Urim VeTummim/5

EN/HEע/E

Urim VeTumim

Sources

Shemot 28:29שמות כ״ח:כ״ט

Aaron shall bear the names of the children of Israel in the breastplate of judgment on his heart, when he goes in to the holy place, for a memorial before Hashem continually.

וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי י״י תָּמִיד.

Shemot 28:30שמות כ״ח:ל׳

You shall put in the breastplate of judgment the Urim and the Thummim; and they shall be on Aaron’s heart, when he goes in before Hashem: and Aaron shall bear the judgment of the children of Israel on his heart before Hashem continually.

וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי י״י וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי י״י תָּמִיד.

Vayikra 8:8ויקרא ח׳:ח׳

He placed the breastplate on him; and in the breastplate he put the Urim and the Thummim.

וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים.

Bemidbar 27:21במדבר כ״ז:כ״א

He shall stand before Eleazar the priest, who shall inquire for him by the judgment of the Urim before Hashem: at his word shall they go out, and at his word they shall come in, both he, and all the children of Israel with him, even all the congregation.”

וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי י״י עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכׇל הָעֵדָה.

Devarim 33:8דברים ל״ג:ח׳

Of Levi he said, “Your Thummim and your Urim are with your godly one, whom you proved at Massah, with whom you strove at the waters of Meribah;

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.

Shemuel I 28:6שמואל א כ״ח:ו׳

And when Saul inquired of the Lord, the Lord answered him not, neither by dreams, nor by Urim, nor by prophets.

וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּי״י וְלֹא עָנָהוּ י״י גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם.

Ezra 2:63עזרא ב׳:ס״ג

And the Tirshatha said unto them, that they should not eat of the most holy things, till there stood up a priest with Urim and with Thummim.

וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים.

Nechemyah 7:65נחמיה ז׳:ס״ה

And the Tirshatha said unto them, that they should not eat of the most holy things, till there stood up a priest with Urim and Thummim.

וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד הַכֹּהֵן לְאוּרִים וְתֻמִּים.

Bavli Yoma 21bבבלי יומא כ״א:

