The Births and Relative Ages of Yaakov's Children/5

EN/HEע/E

The Births and Relative Ages of Yaakov's Children

Sources

Bereshit 29:18-35בראשית כ״ט:י״ח-ל״ה

(18) Jacob loved Rachel. He said, “I will serve you seven years for Rachel, your younger daughter.” (19) Laban said, “It is better that I give her to you, than that I should give her to another man. Stay with me.” (20) Jacob served seven years for Rachel. They seemed to him but a few days, for the love he had for her. (21) Jacob said to Laban, “Give me my wife, for my days are fulfilled, that I may go in to her.” (22) Laban gathered together all the men of the place, and made a feast. (23) It happened in the evening, that he took Leah his daughter, and brought her to him. He went in to her. (24) Laban gave Zilpah his handmaid to his daughter Leah for a handmaid. (25) It happened in the morning that, behold, it was Leah. He said to Laban, “What is this you have done to me? Did I not serve with you for Rachel? Why then have you deceived me?” (26) Laban said, “It is not done so in our place, to give the younger before the firstborn. (27) Fulfill the week of this one, and we will give you the other also for the service which you will serve with me yet seven other years.” (28) Jacob did so, and fulfilled her week. He gave him Rachel his daughter as wife. (29) Laban gave to Rachel his daughter Bilhah, his handmaid, to be her handmaid. (30) He went in also to Rachel, and he loved also Rachel more than Leah, and served with him yet seven other years. (31) Hashem saw that Leah was hated, and he opened her womb, but Rachel was barren. (32) Leah conceived, and bore a son, and she named him Reuben. For she said, “Because Hashem has looked at my affliction. For now my husband will love me.” (33) She conceived again, and bore a son, and said, “Because Hashem has heard that I am hated, he has therefore given me this son also.” She named him Simeon. (34) She conceived again, and bore a son. Said, “Now this time will my husband be joined to me, because I have borne him three sons.” Therefore his name was called Levi. (35) She conceived again, and bore a son. She said, “This time will I praise Hashem.” Therefore she named him Judah. Then she stopped bearing.

(יח) וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבׇדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה. (יט) וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי. (כ) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. (כא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. (כב) וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כׇּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. (כג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. (כד) וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה. (כה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. (כו) וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה. (כז) מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. (כח) וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה. (כט) וַיִּתֵּן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתוֹ לָהּ לְשִׁפְחָה. (ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. (לא) וַיַּרְא י"י כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה. (לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה י"י בְּעׇנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. (לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע י"י כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן. (לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי. (לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת י"י עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת.

Bereshit 30:1-26בראשית ל׳:א׳-כ״ו

(1) When Rachel saw that she bore Jacob no children, Rachel envied her sister. She said to Jacob, “Give me children, or else I will die.” (2) Jacob’s anger was kindled against Rachel, and he said, “Am I in God’s place, who has withheld from you the fruit of the womb?” (3) She said, “Behold, my maid Bilhah. Go in to her, that she may bear on my knees, and I also may obtain children by her.” (4) She gave him Bilhah her handmaid as wife, and Jacob went in to her. (5) Bilhah conceived, and bore Jacob a son. (6) Rachel said, “God has judged me, and has also heard my voice, and has given me a son.” Therefore called she his name Dan. (7) Bilhah, Rachel’s handmaid, conceived again, and bore Jacob a second son. (8) Rachel said, “With mighty wrestlings have I wrestled with my sister, and have prevailed.” She named him Naphtali. (9) When Leah saw that she had finished bearing, she took Zilpah, her handmaid, and gave her to Jacob as a wife. (10) Zilpah, Leah’s handmaid, bore Jacob a son. (11) Leah said, “How fortunate!” She named him Gad. (12) Zilpah, Leah’s handmaid, bore Jacob a second son. (13) Leah said, “Happy am I, for the daughters will call me happy.” She named him Asher. (14) Reuben went in the days of wheat harvest, and found mandrakes in the field, and brought them to his mother, Leah. Then Rachel said to Leah, “Please give me some of your son’s mandrakes.” (15) She said to her, “Is it a small matter that you have taken away my husband? Would you take away my son’s mandrakes, also?” Rachel said, “Therefore he will lie with you tonight for your son’s mandrakes.” (16) Jacob came from the field in the evening, and Leah went out to meet him, and said, “You must come in to me; for I have surely hired you with my son’s mandrakes.” He lay with her that night. (17) God listened to Leah, and she conceived, and bore Jacob a fifth son. (18) Leah said, “God has given me my hire, because I gave my handmaid to my husband.” She named him Issachar. (19) Leah conceived again, and bore a sixth son to Jacob. (20) Leah said, “God has endowed me with a good dowry. Now my husband will live with me, because I have borne him six sons.” She named him Zebulun. (21) Afterwards, she bore a daughter, and named her Dinah. (22) God remembered Rachel, and God listened to her, and opened her womb. (23) She conceived, bore a son, and said, “God has taken away my reproach.” (24) She named him Joseph, saying, “May Hashem add another son to me.” (25) It happened, when Rachel had borne Joseph, that Jacob said to Laban, “Send me away, that I may go to my own place, and to my country. (26) Give me my wives and my children for whom I have served you, and let me go; for you know my service with which I have served you.”

(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. (ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן. (ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה. (ד) וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. (ה) וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. (ו) וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן. (ז) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. (ח) וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. (ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. (י) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. (יא) וַתֹּאמֶר לֵאָה [בָּא גָד] (בגד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד. (יב) וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. (יג) וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאׇשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר. (יד) וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. (טו) וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. (טז) וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. (יז) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. (יח) וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר. (יט) וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. (כ) וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן. (כא) וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה. (כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. (כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי. (כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף י"י לִי בֵּן אַחֵר. (כה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. (כו) תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ.

Bereshit 31:41בראשית ל״א:מ״א

These twenty years I have been in your house. I served you fourteen years for your two daughters, and six years for your flock, and you have changed my wages ten times.

זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים.

Bereshit 34בראשית ל״ד

(1) Dinah, the daughter of Leah, whom she bore to Jacob, went out to see the daughters of the land. (2) Shechem the son of Hamor the Hivite, the prince of the land, saw her. He took her, lay with her, and afflicted her. (3) His soul joined to Dinah, the daughter of Jacob, and he loved the young lady, and spoke kindly to the young lady. (4) Shechem spoke to his father, Hamor, saying, “Get me this young lady as a wife.” (5) Now Jacob heard that he had defiled Dinah, his daughter; and his sons were with his livestock in the field. Jacob held his peace until they came. (6) Hamor the father of Shechem went out to Jacob to talk with him. (7) The sons of Jacob came in from the field when they heard it. The men were grieved, and they were very angry, because he had done folly in Israel in lying with Jacob’s daughter; a which thing ought not to be done. (8) Hamor talked with them, saying, “The soul of my son, Shechem, longs for your daughter. Please give her to him as a wife. (9) Make marriages with us. Give your daughters to us, and take our daughters for yourselves. (10) You shall dwell with us, and the land will be before you. Live and trade in it, and get possessions in it.” (11) Shechem said to her father and to her brothers, “Let me find favor in your eyes, and whatever you will tell me I will give. (12) Ask me a great amount for a dowry, and I will give whatever you ask of me, but give me the young lady as a wife.” (13) The sons of Jacob answered Shechem and Hamor his father with deceit, and spoke, because he had defiled Dinah their sister, (14) and said to them, “We cannot do this thing, to give our sister to one who is uncircumcised; for that is a reproach to us. (15) Only on this condition will we consent to you. If you will be as we are, that every male of you be circumcised; (16) then will we give our daughters to you, and we will take your daughters to us, and we will dwell with you, and we will become one people. (17) But if you will not listen to us, to be circumcised, then we will take our sister, and we will be gone.” (18) Their words pleased Hamor and Shechem, Hamor’s son. (19) The young man did not wait to do this thing, because he had delight in Jacob’s daughter, and he was honored above all the house of his father. (20) Hamor and Shechem, his son, came to the gate of their city, and talked with the men of their city, saying, (21) “These men are peaceful with us. Therefore let them live in the land and trade in it. For behold, the land is large enough for them. Let us take their daughters to us for wives, and let us give them our daughters. (22) Only on this condition will the men consent to us to live with us, to become one people, if every male among us is circumcised, as they are circumcised. (23) Will not their livestock and their possessions and all their animals be ours? Only let us give our consent to them, and they will dwell with us.” (24) All who went out of the gate of his city listened to Hamor, and to Shechem his son; and every male was circumcised, all who went out of the gate of his city. (25) It happened on the third day, when they were sore, that two of Jacob’s sons, Simeon and Levi, Dinah’s brothers, each took his sword, came upon the unsuspecting city, and killed all the males. (26) They killed Hamor and Shechem, his son, with the edge of the sword, and took Dinah out of Shechem’s house, and went away. (27) Jacob’s sons came on the dead, and plundered the city, because they had defiled their sister. (28) They took their flocks, their herds, their donkeys, that which was in the city, that which was in the field, (29) and all their wealth. They took captive all their little ones and their wives, and took as plunder everything that was in the house. (30) Jacob said to Simeon and Levi, “You have troubled me, to make me odious to the inhabitants of the land, among the Canaanites and the Perizzites. I am few in number. They will gather themselves together against me and strike me, and I will be destroyed, I and my house.” (31) They said, “Should he deal with our sister as with a prostitute?”

