Sin of the Golden Calf in Art/5

EN/HEע/E

Sin of the Golden Calf in Art

Sources

Shemot 32שמות ל״ב

(1) And when the people saw that Moses delayed to come down from the mount, the people gathered themselves together unto Aaron, and said unto him: 'Up, make us a god who shall go before us; for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt, we know not what is become of him.' (2) And Aaron said unto them: 'Break off the golden rings, which are in the ears of your wives, of your sons, and of your daughters, and bring them unto me.' (3) And all the people broke off the golden rings which were in their ears, and brought them unto Aaron. (4) And he received it at their hand, and fashioned it with a graving tool, and made it a molten calf; and they said: 'This is thy god, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.' (5) And when Aaron saw this, he built an altar before it; and Aaron made proclamation, and said: 'To-morrow shall be a feast to the Lord.' (6) And they rose up early on the morrow, and offered burnt-offerings, and brought peace-offerings; and the people sat down to eat and to drink, and rose up to make merry. (7) And the Lord spoke unto Moses: 'Go, get thee down; for thy people, that thou broughtest up out of the land of Egypt, have dealt corruptly; (8) they have turned aside quickly out of the way which I commanded them; they have made them a molten calf, and have worshipped it, and have sacrificed unto it, and said: This is thy god, O Israel, which brought thee up out of the land of Egypt.' (9) And the Lord said unto Moses: 'I have seen this people, and, behold, it is a stiff-necked people. (10) Now therefore let Me alone, that My wrath may waxhot against them, and that I may consume them; and I will make of thee a great nation.' (11) And Moses besought the Lord his God, and said: 'Lord, why doth Thy wrath wax hot against Thy people, that Thou hast brought forth out of the land of Egypt with great power and with a mighty hand? (12) Wherefore should the Egyptians speak, saying: For evil did He bring them forth, to slay them in the mountains, and to consume them from the face of the earth? Turn from Thy fierce wrath, and repent of this evil against Thy people. (13) Remember Abraham, Isaac, and Israel, Thy servants, to whom Thou didst swear by Thine own self, and saidst unto them: I will multiply your seed as the stars of heaven, and all this land that I have spoken of will I give unto your seed, and they shall inherit it for ever.' (14) And the Lord repented of the evil which He said He would do unto His people. (15) And Moses turned, and went down from the mount, with the two tables of the testimony in his hand; tables that were written on both their sides; on the one side and on the other were they written. (16) And the tables were the work of God, and the writing was the writing of God, graven upon the tables. (17) And when Joshua heard the noise of the people as they shouted, he said unto Moses: 'There is a noise of war in the camp.' (18) And he said: 'It is not the voice of them that shout for mastery, neither is it the voice of them that cry for being overcome, but the noise of them that sing do I hear.' (19) And it came to pass, as soon as he came nigh unto the camp, that he saw the calf and the dancing; and Moses' anger waxed hot, and he cast the tables out of his hands, and broke them beneath the mount. (20) And he took the calf which they had made, and burnt it with fire, and ground it to powder, and strewed it upon the water, and made the children of Israel drink of it. (21) And Moses said unto Aaron: 'What did this people unto thee, that thou hast brought a great sin upon them?' (22) And Aaron said: 'Let not the anger of my lord wax hot; thou knowest the people, that they are set on evil. (23) So they said unto me: Make us a god, which shall go before us; for as for this Moses, the man that brought us up out of the land of Egypt, we know not what is become of him. (24) And I said unto them: Whosoever hath any gold, let them break it off; so they gave it me; and I cast it into the fire, and there came out this calf.' (25) And when Moses saw that the people were broken loose — for Aaron had let them loose for a derision among their enemies — (26) then Moses stood in the gate of the camp, and said: 'Whoso is on the Lord's side, let him come unto me.' And all the sons of Levi gathered themselves together unto him. (27) And he said unto them: 'Thus saith the Lord, the God of Israel: Put ye every man his sword upon his thigh, and go to and fro from gate to gate throughout the camp, and slay every man his brother, and every man his companion, and every man his neighbour.' (28) And the sons of Levi did according to the word of Moses; and there fell of the people that day about three thousand men. (29) And Moses said: 'Consecrate yourselves to-day to the Lord, for every man hath been against his son and against his brother; that He may also bestow upon you a blessing this day.' (30) And it came to pass on the morrow, that Moses said unto the people: 'Ye have sinned a great sin; and now I will goup unto the Lord, peradventure I shall make atonement for your sin.' (31) And Moses returned unto the Lord, and said: 'Oh, this people have sinned a great sin, and have made them a god of gold. (32) Yet now, if Thou wilt forgive their sin — ; and if not, blot me, I pray Thee, out of Thy book which Thou hast written.' (33) And the Lord said unto Moses: 'Whosoever hath sinned against Me, him will I blot out of My book. (34) And now go, lead the people unto the place of which I have spoken unto thee; behold, Mine angel shall go before thee; nevertheless in the day when I visit, I will visit their sin upon them.' (35) And the Lord smote the people, because they made the calf, which Aaron made.

(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כׇּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַי"י מָחָר. (ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמׇּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. (ז) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ט) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל. (יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי י"י אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה י"י יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. (יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכׇל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. (יד) וַיִּנָּחֶם י"י עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. (טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. (טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת. (יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. (יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. (יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. (כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. (כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. (כג) וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ. (כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. (כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. (כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי"י אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי. (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַי"י כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. (ל) וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל י"י אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. (לא) וַיָּשׇׁב מֹשֶׁה אֶל י"י וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. (לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. (לג) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. (לה) וַיִּגֹּף י"י אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.

Devarim 10:1-8דברים י׳:א׳-ח׳

(1) At that time the Lord said unto me: 'Hew thee two tables of stone like unto the first, and come up unto Me into the mount; and make thee an ark of wood. (2) And I will write on the tables the words that were on the first tables which thou didst break, and thou shalt put them in the ark.' (3) So I made an ark of acacia-wood, and hewed two tables of stone like unto the first, and went up into the mount, having the two tables in my hand. (4) And He wrote on the tables according to the first writing, the ten words, which the Lord spoke unto you in the mount out of the midst of the fire in the day of the assembly; and the Lord gave them unto me. (5) And I turned and came down from the mount, and put the tables in the ark which I had made;and there they are, as the Lord commanded me. (6) And the children of Israel journeyed from Beeroth-benejaakan to Moserah; there Aaron died, and there he was buried; and Eleazar his son ministered in the priest' s office in his stead. (7) From thence they journeyed unto Gudgod; and from Gudgod to Jotbah, a land of brooks of water. (8) At that time the Lord separated the tribe of Levi, to bear the ark of the covenant of the Lord, to stand before the Lord to minister unto Him, and to bless in His name, unto this day.

