Two Accounts of Creation: Bereshit 1–2/5

EN/HEע/E

Two Accounts of Creation

Sources

Bereshit 1בראשית א׳

(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. (ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. (ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. (ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. (ה) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד. (ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. (ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. (ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. (ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן. (י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. (יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. (יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. (יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי. (יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. (טו) וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. (טז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים. (יז) וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. (יח) וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. (יט) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי. (כ) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. (כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כׇּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כׇּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. (כב) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ. (כג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי. (כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן. (כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כׇּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכׇל הָאָרֶץ וּבְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. (כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכׇל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. (כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כׇּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ וְאֶת כׇּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאׇכְלָה. (ל) וּלְכׇל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכׇל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כׇּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאׇכְלָה וַיְהִי כֵן. (לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

Bereshit 2:4-25בראשית ב׳:ד׳-כ״ה

(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת י"י אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. (ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכׇל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר י"י אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. (ו) וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כׇּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ז) וַיִּיצֶר י"י אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. (ח) וַיִּטַּע י"י אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. (ט) וַיַּצְמַח י"י אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. (י) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. (יא) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב. (יב) וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. (יג) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כׇּל אֶרֶץ כּוּשׁ. (יד) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת. (טו) וַיִּקַּח י"י אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעׇבְדָהּ וּלְשׇׁמְרָהּ. (טז) וַיְצַו י"י אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. (יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכׇלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. (יח) וַיֹּאמֶר י"י אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. (יט) וַיִּצֶר י"י אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כׇּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כׇּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכׇל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. (כא) וַיַּפֵּל י"י אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. (כב) וַיִּבֶן י"י אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. (כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. (כד) עַל כֵּן יַעֲזׇב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. (כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

Bavli Chulin 60bבבלי חולין ס׳:

רב אסי רמי, כתיב: ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא, וכתיב, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא! מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו; ללמדך: שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.

Bereshit Rabbah 13:1,3בראשית רבה י״ג:א׳, ג׳

(א) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, הכא את אמר וכל שיח השדה, ולהלן את אמר ויצמח ה' אלהים מן האדמה, א"ר חנינא להלן לגן עדן וכאן לישובו של עולם, תני ר' חייא אלו ואלו לא צמחו עד שירדו עליהם גשמים. (ג) כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ, מזכיר שם מלא על עולם מלא, א"ר חלפאי כשם שהוא מזכיר שם מלא על עולם מלא כך הוא מזכיר שם מלא בירידת גשמים, אר"ש בן יוחאי ג' דברים שקולין זה כזה, ואלו הן ארץ ואדם ומטר, א"ר לוי בר חייא ושלשתן מג' אותיות, ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ, ואם אין שניהם אין אדם.

Mishnat R. Eliezer 1משנת רבי אליעזר א׳

מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו שלראשון כיצד. ויברא אלהים את האדם בצלמו, הרי כלל, ואחר כך פירט את מעשיו, וייצר ייי אלהים את האדם, ויפל ייי אלהים תרדמה על האדם, ויבן ייי אלהים את הצלע. השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו שלראשון. כיוצ' בד' אתה אומ' חזון ישעיהו בן אמוץ, הרי זה כלל, ואחר כך הוא פורט בשנת מות המלך עזיהו, בשנת מות המלך אחז, ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו. השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו שלראשון.

