The Roundabout Route and The Road Not Traveled/5

EN/HEע/E

The Roundabout Route and The Road Not Traveled

Sources

Bereshit 10:13-14בראשית י׳:י״ג-י״ד

(יג) וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים.  (יד) וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים.

Bereshit 21:22-24, 32בראשית כ״א:כ״ב-כ״ד,ל״ב

(כב) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.  (כג) וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. (כד) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ.... (לב) וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים.

Shemot 3:11-12שמות ג׳:י״א-י״ב

(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.  (יב) וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה.

Shemot 13:17-18שמות י״ג:י״ז-יח

Now when Paroh let the people go, God did not lead them by way of the land of the Philistines, although it was nearer; for God said, "The people may have a change of heart when they see war, and return to Egypt." So God led the people roundabout, by way of the wilderness at the Sea of Reeds.

(יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. (יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 14:1-8שמות י״ד:א׳-ח׳

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. (ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. (ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן. (ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. (ו) וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ. (ז) וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ. (ח) וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה.

Philo, On the Life of Moses XXIX: 163-166פילון, על חיי משה כט:קסג-קסו

XXIX. (163) When then he received the supreme authority, with the good will of all his subjects, God himself being the regulator and approver of all his actions, he conducted his people as a colony into Phoenicia, and into the hollow Syria (Coele-syria), and Palestine, which was at that time called the land of the Canaanites, the borders of which country were three days' journey distant from Egypt. (164) Then he led them forward, not by the shortest road, partly because he was afraid lest the inhabitants should come out to meet and to resist him in his march, from fear of being overthrown and enslaved by such a multitude, and so, if a war arose, they might be again driven back into Egypt, falling from one enemy to another, and being driven by their new foes upon their ancient tyrants, and so become a sport and a laughingstock to the Egyptians, and have to endure greater and more grievous hardships than before. He was also desirous, by leading them through a desolate and extensive country, to prove them, and see how obedient they would be when they were not surrounded by any abundance of necessaries, but were but scantily provided and nearly in actual want. (165) Therefore, turning aside from the direct road he found an oblique path, and thinking that it must extend as far as the Red Sea, he began to march by that road, and, they say, that a most portentous miracle happened at that time, a prodigy of nature, which no one anywhere recollects to have ever happened before; (166) for a cloud, fashioned into the form of a vast pillar, went before the multitude by day, giving forth a light like that of the sun, but by night it displayed a fiery blaze, in order that the Hebrews might not wander on their journey, but might follow the guidance of their leader along the road, without any deviation. Perhaps, indeed, this was one of the ministers of the mighty King, an unseen messenger, a guide of the way enveloped in this cloud, whom it was not lawful for men to behold with the eyes of the body.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:15:3יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ב׳:ט״ו:ג׳

But the Egyptians soon repented that the Hebrews were gone; and the king also was mightily concerned that this had been procured by the magic arts of Moses; so they resolved to go after them. Accordingly they took their weapons, and other warlike furniture, and pursued after them, in order to bring them back, if once they overtook them, because they would now have no pretense to pray to God against them, since they had already been permitted to go out; and they thought they should easily overcome them, as they had no armor, and would be weary with their journey; so they made haste in their pursuit, and asked of every one they met which way they were gone. And indeed that land was difficult to be traveled over, not only by armies, but by single persons. Now Moses led the Hebrews this way, that in case the Egyptians should repent and be desirous to pursue after them, they might undergo the punishment of their wickedness, and of the breach of those promises they had made to them. As also he led them this way on account of the Philistines, who had quarreled with them, and hated them of old, that by all means they might not know of their departure, for their country is near to that of Egypt; and thence it was that Moses led them not along the road that tended to the land of the Philistines, but he was desirous that they should go through the desert, that so after a long journey, and after many afflictions, they might enter upon the land of Canaan. Another reason of this was, that God commanded him to bring the people to Mount Sinai, that there they might offer him sacrifices.

Mekhilta DeRabbi Yishmael, Beshalach Vayehiמכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פתיחתא

דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, קרוב הוא הדבר שאמר הקדוש ברוך הוא למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג יב). ד"א כי קרוב הוא קרוב הדרך לשוב למצרים שנאמר דרך שלשת ימים נלך במדבר. ד"א כי קרוב הוא קרובה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך שנא' ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי לניני ולנכדי (בראשית כא כג) ועדיין נכדו קיים. ד"א כי קרוב הוא קרובה מלחמה ראשונה לשנייה. ד"א כי קרוב הוא בקרוב ירשו כנעניים את הארץ שנ' ודור רביעי ישובו הנה (בראשית טו טז). ד"א כל שכן לא הביאן הקדוש ברוך הוא דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר אמר הב"ה אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מן התורה אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושוין להם אוכלי תרומה. ד"א כי קרוב הוא כל שכן לא הביאן המקום בפשוטה אלא כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסין לארץ עמדו ושרפו כל הזרעים וקצצו כל האילנות וסתרו את הבנינים וסתמו את המעינות אמר הב"ה לא הבטחתים לאבותם שאכניסן לארץ חריבה אלא לארץ מלאה כל טוב שנא' ובתים מלאים כל טוב (דברים ו יא) אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה עד שיעמדו כנעניים ויתקנו מה שקלקלו. כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה, זו מלחמת עמלק שנא' וירד העמלקי וגו' (במדבר יד מה). ד"א כי אמר אלהים זו מלחמת בני אפרים שנ' ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת (דברי הימים א' ז כא) וכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב וגו' (תהלים עח ט - י) מפני מה שלא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו ללכת עברו על הקץ ועל השבועה. ד"א שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בפלשת ויחזרו להם. ד"א כי אמר אלהים, כדי שלא יחזרו לאחוריהם והרי דברים קל וחומר ומה אם כשהקיפם דרך עקומה אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) אלו באין בפשוטה על אחת כמה וכמה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר מפני מה כדי לעשות להם נסים וגבורות במן ובשליו ובבאר. ר' אליעזר אומר דרך כדי ליגעם שנ' ענה בדרך כחי קצר ימי וגו' (תהלים קב כד), המדבר כדי לצרפן שנ' המוליכך במדבר הגדול והנורא (דבר' ח טו) ים סוף כדי לנסותם שנא' אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וגו' (תהלים קו ז). ר' יהושע אומר דרך כדי ליתן להם את התורה שנ' בכל הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו (דברים ה ל) ואומר כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו כג), המדבר כדי להאכילם את המן שנ' המאכילך מן במדבר וגו' (דברים ח טז), ים סוף כדי לעשות להם נסים ונפלאות שנ' שכחו אל מושיעם עושה גדולות וגו' (תהלים קו כא) ואומר ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהומות כמדבר (תהלים קו ט). וחמושים אין חמושים אלא מזוינים שנא' ואתם תעברו חמושים (יהושע א יד) וכתיב ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה חלוצים ארבעים אלף חלוצי צבא (יהושע ד יג-יד). ד"א וחמושים עלו אחד מחמשה וי"א אחד מחמשים וי"א אחד מחמש מאות ר' נהוראי אומר העבודה לא אחד מחמש מאות עלו שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז ז) וכתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו (שמות א ז) שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו העבודה לא אחד מחמש מאות עלו אלא שמתו הרבה מישראל במצרים ואימתי מתו בשלשת ימי אפלה שנאמר לא ראו איש את אחיו (שמות י כג) שהיו קוברים מתיהם והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם וששו במפלתם [ר' יוסי אומר וחמשה דורות עלו].

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 13:17-18תרגום ירושלמי (יונתן) שמות י״ג:י״ז-י״ח

(17) And it was when Pharoh had released the people, that the Lord did not conduct them by the way of the land of the Phelishtaee, though that was the near one; for the Lord said, Lest the people be affrighted in seeing their brethren who were killed in war, two hundred thousand men of strength of the tribe of Ephraim, who took shields, and lances, and weapons of war, and went down to Gath to carry off the flocks of the Phelishtaee; and because they transgressed against the statute of the Word of the Lord, and went forth from Mizraim three years before the (appointed) end of their servitude, they were delivered into the hand of the Phelishtaee, who slew them. These are the dry bones which the Word of the Lord restored to life by the ministry (hand) of Yechezekel the prophet, in the vale of Dura; but which, if they (now) saw them, they would be afraid, and return into Mizraim. (18) But the Lord led the people round by the way of the desert of the sea of Suph; and every one of the sons of Israel, with five children, went up from the land of Mizraim.

(יז) והוה כד פטר פרעה ית עמא ולא דברינון ייי אורח ארע פלישתאי ארום קריב הוא ארום אמר ייי דילמא יתהון עמא במחמיהון אחוהון דמיתו בקרבא מאתן אלפין גוברין בני חילא משיבטא דאפרים מאחדין בתריסין ורומחין ומני זיינין ונחתו לגת למיבוז גיתי פלישתאי ובגין דעברו על גזירת מימרא דייי ונפקו ממצרים תלתין שנין קדם קיצא איתמסרו בידא דפלשתאי וקטלונון הינון הוו גרמיא יבישיא דאחי יתהון מימרא דייי על ידא דיחזקאל נביא בבקעת דורא ואין יחמון כדין ידחלון ויתובון למצרים. (יח) ואחזר ייי ית עמא אורח מדברא דימאדסוף וכל חד עם חמשא טפלין סליקו בני ישראל מארעא דמצרים.

Shemot Rabbah 20:11-16שמות רבה כ׳:י״א-ט״ז

יא ולא נחם אלהים דרך ארץ, שלא נהג עמם כדרך כל הארץ היאך דרך כל הארץ מי שהוא קונה עבדים קונה אותם על מנת שיהיו מרחיצין אותו וסכין אותו ומלבישין אותו וטוענין אותו ומאירין לפניו אבל הקב"ה לא עשה כן לישראל אלא לא נחם אלהים כדרך כל הארץ אלא שהיה מרחיצן שנאמר (יחזקאל טז) וארחצך במים, וסך אותן שנאמר ואסוכך בשמן, והלבישן שנאמר ואלבישך רקמה, ונשאן שנאמר (שמות יט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ומאיר לפניהם שנאמר וה' הולך לפניהם יומם, לכך נאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ (וגו', ולא נחם אלהים דרך ארץ) פלשתים, למה אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם ל' רבוא ולמה נהרגו שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו ל' שנה שנאמר (תהלים עח) בני אפרים נושקי רומי קשת לולי שטעו לא יצאו מי היה חפץ להוציא אל הרג בניו, אפרים שנאמר (הושע ט) ואפרים להוציא אל הורג בניו והרגום פלשתים שנאמר (דברי הימים א' ז) ובני אפרים שותלח והרגום אנשי גת, והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים, אמר הקב"ה אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים, למה"ד למלך שנשא אשה וביקש לילך למדינתו הושיבה באפריון ולא הספיק ליכנס למדינה עד שמתה אשתו קברה על פתח המדינה ואח"כ נשא אחותה אמר המלך הריני מסבבה שלא תראה קברה של אחותה ותחזור לה, מה עשה סיבבה מאחורי המדינה, כך אמר הקב"ה יהיו מסבבים את הדרך כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים, מה עשה הקב"ה נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול שנא' (ישעיה סג) מדוע אדום ללבושך, אמר הקב"ה איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים שנאמר ולא נחם אלהים. יב ד"א ולא נחם אלהים, אע"פ ששלחם פרעה לא נתנחם הקב"ה, מלה"ד למלך שנשבה בנו והלך אביו והצילו מן הלסטים והרגן והיה הבן אומר לאביו כך וכך עשו לי כך וכך הכו אותי ושעבדו אותי אע"פ שהרגן לא היה מתנחם אלא היה אומר כך וכך עשו לבני, כך עשו המצריים שעבדו את ישראל שנאמר וימררו את חייהם הביא עליהם הקב"ה י' מכות וגאל את בניו אף על פי כן היה אומר איני מתנחם עד שאהרוג לכלן שנאמר (שמות יד) וינער ה' את מצרים בתוך הים וכתיב (שמות ט"ו) סוס ורוכבו רמה בים, וכתיב (יואל ד) מצרים לשממה תהיה לכך נאמר ולא נחם. יג ד"א ולא נחם ממצרים לא"י י"א מסעות אלא נשאם הקב"ה דרך המדבר מ' שנה שנאמר (דברים א) אחד עשר יום מחורב, ואח"כ ויהי בארבעים שנה לכך נאמר ולא נחם אלהים, ד"א ולא נחם אלהים, משל למלך שהיו לו בנים ונשבו והיו בשעבוד ומתו מהן ירד המלך והציל מה שנשתייר מהם והיתה שמחה לפניו על שהציל את בניו אבל לא היה מתנחם על אותן שמתו. יד ד"א ולא נחם אלהים ארשב"ל משל לבן מלך שנשבה ביד הברברים והיו משעבדים בו יותר, לימים הלך המלך והציל את בנו מידן, אמר המלך לבנו בני אני שמח על שהצלתיך מידן אבל איני מתנחם עד שאני משתעבד בהם כשם ששיעבדו בך, כך כשהיו ישראל במצרים היו משעבדים בהם בטיט ובלבנים ונגלה עליהן הקב"ה והצילן והיתה שמחה לפניו על שהצילן, אמר איני מתנחם עד שארדה אותן לים שנאמר (תהלים קלו) ונער פרעה וחילו בים סוף, ריב"ל אמר משל למלך שהיה לו י"ב בנים והיה לו י' אוסיות אמר המלך אם אתן אותם לבני נמצא אני עושה ביניהן מריבה, אלא הריני ממתין עד שאקנה עוד שתים ואח"כ אחלקם ביניהם, כך אמר הקב"ה אם אני מכניסן עכשיו לארץ אין בה חלק לי"ב שבטים אלא הריני מעכבן במדבר עד שירשו את עבר הירדן ויטלוהו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה ואח"כ אני מכניסן לארץ לכך נאמר ולא נחם אלהים. טו ד"א ולא נחם אלהים, משל למלך שהיה לו בן והיה מבקש ליתן לו ירושה ואומר אם נותנה לו אני עכשיו עדיין קטן הוא ואינו יודע לשמרה, אלא עד שילמד בני כתבין ויעמוד על עמקן ואח"כ אני נותנה לו, כך אמר הקדוש ב"ה אם אני מכניס עכשיו ישראל לארץ עדיין לא נתעסקו במצות ואינן יודעין עסקי תרומות ומעשרות, אלא אתן להם את התורה ואח"כ אכניסם לארץ. טז ד"א ולא נחם אלהים, למה דרך ארץ פלשתים א"ר שמעון בר אבא א"ר יוחנן כיון ששמעו הכנענים שישראל נכנסין לארץ עמדו וקצצו הנטיעות שהיו להן כיון ששמעו שנתעכבו במדבר מ' שנה היו סבורים שבמדבר תהא דירתם עמדו ונטעו נטיעות וגדלו אותן ואח"כ הכניסן לארץ, ורבינו הגדול אומר לפי שביקש הקב"ה ליתן אימתן של ישראל על עובדי כוכבים עכבן מ' שנה במדבר ומאיר להם בעמוד ענן ביום ובעמוד אש לילה ושמעו כל העובדי כוכבים ונפלה עליהם רעדה שנאמר תפול עליהם אימתה ופחד ואחריו מה כתיב תביאמו ותטעמו. יז ויסב אלהים את העם, כגון סוחר אחד שקנה פרה לקנין והיה ביתו אצל בית השחיטה אמר אם אני מוליך אותה אל דרך ביתי היא רואה את בית השחיטה ואת הדמים והיא בורחת אלא הריני מוליכה אל דרך אחרת, כך היו בני עזה ואשקלון וכל ארץ פלשתים עתידין לעמוד כנגד ישראל בשעה שיצאו ממצרים אמר הקב"ה שלא יראו ישראל המלחמה ויחזרו להם למצרים שנאמר פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, מה עשה הקב"ה הוליכן דרך אחרת שנאמר ויסב אלהים את העם. יח מהו ויסב שהקיפן הקב"ה כשם שהוא אומר (זכריה ב) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב, וכגון רועה שהיה רועה צאנו וראה זאבין באין על הצאן והיה סובב את הצאן שלא ינזקו, כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו אלופי אדום ומואב וכנען ועמלק עומדין ונותנין את העצה היאך לבא על ישראל כשראה הקב"ה כך סבב אותן שלא יבואו עליהם שנאמר ויסב אלהים את העם, ולא בעוה"ז בלבד אלא לע"ל כך, מנין שכך דוד אומר (תהלים קכה) ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו, ד"א ויסב אלהים את העם מכאן אמרו רבותינו אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להם הקב"ה שנאמר ויסב אלהים.

