The Plagues – Natural or Supernatural/5

EN/HEע/E

The Plagues – Natural or Supernatural?

Sources

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 7:17-24תרגום ירושלמי (יונתן) שמות ז׳:י״ז-כ״ד

(17) Thus saith the Lord: By this sign thou shalt know that I am the Lord. Behold, with the rod that is in my hand, I will smite the waters of the river, and they shall be changed into blood. (18) And the fish that are in the river shall die, and the river become foul, and the Mizraee shall desist from drinking water from the river. (19) And the Lord said to Mosheh, Tell Aharon, Take thy rod and stretch forth thy hand over the waters of the Mizraee, over their rivers, over their trenches, over their canals, and over every place for collecting their waters, and they will become blood; and there shall be blood in all the land of Mizraim, and in vessels of wood and in vessels of stone. (20) And Mosheh and Aharon did so, as the Lord commanded; and he lifted up the rod, and smote the waters of the river in the sight of Pharoh, and in the sight of his servants; and all the waters of the river were turned into blood; (21) and the fish that were in the river died; and the river became foul, and the Mizraee could not drink of the waters of the river, aud the plague of blood was in all the land of Mizraim. (22) But so (also) did the astrologers of Mizraim by their burnings, and turned the waters of Goshen into blood. And the design of Pharoh's heart was strengthened, and he would not hearken to them, as the Lord had said. (23) And Pharoh did what was needful to him, and went unto his house, nor did he set his heart upon this plague. (24) And the Mizraee digged about the river for water to drink, but could not find them pure; for they were not able to drink of the water from the river.

(יז) כדנא אמר ייי בדא סימנא תינדע ארום אנא ייי הא אנא מחי בחוטרא דבידי על מוי די בנהרא ויתהפכון לאדמא. (יח) ונוני דיבנהרא ימותון ויסרי נהרא וישתלהון מצראי למישתי מוי מן נהרא. (יט) ואמר ייי למשה אימר לאהרן סב חוטרך וארים ידך על מוי דמצראי על נהריהון על ביציהון על שיקייאון ועל כל בית כנישות מימיהון ויהון דמא ויהי דמא בכל ארע דמצרים ובמני אעא ובמני אבנא. (כ) ועבדו היכדין משה ואהרן היכמא דפקיד ייי וארים בחוטרא ומחא ית מוי דבנהרא לאחמי פרעה ולאחמי עבדוי ואיתהפיכו כל מוי דבנהרא לאדמא. (כא) ונוני די בנהרא מיתו וסרי נהרא ולא יכילו מצראי למישתי מוי מן נהרא והות מחת דמא בכל ארעא דמצרים. (כב) ועבדו היכדין איצטיגנוני מצרים בלחשיהון והפיכו מן מיא דגושן לאדמא ואיתקף יצרא דליבא דפרעה ולא קביל מיניהון היכמא דמליל ייי. (כג) ועבד פרעה צורכיה ועאל לביתיה ולא שוי ליביה לחוד למחתא הדא. (כד) וחפרו מצראי חזרנות נהרא מוי למישתי ולא אשכחו צלילן ארום לא יכילו למשתי מן מוי דבנהרא.

R. Saadia Emunot VeDeiot 3:5רס״ג אמונות ודעות ג׳:ה׳

ואחר שהנחתי יסוד זה אסתפק בכך ולא ארשום פרטים היאך אפשר לעשות תחבולה במקומות המים המועטים ולשנותו על ידי צבע, והיאך מניחים במקצת המימות דבר מסויים ויברחו ממנו הצפרדעים

Rasag Commentary on Bereshit 2, p. 284פירוש רס״ג בראשית עמ׳ 284

כדרך שהא-לוהים משנה את המקרים בגופים כשהוא עושה מופתים על ידם, כדי שאנשים יאמינו בו, כגון הפיכת המים לדם. והנה יש מאנשי העיון האומרים שהסיר את המים מקיומם וברא דם, ואחר כך כילה הדם וברא מים. ולו היה הדבר כדעתם לא היה הכתוב אומר "ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם", אלא אנו אומרים שהסיר מן המים את כל תכונותיהם, את לובן צבעם, טוב ריחם ומתיקות טעמם, והשאיר רק את רטיבותם, ואחר כך חידש בהם את תכונות הדם: אודם הצבע, ביאוש הריח, ורוע הטעם, עד כדי השתנות גמורה.

Rasag Commentary on Shemot 10:23פירוש רס״ג שמות י׳:כ״ג

וראוי שנבאר: כיצד היה החושך במצרים רובץ, שעה שהשמש זורחת עליהם בעתותיה, לא תכהה? על זאת נאמר שטבע האויר שחור והבחינה [המאשרת] דבר זה: כל דבר סגור האויר שבתוכו שחור בהכרח. ובאור יש כוח בשיעור שיחדור לתוך האויר ויאיר אותו כשהוא נכנס בו, כדרך שיש בקול כוח לפלוש לתוך האויר כשהוא נכנס בו. וכשרצה הא-ל יתעלה להסתיר את האור מפרעה ועמו אותו... למען לא יפעל בו כוח האור ותישאר פנימיותו שחורה כמשפט היעדרות אור, שלא תועיל בדבר זה זריחת השמש והלבנה ושאר הכוכבים.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 9:8ר׳ יוסף בכור שור שמות ט׳:ח׳

פיח – כמו רמץ, רישייאלט בלעז, ונתן בהם כח ליקח אותם בחפניהם. וזרקו משה השמימה – שיפול על האדם ועל הבהמה, ויהיו נכוים בו, ויעלו בהם אבעבועות, כי אדם הנכוה, עולה אבעבוע במקום המכוה. ומכל מקום קורא אותו הפסוק שחין, ושחין משמע שלא על ידי האש, ולא מתולדות{יה}, כדמוכח בחולין (בבלי חולין ח'.). מפני שמלא חפנים אש לא היה יכול להספיק לכל מצרים. ומשום הכי מעצמו בא השחין, ולא מחמת האש, אלא שהקב"ה אינו רוצה לשנות מנהג העולם, ועשה מקצת לפי מנהג העולם, ולכך צוה להשליך עליהם רמץ. וכן תמצא ברוב ניסים, שהקב"ה אינו משנה על מנהג העולם, כמו ויורהו ה' עץ (שמות ט"ו:כ"ה), שנראה ששם תבלין להמתיק המים. ואם היה רוצה, לא היה צריך עץ. וכן עשה לך שרף ושים אותו על נס (במדבר כ"א:ח'), ואם רצונו, בלא נחש היה יכול לרפאותם, וכן הרבה. וזו המכה של שחין נתעסקו בה הקב"ה ומשה ואהרון, דכתיב: מלא חפניכם, משמע אהרן חפן, וזרקו משה השמימה, ומן השמים נתחלקה ונפלה על כולם. כי המכות היו: ג' על ידי הקב"ה – ערוב, דבר, ומכות בכורות, וג' על ידי משה – ברד, ארבה, חושך, וג' על ידי אהרן – דם צפרדע כינים, ושחין על ידי שלשתן.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 7:21ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות ז׳:כ״א

והדגה אשר ביאר וג' – אילו נהפכו המים למראה הדם בלבד לא אל תכונתו לא היו הדגים מתים.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 8:10ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות ח׳:י׳

ותבאש הארץ – ומה מתוק מאמר הדרש שהצפרדעים שאין הנאה בפגריהם נשארו אצלם מתים מסריחים את הארץ ומפסידים את האויר ומולידים את הדבר או את (שאר) החלאים מכה בתוך מכה והערוב שיש הנאה בפגריהם ובעורותיהם יצאו מאצלם וזו מתיקות בדרש.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 9:9ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות ט׳:ט׳