Rashi Bereshit 2:5רש״י בראשית ב׳:ה׳

טרם יהיה בארץ WAS NOT YET IN THE EARTH – Wherever טרם occurs in the Scriptures it means "not yet" and does not mean "before". It cannot be made into a verbal form, saying הטרים as one says הקדים (verbal form of קדם) and this passage proves that this is the meaning and not "before" as well as another (Exodus 9:30), כי טרם תראון "that ye do not yet fear the Lord". Therefore you must explain this verse also thus: "No plant of the field was yet in the earth" at the time when the creation of the world was completed on the sixth day before man was created, and וכל עשב השדה טרם יצמח means "and every herb of the field had not yet grown". But as regards the third day of creation about which it is written "The earth brought forth etc." this does not signify that they came forth above the ground but that they remained at the opening of the ground (i.e. just below the surface) until the sixth day (Chullin 60a). כי לא המטיר BECAUSE GOD HAD NOT CAUSED IT TO RAIN – And what is the reason that God had not caused it to rain? כי אדם אין לעבוד את האדמה BECAUSE THERE WAS NO MAN TO TILL THE GROUND, and there was, therefore, no one to recognize the utility of rain. When Adam came (was created), however, and he realised that it was necessary for the world, he prayed for it and it fell, so that trees and verdure sprang forth. ה' אלהים THE LORD GOD – The Lord (יהוה) is His Name, whereas אלהים signifies that He is Ruler and Judge over all. This, too, is its meaning, according to the plain sense, wherever it occurs: The Lord who is God (Ruler and Judge).

טרם יהיה בארץ – כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא, ואינו לשון קודם, ואינו לשון נפעל לומר הטרים, כאשר תאמר הקדים, וזה מוכיח. ועוד אחר, כי טרם תיראון (שמות ט':ל'), כלומר עדיין לא תיראון. ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ, כשנגמרה בריאת עולם בששי קודם שנברא אדם. וכל עשב השדה – עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב תוצא הארץ, על פתח קרקע עמדו עד יום ששי. כי לא המטיר – ומה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מי מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שצורך הם לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים. י"י אלהים – י"י – הוא שמו, אלהים – הוא שופט ודיין וצדיק ושליט על כל. וכך פירושו בכל מקום לפי פשוטו, י"י שהוא אלהים.

Rashi Bereshit 2:8רש״י בראשית ב׳:ח׳

מקדם EASTWARD – In the east of Eden He planted the garden. Should you say, however, it is already written, (1:27) "and He created the man etc.", then I say that I have seen the Baraitha of R. Eliezer the son of R. José the Galilean, dealing with the thirty two rules of interpretation according to which the Torah (Agada) can be interpreted, and the following is one of them: when a general statement of an action is followed by a detailed account of it, the latter is a particularisation of the former: — "And He created the man" is a general statement, but it does not explicitly state whence he was created and what God did unto him. Now it repeats it and explains these things: "And the Lord God formed man", "and He made to grow for him the garden of Eden", and He caused a deep sleep to fall upon him." He who hears this might think that it is a different account entirely, whereas it is nothing else but the details of the former general statement. Similarly with reference to the cattle the creation of which has been mentioned above (1:27). it resumes and writes, (2:19) "and out of the ground the Lord [God] formed every beast of the field etc.", for the purpose of explaining "and He brought them unto the man to give them names", and also to state that the fowls were created from the swamps.

מקדם – במזרחו של עדן נטע את הגן. ואם תאמר הרי כבר כתוב ויברא {אלהים} את האדם (בראשית א':כ"ז). ראיתי בבריתא דר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, בשלשים ושתים מדות האגדה נדרשת וזו אחת מהן, כלל שאחריו מעשה והוא פרטו של ראשון. ויברא את האדם זהו כלל, סתם ברייתו מהיכן וסתם מעשיו, חזר ופירש וייצר י"י אלהים וגו', ויצמח לו גן עדן ויניחהו בגן עדן ויפל עליו תרדימה, משמע שהוא מעשה אחר ואינו אלא פרטו של ראשון, וכן אצל הבהמה חזר וכתב ויצר [י"י אלהים] מן האדמה כל חית השדה (בראשית ב':י"ט) כדי לפרש ויבא אל האדם לקרות שם, וללמד על העופות שנבראו מן הרקק.