(א) בָּעֵת הַהִוא אָמַר י"י אֵלַי פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. (ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. (ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. (ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם י"י אֵלָי. (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי י"י. (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו. (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יׇטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. (ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל י"י אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית י"י לַעֲמֹד לִפְנֵי י"י לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

Pirkei DeRabbi Eliezer 45פרקי דרבי אליעזר מ״ה

ולפי שהיה חור משבט יהודה מגדולי הדור התחיל מוכיח את ישראל בדברים קשים כזבים שבישראל עמדו עליו והרגוהו וראה אהרן לחור שנהרג ובנה מזבח להם שנ' וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה ראה שנהרג חור בן אהרן ובנה להם מזבח שנ' ויבן מזבח דן אהרן דין בינו לבין עצמו אמ' אם אני אומ' לישראל תנו לי כסף וזהב מיד הם מביאים אלא הריני אומ' להם תנו לי נזמי נשיכם ונזמי בניכם ובנותיכם והיה הדבר בטל ממנו שמעו הנשים ולא קבלו עליהם ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להם אתם רוצים לעשות שקוץ ותועבה שאין בו כח להציל לא שמעו להם ונתן הב"ה שכרן של נשים בעה"ז ובעה"ב ומה שכר נתן להם לעה"ב לעה"ז שהן משמרות ראשי חדשים שנ' המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעורייך ראו האנשים שלא קבלו הנשים ליתן את נזמיהן לבעליהן ועד אותה שניה היו הנזמים באזניהם כמעשה המצריים וכמעשה העברים ופרקו את נזמיהם שבאזניהם ונתנו שנ' ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם באזני נשיהם אין כתיב כאן אלא באזניהם.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 32:1-6ר׳ סעדיה גאון פירוש שמות ל״ב:א׳-ו׳

(א-ו) ראוי שנבאר למה נענה להם אהרן. הלא יכול היה לצוות וייעשה להם פסל. על כך נאמר: ראינו(?) חבורת בני אדם שהעמיקו בעניין זה ודבקה בהם טעות על כמה פנים. ראשון שבהם דימה כי אהרן זה איננו אחי משה, אבל הוא צורף ששמו אהרן. וזה לא ייתכן כי אין מנוס מן הדעה שראש העם היה עמהם, והצורף הרי אינו ראש. ועוד אילו היה כך, כי אז היה משה הורג ראשון אותו צורף, במקום להתעניין בו ולהתפלל עליו, כאמרו ואתפלל גם בעד אהרן (דברים ט':כ')... אך נאמר, ואלהים יצליח בידנו: יהיה נכון לאמר, שתשובה זו של אהרן לעם באה לשם בדיקתם מי נקי מהם, ומי הולך אחרי [עבודה זרה]. וזה, כשהעם התקהל עליו, כמאמר הכתוב ויקהל העם על אהרן (ל"ב:א') ידע שיש בהם נקיים ויש נוהים המחזיקים עדיין [בעבודה זרה] לאחר פרשת בעל פעור: יש שאכלו ושתו ויש שהתפקרו ויש שעבדו את בעל פעור וכגון פרשת עכן, שנאמר בה חטא ישראל וגם עברו את בריתי וכו' וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז':י"א), כפי שביארנו. ולא מצא אהרן דרך לבחון אותם אלא על ידי שייענה להם, ולהוסיף על כך במזבח חג לה' מחר (ל"ב:ה'). פרשה זו דומה לפרשת יהוא, שנתכוון לטהר את ישראל מן הבעל, כאמרו ויהוא עשה בעקבה למען האביד את עובדי הבעל (מלכים ב י':י"ט). ולא היה יכול לעשות זאת [זולתי] בחמדנות, שהוא עובד אותו ועושה לו פרסום, כאמרו אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה (מלכים ב י':י"ח). וקיבץ את עובדיו עד שלא נותר מהם איש, כמאמר הכתוב וישלח יהוא בכל ישראל ויבואו כל עובדי הבעל ולא נשאר איש אשר לא בא (מלכים ב י':כ"א). וחילק להם בגדי כבוד, כאמרו ויאמר לאשר על המלתחה הוצא לבוש לכל עובדי הבעל (מלכים ב י':כ"ב). וציווה שיחפשו אם יש עמהם אחד מן המאמינים, ולא נמצא. כאמרו ויאמר לעובדי הבעל חפשו וראו פן יש פה עמכם מעבדי ה׳ כי אם עובדי הבעל לבדם (מלכים ב י':כ"ג). ולא הרגם עד שהתפללו לבעל, כתפילתו, לפי אמונתם. ויאמר יהוא קדשו עצרה לבעל ויקראו (מלכים ב י':כ'). ועד שהקריבו קרבנותיהם כמנהגם, כמו שנאמר ויהי ככלותו לעשות העולה ויאמר יהוא לרצים ולשלישים בואו הכום איש אל יצא, ויכום לפי חרב (מלכים ב י':כ"ה). ולא קצף האל עליו, שהתיר להם עבודת הבעל והקרבת קרבנות לו, אבל שיבח אותו על כך, כאמרו בסוף הפרשה יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני (מלכים ב י':ל'). פרשת אהרן, ללא ספק, כמו פרשת יהוא. ומה שמחזק את עניין אהרן, שלא היתה כוונתו אלא לבחון אותם, הוא מה שנאמר בסוף הפרשה וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות ל"ב:כ"ה). ואם עניין אהרן כעניין יהוא למה לא נשתבח אהרן כמו שנשתבח יהוא. יתירה מזו, יצא עליו הקצף, כמו שנאמר ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו (דברים ט':כ'). על כך נאמר, כי יהוא בעט בהם לאחר הקרבת הקרבן. אבל אהרן [דחה את הקרבן למחרת היום]. ויתר על כן עיכב אותם עד ירידת משה, כי זה היה לדעתו עדיף יותר. ואילו היה... לא נשתברו הלוחות. וכיון שעיכב אותם יצא עליו קצף, וכמעט שנשמד עד שהתפלל עליו משה, כדרך שמתפללים על חסרי-אונים; לא כפי שמתפללים על בריות מתעים. ואילו היה [אהרן] תועה ומתעה לא היתה מתקבלת התפילה עליו. וזה שאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (ל"ב:ד') אין כוונתם שהעגל הוא שהוציאם ממצרים, אבל הצפינו בדבריהם: 'זהו אור אלהיך', כעניין 'כבוד אלהיך'. וכפי שהקדמנו על אמונת האומות בדבר זה, וכי אם אין הם קוראים לו אלוה לא ישכון עליו האור. ומה שהוסיף אשר העלוך בגלל חפצם שישלים להם ההנהגה ויוליכם באורו. ואז הקדימו הודאתם באותות העבר, למען יעשה להם אותות בעתיד. והם היו ראויים למיתה על אמירתם אלה אלהיך לבדה. ולשם מה (?) הניחם עד שזבחו והקריבו. אבל אהרן מצא לנכון לבדוק מי שלא נתגלה עובד עבודה זרה, אולי יגלה זאת בזביחה. ועליה אמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו (ל"ב:ה'). ומה שאמר ויבן מזבח לפניו – בציוויו גם כן, כדי שיזבח עליו. ואין בפרשה דיבור המשתמע לשני פנים, כמו חג לה' מחר. כי אהרן נתכוון לאמרו דרך המשלה. ואם הכופרים יאמינו שהוא לאלילם לא איכפת לו, כי כוונתו שיהיה זבח באותם אנשים למחר... על יסוד השאלה זו שבשימוש, אמר אהרן חג לה' מחר במובן 'זבח לה' מחר'. והיתה החלטתו להרגם למחרת עד שבינתים יבוא משה. ... מכלל זה, הייתי משתומם על דברי התורה: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות", והייתי אומר: מה הסיבה שהצריכה לציווי זה, והריהו מחוייב מצד השכל, עד שנתאמת לי שמקצת משבטי ערב דנים – והוא בעיניהם דין אמת – שכל שבט שיהרוג אחד מהם אדם משבט אחר, יזכו אותו במשפטם להרוג במקומו איש מקרובו.

