The Decalogue: Direct From Hashem or Via Moshe/5

EN/HEע/E

The Decalogue: Direct From Hashem or Via Moshe?

Sources

Shemot 19:7-9שמות י״ט:ז׳-ט׳

(ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ י"י. (ח) וַיַּעֲנוּ כׇל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל י"י. (ט) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל י"י.

Shemot 19:10-15שמות י״ט:י׳-ט״ו

(י) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. (יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד י"י לְעֵינֵי כׇל הָעָם עַל הַר סִינָי. (יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כׇּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. (יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. (טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה.

Shemot 19:16-25שמות י״ט:ט״ז-כ״ה

(16) When morning came on the third day, there was thunder and lightning with a heavy cloud over the mountain and the very loud sound of a ram's horn. All the people in the camp trembled. (17) Moses brought the people from the camp to meet God, and they stood at the base of the mountain. (18) Mount Sinai was completely enveloped in smoke because the Hashem had come down in fire on it. Smoke went up from it like smoke from a kiln, and the whole mountain shook violently. (19) As the sound of the ram's horn grew louder and louder, Moses would speak and God would answer with thunder. (20) When the Hashem came down on Mount Sinai to the top of the mountain, he summoned Moses to the top of the mountain, and Moses went up. (21) The Hashem said to Moses, Go down and warn the people so they don't break through to look at the Hashem, and many of them perish. (22) Even the priests who approach the Hashem must consecrate themselves. Otherwise, the Hashem will attack them. (23) Moses said to the Hashem, The people cannot come up to Mount Sinai because you warned us: Set boundaries around the mountain and consecrate it. (24) The Hashem said to him, "Go down, and come back up with Aaron, but the priests and the people must not break through to go up to the Hashem. Otherwise, he will attack them. (25) So Moses went down to the people and spoke to them.

(טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. (יז) וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. (יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. (יט) וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. (כ) וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה. (כא) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. (כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'. (כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. (כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם. (כה) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.

Shemot 20:1-15שמות כ׳:א׳-ט״ו

(1) Then God spoke all these words: (2) I am Hashem, your God, who brought you out of the land of Egypt, out of the house of bondage; do not have any other gods before Me... (4) Do not bow down to them, nor serve them; for I, Hashem, your God, am a jealous God, visiting the iniquity of the fathers upon the children, upon the third generation, and upon the fourth generation of those who hate Me (5) and showing mercy to the thousandth generation of those that love Me and keep My commandments. (6) Do not take the name of Hashem, your God, in vain; for Hashem will not hold guiltless the one who takes His name in vain... (9) but the seventh day is a sabbath for Hashem, your God; you may not do any manner of work, neither you, nor your son, nor your daughter, nor your servant, nor your maid, nor your animal, nor your foreigner who is within your gates; (10) for in six days Hashem made the heavens and the earth, the sea, and all that is in them, and He rested on the seventh day; therefore Hashem blessed the Sabbath day, and hallowed it. (11) Honor your father and your mother, so that your days may be long upon the land which Hashem, your God is giving you... (14) All the people experienced the thunder and lightning, the sound of the ram's horn, and the smoking mountain. And as the people experienced it, they trembled and stood at a distance. (15) They said to Moses, "You speak to us and we will listen, but don't let God speak with us, or we may die.

(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. (ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. (ג) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. (ד) לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. (ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי. (ו) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. (ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. (ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. (י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. (יא) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. (יב) לֹא תִּרְצָח לֹא תִּנְאָף לֹא תִּגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. (יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. (יד) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. (טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת.

Devarim 4:10-15דברים ד׳:י׳-ט״ו

(10) The day you stood in the presence of the Hashem your God in Horeb, the Hashem said to me, "Gather the people before me so they may hear my words, learn to revere me the whole time that they live in the land, and teach them to their children..." (12) The Hashem your God spoke from the midst of the fire. You heard the sound of words, but you saw no form; there was only a voice... (15) Therefore, for your own sake, be very careful, since you did not see any form on the day that the Hashem your God spoke to you in Horeb from the midst of the fire.

(י) יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן. (יא) וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. (יב) וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. (יג) וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. (יד) וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

Devarim 4:33-36דברים ד׳:ל״ג-ל״ו

(33) Has any people heard the voice of God speaking from the middle of a fire just as you did, and survived it?... (36) You have been made to hear his voice from heaven so you may be instructed. And he showed you his great fire here on earth, and you heard his voice from the middle of that fire.

(לג) הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. (לד) אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ. (לה) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ. (לו) מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

Devarim 5:4-5דברים ה׳:ד׳-ה׳

(4) Hashem spoke to you face to face on the mountain from the fire. (5) I stood at that time as a mediator between Hashem and you to declare His message to you, because you were afraid of the fire and would not go up the mountain. He said:

(ד) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. (ה) אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר.

Devarim 5:19-28דברים ה׳:י״ט-כ״ח

(יט) וַיְהִי כְּשׇׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כׇּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. (כ) וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ י"י אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גׇּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי. (כא) וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל י"י אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ. (כב) כִּי מִי כׇל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי. (כג) קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע אֵת כׇּל אֲשֶׁר יֹאמַר י"י אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר י"י אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ. (כד) וַיִּשְׁמַע י"י אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר י"י אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כׇּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. (כה) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כׇּל מִצְוֺתַי כׇּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם. (כו) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם. (כז) וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כׇּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ. (כח) וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל.

Josephus Antiquities 3:5:4 (89-90)יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ג׳:ה׳:ד׳

When he had said this, he brought the people, with their wives and children, so near the mountain, that they might hear God himself speaking to them about the precepts which they were to practice; that the energy of what should be spoken might not be hurt by its utterance by that tongue of a man, which could but imperfectly deliver it to their understanding. And they all heard a voice that came to all of them from above, insomuch that no one of these words escaped them, which Moses wrote on two tables; which it is not lawful for us to set down directly, but their import we will declare.

ובדברו דברים אלה קירב את העם יחד עם הילדים, שישמעו את אלהים מדבר אליהם את אשר עליהם לעשות, ושלא יבולע לערך הדברים בגלל לשונו של בשר ודם, שתמסרהו להם בקול רפה, למען ידעוהו. ושמעו כולם קול, שבא ממרום אל כולם, באופן שלא הלך לאיבוד אף דיבר אחד מהדיברות, שהשאירם משה כתובים על שני לוחות. אסור לנו לאמרם במפורש מילה במילה, רק את תוכנם נודיע.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 19:19מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ט:י״ט

"Moses spoke and the Lord answered him with a voice": R. Eliezer says: Whence is it derived that the Holy One Blessed be He would not speak (a new commandment) until Moses said to Him that His children had already accepted (the previous commandment)? From "Moses spoke, etc." R. Akiva to R. Eliezer: This goes without saying. What, rather, is the intent of "Moses spoke, etc."? That the Holy One Blessed be He gave power and strength to Moses and assisted him with his voice, so that Moses could speak (the commandment) to Israel in the same manner that he had heard it from Him. Thus, "Moses spoke, God answering (i.e., assisting) him with (the) voice."

מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאֵין הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר, עַד שֶׁמֹּשֶׁה אָמַר: ״דַּבֵּר, שֶׁכְּבָר קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם בָּנֶיךָ״? לְכָךְ נֶאֱמַר: ״מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״ (שמות י״ט:י״ט). אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָה: ״בְּוַדַּי כֵּן הוּא הַדָּבָר!״ וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר ״מֹשֶׁה יְדַבֵּר״? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁנָּתַן הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ וּגְבוּרָה בְמֹשֶׁה, וְהָיָה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַיְּעוֹ בְּקוֹלוֹ. וּבַנְּעִימָה שֶׁהָיָה מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ, בָּהּ הָיָה מַשְׁמִיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״ (שמות י״ט:י״ט).

Yerushalmi Megillah 4:1ירושלמי מגילה ד׳:א׳

ר' חגי אמר ר' שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא חמא חונה קאים מתרגם ולא מקים בר נש תחתוהי א"ל אסור לך כשם שניתנה ע"י סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור עאל ר' יהודא בר פזי ועבדה שאילה (דברים ה) אנכי עמד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה'

Bavli Berakhot 45aבבלי ברכות מ״ה.

אמר ר' שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר {שמות יט-יט} משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין תלמוד לומר בקול ומה תלמוד לומר בקול בקולו של משה תניא נמי הכי אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא.

Bavli Makkot 23b-24aבבלי מכות כ״ג:-כ״ד.

Rabbi Simlai taught: There were 613 mitzvot stated to Moses in the Torah, consisting of 365 prohibitions corresponding to the number of days in the solar year, and 248 positive mitzvot corresponding to the number of a person’s limbs. Rav Hamnuna said: What is the verse that alludes to this? It is written: “Moses commanded to us the Torah, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 34:4). The word Torah, in terms of its numerical value [gimatriyya], {24a} is 611, the number of mitzvot that were received and taught by Moses our teacher. In addition, there are two mitzvot: “I am the Lord your God” and: “You shall have no other gods” (Exodus 20:2, 3), the first two of the Ten Commandments, that we heard from the mouth of the Almighty, for a total of 613.

דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלַאי: שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ לָאוִין, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה, כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם. אֲמַר רַב הַמְנוֹנָא: מַאי קְרָא? {דברים ל״ג:ד׳} תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה, תּוֹרָה בְּגֵימַטְרְיָא {כד.} שִׁית מְאָה וְחַד סְרֵי הָוֵי, אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם.

Bavli Horayot 8aבבלי הוריות ח׳.

דבי רבי תנא אמר קרא אשר דבר ה' אל משה וכתיב אשר צוה ה' אליכם ביד משה איזו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקב"ה וצוה על ידי משה הוי אומר זו עבודת כוכבים דתנא רבי ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.

Shir HaShirim Rabbah 1:2:2שיר השירים רבה א׳:ב׳:ב׳

דָּבָר אַחֵר, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים, שְׁנֵי דִבּוּרִים שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין אַחַר כָּל הַדִּבְּרוֹת כְּתִיב (שמות כ, טז): דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, מָה עֲבַד לָהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי פָּלִיג שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה אֶלָּא לְאַחַר שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דִבְּרוֹת, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תְּפִיסוּ שִׁיטָתֵיהּ, אָמְרֵי כְּתִיב (דברים לג, ד): תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת הֲוֵי, בְּגִימַטְרִיָּא תּוֹרָה עוֹלָה שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַחַת עֶשְׂרֵה מִצְווֹת, דִּבֶּר עִמָּנוּ משֶׁה, בְּרַם אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ לֹא שָׁמַעְנוּ מִפִּי משֶׁה אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֱוֵי: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. וְכֵיצַד הָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבָּנָן, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא מִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׂמֹאלָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְחוֹזֵר וְעוֹקֵף אֶת מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל עַל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל וְחוֹזֵר וּמַקִּיף מִימִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ מִימִינוֹ וְחוֹקְקוֹ עַל הַלּוּחַ, וְקוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים כט, ז): קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. וְרַבָּנִין אָמְרִין וְכִי יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָה וַהֲלֹא כְתִיב (שמות טו, ו): יְמִינְךָ ה׳ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה׳, אֶלָּא הַדִּבּוּר הָיָה יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִימִינוֹ לִימִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְחוֹזֵר וְעוֹקֵף אֶת מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל עַל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל, וְחוֹזֵר וּמַקִּיף מִימִינָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לִימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבְּלוֹ מִימִינוֹ וְחוֹקְקוֹ עַל הַלּוּחַ, וְקוֹלוֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה שָׁנָה לִי רַבִּי חֶלְבּוֹ, הַדִּבּוּר עַצְמוֹ הָיָה נֶחְקַק מֵאֵלָיו, וּכְשֶׁהוּא נֶחְקַק הוֹלֵךְ קוֹלוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ. אָמַרְתִּי לְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְהָא כְתִיב (שמות לא, יח): כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים, אָמַר לִי חָנוֹקָה סְבַרְתְּ לְחָנְקֵנִי, אֲמָרִית לֵיהּ וּמַהוּ דֵין דִּכְתִיב: לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים, אָמַר לִי כְּתַלְמִיד שֶׁהוּא כּוֹתֵב וְרַבּוֹ מְיַשֵּׁב עַל יָדוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרַבָּנִין, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר שְׁנֵי דִבְּרוֹת שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, וְלֹא כָּל הַנְּשִׁיקוֹת. וְרַבָּנִין אָמְרִין כָּל הַדִּבְּרוֹת שָׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִין דִּכְתִיב: וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, מָה עֲבֵיד לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי פָּלִיג שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה אֶלָּא אַחַר שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דִּבְּרוֹת, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תָּפְשֵׂי שִׁיטָתֵיהּ, אָמְרֵי כְּתִיב (דברים לג, ד): תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת הֲוֵי, תּוֹרָה בְּגִימַטְרִיָּה עוֹלֶה כְּמִנְיַן תרי״א מִצְווֹת דִּבֵּר עִמָּנוּ משֶׁה, בְּרַם אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ, לֹא דִּבֵּר עִמָּנוּ משֶׁה אֶלָּא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמַעְנוּם.

Shemot Rabbah 28:3שמות רבה כ״ח:ג׳

וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', אוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה וּלְדַבֵּר עִמָּהֶם, וְהָיָה משֶׁה עוֹמֵד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי משֶׁה, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת אוֹפִימְשְׁטָאטָא חוּץ מִדַּעְתּוֹ שֶׁל אִפַּרְכוֹס, אָמַר לוֹ עֲשֵׂה דָבָר פְּלוֹנִי, אָמַר לוֹ, כְּבָר נַעֲשֵׂית. שׁוּב אָמַר לוֹ, לֵךְ קְרָא לִפְלוֹנִי סִינְקְלִיטָקוֹס וְיָבֹא עִמְּךָ, עַד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ עָשָׂה הַמֶּלֶךְ מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ. כָּךְ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת, הָיָה משֶׁה עוֹמֵד מִצִּדּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי גוֹלֶה לָהֶם אֶת הָרָקִיעַ וְאוֹמֵר (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. הֵם אוֹמְרִים, מִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ משֶׁה, אֶלָּא יֵרֵד משֶׁה וְאַחַר כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות יט, י): לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם, אָמַר לוֹ כְּבָר הִקְדַּשְׁתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כג): כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר וגו'. אָמַר לוֹ (שמות יט, כד): לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ, עַד שֶׁמּשֶׁה יוֹרֵד, נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כה): וַיֵּרֶד משֶׁה אֶל הָעָם, מִיָּד (שמות כ, א): וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים.

Tanchuma (Buber) Yitro 17מדרש תנחומא (בובר) יתרו יז

ד"א אנכי ה' אלהיך. אמר ר' חנינא בר פפא נראה להם הקדוש ברוך הוא פנים זעומות, פנים בינוניות, פנים מסבירות, פנים שוחקות. פנים זעומות למקרא, כשאדם מלמד לבנו תורה חייב ללמדו ביראה, פנים בינוניות למשנה, מסבירות לתלמוד, שוחקות לאגדה, אמר להן הקדוש ברוך הוא אף על פי שאתם רואין כל הדמויות הללו, אנכי ה' אלהיך. אמר ר' לוי נראה להם הקדוש ברוך הוא כאיקונין הזו שיש להם פנים מכל מקום, אלף בני אדם מביטין בה, והיא מבטת בכולם, כך הקדוש ברוך הוא כשהיה מדבר, כל אחד ואחד מישראל היה אומר עמי היה הדבור, אנכי ה' אלהיך כתיב, אמר ר' יוסי בר חנינא לפי כחן של כל אחד ואחד היה הדיבור מדבר עמו, ואל תתמה על הדבר הזה, שמצינו במן כשיורד לישראל וכל אחד מהן היה טועמו לפי כחו, הדיבור על אחת כמה וכמה, אמר דוד קול ה' בכח (תהלים כט ד), בכחו אין כתיב כאן, אלא בכח, בכחו של כל אחד ואחד.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 20:2תרגום ירושלמי (יונתן) שמות כ׳:ב׳

Sons of Israel My people, I am the Lord your God, who brought you out free from the land of Mizraim, from the house of the bondage of slaves. The second word which came forth from the mouth of the Holy One, whose name be blessed, was like storms, and lightnings, and flames of fire. A burning light was on His right hand and on His left, and was borne through the air of the heavens, returned, and was made manifest unto the camp of Israel; it returned, and was engraven on the tables of the covenant, and was turned in them from side to side. Then called He, and said, House of Israel, My people, Thou shalt have no other God beside Me.

דבירא קדמאה כד הוה נפיק מן פום קודשא יהי שמיה מברך הי כזיקין והי כברקין והי כשלהוביין דינור למפד דנור מן ימיניה ולמפד דאישא מן שמאליה פרח וטייס באויר שמייא וחזר ומתחמי על משירייתהון דישראל וחזר ומתחקק על לוחי קיימא דהוון יהיבין בכף ידוי דמשה ומתהפיך בהון מן סטר לסטר ובכן צווח ואמר עמי בני ישראל אנא הוא ייי אלקכון די פרקית ואפיקית יתכון פריקין מן ארעא דמצראי מן בית שיעבוד עבדיא. דבירא תיניינא כד הוה נפיק מן פום קודשא יהי שמיה מברך הי כזיקין והי כברקין והי כשלהוביין דנור למפד דנור מן ימיניה ולמפד דאישא מן שמאליה פרח וטייס באויר שמיא חזר ומתחמי על משירייתהון דישראל וחזר ומתחקיק על לוחי קיימא ומתהפך בהון מן סטר לסטר ובכן הוה צווח ואמר עמי בית ישראל {לא יהוי לך אלהא אוחרן בר מיני}.

Pesikta Rabbati 22פסיקתא רבתי כ״ב

כמה דברות שמעו ישראל מפי הגבורה, רבי יהושע [בן לוי] אומר שתי דברות ורבנין אמרין כל הדברות שמעו ישראל מפי הגבורה, אחר כל הדברות מה כתב ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות (שמות כ' ט"ו) (או אני אומר אחר שני הדברות ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו'), מה ענה לה ר' יהושע בן לוי, פליג שאין מוקדם ומאוחר [בתורה, או אני אומר אחר שנים ושלשה דברות ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו', אמר] ר' עזריה ור' יהודה בי ר' שמעון ור"ש בי ר' יהושע בן לוי תורה צוה לנו משה מרשה קהילת יעקב (דברים ל"ג ד') כל התורה כולה שש מאות וי"ג מצות, ומניין תורה אינו עולה אלא שש מאות ואחת עשרה, [תרי"א] מצות דבר עמנו משה, אנכי ולא יהיה לך לא דבר עמנו משה.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 19:9-21, 20:1ר׳ סעדיה גאון פירוש שמות י״ט:ט׳-כ״א, כ׳:א׳

ביאור דבריו בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמ' י"ט:ט') הם התיאור הנכבד שמבואר בו כיצד [שמעו] אבותינו עשרת הדברות. בספר זה קובע הכתוב, כי העם שמעו את דברי אלהים הואיל ואמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמ' כ':א'). ובספר דברים אמר משה, שהוא הגיד לעם את עשרת הדברות, כמו שאמר אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' (דב' ה':ה'). על זה נֹאמר כי שני הכתובים אמת, ומיישב ביניהם דיבור האל בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמ' י"ט:ט'). מתחייב מזה שהדיבור בעשרת הדברות היתה הכוונה בו תחילה למשה רבינו אלא שנתן [האל], בקול ובעם, כוח לשומעו, כדי שיתאמת אצלם שהאל הוא שדיבר למשה. והואיל ומשה היה המגיד חלה עליו החובה לאמר לעם הדברים שנאמרו לו. לפיכך היתה שמיעת העם לעשרת הדברות כפולה, באופן זה, פתח [האל] העזוז ואמר אנכי ה' אלהיך (שמ' כ':ב'). וכשנשלם הפסוק דמם הקול, למען יחזור עליו משה לפניהם ויאמר אנכי ה' אלהיך. וכשמשה אמר לא יהיה עד סופו, פתח, יתגדל ויתעלה, ואמר לא תשא. וכן על זה הדרך עד סוף עשרת הדברות. האל יתעלה אומר דבור דבור, אח"כ חוזר עליו משה. והעם שומעים דברי האל כמו שאמר משה וידבר אלהים את כל הדברים (שמ' כ':א'). והם שומעים דברי משה שנית כאמרו אנכי עומד בין ה' וביניכם (דב' ה':ה'). ונאמר מה מגמת חכמתו [יתעלה] שמשה יחזור על עשרת הדברות לפני העם, לאחר ששמעו אותם מפי האל; או מה תועלת, שישמעו אותם מפי האל תחילה, ואח"כ משה הולך ומודיע אותם להם. על זה נאמר: שתי תועליות בדבר...

Rashi Shemot 19:19רש״י שמות י״ט:י״ט

משה ידבר MOSES SPAKE – When Moses was speaking and proclaiming the Commandments to Israel — for they heard from the Almighty's mouth only the Commandments אנכי and לא יהיה לך, whilst the others were promulgated by Moses — then the Holy One, blessed be He, assisted him by giving him strength so that his voice might be powerful and so become audible (Mekhilta).