(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. (ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. (ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה. (ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם. (ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ. (ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשׇׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה. (ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. (ט) וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. (י) וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. (יא) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. (יב) הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה. (יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. (יד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עׇרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. (טו) אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כׇּל זָכָר. (טז) וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. (יז) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ. (יח) וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר. (יט) וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב וְהוּא נִכְבָּד מִכֹּל בֵּית אָבִיו. (כ) וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר. (כא) הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. (כב) אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד בְּהִמּוֹל לָנוּ כׇּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. (כג) מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכׇל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ. (כד) וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כׇּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כׇּל זָכָר כׇּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ. (כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כׇּל זָכָר. (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. (כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. (כח) אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. (כט) וְאֶת כׇּל חֵילָם וְאֶת כׇּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. (ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. (לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.

Bereshit 38בראשית ל״ח

(1) It happened at that time, that Judah went down from his brothers, and visited a certain Adullamite, whose name was Hirah. (2) Judah saw there a daughter of a certain Canaanite whose name was Shua. He took her, and went in to her. (3) She conceived, and bore a son; and he named him Er. (4) She conceived again, and bore a son; and she named him Onan. (5) She yet again bore a son, and named him Shelah: and he was at Chezib, when she bore him. (6) Judah took a wife for Er, his firstborn, and her name was Tamar. (7) Er, Judah’s firstborn, was wicked in the sight of Hashem. Hashem killed him. (8) Judah said to Onan, “Go in to your brother’s wife, and perform the duty of a husband’s brother to her, and raise up seed to your brother.” (9) Onan knew that the seed would not be his; and it happened, when he went in to his brother’s wife, that he spilled it on the ground, lest he should give seed to his brother. (10) The thing which he did was evil in the sight of Hashem, and he killed him also. (11) Then Judah said to Tamar, his daughter-in-law, “Remain a widow in your father’s house, until Shelah, my son, is grown up”; for he said, “Lest he also die, like his brothers.” Tamar went and lived in her father’s house. (12) After many days, Shua’s daughter, the wife of Judah, died. Judah was comforted, and went up to his sheepshearers to Timnah, he and his friend Hirah, the Adullamite. (13) It was told Tamar, saying, “Behold, your father-in-law is going up to Timnah to shear his sheep.” (14) She took off of her the garments of her widowhood, and covered herself with her veil, and wrapped herself, and sat in the gate of Enaim, which is by the way to Timnah; for she saw that Shelah was grown up, and she was not given to him as a wife. (15) When Judah saw her, he thought that she was a prostitute, for she had covered her face. (16) He turned to her by the way, and said, “Please come, let me come in to you,” for he did not know that she was his daughter-in-law. She said, “What will you give me, that you may come in to me?” (17) He said, “I will send you a young goat from the flock.” She said, “Will you give me a pledge, until you send it?” (18) He said, “What pledge will I give you?” She said, “Your signet and your cord, and your staff that is in your hand.” He gave them to her, and came in to her, and she conceived by him. (19) She arose, and went away, and put off her veil from her, and put on the garments of her widowhood. (20) Judah sent the young goat by the hand of his friend, the Adullamite, to receive the pledge from the woman’s hand, but he did not find her. (21) Then he asked the men of her place, saying, “Where is the prostitute, that was at Enaim by the road?” They said, “There has been no prostitute here.” (22) He returned to Judah, and said, “I have not found her; and also the men of the place said, ‘There has been no prostitute here.’” (23) Judah said, “Let her keep it, lest we be shamed. Behold, I sent this young goat, and you have not found her.” (24) It happened about three months later, that it was told Judah, saying, “Tamar, your daughter-in-law, has played the prostitute; and moreover, behold, she is with child by prostitution.” Judah said, “Bring her out, and let her be burnt.” (25) When she was brought out, she sent to her father-in-law, saying, “By the man, whose these are, I am with child.” She also said, “Please discern whose are these — the signet, and the cords, and the staff.” (26) Judah acknowledged them, and said, “She is more righteous than I, because I did not give her to Shelah, my son.” He knew her again no more. (27) It happened in the time of her travail, that behold, twins were in her womb. (28) When she travailed, one put out a hand, and the midwife took and tied a scarlet thread on his hand, saying, “This came out first.” (29) It happened, as he drew back his hand, that behold, his brother came out, and she said, “Why have you made a breach for yourself?” Therefore his name was called Perez. (30) Afterward his brother came out, that had the scarlet thread on his hand, and his name was called Zerah.

(א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. (ב) וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. (ג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר. (ד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן. (ה) וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. (ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. (ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי י"י וַיְמִתֵהוּ י"י. (ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. (ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתׇן זֶרַע לְאָחִיו. (י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי י"י אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. (יא) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ. (יב) וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמׇת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה. (יג) וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ. (יד) וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. (טו) וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. (טז) וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי. (יז) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. (יח) וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ. (יט) וַתָּקׇם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ. (כ) וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ. (כא) וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. (כב) וַיָּשׇׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. (כג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ. (כד) וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. (כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. (כו) וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. (כז) וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. (כח) וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. (כט) וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. (ל) וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.

Bereshit 41:46בראשית מ״א:מ״ו

Joseph was thirty years old when he stood before Pharaoh king of Egypt. Joseph went out from the presence of Pharaoh, and went throughout all the land of Egypt.

וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

Bereshit 45:6בראשית מ״ה:ו׳

For these two years the famine has been in the land, and there are yet five years, in which there will be neither plowing nor harvest.

כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר.

Bereshit 46:12בראשית מ״ו:י״ב

The sons of Judah: Er, Onan, Shelah, Perez, and Zerah; but Er and Onan died in the land of Canaan. The sons of Perez were Hezron and Hamul.

וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמׇת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל.

Bereshit 47:9בראשית מ״ז:ט׳

Jacob said to Pharaoh, “The days of the years of my pilgrimage are one hundred thirty years. Few and evil have been the days of the years of my life, and they have not attained to the days of the years of the life of my fathers in the days of their pilgrimage.”

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.

Bereshit 47:28בראשית מ״ז:כ״ח

Jacob lived in the land of Egypt seventeen years. So the days of Jacob, the years of his life, were one hundred forty-seven years.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.

Demetrius the Chronographer (Cited by Eusebius, Praeparatio Evangelica 21)דמטריוס הכרונוגרף (מובא באבסביוס)

Demetrius says that when Jacob was seventy (seven) years old he fled to Charran in Mesopotamia, having been sent away by his parents on account of the secret enmity with his brother Esau (the cause of which was that his father had blessed him thinking that he was Esau), and also in order that he might take a wife from that country. Jacob therefore set out for Charan in Mesopotamia, having left his father Isaac a hundred and thirty-seven years of age, and being himself seventy-seven years old. So after spending seven years there he married two daughters of his uncle Laban, Leah and Rachel, when he was eighty-four years old: and in seven years more there were born to him twelve sons; in the eighth year and tenth month Reuben, and in the ninth year and eighth month Symeon, and in the tenth year and sixth month Levi, and in the eleventh year and fourth month Judah. And as Rachel did not bear she became envious of her sister, and gave her own handmaid [Bilhah to Jacob as a concubine, who bore Dan in the 4th month of the 11th year, and in the 2nd month of the 12th year, Naptali. And Leah gave her own handmaid] Zilpah to be Jacob's concubine, at which same time Bilhah conceived Nephthalim, in the eleventh year and fifth month, and bare a son in the twelfth year and second month, and Leah called him Gad: and of the same mother in the same year and twelfth month he begat another son, who was also named by Leah Asher. And in return for the mandrake apples, which Reuben brought to and gave to Rachel, Leah again conceived, as did her handmaid Zilpah at the same time, in the 3rd month of the 12th year, and bore a son in the 12th month of the same year, and gave him the name Issachar. And again Leah bore another son in the 10th month of the 13th year, whose name was Zebulun; and in the 8th month of the 14th year, the same Leah bore a (daughter) named (Dinah). And at the same time as Leah (conceived) a daughter, Dinah, Rachel also conceived in her womb, and in the 8th month of the 14th year she bore a son, who was named Joseph, so that in the 7 years spent with Laban, 12 children were born. But when Jacob wished to go back to his father in Canaan, he was requested by Laban to stay six years more, so that in all he abode twenty years with Laban in Charan. And while he was going to Canaan, an angel of the Lord wrestled with him, and touched the hollow of Jacob's thigh, and he became numb and went lame; on account of this the tendon of the thigh of cattle is not eaten. And the angel said to him that fom that time on he would no longer be called Jacob, but Israel. And he came to (Salem, a city) of the land of Canaan, having with him his children, Reuben, 12 years and 2 months old; Simeon, 11 years and 4 months; Levi, 10 years and 6 months; Judah, 9 years and 8 months; (Dan 9 years and 8 months;) Naptali, 8 years and 10 months; Gad, 8 years and 10 months; Asher, 8 years; Issachar, 8 years; Zebulon, 7 years and 2 months; Dinah, 6 years and 4 months; Joseph, 6 years and 4 months old. Now Israel lived beside Hamor for 10 years, and Israel's daughter, Dinah, was defiled by Shechem the son of Hamor, when she was 16 years and 4 months old. And Israel's son Simeon, at 21 years and 4 months, and Levi, at 20 years and 6 months of age, rushed out and slew both Hamor and his son Shechem, and all their males, because of the defilement of Dinah; and Jacob was 107 years old at the time.