Rashi Bereshit 2:19רש״י בראשית ב׳:י״ט

ויצר מן האדמה NOW OUT OF THE GROUND THE ETERNAL GOD HAD FORMED – The formation spoken of here is the creation mentioned above (1:25) "And God made the beast of the earth etc." and this statement comes (is repeated) here to point out that the fowls were created from the swamps; for above it is said that they were created from the waters and here it states that they were created from the earth. Furthermore it teaches you here that when they were created, immediately — on the very same day — He brought them to Adam to give them names (Chullin 27b); and in the statement of the Agada (Genesis Rabbah 17) we are told that this expression יצירה means domination and subjugation, like (Deuteronomy 20:19) כי תצור אל עיר "when thou shalt besiege a city", for He subjugated them under the power of Adam. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה וגו – Invert it (the phrases of the sentence) and then explain it thus: every living creature to which Adam should give a name — that should remain its name forever.

ויצר מן האדמה – היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה, ויעש את חיית הארץ (בראשית א':כ"ה), אלא בא ופירש שהעופות נבראו מן הרקק נבראו, לפי שאמר למעלה מן המים נבראו, וכאן אמר מן הארץ. ועוד למדך כאן שבשעת יצירתן מיד בא בו ביום והביאם אל האדם לקרות שם. ובדברי אגדה, יצירה זו לשון רדוי וכבוש, כמו כי תצור אל עיר (דברים כ':י"ט) שכיבשן תחת ידו של אדם. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה – סרסהו ופרשהו כל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם, הוא שמו לעולם.

Rashbam Bereshit 1:27רשב״ם בראשית א׳:כ״ז

Besalmo IN HIS – i.e. man's – IMAGE, which is THE IMAGE OF GOD – i.e. of the angels: Do not be troubled that the creation of angels has not been made explicit, for Moses did not write anything here about the creation of angels or Hell or the subject of the Chariot (ma'aseh merkavah). He wrote only of those things that one sees in the world and that are referred to in the Decalogue (Ex. 20.11). For that is the reason why all of the six days of creation are described here, as I explained above. Zakhar MALE AND FEMALE HE CREATED THEM: As the text explains below (Gen. 2.21), "He took one of his ribs ...." The text [here] makes a general statement; and then [there] provides the details. So I found also in the thirty-two principles of Rabbi Eliezer, the son of Rabbi Jose the Galilean, who derived from this verse the principle that 'the text makes a general statement and then provides the details."

זכר ונקיבה ברא אותם – כמו שמפרש לפנינו ויקח אחת מצלעותיו (בראשית ב':כ"א) כלל ואחר כך פירש וכן מצאתי בשלשים ושתים מדות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי (מידה י"ג) שלמד מפסוק זה כלל ואחר כך פרט.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 1:27ר׳ יוסף בכור שור בראשית א׳:כ״ז

זכר ונקיבה ברא אותם – כדמפרש בפרשה אחריתי (בראשית ב':כ"א-כ"ב), אלא כאן קיצר דבריו. וגם גבי ותוצא הארץ דשא (בראשית א':י"ב) קיצר, ובפרשה אחריתי (בראשית ב':ה'-ו') פירש איך יצאו וצמחו.

