Sin of the Golden Calf in Art/5

EN/HEע/E

The Sin of the Golden Calf in Art

Sources

Shemot 32שמות ל"ב

(1) And when the people saw that Moses delayed to come down from the mount, the people gathered themselves together unto Aaron, and said unto him: 'Up, make us a god who shall go before us; for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt, we know not what is become of him.' (2) And Aaron said unto them: 'Break off the golden rings, which are in the ears of your wives, of your sons, and of your daughters, and bring them unto me.' (3) And all the people broke off the golden rings which were in their ears, and brought them unto Aaron. (4) And he received it at their hand, and fashioned it with a graving tool, and made it a molten calf; and they said: 'This is thy god, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.' (5) And when Aaron saw this, he built an altar before it; and Aaron made proclamation, and said: 'To-morrow shall be a feast to the Lord.' (6) And they rose up early on the morrow, and offered burnt-offerings, and brought peace-offerings; and the people sat down to eat and to drink, and rose up to make merry. (7) And the Lord spoke unto Moses: 'Go, get thee down; for thy people, that thou broughtest up out of the land of Egypt, have dealt corruptly; (8) they have turned aside quickly out of the way which I commanded them; they have made them a molten calf, and have worshipped it, and have sacrificed unto it, and said: This is thy god, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.' (9) And the Lord said unto Moses: 'I have seen this people, and, behold, it is a stiff-necked people. (10) Now therefore let Me alone, that My wrath may waxhot against them, and that I may consume them; and I will make of thee a great nation.' (11) And Moses besought the Lord his God, and said: 'Lord, why doth Thy wrath wax hot against Thy people, that Thou hast brought forth out of the land of Egypt with great power and with a mighty hand? (12) Wherefore should the Egyptians speak, saying: For evil did He bring them forth, to slay them in the mountains, and to consume them from the face of the earth? Turn from Thy fierce wrath, and repent of this evil against Thy people. (13) Remember Abraham, Isaac, and Israel, Thy servants, to whom Thou didst swear by Thine own self, and saidst unto them: I will multiply your seed as the stars of heaven, and all this land that I have spoken of will I give unto your seed, and they shall inherit it for ever.' (14) And the Lord repented of the evil which He said He would do unto His people. (15) And Moses turned, and went down from the mount, with the two tables of the testimony in his hand; tables that were written on both their sides; on the one side and on the other were they written. (16) And the tables were the work of God, and the writing was the writing of God, graven upon the tables. (17) And when Joshua heard the noise of the people as they shouted, he said unto Moses: 'There is a noise of war in the camp.' (18) And he said: 'It is not the voice of them that shout for mastery, neither is it the voice of them that cry for being overcome, but the noise of them that sing do I hear.' (19) And it came to pass, as soon as he came nigh unto the camp, that he saw the calf and the dancing; and Moses' anger waxed hot, and he cast the tables out of his hands, and broke them beneath the mount. (20) And he took the calf which they had made, and burnt it with fire, and ground it to powder, and strewed it upon the water, and made the children of Israel drink of it. (21) And Moses said unto Aaron: 'What did this people unto thee, that thou hast brought a great sin upon them?' (22) And Aaron said: 'Let not the anger of my lord wax hot; thou knowest the people, that they are set on evil. (23) So they said unto me: Make us a god, which shall go before us; for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt, we know not what is become of him. (24) And I said unto them: Whosoever hath any gold, let them break it off; so they gave it me; and I cast it into the fire, and there came out this calf.' (25) And when Moses saw that the people were broken loose — for Aaron had let them loose for a derision among their enemies — (26) then Moses stood in the gate of the camp, and said: 'Whoso is on the Lord's side, let him come unto me.' And all the sons of Levi gathered themselves together unto him. (27) And he said unto them: 'Thus saith the Lord, the God of Israel: Put ye every man his sword upon his thigh, and go to and fro from gate to gate throughout the camp, and slay every man his brother, and every man his companion, and every man his neighbour.' (28) And the sons of Levi did according to the word of Moses; and there fell of the people that day about three thousand men. (29) And Moses said: 'Consecrate yourselves to-day to the Lord, for every man hath been against his son and against his brother; that He may also bestow upon you a blessing this day.' (30) And it came to pass on the morrow, that Moses said unto the people: 'Ye have sinned a great sin; and now I will goup unto the Lord, peradventure I shall make atonement for your sin.' (31) And Moses returned unto the Lord, and said: 'Oh, this people have sinned a great sin, and have made them a god of gold. (32) Yet now, if Thou wilt forgive their sin — ; and if not, blot me, I pray Thee, out of Thy book which Thou hast written.' (33) And the Lord said unto Moses: 'Whosoever hath sinned against Me, him will I blot out of My book. (34) And now go, lead the people unto the place of which I have spoken unto thee; behold, Mine angel shall go before thee; nevertheless in the day when I visit, I will visit their sin upon them.' (35) And the Lord smote the people, because they made the calf, which Aaron made.

