Sin of the Golden Calf/5

EN/HEע/E

Sin of the Golden Calf

Sources

Shemot 7:1שמות ז׳:א׳

And the Lord said unto Moses: 'See, I have set thee in God's stead to Pharaoh; and Aaron thy brother shall be thy prophet.

וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ.

Shemot 22:8שמות כ״ב:ח׳

For every matter of trespass, whether it be for ox, for ass, for sheep, for raiment, or for any manner of lost thing, whereof one saith: 'This is it,' the cause of both parties shall come before God; he whom God shall condemn shall pay double unto his neighbour.

עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כׇּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

Shemot 24:1-11שמות כ״ד:א׳-י״א

(1) And unto Moses He said: 'Come up unto the Lord, thou, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; and worship ye afar off; (2) and Moses alone shall come near unto the Lord; but they shall not come near; neither shall the people go up with him.' (3) And Moses came and told the people all the words of the Lord, and all the ordinances; and all the people answered with one voice, and said: 'All the words which the Lord hath spoken will we do.' (4) And Moses wrote all the words of the Lord, and rose up early in the morning, and builded an altar under the mount, and twelve pillars, according to the twelve tribes of Israel. (5) And he sent the young men of the children of Israel, who offered burnt-offerings, and sacrificed peace-offerings of oxen unto the Lord. (6) And Moses took half of the blood, and put it in basins; and half of the blood he dashed against the altar. (7) And he took the book of the covenant, and read in the hearing of the people; and they said: 'All that the Lord hath spoken will we do, and obey.' (8) And Moses took the blood, and sprinkled it on the people, and said: 'Behold the blood of the covenant, which the Lord hath made with you in agreement with all these words.' (9) Then went up Moses, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; (10) and they saw the God of Israel; and there was under His feet the like of a paved work of sapphire stone, and the like of the very heaven for clearness. (11) And upon the nobles of the children of Israel He laid not His hand; and they beheld God, and did eat and drink.

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל י"י אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל י"י וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י וְאֵת כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה. (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כׇּל דִּבְרֵי י"י וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַי"י פָּרִים. (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת י"י עִמָּכֶם עַל כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.

Shemot 32שמות ל״ב

(1) And when the people saw that Moses delayed to come down from the mount, the people gathered themselves together unto Aaron, and said unto him: 'Up, make us a god who shall go before us; for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt, we know not what is become of him.' (2) And Aaron said unto them: 'Break off the golden rings, which are in the ears of your wives, of your sons, and of your daughters, and bring them unto me.' (3) And all the people broke off the golden rings which were in their ears, and brought them unto Aaron. (4) And he received it at their hand, and fashioned it with a graving tool, and made it a molten calf; and they said: 'This is thy god, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.' (5) And when Aaron saw this, he built an altar before it; and Aaron made proclamation, and said: 'To-morrow shall be a feast to the Lord.' (6) And they rose up early on the morrow, and offered burnt-offerings, and brought peace-offerings; and the people sat down to eat and to drink, and rose up to make merry. (7) And the Lord spoke unto Moses: 'Go, get thee down; for thy people, that thou broughtest up out of the land of Egypt, have dealt corruptly; (8) they have turned aside quickly out of the way which I commanded them; they have made them a molten calf, and have worshipped it, and have sacrificed unto it, and said: This is thy god, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.' (9) And the Lord said unto Moses: 'I have seen this people, and, behold, it is a stiff-necked people. (10) Now therefore let Me alone, that My wrath may waxhot against them, and that I may consume them; and I will make of thee a great nation.' (11) And Moses besought the Lord his God, and said: 'Lord, why doth Thy wrath wax hot against Thy people, that Thou hast brought forth out of the land of Egypt with great power and with a mighty hand? (12) Wherefore should the Egyptians speak, saying: For evil did He bring them forth, to slay them in the mountains, and to consume them from the face of the earth? Turn from Thy fierce wrath, and repent of this evil against Thy people. (13) Remember Abraham, Isaac, and Israel, Thy servants, to whom Thou didst swear by Thine own self, and saidst unto them: I will multiply your seed as the stars of heaven, and all this land that I have spoken of will I give unto your seed, and they shall inherit it for ever.' (14) And the Lord repented of the evil which He said He would do unto His people. (15) And Moses turned, and went down from the mount, with the two tables of the testimony in his hand; tables that were written on both their sides; on the one side and on the other were they written. (16) And the tables were the work of God, and the writing was the writing of God, graven upon the tables. (17) And when Joshua heard the noise of the people as they shouted, he said unto Moses: 'There is a noise of war in the camp.' (18) And he said: 'It is not the voice of them that shout for mastery, neither is it the voice of them that cry for being overcome, but the noise of them that sing do I hear.' (19) And it came to pass, as soon as he came nigh unto the camp, that he saw the calf and the dancing; and Moses' anger waxed hot, and he cast the tables out of his hands, and broke them beneath the mount. (20) And he took the calf which they had made, and burnt it with fire, and ground it to powder, and strewed it upon the water, and made the children of Israel drink of it. (21) And Moses said unto Aaron: 'What did this people unto thee, that thou hast brought a great sin upon them?' (22) And Aaron said: 'Let not the anger of my lord wax hot; thou knowest the people, that they are set on evil. (23) So they said unto me: Make us a god, which shall go before us; for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt, we know not what is become of him. (24) And I said unto them: Whosoever hath any gold, let them break it off; so they gave it me; and I cast it into the fire, and there came out this calf.' (25) And when Moses saw that the people were broken loose — for Aaron had let them loose for a derision among their enemies — (26) then Moses stood in the gate of the camp, and said: 'Whoso is on the Lord's side, let him come unto me.' And all the sons of Levi gathered themselves together unto him. (27) And he said unto them: 'Thus saith the Lord, the God of Israel: Put ye every man his sword upon his thigh, and go to and fro from gate to gate throughout the camp, and slay every man his brother, and every man his companion, and every man his neighbour.' (28) And the sons of Levi did according to the word of Moses; and there fell of the people that day about three thousand men. (29) And Moses said: 'Consecrate yourselves to-day to the Lord, for every man hath been against his son and against his brother; that He may also bestow upon you a blessing this day.' (30) And it came to pass on the morrow, that Moses said unto the people: 'Ye have sinned a great sin; and now I will goup unto the Lord, peradventure I shall make atonement for your sin.' (31) And Moses returned unto the Lord, and said: 'Oh, this people have sinned a great sin, and have made them a god of gold. (32) Yet now, if Thou wilt forgive their sin — ; and if not, blot me, I pray Thee, out of Thy book which Thou hast written.' (33) And the Lord said unto Moses: 'Whosoever hath sinned against Me, him will I blot out of My book. (34) And now go, lead the people unto the place of which I have spoken unto thee; behold, Mine angel shall go before thee; nevertheless in the day when I visit, I will visit their sin upon them.' (35) And the Lord smote the people, because they made the calf, which Aaron made.

(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כׇּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַי"י מָחָר. (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמׇּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. (ז) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ט) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. (יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי י"י אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה י"י יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. (יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכׇל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. (יד) וַיִּנָּחֶם י"י עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. (טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. (טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. (יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. (יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. (יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. (כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. (כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. (כג) וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. (כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. (כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי"י אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי. (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַי"י כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. (ל) וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל י"י אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. (לא) וַיָּשׇׁב מֹשֶׁה אֶל י"י וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. (לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. (לג) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. (לה) וַיִּגֹּף י"י אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.

Bemidbar 21:4-9במדבר כ״א:ד׳-ט׳

(4) And they journeyed from mount Hor by the way to the Red Sea, to compass the land of Edom; and the soul of the people became impatient because of the way. (5) And the people spoke against God, and against Moses: 'Wherefore have ye brought us up out of Egypt to die in the wilderness? for there is no bread, and there is no water; and our soul loatheth this light bread.' (6) And the Lord sent fiery serpents among the people,and they bit the people; and much people of Israel died. (7) And the people came to Moses, and said: 'We have sinned, because we have spoken against the Lord, and against thee; pray unto the Lord, that He take away the serpents from us.' And Moses prayed for the people. (8) And the Lord said unto Moses: 'Make thee a fiery serpent, and set it upon a pole; and it shall come to pass, that every one that is bitten, when he seeth it, shall live.' (9) And Moses made a serpent of brass, and set it upon the pole; and it came to pass, that if a serpent had bitten any man, when he looked unto the serpent of brass, he lived.

(ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. (ו) וַיְשַׁלַּח י"י בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמׇת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַי"י וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל י"י וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. (ח) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כׇּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. (ט) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי.

Devarim 9:8-21דברים ט׳:ח׳-כ״א

(8) Also in Horeb ye made the Lord wroth, and the Lord was angered with you to have destroyed you. (9) When I was gone up into the mount to receive the tables of stone, even the tables of the covenant which the Lord made with you, then I abode in the mount forty days and forty nights; I did neither eat bread nor drink water. (10) And the Lord delivered unto me the two tables of stone written with the finger of God; and on them was written according to all the words, which the Lord spoke with you in the mount out of the midst of the fire in the day of the assembly. (11) And it came to pass at the end of forty days and forty nights, that the Lord gave me the two tables of stone, even the tables of the covenant. (12) And the Lord said unto me: 'Arise, get thee down quickly from hence; for thy people that thou hast brought forth out of Egypt have dealt corruptly; they are quickly turned aside out of the way which I commanded them; they have made them a molten image.' (13) Furthermore the Lord spoke unto me, saying: 'I have seen this people, and, behold,it is a stiffnecked people; (14) let Me alone, that I may destroy them, and blot out their name from under heaven; and I will make of thee a nation mightier and greater than they.' (15) So I turned and came down from the mount, and the mount burned with fire; and the two tables of the covenant were in my two hands. (16) And I looked, and, behold, ye had sinned against the Lord your God; ye had made you a molten calf; ye had turned aside quickly out of the way which the Lord had commanded you. (17) And I took hold of the two tables, and cast them out of my two hands, and broke them before your eyes. (18) And I fell down before the Lord, as at the first, forty days and forty nights; I did neither eat bread nor drink water; because of all your sin which ye sinned, in doing that which was evil in the sight of the Lord, to provoke Him. (19) For I was in dread of the anger and hot displeasure, wherewith the Lord was wroth against you to destroy you. But the Lord hearkened unto me that time also. (20) Moreover the Lord was very angry with Aaron to have destroyed him; and I prayed for Aaron also the same time. (21) And I took your sin, the calf which ye had made, and burnt it with fire, and beat it in pieces, grinding it very small, until it was as fine as dust; and I cast the dust thereof into the brook that descended out of the mount.

(ח) וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת י"י וַיִּתְאַנַּף י"י בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם. (ט) בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת י"י עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי. (י) וַיִּתֵּן י"י אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכׇל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל. (יא) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן י"י אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית. (יב) וַיֹּאמֶר י"י אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה. (יג) וַיֹּאמֶר י"י אֵלַי לֵאמֹר רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. (יד) הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ. (טו) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. (טז) וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַי"י אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶתְכֶם. (יז) וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. (יח) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי י"י כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כׇּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי י"י לְהַכְעִיסוֹ. (יט) כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף י"י עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע י"י אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא. (כ) וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף י"י מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא. (כא) וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר.

Shofetim 8:23-27שופטים ח׳:כ״ג-כ״ז

(23) And Gideon said unto them: 'I will not rule over you, neither shall my son rule over you; the Lord shall rule over you.' (24) And Gideon said unto them: 'I would make a request of you, that ye would give me every man the ear-rings of his spoil.'—For they had golden ear-rings, because they were Ishmaelites. (25) And they answered: 'We will willingly give them.' And they spread a garment, and did cast therein every man the ear-rings of his spoil. (26) And the weight of the golden earrings that he requested was a thousand and seven hundred shekels of gold; beside the crescents, and the pendants, and the purple raiment that was on the kings of Midian, and beside the chains that were about their camels' necks. (27) And Gideon made an ephod thereof, and put it in his city, even in Ophrah; and all Israel went astray after it there; and it became a snare unto Gideon, and to his house.

(כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם י"י יִמְשֹׁל בָּכֶם. (כד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. (כה) וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. (כו) וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם. (כז) וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעׇפְרָה וַיִּזְנוּ כׇל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ.

Shemuel I 11:15שמואל א׳ י״א:ט״ו

And all the people went to Gilgal; and there they made Saul king before the Lord in Gilgal; and there they sacrificed sacrifices of peace-offerings before the Lord; and there Saul and all the men of Israel rejoiced greatly.

וַיֵּלְכוּ כׇל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי י"י בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי י"י וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכׇל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד.

Melakhim I 12:28-30מלכים א׳ י״ב:כ״ח-ל׳

(28) Whereupon the king took counsel, and made two calves of gold; and he said unto them: 'Ye have gone up long enough to Jerusalem; behold thy gods, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.' (29) And he set the one in Beth-el, and the other put he in Dan. (30) And this thing became a sin; for the people went to worship before the one, even unto Dan.

(כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן. (ל) וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן.

Melakhim II 10:18-28מלכים ב׳ י׳:י״ח-כ״ח

(18) And Jehu gathered all the people together, and said unto them: 'Ahab served Baal a little; but Jehu will serve him much. (19) Now therefore call unto me all the prophets of Baal, all his worshippers, and all his priests, let none be wanting; for I have a great sacrifice to do to Baal; whosoever shall be wanting, he shall not live.' But Jehu did it in subtlety, to the intent that he might destroy the worshippers of Baal. (20) And Jehu said: 'Sanctify a solemn assembly for Baal.' And they proclaimed it. (21) And Jehu sent through all Israel; and all the worshippers of Baal came, so that there was not a man left that came not. And they came into the house of Baal; and the house of Baal was filled from one end to another. (22) And he said unto him that was over the vestry: 'Bring forth vestments for all the worshippers of Baal.' And he brought them forth vestments. (23) And Jehu went, and Jehonadab the son of Rechab, into the house of Baal; and he said unto the worshippers of Baal: 'Search, and look that there be here with you none of the servants ofthe Lord, but the worshippers of Baal only.' (24) And they went in to offer sacrifices and burnt-offerings. Now Jehu had appointed him fourscore men without, and said: 'If any of the men whom I bring into your hands escape, his life shall be for the life of him.' (25) And it came to pass, as soon as he had made an end of offering the burnt-offering, that Jehu said to the guard and to the captains: 'Go in, and slay them; let none come forth.' And they smote them with the edge of the sword; and the guard and the captains cast them out, and went to the city of the house of Baal. (26) And they brought forth the pillars that were in the house of Baal, and burned them. (27) And they broke down the pillar of Baal, and broke down the house of Baal, and made it a draught-house, unto this day. (28) Thus Jehu destroyed Baal out of Israel.

(יח) וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא אֶת כׇּל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה. (יט) וְעַתָּה כׇל נְבִיאֵי הַבַּעַל כׇּל עֹבְדָיו וְכׇל כֹּהֲנָיו קִרְאוּ אֵלַי אִישׁ אַל יִפָּקֵד כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל כֹּל אֲשֶׁר יִפָּקֵד לֹא יִחְיֶה וְיֵהוּא עָשָׂה בְעׇקְבָּה לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל. (כ) וַיֹּאמֶר יֵהוּא קַדְּשׁוּ עֲצָרָה לַבַּעַל וַיִּקְרָאוּ. (כא) וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכׇל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ כׇּל עֹבְדֵי הַבַּעַל וְלֹא נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא בָא וַיָּבֹאוּ בֵּית הַבַּעַל וַיִּמָּלֵא בֵית הַבַּעַל פֶּה לָפֶה. (כב) וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל הַמֶּלְתָּחָה הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכֹל עֹבְדֵי הַבָּעַל וַיֹּצֵא לָהֶם הַמַּלְבּוּשׁ. (כג) וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב בֵּית הַבָּעַל וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל חַפְּשׂוּ וּרְאוּ פֶּן יֶשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי י"י כִּי אִם עֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם. (כד) וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת וְיֵהוּא שָׂם לוֹ בַחוּץ שְׁמֹנִים אִישׁ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֲשֶׁר יִמָּלֵט מִן הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל יְדֵיכֶם נַפְשׁוֹ תַּחַת נַפְשׁוֹ. (כה) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים בֹּאוּ הַכּוּם אִישׁ אַל יֵצֵא וַיַּכּוּם לְפִי חָרֶב וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים וַיֵּלְכוּ עַד עִיר בֵּית הַבָּעַל. (כו) וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָ. (כז) וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ [לְמוֹצָאוֹת] (למחראות) עַד הַיּוֹם. (כח) וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל.