משה ידבר – כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך (שמות כ':ב') הקב"ה מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע.

Rashi Shemot 20:1רש״י שמות כ׳:א׳

את כל הדברים האלה ALL THESE WORDS – This statement (that God spake all these words) tells us that the Holy One, blessed be He, said all these words in one utterance, something that is impossible to a human being to do — to speak in this manner. Now if this be so, why does Scripture again say the first two Commandments, אנכי and לא יהיה לך? But the explanation is that He repeated and expressly uttered each of these two commandments by itself (Mekhilta).

את כל הדברים האלה – מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד מה שאי איפשר לאדם לומר כן, אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש כל דבור ודבור בפני עצמו.

Kuzari 1:87כוזרי א׳:פ״ז

אָמַר הֶחָבֵר: הַשַּׁבָּת מֻזְהָר עָלָיו מִזֶּה וּמִבְּרִיאַת הָעוֹלָם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית וּמִמַּה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְזָכְרוֹ, וְהוּא שֶׁהָעָם, עִם מַה שֶּׁהֶאֱמִינוּ בְמַה שֶּׁבָּא בּוֹ משֶׁה אַחַר הַמּוֹפְתִים הָאֵלֶּה, נִשְׁאַר בְּנַפְשׁוֹתָם סָפֵק, אֵיךְ יְדַבֵּר הָאֱלֹהִים עִם הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַתְחָלַת הַתּוֹרָה מֵעֵצָה וּמַחֲשָׁבָה מִחֲמַת אָדָם וְאַחַר יְחַבְּרֵהוּ עֵזֶר וְאֹמֶץ מֵאֵת הָאֲלֹהִים, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רָחוֹק הַדִּבּוּר בְּעֵינֵיהֶם מִזּוּלַת אָדָם, בַּעֲבוּר שֶׁהַדִּבּוּר גַּשְׁמִי. וְרָצָה יְיָ לְהָסִיר הַסָּפֵק הַזֶה מִלִּבּוֹתָם וְצִוָּה אוֹתָם לְהִתְקַדֵּשׁ הַקְּדֻשָּׁה הַצְּפוּנָה וְהַגְּלוּיָה, וְשָׂם הַדָּבָר הַנָּחוּץ בָּהּ: פְּרִישׁוּת מִן הַנָּשִׁים וְהַזִּמּוּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים. וְהִתְקַדֵּשׁ הָעָם, וְנִזְדַּמֵּן לְמַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, אַף לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים פָּנִים בְּפָנִים. וְהָיָה זֶה אַחַר שְׁלשָׁה יָמִים בְּהַקְדָּמוֹת אוֹתוֹת גְּדוֹלוֹת מִקּוֹלוֹת וּבְרָקִים וּרְעָמִים וְאֵשׁ שֶׁסָּבְבָה אֶת הַר סִינָי, וְנִשְׁאֲרָה הָאֵשׁ הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם רוֹאִין אוֹתָה הָעָם, וְרוֹאִין אֶת משֶׁה בָא בְתוֹכָה וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה, וְשָׁמַע הָעָם דִּבּוּר צַח בַּעֲשֶׂרֶת דְּבָרִים, הֵם אֻמּוֹת הַתּוֹרוֹת וְשָׁרְשֵׁיהֶן. אֶחָד מֵהֶם מִצְוַת שַׁבָּת, וּכְבָר קָדְמָה מִצְוָתוֹ עִם הוֹרָדַת הַמָּן. וְאֵלֶּה עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים לֹא קִבְּלָם הֶהָמוֹן מֵאֲנָשִׁים יְחִידִים וְלּא מִנָּבִיא, כִּי אִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים נִתָּנוּ, אֲבָל לֹא הָיָה בָהֶם כֹּחַ כְּמשֶׁה לִרְאוֹת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַהוּא. וְהֶאֱמִינוּ הָעָם מִן הַיּוֹם הַהוּא, כִּי משֶׁה מְדֻבָּר בּוֹ בְּדִבּוּר הַתְחָלָתוֹ מֵאֵת הַבּוֹרֵא, לֹא קָדְמָה לְמשֶׁה בוֹ מַחֲשָׁבָה וְלֹא עֵצָה, – שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַנְּבוּאָה, כַּאֲשֶׁר חָשְׁבוּ הַפִּילוֹסוֹפִים מִנֶּפֶשׁ יִזְדַּכְּכוּ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְתִדְבַּק בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, הַנִּקְרָא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹ בְּגַבְרִיאֵל וְיַשְׂכִּילֵהוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְדַּמֶּה לוֹ בָעֵת הַהִיא בַּחֲלוֹם אוֹ בֵּין שֵׁנָה וְקִיצָה שֶׁאִישׁ מְדַבֵּר עִמּוֹ וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו בְּנַפְשׁוֹ לֹא בְאָזְנָיו, וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְמַחֲשַׁבְתּוֹ לֹא בְעֵינָיו, וְאָז יֹאמַר כִּי הַבּוֹרֵא דִבֶּר-בּוֹ. וְסָרוּ אֵלֶּה הַסְּבָרוֹת בַּמַּעֲמָד הַגָּדוֹל הַהוּא. וּמַה שֶּׁנִּלְוֶה אֶל הַדִּבּוּר הָאֱלֹהִי מִן הַמִּכְתָּב הָאֱלֹהִי, שֶׁחָקַק עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הָאֵלֶּה בִּשְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת, וְנָתַן אוֹתָם אֶל משֶׁה, וְרָאוּ אוֹתָם מִכְתָּב אֱלֹהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אוֹתָם דִּבּוּר אֱלֹהִי. וְעָשָׂה לָהֶם משֶׁה בְּמִצְוַת הָאֱלֹהִים אָרוֹן וְהֵקִים עָלָיו הַמִּשְׁכָּן הַיָּדוּעַ, וְנִשְׁאַר זֶה בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל יְּמֵי הַנְּבוּאָה כִּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, עַד שֶׁמָּרוּ הָעָם וְנִגְנַז הָאָרוֹן וְגָבַר עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר וְהִגְלָם.

Rashbam Shemot 19:19רשב״ם שמות י״ט:י״ט

משה ידבר MOSES SPOKE: to God and his voice could not be heard by any human, only by God. But GOD ANSWERED MOSES IN A loud VOICE because of the SOUND OF THE SHOFAR which WAS GETTING MUCH LOUDER; God had to make His voice louder than the sound of the shofar so that Moses would be able to hear it.

משה ידבר – אל הקב"ה ואין קולו נשמע לשום אדם אלא להקב"ה, אבל הקב"ה יעננו למשה בקול גדול בשביל קול השופר שהולך וחזק מאוד, וצריך שיהיה קולו של הקב"ה נוצח קול השופר להשמיע למשה.

Rashbam Shemot 20:15רשב״ם שמות כ׳:ט״ו

ויאמרו THEY SAID TO MOSES; after they heard the Decalogue, "YOU SPEAK TO US [ ... LET NOT GOD SPEAK TO US]". Had they not said this, it appears that they would have heard all the commandments directly from God's mouth.

ויאמרו אל משה – לאחר ששמעו עשרת הדברים. דבר אתה עמנו – ואילמלא שאמרו כך, יש לומר שהיה אומר להם הקב"ה כל המצות מפיו.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 19:9אבן עזרא שמות פירוש שני י״ט:ט׳

ויאמר – אחר שאמר וישב משה (שמות י"ט:ח'), מה טעם לומר ויגד משה את דברי העם אל י"י. דע, כי יש פסוקים רבים בתורה שהיו ראויים להיותם מוקדמים. והנה הפירוש וכבר היה כך וכך, כמו ויצר י"י אלהים (בראשית ב':ז'), וכבר יצר, ויצמח י"י אלהים (בראשית ב':ט') וכבר הצמיח, ויאמר בת מי את (בראשית כ"ד:כ"ג) וכבר אמר. וכן כתוב, ואשאל אותה ואחר כך ואשים הנזם על אפה (בראשית כ"ד:מ"ז), ותאמר אל העבד (בראשית כ"ד:ס"ה) וכבר אמרה אל העבד. או ותפל מעל הגמל (בראשית כ"ד:ס"ד) ואין צורך להאריך. והנה זה ויגד {משה} – וכבר הגיד, ולא הזכיר הכתוב מה הגיד. ומלת הגיד לעולם על דבר חדש שלא הזכירו. והנה אינו דבק על וישב משה (שמות י"ט:ח'). ומתשובת השם שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן – למדנו מה הגיד לו. ועוד מצאנו זה הדבר מפורש בדברי משה, כאשר אפרש. דע, כי מצרים והודו הם מבני חם, ואלה סמוכים על אלה. ואנשי הודו אינם אוכלים בשר. וככה היו עושים מצרים, ולא השתנו ממנהגם רק בעבור שהתגברה עליהם מלכות ישמעאל ושבו לדתו. וחכמי הודו נותנים ראייה כפי מחשבתם, כי לא יתכן שידבר השם עם האדם וחי. וישראל היו במצרים, והיו בישראל אנשים על זאת האמונה, והיתה נבואת משה בספק אצלם. ואין טענה ממלת ויאמינו בי"י ובמשה עבדו (שמות י"ד:ל"א), כי כתוב וירא ישראל (שמות י"ד:ל"א) ולא כל ישראל. ואילו היה כתוב כל ישראל, ידבר על הרוב כמשפט הלשון, וכן וימת כל מקנה מצרים (שמות ט':ו'), ואחר כן כתוב, שלח העז את מקנך (שמות ט':י"ט). והנה טעם הנה אנכי בא אליך – תשובה על דברי משה שהגיד לו כן. וטעם בעב הענן – ברדת הש'{= השם} על ההר. ובדברי עמך – עשרת הדברים, אז ויאמינו כי נכון הוא שידבר השם עם אדם וחי. וטעם וגם בך יאמינו לעולם – שאתה נביאי, ויוסר הספק ממחשבתם, והנה כתוב מפורש, היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה':כ'). ועוד כתוב שם כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי (דברים ה':כ"ב), ושם כתיב קרב אתה ושמע (דברים ה':כ"ג), וזהו וגם בך יאמינו לעולם.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 19:19אבן עזרא שמות פירוש שני י״ט:י״ט

ויהי {קול השופר} – מנהג קול השופר שבתחילה יהיה יותר חזק. וזה יהיה להפך, אולי עשה כן השם שלא היה חזק בתחלה, שלא יצא לבם מן הפחד. וטעם משה ידבר – לדעת הגאון ז"ל, כי השם פעם מעביר קול השופר, אז היה משה מדבר בקול גדול, והשם יעננו בקול – כדרך וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז':פ"ט), ועל זה כתוב בעבור ישמע העם בדברי עמך. וכבר אמרתי לך, כי לפי דעתי בדברי עמך על עשרת הדברים ידבר. וטעם משה ידבר – דבק עם קול השופר, כי נשמת משה היתה דביקה בשם, כי משה היה מדבר בתחתית ההר עם השם לשאול, והכתוב לא גלה מה שהיה שואל. והשם היה עונהו בקול – שהיה משה שומעו, ולא היה קול השופר, אע"פ שהיה חזק, מונע לשמע הקול, ובעבור שכתוב אחריו ויקרא י"י למשה – בקריאת קול, לעלות אל ראש ההר – ששם ירד כבוד השם.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 20:1אבן עזרא שמות פירוש שני כ׳:א׳

וידבר אלהים – יש שאלות קשות בפרשה הזאת. אמרו רבים: כי השנים דברים לבדם אמרם השם. ועדותם: שכתוב בדבור ראשון: אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ב׳), ובשני: כי אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ד׳). כי בשלישי כתוב: את שם י״י אלהיך (שמות כ׳:ו׳), גם: את אשר ישא את שמו לשוא (שמות כ׳:ו׳) – ולא אמר: שמי, ובדבור הרביעי: כי ששת ימים עשה י״י... על כן ברך י״י (שמות כ׳:י׳), ובחמישי אמר: אשר י״י אלהיך נותן לך (שמות כ׳:י״א)... ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות. דע: כי עשרת הדברים, כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם, כי כתוב: וידבר אלהים את כל הדברים האלה. ותחלתם: אנכי, וסופם: וכל אשר לרעך. וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית: את הדברים האלה דבר י״י אל כל קהלכם (דברים ה׳:י״ח), ואין הפסק ביניהם. ועוד: נכתבו כולם באצבע אלהים, כן אמרם השם כלם. והעדות שהביאו, שהכתוב בדבור השלישי, והרביעי, והחמישי, אינו על דרך המדבר. ויש להשיב: אחרי שקבלת זה השם להיות לך אלהים, על כן אמר: לא תשא את שם י״י אלהיך לשוא (שמות כ׳:ו׳), גם: כי ששת ימים עשה י״י (שמות כ׳:י׳). ועוד: כי משפט אנשי לשון הקדש לדבר ככה. כתוב: לא ילין חלב חגי עד בקר (שמות כ״ג:י״ח), ואחריו כתוב: תביא בית י״י אלהיך (שמות כ״ג:י״ט), ורבים כאלה.

Ibn Ezra Devarim 5:5אבן עזרא דברים ה׳:ה׳

כי יראתם מפני האש – ואם לא עליתם בהר. ומלת לאמר – דבקה עם דבר י"י עמכם בהר מתוך האש... לאמר. ויתכן להיות פירוש אנכי עומד בין י"י – אחר מעמד הר סיני, והטעם: שהוא דבר עמכם פנים בפנים, ומאותו היום הייתי אני עומד בין י"י וביניכם. כי יראתם – כאשר יפרש.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 20:1ר׳ יוסף בכור שור שמות כ׳:א׳

וידבר אלהים – שהיה משה מדבר עומד ביניהם. כששמעו עשרת הדברים, שמעו מפי הקב"ה. אבל רבותינו אמרו (בבלי מכות כ"ד.): כי אנכי ולא יהיה לך, שמעו מפי הגבורה, והשאר ממשה. ופירש ר' יוסף קרא ז"ל: שהמקראות מוכיחים כן, דאנכי ולא יהיה לך מדברים כאילו הוא עצמו מדבר אליהם, ומלא תשא ואילך כאילו מדבר על ידי שליח, דכתיב: כי לא ינקה ה' (שמות כ':ו'), ולא כתיב: כי לא אנקה. וכתיב: כי ששת ימים עשה ה' (שמות כ':י'), ולא כתיב: עשיתי. וכתיב: אשר ה' אלהיך נותן לך (שמות כ':י"א), ולא כתיב: אשר אני נותן לך.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 5:4-5ר׳ יוסף בכור שור דברים ה׳:ד׳-ה׳

(ד) פנים בפנים דבר – אנכי, ולא יהיה לך (דברים ה':ו'). (ה) אנכי עומד {וגו'} להגיד – שאר הדברות. כי יראתם – כדמפרש לקמן (דברים ה':כ"א). ולא עליתם בהר – לשמוע שאר המצות והמשפטים.

Rambam Hilkhot Yesodei HaTorah 7:6רמב"ם הלכות יסודי התורה ז׳:ו׳

All the things hereinof spoken is the path of prophecy for all prophets, First and Last, save Moses our Master, the Master of all prophets. And what division is there between the prophecy of Moses and that of all the other prophets? All the other prophets prophesied while in a dream, or in a vision, but Moses our Master prophesied while awake and standing up, as it is said: "And when Moses went into the tent of meeting that He might speak with Him, then he heard the Voice speaking unto him" (Num. 7.89); all other prophets received it through an Angel, they therefore saw what they did see in the form of allegory and riddles, but Moses our Master did not receive it through an angel, for it is said: "With him do I speak mouth to mouth" (Ibid. 12.8), and it is also said: "and the Lord spoke unto Moses face to face" (Ex. 33.11); and it is further said: "And the similitude of the Lord doth he behold" (Num. 12.8); which is to say that there is no manner of parable, for he sees the matter in its clearness without riddle and without parable, which is as the Torah testifies concerning him: "Even manifestly, and not in dark speeches" (Ibid.); he does not prophesy in dark speech but by sight for he sees the matter in its clearness; all prophets are awe-stricken, trembling and faint, but Moses our Master is not so, which is as the Verse says: "As a man speaketh unto his friend" (Ex. 33.11), meaning, that as no man trembles to hear the words of his friend, so was the power of the mind of Moses our Master to understand the words of prophecy, he remaining upright at his post unaffected; all other prophets could not prophesy any time they wanted, but not so Moses our Master, who at any time he desired, the Holy Spirit covered him, and prophecy rested upon him, and he needed not to prepare his mind, or be in readiness to meet it, as he was prepared and ready constantly like unto the ministering Angels. He, therefore, prophesied at all times, even as it is said: "Stand ye and let me hear what God will command concerning you" (Num. 9.8). Moreover, in this, Almighty assured him, saying: "Go and say to them, 'Return ye to your tents' and, as for thee, remain standing with me here"(Deut. 5.30–31). Herefrom we learn that all other prophets, when the spirit of prophecy departs from them, return to their tent for their bodily needs, they all, like unto the rest of the people. Therefore, do they not remain separated from their wives. But Moses our Master returned not again to his erstwhile abode, he therefore separated himself forever from his wife and from like matters; his intellect became apprenticed to the Rock of the Universe; glory never departed from him; his countenance became adorned with rays of light, and his saintliness was like that of Angels.

כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ הֵם דֶּרֶךְ נְבוּאָה לְכָל הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים חוּץ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים. וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאַת משֶׁה לִשְׁאָר כָּל הַנְּבִיאִים. שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים בַּחֲלוֹם אוֹ בְּמַרְאֶה וּמשֶׁה רַבֵּנוּ מִתְנַבֵּא וְהוּא עֵר וְעוֹמֵד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז׳:פ״ט) וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו. כָּל הַנְּבִיאִים עַל יְדֵי מַלְאָךְ. לְפִיכָךְ רוֹאִים מַה שֶּׁהֵם רוֹאִים בְּמָשָׁל וְחִידָה. משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י״ב:ח׳) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ. וְנֶאֱמַר (שמות ל״ג:י״א) וּדְבַר ה׳ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים. וְנֶאֱמַר (במדבר י״ב:ח׳) וּתְמֻנַת ה׳ יַבִּיט כְּלוֹמַר שֶׁאֵין שָׁם מָשָׁל אֶלָּא רוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ בְּלֹא חִידָה וּבְלֹא מָשָׁל. הוּא שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עָלָיו (במדבר י״ב:ח׳) בְּמַרְאֶה וְלֹא בְּחִידוֹת שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא בְּחִידָה אֶלָּא בְּמַרְאֶה שֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. כָּל הַנְּבִיאִים יְרֵאִים וְנִבְהָלִים וּמִתְמוֹגְגִין וּמשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵן הוּא, שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (שמות ל״ג:י״א) כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, כְּלוֹמַר כְּמוֹ שֶׁאֵין אָדָם נִבְהָל לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ כָּךְ הָיָה כֹּחַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ לְהָבִין דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְהוּא עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ שָׁלֵם. כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִים בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ. משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיַּחְפֹּץ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹבַשְׁתּוֹ וּנְבוּאָה שׁוֹרָה עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּלְהִזְדַּמֵּן לָהּ שֶׁהֲרֵי הוּא מְכֻוָּן וּמְזֻמָּן וְעוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְפִיכָךְ מִתְנַבֵּא בְּכָל עֵת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט׳:ח׳) עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה׳ לָכֶם. וּבָזֶה הִבְטִיחוֹ הָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (בבלי יבמות ס״ב.) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים כְּשֶׁהַנְּבוּאָה מִסְתַּלֶּקֶת מֵהֶם חוֹזְרִים לְאָהֳלָם שֶׁהוּא צָרְכֵי הַגּוּף כֻּלָּם כִּשְׁאָר הָעָם. לְפִיכָךְ אֵין פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶם. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא חָזַר לְאָהֳלוֹ הָרִאשׁוֹן לְפִיכָךְ פֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה לְעוֹלָם וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ וְנִקְשְׁרָה דַּעְתּוֹ לְצוּר הָעוֹלָמִים וְלֹא נִסְתַּלֵּק מֵעָלָיו הַהוֹד לְעוֹלָם וְקָרַן עוֹר פָּנָיו וְנִתְקַדֵּשׁ כְּמַלְאָכִים:

Rambam Hilkhot Yesodei HaTorah 8:1רמב"ם הלכות יסודי התורה ח׳:א׳

Moses our Master was not believed in by Israel because he delivered tokens, for whosoever bases his belief contingent upon tokens retains suspicion in his heart, for it is possible that the token was delivered by means of enchantment and witchcraft. But all the tokens delivered by Moses in the wilderness were responsive to necessities, and not as testimony for prophecy. When it became necessary to have the Egyptians sunk, he divided the sea and drowned them therein; when our need was food, he brought down for us Manna; when they became thirsty, he split open the rock for them; when the Korah confederacy denied him, the earth swallowed them up. Likewise came to pass all the other tokens. Wherein, then, did they believe in him? In being present at Mount Sinai; for our own eyes saw and not through a stranger's, and our own ears heard and not that of another; the flame, the thunder and lightning, and he drew near the thick cloud and the Voice speaking unto him, we listening, saying: "Moses, Moses, go and tell them thus and such," for so he also said: "The Lord spoke with you face to face in the mount out of the midst of fire" (Deut. 5.4); and it is moreover said: "The Lord made not this covenant with our fathers, but with us, even us" (Ibid. –31). Whencefrom do we know that the standing at Mount Sinai alone is the evidence which makes his prophecy true without a shadow of suspicion? Because it is said: "Lo, I come unto thee in a thick cloud, that the people may hear when I speak unto thee, and may also believe thee forever" (Ex. 19.9). Evidently, hitherto they did not believe in him with an everlasting belief, but with a belief wherein there is after-thought and reflection.

משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם. לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה׳:ד׳) פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם. וְנֶאֱמַר (דברים ה׳:ג׳) לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה׳ אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת. וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י״ט:ט׳) הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם. מִכְלַל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה:

Moreh Nevukhim 1:37מורה נבוכים א':ל״ז

THE Hebrew term panim (face) is homonymous: most of its various meanings have a figurative character. It denotes in the first place the face of a living being: comp. "And all faces are turned into paleness" (Jer. 30:6); "Wherefore are your faces so sad" (Gen. 40:7). In this sense the term occurs frequently. The next meaning of the word is "anger"; comp. "And her anger (paneha) was gone" (1 Sam. 1:18). Accordingly, the term is frequently used in reference to God in the sense of anger and wrath; comp. "The anger (pene) of the Lord hath divided them" (Lam. 4:16); "The anger (pene) of the Lord is against them that do evil" (Ps. 34:17); "Mine anger (panai) shall go and I will give thee rest" (Exod. 33:14); "Then will I set mine anger" (panai) (Lev. 20:3); there are many other instances. Another meaning of the word is "the presence and existence of a person"; comp. "He died in the presence (pene) [i.e., in the lifetime] of all his brethren" (Gen. 25:18); "And in the presence (pene) of all the people I will be glorified" (Lev. 10:3); "He will surely curse thee in thy very presence" (paneka) (Job 1:11). In the same sense the word is used in the following passage, "And the Lord spake unto Moses face to face," i.e., both being present, without any intervening medium between them. Comp. "Come, let us look one another in the face" (2 Kings 14:8); and also "The Lord talked with you face to face" (Deut. 5:4); instead of which we read more plainly in another place, "Ye heard the voice of the words, but saw no similitude: only ye heard a voice" (ib. 4:12). The hearing of the voice without seeing any similitude is termed "face to face." Similarly do the words, "And the Lord spake unto Moses face to face" correspond to "There he heard the voice of one speaking unto him" (Num. 7:89), in the description of God's speaking to Moses. Thus it will be clear to you that the perception of the Divine voice without the intervention of an angel is expressed by "face to face." In the same sense the word panim must be understood in "And my face (panai) shall not be seen" (Exod. 33:23); i.e., my true existence, as it is, cannot be comprehended.

׳פנים׳ - שם משתתף ורוב שיתופו - על צד ההשאלה. הוא - שם הפנים מכל חי ״ונהפכו כל הפנים לירקון״ ״מדוע פניכם רעים?״ - וזה הרבה. והוא שם הכעס ״ופניה לא היו לה עוד״; ולפי זה הענין נעשה הרבה בענין כעס האלוה וקצפו ״פני יי חילקם״ ״פני יי בעושי רע״ ״פני ילכו והניחותי לך״ ״ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו״ - וזה הרבה. והוא גם כן שם מציאות האיש ומעמדו ״על פני כל אחיו נפל״ ״ועל פני כל העם אכבד״ - ענינו במציאותם ״אם לא על פניך יברכך״ - בהיותך ובמציאותך; ולפי זה הענין נאמר ״ודיבר יי אל משה פנים אל פנים״ - כלומר מציאות במציאות. מבלתי אמצעי כמו שנאמר ״לכה נתראה פנים״ וכמו שאמר ״פנים בפנים דיבר יי עמכם״ ובאר במקום אחר ואמר ״קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול״ וכינה זה ׳פנים בפנים׳; כן אמרו ״ודיבר יי אל משה פנים אל פנים״ - כינוי על אמרו בענין סיפור הדברים ״וישמע את הקול מדבר אליו״. הנה כבר התבאר לך כי שמיעת הקול מבלתי אמצעיות מלאך יכנה עליו ׳פנים בפנים׳. ומזה הענין - ״ופני לא יראו״ אמיתת מציאותי כמות שהיא לא תושג:

Rambam Moreh Nevukhim 2:32רמב״ם מורה נבוכים ב׳:ל״ב

והדעת השלישי והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא בדבר אחד, וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא וזה ברצון אלהי וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כלם ונמשך כמנהגם, שהענין הטבעי שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו ויתלמד לפי גדולו ולמודו שיתנבא, והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו כירבעם, או נמנע הראות כמחנה מלך ארם בענין אלישע. אמנם היות יסודנו ההכנה והשלמות במדות ובדבריות עכ"פ, הוא אמרם אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, וכבר בארנו זה בפי' המשנה ובחבור הגדול, והגדתי בהיות בני הנביאים מתעסקים תמיד בהכנה, אבל היות המכין עצמו נמנע ולא ינבא, הנה תדע זה מענין ברוך בן נריה שהוא הלך אחרי ירמיהו והכינו ולמדו, והיה מקוה להתנבא ונמנע, כמ"ש יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי, ונאמר לו ע"י ירמיה כה אמר ה' כה תאמר אליו, ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש, ואפשר לנו לומר שזה באור שהנבואה בחק ברוך גדולות, וכן יאמר שאמרו גם נביאיה לא מצאו חזון מה', מפני היותם בגלות כמו שנבאר (פרק ל"ו מזה החלק) אלא שנמצא כתובים רבים, מהם כתובי הספרים ומהם דברי חכמים כלם הולכים על זה היסוד, והוא שהשם יביא להנבא מי שירצה מתי שירצה, אמנם לשלם המעולה בתכלית, אבל הפתיים מעמי הארץ א"א זה אצלנו, ר"ל שינבא אחד מהם אלא כאפשרות הנבא חמור או צפרדע, זה יסודנו, שא"א מבלתי ההתלמדות והשלמות, ואז יהיה האפשרות הנתלת בו גזרת הש"י, ולא יטעך אמרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, כי זה ענין כל נביא אי אפשר לו מבלתי הכנה טבעית בעקר יצירתו כמו שיתבאר, ואמנם אמרו כי נער אנכי, כבר ידעת קריאת העברים יוסף הצדיק נער והוא בן שלשים שנה, וקרא יהושע נער והוא קרוב לששים, והוא אמרו בעת מעשה העגל, ומשרתו יהושע בן נון נער וגו', ומשה רבינו אז בן אחד ושמונים וכלל שניו ק"ך וחיה יהושע אחריו י"ד שנה ושני יהושע ק"י, הנה כבר התבאר שיהושע אז בן נ"ז שנה לפחות וקראו נער, ולא יטעך ג"כ מה שבא ביעודים באמרו אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, כי כבר פירש זה והגיד מה תהיה הנבואה, ואמר זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו, כי כל מגיד בעולם מצד הקסם ומצד המשער או מצד מחשבה צודקת, הוא גם כן יקרא נביא, ולזה יקראו נביאי הבעל ונביאי האשרה נביאים, הלא תראה אמרו יתעלה כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום, ואמנם מעמד הר סיני ואע"פ שהיו רואים כלם האש הגדולה ושומעים הקולות הנוראות המפחידים על צד הפלא, לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה, ועל מדרגות ג"כ, הלא תראה אמרו, עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא, הוא ע"ה במדרגה העליונה כמו שאמר ונגש משה לבדו אל ה' וגו', ואהרן למטה ממנו, ונדב ואביהוא למטה מאהרן, ושבעים זקנים למטה מנדב ואביהוא, ושאר האדם למטה מהם לפי שלמותיהן, ואשר כתבו החכמים משה מחיצה לעצמו, ואהרן מחיצה לעצמו, ואחר שנתגלגל לנו זכר מעמד הר סיני נעיר על מה שיתבאר מן הפסוקים לפי ההשתכלות הנאות ומדברי החכמים מהמעמד ההוא איך היה, בפרק נפרד.

Rambam Moreh Nevukhim 2:33רמב״ם מורה נבוכים ב׳:ל״ג

יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדבור למשה לבדו ע"ה, ולזה בא ספור עשרת הדברות כלו ספור היחיד הנפרד, והוא עליו השלום ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע, אמרה התורה אנכי עומד בין ה' וביניכם, ואמר ג"כ משה ידבר והאלהים יעננו בקול, ובביאור אמרו במכילתא כי כל דבור ודבור היה משיבו להם כמו ששמע, וכתוב בתורה גם כן בעבור ישמע העם בדברי וגו', מורה כי הדבור היה לו והם ישמעו הקול ההוא העצום לא הבדל הדברים, ועל שמע הקול ההוא העצום אמר כשמעכם את הקול, ואמר קול דברים אתם שומעים, ולא אמר דברים אתם שומעים, וכל מה שבא משמע הדברים, אמנם הנרצה בו שמע הקול, ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם, זהו הנראה מן התורה ומרוב דברי החז"ל. אלא שיש להם גם כן מאמר כתוב בהרבה מקומות מן המדרשות והוא בתלמוד גם כן, והוא אמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום, רוצים בזה שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו למרע"ה, ולא היה מרע"ה מגיעם אליהם, וזה ששתי אלו השרשים, ר"ל מציאות האל ית', והיותו אחד, אמנם יושג בעיון האנושי וכל מה שיודע במופת, משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו שוה, אין יתרון, ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד, אמרה התורה אתה הראת לדעת וגו', אמנם שאר הדברות הם מכת המפורסמות והמקובלות לא מכת המושכלות. ועם כל מה שזכרו גם כן מן הענין ההוא היוצא מן הכתובים ודברי החכמים הוא שלא שמעו כל ישראל במעמד ההוא אלא קול אחד לבד פעם אחת, והוא המאמר אשר השיג משה וכל ישראל ממנו אנכי ולא יהיה לך, והשמיעו להם משה רבינו בדברו בהבדל אותיות נשמעות, וכבר זכרו החכמים ז"ל זה וסמכוהו לאמרו אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, ובארו בראש מדרש חזית שהם לא שמעו מאמר אחר מאתו יתעלה, וכתוב בתורה קול גדול ולא יסף, ואחר שמוע הקול ההוא הראשון היה מה שזכר מיראתם מן הענין ופחדם הגדול, וכל שספר מאמרם ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו ועתה למה נמות וגו' קרב אתה וגו', ובא הוא הנכבד מכל נולד שנית וקבל שאר הדברות אחת אחת וירד למטה להר וישמיעם אותם במראה ההוא הגדול, והם יראו האש וישמעו הקולות אשר הם קולות וברקים ברעם וקול שופר חזק. וכל מה שתמצאהו מזכרון שמע קולות רבים כמ"ש וכל העם רואים את הקולות וגו', אמנם הם קול השופר ורעם וכיוצא בהם, אמנם קול ה' ר"ל הקול הנברא אשר ממנו הובן הדבור, לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד, כמו שאמרה התורה וכמו שבארו החכמים במקום אשר העירותיך עליו, והוא הקול אשר יצאה נשמתם בשמעו והשיגו בו שתי הדברות הראשונות. ודע שזה הקול גם כן אין מדרגתם בו שוה עם מדרגת מרע"ה, ואנכי אעירך על זה הסוד ואודיעך שהוא ענין מקובל באומה ידוע אצל החכמים, וזה שכל מקום שתמצא וידבר ה' אל משה לאמר יתרגמהו אונקלוס ומליל ה' עם משה למימר, וכן אמרו וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ומליל ה' ית כל פתגמיא האלין, אמנם מאמר ישראל למשה ואל ידבר עמנו אלהים תרגומו ולא יתמלל עמנא מן קדם ה', הנה הבדיל לך ע"ה הכלל אשר הבדלנוהו, ואלו הענינים הנפלאים הגדולים כבר ידעת שאונקלוס קבלם מפי רבי אליעזר ורבי יהושע אשר הם החכמים שבישראל כמו שבארו, ודעהו וזכרהו, שאי אפשר שיכניס אדם עצמו למעמד הר סיני ביותר מזה השיעור אשר זכרוהו, שהוא מכלל סתרי תורה, ואמתת ההשגה ההיא ואיך היה הענין נעלם ממנו מאד, כי לא קדם כמותו ולא יתאחר, ודעהו.

R. Yehuda HeChasid Shemot 19:19ר׳ יהודה החסיד שמות י״ט:י״ט

משה ידבר והאלהים יעננו קול. פי' מ"א שיש' אמרו למשה תגיד לנו מה רוצה הק' לדבר אם תכוון לדעתו והוא לדעתך, וזהו אנכי עומד...

R. Avraham b. HaRambam Shemot 20:1ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות כ׳:א׳

וידבר אלהים וג' – לאבי אבא ז"ל הדיבור המיוחד למשה (נאמר בו) "וידבר ה' [אל משה לאמר]" ו[המשותף] למשה ולאהרן (נאמר בו) "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר". והדברים האלה להיותם כוללים למשה ולאהרן ולישראל כולם אמר בהם וידבר אלהים וג'. והטעם: שהדיבור למשה וישראל שומעים וכמו שאמרנו שהדיבור שנשתתפו בו [משה ו]אהרן לא הגיע אל משה ואהרן בדרך אחד אלא למשה פה אל פה ולאהרן על ידי אמצעי, כך דיבור זה אע"פ שבעצם היה אחד היו שונות בו השגות העם השומעים; לרבי אברהם החסיד ז"ל: משה ע"ה נבדל משאר ישראל במעמד זה כי הוא השיג את הדיבור והבין פרטיו והוראותיו וישראל לא השיגו זולתי קול לא הגיעו אל הבנת פיסוקו לתיבות. וראיתו על זה מאמר אנכי עמד בין ה' וביניכם (וג') להגיד לכם את דבר ה' ומאמר קול דברים אתם שמעים ומאמר קול גדול ולא יסף ולא השיגו זולתי קול בלבד אלא ששיעור זה מן ההשגה היה מאיר לנפשותיהם ונתאמת אצלם כי מה שהביא משה ע"ה ממנו יתעלה אמת ודאי וזו היא כוונתו יתעלה במאמרו וגם בך יאמינו לעולם; והביא (ר' אברהם החסיד עוד) ראיה שלא השיגו זולתי קול ממאמר וכל העם ראים את הקולת ולא הזכיר (הכתוב) ששמעו קולות כל שכן דברים ופירושם (של חכמים) על זה בראיה חוץ משמיעה הפרזה ומליצה.

Ramban Shemot 19:9רמב״ן שמות י״ט:ט׳

(ח-ט) וישב משה את דברי העם אל י״י – ששב לפניו אל ההר עם מענה העם. והנה הכל גלוי לפניו ולא שאלו מה ענה לך העם הזה, וכענין שכתוב: וישמע י״י את קול דבריכם בדברכם אלי (דברים ה׳:כ״ד), ובבאו לפניו אמר י״י יתברך: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ואז הגיד לפניו ואמר: רבונו של עולם בניך מאמינים הם ומקבלין עליהם כל אשר תדבר. וכן: וישיבו אותם דבר ויראום את פרי הארץ (במדבר י״ג:כ״ו), שובם אליהם עם הדברים שראו, כי אח״כ אמר: ויספרו לו ויאמרו. ואין צורך לדברי ר״א בזה. (ט) בעב הענן – הוא הערפל אשר שם האלהים (שמות כ׳:י״ז), והכל רואין ומכירין כן, כמו שאמר: ומראה כבוד י״י כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (שמות כ״ד:י״ז). בעבור ישמע העם בדברי עמך – אמר ר״א כי היו בישראל אנשים שהיתה להם הנבואה בספק, ואף על פי שכתוב: ויאמינו בי״י ובמשה עבדו (שמות י״ד:ל״א), שם אמר: וירא ישראל, ולא כל ישראל. וזהו שאמרו אליו: היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה׳:כ״א), כי לא היו מאמינים כן מתחלה. וזה טעם: בעבור ישמע העם בדברי עמך – עשרת הדברים, וגם בך יאמינו – שאתה נביאי, כי מעתה יתאמת אצלם ענין הנבואה. ואיננו נכון, כי זרע אברהם לא יסתפקו בנבואה, כי האמינו בה מאבותם. וכבר אמר עוד: ויאמן העם וישמעו (שמות ד׳:ל״א), ויאמינו בי״י ובמשה עבדו (שמות י״ד:ל״א), ואם לא אמר שם כל העם וכל ישראל, אף כאן לא נאמר בעבור ישמע כל העם. והנכון בעיני שאמר: אני בא אליך בעב הענן – שתגש אתה אל הערפל בעבור ישמע העם דברי, ויהיו הם עצמם נביאים בדברי, לא שיאמינו מפי אחרים, כמו שנאמר: באמור י״י אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי למען ילמדון ליראה אותי כל הימים (דברים ד׳:י׳). וגם בך יאמינו לנצח בכל הדורות, ואם יקום בקרבם נביא או חולם חלום כנגד דברך יכחישוהו מיד, שכבר ראו בעיניהם ושמעו באזניהם שהגעת למעלה העליונה בנבואה, יתברר להם ממך מה שכתוב: אם יהיה נביאכם י״י במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו (במדבר י״ב:ו-ח), ולכך אמר: בעבור ישמע העם בדברי עמך, כי ישמע דברי מתוך האש וידעו שאני י״י מדבר עמך, ויאמינו בדברי וגם בך לעולם. וכן: מה שאמרו: היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה׳:כ״א) – לומר הנה נתקיים הדבר אצלינו בראיית עינינו כאשר היה חפץ אלהים, ומעתה קרב אתה שידענו בך שהגעת למעלה הגדולה, ושמע כל אשר אמר י״י אלהינו ושמענו מפיך ועשינו (דברים ה׳:כ״ג), שכבר נאמנה נבואתך כי היא העליונה על כל הנביאים. ובמכילתא ראיתי: בעבור ישמע העם בדברי עמך – מלמד שאמר הקב״ה למשה: הרי אני קורא לך מראש ההר ואתה עולה, שנאמר: ויקרא י״י למשה (שמות י״ט:כ׳), וגם בך יאמינו לעולם – גם בך גם בנביאים העתידים לעמוד אחריך (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ט:ט׳). מטין דבריהם לדעת ר״א.

Ramban Shemot 19:19רמב״ן שמות י״ט:י״ט

משה ידבר והאלהים יעננו בקול – אמרו במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ט:י״ט) שזה על שעת מתן תורה, שהיה משה משמיע הדברות לישראל, כמו שכתב רש״י. ועל דרך הפשט לא ידבר בזה עדיין, אבל ירד השם הנכבד אל ההר ביום השלישי, והוציא משה את העם מן המחנה לקראת הכבוד הנראה להם, ויתיצבו הם בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז), ומשה עלה למעלה קרוב לראש ההר ששם הכבוד מחיצה לעצמו ומדבר עם ישראל להורותם מה יעשו, וישראל שומעים קול האלהים שעונה אותו ויצונו, והם לא יבינו מה יאמר לו, ויצוה אותו בצואות האמורות אח״כ בפרשה: רד העד בעם וגו׳, לך רד ועלית אתה ואהרן עמך וגו׳. והיה זה קודם מתן תורה וגם בשעת הדברות, כי משה לא עלה אל ראש ההר אל הערפל אשר שם האלהים רק לאחר מתן תורה. וכן אמר: אנכי עומד בין י״י וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר י״י כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר (דברים ה׳:ה׳), כאשר עליתי אני. ויש מפרשים כי ישראל יראים מאד מקול השופר שהולך וחזק מאד, ומשה היה אומר תחלה כוונו דעתכם כי עתה תשמעו קול בענין כך, ומיד האלהים יעננו אותו בקול.

Ramban Shemot 20:6רמב״ן שמות כ׳:ו׳

והנה לשון הכתוב הזה את שם י״י אלהיך, כאלו משה ידבר, וכן בכל הדברות אחרי כן. ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר: אנכי, אשר הוצאתיך, על פני, כי אנכי, לאוהבי ולשומרי מצותי. ומפני זה אמרו רבותינו ז״ל: אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (בבלי מכות כ״ד.), שהם עיקר הכל. ור״א הקשה כי הכתוב אמר: וידבר אלהים את כל הדברים האלה (שמות כ׳:א׳), ומפורש מזה: את הדברים האלה דבר י״י אל כל קהלכם (דברים ה׳:י״ט), ושם כתוב עוד: ויכתבם על שני לוחות אבנים, כי כאשר אמרם אל כל קהלכם כן כתבם על הלוחות. ואני אפרש לך קבלת רבותינו: בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלהים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה, ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, כמו שהזכרתי. ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו, ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה. וכך הם מפרשים: משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות י״ט:ט׳), ועל כן היו בהם דברי י״י עם משה שיאמר להם כן. והכונה היתה בזה כדי שיהיו כלם נביאים באמונת י״י ובאיסור עבודה זרה, כאשר פירשתי (שמות י״ט: ט׳), לפי שהם העיקר לכל התורה והמצות, כמו שאמר: הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים (דברים ד׳:י׳). אבל בשאר הדברות יקבלו מפי משה ביאורן עם שמיעתם קול הדברים, ובשאר המצות יאמינו במשה בכל.