והיה לאבק – נס גדול מדהים (מלא) ארבע חפנים של עשן נמתח ופשה באויר ארצם של יושבי מצרים לאורכה ולרוחבה ושוב נפל כאבק מורגש בחוש חזר מן האויר והאנשים רואים אותו ונדבק בעורות בני האדם ובעלי החיים וחרך אותן וכסה אותן בועות במו שתעשה האש וכיוצא בה.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 10:23ר׳ יוסף אבן כספי שמות י׳:כ״ג

לא ראו איש את אחיו – כל זה מהפלגת עובי החשך כי לא יוכל הנר להעלות להב גדול, כל שכן מניעת שליטת ניצוץ השמש באויר כל שכן הירח. ולא קמו איש מתחתיו – עד כמה פעמים אני שונה דברה תורה בלשון הבאי דברה תורה בלשון ב"א, ודי במשל אחד כאלף אלפים, אך למבינים השוקדים בחכמה תמיד שהם ברוב זמניהם משכילים בפעל, אמנם בעבור שאין כל אדם בזה התאר אוסיף תמיד לזכור משלים. ואומר בזה כי אף אצלנו בלשון רומי מבואר וידוע מנהג זאת ההעברה וההפלגה בלשון, עד שנאמר במוחלט על האיש שאינו הולך אנה ואנה ברחוק מקום שהוא אינו זז ממקום אחד, או נאמר עליו במוחלט שאינו עושה תנועה כלל, והנה אמרו שבו איש תחתיו (ט"ז:כ"ט), מבואר ג"כ שקבלת הקדמונים הקרובים למשה רבינו המודיע על פה פרוש התורה כולה אות אות ומלה מלה לאהרן וליהושע, הנה הוא ג"כ על מעוט התנועה חוץ לעיר, ואין ענינו אף מביתו, כמו שיאמר א"ע, למה לא יצאו מביתם כלל, וכן המשיך בזה פרושים אני נוטה מהם. ואני חושב כמו שהיה חושב הוא, רצוני שכמו שחשב הוא שפרושו הוא פרוש משה, כן אני חושב על פרושי, עד שכן פרש משה לאהרן וליהושע באותו הפסוק, עד שפרש להם כי נאמר על אדם למעוט תנועתו בחיוב שהוא יושב תחתיו, או בשלילה כאמרנו אינו קם מתחתיו או אינו יוצא ממקומו, וכן כל הדומה לזה מאלו ההעברות וההפלגות, הוא נהוג ומוסכם בלשון העברי, וגם בערבי וברומי ובכל הלשונות, וכן הפילוספים יתנהגו בזה תמיד כמו שמבואר בספריהם. לכן נכון מאד שיהיה פרוש זה שאינם מרחיקים העיר רק באלפים במדה בקרוב, כמו שהוא פרוש אמרו ולא קמו איש מתחתיו, והטעם אינם הולכים לעבוד בשדות ובכרמים כי היה שם חשך לא נהיה כמוהו. ואולם אמרתי לא נהיה כמוהו. כי במצרים ישקוד חשך מאד מאד בעבור עליית אידי היאור מאד, עד שכל יום לא ישלוט השמש עד קרוב מחצי יום, והשם ית' הוסיף ע"ז הוספה נפלאה כמו שהוסיף על מציאות הצפרדע והארבה, ועוד אדבר ע"ז. ואולם אומר עתה שכל מיסדי לשון הסכימו לעשות ולנהוג העברות לסבה הכרחית. והוא כי בהעברות יעלמו הענינים הסודיים מן ההמון אשר אין ראוי בשום פנים שיודעו אותם הסתרים להם, כי לעוצם זהרם וחוזק אורם יחשיך עיניהם, כמו שאור השמש יחשיך עיני העטלף. ולכן עד"מ טוב מאד שהמון העם יבינו כי אמרו בזה לא קמו איש מתחתיו, טעמו מארבע אמות שלו אשר הוא יושב בהן. או אף עומד נצב עד שהיו רגליו כמו תקועים במסמרים וביתדות. ואלו נאמר להם זה הפרוש, ונראה להם זה האור הבהיר, יחשכו עיניהם לגמרי, וגם יתהוללו וישתגעו ויזיקו לנו ולזולתנו. ומה לנו בזה הצער, הם בחשכה ילכו ואנחנו ננוח על משכבותינו בשלום. והקש ע"ז, אז דעת אלהים תמצא. ולכל בני ישראל היה אור במושבתם – זה עד נאמן כי אמרו ויהי חשך בכל ארץ מצרים פרושו עיר מצרים וסביביו, עד שטעם אומרו ולכל בני ישראל היה אור וכ', פרושו בארץ גושן אשר שם מושבם, כי היא עיר מושבותם, וזה כמו שקדם בברד, ויהי ברד בכל ארץ מצרים, ואמר שם בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד (ט':כ"ו), ולכן הנמצאים מבני ישראל בעיר מצרים עובדים עבודתם היו בכלל החושך, כמו שהיו בכלל הברד, אמנם מדעתי הם לא היו מתפחדים כמו המצרים כי נכון לבם בטוח בשם. ואמנם מה שאמר א"ע כי בני ישראל, שהיה להם אור הודיעו לאנשי מצרים כי עמד זאת המכה ג' ימים, תמה אני ע"ז החכם השלם מאין לו אלו הנבואות, ומאין יחדש אלו החדושים. אבל אנחנו נמשיך הענין על מכוניו, והמאמרים שיהיו דבורים על אופניהם. וזה כי אע"פ שיהיה החשך כפרושו, למה לא ידעו זה אנשי מצרים אלא ע"פ ישראל, כמ"ש הוא ז"ל, והלא היו אז במצרים — וכן היום — כמה חרטומים ויודעים בכמה כלים בשעור כ"ד שעות שהוא תנועת הגלגל היומי, ועוד הנה כלי החול עשויים לזה השעור, והנה גם היום שאבדה מהם כל חכמה אין בית שאיננו שם. ועוד למה יאמר זה א"ע, האם כתוב בתורה שידעו זה המצרים. אבל התורה מגדת לנו אמתת המאורעים, והנה המצרים סבלו זאת המכה כמו שיגזור הבורא, וכבר הודעתיך כי אף בעת המכה הזאת יוכל פרעה וזולתו לדבר עם משה, ואם החשך חזק ועצום והנר לא יעלה להב, אבל ישיאו משואות ויאירו מעט מעט, וכאשר סבל פרעת זאת המכה שלשה ימים, קרא למשה בסוף יום השלישי בערב ואמר לו דבריו. ומשה הודיעו אז שיוחיל עד הלילה הבאה תכף ובחציו ימות מהם עם רב אשר לא ימד.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 11:10ר׳ יוסף אבן כספי שמות י״א:י׳

ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה – מי חכם ויבין אלה הענינים הנפלאים והנשגבים, ומי יוכל להתקרב לידיעתם מעט, ואולי די לנו אם ניכל לעמוד על קצת סדוריהם ונאמר כי אלו הפעולות נקראו מכות, כי כן היו לפרעה ועמו, רצוני שהיו מורים שהם פעולים, והם ג"כ מכות ביחס למשה ולאהרן המכים, ונקראו ג"כ אותות ומופתים, כי נעשו להיותם ראיות להצדיק דברי משה ואהרן, רצוני לאמת שהשם אמר להם שילכו לפרעה לשלח את בני ישראל על צד דמיון להקש המופת, ויתוארו ג"כ בנפלאות ונשגבות, [לא] בערך למשה ואהרן רק במה שלמטה מהם, וכל שכן לנו החסרים. והנה מבואר כי היו עשר מכות מסודרות זו אחר זו, כמו שהוא מפורסם. אמנם תחלת המכות האלה היו שני ענינים מסודרים תחלה כראוי, וזה כי תחלה הציע משה לפרעה בדבר הקל, כה אמר י"י לשלח בני ישראל, ואחר זה בביאה אחרת עשה לו מופת ע"ז, רצוני לראיה כי שליח השם הוא כמו שפרשנו, וזה היה הפיכת המטה לנחש, ומי יעשה זה רק בשלמות שליח השם הנכבד שהוא אלהי האבות. וכאשר ראה משה כי לא האמין פרעה באלו שתי ההצעות, והוא ההנחה בקבלה, ואחר ראיה מה מהמוחשות, התחיל לעשות לו ענינים היו ראיות מן המוחשות על צדק שליחותו, וע"ז הם מכות מדאיבות לפרעה והם עשר מכות. והנה ידוע כי היסודות ארבעה המה והנה האויר שהוא אחד מהם, נחלק בסדור החכמים לשלשה חלקים כמו שהתבאר בבראשית, כי החלק השפל הוא קר ולח עד שהוא כמו המים בקרוב, ואחריו האמצעי חלק חם ולח, ואחריו העליון חם ויבש, והוא הסמוך אל האש עד שהוא כמוהו בקרוב. לכן אלו הפעולות העשרה התחיל לפועלם בשפל תחלה, כמו שקדם לנו, שראוי שילך הענין מדרגה אחר מדרגה, כמו שהחל בדבור קל ואחר בראיה, ואחר במכה, ובסוג המכות הנהיג מדרגה אחר מדרגה, עד שהחל בשפל מן היסודות וכלה בעליון, כי כן סדור כל רופא אומן, מצורף שהויות כולם בעשר המכות היתה הקודמת סבה עצמית למאוחרת, וכן כולם זו אחר זו. כי אין ספק אצלי שלא היה הפסק בין מכה למכה, ולכן היה מכת הדם שהיא קצה הראשון סבה למכת הבכורים שהיא הקצה האחרון, וכל שכן כי האמצעיים בין שני האלה, היו מתיחסים בענין הסבה, עד כי רבוי העפוש במים היה סבה ראשונה קודמת להתעפש מה שאחריו בסדר העולם, עד שהגיע לעולם היסודות הארבעה, ואז היתה מכת הבכורים, כמו שנבאר עוד. לכן אין לנו תכלית ההעלם באלו ההויות רק בראשונה והיא המים לדם, ואם יבא מורה יורה לנו איך עשה השם ית' זאת הראשונה, ובמה שנה טבע המים לטבע הדם עד שקבלו המים בעצמותם חום טבעי נוסף, מיד יקל עלינו לעמוד על ענין הבאות אחרי זאת. ואע"פ שהארץ הוא היסוד השפל ידוע כי המים הם מונחים בשפלי הארץ ובעמקה, עד שכל הולך אל הים יקרא יורד. ועוד כי בלחות סגולה לעפוש, לכן התחיל במים עד שנשתנו המים לדם, אשר היה שנוי במראה גם בטעם, והראיה ע"ז מות הדגה אשר ביאור, וידוע כי המים קר ולח והדם חם ולח, א"כ הסתפק השם בזה בהפוך הקר אל החם עד ששבו המים לטבע הדם, א"כ נשתנה יסוד המים, רצוני חלק מן היסוד והוא היאור אשר בגבול מצרים. אמנם איך עשה זה השם לא נזכר בתורה, אך כתוב שמשה הרים המטה והכה בו המים לא זולת זה. ובתקין המים עד שיהפכו מרע לטוב כתוב במקום אחר שהשליך עץ מה ידוע אל המים וימתקו המים, אמנם אותו העץ לא ידעני, אבל מבואר בכלל ויורהו י"י עץ (ט"ו:כ"ה). ואולם זה המטה שלא עשה בו רק הכאה, והוא כולל כל האותות, אין בו פעל טבעי רק הוא בכלל מטה האלהים, כי ישאנו משה על צד הכבוד לעצמו, כאלו הוא כמו שרביט זהב ביד המלך. ואין לשאול איך יהפכו כלל מים רבים לדם, כי זה אפשר אצל השם כמו שנהפכו בכלל ממר גדול למתוק בהשלכת עץ במקום אחר. ואולם בכלל זאת המכה, רצוני בשנוי טבע המים לדם, נפסד החי המימיי עד שהגיע לו דבר ומגפה, כמ"ש והדגה אשר ביאור תמות, א"כ לקה היסוד והחי הניזון בו, והוא המים והחי המימי, ואחר צפרדעים כי קדם ובאש היאור, אשר היה זה הקדמה וסבה להויית הצפרדעים, רצוני הוספתם, כי הם נמצאים ביאור לעולם. אבל כאשר נפסד טבע היאור הנבאש במצות השם היה זה סבה עצמיית לרבוי התהוות הצפרדעים בו. וזה המין הוא גם כן חי מימיי, א"כ כלל אלו השתי מכות, היה לקות יסוד המים, רצוני השתנות טבעו באותו הגבול ממצרים, והשחתת הטוב מן החי שבו, והתרבות הרע מן החי שבו. א"כ היה זה שלש מכות במים, רק לא תחשב הדם ומיתת הדג כי אם אחת, ויקרא הכל מכת הדם, אבל על דרך האמת הם שלשה ענינים, כמו שהיה בענין זה ביסוד הארץ כאשר נבאר. וזה כי אחר שנעשו אלו הפעולות במים, עשה כמו כן ביסוד הארץ, רצוני בחלק שבגבול מצרים אשר מה שקדם מפעולות המים היה סבה למה שיעשה בארץ, כמו שקדם אמרו ותבאש הארץ, כי כמו שאמרו ויבאש היאור הוא סבה אל ותעל הצפרדע, כן ותבאש הארץ סבה אל והיה לכנים. רצוני, שכמו שבאש המים חומר להויית הצפרדעים, כן באש הארץ חומר להויית הכנים עד שנהפכה הארץ לכנים, רצוני עפר הארץ הדק שהוא חול, כי זהו עפר הארץ ההיא, לפי ששם לא ירד הגשם וכל העפר חול כחול הים. רק שנתערב בה עפוש לחות מקרי, והוא ממגפת הצפרדעים עליה. והנה ידוע כי הכנים מתילדים מלחות עם תוספת חום, וכמו שהכה המים במטהו, כן הכה הארץ במטהו, וכן כמו שעשה שלשה ענינים במים כן עשה בארץ, רצוני שנוי טבע היסוד הזה ולקותו והשחתת הטוב מן החי שבו והתרבות הרע מן החי שבו, וזה כי הארץ עצמה לקתה ונהפכה לכנים ונתרבו בה הבעלי חיים הרעים, והוא הערוב שהוא סיג לכל בעלי חיים מזיקים כנחשים ועקרבים ועכביש וצרעה וזבוב ונמלים ונדלים וזולתם. ובכלל רבוי קצת הרעים כי לא בארה התורה מינים, רק אמר ערוב להסתיר הסוד. גם להיותו כולל רבוי מינים שונים אין קץ למספרם. ואחר נתמעטו הבעלי חיים הטובים, והוא דבר המקנה כסוסים וחמורים וגמלים ובקרים, כי בזה בארה התורה מינים, אמנם זה הרבוי והמעוט בחי הארצי היה על הפך סדור מה שהיה במימיי, רצוני כי במימיי היה המעוט קודם הרבוי ובארצי היה הרבוי קודם המעוט, והיה זה כי