Rashi Shemot 32:1-6רש״י שמות ל״ב:א׳-ו׳

(1) כי בשש משה [AND WHEN THE PEOPLE SAW] THAT MOSES DELAYED LONG – Understand (בשש as the Targum does, as an expression denoting "lateness".. Similar are: (Judges 5:28) "[Why is] his chariot so long (בשש) [in coming]?"; (Judges 3:25) "And they waited until it was late (עד בוש)". For when Moses ascended the mountain he said to them (to the Israelites): at the end of a period of forty days (i.e. on the fortieth day) I shall return during the first six hours of the day (before noon). They thought that the day on which he ascended the mountain (the seventh of Sivan) was to be included in this number (thus — Sivan having 30 days — he was expected back before noon on the sixteenth of Tammuz). In fact, however, he had said to them "after forty days" meaning complete days — forty days, each day together with its night that precedes it — (as is the customary Jewish reckoning; cf. Genesis 1:5: ויהי ערב ויהי בקר). Now, as regards the day of this ascent, its night was not part of it that it can be reckoned as a complete day, for he ascended on the seventh of Sivan early in the morning (cf. Rashi on Exodus 19:3); it follows therefore that the fortieth day really fell on the seventeenth of Tammuz and not as the people had believed on the sixteenth. On the sixteenth of Tammuz Satan came and threw the world into confusion, giving it the appearance of darkness, gloom and disorder that people should say: "Surely Moses is dead, and that is why confusion has come into the world!" He said to them, "Yes, Moses is dead, for six hours (noon) has already come (בשש = ‎בא שש) and he has not returned etc." — as is related in Treatise Sabbath (89a; cf. Rashi and Tosafot there and Tosafot Bava Kamma 82a ד"ה כדי). One cannot, however, say that they erred only on account of it being a cloudy day, their mistake consisting in not being able to distinguish between forenoon and afternoon, and that thus they were correct in their supposition that he was to return on the sixteenth of Tammuz; for this assumes that he really returned on the day when they made the calf, but that they were under the impression that noon was past — for, as a matter of fact, Moses did not come down until the following day (the day after they had made the calf), for it is said (v. 6) "And they rose up early in the morrow, and brought up burnt offerings"— and only after wards the Lord said to Moses (v. 7) "Go, go down; for thy people … have corrupted themselves". אשר ילכו לפנינו [MAKE US GODS] WHICH SHALL GO BEFORE US – They wished to have many gods (the words אלהים is to be taken as plural since the verb ילכו is plural; cf. Sanhedrin 63a). כי זה משה האיש FOR AS FOR THIS MOSES – This Moses implies that Satan showed them something that looked like Moses being carried on a bier in the air high above in the skies (cf. Shabbat 89a). אשר העלנו מארץ מצרים [THAT MAN] THAT BROUGHT US UP OUT OF THE LAND OF EGYPT, and who used to show us the way we had to go; now that he is dead we nee.g.ds which shall go before us. (2) באזני נשיכם [BREAK OFF THE GOLDEN PENDANTS], WHICH ARE IN THE EARS OF YOUR WIVES – Aaron said to himself: women and children have a love for their ornaments; perhaps the matter will be delayed because they will hesitate to give their ornaments, and in the meantime Moses may arrive. They (the men), however, did not wait until the women and children made up their minds but they took the ornaments off themselves (cf. v. 3: they took off the pendants which were in thei.e.rs; there is no reference to the pendants belonging to the women). פרקו is an imperative plural derived from פרק which is used for the singular, just as בָּרְכוּ is derived from בָּרֵךְ‎ (פרקו and ברכו are both masculine imperative Piel). (3) ויתפרקו AND [ALL THE PEOPLE] BRAKE OFF – פרק is a term denoting "unloading a burden". Being a transitive verb one would expect ויפרקו instead of the reflexive form ויפרקו but when they took them (the pendants) off thei.e.rs they themselves became unloaded from their pendants and therefore ויתפרקו "they unloaded themselves", is the appropriate word to use; décharger in old French, English discharge. את נזמי is the same as מנזמי, (they unloaded themselves from their pendants), (את having the same meaning as מן), similar to (Exodus 9:29) "As soon as I am gone out את העיר", which means מן העיר, from the city. (4) ויצר אתו בחרט – One can translate this in two ways. The one is: to take ויצר in the sense of "tying up" (Hiphil of צרר) and בחרט in the sense of "a garment", similar to (Isaiah 3:22) "and the mantles and the scarfs (והחריטים)"; ‎(2 Kings 5:23) "and bound (ויצר) two talents of silver in two cloths (חריטים)". The other way is: to take ויצר in the sense of "forming figures" (Hiphil of צור) and חרם as denoting goldsmiths' tool with which they engrave and cut figures into gold, like a writer's stylus that incises letters on boards and tablets, as we find it in, (Isaiah 8:1) "[Take a great roll] and write on it with a man's pen (חרט)". This (the second explanation) is what Onkelos means when he renders the passage by וצר יתיה בזיפא and he formed it with a "זיפא", a term which is connected with the word זיוף "forgery". It is a tool with which letters and modelled figures are engraved in gold — a kind of work which they term niel in old French (cf. Rashi and our Note on Exodus 25:33), and by means of which seals are forged (מזיפין)‎. עגל מסכה A MOLTEN CALF – As soon as he (Aaron) had thrown it (the gold) into the fire in a melting pot the magicians amongst the mixed multitude who had come up with them from Egypt came and made it (the golden calf) by their magic art. There are some who say that Micah the idolator mentioned in Judges ch. 17, was there, who had been drawn forth from the foundations of a building in Egypt where he was nearly crushed. He had in his possession a "supernatural name" (שם) and a plate upon which Moses had written: "Come up, ox, come up, ox!" in order to raise the coffin of Joseph who is compared to an ox (cf. Deuteronomy 33:17) out of the Nile, and he cast it (the plate) into the melting pot and the calf (the young ox) came out (ויצא העגל הזה) (Tanchuma). מסכה MOLTEN is a term connected with מתכת, molten metal (ס and ת being interchanged in these words). Another explanation is: there were used in it (for making the golden calf) 125 talents of gold, corresponding to the numerical value of מסכה, which is 125 (Tanchuma; Shemot Rabbah 42). אלה אלהיך THESE ARE THY GODS, [O ISRAEL] – It does not state that they said "these are our gods, [O Israel]"; hence we may learn that it was the mixed multitude which came up from Egypt that gathered themselves together against Aaron, and it was they who made it and afterwards led Israel astray after it (Tanchuma). (5) וירא אהרן AND WHEN AARON SAW that there was the breath of life in it – as it is said with reference to the golden calf, (Psalms 106:20) "[They changed their glory] into a similitude of an ox that ate grass" — and he realized that Satan's work had succeeded and that he had no argument (lit., mouth) to put them (the people) entirely off. ויבן מזבח HE BUILDED AN ALTAR to put them off. ויקרא חג לה' מחר AND CALLED OUT … TO-MORROW IS A FESTIVAL TO THE LORD – to-morrow, not to-day, for he hoped that Moses might return before they would worship it (the calf). This is the plain meaning of the verse. The Midrashi.e.planation of it in Leviticus Rabbah (— it supplies an object to the verb וירא —) is: Aaron saw many things; he saw Hur, his sister's son, who had reprimanded them, and whom they had killed. This is the meaning of ויבן מזבח, viz., וַיָבֶן, he realized (taking the word as from the root בון, to understand, to realize) מִזָּבוּחַ לפניו from him who lay slaughtered before him (מזבח is vowelled to be read as מִזָּבוּחַ) what would happen to him if he offered resistance. A further explanation of וירא אהרן in the Midrash is: He saw what the situation was and said: It is better that the offence should attach itself to me than to them. And yet a further Midrashi.e.planation of וירא is: He looked into the matter and said: If they build this altar themselves, one will bring a clod and another a stone and the result will be that their work will be accomplished all at once; through myself building it and being dilatory in my work, in the meantime Moses may come. חג לה' A FESTIVAL TO THE LORD – not to the golden calf. In his heart it (the feast) was for Heaven (the Lord). He felt confident that Moses would return by the morrow and that they would worship the Omnipresent. (6) וישכימו AND THEY ROSE UP EARLY [IN THE MORNING] – Satan made them zealous in order that they might sin, for later on in the forenoon Moses actually came down from the mountain. לצחק TO PLAY – There is implied in this term besides idolatry also sexual immorality, — as we find the word used in, (Genesis 39:17) "to mock (לצחק) me" where unchastity is meant as i.e.ident from the context — and blood-shed, as it is said, (II Samuel 2:14) "Let the young men arise and play (ויצחקו) before me; [and they caught every one his fellow by the head and thrust his sword in his fellows side]"— here, too, Hur was assassinated (Shemot Rabbah 42).