Jubilees 28:1-32יובלים כ״ח:א׳-ל״ב

(א) וישא את רגליו וילך פדנה ארם ארצה לבן אחי רבקה קדמה. (ב) וישב איתו ויעבוד אותו ברחל אחת בנותיו. (ג) ובשנה הראשונה לשבוע השלישי אמר אליו הבה את אשתי אשר עבדתי אותך בה שבע שנים. (ד) ויאמר לבן ליעקב: אנכי אתן לך את אשתך. (ה) ויעש לבן משתה, ויקח את לאה בתו הגדולה ויתן אותה ליעקב לאשה, ויתן לה את זלפה שפחתו לאמה. (ו) ולא ידע יעקב דבר, כי אמר אך רחל היא. ויבוא אליה והנה היא לאה. (ז) ויחר אף יעקב בלבן, ויאמר אליו: מדוע עשית כן, הלא ברחל עבדתי עמך ולא בלאה, למה רימיתני? (ח) קח את בתך ואלכה לדרכי, כי הרעות לעשות עמדי. (ט) כי יעקב אהב את רחל מלאה, כי עיני לאה רכות, אך בתוארה יפה מאוד. ועיני רחל יפות, והיא יפת תואר ויפת מראה. (י) ויאמר לבן אל יעקב: לא יעשה כן בארצנו, לתת הצעירה לפני הבכירה, וכן לא יעשה. (יא) כי כן נועד ונכתב על לוחות השמים, ולא יצדק העושה זאת כי עשות הדבר הזה רע בעיני ה'. (יב) וגם אתה צו את את בני ישראל, לבל יעשו את הדבר הזה, ולא יתנו הצעירה לפני הבכירה, כי רע הדבר מאוד. (יג) ויאמר לבן אל יעקב: מלא שבעת ימי המשתה, ואתנה לך את רחל בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות לשמור צאני כאשר עשית בשבוע הראשון. (יד) ויהי כמלאת שבעת ימי המשתה ללאה, ויתן לבן ליעקב את רחל בעבודה אשר יעבוד עמו שבע שנים אחרות. (טו) ויתן לרחל את בלהה אחות זלפה לה לשפחה. (טז) ויעבוד עמו עוד שבע שנים ברחל כי לאה ניתנה לו חינם. (יז) ויפתח ה' את רחם לאה, ותהר ותלד ליעקב בן ויקרא שמו ראובן, בארבעה עשר יום לחודש התשיעי בשנה הראשונה לשבוע השלישי. (יח) ורחם רחל עצור, כי ראה ה' כי שנואה לאה ורחל אהובה. (יט) ויבוא יעקב עוד אל לאה, ותהר ותלד ליעקב בן שני, ויקרא שמו שמעון, באחד ועשרים יום לחודש העשירי בשנה השלישית לשבוע ההוא. (כ) ויבוא יעקב עוד אל לאה, ותהר ותלד לו בן שלישי, ויקרא שמו לוי, בראש החודש הראשון בשנה השישית לשבוע ההוא. (כא) ויבוא יעקב עוד אל לאה, ותהר ותלד לו בן רביעי, ויקרא שמו יהודה, בחמישה עשר יום לחודש השלישי בשנה הראשונה לשבוע הרביעי. (כב) ועל כל זאת קנאה רחל בלאה בראותה כי לא ילדה ותאמר אל יעקב הבה לי בן. (כג) ויאמר יעקב: האנכי מנעתי ממך פרי בטן, ואם אני עזבתיך. (כד) ותרא רחל כי ילדה לאה ליעקב ארבעה בנים, ראובן שמעון לוי ויהודה, ותאמר רחל אליו בוא אל אמתי בלהה, ותהר ותלד לי בן. (כה) ויבוא אליה, ותהר ותלד לו בן, ותקרא שמו דן, בתשיעי לחודש השישי בשנה השישית לשבוע השלישי. (כו) ויבוא יעקב עוד אל בלהה, ותהר ותלד ליעקב בן שני, ותקרא רחל שמו נפתלי, בחמישי לחודש השביעי בשנה השנית לשבוע הרביעי. (כז) ותרא לאה כי עקרה היא, ועמדה מלדת, ותקנא ותתן גם היא את זלפה שפחתה ליעקב לאשה. (כח) ותהר ותלד בן ותקרא את שמו גד, בשנים עשר יום לחודש השמיני בשנה השלישית לשבוע הרביעי. (כט) ויבוא עוד אליה, ותהר ותלד לו בן שני, ותקרא לאה את שמו אשר, ביום השני לחודש עשתי עשר בשנה החמישית לשבוע הרביעי. (ל) ויבוא יעקב אל לאה, ותהר ותלד ליעקב בן, ויקרא שמו יששכר, ביום הרביעי לחודש החמישי בשנה הרביעית לשבוע הרביעי ותתן אותו אל האומנת. (לא) ויבוא יעקב עוד אליה, ותהר ותלד שני ילדים, בן ובת. ותקרא את שמו זבולון, ואת שם הבת דינה, בשביעי לחודש השביעי בשנה השישית לשבוע הרביעי. (לב) ואלוהים חנן את רחל ויפתח את רחמה, ותהר ותלד בן, ותקרא את שמו יוסף בראש החודש הרביעי בשנה השישית לשבוע הרביעי ההוא.

Jubilees 30:1-3יובלים ל׳:א׳-ג׳

(א) ובשנה הראשונה לשבוע השישי עלה שלם אשר מקדם לשכם, בשלום בחודש הרביעי. (ב) ושם לקחו את דינה בת יעקב אל בית שכם בן חמור החיוי נשיא הארץ, וישכב אותה ויענה. (ג) והיא היתה נערה קטנה בת שתים עשרה שנה, ויבקש מלפני אביה לתתה לו לאשה, ומאחיה ביקש אותה לו.

Testament of Levi 2:2צוואת לוי ב׳:ב׳

ואנכי נער כבן-עשרים שנה כאשר נקמתי מחמור יחד עם-שמעון את-נקמת דינה אחותנו.

Josephus, Antiquities of the Jews 1:19:7יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים א׳:י״ט:ז׳

Now Laban promised to treat him with great humanity, both on account of his ancestors, and particularly for the sake of his mother, towards whom, he said, he would show his kindness, even though she were absent, by taking care of him; for he assured him he would make him the head shepherd of his flock, and give him authority sufficient for that purpose; and when he should have a mind to return to his parents, he would send him back with presents, and this in as honorable a manner as the nearness of their relation should require. This Jacob heard gladly; and said he would willingly, and with pleasure, undergo any sort of pains while he tarried with him, but desired Rachel to wife, as the reward of those pains, who was not only on other accounts esteemed by him, but also because she was the means of his coming to him; for he said he was forced by the love of the damsel to make this proposal. Laban was well pleased with this agreement, and consented to give the damsel to him, as not desirous to meet with any better son-in-law; and said he would do this, if he would stay with him some time, for he was not willing to send his daughter to be among the Canaanites, for he repented of the alliance he had made already by marrying his sister there. And when Jacob had given his consent to this, he agreed to stay seven years; for so many years he had resolved to serve his father-in-law, that, having given a specimen of his virtue, it might be better known what sort of a man he was. And Jacob, accepting of his terms, after the time was over, he made the wedding-feast; and when it was night, without Jacob's perceiving it, he put his other daughter into bed to him, who was both elder than Rachel, and of no comely countenance: Jacob lay with her that night, as being both in drink and in the dark. However, when it was day, he knew what had been done to him; and he reproached Laban for his unfair proceeding with him; who asked pardon for that necessity which forced him to do what he did; for he did not give him Lea out of any ill design, but as overcome by another greater necessity: that, notwithstanding this, nothing should hinder him from marrying Rachel; but that when he had served another seven years, he would give him her whom he loved. Jacob submitted to this condition, for his love to the damsel did not permit him to do otherwise; and when another seven years were gone, he took Rachel to wife.

Seder Olam Rabbah 2סדר עולם רבה ב׳

עשה אבינו יעקב בארץ ישראל י"ד שנה מוטמן ומשמש את עבר, ועבר מת אחר ירידתו של יעקב אבינו לארם נהרים שתי שנים, יצא משם ובא לו לארם נהרים, נמצא עומד על הבאר בן ע"ז שנה, וכ' שנה עשה בבית לבן, ז' עד שלא נשא את האמהות, וז' משנשא את האמהות, ושש שנים אחר שנולדו י"א שבטים ודינה, נמצאו כל השבטים נולדו בז' שנים חוץ מבנימן, כל אחד ואחד לז' חדשים, יצא מארם נהרים ובא לסכות ועשה שם י"ח חדשים, שנאמר ויעקב נסע סכתה וגו' (בראשית ל"ג:י"ז), יצא מסכות ובא לבית אל ועשה שם ששה חדשים מקריב למקום, יצא משם ונולד לו בנימן ומתה רחל, ובו בפרק מתה רבקה ודברה, נמצאת רחל מתה בת ל"ו שנה, ולאה לא עברה על מ"ד שנה, נמצאו רחל ולאה נשאו בנות כ"ב כ"ב, שהיו תאומות. בא לו אצל יצחק אביו ארצה כנען ושימשו כ"ב שנה, ויוסף שימשו ט' שנים, אלה תולדת יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה (בראשית ל"ז:ב'), ובו בפרק מתה לאה, ירד יוסף למצרים ועשה בבית פוטיפר י"ב חדשים, שנאמר ויהי מאז הפקיד אתו וגו' (בראשית ל"ט:ה'), בבית מפני החמה ובשדה מפני הצינה, ועשה בבית האסורים י"ב שנה, ענו בכבל רגלו וגו', עד עת בא דברו וגו' (תהלים ק"ה). בשנת שלשים שנה יצא מבית האסורים, שנאמר ויוסף בן שלשים שנה בעמדו וגו' (בראשית מ"א:מ"ו), בו בפרק מת יצחק, ושבע שני השבע ושתים שני רעב, נמצא יוסף כשירדו אבותינו למצרים בן ל"ט שנה, ולוי בן מ"ד שנה, נמצא שפירש יוסף מיעקב אביו שלא שימשו כ"ב שנה, בתוך אלו השנים נשא יהודה את בת שוע, שנאמר ויהי בעת ההיא וירד יהודה וגו', וירא שם יהודה וגו' (בראשית ל"ח), שנה אחת לעיבורו של ער, הגדיל ער ז' שנים ונשא אשה, הרי שמנה, שנה אחת לער, שנה אחת לאונן שייבם, שנה אחת לשבי אלמנה בית אביך (בראשית ל"ח:י"א), שנה אחת לוירבו הימים ותמת בת שוע (בראשית ל"ח:י"ב), שנה אחת לעיבורו של פרץ, הגדיל פרץ ז' שנים ונשא אשה, הרי י"ח, שנה אחת לחצרון, שנה אחת לחמול, וחצרון וחמול ירדו עמו למצרים.