Radak Bereshit 2:4-5רד״ק בראשית ב׳:ד׳-ה׳

(4) אלה תולדות השמים והארץ, the word אלה refers to the phenomena mentioned during the 6 “days” of creation. Even though we have been told that God created the universe, as is clear from the verbs ויברא and ויעש all referring to God Himself doing these things, so where did the derivatives, תולדות come from? The Torah means that indeed God had created all these, but He had employed intermediaries, i.e. heaven and earth to whom He had issued directives. In Bereshit Rabbah 12,7 we are told לכל יש תולדות, everything has derivatives. We know that heaven and earth have derivatives. Rain has derivatives as it says in Job 38,28 do you know who is the father of rain, do you know who sired dew? Rabbi Shimon ben Lakish said that pearls are derivatives of dew; he referred to the bedolach mentioned in verse 12 of our chapter. Basically, the message of our verse is that everything that does produce derivatives, offspring, is itself slated to die and to disintegrate. This fact is proof that it is a creature and not a creator. On the other hand, if a phenomenon in the universe does not produce derivatives, this is proof that the phenomenon is not mortal, not subject to dissolution but that we are faced with a Creator and not a creature. Rabbi Azaryah in the name of Rabbi added that Rabbi Shimon ben Lakish’s comment was directed toward heaven, i.e. seeing that God is eternal and not subject to disintegration He needs no derivatives, “offspring” in order to perpetuate Himself. Everything which is a visible phenomenon is a derivative of either heaven or earth, seeing that the Torah commenced with the words בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ “First, God created heaven and earth.” בהבראם, on the very day God created the heaven it already began to produce derivatives . This is the meaning of the words: ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים. This is a reference to the day on which God confirmed that heaven was to be the upper waters, rakia, and earth was to be the dry land, yabashah. Starting with that day, heaven and earth each produced derivatives, i.e. a process of evolution began, one that followed rules set by God. The meaning of the word ביום is that this occurred simultaneously, i.e. both heaven and earth began this process on the same day, as we explained on Genesis 1,6. Our sages explained the reason for the miniscule letter ה in the word בהבראם as meaning that God had used the letter ה as His agent in creating the physical universe. (Bereshit Rabbah 12,10.) The peculiarity of that letter is that all the other letters in the Hebrew alphabet can endure the addition of this letter without being negatively effected, whereas the addition of any of the other letters to this letter exerts a visible effect on the letter ה. The small size of this letter here symbolises that the work involved in creating the physical universe did not cause fatigue, etc., to the Creator. ה' אלוקים, this combination of two names to describe God occurs here for the first time, not having occurred during the report of the creation. Our sages in Bereshit Rabbah 13,3 explain it as appropriate saying that now that the universe was complete, also God’s name had to be spelled out in full. Ibn Ezra writes (in his book יסוד מורא chapter 12 page 42) that seeing that in this world nothing is permanent and enduring except the soul of man, as long as man did not exist there was no point in revealing another facet to God’s name. The only aspect of God’s essence which was revealed until that point was the attribute of Justice, i.e. the attribute designed to instill awe in the creatures whom He had created. The superior soul of man is called לב, heart; but the heart is both גוף and something over and beyond merely a physical organ pumping blood. It is called by a name describing something physical, seeing it is the original organ combining spiritual and physical features. Seeing that also all of God’s activities had been implemented by means of angels, disembodied agents at home in the celestial spheres, these angels bear His name אלוקים. The name Hashem was co-opted on account of man, i.e. on account of the superior essence of man, the soul, which is of an enduring eternal nature. Man, after all, represented the purpose of God creating the entire universe. There is a reason why the name Hashem has not simply replaced the attribute אלוקים used by the Torah to describe the Creator until now, until the birth of Kayin (man’s first derivative, תולדה). We will have more to say on this on chapter 4,1. (5) וכל שיח השדה, now the Torah fills in details of the report of God’s creative activity during the preceding days which had been omitted, including how man had spent the hours remaining on the sixth “day” after his creation. It refers to some aspects of the plants created already on the third “day,” as well as to the animals which had been created on the sixth “day” which share the same habitat as man, i.e. they live on dry land. Seeing that the Torah would shortly have to refer to the vegetation in Gan Eden, including references to the trees of knowledge and the tree of life which are part of the vegetation on earth, the Torah first describes the fact that the shrubs, etc., had not yet been able to grow to their full maturity due to an absence of rain on earth. The fact that even shrubs are significant plants, is demonstrated in Genesis 21,15 where Hagar is described as abandoning her son Ishmael under one such shrub. At this point the Torah informs us that although in response to God’s directive on the third “day” that earth produce herbs, etc., and that in response to this directive the earth did indeed produce not only herbs but fruit-bearing trees, God had not yet decreed that rain fall on earth, seeing that man the beneficiary of such rain, had not been created as yet. Rain, by itself, without man working the soil does not accomplish a great deal. This raises the question how the vegetation described as coming into existence on the third “day” managed to do so? The Torah answers this by describing vapours which rose from the surface of the waters at that time, and through whose influence all these plants were enabled to develop temporarily. There are numerous plants, shrubs included, which do not depend on man’s labour for their continued existence. The only plants which do require man’s input first and foremost, are the plants which serve as his food. David already referred to this in Psalms 104,14 where he describes that bread is produced from the earth and that rain is required to ensure that this will materialise. If the Torah, at the beginning of this verse, mentions that God had not let it rain, prior to mentioning that the vapour had risen (by itself, without God’s input, apparently) and had irrigated the earth, this was to inform us that rain is produced as a result of the vapours rising, forming clouds, etc, but that all of this needs to be initiated by God’s goodwill in the first place. The gaon Rav Saadyah, in his commentary on this verse, writes that the letter ו in the word ואד means, that there had not been a vapour rising from the face of the earth which could have irrigated the plants either; in other words that this is a continuation of the statement that there had not been any rain as yet, neither had there been dew or vapour, or any of the types of moisture which we know promote growth. Up until that point God Himself had seen to it that these plants developed, until the laws of nature had become activated as they were needed for the sake of man. If the Torah bothered to tell us that just as God had not yet initiated rainfall, neither had He caused vapours to rise from the earth to form clouds, (which would have been all that we needed to know) this is a lesson in why no rain had fallen. Seeing that no vapours had risen from the earth, no clouds had formed which could discharge their water at the appropriate time. In Bereshit Rabbah 13,1 the author addresses the apparent contradiction between our verse in which we are told that due to the absence of rain even grass had not yet grown properly, and verse 9 where God is described as having made every desirable tree grow in Gan Eden. Rabbi Chaninah there solves the problem by saying that the conditions that prevailed at that time in Gan Eden were different from those prevailing in the rest of the earth, hence trees could grow there. Rabbi Chiyah disagrees, saying that no growth had taken place at that time in either region. How then does he resolve the apparent contradiction? He finds no contradiction, seeing that man’s creation had also been reported already in chapter 1,27, and here it is reported again. At this point, the Torah simply fills in details it had omitted in its earlier report. Whereas the various creatures and phenomena created during the first six “days” had been fully developed, man, as distinct from the other living creatures, had not received its life-force, נפש, from the part of nature producing it, as had the fish or the mammals. Hence this point had to be described graphically, i.e. God blowing the soul into Adam’s nostrils.