The Gemara asks: How is that possible? It is a wooden vessel designated to rest in a fixed place and not to be moved. And it was taught: Any wooden vessel designated to rest in a fixed place is not susceptible to ritual impurity, and it serves as a barrier before impurity, preventing its transmission. Rather, the fact that the table is described as pure teaches that the priests lift it in order to display the shewbread to the Festival pilgrims, and they say to them: See how beloved you are before the Omnipresent, as the bread is as hot at its removal on Shabbat, after a week on the table, as it was at its arrangement, as it is stated: “To put out hot bread on the day it was taken away” (I Samuel 21:7). Since the table was moved on occasion, it was not considered a wooden vessel designated to rest and was therefore susceptible to impurity. At the same time, it is clear that the miracle of the shewbread was a miracle performed outside the Sanctuary, as it was visible to all. The Gemara asks: And are there no more miracles performed in the Temple? But didn’t Rav Oshaya say: When Solomon built the Temple he planted all sorts of precious golden fruits there, and these brought forth their fruit in their appointed season like other trees, and when the wind blew them the fruit would fall, as it is stated: “May his fruits rustle like Lebanon” (Psalms 72:16). This indicates that fruits grew in Lebanon, which the Sages interpreted as a reference to the Temple, which was built with cedar trees from Lebanon. And when the gentiles entered the Sanctuary the golden tree withered, as it stated: “And the blossoms of Lebanon wither” (Nahum 1:4). And the Holy One, Blessed be He, will restore the miraculous trees to Israel in the future, as it is stated: “It shall blossom abundantly, it shall also rejoice and shout, the glory of Lebanon will be given to it” (Isaiah 35:2). Apparently, there were additional miracles in the Temple. The Gemara responds: The tanna does not count perpetual miracles on the list. The Gemara comments: Now that you have arrived at this solution, it can resolve an earlier difficulty as well: The Ark and the cherubs are also not counted, since they too were perpetual miracles. § The Master said in listing the miracles that even strong winds were unable to displace the smoke of the arrangement of wood. The Gemara asks: And did smoke rise from the arrangement of wood on the altar? But wasn’t it taught in a baraita: There were five matters stated with regard to the fire of the arrangement of wood: It crouched above the wood like a lion; and it was as clear as the light of the sun; and it had substance to the extent that it could be felt; it was powerful enough to consume wet wood like dry wood; and it did not raise smoke. The Gemara answers: When we said that the smoke was not displaced, indicating that the wood produced smoke, that was in reference to the fire brought by a person, as it was taught in a baraita: “And the sons of Aaron the priest shall put fire upon the altar” (Leviticus 1:7), indicating that even though fire descends from the heavens, still there is a special mitzva to bring fire by a person. The fire that the priests brought produced smoke, and the miracle related to that smoke. The Gemara asks: And was the altar’s fire crouched like a lion? But wasn’t it taught in a baraita: Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, said: I saw the fire in the Temple and it was crouched like a dog and not a lion? The Gemara answers: This is not difficult. Here, where the baraita stated that the fire resembled a lion, it refers to the fire in the First Temple; there, where Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, said that the fire resembled a dog, it refers to the fire in the Second Temple. The Gemara asks: And was there fire that descended from the heavens in the Second Temple? Didn’t Rav Shmuel bar Inya say: What is the meaning of that which is written with regard to the Second Temple: “Go up to the hills and get wood and build the house; and I will look on it favorably and I will be glorified [ve’ekkaved], said the Lord” (Haggai 1:8)? Even though it is written ve’ekkaved, we read it ve’ikkavda, with an added letter heh. The Gemara explains: What is different that the word is missing the letter heh? This represents five, the numerological value of heh, phenomena that constituted the difference between the First Temple and the Second Temple, in that they were not in the Second Temple. And these are: The Ark of the Covenant, and the Ark cover upon it, and the cherubs that were on the Ark cover; fire; and the Divine Presence; and the Divine Spirit; and the Urim VeTummim. Apparently, there was no fire from heaven in the Second Temple. The Sages say in response: Yes, there was fire from heaven in the Second Temple; however, it did not assist in burning the offerings but was merely visible above the wood. Apropos the fire on the altar, the Gemara cites a related baraita. The Sages taught that there are six kinds of fire: There is fire that consumes solids and does not consume liquids; and there is fire that consumes liquids and does not consume solids; and there is fire that consumes solids and consumes liquids; and there is fire that consumes wet objects like dry objects; and there is fire that repels other fire; and there is fire that consumes other fire. The Gemara elaborates: There is fire that consumes solids and does not consume liquids; that is our standard fire that consumes dry items but does not dry liquids. Fire that consumes liquids and does not consume solids is the fever of the sick that dehydrates the body but does not consume the flesh. Fire that consumes solids and consumes liquids is the fire of Elijah the Prophet, as it is written: “And fire fell from the sky and consumed the offering and the wood and the stones and the earth, and it licked up the water that was in the trench” (I Kings 18:38). Fire that consumes wet objects like dry objects is the fire of the arrangement of wood. There is fire that repels other fire; that is the fire of the angel Gabriel. The book of Daniel relates that Gabriel was an angel of fire who descended to the fiery furnace, repelled the fire, and rescued Hananiah, Mishael, and Azariah, who had been cast inside. And there is fire that consumes other fire; that is the fire of the Divine Presence, as the Master said in another context: The Holy One, Blessed be He, extended His finger between the angels, who are also made of fire, and burned them. The fire of the Divine Presence consumed the fire of the angels. § The Gemara asks: And with regard to the smoke of the arrangement, is it so that even if all the winds in the world come and blow it, they do not move it from its place and it rises directly heavenward? Didn’t Rabbi Yitzḥak bar Avdimi say: At the conclusion of the final day of the festival of Sukkot, everyone looks to the smoke of the arrangement of wood; if the wind blew from the south and the smoke tends toward the north, the poor were glad and the homeowners were sad. This is because it was a sign that the year’s rains would be plentiful, producing an abundant crop on the one hand, but on the other hand, the fruit would rot due to the humidity, rendering it impossible to store the abundant harvest. This forced the landowners to sell quickly at a lower price. And if a northern wind caused the smoke to tend toward the south, the poor were sad and the homeowners were glad, because it was an indication that the year’s rains would be sparse. The yield would be low, and it would be easy to store the fruit and sell it at a higher price. If a western wind caused the smoke to tend to the east, that was an indication that there would be sufficient rainfall to ensure a substantial crop, and at the same time, it would be possible to store the fruit, and everyone was glad. If an eastern wind caused the smoke to tend to the west that was an indication that there would be a drought because eastern winds do not bring rain, and everyone was sad. Apparently, wind causes the smoke rising from the arrangement of wood to move. The Gemara responds: The smoke comes and goes like a palm tree, swaying in the wind, but it did not disperse. The Master said: If a western wind caused the pillar of smoke to tend to the east everyone is glad; if an eastern wind caused the smoke to tend to the west everyone was sad. And the Gemara raised a contradiction, as the Sages said: An eastern wind is always good; a western wind is always bad; a northern wind is good for wheat when it has reached one-third of its potential growth, and bad for olives when they are ripening; a southern wind is bad for wheat when it has reached one-third of its potential growth, and good for olives when they are ripening. And Rav Yosef said, and some say it was Mar Zutra who said it: And your mnemonic for which is good for wheat and which for olives is that in the Temple the table was in the north and the candelabrum was in the south of the Sanctuary. Bread made out of wheat was placed on the table, and oil made out of olives was burned in the candelabrum. The wind coming from this side, the north, increased its own component, wheat; and the wind coming from this side, the south, increased its own component, olives. In any event, there are contradictory opinions with regard to the effect of western and eastern winds. The Gemara responds: This is not difficult: This opinion that a wind from the east is good is for us, in Babylonia. Babylonia is a land whose water is plentiful, and a dry east wind will not harm the crop at all. This opinion that a wind from the east is harmful is for them, in Eretz Yisrael. That is a land where water is sparse, and the dry east wind will dry the land and ruin the crops.

ובמקדש שני מי הואי והאמר רב שמואל בר איניא מאי דכתיב {חגי א׳:ח׳} וארצה בו ואכבד וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה״א אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים אמרי אין מיהוה הוה סיועי לא מסייעא.

Bavli Yoma 73bבבלי יומא ע״ג:

The Gemara notes the reliability of the Urim VeTummim: Even though a decree of a prophet can be retracted, as sometimes a dire prophecy is stated as a warning and does not come true, a decree of the Urim VeTummim cannot be retracted. As it is stated: “By the judgment of the Urim” (Numbers 27:21). The use of the term judgment suggests that the decree is as final as a judicial decision. Why is it called Urim VeTummim? Urim, which is based on the word or, light, is so called because it illuminates and explains its words. Tummim, which is based on the word tam, completed, is because it fulfills its words, which always come true.

ואף על פי שגזירת נביא חוזרת גזירת אורים ותומים אינה חוזרת שנאמר {במדבר כ״ז:כ״א} במשפט האורים. למה נקרא שמן אורים ותומים אורים שמאירין את דבריהן תומים שמשלימין את דבריהן.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 28:30תרגום ירושלמי (יונתן) שמות כ״ח:ל׳

And thou shalt put upon the breastplate of judgment the Uraia, which illuminate their words, and manifest the hidden things of the house of Israel, and the Tumaia, which fulfil (or perfect) their work to the high priest, who seeketh instruction by them before the Lord; because in them is engraven and expressed the Great and Holy Name by which were created the three hundred and ten worlds, and which was engraven and expressed in the foundation stone wherewith the Lord of the world sealed up the mouth of the great deep at the beginning. Whosoever remembereth that holy name in the hour of necessity shall be delivered. And they shall be upon Aharon's heart in the time that he entereth before the Lord; and Aharon shall bear the judgment of the sons of Israel before the Lord continually.