Ramban Shemot 20:14רמב״ן שמות כ׳:י״ד

והנכון בעיני בפרשה ובסדור הענין, כי וכל העם רואים ויאמרו אל משה היה קודם מתן תורה, ומתחלה הזכיר כסדר כל דברי האלהים מה שצוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת הדברות, ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה, ואמר כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים נעו לאחור ועמדו מרחוק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה. והסדר בדברים: כי בבקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק (שמות י״ט:ט״ז) ועדין לא ירדה שכינה, כענין: ורוח גדולה וחזק מפרק הרים משבר סלעים לפני י״י לא ברוח י״י (מלכים א י״ט:י״א), וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (שמות י״ט:ט״ז), ומשה חזק לבם והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י״ט:י״ז). ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים, ירד י״י על ההר באש (שמות י״ט:י״ח), ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד׳:י״א), וחרד ההר עצמו ונזדעזע (שמות י״ט:י״ח) כאשר יעשו ברעש הנקרא זלזלה או יותר מכן. וכן כתוב: ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן (תהלים קי״ד:ד׳), ואיננו משל, כאשר איננו משל: הים ראה וינס הירדן יסב לאחור (תהלים קי״ד:ג׳), ונתחזק קול השופר מאד (שמות י״ט:י״ט). אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק יותר מן הגבול, ואז אמרו אליו כלם שלא ידבר עמהם האלהים כלל פן ימותו, כי במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח (דניאל י׳:ט״ז), ואם ישמעו הדבור ימותו. ומשה חזקם ואמר להם: אל תיראו (שמות כ׳:ט״ז), ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (שמות כ׳:י״ז), כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל (שמות כ׳:י״ז), לא בא בתוכו, ואז דבר אלהים עשרת הדברות. ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה, כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים, אבל במשנה תורה (דברים ה׳:כ׳) הזכיר משה כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול י״י אלהינו עוד ומתנו, כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר י״י אלהים, כי חשבו שירצה האלהים לדבר אליהם כל המצוות. ולכך אמרו: קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר י״י אלהינו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו (דברים ה׳:כ״ג), והקב״ה הודה לדבריהם ואמר: הטיבו כל אשר דברו (דברים ה׳:כ״ד), כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו.

Ramban Devarim 5:5רמב״ן דברים ה׳:ה׳

אנכי עומד בין י״י וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר י״י – כי הוא היה עולה להר ושומע דברי השם ויורד ואומר להם עד שדבר השם עמהם פנים בפנים. וזה רמז אל כל מה שנזכר בפרשת בחדש השלישי מתחלת: כה תאמר לבית יעקב, עד: ויאמר אליו י״י לך רד (שמות י״ט ג׳-כ״ד). ור׳ אברהם אמר: כי זה אחר מעמד הר סיני, והטעם: הוא דבר עמכם פנים בפנים, ומאותו היום הייתי אני עומד בין השם וביניכם. ואינו נכון. והנכון בעיני: כי ירמוז למה שפירשנו שם (רמב״ן שמות כ׳:ו׳) כי ישראל לא הבינו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך, ושאר הדברות משה הוא המגיד להם מה שיאמר השם, וזהו: להגיד לכם את דבר י״י – לפרש לכם כל דבור ודבור. וטעם בין י״י וביניכם – כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינה יותר מהם, כי הם הרחיקו לעצמם כאשר פירשתי שם (רמב״ן שמות כ׳:י״ד), וזהו: כי יראתם. ולא עליתם בהר – שלא קרבתם אליו כאשר היה לכם רשות, על כן הייתי אני עומד ביניכם ובין מקום הכבוד באמצע, כי רחוק היה ביניכם וביניו, ומשם הייתי אני מגיד הדברות. לאמר – מוסב על: דבר י״י עמכם בהר מתוך האש לאמר. לשון רש״י. ואמר ר׳ אברהם: אל תשית לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה, כי כן רבים, והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות. ונכון יותר שנדביק: להגיד לכם את דבר י״י לאמר, כלשון: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר (שמות י״ג:ח׳). ולדעתי אין צורך כלל, אבל טעמו: כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר: לא נעלה כי יראנו מפני האש, יזכיר כי הם הגידו לו כן בפירוש, ולא ממחשבתו יאמר כן.

Rashba Responsa 4:234שו״ת הרשב״א ד׳:רל״ד

פירפיניאן. [נוסחת כ"י: זה הכתב שלח הרשב"א ז"ל, אל החכם ר' ר' שמואל הסלמי ז"ל, המכונה סאשקליעה, אל שאלה ששאלוהו בענין מעמד הר סיני. אמרת וכו' כוונתו על מה שאמרו חז"ל, נדרים דף ל"ח: אמר ר' יונתן: אין הקב"ה משרה וכו', ועי' בהרא"ש שם. ובכ"מ רפ"ז מהל' יסודי התורה עוד אמרת: שהוגד לך בשמי, מה שמאמין אני במעמד הנכבד, מעמד הר סיני, שהיה כולו נבואי, וישר בעיניך. אלא שהוקשה לך, איך הגיע כל העם, שאינם חכמים כחכמים, למדרגת הנבואה. שכבר נודע שהוא מן הנמנע, שיגיע למדרגת הנבואה, רק מי שהשיג הקדמות הראויות לה (עיין באגרת תימן להרמב"ם ז"ל). דע: כי באמת, מה שמאמין אני במעמד הנכבד, ושאמרת לחכם, שאמרת שהיה עיקרו נבואיי, אבל לא כולו. ויש בו נבואיי ומקצתו, מושג השיגוהו החושים: השמע, והראות, ההרגשים. ואגיד לך פרטי הדברים, איזה מהם לפי דעתי בהרגע החושים, ואיזה מהם נבואיי, ומה שהביאני לזה בהכרח. ואומר אני: כי יציאת העם מן המחנה, ועמידתם בתחתית ההר, והגבלת ההר, ועליית משה ואהרן, וחרדת ההר, ועשנו, וקול השופר והברקים והלפידים, כל זה היה ממש ובפלא, והרגישו כולם כל זה בחושים. ואין בכל זה, דבר שיכריחנו להוציא אפילו קצת ממנו, מפשוטו. ואדרבה! הצורך הביא אליו להיות כן ממש, ודרך פלא, כדי שיכירו בו, וידעו אותו כל העם, להגדיל מעלות המעמד הנכבד, והתורה שנתנה בו בפרסום לא בסתר. כאמרו: לא מראש בסתר דברתי. והוא שהכתוב אומר, מפרסם לעיני כל, שלא היה כמעמד ההוא, וכמעמד קריעת ים סוף, ומה שנמשך בענין ההוא, בשום זמן ולא לשום עם זולתו לעם הנבחר. באמרן: מה תחזו בשולמית, כמחולת המחנים. (עיין באגרת תימן להרמב"ם ז"ל.) רוצה לומר מה תחזו שנתפרסמו בכל עם, הגדולות והנוראות ההם, שהיו באותן שתי המחנות כמו שנתפרסמו בשולמית. גם תפלתינו של ראש השנה, מיוסדת על זה, כאמרנו: בהגלותך מלכנו על הר סיני, ללמד לעמך תורה ומצות, ובריות בראשית חרדו ממך. ואמנם, כלל הדברות עצמם, ומה שנמשך בזה, היה נבואי. ויורה ע"ז לדעתי, שלשה ענינים. האחד, שממנו למדו האבות, שלא (יתפקו) [יתפתו] אחר הדברים שיכנס בהם שום ספק, עד שיבחנוהו (הדבר) [הרבה], שאין בו צד פקפוק אלא האמת. והוא שהי' משה נביא האמת, עליו השלום, מסתפק אם יאמינו לו, אע"פ שהוא בא לבשרם להצילם מן העבודה הקשה. כאמרו: לא יאמינו לי. וכלל הענין ההוא, לפי שידענו שלא יאמינו, רק בדבר אמתי והכרחי, אין בו שום צד פקפוק. וע"כ אף כשהגדיל ה' לעשות הנפלאות והנוראות במצרים, עד שהוציאם בזרוע נטויה, ובמוראים גדולים. עוד הוצרך להוציא הפקפוק מלבבם, מפני שכל מה שנעשה במצרים, אפשר שנתפשטו בהם, או מקריים טבעים, או עניני החרטומי'. ולפיכך, לא האמינו במשה אמונה מוחלטת, עד עמדם בקריעת ים סוף (עי' רמב"ם פ"ח מהלכות יסודי התורה.) יורה על זה, מה שאמר שם: ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ותרגם המתרגם: ובנביאות משה עבדיה. שזה באמת נמלט מטבע המקריים, שאין הים נקרע במקרה בלילה אחד, ובבקר ישוב לאיתנו. וזה הוציא מלבבם הפקפוק, אמנם לשעתם. והוא שאמרה רחב הזונה: כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם. לא הזכירה אחד מן הפלאים והמופתי' הקודמים במצרים, רק זה לבדו, לכונה שאמרתי. ואמנם, אף לאחר קריעת ים סוף, נכנס עוד בלבם (ספקו) צד פקפוק, אולי משה לבד שהיה חכם מכל האדם, ומכל מי שקדמו, ידע לעשות כן, והם לא יבחינוהו. וחזרו עוד להמשך אחר הספק והפקפוק. ומעתה, לא נשאר להם שום בחינה בנבואת עשה, זולתי שיגיעו הם בעצמם לענין נבואי, להוציא מלבם כל פקפוק. וזה היה במעמד הנכבד ההוא, ונתאמת האמת (ושכן) [ונצדק] קודש. והשני הוא אומרו. בעבור ישמע העם בדברי עמך. ומן המפורסם, שאין החוש משיג דבר השם בדברו עם נביאו. ואלו דבר עם משה, אף בקול נברא נכבד ונורא מאד, למעלה מקול השופר והרעמים והלפידים. אם לא השיג והורה בחושים, לא נמלט עדיין מן הפקפוקים הקודמים, ואין זה להם פלא גדול, מקריעת ים סוף, ובמה יבחונוהו. אלא אותו הקול, לפחות קול נבואיי היה. וא"כ, כבר עלו למדרגה ממדרגות הנבואה. והשיג כל אחד כפי מה שהוא, משה מחיצה בפי עצמו, אהרן מחיצה בפני עצמו, ונדב ואביהוא מחיצה בפני עצמם, ושאר העם. כל אחד מחיצה בפני עצמו. ולא שהשיגו כל העם השגה אחת, זה כזה. השלישי, מה שאמרו רבותינו ז"ל: אנכי, ולא יהיה לך; מפי הגבורה שמענום. ואיך שמעום מפי הגבורה, אם לא בדרך נבואי. ומה שכתב הרב ז"ל הטעם בשנים אלו, מפני ששנים אלו השרשים, רצונו לומר מציאותו והוייתו אחד, אמנם משיג בעיון האנושי. וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו, וכל מה שידענו שוה, אין יתרון, ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד. ולדעת הרב ז"ל, הגיע לעם כולו בשני אלו, מה שהגיע למשה רבינו עליו השלום. וכן אמר הרב ז"ל בפירוש, בזה הלשון: מפי הגבורה שמעום. רוצים בזה, שהרי הגיע אליהם כמו שהגיע למרע"ה, ולא היה מרע"ה מגיע אליהם. ובזה יש לי מקום עיון, שאם דעת הרב ז"ל בזה, שאין זה מן הנמנע שישמעו כלל העם, מבלי הקדמות הראויות לנבואה בקול נבואי, ענין כזה. וידענו, אפילו מי שאינו ראוי לנביא, כנביא. וכן כל דבר שיודע במופת זה, ממה שלא אוכל לציירו, לפי שאין אנו באים, בראוי או בנמנע, במדרגות הנבואה, מצד הענין בעצמו. שנאמר לנביא, או לחולם, או לרואה, ר"ל שיהא מן הדברים שאפשר שנודעו בעיון אנושי, אם לא (אלא) מצד האיש ההוא, שנאמר לו בענין הנבואי, אם הוא מן הראוים לאותה מדרגה מצד שלימותו, אם לא. ואי אפשר לכל אדם שישיג בענין המרכבה, מה שהשיג יחזקאל. ואפי' מה שיושג ממנו בעיון אנושי, כדעת הרב והנחתו. ששם חלק מחלקי המרכבה, ענין מושג בענין אנושי. שאפי' מה שנודע במופת אין הכל מגיעים אליו, בלתי למוד. ואם הם ידעו דרך המופת, שממנו ידעו השרשים השנים האלה, מה הוסיפה להם הנבואה ואם לא ידעו הם דרך המופת, איך השיגו אפי' שלא במראה הנבואה. או נאמר, כי הודיע ה' לכלל העם דרך פלא, מה שיצטרכו להקדמות למודיות, כדי שיוכלו להגיע אל המקצת ההוא, של המדרגה הנבואיית, כלל כל העם, חכמים ושאינם חכמים, הנשים כאנשים. וזה ממה שאי אפשר לציירו, עם ההסכמה לבעלי הרעיון, ששמו מכת הנמנע: שיתנבא מי שאין לו הקדמות הראויות בלמוד, ובכח הדמיון, וכח השכל. ולא הניחו זה באפשר, כמו שהניחו שאי אפשר שיתנבא החמור והצפרדע וכן, אי אפשר לומר שהגיע להם בנבואה, שום דבר מועט, ממה שהוא למעלה מן המופת המושג בעיון האנושי, ובלבד לשלמים שבהם, כפי השלמיות שהיו להם. ואע"פ שאותו המועט לא היו ראוים, לא מצד שלמותם מהקדמות הצריכות למדריגות הנבואה. שא"כ חלקנו בנמנע בין רב למעט. ועוד, שלפי ההנחה הזאת, יותר הי' ראוי שישיגו כלל העם שאר הדברות, כגון: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב; שאינן צריכות לשום הקדמות מופתיות, ושהם במושכל ראשון. ועוד, שאם לא הגיעו אפי' לשנים אלו, אלא הראוין לפי שלמותיהן, א"כ כ"ש שיגיעו לכולן השלמים שבהן, והראוים לנבואה, כאהרן ושבעים זקנים. ולמה שתי אלו לבד, ולא מצד הנבואה לבד. ועוד, שאפי' בשורש לא יהיה לך, נאמר להם דבר שלא יושג בעיון אנושי ובמופת, והוא מה שנאמר בו: לא תשתחוה להם, ולא תעבדם. וכלל העמים עד שלא ניתנה התורה, היו עושים היכלות למלאכת השמים. וכדעת האומרים: עזב ה' את הארץ. וחושבים זה (מכת) [מכח] המחוייב לרוממתו ית', ושחלק צבא השמים לכל העמים. והראיה נראית להם הכרחית, מצד הפסד הויה, לכל אשר תחת השמים. ועוד, כי באמת יראה שכלל העם שמעום, לא היחידים שבהם לבד. כי החכמים, החלק המועט בעם, ואין יוצא עוד הפקפוק מלב רוב העם. ועוד, הנה כתוב: הקהל לי את (כל) העם, ואשמיעם את דברי. וכתיב: בעבור ישמע העם בדברי עמך. אמר דרך כלל העם, ולא היחידים שבעם. וכתיב: ותקרבון אלי, ותאמרו: הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו (ודבריו), [ואת קלו] שמענו מתוך האש. על כן, איני מוצא דרך לערב בו הסכמות חכמי הפילוסופית, ושנשים זה מכח הנמנע. ולמה נשים זה מכח הנמנע, אחר שיש בכח הנפשות האנושיות לעלות אל המדרגה הנבואית, כאשר עלו אליה, נביאי ישראל הקדושים. זה אינו בנמנע, שיחכים השי"ת כרגע לכל העם, שעמדו במעמד הנכבד ההוא. והוא שיהיה בו השפע הגדול במראות אלהים. וכאשר אמר בבצלאל: ואלמלא אותו רוח אלהים, בחכמה ובתבונה ובדעת, ובכל מלאכה. והוא קטן בשנים מאד. והנה כתוב: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם. ובשלמה כתיב: החכמה והמדע נתון לך. ובמדרש אמרו: (א"ר יצחק: חלום היה עומד על כני. חמור נוהק, והוא יודע מה נוהק צפור מצוצי, והיא היה יודע מה מצוצי, כצ"ל. וכ"ה בשיר השירים רבה פרשה א' ס"ס ט') והנה חלום. חלום עומד על בנו, צפור מצוצי, וידע מה צוצי. גם אמרו רבותינו ז"ל (עיין במכילתא פרשה בשלח סוף פרשה ו'): ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל הנביא. ושם אין מקום לראיית גלגלים, וארבע יסודות, רק לדברים פנימיים נבואיים. ואין הדמיון שלקחוהו בנמנע, כמי שלן בלא חכמה, ולשאר עמד נביא, כנמנע שינבא החמור והצפרדע. שמין שאר בעלי החיים, הדיבור אין בהם, ולא יתנבאו. והמין האנושי, מתנבא בטבאו, ושראוי לצאת מן הכח אל הפועל. והענין הכתוב בשאול, יודיענו זה. שלא נודע בחכמה הראויה למדרגת הנבואה, ועם כל זה התנבא בתוך בני הנביאים. והוא שתמהו עליו, ואמרו: הגם שאול בנביאים. לומר: הגם שאול שלא נתעסק בחכמה כבני הנביאים, עתה מתנבא עם הנביאים, בלי הקדמות הראויות. ואל תקשה עלי ממ"ש רבותינו ז"ל: אין הנבואה שורה, אלא על חכם גבור ועשיר. כי זה נאמר על דרך הראוי לנביאים, ואין הקושיא מאיש אחד או רבים, רצה ה' שיתנבאו לצורך שעה או לענין. וכל זה לא יקשה למאמיני החדוש. ואצלי, שני חלקים בנמנע. האחד ההכרחי, וישר מצד עצמו, להיות צלע המרובע, גדול מאלכסנו. או מה שהיה, שלא היה, והרבה כיוצא בזה. וזה נמנע גמור, מצד עצמו, לא ישוער בו האפשרות. והשני, לא מצד עצמו, אלא מצדנו, וממניעת החכמה מצד הנמנע בטבע. שלא מצינו סלע מוציא מים, והים יקרע לשעה, וישוב לשעה, ושיעמדו השמש והירח לא יסבבו ולא יזוזו ממקומם, או ישוב השמש לאחרונית, והרבה כיוצא באלו. ותחיית המתים בכללם. ואמנם, אין כל זה נמנע אצלנו, אלא מצד מיעוט חכמת הנבראים כולם, ולאות כחם לשנות המוטבע בחותם הטבע. אבל בחוק הבורא יתברך, אינו נמנע אלא מחויב בחכמתו יתברך, שאין להתייחס לו כלום חסרון ולאות, בכח חכמתו שהוא וחכמתו אחד. ולא ידענו חכמתו, עד שנדע מהותו. ובזה יתקיימו כל הנסים שנעשו, ושעתידים להיות. ולא נשאר בזה שום פקפוק, בכל מה שאמרוהו הכתובים, במה שאנו צריכים להנחתו הראשונה, כפי הפשט, לקיום האמונה, ומה שנמשך אחריה. אבל במקומות שאין אנו צריכים לכך, אם תרצה ליקח אותם לפי החכמה (אפי' לא הוצרכת) [הפילוסופית] אם תצטרך לכך או מן הרצון הפשוט לבד. זהו שנראה לי בכלל דברים אלו.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 19:8-9רלב״ג שמות ביאור המילות י״ט:ח׳-ט׳

(ח) וישב משה את דברי העם אל ה'. ראוי שתדע כי הידיעות הם כולם אצל ה' יתעלה, והוא ישפיע לנביא אחת מהם זולת האחרות מצד הנביא — כי מצד ה' יתעלה כבר ישפיעם לו כולם יחד, אם היה אפשר זה במקבל — ואולם תתיחד ההודעה בקצת הענינים מקצת, מצד מה שתשוטט בו מחשבת הנביא, כמו שביארנו בשני מספר מלחמות ה'. ולזה מפני שהיה ייחוד ההודעה מצד הנביא, היה ראוי שיגיד הנביא מה ששוטטה מחשבתו בו; וזה כולו במראה הנבואה, כי יִדְמֶה לנביא ענין הגעת הנבואה לו כאילו ישאל ויענה, וזה אמנם יהיה באמצעות הדמיון. וכבר תעמוד על אמיתת זה מההשפעה אשר תהיה בחלומות הצודקים, כי כבר תִּמָּצֵא בזה האופן פעמים רבות. והנה מה שאמרו ישראל כל אשר דבר ה' נעשה, היה אפשר שיובן על שני פנים: האחד שיהיה להם אות כי ה' יתעלה מדבר עמו אלו הדברים אשר יצוה אותם עליהם, ויהיה הרצון באומרו כל אשר דבר ה' נעשה – כל אשר דבר ה' לך נעשה, אבל רצוננו שיתברר לנו שדיבר ה' לך; והאופן השני הוא שיהיה הדיבור דיבור ה' יתעלה, לא דיבור משה; וזה, כי אף על פי שיתברר להם שה' יתעלה מדבר עמו, הנה לא יתברר להם שיהיה הדיבור אשר ידבר להם משה הוא הדיבור אשר דיבר אליו ה' יתעלה. והנה לא היו ישראל סכלים שירצו שידבר להם ה' יתעלה בעצמו, כי זה היה בלתי אפשר להם, אבל רצו שיתחדש על דרך מופת מה' יתעלה מה שיודיע להם רצון ה' יתעלה מזולת שישמעו זה מפי משה, כמו שהכירו ענין מצות שבת מפני המן קודם שישמעו זה מפי משה. והנה השיב משה את דברי העם אל ה', והבין אותם משה אז לפי האופן הראשון — רוצה לומר שהם רצו שיהיה להם אות יעיד להם כי ה' יתעלה מדבר עמו, ואז יעשו כל אשר ידבר עמו ה'. (ט) ובאתהו התשובה מה' יתעלה לפי מה שהבין אותו משה מדבריהם, לסיבה שזכרנו במה שקדם, ואמר אליו: הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור יראה העם בדברי עמך וגם בך יאמינו תמיד במה שתדבר אליהם בשמי, אחר שכבר יתפרסם להם היותי מדבר עמך. והנה פירשנו אומרו בעבור ישמע – מענין ראייה, לפי שהחושים יבואו לפעמים קצתם תחת קצת, אמר: 'ראה ריח בני' (בראשית כז, כז); 'וכל העם רֹאים את הקולֹת (כ, יד), 'וראה את ערותה' (ויקרא כ, יז); וכן אמר: 'ומתוק האור וטוב לעינים' (קהלת יא, ז), כאילו היה הראוּת חוש הטעם. או יהיה ישמע מענין הקבלה, כטעם 'והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך' (דברים כח, א); 'ולא שמעו בתורתו' (ישעיהו מב, כד); ויהיה הרצון בזה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן לעיניהם, וזה יהיה להם אות שאני מדבר עמך. והנה אעשה להם זה האות בעבור ישמע העם במה שאדבר עמך, ויקיימו הדברים ההם, וגם בך יאמינו לעולם בכל מה שתדבר להם בשמי מפני מה שיתפרסם להם שאני מדבר עמך. והנה זה הפירוש השני הוא יותר נכון לפי מה שאחשוב. וכאשר שמע משה זה המאמר מה' יתעלה, שב להתבונן במה שאמרוהו ישראל, וידע שהם כיונו בזה שיהיה המדבר להם ה' יתעלה, לא משה; והנה הגיד משה את דברי העם אל ה' לפי זאת הכוונה השנית.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 20:15רלב״ג שמות ביאור המילות כ׳:ט״ו

ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות – רוצה לומר באמצעות קול הדברים, כי עשרת הדברים שמעו אותם ישראל בזה האופן, והחריד אותם הקול ההוא הנפלא ושאר הנפלאות אשר היו שם.