Melakhim II 18:4מלכים ב׳ י״ח:ד׳

He removed the high places, and broke the pillars, and cut down the Asherah; and he broke in pieces the brazen serpent that Moses had made; for unto those days the children of Israel did offer to it; and it was called Nehushtan.

הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן.

Yechezkel 1:4-10, 26יחזקאל א׳:ד׳-י׳, כ״ו

(4) And I looked, and, behold, a stormy wind came out of the north, a great cloud, with a fire flashing up, so that a brightness was round about it; and out of the midst thereof as the colour of electrum, out of the midst of the fire. (5) And out of the midst thereof came the likeness of four living creatures. And this was their appearance: they had the likeness of a man. (6) And every one had four faces, and every one of them had four wings. (7) And their feet were straight feet; and the sole of their feet was like the sole of a calf's foot; and they sparkled like the colour of burnished brass. (8) And they had the hands of a man under their wings on their four sides; and as for the faces and wings of them four, (9) their wings were joined one to another; they turned not when they went; they went every one straight forward. (10) As for the likeness of their faces, they had the face of a man; and they four had the face of a lion on the right side; and they four had the face of an ox on the left side; they four had also the face of an eagle. (11) Thus were their faces; and their wings were stretched upward; two wings of every one were joined one to another, and two covered their bodies. (12) And they went every one straight forward; whither the spirit was to go, they went; they turned not when they went. (13) As for the likeness of the living creatures, their appearance was like coals of fire, burning like the appearance of torches; it flashed up and down among the living creatures; and there was brightness to the fire, and out of the fire went forth lightning. (14) And the living creatures ran and returned as the appearance of a flash of lightning. (15) Now as I beheld the living creatures, behold one wheel at the bottom hard by the living creatures, at the four faces thereof. (16) The appearance of the wheels and their work was like unto the colour of a beryl; and they four had one likeness; and their appearance and their work was as it were a wheel within a wheel. (17) When they went, they went toward their four sides; they turned not when they went. (18) As for their rings, they were high and they were dreadful; and they four had their rings full of eyes round about. (19) And when the living creatures went, the wheels went hard by them; and when the living creatures were lifted up from the bottom, the wheels were lifted up. (20) Whithersoever the spirit was to go, as the spirit was to go thither, so they went; andthe wheels were lifted up beside them; for the spirit of the living creature was in the wheels. (21) When those went, these went, and when those stood, these stood; and when those were lifted up from the earth, the wheels were lifted up beside them; for the spirit of the living creature was in the wheels. (22) And over the heads of the living creatures there was the likeness of a firmament, like the colour of the terrible ice, stretched forth over their heads above. (23) And under the firmament were their wings conformable the one to the other; this one of them had two which covered, and that one of them had two which covered, their bodies. (24) And when they went, I heard the noise of their wings like the noise of great waters, like the voice of the Almighty, a noise of tumult like the noise of a host; when they stood, they let down their wings. (25) For, when there was a voice above the firmament that was over their heads, as they stood, they let down their wings. (26) And above the firmament that was over their heads was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone; and upon the likeness of the throne was a likeness as the appearance of a man upon it above.

(ד) וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. (ה) וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה. (ו) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם. (ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל. (ח) [וִידֵי] (וידו) אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם. (ט) חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ. (י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן... (כו) וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה.

Yechezkel 10:14יחזקאל י׳:י״ד

And every one had four faces: the first face was the face of the cherub, and the second face was the face of a man, and the third the face of a lion, and the fourth the face of an eagle.

וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר.

Tehillim 106:19-20תהלים ק״ו:י״ט-כ׳

(19) They made a calf in Horeb, And worshipped a molten image. (20) Thus they exchanged their glory For the likeness of an ox that eateth grass.

(יט) יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה. (כ) וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב.

Nechemyah 9:18נחמיה ט׳:י״ח

Yea, when they had made them a molten calf, and said: 'This is thy God that brought thee up out of Egypt, and had wrought great provocations;

אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת.

Philo, The Special Laws, III XXII:125פילון, על החוקים המיוחדים, ג׳ כ״ב:קכ״ה

For when the prophet, after having been called up to the loftiest and most sacred of all the mountains in that district, was divinely instructed in the generic outlines of all the special laws, and was out of sight of his people for many days; those of the people who were not of a peaceable disposition filled every place with the evils which arise from anarchy, and crowned all their iniquity with open impiety, turning into ridicule all those excellent and beautiful lessons concerning the honour due to the one true and living God, and having made a golden bull, an imitation of the Egyptian Typhos, and brought to it unholy sacrifices, and festivals unhallowed, and instituted profane and impious dances, with songs and hymns instead of lamentations.

Bavli Sanhedrin 63aבבלי סנהדרין ס״ג.

א"ר יוחנן אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה כתנאי אחרים אומרים אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה אמר לו ר"ש בן יוחאי והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר (שמות כ"ב:י"ט) בלתי לה' לבדו אלא מה תלמוד לומר {שמות ל"ב:ד',ח'} אשר העלוך שאיוו אלוהות הרבה

Bavli Avodah Zarah 43b-44aבבלי עבודה זרה מ״ג:-מ״ד.

גמרא תניא אמר להם רבי יוסי והלא כבר נאמר (דברים ט':כ"א) ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר אמר לו משם ראיה הרי הוא אומר (שמות ל"ב:כ') ויזר על פני המים וישק את בני ישראל לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות

Bavli Avodah Zarah 53bבבלי עבודה זרה נ״ג:

אמר קרא {שמות ל"ב:ד',ח'} אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלוהות הרבה

Shemot Rabbah 37:2שמות רבה ל״ז:ב׳

דָּבָר אַחֵר, וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ. אָמְרוּ בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד משֶׁה מִסִּינַי וְרָאָה יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, הִבִּיט בְּאַהֲרֹן וְהָיָה מַקִּישׁ עָלָיו בְּקוּרְנָס, וְהוּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְעַכְּבָם עַד שֶׁיֵּרֵד משֶׁה, וּמשֶׁה הָיָה סָבוּר שֶׁהָיָה אַהֲרֹן שֻׁתָּף עִמָּהֶן, וְהָיָה בְּלִבּוֹ עָלָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, יוֹדֵעַ אֲנִי כַּוָּנָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הֵיאַךְ הָיְתָה לְטוֹבָה, מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁזָּחָה דַעְתּוֹ עָלָיו וְנָטַל אֶת הַצִּפּוֹרֶן לַחְתֹּר בֵּית אָבִיו, אָמַר לוֹ פַּדְּגוֹגוֹ אַל תְּיַגַּע עַצְמְךָ תֵּן לִי וַאֲנִי אֶחְתֹּר, הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ עָלָיו וְאָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי הֵיאַךְ הָיְתָה כַּוָּנָתְךָ, חַיֶּיךָ אֵינִי מַשְׁלִיט בְּרִיָה עַל פָּלָטִין שֶׁלִּי אֶלָּא אָתָּה. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְאַהֲרֹן (שמות לב, א): קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים, אָמַר לָהֶם (שמות לב, ב): פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אָמַר לָהֶם אֲנִי כֹהֵן, אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתוֹ וּמַקְרִיב לְפָנָיו, וְהוּא לֹא נִתְעַסֵּק אֶלָּא לְעַכְּבָן עַד שֶׁיָּבוֹא משֶׁה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַהֲרֹן יוֹדֵעַ אֲנִי הֵיאַךְ הָיְתָה כַּוָּנָתְךָ, חַיֶּיךָ אֵין אֲנִי מַשְׁלִיט עַל קָרְבְּנוֹתֵיהֶן שֶׁל בָּנַי אֶלָּא אַתָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ, הֵיכָן אָמַר לוֹ הַדָּבָר הַזֶּה לְמשֶׁה, בַּמִּשְׁכָּן.

Tanchuma Ki Tisa 19תנחומא כי תשא י״ט

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה (שמות לב, א). בָּא שֵׁשׁ שָׁעוֹת. נִתְכַּנְּסוּ אַרְבָּעִים אֶלֶף שֶׁעָלוּ עִם יִשְׂרָאֵל וּשְׁנֵי חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם עִמָּהֶם, וּשְׁמוֹתָם יוּנוּס וְיוֹמְבְּרוּס, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין לִפְנֵי פַּרְעֹה כָּל אוֹתָם כְּשָׁפִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם (שמות ז, יא). וְנִקְהֲלוּ כֻּלָּם עַל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ וְגוֹ', שֶׁמֹּשֶׁה שׁוּב אֵינוֹ יוֹרֵד כְּבָר. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם אַרְבָּעִים הָיָה בְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם. אָמְרוּ לָהֶם אַהֲרֹן וְחוּר: עַכְשָׁו יוֹרֵד מִן הָהָר, לֹא הִשְׁגִּיחוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁעָמַד שָׂטָן וְהֶרְאָה לָהֶם דְּמוּת מִטָּתוֹ מִן הָהָר, מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ: כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ. מִיָּד עָמַד חוּר וְגָעַר בָּהֶם. עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. כְּשֶׁרָאָה אַהֲרֹן כָּךְ, נִתְיָרֵא וְהִתְחִיל מַעֲסִיקָן בִּדְבָרִים, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים. וְהַכֹּל גָּלוּי לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם מַה הֵם מְבַקְּשִׁים. אָמַר לָהֶם אַהֲרֹן: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם. אָמַר אַהֲרֹן לָהֶם דָּבָר קָשֶׁה, שֶׁהַנָּשִׁים מִתְעַכְּבוֹת בּוֹ, שֶׁהֵם רָאוּ כָּל הַנִּסִּים וְהַגְּבוּרוֹת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם וּבַיָּם וּבְסִינַי. הָלְכוּ אֵצֶל הַנָּשִׁים. עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְאָמְרוּ: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁנִּכְפֹּר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָשָׂה לָנוּ כָּל הַנִּסִּים וּגְבוּרוֹת הָאֵלּוּ וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ לָהֶם, מַה כְּתִיב שָׁם: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב. אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיהֶם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּשֶׁהֵבִיאוּ הַנְּזָמִים, תָּלָה אַהֲרֹן עֵינָיו לַשָּׁמַיִם וְאָמַר: אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (תהלים קכג, א), אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, שֶׁבְּעַל כָּרְחִי אֲנִי עוֹשֶׂה. הִשְׁלִיךְ לָאֵשׁ וּבָאוּ הַחַרְטֻמִּים וְעָשׂוּ בְּחַרְטֻמֵּיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁמִּיכָה הָיָה שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בַּבִּנְיָן, מַה שֶּׁהִצִּיל מֹשֶׁה מִן הַלְּבֵנִים. נָטַל הַלּוּחַ שֶׁכָּתַב עָלָיו מֹשֶׁה, עֲלֵה שׁוֹר, כְּשֶׁהֶעֱלָה אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף. הִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַכּוּר בֵּין הַנְּזָמִים, וְיָצָא הָעֵגֶל גּוֹעֶה כְּשֶׁהוּא מְקַרְטֵעַ. הִתְחִילוּ אוֹמְרִים: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. פָּתְחוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמְרוּ: שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם (תהלים קו, כא). מֶה עָשָׂה אַהֲרֹן? אָמַר יִדָּחֶה הַדָּבָר עַד לְמָחָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת, מִהֲרוּ שָׁכְחוּ מַעֲשָׂיו (תהלים קו, יב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרָע חֲטָאתֶם. לֶעָתִיד, אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם (יחזקאל לו, כו).

Tanchuma Shemini 4תנחומא שמיני ד׳

וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר. וְלָמָּה לֹא אָמַר לוֹ פַּר אֶלָּא עֵגֶל. לְפִי שֶׁעַל יְדֵי הָעֵגֶל נִתְפַּקְפְּקָה הַכְּהֻנָּה בְּיָדְךָ, וּבָעֵגֶל הִיא מִתְבַּסֶּסֶת בְּיָדְךָ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: יֵשׁ לָהֶם עֲוֹנוֹת מִמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף הֵם יַקְרִיבוּ עֵגֶל. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל, שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָהֶם עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה נִתְכַּפֵּר לָהֶם עַל יְדֵי קָרְבָּן. וְלָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי מוֹחֶה עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁלֹּא בְּקָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי (ישעיה מג, כו).

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 32:3-6תרגום ירושלמי (יונתן) שמות ל״ב:ג׳-ו׳

(3) And their wives denied themselves to give their ornaments to their husbands; and all the people at once delivered up the golden rings which were in their ears, and brought them to Aharon. (4) And he took them from their hands, and bound them in a wrapper, and wrought it with a tool, having made a molten calf; and he said, These, Israel, are thy gods, which brought thee forth from the land of Mizraim. (5) For Aharon had seen Hur slain before him, and was afraid; and he builded an altar before him, and Aharon cried with a doleful voice, and said, Let there be a feast before the Lord tomorrow, of the sacrifice of the slain of these adversaries who have denied their Lord, and have changed the glory of the Shekinah of the Lord for this calf. (6) And on the day following, they arose, and sacrificed burnt-offerings; and the people sat around to eat and to drink, and rose up to disport themselves with strange service.

(ג) וסריבו נשיא למיתן תכשיטיהון לגובריהון ומן יד פריקו כל עמא ית קדשי דדהבא די בודניהון ואייתיו לאהרן. (ד) ונסיב מידיהון וצר יתיה בשושיפא ורמא יתיה בטופ(ר){ס}א ועבדיה עיגל מתכא ואמרו איליין דחלתך ישראל דהנפקוך מארעא דמצרים. (ה) וחמא אהרן ית חור נכיס קדמוי ודחיל ובנא מדבחא קדמוי וקרא אהרן בקל עציב ואמר חגא קדם ייי מחר מניכסת קטול בעלי דבבוי איליין דכפרין במריהון ופרגו איקר שכינתיה בעיגלא הדין. (ו) ואקדימו מיומא חרא ואסיקו עלוון וקריבו ניכסין ואסחר עמא למיכול ולמישתי וקמו להון למגחכא בפולחנא נוכריא.