(ד) ...ואמר ה' אלהים, ובכל מעשה בראשית לא נזכר אלא אלהים, לכך אמרו חז"ל (ב"ר י"ג) נקרא שם מלא על עולם מלא, וכתב החכם ר' אברהם בעבור שאין בארץ דבר עומד אלא נשמת האדם לבדו על כן לא נמצא השם הנכבד נזכר במעשה בראשית רק בשם אלהים כדמות הדיבורים שנקראו שפה ולשון בעבור שיראו שממנה יצאו וכן נשמת האדם העליונה נקראת לב והלב גוף, והיא איננה גוף, רק בעבור היות הלב המרכבה הראשונה נקראת כן, וכן בעבור היות כל מעשי השם על ידי המלאכים עושי רצונו על כן נקרא על שמם, ונתחבר שם ה' עמו בעבור האדם שנברא בתכלית מעשה בראשית בעבור הנשמה העליונה שיש בו שהיא עומדת ולא נאמר ה' לבדו עד שנולד קין; ועוד נכתוב הטעם שכתב בו החכם הזה. (ה) וכל שיח השדה – פרט הנה מעשי בראשית מה שלא זכר, ומה שקרה לו לאדם ביום שנברא, בקצת שנבראו יום שלישי ויום ששי הנמצאים עמו ביבשה, ולפי שעתיד לזכור ענין עץ החיים ועץ הדעת שהם מכלל הצמחים ספר תחלה איך היתה הצמיחה, ואמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, ענינו אילן, וכן תחת אחד השיחים (ברא' כ"א:ט"ו) ר"ל כי אע"פ שכתוב למעלה תדשא הארץ לא הדשיאה הארץ מיד כי עדין לא המטיר ה' על הארץ, ואדם אין לעבוד, כי שני דברים האלה צריכה האדמה להוציא צמחה, וכל זה לא היה ביום השלישי בתחלתו עדיין, ואיך הוציאה הארץ צמחה? שעלה אד מן הארץ בכח המאורות שנתלו ברקיע והשקה את כל פני האדמה ואז הדשיאה והוציאה צמחה אע"פ שלא היה אדם לעבודת האדמה, כי לא כל הצמחים צריכים לעבודת האדמה אלא אותם שהם למאכלו, כמו שאמר במזמור ברכי נפשי את ה' (ק"ד) "ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ" ומה שאמר תחלה, כי לא המטיר ה' אלהים ואחר כן אמר ואד יעלה מן הארץ ולא אמר בשניהם כי לא המטיר השם או אד העלה, להודיע כי פעולת המטר מהאד והאל הוא הממטיר על יד האד העולה ברצון האל בטבעו ששם בו. והגאון רבי סעדיה פירש ולא אד יעלה מן הארץ, ולא שזכר או אין עומד במקום שנים, וכן פירש, כי לא היה בתחלת העולם לא אדם שיזרע ויטע, ולא אד שיעלה וישקה אלא ברא הקב"ה בגזירותיו הכל מתוקן. ומה שאמר ולא אד יעלה אחר שכבר אמר כי לא המטיר, ודי לו בזה, נאמר, כי אד יעלה הוא פירוש כי לא המטיר, להודיע כי האל הוא הממטיר על ידי האד כי זה תחלת הספור במטר ככתוב. ובב"ר (פ' י"ג) הכא את אמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ והכא את אמר ויצמח ה' אלהים מן האדמה אתמהא? אמר רבי חנינא להלן לגן עדן וכאן ליישובו של עולם. תני רבי חייא אלו ואלו לא צמחו עד שירדו עליהם גשמים, ואחר שפירש יציאת הצמחים איך היתה פירש גם כן יצירת האדם שזכר, באמרו ויברא אלהים את האדם, ופירש עתה איך היתה יצירתו כי שאר ב"ח שהוציאה הארץ וששרצו המים יצאו עם נפשם וגופם שהוציאה אותם תולדת הארץ, המים, האויר. והאש כן בשעת יצירתם, כי הנפש גם כן היא מארץ ומהמים ומהאויר ומהאש כמו הגוף, אבל האדם היתה יצירתו בענין אחר.