Bereshit Rabbah (Vilna) 80:10בראשית רבה (וילנא) פ׳:י׳

איש חרבו – ר"א אומר בן שלש עשרה שנה היו.

Bereshit Rabbah (Albeck) 80:25בראשית רבה (אלבק) פ׳:כ״ה

איש חרבו – ר' שמעון בן אלעזר א' בן י"ג שנה.

Pirkei DeRabbi Eliezer (Higger) 35פרקי דר׳ אליעזר (היגר) ל״ה

התחיל יעקב לעבד באשה שבעה שנים, לאחר שבעה שנים עשה משתה שבעת ימים ולקח את לאה ועוד הוסיף שבעת ימים אחרים משתה ושמחה ולקח את רחל שנ' מלא שבוע זאת ויעש יעקב כן וימלא שבוע זאת ונאספו כל אנשי המקום לגמול חסד עם יעקב אבינו, הדא הוא דכתי' ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה, אמ' הב"ה אתם גמולכם חסד עם יעקב עבדי אף אני אתן לכם (שכרכ) [שכרכם] ולבניכם בעה"ז בשביל שלא יהיו לרשעים נח לעתיד לבא, שנ' ונעמן שר צבא מלך ארם וכו', לבן לקח את שתי שפחותיו ונתן לשתי בנותיו, וכי שפחותיו היו והלא בנותיו היו, אלא מבנותיו של אדם מפלגש נקראו שפחות, שנ' ויתן לבן לרחל בתו, ר' לוי אומ' ראה הב"ה בצרתה של לאה ונתן לה הריון בטן ניחומין לנפשה וילדה איש טוב תואר וחכם, ואמרה ראו בן שנתן לה הב"ה, שנ' ותהר ותלד לאה ליעקב בן ותקרא שמו ראובן, ועל כן קראה שמו ראובן, ר' אליעזר אומ' משבעה חדשים ילדה לאה את בניה ולשבעה חדשים נולדו ליעקב אחת עשר בנים ובת אחת, וכלם נולדו וזוגו עמו חוץ מיוסף שלא נולדה זוגתו עמו שהיתה אסנת בת דינה ראויה לו לאשה, וחוץ מדינה שלא נולדה זוגה, וכמה אמרו חסרה הילדה הזאת לנו דין ומשפט, על כן קרא שמה דינה.

Rashi Bereshit 29:27רש״י בראשית כ״ט:כ״ז

מלא שבע זאת FULFIL THE WEEK OF THIS ONE – The word is in the construct state for it is punctuated with Sheva, so that the meaning is "the seven days of this woman", referring to the seven days of the marriage feast. Such is the statement in the Jerusalem Talmud, Moed Katan (Ch. 1). It is impossible to say that it means an actual week, (i.e. a calendar week), so that it would mean "finish this week" in the sense "wait until this week be ended") — for, if so, the ש should be punctuated with Patach (Rashi terms our Kametz a Patach) for the noun must be in the absolute state. Then, again, the word שָׁבֻעַ is masculine — as it is written (Deuteronomy 16:9) "Seven (שבעה) weeks shalt thou number unto thyself" (and here we should have had שָׁבֻעַ זֶה). Consequently the word שבוע can only mean "a period of seven days" old French septaine (cf. Rashi on Exodus 10:22). ונתנה לך AND WE WILL GIVE THEE – The verb is plural 1st pers. like (נרדה) (Genesis 11:7) "let us go down", ונבלה "and let us confuse and (ib. 3) ונשרפה "and let us burn": so, also here, it is a form of וְנִתֵּן "and we will give". גם את זאת THIS ONE ALSO we shall give to you immediately after the seven days of the marriage-feast and you may serve for her after marriage with her.

שבוע – דבוק הוא, שהרי נקוד בחטף, שבוע של זאת הן ז' ימי המשתה, בתלמוד ירושלמי במועד קטן (א':ז'). ונתנה לך – לשון רבים, כמו נרדה, נבלה (בראשית י"א:ז') ונשרפה (בראשית י"א:ג'), אף זה לשון ונִתֵן. גם זאת – מיד, ותעבוד לאחר נישואיה.

Rashi Bereshit 33:17רש״י בראשית ל״ג:י״ז

ויבן לו בית AND HE BUILT FOR HIMSELF A HOUSE – He stayed there eighteen months — summer, winter and summer again (Megillah 17a); for the first mention of Succoth (booths which are erected for the cattle) points to the summer (when booths are necessary for the cattle), the mention of building a house to the winter, and the second mention of booths to the next summer.

ויבן לו בית – שהה שם י"ח חדש, קיץ וחורף וקיץ, קיץ סוכות, חורף בית, וקיץ סוכות.

Rashi Bereshit 37:34רש״י בראשית ל״ז:ל״ד

ימים רבים MANY DAYS – twenty-two years — from the time he left him until Jacob went down to Egypt. For it is said, (v. 2) "Joseph was seventeen years old" (when all these events happened), and he was thirty years old when he stood before Pharaoh; seven years of plenty and two years of famine had passed by the time Jacob came to Egypt — making in all 22 years. These correspond to the 22 years during which Jacob had not practised the duty of honouring his parents (that is, the period during which he did not reside with them and attend to their needs) (Megillah 17a): viz., the twenty years he stayed in Laban's house and the two years on the journey when he was returning from Laban's house — one and a half year at Succoth and six months at Bethel. This is what he meant when he said to Laban (31:41) "These twenty years that I have been in thy house are לי" — they are for me — the responsibility for them lies upon me (לי being taken as עלי) and at sometimes I shall be punished for a period equal to them.

ימים רבים – עשרים ושתים שנה משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר יוסף בן שבע עשרה שנה וגומ' (בראשית ל"ז:ב'), ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה ושבע שני השבע, וכי זה שנתים הרעב כשבא יעקב למצרים, הרי עשרים ושתים, כנגד עשרים ושתים שלא קיים יעקב כיבוד אב ואם, עשרים שנה שהיה בבית לבן, ושתי שנים בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסוכות וששה חדשים בביתאל, וזהו שאמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך (בראשית ל"א:מ"א), לי הן, עלי הן, סופי ללקות כנגדן.

Rashi Nazir 29bרש״י נזיר כ״ט:

ור' יוסי ברבי יהודה סבר מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא – נדרי מעליא הוו וכיון דמדאורייתא נפיק ליה מרשותיה דאב תו לא חיילי עלויה נדרי דאב איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב (בראשית ל"ד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב.

Rashi Avot 5:21רש״י אבות ה׳:כ״א

ואינו קרוי איש עד שהוא בן שלש עשרה וכדאשכחן התם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה [איש חרבו] ואז היה לוי בן שלש עשרה שנה כשתחשוב ב' שנים שעשה יעקב בבית אל.

Lekach Tov Bereshit 29:32לקח טוב בראשית כ״ט:ל״ב

ותהר לאה ותלד בן – בסוף שבע שנים נתן לבן את לאה בתו ליעקב אבינו, ואחרי שבעת ימי המשתה נתן לו גם את רחל, ויוסף נולד בסוף שבע שנים השניים. נמצא י"א שבטים שנולדו בשבע שנים, כיצד ילדה לאה את ראובן בשנה הראשונה אחר המשתה, ונתעברה בשמעון בשניה, וכשנתעברה עוד בשמעון נתקנא רחל באחותה, ונתנה ליעקב את בלהה שפחתה, ונתעברה גם היא בשנה השנית, ונולד שמעון ללאה ודן לבלהה, בשנה השנית, ובשלישית ילדה לאה את לוי, ובלהה את נפתלי, ובשנה הרביעית ילדה את יהודה ותעמוד מלדת, וילדה זלפה את גד, ונתעברה גם לאה עוד בשנה ההוא, וילדה את יששכר, בשנה הששית ילדה לאה את זבולון, וזלפה את אשר, בשביעית ילדה רחל את יוסף, ולאה ילדה את דינה, נמצא שנולדו י"א שבטים ודינה בשבע שנים.

Lekach Tov Bereshit 34:25לקח טוב בראשית ל״ד:כ״ה

איש חרבו – מיכן אמרו רבותינו שכל מקום שנאמר איש אינו פחות משלשה עשר שנה, שהרי שמעון נולד בשנה שניה שנתן לבן לאה ליעקב, שהיא שנת תשיעית לביאת יעקב בבית לבן, שנאמר הבה את אשתי (בראשית כט כא), ולוי נולד בשנה שלישית שהיא עשירית לביאת יעקב בבית לבן, נשארו מן י"ד שנים ה' שנים עם שנת לידת לוי, הרי לך ה' שנים ללוי, ושש לשמעון, וטול עוד שש שנים שעבד בצאן, דכתיב ושש שנים בצאנך (בראשית לא מא), הרי י"א ללוי, וי"ב לשמעון, וב' שנים שהיה מקריב זבחים בבית אל, שהרי כ"ב שנים נכסה יעקב אבינו מאביו, וכנגדן נכסה יוסף מאביו, בלוש ותשכח, הרי י"ג ללוי, וי"ד לשמעון, לכך נאמר איש חרבו.

Lekach Tov Bereshit 38:2לקח טוב בראשית ל״ח:ב׳

וירא שם יהודה – זה המעשה היה קודם מכירת יוסף, אלא סיפור הכתוב היא להביא כי לקה יהודה באשתו ובניו על שם מכירת יוסף כי ער נקרא שמו שהוערה מן העולם, ואונן שהביא אנינה עליו, שלה על כי שלה שגג וכזב במכירת יוסף, וזה שאמר הכתוב והיה בכזיב, על שם מעשה מכירת יוסף נקרא כזיב, שכן כתוב באלישע הנביא אל תשלה את אמתך (מלכים ב' ד':כ"ח), וכתיב אל תכזב בשפחתך (מלכים ב' ד':ט"ז), כך כזיב ושלה אחד הוא, והיה יהודה בכזיב במעשה מכירת יוסף.