(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כׇּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַי"י מָחָר. (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמׇּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. (ז) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ט) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. (יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי י"י אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה י"י יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. (יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכׇל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. (יד) וַיִּנָּחֶם י"י עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. (טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. (טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. (יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. (יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. (יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. (כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. (כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. (כג) וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. (כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. (כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי"י אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי. (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַי"י כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. (ל) וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל י"י אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. (לא) וַיָּשׇׁב מֹשֶׁה אֶל י"י וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. (לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. (לג) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. (לה) וַיִּגֹּף י"י אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.

Devarim 10:1-8דברים י':א'-ח'

(1) At that time the Lord said unto me: 'Hew thee two tables of stone like unto the first, and come up unto Me into the mount; and make thee an ark of wood. (2) And I will write on the tables the words that were on the first tables which thou didst break, and thou shalt put them in the ark.' (3) So I made an ark of acacia-wood, and hewed two tables of stone like unto the first, and went up into the mount, having the two tables in my hand. (4) And He wrote on the tables according to the first writing, the ten words, which the Lord spoke unto you in the mount out of the midst of the fire in the day of the assembly; and the Lord gave them unto me. (5) And I turned and came down from the mount, and put the tables in the ark which I had made;and there they are, as the Lord commanded me. (6) And the children of Israel journeyed from Beeroth-benejaakan to Moserah; there Aaron died, and there he was buried; and Eleazar his son ministered in the priest' s office in his stead. (7) From thence they journeyed unto Gudgod; and from Gudgod to Jotbah, a land of brooks of water. (8) At that time the Lord separated the tribe of Levi, to bear the ark of the covenant of the Lord, to stand before the Lord to minister unto Him, and to bless in His name, unto this day.

(א) בָּעֵת הַהִוא אָמַר י"י אֵלַי פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. (ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. (ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. (ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם י"י אֵלָי. (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי י"י. (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו. (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יׇטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. (ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל י"י אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית י"י לַעֲמֹד לִפְנֵי י"י לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

Pirkei DeRabbi Eliezer 45פרקי דרבי אליעזר מ"ה

ולפי שהיה חור משבט יהודה מגדולי הדור התחיל מוכיח את ישראל בדברים קשים כזבים שבישראל עמדו עליו והרגוהו וראה אהרן לחור שנהרג ובנה מזבח להם שנ' וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה ראה שנהרג חור בן אהרן ובנה להם מזבח שנ' ויבן מזבח דן אהרן דין בינו לבין עצמו אמ' אם אני אומ' לישראל תנו לי כסף וזהב מיד הם מביאים אלא הריני אומ' להם תנו לי נזמי נשיכם ונזמי בניכם ובנותיכם והיה הדבר בטל ממנו שמעו הנשים ולא קבלו עליהם ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להם אתם רוצים לעשות שקוץ ותועבה שאין בו כח להציל לא שמעו להם ונתן הב"ה שכרן של נשים בעה"ז ובעה"ב ומה שכר נתן להם לעה"ב לעה"ז שהן משמרות ראשי חדשים שנ' המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעורייך ראו האנשים שלא קבלו הנשים ליתן את נזמיהן לבעליהן ועד אותה שניה היו הנזמים באזניהם כמעשה המצריים וכמעשה העברים ופרקו את נזמיהם שבאזניהם ונתנו שנ' ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם באזני נשיהם אין כתיב כאן אלא באזניהם.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 32:1-6ר' סעדיה גאון פירוש שמות ל"ב:א'-ו'