Pirkei DeRabbi Eliezer 45פרקי דרבי אליעזר מ״ה

וכשקבלו ישראל את התורה ר"ל עשרת הדברות לאחר ארבעים יום שכחו את אלהיהם ואמרו לאהרן המצריים היו נושאין את אלהיהם ומשוררין ומזמרין לפניו ורואין אותו לפניהם קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כשקוץ המצריים ונראה אותו לפנינו שנ' קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כשקו"ץ הלכו להם אצל עושי דברו של משה ואהרן וחור בן אחותו ומניין שהיה חור בן אחותו שנ' ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור ולמה נקרא שמה של מרים אפרת אלא פלטני של בת מלכים גדולי הדור שכל נשיא וגדול שעמד בישראל נקרא שמו אפרתי וכן ודוד בן איש אפרתי וכי אפרתי היה והלא משבט יהודה היה אלא פלטי בן מלכים גדול' הדור וירבעם בן נבט איש אפרתי ולפי שהיה חור משבט יהודה מגדולי הדור התחיל מוכיח את ישראל בדברים קשים כזבים שבישראל עמדו עליו והרגוהו וראה אהרן לחור שנהרג ובנה מזבח להם שנ' וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה ראה שנהרג חור בן אהרן ובנה להם מזבח שנ' ויבן מזבח דן אהרן דין בינו לבין עצמו אמ' אם אני אומ' לישראל תנו לי כסף וזהב מיד הם מביאים אלא הריני אומ' להם תנו לי נזמי נשיכם ונזמי בניכם ובנותיכם והיה הדבר בטל ממנו שמעו הנשים ולא קבלו עליהם ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להם אתם רוצים לעשות שקוץ ותועבה שאין בו כח להציל לא שמעו להם ונתן הב"ה שכרן של נשים בעה"ז ובעה"ב ומה שכר נתן להם לעה"ב לעה"ז שהן משמרות ראשי חדשים שנ' המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעורייך ראו האנשים שלא קבלו הנשים ליתן את נזמיהן לבעליהן ועד אותה שניה היו הנזמים באזניהם כמעשה המצריים וכמעשה העברים ופרקו את נזמיהם שבאזניהם ונתנו שנ' ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם באזני נשיהם אין כתיב כאן אלא באזניהם ומצא אהרן בין הנזמים ציץ של זהב אחד כתוב עליו שם הקדש וחרות עליו כצורת עגל ואותו לבד השליך לכור של אש שנ' ויצא העגל הזה ויצא העגל הזה גועה וראו אותו כל ישראל ותעו אחריו ר' יהודה אומ' סמאל נכנס והיה גועה להתעות את ישראל שנ' ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וראו כל ישראל את העגל ותעו אחריו וישתחוו לו ויזבחו לו אמ' הב"ה למשה שכחו ישראל לכח גבורתי שעשיתי עמהם במצרים ועל ים סוף ועשו להם ע"ז.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 32:1-6ר׳ סעדיה גאון פירוש שמות ל״ב:א׳-ו׳

ראוי שנבאר למה נענה להם אהרן.  הלא יכול היה לצוות וייעשה להם פסל.  על כך נאמר:  ראינו(?) חבורת בני אדם שהעמיקו בעניין זה ודבקה בהם טעות על כמה פנים.  ראשון שבהם דימה כי אהרן זה איננו אחי משה, אבל הוא צורף ששמו אהרן.  וזה לא ייתכן כי אין מנוס מן הדעה שראש העם היה עמהם, והצורף הרי אינו ראש.  ועוד אילו היה כך, כי אז היה משה הורג ראשון אותו צורף, במקום להתעניין בו ולהתפלל עליו, כאמרו ואתפלל גם בעד אהרן (דברים ט':כ')... אך נאמר, ואלהים יצליח בידנו: יהיה נכון לאמר, שתשובה זו של אהרן לעם באה לשם בדיקתם מי נקי מהם, ומי הולך אחרי [עבודה זרה]. וזה, כשהעם התקהל עליו, כמאמר הכתוב ויקהל העם על אהרן (ל"ב:א') ידע שיש בהם נקיים ויש נוהים המחזיקים עדיין [בעבודה זרה] לאחר פרשת בעל פעור: יש שאכלו ושתו ויש שהתפקרו ויש שעבדו את בעל פעור וכגון פרשת עכן, שנאמר בה חטא ישראל וגם עברו את בריתי וכו' וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז':י"א), כפי שביארנו. ולא מצא אהרן דרך לבחון אותם אלא על ידי שייענה להם, ולהוסיף על כך במזבח חג לה' מחר (ל"ב:ה'). פרשה זו דומה לפרשת יהוא, שנתכוון לטהר את ישראל מן הבעל, כאמרו ויהוא עשה בעקבה למען האביד את עובדי הבעל (מלכים ב י':י"ט).  ולא היה יכול לעשות זאת [זולתי] בחמדנות, שהוא עובד אותו ועושה לו פרסום, כאמרו אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה (מלכים ב י':י"ח).  וקיבץ את עובדיו עד שלא נותר מהם איש, כמאמר הכתוב וישלח יהוא בכל ישראל ויבואו כל עובדי הבעל ולא נשאר איש אשר לא בא (מלכים ב י':כ"א).  וחילק להם בגדי כבוד, כאמרו ויאמר לאשר על המלתחה הוצא לבוש לכל עובדי הבעל (מלכים ב י':כ"ב). וציווה שיחפשו אם יש עמהם אחד מן המאמינים, ולא נמצא. כאמרו ויאמר לעובדי הבעל חפשו וראו פן יש פה עמכם מעבדי ה׳ כי אם עובדי הבעל לבדם (מלכים ב י':כ"ג).  ולא הרגם עד שהתפללו לבעל, כתפילתו, לפי אמונתם.  ויאמר יהוא קדשו עצרה לבעל ויקראו (מלכים ב י':כ').  ועד שהקריבו קרבנותיהם כמנהגם, כמו שנאמר ויהי ככלותו לעשות העולה ויאמר יהוא לרצים ולשלישים בואו הכום איש אל יצא, ויכום לפי חרב (מלכים ב י':כ"ה). ולא קצף האל עליו, שהתיר להם עבודת הבעל והקרבת קרבנות לו, אבל שיבח אותו על כך, כאמרו בסוף הפרשה יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני (מלכים ב י':ל'). פרשת אהרן, ללא ספק, כמו פרשת יהוא.  ומה שמחזק את עניין אהרן, שלא היתה כוונתו אלא לבחון אותם, הוא מה שנאמר בסוף הפרשה וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות ל"ב:כ"ה).  ואם עניין אהרן כעניין יהוא למה לא נשתבח אהרן כמו שנשתבח יהוא.  יתירה מזו, יצא עליו הקצף, כמו שנאמר ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו (דברים ט':כ').  על כך נאמר, כי יהוא בעט בהם לאחר הקרבת הקרבן. אבל אהרן [דחה את הקרבן למחרת היום].  ויתר על כן עיכב אותם עד ירידת משה, כי זה היה לדעתו עדיף יותר.  ואילו היה... לא נשתברו הלוחות.  וכיון שעיכב אותם יצא עליו קצף, וכמעט שנשמד עד שהתפלל עליו משה, כדרך שמתפללים על חסרי-אונים; לא כפי שמתפללים על בריות מתעים.  ואילו היה [אהרן] תועה ומתעה לא היתה מתקבלת התפילה עליו. וזה שאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (ל"ב:ד') אין כוונתם שהעגל הוא שהוציאם ממצרים, אבל הצפינו בדבריהם:  'זהו אור אלהיך', כעניין 'כבוד אלהיך'.  וכפי שהקדמנו על אמונת האומות בדבר זה, וכי אם אין הם קוראים לו אלוה לא ישכון עליו האור.  ומה שהוסיף אשר העלוך בגלל חפצם שישלים להם ההנהגה ויוליכם באורו.  ואז הקדימו הודאתם באותות העבר, למען יעשה להם אותות בעתיד.  והם היו ראויים למיתה על אמירתם אלה אלהיך לבדה.  ולשם מה (?) הניחם עד שזבחו והקריבו.  אבל אהרן מצא לנכון לבדוק מי שלא נתגלה עובד עבודה זרה, אולי יגלה זאת בזביחה.  ועליה אמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו (ל"ב:ה').  ומה שאמר ויבן מזבח לפניו – בציוויו גם כן, כדי שיזבח עליו.  ואין בפרשה דיבור המשתמע לשני פנים, כמו חג לה' מחר.  כי אהרן נתכוון לאמרו דרך המשלה.  ואם הכופרים יאמינו שהוא לאלילם לא איכפת לו, כי כוונתו שיהיה זבח באותם אנשים למחר... על יסוד השאלה זו שבשימוש, אמר אהרן חג לה' מחר במובן 'זבח לה' מחר'.  והיתה החלטתו להרגם למחרת עד שבינתים יבוא משה.

Rashi Shemot 32:1-6רש״י שמות ל״ב:א׳-ו׳

(1) כי בשש משה [AND WHEN THE PEOPLE SAW] THAT MOSES DELAYED LONG – Understand (בשש as the Targum does, as an expression denoting "lateness".. Similar are: (Judges 5:28) "[Why is] his chariot so long (בשש) [in coming]?"; (Judges 3:25) "And they waited until it was late (עד בוש)". For when Moses ascended the mountain he said to them (to the Israelites): at the end of a period of forty days (i.e. on the fortieth day) I shall return during the first six hours of the day (before noon). They thought that the day on which he ascended the mountain (the seventh of Sivan) was to be included in this number (thus — Sivan having 30 days — he was expected back before noon on the sixteenth of Tammuz). In fact, however, he had said to them "after forty days" meaning complete days — forty days, each day together with its night that precedes it — (as is the customary Jewish reckoning; cf. Genesis 1:5: ויהי ערב ויהי בקר). Now, as regards the day of this ascent, its night was not part of it that it can be reckoned as a complete day, for he ascended on the seventh of Sivan early in the morning (cf. Rashi on Exodus 19:3); it follows therefore that the fortieth day really fell on the seventeenth of Tammuz and not as the people had believed on the sixteenth. On the sixteenth of Tammuz Satan came and threw the world into confusion, giving it the appearance of darkness, gloom and disorder that people should say: "Surely Moses is dead, and that is why confusion has come into the world!" He said to them, "Yes, Moses is dead, for six hours (noon) has already come (בשש = ‎בא שש) and he has not returned etc." — as is related in Treatise Sabbath (89a; cf. Rashi and Tosafot there and Tosafot Bava Kamma 82a ד"ה כדי). One cannot, however, say that they erred only on account of it being a cloudy day, their mistake consisting in not being able to distinguish between forenoon and afternoon, and that thus they were correct in their supposition that he was to return on the sixteenth of Tammuz; for this assumes that he really returned on the day when they made the calf, but that they were under the impression that noon was past — for, as a matter of fact, Moses did not come down until the following day (the day after they had made the calf), for it is said (v. 6) "And they rose up early in the morrow, and brought up burnt offerings"— and only after wards the Lord said to Moses (v. 7) "Go, go down; for thy people … have corrupted themselves". אשר ילכו לפנינו [MAKE US GODS] WHICH SHALL GO BEFORE US – They wished to have many gods (the words אלהים is to be taken as plural since the verb ילכו is plural; cf. Sanhedrin 63a). כי זה משה האיש FOR AS FOR THIS MOSES – This Moses implies that Satan showed them something that looked like Moses being carried on a bier in the air high above in the skies (cf. Shabbat 89a). אשר העלנו מארץ מצרים [THAT MAN] THAT BROUGHT US UP OUT OF THE LAND OF EGYPT, and who used to show us the way we had to go; now that he is dead we nee.g.ds which shall go before us. (2) באזני נשיכם [BREAK OFF THE GOLDEN PENDANTS], WHICH ARE IN THE EARS OF YOUR WIVES – Aaron said to himself: women and children have a love for their ornaments; perhaps the matter will be delayed because they will hesitate to give their ornaments, and in the meantime Moses may arrive. They (the men), however, did not wait until the women and children made up their minds but they took the ornaments off themselves (cf. v. 3: they took off the pendants which were in thei.e.rs; there is no reference to the pendants belonging to the women). פרקו is an imperative plural derived from פרק which is used for the singular, just as בָּרְכוּ is derived from בָּרֵךְ‎ (פרקו and ברכו are both masculine imperative Piel). (3) ויתפרקו AND [ALL THE PEOPLE] BRAKE OFF – פרק is a term denoting "unloading a burden". Being a transitive verb one would expect ויפרקו instead of the reflexive form ויפרקו but when they took them (the pendants) off thei.e.rs they themselves became unloaded from their pendants and therefore ויתפרקו "they unloaded themselves", is the appropriate word to use; décharger in old French, English discharge. את נזמי is the same as מנזמי, (they unloaded themselves from their pendants), (את having the same meaning as מן), similar to (Exodus 9:29) "As soon as I am gone out את העיר", which means מן העיר, from the city. (4) ויצר אתו בחרט – One can translate this in two ways. The one is: to take ויצר in the sense of "tying up" (Hiphil of צרר) and בחרט in the sense of "a garment", similar to (Isaiah 3:22) "and the mantles and the scarfs (והחריטים)"; ‎(2 Kings 5:23) "and bound (ויצר) two talents of silver in two cloths (חריטים)". The other way is: to take ויצר in the sense of "forming figures" (Hiphil of צור) and חרם as denoting goldsmiths' tool with which they engrave and cut figures into gold, like a writer's stylus that incises letters on boards and tablets, as we find it in, (Isaiah 8:1) "[Take a great roll] and write on it with a man's pen (חרט)". This (the second explanation) is what Onkelos means when he renders the passage by וצר יתיה בזיפא and he formed it with a "זיפא", a term which is connected with the word זיוף "forgery". It is a tool with which letters and modelled figures are engraved in gold — a kind of work which they term niel in old French (cf. Rashi and our Note on Exodus 25:33), and by means of which seals are forged (מזיפין)‎. עגל מסכה A MOLTEN CALF – As soon as he (Aaron) had thrown it (the gold) into the fire in a melting pot the magicians amongst the mixed multitude who had come up with them from Egypt came and made it (the golden calf) by their magic art. There are some who say that Micah the idolator mentioned in Judges ch. 17, was there, who had been drawn forth from the foundations of a building in Egypt where he was nearly crushed. He had in his possession a "supernatural name" (שם) and a plate upon which Moses had written: "Come up, ox, come up, ox!" in order to raise the coffin of Joseph who is compared to an ox (cf. Deuteronomy 33:17) out of the Nile, and he cast it (the plate) into the melting pot and the calf (the young ox) came out (ויצא העגל הזה) (Tanchuma). מסכה MOLTEN is a term connected with מתכת, molten metal (ס and ת being interchanged in these words). Another explanation is: there were used in it (for making the golden calf) 125 talents of gold, corresponding to the numerical value of מסכה, which is 125 (Tanchuma; Shemot Rabbah 42). אלה אלהיך THESE ARE THY GODS, [O ISRAEL] – It does not state that they said "these are our gods, [O Israel]"; hence we may learn that it was the mixed multitude which came up from Egypt that gathered themselves together against Aaron, and it was they who made it and afterwards led Israel astray after it (Tanchuma). (5) וירא אהרן AND WHEN AARON SAW that there was the breath of life in it – as it is said with reference to the golden calf, (Psalms 106:20) "[They changed their glory] into a similitude of an ox that ate grass" — and he realized that Satan's work had succeeded and that he had no argument (lit., mouth) to put them (the people) entirely off. ויבן מזבח HE BUILDED AN ALTAR to put them off. ויקרא חג לה' מחר AND CALLED OUT … TO-MORROW IS A FESTIVAL TO THE LORD – to-morrow, not to-day, for he hoped that Moses might return before they would worship it (the calf). This is the plain meaning of the verse. The Midrashi.e.planation of it in Leviticus Rabbah (— it supplies an object to the verb וירא —) is: Aaron saw many things; he saw Hur, his sister's son, who had reprimanded them, and whom they had killed. This is the meaning of ויבן מזבח, viz., וַיָבֶן, he realized (taking the word as from the root בון, to understand, to realize) מִזָּבוּחַ לפניו from him who lay slaughtered before him (מזבח is vowelled to be read as מִזָּבוּחַ) what would happen to him if he offered resistance. A further explanation of וירא אהרן in the Midrash is: He saw what the situation was and said: It is better that the offence should attach itself to me than to them. And yet a further Midrashi.e.planation of וירא is: He looked into the matter and said: If they build this altar themselves, one will bring a clod and another a stone and the result will be that their work will be accomplished all at once; through myself building it and being dilatory in my work, in the meantime Moses may come. חג לה' A FESTIVAL TO THE LORD – not to the golden calf. In his heart it (the feast) was for Heaven (the Lord). He felt confident that Moses would return by the morrow and that they would worship the Omnipresent. (6) וישכימו AND THEY ROSE UP EARLY [IN THE MORNING] – Satan made them zealous in order that they might sin, for later on in the forenoon Moses actually came down from the mountain. לצחק TO PLAY – There is implied in this term besides idolatry also sexual immorality, — as we find the word used in, (Genesis 39:17) "to mock (לצחק) me" where unchastity is meant as i.e.ident from the context — and blood-shed, as it is said, (II Samuel 2:14) "Let the young men arise and play (ויצחקו) before me; [and they caught every one his fellow by the head and thrust his sword in his fellows side]"— here, too, Hur was assassinated (Shemot Rabbah 42).