הערוב סבה קודמת עצמית לדֶבר המקנה, אם מפחד אם מריח אם מצד אחר כאשר גזר השם. והפסד הארץ עד שהיה כנים הניע הערוב לבוא ולהתרבות ג"כ, עד שהיו הכנים סבה עצמית לערוב, רצוני התהוות קצת המינים ההם והתרבותם כענין הצפרדע. א"כ יסוד הארץ שם היה כן, כי לקה הוא בגופו ונתרבה החי הארצי הרע ונתמעט החי הארצי הטוב. א"כ היה הענין בארץ כמו במים, אמנם מבואר כי שנוי שני היסודות האלה אינו רע לו מצד עצמו, רק מצד האנשים הזנים ממנו, כי השתנות המים לדם והשנות הארץ לכנים, תכליתם להיות זה מכות מכאיבות לפרעה. ואח"כ בא אל יסוד האויר, והנה ידוע כי זה היסוד אינו מורגש אצלנו כיסוד המים והארץ שקדם זכרם, לכן לא יראה לאנשים שנוי האויר מטבעו, כמו שיראה להם שנוי המים, עד שיהיו דם, וכן לא יפול בו לשון הכאה במטה, אבל חקוי להכאה במטה יהיה בו זריקת פיח הכבשן והתפזרו באויר הנה והנה, עם שאותו הפיח והאבק הוא עוזר פועל ברצון השם, אבל התחיל באויר ועשה בו שנוי מטבעו, עד שאותו השנוי הניע וחדש השחינים, כמו ששנוי המים המית הדגים ושנוי הארץ המית המקנה. ואולם מה שהיה בארץ היה סבה עצמית קודמת לשנוי האויר, כי הדֶבר מהמקנה הפסיד האויר ועפשו, עד כי אותו ההפסד הוליד השחינים בבעלי חיים. וככר קדם כי כלל האויר הוא בעל שלשה טבעים, עד כי יש בו חלק שפל וחלק אמצעי וחלק עליון, לכן נשתנה תחלה השפל שטבעו קר ולח או קר ויבש, כי הוא קרוב למים ולארץ. וזה החלק הסמוך בפרשת בראשית ליקוו המים ותראה היבשה, ובהפסד זה החלק השפל והתעפשו, נולדו השחינים באדם ובבהמה. ואחר בחלק האמצעי שטבעו החם הלח, וזה החלק הוא הסמוך בפרשת בראשית ליהי רקיע בתוך המים ויקרא אלהים לרקיע שמים. ולכן נתהוה הברד וחבריו, שהם הויות לעולם בזה החלק האמצעי, כמו שהתבאר בספר אותות העליונות. ואחור בחלק העליון שטבעו חם ויבש, ולכן נתהוו הרוחות שהם הויות לעולם הזה העליון כמו שהתבאר בס' אותות עליונות ג"כ ולכן בא הארבה. וזה העליון הוא הנסמך בפרשת בראשית למים אשר מעל לרקיע, אשר נקרא אבני שיש טהור. כי הוא חם ויבש קרוב מאד לטבע האש, עד שיתכן להקרא גם היא אור כמו האש עצמו, כי טבע האש הוא חם ויבש, אמנם האש הוא חזק החום והיובש מזה החלק מן האויר העליון אכל הם משתמשים [בערבוביא ?] והקורבה בטבע עצומה ביניהם, לכן אין להאשים אם יקרא זה החלק העליון בשם אש, ואין להאשים אם יקרא בשם אויר. והנה הלך הענין ביסוד האויר אשר בגבול מצרים, כמו שהלך הענין בשני היסודות הקודמים, רצוני שנוי האויר ולקותו, עד שנראה בזה לחוש האנשים מצד השחינים גם השחתת החי האוירי הטוב ורבוי החי האוירי הרע, וזה כי כתוב ויך הברד בכל מצרים את כל אשר בשדה מאדם עד בהמה ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עצי השדה שבר, א"כ יבואר כי זאת המכה היתה בשדה ששם האויר סוכך, אבל מה שהבית סוכך וחופף היה נשמר, ולכן האדם והבהמה שהיו עומדים באויר אז היו מתים, וכן העופות, אבל רבים ורבים מתים מהם, ואין עצם המות בם מצד היותם פורחים ונסים ומסתתרים בכל יכולתם, גם העשבים והעצים הם נמצאות מתהוות באויר העולם, ואלו יעשה להם תקרה יפסדו לגמרי ויכלו, א"כ מיוחסות לבריאות האויר. וכלל הדבר כי זאת המכה רצוני הברד כללה כל מה שבאויר העולם כמ"ש את כל אשר בשדה, שאין עליו מחסה מבדיל בינו ובין האויר, והנה הפסד כל הנמצא בשדה כמ"ש זהו הפסד החי האוירי הטוב ואח"כ נתרבה החי האוירי הרע והוא ביאת . . . . חי עמידתו לאויר האויר כל שכן כי הוא מעופף אם כן. . . מן שלשה ענינים אלה ביסוד האויר כמו שהיו ביסוד המים ויסוד הארץ, והיה זה נחלק באויר שהוא בעל שלשה טבעים, מה שאין כן יסוד המים ויסוד הארץ. וכלל הדבר ביסוד האויר כי לקה תחלה בגופו, רצוני הפסד החלק השפל שבו, והוכר זה בילידת השחינים, ואחר השחתת ומעוט הנמצאות הטובות שבו, רצוני אשר בשדה, והיה זה מצד פעל החלק האמצעי שבו, ואחר רבוי הנמצאות הרעות שבו, והיה זה מצד פעל בחלק העליון שבו, כמ"ש וי"י נהג רוח קדים, וככר התבאר בספר האותות, כי הרוחות יתהוו מן האיד העשני החם היבש והוא חמרם, כמו שהברד והמטר וחבריו מתהוים מן האמצעי שהוא חם ולח והוא חמרם. ואח"כ בא אל יסוד האש, והנה כבר קדם לנו כי החלק העליון מן האויר הוא כמו אש בקרוב, והנה זה החלק הוא גשם נכבד מאד, כל שכן יסוד האש ויותר ממנו חלקו הגבוה הממשש לגשם הגלגל, א"כ אין לעשות פעולות נרשמות בזה היסוד כמו באחרים השלשה, רצוני בכל כלליו, ודי אם יפעל בחלקיו השפלים הקרובים לאויר אשר כבר אמרנו שהם קרובים בטבע, והנה כבר קדם לנו בפ' בראשית כי אמרו יהי אור, הוא ע"ז החלק העליון מן האויר שהוא כמו החלק השפל מן האש, ולא נשיג אנחנו ענין שלשה טבעים באש עד שנשיג רבוי ומעוט בנמצאות מאתו, כמו שנשיג ענין ג' טבעים באויר, עד שנדע כי האמצעי הוא חמר לברד ולמטר, והעליון הוא חומר לרוחות ואל הלפידים ובעלי הזנבות והדומים להם. לכן ראוי לקצר מאד פעולות ביסוד האש, לכן אין בו כי אם שני ענינים קצרים, מצורף כי רבוי מציאות הארבה הוא משותף לאויר ולאש, מצד כי היה בחלק החם היבש, והנה אחר היה החשך שהוא הפך האור, וכבר פרשנו בפ' בראשית כי האור הנזכר שם הוא הזכוך המופלג אשר לחלק העליון מן האויר או לאש, כי כבר אמרנו שהאחד ילקה תמורת האחר והנה ברצון השם הגיע עכירות לחות ועובי לזה הזך, אשר בו יגיע לנו בארץ אור וזוהר. וזה גם כן היה לבד בגבול מצרים, עד שלקה זה הנברא העליון הזך, אם שהוא אש או אויר אישיי. ולכן אמרו בזה יהי חשך, הוא הפך מה שאמר במעשה בראשית יהי אור, וזה כי עתה נתעכר הלחות ונתעבה, עד שהיה כמו החלק האמצעי מן האויר שהוא חם ולח, כאלו נתבלבלו שני חלקים האלה מן האויר כדמיון מה קרוב לענין תחלת בריאת העולם טרם ויהי אור. וזה העכירות עמד שלשה ימים, וליל יום הרביעי היה בה מכת הבכורים, כי באותן השלשה ימים שאפו אותו האויר הרע, עד שבתחלת היום הרביעי, רצוני לילו, היתה המגפה בם, כי גועו, והיה בחצי הלילה כי אז תגבורת העובי והלחות מן הלילה, ולכן מצד זה העכירות היתה מכת הבכורים אשר הם המין הבעלי חיים, נמצאות מיוחסות לזה הגשם הנברא העליון הזך, שהוא — כמו שקדם לנו — אש או אויר אשיי, כי פטר רחם באדם ובבהמה הנה החם וזַכות האד נמצא .