(א) כי בשש משה – בשש, כתרגו', לשון איחור, וכן בשש רכבו (שופטים ה':כ"ח), ויחלו עד בש (שופטים ג':כ"ה), כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעו', כסבורין הן שאותו יום שעלה בו מן המניין הוא, והוא אמר ארבעים שלמים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו, בשבעה בסיון עלה נמצא יום ארבעים בי'ז' בתמוז, בששה עשר בא שטן ועירבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה ועירבוביא לומר ודאי מת משה לכך באת עירבוביא לעולם, אמר להם מת משה שהרי כבר באו שש ולא בא כו', כדאית' במסכ' סוטה ואי איפשר לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות, שהרי לא ירד עד יום המחרת, שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות. אשר ילכו לפנינו – אלוהות הרבה איוו להם. כי זה משה האיש – דמות משה הראה להם השטן שנושאין אותו באויר רקיע השמים. אשר העלנו מארץ מצרים – והיה מורה לנו דרך נעלה בה, עתה צריכין הן לאלוהות אשר ילכו לפניהם. (ב) באזני נשיכם – אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים על תכשיטיהם, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה והם לא המתינו ופ[י]רקו שעל עצמם. פרקו – לשון ציווי, מגזרת פַרֵק ליחיד, כמו ברכו מגזרת בָרֵך. (ג) ויתפרקו – לשון [פריקת] משא, כשנטלום מאזניהם נמצאו הם מפורקים מנזמיהם, דֵישְקַרְיֵיר. את נזמֵי – כמו מנזמי, כמו כצאתי את העיר (שמות ט':כ"ט), מן העיר. (ד) ויצר אותו בחרט – יש לתרגמו בשני פנים האחד ויצר לשון קשירה. בחרט, לשון סודר, כמו המטפחות והחריטים (ישעיהו ג':כ"א), ויצר ככרים כסף בשני חריטים (מלכים ב ה':כ"ג). השיני, ויצר לשון צורה, בחרט, כלי אומנות הצורפים שחורצין וחורתין בו צורות בזהב, כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסים כמו וכתוב עליו בחרט אנוש (ישעיהו ח':א'), וזהו תרגומ' של אונקלוס יצר יתיה בזיפא, לשון זיוף, הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושיקודים שקורין נְיֵיל ומזייפין על ידו חותמות. עגל מסכה – כיון שהשליכו לכור באו ממכשפי ערב רב [שעלה] ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דימוסי בניין שנתמכמך בו ממצרים והיה בידו שם שכתב בו משה עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא. העגל מסכה – לשון מתכת, דבר אחר: מאה ועשרים וחמשה קנתירין של זהב היו בו, כגימטריא של מסכה. אלה אלהיך – ולא נאמר כאן אלה אלהינו מכאן שבני ערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן, הם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו. (ה) וירא אהרן – שהיה בו רוח חיים, שנאמר כתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק"ו:כ') וראה שהצליחו מעשה שטן ולא היה לו פה לדחותן לגמרי. ויבן מזבח – לדחות. ויק', חג לי"י מחר – ולא היום, ויבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו, ומדרש בויקרא רבה (ויקרא רבה י':ג'), דברים הרבה ראה, ראה חור [בן אחותו שהוכיחן] שהרגוהו לאחר שהוכיחן וזהו ויבן מזבח, ויָבֵן מזבוח לפניו, ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר אם בונין הם אותו זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו, אני מתעצל במלאכתי ובין כך ובין כך, יבא משה. חג לי"י – בלבו היה לשמים, בטוח שיבא משה ויעבדו את המקום. (ו) וישכמו – שטן זירזן כדי שיחטאו. לצחק – יש במשמע הזה גילוי עריות, שנאמר לצחק בי (בראשית ל"ט:י"ז), ושפיכות דמים, כמה שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו (שמואל ב ב':י"ד), אף כאן נהרג חור.