(א) כי בשש משה – בשש, כתרגו', לשון איחור, וכן בשש רכבו (שופטים ה':כ"ח), ויחלו עד בש (שופטים ג':כ"ה), כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעו', כסבורין הן שאותו יום שעלה בו מן המניין הוא, והוא אמר ארבעים שלמים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו, בשבעה בסיון עלה נמצא יום ארבעים בי'ז' בתמוז, בששה עשר בא שטן ועירבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה ועירבוביא לומר ודאי מת משה לכך באת עירבוביא לעולם, אמר להם מת משה שהרי כבר באו שש ולא בא כו', כדאית' במסכ' סוטה ואי איפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות, שהרי לא ירד עד יום המחרת, שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות. אשר ילכו לפנינו – אלוהות הרבה איוו להם. כי זה משה האיש – דמות משה הראה להם השטן שנושאין אותו באויר רקיע השמים. אשר העלנו מארץ מצרים – והיה מורה לנו דרך נעלה בה, עתה צריכין הן לאלוהות אשר ילכו לפניהם. (ב) באזני נשיכם – אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים על תכשיטיהם, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה והם לא המתינו ופ[י]רקו שעל עצמם. פרקו – לשון ציווי, מגזרת פַרֵק ליחיד, כמו ברכו מגזרת בָרֵך. (ג) ויתפרקו – לשון [פריקת] משא, כשנטלום מאזניהם נמצאו הם מפורקים מנזמיהם, דֵישְקַרְיֵיר. את נזמֵי – כמו מנזמי, כמו כצאתי את העיר (שמות ט':כ"ט), מן העיר. (ד) ויצר אותו בחרט – יש לתרגמו בשני פנים האחד ויצר לשון קשירה. בחרט, לשון סודר, כמו המטפחות והחריטים (ישעיהו ג':כ"א), ויצר ככרים כסף בשני חריטים (מלכים ב ה':כ"ג). השיני, ויצר לשון צורה, בחרט, כלי אומנות הצורפים שחורצין וחורתין בו צורות בזהב, כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסים כמו וכתוב עליו בחרט אנוש (ישעיהו ח':א'), וזהו תרגומ' של אונקלוס יצר יתיה בזיפא, לשון זיוף, הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושיקודים שקורין נְיֵיל ומזייפין על ידו חותמות. עגל מסכה – כיון שהשליכו לכור באו ממכשפי ערב רב [שעלה] ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דימוסי בניין שנתמכמך בו ממצרים והיה בידו שם שכתב בו משה עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא. העגל מסכה – לשון מתכת, דבר אחר: מאה ועשרים וחמשה קנתירין של זהב היו בו, כגימטריא של מסכה. אלה אלהיך – ולא נאמר כאן אלה אלהינו מכאן שבני ערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן, הם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו. (ה) וירא אהרן – שהיה בו רוח חיים, שנאמר כתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק"ו:כ') וראה שהצליחו מעשה שטן ולא היה לו פה לדחותן לגמרי. ויבן מזבח – לדחות. ויק', חג לי"י מחר – ולא היום, ויבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו, ומדרש בויקרא רבה (ויקרא רבה י':ג'), דברים הרבה ראה, ראה חור [בן אחותו שהוכיחן] שהרגוהו לאחר שהוכיחן וזהו ויבן מזבח, ויָבֵן מזבוח לפניו, ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר אם בונין הם אותו זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו, אני מתעצל במלאכתי ובין כך ובין כך, יבא משה. חג לי"י – בלבו היה לשמים, בטוח שיבא משה ויעבדו את המקום. (ו) וישכמו – שטן זירזן כדי שיחטאו. לצחק – יש במשמע הזה גילוי עריות, שנאמר לצחק בי (בראשית ל"ט:י"ז), ושפיכות דמים, כמה שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו (שמואל ב ב':י"ד), אף כאן נהרג חור.

Rashi Shemot 32:19-20רש״י שמות ל״ב:י״ט-כ׳

(יט) וישלך מידיו – אמ' מה פסח שהוא אחת מן המצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו (שמות י"ב:מ"ג), התורה כולה כאן וכולם משומדים ואתננה להם. תחת ההר – לרגלי ההר. (כ) ויזר – לשון ניפוץ, וכן אזרה על נוהו גפרית (איוב י"ח:ט"ו), וכן כי חנם מזרה הרשת (משלי א':י"ז) שזורין בהן דגן וקיטנית. וישק את בני ישר' – נתכוון לבודקן כסוטות שלש מיתות נידונו שם עדים והתראה בסייף כמשפט עיר הנדחת שהן מרובין, עדים ולא התראה במגפה, ויגף י"י את העם (שמות ל"ב:ל"ה), לא עדים ולא התראה בהדרוקן שבדקום המים וצבו בטניהם.

Lekach Tov Bereshit 32:1לקח טוב בראשית ל״ב:א׳

ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו – מלמד שאוו לאלהות הרבה.

Lekach Tov Shemot 32:4לקח טוב שמות ל״ב:ד׳

ויצר אותו בחרט. התיך הזהב בכור ועשאו דמות שור, למה שהיו ישראל אומרים כדמות שראינו ביום מתן תורה, וכבר כתוב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד י) מלמד שראו מלאכי השרת, וכף רגליהם ככף רגל עגל (יחזקאל א יז), לפיכך שאלו דמות עגל, וכך עשה יצקו במעבה האדמה כדמות שור, וכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים קו כ), מלמד שהיה דומה כדמות שור בשעה שאוכל עשב, שהוא מאוס בשעה שהוא אוכל העשב, ואעפ"כ וימירו את כבודם בו: אשר העלוך. מלמד שאוו לאלהות הרבה. ואמרי לה לטובה, שלא כפרו בעיקר, אלא שחיבבו עבודת כוכבים לכבוד

R. Yosef Kara Shemot 32:1ר׳ יוסף קרא שמות ל״ב:א׳

אשר ילכו לפנינו – כל אלהות לש' רבים, כמ' אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם לשום לו שם (ש"ב ז,כג), שפי' שאלהים קדושים הוא (יהו' כד,יט). וכן אדונות לש' רבים, כמו אדני יוסף (בר' לט,כ), אף כאן עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, ואי אתה מוצא אלא אחד, שנ' ויצא העגל הזה (שמות לב,כד). ומה שפי' רבינו למעלה זהו מדרשו, אבל לפי פשוטו, כל אלהות הורגלו הכת' לאומרן בלש' רבים. מקורות: (כ"י המבורג 32)

Kuzari 1:97כוזרי א׳:צ״ז

אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, מְבִיאִים מוֹפֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלֹהוּת לֹא הָיוּ עוֹמְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ וְאוֹמְרִים לַהֲמוֹנָם, כִּי הַצּוּרָה הַזֹּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלֹהִי וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אוֹתוֹ אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוֹכָב מִן הַכּוֹכָבִים אוֹ חַיִל מִן הַחֲיָלִים אוֹ מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה, וְלֹא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמוֹן עַל תּוֹרָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ. וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אוֹתָם משֶׁה שֶׁיּוֹרִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת יְיָ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים, וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יוֹרֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּוֹ הָאֱלֹהִים וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים. וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהוֹרִיד לָהֶם הַלּוּחוֹת כְּתוּבִים וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם אָרוֹן לִהְיוֹת לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ, שֶׁבּוֹ הַבְּרִית לֵאלֹהִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּוֹנִית, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלּוּחוֹת, זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרוֹן מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוֹד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרוֹ מֵהַמּוֹפְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה וְהֵם עַל עִנְיָנָם לֹא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים, וּבוֹשֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּא לֹא לָקַח צֵידָה וְלֹא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיוֹמוֹ, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמוֹן הַהוּא הַגָּדוֹל וְהִתְחִילוּ הֲמוֹן הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקוֹת וּמַרְבִּים הָעֵצוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ כִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלֹהוּת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל – שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאוֹת אֱלֹהֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרוֹן שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם, וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁתְּנוּעָתוֹ אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלֹא רְצוֹן אָדָם וְלֹא טֶבַע. וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הִגִּיעוּ עוֹבְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדוֹלִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין כְּדֵי לַהֲרֹג הַמַּמְרֶה הָעוֹבֵד אוֹתוֹ, וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכֹּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה. וְלֹא הָיָה הֶעָוֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְוֹתָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה, וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין, שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת. וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוֹזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים, חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּוֹתָם הַסְּבָרִיּוֹת קְרוֹבוֹת מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרוֹפֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מוֹעִילָם בָּרְפוּאוֹת הָהֵם קֹדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, אַךְ הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן חָפֵץ לְגַלּוֹת מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂוֹתוֹ וְנֶאֱשַׁם בְּהוֹצָאָתוֹ מִרְיָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרוֹת נֶעֱבָדוֹת בְּרֹב הָאֻמּוֹת וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כָּל הָאֻמּוֹת צוּרוֹת לַעֲבֹד אוֹתָם. וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצוֹנָם לַעֲבוֹדָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וּלְכַבְּדוֹ, לֹא הָיָה דָבַר גָּדוֹל בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם, מֵעֲשׂוֹת בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חוֹנִים סְבִיבוֹתֵיהֶם' וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוֹחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמוֹת, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הוֹרְסִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הָאֱלֹהִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלֹא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים. וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּוֹם הַהוּא וַהֲרָגוּם, וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְלֹא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזוֹנָם, וְהֶעָנָן לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחֹתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחוֹת, אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה, וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן הַהוּא.

Rashbam Shemot 32:1-4רשב״ם שמות ל״ב:א׳-ד׳

(1) אשר ילכו לפנינו MAKE US GODS WHO SHALL GO BEFORE US: I.e. a type of teraphim, made through sorcery, so that they can provide [information required in order to fulfil] their needs. (4) ויצר אותו בחרט HE WRAPPED IT IN A CLOTH: He took the gold from each of them, gathered it all together and wrapped it up in some cloth, [to keep it there] while they prepared a mold made out of bitumen and wax, the way smelters do. They fashioned this mold into the shape of a calf. They poured the gold into the mold and the gold took on the shape of a calf, as it is written (vs. 24), "I poured it into the fire and this calf was thus completed." [ויצר אותו בחרט here means "he wrapped it in a cloth,"] as it is written (II Kings 5:23) "he wrapped (ויצר) the two talents of silver in two cloths (חריטים)." אלה אלהיך ישראל THIS IS YOUR GOD, O ISRAEL, WHO BROUGHT YOU OUT OF THE LAND OF EGYPT: Were they so foolish as to think that this calf, that was just made that very day, was the one that took them out of Egypt?! Rather [one must understand that] all idolaters know that it is our God in heaven who created the world. But their error was as follows: Teraphim have an impure spirit in them, just as prophets have a holy spirit. When the calf spoke to them using impure spirits, the Israelites felt that it was speaking through the divine holy spirit. That is why they said, "These are your gods, O Israel, who brought you out of the land of Egypt." In other words, they said: "The holy spirit is in this calf, and it is as if the holy spirit is going before us." That is also why Laban, in speaking of his teraphim, [refers to them as gods, when he] says (Gen. 31:30), "why did you steal my gods?" God put the impure spirits of sorcery into the calf in order to test the Israelites. Similarly God put into the 'ov and the yide`oni impure spirits that can lessen the power of the divine agencies and predict the future. [God did this] in order to determine whether they would (Deut. 18:13) "be wholehearted with the LORD," their God, and then there would (ibid., vs. 10) "not be found among you ... a soothsayer, a diviner, a sorcerer," nor anyone who believes the (Deut. 13:2) "sign or portent" of one who prophesies by using impure spirits. And [concerning those false prophets,] it is written (ibid., vs. 4), "For the LORD your God is testing you to see whether you really love the LORD your God."

(א) אשר ילכו לפנינו – כעין תרפים העשויין במכשפות, שיגידו צורכיהם. (ד) ויצר אותו בחרט – הזהב לקח מיד כל אחד וקיבץ אותו, וקשר את {הנזמים} כולם בבגד עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה כדרך המתיכין, ועשו בו צורת עגל, והשליכו הזהב בתוכו ונעשה עגל, כדכתיב: ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שמות ל"ב:כ"ד), וכתיב ויצר ככרים כסף בשני חריטים (מלכים ב ה':כ"ג). אלה אלהיך ישראל אשר העלוך – וכי שוטים היו, שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים? אלא כל עובדי ע"ז יודעים שאלהינו שבשמים ברא את העולם, אך בזה היו טועים: שהתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוח הקדש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה, כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה, ולכך אומרים אלה אלהיך ישראל אשר העלוך, כלומר רוח הקדש יש בו וכאילו רוח הקדש הולך לפנינו. וכן לבן אמר על התרפים למה גנבת את אלהי (בראשית ל"א:ל'). ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה של מיני מכשפות, ואוב וידעוני {נתן} כח בו להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות, לדעת אם {י}היו תמים לי"י אלהיהם ולא יהיה בהם מעונן ומנחש ומכשף, ולא מאמין לאות ומופת של נביאי רוח הטומאה, כדכתיב: כי מנסה י"י אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את י"י אלהיכם וגו' (דברים י"ג:ד'), וירא משה את העם כי פרע הוא (שמות ל"ב:כ"ה).

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 20:19אבן עזרא שמות פירוש שני כ׳:י״ט

לא תעשון – הטעם הנה אני יושב בשמים. ואני דברתי עמכם לא על ידי אמצעי, וכן כתוב פנים בפנים דבר י"י עמכם (דברים ה':ד'). ואל תתמה בעבור שכתוב פעמים לא תעשו כי כן דרך צחות לשון הקדש, כמו לא תחמוד, כי הטעם אחד הוא. וכן הוא לא תעשו לכם אתי אלהי כסף {ואלהי זהב} – כמו ולא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ':ג'). וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים, כאילו יהיו אמצעיים ביני וביניכם, כמו העגל שעשו ישראל, כי אהרן לכבוד השם עשה, כאשר אפרש במקומו. ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו, הזהירם בתחלה שלא יעשו אלהי זהב. והנה טעם אתי – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן כתוב אחריו אבוא אליך וברכתיך – והטעם אני בכבודי אבא אליך. (יט) ויעמד – הזכיר זה פעם אחרת, כי היה משה עושה זה הפך מעשיהם, אלה עמדו מרחוק ומשה נגש אל הערפל. (יט) ויעמד – הזכיר זה פעם אחרת, כי היה משה עושה זה הפך מעשיהם, אלה עמדו מרחוק ומשה נגש אל הערפל.