בו בתכלית, ופועלו העצמי מאד הוא הגשם העליון הזך, כי החם גובר בם מצד תגבורת כח הדם בם, עד שבו כח מה מן המרה האדומה, וגם יש בם לחות רב, כי הדם הוא חם ולח, ולכן העפוש בלחות עם רתיחת חום חזק בם הוא ממית, והנה במכת החשך היה זח עפוש במה שהחם חזק בו, ובעבור שהחם בפטר רחם גובר בו, לכן היה הוא העיקר בזאת המכה, ואחריו בכל הדומה לו, רצוני כל בחור רב השנים שהחם גובר בו, כי בכור שם כולל לכל זה, כאמרנו בכירה וצעירה, וכן אמר רש"י גדול הבית בכלל. אמנם פטר רחם הוא העיקר, לכן אמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם (י"ג:א'), והוא מקטנותו החום גובר בו, לכן הוא ברוב יותר נכבד, ובעבור שהגיע עכירת ועובי לפועלו נפסד ונשחת הוא, כי הפעול מאתו, עד שכמו שיקרא הדג חי מימיי, והמקנה חי ארציי, ואשר בשדה חי אויריי, כן יקרא הבכור חי אישיי, ואין בזה היסוד מקום לרבות נמצאות בו שיהיו עונש ומכה לפרעה, שיהיה אפשר בו סדור במדרגות מה שהיה ברבוי הצפרדעים והערוב והארבה. וזאת המניעה מהשם בזה אפשר לה סבות רבות, ואולי אחת מהן, כי אין בזה היסוד יותר מיוחס וקרוב אליו מן הארבה, ואולי שנית כי אם יש יותר מיוחס וקרוב אליו, יהיה מר ממות גם לישראל, כי הנה אף מהארבה לא נצולו, ומה יהיה הקשה ממנה, אם היא כאש אוכלת ותבער ואין מכבה. ובזה נשלמו המכות ואין אני מחייב שיהיו עשר מכות כמו שמנו קצת מהקדמונים, כי אין אני מדקדק אם היו עשרה או פחות או יתר, כי אין בתורה זכרון מספר מוגבל להם, וזה כענין אמרם ז"ל שלש עשרה מדות עד שטרחו רבים מן המפרשים אחריהם למנותם, ונחלקו בזה מאד. אמנם אין אני טורח בזה כלל, ולא נחוש רק לנו שנבין הענין כמה שיעלה מספרם. לכן אל תטעון עלי מצד מה שמנינו אחד עשר חלקים באלו הנפלאות, והם שלשה במים, ושלשה בארץ, ושלשה באויר, ושנים באש, כי אין לנו בזה מספר מוגבל בתורה, רק שבאמת נכון לכלול הענין במספר עשרה לפי מספר פרשיות התורה, וזה שמשה רבנו כותב התורה כולל מיתת הדג עם הדם, עד שאינו רק כמו מופת אחד, כמ"ש ונהפכו לדם והדגה אשר ביאור תמות, כי שני אלו הדברים נעשים ברגע אחד בהכרח, מה שאין כן הענין בשאר היסידות עד"מ, כי אינו מחוייב שברגע השתנות הארץ לכנים ימות המקנה. אמנם נכון אצלי מאד כי אלו הנפלאות היו קרובות וסמוכות אחת לאחת להדבקם לעלה ועלול, והענינים מתיחסים קצתם לקצתם והקודמת חומר למאוחרת, וכן כולם זו אחר זו, עד שמבואר כי היו כולם בהכרח מתקופת טבת עד חצי ניסן. וידוע כי תקופת טבת היא קרה ולחה ולכן התחילה הפעולה במים והשלימה באש שהחום גובר בו, כמו שהחום גובר בתקופת ניסן. והנה המכות האלה לא נדע בכל אחת זמן העמידה אבל נדע בשתים לבד וזה בדם שבעה ימים (ז':כ"ה) ובחשך שלשה ימים (י':כ"ג), ואמנם הדבר והברד די ביום אחד לכל אחת, ומכת הבכור די בלילה אחת, תשלום ג' ימי החשך ותכליתם, גם אז, רצוני בעת ליל המגפה אולי היה חשך גדול וערפל עד קרוב לעלות השחר, גם אז היה תקופת ניסן כמו שקדם לנו או קרוב לו, אשר ידוע כי בזה הזמן הוא תגבורת הדם, ובכלל החום והלחות עד שאז ימסו כל הלחות, ולכן יצוו הרופאים להקיז בזה הזמן. ואולם המכות האחרות די לרוב אם עמדה כל אחת ז' ימים, כאלו היה אמרו וימלא ז' ימים, למשל למה שראוי בזה, א"כ נכון מאד שיהיה זמן כל המכות בכלל כמו חמשים יום, שהם שבעה שבועות כזמן שהיה מיציאת מצרים עד יום מתן תורה. א"כ היה תחלת אלו הפעולות ביום כ"ה בשבט. ואחרי זה באו הענינים תכופים ודבוקים קצתם לקצתם כי ממהר אלהים לעשותם, עד שכלו כל מעשיו בחצי ניסן. ולא הספיק לשם זה נקמה ממצרים ואם מתו מהם הנבחרים שבם, והם מיני הבכורים אם זכר ואם נקבה גם באדם ובבהמה, עד שרצה אח"כ להמיתם בים כלה ונחרצה, קרוב לכלם הם זכרים ונקבות גם באדם ובבהמה. וזה כי החיל ההוא הכבד שיצא ממצרים כמ"ש, היה עם רב ועצום וסוס ורכב, אף חמורים וגמלים ובקר לשאת צידה גם למשוך עגלות היה רב לאין חקר גם נשים לרוב מאד, כי היתה המלחמה קרובה, כל שכן לכבוש נשי ישראל לשפחות כאשר היו לפנים, גם זכרי ישראל כפופים לנשי מצרים, כי תשש כחם יותר מנקבות עד שזה האחרון, רצוני הטביעה בים, כללה כל מה שעבר בחלוקות רבות ביתר המכות, והוא שתית המים הרעים שהיה בדם ועליית הצפרדעים בגופות, גם היותם נאכלים מכנים וערוב או הדומים להם, גם דבר במקנה גם שחינים ונגעים רעים באדם ובבהמה, גם קולות ושפיכות דמים גם דומה לארבה כי היה שם רוח קדים עזה, וזה הרוח הביא הארבה, כל שכן דומה לחשך ומיתת בכורים. וכלל הדבר כי על הים עם מה שהיה טרם טביעתם, ומה שהוה אחר טביעחם, נקבצו שם כל עניני המכות והנפלאות שקדם זכרם, וכלל לכל אנשי מצרים, רצוני רובם שהוא ככולם, עד שהיה כל מאורע הים כולל משני צדדים, וזה היה כולל המכות וכולל המוכים, והוא היה מסיים הסדר והשורה. וזה היה תכלית שעור אלהי חכם מחוכם, אשר יסד וסדר פעולותיו בטוב הסדור, והתחיל ליסר פרעה תחלה בקלות ואחר בחמורות אחת לאחת הולך וחזק מעט מעט בסדר, עד שעלו המכות עליהם מצד השפל והוא המים, וממנו הגיעו מעט נזקים כי היו חופרים ושותים מים טובים, אמנם במה שהתחיל שב לסיים, ושיהיו הסיום רב הנזקים והכללות מכל צד, עד שהיה בכלל במכות הים שוים לסבוב העגלה למה שהחל ממנו, רצוני שהחל במים וסיים במים, כאלו היה בתחלה עולה מן השפל אל העליון, ואחר שב לרדת מן הענין ההוא אל השפל, עד ששב למקום שנפסק ממנו, וזה הפלגת שלמות ענין והקפה וכללות פעל דומה לעגולות חרעיוניות הנזכרות בספר הידוע, ובזאת ההשבה היה חתימה לחיים רעים להם אויבי השם, והיה גאולה וישועה לנו, אוהבי השם ית' וית' פועלם: ,