(א-ו) ראוי שנבאר למה נענה להם אהרן. הלא יכול היה לצוות וייעשה להם פסל. על כך נאמר: ראינו(?) חבורת בני אדם שהעמיקו בעניין זה ודבקה בהם טעות על כמה פנים. ראשון שבהם דימה כי אהרן זה איננו אחי משה, אבל הוא צורף ששמו אהרן. וזה לא ייתכן כי אין מנוס מן הדעה שראש העם היה עמהם, והצורף הרי אינו ראש. ועוד אילו היה כך, כי אז היה משה הורג ראשון אותו צורף, במקום להתעניין בו ולהתפלל עליו, כאמרו ואתפלל גם בעד אהרן (דברים ט':כ')... אך נאמר, ואלהים יצליח בידנו: יהיה נכון לאמר, שתשובה זו של אהרן לעם באה לשם בדיקתם מי נקי מהם, ומי הולך אחרי [עבודה זרה]. וזה, כשהעם התקהל עליו, כמאמר הכתוב ויקהל העם על אהרן (ל"ב:א') ידע שיש בהם נקיים ויש נוהים המחזיקים עדיין [בעבודה זרה] לאחר פרשת בעל פעור: יש שאכלו ושתו ויש שהתפקרו ויש שעבדו את בעל פעור וכגון פרשת עכן, שנאמר בה חטא ישראל וגם עברו את בריתי וכו' וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז':י"א), כפי שביארנו. ולא מצא אהרן דרך לבחון אותם אלא על ידי שייענה להם, ולהוסיף על כך במזבח חג לה' מחר (ל"ב:ה'). פרשה זו דומה לפרשת יהוא, שנתכוון לטהר את ישראל מן הבעל, כאמרו ויהוא עשה בעקבה למען האביד את עובדי הבעל (מלכים ב י':י"ט). ולא היה יכול לעשות זאת [זולתי] בחמדנות, שהוא עובד אותו ועושה לו פרסום, כאמרו אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה (מלכים ב י':י"ח). וקיבץ את עובדיו עד שלא נותר מהם איש, כמאמר הכתוב וישלח יהוא בכל ישראל ויבואו כל עובדי הבעל ולא נשאר איש אשר לא בא (מלכים ב י':כ"א). וחילק להם בגדי כבוד, כאמרו ויאמר לאשר על המלתחה הוצא לבוש לכל עובדי הבעל (מלכים ב י':כ"ב). וציווה שיחפשו אם יש עמהם אחד מן המאמינים, ולא נמצא. כאמרו ויאמר לעובדי הבעל חפשו וראו פן יש פה עמכם מעבדי ה׳ כי אם עובדי הבעל לבדם (מלכים ב י':כ"ג). ולא הרגם עד שהתפללו לבעל, כתפילתו, לפי אמונתם. ויאמר יהוא קדשו עצרה לבעל ויקראו (מלכים ב י':כ'). ועד שהקריבו קרבנותיהם כמנהגם, כמו שנאמר ויהי ככלותו לעשות העולה ויאמר יהוא לרצים ולשלישים בואו הכום איש אל יצא, ויכום לפי חרב (מלכים ב י':כ"ה). ולא קצף האל עליו, שהתיר להם עבודת הבעל והקרבת קרבנות לו, אבל שיבח אותו על כך, כאמרו בסוף הפרשה יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני (מלכים ב י':ל'). פרשת אהרן, ללא ספק, כמו פרשת יהוא. ומה שמחזק את עניין אהרן, שלא היתה כוונתו אלא לבחון אותם, הוא מה שנאמר בסוף הפרשה וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות ל"ב:כ"ה). ואם עניין אהרן כעניין יהוא למה לא נשתבח אהרן כמו שנשתבח יהוא. יתירה מזו, יצא עליו הקצף, כמו שנאמר ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו (דברים ט':כ'). על כך נאמר, כי יהוא בעט בהם לאחר הקרבת הקרבן. אבל אהרן [דחה את הקרבן למחרת היום]. ויתר על כן עיכב אותם עד ירידת משה, כי זה היה לדעתו עדיף יותר. ואילו היה... לא נשתברו הלוחות. וכיון שעיכב אותם יצא עליו קצף, וכמעט שנשמד עד שהתפלל עליו משה, כדרך שמתפללים על חסרי-אונים; לא כפי שמתפללים על בריות מתעים. ואילו היה [אהרן] תועה ומתעה לא היתה מתקבלת התפילה עליו. וזה שאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (ל"ב:ד') אין כוונתם שהעגל הוא שהוציאם ממצרים, אבל הצפינו בדבריהם: 'זהו אור אלהיך', כעניין 'כבוד אלהיך'. וכפי שהקדמנו על אמונת האומות בדבר זה, וכי אם אין הם קוראים לו אלוה לא ישכון עליו האור. ומה שהוסיף אשר העלוך בגלל חפצם שישלים להם ההנהגה ויוליכם באורו. ואז הקדימו הודאתם באותות העבר, למען יעשה להם אותות בעתיד. והם היו ראויים למיתה על אמירתם אלה אלהיך לבדה. ולשם מה (?) הניחם עד שזבחו והקריבו. אבל אהרן מצא לנכון לבדוק מי שלא נתגלה עובד עבודה זרה, אולי יגלה זאת בזביחה. ועליה אמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו (ל"ב:ה'). ומה שאמר ויבן מזבח לפניו – בציוויו גם כן, כדי שיזבח עליו. ואין בפרשה דיבור המשתמע לשני פנים, כמו חג לה' מחר. כי אהרן נתכוון לאמרו דרך המשלה. ואם הכופרים יאמינו שהוא לאלילם לא איכפת לו, כי כוונתו שיהיה זבח באותם אנשים למחר... על יסוד השאלה זו שבשימוש, אמר אהרן חג לה' מחר במובן 'זבח לה' מחר'. והיתה החלטתו להרגם למחרת עד שבינתים יבוא משה. ... מכלל זה, הייתי משתומם על דברי התורה: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות", והייתי אומר: מה הסיבה שהצריכה לציווי זה, והריהו מחוייב מצד השכל, עד שנתאמת לי שמקצת משבטי ערב דנים – והוא בעיניהם דין אמת – שכל שבט שיהרוג אחד מהם אדם משבט אחר, יזכו אותו במשפטם להרוג במקומו איש מקרובו.