Radak Bereshit 2:19רד״ק בראשית ב׳:י״ט

ויצר, this time the word is spelled with only a single letter י, not as in verse 7. In other words, a letter י' which is part of the root of the verb יצר has been omitted from the written text of the Torah. The meaning of the line is: “seeing that God had already formed from the earth all the living creatures and all the fowl of the sky, etc.” The expression חית השדה in our verse includes also all the domesticated mammals. This is clear from verse 20, where Adam is portrayed as naming all of them. All of these creatures had been created before Adam had been created. God told Adam that he would have authority over all these creatures. He was challenged to name them in accordance with the special qualities each animal possessed; their characteristics should be alluded to in their names. לראות, God did not need to see how clever Adam was. The exercise was designed to show his descendants what a brilliant forbear they had had, someone who had at one glance been able to determine the essence of each of these creatures. Adam was clever enough to divine the nature of the birds which, though described in 1,20 as having been produced by the waters, are treated in our verse here as if they had been products of the earth (or even of the sky). The Talmud, which describes the origin of the birds as being puddles of water, i.e. combination of water and earth, did not tell us anything Adam had not known already and taken into consideration when naming the birds. (Chulin 26) Alternately, the reason the Torah speaks of God having fashioned all the categories of creatures listed in our verse as stemming מן האדמה, is that God brought all of these creatures to Adam from the earth, seeing that this was the habitat on which all these creatures developed to their maturity. Proof is the fact that even the birds which fly in the sky are described not as flying in the sky, in the atmosphere, but as flying over the ארץ, emphasising that they too are an integral part of “earth” as opposed to the fish whose habitat is not “earth” but the waters. When fish leave that habitat they die. Seeing that this is so, God could not parade them in front of Adam who was on land and could not determine the nature of the various water-based creatures from his present vantage point. As a result, the names of fish actually vary, depending in which ocean they are found, and in what climates they make their habitat. וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, the meaning of this line is as if the Torah had written: וכל נפש חיה אשר יקרא לו האדם שם, “and any living creature whom Adam assigned a name, etc.” הוא שמו, that remained its name. We find something analogous in Ezekiel 39,11 מקום שם קבר, which is the same as if the prophet had written מקום קבר שם, “a place as a grave there.” There are numerous other examples of what we might consider at first glance as an unusual syntax. The name Adam assigned to each creature described the body, contours of the animal in question. The expression נפש חיה in our verse includes every creature that moves. This expression is the Torah’s way of telling us that Adam realised that no creature is really a “living” creature unless it consists of a male and a female of its species, ensuring that they can reproduce and keep the species alive. This brought home to him the full meaning of his having no female partner. He realised that God had done this in his own interest, to show the world that he was not on the same level as all the other creatures.

