, ואוב וידעוני {נתן} כח בו להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות, לדעת אם יהיו תמים לי"י אלהיהם ולא יהיה בהם מעונן ומנחש ומכשף, ולא מאמין לאות ומופת של נביאי רוח הטומאה, כדכת' כי מנסה י"י אלהיכם אתכם לדעת אם ישכם אוהבים את י"י אלהיכם וגו' (דברים י"ג:ד'), וירא משה את העם כי פרע הוא (שמות ל"ב:כ"ה).

Ibn Ezra Shemot Long Commentary 20:19אבן עזרא שמות הפירוש הארוך כ':י"ט

לא תעשון – הטעם הנה אני יושב בשמים. ואני דברתי עמכם לא על ידי אמצעי, וכן כתוב פנים בפנים דבר י"י עמכם (דברים ה':ד'). ואל תתמה בעבור שכתוב פעמים לא תעשו כי כן דרך צחות לשון הקדש, כמו לא תחמוד, כי הטעם אחד הוא. וכן הוא לא תעשו לכם אתי אלהי כסף {ואלהי זהב} – כמו ולא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ':ד'). וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים, כאילו יהיו אמצעיים ביני וביניכם, כמו העגל שעשו ישראל, כי אהרן לכבוד השם עשה, כאשר אפרש במקומו. ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו, הזהירם בתחלה שלא יעשו אלהי זהב. והנה טעם אתי – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן כתוב אחריו אבוא אליך וברכתיך – והטעם אני בכבודי אבא אליך. (יט) ויעמד – הזכיר זה פעם אחרת, כי היה משה עושה זה הפך מעשיהם, אלה עמדו מרחוק ומשה נגש אל הערפל.

Ibn Ezra Shemot Long Commentary 32:1אבן עזרא שמות הפירוש הארוך ל"ב:א'

וירא העם כי בשש משה – אמר אברהם המחבר צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים אומרים שנהרג חור, והנה אהרן פחד. ויש מי שאמר, כי פחד על ישראל, אם יהרגוהו, שהשם ימיתם כולם. ועל דרך הפשט, אם מעשה העגל ע"ז, למה פחד אהרן שיהרג, והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל, שלא הגיעה מעלתם בחסידות לפיסת כף רגל אהרן על ייחוד השם. והנה חבירי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא השתחוו לצלם (דניאל ג':כ"ג). ואיך יעשה אהרן פסל, שהמעשה קשה מהשתחויה. והלא אהרן היה קדוש השם ונביאו אל ישראל, ומצות רבות נתנו בידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו. ואם הוא עשה ע"ז, חייב הוא משה להורגו קודם עובדי העגל. והנה משה התפלל בעדו, והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו כל הדורות. ואל תשים לבך על דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט':ב'), כי אינו על דבר העגל. כי הנה כמוהו ביום הכפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב, כי כל הכהנים הם בני אלעזר ובני איתמר, וכבר נולד פנחס. ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת (ויקרא ט':ג'), והם לא עשו דמות שעיר. גם פרה אדומה איננו לכפר על ע"ז, רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים, כי השם לא יבחר שליח, שידע כי בסופו יעבוד ע"ז. ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו תמיך ואריך לאיש חסידך (דברים ל"ג:ח'). והנה לא הזכיר דבר העגל, רק לא נמצא בו רק מה שנמצא במשה, והוא דבר מי מריבה, כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים, כי ישראל רמו אותו, שעשו דפוס עגל, והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש. וראייתם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שמות ל"ב:כ"ד). וזה אינו נכון, כי אהרן, איך בחרו השם אם היה טפש, שירמוהו פתאים. ועוד, למה בנה מזבח לפניו וצוה שיזבחו עולות ושלמים לפניו. ואחרים אמרו, אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה. גם זה הבל, כי הקהל לא נקהלו רק אל ההוה תחת משה. וכן כתוב, והנה אהרן וחור (שמות כ"ד:י"ד). ואם היה אחר, למה לא הרגו משה ברדתו, גם התפלל בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד ע"ז בעבור אחרים שלא ימותו. גם אומרין רבים, כי פי' חג לי"י מחר, שעובדי העגל יהיו נהרגין על ידי משה, כי אין משמע דברו, רק אחר שבנה מזבח לפני העגל, צוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה, כמו אסרו חג בעבותים (תהלים קי"ח:כ"ז). וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות (שמות ל"ב:ו'). ומחשבות הלב אינם מועילות, כי הנוקב שם על פי דיבורו יהרג. וככה האומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים (דברים י"ג:ז'). והמפרש אנכי עשו בכורך (בראשית כ"ז:י"ט), אנכי מה שאני, רק עשו הוא בכורך, אינו פשט ולא יצא מחכמת הדבור. ואם ישאל אדם את חבירו, האתה הוא חבירי שהלויתי לך ככה, ואמר אני, לא יוכל לומר מחשבתי היתה שאני חבירו לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנצר. חלמא לשנאך (דניאל ד':ט"ז) דרך מוסר. ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה. אמר, כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא, על כן בנה מזבח. והקשה על נפשו, אם כן למה התאנף השם בו. והוא השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה משה בבאו. גם זה איננו נכון, כי הוא קרא חג לי"י מחר. וזה השם הוא שם לכבוד השם, לא יתערב אחר עמו במלת אלהים שהוא לענינים רבים. ועוד, למה לא הזכיר זה בענותו. כי הוא אומר ואשליכהו באש, ואין המענה דומה למעשה. ועתה אחל לפרש דרך קצה הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. רק ישראל לא בקשו ע"ז, רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף, כאשר פרשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד. גם הוא לא ידע, כי השם אמר לו, עלה אלי ההרה, והיה שם עד שאתן לך לוחות הברית. ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו, אשר ילכו לפנינו (שמות ל"ב:א'). ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם. וכן עשו כאשר צום. וזו תשובת אהרן, כי נקהלו עלי, כי כל קהילה ואחריה על לגנאי, ואם אחריה אל היא לשבח. ויקהלו אל המלך שלמה (מלכים א ח':ב'). וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא (שמות ל"ב:כ"ב), כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם, ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור ישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא. וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ז, והביאו זבחים והשתחוו ומחשבת בלבם שאמרו אלה אלהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר (שמות ל"ב:ז'-ח'), כי לא כתוב כל עמך. והנה לא לא מעל בחרם רק עכן ובניו, והנה כתוב חטא ישראל וגם עברו את בריתי... וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז':י"א). והנה כל עובדי העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל, או במחשבותם, לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל, כי לא נעשה כהוגן עד שנחשב לפתאים שהיה ע"ז. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן, כי זה בעבור שהיה הוא סבה. כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם לא האמנתם בי (במדבר כ':י"ב), מריתם את פי (שם כ"ז:י"ד), מעלתם בי (דברים ל"ב:נ"א). וחכמי המזלות אמרו, כי המחברת הגדולה לשני העליונים היתה במזל שור. וזה כזב, לא היתה רק במזל דלי. ועל דרך חכמת המזלות הוא מזל ישראל. ורבים נסו זה דור אחר דור. גם אני ראיתי ככה, והנה שמוהו בחצי השמים.