Ralbag Devarim 5:5רלב״ג דברים ה׳:ה׳

אנכי עֹמד בין ה' וביניכם בעת ההִוא להגיד לכם את דבר ה' – הנה זה היה בעת שאמרו לו ישראל דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. כי יראתם מפני האש – הנה נתבאר בפרשת יתרו שייראו העם ועמדו מרחוק אחרי שמעם מפי הגבורה בזה הקול הנפלא עשרת הדברים כאמרו את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל. ולא עליתם בהר – רוצה לומר אף על פי שלא עליתם בהר כי לא היה לכם רשות לעלות בו, אף על פי כן יראתם. והנה אמר זה להעיר שאם היו מסכימים לשמוע כל דברי התורה מפי השם יתעלה היו שומעים אותם כמו ששמעו עשרת הדברים, כי לא עשה זה השם יתעלה ליראם ולבהלם לכונה שיברחו מלשמוע. והראיה על זה כי משה היה בהר וישראל שלא עלו בהר, ולזה לא היה להם לירוא כל כך. ולזה הוא מבואר שכבר היה לישראל להאמין שאר מצות התורה כמו האמנתם בעשרת הדברים ששמעו אותם מפי הגבורה.

Sefer HaIkkarim 1:18ספר העיקרים א׳:י״ח

And so we shall find that all the miracles which Moses performed before the revelation of the Torah on Sinai, merely proved that he was a worthy instrument for the performance of miracles, but not for the transmission of a law. This is all that the Israelites believed about him. And they followed his directions because they believed that God heard his prayer and granted his requests. He did so in Marah, as we read, And the Lord showed him a tree; also in the war with Amalek. On account of Moses’ prayer, God caused the manna to descend, and the sea to be divided, as we read, Wherefore criest thou unto Me? This is the meaning of the expression used in the narrative of the division of the Red Sea, And they believed in the Lord, and in His servant Moses. They believed that he was the servant of God, that God performed miracles through him, and that He granted all his requests. We find in the case of other good men too that God performed miracles through them, though they were not prophets. Thus it is told of Rabbi Phinehas son of Yair that he divided the waters of a river on three occasions. Miracles were also performed by Rabbi Hanina son of Dosa and Honi ha-Me‘aggel. The sun shone for Nakdimon son of Gorion, and Hananiah, Mishael and Azariah were saved from a fiery furnace. Seeing therefore that miracles are not a direct proof of prophecy, the people doubted whether Moses was a prophet, despite the miracles he performed, which were numerous and of a remarkable character in changing the laws of nature. It is only after the revelation on Sinai that the people said to Moses, We have seen this day that God doth speak with man, and he liveth. This shows that until that time they were still in doubt about the reality of prophecy, though they believed that Moses was the servant of God, and that miracles were performed by him, as we read, And they believed in the Lord and in His servant Moses. This is the reason why at the time of the revelation on Sinai, God said to Moses, Lo, I come unto thee in a thick cloud, that the people may hear when I speak with thee, and may also believe thee forever. The meaning is, I desire to prove to them directly the reality of prophecy, and also that you were sent by Me to give them the Torah. I will make them experience the prophetic spirit themselves. This will convince them that prophecy is a reality. And they will hear Me speaking to you, and indicating a desire to give them a law through you. This constituted a direct proof of prophecy and of the authentic character of the messenger, and there could no longer be any doubt or the least suspicion of fraud after that sublime experience; for through it were verified the two elements essential to prove the reality of revelation. The reality of prophecy was proved, because they were all prophets at that time, and heard the voice of God speaking the ten commandments. The second element was proved when they heard the voice saying to Moses, Go say to them: Return ye to your tents. But as for thee, stand thou here by Me, and I will speak unto thee all the commandments, and the statutes, and the ordinances, which thou shalt teach them, that they may do them in the land … In this they had a direct proof that Moses was a divine messenger through whom a perpetual law was to be given. The difference between a prophet and a messenger is this: The veracity of a prophet is proved either when he truly foretells the future in all particulars, or when he performs miracles. If a prophecy is verified in this way, the Torah specifically commands us to obey the prophet no matter what he tells us to do, even if, as a temporary measure, he bids us violate a law of the Torah, as Elijah did on Mount Carmel, unless he bids us worship idols. For since he has been tried many times and has been proved reliable, whether in the performance of miracles or in unfailingly foretelling the future, the presumption is that he is a prophet and we are bidden to obey him, as we read about Samuel, and [the Lord] did let none of his [Samuel’s] words fall to the ground. And all Israel from Dan even to Beersheba knew that Samuel was established to be a prophet of the Lord. It is like the case of an apothecary who prepared theriaca three times and it was found to be good. The presumption is in favor of his reliability until he is tried again and the theriak is found to be adulterated. Similarly if a prophet foretells the future or performs a miracle to substantiate his prophecy, he should be believed so long as no untruth is discovered in what he says. The Bible tells us, When a prophet speaketh in the name of the Lord, if the thing follow not, nor come to pass, that is the thing which the Lord hath not spoken. It is possible that one may be a true prophet and yet on a particular occasion say an untruth on his own initiative, not by prophetic inspiration, for God is not man that He should lie. An occurrence of this kind happened to Hananiah the son of Azzur, who was a true prophet, as the Rabbis say in the treatise Sanhedrin. But he made a mistake and spoke untruth when he took the bar from off Jeremiah’s neck, and broke it. He was punished for this, as we are told in Scripture. Jeremiah said to him, The Lord hath not sent thee; but thou makest this people to trust in a lie. Then again, This year thou shalt die, because thou hast spoken perversion against the Lord. And further we read, So Hananiah the prophet died the same year in the seventh month. A messenger, however, i. e., a person who is sent by God to communicate a law, can not say an untruth. For one is not called a messenger unless his mission is verified directly, i. e., when all the recipients are convinced of the reality of prophecy, as was the case of all Israel at the time of the revelation on Sinai, or when the genuine character of the messenger is proved, as was that of Moses; not by foretelling the future or the performance of miracles, for the test of foretelling the future is not a direct proof of the authentic character of the messenger as a lawgiver. And he may tell an untruth sometimes, as happened to Hananiah the son of Azzur, as we saw before. Similarly the performance of miracles is doubtful as a test, for something like them may be performed by some natural science or device. But if his mission is authenticated as was that of Moses, falsehood can not possibly enter, whether by his own choice or through some one else. Not by his own choice, for God would not authenticate his mission in the manner aforesaid, if he was likely to say an untruth later. Not through some one else, because as long as his mission has been authenticated directly, there is no longer room for any kind of doubt. This is the meaning of the words of Maimonides in the book Madda‘ in the eighth chapter of the treatise on the Foundations of the Torah. The Israelites did not believe in Moses, he says, because of the miracles he performed. For those who believe on the ground of miracles, still have a reservation in their minds that perhaps the miracle could be performed by sorcery or magic … The ground of their belief in Moses was the revelation on Mount Sinai, when their own eyes saw and their own ears heard the fire and the thunder and the lightning. Moses came near to the cloud, the voice spoke to him and the people heard: Moses, Moses, Go say to them: Return ye to your tents. But as for thee, stand thou here by Me, and I will speak unto thee all the commandment, and the statutes, and the ordinances, which thou shalt teach them … That the experience at Sinai is the only real and indubitable proof of Moses’ prophecy, is shown in the words, Go, I come unto thee in a thick cloud, that the people may hear when I speak with thee, and may also believe thee forever. This shows that hitherto their belief was not an enduring one, but one that is accompanied by doubt and reservation. So far Maimonides.

ולזה תמצא כי כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה, היו אותות אל שראוי שיעשו על ידו אותות ומופתים בלבד לא לקבל תורה על ידו, ולדבר הזה בלבד היה האמנת ישראל בו, ועל כן היו מתנהגים על פיו, בהיותם מאמינים שהשם שומע צעקתו ומקיים דבריו, כמו שעשה משה במרה, ויורהו ה׳ עץ, וכן במלחמת עמלק, והוריד המן בתפלתו ובקע הים בצעקתו, אמר הכתוב מה תצעק אלי. ועל זה ועל כיוצא בו נאמר בבקיעת ים סוף ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו, רצה לומר שהאמינו שהיה עבד השם שיעשה השם על ידו אותות ומופתים, ככל אשר חפץ יגזור אומר ויקם לו, כמו שנמצא זה על יד הצדיקים שהשם יעשה על ידם אותות ומופתים אף על פי שאינם נביאים, כרבי פנחס בן יאיר שבקע הנהר ג׳ פעמים לפי מה שסופר ממנו, וכרבי חנינא בן דוסא וחוני המעגל, וכנקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, וכחנניה מישאל ועזריה שנצולו מכבשן האש. ואבל בעבור שהאותות והמופתים שנעשו על ידי משה רבינו עם רבויים והפלגת פליאותם בשנוי טבעו של עולם לא היו מופת עצמי לנבואה, היו ישראל מסופקים עדין במציאות הנבואה, תדע שהרי אחר מתן תורה אמרו למשה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, שיראה מזה שעד המעמד ההוא היו מסופקים במציאות הנבואה, עם היותם מאמינים במשה שהוא עבד ה׳ להעשות על ידו אותות ומופתים, כמו שאמר הכתוב ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. ולזה תמצא שאמר השם למשה בעת מתן תורה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, כלומר אני רוצה לאמת להם מציאות הנבואה עצמה אמות עצמיי, וגם לאמת להם שאתה שלוח מאתי לתת תורה על ידך, וזה בשהם עצמם ישיגו למעלת הנבואה, ובזה יתאמת להם מציאות הנבואה עצמה, ועוד שישמעו אותי מדבר עמך כשאני רוצה לתת תורה על ידך. וזהו אמות עצמיי לנבואה ולשליחות השליח, ולזה אי אפשר שישאר אחר אותו המעמד הנכבד שום ספק ולא שום חשש זיוף, אחר שנתאמתו במעמד ההוא השני דברים שהם הכרחיים לאמת מציאות תורה מן השמים. האחד מציאות הנבואה, לפי שכולם היו נביאים באותה שעה ושמעו קול ה׳ אלהים אומר להם עשרת הדברות. והשני ששמעו את הקול אומר למשה לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ וגו׳. ובזה נתאמת להם אמות עצמי כי משה היה שליח להנתן תורה מתמדת לדורות על ידו. וזהו ההבדל שבין הנביא והשליח, כי הנביא אמות נבואתו הוא אם בהגדת העתידות שלא יפול דבר מכל דבריו ארצה, ואם בעשית אותות ומופתים, והנביא שתתאמת נבואתו על זה הדרך מצוה פרטית היא בתורה לשמוע אליו בכל מה שיאמר, ואפילו לעבור על דברי תורה בהוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, חוץ מעבודת אלילים, כי אחר שנוסה פעמים רבות ונמצאו כל דבריו אמתיים אם בעשית אותות ומופתים ואם בהגדת העתידות ולא הפיל מכל דבריו ארצה, הרי הוא בחזקת נביא ומצוה לשמוע אליו, אמר הכתוב ולא הפיל מכל דבריו ארצה וידע כל ישראל מדן עד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה׳, והרי זה כמי שעשה התריא״ק פעמים שלש ונסה אותו שהוא אמתי, שזה הרוקח בחזקת אמתי עד שינוסה פעם אחרת וימצא מזוייף. וכן הנביא המגיד העתידות או העושה אות או מופת על נבואתו, מצוה לשמוע אליו כל עוד שלא ימצא שקר בדבריו, אמר הכתוב אשר ידבר הנביא בשם ה׳ ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה׳, כי כבר אפשר שהנביא יהיה נביא אמת ויכזב בשום פעם בבחירת עצמו ולא מצד הנבואה, כי לא איש אל ויכזב, כמו שקרה לחנניה בן עזור שהיה נביא אמת, כמו שאמרו רבותינו ז״ל במסכת סנהדרין, וטעה וכזב בשבירת המוטה מעל צואר ירמיהו, ולזה נענש, כמו שאמר לו ירמיה לא שלחך ה׳ ואתה הבטחת את העם הזה על שקר, וכתוב השנה אתה מת כי סרה דברת אל ה׳, וכתוב וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחודש השביעי. אבל השליח, והוא אשר הוא שליח להנתן תורה על ידו, אי אפשר שיכזב בשום פנים. כי לא יקרא שליח אם לא שיתאמת שליחותו אמות עצמי, וזה אם בהתאמתות מציאות הנבואה לכל המקבלים כמו שהתאמת לכל ישראל בשעת מתן תורה, ואם בהתאמתות שליחות השליח כמו שנתאמת שליחות משה רבינו, לא שיתאמת בהגדת העתידות או בעשית אותות ומופתים, שהגדת העתידות אמות בלתי עצמי לשליחות השליח לתת תורה על ידו ואפשר שיכזב באיזה פעם, כמו שקרה לחנניה בן עזור כמו שאמרנו. וכן עשיית האותות והמופתים יש בהן ספק שאפשר שיעשו כמותן באיזו חכמה או תחבולה טבעית. אבל כשיתאמת שליחותו על דרך שנתאמת שליחות משה, אי אפשר שיכנס בו הכזב בשום פנים לא מצד בחירת עצמו ולא מצד אחר. לא מצד בחירת עצמו, כי לא יקיים אליו השם יתברך השליחות על זה הדרך אם היה עתיד לכזב, ולא מצד אחר, כי אחר שנתאמת שליחותו אמות עצמי נסתלק ממנו כל מין מהספק. וזהו מה שכתב הרמב״ם ז״ל בספר המדע בפרק ח׳ מהלכות יסודי התורה, משה רבינו עליו השלום לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמינים על פי האותות יש בלבם דופי שאפשר שיעשה האות בלהט וכשוף וכו׳, ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים ומשה נגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים משה משה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם וגו׳, ומנין שבמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שאין בה דופי, שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם זה לא האמינו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה, עד כאן לשונו.

R. Yosef Albo, Sefer HaIkkarim 3:8ר׳ יוסף אלבו, ספר העיקרים ג׳:ח׳

וזה היתה מדרגת כל ישראל בשעת מתן תורה אמר הכתוב פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש (דברים ה') וזה כי למה שרצה הש"י לתת תורה ע"י משה מנוקה מבלי ספק רצה שתתעלה מדרגתו באופן שלא יהיה לכח המדמה מבוא בה כדי שלא יכנס בה שום חשד וספק, וכן נתעלה מדרגת ישראל המקבלים התורה למדרגת פנים בפנים במעמד ההוא מהטעם הזה.