ותיתן בחשן דינא ית אוריא דמנהרין מיליהון ומפרסמין טמירן דבית ישראל וית תומיא דמשלימין בעובדיהון לכהנא רבא דתבע אולפן מן קדם ייי בהון דבהון חקיק ומפרש שמא רבא וקדישא דביה אתבריין תלת מאה ועישרתי עלמיא וחקיק ומפרש באבן שתייה דבה חתם מרי(ה) עלמא פום תהומא רבא מן שירויא וכל מאן דמדכר ההוא שמא קדישא בשעת אניקי מישתיזב וטמירן מיגליין ליה ויהון על ליבה דאהרן בזמן מיעליה קדם ייי ויטול אהרן ית דין בני ישראל על ליביה קדם ייי תדירא.

אוצר הגאונים ברכות התשובות ו'

ודרשו לענין אורים ותומים כי בודאי אבני אפוד הן ולא נקראו אורים ותומים אלא לשון שבח כדרך שנקראו סנהדרין...

Rashi Shemot 28:30רש״י שמות כ״ח:ל׳

את האורים ואת התמים THE URIM AND THE THUMMIM – This was an inscription of the Proper Name of God which was placed between the folds (i.e. the two pieces forming the front and back) of the breast-plate through which it (the breast-plate) made its statements clear (lit., illuminated its words; מאיר from אור, light, this being an allusion to the אורים) and its promises true (מתמם from the root תמם, an allusion to תמים) (Yoma 73b). In the second Temple there was certainly the breast-plate (although other objects employed in the Temple Service were missing) for it was impossible that the High Priest should have lacked a garment, but that Divine Name was not within it. It was on account of the inscription which constituted the Urim and Thummim and which enabled it to give decisions that it was called "judgment", as it is said, (Numbers 27:21) "And he shall enquire for him by the judgment of the Urim" (Numbers 27:21). את משפט בני ישראל [AND AARON SHALL BEAR] THE JUDGMENT OF THE CHILDREN OF ISRAEL – the object by means of which they are judged and admonished whether they should do a particular thing or whether they should not do it. But according to the Midrashic statement (Zevachim 88b) that the breast-plate atoned for those who pervert judgment it was called "judgment" in allusion to the pardon thus given for perverse judgment.

את האורים ואת התמים – הוא כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו היה מאיר את דבריו ומתמם את דבריו. ובמקדש שיני היה החשן, שאי איפשר להיות כהן גדול מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו. ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר: ושאל לו במשפט האורים (במדבר כ״ז:כ״א). את משפט בני ישראל – דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו, אם לעשות דבר אם לא לעשות. ולפי מדרש אגדה (ויקרא רבה י׳:ו׳) שהחשן מכפר על מעוותי הדין, נקרא משפט על שם סליחת המשפט.

Lekach Tov Shemot 29:15לקח טוב שמות כ״ט:ט״ו

והאורים והתומים הם היו שנים עשר אבנים, אורים שבהם מאירים עיני ישראל בשאלתם, תומים שמתממים את דבריהם, שאע"פ שגזירת נביא חוזרת, כגון גזירת יונה בן אמתי על נינוה, גזירת אורים ותומים אינה חוזרת, אלא שצריך לבחון כענין שבחנו בני ישראל כשעלו למלחמה על בנימין אחיהם, שאמר התתנם בידי (שמואל ב' ה':י"ט), ויש אומרים אורים ותומים היו בקשת ישראל היאך היו שואלין בהם, והם כענין מאבני החשן.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 28:30אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״ח:ל׳

ואחר שימלאו החשן באבנים הנזכרות, אמר: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים, כמו: ונתת אל הארן את העדות (שמות כ״ה:ט״ז). וכן במעשה: וימלאו בו (שמות ל״ט:י׳), והנה אבני החשן נתונות בו, ואמר אחר כן, על משה: וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים (ויקרא ח׳:ח׳), והנה אינם האבנים הנזכרות בארבעת הטורים. ועוד מדרך דקדוק הלשון אין התומים כמו האורים, רק הם אחרים. כי אלו היו הם בעצמם היה כתוב: את האורים התומים, והנה מפורש: לאורים ולתומים (נחמיה ז׳:ס״ה). ורב שלמה מפרש התורה מנוחתו כבוד אמר: כי האורים והתמים – מכתב בשם המפורש (רש״י שמות כ״ח:ל׳). והאמת: שהם כשמם, והתומים בחשבון עגול. ועתה פקח עיניך: כי הכסא על שני סדנים נתון, והחשב הוא הקו הישר. וששה בצפון וחלוקתם במחשבת, בעבור הקו, וכן בדרום. רק בחושן ששרש המשפט עליו הם נראים, כי יש הפרש ביניהן.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 28:6אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ח:ו׳