Ibn Ezra Shemot Long Commentary 32:1אבן עזרא שמות הפירוש הארוך ל״ב:א׳

וירא העם כי בשש משה – אמר אברהם המחבר צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים אומרים שנהרג חור, והנה אהרן פחד. ויש מי שאמר, כי פחד על ישראל, אם יהרגוהו, שהשם ימיתם כולם. ועל דרך הפשט, אם מעשה העגל ע"ז, למה פחד אהרן שיהרג, והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל, שלא הגיעה מעלתם בחסידות לפיסת כף רגל אהרן על ייחוד השם. והנה חבירי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא השתחוו לצלם (דניאל ג':כ"ג). ואיך יעשה אהרן פסל, שהמעשה קשה מהשתחויה. והלא אהרן היה קדוש השם ונביאו אל ישראל, ומצות רבות נתנו בידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו. ואם הוא עשה ע"ז, חייב הוא משה להורגו קודם עובדי העגל. והנה משה התפלל בעדו, והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו כל הדורות. ואל תשים לבך על דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט':ב'), כי אינו על דבר העגל. כי הנה כמוהו ביום הכפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב, כי כל הכהנים הם בני אלעזר ובני איתמר, וכבר נולד פנחס. ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת (ויקרא ט':ג'), והם לא עשו דמות שעיר. גם פרה אדומה איננו לכפר על ע"ז, רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים, כי השם לא יבחר שליח, שידע כי בסופו יעבוד ע"ז. ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו תמיך ואריך לאיש חסידך (דברים ל"ג:ח'). והנה לא הזכיר דבר העגל, רק לא נמצא בו רק מה שנמצא במשה, והוא דבר מי מריבה, כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים, כי ישראל רמו אותו, שעשו דפוס עגל, והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש. וראייתם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שמות ל"ב:כ"ד). וזה אינו נכון, כי אהרן, איך בחרו השם אם היה טפש, שירמוהו פתאים. ועוד, למה בנה מזבח לפניו וצוה שיזבחו עולות ושלמים לפניו. ואחרים אמרו, אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה. גם זה הבל, כי הקהל לא נקהלו רק אל ההוה תחת משה. וכן כתוב, והנה אהרן וחור (שמות כ"ד:י"ד). ואם היה אחר, למה לא הרגו משה ברדתו, גם התפלל בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד ע"ז בעבור אחרים שלא ימותו. גם אומרין רבים, כי פי' חג לי"י מחר, שעובדי העגל יהיו נהרגין על ידי משה, כי אין משמע דברו, רק אחר שבנה מזבח לפני העגל, צוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה, כמו אסרו חג בעבותים (תהלים קי"ח:כ"ז). וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות (שמות ל"ב:ו'). ומחשבות הלב אינם מועילות, כי הנוקב שם על פי דיבורו יהרג. וככה האומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים (דברים י"ג:ז'). והמפרש אנכי עשו בכורך (בראשית כ"ז:י"ט), אנכי מה שאני, רק עשו הוא בכורך, אינו פשט ולא יצא מחכמת הדבור. ואם ישאל אדם את חבירו, האתה הוא חבירי שהלויתי לך ככה, ואמר אני, לא יוכל לומר מחשבתי היתה שאני חבירו לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנצר. חלמא לשנאך (דניאל ד':ט"ז) דרך מוסר. ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה. אמר, כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא, על כן בנה מזבח. והקשה על נפשו, אם כן למה התאנף השם בו. והוא השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה משה בבאו. גם זה איננו נכון, כי הוא קרא חג לי"י מחר. וזה השם הוא שם לכבוד השם, לא יתערב אחר עמו במלת אלהים שהוא לענינים רבים. ועוד, למה לא הזכיר זה בענותו. כי הוא אומר ואשליכהו באש, ואין המענה דומה למעשה. ועתה אחל לפרש דרך קצה הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. רק ישראל לא בקשו ע"ז, רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף, כאשר פרשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד. גם הוא לא ידע, כי השם אמר לו, עלה אלי ההרה, והיה שם עד שאתן לך לוחות הברית. ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו, אשר ילכו לפנינו (שמות ל"ב:א'). ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם. וכן עשו כאשר צום. וזו תשובת אהרן, כי נקהלו עלי, כי כל קהילה ואחריה על לגנאי, ואם אחריה אל היא לשבח. ויקהלו אל המלך שלמה (מלכים א ח':ב'). וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא (שמות ל"ב:כ"ב), כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם, ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור ישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא. וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ז, והביאו זבחים והשתחוו ומחשבת בלבם שאמרו אלה אלהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר (שמות ל"ב:ז'-ח'), כי לא כתוב כל עמך. והנה לא לא מעל בחרם רק עכן ובניו, והנה כתוב חטא ישראל וגם עברו את בריתי... וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז':י"א). והנה כל עובדי העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל, או במחשבותם, לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל, כי לא נעשה כהוגן עד שנחשב לפתאים שהיה ע"ז. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן, כי זה בעבור שהיה הוא סבה. כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם לא האמנתם בי (במדבר כ':י"ב), מריתם את פי (שם כ"ז:י"ד), מעלתם בי (דברים ל"ב:נ"א). וחכמי המזלות אמרו, כי המחברת הגדולה לשני העליונים היתה במזל שור. וזה כזב, לא היתה רק במזל דלי. ועל דרך חכמת המזלות הוא מזל ישראל. ורבים נסו זה דור אחר דור. גם אני ראיתי ככה, והנה שמוהו בחצי השמים.

Ibn Ezra Shemot Long Commentary 32:27אבן עזרא שמות הפירוש הארוך ל״ב:כ״ז

ויאמר... {אלהי ישראל} – טעם אלהי ישראל בעבור שחשבו עובדיו שהוא ע"ז. והרגו איש {את} אחיו – אפילו יהיה אחיו. ורבים יפרשו האומר לאביו ולאמו (דברים ל"ג:ט'), על זה המעשה, והוצרכו לפרש אביו ואמו אבי האם. ואין צורך, כאשר אפרש במקומו.

Ibn Ezra Shemot Short Commentary 32:1אבן עזרא שמות הפירוש הקצר ל״ב:א׳

כי בשש משה – על דעת המדקדקים שמשקלו פעלל, ולא כפי דעתי. ובספר היסוד מפורש. וזה יורה כי לא הגיד להם משה מתי ישוב... קום עשה לנו אלהים – יש אומרים כי זה אהרן איננו אחי משה. ואין זה אמת, כי לא מצאנו אחר ששמו כן. גם כן יוכל הטוען לטעון על דבר מלאכי, זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג':כ"ב), אולי משה אחר היה. ועוד כי אין המנהג להתחבר הציבור כי אם אל הראש. והכתוב אמר והנה אהרן וחור (שמות כ"ד:י"ד). ועוד אלו היה זה אהרן צורף, למה התפלל משה בעדו. רק היה מחל ממנו. ויש אומרים כי טעם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם – שדחה אותם. כי חשב שהנשים לא יתנו להם נזמיהם. גם זה הבל. כי לעולם הנשים ברשות האנשים הנה. ומהקדמונים על דרך סברה שאמרו, כי ראה אהרן שנהרג חור, על כן פחד ועשה העגל. והעד, שלא מצאנו חור נזכר אחר כן. גם זה רחוק להיות חור צדיק מאהרן. ואחר שעשה אהרן ע"ז איך כיהן לשם. ודבר קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט':ב') דרש הוא. גם עדות חור בטלה. ואם לא יראו לנו נחשון בתורה אחר שהקריב את קרבנו (במדבר ז':י"ז), אם כן נאמר כי נהרג. ואחרים אמרו כי רימו את אהרן. והם עשו צורת עגל יצוקה והשליך אהרן את הזהב, והנה יצאה צורת עגל, והוא לא ידע. ועדותם, ואשליכהו באש (שמות ל"ב:כ"ד). גם זה הבל, כי אהרן איננו טיפש. ויאמר הגאון, כי דעת אהרן היה לגלות סוד עובדי ע"ז כטעם יהוא שעשה בעקבה (מלכים ב י':י"ט). ועדותו כי פרוע הוא, ופירושו על דעתו גלוי, כמו ראשיכם אל תפרעו (ויקרא י':ו'). לא על דעתי שניהם. ואמר, כי התאנף השם באהרן בעבור שהמתין עד בא משה, ולא הרגם מיד. והמתנתו היתה סבה לשבור הלוחות. ופירש חג לי"י מחר, שהיה בדעת אהרן שזבח יהיה לשם בהם מחר. כטעם כי זבח לי"י בבצרה (ישעיהו ל"ד:ו'). גם זה איננו אמת, כי מה צורך יש לו לקרוא לזבוח מחר. והנה ממחרת עשו החג כאשר צום אהרן. וכבר פירשתי, כי החג זביחת העולות, ופירושו ויעלו עולות (שמות ל"ב:ו'). ויאמר הגאון, כי טעם צורת העגל, בעבור שיש בהודו אנשים שיחשבו שהצורה תקבל כח עליון. וכן חשבו על משה. ואני אגלה לך סוד העגל ברמיזות. כבר ביארתי לך, ואתה תהיה לו לאלהים. ולא בקשו רק מי שילך לפניהם לתור להם מנוחה, וחשבו כי משה מת על כן לא ירד. ואהרן בנה המזבח לשם, והעלו עולות לשם. רק נעשה שלא כהוגן, והטעם בלי קדושה. והיה בישראל שחשב שהוא ע"ז. וזה טעם אלה אלהיך – כי דרך הכתוב כן. הלא תראה כי עכן בן זרח חטא לבדו, והכתוב אמר חטא ישראל (יהושע ז':י"א). והמבין סוד מלאכת שמים ידע למה צורת עגל.

Ibn Ezra Shemot Short Commentary 32:4אבן עזרא שמות הפירוש הקצר ל״ב:ד׳

וטעם אשר העלוך – מקום משה שהעלה אותנו.

Ibn Ezra Shemot Short Commentary 32:19אבן עזרא שמות הפירוש הקצר ל״ב:י״ט

וירא את העגל ומחולות – סביבו. יש אומרים כי נסתלק המכתב מהלוחות על כן שברם. ויש אומרים שהשם צוהו לשברם. והקרוב אלי מה שהוא כתוב, כי קנא לשם, ובחרון אפו שברם. וכבר אמרתי לך בתחילת הפרשה משל בעל נעורים. ולוחות הברית הם השטר, וקרע שטר העדות.

Ibn Ezra Shemot Long Commentary 32:20אבן עזרא שמות הפירוש הארוך ל״ב:כ׳

ויקח {את העגל} – יש אומ', כי וישרוף כמו ויתך באש. ואין צורך. כי יש דבר שיושם באש עם הזהב, ומיד ישרף ויהיה שחור, ולעולם לא ישוב זהב. וזה דבר מנוסה ואמת הוא. ויזר על פני המים – מי נחל היורד מן ההר. וצוה שישתו כל ישראל מזה המים. וזה היה, כמו {ומן} העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים (במדבר ה':י"ז). והנה המים חידשו אות בעובדי העגל בפניהם, או שצבתה בטנם, כי לולי אהרן איך הבינו בני לוי עובדי העגל מי היו. וכבר מעטים היו שהיה מחשבתם רעה. ומחשבת הכל לטובה היתה כפי סברתם.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 32:1-10ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ב:א׳-י׳

(א) כי בשש משה – מאחר לבא, כמו מדוע בשש רכבו לבא (שופטים ה':כ"ח). אמרו: לא יבא עוד. עשה לנו אלהים – שופט ודיין, מנהיג ודבר, כמו נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז':א'), וכמו עד האלהים יבא דבר שניהם (שמות כ"ב:ח'). וחס ושלום לא נתכוונו לע"ז. ונתינת הטעם מוכיח, דקאמרי: כי זה משה האיש, אלמא דבמקום משה רצו להעמידו. ומה שאמר דוד וימירו {את} כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק"ו:כ'), הכי קאמר: שהמירו כבודם – משה שעשה לו הקב"ה ניסים ונפלאות על ידו, בתבנית שור. וישתחו למסכה (תהלים ק"ו:י"ט) – לכבדה, ולא לשם עבודה זרה. (ב) פרקו נזמי הזהב – אהרון לשם שמים נתכוון. חשב: אם אומר להם: כלב בן יפונה, או נחשון בן עמינדב, או אחד מן הגדולים יהיה לראש, וימליכו אותו עליהם, כשיבא משה לא ירצה לירד מגדולתו, וירבה קטטה ותגר ביניהם, וישפכו דמים ונפשות על זאת. ואם אומר להם לא אעשה לכם ראש, יתנו הם מעצמם ראש ותרב הקטטה. ואם אומר אני אהיה לכם ראש, יקשה בעיני משה. אעסיקם בדברים עד שיבא משה, ואעשה להם דבר שאין בו ממשות, וכשיבא משה יתבטל. וכן עשה. וכן אמר להם: התפרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם – איני חפץ באחר. נתכוון שמא יעכבו הנשים על ידם, ובתוך כך יבא משה. (ד) ויצר אותו בחרט – יש מפרשים חרט, גרייפא, כמו בחרט אנוש (ישעיהו ח':א'), שצר בו צורות וצעצועים. כדי לאחר, אולי יבא משה. ויש לפרש שקשר אותו בבגד עד שיביאו הכל, כמו ויצר {ככרים כסף} בשני חריטים (מלכים ב ה':כ"ג) דגחזי. אלה אלהיך ישראל – דרך לדבר אלהות ואדנות בלשון רבים, כמו אלהים קדושים (יהושע כ"ד:י"ט). אי נמי: שתפו אהרון עמו, ובכך טעו שהיו סבורים שיוכל להנהיגם. לפי שידעו: אהרון מלומד בניסים, וסברו שיעשה לו שידבר ויסבור אותם. (ה) וירא אהרון – שטעו. אמר: מתיירא אני שמא ישימו לב לאמר: מה יושיענו זה וישימו להם ראש. לפיכך בנה מזבח להטעותם, עד שיבא משה. חג לה' מחר – כלומר למחר נעמידנו על הממלכה, ונעשה חג לשמים על שנתן לנו מנהיג, ואיחרם עד המחרת. (ו) ויעלו עולות – לשמים בשבילו, כמו שמצינו בשאול כשנתחדשה לו המלוכה, ויזבחו שם זבחים שלמים לפני ה' וישמח שם שאול וגו' (שמואל א י"א:ט"ו). וכן בכאן לא נתכוונו אלא לשמים, והשתחוו לו לכבוד, ולא לאלוהות. (ז) כי שיחת עמך – כלומר עמך הם בעל כרחם, אשר הוצאת מארץ מצרים, ואותך נתתי להם מנהיג ודבר. (ח) והם: סרו מהר – עלובה כלה שזינתה בתוך חופתה (בבלי שבת פ"ח:). עדיין לא עברו ארבעים יום שהזהרתי בהם, והם עשו מנהיג במקומך, וגם עברו על אשר אמרתי להם לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ':ד') – אפילו לשמים, כמו שפי' בוישמע יתרו, לא תשתחוה להם ולא תעבדם (שמות כ':ה'). והם השתחוו ועבדו, ואעפ"י שלא כוונו לע"ז, עברו על מצותי ומרדו בך. (י) הניחה לי – פתח לו פתח להתפלל, שלא כיון הקב"ה אלא שיפחדו כשישמעו דבר זה ויוסרו. וגם נראה לפי שעשו אדון אחר במקום משה, אמר לו לכבודו: הניחה לי – כלומר אם אתה רוצה, אני אנקום אותך מהם.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 32:20ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ב:כ׳

וישק את בני ישראל – לפי הפשט: שלא נתכוין משה להשקותם, אלא לפזרו ולאבדו. אלא משנתנו במים, על כרחך שותין אותו, שאי אפשר להם שלא ישתו מן המים, ומתוך כך, על כרחם נראין כשותין אותו. לכך הוא אומר: וישק את בני ישראל. אבל רבותינו אמרו (בבלי ע"ז מ"ד.): שנתכוין לבודקן כסוטות. לתשובת מינין שמלעיגין על אותה שתייה, אמר להם בכאן רמז: אלהים שאוכלים ושותים אותו, אין בו ממש, והם אוכלים בשר תרפותם, והם שותים דמו בכל שנה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 32:25-26ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ב:כ״ה-כ״ו

(כה) פרוע הוא – כמו ופרע את ראש האשה (במדבר ה':י"ח), שנתגלה שטותם וקלונם, שהיו סבורים העולם שהם עם חכם, ועתה נתגלה שהם שוטים, שהיו סבורים שעגל זהב ינהיגם. לשמצה בקמיהם – שאומות העולם מלעיגים עלינו לאמר הלא אתם עשיתם את העגל. ואני ראיתי משל על זה (שיר השירים רבה א':מ"א) שאומות שעושות בכל מקום פסילים וצלמים מלעיגים עלינו. והוא: משל לאדם אחד שהיתה לו {אשת} יפת תואר מאוד, והיו לו שפחות, והיו אומרות השפחות: אדונינו יגרש את אדונתינו ויקח אותנו לנשים. אמרו להם: למה. כי אתמול כשבא אדונינו מן השוק, ראה מעט ליכלוך על ידה מפיחם, אחר שנגעה בו, ונמאס בעיניו ויגרשנה. אמרו להם: שוטות, מה אתם אומרות? אשתו שהיא יפת תאר יניח מפני רושם שהיה על ידה מן הפיחם, ואתכם יקח, שאתם מלוכלכות בטיט ובפחמים מן הקדירות ומן היורות שאתם רוחצות, עד שאין נראה לכם לא חוטם ולא פה? כך האומות מלעיגות עלינו על עגל אחד שעשו אבותינו, והם עושים בכל יום תילים צלמים עד אין קץ. (כו) ויאספו אליו כל בני לוי – ודאי כל ישראל באו שם, כל אותם שלא פשעו בעגל, דהכי קאמר מי לה' – מי שעמד ביראת ה', שלא פשע בעגל, ולא עשה מסכה, יבא אלי. אלא לא בא שבט שלם שלא היה בהם מקצת פושעים, חוץ מבני לוי שבאו כולם, שלא פשעו אחד מהם בעגל. ולכך הוא אומר: ויאספו אליו כל בני לוי, שלא נעדר מהם איש. וכן הוא אומר בוזאת הברכה: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו (דברים ל"ג:ט'). כלומר מי שיוכל לומר על אביו ועל אמו לא ראיתיו במעשה העגל, ואת אחיו ואת בניו לא ידע במעשה העגל, לא אחד מהם בעגל, כי שמרו כולם אמרתך ובריתך ינצורו, כולם. כי אין שבט בישראל שלא פשעו קרוביהם בעגל, חוץ מבני לוי שהיו כולם לה'. ולפי המפרשים שלא הכירום אלא הרגום, צריך לדחוק: אביו – אבי אמו, בניו – בני ביתו, אחיו – מאמו, לפי שכל הלוים היו לה'. ואינו נראה בעיני.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 33:7ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ג:ז׳

ומשה יקח את האהל – לפי שמרדו בו ורצו להעמיד ראש אחר, פירש מהם. וגם שאמר הקב"ה שלא ישרה שכינתו ביניהם, לא היה רוצה לעמוד במקום שאין השכינה שורה. והרוצה לשפוט – לדרוש משפט או שום דבר, יצא לשם.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 34:30ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ד:ל׳

והנה קרן עור פניו – ...וגם יש לומר לפי שרצו להעמיד ראש אחר במקום משה, הראה להם הקב"ה שהוא מלא מזיו שכינה, ואין להעמיד אחר במקומו אלא על פי השכינה, שאין לו תמורה.