Ibn Ezra Shemot Short Commentary 32:1אבן עזרא שמות הפירוש הקצר ל"ב:א'

כי בשש משה – על דעת המדקדקים שמשקלו פעלל, ולא כפי דעתי. ובספר היסוד מפורש. וזה יורה כי לא הגיד להם משה מתי ישוב... קום עשה לנו אלהים – יש אומרים כי זה אהרן איננו אחי משה. ואין זה אמת, כי לא מצאנו אחר ששמו כן. גם כן יוכל הטוען לטעון על דבר מלאכי, זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג':כ"ב), אולי משה אחר היה. ועוד כי אין המנהג להתחבר הציבור כי אם אל הראש. והכתוב אמר והנה אהרן וחור (שמות כ"ד:י"ד). ועוד אלו היה זה אהרן צורף, למה התפלל משה בעדו. רק היה מחל ממנו. ויש אומרים כי טעם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם – שדחה אותם. כי חשב שהנשים לא יתנו להם נזמיהם. גם זה הבל. כי לעולם הנשים ברשות האנשים הנה. ומהקדמונים על דרך סברה שאמרו, כי ראה אהרן שנהרג חור, על כן פחד ועשה העגל. והעד, שלא מצאנו חור נזכר אחר כן. גם זה רחוק להיות חור צדיק מאהרן. ואחר שעשה אהרן ע"ז איך כיהן לשם. ודבר קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט':ב') דרש הוא. גם עדות חור בטלה. ואם לא יראו לנו נחשון בתורה אחר שהקריב את קרבנו (במדבר ז':י"ז), אם כן נאמר כי נהרג. ואחרים אמרו כי רימו את אהרן. והם עשו צורת עגל יצוקה והשליך אהרן את הזהב, והנה יצאה צורת עגל, והוא לא ידע. ועדותם, ואשליכהו באש (שמות ל"ב:כ"ד). גם זה הבל, כי אהרן איננו טיפש. ויאמר הגאון, כי דעת אהרן היה לגלות סוד עובדי ע"ז כטעם יהוא שעשה בעקבה (מלכים ב י':י"ט). ועדותו כי פרוע הוא, ופירושו על דעתו גלוי, כמו ראשיכם אל תפרעו (ויקרא י':ו'). לא על דעתי שניהם. ואמר, כי התאנף השם באהרן בעבור שהמתין עד בא משה, ולא הרגם מיד. והמתנתו היתה סבה לשבור הלוחות. ופירש חג לי"י מחר, שהיה בדעת אהרן שזבח יהיה לשם בהם מחר. כטעם כי זבח לי"י בבצרה (ישעיהו ל"ד:ו'). גם זה איננו אמת, כי מה צורך יש לו לקרוא לזבוח מחר. והנה ממחרת עשו החג כאשר צום אהרן. וכבר פירשתי, כי החג זביחת העולות, ופירושו ויעלו עולות (שמות ל"ב:ו'). ויאמר הגאון, כי טעם צורת העגל, בעבור שיש בהודו אנשים שיחשבו שהצורה תקבל כח עליון. וכן חשבו על משה. ואני אגלה לך סוד העגל ברמיזות. כבר ביארתי לך, ואתה תהיה לו לאלהים. ולא בקשו רק מי שילך לפניהם לתור להם מנוחה, וחשבו כי משה מת על כן לא ירד. ואהרן בנה המזבח לשם, והעלו עולות לשם. רק נעשה שלא כהוגן, והטעם בלי קדושה. והיה בישראל שחשב שהוא ע"ז. וזה טעם אלה אלהיך – כי דרך הכתוב כן. הלא תראה כי עכן בן זרח חטא לבדו, והכתוב אמר חטא ישראל (יהושע ז':י"א). והמבין סוד מלאכת שמים ידע למה צורת עגל.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 32:1-10ר' יוסף בכור שור שמות ל"ב:א'-י'

(א) כי בשש משה – מאחר לבא, כמו מדוע בשש רכבו לבא (שופטים ה':כ"ח). אמרו: לא יבא עוד. עשה לנו אלהים – שופט ודיין, מנהיג ודבר, כמו נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז':א'), וכמו עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כ"ב:ח'). וחס ושלום לא נתכוונו לע"ז. ונתינת הטעם מוכיח, דקאמרי: כי זה משה האיש, אלמא דבמקום משה רצו להעמידו. ומה שאמר דוד וימירו {את} כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק"ו:כ'), הכי קאמר: שהמירו כבודם – משה שעשה לו הקב"ה ניסים ונפלאות על ידו, בתבנית שור. וישתחו למסכה (תהלים ק"ו:י"ט) – לכבדה, ולא לשם עבודה זרה. (ב) פרקו נזמי הזהב – אהרון לשם שמים נתכוון. חשב: אם אומר להם: כלב בן יפונה, או נחשון בן עמינדב, או אחד מן הגדולים יהיה לראש, וימליכו אותו עליהם, כשיבא משה לא ירצה לירד מגדולתו, וירבה קטטה ותגר ביניהם, וישפכו דמים ונפשות על זאת. ואם אומר להם לא אעשה לכם ראש, יתנו הם מעצמם ראש ותרב הקטטה. ואם אומר אני אהיה לכם ראש, יקשה בעיני משה. אעסיקם בדברים עד שיבא משה, ואעשה להם דבר שאין בו ממשות, וכשיבא משה יתבטל. וכן עשה. וכן אמר להם: התפרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם – איני חפץ באחר. נתכוון שמא יעכבו הנשים על ידם, ובתוך כך יבא משה. (ד) ויצר אותו בחרט – יש מפרשים חרט, גרייפא, כמו בחרט אנוש (ישעיהו ח':א'), שצר בו צורות וצעצועים. כדי לאחר, אולי יבא משה. ויש לפרש שקשר אותו בבגד עד שיביאו הכל, כמו ויצר {ככרים כסף} בשני חריטים (מלכים ב ה':כ"ג) דגחזי. אלה אלהיך ישראל – דרך לדבר אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו אלהים קדושים (יהושע כ"ד:י"ט). אי נמי: שתפו אהרון עמו, ובכך טעו שהיו סבורים שיוכל להנהיגם. לפי שידעו: אהרון מלומד בניסים, וסברו שיעשה לו שידבר ויסבור אותם. (ה) וירא אהרון – שטעו. אמר: מתיירא אני שמא ישימו לב לאמר: מה יושיענו זה וישימו להם ראש. לפיכך בנה מזבח להטעותם, עד שיבא משה. חג לה' מחר – כלומר למחר נעמידנו על הממלכה, ונעשה חג לשמים על שנתן לנו מנהיג, ואיחרם עד המחרת. (ו) ויעלו עולות – לשמים בשבילו, כמו שמצינו בשאול כשנתחדשה לו המלוכה, ויזבחו שם זבחים שלמים לפני ה' וישמח שם שאול וגו' (שמואל א י"א:ט"ו). וכן בכאן לא נתכוונו אלא לשמים, והשתחוו לו לכבוד, ולא לאלוהות. (ז) כי שיחת עמך – כלומר עמך הם בעל כרחם, אשר הוצאת מארץ מצרים, ואותך נתתי להם מנהיג ודבר. (ח) והם: סרו מהר – עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה (בבלי שבת פ"ח:). עדיין לא עברו ארבעים יום שהזהרתי בהם, והם עשו מנהיג במקומך, וגם עברו על אשר אמרתי להם לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ':ד') – אפילו לשמים, כמו שפי' בוישמע יתרו, לא תשתחוה להם ולא תעבדם (שמות כ':ה'). והם השתחוו ועבדו, ואעפ"י שלא כוונו לע"ז, עברו על מצותי ומרדו בך. (י) הניחה לי – פתח לו פתח להתפלל, שלא כיון הקב"ה אלא שיפחדו כשישמעו דבר זה ויוסרו. וגם נראה לפי שעשו אדון אחר במקום משה, אמר לו לכבודו: הניחה לי – כלומר אם אתה רוצה, אני אנקום אותך מהם.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 32:20ר' יוסף בכור שור שמות ל"ב:כ'