Rashi Shemot 32:20רש״י שמות ל״ב:כ׳

ויזר AND STREWED IT – The verb זרה denotes scattering about, similar to, (Job 18:15) "Brimstone shall be scattered (יזרה) upon his habitation"; (Proverbs 1:17) "Surely in vain the net is strewn (מזורה) [in the sight of any bird]" where thi.e.pression is used because people usually bestrew it (the net) with grain and pulse. וישק את בני ישראל AND HE GAVE THE CHILDREN OF ISRAEL TO DRINK OF IT – He intended to put them to the test as faithless wives were tried (cf. Numbers 5:12—31) (Avodah Zarah 44a). Three different death-penalties were inflicted there: It there were witnesses to the act of idolatry and a legal warning had preceded the deed the offender was put to death by the sword (cf. vv. 27, 28) as was the the regulation regarding the inhabitants of an apostate city (Deuteronomy 13:13—18) when there were many (as was the case here; a single idolator, however, was subject to the death by stoning; cf. Deuteronomy 17:2—5). If there were witnesses but there had been no caution, they were destroyed by the plague, as it is said, (v. 35) "And the Lord plagued the people". In cases where there were neither witnesses nor warning they were punished by dropsy — for the water which Mose.g.ve them to drink put them to the test and if they were guilty their bellies swelled (cf. Yoma 66b; Tanchuma).

ויזר – לשון ניפוץ, וכן אזרה על נוהו גפרית (איוב י"ח:ט"ו), וכן כי חנם מזרה הרשת (משלי א':י"ז) שזורין בהן דגן וקיטנית. וישק את בני ישראל – נתכוון לבודקן כסוטות שלש מיתות נידונו שם עדים והתראה בסייף כמשפט עיר הנדחת שהן מרובין, עדים ולא התראה במגפה, ויגף י"י את העם (שמות ל"ב:ל"ה), לא עדים ולא התראה בהדרוקן שבדקום המים וצבו בטניהם.

Rashi Devarim 10:8רש״י דברים י׳:ח׳

בעת ההוא הבדיל ה' וגו' AT THAT TIME THE LORD SEPARATED [THE TRIBE OF LEVI] – This is to be connected with the former narrative (that which speaks of the tablets of stone, ending at v. 5; vv. 6—8 which contain reference to Aaron's death being interpolated for the reason given by Rashi); בעת ההוא AT THAT TIME accordingly means: In the first year of the Exodus from Egypt, when ye sinned by worshipping the golden calf, but the sons of Levi did not thus sin. — at that time God separated them from you. It places this verse in juxtaposition with the retreat to Bene Jaakon to tell you that in this matter also, the sons of Levi did not sin, but stood steadfast in their faith. לשאת את ארון TO BEAR THE ARK – [This was the function of] the Levites (such as were not כהנים). ‎ לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו TO STAND BEFORE THE LORD, TO MINISTER UNTO HIM AND TO BLESS IN HIS NAME — This (to bless in His Name) was the function of the priests and refers to the "raising of the hands" (a technical term for reciting the priestly benediction which is done with uplifted hands) (Arakhin 11a).

בעת ההיא הבדיל וגומ' – מוסב לעיניין ראשון. בעת ההיא – בשנה ראשונה לצאתם ממצרי' ותעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם, וסמך את מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזו לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם. לשאת את ארון – הלוים. לעמד ולשרת ולברך – הכהנים, והוא נשיאות כפים.

Kuzari 1:97כוזרי א׳:צ״ז

אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּוֹת כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עוֹבְדִים צוּרוֹת, וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוֹסוֹפִים, מְבִיאִים מוֹפֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלֹהוּת לֹא הָיוּ עוֹמְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ וְאוֹמְרִים לַהֲמוֹנָם, כִּי הַצּוּרָה הַזֹּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלֹהִי וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלֹהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם בַּמְּקוֹמוֹת הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אוֹתוֹ אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוֹכָב מִן הַכּוֹכָבִים אוֹ חַיִל מִן הַחֲיָלִים אוֹ מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה, וְלֹא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמוֹן עַל תּוֹרָה אֶחָת, אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ. וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אוֹתָם משֶׁה שֶׁיּוֹרִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת יְיָ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אוֹתוֹ וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים, וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יוֹרֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּוֹ הָאֱלֹהִים וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחוֹ לֵאלֹהִים. וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהוֹרִיד לָהֶם הַלּוּחוֹת כְּתוּבִים וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם אָרוֹן לִהְיוֹת לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ, שֶׁבּוֹ הַבְּרִית לֵאלֹהִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּוֹנִית, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַלּוּחוֹת, זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרוֹן מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוֹד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרוֹ מֵהַמּוֹפְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה וְהֵם עַל עִנְיָנָם לֹא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים, וּבוֹשֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יוֹם וְהוּא לֹא לָקַח צֵידָה וְלֹא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיוֹמוֹ, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמוֹן הַהוּא הַגָּדוֹל וְהִתְחִילוּ הֲמוֹן הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקוֹת וּמַרְבִּים הָעֵצוֹת וְהַמַּחֲשָׁבוֹת עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּוֹ כִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלֹהוּת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אֲבָל – שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאוֹת אֱלֹהֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרוֹן שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם, וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁתְּנוּעָתוֹ אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלֹהִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלֹא רְצוֹן אָדָם וְלֹא טֶבַע. וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלֹהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצוֹנָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלֹהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא הִגִּיעוּ עוֹבְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדוֹלִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂוֹתוֹ הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין כְּדֵי לַהֲרֹג הַמַּמְרֶה הָעוֹבֵד אוֹתוֹ, וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָוֹן מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכֹּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה. וְלֹא הָיָה הֶעָוֹן הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבוֹדַת מוֹצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְוֹתָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרוֹת, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה, וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין, שֶׁלֹּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת. וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוֹזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים, חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּוֹתָם הַסְּבָרִיּוֹת קְרוֹבוֹת מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרוֹפֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מוֹעִילָם בָּרְפוּאוֹת הָהֵם קֹדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלֹּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, אַךְ הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבוֹדָה, וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרֹן, וְאַהֲרֹן חָפֵץ לְגַלּוֹת מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂוֹתוֹ וְנֶאֱשַׁם בְּהוֹצָאָתוֹ מִרְיָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרוֹת נֶעֱבָדוֹת בְּרֹב הָאֻמּוֹת וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כָּל הָאֻמּוֹת צוּרוֹת לַעֲבֹד אוֹתָם. וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצוֹנָם לַעֲבוֹדָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וּלְכַבְּדוֹ, לֹא הָיָה דָבַר גָּדוֹל בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם, מֵעֲשׂוֹת בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חוֹנִים סְבִיבוֹתֵיהֶם' וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוֹחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמוֹת, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הוֹרְסִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הָאֱלֹהִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלֹא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרוֹת, אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים. וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּוֹם הַהוּא וַהֲרָגוּם, וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְלֹא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזוֹנָם, וְהֶעָנָן לְסוֹכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחֹתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוֹסֶפֶת בֵּינֵיהֶם, וְלֹא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחוֹת, אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה, וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן הַהוּא.

Rashbam Shemot 3:22רשב״ם שמות ג׳:כ״ב

ושאלה EACH WOMAN SHALL REQUEST FROM HER NEIGHBOR: [שאל here means to request] as an outright and absolute gift. That is why it says (vs. 21), "I shall dispose the Egyptians favorably to the people." Similarly [שאל means to request as an outright gift, not to borrow, in the verse] (Ps. 2:8) "Request (שאל) it of me and I shall make the nations your domain." This interpretation is the true plain meaning of the verse and an appropriate rebuttal for the heretics. כלי OBJECTS OF SILVER AND GOLD: Ornaments in honor of the festival that you will celebrate in the wilderness. ושמתם AND YOU SHALL PUT: them ON YOUR SONS.