ויצר – ביו"ד אית"ן לבד ויו"ד השורש נעלמה מהכתיבה, ופירושו וכבר יצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים, ובכלל חית השדה הבהמה כמו שפרש בפסוק ויקרא האדם, ונוצרו מן האדמה טרם האדם; וכיון שברא האדם ואמר לו שימשול בהם, הביאם לפניו לאמר שימשול על כולם כמו שהיה רואה אותם, כעבד לפני מושל, ושיקרא להם שמות לפי טבעם הנתון בהם כפי חכמתו שנתן האל בו יותר על כולם.

Hoil Moshe Bereshit 1:26הואיל משה בראשית א׳:כ״ו

עתה אחת מן ההשגות הקשות נגד סיפור מעשה בראשית היא שנמצאו' בחיק האדמה תחת שטחיה העליונים שיורי בהמות שלפי חכמת הגיאולוגיא בטלו מן העולם זה ששים אלף שנה, וביניהם תמצאנה גם עצמות אדם וכלי אבן ומעשה אורג וכדומה המורים שמין האדם נברא אלפי שנים הרבה קודם לזמן שסיפר לנו ע"י משה... אבל ע"י לימוד מיושב במקראות נוכל להלחם נגד המתחכמים ולנצחם אם נניח (כמו שכתבתי למעלה א':ו') שימי הבריאה הם עתים ארוכות אלפי שנה; א"כ מצאנו תורת משה מספרת שמין האדם נברא מחדש בעת הששית, אלפי שנים קודם העת השביעית שבה נוצרו (לא נבראו) אדם וחוה (ב':ז') וגם הבהמות (ב':י"ט); ואף האדם הקדמון (preadamiti) נברא בצלם אלהים כי ידע לרדות בחיות ובבהמות (בצלמנו כדמותנו וירדו וגו' למטה פסוק כ"ב), רק אדם ואשתו יושבי ג"ע נופחה בהם נשמת חיים ע"י האל עצמו, כלו' רבתה חכמתם וחסרו מעט מאלהים; האדם הקדמון לא אכל כ"א יבול האדמה (למטה פסוק כ"ט), וצאצאי אדם וחוה אכלו גם בשר; האדם הקדמון אולי לא קרב אל נקבתו כ"א למלאת תאותו הבהמית, ואדם יושב ג"ע קרא לנקבתו אשתו ועצם מעצמיו ובשר מבשרו, כלו' החולקת עמו בגורלו עלי ארץ בשמחתו תשמח ובאבל תאבל שזה מגמת סיפור יצירת חוה; וקצת סמך לדברי אלה שלא חוברה פרשת ויכלו לסימן הראשון, רק עשו ממנו סי' ב' ומה שאחריה תולדות השמים והארץ כביאור לה.