וישק את בני ישראל – לפי הפשט: שלא נתכוין משה להשקותם, אלא לפזרו ולאבדו. אלא משנתנו במים, על כרחך שותין אותו, שאי אפשר להם שלא ישתו מן המים, ומתוך כך, על כרחם נראין כשותין אותו. לכך הוא אומר: וישק את בני ישראל. אבל רבותינו אמרו (בבלי ע"ז מ"ד.): שנתכוין לבודקן כסוטות. לתשובת מינין שמלעיגין על אותה שתייה, אמר להם בכאן רמז: אלהים שאוכלים ושותים אותו, אין בו ממש, והם אוכלים בשר תרפותם, והם שותים דמו בכל שנה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 32:25-26ר' יוסף בכור שור שמות ל"ב:כ"ה-כ"ו

(כה) פרוע הוא – כמו ופרע את ראש האשה (במדבר ה':י"ח), שנתגלה שטותם וקלונם, שהיו סבורים העולם שהם עם חכם, ועתה נתגלה שהם שוטים, שהיו סבורים שעגל זהב ינהיגם. לשמצה בקמיהם – שאומות העולם מלעיגים עלינו לאמר הלא אתם עשיתם את העגל. ואני ראיתי משל על זה (שיר השירים רבה א':מ"א) שאומות שעושות בכל מקום פסילים וצלמים מלעיגים עלינו. והוא: משל לאדם אחד שהיתה לו יפת תואר מאוד, והיו לו שפחות, והיו אומרות השפחות: אדונינו יגרש את אדונתינו ויקח אותנו לנשים. אמרו להם: למה. כי אתמול כשבא אדונינו מן השוק, ראה מעט ליכלוך על ידה מפיחם, אחר שנגעה בו, ונמאס בעיניו ויגרשנה. אמרו להם: שוטות, מה אתם אומרות? אשתו שהיא יפת תאר יניח מפני רושם שהיה על ידה מן הפיחם, ואתכם יקח, שאתם מלוכלכות בטיט ובפחמים מן הקדירות ומן היורות שאתם רוחצות, עד שאין נראה לכם לא חוטם ולא פה? כך האומות מלעיגות עלינו על עגל אחד שעשו אבותינו, והם עושים בכל יום תילים צלמים עד אין קץ. (כו) ויאספו אליו כל בני לוי – ודאי כל ישראל באו שם, כל אותם שלא פשעו בעגל, דהכי קאמר מי לה' – מי שעמד ביראת ה', שלא פשע בעגל, ולא עשה מסכה, יבא אלי. אלא לא בא שבט שלם שלא היה בהם מקצת פושעים, חוץ מבני לוי שבאו כולם, שלא פשעו אחד מהם בעגל. ולכך הוא אומר: ויאספו אליו כל בני לוי, שלא נעדר מהם איש. וכן הוא אומר בוזאת הברכה: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו (דברים ל"ג:ט'). כלומר מי שיוכל לומר על אביו ועל אמו לא ראיתיו במעשה העגל, ואת אחיו ואת בניו לא ידע במעשה העגל, לא אחד מהם בעגל, כי שמרו כולם אמרתך ובריתך ינצורו, כולם. כי אין שבט בישראל שלא פשעו קרוביהם בעגל, חוץ מבני לוי שהיו כולם לה'. ולפי המפרשים שלא הכירום אלא הרגום, צריך לדחוק: אביו – אבי אמו, בניו – בני ביתו, אחיו – מאמו, לפי שכל הלוים היו לה'. ואינו נראה בעיני.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 33:7ר' יוסף בכור שור שמות ל"ג:ז'

ומשה יקח את האהל – לפי שמרדו בו ורצו להעמיד ראש אחר, פירש מהם. וגם שאמר הקב"ה שלא ישרה שכינתו ביניהם, לא היה רוצה לעמוד במקום שאין השכינה שורה. והרוצה לשפוט – לדרוש משפט או שום דבר, יצא לשם.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 34:30ר' יוסף בכור שור שמות ל"ד:ל'

והנה קרן עור פניו – ...וגם יש לומר לפי שרצו להעמיד ראש אחר במקום משה, הראה להם הקב"ה שהוא מלא מזיו שכינה, ואין להעמיד אחר במקומו אלא על פי השכינה, שאין לו תמורה.