ושאלה אשה משכנתה – במתנה גמורה וחלוטה, שהרי ונתתי את חן העם (שמות ג׳:כ״א), כמו: {שאלו שלום ירושלים (תהלים קכ״ב:ו׳), וכן} שאל ממני ואתנה גוים נחלתך (תהלים ב׳:ח׳). זהו עיקר פשוטו ותשובה למינים. כלי כסף וכלי זהב – תכשיטין לכבוד החג שתחוגו במדבר, ושמתם אותם על בניכם.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 32:1אבן עזרא שמות פירוש שני ל״ב:א׳

וירא העם כי בשש משה – אמר אברהם המחבר צריך אני להאריך על דבר העגל. יש מהקדמונים אומרים שנהרג חור, והנה אהרן פחד. ויש מי שאמר, כי פחד על ישראל, אם יהרגוהו, שהשם ימיתם כולם. ועל דרך הפשט, אם מעשה העגל ע"ז, למה פחד אהרן שיהרג, והלא מתו אחריו כמה חסידים מישראל, שלא הגיעה מעלתם בחסידות לפיסת כף רגל אהרן על ייחוד השם. והנה חבירי דניאל הושלכו לכבשן האש בעבור שלא השתחוו לצלם (דניאל ג':כ"ג). ואיך יעשה אהרן פסל, שהמעשה קשה מהשתחויה. והלא אהרן היה קדוש השם ונביאו אל ישראל, ומצות רבות נתנו בידו עם משה אחיו. והנה יהיה חור טוב ממנו. ואם הוא עשה ע"ז, חייב הוא משה להורגו קודם עובדי העגל. והנה משה התפלל בעדו, והעובדים הרג. ואיך היה אחר כן מכפר על בני ישראל הוא וזרעו כל הדורות. ואל תשים לבך על דבר קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט':ב'), כי אינו על דבר העגל. כי הנה כמוהו ביום הכפורים לכל כהן משוח מצוה לתת פר בן בקר לחטאת. ולא נוכל לומר בעבור חטאת האב, כי כל הכהנים הם בני אלעזר ובני איתמר, וכבר נולד פנחס. ועוד בפרשה שיתנו ישראל שעיר עזים אחד לחטאת (ויקרא ט':ג'), והם לא עשו דמות שעיר. גם פרה אדומה איננו לכפר על ע"ז, רק לטהר הטמאים. וכל אנשי המחקר מודים, כי השם לא יבחר שליח, שידע כי בסופו יעבוד ע"ז. ואין כל נביא שליח. והנה ראינו שאמר משה לפני מותו תמיך ואריך לאיש חסידך (דברים ל"ג:ח'). והנה לא הזכיר דבר העגל, רק לא נמצא בו רק מה שנמצא במשה, והוא דבר מי מריבה, כאשר אפרש במקומו. ויש אומרים, כי ישראל רמו אותו, שעשו דפוס עגל, והשליך אהרן הזהב באש ולא הרגיש. וראייתם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה (שמות ל"ב:כ"ד). וזה אינו נכון, כי אהרן, איך בחרו השם אם היה טפש, שירמוהו פתאים. ועוד, למה בנה מזבח לפניו וצוה שיזבחו עולות ושלמים לפניו. ואחרים אמרו, אין זה אהרן שעשה העגל אחי משה. גם זה הבל, כי הקהל לא נקהלו רק אל ההוה תחת משה. וכן כתוב, והנה אהרן וחור (שמות כ"ד:י"ד). ואם היה אחר, למה לא הרגו משה ברדתו, גם התפלל בעדו. כי איננו נכון שיעשה חסיד ע"ז בעבור אחרים שלא ימותו. גם אומרין רבים, כי פי' חג לי"י מחר, שעובדי העגל יהיו נהרגין על ידי משה, כי אין משמע דברו, רק אחר שבנה מזבח לפני העגל, צוה להכריז במחנה שישחטו מחר במזבח שבנה, כמו אסרו חג בעבותים (תהלים קי"ח:כ"ז). וכן עשו וישכימו ממחרת ויעלו עולות (שמות ל"ב:ו'). ומחשבות הלב אינם מועילות, כי הנוקב שם על פי דיבורו יהרג. וככה האומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים (דברים י"ג:ז'). והמפרש אנכי עשו בכורך (בראשית כ"ז:י"ט), אנכי מה שאני, רק עשו הוא בכורך, אינו פשט ולא יצא מחכמת הדבור. ואם ישאל אדם את חבירו, האתה הוא חבירי שהלויתי לך ככה, ואמר אני, לא יוכל לומר מחשבתי היתה שאני חבירו לא יותר. גם ככה דברי דניאל לנבוכדנצר. חלמא לשנאך (דניאל ד':ט"ז) דרך מוסר. ועתה אומר לך דעת הגאון רב סעדיה. אמר, כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא, על כן בנה מזבח. והקשה על נפשו, אם כן למה התאנף השם בו. והוא השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה משה בבאו. גם זה איננו נכון, כי הוא קרא חג לי"י מחר. וזה השם הוא שם לכבוד השם, לא יתערב אחר עמו, כמלת אלהים שהוא לענינים רבים. ועוד, למה לא הזכיר זה בענותו. כי הוא אומר ואשליכהו באש, ואין המענה דומה למעשה. ועתה אחל לפרש דרך קצה הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. רק ישראל לא בקשו ע"ז, רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף, כאשר פרשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד. גם הוא לא ידע, כי השם אמר לו, עלה אלי ההרה, והיה שם עד שאתן לך לוחות הברית. ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו, אשר ילכו לפנינו (שמות ל"ב:א'). ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה. והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם. וכן עשו כאשר צום. וזו תשובת אהרן, כי נקהלו עלי, כי כל קהילה ואחריה על לגנאי, ואם אחריה אל היא לשבח. ויקהלו אל המלך שלמה (מלכים א ח':ב'). וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא (שמות ל"ב:כ"ב), כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם, ולכבוד השם עשיתיו. רק בעבור ישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא. וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ז, והביאו זבחים והשתחוו ומחשבת בלבם שאמרו אלה אלהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר (שמות ל"ב:ז'-ח'), כי לא כתוב כל עמך. והנה לא לא מעל בחרם רק עכן ובניו, והנה כתוב חטא ישראל וגם עברו את בריתי... וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז':י"א). והנה כל עובדי העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל, או במחשבותם, לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל, כי לא נעשה כהוגן עד שנחשב לפתאים שהיה ע"ז. ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן, כי זה בעבור שהיה הוא סבה. כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון. וכתוב עליהם לא האמנתם בי (במדבר כ':י"ב), מריתם את פי (במדבר כ"ז:י"ד), מעלתם בי (דברים ל"ב:נ"א). וחכמי המזלות אמרו, כי המחברת הגדולה לשני העליונים היתה במזל שור. וזה כזב, לא היתה רק במזל דלי. ועל דרך חכמת המזלות הוא מזל ישראל. ורבים נסו זה דור אחר דור. גם אני ראיתי ככה, והנה שמוהו בחצי השמים.