Abarbanel Shemot 19-20, Questions 13-14אברבנאל שמות י״ט-כ׳, שאלות י״ג-י״ד

השאלה הי"ג במה שאמר לא ית' לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' כי הנה איני רואה צורך בעליית אהרן בהר בעת שמיעת הדברות. ורש"י כתב ועלית אתה ואהרן עמך אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והכהנים מחיצה לעצמם והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה' משה נגש יותר מאהרן ואהרן יותר מהכהנים. ומדברי חז"ל הם באלה שמות רבה שאמרו משה מחיצה בפני עצמו אבל זכרו מחיצות אחרות שם. והרב המורה בפל"ב ח"ב כתב שבמעמד הר סיני לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי ועל מדרגות גם כן שנאמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל הוא ע"ה במדרגה עליונה כמו שאמר ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו ואהרן למטה ממנו ונדב ואביהוא למטה מאהרן וע' הזקנים למטה מנדב ואביהוא ושאר העם למטה מהם לפי שלמות' ומעשיהם וכו' ורואה אני בין שני הרבנים האלה הבדל וחלוף שרש"י לא עשה לעם מחיצה כלל כמו שהודעתיך מדבריו אבל הרב המורה עשה גם לעם מחיצה ומחיצות כפי השגותיהם. ומי יתן ידעתי מה הכבוד הזה אשר הוא עשה לעם כי הנה בפסוק עלה אלי לא נזכרה כלל וגם במדרש לא זכרו מחיצה לעם וצדקו אם כן דברי רש"י שכתב והעם כל עיקר ומה ראה הרב המורה להרבות במחיצות הלא דבר הוא. אבל ביאור דעת הרב המורה בזה והצדקתו או הכזבתו אינו מזה המקום. ולבד אומר לך שהמחיצות האלה שזכר הכתוב בפסוק עלה אל ה' ואשר זכרו חז"ל במשה ואהרן לא היו בשעה שנתנו עשרת הדברות כי אז לא היו שם מחיצות ולא השגות מתחלפות ומדרגות שונות לפי שכלם השיגו בחוש השמע שלהם כמו שיתבאר קול ה' מדבר מתוך האש עשרת הדברות בקול מוחש מגיע לאזניהם ושוים היו בשמיעת אותו קול אהרן קדוש ה' לקטון שבכל מחנה ישראל. ואמנם פסוק ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן הוא נאמר אחר כך לפי שישראל כאשר שמעו עשרת הדברות אמרו למשה (שמות כ' י"ז) דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. והודה בהם הקדוש ברוך הוא בדבר שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי. והלכו ישראל לאהליהם ומשה נגש אל הערפל ונאמר לו פרשת אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וסדר ואלה המשפטים ופרשת הנה אנכי שולח מלאך לפניך. ואז צוהו ה' שיעלה בהר לקבל הלוחות וזה הוא (שמות כד) עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו וגו' ובאותה השגה היו המחיצות וחלופי ההשגות לא בשמיעת עשרת הדברות. ויהיו הפרשיות כלם כסדרן מבלי דוחק אין מוקדם ומאוחר. ולכן תפול השאלה באמת למה נאמר כאן בשמיעת הדברות ועלית אתה ואהרן. ואוכיח אחר זה שגם משה רבינו לא היה בהר בעת שמיעת עשרת הדברות אלא עם העם בתחתית ההר ואיך יעלה אם כן אהרן להר ומה לו שם. השאלה הי"ד באמרו וידבר אלהים את כל הדברים האלה והיא באי זה אופן השיגו ישראל עשרת הדברות האם השיגו אותם בנבואה שהגיעה אליהם באותו עת על דרך הפלא או שמעו אותם מפי משה ומשה השיגם בנבואתו מפי הגבורה או אם שמעו אותם בקול מוחש נברא לשעתו על דרך נס והקול ההוא ששמעו אם היו מבינים אותו או היה בלתי מובן אצלם ומשה מבארו אליהם. ושקר שנאמר שכל ישראל השיגו במדרגת הנבואה כי מי נתן כל עם ה' נביאים ולא מוכנים לנבואה. ומזה ברח הרב המורה תכלית הבריחה. ושקר גם כן שנאמר שלא השיגו אותם הדברות ולא שמעום אלא מפי משה כי הנה הכתוב אומר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ונאמר וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים וגו' ויגד לכם את בריתו. ונאמר (דברים ה' י"ב) את הדברים האלה דבר ה' את כל קהלכם הנה אם כן לא נשאר אלא ששמעו קול מוחש אלהי. האמנם הרב המורה גזר אומר בפל"ג ח"ב שהם שמעו את הקול ולא הבינו אותו ומשה היה מפרשו אליהם ושע"ז נאמר אנכי עומד בין ה' וביניכם והוא גם כן מה שאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך ושעל הקול ההוא נאמר קול דברים אתם שומעים ולא אמר דברים לפי שהיה הקול מבלי חתוך אותיות. והרמב"ן כתב ששתי הדברות הראשונות שמעו ישראל מפי הגבורה בקול נברא והבינו אותו בשלמות אבל השמונה דברות אחרוני' שמעו מהם הקול ולא היו מביני' אותו ומשה היה מפרש אותו אליהם ושע"ז אחז"ל בסוף גמ' מכות אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ויורה עליו בכתובים ששתי הדברות הראשונות באו בלשון מדבר בעדו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כי אנכי ה' אלהיך אל קנא לאוהבי ולשומרי מצותי. אמנם בשאר הדברות דבר בלשון נסתר כשלישי המדבר לא תשא את שם ה' אלהיך וכן השאר. ודעת שני הרבנים האלה לא ישרו בעיני לסבות. האחת שאחרי שהרב המורה מודה ומקבל שהיה הקול ההוא ששמעו נברא מגיע לאזניהם לא נבואה מוחלטת למה זה ברח מלומר שהבינו אותו כי הנה הקול הנבואיי שחל בנפש ואינו מושג בחושים הוא אשר ימנע אצלו מלהשיגו הבלתי מוכן לנבואה. אבל כל הנברא המוחש מה המונע שישיגהו מי שאינו נביא ובחתוך אותיות אחר שהיה מציאותו על דרך הפלא כי כן יורה הרב שהיו ישראל רואים שם הכבוד הנברא אף על פי שלא היו נביאים ועוד כי אם הם לא הבינו הקול הנשמע ההוא מה תועלת היה מגיע אליהם בשמיעתו בהיותו קול פשוט מבלי הבנה כקולות האלמים ומה יוסיף ומה יתן להם ידיעה ואמונה שמיעתו יותר ממה שישיגו בשכלם מבלי שישמעוהו ועם היות שמה שפירש להם מרע"ה בקול הנשמע הוא אשר דבר ה' הלא נשאר עליו הספק כאלו לא שמעו כלל ויהיה הקול ההוא אצלם כקול השופר או כשאר הקולות ששמעו שמה. כ"ש ששני דעות הרבנים האלה הם בלתי מסכימים עם עדות התורה ולא עם דברי חז"ל. אם עם הכתובים שהנה אומר הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים ואם הם לא הבינו דבר מהקול איך צדק ואשמיעם את דברי ואיך ילמדון ליראה. גם אמרו וידבר ה' אליכם מתוך האש ויגד לכם את בריתו היאמ' דבור והגדה על הקול שלא יובן ומה שאמ' קול דברים אתם שומעים לא נאמר לשלול מה ששלל מיד באמרו ותמונה אינכם רואים זולתי קול. הלא תראה בפרשה ההיא וישמע ה' את קול דבריכם וכן נאמר במרגלים וגם באברהם נאמר קול כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקול' האם נאמר שהקב"ה וכן באברהם היו שומעים את הקול ולא היו מבינים אותו כמו שיחייב הרב מלשון קול דברים זה באמת בלתי אפשר אלא שנזכר הקול לפי שהוא היה המבהיל אותם כמו שאמרו. וכן אומר שאם הכתוב ישתף ויחבר הדברות העשרה כלם בלשון הדבור וההגדה איך יבדיל ביניהם והרמב"ן אומר אלה הבינו ואלה לא הבינו ואיך אמר הכתוב על כלם יחד את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ואמר ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. מורה שכמו שנכתבו עשרת הדברות יחד כן שמעו והבינו אותם וכמ"ש ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים. ואמנם לשון חכמים ז"ל הנה מאומרים מפי הגבורה שמעום לא יובן שאלה הדברות הבינו ואלה לא הבינו כדברי הרמב"ן או שמאלה שמעו הקול בלי הבנה ומאלה לא שמעו כלל כדברי הרב המורה. ועוד שאם משה השמיעם עשרת הדברים למה שינה אותם מהלשון ששמעו מפי הגבורה שהיה בלשון מדבר בעדו והוא אמרם בלשון שלישי המדבר כי אם השם אמר לא תשא את שמי לשוא לא היה לו לומר את שם ה' אלהיך וכן בשאר ולמה אם כן לא נכתבו בלוחות ובתורה אלא כמו שיצאו מפי הגבורה והנה הכתוב מעיד את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ויכתב' על שני לוחות אבנים ויתנם אלי מורה שכמו שנכתבו נאמרו אליהם. ואמנם הראיות שהביא עוד הרב המורה בפירוש אותו פרק וגם במאמר להקת הנביאים אשר אני עושה אם ה' יגמור בעדי תמצאהו. ואחר שדעות שני הרבנים האלה אינם מספיקים בעצם הדרוש מה יהיה אמיתת הדבור והקול הזה שישראל שמעו במעמד הר סיני מי יתן ואדע.

Abarbanel Shemot 19:9אברבנאל שמות י״ט:ט׳

ומפני זה ראיתי לפרש הפסוק הזה באופן אחר. והוא שישראל באמרם כל אשר דבר ה' נעשה לא היתה כונת' על מה שאמרו אחר כך כל אשר ידבר ה' נעשה ונשמע כי שם על קבול המצות ושמירתם בהעתיד אמרוהו אמנם בכאן אמרו כל אשר דבר ה' בלשון עבר לסמוך תשובה על דבר השם יתברך שאמר להם משה בשמו אם שמוע תשמעו בקולי וע"ז היתה תשובתם כן אנו רוצים לשמוע קולו ואז נשמור את בריתו וזה טעם כל אשר דבר בלשון עבר כלומר כל אשר דבר בשליחותך זה נעשה לשמוע בקולו ולשמור בריתו וזה עצמו השיב משה אל השם יתברך כשאמר וישב משה וגומר. האמנם ראה יתברך שהיה דבר בלתי ראוי שיזכו כל ישראל למעלת הנבואה כי היה בלתי אפשר שיהיו כלם בשלמות ההכנה והפרישות שהיה צריך לזה ואיך אם כן ידבר עם כל העם הרב ההוא ולכן אמר למשה הנני עושה חדשה יהיה מצוע בדבר הזה והוא שאנכי אבוא אליך בעב הענן רוצה לומר עם היות נבואתך רוחניות שכלי' מבלי השתמשות הכח המדמה בה. הנה עתה למלאת בקשת העם הזה אנכי אדבר עמך בקול מוחש עב מגיע לאזנים והקול המוחש ההוא קרא עב הענן מגזרת מענה ועניה כמו ענני ה' ענני עם היות שורשו ענה ושורש הענן אינו כן. יאמר הנה אנכי בא אליך במענה ודיבור עב וגס והוא הקול המוחש או שיבוא אליו בקול מוחש יוצא מהענן ויהיה זה בעבור שישמע העם בדברי עמך. והתבונן אומרו הנה אנכי בא אליך שכיון לומר בזה שנתינת התורה בקול מוחש היה בלתי ראוי מצד הנותן ומצד המקבל כי הנותן הוא הסבה הראשונה יתברך הרחוק מכל גשמיות ואם אין לו כלי הדבור המוחש איך ידבר בקול מוחש גשמי. ואמנם מצד המקבל שהיה משה רבינו ולהיות נבואתו שכלית מבלי שמוש כח גשמי ואיך אם כן עתה ינבא בקול גשמי מוחש. הנה אם כן עם היותו בלתי ראוי הנה אנכי המשולל מכל גשמות בא אליך משה המקבל נבואתו בדרך רוחני מבלי שמוש כח גשמי בעב הענן וכל זה למה בעבור ישמע העם בדברי עמך שהם להיותם עם והמון בלתי מוכן לא יוכלו לקבל הנבואה אלא לשמוע הקול ההוא המוחש. וזה הוא שנאמר אחר זה משה ידבר והאלהים יעננו בקול שרשם המופת הגדול הזה מצד שניהם רוצה לומר מצד השם המדבר ומצד משה המקבל כי שניהם היו מדברים בקול מוחש מגיע אל האוזן כמו שיתבאר. והודיעו ית' שאף שבזה יפחית משה מעלתו ומדרגתו בנבואה שכבר ירויח בזה בצד אחר. והוא אומרו וגם בך יאמינו לעולם כלומר גם אתה תרויח בזה העדות בשיאמינו בך לעולם ולא יספק אדם בנבואתך אחרי שבאזניהם שמעו את הקול מדבר עמך וכמו שאמר (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ויתכן שזכר עב הענן להודיעו ששם יתגשם הקול ההוא באופן שיהיה קול מוחש באזניהם והנה משה לא נחה דעתו במצוע ההוא שזכר הקדוש ברוך הוא בדעתו שלא יתפייסו בזה ישראל כי הם לא שאלו אלא שידבר השם עמהם לא שישמעו אותו מדבר למשה. ולכן חזר פעם שנית להגיד את דברי העם אל ה' והם עצמם מה שנזכרו למעלה כאומר ה' אלהים הלא אמרתי אליך שהם רוצים שתדבר עמהם ומה תועלת שתדבר עמי. הנה התבאר שענין ויגד משה הוא עצמו וישב משה אלא שזכר דבריהם שתי פעמים מפני הסבה אשר זכרתי. ובמכילתא אמרו ויגד משה את דברי העם אמרו רצוננו לראות את מלכנו שאינו דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי המלך כי הנה נטה למה שפרשתי באמת. וכאשר ראה ית' הפצר משה שידבר בכבודו אל העם פנים בפנים רצה למלאות שאלתם ולעשות בקשתם ולכך צוה למשה שיקדש את העם בהכנה ופרישות מה שלא צוהו קודם לזה ועם מה שפירשתי בפסוקים האלה יותרו השאלות הה' והו' והז' והח'

Abarbanel Shemot 19:19אברבנאל שמות י״ט:י״ט

והמופת הב' הוא אומרו משה ידבר והאלהים יעננו בקול והרלב"ג פירש זה על עשרת הדברות שכאשר היה מגיע למשה מענה בנבואה היה אז מתחדש קול דברים מוחש שהיו שומעים ישראל וידעו שאז היה השם מדבר עם משה וזה הוא גם כן דעת רש"י וממכילתא הוא. אבל מתוכן הענין יראה שאין הדבר כן אלא שבאותו זמן שהיתה תקיעת השופר היו ישראל שומעים את משה מדבר והאלהים עונה אותו בקול מוחש כי הם היו שומעים את השם אומר אליו רד העד בעם וגו' ותשובת משה וכן דבור לך רד ועלית כל הדברים שנאמרו קודם הדברות. והיה דבור משה זה בקול אנושי מוחש. שהיו הם שומעים ואם היה הוא ע"ה מדבר בקול מוחש נשמע לישראל בעת תקיעת השופר מבואר הוא שלא היה משה תוקע אותו כי היה בלתי אפשר שיהיה אדם תוקע שופר ומדבר בבת אחת וברוח אחד. ולפי זה יהיה אומרו יעננו בקול חוזר לשניהם יאמר משה ידבר והאלהים יעננו ושניהם היו מדברים בקול. ואמנם מה היה הקול ההוא אם נבואיי מושג לנפש או מוחש מגיע לחושים. הנה התבאר אחר זה.

Abarbanel Shemot 19:20-22אברבנאל שמות י״ט:כ׳-כ״ב

(כ) וירד ה' על הר סיני וגו' עד ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם. בהשפעה הזאת שנשפעה במעמד הנבחר בשמיעת הדברות ראוי שנבחר שלשה דרושים. הא' מי היה הפועל והמשפיע בה האם הסבה הראשונה יתברך מבלי אמצעי שכל נבדל אחר או אם הוא אחד מהנבדלים. הב' מי היה המקבל האם ישראל כלו או זקניהם ושוטריהם או אדון הנביאים בלבד ומפיו שמעו הדברים. הג' מה היה השפע הזה אם נבואה מוחלטת או דבר חושיי וכמו שהעירותי בשאלות. והתחלת החקירה הזאת אינם אלא פסוקי התורה ומאמרי חז"ל. ואומר שהפועל והמשפיע בהשפעה הזאת היה האלוה יתברך סבת הסבות כלם בעצמו ומאתו נתנה התורה לא מסדור השכל הפועל ולא אחד מהנבדלים כי כמו שהיתה היציאה ממצרים תשועה גופיית אליהם ממנו יתברך בלי אמצעי כמו שבא בקבלה האמתית כך רצה להושיעם תשועה נפשיית מבלי אמצעי וע"ז נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגומר ונאמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשו אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' ומשה לפני מותו אמר (דברים ל"ג ב') ה' מסיני בא וגו' ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו רוצה לומר שבא ה' אלהים וכל קדושיו עמו אבל התורה לא נתנה אלא מימינו ומידו. ואמנם המקבל אותו השפע היה כל עם ישראל בכללו אנשים ונשים וטף וכמ"ש את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם. וראוי אם כן שנחקור למה זה רצה הקדוש ברוך הוא לתת הדברות האלה מפיו בלי אמצעי ולישראל כלו שהיה עם רב בלתי מוכן כמ"ש (שם ה' כ"ו) כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים וגו' ולמה לא נאמרו עשרת הדברות כשאר דברי התורה והמצות למשה רבינו שהיה ציר נאמן לשולחיו. וכבר נוכל לרשום בזה חמש סבות ותכליות עצמיות. הא' הוא מה שכתב הראב"ע שהיו בישראל אנשים בלתי מאמינים במציאות הנבואה האלהית כאנשי הודו האומרים שא"א שידבר אלהים את האדם בהיותו חי ומה שהקשה עליו הרמב"ן שזרע אברהם לא יספקו בנבואה כי האמינו בה מאבותיהם וכבר נאמר ויאמן העם ויאמינו בה' ובמשה עבדו. תשובתו גלויה שעם היות שהאמינו קצתם הנה להיותם עם רב ומלומדים בתועבת מצרים מי המונע שהיו מהם אנשים מסופקים בה והכתוב לא אמר ויאמן כל העם אלא ויאמן העם שהיא הקדמה סתמית שבה הכח החלקי ולמה יתפלא הרב מזה והן עוד היום הזה רבים מבני ישראל המתפלספים כיחשו בנבואה כי הם האמינוה באופן שטוב הכחשתה ממציאותה כ"ש שהכתוב מעיד על זה שאמר (שמות י"ט ט') הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. התכלית השני הוא כדי להשריש בלבותם של ישראל שהתורה שנתנה להם תהיה נצחית לעד ולעולמי עולמים ולכן רצה שכלם ישמעוה מפי הגבורה בסיני וגם על זה אמר (שם כ' כ"ח) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם רוצה לומר שיכירו וידעו שאין זאת התורה כמו המצות שנתנו לאדם ולנח כי זאת ניתנה מפי הגבורה וכל העם מקטנם ועד גדולם שמעו אותה והם העדים בדבר. וכבר קדמני בזה הרב הגדול בספר המדע בפרק ז' מהלכות יסודי התורה והרמב"ן גם כן בפירוש בעבור ישמע העם. ואפשר שעל זה נאמר לבעבור נסות אתכם בא האלהים רוצה לומר שינסה אותם בנביאי השקר שיבקשו להדיחם מעל תורתו והם יכחישו אותם מפאת מה שבאו בזה המעמד. התכלית השלישי הוא שרצה הקדוש ברוך הוא להשרישם בשורש אחד תורני אמתי. והוא שהפלוסופים חשבו שהיתה הנבואה דבר טבעי ושתבא לאדם בהיותו מוכן ושלם במדות ובדעות העיוניות. והיה מהמנעות אצלם שילין האדם בלתי נביא וישכים נביא. והנה הי"ת רצה להראות שאין הדבר כן. אבל שכל אשר יחפוץ יעשה ושהנבואה באמת היא דבר נסיי נמצאת בפלא ושברצות השם ינבא הבלתי מוכן בעיוניות אף שיהיה בחכמות איש בער לא ידע או נוקד בנוקדים מתקוע. והנה הורה זה במה שהגיע את כל עם ישראל למדרגת נבואתו ושישמעו דבריו וקולו ומפני זה התמיה אדון הנביאים באמרו את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם כי לקהל הרב ההוא היה פלא עצום הגיעם לנבואה. ואמר באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי רוצה לומר שאעפ"י שיהיה עם גס ישמעו הדבור האלהי. ואמר (דברים ה' ל"ג) כי שאל נא לימים ראשונים וגו' הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו השמע עם קול אלהים חיים מדבר וגו' שהיה הפלא הגדול ההוא היות העם הגס והחומרי ובלתי מוכן זוכה לזה והוא התכלית הג'. והתכלית הד' הוא שהאל יתברך רצה לתת בעם ישראל הכנה נפלאת וסגולה עליונה להמצא בהם ובזרעם מעלת הנבואה ולחול השפע האלהי הנבואיי באנשים על דרך הפלא. וכדי שיהיו מוכנים למעלה ההיא ראה לדבר עמהם בפעם הזאת באופן נפלא כדי שההפעלות הגדול אשר יקבלו שם יכינם מאד לשהם וכל זרעם יהיו ראויים לקבל אותו השפע. כי כמו שבישיב' מרע"ה בהר מ' יום ומ' לילה נשאר תמיד מוכן ומדובק והיה מפני זה מנבא בכל שעה שירצה כמו שהוכיחו ז"ל מאמרו עמדו ואשמעה ככה מפני ההפעלות הנפלא שקבלו ישראל באותו מעמד נשארו הם ובניהם עד אלף דור מוכנים לקבל השפע הנבואיי. ולזה כיון ג"כ באמרו וגם בך יאמינו לעולם ודרשו חז"ל (רש"י שמות ח' ט') וגם בך גם לנביאים שיבואו אחריך. ואולי שלזה גם כן אמר לבעבור נסות אתכם בא האלהים רוצה לומר להרגיל אתכם בקבול הנבואה כדי שתהיו מוכנים אליה תמיד וכבר זכרתי למעלה מה שאמרו חז"ל במכילתא מאותה שעה זכו ישראל להעמיד מהם נביאים. ובאלה שמות רבה (פ' כ"ח) כל מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו אותו בהר סיני וכו'. התכלית החמישי הוא שכיון הקדוש ברוך הוא לדבר עם עמו הדבורים האלה כדי שיקנו משמיעת קולו מדת היראה ותעלה עליהם אימתה ופחד מגדולת השם יתברך ויכולתו ועוצם גבורותיו. וכמו שאמרו. (דברים ה' כ"ה) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו והשיב יתברך היטיבו אשר דברו מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו'. ואמר משה אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. רוצה לומר ששתי תועלות היו להם במעמד ההוא הא' לבעבור נסות אותם רוצה לומר להגדילם ולרומם מעלתם בין האומות ששמעו קול אלהים חיים. והב' כדי שמשם יקנו מדת היראה לא יראת העונש אלא שייראו מגדולת מעלתו ובזה לא יחטאו לפניו. וכן אמרו במכילתא לבעבור נסות אתכם בא האלהים לגדל אתכם בין האומות ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו היא בושה שמביאה ליראת חטא. הנה נתתי בזה חמש סבות תכליתיות להיות המשפיע הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו והמקבל כל עם ישראל. הא' לשיאמינו במציאות הנבואה בכלל. הב' כדי שיאמינו גודל נבואת משה ונצחיות התורה ולבטל ממנה כל ספק. הג' שיאמינו שהיתה הנבואה מכלל הנפלאות כפי הרצון האלהי ואינה ממה שבטבע. הד' להכין אותם לקבל הנבואה המה וזרעם בהעתיד. והה' להקנותם מדת היראה מגדולת הש"י ומעלתו.