Radak Melakhim I 12:28רד"ק מלכים א' י"ב:כ"ח

ויועץ המלך – שאל עצה היאך יעשה והסכימה עצתו עם היועצים אותו, שיעשה שני עגלים. ולמה עגלים? פתה אותם בדברים, אמר להם: הלא ידעתם כי המלכות נחלקה ברצון האל, כמו שאמר לי אחיה השלוני הנביא, אם כן האל לא רצה במלכות בית דוד ולא רצה ג"כ בירושלם שהוא מלכות בית דוד, אם כן נעשה מקום אחר שתבואו ותזבחו שם. ולמה עגל? אמר להם: הלא אהרן עשה לישראל עגל להשרות השכינה בו במקום משה שלא היה להם, גם אתם עתה שאין לכם מקום השכינה שהוא ירושלם, נעשה עגל במקומו להשרות שכינה בו, לפיכך אמר: אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים כמו שאמר בעגל המדבר, כי לא היתה כוונתו לעבודת גילולים. ולמה עשה שנים? כדי שלא להטריח ישראל שיבאו כלם למקום אחד.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 32:4-9ר' אברהם בן הרמב"ם שמות ל"ב:ד'-ט'

(ד) ויעשהו עגל מסכה וג' – מן הסתם כך בקשו ממנו ומסורת מאת אבא מרי ז"ל שזה מפני שהיו אדוקים בסברה של אצטגנונים שהיציאה (ממצרים) היתה ב(זמן) עלית (מזל) שור או כיוצא בזה מן הדמיונות בגזירות הכוכבים המסתעפות מן עבודה זרה. ומאמרם אלה אלהיך ישראל וג' – או מפני שהאמינו בהשפעת מעלת (מזל) שור ביציאתם שהוא (כלומר העגל) הסמל או הדוגמא לרוחניותו לפי מה שאמר אבא מרי ז"ל או מפני שחל בו ענין מלפניו יתעלה כמו שאמר ר' סעדיה ז"ל; ולו פירוש בביאורו שיש בו די והותר ליתן טעם לבקשתם אלהים במקום משה ובקשתם כך מן אהרן דוקא ושאר המעשה; ותמציתו של פירוש (ענין) זה לפי מטרתנו שהיו מתכוונים לשלימות בתורה ושויון דעות בדת ומשה היה מדריכם בזה ומורה להם את הדרך מאתו יתעלה וכאשר בושש לבוא היו סבורים שנסתלק ואין בהם כח בעצמם ולא שלימות התורה ולכן ראו ברוע דעתם לחזור לדרך עבודה זרה שהיו מכירים אותה וסרו ממנה כדי שלא ישארו נעזבים בהעדר מהם מצבם הראשון מבלי להשיג את מטרתם השגה שלימה; זו היתה דעת (אותם האנשים) ביניהם (אשר היו) מבקשים אלהים אחרים [אשר] ילכו לפניהם ומחשבתם זו הוציאה את הפירות אשר הוציאה; ואין זה רחוק ואינו יוצא מכלל מה שהזכיר ר' סעדיה ז"ל וכך היה אומר (גם) ר' אברהם החסיד ז"ל. (ז) וידבר ה' וג' – מאמרו שחת עמך ולא אמר "עמי" מפני שהיחס שלהם אליו יתעלה כדי שיהיו נקראים "עמו" הוא בסיבת עבודתם לו [יתעלה] בלתי זולתו כי כל אומה שעובדת ליראתה תתיחס אליה כמו שנאמר במואב עם כמוש וכאשר עבדו לזולתו הסיר מהם (ה') יתעלה את אותו השם כמו שנתבאר בלשון הושע לא עמי אתם' ומאמרו יתעלה לו (למשה) עמך כלומר "האספסוף וההמון אשר היית אתה מטפל בהם" רמז לפחיתות יחסם אליו יתעלה; (זו היא דעתי אני בזה) ומה שאמרו אחרים בזה נמצא במקומו (בפירושם הם); (ט) מאמר עם קשה ערף השאלה כי מי שפונה ממגמת פניו הראשונה אל זולתה קפיציו וגידיו הוא רכים הם ומי שאוחזת אותו (מחלת) הצפדת בגופו וכיוצא בה יתקשה עורפו (ו)יקשה עליו לנטות ולהכפף לכן הושאל להם (שם עם קשה ערף) מפני שלא נטו מגילולי מצרים שידעו וגדלו עמהם אל דרך יחוד השם שנעתקו אליה אלא נרתעו לאחוריהם לחזור אל האמצעיים (בעבודה) שהורגלו בהם וזולת זה כל כך קשה עליהם שאמרו קום עשה לנו אלהים וג'; כוונת פירוש זה אני מעתיק אותה מאת ר' אברהם החסיד ז"ל.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 32:22ר' אברהם בן הרמב"ם שמות ל"ב:כ"ב

כי ברע הוא – התנצל ברעתם כלומר "יודע אתה שלא יבקשו את בקשותיהם אלא ברעה כבקשתם את המים ואת המזון ואין בכחותי להסיר את רעתם ולא עשיתי מה שעשיתי ברצון אלא באונס וחסרון היכולת" ואמר אבי אבא ז"ל שטעמו שהם מעורבים ברעים כלומר (ב) ערב [רב] והם שביקשו אלהים אחרים; ופתרון זה יש בו יופי ואינו נמנע.

Ramban Shemot 32:1רמב"ן שמות ל"ב:א'

אשר ילכו לפנינו – אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, לא ידענו מה היה לו, עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו לשון רש"י. ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט':כ"ג), הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו. וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים: וכן – תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבינו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (פסוק כ"א), והיתה תשובתו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים וגו', ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש (פסוקים כ"ג:כ"ד) והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו אל יחר אף אדוני (פסוק כ"ב), והוא כמוסיף על חטאתו פשע, שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו. אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה: וכן – היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל [וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו, והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל.] ואלו היה להם לאלהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשרפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו. והנה – אהרן הוא אשר הוציא הצורה הזאת, כי הם לא אמרו לו מה יעשה שור או כשב או עז וזולתם, וזהו מאמר החכמים שאמרו (סנהדרין ס"ג) מלמד שאוו לאלוהות הרבה, כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם. והכוונה לאהרן היתה, מפני שישראל היו במדבר חורב שממה, והחרבן ושממות עולם יבואו מן הצפון, כדכתיב (ירמיהו א':י"ד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכוונה במלך בבל בלבד, כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר פני שור מהשמאל לארבעתם (יחזקאל א':י'), ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול, ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום, כאשר נאצל על משה. וזהו שאמר חג לה' מחר, שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה: ורבותינו – למדו אותנו הענין הזה, והם שגלו סודו, אמרו (שמו"ר ג ב, מב ה, מ"ג:ח') ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה, משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי שאתן להם את התורה, שנאמר (תהלים ס"ח:י"ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ושומטין אחד מטטראמולין שלי, שכתוב (יחזקאל א':י') ופני שור מהשמאל, ומכעיסין אותי בו טטראמולין, ארבע פרדות, טטרא בלשון יון ארבע, כמו שאמרו (נזיר ח:) טטראגון ארבע. מולין פרדות, כמו מולאות של בית רבי (שבת נב.). משל לארבע חיות הנושאות המרכבה. ובויקרא רבה (י':ג') שאמר אהרן מתוך שאני בונה אני בונה אותו לשמו של הקב"ה, שנאמר (פסוק ה') ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר, חג לעגל מחר אין כתוב כאן, אלא לה': ור"א אמר כי במקום הזה אלהים כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשים לבך אל המסע הראשון (לעיל י"ד:י"ט) תבין זה. ואיננו נכון בעיני, שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו חונה כבוד, אין הדבר רק שעשו הצורה לכוין בעבודתה אל ענינה. וכבר פירשתי (יג כא, י"ד:י"ט) סוד המסע הראשון, וחלילה שרצה אהרן להדמות אליו, רק ממנו יקח שיהיה מסעם מצד המדה ההיא. והמשכיל יבין.