Ramban Bemidbar 3:1רמב״ן במדבר ג׳:א׳

ואלה תולדות אהרן ומשה וגו' – ואינו מונה אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה מלמד שכל המלמד חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו ביום דבר ה' את משה נעשו אלו תולדות שלו שלמדו מה שלמד מפי הגבורה לשון רש"י ואין ביום דבר ה' אל משה בהר סיני אלא לומר שהיו אלה תולדותם ביום שדבר השם אל משה בהר סיני ואמר כי מתו נדב ואביהוא ואין להם היום תולדות רק אלעזר ואיתמר והזכיר זה לומר כי ביום דבר ה' אל משה בהר סיני נבחרו אלה למשחה אותם ולהיות להם משחתם לכהונת עולם ושאר השבט לא נצטוה בבחירתו עד עתה וטעם הזכיר תולדות אהרן ומשה במקום הזה כי כאשר השלים מספר כל ישראל לתולדותם לבית אבותם ורצה להזכיר תולדות שבט לוי התחיל בראשי השבט ההוא ועל דרך הפשט כי טעם "תולדות אהרן ומשה" לומר שהיו בני אהרן כהנים משוחים נבדלים מן השבט להיותם קדש קדשים ותולדות משה משפחת העמרמי אשר יזכיר למטה (פסוק כ"ז) כי אין בעמרמי זולתי בני משה נמנים בלוים וזה כענין שכתוב (דברי הימים א כג י"ג:י"ד) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי והדרש סמכוהו מפני שלא פירש "ואלה שמות בני משה" כאשר עשה בבני אהרן לרמוז כי בני אהרן גם הם תולדות למשה מפני שלמדם תורה כי התורה תפרש ותרמוז.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 32רלב״ג שמות ביאור הפרשה ל״ב

אמר לוי: ראיתי לזכור קצת ספקות יקרו בזה הסיפור קודם שאתחיל בביאורו, כדי שיובן לנו הביאור אשר בו נצא מהספקות ההם. הספק האחד הוא שהוא בלתי ראוי שיֵאָמֵן שיעשה הנביא עבודה זרה - חלילה לו מֵרֶשַׁע; ואם אמרנו שהוא אהרן אחֵר — רוצה לומר שאיננו אחי משה — הנה היה ראוי שתבאר זה התורה, לכבוד אהרן, וכדי שלא יקלו האנשים בעשיית עבודה זרה מפני חושבם שאהרן אחי משה עשאה עם מה שהתפרסם משלמותו. והספק השני הוא שאנחנו לא מצאנו בזה עונש לאהרן שעשאה; והיה ראוי שישיגהו עונש נפלא, לגודל מעלתו, כי גם לשפלי המעלה היה ראוי לזה החטא עונש נפלא. והספק השלישי הוא שכבר היה בלתי ראוי, לפי זאת ההנחה, שתִּנָּתֵן הכהונה לאהרן, כמו שלא ישים המלך שומר האוצר מי שנמצא גונב אוצרו; אבל היה ראוי שיעשוק ממנו זאת הגדולה, אם היתה לו קודם זה, כל שכן שאין ראוי שיִתְּנָהּ לו מחדש. וזה מבואר מאד. ולזה הוא מבואר שלא היה ראוי שתִּנָּתֵן הכהונה לאהרן, אַחַר שכבר היה מסבב לעשוק העבודה מה' יתעלה ולתתה לזולתו. והספק הרביעי הוא שכבר יֵרָאֶה מדברי אהרן למשה שהוא נתנצל על ענין המעשה ההוא, ולא נראה ממאמרו התנצלות לו אם לא נאמר שהוא במה שאמר 'ויצא העגל הזה' (לב, כד) - רוצה לומר מעצמו; ואם היה הדבר כן, הנה נתנצל בדברי שקר, כי הוא צר אותו בחרט לפי מה שסיפרה התורה, וזה בלתי ראוי שיֵאָמֵן. ועוד, שאם היה הענין כן, היה ראוי שיכחישהו משה, כי הוא היה נביא וידע איך היה הענין, וזה הפך מה שנראה מזה המאמר, כי לא ראינו שהשיב משה דבר על דברי אהרן. והנה אלו הספקות יוּתְרוּ לפי מה שאומַר; והוא, כי הנביא כאשר ראה את העם ברע, וידע שאם יוכיחם על זה לא יקבלו דבריו, אבל ימיתוהו, ויבואו להריסה נפלאה באופן שיאבדו כולם, חשב שאין לו המלט מזה הרע, ואין לו דרך שיצילם ממנו אלא בשיַראה עצמו שהוא מסכים עמהם; והתחכם מפני זה להאריך הענין כחזקת היד עד שיבוא משה, ואז יִנָּצְלוּ, כי לעוצם מדרגתו לא יוכלו לעשות דבר כנגדו. ולזה שאל מהם תחילה הנזמים אשר באזני נשיהם בניהם ובנותיהם, להרחיק הענין כפי היכולת, כי הנשים והקטנים יקשה להם לעזוב תכשיטיהם, ולא יפותו לזה אלא בזמן ארוך. וכאשר ראה שהם הסכימו על זה, עשה מן הזהב ההוא תמונת עגל. ולא עשה ממנו תמונת טלה, לשומרם שלא ישובו אל האמונה הנפסדת שיצאו ממנה, כי במעט מניע יתכן שישובו אל האמונה ההיא אשר התחכם ה' יתעלה להעתיקם ממנה בענין פסח מצרים, כמו שביארנו שם. ולפי שהמזל העולה אחר טלה הוא שור, התחכם אהרן לעשות תמונת שור, כדי שיבטחו בו יותר ויאמינו שהוא מסכים להם, כאילו יאמר שהטעות היה למצרים בתתם הממשלה למזל טלה, כי היא למזל הבא אחריו, והוא שור. וכאשר ראה כי לא בא משה עדיין - צר אותו בחרט, כדי שתתעכב המלאכה זמן ארוך באופן שיבוא משה קודם הִשָּׁלְמָהּ. ויִדְמֶה שהוא אמר להם שזאת המלאכה אין ראוי שתֵּעָשׂה כי אם על יד השלם שבאומה, כי היא מלאכה נכבדת מאד. וכאשר ראה שכבר נשלמה המלאכה ועדיין לא בא משה, התחכם להאריך הענין עוד, ובנה מזבח לפני העגל. וכאשר ראה שכבר נשלמה מלאכתו ועדיין לא בא, התחכם להאריך העניין עד מחרת היום ההוא, ולזה אמר להם חג לה' מחר. והם השכימו בבוקר והעלו עולות וזבחו שלמים, ועשו אלוה מהעגל. ויִדְמֶה שאנשים מעטֵי־המספר טעו אחריו; וזה, שכבר תמצא שלא נפל מן העם כי אם כשלושת אלפי איש, כאשר דנו הטועים אחריו להריגה. וסיבת מיעוט הטועים אחריו היתה רְאוֹתָם כולם הֵעָשׂוֹת העגל על יד אהרן, והיותו צר אותו בחרט זמן ארוך, וזה ממה שיסד בלב המבינים מהם שאי אפשר שתהיה לתמונה ההיא כח אלהי, כי היא עשויה על יד אדם, והוא אשר צר אותו בחרט, והפריד ממנה קצת המתכת כדי שתִּשְׁלַם לצורה ההיא הצורה שרצה. ואולם אפשר שיטעה בזה מי שלא ראה הֵעָשׂוֹת הצורה על יד אדם. ולזה אמר ישעיה (מ, כ), מְגַנֶּה עובדי הפסילים: 'המסֻכָּן תרומה עץ לא ירקב יבחר וגו''. ואמר עוד: 'למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעֹתיו' (ישעיהו ב, ח), כי הוא רחוק שיטעה האדם ויתן אלהות למה שהוא נעשה על יד אדם, כי האדם הוא קודם במעלה למלאכה הנעשית על ידו. ואחשוב כי אחר שבא משה בתוך הענן, ועמד שם שני ימים או שלושה, פחד העם שיהיה משה מת, וביקשו מאהרן מה שביקשו, כי לא היה ידוע להם שיעמוד שם ארבעים יום. ויִדְמֶה שגם אהרן לא ידע כמה יעמוד שם משה, ואולם היה יודע כי הוא היה שם לקבל מצוות התורה, ולזה התחכם להשבית המלאכה בזה האופן כפי היכולת. ולא היה בידו להתרשל מהמלאכה כדי שתתעכב זמן ארוך, שאם יראו זה יכירו שהוא אינו מסכים עמהם, ויפול במה שהיה בורח ממנו. ולזה התנצל אהרן ואמר למשה (לב, כב-כד): 'אתה ידעת את העם כי ברע הוא... וָאֹמַר להם למי זהב התפרקו...' — רוצה לומר שיתפרקו הנזמים אשר באזניהם, כדי שיקשה זה בעיני רובם ותשבות המלאכה, כי הנשים והקטנים יִקְשֶׁה להם לעזוב תכשיטיהם, '...ואשליכהו באש' — להתיכו, ולא עשיתי דפוס להשליך בו הנתך, אבל ציירתי אותו במלאכה, '...ויצא העגל הזה' — באורך הזמן, אשר לא היה באופן שיהיה ראוי לטעות אחריו. ואולם מה שזכר במשנה תורה (דברים ט, כ) שכבר התאנף ה' יתעלה על אהרן, הנה הסיבה בזה היא מפני שהיה סיבה־מה להחטיאם, ואף על פי שכבר היתה כוונתו לתועלת. הנה זה הוא מה שנראה לנו בהתרת אלו הספקות, והוא נפלא מאד, ומעיד לעצמו מכל צד ומכל פינה.