Seikhel Tov Bereshit 34:25שכל טוב בראשית ל״ד:כ״ה

איש חרבו. זה בנין אב לכל איש שבמקרא, דא"ר שמעון בן אליעזר כל מי שנאמר בו איש אינו פחות משלש עשרה שנה, שהרי לוי בן י"ג שנה ויום אחד, וזה מדוייק מן המניין, שהרי בסוף שבעת שנת העבודה אסף להן את כל אנשי מקומו ועשה משתה, ולערב שהיא שנה שמינית הכניס את לאה לחופה, והרתה בליל יום ט"ו לכניסתה, ח' ימים אחר חופת רחל, ולסוף ז' חדשים ילדה את ראובן, וטבלה בליל ט"ו ונזקקה לערב לבעלה והרתה, ראתה שהחלב נעכר ונתנה את בנה למניקה, וילדה את לוי לסוף ז' חדשים, נמצא נולד לוי במחצית חדש י"א, שנה השנית לכניסתה, ועוד עבד יעקב את לבן ה' שנים ברחל, הרי ללוי השלים שבע ושש שנים בצאנו, הרי ללוי י"א שנה וא' חדש ומחצה, וי"ח חדשים עשה יעקב בסוכות הרי י"ב שנים וז' חדשים ומחצה, ועכשיו טול י' ימים כ"א שעות ר"ד חלקים מכל שנה, שיתירה שנות החמה על שנת הלבנה, שלא היו מונין ללבנה אלא לחמה, עד שאמר הקב"ה למשה החודש הזה לכם, ויבא לכל העודף לי"ב שנים ח' חדשים ומחצה קל"ז ימים קרוב לשש שעות פחות, קח מהם קל"ג ימים על חדשי לבנה ומחצה, הרי י"ג שנות הלבנה פשוטות ללידת לוי נותרו ד' ימים להשלמת י"ח חדשים שעשה בסוכות, קח אחד מהן להשלים י"ג שנים ויום אחד, ובאותו היום באו על שכם והרגו כל זכר, וליום השני באו על החללים, ובשלישי נאמר בו קום עלה בית אל, ועשה שם ששה חדשים אחרים, כי כ"ב שנה לא ראה יעקב פני אביו, וכן יוסף כ"ב שנה לא ראה את פני יעקב אביו, ולכך נאמר איש חרבו, שהקטן שבשניהם הי' בן י"ג שנה ויום אחד, וזה בניין אב לכולן, ושמעון גדול מלוי ד' חדשים ומחצה.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 30:21אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל׳:כ״א

ואחר ילדה בת – י"א כי עם זבולון היתה בבטן אחת. [גם דיינים דנו כי דינה לאה בנפשה וקראה שמה דינה והוא סוד. ובמקומו יודע.]

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 30:23אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל׳:כ״ג

והנה נולדו ליעקב י"ב בנים בשבע שנים, וכאשר ספרום הקדמונים מצאום בני ו' חדשים וימים במספר. ויתכן שנתנה לאה שפחתה ליעקב קודם שנולד נפתלי. גם הרתה רחל קודם שנולד זבלן, וגם דינה לא ידענו מתי נולדה.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 33:20אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״ג:כ׳

ולפי דעתי יתכן שהתעכב בעיר שכם שנים, כי לא היתה דינה בת שבע שנים, גם שמעון ולוי קטנים היו.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 38:1אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״ח:א׳

ויהי בעת ההוא – אין זאת העת כאשר נמכר יוסף, רק קודם המכרו. וכמוהו משם נסעו הגדגדה... בעת ההיא הבדיל י"י את שבט הלוי (דברים י':ז'-ח'), ושבט הלוי נבחר בשנה השנית. ונסעו אל גדגד בשנת הארבעים, ובמקומו אפרשנו. ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה. והיה ראוי להיותה אחר והמדנים מכרו ויוסף הורד, להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו, למעשה אחיו. והוצרכתי לפי' הזה, בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו למצרים רק כ"ב שנה. והנה נולד אונן שהוא שני לבני יהודה, וגדל עד שהיה לו זרע, וזה לא ימצא פחות מי"ב שנה, ועוד וירבו הימים, וגם הרתה תמר והולידה פרץ והוא בא אל מצרים ויש לו ב' בנים. ואל יקשה עליך דבר בצלאל, כי במקומו אפרשנו.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 2:2אבן עזרא שמות פירוש שני ב׳:ב׳

ולפי דעתי, שהכתוב ספר החדשים שיכלה להצפינו, כי אין כח באדם לראות באשה מתי תלד, כי רחוק הוא שהוא נולד בחודש השביעי מתחלת ההריון, כי הנולדים ככה הם קצרי קומה וחיים ונכבדים מהם הנולדים לעשתי עשר, כי רובי הנולדים הם סמוכים לתשעה חדשים. והיודע עת ההריון יכול לדעת עת הלידה. כי היודע עת הלידה יכול לדעת עת ההריון, כי דבר מנוסה לקדמונים. וחמשה פעמים נסיתיו גם אנכי, כי מקום מזל הלבנה ומעלתה ברגע ההריון, היא מעלת המזל הצומח ברגע הלידה. גם מעלה הצומחת רגע ההריון, שם תהיה הלבנה רגע המולד. והנה המעמד הקצוב הם מאתים וחמשים יום וט' ימים ושלישית יום. והאמצעי רע"ג. והגדול שהוא הארוך רפ"ז. וחכמי המזלות יודו כי אין טענה מהשבטים, כי להיותם על הסדר אינה ראיה, כי הרבה כאלה בתורה. על כן יתכן כי רחל נתנה שפחתה ליעקב בלדת שמעון, גם נולד יששכר קודם אשר, ודינה בבטן אחת נולדה עם זבולון, על כן מלת ואחר ילדה בת (בראשית ל':כ"א), כמו ואחרי כן יצא אחיו (בראשית ל':כ"ה), בלא זכר ותהר בכל אחד, גם לתקפות הימים (שמואל א א':כ') שלש היו.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 29:35ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ט:ל״ה

ולפיכך אמרה ביהודה: הפעם אודה את ה' – כלומר: הפעם אני צריכה שיקרא שמו על הודאת הקב"ה. ותעמד מלדת – כי לאה בשנה ראשונה ילדה ראובן, ובשנייה שמעון, ובשלישית לוי, וברביעית יהודה. ובחמישית עמדה, וזהו: ותעמוד מלדת, ונתנה שפחתה ליעקב. ובשישי יששכר, ובשביעית זבולן ודינה בכרס אחד, דלא כתיב בדינה: ותהר. וזבולן דינה ויוסף נולדו בפרק אחד. וכולם נולדו בז' שנים.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 30:21ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל׳:כ״א

ואחר ילדה בת – יש לפרש: כי תאומה היתה עם זבולן, לפיכך לא כתב לה הריון.

Radak Bereshit 30:21רד״ק בראשית ל׳:כ״א

ואחר ילדה בת, it would appear that originally Dinah was meant to become Zevulun’s twin (brother). This is why the Torah wrote ואחר ילדה בת, without making any mention of Leah again becoming pregnant. The Torah did not even write ותלד עוד. No mention is made of why she named the girl Dinah. There is a well known aggadic explanation that Leah did not want her sister to be shamed in having fewer sons than even the handmaids; her prayer to that effect was answered by this fetus becoming a girl.

ואחר ילדה בת – נראה כי דינה תאומה היתה עם זבולון, לפיכך אמר ואחר ילדה בת, ולא אמר ותלד עוד. ולא זכר למה קרא שמה דינה, ויש דרש (ב"ר שם) שדנה לאה בעצמה ואמרה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה ונהפכה לנקבה.

Chizkuni Bereshit 30:25חזקוני בראשית ל׳:כ״ה

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף כלומר כאשר תמו ימי עבדותו שהרי בשבע שנים אחרונות נולדו כל השבטים. ורחל ילדה באחרונה דכתיב ורחל עקרה וכשנולד יוסף תמו י"ד שנה של ימי עבדותו לפיכך ויאמר, שלחני ואלכה וגו'. ד"א ויאמר, שלחני אבל קודם שנולד יוסף לא נטל יעקב רשות אמר שמא לא יתן לנו רשות ולא יניחנו ללכת עמו, כי ירא לאמר ישנאנה ויגרשנה לפי שהיא עקרה, תנן התם בסדר עולם אחד עשר שבטים ודינה כולם נולדו בשבע שנים כל אחד ואחד לשבעה חדשים. פי' לכל אחד ואחד ששה חדשים לעיבור ושבוע לטומאה. והכי קיי"ל יולדת לשבעה יולדת למקוטעין.

Chizkuni Bereshit 38:1חזקוני בראשית ל״ח:א׳

וירד יהודה מאת אחיו הלך לו שלא היה יכול לסבול צערו של אביו. כאן פרש"י הורידוהו מגדולתו. והיינו דכתיב מאת אחיו כלומר ע"י אחיו. וא"ת הרי אין מירידה זו עד שירדו אבותינו למצרים [רק] עשרים ושתיים שנה ואיך יארע שבתוך כך ילדה אשתו של יהודה ער ואונן ושלה וכתיב וירבו הימים ותמת בת שוע וגו' ואח"כ נתעברה תמר וילדה פרץ וזרח ופרץ הוליד את חצרון וחמול קודם שירדו למצרים. תשובה לדבר אין לתמוה על כך שהרי דורות הראשונים היו מולידים לשבע שנים וכן עשו אלו כדאיתא כסדר עולם כיצד שנה אחת עלתה לעיבורו של ער אחרת לאונן אחרת לשילה. הגדיל ער ושהה ז' שנים ונשא תמר הרי שמונה שנים משירד יהודה עד ויהי ער רע וימיתהו. שנה תשיעית נשא אונן ובאותה שנה מת. שנה עשירית עלתה לגידול שילה שנאמר שבי אלמנה בית אביך וגו'. שנת אחת עשרה וירבו הימים שגדל שילה ולא נשאה ויגד לתמר וגו' עד ויבא אליה ותהר לו. שנת שתים עשרה עלתה לעיבור פרץ וזרח, ושהה פרץ שבע שנים ונשא אשה הרי תשע עשרה שנה משירד יהודה. שנת עשרים עלתה לעיבורו של חצרון ושנת עשרים ואחת לעבורו של חמול ובשנת שתים ועשרים נולד חמול וירד הוא וחצרון אחיו עם אבותם למצרים.