Abarbanel Shemot 32:1-7אברבנאל שמות ל"ב:א'-ז'

אבל עדין לא יצאנו מן הספק השלישי ולא יצאנו מאשמת אהרן בעשותו העגל אף שפחד שיהרגוהו כי מוטב היה שיהרג ולא יעבור והחכם הזה מודה שבקשו העגל לשר אלהות ושאהרן עשאו מפני אימות מות והוא הוא מקום המחלוקת: ובעבור זה ראוי שיאמר בזה עוד שעם היוצא ממצרים עם היות שראו מעשה ה' כי נורא הוא תמיד היו נוטים לאמונות מצרים הנפסדות וכשופיהם ופחיתות פעולותיהם הנכריות עד שבמעט מהסבה היו עוזבים אמונותיהם הטובות ומספקים בהן. הלא תראה שבמצרים כשעשה משה לפניהם האותות נאמר ויאמן העם ומיד חזרו לומר ירא ה' עליכם וישפוט. ואם האמינו ביציאתם ממצרים מיד וימרו על ים בים סוף. ואם בקריעת הים נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו מיד אח"כ היו מסתפקים היש ה' בקרבנו אם אין. ומעשה קרח יוכיח שתמיד היו חושבים מחשבות והרהורים לדעת במה היה כחו של משה גדול לעשות את כל המעשים אשר עשה. ולכך היו בתלונותיהם תמיד מיחסים היציאה ממצרים למשה ולאהרן לא לשם יתברך. אלא שבכל זמן שהיה משה עמהם לא היה להם מקום ולא עזות פנים לעשות חקירותיהם. האמנם עתה בראותם שעלה משה להר ולא ירד כפעם בפעם לעלות ולרדת ביום אחד. ומשה לא הגביל ישיבתו בהר כשעלה שמה כי גם הוא לא היה יודע מתי ישוב. אז מצאו מקום וזמן מוכן לחקור ולנסות דבר ממה שהיה בלבם ולכך נקהלו על אהרן בחשבם שלהיותו גם הוא נביא ואחיו של משה ידע את סודו והוא יישר אורחותיהם בדבר ההוא והוא אמרם קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש רוצה לומר כי הנה משה להיותו איש ההוא נפסד לא ידענו מה היה לו אם שורפו האש אשר בראש ההר או מת או נשבר או נשבה אין רואה ולפיכך לא ירצו עוד באיש שינהיגם בן אדם שאין לו תשועה תצא רוחו ישוב לאדמתו ובזה התנצלו מאהרן למה לא ימנו אותו נגיד ומצוה במקום משה כי לא ירצו עוד באיש אחר כיון שמשה להיותו איש קרה לו מה שקרה. ולכן יעש' אליהם אלהים שהכוונה בו או טלסמאות שיהיה להם כח עליון להגיד להם העתידות ולעשות אותות ומופתים ולעמוד להם במקום משה להנהיג אותם ולהודיעם מה שיקרה להם כמו שהיה בזמן ההיא במצרים עם צורותיהם. ואמרם אשר ילכו לפנינו רצו שלא יעשה כמו שהיה עושה משה שהיה עולה להר ומניחם במחנה אבל הטלסאם לא יזוז ממקומו אלא כאשר יניחוהו ויעתיקוהו משם. ואפשר לומר שגם הם בחרו בצורת מזל שור כי על כן אמרו אשר ילכו לפנינו כלומר לפני מזלנו טלה שהיינו תחת ממשלתו כי הנה מזל שור הוא עומד לפני מזל טלה בסדר האפוד' כלומר למזרח העולם כשהם על האופק ואם הוא אחריו בתנוע' היומית וחשבו שבכח מזל שור נצח משה לכחו של טלה מזל מצרים. ואפשר לפרש כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו שהם בקשו מאהרן שיעשה להם אלהים בכח העליונים אבל לא בקשו בפרט צורת שור. והתנצלו למה לא ביררו הצורך שיחפצו בה באמרם כי זה משה האיש אשר העלונו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו רוצה לומר לא ידענו בידיעה אמתית מה הכח אשר היה לו שבו היה עושה נפלאות ומגיד העתידות ולכן אנחנו שואלים בכלל אלהים אשר ילכו לפנינו בחר לך הצורה היותר נאותה לזה. ואין ספק אצלי שבקשו זה מאהרן לא יום אחד ולא יומים אלא ימים רבים זה אחר זה. והיה דוחה אותם עד שהרגו עליו את חור לפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה. ואז נקהלו בערבוביא על אהרן שיעשה זה ולא ידחם ממנה עוד. ואהרן אמר כדי לדחותם פרקו נזמי הזהב אשר באזני בניכם נשיכם ובנותיכם והביאו אלי. כי הגיד להם שאחרי שהיו חפצים בטלסאם נכבד מקבל כח העליונים ראוי שיהיה מזהב ושיהיה עשוי מהכלים היותר חביבים ואדוקים עמהם בחושבו שהנשים והילדים יעכבו הדבר ויעבור זמן עד בוא משה. והם כדי למהר הדבר לא חששו לנשים ולבנים אבל פרקו הנזמים שהיו על עצמם ויביאו אל אהרן. וצדקו דברי הרלב"ג שלא עשה את העגל בדפוס. אבל התיך הכלים באש כמ"ש ואשליכהו באש. ומאותו זהב שהיה חומר אחד צייר בחרט ועשאו בידיו כצורת שור קטן שהוא הנקרא עגל כמ"ש ויצר אותו בחרט. והיה זה גם כן כדי שיתארך הזמן יותר באורך המלאכה ויבוא משה ולא ישלם הדבר. וראיתי מי שפירש בחרט מלשון חרטה שנתחרט אהרן אח"כ מאד ממה שציירו. והיתה כוונת אהרן בפעל הזה שבראותו אותם להוטים אחרי הטלסאם הזה רצה להראות את עצמו כאלו הוא היה מזדרז בכל כחו לעשות שאלתם ובקשתם באופן היותר שלם שאפשר כדי שבסוף יראו שאין בו ממש וגם אין בקרבו לא ידע ולא יודיע דבר ואז יבושו ממועצותיהם ויכלמו ממחשבותיהם ותשקוט תשוקתם הפחותה ולא יהיה לה עוד תקומה מה שלא יהי' בזולת זה האופן. סוף דבר שהית' כונתו שלא לגרוע מחוק הטלסאם כלל כדי שלא יתלו חסרונם בחסרון המעשה אלא בו בעצמו. וכן עשה אליהו לנביאי הבעל כשאמר אליהם בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה. וכאשר עשו ולא הועילו אז ויהתל בהם אליהו. וכך היתה כונת אהרן להעתיקם משבושם ולגלות להם שהיו רודפים אחרי ההבל. אבל היו מהם אנשים בוערים בעם בלי שום דעת ותבונה שבראותם תמונת העגל ויופי הזהב והמלאכה אשר בו השתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים מבלי שינסו אם היה שום אלהות במעשיו והיתה כוונתם באמרם אלה אלהיך שבצורה אחרת כזאת מקבלת השפע מהעליונים הוציאם משה ממצרים לא שיאמרו שהעגל היה סבה ראשונה שהוציאם אלא שהיה דעתם שלא ה' פעל כל זאת אלא שמשה בצורה כזאת מושפעת מעליונים הוציא אותם ממצרים. ובמדרש (ויקרא רבה פ' כ"ז) דייקו אמרם אלה אלהיך ישראל. ולא אמרו אלה אלהינו. לפי שהיו אלו דברי הערב רב שאמרו לישראל אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. ואמר וירא אהרן ויבן מזבח רוצה לומר שראה מסכלותם שהיו משתחוים למעט מהזהב ההוא בלא דעת ולא תבונה שלא היה בו צד אלהות ואז בנה מזבח וקרא חג לה' מחר כי חשב שיודיע הקדוש ברוך הוא למשה את כל המעשה ההוא ובא יבוא ולא יאחר. וביאר שהחג יהיה לה' לא לעגל כי לשם הנכבד היה מכוין אבל הבוערים ההם שלא ירדו לסוף דעתו כשראו שלא השכים אהרן בבקר לזבוח באו הם והעלו עולות ויזבחו שלמים וישב העם לאכול ולשתות מהשלמים ההם בשמחה ובטוב לבב ויקומו לצחק בדברי התולים ועם מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הראשונה.