Radak Melakhim I 12:28רד״ק מלכים א׳ י״ב:כ״ח

ויועץ המלך – שאל עצה היאך יעשה והסכימה עצתו עם היועצים אותו, שיעשה שני עגלים. ולמה עגלים? פתה אותם בדברים, אמר להם: הלא ידעתם כי המלכות נחלקה ברצון האל, כמו שאמר לי אחיה השלוני הנביא, אם כן האל לא רצה במלכות בית דוד ולא רצה ג"כ בירושלם שהוא מלכות בית דוד, אם כן נעשה מקום אחר שתבואו ותזבחו שם. ולמה עגל? אמר להם: הלא אהרן עשה לישראל עגל להשרות השכינה בו במקום משה שלא היה להם, גם אתם עתה שאין לכם מקום השכינה שהוא ירושלם, נעשה עגל במקומו להשרות שכינה בו, לפיכך אמר: אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים כמו שאמר בעגל המדבר, כי לא היתה כוונתו לעבודת גילולים. ולמה עשה שנים? כדי שלא להטריח ישראל שיבאו כלם למקום אחד.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 32:4-9ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות ל״ב:ד׳-ט׳

(ד) ויעשהו עגל מסכה וג' – מן הסתם כך בקשו ממנו ומסורת מאת אבא מרי ז"ל שזה מפני שהיו אדוקים בסברה של אצטגנונים שהיציאה (ממצרים) היתה ב(זמן) עלית (מזל) שור או כיוצא בזה מן הדמיונות בגזירות הכוכבים המסתעפות מן עבודה זרה. ומאמרם אלה אלהיך ישראל וג' – או מפני שהאמינו בהשפעת מעלת (מזל) שור ביציאתם שהוא (כלומר העגל) הסמל או הדוגמא לרוחניותו לפי מה שאמר אבא מרי ז"ל או מפני שחל בו ענין מלפניו יתעלה כמו שאמר ר' סעדיה ז"ל; ולו פירוש בביאורו שיש בו די והותר ליתן טעם לבקשתם אלהים במקום משה ובקשתם כך מן אהרן דוקא ושאר המעשה; ותמציתו של פירוש (ענין) זה לפי מטרתנו שהיו מתכוונים לשלימות בתורה ושויון דעות בדת ומשה היה מדריכם בזה ומורה להם את הדרך מאתו יתעלה וכאשר בושש לבוא היו סבורים שנסתלק ואין בהם כח בעצמם ולא שלימות התורה ולכן ראו ברוע דעתם לחזור לדרך עבודה זרה שהיו מכירים אותה וסרו ממנה כדי שלא ישארו נעזבים בהעדר מהם מצבם הראשון מבלי להשיג את מטרתם השגה שלימה; זו היתה דעת (אותם האנשים) ביניהם (אשר היו) מבקשים אלהים אחרים [אשר] ילכו לפניהם ומחשבתם זו הוציאה את הפירות אשר הוציאה; ואין זה רחוק ואינו יוצא מכלל מה שהזכיר ר' סעדיה ז"ל וכך היה אומר (גם) ר' אברהם החסיד ז"ל. (ז) וידבר ה' וג' – מאמרו שחת עמך ולא אמר "עמי" מפני שהיחס שלהם אליו יתעלה כדי שיהיו נקראים "עמו" הוא בסיבת עבודתם לו [יתעלה] בלתי זולתו כי כל אומה שעובדת ליראתה תתיחס אליה כמו שנאמר במואב עם כמוש וכאשר עבדו לזולתו הסיר מהם (ה') יתעלה את אותו השם כמו שנתבאר בלשון הושע לא עמי אתם' ומאמרו יתעלה לו (למשה) עמך כלומר "האספסוף וההמון אשר היית אתה מטפל בהם" רמז לפחיתות יחסם אליו יתעלה; (זו היא דעתי אני בזה) ומה שאמרו אחרים בזה נמצא במקומו (בפירושם הם); (ט) מאמר עם קשה ערף השאלה כי מי שפונה ממגמת פניו הראשונה אל זולתה קפיציו וגידיו הוא רכים הם ומי שאוחזת אותו (מחלת) הצפדת בגופו וכיוצא בה יתקשה עורפו (ו)יקשה עליו לנטות ולהכפף לכן הושאל להם (שם עם קשה ערף) מפני שלא נטו מגילולי מצרים שידעו וגדלו עמהם אל דרך יחוד השם שנעתקו אליה אלא נרתעו לאחוריהם לחזור אל האמצעיים (בעבודה) שהורגלו בהם וזולת זה כל כך קשה עליהם שאמרו קום עשה לנו אלהים וג'; כוונת פירוש זה אני מעתיק אותה מאת ר' אברהם החסיד ז"ל.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 32:22ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות ל״ב:כ״ב

כי ברע הוא – התנצל ברעתם כלומר "יודע אתה שלא יבקשו את בקשותיהם אלא ברעה כבקשתם את המים ואת המזון ואין בכחותי להסיר את רעתם ולא עשיתי מה שעשיתי ברצון אלא באונס וחסרון היכולת" ואמר אבי אבא ז"ל שטעמו שהם מעורבים ברעים כלומר (ב) ערב [רב] והם שביקשו אלהים אחרים; ופתרון זה יש בו יופי ואינו נמנע.

Chizkuni Shemot 32:4חזקוני שמות ל״ב:ד׳

ויעשהו עגל ולא שאר חיה לפי שערב רב התחילו בעבירה וכתיב זה אלי ואנוהו, שראו ישראל השכינה וערב רב לא ראו אלא רגליהם של מלאכי השרת שתחת הכסא של רגליהם ככף רגל עגל כסבורים היו שהם פסיעותיו של הקדוש ברוך הוא והיינו דכתיב בתהלים ראו הליכותך וגו' ועקבותיך לא נודעו, שחשבו מעקבותיהם של מלאכים שהם עקבותיו של הקדוש ברוך הוא.

Ramban Shemot 32:1רמב״ן שמות ל״ב:א׳

אשר ילכו לפנינו – אלוהות הרבה אוו להם. כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, לא ידענו מה היה לו, עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו לשון רש"י. ואין לשונו מכוון. אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו, כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים. ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו, לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט':כ"ג), הנה אבד ממנו. נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו. וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים: וכן – תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבינו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (פסוק כ"א), והיתה תשובתו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים וגו', ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש (פסוקים כ"ג:כ"ד) והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו אל יחר אף אדוני (פסוק כ"ב), והוא כמוסיף על חטאתו פשע, שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו. אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה: וכן – היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל [וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו, והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל.] ואלו היה להם לאלהים, אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשרפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו. והנה – אהרן הוא אשר הוציא הצורה הזאת, כי הם לא אמרו לו מה יעשה שור או כשב או עז וזולתם, וזהו מאמר החכמים שאמרו (סנהדרין ס"ג) מלמד שאוו לאלוהות הרבה, כי הם לא ידעו במה יבחרו ואיזה הטוב להם. והכוונה לאהרן היתה, מפני שישראל היו במדבר חורב שממה, והחרבן ושממות עולם יבואו מן הצפון, כדכתיב (ירמיהו א':י"ד) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכוונה במלך בבל בלבד, כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה אמר פני שור מהשמאל לארבעתם (יחזקאל א':י'), ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החרבן כי שם כחו הגדול, ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום, כאשר נאצל על משה. וזהו שאמר חג לה' מחר, שיהיו העבודות והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה: ורבותינו – למדו אותנו הענין הזה, והם שגלו סודו, אמרו (שמו"ר ג ב, מב ה, מ"ג:ח') ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה, משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה היאך מתבוננין בי שאני יוצא בקרונין שלי שאתן להם את התורה, שנאמר (תהלים ס"ח:י"ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ושומטין אחד מטטראמולין שלי, שכתוב (יחזקאל א':י') ופני שור מהשמאל, ומכעיסין אותי בו טטראמולין, ארבע פרדות, טטרא בלשון יון ארבע, כמו שאמרו (נזיר ח:) טטראגון ארבע. מולין פרדות, כמו מולאות של בית רבי (שבת נב.). משל לארבע חיות הנושאות המרכבה. ובויקרא רבה (י':ג') שאמר אהרן מתוך שאני בונה אני בונה אותו לשמו של הקב"ה, שנאמר (פסוק ה') ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר, חג לעגל מחר אין כתוב כאן, אלא לה': ור"א אמר כי במקום הזה אלהים כבוד חונה בצורת גויה. ואם תשים לבך אל המסע הראשון (לעיל י"ד:י"ט) תבין זה. ואיננו נכון בעיני, שלא נעשה העגל במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו חונה כבוד, אין הדבר רק שעשו הצורה לכוין בעבודתה אל ענינה. וכבר פירשתי (יג כא, י"ד:י"ט) סוד המסע הראשון, וחלילה שרצה אהרן להדמות אליו, רק ממנו יקח שיהיה מסעם מצד המדה ההיא. והמשכיל יבין.

Ramban Shemot 32:20רמב״ן שמות ל״ב:כ׳

ויזר על פני המים וישק את בני ישראל – אחרי שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר והשקה אותן מאותן המים. [ואפשר כי הזהב השרוף שאיננו נתך, אבל הוא שרוף, ונטחן עד אשר דק, כאשר הזכיר ר"א, קל הוא על פני המים, על כן היה צף והשקהו להם. או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע. או שהיה ממעשה הנסים.] והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, כמו שנאמר (ישעיהו ל':כ"ב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ועל דעת רבותינו (ע"ז מד.) עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם, והוא האמת.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 31:18רלב״ג שמות ביאור הפרשה ל״א:י״ח

אמר לוי: ראיתי לזכור קצת ספקות יקרו בזה הספור קודם שאתחיל בבאורו, כדי שיובן לנו הבאור אשר בו נצא מהספקות ההם. הספק האחד הוא, שהוא בלתי ראוי שיאמן שיעשה הנביא עבודה זרה, חלילה לו מרשע. ואם אמרנו שהוא אהרן אחר, רוצה לומר, שאיננו אחי משה, הנה היה ראוי שתבאר זה התורה, לכבוד אהרן, וכדי שלא יקלו האנשים בעשיית עבודה זרה מפני חשבם שאהרן אחי משה עשאה, עם מה שהתפרסם משלמותו. והספק השני הוא, שאנחנו לא מצאנו בזה עונש לאהרן אשר עשאה, והיה ראוי שישיגהו עונש נפלא לגודל מעלתו, כי גם לשפלי המעלה היה ראוי לזה החטא עונש נפלא. והספק השלישי הוא, שכבר היה בלתי ראוי, לפי זאת ההנחה, שתנתן הכהונה לאהרן. כמו שלא ישים המלך שומר האוצר מי שנמצא גונב אוצרו, אבל היה ראוי שיעשוק ממנו זאת הגדולה, אם היתה לו קודם זה – כל שכן שאין ראוי שיתנה לו מחדש, וזה מבואר מאד. ולזה הוא מבואר, שלא היה ראוי שתנתן הכהונה לאהרן, אחר שכבר היה מסבב לעשוק העבודה מהשם יתעלה ולתתה לזולתו . והספק הרביעי הוא, שכבר יראה מדברי אהרן למשה, שהוא נתנצל על ענין המעשה ההוא – ולא נראה ממאמרו התנצלות לו, אם לא נאמר שהוא במה שאמר: "ויצא העגל הזה" – רוצה לומר: מעצמו. ואם היה הדבר כן, הנה התנצל בדברי שקר, כי הוא צר אותו בחרט, לפי מה שספרה התורה, וזה בלתי ראוי שיאמן. ועוד, שאם היה הענין כן, היה ראוי שיכחישהו משה, כי הוא היה נביא וידע איך היה הענין. וזה הפך מה שנראה מזה המאמר, כי לא ראינו שהשיב משה דבר על דברי אהרן. והנה אלו הספקות יותרו לפי מה שאומר, והוא, כי הנביא, כאשר ראה את העם ברע, וידע שאם יוכיחם על זה לא יקבלו דבריו אבל ימיתוהו ויבאו להריסה נפלאה באופן שיאבדו כולם – חשב שאין לו המלט מזה הרע ואין לו דרך שיצילם ממנו אלא בשיראה עצמו שהוא מסכים עמהם. והתחכם מפני זה להאריך הענין בחזקת היד עד שיבא משה, ואז ינצלו, כי לעוצם מדרגתו לא יוכלו לעשות דבר כנגדו. ולזה שאל מהם תחלה הנזמים אשר באזני נשיהם בניהם ובנותיהם, להרחיק הענין כפי היכולת. כי הנשים והקטנים יקשה להם לעזוב תכשיטיהם ולא יפותו לזה אלא בזמן ארוך. וכאשר ראה שהם הסכימו על זה, עשה מן הזהב ההוא תמונת עגל. ולא עשה ממנו תמונת טלה, לשמרם שלא ישובו אל האמונה הנפסדת שיצאו ממנה. כי במעט מניע יתכן שישובו אל האמונה ההיא, אשר התחכם השם יתעלה להעתיקם ממנה בענין פסח מצרים, כמו שבארנו שם. ולפי שהמזל העולה אחר טלה הוא שור, התחכם אהרן לעשות תמונת שור, כדי שיבטחו בו יותר ויאמינו שהוא מסכים להם. כאלו יאמר, שהטעות היה למצרים בתתם הממשלה למזל טלה, כי היא למזל הבא אחריו, והוא שור. וכאשר ראה כי לא בא משה עדיין – צר אותו בחרט, כדי שתתעכב המלאכה זמן ארוך, באופן שיבא משה קודם השלמה. וידמה שהוא אמר להם, שזאת המלאכה אין ראוי שתעשה כי אם על יד השלם שבאומה, כי היא מלאכה נכבדת מאד. וכאשר ראה שכבר נשלמה המלאכה ועדיין לא בא משה, התחכם להאריך הענין עוד ובנה מזבח לפני העגל. וכאשר נשלמה מלאכתו ועדיין לא בא – התחכם להאריך הענין עד מחרת היום ההוא, ולזה אמר להם: "חג ליי' מחר". והם השכימו בבקר והעלו עולות וזבחו שלמים ועשו אלוה מהעגל. וידמה, שאנשים מעטי המספר טעו אחריו. וזה, שכבר תמצא שלא נפל מן העם כי אם כשלשת אלפי איש כאשר דנו הטועים אחריו להריגה. וסבת מיעוט הטועים אחריו היתה ראותם כולם העשות העגל על יד אהרן, והיותו צר אותו בחרט זמן ארוך. וזה ממה שיסד בלב המבינים מהם, שאי אפשר שתהיה לתמונה ההיא כח אלהי, כי היא עשוייה על יד אדם, והוא אשר צר אותו בחרט והפריד ממנה קצת המתכת, כדי שתשלם לצורה ההיא הצורה שרצה. ואולם אפשר שיטעה בזה מי שלא ראה העשות הצורה על יד אדם, ולזה אמר ישעיה, מגנה עובדי הפסילים: "המסוכן תרומה עץ לא ירקב יבחר" וגו', ואמר עוד: "למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעתיו". כי הוא רחוק שיטעה האדם ויתן אלהות למה שהוא נעשה על יד אדם, כי האדם הוא קודם במעלה למלאכה הנעשית על ידו. ואחשוב, כי אחר שבא משה בתוך הענן ועמד שם שני ימים או שלשה, פחד העם שיהיה משה מת, ובקשו מאהרן מה שבקשו. כי לא היה ידוע להם שיעמוד שם ארבעים יום. וידמה שגם אהרן לא ידע כמה יעמוד שם משה, ואולם היה יודע כי הוא היה שם לקבל מצות התורה, ולזה התחכם להשבית המלאכה בזה האופן כפי היכולת. ולא היה בידו להתרשל מהמלאכה, כדי שתתעכב זמן ארוך – שאם יראו זה, יכירו שהוא אינו מסכים עמהם, ויפול במה שהיה בורח ממנו. ולזה התנצל אהרן ואמר למשה: "אתה ידעת את העם כי ברע הוא... ואומר להם למי זהב התפרקו" – רוצה לומר, שיתפרקו הנזמים אשר באזניהם, כדי שיקשה זה בעיני רובם ותשבת המלאכה. כי הנשים והקטנים יקשה להם לעזוב תכשיטיהם. "ואשליכהו באש" – להתיכו, ולא עשיתי דפוס להשליך בו הנתך, אבל ציירתי אותו במלאכה. "ויצא העגל הזה" – באורך הזמן, אשר לא היה באופן שיהיה ראוי לטעות אחריו. ואולם מה שאמר במשנה תורה שכבר התאנף השם יתעלה על אהרן, הנה הסבה בזה היא מפני שהיה סבה מה להחטיאם, ואעפ"י שכבר היתה כונתו לתועלת.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 32:1רלב״ג שמות ביאור הפרשה ל״ב:א׳

קום עשה לנו אלהים – הרצון בזה, שיעשה להם צורת 'טלסאם' (טליסמא), שיהיה לו כח עליון להגיד העתידות, באופן שיהיה להם תמורת משה להנהיג אותם ולהודיעם מה שיקרה להם. והנה שאלו ממנו זה להסתבכם באמונות מצרים הנפסדות, שהיו עושים צורות בזה האופן והיו חושבים שיהיה להם כח עליון, כמו שהתפרסם מהטעות אשר טעו בו האנשים בעת ההוא.