R. Saadia Gaon Shemot 13:18ר׳ סעדיה גאון שמות י״ג:י״ח

ויסב אלהים את העם. עשה אותם האל נבוכים מן הדרך המהירה הרצויה שחישב אותה תחילה, כיון שצפה שאין יכולת לגופם לעמוד בה לפי טבעו, [והסב אותם] לדרך אחרת, כדי שתתאמת הכוונה הראשונה. כי אין בטבע האדם שיגדל בעבדות בחומר ובלבנים וכיוצא בהם, ומיד ירחץ ידיו מטונפתן וילחם בילידי הענק בבת אחת. חס עליהם האל ועיכבם במדבר עד שלבשה נפשם גבורה, כפי שידוע שהמשמעת והסבל מטפחים את הגבורה. והיפך זה מוליד את הפחדנות. וגם כן נולד דור שלא הורגל לשפלות ועבדות וכל זה בגזירת האלהות על ידי משה רבנו.

R. Chananel (cited by R. Bachya Shemot 13:17)רבנו חננאל (מובא בר׳ בחיי שמות י״ג:י״ז)

הוליכם דרך המדבר לסבה אחרת, והיא כדי להרבות להם אותות ומופתים, כי אילו הוליכם דרך ארץ פלשתים הקרוב ויתן הקב"ה בלבם שיתנו להם רשות לעבור דרך ארצם ושלא יעכבו אותם כלל היה האות קל, ועל כן חייבה החכמה להסב אותם דרך המדבר להיות האותות רבים וגדולים בירידת המן, ועלית השלו, והוצאת מים מן הצור, כי כפי מה שנתרחקו מן הישוב יגדל האות והמופת שיעמוד מין האדם במקומות ההם, וכן דרך ה' יתברך בעשותו אותות ומופתים עם הצדיקים שהוא עושה להם נס בתוך נס, להגדיל האות והמופת, כי כן מצינו בחנניה, מישאל, ועזריה, כשהושלכו לכבשן האש והיה אפשר באות קל בכבוי האש, ולהגדיל האות והמופת היה האש בתוקף כחה ולא הזיקה אותם, כענין שכתוב: (דניאל ג, כז) "די לא שלט נורא בגשמיהון ושער ראשהון לא התחרך וריח נור לא עדת בהון", גם דניאל היה אפשר זה באות קל, שימית הקב"ה את האריות, ולהגדיל האות הניחם חיים ולא הזיקוהו, הוא שכתוב: (שם ו, כג) "אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני", גם גדעון שבא להלחם עם מדין היה מחנה מדין כחול אשר על שפת הים, והיה אפשר לעשות אות שינצח אותם בעשרת אלפים איש או במחציתם ודי מזה אות גדול, וכדי להגדיל האות נצח אותם בשלש מאות איש, כי כן כתיב: (שופטים ז, ב) "רב - העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי". וכתיב: (שם, ג) "ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר הגלעד וישב מן העם עשרים ושנים אלף ועשרת אלפים נשארו", וכתיב: (שם, ד) "ויאמר ה' אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם", וכתיב: (שם, ז) "ויאמר ה' אל גדעון בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך."

Rashi Shemot 13:17-18רש״י שמות י״ג:י״ז-י״ח

(17) ויהי בשלח פרעה... ולא נחם AND IT CAME TO PASS WHEN PHARAOH HAD SENT [THE PEOPLE AWAY] THAT GOD GUIDED THEM NOT – The word נחם means He guided them, just as, (Exodus 32:34) "Go, guide (נחה) the people", and (Proverbs 6:22) "when thou goest it shall guide (תנחה) thee". כי קרוב הוא BECAUSE IT WAS NEAR, and it would therefore be easy to return by the same route to Egypt. – Of Midrashi.e.planations there are many (cf. Mekhilta). בראתם מלחמה WHEN THEY SEE WAR – For instance the war mentioned in (Numbers 14:45) "Then the Amalekites and the Canaanites came down etc." If they had proceeded by the direct route they would have then turned back. This i.e.ident, for what would have been the case? If, when He led them about by a circuitous way, they said, (Numbers 14:4) "Let us appoint another chief and go back to Egypt", had He led them by a direct route how much the more certainly would they have spoken so. פן ינחם PERADVENTURE [THE PEOPLE] REPENT – peradventure they cherish a different thought (they change their mind) about having gone out and set their hearts on returning (cf. Rashi on Genesis 6:6). (18) ויסב means HE LED THE PEOPLE ABOUT from the direct route to a circuitous route. ים סוף is the same as לים סוף TO THE RED SEA. The word סוף has the meaning of a marshy tract in which reeds grow; examples are: (Exodus 2:3) "She placed him in the reeds (בסוף)"; (Isaiah 19:6) "The flags and the reeds (וסוף) shall wither". וחמשים – The word חמשים means provided with weapons. — [Because He led them by a circuitous route through the wilderness He brought it about that they went up from Egypt well-provided; for had He led them circuitously by the route of an inhabited district they would not have provided for themselves every thing that they needed, but only a part, like a person who is travelling from place to place and intends to purchase there whatever he will require. But if he were setting out for the wilderness he must provide all that he will require. — This verse (statement in the verse) is written only with the view of making the ear understand (preparing you for a later statement) viz., that you should not wonder with regard to the war with Amalek and the war with Sihon and Og and Midian where they obtained weapons, since they smote them with the sword]. In a similar sense it says, (Joshua 1:14) "and ye shall pass over armed (חמשים)". Onkelos, too, translated it by מזרזין which signifies "armed" in Aramaic, just as he translates the word וירק in (Genesis 14:14) וירק את חניכיו which means, "And he armed his trained servants" by וזריז. Another explanation of חמשים is: only one out of five (חמשה) went forth from Egypt, and four parts of the people died during the three days of darkness because they were unworthy of being delivered (Mekhilta; cf. Rashi on 10:22).

(יז) ויהי בשלח ולא נחם – נהגם כמו לך נחה את העם (שמות ל"ב:ל"ד), בתתהלכך תנחה אותך (משלי ו':כ"ב). כי קרוב הוא – ונוח לשוב באותו הדרך למצרים, ומדרשי אגדה הרבה יש. בראותם – מלחמת וירד העמלקִו והכנעני וגו' (במדבר י"ד:מ"ה), אם הלכו דרך ישר היו חוזרין, אם כשהקיפו דרך מעוקם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר י"ד:ד'), אם הוליכן בפשוטה על אחת כמה וכמה. פן ינחם – יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב. (יח) ויסב – הסיבן מדרך הפשוטה לדרך העקומה. ים סוף – כמו לים סוף, וסוף הוא לשון אגם שגדילים בו קנים, וכן ותשם בסוף (שמות ב':ג'), וכן קנה וסוף קמלו (ישעיהו י"ט:ו'). וחמושים – אין חמושים אלא מזויינים, וכן הוא אומר ואתם תעברו חמושים (יהושע א':י"ד), וכן תרגם אונקלוס מזרזין, כמו וירק את חניכיו (בראשית י"ד:י"ד), וזריז. דבר אחר: וחמושים – מחומשים, אחד מחמשה יצאו, וארבעת החלקי' מתו בשלשת ימי אפילה.

Rashbam Shemot 13:17-18רשב״ם שמות י״ג:י״ז-י״ח

(17-18) ויהי NOW WHEN PHARAOH LET THE PEOPLE GO: And God wanted to bring them to the land of Canaan but He was unwilling to direct them BY WAY OF THE LAND OF THE PHILISTINES BECAUSE IT WAS NEARER. [In other words,] that would have been the way to take to enter Canaan immediately. [Had they taken that route, then,] when they would have encountered the trouble of the wars of Canaan, they would have "headed back for Egypt." On a number of occasions that is what happened as it is written (Num. 14:3 4) "It would be better for us to go back to Egypt ... Let us head back to Egypt," or (Num. 11:5) "We remember the fish that we used to eat free in Egypt." So that is why (18) GOD LED THE PEOPLE ROUNDABOUT BY WAY OF THE WILDERNESS, the long way. So it is written (Deut. 1:2) "It is eleven days from Horeb to Kadesh Barnea." However, only the Philistines stood between Egypt and Canaan, as is proven in the story of Isaac who was leaving Canaan to descend to Egypt by way of Philistia until God told him (Gen. 26:2 3) "[Do not go down to Egypt ....] Reside in this land," and (ibid., 26:6) "So Isaac stayed in Gerar." (18) וחמושים [THE ISRAELITES WENT UP] ARMED: With weapons. For they were on the way to capture Canaan, as it is written above (3:17), "I will take you out from the misery of Egypt to the land of the Canaanites." ["Armed with weapons" is] also [the meaning of the word חמושים] in the phrase "shall go across armed (חמושים)" in Joshua (1:14).

(יז) ויהי בשלח פרעה את העם – ונתכוון הקב"ה להביאם לארץ כנען, ולא רצה הקב"ה להנחותם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא – דרך הוא ליכנס מיד בארץ כנען, ולכשיבאו לטורח מלחמות ארץ כנען יתנו ראש וישובו למצרים, כמו שעשו כמה פעמים כדכתיב: הלא טוב לנו שוב מצרימה (במדבר י"ד:ג'), נתנה ראש ונשובה מצרימה וגו' (במדבר י"ד:ד'), זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים (במדבר י"א:ה'). לפיכך ויסב {אלהים} את העם דרך המדבר – ארץ רחוקה, כדכתיב: אחד עשר יום מחורב וגו' (דברים א':ב'). אבל פלשתים לבדם היו מפסיקין בין מצרים ובין ארץ כנען, כמו שמוכיח ביצחק שהיה יורד מארץ כנען ללכת דרך ארץ פלשתים לארץ מצרים מפני הרעב (בראשית כ"ו:א',ב'), עד שאמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת (בראשית כ"ו:ג'), וישב יצחק בגרר (בראשית כ"ו:ו'). (יח) וחמושים – בכלי זיין, שהיו הולכים לירש את ארץ כנען, כמו שכת' למעלה ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו' (שמות ג':י"ז). וכן תעברו חמושים דיהושוע (יהושע א':י"ד).

Rashbam Shemot 16:4רשב״ם שמות ט״ז:ד׳

למען אנסנו THAT I MAY TEST THEM: "Since every day their eyes are turned to Me for their sustenance, as a result they will believe in Me and follow My laws." This idea is explained explicitly in the Torah portion Vehayah `eqev, on the verse (Deut. 8:3) "He subjected you to the hardship of hunger ...."

למען אנסנו – מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורותי, כמו שמפורש בפרשת והיה עקב ויענך וירעיבך {וגו'} (דברים ח':ג').

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 13:17-18אבן עזרא שמות פירוש שני י״ג:י״ז-י״ח

(יז) ויהי {בשלח} – וא"ו ולא נחם כפ"ה רפה בלשון ישמעאל. וידוע כי ממצרים עד ירושלם דרך ארץ פלשתים אינו מרחק רב, ולולי זה שהיו באים השבטים בחמוריהם אל מצרים, אילו היה הדרך רחוק מאד, מה היה מספיק להם שיאכלו הם וחמוריהם, וברדתם ובעלותם ומביאים שבר לבתיהם. אמר ר' משה כי קרוב הוא – אע"פ שהוא קרוב, וכמוהו לפי דעתי, כי עם קשה עורף הוא (שמות ל"ד:ט'), רפאה נפשי כי חטאתי לך (תהלים מ"א:ה'), כי רכב ברזל לו (יהושע י"ז:י"ח). ולפי דעתי אין צריך, כי טעם למה לא נחם {אלהים} דרך ארץ פלשתים – בעבור שהיה קרוב. והנה נחם דרך רחוקה והם לא ראו מלחמה ואמ' נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר י"ד:ד'). וידענו, כי השם יודע העתידות בלי ספק, וידע שינחמו אם יוליכם דרך ארץ פלשתים, ואמר פן ינחם העם – רק דברה כלשון בני אדם שיבינו הלומדים. (יח) ויסב – מפעלי הכפל סבב. גם יבוא על משקל אחר ויסך בדלתים ים (איוב ל"ח:ח') ויגל את האבן (בראשית כ"ט:י'). ולא תשמע אל דברי האומרים ששרשו נסב. ומלת דרך המדבר – מושכת אחרת עמה, והוא דרך המדבר מדבר ים סוף. וכמוהו הארון הברית (יהושע ג':י"ד), הארון ארון הברית, ועץ הדעת טוב ורע (בראשית ב':ט') וכמוהו רבים. יש אומרים כי וחמושים – מלאים הון, שיש להם כל צרכם. והנה כתוב וגם צדה לא עשו להם (שמות י"ב:ל"ט). ומה טעם להזכיר זה. רק פשוטו חגורי חרב חומש למלחמה, כמו חלוצים תעברו (דברים ג':י"ח), שפי' חגורי חלצים. והעד הנאמן ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם (יהושע א':י"ד), ובמקום אחר קראם חלוצים, כי מה טעם להוליך צדה לפני אחיהם. וטעם להזכיר הכתוב וחמושים במקום הזה, כי למעלה כתוב בראותם מלחמה, כי ביד רמה יצאו בכלי מלחמה, לא כמו עבדים בורחים.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 14:13אבן עזרא שמות פירוש שני י״ד:י״ג

ויאמרו... התיצבו – כי אתם לא תעשו מלחמה, רק תראו את ישועת י"י אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול משש מאות אלף איש מן הרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם. התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ולא היו מלומדי מלחמה. הלא תראו כי עמלק בא בעם מעט, ולולי תפילת משה היה חולש ישראל. והשם לבדו כי הוא עושה גדולות (איוב ה':ט') לו נתכנו עלילות (שמואל א ב':ג') סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה, כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 13:17-18ר׳ יוסף בכור שור שמות י״ג:י״ז-י״ח

נחם – ניהג אותם, כמו לך נחה את העם (שמות ל"ב:ל"ד), וכמו ועיש על בניה תנחם (איוב ל"ח:ל"ב). כי קרוב הוא – כמו שמצינו ביצחק שהיה רוצה לילך למצרים דרך ארץ פלשתים, כדכתיב: וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה (בראשית כ"ו:א'). ואז אמר לו הקב"ה אל תרד מצרימה (בראשית כ"ו:ב'), אלמא שהיה רוצה לילך דרך שם. פן ינחם העם – על שיצא. בראותם מלחמה – מלחמת פרעה, שאם לא היו הולכים דרך ים סוף וטבעם שם, היו רודפים אחריהם דרך שאין שם ים, והוצרכו להלחם עמו ביבשה, ואף פלשתים יצאו לקראתם, ותהי להם המלחמה פנים ואחור. ושבו – ואף על פי שיכול להפילם כולם מתים, רוצה היה הקב"ה להרבות נסים ונפלאות, להוביש הים, ולהעבירם בו ישראל, ולהטביע מצרים. (יח) וחמושים עלו בני ישראל – כמו וחמש את ארץ מצרים (בראשית מ"א:ל"ד), שהיו עמהם מזונות כדי להספיק אותו דרך רחוק, שהרי ניזונו חודש אחד במזון שעמהם, שלא שאלו מן עד חמשה עשר באייר.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 14:2-4ר׳ יוסף בכור שור שמות י״ד:ב׳-ד׳

(ב) וישובו – איני רוצה שתהיו בדאים, שאמרתם דרך שלשת ימים (שמות ג':י"ח) ותחזרו, וגם שאלתם כליהם על מנת להחזירם. ולכך תשובו, לעמוד על אמונתכם. (ג) ואמר פרעה לבני ישראל – ואני אשים בלבו של פרעה שיאמר על בני ישראל שהם נבוכים – מסוגרים ומעורבבים, כמו נבכי ים (איוב ל"ח:ט"ז). (ד) ורדף אחריהם – שיצא לקראתם למלחמה, וכשינוסו, ירדפם ולא יניחם לחזור. והרי הפשיעה עליו ועל עמו, שלא הניחום לחזור, ולא להשיב להם מה ששאלו מהם.