Ma'asei Hashem Ma'asei Torah 11מעשי ה' מעשי תורה י"א

ספק ראשון, באמרם עשה לנו אלהים, שהמובן ראשון ממילה זאת, תורה על בקשת ענין אלהות, כאשר הסוף הוכיח שאמרו אלה אלהיך ישראל, וא"כ יפלא מאד אמרם כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו וגו', שכבר ידוע שלא היה להם במשה אמונת אלהות כלל עד שיבקשו אלוה במקומו. ואם הדברים כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שהיו מבקשים מי שיורה להם הדרך למה לא יהיה אהרן מורה להם הדרך, ואם חושבים שאין לאהרן אותו הכח שיש למשה להורות הדרך על פי ה', וא"כ כל שכן שלא יהיה לו כח לעשות להם דבר שיורה להם הדרך, והיאך יעשה דבר שיהיה לו כח ויכולת יותר ממנו בעצמו. ספק שני, כיון שהיתה בקשתם דבר ומנהיג במקום משה, למה אמרו לשון רבים אשר ילכו לפנינו והלא משה לא היה רק אחד. ספק שלישי, למה אמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם בניכם ובנותיכם, ולמה לא שאל חח ונזם וכומז כמו שהביאו לתרומת הזהב ונזמי האף, אבל דקדק לומר נזמי אוזניהם. ספק רביעי, כי מה אומרו ויצר אותו בחרט, שאונקלוס פירש בזיפא, ופירש רש"י ז"ל שקשר בסודר או כמו בחרט אנוש (ישעיהו ח':א'), הוא כלי אומנות שהצורפים חורתין בו צורות, והיאך פירש בחרט שהוא כלי אומנות והלא לא צר אותו צורת עגל, כי כן יצא כמו שפירש רש"י ז"ל בעצמו, ואם רצה לומר שצר בו ציורים אחרים, מה התועלת מסיפור הציורים ההם, אחרי שלא נתחדש דבר בסיפור המעשה מאותם הציורים, וכמו כן אם פירושו שקשר הזהב בסודר או לא קשר אותו, מה התועלת אם קשר או לא קשר, אחר שלא נתחדש דבר בסיפור המעשה מן הקשירה ההיא. ספק חמישי, למה אמרו אלה אלהיך לשון רבים והעגל לא היה רק אחד. ספק ששי, היאך אמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, והם בעצמם אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים. ספק שביעי, אומרו ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, ואדרבה היה לו לומר שהם דור תהפוכות, כי כמה פעמים האמינו ויקדו וישתחוו (שמות ד':ל"א), וכן ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות י"ד:ל"א), ואח"כ היש ה' בקרבנו (שמות י"ז:ז'), וזה היפך הקשה עורף, כי הקשה עורף יעמוד על דעתו לא יזוז ממנה.