Rashi Shemot 32:20רש"י שמות ל"ב:כ'

ויזר AND STREWED IT – The verb זרה denotes scattering about, similar to, (Job 18:15) "Brimstone shall be scattered (יזרה) upon his habitation"; (Proverbs 1:17) "Surely in vain the net is strewn (מזורה) [in the sight of any bird]" where thi.e.pression is used because people usually bestrew it (the net) with grain and pulse. וישק את בני ישראל AND HE GAVE THE CHILDREN OF ISRAEL TO DRINK OF IT – He intended to put them to the test as faithless wives were tried (cf. Numbers 5:12—31) (Avodah Zarah 44a). Three different death-penalties were inflicted there: It there were witnesses to the act of idolatry and a legal warning had preceded the deed the offender was put to death by the sword (cf. vv. 27, 28) as was the the regulation regarding the inhabitants of an apostate city (Deuteronomy 13:13—18) when there were many (as was the case here; a single idolator, however, was subject to the death by stoning; cf. Deuteronomy 17:2—5). If there were witnesses but there had been no caution, they were destroyed by the plague, as it is said, (v. 35) "And the Lord plagued the people". In cases where there were neither witnesses nor warning they were punished by dropsy — for the water which Mose.g.ve them to drink put them to the test and if they were guilty their bellies swelled (cf. Yoma 66b; Tanchuma).

ויזר – לשון ניפוץ, וכן אזרה על נוהו גפרית (איוב י"ח:ט"ו), וכן כי חנם מזרה הרשת (משלי א':י"ז) שזורין בהן דגן וקיטנית. וישק את בני ישראל – נתכוון לבודקן כסוטות שלש מיתות נידונו שם עדים והתראה בסייף כמשפט עיר הנדחת שהן מרובין, עדים ולא התראה במגפה, ויגף י"י את העם (שמות ל"ב:ל"ה), לא עדים ולא התראה בהדרוקן שבדקום המים וצבו בטניהם.

Rashi Devarim 10:8רש"י דברים י':ח'

בעת ההוא הבדיל ה' וגו' AT THAT TIME THE LORD SEPARATED [THE TRIBE OF LEVI] – This is to be connected with the former narrative (that which speaks of the tablets of stone, ending at v. 5; vv. 6—8 which contain reference to Aaron's death being interpolated for the reason given by Rashi); בעת ההוא AT THAT TIME accordingly means: In the first year of the Exodus from Egypt, when ye sinned by worshipping the golden calf, but the sons of Levi did not thus sin. — at that time God separated them from you. It places this verse in juxtaposition with the retreat to Bene Jaakon to tell you that in this matter also, the sons of Levi did not sin, but stood steadfast in their faith. לשאת את ארון TO BEAR THE ARK – [This was the function of] the Levites (such as were not כהנים). ‎ לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו TO STAND BEFORE THE LORD, TO MINISTER UNTO HIM AND TO BLESS IN HIS NAME — This (to bless in His Name) was the function of the priests and refers to the "raising of the hands" (a technical term for reciting the priestly benediction which is done with uplifted hands) (Arakhin 11a).

בעת ההיא הבדיל וגומ' – מוסב לעיניין ראשון. בעת ההיא – בשנה ראשונה לצאתם ממצרי' ותעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם, וסמך את מקרא זה לחזרת בני יעקן לומ' שאף בזו לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם. לשאת את ארון – הלוים. לעמד ולשרת ולברך – הכהנים, והוא נשיאות כפים.