U. Cassuto Shemot 32:1מ״ד קאסוטו שמות ל״ב:א׳

כבר ראינו למעלה, בפירושנו על כ"ה:י"ח ואילך, שהכפורת שעל הארון, ובמיוחד כנפי הכרובים הפרושות עליה, היו מעין כיסא לאלהים יושב הכרובים, כיסא ריק לאלהות הסמויה מעיניו של אדם. וכן ראינו שם שבדרך כלל רגילים היו עמי המזרח הקדמון לתאר את האלים כשהם עומדים או יושבים על גבי חיות או בהמות, כגון אריות או שוורים או בעלי חיים אחרים. על סמך זה הביעו חוקרים אחדים בזמן האחרון את הסברה, שעגלי הזהב, כלומר שורי הזהב (על פירוש המלה עגל עי' להלן), גם זה שנעשה במדבר וגם שני עגליו של ירבעם לפי הסיפור שבמל"א י"ב, לא היו נחשבים מעיקרם כאלים ממש, אלא נחשבו אף הם כמושב האלהות הסמויה מן העין. וסברה זו נראית קרובה, ביחוד כשאנו שמים לב לדבר, שמי שעשה את העגל במדבר היה אהרן, האיש שנועד להיות כהן לאלהי ישראל. ואולם מתעוררת כאן שאלה: מדוע ציוותה התורה מצד אחד לעשות כרובים במשכן, ומן הצד השני חשבה את מעשה העגל לעוון פלילי? על שאלה זו יש להשיב, שלמרות הדמיון שבין שני הדברים, הבדל עיקרי מפריד ביניהם. לפי עשרת הדיברות אסור לעשות פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. ותמונת השור, אחד מבעלי החיים אשר בארץ, נכללת באיסור זה; ואילו הכרובים, יצירות דמיוניות שאינן לא בשמים ולא בארץ ולא במים, אינם נכללים בו. וסיבה של הבחנה זו ברורה: מי שרואה את תמונת הכרובים, ויודע שהם יצירות דמיוניות, מבין בקלות שאינם אלא סמל, ולפיכך אינו עלול לטעות ולייחס להם אופי אלהי ממש, ואילו מי שרואה תמונת שור, ויודע שיש כמה שוורים בעולם, והם יצורים בעלי עצמה כה אדירה וכוח כה כביר של פוריות, שהעמים האליליים ראו בהם תכונות אלהיות (הכנענים היו מכנים את אבי האלים שלהם בכינוי שור), עלול הוא לטעות ולייחס לאותה התמונה ואף לשוורים החיים אופי אלהי ולעבדם כאלים. לפי כוונת הכתוב דעתו של אהרן כשעשה את העגל לא היתה אלא לעשות כיסא ריק לאלהות, כעין כיסא הכרובים שבאותו הזמן נצטווה משה בהר סיני לעשותו: הוא עשה את העגל כדי לספק את צרכו של ההמון לראות לכל הפחות סמל מוחשי לנוכחות האלהות, אותו הצורך שאף התורה רצתה לספק כשהתירה את הכרובים וציוותה עליהם; הוא חשב שהאיסור שבעשרת הדיברות היה רק להשתחוות לפסילים ולעבדם (לא תשתחוה להם ולא תעבדם), ולא שם לב לדבר, שאיסור עשייתם, הנאמר במפורש בפני עצמו, היה מעין סייג, כדי שלא יבוא המון העם לידי טעות ולידי השתחויה ועבודה. בוודאי לא התכוון הכתוב לספר שאהרן חטא חטא עבודה זרה ממש, כי אז לא היה אפשר שהכתוב עצמו יספר שאהרן נבחר להיות כהן במקדש ה' ולהיעשות אבי הכהונה לדורות; אלא הכוונה היא שאהרן חטא בזה, שלא שם לב לצורך הסייג ולאפשרות של טעות מצד המון העם, טעות שאירעה כשראה העם את העגל ועשה מה שעשה. וגם זה אולי בכוונת הכתוב, להוכיח את צורך הסייג כדי להרחיק את האדם מן העבירה.