Rambam, Guide to the Perplexed 3:24רמב״ם מורה נבוכים חלק ג פרק כ״ד

עניין הנִסָּיוֹן אף הוא מוקשה מאוד. הוא מן הקושיות הגדולות ביותר בתורה. התורה הזכירה אותו בשישה מקומות, כמו שאבהיר לך בפרק זה... והנה אני אפתור לך את כל הקשיים האלה. דע שכּל נסיון המופיע בתורה מטרתו ומשמעותו רק שידעו האנשים מה ראוי להם לעשׂות, או מה הם חייבים להאמין. לכן משמעות הנסיון היא, כאילו, שייעשׂה מעשׂה מסוים שאין הכוונה לאותו מעשׂה כפרט, אלא הכוונה שיהיה דוגמה שיחקו אותה וילכו בעקבותיה. מכאן שדברו לדעת היִשכם אֹהבים (דברים, י"ג, 4) אין פירושו שיֵדע האל זאת, שהרי הוא כבר יודע. אלא זה כמו דברו לדעת כי אני ה' מקדִשכם (שמות ל"א, 13) שמשמעותו "שתדענה האומות". היות שהתברר שמשמעות לדעת כאן (שמות ל"א, 13) "כדי שהאנשים ידעו", תהיה כמו כן משמעות דברו על אודות המן (דברים ח', 3): למען ענֹתך לנסֹתך לדעת את אשר בלבבך התשמֹר מצְוֹתיו אם לא (שם, שם, 2) "כדי שתדענה זאת האומות". כן מפורסם שמי שמתמסר כליל לעבודתו יתעלה, יפרנסנו ממקום שלא העלה על דעתו. באותה משמעות נאמר על המן בירידתו הראשונה: למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (שמות ט"ז, 4), כלומר, כדי שכּל הלומד לקח ילמד מכך לקח ויראה אם ההתמסרות השלמה לעבודתו מועילה ומספיקה או אינה מספיקה. דברו על המן גם כן בפעם השלישית: המאכִלך מן במדבר אשר לא ידעון אבֹתיך, למען ענֹתך ולמען נסֹתך להיטִבך באחריתך (דברים ח', 16) גורם לדמות שלעתים האל מטריח אדם כדי שירבה שׂכרו, אך לאמיתו של דבר אין זה כך. אלא משמעות הדבר היא אחת משתי משמעויות. האחת היא המשמעות החוזרת ונשנית באשר למן בדיבור הראשון. המשמעות השנייה היא: "למען ייוודע אם ההתמסרות השלמה לאל מספקת לפרנסה ומניחה מן היגיעה והעמל או לא". או שתהיה משמעות נסותך "להרגילך" מדבריו לא נִסְּתָה כף רגלה [הצג על הארץ מהתענג ומרֹך] (שם, כ"ח, 56). כמוהו כאומר, שהוא יתעלה הקדים להרגילכם לסֵבֶל במדבר כדי שירבה העונג שלכם בהיכנסכם לארץ. וזה נכון כי היציאה מן היגיעה אל המנוחה מענגת יותר מן המנוחה המתמדת. וידוע שלולא סבלם ויגיעתם במדבר לא היו מסוגלים לכבוש את הארץ ולא להילחם. התורה אמרה זאת מפורשות: כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה, ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות י"ג, 17-18), מפני שהנוֹחוּת מרחיקה את אומץ הלב, וחיים של מצוקה ויגיעה מחייבים אומץ-לב. זאת היא הטובה המופיעה בפרשה זאת באחריתם.

Rambam, Guide to the Perplexed 3:32רמב״ם מורה נבוכים חלק ג פרק לב

יודע אני שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה. זה יקשה עליך, ובלבבך תשאל אותי ותֹאמר לי: "כיצד יבואו ציוויים ואיסורים ומעשׂים גדולים ומפורטים מאוד, בזמנים קבועים, והם כולם בלתי מְכֻוָּנִים לעצמם, אלא למען דבר אחר, כאילו זאת תחבולה שחיבל האל לנו, כדי שישׂיג את כוונתו הראשונה. מה מונע אותו יתעלה לצוות עלינו את כוונתו הראשונה, ולתת לנו יכולת לקבל זאת, בלי צורך במה שטענת שהוא מבחינת הכוונה השנייה?" שמע אפוא את תשובתך אשר תסיר מלבך את החוֹלי הזה ויתגלה לך שמה שהעירותי לך אמת: לשון התורה מביאה פרשה הדומה לזאת ממש. והוא שנאמר: ולא נחם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא [כי אמר אלהים פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה]. וַיַּסֵּב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף (שמות י"ג, 17-18). כשם שהתעה אותם מדרך המלך, שהיתה מְכֻוֶּנֶת מראש, אל דרך אחרת - מתוך ציפייה למה שלפי הטבע לא היה ביכולת גופיהם - כדי שתתבצע הכוונה הראשונה, כן הטיל את המצוות שהזכרנו, בגלל ציפייה למה שעל-פי הטבע אין ביכולת נפשותיהם לקבלו, כדי שתתממש הכוונה הראשונה, שהיא השׂגתו יתעלה וזניחת עבודה זרה. כי כשם שאין מִטֶּבַע האדם שיתחנך על שֵרוּת של עבדות בחומר ובלבֵנים ובמה שדומה להם ואחרי-כן מייד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת-אחת בילידי הענק (במדבר י"ג, 22, 28), כן אין זה מטבעו שיתחנך על מינים רבים מאוד של פולחן ומעשׂים שהתרגלו אליהם והנפשות הסכינו אליהם עד שנעשו כמושׂכל ראשון, ויפסיק אותם בבת-אחת. וכשם שהאל הערים להתעות אותם במדבר עד שיאזרו אומץ - שֶכֵּן ידוע שהחיים במדבר, כשהגוף פרוע ומלוכלך, מחייבים אומץ-לב, והיפוכם מחייב פחדנות, וגם נולדו אנשים שלא הורגלו לשעבוד והשפלה - וכל זאת היה על-פי ציוויים אלוהיים באמצעות משה רבנו: על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה (במדבר ט', 23) - כן בא מכלול זה של מצוות בחסד אלוהי כדי שיישארו עם מין העשׂייה שהיו מורגלים אליו, כדי שתיכון האמונה אשר היא הכוונה הראשונה. משאֵלתך מה מונע את האל לצווֹת עלינו את כוונתו הראשונה, ולתת לנו יכולת לקבל זאת, מתחייבת לך שאלה שנייה, וייאמר לך: ומה היה מונע את האל מלהוליכם דרך ארץ פלשתים (שמות י"ג, 17) ומלתת להם יכולת לעמוד במלחמות, ואז לא היה צורך באותו סיבוב בעמוד הענן יומם ועמוד האש לילה (שם, שם, 22)? וכן מתחייבת שאלה שלישית בדבר הסיבה לפירוט ההבטחה והאיום על כל (מצוות) התורה, וייאמר לך: מכיוון שכוונתו הראשונה של האל ורצונו הם שנאמין בתורה זאת ונעשׂה מעשׂיה, מדוע לא נתן לנו יכולת לקבל זאת ולנהוג לפי זאת תמיד, ולא יחבל לנו תחבולה בכך שהוא מיטיב עִמָנוּ כשאנו מצייתים לו, ונוקם בנו כאשר אנו ממרים את פיו, ועושה את הטובות האלה כולן ואת הנקמה הזאת כולה? הרי גם זאת תחבולה שהוא מחבל לנו כדי שישׂיג מאתנו את כוונתו הראשונה. מה מונע אותו מלגרום שקיום מעשׂי הציות שבהם הוא רוצה וההימנעות מן העבירות שאותן הוא שׂונא יהיו טבע הטבוע בנו? התשובה לשלוש שאלות אלה וכל כיוצא בהן היא תשובה אחת כללית, והיא שאף-על-פי שהנסים הם השתנות טבעו של נמצא מפרטי הנמצאים, הרי את טבעם של פרטי בני-אדם אין האל משנה בשום אופן על דרך הנס. בגלל העיקרון הגדול הזה אמר: מי יתן והיה לבבם זה להם [ליראה אֹתי ולשמֹר את כל מצְוֹתי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם] (דברים ה', 26). משום כך באו הציווי והאיסור והשׂכר והעונש. כבר הבהרנו יסוד זה על ראיותיו בכמה מקומות בחיבורינו. לא אמרנו זאת מכיוון שאנו מאמינים ששינוי טבע אחד מפרטי בני-אדם יקשה עליו יתעלה. אדרבה, זה אפשר, נמצא בגדר היכולת. אבל הוא לא חפץ בזה מעולם ולא יחפוץ בו לעולם בהתאם לעקרונות התורה. לו היה בחפצו לשנות את טבעו של כל פרט מקרב בני- אדם למה שהוא יתעלה רוצה מאותו פרט, שליחת הנביאים וכל מתן המצוות היו לריק.

Chizkuni Shemot 13:17-18חזקוני שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז) ויהי בשלח פרעה את העם לרבות ערב רב ואיקטורין ששלח עמהם. ולא נחם אלהים ללכת אל ארץ כנען שנתן להם. וי"ו דולא נחם יתרה היא. דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא אעפ"י שקרוב הוא דוגמא כי לי כל הארץ רפאה נפשי כי חטאתי לך. שכל את ידיו כי מנשה הבכור. שפי' אעפ"י שכן ארץ פלשתים מפסקת בגבול אחד בין גבול ארץ מצרים ובין גבול ארץ כנען כמו שמצינו ביצחק שהיה יורד מארץ כנען ללכת לארץ מצרים דרך ארץ פלשתים מפני הרעב, ומה טעם לא נחם, דרך ארץ פלשתים, כי אמר אלהים פן ינחם העם על שיצאו ממצרים. כי אמר אלהים פן ינחם העם אין להרהר על פסוק זה כי גלוי וידוע שבידו לנחותם גם דרך ארץ פלשתים ולא ישובו מצרימה, אלא כנגד מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם לנסותם אם ישובו אם לא ישובו, אמר הקדוש ברוך הוא כך גלוי לפני אם יהיו מנוסים לא יעמדו בנסיון ודוגמא זו פי' בפרשת בראשית גבי ועתה פן ישלח ידו. בראתם מלחמה שהפלשתים יהיו סבורים עלינו הם באים לנקום בני אפרים שהרגנו ע"י שמהרו לצאת משעבוד מצרים ל' שנה. כדמתרגמינן והוה כד שלח פרעה בשביעי של פסח. והם טעו למנות את הארבע מאות שנה מזמן ברית בין הבתרים והם לא התחילו אלא משנולד יצחק וילחמו עם ישראל וישיבו את ישראל למצרים. ע"א כי קרוב הוא אבימלך מלך פלשתים קרוב הוא לפרעה מלך מצרים ואברהם נשבע לו אם תשקור לי ולניני ולנכדי, כדאיתא במדרש תהלים ואויבי חיים עצמו אמר דוד מה שנתן לאבימלך לשלשה דורות נתן לאברהם לשבעה דורות, שהרי משה שביעי לאברהם ועדיין נכדו של אבימלך קיים ולכך לא נחם דרך ארץ פלשתים פן ילחמו ישראל עמהם ועדיין השבועה קיימת, וזהו שיסד הפייט וזכר הקדוש ברוך הוא ברית סבו של פרעה שנשבע לו אברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי ולפיכך מעם פלשתים הסבו. בראתם מלחמה מצרים ירדפו אחריהם. ופלשתים יצאו לקראתם להחזירם אל קרוביהם המצריים. ועוד שיודעים שעליהם הם באים כי ארץ פלשתים מארץ ישראל הוא כמו שפירשתי בפרשת וירא ובפרשת תולדות וכמפורש בספר יהושע ותהי להם המלחמה פנים ואחור, וע"י כך ושבו מצרימה יתנו לב לשוב מצרימה כמו שעשו אפילו כשנשתהו במדבר. (יח) דרך המדבר ים סוף דרך המדבר של ים סוף. כמו הארון הברית שפירושו הארון שהוא ארון הברית, וכן עץ הדעת טוב ורע, שפירושו עץ שהוא דעת טוב ורע. וחמשים מה שפירש"י מזויינים, לומר לך לא מפני שהיו יראים מן המצרים הסיבן דרך ים סוף שהרי מזויינים עלו בני ישראל ממצרים, ועוד שלא תתמה מהיכן באו להם כלי זיין במלחמת המדבר ובמלחמות ארץ ישראל. ד"א וחמשים לשון וחמש את ארץ מצרים פי' מכולכלים מהבצק שהוציאו מצרים שהספיק להם עד ט"ו באייר לפי שהסיבם דרך המדבר.

Ramban Shemot 13:17-18רמב״ן שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז) כי קרוב הוא – ונח לשוב באותו הדרך למצרים, ומדרשי אגדה יש הרבה. לשון רש"י. וגם הוא דעת ר"א, כי טעם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים בעבור כי קרוב הוא וינחמו וישובו אל מצרים מיד. ועל דעתי אם היה כדבריהם, היה "כי אמר אלהים" מוקדם, ויאמר הכתוב ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלהים כי קרוב הוא פן ינחם העם. אבל הנכון שיאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים אשר הוא קרוב וטוב לנחותם בדרך ההוא, כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. וטעם המלחמה, שיהיה להם לעבור דרך ארץ פלשתים, ופלשתים לא יתנום לעבור בשלום וישובו למצרים, אבל בדרך המדבר לא יראו מלחמה עד היותם בארצם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שהיא נתונה להם ורחוקים הם ממצרים בעת ההיא. ומלחמת עמלק ברפידים לא היתה ראויה לשוב בעבורה, כי הם לא יעברו עליהם, והוא שבא מארצו ונלחם בהם לשנאתו אותם, ואם יתנו ראש לשוב למצרים לא יועיל כי ילחם בהם בדרך, וגם רחוקים היו ממצרים בדרך העקום אשר הלכו בה ולא ידעו דרך אחרת. ולשון רש"י בראותם מלחמה, כגון מלחמת הכנעני והעמלקי, אם הלכו בדרך ישרה היו חוזרין, מה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, אם הוליכן בפשוטה על אחת כמה וכמה. מכילתא. והענין הזה שאמר ולא נחם אלהים, ויסב אלהים את העם דרך המדבר, כי בנסעם מסכות החל עמוד הענן ללכת לפניהם ולא הלך דרך ארץ פלשתים, אבל הלך דרך מדבר איתם וישראל הלכו אחריו, וישכון הענן באיתם ויחנו שם והוא בקצה המדבר. (יח) וטעם וחמושים עלו בני ישראל – לומר כי אף על פי שהסב ה' אותם דרך המדבר היו יראים פן יבאו עליהם פלשתים יושבי הערים הקרובות להם והיו חלוצים כמו היוצאים למלחמה. ויש אומרים שספר הכתוב שיצאו ביד רמה וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים.

R. Chaim Paltiel Shemot 13:17-18ר׳ חיים פלטיאל שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז) ויהי בשלח. כל מקום שנאמר ויהי זהו ווי, כי הכא נעשה להם רעה אחר כך למצרים. ולא נחם. צ"ע האי ווי"ו יתירא דולא נחם, מיהו אשכחן כזה ואיה וענה, וכן (סוס) ורכב (וסוס). כי קרוב הוא. כדכתיב ומצרים ילד את לודים וגו' ואת פתרוסים אשר יצאו משם פלשתים, והיו סמוכים זה לזה, וזהו שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, דהיו סמוכים יותר מאדום וכנען כי כשיראו פלשתים ישר' בורחים להם ונושאים כלי כסף וכלי זהב אשר שאלו ממצרים קרוביהם ילחמו להם. והמתרגם אומר כי קרוב הוא כלומר עדיין זמן השבועה אם תשקור לי ולניני ולנכדי, לכך לא הוליכם דרך ארץ פלשתים שלא ילחמו בהם. פן ינחם העם. מכאן ראיה דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים דאמר פן ינחם, ויתן בלבם שלא יתנחמו אלא דהכל בידי שמים וכו'. (יח) ויסב אלהים את העם. בירושלמי מיכן שהושיבם בהסיבה, ועל זה נהגו בהיסב בערב פסח. וחמושים עלו בני ישראל. פי' כבעלי אוצרות ששאלו כלי כסף וכלי זהב ועשו אוצרות, כמו וחמש(ת) את ארץ מצרים.