וטעם האפוד – כי הוא גדול מן החשן, ולא יזח החשן. יש שאלות קשות בדברי האפוד והחשן: כי משה לא עשה רק אפוד אחד, והנה כתוב: אפוד ירד בידו (שמואל א כ״ג:ו׳), ואיננו אפוד משה, כי אין כתוב: האפוד הידוע, כמו: הגישה האפוד (שמואל א כ״ג:ט׳). ועוד, למה כתב: ירד (שמואל א כ״ג:ו׳), ולא אמר: הוריד, כי יראה כי כמו מקרה היה. ושם כתוב: שמנים {וחמשה} איש נושא אפוד בד (שמואל א כ״ב:י״ח). ומפרשים רבים פרשו זה: שהיו ראויים לשאת אפוד. ולא שמו לב לדעת האמת, כי אפוד בד הוא מין ממיני פשתים. ואפוד משה לא היה בד, רק היה זהב, ותכלת, וארגמן, ותולעת שני, ושש, עם הכל. ולא היו שואלים ישראל רק בחשן המשפט, שהיו עולים האורים והתומים, וככה כתוב: במשפט האורים (במדבר כ״ז:כ״א). ואין טענה מן: הגישה האפוד (שמואל א כ״ג:ט׳), כי החשן דבק עמו, והאורים עם החשן. וכן כתוב: עד עמוד כהן לאורים ותומים (נחמיה ז׳:ס״ה), וכתוב: תמיך ואוריך (דברים ל״ג:ח׳). והנה ראינו שענה השם את דוד על פי אפוד אביתר (שמואל א כ״ג:ט׳-י״ב). והנה שאול בלכתו למלחמה שאל באורים (שמואל א כ״ח:ו׳), הם שהיו בחשן המשפט עם האפוד והארון. והנה דוד שאל בצקלג באפוד אביתר, והנה אינו אפוד משה. וקשה שאלה מכל זאת, כי האורים אינם אבני חשן, כי הנה כתוב: ומלאת בו מלואת אבן (שמות כ״ח:י״ז). וזה מעשה החרש הוא, לא מעשה משה. ואחר כן אמר למשה: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים (שמות כ״ח:ל׳). ובמעשה כתוב: וימלאו בו ארבעה טורי אבן (שמות ל״ט:י׳), והזכיר הטורים ואמר על משה: ויתן עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח׳:ח׳). והנה על דרך הפשט: אין האבנים המאירים ולא התמימים, כי השאלה היא באורים ותומים, והנה לא ידענו מה הם. והנה אין מועילות אותיות שמות השבטים גם שמות האבות, כי לא נקרא חשן משפט רק בעבור האורים שהם עליו. ועוד שאלה אחרת: כי לא נוכל לומר, כי האורים הם בעצמם התומים, כי כתוב: לאורים ולתמים (עזרא ב׳:ס״ג). ועוד: כי מלת לאורים גם תומים לשון רבים, והנה דברים רבים הם. ורבינו שלמה אמר: כי האורים והתומים הם כתבי שם המפורש. ואלו ראה תשובת רבינו האי, לא אמר ככה. וסוד עמוק הוא דבר האפוד והחושן, רק ארמוז קצה הסוד, אולי יבינהו מי שהוא יודע דעת עליון. והפתח שיוכל לבוא אל הסוד: שתי העבותות על שתי המשבצות, וחשב האפוד הוא המישור על אמצעיתו, על כן: הששה על הכתף השנית ואלו הם כפי המחשבת, על כן הם כאבן אחת, על מספר בני ישראל ועל שמותם בתולדותם. וככה הששה השניים. רק המשפט איננו כפי החלוק בלב, רק כפי החלוק למראה העין. ובעבור הנטייה אמר: וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד (שמות כ״ח:כ״ח). והיה החשן כפול, כי שם היו האורים והתומים שמורים עד עת הצורך, אז יתנום מחוץ אל החשן. והנה אבני השהם שוות, ואין ככה אבני החשן. כי אבני השהם הם לזכרון, ומשפט בני ישראל על אבני החשן. ומלת אורים מגזרת: חמותי ראיתי אור (ישעיהו מ״ד:ט״ז), ותומים שהם תמימים. והאורים, לא התומים, זהב וכסף היו. והמספר ידוע בראיות גמורות מהעליון והשפל, והמשכיל יבין. והנה אפודים רבים היו עם הכהנים, ויש להם חושב, רק אין שם חשן, ולא אורים. וכאשר היה רגיל בדברי האורים והתומים שהיו על חשן המשפט, יוכל להשיב לשואל מדמיון אפוד לבדו, רק לא בכל עת. ואלו הואלתי לגלות זה הסוד לא יכולתי לכותבו כפי המכתב שחברתי בפירוש ספר כולו, כי לא יביננו מי שלא למד ספר המדות, וסוד מלאכת שמים. ואין צריך להאריך בצורת האפוד והחשן והטבעות.

Rambam Hilkhot Beit HaBechirah 4:1רמב"ם הלכות בית הבחירה ד׳:א׳

וְאַף אוּרִים וְתֻמִּים שֶׁהָיוּ בְּבַיִת שֵׁנִי לֹא הָיוּ מְשִׁיבִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא הָיוּ נִשְׁאָלִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ב׳:ס״ג) (נחמיה ז׳:ס״ה) עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וְתֻמִּים. וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא לְהַשְׁלִים שְׁמוֹנָה בְּגָדִים לְכֹהֵן גָּדוֹל כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מְחֻסַּר בְּגָדִים:

Raavad Hilkhot Beit HaBechirah 4:1ראב״ד הלכות בית הבחירה ד׳:א׳

לא היו משיבין – א״א והלא אורים ותומים ורוח הקדש שני דברים הם מן החמשה שחסרו בבית שני ולדבריו אינו אלא אחד וחיסור בגדים שאמר אינו כלום שאינו מחשבון הבגדים:

R. Avraham b. HaRambam Shemot 28:30ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות כ״ח:ל׳

ונתת אל חשן [וג׳] דקדוק הלשון מורה שהאורים והתומים דבר זולת האבנים והחכמים ז״ל אומרים שהם תוארים לאבנים מפני שהן מגלות בהגדת העתידות (נקראו) אורים מפני שהן מאירות למי שישאל בהן מה יעשה ובאיזו דרך ילך, כעין מאמר דוד ע״ה נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי ו(נקראו) תומים מפני שהנודע על ידיהן אמתי אין בו חילוף כמו שאמר שאול ע״ה כאשר שאל בהן הבה תמים; ודרך הודעתן בהגדת העתידות לפי מה שמסרה הקבלה שכהן גדול עומד כאשר מלך ישראל או בית דין הגדול שואלים לו ופניו כלפי הארון והשואל עומד מאחוריו פניו כלפי אחורי הכהן שעליו האפוד וישאל השואל על הענין שרוצה למצוא בו את הדרך הישר על ידי הוראתו יתעלה ואם היתה שאלתו למשל אם לצאת למלחמה או לחדל ממנה הוא אומר ״אעלה או לא אעלה״ ונראה לכהן ברוח הקודש במראה הנבואה קצת האותיות בחושן אשר הן שקועות בגליפה באבנים (נראית לו) התשובה על ידי שהן בולטות ויוצאות כגליפת הדינר כמו שכתב ר׳ סעדיה ז״ל וזה שנראית לו בליטת העי״ן מן שמעון והלמ״ד מן לוי והה״א מן יהודה ויאמר לו ״עלה״ או נראה לו (לכהן) ״לא תעלה״ ויאמר לו (לשואל) ״לא תעלה״ וכיוצא בזה והאותיות יוצאות אחת אחת והכהן רואה אותן יוצאות אחת אחת ואינן יוצאות בפעם אחת כדי שלא יפול הספק כמו שביאר ר׳ סעדיה ז״ל; ואין נשאל אלא כהן גדול ששורה עליו רוח הקודש דוגמת אלעזר ופינחס; ומפני זה היו האורים והתומים בבית שני (רק) כדי להשלים צורה חיצונה לא לתכלית פנימית כהודעה בהגדת העתידות אמר בעזרא ויאמר התרשתא וג׳ עד עמד כהן לאורים ותמים ולא היה ניגש לשאלה אלא מלך או בית דין הגדול ומי שצורך הציבור בו כמו כהן משוח מלחמה וגם הנזכרים לא ישאלו אלא בענין ששייך בתועלת הציבור.