Ma'asei Hashem Ma'asei Torah 12מעשי ה' מעשי תורה י"ב

טרם בואנו בהיתר הספיקות אשר נתעוררנו בהם בפרשת העגל, נקדים בענין המעשה ונאמר כי אחרי היות האומה ישראלית זרע אברהם יצחק ויעקב השלשלת הקדושה ההיא, ושנים עשר שבטים שכולם היו מחזיקים בכל עוז בקבלתם איש מפי איש עד אברהם, והיו אדוקים בקבלתם לא יזיזום כל הרוחות שבעולם, והנה אמנם היתה קבלתם מאברהם שעתידים להיותם משועבדים ארבע מאות שנה, הנה עם ראותם כל הנסים והנפלאות שעשה להם משה, לעולם היו קצתם מסתפקים ועומדים כך במבוכה קשה להאמין שהאל יתברך אלהי אברהם שאמר לאברהם שעתידים להשתעבד ארבע מאות שנה ושלא תתקיים גזירתו. ולזה בתחילת הענין כשבא אליהם משה נאמר (שמות ד, לא) ויאמן העם כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים, אבל לא נאמר שהאמינו שיצאו לחרות, אבל האמינו שראה את ענים וששולח שליחות זה להקל מעליהם. ולכך כאשר ראו שפרעה הכביד עליהם לבלתי תת תבן, אמרו מה שאמרו, שנתנו חרב בידם (שמות ה, כא), כי חזרו לאמונתם ראשונה, וכן בים כאשר ראו מצרים נוסע אחריהם חזרו לאמונת קבלתם, ואמרו (שמות יד, יא) מה זאת עשית לנו להוציאנו, שחשבו שלא עשה כל זה בשליחות ה', וכן במדבר אמרו (שמות טז, ג) כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, כלומר אתם הוצאתם לא בשליחות ה', ולכך השיב להם משה שם (ו) ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, שכנראה בהדיא שעדיין היו מתחזקים בקבלתם ראשונה שלא הגיע זמן הגאולה ושהשם יתברך לא הוציאם, וכן ברפידים אמרו (שמות יז, ב) תנו לנו מים ונשתה, כלומר אתם הוצאתם אותנו מדעתכם אם כן אתם חייבים לתת לנו מים, ולכך לא היו רוצים להתפלל להשם יתברך, כי עדיין היו במחשבתם שהוא לא הוציאם, וזהו מה שאמרו (שם ז) היש ה' בקרבנו, כלומר האם היה זה, רצה לומר יציאת מצרים ברשותו יתברך, וכל זה בהיותם מחזיקים ואדוקים בכל לבם בקבלה שקבלו מאבותיהם, וכן עתה כאשר ראו כי בושש משה לבוא, חזרו לאמונת קבלתם שלא היו כל אלה מאתו יתברך. ולהיות שבלכתו אמר להביא להם הלוחות ושיושמו בארון של זהב ושהארון ילך לפניהם לתור להם מנוחה, כמו שנאמר ביהושע (ג':ג'-ד') כראותכם את ארון ברית ה' אלהיכם וגו', למען אשר תדעו את הדרך אשר תלכו בה, הרי מבואר שהארון היה הולך לפניהם לנחותם הדרך, אם כן זהו שבקשו מאהרן שיעשה להם אלהים, לא חס ושלום לענין אלהות, אבל לנחותם הדרך היו קוראים את הלוחות עם הארון אלהים, כי הדגל אשר ילך לפני עם אחד לעולם מציירים בו אמונתם שכל העם הולכים ונמשכים אחרי אמונתם, וכן אמר להם משה להביא שני לוחות אבנים, שילכו לפניהם במקום דגל כולל, כי לכל שבט כבר היה לו דגל פרטי, וזו היתה שאלתם בלשון רבים אחרי שהיו מצפים לשני לוחות, והיותם אומרים כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו, רצו לומר שזה משה האיש אמר להביא לנו אלהים שילכו לפנינו לא בא, ובזה הותר ספק א' וב'. והנה אהרן כאשר ראה בקשתם ומהירותם אליה, שהיו רוצים הארון של זהב שילך לפניהם לנחותם הדרך, עלה בלבו שיתנו לו זהב לעשות הארון, וכדי להוציא מביניהם כוחות הטומאה והטלסמאות שהיו להם בנזמי האוזן לא בשאר תכשיטיהם, לכך בחר לקחת מידם הזהב ההוא, והעד על שכל כוחות הטומאה רצה לומר הטלסמאות והורדת כחות הכוכבים היו בנזמי האוזן לא בזולתם, מה שראינו שנאמר ביעקב (בראשית ל"ה:ב') שאמר לבני ביתו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, ונאמר שם (בראשית ל"ה:ד') ויתנו ליעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באוזניהם, כי אם היה לבד מן השלל שלקחו משכם כמו שפירשו (רש"י ושאר מפרשים), כבר היה מספיק שיאמר שנתנו כל אלהי הנכר, אבל אומרו אח"כ ואת הנזמים אשר באזניהם, רצה לומר הנזמים שבאזניהם שהביאו מבית לבן והם היו טלסמאות, ואפשר שלהיות חוש השמע באוזן, וכל אדם אשר יהיה לו מה שיהיה לאלוה ולמנהיג, יתחייב לשמוע אל רצון המנהיג ההוא, לכך היו קובעים עבודתם נזמים לאזניהם לא במקום אחר. ונשוב לעניננו כי לכך ביקש אהרן לעקור מהם אותם כחות הטומאה להתיכם כדי לעשות מהם הארון, שכבר היו יודעים שהארון של זהב היה עתיד ללכת לפניהם לנחותם הדרך, ולכך נאמר ויצר אותו בחרט, שפירושו שקשר הזהב בסודר לבלתי היותו נוגע באותם הטומאות ואלהי נכר, ולכך קשרם, ולכך סופר שצר אותו בחרט שהוא סודר או כיס, ונאמר ג"כ שהשליך אותו לאש לשון השלכה, עם היות שאין זה דרכם של צורפים להשליך הזהב באש אבל מכניסים אתו לכור והכור משימים אותו באש, אמנם אהרן שלא רצה ליגע בהם כי כל הנוגע בהם יטמא, לכך צר אותו בכיס והשליך אותו באש. והנה כח הטלסמאות ההם אשר בנזמיהם שהיו עשויים בכוחות הטומאה, כשהשליך אותם באש היה בעת כניסת מזל שור ויצא העגל ההוא, וכאשר ראו המון העם שמהנזמים שלהם יצא הכח ההוא להעשות עגל, טעו ואמרו כי האלהים שדיבר לאברהם שעתידים להשתעבד ארבע מאות שנה לא הוציאם ממצרים ולא שינה דברו, אבל הכחות טומאה שהיו בנזמיהם הם העלום ממצרים, ולכן אמרו אלה אלהיך ישראל, לשון רבים, על הנזמים ואלהי הנכר שהיו באוזניהם, ולכך גם כן חזרו בהם, שקודם כאשר ראו שבושש משה לבוא, חשבו שמשה העלה אותם ולא בשליחות ה', ולכך אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו, ואחר שראו כח אלהי הנכר אשר באוזניהם, אמרו לא כי אלה הנזמים וכוחותם העלום ממצרים, וכל זה היה מפני שלא היו רוצים להיפרד מקבלתם שאלהי אברהם אמר שעתידים להשתעבד ארבע מאות שנה, ולכך נקראו עם קשה עורף.

Shadal Shemot 32:4שד"ל שמות ל"ב:ד'

עגל – העגל לא היה לע"ז, ולא קיבלוהו עליהם לאלוה, אלא שיהיה כלי מקבל שפע האל ויעמוד להם למנהיג במקום משה (ואהרן לא היה מספיק להם כי גם הוא בן אדם) וכן דעת הכוזרי מאמר א' סימן צ"ו וראב"ע ורמב"ן וחזקוני ורלב"ג, ועיין בכורי העתים תקפ"ח עמ' 89.