Abarbanel Shemot 7אברבנאל שמות ז׳

ונשמר א"כ הסדר הטבעי בעשרת המכות האלה באופן האחד והאופן השני מהסדר הטבעי שבא בהן, הוא, שהנה קדמה מכת הדם והיתה ראשונה לכל המכות לפי שהיא סבבה מכת הצפרדעים כי מעפוש מי היאור מנבלות הדגה ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרוב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתים במצרים ובסבת עפוש הדם ועפוש הצפרדעים שמתו בארץ ויצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים ובהיות העפוש כללי בכל עפר הארץ נתעפשה הארץ עצמה והוציאה מיני שקצים ורמשים ותולעים וחיות רעות הנקראים ערוב ובסבת כל העפושים ההמה נפסד עשב השדה וצמח האדמה ונתחדש הדבר במקנה בבקר ובצאן ובסוסים ובגמלים כי נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים צפרדעים וכנים וגם הערוב שבלי ספק בני אדם המיתו הרבה מהם היו מסבבים הדבר בייחוד בבעלי חיים הבייתיים הסמוכים למקומות העפוש כמו שנבלות האדם מסבבות הדבר בבני אדם אבל גם באותו העפוש חלו האנשים משחין פורח אבעבועות כי אם היות שעפוש נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים לא הספיק להביא דבר ומגפה באדם הנה סבבו השחין הרע שהוא חוזר ופורח אחרי שיבאש והוא כמו השחין הכולל שהתחיל בזמנו קוראים אותו חולי אבעבועות אשר הוא הפסד כללי בליחות מבלי הפסד הרוחות ולכן סבב השחין ולא הדבר. ומהם היתה מסבה שלא יתחדש הדבר אז בבני אדם כדי שפרעה יוכל לסבול המכות כולן עד העשירית האחרונה שהיא מכת הדבר בבכורות. וכבר ביאר לו יתברך זה באמרו מיד אחרי מכת השחין כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וגומר רוצה לומר שעתה כמו ששלח בו השחין היה שולח בו הדבר אלא שלא רצה לעשות זו כדי שיוכל פרעה להמתין ולקבל כל המכות. והנה בסבת האידים והעשנים העולים מעפוש הארץ לעליוני האויר נתהוה הברד ולזה היה בו מטר מפני האדים המעופשים ואש מתלקחת מפני עשנים הנבאשים. והקולות היו מפני הסתבכות העשנים היבשים בתוך האידים הלחים והתנועעם לצאת מהם ולעלות בקלותם למעלה בטבעם שזה הוא סבת הרעמים והלפידים בתוך המטר והברד כפי מה שהתבאר בחכמה הטבעית וגם בסבת רדת הברד והאבנים עושים הברקים המלהיבים. ואחרי המטר והברד הרב נושבות הרוחות הזכות אשר בהם ישובו המים ויזדכך האויר בזכיכותו וכן היה במבול כמו שכתוב ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. והרוחות האלה השוות והזכות באות ממזרח ולזה בא אחרי הברד מכת הארבה בכח הרוח ההוא והוסר גם כן בכח הרוח ההפכי שהוא רוח ים שנשא את הארבה ממצרים והלאה לצד מזרחי דרומי דרך נשיבתו שהוא פאת ים סוף כי אז תשש רוח הקדים ונחלש חוזקו מפני תוספת חום המחוז ההוא על מקום מקורו. ויתכן שהרוח ים התחיל לנשב בערב בכל הלילה וכבוא הבקר והגיעו לים סוף נחלש אם מפני חום ים סוף ואם מפני רוח מזרחי שנשב בבקר ובבוא שתי הרוחות יחד זה כנגד זה לא יכול הארבה ללכת אנה אנה. וכאשר רוח קדים לא יכול להוליך הארבה להלאה ורוח ים היה חזק תקעו בים סוף באשר הוא שם. ומפני שרוח ים הוא לח מאד ללחות מקורו גם למערביותו כי הרוח המערבי לח במצרים מכל הרוחות לכן בהיות חזק מאד העלה אידים עבים על כל גבול מצרים ולא נהפכו למטר כי טבע מחוז מצרים וחומו מונע העננים מהמטיר ונשארו עליו בעובי גדול ומכופל והיה חשך במצרים שלשה ימים רצופים ולא עברו משם להלאה לפי שאותו רוח ים החזק לא עבר מים סוף לסבות שאמרנו הרי לך גם כן איך נתחדש החשך במצרים שלשה ימים עם אפלה עבה שנעשה בסבת רבוי העננים הימיים המחשיכים את האויר שהביא רוח הים שנשא את הארבה. ואמנם מכת בכורות הנה היה המכין אליה החשך כי האויר העכור העב הוא הסבה היותר חזקה בדבר כמו שכתבו הרופאים. הנה התבאר גם בזה האופן הב' שבאו המכות בסדר טבעי כפי הסבות והמסובבים האלה.

Shadal Shemot 7:11שד״ל שמות ז׳:י״א

בלהטיהם – … והנה בענין מעשה החרטומים ר' חייא בר אבא (סנהדרין ס"ז:) אמר בלטיהם אלו מעשה שדים, בלהטיהם אלו מעשה כשפים, וכן קצת מן המפרשים הסכימו שבאמת עשו החרטומים מעשה למעלה מן הטבע ע"י כשפים, וראב"ע כתב שלא היה אלא אחיזת עינים, וכן דעת י' ד' מיכאעליס כי החרטומים לקחו נחשים נרדמים ובלתי מתנועעים ונראים כמקלות וע"י השלכתם ארצה נעורו ונראים כתנינים, ועדיין יש במצרים אנשים הבקיאים במלאכה זאת, ובפרט במין Vipera הנקראת haje, כמו שהביא Cahen. ודעת Eichorn (De Aegypti anno mirabili) כי גם מעשי משה כך היו באחיזת עינים, וראזנמילר השיב את הדברים הבאים: אך קשה להניח, שמשה האמין שיוכל לעשות רושם על המלך ועל עבדיו ע"י מעשה אחיזת עיניים, שהיו רגילים בו באותן הארצות, וכמו כן אין זה מסתבר, שמשה לא ידע, שלהטוט זה ידוע למכשפים – הוא שנתחנך בחצר המלך והיה בקי בכל מדעי המצרים.