Ramban Shemot 28:30רמב״ן שמות כ״ח:ל׳

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים – סבר רבי אברהם (ראב״ע שמות כ״ח:ו׳) להתחכם בענין האורים והתומים, ואמר כי הם מעשה אומן כסף וזהב, והאריך בענינם כי חשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל. ולא אמר כלום. אבל הם כדברי רש״י: כתב שם המפורש נתון בין כפלי החשן, ולכך הוצרך להיות כפול (שמות כ״ח:ט״ז). והראיה, כי לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנים, ולא הזכירם להם בצואה ולא במעשה כלל. ופרט בבגדים: ויעש את האפוד (שמות ל״ט:ב׳), ויעש את החשן (שמות ל״ט:ח׳), ולא אמר: ויעש האורים והתומים, ואלו היו מעשה חרש חכם היה מאריך בהם יותר מן הכל. ואם אולי ירצה לקצר בהם לעמקם, היה אומר: ועשית אורים ותומים כאשר הראה אותך בהר, זהב טהור תעשה אותם או כסף מזוקק. ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה״א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר, אבל אמר: ועשו ארון (שמות כ״ה:י׳), ועשית שולחן (שמות כ״ה:כ״ג), ועשית מנורת (שמות כ״ה:ל״א), וכן כלם. ובמשכן אמר: ואת המשכן תעשה (שמות כ״ו:א׳), בעבור שכבר הזכירו: ועשו לי מקדש (שמות כ״ה:ח׳). והנה באורים ותומים אמר: ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים, לא צוה אתו בעשייתם והזכירם הכתוב בה״א הידיעה, ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו, שאמר בצואה: ונתת אל חשן המשפט, ובמעשה: ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח׳:ח׳), כי לא היו מעשה אומן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל. אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה. או, היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה, כמו: וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג׳:כ״ד). והנה משה לקח כתב האורים והתומים והניחם שם בחשן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן, כמו שאמר: ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד, וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח׳:ז׳-ח׳) – כי לאחר כן נתנם בין כפלי החשן. והענין הוא, כי היו שמות קדושים, מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם. והמשל, כי כאשר שאלו: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם (שופטים א׳:א׳), היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה, ויו״ד מלוי, ועי״ן משמעון, ולמ״ד מלוי, וה״א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (בבלי יומא ע״ג:), או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה״א מיהודה. והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן עדין לא ידע סדורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן ׳יהודה יעלה׳ היה אפשר להעשות מהם: ׳הוי הד עליה׳, או: ׳הי על ידוהה׳, ותיבות אחרות רבות מאד. אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים תומים, מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו. כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומכוון בשמות התומים. ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם: ׳יהודה יעלה׳. וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש, היא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשים בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים כמו שהזכירו רבותינו (בבלי יומא כ״א:). ואפשר שאחרי שנתן משה בחשן השמות הקדושים של האורים והתומים היו נודעים במסורת ממנו לגדולי חכמי ישראל שמסרם להם עם סתרי תורה, ולפיכך היה ביד דוד אפוד (שמואל א כ״ג:ו׳), והיה כדמות אפוד משה, ובו חשן כדמות חשן הקדש, אבל נראה שהיו בד, כאשר נאמר בשמואל: נער חגור אפוד בד (שמואל א ב׳:י״ח), ואמר בנוב עיר הכהנים: שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד (שמואל א כ״ב:י״ח), וילבישו אותו את הכהן שהוא מבני הנביאים ושואלים בו ונענין לפעמים, כאשר חשב בזה ר״א, ומה שאמר שאלו ראה תשובת רבינו האיי לא אמר ככה, כבר ראינוה וחשבנוה, וידענו כי ר״א לא נתכון אליה.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 28:30רלב״ג שמות ביאור המילות כ״ח:ל׳

ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התֻּמִּים וגו׳ – הנה לא ביארה התורה איך היתה נתינת האורים והתומים בחושן המשפט, ומה היו האורים והתומים; וזה, כי התורה לא זכרה איך יעשו אותם; ולזאת הסיבה נפל ספק בענינם. והנה אמרו רבותינו ז״ל כי האבנים האלו שהיו כתובים בהם שמות בני ישראל היו נקראים ׳אורים ותומים׳, מפני שמאירים את דבריהם ומתמימים את מעשיהם. ואם היה הענין כן, הנה לא יתכן מה שאמרה התורה ׳ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התֻּמִּים׳; ואמר גם כן בפרשת צו: ׳וישם עליו את החשן, ויתן אל החשן את האורים ואת התֻּמִּים׳ (ויקרא ח, ח). וזה ממה שיביאנו להאמין כי האורים והתומים היו דבר־מה נתן אותו אל חושן המשפט באופן שנתן העדות אל הארון, שנאמר: ׳ונתת אל הארֹן את העדֻת אשר אתן אליך׳ (כה, טז). ויִדְמֶה שהאורים והתומים היו דבר שלא היה בעשייתו אומנות יצטרך שיעשהו איש אחֵר זולת משה; ויִדְמֶה שהיה ענינם ידוע מצד הוראת הגדר; ולזה אמרו קצת הקודמים שהם היו כתבי שם המפורש, וזאת הכתיבה עשה אותה משה. וזה דבר נאות מאד לפי מה שאחשוב, רוצה לומר שיהיו האורים והתומים דבר נכתב ניתן בתוך החושן; ולזה היה החושן כפול. והנה האורים והתומים היו מעירים הנבואה, כשהיה הכהן הראוי לה מסתכל בהם; ולזה אמר עליו: ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו; וזה, כי השמות הכתובים בחושן היו סיבה אל שתשוטט מחשבת הכהן בישראל, והאורים והתומים היו סיבה להגיע הנבואה לו מצד התבוננותו בעצם הסיבה הראשונה, ויתבודד מפני זה שכלו מבין שאר כוחות הנפש, אשר הוא סיבה להגעת הנבואה במה ששוטטה המחשבה בו, ולזה ישא אהרן באמצעות האורים והתומים משפט בני ישראל על לבו, כמו שזכרה התורה. ולפי שהאורים והתומים היו העיקר אשר אליו היתה הכונה, היו נקראים אלו הבגדים ״אורים ותומים״, שנאמר: ׳תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לאיש חסידך׳ (דברים לג, ח); ׳ושאל לו במשפט האורים׳ (במדבר כז, כא); ׳עד עמֹד כהן לאורים ולתֻמִּים׳ (עזרא ב, סג). ולפי שזה כולו היה להעיר הנבואה, לא היו נשאלין באורים ותומים אלא לכהן שרוח הקודש שורה עליו. ולפי שמחשבתו לא שוטטה אלא בבני ישראל בכללם, לא באחד אחד מהם, לא היו נשאלין בהם אלא בדברים הכוללים. והנה אחשוב בזה אחד משני ענינים: אם שיהיו האורים - ההתחלות ההיולאניות, שהם סיבות ההפסד, כמו החומר הראשון והיסודות, וקראם ׳אורים׳ כי כמו שהאש הוא מפסיד כן הם מפסידים, ולזה היה האש על המזבחות המורים על ההפסד; והתומים - הם ההתחלות הצוּרִיּוֹת, שהולכות מֵהדברים מדרגת התמימוּת והשלֵמוּת. והנה מי שיתבונן באלו ההתחלות - יתבאר לו שיש שם צורה ראשונה פועלת כל הנמצאות, כמו שהתבאר בטבעיות ובמה שאחר הטבע, ותֵעָתֵק מפני זה זאת ההשגה בה׳ יתעלה ובשכלים הנפרדים, ותגיע לו הנבואה מפני זאת ההשגה והדבקות אשר לו בה׳ יתעלה. ואפשר שיהיו האורים - מיני החום הטבעי אשר לנמצא נמצא, שהוא כלי לצורה להגיע פעולותיה בנמצא ההוא; ולזה קראם ׳אורים׳, כי החום הטבעי הוא בנמצאים מפני מה שבו מיסוד האש שהתמזג בשאר היסודות ההתמזגות אשר יִשְׁלַם בו החום הטבעי לַנמצא ההוא. והנה יהיו אלו החמימיוֹת מתחלפים מצד התחלף ההתמזגות, כמו שהתבאר במקומותיו, עד שהחום הטבעי אשר לאדם הוא זולת החום הטבעי אשר לסוס, והחום הטבעי אשר לאבר אחד הוא זולת החום הטבעי אשר לאבר אחר מהאיברים — והמשל, שחום הכבד הוא זולת חום המוח; ובזה האופן הנפלא ישלים ה׳ אלו הנמצאות. וכבר התבאר במקומותיו שאין ביסודות די בהגעת כמו זה החום המשוער, ולזה יחוייב שיהיה השפע זה החום מנמצא יותר נכבד מהיסודות, והם הגרמים השמימיים, לפי מה שנתן להם ה׳ יתעלה מהכח ביום הבראם, כמו שהתבאר במקומותיו. והתומים - הם הצורות הנמצאות לאלו הדברים, שלא יתכן הִמָּצאם מזולת צורה פועלת, כמו שלא תבוא צורת הכסא המוחשת אם לא מהצורה המושכלת אשר לה בנפש האומן. והנה יעתיקהו זה העיון אל העיון במה שישפע מה׳ יתעלה באמצעות הגרמים השמימיים ובאמצעות הצורות אשר ישפיע באמצעותם נימוס כל אלו הדברים אשר בכאן, ובזה האופן יגיעו לו העתידות בנבואה. ואפשר שיהיו האורים - הכוכבים, שהם מאירים, ולזה קראם ׳אורים׳, והנה היה הרצון בזה כי ה׳ יתעלה שׂם בהם כוחות חלוקים, עם היותם כולם מגשם לא קל ולא כבד, עד שיִשְׁלְמוּ באמצעותם כל אלו הדברים אשר בכאן בניצוצים המגיעים לנו מהם, כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות ה׳; והתומים - הם הצורות אשר לגרמים השמימיים שהולכים במדרגת התמימות מהם, ויכלה העיון בזה אל הסיבה הראשונה, כי נימוס כל אלו הדברים הוא מושפע מהם, כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות ה׳. ומזה ההתבוננות שיהיה לכהן הראוי לנבואה באלו הענינים, יהיה מוכן אל שתגיע לו הנבואה בענינים ששוטטה מחשבתו בהם. והנה איך שיפורש מאלו הפירושים ענין האורים והתומים, הכל הולך אל מקום אחד, כי הכונה היתה להיישיר הכהן אל שתגיע לו הנבואה במה שישאלוהו ישראל מעניניהם הכוללים, כמו שזכרנו במה שקדם. והנה זה הביאור השלישי הוא היותר נראה לנו. ויִדְמֶה שזאת השאלה, והמענה אשר בה, לא היה כי אם בענינים הנופלים תכף, כמו שנתפרסם ממה שנזכר מהשאלות שנשאלו באורים ותומים, ולזה היתה ההודעה בה יותר שלמה, כי המקבל לא יתכן שישתנה בזה הזמן המועט בְּדרך שישתנה מה שיתכן שיקרה לו; ולזה אמרו רבותינו ז״ל שאף על פי שיעוד הנביא חוזר, היעוד המגיע באמצעות אורים ותומים אינו חוזר. והנה הוא מבואר שמשפט האורים הוא מה שאפשר הגעתו באופן־מה למי שאינו נביא, כמו הקוסם וחולם החלום, ומשפט התומים הוא מה שיִוָּדַע לנביא, כמו שביארנו בשני ובחמישי ממלחמות ה׳. והנה ביארנו שם כי גם הקוסם או החולם יתכן שיצדק בענינים הנופלים תכף. ואולי לזה אמר על אלעזר הכהן: ׳ושאל לו במשפט האורים׳ (במדבר כז, כא), כי אולי לא הגיעה מדרגתו אל שידע משפט התומים, ועם כל זה כבר היה מספיק, מפני שזאת השאלה לא היתה כי אם בענינים הנופלים תכף.