Abarbanel Shemot 32:1-7אברבנאל שמות ל״ב:א׳-ז׳

אבל עדין לא יצאנו מן הספק השלישי ולא יצאנו מאשמת אהרן בעשותו העגל אף שפחד שיהרגוהו כי מוטב היה שיהרג ולא יעבור והחכם הזה מודה שבקשו העגל לשר אלהות ושאהרן עשאו מפני אימות מות והוא הוא מקום המחלוקת: ובעבור זה ראוי שיאמר בזה עוד שעם היוצא ממצרים עם היות שראו מעשה ה' כי נורא הוא תמיד היו נוטים לאמונות מצרים הנפסדות וכשופיהם ופחיתות פעולותיהם הנכריות עד שבמעט מהסבה היו עוזבים אמונותיהם הטובות ומספקים בהן. הלא תראה שבמצרים כשעשה משה לפניהם האותות נאמר ויאמן העם ומיד חזרו לומר ירא ה' עליכם וישפוט. ואם האמינו ביציאתם ממצרים מיד וימרו על ים בים סוף. ואם בקריעת הים נאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו מיד אח"כ היו מסתפקים היש ה' בקרבנו אם אין. ומעשה קרח יוכיח שתמיד היו חושבים מחשבות והרהורים לדעת במה היה כחו של משה גדול לעשות את כל המעשים אשר עשה. ולכך היו בתלונותיהם תמיד מיחסים היציאה ממצרים למשה ולאהרן לא לשם יתברך. אלא שבכל זמן שהיה משה עמהם לא היה להם מקום ולא עזות פנים לעשות חקירותיהם. האמנם עתה בראותם שעלה משה להר ולא ירד כפעם בפעם לעלות ולרדת ביום אחד. ומשה לא הגביל ישיבתו בהר כשעלה שמה כי גם הוא לא היה יודע מתי ישוב. אז מצאו מקום וזמן מוכן לחקור ולנסות דבר ממה שהיה בלבם ולכך נקהלו על אהרן בחשבם שלהיותו גם הוא נביא ואחיו של משה ידע את סודו והוא יישר אורחותיהם בדבר ההוא והוא אמרם קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש רוצה לומר כי הנה משה להיותו איש ההוא נפסד לא ידענו מה היה לו אם שורפו האש אשר בראש ההר או מת או נשבר או נשבה אין רואה ולפיכך לא ירצו עוד באיש שינהיגם בן אדם שאין לו תשועה תצא רוחו ישוב לאדמתו ובזה התנצלו מאהרן למה לא ימנו אותו נגיד ומצוה במקום משה כי לא ירצו עוד באיש אחר כיון שמשה להיותו איש קרה לו מה שקרה. ולכן יעש' אליהם אלהים שהכוונה בו או טלסמאות שיהיה להם כח עליון להגיד להם העתידות ולעשות אותות ומופתים ולעמוד להם במקום משה להנהיג אותם ולהודיעם מה שיקרה להם כמו שהיה בזמן ההיא במצרים עם צורותיהם. ואמרם אשר ילכו לפנינו רצו שלא יעשה כמו שהיה עושה משה שהיה עולה להר ומניחם במחנה אבל הטלסאם לא יזוז ממקומו אלא כאשר יניחוהו ויעתיקוהו משם. ואפשר לומר שגם הם בחרו בצורת מזל שור כי על כן אמרו אשר ילכו לפנינו כלומר לפני מזלנו טלה שהיינו תחת ממשלתו כי הנה מזל שור הוא עומד לפני מזל טלה בסדר האפוד' כלומר למזרח העולם כשהם על האופק ואם הוא אחריו בתנוע' היומית וחשבו שבכח מזל שור נצח משה לכחו של טלה מזל מצרים. ואפשר לפרש כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו שהם בקשו מאהרן שיעשה להם אלהים בכח העליונים אבל לא בקשו בפרט צורת שור. והתנצלו למה לא ביררו הצורך שיחפצו בה באמרם כי זה משה האיש אשר העלונו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו רוצה לומר לא ידענו בידיעה אמתית מה הכח אשר היה לו שבו היה עושה נפלאות ומגיד העתידות ולכן אנחנו שואלים בכלל אלהים אשר ילכו לפנינו בחר לך הצורה היותר נאותה לזה. ואין ספק אצלי שבקשו זה מאהרן לא יום אחד ולא יומים אלא ימים רבים זה אחר זה. והיה דוחה אותם עד שהרגו עליו את חור לפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה. ואז נקהלו בערבוביא על אהרן שיעשה זה ולא ידחם ממנה עוד. ואהרן אמר כדי לדחותם פרקו נזמי הזהב אשר באזני בניכם נשיכם ובנותיכם והביאו אלי. כי הגיד להם שאחרי שהיו חפצים בטלסאם נכבד מקבל כח העליונים ראוי שיהיה מזהב ושיהיה עשוי מהכלים היותר חביבים ואדוקים עמהם בחושבו שהנשים והילדים יעכבו הדבר ויעבור זמן עד בוא משה. והם כדי למהר הדבר לא חששו לנשים ולבנים אבל פרקו הנזמים שהיו על עצמם ויביאו אל אהרן. וצדקו דברי הרלב"ג שלא עשה את העגל בדפוס. אבל התיך הכלים באש כמ"ש ואשליכהו באש. ומאותו זהב שהיה חומר אחד צייר בחרט ועשאו בידיו כצורת שור קטן שהוא הנקרא עגל כמ"ש ויצר אותו בחרט. והיה זה גם כן כדי שיתארך הזמן יותר באורך המלאכה ויבוא משה ולא ישלם הדבר. וראיתי מי שפירש בחרט מלשון חרטה שנתחרט אהרן אח"כ מאד ממה שציירו. והיתה כוונת אהרן בפעל הזה שבראותו אותם להוטים אחרי הטלסאם הזה רצה להראות את עצמו כאלו הוא היה מזדרז בכל כחו לעשות שאלתם ובקשתם באופן היותר שלם שאפשר כדי שבסוף יראו שאין בו ממש וגם אין בקרבו לא ידע ולא יודיע דבר ואז יבושו ממועצותיהם ויכלמו ממחשבותיהם ותשקוט תשוקתם הפחותה ולא יהיה לה עוד תקומה מה שלא יהי' בזולת זה האופן. סוף דבר שהית' כונתו שלא לגרוע מחוק הטלסאם כלל כדי שלא יתלו חסרונם בחסרון המעשה אלא בו בעצמו. וכן עשה אליהו לנביאי הבעל כשאמר אליהם בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה. וכאשר עשו ולא הועילו אז ויהתל בהם אליהו. וכך היתה כונת אהרן להעתיקם משבושם ולגלות להם שהיו רודפים אחרי ההבל. אבל היו מהם אנשים בוערים בעם בלי שום דעת ותבונה שבראותם תמונת העגל ויופי הזהב והמלאכה אשר בו השתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים מבלי שינסו אם היה שום אלהות במעשיו והיתה כוונתם באמרם אלה אלהיך שבצורה אחרת כזאת מקבלת השפע מהעליונים הוציאם משה ממצרים לא שיאמרו שהעגל היה סבה ראשונה שהוציאם אלא שהיה דעתם שלא ה' פעל כל זאת אלא שמשה בצורה כזאת מושפעת מעליונים הוציא אותם ממצרים. ובמדרש (ויקרא רבה פ' כ"ז) דייקו אמרם אלה אלהיך ישראל. ולא אמרו אלה אלהינו. לפי שהיו אלו דברי הערב רב שאמרו לישראל אלה אלהיך ישראל אשר העלוך. ואמר וירא אהרן ויבן מזבח רוצה לומר שראה מסכלותם שהיו משתחוים למעט מהזהב ההוא בלא דעת ולא תבונה שלא היה בו צד אלהות ואז בנה מזבח וקרא חג לה' מחר כי חשב שיודיע הקדוש ברוך הוא למשה את כל המעשה ההוא ובא יבוא ולא יאחר. וביאר שהחג יהיה לה' לא לעגל כי לשם הנכבד היה מכוין אבל הבוערים ההם שלא ירדו לסוף דעתו כשראו שלא השכים אהרן בבקר לזבוח באו הם והעלו עולות ויזבחו שלמים וישב העם לאכול ולשתות מהשלמים ההם בשמחה ובטוב לבב ויקומו לצחק בדברי התולים ועם מה שפרשתי בזה הותרה השאלה הראשונה.

Ma'asei Hashem Ma'asei Torah 11מעשי ה׳ מעשי תורה י״א

ספק ראשון, באמרם עשה לנו אלהים, שהמובן ראשון ממילה זאת, תורה על בקשת ענין אלהות, כאשר הסוף הוכיח שאמרו אלה אלהיך ישראל, וא"כ יפלא מאד אמרם כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו וגו', שכבר ידוע שלא היה להם במשה אמונת אלהות כלל עד שיבקשו אלוה במקומו. ואם הדברים כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שהיו מבקשים מי שיורה להם הדרך למה לא יהיה אהרן מורה להם הדרך, ואם חושבים שאין לאהרן אותו הכח שיש למשה להורות הדרך על פי ה', וא"כ כל שכן שלא יהיה לו כח לעשות להם דבר שיורה להם הדרך, והיאך יעשה דבר שיהיה לו כח ויכולת יותר ממנו בעצמו. ספק שני, כיון שהיתה בקשתם דבר ומנהיג במקום משה, למה אמרו לשון רבים אשר ילכו לפנינו והלא משה לא היה רק אחד. ספק שלישי, למה אמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באוזני נשיכם בניכם ובנותיכם, ולמה לא שאל חח ונזם וכומז כמו שהביאו לתרומת הזהב ונזמי האף, אבל דקדק לומר נזמי אוזניהם. ספק רביעי, כי מה אומרו ויצר אותו בחרט, שאונקלוס פירש בזיפא, ופירש רש"י ז"ל שקשר בסודר או כמו בחרט אנוש (ישעיהו ח':א'), הוא כלי אומנות שהצורפים חורתין בו צורות, והיאך פירש בחרט שהוא כלי אומנות והלא לא צר אותו צורת עגל, כי כן יצא כמו שפירש רש"י ז"ל בעצמו, ואם רצה לומר שצר בו ציורים אחרים, מה התועלת מסיפור הציורים ההם, אחרי שלא נתחדש דבר בסיפור המעשה מאותם הציורים, וכמו כן אם פירושו שקשר הזהב בסודר או לא קשר אותו, מה התועלת אם קשר או לא קשר, אחר שלא נתחדש דבר בסיפור המעשה מן הקשירה ההיא. ספק חמישי, למה אמרו אלה אלהיך לשון רבים והעגל לא היה רק אחד. ספק ששי, היאך אמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, והם בעצמם אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים. ספק שביעי, אומרו ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, ואדרבה היה לו לומר שהם דור תהפוכות, כי כמה פעמים האמינו ויקדו וישתחוו (שמות ד':ל"א), וכן ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות י"ד:ל"א), ואח"כ היש ה' בקרבנו (שמות י"ז:ז'), וזה היפך הקשה עורף, כי הקשה עורף יעמוד על דעתו לא יזוז ממנה.