Peirush HaRosh Shemot 13:17פירוש הרא״ש, שמות י״ג:י״ז

ויהי בשלח פרעה את העם. מדרש כי קרוב הוא לשון קורבה ממש שכן תמצא פלשתים קרובים למצרים וכה"א ומצרים ילד את לודים ואת פתרוסים אשר יצאו משם פלשתים ובשביל אותה קורבה ולא נחם אלהים.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 13:17-18רלב״ג שמות ביאור המילות י״ג:י״ז-י״ח

(יז) אמר שכאשר שלח פרעה את העם, הנה ה' יתעלה — שהנחה אותם בדרך בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה — לא הסכים להנחות אותם דרך ארץ פלשתים, כי בדרך ההוא יִמָּצֵא ארץ כנען קרוב לארץ מצרים, ויֵקַל לישראל לשוב למצרים; והנה לזאת הסיבה הנחה אותם בדרך ארוכה, כי אמר ה' יתעלה פן ינחם העם בראותם מלחמה — שיצטרכו להלחם עם הכנענים לירש ארצם — וישובו למצרים. הלא תראה שעם כל זה אמרו ישראל 'נִתְּנָה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד, ד) כששמעו דברי המרגלים, ליראתם מהמלחמה אשר יצטרכו להלחם עם הכנענים, שהיו חזקים מאד לפי מה שסיפרו להם המרגלים. (יח) והנה כדי שלא יֵקַל להם לשוב למצרים נחה ה' יתעלה אותם דרך המדבר מדבר ים סוף, ולא היו הולכים דרך ישרה, אבל היו מקיפים וסובבים המקום ההוא, ולא היו בזה מתקרבים לארץ כנען. ועוד סיבב ה' יתעלה כדי שלא יתעוררו לשוב למצרים, שכבר העלה אותם חֲמֻשִׁים – רוצה לומר שיצאו עם כל קניניהם, לא השאירו דבר; ולא הספיק לה' יתעלה זה, אבל סיבב עם זה שהשאילום המצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות, ולזה היו כולם חמושים מכל המצטרך להם, לא היו חסרים דבר. כאילו התחכם ה' יתעלה בכל הסיבות שאפשר שלא יסכימו ישראל לשוב מצרים.

Ralbag Shemot Toalot 13:1רלב״ג שמות תועלות י״ג:א׳

התועלת הראשון הוא במידות, והוא שראוי למי שישתדל בדבר־מה, שיִּשָּׁמֵר מכל מה שיִּמְנַע מבוקשו, ויכוין אל מה שיגיעהו אל התכלית ההוא. ולזה תראה כי כאשר רצה ה' יתעלה לקחת ישראל לו לגוי, מִשומרו את השבועה אשר נשבע לאבות, התחכם בזה בכל הפנים שאפשר. וזה, שהוא חידש שם מופתים עצומים יתבאר להם בהם שהוא אדון הכל. ובעת שהוציאם ממצרים לא רצה להביאם לארץ כנען בדרך הישרה, כי הדרך ההוא הוא קרוב וישראל לא היו מלומדי מלחמה, ואולי ייראו מפני זה בראותם מלחמה ושבו מצרימה, ולזה הנחה אותם בדרך עקלקלות להאריך הדרך. ולזאת הסיבה גם כן הוציא ה' יתעלה את בני ישראל חמושים מארץ מצרים באופן שלא נשאר שם מקניניהם דבר, וגם קנינים רבים הביאו עמם מהמצרים, כי זה כולו יהיה סיבה שלא יכספו לשוב מצרים; וזה, שאם היה נשאר שם מקניניהם דבר אולי יהיה זה סיבה אל שידאגו על מה שנשאר מקניניהם שם וישובו למצרים. והנה מה שהביאו עמם מהמצרים מכלי כסף וכלי זהב ושמלות היה גם כן סיבה להרחיקם מלשוב למצרים, כדי שלא יצטרכו להשיב להם מה שהשאילום, עם שכבר ישיגם בֹּשֶׁת מופלג כשברחו עם מה שהשאילום והשיבו להם רעה תחת טובה אשר גמלום המצרים בהשאילם להם כליהם ושמלותיהם היותר משובחים. וכִוין עם זה במה שהנחה אותם בדרך ארוכה - להנחות אותם דרך המדבר ים סוף, כדי שיראו מופת קריעת ים סוף, ותִשְׁלַם להם האמונה בה' יתעלה ובמשה עבדו, עם שכבר נשלמה להם ההצלה בזה האופן מיד המצרים ולא היה להם לירוא שירדפו אחריהם. ולזאת הסיבה בעינה חידש ה' יתעלה המופתים הגדולים אשר התמידו לישראל כל ימי היותם במדבר — רוצה לומר עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה — כדי שיתברר להם כח ה' יתעלה וגבורתו לעשות כל אשר יחפוץ, ויכנעו מפני זה ללכת בתורתו באופן שיהיו לו לעם ויהיה הוא להם לאלהים. והנה זכר שנסעו מסוכות וחנו באיתם, ושכבר שבו לחנות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון, להוסיף האמתה בזה הסיפור הנפלא אשר הוא גדול־התועלת מאד, ולזה גם כן האריך בו.

Toledot Yitzchak Shemot 13:17-18תולדות יצחק שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז - יט) ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלהים פן ינחם העם וגו' בזה יש (שתי) ספיקות. הספק הראשון, ידוע הוא שכוונת הקדוש ברוך הוא היתה לקרוע הים לשתי סבות, האחת לסבה שאמר ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני יי', ואמרו חז"ל כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד, וכן הוא אומר ונשפטתי אתו ואחר כך והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי, ואומר נודע יי' משפט עשה, השנית לקבוע בלב ישראל אמונה טובה וחזקה בהש"י ובמשה, בראותם הנס הגדול הזה והיה יראתו על פניהם, כמו שאמר (להלן יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יי' במצרים ויראו העם את יי' ויאמינו ביי' ובמשה עבדו, וכל שכן שנקרע לי"ב קרעים שנאמר (תהלים קלו יג) לגוזר ים סוף לגזרים, וכן כתב ר"א שכתב ואל תתמה איך יכלו לעבור כל הלילה כי שש מאות אלף רגלי לא היו רביעית המחנה, אולי נקרע לי"ב קרעים כמו שאמרו ז"ל עד כאן, ואם כן למה אמר הפסוק ולא נחם וגומר היה לו לומר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלהים אקרע הים, וכל שכן שבדרך פלשתים לא יראו נסי המדבר, ובדרך המדבר יראו מן ארבעים שנה ובאר וענני כבוד ויתחזק האמונה בלב ישראל ויאמינו ביי'. הספק השני, למה אמר בכאן (פסוק יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו שאין כאן מקומו אלא בפרשה שעברה, כשאמר (יב לז) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה וגומר ויקח משה את עצמות יוסף, או כשאמר (שם מא) ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות מארץ מצרים ויקח משה את עצמות יוסף עמו. והתשובה נראה לי שהקב"ה רצה לעשות נס הקריעה לסבות הנזכרות וזהו שאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, והטעם שלא נחם בדרך פלשתים לפי שאם נהגם שם לא היה לישראל אמונה חזקה בהש"י לפי שלא יראו נס הקריעה, ובראותם מלחמה שבו מצרימה לפי שלא יהיה להם בטחון בהש"י כשלא יראו נס הקריעה, אבל כשיראו נס הקריעה אף ע"פ שיראו מלחמה לא ישובו מצרימה, שיאמרו מאחר שהקב"ה עשה נס כל כך גדול גם כן יציל אותנו מהמלחמה הזאת, ואם כן הסבה עצמה שאמרתי שהיה ראוי שיאמר הכתוב אמר הפסוק, וגם כן זהו שאמר ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף, פירוש בעבור הנס של ים סוף הרי סבה אחת לשלא ישובו מצרימה. עוד עשה הקדוש ברוך הוא לשלא ישובו, והוא שצוה הקדוש ברוך הוא שילכו חמושים שהם חמשה כלי זין, רומח כידון חרב סכין הנקרא בלע"ז פוניא"ל קשת, וזהו שאמר וחמושים לפי שמי שאין לו כלי זין בורח וחוזר לאחוריו וכשיהיו חמושים לא יחזרו, עוד עשה הקדוש ברוך הוא לשלא ישובו מצרימה והוא שלקח משה עצמות יוסף שאם לא יקח היו צריכים לחזור למצרים לקיים השבועה. עוד סיבה רביעית לשלא יחזרו והיא סבת השבועה והיא פקוד יפקוד וגומר שכשיוליכו עצמות יוסף בשבועה יזכרו סבת השבועה והוא פקוד יפקוד, והנה יוסף אמר בשבועתו גאולה והגאולה אינה לשיחזרו למצרים להיות גולים שהגאולה אינה לשעתה אלא ללכת לארץ ישראל, עוד היה אפשר שישובו מצרימה בעבור שלא ידעו דרך ארץ ישראל, לזה אמר ויי' הולך לפניהם יומם וכו'. עוד עשה הקדוש ברוך הוא לשלא ישובו מצרימה שילכו יומם ולילה במהירות ולסבת המהירות יהיו רחוקים ממצרים ולא ישובו, וכ"ש שבהליכתם בלילה לא ידעו לשוב למצרים. תשובה שניה לספק השני שמה שאמר ויקח משה את עצמות יוסף אין כאן מקומו, שהכוונה בעוד שישראל שואלים כלי כסף וכלי זהב שהם צרכי הגוף, משה מתעסק בענייני הנפש לשמור שבועת יוסף, ולפי שיוסף קבר את אביו זכה שיקבור אותו גדול ממנו והוא משה, ולכן זכה משה לגדול ממנו והוא השי"ת שקבר אותו.

Akeidat Yitzchak 39 Question 1עקדת יצחק שער ל״ט שאלה א׳

אומרו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתי' כי קרוב הוא וגו'. כי לפי פירוש רש"י ז"ל קשיא מלחמת עמלק עד שהוצרך לתקן בראותם מלחמה כגון מלחמ' העמלקי והכנעני ופי' הרמב"ן ז"ל, נדחק מכל המלחמות כמו שנראה מפרושיו וגם כי נראה כי מיראת חזרתם למצרי' הביאם דרך ים סוף וזה לא יתכן כי נסי הים הנפלאים אשר בהם באו לכלל יראה ואמונה שנאמר שם וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו אי אפשר שלא יכוונו להעשו' כן מתחלה אלא שיבואו ע"ד המקרה ואם היה ים אחר בדרך פלשתי' היה לו לומר ולא נחם אלהי' דרך ים פלשתי' וגו' ויסב אלקים וגו'. וטעם וחמושים עלו בני ישראל כי לא נתחוור פירושו וחז"ל (מכלתא פתיחת בשלח) הוצרכו לומר אחד מחמשה וכו'.

Akeidat Yitzchak 39עקדת יצחק שער ל״ט

לפי שהיה מהשלמות האלהי להשלי' את אשר החל כמו שאמר (שמות ג') וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ טובה וגו'. אל מקום הכנעני והחתי והאמורי וגו'. היא הארץ אשר נאמר בה (דברי' ט') שמע ישראל אתה עובר היום לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק. ומהידוע כי תולדת הענקי' האלה ובית אבותם גם הם מארץ פלשתי' היו כמפורסם מגלית (ש"א י"ז) ומילדי הרפה אשר נפלו ביד דוד ועבדיו (ש"ב כ"א). וכתיב (ביהושע י"א) לא נותר ענקים בארץ רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו ואותה גם היא נתנה לישראל לנחלה דכתיב (שמות כ"ג) ושתי את גבולך מים סוף ועד פלשתי' וגו' והיא אשר כבשה דוד וצרפה לארץ כמשפטיה והלכותיה כמוזכר (בגיטין ח' א) והיה מאד מבואר שנצחון המלחמות האלה היה קשה מאד ונמנע מהם בתכלית המניעה. לזה היה מהחסד האלהי לגמור בעדם את אשר החל לעשות ולהמשיך עוד ענין ההתחכמות ההוא אשר כתבנו בענין המכות ולהתנכל בפרעה ובכל עבדיו בתת להם מקום לטעות בלבם הבלתי נכון עמו באופן שיצאו למקום משפטם שם יתגדל ויתקדש שמו על כל מלכי הארצות ההם ורגזו וחלו מפניו ושם תכבש הארץ בפניהם מבלי שימצאו עוד כל אנשי חיל ידיהם כמו שביאר בסוף השירה נחית בחסדך וגו'. שמעו עמים ירגזון וגו' עד יעבור עמך ה' וגו'. כמו שיבא וכמו שנתבאר מהספורים עצמן, וכל זה היה מצורך ההוצאה ההיא משם כאשר אמרנו כי הכל הולך אחר החתום (התר ספק א') ולזה אמר כי בשלח פרעה את העם לא נחם אלהים בדרך אשר החזיקו בה בנסעם מרעמסס סכתה והוא דרך ארץ פלשתים שהוא העם היותר קרוב להם לפי דרכם. כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם כובד המלחמה אשר יערכו לנגד העם המר והנמהר ההוא והיה בנפול בהם בתחלה לא יקוו את ישועת ה' אשר יעשה להם ושבו מצרימה וכ"ש משאר מלכי האמורי אשר כגובה ארזי' גבהו והפליא עצה להסב אותם דרך המדבר ים סוף לסבה שקדמה והיא שעמד' להם אע"פ שנתעכבו במדבר ארבעי' שנה כמו ששמה ההשגחה דבר בפי רחב הזונה (יהושע ב') ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרי' וגו'. ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם וגו' כי בפעם ההיא החל וכלה להפיל לבם לבלתי התחזק לערוך כנגד' מלחמות חזקות רק קצת חוזק וסירוב שנתן השם בלבם למען תתם בידם כמו שאמר (שם י"א) לא היתה עיר אשר השלימה את בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם וגו'. ומזה המין היתה מלחמות סיחון שנאמר (דברי' ב') כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך וגו'. ומלחמת עוג אינה כדאי לחוש אליה כי הוא לבדו נשאר מיתר הרפאים וכל שכן עמלק וגם ששסהו הק"בה בהם לחטאם הקודם. והוא מה שאמר ויסב אלהי' את העם וגו' עד בני ישראל וגו'. והוא שעלו משם מזויינין, בכל כלי קרב מפחד ה' ומהדר גאונו אשר לא נשאר עוד רוח באיש להתיצב בפניהם כו'. (ובזה הותר ספק א').

Abarbanel Shemot 13 Questions 1-3אברבנאל שמות י״ג שאלות א׳-ג׳

השאלה הא' באמרו ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים וגומר והיא כי למה אמר ויהי בשלח פרעה את העם והיה ראוי שיאמר בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלהים וגומר ומה לו עתה להודיע ששלחם פרעה כי זה כבר נאמר למעלה שיצאו ברשותו וגורשו ממצרים. השאלה הב' למה לא נתן הכתוב הסבה האמתי' למה לא נחם אלהים דרך פלשתים שהיה כדי לקרוע את הים ולהטביע המצריים בו ולכן הביאם דרך המדבר ים סוף ולא הוליכם דרך ארץ פלשתים שלא היה שם ים סוף ולא זכר הסבה האמיתית ההיא מהים וזכר סבה אחרת חלושה באמרו פן ינחם העם וגומר והוא תימה רב יען קריעת ים סוף כיון יתברך בה מתחלת המכות. השאלה הג' באמרו וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים ויקח משה את עצמות יוסף וגומר כי הנה הדברים האלה אינם נכתבים במקום הראוי להם והיה ראוי לכותבם בפרשת ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה וגומר ושם היה לו לספר שעלו אותו ההמון הרב חמושים ושהביא משה את עצמות יוסף עמו לא עתה בתוך ספור נסי הים.