Abarbanel Shemot 28:6אברבנאל שמות כ״ח:ו׳

הו׳ אמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. והנה לא זכרה התורה מה היו האורים והתומים האלה. וכבר בא בשאלות שלא מצאנו בהם עשייה ולבד נתיחסו אל משה כמ״ש ונתת על חשן המשפט את האורים ואת התומים. וכבר חשבו מהחכמים שהאבנים ההמה שהיו כתובים בהם שמות בני ישראל הם עצמם היו נקראים אורים ותומים מפני שהיו מאירים את דבריהם ומתמימים תשובותיהם ואם היה הענין כן מה היה עושה בהם משה שעליו אמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים וכן במעשה וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים. והוא המורה שהם היו דבר מה נתן משה בחשן כמו שנתן את העדות בארון. גם שזכרם בה״א הידיעה האורים ואת התומים והם לא נזכרו עד כה בשום מקום וכמו שכתבתי בשאלות וכל זה יורה על אמתת קבלת חכמינו ז״ל שהם היו כתבי שם המפורש שכתב משה בידיו ונתן אותם בתוך החשן ולזה היה החשן כפול שנתן הכתיבה הקדושה ההוא בין כפלי החשן והשמות ההם בהיותם שמה היו מעירים הנבואה בהיות הכהן הראוי אליה מסתכל בהם ולזה אמר ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו כי השמות שהיו מונחים בחשן היו סבה אל שתשוטט מחשבת הכהן והשמות הקדושים ההם היו מגיעים אליו הנבואה ויגיד העתידות והותרה בזה השאלה הז׳. ולהיות בחשן האורים והתומים מעשה שמים ולא מעשה חרש לא נזכרה בהם לשון עשיה כשאר הכלים והבגדים. ונזכרו בה״א הידיעה למעלתם וכמוהו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ולא נזכרו הכרובים קודם לכן וכמו שכתב הרב רבי משה בר נחמן. וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה בשביעי (שם) מיומא שיתחייבו בהודעה הזאת שלשה תנאים. והם האחת בבחינת השואל רוצה לומר שיהיה השואל מלך או בית דין הגדול או מי שהצבור צריך אליו. והב׳ בבחינת השאלה ר״ל שישאל דבר כולל לכל ישראל לא מעשה איש פרטי. והג׳ מצד הנשאל והוא שיהיה כ״ג ורוח הקדש שורה עליו. וכבר כתב הרב המורה בפרק מ״ה חלק ב׳ שענין האורים והתומים היה ממדרגת רוח הקדש והיא מדרגה למעלה מן בת קול ולמטה מהנבואה. ואחז״ל (שם) למה נקרא שמן אורים ותומים אורים שמאירים דבריהם תומים שמשלימים דבריהם. ונקראו ג״כ כרתי פלתי כרתי שכורתין דבריהם פלתי שמופלאים במעשיהם ומי שבא לשאול (א״ה נל״ח. אינו שואל. ע״כ) בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא כאדם שמתפלל בינו לבין עצמו ומוציא הדבר בפיו ומיד היה הכהן מתלבש ברוח הקדש ומביט בחשן ורואה בו מה שיהיה. אבל איך ישיג הכהן הדברים העתידי׳ בהביטו באבנים ההמה (א״ה נל״ח. הוא שהיו האותיות שבהן ע״כ) בולטות כנגד פניו של כהן ומפני זה נקראו אורים. אבל יצטרכו לכח אחר יבוא אל הכהן מאת ה׳ מן השמים בו ידע להצמיד ולחבר האותיות ולהוציא התשובה מהן כי ברוח הקדש שבו ישפוט בלבו באי זה אופן יתחברו ויסודרו האותיות ההן שמאירים לנגד עיניו מבלי טעות ושגיאה ומזאת הבחינה נקראו תומים המשל בזה כי כאשר ישאלו מהכהן מי יעלה לנו למלחמה תחלה היה הכ״ג מכוין בשמות הקדושים ההם שבין כפלי החשן ומביט עם זה באבנים ומיד היו מאירים לנגד עיניו אותיות תשובתו. כאלו תאמר שם יהודה כלו ויו״ד מלוי ושי״ן משמעון ולמ״ד מנפתלי וה״א ממנשה או מאברהם. ובהיות האותיות ההן מאירות לעיני הכהן עדיין לא ידע סדורן כי מן האותיות ההן אפשר שיסודרו תיבות מתחלפות אלא שרוח הקדש אשר בו מכח התומים יישירהו להשיב יהודה יעלה וכמו שביאר כל זה הרמב״ן. ויותר נכון בעיני בדבר הזה לומר שלא היו האותיות מאירות כלן יחד לשיסופק הכהן בסדורן אבל בהיות השאלה על המשל שזכרתי מי יעלה לנו בתחלה היה הכהן מביט בשמות השבטים המפותחים באבני החשן. ורואה ראשונה שהיה מאיר שם יהודה ויקח בלבו ויאמר יהודה הוא. אחר כך יחזור להביט וכבר אינו מאיר שם יהודה כי כבר עשה הוראתו אבל יראה שמאיר לעיניו מחדש יו״ד מלוי או מאחד משאר השבטים ואין מאירה אות אחרת ויאמר בלבו הרי יש לנו יהודה ויש לנו יו״ד ותפסק האור מהאות ההיא. עוד ישוב להביט ויראה עי״ן של שמעון שמאירה לעיניו