Ma'asei Hashem Ma'asei Torah 12מעשי ה׳ מעשי תורה י״ב

טרם בואנו בהיתר הספיקות אשר נתעוררנו בהם בפרשת העגל, נקדים בענין המעשה ונאמר כי אחרי היות האומה ישראלית זרע אברהם יצחק ויעקב השלשלת הקדושה ההיא, ושנים עשר שבטים שכולם היו מחזיקים בכל עוז בקבלתם איש מפי איש עד אברהם, והיו אדוקים בקבלתם לא יזיזום כל הרוחות שבעולם, והנה אמנם היתה קבלתם מאברהם שעתידים להיותם משועבדים ארבע מאות שנה, הנה עם ראותם כל הנסים והנפלאות שעשה להם משה, לעולם היו קצתם מסתפקים ועומדים כך במבוכה קשה להאמין שהאל יתברך אלהי אברהם שאמר לאברהם שעתידים להשתעבד ארבע מאות שנה ושלא תתקיים גזירתו. ולזה בתחילת הענין כשבא אליהם משה נאמר (שמות ד, לא) ויאמן העם כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים, אבל לא נאמר שהאמינו שיצאו לחרות, אבל האמינו שראה את ענים וששולח שליחות זה להקל מעליהם. ולכך כאשר ראו שפרעה הכביד עליהם לבלתי תת תבן, אמרו מה שאמרו, שנתנו חרב בידם (שמות ה, כא), כי חזרו לאמונתם ראשונה, וכן בים כאשר ראו מצרים נוסע אחריהם חזרו לאמונת קבלתם, ואמרו (שמות יד, יא) מה זאת עשית לנו להוציאנו, שחשבו שלא עשה כל זה בשליחות ה', וכן במדבר אמרו (שמות טז, ג) כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, כלומר אתם הוצאתם לא בשליחות ה', ולכך השיב להם משה שם (ו) ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, שכנראה בהדיא שעדיין היו מתחזקים בקבלתם ראשונה שלא הגיע זמן הגאולה ושהשם יתברך לא הוציאם, וכן ברפידים אמרו (שמות יז, ב) תנו לנו מים ונשתה, כלומר אתם הוצאתם אותנו מדעתכם אם כן אתם חייבים לתת לנו מים, ולכך לא היו רוצים להתפלל להשם יתברך, כי עדיין היו במחשבתם שהוא לא הוציאם, וזהו מה שאמרו (שם ז) היש ה' בקרבנו, כלומר האם היה זה, רצה לומר יציאת מצרים ברשותו יתברך, וכל זה בהיותם מחזיקים ואדוקים בכל לבם בקבלה שקבלו מאבותיהם, וכן עתה כאשר ראו כי בושש משה לבוא, חזרו לאמונת קבלתם שלא היו כל אלה מאתו יתברך. ולהיות שבלכתו אמר להביא להם הלוחות ושיושמו בארון של זהב ושהארון ילך לפניהם לתור להם מנוחה, כמו שנאמר ביהושע (ג':ג'-ד') כראותכם את ארון ברית ה' אלהיכם וגו', למען אשר תדעו את הדרך אשר תלכו בה, הרי מבואר שהארון היה הולך לפניהם לנחותם הדרך, אם כן זהו שבקשו מאהרן שיעשה להם אלהים, לא חס ושלום לענין אלהות, אבל לנחותם הדרך היו קוראים את הלוחות עם הארון אלהים, כי הדגל אשר ילך לפני עם אחד לעולם מציירים בו אמונתם שכל העם הולכים ונמשכים אחרי אמונתם, וכן אמר להם משה להביא שני לוחות אבנים, שילכו לפניהם במקום דגל כולל, כי לכל שבט כבר היה לו דגל פרטי, וזו היתה שאלתם בלשון רבים אחרי שהיו מצפים לשני לוחות, והיותם אומרים כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו, רצו לומר שזה משה האיש אמר להביא לנו אלהים שילכו לפנינו לא בא, ובזה הותר ספק א' וב'. והנה אהרן כאשר ראה בקשתם ומהירותם אליה, שהיו רוצים הארון של זהב שילך לפניהם לנחותם הדרך, עלה בלבו שיתנו לו זהב לעשות הארון, וכדי להוציא מביניהם כוחות הטומאה והטלסמאות שהיו להם בנזמי האוזן לא בשאר תכשיטיהם, לכך בחר לקחת מידם הזהב ההוא, והעד על שכל כוחות הטומאה רצה לומר הטלסמאות והורדת כחות הכוכבים היו בנזמי האוזן לא בזולתם, מה שראינו שנאמר ביעקב (בראשית ל"ה:ב') שאמר לבני ביתו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, ונאמר שם (בראשית ל"ה:ד') ויתנו ליעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באוזניהם, כי אם היה לבד מן השלל שלקחו משכם כמו שפירשו (רש"י ושאר מפרשים), כבר היה מספיק שיאמר שנתנו כל אלהי הנכר, אבל אומרו אח"כ ואת הנזמים אשר באזניהם, רצה לומר הנזמים שבאזניהם שהביאו מבית לבן והם היו טלסמאות, ואפשר שלהיות חוש השמע באוזן, וכל אדם אשר יהיה לו מה שיהיה לאלוה ולמנהיג, יתחייב לשמוע אל רצון המנהיג ההוא, לכך היו קובעים עבודתם נזמים לאזניהם לא במקום אחר. ונשוב לעניננו כי לכך ביקש אהרן לעקור מהם אותם כחות הטומאה להתיכם כדי לעשות מהם הארון, שכבר היו יודעים שהארון של זהב היה עתיד ללכת לפניהם לנחותם הדרך, ולכך נאמר ויצר אותו בחרט, שפירושו שקשר הזהב בסודר לבלתי היותו נוגע באותם הטומאות ואלהי נכר, ולכך קשרם, ולכך סופר שצר אותו בחרט שהוא סודר או כיס, ונאמר ג"כ שהשליך אותו לאש לשון השלכה, עם היות שאין זה דרכם של צורפים להשליך הזהב באש אבל מכניסים אתו לכור והכור משימים אותו באש, אמנם אהרן שלא רצה ליגע בהם כי כל הנוגע בהם יטמא, לכך צר אותו בכיס והשליך אותו באש. והנה כח הטלסמאות ההם אשר בנזמיהם שהיו עשויים בכוחות הטומאה, כשהשליך אותם באש היה בעת כניסת מזל שור ויצא העגל ההוא, וכאשר ראו המון העם שמהנזמים שלהם יצא הכח ההוא להעשות עגל, טעו ואמרו כי האלהים שדיבר לאברהם שעתידים להשתעבד ארבע מאות שנה לא הוציאם ממצרים ולא שינה דברו, אבל הכחות טומאה שהיו בנזמיהם הם העלום ממצרים, ולכן אמרו אלה אלהיך ישראל, לשון רבים, על הנזמים ואלהי הנכר שהיו באוזניהם, ולכך גם כן חזרו בהם, שקודם כאשר ראו שבושש משה לבוא, חשבו שמשה העלה אותם ולא בשליחות ה', ולכך אמרו כי זה משה האיש אשר העלנו, ואחר שראו כח אלהי הנכר אשר באוזניהם, אמרו לא כי אלה הנזמים וכוחותם העלום ממצרים, וכל זה היה מפני שלא היו רוצים להיפרד מקבלתם שאלהי אברהם אמר שעתידים להשתעבד ארבע מאות שנה, ולכך נקראו עם קשה עורף.

Shadal Shemot 32:4שד״ל שמות ל״ב:ד׳

עגל – העגל לא היה לע"ז, ולא קיבלוהו עליהם לאלוה, אלא שיהיה כלי מקבל שפע האל ויעמוד להם למנהיג במקום משה (ואהרן לא היה מספיק להם כי גם הוא בן אדם) וכן דעת הכוזרי מאמר א' סימן צ"ו וראב"ע ורמב"ן וחזקוני ורלב"ג, ועיין בכורי העתים תקפ"ח עמ' 89.

Shadal Shemot 32:8-9שד״ל שמות ל״ב:ח׳-ט׳

(ח) מן הדרך אשר צויתים – ולא אמר סרו מעלי, הרי שלא עזבו את ה' לעבוד אלוהים אחרים. (ט) קשה עורף – משמע שהיו קודם לכן דבקים בע"ז כנזכר ביחזקאל כ':ז' (רמבמ"ן), ואין צורך לומר שהיו דבקים בע"ז ממש, אלא בעשיית צלמים לכבוד האל. רמבמ"ן העתיק דברי רש"י ודברי ראב"ע, ולא הבין שהם שני הפכים, רש"י מעמיד המוכיח לפני החוטא והחוטא הופך לו ערפו, וראב"ע עושה המוכיח הולך אחר החוטא להשיבו מדרכו והחוטא רץ בדרכו ולא יפנה לאחוריו. וגם דברי ראב"ע מגומגמים באמרו "ולא ישיב עורף לקורא אליו". והיל"ל ולא יחזיר פניו לקורא אליו, ואין ספק כי ענין המליצה, שערפו קשה ובלתי מתנועע, ולפיכך הוא הולך לדרכו בלי שיחזיר פניו למי שקורא לו מאחוריו, כלומר שאינו שומע בקול מוריו.

Shadal Shemot 32:27שד״ל שמות ל״ב:כ״ז

שימו איש חרבו – אע"פ שלא היה העגל ע"ז ממש, היה התחלה לע"ז והוצרך האל בתחילת הויית האומה לבער החוטאים ולהשאיר לכל העם זכרון נורא, למען לא יתחילו להדמות לעובדי אלילים.

Netziv Shemot 32:2נצי״ב שמות ל״ב:ב׳

פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם – דייק "הזהב" וגם "באזני נשיכם וגו'". והענין יבואר ע"פ מה שפירשנו למעלה (כ,יט) שבאה אזהרה אחר מתן תורה בעשרת הדברות "לא תעשון אתי, אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" — שלא יעשו איזו צורה של כסף שיהא נוח לפני ה' להנהיג על ידו את ישראל ולהזדקק לתפלתם וצרכם, או איזו צורה של זהב שיהא נוח לישראל לבקש ממנו תמיד שיקבל מהקב"ה את צרכי ישראל, יע"ש בארוכה. וזה אינו עבודה זרה ממש שהוזהרו בעשרת הדברות "לא יהיה לך וגו'", דשם הוא בתורת משגיח בכוחו, שנאמין ח"ו שהקב"ה מסר ההנהגה לאיזה אמצעי, אבל באזהרה זו שלאחר מתן תורה בא להוסיף אפילו באופן שיהא הוא מבקש צרכינו מן ה', וזה באמת מותר כמו שכתבתי לעיל (כג,כ) בפסוק "הנה אנכי שולח מלאך", דרק בזמן שהקב"ה קרוב לישראל כמו שהיה באמת עם משה, אז אסור להמיר הבקשה מהמלאך אפילו בזה האופן, משא"כ כשהוא משגיח עלינו ע"י מלאך, אע"ג שאפשר לבקש ממנו יתברך, מ"מ אין חטא ח"ו לבקש גם מהמלאכים שיבקשו רחמים עלינו ממנו יתברך, וכמו שכתבתי שם בדרך מלכותא דארעא, וכך הוא מלכותא דרקיע. אבל כל זה אינו אלא בקשה בעלמא, אך לא לעשות צורה ופסל שיהא הוא קבוע לקבל מה' וליתן לנו {ועל זה נזהרנו אחר עשרת הדברות במאמר "לא תעשון אתי וגו'".} ואזהרה זו עוד לא נודעה לאהרן ומכ"ש לכל ישראל, שהרי נאמרה אחר עשרת הדברות יחד עם כל פרשות תרומה ותצוה עד כה, ולא כפירוש רש"י בפסוק הקודם, וכבר הראינו לדעת כזה לעיל (כט,כ), ועיי"ש. ונמצא שלא ידעו בזה האופן שום איסור לעשות אלהי זהב שיבקשו ממנו שיהא הוא המבקש צרכי ישראל מה', מטעם שאנו המקבלים אין כוחנו יפה לעמוד לפני ה' בתפילה. אע"ג שבאמת כל אדם יכול לשפוך שיח לפני ה' וביחוד בעסק פרנסה, שכך הוא רצונו יתברך, וכמו שכתבתי בספר במדבר בפרשת מי מריבה מדרשי חז"ל, מ"מ עוד לא ידעו מחקירה זו. על כן אמר להם אהרן לפרוק נזמי זהב כדי לעשות צורה מזהב אשר היא דוגמא לאמצעי שהוא קרוב להקב"ה יתברך. ודייק "באזני נשיכם בניכם ובנותיכם", ללמד, כדרך אשה וטף שאין רוצים לקבל על עצמם עול פרנסה ומטילים עצמם על הבעל והאב, אע"ג שאפשר שאם היו רוצים היו מתפרנסים ע"י מעשי ידיהם כמו שאנו רואים כמה נשים וטפלים כשאין להם על מי לסמוך מתפרנסים ע"י עצמם, מ"מ כך דרך נשים וטף להיות נטפלים לאיש שיביא להם אוכל. כך דרך המון העם אע"ג שיכולים בעצמם לצעוק אל ה' על פרנסה והוא שומע תפלה מכל בשר, מ"מ המה רוצים להיות נדברים עם ה' ע"י אחר שהוא "אלהי זהב". ובזה הורם דעת שיבינו שאין זו הצורה אלא אמצעי, שעל ידה יבקשו מה', כמו שנשים וטף נסמכים על הבעל והאב שיהא הוא תולה עיניו לאביו שבשמים גם עבורם. זו היתה כוונת אהרן הצדיק, ושגג באזהרה שלא היה לו לדעת עדיין, אלא שיצא מזה קלקול רב כאשר יבוא.

U. Cassuto Shemot 32:1מ״ד קאסוטו שמות ל״ב:א׳

כבר ראינו למעלה, בפירושנו על כ"ה:י"ח ואילך, שהכפורת שעל הארון, ובמיוחד כנפי הכרובים הפרושות עליה, היו מעין כיסא לאלהים יושב הכרובים, כיסא ריק לאלהות הסמויה מעיניו של אדם. וכן ראינו שם שבדרך כלל רגילים היו עמי המזרח הקדמון לתאר את האלים כשהם עומדים או יושבים על גבי חיות או בהמות, כגון אריות או שוורים או בעלי חיים אחרים. על סמך זה הביעו חוקרים אחדים בזמן האחרון את הסברה, שעגלי הזהב, כלומר שורי הזהב (על פירוש המלה עגל עי' להלן), גם זה שנעשה במדבר וגם שני עגליו של ירבעם לפי הסיפור שבמל"א י"ב, לא היו נחשבים מעיקרם כאלים ממש, אלא נחשבו אף הם כמושב האלהות הסמויה מן העין. וסברה זו נראית קרובה, ביחוד כשאנו שמים לב לדבר, שמי שעשה את העגל במדבר היה אהרן, האיש שנועד להיות כהן לאלהי ישראל. ואולם מתעוררת כאן שאלה: מדוע ציוותה התורה מצד אחד לעשות כרובים במשכן, ומן הצד השני חשבה את מעשה העגל לעוון פלילי? על שאלה זו יש להשיב, שלמרות הדמיון שבין שני הדברים, הבדל עיקרי מפריד ביניהם. לפי עשרת הדיברות אסור לעשות פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. ותמונת השור, אחד מבעלי החיים אשר בארץ, נכללת באיסור זה; ואילו הכרובים, יצירות דמיוניות שאינן לא בשמים ולא בארץ ולא במים, אינם נכללים בו. וסיבה של הבחנה זו ברורה: מי שרואה את תמונת הכרובים, ויודע שהם יצירות דמיוניות, מבין בקלות שאינם אלא סמל, ולפיכך אינו עלול לטעות ולייחס להם אופי אלהי ממש, ואילו מי שרואה תמונת שור, ויודע שיש כמה שוורים בעולם, והם יצורים בעלי עצמה כה אדירה וכוח כה כביר של פוריות, שהעמים האליליים ראו בהם תכונות אלהיות (הכנענים היו מכנים את אבי האלים שלהם בכינוי שור), עלול הוא לטעות ולייחס לאותה התמונה ואף לשוורים החיים אופי אלהי ולעבדם כאלים. לפי כוונת הכתוב דעתו של אהרן כשעשה את העגל לא היתה אלא לעשות כיסא ריק לאלהות, כעין כיסא הכרובים שבאותו הזמן נצטווה משה בהר סיני לעשותו: הוא עשה את העגל כדי לספק את צרכו של ההמון לראות לכל הפחות סמל מוחשי לנוכחות האלהות, אותו הצורך שאף התורה רצתה לספק כשהתירה את הכרובים וציוותה עליהם; הוא חשב שהאיסור שבעשרת הדיברות היה רק להשתחוות לפסילים ולעבדם (לא תשתחוה להם ולא תעבדם), ולא שם לב לדבר, שאיסור עשייתם, הנאמר במפורש בפני עצמו, היה מעין סייג, כדי שלא יבוא המון העם לידי טעות ולידי השתחויה ועבודה. בוודאי לא התכוון הכתוב לספר שאהרן חטא חטא עבודה זרה ממש, כי אז לא היה אפשר שהכתוב עצמו יספר שאהרן נבחר להיות כהן במקדש ה' ולהיעשות אבי הכהונה לדורות; אלא הכוונה היא שאהרן חטא בזה, שלא שם לב לצורך הסייג ולאפשרות של טעות מצד המון העם, טעות שאירעה כשראה העם את העגל ועשה מה שעשה. וגם זה אולי בכוונת הכתוב, להוכיח את צורך הסייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

U. Cassuto Shemot 32:4מ״ד קאסוטו שמות ל״ב:ד׳

אף על פי שלא התכוון אהרן אלא להמציא לעם מעין סמל מוחשי, מעין כיסא ריק כאמור, טעה העם אחרי התמונה המוחשית, והתייחס אליהם כאל אלהות ממש, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. לא לחינם באה כאן לשון ריבוי, אלה... העלוך: הכתוב אינו מייחס לבני ישראל את הדעה האווילית שהעגל הנוצר עכשיו הוא שהעלה אותם מארץ מצרים; לא היה אפשר להם לשכוח מה שמשה הראה להם והשמיע להם בשם ה'. הכרזתם זו פירושה שהם ראו בעגל סמל של ה', וסברו שראוי סמל זה עצמו לכבוד אלהי, וכאילו שיתפו את העגל לה'. ומכאן הריבוי. בדרך זו, או בדומה לה, הבינו חז"ל את הכתוב כשאמרו (סנה' ס"ג.): אלמלא וי"ו של העלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, וכשאמרו (שמות רבא ג':ג'): ראיתי את העם הזה כשאבוא לסיני ליתן להם את התורה אני יורד בטטראמולין שלי (ארבע החיות שבמעשה המרכבה, שלכל אחת מהן ארבע פנים, וביניהן פני שור), שהם מתבוננים בי ושומטים אחד מהם ומכעיסים אותי בו. וזה היה עוונם, עבירה על מה שנצטוו: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, בנוכחותי, יחד אתי. ברמז למעשה העגל הנמצא בנחמ' ט':י"ח, כתוב אמנם ביחיד: זה אלהיך אשר העלך ממצרים, אבל שם רוצה המחבר להבליט הבלטה יתירה את עוונם של ישראל.