Abarbanel Shemot 13אברבנאל שמות י״ג

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם. ויהי בשלח פרעה וגו' עד וידבר ה' אל משה לאמר וגומר וישובו ויחנו. לפי שיציאת ישראל ממצרים היתה להעלותם אל ארץ הכנעני כמו שאמר למשה בתחלת נבואתו והיה מי שיכוין ללכת אל מקום אחד שיבחר לו הדרך היותר קצר שאפשר להגיע מהרה אל מחוז החפץ. לכן הוצרך הכתוב לבאר הסבה שבעבורה כאשר יצאו ממצרים לא הלכו דרך פלשתים כי הוא היה הדרך היותר קרוב ללכת ארצה כנען וכן כתוב בספר חלוקת הארץ שממצרים עד ירושלים בדרך אשקלון יש בלבד מהלך שמונה ימים והיה מפני זה קרוב הדרך ההוא מאד. וחשש הכתוב שמא יחשוב חושב שהלכו ישראל דרך המדבר כמנהג הבורחים שילכו בדרך עקומה וארוכ' כדי שילפתו ארחו' דרכם ולא ימצאו הרודפים אחריהם. ולכך ביאר הכתוב שלא היתה זאת סבת הליכת ישראל במדבר דרך עקומה. ועל זה נאמר ויהי בשלח פרעה את העם רוצה לומר עם היות ששלח פרעה את העם והם יצאו ברשותו ולא בורחי'. הנה לא נחם אותם אלהים בעמוד עננו שיזכור ללכת לדרכם בדרך ארץ פלשתים בעבור שהיה הדרך ההוא קרוב אל מצרים מאד. והנה בעברם דרך ארץ פלשתים תעורר עליהם מלחמת אנשי הארץ שלא יתנו אותם לעבור בארצם כי זה ממנהג הארצות שלא יתנו לעבור בם עם רב כי ישללו הכפרים והמקומות הקטנים וכמו שעשו אדום וסיחון. והנה אם יראו ישראל מלחמה תכף בצאתם ממצרים ב' או ג' ימים להיותם בלתי מלומדי מלחמה יצטערו ממנה וישובו מצרימה כי יבחרו ברע המעטי והוא להשתעבד למצרים יותר מהרע הגדול שהוא היותם נהרגי' במלחמה ויאמרו הנה לא נמלט ממלחמות רבות גם בארץ אשר נלך שמה ולכן הסב אלהים את העם דרך המדבר רוצה לומר בדרך העובר במדבר כדי שיתאחרו זמן מה ויקנו חוזק לב וגבורה להלחם באויביהם. והיותר נכון בעיני שזכר הכתוב כאן ג' סבות גדולות שבעבורם לא נחם אלהים לישראל בעמוד עננו ללכת לארץ כנען בדרך ארץ פלשתים: הא' היא לפי שישראל יצאו ממצרים בשליחות פרעה ורשותו וידוע שהוא שלחם לעבוד את אלהיהם במדבר כי כן אמר לו משה ויחוגו לי במדבר נלכה דרך שלשת ימים במדבר שתמיד אמרו לו שתהיה הליכתם במדבר. הנה מפני זה לא הוליכם ה' בדרך ארץ פלשתים פן יאמר פרעה משה בדאי הוא וישראל אל ארץ פלשתים הוליכם לא לחוג במדבר ועל זה אמר ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים רוצה לומר בעבור שישראל יצאו בשליחות פרעה וברשותו ומהידוע שהיה לחוג במדבר לכן לא נחם אלהים ללכת אל ארץ כנען בדרך ארץ פלשתים שהיה קרוב למצרים בעבור פרעה שיחשוב שילכו להתגורר בארץ פלשתים. ויהיה וא"ו ולא נחם אלהים נוספת כמו ואם נקבה תלד וטמאה (ירמיה ד' א') אם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד וזו היא הסבה הראשונה רוצה לומר מפני שהיתה יציאתם בשליחות פרעה. והב' שחשש הקדוש ברוך הוא שאם ילכו בדרך ארץ פלשתים הקרוב אליהם לא יתנום הפלשתים לעבור בארצם ויערכו אתם מלחמה וישראל לא היו למודים בכך ולא יעצרו כח להלחם עם הפלשתים ולהיותם בדרך קרוב למצרים ישובו שמה ויתמכרו לעבדים ולשפחות וזאת היא הסבה הב'. ורבותינו דרשו כי קרוב הוא בפנים אחרים רבים ובפרקי רבי אליעזר דרשו כי קרוב הוא קרובה היתה מלחמה ראשונה של בני אפרים שמהרו את הקץ ויצאו ממצרים והרגום הפלשתים מאתים אלף ועל זה נאמר (תלים ע"ח) בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב הה"ד פן ינחם העם בראותם מלחמה זאת מלחמת בני אפרים כשיראו עצמות אחיהם מושלכים בפלשת יחזרו להם והענין כלו שלא הוליכם מפני זה בדרך ההוא ובחר להוליכם דרך המדבר כדי שלא יראו מלחמה עד היותם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שיהיו אז רחוקים מאד ממצרים ולא ישובו שמה והסבה הזאת היא באמרו כי אמר אלהים ובאה בחסרון וא"ו כמו (חבקוק ג' י"א) שמש ירח עמד זבולה. והסבה הג' היא היותר עצמית והכרחית מהן מפני שלא היה ים בדרך ארץ פלשתים והוא יתברך היה חפץ לקרוע את הים לישראל ולהטביע המצרים בו ולכן הוצרך להוליך את ישראל דרך המדבר לעשות מעשהו בים סוף שהיה בדרך ההוא ועל זה אמר ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. ואתה דע לך שוא"ו ויסב הוא בכאן במקום למ"ד שהוא אחד משמושי' כמו שזכר רבי יהודה ז"ל והביא מזה המין מהיום ההוא ומעלה מקיר העיר וחוצה כאלו אמר ולהסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף כי זאת היתה הסבה התכליתית להסבם דרך המדבר בעבור ים סוף והיתה ההסבה בעמוד הענן ההולך לפניהם בדרך מדבר והותרו במה שפרשתי השאלות הא' והב'. וספר הכתוב שחשש השם לחולשת לבבם של ישראל שישובו מצרימ' להנצל ממלחמת הפלשתים והוצרך בעבורו להכניסם בים ולהוליכם במדבר עם היות שחמושי' עלו בני ישראל ממצרים רוצה לומר שבאו משם מזויינין בכל כלי זין או שהיו באים בסדר טוב ביד ראשי חמושים מנהיגי הצבא בעם קרבות יחפצו שהוא ממה שיאות לטוב התיקון בכל צבא וכמו שצוה מרע"ה ואתם תעברו חמושים כי הנה עם היותם בוטחים בה' היו מזוינים על דרך סוס מוכן ליום מלחמה ולה' הישועה. והנה עם כל זה שעלו חמושים ממצרים ידע יתברך שלא יהיה להם לב להלחם ולא יצליחו וזה אף על פי שהיה זכות גדול ביניהם שלקח משה את עצמות יוסף עמו מפני שהשבע השביע יוסף את בני ישראל לאמר וגו' הנה עם כל זה לא סמכם על הנס והזכות ההוא להוליכם דרך ארץ פלשתים אבל הסבם דרך המדבר לצד ים סוף ומסכות שחנו בראשונה באו ויחנו באיתם שהוא קצה המדבר והותרה במה שפרשתי בזה השאלה הג'.

R. Eliyahu Mizrachi Shemot 13:17-18ר׳ אליהו מזרחי שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז) ולא נחם ניהגם. פירוש: שמ"ם נחם הוא מ"ם הכנוי, ולא למ"ד הפועל כמ"ם חל"ם. ופירוש המלה מעניין הנהגה, ולא מעניין מנוחה. כי קרוב הוא ונוח לשוב. פירוש: מפני שקרוב הדרך בכל מקום היא סבה ללכת בה, ולא סבת המניעה מללכת בה, ופה הוא ההיפך, עד שהוצרכו בעלי הדרש והמפרשים להוציא המאמר ממשמעו, שהמפרשים אמרו (אבן עזרא): כי קרוב הוא - אף על פי שקרוב הוא. ובעלי הדרש אמרו (במכילתא): "'כי קרוב הוא' הדבור של (בראשית כא, כג): 'אם תשקור לי ולניני ולנכדי', שהשביעו אבימלך לאברהם אבינו, ועדיין נכדו קיים", ומדרשות אחרות כאלו, בא הרב לפרש שהוא כמשמעו "כי קרוב הוא ונוח לשוב", שאף על פי שהקרוב מועיל בענין ההליכה, מזיק בענין החזרה, שבמעט חרטה ישובו, ולכן לא נחם משם. וכך שנו במכילתא ובמדרש רבי תנחומא: "כי קרוב הוא - קרוב הדרך לחזור למצרים". ומה שטען הרמב"ן ז"ל: "שאם היה כדברי הרב, היה 'כי אמר אלהים' מוקדם, ויאמר הכתוב: ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי אמר אלהים כי קרוב הוא פן ינחם העם". הנה טענתו היא על רז"ל, עם שאינה טענה, מפני שמאמר: כי אמר אלהים כי קרוב הוא, הוא מאמר בטל, מפני שקרבת הדרך היא מהדברים הנמצאים חוץ לנפש ולא תפול עליו "כי אמר אלהים". ואם ישיב שמאמר "כי אמר אלהים" הוא דבק עם "פן ינחם העם", אם כן אין תועלת בהפוך. ואם כיון על מלת "כי" פעמיים, שלדברי הרב היה ראוי לומר: כי קרוב הוא ואמר אלהים פן ינחם העם, מאחר שכל זה הוא סבה אחת והוא סבת מניעת הליכתם משם, מה שאין כן עם ההפוך, שאז יפורש: כי אמר אלהים שקרוב הוא ופן ינחם העם, גם זו איננה טענה, מפני שה"כי" הראשון, שפירושו מפני שנוח לשוב למצרים, הוא סבת מניעת הליכתם משם, וה"כי" השני הוא סבת הסבה - ולמה לא נחם אלהים מהדרך אשר הוא נוח לשוב למצרים, כי אמר אלהים שמא יתחרטו בראותם מלחמה ושבו מצרימה. [בראותם מלחמה] כגון מלחמת "וירד העמלקי והכנעני" (במדבר יד, מה), אם הלכו דרך ישרה היו חוזרין. ומה אם כשהקיפן דרך מעוקם כו'. פירוש: לאו בסתם מלחמה קמיירי, שהרי ראו מלחמת עמלק ולא חזרו, אף על פי שהיו קרובים למצרים ואין הבדל שם בין דרך ישרה לדרך עקומה. ואין להשיב מפני שאין תועלת בחזרתם, כי ילחם בחזרתם, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל, כי היו חוזרין אחר שנצחו המלחמה, כמו שחזרו שמונה מסעות אחר שנצחו במלחמת הכנעני מלך ערד (רש"י במדבר כא, ד ודברים י, ו), מפחדם ממלחמות אחרות, אלא על כרחך לומר דלאו בסתם מלחמה קמיירי, אלא כגון מלחמת "וירד העמלקי והכנעני" שאם הלכו דרך ישרה ודאי היו חוזרין מקל וחומר: ומה אם כשהקיפן דרך מעוקם, אמרו (במדבר יד, ד): "נתנה ראש", אפילו משמועתו של עמלק בלבד מפי המרגלים, וכל שכן מהמלחמה עצמה, ואם הוליכן בפשוטה, על אחת כמה וכמה. ואף על פי שבשמועתו של עמלק לא חזרו, אלא אמרו, ואין ללמוד מהקל וחומר הזה, אלא שאם הוליכן בפשוטה על אחת כמה וכמה שהיו אומרין, לא שהיו חוזרין, מכל מקום, הסברא מוכחת שאילו הוליכן בפשוטה, מאחר שאמרו "נתנה ראש", היו חוזרין. ויש נוסחאות שכתוב בהן: "כגון מלחמת העמלקי והכנעני", ומפרשין אותו על מלחמת הכנעני מלך ערד, שלבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם כלשון כנען והיו מסופקים אם הם עמלקים או כנענים (רש"י במדבר כא, א), שחזרו לאחוריהם שמנה מסעות, דמסתמא לא חזרו לאחוריהם אלא אחר שאמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה". ואינו נכון, שאם כן למה לא עשו הקל וחומר מחזרתם עצמה, לומר: אם כשהקיפם דרך מעוקם חזרו לאחוריהם שמונה מסעות, אם הלכו דרך ישרה על אחת כמה וכמה. ועוד, שבמכילתא כתוב בפירוש: "זו מלחמת העמלקי והכנעני, שנאמר (במדבר יד, מה): וירד העמלקי והכנעני". פן ינחם יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב. שכל לשון ניחום שבמקרא לשון מחשבה אחרת הוא, שנהפך ממחשבתו הראשונה אל מחשבה אחרת, כמו שפירש בפסוק (בראשית ו, ו וברש"י): "וינחם ה' כי עשה את האדם", אף כאן - יתהפכו ממחשבתן הראשונה, שהיתה לצאת ממצרים, ויתנו לב לשוב, ואחר זה "ושבו מצרימה". ומה שלא פירש המלה הזאת קודם "בראותם מלחמה", כסדר הכתוב, הוא מפני ש"פן ינחם העם" דבק עם "ושבו מצרימה", כי אחר החרטה חזרה, לא שיפסיק בין החרטה לחזרה מאמר "בראותם מלחמה". והנה גלה לנו הרב עם מה שפירש תחלה "בראותם מלחמה" ואחר כך "פן ינחם העם", שסדר הכתוב הוא זה. (יח) [ויסב] הסיבן מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה. אין הכונה לומר שמפני שדרך המדבר היא עקומה, נאמר בה "ויסב", מלשון סבוב, שאם כן היה לו לומר: הסיבן בדרך העקומה, אלא הכי פירושו: שמלת "ויסב" הוא מלשון (מלכים א' יח, לז): "ואתה הסיבות את לבם", שהוא העתקה מעניין לעניין, שהעתיקם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה. ומה שהשמיט הוי"ו של "ויסב" ואמר "הסיבן", הוא מפני שהוא סובר שנשוא המאמר הזה הוא "ויסב", ופירושו: כאשר שלח פרעה את העם ולא הוליכם בדרך הפשוטה, פן ינחם העם, הסיבן בדרך העקומה. ומה שלא פירש שיהיה הנשוא "ולא נחם", ויהיה פירושו: שכאשר שלח פרעה את העם לא נחם דרך ארץ פלשתים, הוא מפני שעכשיו אין הוי"ו של "ויסב" נוסף, כי אף על פי שאינו צריך אותו לחבור, צריך אותו להפך העתיד עבר, אבל אם היה הנשוא "ולא נחם", היה הוי"ו נוסף לגמרי. [ים סוף] כמו לים סוף. וחסר למ"ד, כמו שיחסר מ"ושני אנשים שרי גדודים היו בן שאול" (שמואל ב' ד, ב) - לבן שאול, כי אין מנהג הרב לומר שתהיה מלה אחת משרתת לשני עניינים עד שתהיה מלת "מדבר" ומלת "שרי" מושכות עצמן ואחרות עמהן.

Sforno Shemot 13:17-18ספורנו שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז) ויהי בשלח. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים. אף על פי שהכונה האלהית היתה להוליך את ישראל להר סיני לקבל התורה ומשם לארץ ישראל, כאמרו ולקחתי אתכם לי לעם והבאתי אתכם אל הארץ (לעיל ו, ז - ח) מכל מקום הכונה עתה היתה להוליכם לים סוף אשר לא היה דרך לאחד מאלה, וזה להטביע שם את פרעה וחילו, על דרך ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא (שופטים ד, ז), והנה הדרך הישר והקצר ללכת ממצרים לים סוף היה דרך ארץ פלשתים, אמר שהאל יתברך לא רצה לנחותם באותו הדרך. כי קרוב הוא. מפני שהיה אותו הדרך וסופו קרוב למצרים, וירבו עוברי דרך שם ומגידים משם למצרים וממצרים לשם. והנה בראותם מלחמה. בשמעם שיכין פרעה את עצמו לרדוף אחריהם עם כל חילו ינחם העם בלי ספק מיראת מלחמתם וישובו למצרים, ולפיכך הסיבם אל דרך לא עבר בה איש. (יח) דרך המדבר ים סוף. שילכו לים סוף דרך המדבר, כי באותו הדרך לא יבאו מגידים ממצרים ולא ידעו ברדיפת פרעה עד שהשיג אותם, כאמרו וישאו בני ישראל את עיניהם, והנה מצרים וכו' ולא היה אז להם תקנה בשובם כי לא יקבלם פרעה וחילו. וחמושים עלו. וכל זה הוצרך לעשות אף על פי שהיו מזויינים, כי עם כל כלי זיינם לא היה להם אומץ לב להלחם במצרים ולהמלט כי לא נסו באלה.