Shadal Shemot 7:20שד״ל שמות ז׳:כ׳

ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם – דעת אייכהארן, ואחרים אחריו, כי הדם וכל שאר המכות הם ענינים טבעיים ההווים במצרים בכל שנה ושנה, ושאמנם כוונת משה היתה שיבין פרעה כי ה' אלהי העברים הוא הפועל הענינים ההם וכי הוא המושל בכל הארץ; והנה ידוע כי מימי נילוס אחר שגבהו ורבו על אדמת מצרים בתמוז נראים כאדומים ועָבִים (אם מאדמימות אדמת כוש שהם באים משם, ואם מרוב השרצים שבהם שמאדימים המים גם בשאר ארצות וגורמים להמון העם להאמין בירידת דם מן השמים, עיין Encyclopedia ערך Pluie prodigieuse) ויעלה באשם, גם רעים הם לשותיהם, והנה אייכהארן אומר כי משה ואהרן לא השיבו מימי היאור כלם אדומים כרגע בנטיית המטה, אלא האדימו בתחבולה כלי אחד שֶמִלְאו ממימי היאור, וכוונתם כי האל אשר לִמְדָם להאדים המים אשר בכלי, הוא האל אשר הוא סבה לאדמימות מימי היאור, והוא האומר לפרעה שישלח את עמו. ויפה השיב על זה ראזנמילר כי ענין הלקיחה ממימי היאור ושפיכתם אל היבשה לא היה אלא לעיני ישראל (ד':ט'), אבל עכשו לעיני פרעה לא היה הדבר כן, כי לא לקחו ממימי היאור, אך נטה ידו על היאור ומיד כל המים אשר ביאור נהפכו לדם; מלבד כי לא יתכן שיחשוב משה להטות לב המלך אליו ע"י ענינים טבעיים ההווים בכל שנה, אם לא היה עושה לפניו איזה מופת היוצא מנוהג שבעולם. והנה ידוע כי גם במעשה הנפלאות האל אוהב לשמור דרכי הטבע במקצת, וכן במכות מצרים יתכן לפי דעתי שמִדֶרך ארץ מצרים להיות בה כיוצא במכות האלה בצד מה, קצתן בשנה זו וקצתן בשנה אחרת, אפס כי בשנה ההיא נתקבצו ובאו כולן, וגם נתחדש בכל אחת מהן איזה ענין שלא היה מדרך הטבע. וכן כאן במכת הדם אנו רואים שנתחדש באדמימות המים ההם איזה ענין לרוע, עד שמתה הדגה שבהם, מה שלא מצאנו בדברי עוברי ארחות ימים וזו ראיה כי באוש המים והפסדם היה חזק הרבה יותר משאר שנים והיה יוצא מן המנהג הטבעי, וכאלו נהפכו המים לדם ממש.

Shadal Shemot 7:27שד״ל שמות ז׳:כ״ז

בצפרדעים – ידוע כי אחרי שוב נילוס אחור' אחר אשר הרוה את ארץ מצרים, נולדים בטיט הנשאר מיני שרצים הרבה, וכתב בושארט כי היה הנס, א) כי נתרבה כ"כ מין הצפרדעים בפרט, ב) כי באו ברגע שאמר משה, ג) כי עזבו המים אשר שם משכנם ובאו ביבשה ובבתים, ד) כי נכרתו כאשר אמר משה למועד אשר קבע לו פרעה. ואייכהארן מצטער ומתרעם כי שום א' מעוברי ארחות ימים אשר כתבו בעניני ארץ מצרים לא השגיח על הצפרדעים; ולא הודיענו דבר זה שבכל שנה ושנה הם מתרבים ובאים ביבשה. ראה עד היכן הגיעה עזות פנים של הכופר הזה, שהוא אומר כי רבוי הצפרדעים ובואם בבתים הוא ענין טבעי במצרים, הנוהג בכל שנה ושנה, אעפ"י שלא היה אדם שהעיד או הזכיר דבר מזה.

Shadal Shemot 8:3שד״ל שמות ח׳:ג׳

ויעשו כן החרטומים בלטיהם – לקחו כלי מלא מים שהיו בהם ביצי צפרדע, ובלטיהם (בחכמת הטבע) מִהרו יצִיאת הצפרדעים מן הבצים.

Shadal Shemot 9:3שד״ל שמות ט׳:ג׳

דבר כבד מאד – אייכהארן אומר כי רבוי השרצים (כנים וערוב) גרמו הדבר כי ביצי השרצים מתפזרים באויר ונופלים עם הטל על צמח השדה, והבהמות באכלן את הירק חולות ומתות, והוא אומר ג"כ כי מקנה ישראל לא מת, מפני שישראל היו רועי צאן מימי קדם, והיו בקיאים בדרכי רפואות הבהמות; ואני לא אכחיש היות בזה חלק טבעי, אלא שנתלוה עמו חלק נִסִי ויוצא ממנהגו של עולם; והנה רבוי הכנים והערוב ושלא נתפשט הערוב בארץ גושן, היה דרך נס, והוא עצמו אולי היה סבה שלא מת מקנה ישראל.

Shadal Shemot 10:4שד״ל שמות י׳:ד׳

ארבה – מכה זו אינה מצויה במצרים אלא לעתים רחוקות. ואייכהארן אמר כי להיות שהארבה נוסע בסדר כאנשי צבא, החלוץ לפניו והמאסף אחריו, משה ראה החלוץ והבין כי מחר יבוא הארבה; ויפה חשיב ראזנמילר כי לא יתכן שמשה לבדו בכל מצרים ראה זה, ושאר המצרים לא ראו, שאם ראו היו מבינים שאין כאן מעשה נסים.

Shadal Shemot 10:15שד״ל שמות י׳:ט״ו

ותחשך הארץ – כיוצא בזה ראה Forskal במצרים בשנת 1761, וז"ל: כאשר עפו במרום בצורת נחיל נראה מרחוק האויר כמו עשן.

Shadal Shemot 10:21שד״ל שמות י׳:כ״א

וימש חשך – יש שפירשו כמו וְיַאֲמֵש, ואמש ל' לילה וחשך, ואין טעם לומר ויחשיך חשך; ואחרים פירשו משרש משש, והוא הנכון, אלא שאמרו שנעשה האויר עב עד שימששו אותו. והנכון שהיא מליצה כמליצת ימששו חשך ולא אור (איוב י"ב:כ"ה) שטעמו ימששו בחשך, אף כאן ויהי חשך עד שימששו בחשך כאשר ימשש העור, וכן בתרגום ירושלמי ויהון ממשמשין בחשוכא (וכן מצאתי אח"כ לקלער'). ואייכהארן יִחֵס המכה הזאת לרוח חזק חם ומזיק הנקרא בערבי Samum, ובטורקי Samiel הנושב במצרים מפסח עד עצרת באותם חמשים יום הנקראים אצלם עדיין חַמְשִין, ואז בני אדם מוכרחים לישב בביתם ולא יצאו החוצה; וכל זה איננו שוה לאייכהארן כי אמנם אין מדרך הרוח ההוא שימשך ממנו חשך גמור עד שלא יראה איש את אחיו בתוך ביתו. אמנם מצאנו שאירע במצרים לפעמים חשך גדול, אבל היה תמיד בסיבת רוח סערה וסופה גדולה, וכאן לא נזכר דבר מזה.