Shadal Shemot 32:8-9שד"ל שמות ל"ב:ח'-ט'

(ח) מן הדרך אשר צויתים – ולא אמר סרו מעלי, הרי שלא עזבו את ה' לעבוד אלוהים אחרים. (ט) קשה עורף – משמע שהיו קודם לכן דבקים בע"ז כנזכר ביחזקאל כ':ז' (רמבמ"ן), ואין צורך לומר שהיו דבקים בע"ז ממש, אלא בעשיית צלמים לכבוד האל. רמבמ"ן העתיק דברי רש"י ודברי ראב"ע, ולא הבין שהם שני הפכים, רש"י מעמיד המוכיח לפני החוטא והחוטא הופך לו ערפו, וראב"ע עושה המוכיח הולך אחר החוטא להשיבו מדרכו והחוטא רץ בדרכו ולא יפנה לאחוריו. וגם דברי ראב"ע מגומגמים באמרו "ולא ישיב עורף לקורא אליו". והיל"ל ולא יחזיר פניו לקורא אליו, ואין ספק כי ענין המליצה, שערפו קשה ובלתי מתנועע, ולפיכך הוא הולך לדרכו בלי שיחזיר פניו למי שקורא לו מאחוריו, כלומר שאינו שומע בקול מוריו.

Shadal Shemot 32:27שד"ל שמות ל"ב:כ"ז

שימו איש חרבו – אע"פ שלא היה העגל ע"ז ממש, היה התחלה לע"ז והוצרך האל בתחילת הויית האומה לבער החוטאים ולהשאיר לכל העם זכרון נורא, למען לא יתחילו להדמות לעובדי אלילים.

U. Cassuto Shemot 32:1מ"ד קאסוטו שמות ל"ב:א'

כבר ראינו למעלה, בפירושנו על כ"ה:י"ח ואילך, שהכפורת שעל הארון, ובמיוחד כנפי הכרובים הפרושות עליה, היו מעין כיסא לאלהים יושב הכרובים, כיסא ריק לאלהות הסמויה מעיניו של אדם. וכן ראינו שם שבדרך כלל רגילים היו עמי המזרח הקדמון לתאר את האלים כשהם עומדים או יושבים על גבי חיות או בהמות, כגון אריות או שוורים או בעלי חיים אחרים. על סמך זה הביעו חוקרים אחדים בזמן האחרון את הסברה, שעגלי הזהב, כלומר שורי הזהב (על פירוש המלה עגל עי' להלן), גם זה שנעשה במדבר וגם שני עגליו של ירבעם לפי הסיפור שבמל"א י"ב:ל"א היו נחשבים מעיקרם כאלים ממש, אלא נחשבו אף הם כמושב האלהות הסמויה מן העין. וסברה זו נראית קרובה, ביחוד כשאנו שמים לב לדבר, שמי שעשה את העגל במדבר היה אהרן, האיש שנועד להיות כהן לאלהי ישראל. ואולם מתעוררת כאן שאלה: מדוע ציוותה התורה מצד אחד לעשות כרובים במשכן, ומן הצד השני חשבה את מעשה העגל לעוון פלילי? על שאלה זו יש להשיב, שלמרות הדמיון שבין שני הדברים, הבדל עיקרי מפריד ביניהם. לפי עשרת הדיברות אסור לעשות פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. ותמונת השור, אחד מבעלי החיים אשר בארץ, נכללת באיסור זה; ואילו הכרובים, יצירות דמיוניות שאינן לא בשמים ולא בארץ ולא במים, אינם נכללים בו. וסיבה של הבחנה זו ברורה: מי שרואה את תמונת הכרובים, ויודע שהם יצירות דמיוניות, מבין בקלות שאינם אלא סמל, ולפיכך אינו עלול לטעות ולייחס להם אופי אלהי ממש, ואילו מי שרואה תמונת שור, ויודע שיש כמה שוורים בעולם, והם יצורים בעלי עצמה כה אדירה וכוח כה כביר של פוריות, שהעמים האליליים ראו בהם תכונות אלהיות (הכנענים היו מכנים את אבי האלים שלהם בכינוי שור), עלול הוא לטעות ולייחס לאותה התמונה ואף לשוורים החיים אופי אלהי ולעבדם כאלים. לפי כוונת הכתוב דעתו של אהרן כשעשה את העגל לא היתה אלא לעשות כיסא ריק לאלהות, כעין כיסא הכרובים שבאותו הזמן נצטווה משה בהר סיני לעשותו: הוא עשה את העגל כדי לספק את צרכו של ההמון לראות לכל הפחות סמל מוחשי לנוכחות האלהות, אותו הצורך שאף התורה רצתה לספק כשהתירה את הכרובים וציוותה עליהם; הוא חשב שהאיסור שבעשרת הדיברות היה רק להשתחוות לפסילים ולעבדם (לא תשתחוה להם ולא תעבדם), ולא שם לב לדבר, שאיסור עשייתם, הנאמר במפורש בפני עצמו, היה מעין סייג, כדי שלא יבוא המון העם לידי טעות ולידי השתחויה ועבודה. בוודאי לא התכוון הכתוב לספר שאהרן חטא חטא עבודה זרה ממש, כי אז לא היה אפשר שהכתוב עצמו יספר שאהרן נבחר להיות כהן במקדש ה' ולהיעשות אבי הכהונה לדורות; אלא הכוונה היא שאהרן חטא בזה, שלא שם לב לצורך הסייג ולאפשרות של טעות מצד המון העם, טעות שאירעה כשראה העם את העגל ועשה מה שעשה. וגם זה אולי בכוונת הכתוב, להוכיח את צורך הסייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

U. Cassuto Shemot 32:4מ"ד קאסוטו שמות ל"ב:ד'

אף על פי שלא התכוון אהרן אלא להמציא לעם מעין סמל מוחשי, מעין כיסא ריק כאמור, טעה העם אחרי התמונה המוחשית, והתייחס אליהם כאל אלהות ממש, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. לא לחינם באה כאן לשון ריבוי, אלה... העלוך: הכתוב אינו מייחס לבני ישראל את הדעה האווילית שהעגל הנוצר עכשיו הוא שהעלה אותם מארץ מצרים; לא היה אפשר להם לשכוח מה שמשה הראה להם והשמיע להם בשם ה'. הכרזתם זו פירושה שהם ראו בעגל סמל של ה', וסברו שראוי סמל זה עצמו לכבוד אלהי, וכאילו שיתפו את העגל לה'. ומכאן הריבוי. בדרך זו, או בדומה לה, הבינו חז"ל את הכתוב כשאמרו (סנה' ס"ג.): אלמלא וי"ו של העלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, וכשאמרו (שמות רבא ג':ג'): ראיתי את העם הזה כשאבוא לסיני ליתן להם את התורה אני יורד בטטראמולין שלי (ארבע החיות שבמעשה המרכבה, שלכל אחת מהן ארבע פנים, וביניהן פני שור), שהם מתבוננים בי ושומטים אחד מהם ומכעיסים אותי בו. וזה היה עוונם, עבירה על מה שנצטוו: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, בנוכחותי, יחד אתי. ברמז למעשה העגל הנמצא בנחמ' ט':י"ח, כתוב אמנם ביחיד: זה אלהיך אשר העלך ממצרים, אבל שם רוצה המחבר להבליט הבלטה יתירה את עוונם של ישראל.