Sforno Shemot 14:5ספורנו שמות י״ד:ה׳

כי ברח העם. שלא הלכו במדבר על קו ישר, כמו שיעדו באמרם דרך שלשת ימים נלך במדבר (לעיל ח, כג) אבל חזרו לאחוריהם כבורחים בלתי יודעים הדרך.

Sforno Shemot 14:30ספורנו שמות י״ד:ל׳

ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. במיתת המסתוללים בם לשעבדם נשארו הם בני חורין, כי עד עת מותם היו ישראל כעבדים בורחים.

Alshikh Shemot 13:17-18אלשיך שמות י״ג:י״ז-י״ח

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם (יג יז - יט) (יז) ראוי לשים לב אל הערת רבותינו ז"ל בשמות רבה (פרשה כ, ה ו). באומרו ויהי, מי אמר וי. ב. אומרו את העם, ולא אמר את ישראל כאומרו אחר כך וחמשים עלו בני ישראל כו'. ג. אומרו ולא נחם, שאם היא גזרת הקודם היה לו לומר לא נחם בלא וא"ו. ד. אומרו ויסב כו', למה יודיענו מעתה שהסיבם לים סוף, שיורה כי זאת היתה הכונה שלא נחם דרך ארץ פלשתים, ואם כן היה לו לומר וגם, אם הוא טעם שני. ה. אומרו וחמשים עלו כו', למה יודיענו זה. ו. שאם היו רכי הלבב מעותדים לשוב מצרימה בראותם מלחמה, למה יצאו חמשים. וגם לפי רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח פתיחתא) למה יודיענו פה צאתם אחד מחמשה או מחמשים, כי אם שסיפור היציאה היה ראוי בפרשת בא אל פרעה שפה הוא בלתי מקושר... אמנם הנה בתחלת ספורי המסעות, אחר היותם בסכות, טרם ידבר בכל הדברים שנתפרשו שם. בא וסילק מלבב אנוש אשר יוכל להרהר מה שאינו כבודו יתברך. הלא הוא, כי היה מקום יאמר איש, בראות כי על ידי נסוע ישראל דרך המדבר ים סוף ולא דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, מצאום רעות רבות ויתעכבו שם ארבעים שנה במדבר, הלא יתחמץ לבבו לאמר תחת מה עשה ה' ככה ולא הוליכם דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, ולא יעברו ימים מועטים והם בארץ ישראל. אך אין זה כי אם על אחד משלש. א. אולי האלהים עשה לבל יתפסו ישראל כגנב במחתרת, כי בראות פרעה וחילו שאוחזים דרך ארץ ישראל בידיהם אשר הוא קרוב משם, מיד יכירו כי לא ישובו עוד, ושהיתלו בו באומרם דרך שלשת ימים נלך במדבר ונזבחה. כי הנה טרם מהלך שלשת ימים, יראה כי אל נוכח היישוב פניהם, ויחזירום. ב. מחמת המצריים שהשאילום. כי בראותם הולכים דרך ארץ ישראל, ירדפו כמרי נפש אחריהם מצרת לבם, איש על כלי כספו וזהבו ומחמדיהם הטובים, מיד בראותם מתחילים ללכת דרך ארצם. ג. למען הוליכם דרך ים סוף לטבוע את המצריים על השליכם היאורה את ילדי העברים. ואם כך היה הדבר הלא היתה תלונת ישראל על ה' חלילה, באומרם כי על טובה מועטת הביא עליהם רעה גדולה. כי הלא טוב לנו לא יטבעו המצריים, וגם לא יצאו ישראל ברכוש גדול, ולא יתמו פגריהם במדבר, ולא יתעכבו שמה ארבעים שנה. וגם על הטעם הראשון יתלוננו, באומרם למה אמרת דרך שלשת ימים כו', שיחשבו שנשוב, שעל ידי כן הלכנו מרעה אל רעה עד ארבעים שנה במדבר. כי הלא אין מחסור לה' להוציאם מבלי היותו משגיא לגוים שיחשבו שישובו אחר שלשה ימים. על כן בא האלהים להסיר תועה מלב החושב על ה' כדברים האלה, ואמר ויהי בשלח כו', והוא, שאומר הוא יתברך, הנה הוי שהיה לכם בלכתכם בדרך המדבר ים סוף אינו מצדי חלילה, כי אם מפרעה כי ויהי וי היה בשלח פרעה, ששלחם בירו מטוב רצונו. כמו שאמרו ז"ל (שם כ ב) שהיה מלוה אותם בדרך. שנית, על שלחו את העם, הוא הערב רב. כי זה כלל גדול נלמד מחכמי האמת שכל מקום שנאמר עם, ובענין עצמו אומר ישראל, שאלו ערב רב, ואלו ישראל. וממה ששלח הערב רב ולא עיכבם, באה על ישראל רעה גדולה. כי מה שלא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, והיו נכנסים מיד לארץ ולא מתעכבים ארבעים שנה במדבר, אינו מטעם שלא יתפשו כגנבים, ולא מטעם שלא יתקוממו העם איש על כספו וזהבו. כי אם כי אמר אלהים פן ינחם העם - הוא הערב רב - בראותם מלחמה - לחולשת האמנתם בו יתברך - היא מלחמת פלשתים, כאשר עשו זה שלשים שנה לבני אפרים. מה שאין כן אם היו יוצאים בני ישראל לבדם. וגם הוי האחר הוא, ששלחם פרעה בעצמו, כי הנה עתה ושבו מצרימה כשב אל ארצו בלי פחד. מה שאין כן אם לא שלחם בעצמו. כי הלא כל עבד בורח מרבו ירא לשוב פן יכוהו עד בלי די על בריחתו. אך בשלחו אותו אדוניו לא יירא לשוב. כן בשלחם פרעה, בהיות שלא סירב, עד שעל אפו יצאו, או לרבותינו ז"ל (שמות רבה כ ב) שאמרו שפרעה היה מלוה אותם ומראה להם חיבה יתירה, לא היה פחד שישובו מצרימה, כי מורא תעלה על ראשם פן יעמיסו עבודה רבה מאד עליהם ויכום מכת חרב והרג ואבדן. אך עתה שהוא שלחם יתנו לב לשוב ולא ייראו. באומרם, כי גם הם לא היה בלבם רק לזבוח ולשוב אלא שמשה היה מעכבם. (יח) וגם הטעם השלישי שהיה כדי לטובעם בים סוף, אמר, הנה אדרבה, עתה הוצרך הוא יתברך להסב אותם דרך המדבר ים סוף שבמזרחה של מצרים להטביעם שם, שאם לא כן דרך ישרה היה טובעם בים פלשתים שבמערבה של מצרים בדרך ארץ פלשתים, כי לפני הים הם הולכים, כנודע. כי שני ימים הם, אחד למזרחה הוא ים סוף, ואחד למערבה הוא ים פלשתים. וזהו אומרו ויסב אלהים כו'. ומה שאמרתי כי העם, הם ערב רב, הם המעותדים לשוב ולא ישראל. הלא הוא, כי הנה וחמושים בכלי זיין עלו בני ישראל. ואילו היה מורך בלבבם לשוב מצרימה בראותם מלחמה, לא היו מזרזין עצמן בזיין, אך אין ספק כי על העם היה הפחד ולא על בני ישראל. ולמה שאמרו ז"ל כי וחמושים הוא אחד מחמשה או מחמשים כו' - והוא כי לא נשארו רק הבעלי אמנה, כי השאר מתו בחשך - יאמר לפי זה, מה שהיה פחד פן ישובו בראותם מלחמה, הוא הערב רב, הקטני אמנה. אמנם בישראל אין פחד, כי הלא אחד מחמשה, או למאן דאמר מחמשים, בלבד עלו, שהם הבעלי אמנה בעצם, ואותם ודאי לא ישובו בראותם מלחמה.

Minchah Belulah Shemot 13:17מנחה בלולה שמות י״ג:י״ז

כי קרוב הוא – רצונו שמלך פלשתים קרוב הוא לפרעה.

Keli Yekar Shemot 13:17כלי יקר שמות י״ג:י״ז

(יז) ויהי בשלח פרעה את העם. ואחר כך נאמר פן ינחם העם. ויסב אלהים את העם, ואחר כך נאמר וחמושים עלו בני ישראל. ויש להתבונן למה קראם שלוש פעמים העם וברביעי קראם בני ישראל אצל וחמושים דהיינו כלי זיין, וכפי הנראה שמצד היותם בני ישראל לא היו צריכין לכלי זיין ושילוחו של פרעה היה מצד היותם בני ישראל ואם כן איפכא הוה ליה לומר. ונראה ליישב זה בשני פנים. האחד הוא, על דרך שמסיק בילקוט (רמז רכז) וחמושים עלו אין חמושים אלא מזוינים בחמשה כלי זיין, וקשה על זה וכי מלחמתן של ישראל תלויה בריבוי כלי זיין, והלא כתיב (שופטים ה ח) מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל, כי ה' יתברך מגן בעדם, והתורה והתפילה כלי זיינם של ישראל שנאמר (תהלים קמט ו) וחרב פיפיות בידם שני פיות כי שניהם תלוין בפה, ואם כן מה תפארת זה לישראל שעלו חמושים מזוינים כאילו לא היה בטחונם בה' חלילה. ואף אם נאמר שחייב אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכוחו לעשות ומה שיחסר הטבע ישלים הנס, מכל מקום קשה על מה זה הגיד לנו הכתוב שהיה לכל אחד חמשה כלי זיין ומנינא למה לי. ועוד כי קרה בדרך נס או במקרה שהיה לכל אחד חמשה לא פחות ולא יותר הלא דבר הוא. ועוד כי כפי הנראה לא היו ישראל מלומדי מלחמה כלל כי היו עסוקים בעבודת פרך כל הימים וכלי זיין אלו למה להם כי לא נוסו באלה והיה להם לילך במקלות ובאבני קלע. על כן נראה לפרש, שבא להודיענו שלא היה בידם שום כלי זיין כי אם חמשה חומשי תורה החלוקים לשבעה ספרים למאן דאמר שפרשת ויהי בנסוע ספר בפני עצמו, וזה שאמר וחמושים היינו מזוינים הכל רמז לתורה, ונקט לשון חמושים שהלשון נופל על הלשון, וכן מזוינים, כי לשון חמשה וזיין שמות כלי מלחמה המה, ואצל ישראל ירמוזו גם על התורה. או חמושים היינו חמשה חומשי תורה כאמור, ומזוינים היינו התפילה כמו שנאמר (תהלים קיט קסד) שבע ביום הללתיך. והנה מהידוע שלא היו ישראל ראוין לקבל התורה, כי אם אחר שעברו בים סוף ואחר שהלכו במדבר, כי בים סוף באו לידי אמונה שלימה בה' ובנבואת משה עבדו כמו שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וקודם שבאו לידי אמונה זו, פשיטא שלא היו ראוין לקבל התורה כל זמן שהיו מסופקים בנבואת משה ובאמונה בה', ואחר שבאו על ים סוף לידי אמונה זו מאז היו ראוים לקבלת התורה, והיו צריכין עוד לילך במדבר בארץ לא זרועה לקנות שמה מדת ההסתפקות, כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', ולא ניתנה התורה כי אם לאוכלי המן (מכילתא בשלח ויסע פרשה ב) כי מן ירידת המן למדו דרך ההסתפקות אשר מקבלי התורה צריכין לזה, נוסף על זה נשתרשו באמונה על ידי ניסים שנעשו להם במדבר כמו ניסי הים סוף, ולהורות נתן בלבם עוד שלפי ששני אלפים תוהו היה העולם שמם כמדבר כל זמן שהוא בלא תורה על כן היו צריכין לקבלת התורה להשלים חסרון העולם. והנה קודם שקיבלו ישראל התורה היו בכלל שאר העם ולא נבדלו עדיין בשלימות המיוחד להם מן שאר האומות על כן לא נקראו בשם בני ישראל, כי אם על ידי קבלת התורה אז הבדילם ה' מכל העמים להיות לו לעם סגולה. ובזה יהיה ביאור הפסוקים על זה האופן, ויהי בשלח פרעה את העם בשעת שילוח נקראו עדיין בשם העם כי לא נבדלו עדיין מן שאר עמי הארץ לפי שלא היה כלי זיינם עליהם, לא כלי זיין הטבעי שהרי לא היו מלומדי מלחמה, ולא כלי זיין של התורה שהרי לא קיבלו עדיין התורה, ולא היו אפילו מוכנים לקבלה כי לא נשתרשו באמונה עדיין, לפיכך לא נחם אותם אלהים דרך ארץ פלשתים אף על פי שקרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה, לפי שעדיין המה בכלל יתר עמי הארץ על כן בהכרח ישובו מצרימה, כי מאחר שאין בידם שום כלי זיין פשיטא שיהיו מנוצחים אם לא ישובו, על כן ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף, כי על ידי ניסי הים והמדבר יקנו אמונה שלימה ואז יהיו מוכנים לקבל התורה, ומשעה ההיא יהיה כלי זיינם עליהם ויהיה דומה כאילו כבר קיבלו התורה ויהיו נקראים אז בשם בני ישראל להבדילם מן שאר עמי הארצות, וזה שאמר וחמושים עלו בני ישראל אין חמושים אלא מזוינים בחמשה כלי זיין היינו ה' חומשי תורה ושבעה ספרים או שבע תפילות כאמור, ומסכים לזה מה שמצינו (פסיקתא רבתי לד ו) שבמתן תורה חגר להם הקב"ה כלי זיינאות וכו', ועיין ברמב"ן פרשת כי תשא (שמות לג ה) בפסוק ועתה הורד עדיך שתרגומו אעדי תיקון זיינך מנך, כי משם ראיה ברורה שהתורה כלי זיינם של ישראל, ואף על פי שבשעת העליה ממצרים לא היו עדיין מזוינים עד שבאו למדבר מכל מקום אמר וחמושים עלו וגו', לפי שמיד כאשר נתרצו לילך למדבר ולא אמרו היאך נלך למדבר לא מקום זרע מיד קנו האמונה, והתחלת הקנין נחשב להם כאילו היו מושרשים בה, לכך נאמר וחמושים עלו היינו בזמן שעלו מארץ מצרים אל המדבר, וסוף קנין האמונה היה על ים סוף כאמור. דרך שני בישוב מקראות אלו, שהעם הנזכר כאן הם הפחותים שבישראל והערב רב כי שם אחד להם, וכשאמר ויהי בשלח פרעה את העם בערב רב ידבר, כי מאחר שלא מיחה בם לצאת דומה כאילו שלחם, כי מצינו לשון שילוח במי שמניחו לילך כמו שלחוני לאדוני (בראשית כד נד) הנאמר באליעזר עבד אברהם, וכמו ויאמר יעקב אל לבן שלחני (שם ל כה) כך שילוח האמור כאן על הערב רב, ובעבורם היה צריך להסב אותם שלא יחזרו למצרים בראותם מלחמה, אבל בעבור בני ישראל לא היה צריך לכל זה הסיבוב כי בני ישראל עלו חמושים מזוינים, כי המה בנים אמון בם בני מאמינים ובוטחים בתשועת ה' וזו היא כלי זיינם על כן היו בטוחים במלחמה, אבל כל מיעוט הבטחון בא להם מן הערב רב, כי קרוב הוא רצה לומר חדשים מקרוב באו ולא נשתרשו עדיין באמונה.