Malbim Shemot 7:25מלבי״ם שמות ז׳:כ״ה

והנה הרי"א חפש לתת להמכות סדר טבעי, ויאמר שמכת הדם סבבה מכת הצפרדעים, כי מעפושי היאור ע"י נבלות הדגים ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרוב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתי מצרים, ובסבת עפוש הדם והצפרדעים שצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים עיין שם, ולא ידעתי למה יקטין את הנסים ויתן להם שלשלת טבעי, ולהוציא מסברות אלה אמר הכתוב כי נמלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור וכבר נתרפא היאור ולא היו בו צפרדעים, ואח"כ שרץ היאור צפרדעים ע"פ ה' לא מסבה טבעיית

Netziv Shemot 7:9נצי״ב שמות ז׳:ט׳

תנו לכם מופת – הכלל הוא כמש"כ הרמב"ן בס' דברים י"ג:ב' דאות הוא אפילו אינו דבר פלא אלא צמצום השעה. ומופת הוא דבר פלא. מש"ה המופת נקרא ג"כ אות, ואין האות נקרא מופת. והכי איתא בספרי.

Netziv Shemot 7:19נצי״ב שמות ז׳:י״ט

ויהיו דם – אבל לא יתהפכו לדם ממש.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 7:18ר׳ דוד צבי הופמן שמות ז׳:י״ח

תמות ובאש היאר – תיאור מפורט זה של מכת הדם נחוץ משום שהפיכת מימי הנילוס לאדומים הייתה תופעה שכיחה, שלא הייתה מלווה תוצאות שליליות. שכן, בימי שפל היאור הופכים מימיו ירוקים וממילא גם מימי תעלותיו ירוקים, יש להם ריח רקב מסריח, תולעים שורצות בהם ושתייתם מזיקה לבריאות האדם, אף כי לא לדגים. אחר זמן קצר מתבהרים המים, מקבלים צבע אדום, ואז הם שוב ראויים לשתיה. אודם זה נשאר במימי היאור במשך כל תקופת השטפונות, והמצרים אכן קוראים להם אז מים אדומים. בעוד שבדרך כלל קיבלו אפוא את התאדמות המים בשמחה, תהיה זו הפעם שונה בתכלית, כי המים ייהפכו לדם ממש, ושתייתם תהיה מזיקה.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 8:2ר׳ דוד צבי הופמן שמות ח׳:ב׳

ותעל הצפרדע – שם קיבוצי בלשון נקבה. נוסעים מספרים שאחרי שטפונות הנילוס מכסות הצפרדעים את הקרקע בהמוניהן, אלא שציפורים מסוימות משמידות אותן, ואילו כאן עולות הצפרדעים מן היאור והופכות למכת-מדינה מטרידה.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 8:21-23ר׳ דוד צבי הופמן שמות ח׳:כ״א-כ״ג

מכה זו מרשימה את פרעה יותר משעשו זאת קודמותיה, ועתה הוא מוכן לוויתור של ממש - שלבני ישראל יותר לערוך את חג זבחיהם בארצו. עד כה, כשאר המכות נעשו על ידי הטיית יד-אהרן, ובחלקן נעשה כמובן גם על ידי חרטומי מצרים, חשב פרעה, שמשה ואהרן רק מכשפים הם שכוחם גדול מכוח מכשפיו שלו.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 9:1-5ר׳ דוד צבי הופמן שמות ט׳:א׳-ה׳

לאמר. גם במכה הקודמת קבע ה' את מועד התרחשותו למחרת היום, וכן בברד ובארבה, אבל לא כן בדם ובצפרדע. באותן המכות שהיו יכולות להיות תופעות שבדרך הטבע, בהן היה צריך לקבוע מועד לא מיידי, כדי שפרעה יכיר, כי אמנם מכות שנשלחות על ידי ה' הן. כי אילו נקבע מועד התרחשות המכה לאותו יום עצמו, יכול פרעה לחשוב, שכבר הבחין משה בנחיל ערוב המתקרב, או כבר הבחין בתסמוני הדבר בבהמות; ובדומה בברד ובארבה. על ידי קביעת המועד למחר הוצאה כל תופעה טבעית מכלל חשבון. ואולם בדם ובצפרדע, שהם כשלעצמם מכות על-טבעיות, לא היה צורך בקביעת מועד התרחשותן מראש.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 9:8-10ר׳ דוד צבי הופמן שמות ט׳:ח׳-י׳

פיח כבשן. מכיוון שהמכה היא מעין דלקת (שחין מלשון "שחן - להיות חם, להידלק"), הרי שהחומר שלה צריך להילקח מן הכבשן, מתנור-הסיד החם. וזרקו... השמימה, אלא שתחילה צריך החומר לקבל את כוחו המשחית למעלה, שם יתהווה ממנו גשם-עפר שירד מן השמים, יתפזר על כל ארץ מצרים ויכה את הכל, אדם ובהמה, במחלה רעה. ייתכן שמדובר כאן במחלה המצויה במצרים גם לעת אחרת, והיא "חום-הנילוס" השכיחה שם, ושעל סיבותיה מספרים נוסעים סברות שונות. כאן היה הנס בכך, שהמחלה פרצה מיד, כתוצאה מפעילותו של משה.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 10:21-23ר׳ דוד צבי הופמן שמות י׳:כ״א-כ״ג

חשך-אפלה. חיבורם יחד של שני שמות נרדפים בא לחזק את המושג. הפרשנים החדשים מסכימים, שלנס הזה היה יסוד טבעי. והרי זה השרב, רוח החמסין (=חמישים) הנושבת במצרים מדי שנה במשך כחמישים יום, בין החודשים מרס ומאי. ואין רוח זו נושבת ברציפות אלא בתקופות של יומיים-שלשה, שביניהן יש הפסקות. והנה הפך ה' רוח זו ל"חשך-אפלה", ועם זאת קרה הנס, שלבני ישראל היה אור במושבותם. לפי תיאוריהם של נוסעים הרי זו רוח חזקה, חמה מאוד, ומחמת הכמויות הגדולות של אבק דק שהיא מביאה עמה, היא מחשיכה את האוויר, חודרת אפילו דרך חלונות סגורים, כך שאדם ובהמה בורחים מפניה למקומות מבטחים.

U. Cassuto Shemot 7:17מ״ד קאסוטו שמות ז׳:י״ז

אין הכוונה שהמים ייעשו דם ממש, אלא שייעשו דומים לדם בצבעם ובמראיתם. זו תופעה המתהווה לפעמים בנילוס: מחמת רוב פטריות דקות מן הדקות ויתר צמחים אדומים או חרקים זעירים בעלי צבע אדום נעשים מימיו אדומים ובלתי ראויים לשתייה. כך גם יתר המכות אינן ממש סטיות מדרך הטבע, אלא מובאות הן מתוך שימוש בתופעות טבעיות ברגע המתאים למטרה ובממדים גדולים בהרבה מן הרגיל, עד כדי שייראה בבירור שיש בהן כוונה מיוחדת.

U. Cassuto Shemot 7:26מ״ד קאסוטו שמות ז׳:כ״ו

גם עניין הצפרדעים מתאים למציאות הרגילה במצרים. בכל שנה ושנה, אחר השטפון של מי הנילוס, רב עד מאד מספר הצפרדעים במים ההולכים ונסוגים. גם כאן אפוא הכוונה למכת מדינה, שבאה באותה השנה בממדים יוצאים מן הכלל וברגע המתאים למטרה.

U. Cassuto Shemot 9:9מ״ד קאסוטו שמות ט׳:ט׳

השחין הוא במצרים מכת מדינה (דברים כ"ח:כ"ז: שחין מצרים), מחלה מתפשטת על כל הגוף.

U. Cassuto Shemot 10:14מ״ד קאסוטו שמות י׳:י״ד

אף על פי שהארבה הוא מכת מדינה במצרים, הפעם היה הרבה יותר כבד ממה שרגיל.