Tosafist MS Oxford 2343 (Tosafot HaShalem Bereshit 29:21:1)כת״י אוקספורד 2343 בתוספות השלם בראשית כ״ט:כ״א:א׳

לפי שנות המקראות תדקדק ותבין כי כל השבטים חוץ מבנימין נולדו לששה חדשים ושני ימים, כי בשבע שנים נולדו. נמצאו שנים עשר הריונות עם דינה. וכי מדלית לכל הריון ימי טהרה וטומאה לא פשו לכל הריון רק ששה חדשים וימים מועטים. דאין לומר שהיו הנשים מעוברות יחד בזמן אחד, שהרי לאה ילדה ארבעה קודם שאמרה רחל הבה לי בנים, ואח"כ ילדה בלהה דן ונפתלי, אח"כ נתנה לאה את זלפה ליעקב וילדה גד ואשר, ואח"כ ילדה לאה יששכר וזבולון ודינה ואחר נולד יוסף.

Ramban Bereshit 29:21-27רמב״ן בראשית כ״ט:כ״א-כ״ז

(כא) כי מלאו ימי – שאמרה לי אמי, ועוד כי מלאו ימי – הריני בן פ״ד שנה ואימתי אעמיד י״ב שבטים. לשון רש״י. מלא שבוע זאת (בראשית כ״ט:כ״ז) – דבק הוא בחטף, שבוע של זאת, והן ז׳ ימי המשתה. גם זה לשון רש״י. [ואם כן, למה לא פירש הרב מלאו ימי על שני העבודה והתנאי ששלמו כדברי אונקלוס, והוא משמעות הכתוב באמת. ובשביל הימים שאמרה לו אמו, גם מפני זקנתו, לא יתן לו לבן בתו קודם זמנו אשר התנו שניהם, ודי שיקיים תנאו, וכדברי אונקלוס הוא שנצטרך לפרש מלא שבוע זאת על ימי המשתה, כי ימי העבודה שלמים היו כאשר אמר לו יעקב.] וכן פירש רבי אברהם. ואני לא ידעתי, כי שבעת ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל (ירושלמי כתובות א׳:א׳). ואולי נאמר שנהגו בהם מתחלה נכבדי האומות כענין באבילות, דכתיב: ויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראשית נ׳:י׳), ומה שלמדו כאן בירושלמי (ירושלמי מו״ק א׳:ז׳) ובבראשית רבה (בראשית רבה ע׳:י״ט) שאין מערבין שמחה בשמחה סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה, אבל בגמרא שלנו (בבלי מו״ק ט׳) לא למדוה מכאן ודרשוה מויעש שלמה את החג (מלכים א ח׳:ס״ה). ויתכן לומר כי היה זה מחלוף משכורתו עשרת מונים (בראשית ל״א:מ״א), כי יעקב אמר לו מתחלה כי מלאו הימים, ולבן שתק ונתן לו לאה, ואחר כן אמר לו לבן: מלא שבוע זאת (בראשית כ״ט:כ״ז) כי עדיין לא מלאו ימי עבודת לאה וקודם זמני נתתיה לך, ויעקב שמע אליו וימלא אותם כדברי לבן כי מה יוכל לעשות והוא ברחל יחפוץ. ולכן לא אמר הכתוב בתחילה: ויהי במלאת הימים ויאמר יעקב וגו׳. ועוד יתכן לומר כי כאשר היה בשנה השביעית אמר יעקב ללבן: הבה את אשתי כי מלאו ימי – שזו שנת מלאת הימים, וכן: זקן עם מלא ימים (ירמיהו ו׳:י״א) – הוא אשר הגיעו לשנת סופו, וכן: עד יום מלאת ימי מלואיכם (ויקרא ח׳:ל״ג) – עד יום השביעי שבו ימלאו ימי המלואים. או שאמר: מלאו בעבור שהיו קרובים להמלא וחשובים כמלאים, וכמוהו רבים. וכן בסדר האחר: בצאת נפשה כי מתה (בראשית ל״ה:י״ח) – בהיותה קרובה לכך וחשובה כאילו מתה. וזה טעם ואבואה אליה – כלומר לא שתתן אותה ואלכה, אבל שאשאנה ואשלים מעט הימים אשר עלי כי מעתה לא תירא ממני שאעזבך. ורבותינו עשו מדרש (בראשית רבה ע׳:י״ח) בלשון ואבואה אליה בעבור שאיננו דרך מוסר להזכיר כן אף כי בצדיקים, אבל הכוונה היא מה שאמרתי, ואחרי כן אמר לו לבן: מלא שבוע השנים של לאה זאת כי אולי בעבור שעברתי על דעתך לא תשלים אותן, או כדי שיהיה ידוע מתי התחילו ימי עבודת רחל, ואז אתן לך האחרת בעבודה אשר תעבוד עמדי לאחר הנישואין. (כז) ונתנה לך – לשון רבים: נרדה ונבלה שם (בראשית י״א:ז׳)׳ ונשרפה (שם פסוק ג׳)׳ אף זה לשון ונתן. זה פירש״י, ולא אמר למה יתפוס היחיד לשון הרבים. אולי יחשוב שהוא דרך הנכבדים בלשון הקדש כמאמר אחרים. ורבי אברהם אמר בכאן (ראב״ע בראשית א׳:כ״ו) שהוא בנין נפעל והו״ו השיבו לעתיד, ופירושו: ותנתן לך. והנכון בעיני כי דברי לבן בערמה אמר ליעקב לא יעשה כן במקומנו (בראשית כ״ט:כ״ו) – כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן כי נבלה הוא אצלם, אבל תמלא שבוע זאת ונתן לך אני וכל אנשי המקום גם את זאת, שכלנו נסכים בדבר ונעשה לך כבוד ומשתה כאשר עשינו בראשונה.

Sefer HaEmunah VeHaBitachon 24ספר האמונה והבטחון כ״ד

ואחר שעמדה מלדת ראתה רחל שלא ילדה ליעקב ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה. ומי הביאני לומר שאחר שעמדה לאה מלדת היה. לפי שמצאתי סדר הכתוב כן. ועוד שאם לא אפרש, מה זה שהיה ותקנא רחל, כי לא קנאה בה עד שילדה יהודה שהיה בן רביעי והוא יותר על חלקה. כי לא יתכן לומר שקנאה בה בג' בנים הראשונים, שהיו ראוים להיות בחלקה מחשבון שנים עשר בנים לארבע נשים. ולפי זה הדרך אנו צריכים לומר כי ראובן שמעון לוי ויהודה נולדו בד' שנים, שנה לכל אחד ואחד. דן גד ויששכר נולדו בשנה אחרת שהיא שנה ה'. נפתלי אשר וזבולון נולדו בשנה ששית. ויוסף נולד בשנה הז'. זהו הפשט לפי סדר הכתובים עם סדר המעשה, ר"ל הקדמת הריון לאה על כולן. והקדמת "עמדה מלדת" להכנסת זלפה ליעקב ולפקידת רחל, ושנתעברה לאה מדינה קודם שנתעברה רחל מיוסף. אבל יתכן לומר לפי שאמרה לאה תחלה כי עתה יאהבני אישי, ואח"כ אומר כי שנואה אנכי, כי השנאה ההיא נאמרת על רחל. כי אוהב היה יעקב את אשתו. אלא רחל אחותה היתה שונאה ומתקנאה בה, והשנאה מחמת הקנאה. באותה שעה הכניסה רחל את בלהה שפחתה ליעקב, ונולד ראובן בשנה ראשונה. שמעון ודן בשניה. ולוי ונפתלי בשלישית. ויהודה ברביעית. וכשראתה לאה שלא ילדה בלהה והיא ילדה, אמרה באמת יש עלי להודות לה' בפעם הזאת. וכשעמדה מלדת הכניסה זלפה שפחתה ליעקב ונולדו גד ויששכר בשנה חמישית. אשר וזבולון בששית. ודינה ויוסף בשביעית. ואין מוקדם ומאוחר בתורה.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 29:21רלב״ג בראשית ביאור הפרשה כ״ט:כ״א