Abarbanel Shemot 19:23אברבנאל שמות י״ט:כ״ג

ואמנם מה היתה הכונה האלהית בירידת משה היא לפי שהב"ה כשרצה לזכות את ישר' ולתת להם תורה ומצות היה מעוצם השגחתו עליהם לתת תורתו באופן שלא ישאר אצלם ספק בהיות התורה אלהית ונתנה מן השמים ושלא יעלה על לב אדם שמשה רבי' משכלו ודעתו הכינה גם חקרה ושמה לפני בני ישראל לאמר כי כן צוה לו המלך ה' צבאות. ומפני זה לא נתן את התורה למשה בנבואתו העליונה ושהוא יגידה ויערכה לישראל כדי שלא יספקו בה אם היא האלהית או מפועל משה. ולבטל כל חשש וכל ספק מזה חדש ית' ע"ד הפלא באותו מעמד קול נברא מוחש ועצום מאד שבו ישמעו עשרת הדברות כל ישראל אנשים ונשים וטף כקטון כגדול להיותם סוגי התורה הראשונים והכוללים בכל מצותיה וכן היה רצונו י"ת להשמיעם את כל התורה באופן ההוא עצמו לולא שהם אמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות וכדי שישראל לא יחשבו בהיות משה בהר בשעת הדברות שהקול ההוא היה קול משה והוא היה המדבר אתם בהשמעת קולו ולא היה קול אלהים מפני זה רצה הקב"ה שגם משה ירד אל העם ויהיה ה' עמהם בעת שמיעת הדברות כדי שיכירו וידעו כל ישראל שלא היה משה המדבר כי אם אלהים חיים מלך עולם. וגם זה נכלל באומרו ית' למשה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב ר"ל שירד וישב עמהם כדי שישיבתו שמה בתוך העם ההוא תהיה עדות בהר על הקול שהוא אלהי וזה הוא רד העד בעם שיהיה ביניהם להעיד על האמת הזה פן יהרסו אל ה' לראות ר"ל שיהרסו בחושבם שאין המדבר יתברך וישתדלו לראות אם הוא אם לא. ואם יהרסו בזה ממדרגת האמונה האמתית אין ספק שיפול מהם רב שורש גדול ואמתי והוא היות התורה אלהית מן השמים. וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו מלחשוב כזאת פן יפרוץ בהם ה' ככופרים ובלתי מאמינים באלהות תורתו. אמנם מרע"ה חשב בלבד על הכוונה הנגלית מדבר השם בראשונה כמו שפירשתי. ולפי שראה ית' שהיה משה מבקש טענות לשלא ירד מן ההר הוצרך לומר לו עוד לך רד ועלית אתה ואהרן עמך ר"ל לך רד לשבת עם העם כלפני' ואל תאמר בלבבך ואיך אהיה אני שוה לכל אחד מן העם בנתינת התורה ובמעמד קדוש אשר כזה. כי הנני מודיעך שתעלה אתה ואהרן עמך אל ההר ולא אמר זה לאותה שעה מהשמע' הדברות אלא על מה שיהיה אח"כ כשעלה לקבל הלוחות שנאמר לו (שמות כ"ו א') עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. ועל הפעם ההיא העתידה להיות אמר לו עתה כמבשר ומודיע מה שיהיה אח"כ ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והם הזקנים שזכר שם והודיעו שבפעם ההיא לא יהיה הוא שוה לאחד העם כי הנה העם אל יהרסו אז לעלות פן יפרוץ בם והוא ואהרן והכהני' משרתי ה' הקרובים אליו יעלו אל ההר. ואז יהיו שמה המחיצות שזכרו חז"ל שישיגו באותה העליה כל אחד מהרישומים ההם כפי מדרגתו. הנה התבאר מזה שלא אמר ועלית אתה ואהרן על הפעם הזאת כשנשמעו הדברות אלא על מה שיהיה אחר כך שנזכר בסוף פרשה ואלה המשפטים והותרה בזה השאלה הי"ג. ומזה תדע שגם אדונינו משה היה בתחתית ההר עם כל ישראל בעת ששמעו עשרת הדברות ויש על זה ראיה ממה שאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות וכן קרב אתה ושמע ואת תדבר אלינו. ואם בעת ששמעו הדברות משה היה בראש ההר וישראל היו בתחתית ההר היאך דברו עמו ואמרו לו כ"ז אלא שהיה עמהם ושמע הדברות בתוכם ואז אמרו לו קרב אתה ושמע לפי שהם היו מרוחקים ממעמד הכבוד. ואמנם מה שאמר (דברים ה') אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' אין ענינו שהיה מפרש להם כל דבור ודבור שהיו שומעין כמו שחשב הרב המורה. אבל יאמר הכתוב פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש והיה זה בעשרת הדברות שדבר להם. ואמנם בשאר מצות התורה כולה הייתי אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה' לפי שיראתם מפני האש עם היות שלא עליתם בהר כי לולא יראתכם מהאש לא הייתי אני בין ה' וביניכם כי הוא היה משמיע כל התורה והמצות לכם פנים בפנים כמו שהשמיע עשרת הדברו' וכן פירשו הרמב"ן. וכאשר ראה מרע"ה רצון השם וגזרת חכמתו קבל עליו את הדין וזה הוא וירד משה אל העם ויאמר אליהם רוצה לומר שירד לשבת עם העם בשמיעת הדברות והודה ולא בוש כי כן צוה לו המלך יתברך כי אמר להם כל מה שאמר לו יתברך על זה ובאלה שמות רבה אמרו (פ' כ"ח) אמר רבי לוי משל למלך שבקש לעשות אפימטיטא חוץ מדעתו של אפרכוס אמר לו עשה דבר פלוני אמר לו כבר עשיתי שוב אמר ליה עשה דבר פלוני כאשר הלך עשה המלך מה שבקש. כך בקש הקדוש ברוך הוא לתת הדברות והיה משה עומד לפניו אמר ליה רד העד בעם אמר ליה לא יוכל העם לעלות ושוב אמר לו לך רד ועלית אתה ואהרן עד שמשה הלך נגלה הקדוש ברוך הוא שנאמר וירד משה. מיד וידבר אלהים. רצה בזה שהיתה כוונת השם יתברך שיהיה מרע"ה בשעת שמיעת הדברות במחיצת ישרא' בתוך העם ושלכן אמר לו כדי להורידו מן ההר שילך להתרות בעם פן יהרסו וכאשר נתירא משה שברדתו משם יתחיל הדבור היה משיב לא יוכל העם לעלו' וכאשר אמר לו יתברך שנית לך רד ועלית אתה ואהרן שמח הוא ע"ה במעלת אהרן אחיו וירד ולא הספיק לשוב למקום שהיה יושב שם בתחלה עד שהתחיל הדבור וזה הוא שאמר וירד משה אל העם ובהיותו שמה וידבר אלהים.

Abarbanel Shemot 20אברבנאל שמות כ׳

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ראוי לבאר במקום הזה הדרוש השלישי אשר זכרתי והוא מה היתה ההשגה והשפע שהשיגו ישראל במעמד הר סיני כששמעו עשרת הדברות. ואיך השיגוה ואומר שישראל כלם בהתיצבם בתחתית ההר השיגו ענינים אלהיים אבל בהשגה חושיית אם בחוש הראות שהיו רואים הכבוד האלהי בראש ההר כאש בוערת ושלש מחיצות היו מקיפות בו והם חשך ענן וערפל שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל. ואם בחוש השמע ששמעו קול עצום מאד נברא לשעתו בחלק האויר מגיע לאזניהם. ולפי שקודם הדברות בהיות משה בהר כבר שמעו ישראל שהיה משה מדבר והאלהים יעננו בקול לכן עתה בשמיעת הדברות הכירו וידעו שאותו הקול שהיה מדבר ועולה למשה בענין שליחותו ושהיה קורא אליו שיעלה אל ההר הוא עצמו היה המדבר אליהם הדברות ההמה ולהיות הקול ההוא מגיע לאזניהם מבלי אמצעות משה ולא אמצעי אחר שכלי נאמר פנים בפנים דבר ה' עמכם. וכבר ביארתי במאמר להקת הנביאים מיני הנבואה ומדרגותיה ויש ממנה נבואה מוחשת מגעת לחלושי הכח וקצרי ההכנה. וממנה היתה מדרגת ישראל בפעם הזאת. ומכאן יתבאר לך שהמעמד ההוא מגלוי הכבוד הנברא על הר סיני והקול הנשמע שמה לא היה להוסיף למרע"ה דבר על שלמותו כי הוא ע"ה לא נשתלם בפעם ההיא בשמיעת הדברות יותר ממה שהיה קודם לזה. אבל היה המעמד ההוא כדי שידעו ויאמינו ישראל בשלמות שמשה היה שליח נאמן לאלהים במדרגת הנבואה ושהיה השם מדבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו והם עומדים מרחוק מזדעזעים. ומזה האמינו במציאות הנבואה שהוא דבר שכלי ומראה רוחני לפי שעם החושים השיגו כל זה כל שכן שיסיג השכל הדבור הרוחני ומראה הנבואה. ובענין הראיה הזאת והשמיעה המוחשת כלם היו שווים במדרגה אחת כי הקול היה אחד נשמע אליהם. ומה שאמרו במדרש תנחומא ובאלה שמות רבה שבסיני קבל כל אחד כפי כחו והביאו דמיון מהמן שכל אחד היה טועם בו כפי כחו הילדים כטעם חלב וזה הוא לשד השמן הזקנים כצפיחית בדבש. והבחורים יעשו אותו עוגות. וכן אמרו שעל זה נאמר ירעם אל בקולו נפלאות וכן לעשות לרוח משקל כל זה היה אחרי הדברות כשנאמר למשה עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא וגומר וכמו שהוכחתי בשאלות. ולהיות השגת ישראל מוחשת והשגת שאר הנביאים מדומה ומושכלת אחז"ל שראו באותו מעמד מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן לפי שמראת יחזקאל במרכבה שראה כבוד ה' ושמע קול מדבר היה בנבואה רוחנית. והשגת ישר' בכבוד ובקול הנברא היתה מוחשת. וכבר יראה מדברי הרב המורה בפל"ז ח"א בשתוף פנים שהיה דעתו זה רוצה לומר שהקול ששמעו ישראל בסיני היה מוחש לא מדומה האמנם בפל"ג ח"ב שזכרתי למעלה התעצם מאד הרב לקיים שלא שמעו מהקול האלהי אלא קול אחד בלבד ושגם בשמיעת הקול ההוא לא היה מדרגת משה רבינו כמדרגתם ודקדק זה מתרגום אונקלוס שתרגם בכל מקום וידבר ה' ומלל ה' וכן וידבר אלהים את כל הדברים האלה ומליל ה'. אמנם מאמר ישראל ואל ידבר עמנו אלהים תרגם ואל יתמלל עמנא מן קדם ה' ועשה הרב מזה סוד גדול ועמוק. ומי יתן ידעתי למה זה ברח הרב מהיות הקול האלהי הנשמע באותו מעמד פעמים רבות במספר הדברות. ולמה השתדל כל כך להוכיח שלא היה אלא קול אחד כי הנה בהיות הקול נברא האפשריות שימצא בפעם אחת ימצא במאה פעמים. ואם היה קול נברא ומוחש מגיע לאזניהם למה לא תהיה בו מדרגת משה שווה למדרגתם כי הבנת הקול הוא זולת שמיעתו שההבנה תיוחס אל השכל והשמיעה אל החוש. ולמה לא יהיו בו שוים כלם כל שכן שכבר תרגם אונקלוס במשה גם כן קדם ה' ובישראל תרגם מליל ה' כמו שכתב הרמב"ן. ע"כ אמרתי שהיה דעת הרב המורה שהיתה השגת משה רבינו בזה הנבואיית והשגת ישראל חושיית ושמפני שהם לדעתו לא הבינו הדברות לא היו צריכים לקולות הרבה כי אם לקול א' למופת ולאות כי ידבר אלהים את האדם וחי. אבל אנחנו קהל התורניים דרך המלך נלך שכלם שמעו בשוה הקול האלהי מוחש מגיע לאזניה' ושהיו קולות רבים כפי הדבורים עם היותם סמוכים זה לזה מבלי הפסק. ומה שאמר הכתוב קול גדול ולא יסף ענינו שלא פסק כתרגום אונקלוס או שלא יסף עוד הקב"ה לדבר בקול ההוא ולהשמיעו בעולמו. ואמנם מה הוא אשר השיגו באותו מעמד כבר הודעתיך דעת הרב המורה שישראל שמעו משני הדברות הראשונים קול פשוט מבלי הבנה ומשאר הדברות לא הבינו דבר וגם קול לא שמעו. ודעת הרמב"ן הוא ששמעו קול השני הדברו' הראשונו' והבינוהו ומשאר הדברו' השמונ' שמעו הקול ולא הבינו ומשאר המצות לא שמעו קול לא עם הבנה ולא בלתה כי בתחלה היה כחם רב ושמעו הקול והבינוהו בשני הדברות הראשונים וכאשר נחלש כחם בשמיע' הקול ההוא פחד קראם ורעדה ומפני התבהלות' שמעו השמונה הדברות הנשארים ולא הבינו אותם וכאשר נחלשו עוד ולא יכלו לסבלו חדלו מהבינו משמוע הקול המבהיל ההוא. וכבר הראיתיך בשאלה הי"ד שדעות שני הרבנים האלה לא יתכנו. ולכן טוב משניהם הוא דעת הראב"ע שקבל הדבר כפשוטו וכתב שכל עשרת הדברות שמעו והבינו כאחד ולכן אחרי כלם נאמר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם וגומר ושאחרי כן אמרו קרב אתה ושמע והדעת נותן שכן היה הענין כי איך יתכן שבהיות השם יתברך מדבר אליהם והם שומעים כאלו העולם מתהפך יהיו הם מדברים למשה את דבריהם וכתב עוד שהנה לא אמר את כל הדברים האלה דבר ה' מפני קצת שנויים שהיו בדברות האחרונות. הנה התבאר שכל עשרת הדברות שמעו ישראל בקול נברא מוחש בחתוך אותיות והבנה שלמה. אמנם שאר המצות שהן אחרי הדברות ופרשת המשפטים עד ואל משה אמר עלה אל ה' נאמרו למשה בהר כאשר נגש אל הערפל בדבור נבואה רוחני עד פרש' ויקרא ומאות' פרשה ואילך נעתק הדבור ודבקו' הנבואה שהיה למשה בהר אל בין הכרובי' כמ"ש ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים עד סוף התורה. ונשאר א"כ להשיב על שני ראיות שנסתייעו הרבנים הנזכרים מהן לחלק בין הדברות. האחת היא שבדברות הראשונות באו הדברים בלשון מדבר בעדו ושמונה דברות האחרונים באו בלשון שלישי המדבר הנסתר והוא המורה שלא היו כל עשרת הדברות ממין אחד ושהיה חלוק מהשנים הראשונים לשמונה האחרונים כפי כל אחד מהדעו'. והראיה השנית מאותו המאמר של ר' שמלאי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שעשה חלוק ביניהם. ואני משיב על הא' שכן דרך הכתוב לדבר בפסוק אחד קצתו בלשון מדבר בעדו וקצתו בלשון נסתר. נאמר באברהם המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' בלשון מדבר בעדו ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם והוא בלשון נסתר וכן במשה כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך וזה בלשון מדבר בעדו תעבדון את האלהים על ההר הזה הרי הוא בלשון נסתר וכן לישראל עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי בלשון מדבר בעדו ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם הרי דבור בלשון נסתר וכן בסוף סדר והיה כי תבוא בפרשת ויקרא משה אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' אלהיכם וגו' ולא נתן ה' לכם וגו' כלו בלשון נסתר ואולך אתכם במדבר מ' שנה למען תדעון כי אני ה' אלהיכם בלשון מדבר בעדו. ומי המונע שיהיה כן בדברות האלה כיון שפנים בפנים דבר ה' את הדברות האלה כלם מבלי אמצעות משה. ואמנם לטענה הב' מדבר רבי שמלאי אם היה אנכי ולא יהיה לך כולל הדבור כלו עד לאוהבי ולשמרי מצותי שבאו הדברים בלשון מדבר בעדו. הנה היו באותם שני הדברות הראשונות חמש מצות כאחת. הא' אנכי. הב' לא יהיה לך. הג' לא תעשה לך פסל. הד' לא תשתחוה להם. הה' ולא תעבדם. כי כן מנאום כל מוני המצות וגם הרב המורה בספר מנין המצות אשר לו ויתחייב מזה שיהיו שאר המצות אשר שם משה לפני בני ישראל תר"ח מצות לא תרי"א ואיך א"כ יאמר רבי שמלאי שמפי משה שמעו תרי"א. ומפני זה תצטרך לומר בהכרח שכאשר אמר רבי שמלאי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום לא כיון אלא על שני הפסוקים הראשונים שהם אנכי ה' אלהיך וגו' לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ולא יותר מזה. כי שני הפסוקים האלה לדעתו שמעו מפי הגבורה להיותם יסודות ופנות גדולות באמונות ממציאות האל ואחדותו והם שתי מצות בלבד. ואמנם שאר הפסוקים לא תעשה לך פסל לא תשתחוה להם וגו' היה דעתו ששמעו אותם ישראל מפי משה כשאר הדברות עם היותם בלשון המדבר בעדו וזה כלו ממה שיוכיח שלא חשש רבי שמלאי להיות הדבור בלשון מדבר בעדו ובפירוש דבור אנכי אדבר עוד בזה. וכן תמצא במדרש חזית (ד' ג') ר' יהושע בן לוי אומר שני דברות שמעו ישראל מפי הב"ה אנכי ולא יהיה לך הה"ד ישקני מנשיקות פיהו מנשיקות ולא כל הנשיקות ורבנן אמרין כל הדברות שמעו ישראל מפי הקדוש ב"ה רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי טעמן דרבנן אחר כל הדברות כתיב דבר אתה עמנו ונשמעה מאן עביד ליה רבי יהושע בן לוי פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה. או אינו מדבר דבר אתה עמנו ונשמעה אלא לאחר שנים או ג' דברות רבי עזריה ורבי יהודה ורבי סימון ורבי יהושע בן לוי תפש שטתיה אמר כתיב תורה צוה לנו משה כל התורה תרי"ג מצות הוי תורה בגימטרי' עולה תרי"א דבר משה עמנו ברם אנכי ולא יהיה לך לא שמענום מפי משה אלא מפי הקב"ה הוי אומר ישקני מנשיקות פיהו הנה למדנו מזה שרבים מחכמי ישראל היו מזה הדעת עצמו ושדעת רבנן שהלכה כמותן אצל היחיד הוא שכל הדברות שמעום מפי הקדוש ב"ה כפשוטן של כתובים ולא הוקשה אצלם היות קצת הדברות בלשון מדבר בעדו וקצתם בלשון משה השלישי המדבר בלשון נסתר והביאו ראיה לדעתם ממה שבא דבר אתה עמנו ונשמעה אחרי הדברות כלם והיא באמת ראיה יותר עצמית מראית ישקני מנשיקות פיהו. האמנם מה היתה הכוונה במאמר אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום אינה מה שהוציאו ממנו הרבנים האלה אבל פירושו הוא כפי מה שאומר. עשרת הדברות כלם שמעו ישראל בסיני בקול האלהי ההוא ואעפ"כ מרע"ה בכלל המצות שלמד אח"כ את העם לא נמנע מללמד אותם רוב המצות שבאו ושמעו בעשרת הדברו' כי הנה לא תעשה לך פסל אמר הוא ע"ה ואלהי מסכה לא תעשו לכם ואמר בדברות לא תשתחוה להם ולא תעבדם ובדברי משה לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ונאמר כי לא תשתחוה לאל אחר ונאמר בדברות לא תשא ובדברי משה לא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר. בא בדברות שמור את יום השבת ובדברי משה את שבתותי תשמורו וכן כבוד אב ואם איש אמו ואביו תיראו. וככה כל שאר המצות שבין אדם לחבירו. אמנם שני הדבורים הראשונים אנכי ולא יהיה לך אלה בלבד מאותם ששמעו בסיני לא חזר משה לצוותם בכל המצו' כי עם היות שאמר פעמים רבות אני ה' אלהיכם להגיד שהיה נאמן לשלם גמולם כמו שפרש"י מדבריהם ז"ל. הנה לא נזכר באותו לשון עצמו שאמר כאן אנכי ה' אלהיך לפי שמלת אנכי מורה על עצמות המדבר כמ"ש אנכי מגן לך וליצחק אנכי אלהי אברהם אביך וליעקב אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ולמשה אלהי אביך אלהי אברהם וזה לך האות כי אנכי שלחתיך הלא אני ה' ואנכי אהי' עם פיך. כי הנה תמיד שם אנכי הנזכר בו יתברך מורה הוראה מיוחדת על מציאותו המחוייב ואין כן מלת אני. וכן אומר שעם היות שהזהיר פעמים רבות על ע"א לא תמצא בשום מקום שיזהיר מעבודת השכלים הנבדלים אלא במקום הזה. באמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שלזה נתכוון כמו שבארתי ולכן לא תמצא זה הלשון בשום אזהרה לפי ששני הדבורים הראשונים האלה כפי הדרך הזה היו מורים על היותו יתברך מחוייב המציאות וא' באלהותו ולכן שמעו אותם ישראל מפי הגבורה באותו פומבי גדול מתוך האש כפי הדעת הזה ועליהם אמר (דברים ד' ה') אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו שהנה באומרו כי ה' הוא האלהים רמז לדבור הראשון וכאמר אין עוד מלבדו רמז לדבור לא יהיה לך. ולמעלת שני הדברות האלה גזרה חכמתו יתברך שלא ישמעו אותם אחר כך מפי משה באותם הדברות ובאותו הלשון עצמו ומפני זה אמר רבי שמלאי שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום ר"ל שני הפסוקים האלה בלבד כי השאר כלם נכללו בתרי"א מצות ששמעו מפי משה לפי שעם היות שאלו ואלו נתנו בסיני לא נמנע משה מלומרם עוד אליהם בכלל מצותיו זולת השנים הראשונים ההם למעלתם. הנה התבאר שכל עשרת הדברות שמעו ישראל בסיני מקול הנברא המוחש והבינו אותם בשלמות והותרה בזה השאלה הי"ד.