Or HaChayyim Shemot 13:17-18אור החיים שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז) ויהי בשלח וגו'. צריך לדעת למה אמר לשון צער במקום גילה ורנן. עוד למה כינה הענין בפרעה ולא באדון המעשים כי הוא המוציא אותנו מארץ מצרים. אכן הכתוב יגיד הסיבה שגרמה כל הצער שנצטערו ישראל ברדיפת פרעה. ואמר תדע סיבת הדבר לצד שלא הוציא ה' את ישראל אלא לרצונו של פרעה, כפה אותו עד שנתרצה ושלחם ואמר להם קומו צאו מזה חשב מחשבות לרדוף אחריהם כאשר אבאר בעזרת השם, ובזה גרם צער לישראל, וגם לעצמו גרם איבוד לו ולאומתו. וצא ולמד כי הקדוש ברוך הוא יקפיד על כליון הנבראים כמובא בדבריהם ז"ל (מגילה י' ב) מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. וכנגד כל זה אמר הכתוב ויהי לשון צער, ומי גרם כל צער זה בשלח פרעה, שאם היה ה' מוצאים שלא לרצונו הגם שלא היה חפץ לשלחם לא היה לו מקום לרדוף, אלא עינו הטעתו שהיה הדבר תלוי בו ולזה חשב לשוב לקחתם. ואומרו ולא נחם בוא"ו בתחלת הודעת ענין, יכוין תוס' על הגדת צער הקודם הרמוז בתיבת ויהי כנזכר. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (זהר ח"ב מ"ה ב) כי כל מקום שיכנה ישראל בשם עם ירמוז על ערב רב, ולזה תמצא בענין זה לפעמים מזכיר שמם העם ולפעמים מזכירם בני ישראל דכתיב וחמושים עלו בני ישראל וגו' הרי זה מראה באצבע כי העם לא מבני ישראל המה. ואמרו ז"ל (שמות רבה פמ"ב) כי השחתת ישראל במדבר זה הוא סיבתו, הם אמרו נתנה ראש וגו', הם אמרו עשה לנו וגו', וזה הוא אומרו ויהי צער גדול לשונאיהם של ישראל בשלח פרעה את העם פירוש ערב רב ששלחם פרעה לא ה' ברוך הוא הוציאם כי לא בא אלהים לקחת לו אלא גוי גדול נחלתו יתברך אלא פרעה שלחם, וטעמו היה לכוף את ישראל לשוב מצרים, והם מצאו מקום להדבק בישראל וסובב בתכליתם צער לישראל כנזכר. ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ולא נחם אלהים כי קרוב הוא פירוש קרוב הוא לרמוז העם מקרוב בא ואין לו חוזק בקדושה. או קרוב הוא להרשיע ויסובב רעה גם לישראל והרעה היא כי אמר וגו' פן ינחם בראותם, וידוייק על נכון אומרו ולא נחם בתוס' וא"ו בתחלת ענין לומר כי זה נוסף על כמה צער שגרמו להם הרמוז בתיבת ויהי וגו' ועוד להם ולא נחם. עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (שם פ"כ) כי פרעה עשה לישראל לויה, ולפי זה יגיד הכתוב צער הנמשך להם מזה ואמר ויהי לשון צער לסיבת שלח פרעה כי יצטרך הדבר להיות שיטול שכר פסיעותיו. וצא ולמד משכר פסיעות של אותו רשע נבוכדנצר (סנהדרין צ"ו א) וכל שכר שיקצוב לו ה' יהיה גורם רעה לשונאיהם של ישראל, אשר על כן נתחכם ה' ובטל מצותו ממנו ונתחכם שלא הוליכם דרך קרוב שמן הסתם לשם יערים פרעה ללותם ובזה בטלה מחשבתו כאילו לא ליוה אותם. נמצא מי גרם שלא הלכו ישראל דרך קרוב לווייתו של פרעה, וטעם אומרו ולא נחם בתוס' וא"ו לדרך זה לרמוז כי צער אחר גרם הדבר זולת זה שעל כל פנים הגיעו קצת זכות בלויה וזה סיבה שנכנסו ישראל בסכנה ברדיפתו כאמור בדבריהם ז"ל (שמות רבה פכ"א) בפסוק ולא קרב זה וגו' ובפסוק מה תצעק אלי וגו' וכמה הרפתקי דעדו עלייהו. ואומרו כי אמר וגו' הוא טעם אחר וכאלו אמר וכי אמר, ותולדות מיחושו הוא לצד שליחת העם שהם ערב רב כמו שרשמנו בדרך ב'. (יח) וחמושים עלו וגו'. ואולי כי זולת היותם מזויינים בכלי זיין לא יועיל מה שיסב ה' אותם לבל יחזרו בראותם מלחמה כי על כל פנים ישובו מצרימה כיון שאין בידם כלי זיין לערוך עם אויב מלחמה ויראו עצמן אבודים, לזה אמר וחמושים עלו וגו' פירוש מלבד טעם שיסב ה' היו להם גם כן כלי זיין ובהצטרפות שני הטעמים לא ינחם העם בראותם מלחמה וגו'.

R. Y"S Reggio Shemot 13:17ר׳ י״ש ריגייו שמות י״ג:י״ז

ולא נחם – אין כונת הכתוב לומר כי רק על כן לא נחם דרך ארץ פלשתים מדאגה פן ישובו מצרימה, שהרי גם אם לא ינחם העם, היה השם מוליכם דרך המדבר כי כבר נגזר על המצרים לטובעם בים, וכבר היה גזור לפני ית' שיקבלו ישראל את התורה בהר סיני כאמרו למשה תעבדון את האלהים על ההר הזה, וכל זה לא היה אפשר אלא בלכתם דרך המדבר.  אבל הודיע הכתוב שגם אם אין זאת מה שיזכור אחרי כן מפלא ים סוף מרדת המן ממי הצור ומנוראות מתן תורה שבעבורן הוצרכו לילך בדרכים שהלכו, עכ"ז לא היה מוליכם דרך ארץ פלשתים לנחול את הארץ מיד, והטעם שהיו צריכים אז להלחם מיד עם פלשתים לפי שארצם בכלל ירושת ישראל, וידע השם כי הם עוד נכאי לבב מכובד עבודת פרך אשר עבדו במצרים, ובראותם מלחמה יפול לבם ויאמינו כי טוב להם עבוד את מצרים מלנפול בחרב שונאיהם וישובו אחור.  והנה הוצרכה התורה להודיענו זאת לבל יפלא בעינינו למה אחרו ישראל במדבר גם אחר מתן תורה ואחרי שב משה מן ההר זמן רב, שהרי לא נסעו מחורב עד השנה השנית בכ' לחדש השני, וטעם כל זה שעל כל פנים היו צריכים לראות את כל הכבוד הזה טרם יעברו חלוצים להלחם בארץ כנען.

Shadal Shemot 13:17-18שד״ל שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז) ויהי בשלח פרעה – לא אמר כשלח (ר"ל אחר ששלח) אלא בשלח (ר"ל בשעה ששלח), כי ה' לא חשב מחשבתו אחרי צאתם. ולא נחם וגו' – ה' לא ישנה פתאום לבות בני אדם, אך יתנהג עם כל איש ואיש לאט לאט על פי מידותיו וטבעו, והנה ישראל בצאתם מבית עבדים לא היה אפשר שיהיו בעלי גבורה ואומץ לב (עיין ראב"ע י"ד י"ג) לבוא מיד להילחם בשבעה עממים ולרשת את הארץ, וגם אם היה ה' נותנה בידם באותות ובמופתים, לא יהיו כדאי להיות אומה בפני עצמה המתנהגת מאליה בדעת ובתבונה, כי עבדים הפורקים מעל צווארם עול שיעבוד כבד פתאום, או יישאר בלבם מורך, או יתהפכו אל הקצה האתר וישתקעו בהפקר ולא תיכון בידם ההנהגה המדינית, להעדר הגבורה והתבונה הצריכות לקיום חברה חופשית; ע"כ לא רצה ה' להביאם מיד אל הארץ ואל המלחמות, כי למורך לבבם בראותם מלחמה יבחרו בעבודה וישובו מצרימה, ונחה אותם דרך המדבר לשיתעכבו שם זמן מה ויתחנכו מעט מעט ויקנו המידות הצריכות להם להתנהג מעצמם על אדמתם; ועוד טעם אחר היה לו בזה, והוא כי במדבר הגדול היה אפשר להם לקבל תורה ומצוות כולם כאחד ולהתלמד ביראת ה' ובידיעת דרכיו ולהתחנך בביטחון בו תחת הנהגת האל ומשה עבדו,שאם היו באים מיד לרשת את הארץ, היו מתפרדים איש לנחלתו ולא היה אפשר ללמדם ולהורותם כולם כאחד. ואף אם לא היו מתעכבים במדבר מ' שנה מפני המרגלים, מ"מ היו מתעכבים שם קצת חדשים עד שיקבלו התורה והמצוות בהיותם כולם סביבות הר סיני ובהיותם אוכלים המן ובלתי טרודים בעבודת האדמה. כי קרוב הוא – הדרך ההוא. (יח) וחמושים – מזויינים, כי כמו שאמרו חלוצים מן חלצים, כן יאמרו חמושים מן חמש (ש"ב ב' כ"ג) מקום חגירת החרב, והודיע זה לומר כי לא להעדר כלי זיין אמר ה': פן ינחם העם, אלא מפני מורך לבבם.

R. S.R. Hirsch Shemot 13:17-18רש״ר הירש שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז-יח) בשלח ויהי בשלח וגו׳ – בפרשה הקודמת, נמסר לנו מה הייעוד הראוי והנכסף המוטל על עם ה׳, וזאת על ידי הלכות קרבן פסח, חג המצות, קידוש הבכור ומצות תפילין. עתה חוזר הכתוב לסיפורו של העם, העומד בעיצומה של גאולתו ובראשית דרכו לקיום ייעודו. ולא נחם אלקים וגו׳ – הסיפור מראה לנו ומיד שהעם עדיין לא הגיעו לאותה דרגה נכספת שאליה נקראו. ובד בבד אנו רואים, שלא היה בהם אף מעט מזעיר מאותם עוצמה ואומץ־לב, שעל ידם יכלו לזכות מכחם שלהם בחירות לעצמם, ולשמור אותה בידם. לא רק השגת החירות באה מפועל ה׳ לבדו, אלא גם ההחזקה בה לאורך זמן. אם הדבר היה תלוי בהם, אומר הכתוב, הרי שבראותם מלחמה בדרכם אל העצמאות והחירות, היו חוזרים לעבדות מצרים – זאת, למרות שיצאו ממצרים ״חמושים״ במלוא כלי הזיין! לא החרב על ירכם חסרה להם, אלא אומץ הלב ורוח הלחימה נעדרו מליבם. ומעל הכל היו עדיין חסרים בטחון בה׳, זו המידה הנותנת לאדם החלטיות ואומץ לב, עוצמה והתלהבות, ללא הבדל מה תפקידו ובאיזה מצב הוא שרוי, מכיון שהוא יודע שהכל בידי שמים. בסיפור הזה משמש שמו הרגיל של ה׳, ״אלקים״. רק בפסוק כא, המדבר על הנהגת ה׳ הגלויה הפלאית, ההולך לפניהם בעמוד ענן ובעמוד אש, חוזר שוב שם הוי״ה, המורה על דרכיה הבלתי רגילות של השגחת ה׳, כפי שהיה בתיאור הנפלאות היוצאות מגדר הרגיל שעשה ה׳ במצרים. מטרת הקמת האומה היהודית הייתה, שתיכנס אומה אחת, במלוא הכרתה על ה׳, אל בין כל אומות העולם אשר אינן יודעות שחייהם הלאומיים מתפתחים תחת הנהגת ה׳. חיים לאומיים מעין אלה דורשים מהאדם, שיפעיל את כוחו שלו, בכל היקף כשרונותיו, כדי להגיע למטרות שנקבעו על ידי ה׳; בעוד שאת הצלחת המאמצים האלה עליו לייחס לעזרתו של ה׳, המובטחת לכל מי שפועל מתוך נאמנות לדבר ה׳. אולם בני ישראל לא היו מוכנים עדיין לדרך חיים שכזו. רק אירועים יוצאים מגדר הרגיל יחנכו אותם להכרה, שהשגחת ה׳ לא רק מושיעה את הדבקים בו מכליון, אלא גם מקיימת אותם יום יום בכל התנאים והמצבים. זאת הייתה מטרת נדודי ישראל במדבר; וזו הייתה משמעותה של דרך העקיפין בה סיבב אותם עתה ה׳. ולא נחם – בעוד ש״נהג״ מציין גם, ואולי בעיקר, הולכת יצורים חסרי רצון ושכל; הרי ש״נחה״ מורה על הובלת בריות המחוננות ברצון ושכל למחוז חפצם. ״נחה״ קרוב באופן היגויו ל״נאה״, מושך־עין, נחשק; ול״נהה״, לערוג לדבר־מה בצער ולשווא. מכאן ״נהי״, קינה. נמצא ש״נחה״ פירושו: להוביל למטרה נכספת. כי קרוב הוא הוא הסיבה, שהדרך העוברת ״דרך ארץ פלשתים״ הייתה הנתיב הטבעי ללכת בו. (יח) וחמשים – מזוינים ומצוידים למלחמה (עיין יהושע א, יד; ד, יב). קשה לשער מהיכן נגזרה תיבה זו. בשמואל ב׳ (ב, כג; ג, כז; ד, ו; כ, י) מציין ״הַחמֶשׁ״ את המקום בגוף שאליו מכוון הרוצח במיוחד את מכת המוות, והגמרא (סנהדרין מט.) מבארת: ״בדופן [צלע] חמישית במקום שמרה וכבד תלויין בו״. יש אם כן מקום להניח שדווקא במקום הזה, כנגד הצלע החמישית, היו חוגרים האנשים את חרבם. נמצא ש״חמשים״ פירושו ״מזוינים״. אך מסתבר יותר לומר, שהיו מגינים על המקום ההוא באמצעות שריון מגן. יתכן ש״חמש״ קרוב ל״חמס״ ו״חמץ״, והוא מורה על הצטיידות בכלים להפעלת כח אלים.

Malbim Shemot 13:17-18מלבי״ם שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז) השאלות (יז - כב) למה אמר ויהי בשלח היל"ל כצאת ישראל ממצרים לא נחם אלהים, למה לא אמר שהסב אותם כדי לקרוע הים ולהטביע את המצרים, מ"ש וחמושים עלו ויקח את עצמות יוסף מקומו בפ' בא לא כאן. מ"ש ללכת יומם ולילה אין לו טעם. ויהי בשלח פרעה. הנה מה שסבב ה' שישלחם פרעה מרצונו ולא הוציאם מרשותו ביד חזקה ובכובד מלחמה, הגם שבתחילה התעולל בו והתרה בו שישלחם כדי שימאן וישלח בו מכותיו ואותותיו למען יתקדש שם ה', עכ"פ בסוף אחרי שכלה בו אותותיו ומופתיו היה לו להוציאם ביד חזקה ע"י שירים יד ישראל במלחמה וכל כסף מצרים יהיה להם לשלל, יש בזה שני טעמים. א) באשר היתה הגאולה קודם הזמן ועדיין לא כלו הארבע מאות שנה היו עדיין מסורים תחת יד פרעה ולא היה יכול להוציאם בלא רשותו, כמ"ש חז"ל שמשה צוה לו שיאמר הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם, כעבד שצריך שחרור מרבו, והטעם השני כי העזר האלהי לא יחול רק כפי ההכנה ושיתגברו ישראל במעט עם על עמים גבורים מלומדי מלחמה ע"י עזר אלהי, צריך. א) ההכנה הטבעיית שיהיה להם לב אמיץ ורוח גבורה, שעל ההכנה הזאת תחול השפע האלהית לתת להם עוז ותעצומות נעלה מדרך הטבע, ב) ההכנה ע"י הזכות והכשרון שיהיו מלאים אמונה ובטחון בה' שבזה יעשו חיל, והם היו חסרים שתי אלה, כי לבם היה מלא ופחד ומורה כדרך עבדים המורגלים בעבודת פרך שרוחם שפל ונכאה, ולא נשלמו עדיין באמונה ובטחון כראוי, ולכן הוצרך שישלח פרעה את העם ברצונו ולא יצאו ע"י מלחמה, ומשני הטעמים האלה לא נחם ג"כ דרך ארץ פלשתים הגם שהדרך הזה קרוב הוא לא"י, אם לטעם הא' שכמו שלא נשלם זמן הקץ של ארבע מאות שנה שיצאו מעצמם ממצרים כן לא הגיע הזמן שיכנסו ביד חזקה לא"י, שגבל הזמן ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי, ועדיין לא היה דור רביעי ועוד לא נשלם עון האמורי, וז"ש כמו שהיה מוכרח שפרעה ישלח את העם ברצון כן מטעם זה לא נחם דרך ארץ פלשתים, ולא יכלו לכנוס לא"י ביד חזקה, ואם לטעם השני שכמו שלא היתה להם ההכנה לעשות מלחמה עם מצרים כן לא היתה להם ההכנה לעשות מלחמה עם פלשתים, כי היו רכי לבב ולא חזקים בבטחונם על ה', עד שראה שבדרך הטבע ינחם העם בראותם מלחמה וישובו למצרים, ולכן, (יח) ויסב אלהים. הכין השם ההכנה לזה ע"י שהסב את העם דרך המדבר ים סוף, שזה היה ההכנה אם להפיל אימה ופחד על יושבי כנען ע"י נס של קריעת ים סוף כמ"ש שמעו עמים ירגזון, וז"ש שהסב אותם ים סוף, אם במה שאז האמינו בה' ובמשה עבדו, ואם מה שקבלו תחלה את התורה שעז"א שהסב אותם דרך המדבר, ואחר שהיו במדבר שנה אחת וקנו אמונה ובטחון ואומץ הלב היו ראוים שיכנסו לארץ, לולא חטא המרגלים, אולם לא הוליכם לים סוף בדרך ישרה רק תחלה הלכו למדבר ומשם חזרו לים סוף וזה היה להטעות את פרעה כמו שיתבאר, וחמושים ובכ"ז עלו ממצרים חמושים ומזוינים ולמדו תכסיסי מלחמה להיות נכונים למלחמה אחרי שימוגו יושבי כנען ויהיו מוכנים לעזר אלהי.