Kuzari 1:97כוזרי א':צ"ז

אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, מְבִיאִים מוֹפֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלֹהוּת לֹא הָיוּ עוֹמְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ וְאוֹמְרִים לַהֲמוֹנָם, כִּי הַצּוּרָה הַזֹּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלֹהִי וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אוֹתוֹ אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוֹכָב מִן הַכּוֹכָבִים אוֹ חַיִל מִן הַחֲיָלִים אוֹ מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה, וְלֹא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמוֹן עַל תּוֹרָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ. וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אוֹתָם משֶׁה שֶׁיּוֹרִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת יְיָ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים, וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יוֹרֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּוֹ הָאֱלֹהִים וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים. וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהוֹרִיד לָהֶם הַלּוּחוֹת כְּתוּבִים וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם אָרוֹן לִהְיוֹת לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ, שֶׁבּוֹ הַבְּרִית לֵאלֹהִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּוֹנִית, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלּוּחוֹת, זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרוֹן מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוֹד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרוֹ מֵהַמּוֹפְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה וְהֵם עַל עִנְיָנָם לֹא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים, וּבוֹשֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּא לֹא לָקַח צֵידָה וְלֹא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיוֹמוֹ, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמוֹן הַהוּא הַגָּדוֹל וְהִתְחִילוּ הֲמוֹן הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקוֹת וּמַרְבִּים הָעֵצוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ כִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלֹהוּת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל – שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאוֹת אֱלֹהֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרוֹן שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם, וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁתְּנוּעָתוֹ אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלֹא רְצוֹן אָדָם וְלֹא טֶבַע. וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הִגִּיעוּ עוֹבְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדוֹלִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין כְּדֵי לַהֲרֹג הַמַּמְרֶה הָעוֹבֵד אוֹתוֹ, וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכֹּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה. וְלֹא הָיָה הֶעָוֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְוֹתָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה, וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין, שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת. וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוֹזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים, חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּוֹתָם הַסְּבָרִיּוֹת קְרוֹבוֹת מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרוֹפֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מוֹעִילָם בָּרְפוּאוֹת הָהֵם קֹדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, אַךְ הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן חָפֵץ לְגַלּוֹת מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂוֹתוֹ וְנֶאֱשַׁם בְּהוֹצָאָתוֹ מִרְיָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרוֹת נֶעֱבָדוֹת בְּרֹב הָאֻמּוֹת וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כָּל הָאֻמּוֹת צוּרוֹת לַעֲבֹד אוֹתָם. וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצוֹנָם לַעֲבוֹדָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וּלְכַבְּדוֹ, לֹא הָיָה דָבַר גָּדוֹל בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם, מֵעֲשׂוֹת בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חוֹנִים סְבִיבוֹתֵיהֶם' וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוֹחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמוֹת, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הוֹרְסִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הָאֱלֹהִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלֹא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים. וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּוֹם הַהוּא וַהֲרָגוּם, וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְלֹא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזוֹנָם, וְהֶעָנָן לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחֹתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחוֹת, אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה, וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן הַהוּא.

Ramban Bemidbar 3:1רמב"ן במדבר ג':א'

ואלה תולדות אהרן ומשה וגו' – ואינו מונה אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה מלמד שכל המלמד חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו ביום דבר ה' את משה נעשו אלו תולדות שלו שלמדו מה שלמד מפי הגבורה לשון רש"י ואין ביום דבר ה' אל משה בהר סיני אלא לומר שהיו אלה תולדותם ביום שדבר השם אל משה בהר סיני ואמר כי מתו נדב ואביהוא ואין להם היום תולדות רק אלעזר ואיתמר והזכיר זה לומר כי ביום דבר ה' אל משה בהר סיני נבחרו אלה למשחה אותם ולהיות להם משחתם לכהונת עולם ושאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה וטעם הזכיר תולדות אהרן ומשה במקום הזה כי כאשר השלים מספר כל ישראל לתולדותם לבית אבותם ורצה להזכיר תולדות שבט לוי התחיל בראשי השבט ההוא ועל דרך הפשט כי טעם "תולדות אהרן ומשה" לומר שהיו בני אהרן כהנים משוחים נבדלים מן השבט להיותם קדש קדשים ותולדות משה משפחת העמרמי אשר יזכיר למטה (פסוק כ"ז) כי אין בעמרמי זולתי בני משה נמנים בלוים וזה כענין שכתוב (דברי הימים א כג י"ג:י"ד) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי והדרש סמכוהו מפני שלא פירש "ואלה שמות בני משה" כאשר עשה בבני אהרן לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות למשה מפני שלמדם תורה כי התורה תפרש ותרמוז.