Sforno Devarim 5:4ספורנו דברים ה׳:ד׳

פנים בפנים, not in a nocturnal vision when you were asleep.

(ד-ו) פנים בפנים – בלתי חלום ומראות הלילה, אבל בעודכם משתמשים בחושים. לאמר – ״פנים בפנים דבר ה׳⁠ ⁠״ אליכם... ״לאמר אנכי״. כמו שבאר למעלה ״וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר: אנכי״ וכו׳ (שמות כ׳:א׳-ב׳). אמנם עמידתי ״בין ה׳ וביניכם״ היתה ״להגיד לכם את דבר ה׳, כי יראתם״.

Shadal Shemot 19:9שד״ל שמות י״ט:ט׳

הנה אנכי בא אליך בעב הענן – הנה עד עתה הייתי משמיעך את דברי בלא שום מחזה, כי אינך צריך מראות נפלאות למען דעת גדולתי; אבל בפעם הזאת רוצה אני לבוא אליך בעב הענן ולדבר אתך מתוך האש הענן והערפל, כדי שכל העם יראו המראה הגדול וישמעו את קולי בדברי עמך ויקנו אמונה קיימת לעולם גם בי וגם בך. והנה כאן רמז לו ענין מעמד הר סיני, אך לא פירש לו כל הענין בפעם אחת, כי לא אמר בדברי "עמהם", כמו שהיה מן הראוי, לי היה הכוונה (כדעת ראב"ע והרמב"ם במורה נבוכים חלק ב' פרק ל"ג) על עשרת הדברות, אבל אמר בדברי "עמך", והכוונה (כדעת רבנו סעדיה גאון ואחרים) על מה שהיה קודם מתן תורה, משה ידבר והאלהים יעננו בקול (פסוק י"ט), ואז הגיד משה לפניו תשובת העם, לומר שאין צורך לכך, כי אמנם לא ידע משה שכוונת האל להשמיע התורה לכל העם, ואז אמר לו ה': לד אל העם וקדשתם וכו' כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, ובזה רמז לו כי ביאתו בעב הענן לא תהיה לתכלית הנזכרת בלבד, כלומר כדי שיאמינו במשה, אבל שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לענין אחר גדול ונכבד מאד שבעבורו ראוי שיתקדשו שני ימים, והוא שישמעו התורה מפיו ית'.

Shadal Shemot 19:19שד״ל שמות י״ט:י״ט

משה ידבר – הנכון כדעת הגאון (הביאו ראב"ע) שהוא כמשמעו: משה היה מדבר עם האל והאל היה עונה (ולא חש להזכיר הדברים), וזהו טעם (פסוק ט') בעבור ישמע העם בדברי עמך, ואין הכוונה כלל על עשרת הדברות (כי אותן כלן מפי הגבורה שמענום לפי פשט הכתובים), וזו ג"כ דעת רמב"ן, והוא אומר כי ה' יעננו הציווים האמורים למטה (פסוק כ"א) רד העד בעם וגו'

Shadal Shemot 19:24שד״ל שמות י״ט:כ״ד

לך רד ועלית אתה ואהרן עמך – נ"ל שהיה משה חפץ להישאר על ההר ולפיכך היה נשמט מלרדת ולהעיד בעם, וה' לא רצה ואמר לו שירד ושאמנם אחר השלמת מתן תורה יעלה אל ההר, ואהרן עמו, והוא מה שאמור למטה (כ"ד א'): ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן וגו', ואמנם בשעת מתן תורה נ"ל ברור שלא היה משה בהר אלא עם העם, שהרי אמרו לו (למטה כ' ט"ז): דבר אתה עמנו ונשמעה, וכן דעת דון יצחק אלא שהוא מפרש והכהנים והעם אל יהרסו, על אותה שעה שעלו משה ואהרן והזקנים, ואין נ"ל כן, אלא כמשמעו אל יהרסו עתה בשעת מתן תורה; ושאר המפרשים פירשו ועלית אתה בשעת מתן תורה אתה מחיצה לעצמך וכו' (עי' ברש"י) ואין בכתוב רמז כלל לחילוק מחיצות בשעת מתן תורה, אלא כולם כאחד כקטון כגדול ישמעון, ומה שמצאנו כי אחר מתן תורה ניגש משה לבדו אל הערפל וכאן הוא אומר ועלית אתה ואהרן עמך דע כי כשניגש משה אל הערפל לא נשלמה עדיין נתינת התורה, כי ישראל אמרו לו (למטה כ' ט"ז): דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, ואז משה ניגש אל ה' לקבל מה שנשאר מהתורה ואו קיבל פרשת המשפטים עם חמישה פסוקים שלפניה; וכאן באמרו ועלית אתה ואהרן עמך לא היתה הכוונה לאותה עליה, כי העליה ההיא לא היה לה מקום, אלמלא שפחדו העם ולא יכלו לקבל התורה כולה מפי הקב"ה; אבל העליה האמורה כאן (ועלית אתה ואהרן עמך) היא אחר השלמת קבלת התורה שאז הלכו גדולי העם להשתחוות לנותן התורה ית' ולתת לו תודה על התורה אשר נתן להם; וכאן כשראה ה' את משה מסרב מלרדת, אמר לו אל תצטער אם עכשיו תהיה כאחד מן העם, כי עוד זמן שתיגש אל ה' וידעו כל ישראל כי אתה ואהרן קרובים אלי יותר מכולם.

Shadal Shemot 20:1שד״ל שמות כ׳:א׳

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר – הנכון כדעת רבנן במדרש חזית (פסוק ישקני מנשיקות פיהו שיר השירים א' ב') וכדעת הראב"ע ודון יצחק כי עשרת הדברים כולם ה' אמרם באזני כל קהל ישראל, כלו' כי ה' חידש ע"ד נס קול באויר, כאילו אדם מוציא מפיו המילות ההן מאנכי עד אשר לרעך, וכמו שחידש ג"כ שם (כדברי רלב"ג) ע"ד המופת קול דומה לקול שופר, וזה בתכלית הפלא, ר"ל שיתחדש קול השופר מזולת שופר (עכ"ל). והמקראות מוכיחים כן; תחילה: וידבר אלהים את כל הדברים האלה, האמור כאן, ושנית: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (למטה י"ט), ושלישית: וידבר ה' עמכם מתוך האש... ויגד לכם את בריתו... עשרת הדברים (דברים ד' י"ב י"ג), ודבריו שמעת מתוך האש (שם שם ל"ו), ורביעית: את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר וגו' (שם ה' י"ט), ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך (שם שם כ'), ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (שם שם כ"א); ואין שום רמז מן הכתוב למה שאמרו בתלמוד (מכות כ"ד א') אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, כלומר ולא שאר הדיברות; גם אין ספק כי לא היה דבר זה להם בקבלה, אלא אגדות חלוקות הן, שהרי במכילתא אמרו (יתרו ד') שאמר המקום עשרת הדיברות בדיבור אחד וחור ופירטן דיבור דיבור בפני עצמו; ובמדרש חזית (פסוק הנ"ל) ריב"ל ורבנן, ריב"ל אומר שתי דיברות שמעו ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך, ורבנן אמרין כל הדיברות שמעו ישראל מפי הקב"ה; ואמנם הרמב"ם נראה היות דעתו, כי מעמד הר סיני היה כולו במראה הנבואה, כי בחלק הראשון מס' המורה פרק מ"ו כתב: ולפ"ז נאמר וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, עם היות המאמר ההוא ג"כ מראה נבואה; אמנם בחלק ב' פרק ל"ג כתב שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדיבור למשה לבדו ע"ה, ולזה בא סיפור עשרת הדיברות כולו סיפור היחיד הנפרד (ר"ל בל' יחיד אלהיך, אשר הוצאתיך, לא תשא, זכור, כבד, לא תרצח וכו') והוא ע"ה עלה לתחתית ההר, ויגד לבני אדם מה ששמע וכו', ע"ש. וכבר האריכו והשיבו על דבריו החכם המפרש קרשקאש ודון יצחק בשאלה הי"ד ובעל מעשי ה' דף קמ"ה; גם ראב"ע השיב על הטענה שטענו ממה שבאו הדיבור השלישי והרביעי והחמישי מדברים על האל בל' נסתר (כי לא ינקה ה', את שמו, ששת ימים עשה וכו'), ואמר אחרי שקיבלת זה השם להיות לך לאלהים, ע"כ אמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, גם כי ששת ימים עשה ה' (כלומר אותו האל שכבר קיבלת עליך לאלוה), ועוד כי משפט אנשי לה"ק לדבר ככה, ע"ש. ואני לא אחליט מה היתה סברת הרמב"ם בענין הנכבד הזה, כי קשה הוא מאד לעמוד בסודו, (ועיין בפירוש החכם ר' שם טוב לפרק ל"ו מחלק ראשון), וברוך המקום שפטרנו מאותה פילוסופיאה שגברה בימיו אשר נטה אחריה הרמב"ם יותר מן הראוי גם כי לטובה היתה כוונתו. ועתה מקרוב קם החכם יאסט בספרו אללגעמיינע געשיכטע דעס איזראעליטישען פאלקעס, וכתב (חלק א' עמוד ק"ט) כי משה הוא שאמר לישראל עשרת הדיברות, ופירש "משה ידבר" על עשרת הדברים "והאלהים יעננו בקול" על הקולות והלפידים שיהיה קולם חזק כקול השופר; ואתה רואה כמה זה רחוק ממשמעות דברי התורה שהעידה כי ישראל שמעו עשרת הדברים מאת האל (כלומר קול נברא דרך נס, ולא מפי אדם) ושהם אמרו אל משה דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלהים, וכל שאר המקראות שהבאתי למעלה, ואתה רואה כי התורה הבדילה תמיד בין הקולות והלפידים וקול השופר ואין משמעות הדברים כלל שהקולות היו דומים לקול שופר, מלבד כי אין הדעת סובלת להמשיל הקולות והרעמים לקול שופר, כי הרעם דבר ידוע לכל העם וכל העם יודעים שא"א לקול שופר שיהיה הזק כקול הרעם, ואיך יתמשל הרעם לקול שופר, לומר שהיה חזק כמוהו? ואולי היה אפשר להשיב שהיה הרעם נמשל לקול שופר לא מצד חוזק קולו, אלא מצד שהיה קולו נמשך ולא היה פוסק ברגע כדרך הרעמים; ואתה רואה כי (מלבד שהכתוב מזכיר קול השופר כדבר נבדל מן הקולות) לא היל"ל קול שופר "חזק" מאד, אלא "נמשך" מאד, וכיוצא בזה. גם אמר המחבר הזה כי נראה שלא הוציא משה לקראת האלהים את כל העם כולו, רק ראשי שבטיהם וזקניהם, ונסתייע ממה שכתוב (דברים ה' כ') ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם; ואתה רואה כי זה סיוע שאין בו ממש, כי גם אם היו שם כל ההמון כולו, לא היה ראוי שייגשו אל משה לדבר אליו הדבר הזה בערבוביא כמורדים, אך שיקרבו אליו הראשים והזקנים וידברו בעד כולם, ובפרט אחר שההמון פחדו ורגזו ויעמדו מרחוק; ואתה רואה ג"כ, שאם היה שלא היו שם רק הזקנים וראשי השבטים, לא היה צריך לפרש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם, אך היל"ל כולכם, כלומר כל העומדים שם; והנה בהפך סתם לך הכתוב בתחילתו "ויהי כשמעכם", כי כל העם שמעו; ואמנם מה שכתוב אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר (דברים ה' ה'), אין ענינו אלא (כפירוש ראב"ע) מאותו היום הייתי עומד בין ה' וביניכם, כלומר בעת ההיא נהייתי מליץ בין ה' וביניכם להגיד לכם את מצוותיו, כי יראתם מפני האש, אעפ"י שלא עליתם בהר והייתם בתחתיתו כאשר ציוה ה', הנה יראתם משמוע קול ה', וביקשתם שאהיה אני עומד בין ה' וביניכם, כמו שמפרש למטה ותאמרו הן הראנו וגו', קרב אתה ושמע וגו'. וראב"ע בביאורו הקצר על פסוק וירד משה אל העם ויאמר אליהם (למעלה י"ט כ"ה) הביא פסוק אנכי עומד לראיה כי משה ואהרן היו לפנים מהגבול בשעת מתן תורה, וזה מתנגד למה שפירש על פסוק זה בס' דברים, ודבריו האחרונים נראין לי עיקר ולא הראשונים. והנה אין שום סתירה בין הסיפור הכתוב כאן לסיפור אשר במשנה תורה; ושקר ענה מי שכתב כי סיפור מתן תורה והדיברות נשאר זכרו בבחינת הענין לא בבחינת המילות, כי נשארו ממנו שתי נוסחאות, כאן ובמשנה תורה (כאילו לא כתב משה את הדברים, רק אחר כמה דורות נכתבו לפי המקובל פה אל פה), ושקר ענה ג"כ ביחסו הדעת הזאת לראב"ע, כי הוא לא אמר אלא כי ה' אמר עשרת הדיברות כאשר הן כתובות כאן וככה נכתבו על הלוחות.שאמנם משה כשחזר ואמרן לישראל בשנת הארבעים החליף הלשון מעט ושמר הטעמים ולא המילות כדרך כל הענינים הנכפלים בתורה. ומי יתן ואדע הגם סיפור אליעזר (ברא' כ"ד), וחלום פרעה (שם מ"א) נשארו מהן שתי נוסחאות בזכרון בני אדם בעבור החילופים הנמצאים בסיפורים ההם בין הגדת הכותב והגדת אליעזר ופרעה בדיבורם.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 19:8-9ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ט:ח׳-ט׳

ועתה נבאר את פסוקנו במפורט ונראה שהקשיים שבו אינם אלא קשיים מדומים, וכי אמנם כאן מקומו. בדיבור הראשון של משה – ״כה תאמר״ (פסוק ג) ה׳ לא דרש מישראל אלא ציות בלבד, והיה זה מובן מאליו שמצוות אלה, שלמענן נדרש ציות זה, בתיווכו של משה הן יימסרו לישראל, אך לא נאמר עכשיו דבר על הדרך שבה יגלה ה׳ את רצונו. עכשיו, כשמשה חוזר ועולה אל ה׳, פותח הוא ית׳ את דבריו בהשלמת הדיבור הראשון ומפרט, כיצד יגלה את רצונו, והוא אומר, אני מופיע לך בקירבת העם, ״הנה... בעב הענן״, הוא ״הערפל אשר שם האלהים״. וכל כך למה? – ״בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם-בך יאמינו לעולם״. כלומר, לא רק יקיימו את אשר אומר להם אני, אלא גם כל מה שיגיע אליהם באמצעותך, לא רק ״ויאמינו בה׳⁠ ⁠״ אלא גם ״במשה עבדו״. בכך השלים ה׳ את דיבורו הראשון, שהיה בו רק משום פנייה אל בני ישראל, ואלו עתה אומר ה׳ גם דבר למשה – שאל לו לחשוש, כמו בשליחותו הראשונה, ולא יאמר ״והן לא יאמינו״ (שמות ד׳:א׳). עתה דבר זה לא ייתכן עוד, שהרי ה׳ יופיע לו בנוכחות כל העם כולו, כך שמובטח ״וגם בך יאמינו לעולם״. או אז מסר משה את תשובת העם לפני האלהים והוא מוכן לקבל הודעות נוספות אל העם. רק עתה אנו מבינים, מדוע זה מופיע ה׳ לעיני כל העם כולו. נתינת האישור מצד ה׳ להיות משה נביאו לעיני כל והבקשה לשמור על האמונה בו לנצח הן ההכנה הראויה למתן-תורה. יש אפוא בתיאור זה משום סדר הרמוני למופת – בדיבור הראשון ה׳ מצווה למשה דבר אל העם. ציווי זה הוא בעל משקל רב כל כך, שלפי שעה מונע ה׳ עצמו מלומר למשה דבר הנוגע לו אישית בלבד. והוא משלחו תחילה אל העם. רק בשוב משה מן העם ממשיך ה׳ את דברו ומראה למשה, כיצד הוא יכול להיות בטוח באמונת העם בו וכיכל העם יקבל דבריו כדבר ה׳. או אז מוסר משה את תשובת העם לאלוהיו, ועתה באות – במקומן – ההוראות להתקדשות ולהכנה לקבלת התורה. והשוה גם דברי רשב״ם המביא מקבילה לפרשתנו מס׳ שופטים יז, ב ואילך.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 19:13ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ט:י״ג

ואולם כפשוט ביותר נראה לנו פירושו הראשון של רש״י ש״משך״ הוא קול שופר מתמשך, שהיה הסימן להיאסף העם. אמנם לאחר מכן לא מסופר שבאמת נשמע קול שופר כזה, וצריך להניח שבסוף מתן-תורה, לאחר שהקב״ה נתן את כל המצוות, עד סוף פרק כג, אכן הושמע. אפשר שתחילה ביקש ה׳ ליתן את כל המצוות הללו לישראל הוא עצמו, כעשרת הדברים הללו, וכי אחרי זה צריך היה להינתן סימן כזה שעל פיו יבואו כל ישראל על ההר. אך מכיוון שהעם נחרד ועמד מרחוק, במקום שקול זה לא היה נשמע, נצטווה משה אחרי מתן-תורה לקרוא אל ההר את נציגי העם – במקום העם כולו – כדי להשלים שם את כריתת הברית. ואולי יש מקום לומר, כי ״המה יעלו בהר״ פירושו – לבוא אל (ולא על) ההר, כי כך משתמע מן ״ולא עליתם בהר״ שבפרשת ואתחנן.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 20:1ר׳ דוד צבי הופמן שמות כ׳:א׳

אם נרצה להגיע למסקנה באשר לדרך מסירתו של דבר ה׳ בסיני על פי הכתובים ודבריהם ז״ל, נגיע לדברים אלה: לדעת חז״ל (ברכות מה. וירושלמי מגילה ד, א – דף עד, ד) היחס בין ה׳ ב״ה ובין משה רבנו ע״ה בשעת מתן תורה הוא זה: ה׳ הוא הקורא, ומשה הוא המתרגם. ובירושלמי שם משה אף נקרא סרסור בין ה׳ לישראל, בהסתמך על הכתוב ׳אנכי עומד׳ וגו׳ (דברים ה׳:ה׳), בעוד שבבבלי נסמכת דעה זו על הכתוב ׳משה ידבר׳ (שמות י״ט:י״ט), והגמרא בברכות אף מסבירה, לשם מה נחוץ היה מתווך-סרסור שכזה – בני ישראל לא הורשו לעלות על ההר, כי לא היו קדושים במידה מספקת כדי להיות בקירבת אלוקים, ועל כן אמנם שמעו קול ה׳ המדבר אליהם מתוך האש, אך ממקום עומדם המרוחק לא יכלו להבין כל זה – ׳קול דברים אתם שומעים׳. רק משה אשר עמד על ההר הבין קול ה׳ זה, והוא היה המתורגמן אשר חזר בפני העם על דבר ה׳ ואף הסבירו. נמצינו למדים שבני ישראל אמנם שמעו את עשרת הדיברות מפי הגבורה אך נזקקו להבהרתם-הסברתם על ידי משה. ׳אנכי עומד בין ה׳ וביניכם בעת ההיא (דברים ה׳:ה׳). ואולם על פי דברי ר׳ יהושע בן לוי שמעו בני ישראל רק את שני הדברים הראשונים ואותם אף הבינו, אך יתר הדברות – כמו כל התורה כולה נאמרו להם על ידי משה. ומובן מאליו שפשוטו של מקרא כדברי החכמים.

R. David Zvi Hoffmann Devarim 5:5ר׳ דוד צבי הופמן דברים ה׳:ה׳

אנכי עומד ... יראתם מפני האש – מאמר מוסגר. לסתירה בין הפסוק הזה ובין הפסוקים ד ויט (וכן י׳:ד׳ ועוד רבים) יש תשובות שונות (השוה לשמות כ׳:א׳). הנכון הוא לפרש כדברי רבותינו ז״ל (ברכות מ״ה., ירושלמי מגילה ד׳:א׳), שמשה רבינו היה כעין מתורגמן וה׳ היה כעין הקורא. בני ישראל עצמם לא היו רשאים לעלות אל ההר, כי עדיין לא התקדשו עד כדי כך, להיות זכאים להתקרב אל ה׳. על כן היו זקוקים למתווך. בני ישראל שעמדו מרחוק, לא היו יכולים אלא לשמוע את קול ה׳, אבל לא הבינו את דבריו. את הדברים היה משה רבינו מוסר וגם מפרש לעם, כי הוא עמד יותר קרוב, כדרך שהמתורגמן היה מוסר ומסביר לעם את דברי הקורא או הדורש.