Netziv Shemot 13:17-18נצי״ב שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז) ויהי בשלח פרעה את העם, אינו מובן מה תלה המקרא בפרעה, והכי מיבעי ויהי בצאת ישראל ממצרים ולא נחם וגו', אלא מכאן למדו במכילתא אין שלוח אלא לשון לויה כמו ואברהם הולך עמם לשלחם [ובמכילתא שלפנינו איתא אין שילוח בכל מקום אלא לשון לויה כו', והוא עה"ד, שהרי סתם שלוח אינו לשון לויה, אלא כצ"ל אין שלוח כאן, והכי איתא ברבה פ' זו], ויש להבין מנ"ל לרבותינו דכאן משמעו הכי ולא מלשון שלח עמי ויעבדני, שהוא לשון הנחה ורשות, אלא מסמיכות הענין, ובא הכתוב להראות בזה שלא היה עיכוב אחר מלילך דרך פלשתים, כ"א הטעמים שמבואר בזה מקרא ואל היה עיכוב מצד פרעה שאם היה דעתו שישובו לאחר ימי העבודה וחג לא היה לו להניחם לילך על דרך פלשתים שמא ישארו בארץ מיושבת שם, משא"כ במדבר בארץ ציה ושממה בע"כ ישובו למצרים, והייתי אומר דמש"ה לא היה עיכוב מצד פרעה משום שלא ידע לאיזה דרך ילכו מסכות שהרי היו במצרים, ואם ראה באמת היה מוחה בם מלילך דרך פלשתים, מש"ה פירש הכתוב ויהי בשלח פרעה, שליוה אותם עד סוכות, ומ"מ היה להם רשות מצדו ללכת דרך ארץ פלשתים שמתחלה היתה הכוונה שלו להוציאם לחירות ואין לו עליהם דבר, אלא שמ"מ לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, [אכן מצד אנשי מצרים היה ראוי להיות עכוב, אלא שהיו טרודים בקבורת מתיהם ולא שמו לב לראות להיכן המה פונים כמבואר ריש פ' מסעי]. כי קרוב הוא, הלשון מוכיח שהוא טעם ולא כהרמב"ן וש"מ שפירשו אע"פ, ולא נמצא לדעת חז"ל כי משמש אלא בד' לשונות ולא בלשון אע"פ, אמנם גם פרש"י שהטעם הוא כי אמר אלהים וגו' ג"כ דחוק כמש"כ הרמב"ן, אלא כי קרוב הוא, הוא טעם העיקרי, ולהיפך כי אמר אלהים וגו' אינו טעם ועיקר, שהרי גם במדבר רצו כ"פ לשוב ולא הניחם ה', וכך היה אפשר להיות דרך ארץ פלשתים, ועוד היה אפשר לפני ה' עצות שלא ייראו, וגם לשון כי אמר אלהים אינו מדויק ומה הי' מקרא חסר אם כתב כי קרוב הוא פן ינחם וגו' אלא עיקר הטעם כי קרוב הוא, והכי תניא במכילתא במה אופנים רמז עליהם בפרש"י, ועוד יש לאלוה מילין דכבר ביארנו בשירת האזינו הכתובים כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, שהמשיל איך עשה הקב"ה צורה המיוחדת של ישראל שהוא להיות בדד ומובדל מאוה"ע, כנשר על גוזליו והוא מעוררם לקנהו כשהוא מרחוק ממנו, ובזה הוא מרגיל את גוזליו לצורה המיוחדת שלהם, ושם הוא מבואר יפה, ואם היה מולכים דרך ארץ פלשתים שהוא קרוב אע"ג שיש קצת מדבר בין מצרים לפלשתים, מ"מ לא היה בזה כדי להרגילם ולהעמידם על צורה מיוחדת שלהם זהו טעם כי קרוב הוא, אמנם לא היה אפשר להסביר לישראל זה הטעם שירא מהם שיתערבו בפלשתים ע"כ מסיים כי אמר אלהים לישראל אמר הטעם פן ינחם העם וגו'. (יח) ויסב אלהים וגו', במ"ר מפרש כאן כווה שניה ויסב מלשון הסיבה, שהסיבן בסעודתן, ומסיים במדרש מכאן שנו חכמים ע"פ סמוך למנחה כו' ולא יאכל עד שיסב, והגיע לחז"ל זה הפי' מדכתיב וחמושים עלו בני ישראל וגו', ואין כאן מקומו אלא לעיל בנסעם מרעמסס לסכות, אלא בא ללמדנו שבהיותם בסכות היה פרשת דרכים אם דרך פלשתים אם דרך ים סוף, ושמה הסב המקום דרך שלהם על ים סוף, והודיע המקרא עוד דשם לא היה בחפזון ובפחד כמו שהיה ברעמסס אלא ישבו בדעה מיושבת ולא כהולכי דרכים שאין דרכן להסב באכילתן אבל המה הסבו, ומשום הכי סמך ענין שגם בני ישראל הלכו חמושים מזורזין בדעה רחבה בלי שום פחד מאימת המדבר לפניהם ומפרעה מאחריהם.

R. D"Z Hoffmann Shemot 13:17-18רד״צ הופמן שמות י״ג:י״ז-י״ח

למה לא הלכו בני ישראל אל עצם מטרתם, היא ארץ ישראל (ג,ח) בדרך הקצרה ביותר, דרך עזה שבארץ פלשתים. אמנם אמר ה' למשה שבצאתם ממצרים יעבדוהו בני ישראל בהר-סיני (שם, יב) אך זה אינו יכול להיות הסיבה להחלטת ה' להנחותם בדרך עקיפין, כי אם תוצאתה של החלטה זו. שהרי, אלו רצה להנחות את ישראל לארץ בדרך הקצרה ביותר, ודאי היה מוצא גם שם מקום שבו ראוי לעבוד את ה' וליתן בו את התורה. אין זה כי ההחלטה להביא את העם לארצו בדרך עקיפה נעוצה בהססנותו של העם ובהעדר כושרו להילחם. אמנם גם לצבא קטן וחלש יכול ה' להעניק ניצחון ואפילו מול האויב החזק ביותר, ובלבד שישררו בצבא חלש זה ביטחון בלתי-מעורער בו ית' ורצון לעמוד במלחמה. וכאן היה מקום לחשש, שבני ישראל עצמם יעשו את הניצחון, לדבר בלתי-אפשרי – משום שכלל אינם נכונים להילחם. לכן לא נאמר כאן "כי אמר אלהים שבמלחמה עם פלשתים ינוצחו בני ישראל"שכן מחשבה כזו רחוקה ממנו, אבל אמר "פן יינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". והנה לא רצה ה' לשנות את דרך מחשבתם ואת אופיים של בני ישראל, שהרי יהיה בזה משום צמצום חופש הבחירה.

Meshekh Chokhmah Shemot 13:17-18משך חכמה שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז) ולא נחם אלקים וכו' כי קרוב הוא. במכילתא (ריש פרשת ויהי בשלח): קרוב הוא הדבר שאמר הקב"ה למשה (שמות ג, יב) "בהוציאך (את העם ממצרים) תעבדון את האלקים (על ההר הזה". "כי קרוב הוא") - קרוב הדרך לשוב למצרים (שנאמר, "דרך שלושת ימים נלך במדבר"). ויתכן כי הושרש בלבבם טעויות העבודה זרה והבליהם ומושגיהם הזרים, לכן לא פעלה עליהם התגלות כבוד ה' ואמיתתו אשר הופיע עליהם פתאום לשלושה חדשים לעקור מלבבם כל רע. וכשעשו אחדים מהם וערב רב העגל, לא היה אחד [לבד חור] אשר התנגד עליהן ומיחה בידן, כי עוד לא נחקק בליבותם הוד מציאות אלקי יחיד בלתי מושג משגיח על כל ומנהל כל בהנהגתו הפרטית. ועל זה אמרו "ובלבם יכזבו לו" כמו שדרשו רז"ל. ואם היה מביאם תיכף אל ארץ האמורי - ארץ מלאה כל פסל ותבנית אשר נהבלו בכל העבודות זרות ותועבותיהם - אז לא נעקר מהם ציורים הרעים ומחשבת און. לכן הוליכן במדבר, ושם "בדד ה' ינחנו", ונעקר מלבבם ונתרחקו מכל תעלוליהם והבליהם, ונתקיים "ואין עמו אל נכר", שאין אצל ישראל שום שורש מאל נכר. וזה שאמרו (במכילתא) "כי קרוב הוא הדבר וכו' תעבדון את האלקים וכו' ולכן קרוב הדרך לשוב למצרים" - ליסודות מדעי החרטומים וכהניהם. וזה הסיבה אשר עיכבן השם יתברך נורא עלילות להן במדבר ארבעים שנה. ודו"ק. ובמדרש (שמות רבה כ, טו): ורבינו הגדול אמר לפי שביקש הקב"ה ליתן אימתן של ישראל על עו"ג עכבן מ' שנה במדבר, ומאיר להן בעמוד ענן ביום ובעמוד אש לילה, ושמעו כל העו"ג ונפלה עליהם רעדה, שנאמר (שמות טו, טז) "תפול עליהם אימתה", אחריו מה כתוב? "תביאמו ותטעמו".

U. Cassuto Shemot 13:17-18מ״ד קאסוטו שמות י״ג:י״ז-י״ח

העניין הראשון שעליו מדובר כאן הוא כיוון מהלכם של בני ישראל. שלושה כיוונים היו אפשריים: אחד לצפון מזרח, אחד לדרום מזרח, ואחד באמצע. הראשון היה הכיוון של "דרך הים" הסמוכה לחוף הים התיכון, היא הדרך הצבאית של המצרים, שהיו משתמשים בה במסעיהם צפונה. האמצעי היה הכיוון כלפי באר שבע והנגב, המביא ללבה של ארץ כנען דרך ארץ מושבם של הפלשתים לא הפלשתים שהתיישבו בדרום השפלה במאה הי"ב לפני סה"נ, אלא אותם השבטים הקרובים להם קרבה גזעית, שכנראה קדמו להם והתיישבו בגרר ובסביבותיה... הכיוון הדרומי-מזרחי, כלפי חצי-האי-סיני, לא היה מקרב את הנוסעים אל ארץ כנען, אלא אדרבה היה מרחיק אותם ממנה עוד יותר. ואולם, דווקא כיוון זה נבחר מתוך שלושתם. הראשון בוודאי לא היה מן הראוי, מכיון שעל הכביש הראשי היו המצרים שומרים שמירה מעולה על ידי חיל מצב סדיר החונה בכל אחת מתחנותיו, ומסע באותו הכביש לא היה שחרור ממצרים, אלא, להיפך, הכנסת הצוואר תחת עול מצרים יותר ויותר: ולפיכך אין הכתוב מזכיר כיוון זה אף ברמז קל. אשר לכיוון האמצעי, נאמר כאן "כי לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים", בכיוון החוצה את ארץ פלשתים (המלה דרך פירושה כאן בתוך, באמצע) דווקא מפני "כי קרוב הוא", והיה מביא במוקדם את בני ישראל אל ארץ כנען: והסיבה היתה זו, "כי אמר" – כלומר חשב, "אלוהים" שהיה לחוש "פן ינחם העם" על שאיפתו לחירות (משחק מלים: ןלא נחם – פן ינחם), "בראתם מלחמה" – אם מיד אחר ימים ספורים יגיעו לגבול ארץ כנען ויוכרחו להילחם בתושביה כשהם עדיין חלשים ברוחם מפני עול השעבוד, "ושבו מצרימה" – ויעדיפו לחזור לעבודתם הקשה ובלבד שלא יסתכנו במלחמה. דווקא בהתאם לחשש זה מסופר בבמד' י"ד:ד, כי כשהתקרבו בני ישראל לארץ הנגב ושמעו מפי המרגלים מה ששמעו על עוצם כוחם של התושבים, וראו מקרוב את סכנת המלחמה, אמרו: נתנה ראש ונשובה מצרימה. משום כך נבחר הכיוון הדרומי-מזרחי: "ויסב אלהים את העם" – סיבוב ארוך, העובר "דרך המדבר" בתוך המדבר כלפי "ים סוף" וחצי-האי סיני. וזה מתאים למה שכבר הוגד למשה מראש, שבצאתם ממצרים יעבדו בני ישראל את האלהים על הר חורב, הוא סיני (ג:יב)... הכתוב מוסיף ומציין כי "חמשים" – כלומר, לפי הערבית, מסודרים סידור צבאי כראוי, "עלו בני ישראל מארץ מצרים": לא היו מתהלכין ככנופית עבדים בורחים מעם אדוניהם, בערבוביה ובלי סדר, אלא בסדר נכון, בהתאם למה שנאמר למעלה, שיצאו על צבאותם."

Y. Bin-Nun, Megadim 3י׳ בן-נון, "׳דרך ארץ פלשתים׳ מול ׳דרך המדבר ים סוף׳״, מגדים ג

...אבל בפירוש הפסוקים מתעלמים מן הקושי העיקרי והוא המלחמה של מצרים שרדפה אחריהם אל ים-סוף, מלחמה עם מעצמת השעבוד, שהייתה הרבה יותר מסוכנת מכל המלחמות של פלישתים, עמלק וכנען גם יחד, והיא באה מיד, ודווקא כשבני ישראל חנו על הים, ונראו כנבוכים... דרך ארץ פלשתים הייתה דרך ממלכתית צבאית שמצרים שלטה בה כמו בחלקים רבים של כנען עצמה...אילו יצאו ממצרים בדרך זו, לא היה פרעה רודף אחריהם כלל. הוא היה יכול לתת להם בארץ כנען את איזורי ההר ולהפוך אותם לסוכניו, נושאי ריבונותו שם. בשעת מלחמה היה העם מתנחם על עצמאותו ושב מצרימה להתנהג כבני חסותו של פרעה. יציאה כזאת ממצרים הייתה שונה לחלוטין מכוונת ההתגלות למשה בשם ה'. עם של עבדים בני חסות, שעבר מגושן לכנען, ניצל אומנם מעבדות קשה, אבל לא יצא לחירות כלל: עם כזה איננו יכול לקבל את התורה, מפני שאיננו ריבוני, ואין השכינה שורה בו. מלכות היא אפשרית רק אחרי פריקת עול שעבוד מלכויות ומתוכה – נבואת משה והנהגתו, ומתן תורה בכלל זה, באו רק מכוח העצמאות המלאה מפרעה. לכן, היה הכרח להובילם דרך המדבר ים סוף אל המרדף, אל המלחמה, אל ההצלה והשירה, אל העצמאות המלאה – "לא תסיפו לראתם עוד (בעיני עבדים) עד עולם".