והנה קודם שהתחיל יעקב בעבודה, אמר יעקב ללבן: הבה את אשתי כי זקנתי ומלאו ימי, ואבואה אליה כדי שאוליד ממנה. ואמנם אמר זה, לפי שכבר היו אז ליעקב יותר משבעים ושבע שנים, ולזה לא יתכן שימתין שתִּשְׁלַם העבודה. והנה לא היה ללבן לירא שלא ישלים לו עבודתו, כי בידו היה לגזול ממנו בתו. והנה הוכרחתי לפרש שזה הענין היה קודם שהתחיל יעקב בעבודה הזאת, לפי שבזולת זה לא יתכן שיִּשְׁלַם מה שקרה ליהודה מענין בניו. וזה, כי יעקב עמד בבית לבן עשרים שנה, כמו שסיפר: 'זה לי עשרים שנה בביתך' (לא, מא), וכאשר חסרנו מהם שבע שנים — ישארו שלש עשרה שנה מעת שנשא יעקב לאה עד צאתו מבית לבן. וכבר היה יהודה הבן הרביעי ללאה; הנה לא יתכן שיהיו לו יותר מעשר שנים בצאת יעקב מבית לבן, וזה מבואר בנפשו, כי לכל אחד מהם היה הריון בפני עצמו. וליוסף היו אז שש שנים; וזה, שכאשר ילדה רחל את יוסף נשלמה העבודה אשר עבד יעקב ברחל ובלאה, כמו שסיפר ואמר: 'תנה את נשי ואת ילדַי אשר עבדתי אֹתך בהן' (ל, כו), ואז התנה לו לבן לתת לו שכר אחר. ואין לאומר שיאמר שכבר עֲבָדוֹ אחר הארבע עשרה שנה עד שילדה רחל את יוסף — ולזה אפשר שיהיו ליהודה כמו שש שנה או יותר כשנולד יוסף; וזה, שכבר יֵרָאֶה שלא עֲבָדוֹ יעקב בזולת שכר, כי לבן עצמו היה מרחיק זה כאומרו: 'הכי אחי אתה ועבדתני חנם' (כט, טו); ועוד, שכבר זכר יעקב שלא עֲבָדוֹ בזולת שכר, אך עֲבָדוֹ ארבע עשרה שנה בבנותיו ושש שנים בצאנו, וזה לאות כי בשש שנים כולם נתן לבן ליעקב שכר בצאנו, פעם היה נותן לו עקודים ופעם נקודים ופעם ברודים ופעם טלואים, והחליף את משכורתו עשרת מונים — רוצה לומר פעמים רבות — כמו שנזכר במה שאחר זה. וכאשר היה זה כן, הוא מבואר שאם היה הענין כן לא היו ליהודה יותר מארבעים ושלש שנה בבוא יעקב למצרים, כי יוסף היה אז בן שלושים ותשע שנה. ולפי המנהג הטבעי הנה היו ליהודה שלש עשרה שנה קודם שתהר אשתו, ולזה יהיה בהכרח בן שש עשרה שנה לכל הפחות כשנולד שלה — עם שכבר נראה שהיה לאונן יותר משנה אחת על שלה, ולזה ציוה יהודה לתמר שתשב אלמנה בבית אביה עד יגדל שלה. ולזה יהיו לכל הפחות ליהודה עשרים ותשע שנה כשגדל שלה והיה בן שלש עשרה שנה; ואחר כן הרתה תמר ממנו והולידה פרץ, והוא אין לו פחות משלושים שנה. והנה בהוליד פרץ חצרון יהיו ליהודה ארבעים וארבע שנים לכל הפחות, ובהולידו חמול יהיו לו ארבעים וחמש שנה — וכבר ביארנו שלא היו לו לפי זה החשבון יותר מארבעים ושלש שנה בבואו למצרים, וכבר נולד אז חמול כמו שנזכר בפרשת ויגש (מו, יב). עם שהוא רחוק שימשך כל מה שסיפרנו על הדבקות בזה הזמן שהגבלנו. ועוד, שכבר יֵרָאֶה מהכתוב שכבר ארך הזמן בין מות אונן וגְדוֹל שלה. ולזה הסכמנו לפרש שיעקב שאל ללבן שיתן לו אשתו קודם שיתחיל בעבודה, ונתן הסיבה לפי שמלאו ימיו. ולפי זה החשבון יתכן שיהיו ליהודה שבע עשרה שנה בצאת יעקב מבית לבן, ויהיו ליהודה חמישים שנה בבואו למצרים, ובזה הזמן בלי ספק יתכן שיִּשְׁלַם כל מה שקרה לו מהבנים; וזה מבואר ממה שזכרנו. ועוד שזה נאות יותר ללשון התורה; שאם היה הרצון באומרו: 'מלאו ימי' — ששלמו ימי עבודתי, היה לו לומר: 'כי מלאו ימי עבודתי', לא 'כי מלאו ימי' בזולת קישור עם העבודה, כי זה שב בהכרח אל ימי חייו. ועוד שמזה המקום יוּתַר הספק איך יתכן שיולדו אחד עשר זכרים ונקבה אחת זה אחר זה בתוך שבע שנים, כי לפי זה החשבון תהיה הולדתם נשלמת בארבע עשרה שנות העבודה, וזה ממה שאינו זר. ואולם אמרנו "זה אחר זה", לפי שכן נראה מזה הסיפור במה שאין ספק בו. ואולם רבותינו ז"ל (סדר עולם פרק ב) הבינו שזה כולו נשלם בשבע שנים, וזה כולו היה ממנהגם להפליג בחוזק ההשגחה האלהית ולפרסם ענינה אל ההמון. ואמנם מה שיאות לפשוטי הדברים ולאמת בעצמו הוא מה שזכרנו. וכבר ידעת אומרם שדברי תורה מתחלקים לכמה טעמים.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 38רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל״ח

(א) ראוי שתדע שזאת הפרשה לא היתה אחר מכירת יוסף, אבל היו קצת דברי זה הסיפור בעת מכירת יוסף, ולזה אמר (לח, א) שזה היה 'בעת ההיא'. וזה, שאי אפשר שיִּשְׁלַם זה העניין כולו אחר מכירת יוסף, כמו שביאר החכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל. ולא יקשה בעיניך איך היה יהודה נפרד מאחיו קודם מכירת יוסף, והנה היה שם עם אחיו במכירתו; כי הוא היה הולך ושב. והנה היה לו לבדו צאן מלבד צאן אביו; והנה זה הצאן אולי היה משלל שכם. והנה הפסיק בזה הסיפור מה שהחל לספרו מיוסף, להודיע ההבדל שהיה בין יוסף ליהודה בענין גילוי העריות.

Abarbanel Bereshit 29אברבנאל בראשית כ״ט

ובתשלום השבע שנים אמר אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה ר"ל מלאו ימי עבודתי והם שבעת השנים שנתחייבתי לעבוד בעבודה. והרלב"ג כתב שקודם השבע שנים שאל יעקב הבה את אשתי והכריח זה משנו' יהודה ויוסף וכי מלאו ימי על ימי האדם שראוי להוליד בהם. ושאמרו ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי וכל ספור חופת לאה וגם רחל הוא קודם ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים והנה הוא בזה מעקש הפסוקים ומבלבל אותם.

Sforno Bereshit 30:8ספורנו בראשית ל׳:ח׳

עם אחותי – וזה עשיתי יחדיו עם אחותי שהכנסנו את צרותנו לביתנו יחדיו להעמיד שבטים. כי אמנם הכניסה לאה את זלפה ליעקב בהכרח קודם שיולד נפתלי כי בז' שנים נולדו ח' שבטים ו' בני לאה וב' בני זלפה וכשנחשוב ט' חדשים לכל עבור הם ע"ב חדשים שהם ו' שנים מלבד ט' חדשים עבור דן שקדמו לכל עבורי השמונה שבטים ומכל זה יתחייב שמסרה לאה את זלפה ליעקב קודם לידת נפתלי כי באופן אחר לא יספיק זמן הז' שנים לעבורי כלם אם לא נאמר שנולדו כלם לז' חדשים ושתכף שילדו נתעברו ולא שמרו שום טומאת לידה.

Meshekh Chokhmah Bereshit 30:10משך חכמה בראשית ל׳:י׳

ותלד זלפה. לא נאמר "ותהר" בבני זלפה. ייתכן כי נולדו מהריון אחד, וגד נגמר צורתו לשבעה חדשים [כמספר ג' ד'], ואשר נגמרה צורתו לתשעה, כיהודה וחזקיה בני רב חנינא בנדה כז, א. ולכן קראה שמו מלשון "גודו אלנא" (דניאל ב, יא), שנקצץ מאחיו. ואמרה "בגד", מלשון בגד - שהיה מלובש באחיו כמו בגד, ודו"ק.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 30:22-24ר׳ דוד צבי הופמן בראשית ל׳:כ״ב-כ״ד

קשיים מעוררים המפרשים באשר למועד הולדתם של בני יעקב. קשיים אלה ייושבו, אם נאחר את הולדת דינה (השווה ביאורנו לפרק לב, כג), ואם נניח שהולדת יששכר היתה סמוכה להולדתו של גד, והולדת יוסף סמוכה להולדתו של זבולון. לפי זה היו הולדות ראובן, שמעון, לוי ויהודה בשנים 1– ½3; הולדות דן ונפתלי בשנים 3 – ½4; לאה עמדה ללדת מ־½3 – ½4; הולדת גד – ½5; אשר – ½6; יששכר – 6; זבולון – 7; יוסף גם הוא – 7, אך קצת יותר מאוחר. אך אין הכרח להניח, כי אמנם נולד יוסף בסוף השנה השביעית, כי ייתכן אף ייתכן שיעקב עוד שהה זמן מה בחרן אחר תום שבע שנות העבודה, זמן שבו לא היה חייב עוד לעבוד ללבן. הפסוקים לח ומא שבפרק לא, ייתכן שהם מתיחסים רק לאותן התקופות בהן היו קיימים יחסי עבודה בין יעקב ולבן, ואפשר להניח, כי תקופות אלה הופסקו על ידי עיסוקים אחרים של יעקב.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 32:23ר׳ דוד צבי הופמן בראשית ל״ב:כ״ג

ואת אחד עשר ילדיו – מתבלט העדרה של דינה. מנדלשטם מסביר עוד לעיל ל כא שדינה לא נולדה בארם נהרים, כי אם מאוחר יותר; השווה להלן מו טו. גם ייתכן שעוד תינוקת היתה, ושנשאה על זרועות אמה, כלומר לא הועברה את הנהר בנפרד. והשווה רש"י בשם המדרש שלפיו "נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו".

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 34:1ר׳ דוד צבי הופמן בראשית ל״ד:א׳

ותצא דינה – אי אפשר לקבוע בוודאות, מה היה גילה המדוייק של דינה בשעת מעשה זה. אין שום מניעה להניח, כי שהותם של יעקב וביתו בסוכות, ולאחר מכן בשכם (עובר למעשה זה), נמשכה תקופה ניכרת. די לכל המאורעות המתוארים עד ל״ז:ב׳ — שם נאמר שיוסף בן שבע עשרה היה — זמן של שנתיים, ואם כך הדבר, יוצא שבשעת המעשה המסופר בפרשה זו היה יוסף בן חמש עשרה שנה. והנה, אם נאמר שדינה נולדה בארם נהרים, בזמן הולדת יוסף, הרי שאף היא כבת חמש עשרה. אך אם נאמר שנולדה רק אחר שובו של יעקב, כלומר שש שנים יותר מאוחר, הרי שתהיה עכשו רק כבת תשע. ברם, מי שמכיר את תנאי החיים במזרח התיכון — וכאן מדובר בימי קדם — לא יתמה על המסופר להלן גם אם דינה היתה אז רק בת תשע. הן מצינו בתלמודים במקומות רבים שבנות נישאות בגיל שתים עשרה, כלומר כשהן נערות, ולעתים קרובות משיאין אותן בעודן קטנות, ואף אמרו ״בת ג׳ שנים ויום אחד מתקדשת בביאה... וחייבים עליה משום אשת איש״. לפי כל אלה אין זה בלתי סביר שדינה בת שמונה או תשע היתה כשפגשה שכם. יתרה מזו. העובדה שאין הכתוב מזכיר אותה בכל הפרשה, רומזת לכך שאכן קטנה היתה; והשווה הביטוי ״ילדה״ שבפסוק ד. אשר ילדה ליעקב – השווה לעיל ט״ז:ט״ו, כא, ט; כ״ה:י״ב, מ״א:נ׳ ועוד. לראות בבנות הארץ – כמו לראות את בנות הארץ; השווה שופטים ט״ז:כ״ז, שיר השירים ו׳:י״א.

Cassuto, Sifrut Mikrait veSifrut Kenaanit, pp.108-117מ״ד קאסוטו בספרות מקראית וספרות כנענית א׳ עמ׳ 117-108

נתחיל במה שכתוב בבראשית מ"ו. כשנסתכל היטב באותה הפרשה נמצא, כי כשבא הכתוב להזכיר את חצרון ואת חמול הריהו משתמש בניב מיוחד להם, שונה מאלה שהשתמש בהם בשביל שאר בני ישראל. על פי הרוב כתוב 'ובני פלוני', "ואלה בני פלונית", וכאן כתוב 'ויהיו בני פרץ' וגו'. השינוי החיצוני הזה מעיר בלבנו הרושם שרצה הכתוב להשמיענו פה איזה דבר מיוחד, שונה ממה שרצה להשמיענו על אודות שאר בני ישראל. בלי ספק, לא לחינם שינה הכתוב את לשונו. ומכיוון שעל ידי הנוסח 'ובני פלוני...', "ואלה בני פלונית", מובאים פה שמותם של יורדי מצרים, הרשות בידנו לשער, כי כשעזב הכתוב את הנוסח הזה ונקט לשון 'ויהיו בני פרץ', כיוון בזה ללמדנו כי בניו של פרץ לא מיורדי מצרים היו, אלא משום איזו סיבה אחרת נזכרו כאן. תדע, שאף בני יוסף לא היו מיורדי מצרים, ואף הם נזכרו כאן בשינוי לשון. עלינו לחקור עתה, מאיזו סיבה ובאיזו כוונה בא הכתוב להגיד לנו, שנולדו לו לפרץ בארץ מצרים חצרון וחמול. מן הראוי שנשים לב אל העובדה, כי גם ער ואונן נזכרים פה. למה לו להזכירם, מכיוון שכבר מתו קודם שירד יעקב עם בניו ובני בניו למצרים?... וגם הפעם עלינו לחקור על כוונת הכתוב. קרוב הדבר כי מספר שבעים בני יעקב, כמספר שבעים המשפחות היה קבוע במסורת המקובלת בפי העם כעין מספר קודש הנודע למפרע, שאליו היו רושמי האגדות מבקשים לכוון מגילות היוחסין שלהם. במספר המקובל של שבעים בני ישראל, בניו ובני בניו של יעקב אבינו, נכללו אף ער ואונן, בתור בניו של אחד השבטים, וכשבא הכתוב לפרט את שמות בני ישראל שירדו למצרים אחר מותם של אלה, מובן שהיה לו למצוא אמצעים כדי שלא ימעט המספר הכללי משבעים. מתוך כך מתישב הדבר מדוע נרשמו כאן שניים מנכדיו של יהודה, אף על פי שברוב חלקיה אין הרשימה מגעת עד בני השילשים ליעקב. אולם אין לחשוב שנכנסו חצרון וחמול פשוט למלא את החיסרון, שאם כן עדיין קשה לנו להבין מפני מה נשארו במקומם שמותם של ער ואונן, וקשה גם כן מה הועיל הכתוב בהזכירו את חצרון וחמול, מכיוון שלפי מה שאמרנו למעלה לא נולדו שניהם אלא במצרים. כדי להבין הדבר על בוריו, עלינו לזכור כוונת תורת הייבום, שכל מעשה תמר סובב עליה. כוונת הייבום הריהי להקים שם המת בישראל: '"היה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת (של היבם) ולא ימחה שמו מישראל". בנדון שלנו, מכיוון שהמתים היו שניים, היו צריכים שני הבנים הראשונים, ולא הבכור בלבד, לקום על שם המתים. לפיכך לו ייבם שלה את תמר, היה בנו בכורו נחשב לבא כוחו של ער ובנו השני לבא כוחו של אונן. אולם תמר לא נתייבמה לשלה... [אלא] ליהודה, אבי בעליה המתים... מובן הדבר, שהבדל גדול יש בין בן אחיו של מת ובין בן אביו של מת. בסדר דורות המשפחה עומד בן אחיו של מת במדרגה שווה לזו שבה היו עומדים בניו של המת לו נולדו, ועל כן מן הראוי שייכנס במקומם, בעוד שבן אביו של מת עומד במדרגת המת עצמו ולא במדרגת בניו. וגדול ערכו של ההבדל הזה בנדון שלנו. על פי שיטת התעודות המסורתיות, שנתקבלו בספר התורה, כל אחד מבני השבטים זכה לייסד בישראל משפחה משלו, משפחה נקראת על שמו, ולפיכך גם פרץ וזרח, בתור בניו של יהודה זכו לזה, ויהודה, מכיוון שהוליד חמישה בנים, ער ואונן ושלה ופרץ וזרח, זכה לחמש משפחות, ואין מן הראוי שתקופח ממנו זכות זו. אולם לו קמו פרץ וזרח תחת ער ואונן, היו משפחות בני יהודה רק שלוש, ומה שהרוויח יהודה מצד זה היה מפסיד מצד זה. כדי למלא מקום המתים באופן שלא יתמעט מניין משפחותיו של השבט, צריך היה שתיוסדנה שתי משפחות מיוחדות, מלבד אלה של שלושת בני יהודה הנותרים. לפיכך לא פרץ וזרח, אחיהם של ער ואונן, והעומדים בסדר דורות המשפחה במדרגה שווה למדרגתם, קמו על שם המתים, אלא שני בניו הראשונים של פרץ, חצרון וחמול, בני בנו של יהודה, העומדים במדרגה שווה למדרגת ער ואונן, קמו על שם דודיהם. כי כך היה הדבר על פי המסורת המקובלת בישראל, מוכח לפי דעתי מתוך הכתוב בספר במדבר כ"ו:יט-כא. שם נרשמות זו בצד זו משפחת הפרצי, משפחת החצרוני ומשפחת החמולי; זאת אומרת, שכל אחד משני בניו הראשונים של פרץ ייסד משפחה מיוחדת בפני עצמה, ורק מולדתו אשר הוליד אחריהם ייסדה משפחה שלישית שנקראה על שמו הוא. ומדוע לא נמנו גם שני בניו הראשונים ובניהם של אלה על המשפחה הנקראת על שם אביהם, כמו שהיה הדבר ברוב משפחות ישראל, שנקראו על שמות נכדיו של יעקב? בלי ספק מפני ששני בניו הראשונים של פרץ נכנסו תחת בניהם של ער ואונן, וייסדו שתי משפחות למלא מניינן של חמש המשפחות לבני יהודה ולהקים שמות המתים בישראל. ובזה נתקיימה כלפי ער ואונן מצוות 'ולא ימחה שמו מישראל', שהרי אף על פי שמתו שניהם בלא בנים, לא נמחו שמותם מתוך מגילות היוחסין למטה יהודה. ואולי יש לשער, כי הביטוי המשפטי 'ולא ימחה שמו מישראל' נוצר דווקא מתוך המנהג המתגלה לנו במעשה ער ואונן, שלא למחות מעל מגילות היוחסין שמותם של אלה שמתו בלא בנים כשמלאו בני אחיהם את מקום בניהם. עתה ברור לנו מפני מה נזכרו ער ואונן במ"ו, יב (ובבמדבר כ"ו, יט) וברור לנו גם כן מפני מה נזכרו שם חצרון וחמול אף על פי שבשעת ירידת מצרים עדיין לא נולדו: צריך היה להגיד מעכשיו שנולדו לו לפרץ שני הבנים האלה באי כוחם של ער ואונן, כדי להצדיק הזכרת שמותם של המתים בתוך הרשימה. וכוונת הכתוב (מ"ו, יב) שהיה נראה לכאורה סתום ומתמיה מתפרשת לנו ממילא בכל פרטיה: "ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח", כלומר חמישה אלה נולדו לו ליהודה קודם ירידתו למצרים: "וימת ער ואונן בארץ כנען", כלומר, ואף על פי ששניים מהבנים האלה, ער ואונן, מתו בארץ כנען ועל כן לא היו מיורדי מצרים, מכל מקום "ויהיו בני פרץ חצרן וחמול", באי כחם של ער ואונן, ועל כן לא נפקד מקומם בתוך בני יהודה.