ויחברו הכהן בלבו אל היו״ד ויפסק אור האות ההיא. עוד ישוב הכהן להביט באותיות ויראה למ״ד זבולון שהאירה ויחברה בלבו עם היו״ד והעי״ן שכבר האירו מקודם ויפסק גם אור הלמ״ד. עוד ישוב הכהן ויביט והנה האיר לפניו הה״א של יהודה לבדה ויחברה בלבו לשאר האותיות שכבר היו בידו ותושלם לו התשובה ובראותו שאין אות אחרת מאירה ישיב שואלו דבר יהודה יעלה. ובזה האופן יתחייב שתצא התשובה מסודרת. והענין כלו הוא בהארת האותיות לעיניו ולכן נקראו אורים. ואמנם תומים נקראו בבחינת אמותם והצדקם. והנה היו האורים והתומים כל ימי בית ראשון כי היו הם עצמם אשר שם משה לפני בני ישראל האמנם כשנגנז הארון הכפרת והכרובים ולוחות הברית נגנז ג״כ חשן המשפט עמהם וכאשר חזרו לבית שני עם היות שעשו בגדי הכהנים חשן ואפוד ושמו ד׳ טורי אבן בחשן ופתחו עליהם שמות בני ישראל. הנה לא היה הכהן בכל זמן בית שני משיב באורים ובתומים וזה לשתי סבות. האחת מפני שלא היו שם כל שבטי ישראל כי אם שבטי יהודה ובנימין בלבד כי שאר השבטים כבר הגלם מלך אשור ולכן לא היה מגיע לכ״ג הרוח הקדש שהיה שורה עליו בזכות י״ב השבטים בהיותם על אדמתם. והשנית מפני שכתבי שם המפורש הקדושים שנתן משה בין כפלי החשן כבר לא היו בידם כי נגנזו בחשן הראשון שעשה משה והם היו עצם האורים והתומים. ולכן היה העיקר חסר מן החשן ובעבור זה לא היה משיב ואולי שלזה כיון יתברך באומרו למשה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים כי הוא עליו השלום יהיה הנותן אותו שמה ולא אחר. וכבר העירו קצת מהחברים ספקות בענין השגת האורים והתומים. הא׳ אם היה יהושע נביא כמו שהעיד הכתוב בספוריו ועמדה לו חמה ברקיע שהוא הגדול שבנסים. איך היה מצטרך לשאול באורים ובתומים בהיותם מדרגה למטה מהנבואה והכתוב אומר עליו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים. הב׳ אמרו חכמינו זכרונם לברכה שאע״פ שיעודי הנבואה חוזרים יעודי האורים והתומים אינם חוזרים ואם מדרגת הנבואה היא למעלה ממדרגת האורים איך יתכן שיהיו יעודיהם קיימים בלתי חוזרים ויעודי הנבואה חוזרים. הג׳ אם היתה נבואת משה למעלה ממדרגת הנביאים כלם בהיותו מנבא בכל עת שירצה. איך יתכן שבמעשה האורים והתומים שהיא מדרגה שפלה מכל מדרגות הנביאים יהיה הכהן הגדול מוכן בכל עת שירצה להשיג השגתו שווה למדרגת משה רבינו בנבואתו. וכמו שהעירותי בשאלות. ומה שראוי לומר בתשובתם הוא שצורך יהושע למשפט האורים והתומים לא היה ליתרון רוח הקדש על הנבואה אלא למה שהנבואה לא היתה שורה על הנביא בכל עת שירצה כי אם למשה רבינו בלבד. וכדי שהאומה בעת הצורך אולי שיהושע בנבואתו לא יהיה מוכן להנבא לא תהיה חסרה מידיעת העתיד לבוא עליה לכן המציאה ההשגחה האלהי׳ המעשה הזה מהאורים והתומים כדי שבכל עת יוכלו לדעת בו מה פעל אל. ולזה נאמר ביהושע ולפני אלעזר הכהן יעמוד. וגם נוכל לומר שבימי משה לא הגיע יהושע למדרגת הנבואה ולכן נאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים. אבל שאז דבר עמו לא קודם לכן בחייו. ולמה שהיה התועלת המושג מהמעשה הזה נתינת העצה אחר השאלה לצורך כלל ישראל. לכן אם היה היעוד ההוא מהאורים חוזר היה התועלת בטל כי אין תועלת בתשובת השאלה אם ישאר אחריה הספק ההוא בעינו ולזה היה מהשגחת השם על האומה שיהיה היעוד מהאורים והתומים בלתי חוזר. גם שהיה משפט האורים בלבד בדברים שיהיו תכף ובמעט זמן כאלו תאמר הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו ודומיהם. ולכן היה היעוד בלתי חוזר כי לא יהיה שם זמן בכדי שישתנה המקבל מטוב לרע ומרע לטוב לשבעבורו תשתנה גזרתו ויעודו וכמו שכתב הרלב״ג. ואמנם למה היה בכל עת המעשה הזה. הנה הוא לשתי סבות האחת להשגחת השם על כל האומה כדי שלא יחסר להם מגיד מה שיהיה ויצטרכו לבקש מנחש ומעונן ומכשף. והב׳ לקלות מדרגת רוח הקדש בהקש אל מדרגות הנבואה ולכך היתה הנבואה צריכה זמן והכנה ראויה אליה אמנם האורים והתומים הכהן המוכן היה מספיק לו התבוננות והכנה מה להשגת תשובתם מה שלא היה כן בנבואה. והותרה בזה השאלה הח׳.

Shadal Vayikra 8:8שד״ל ויקרא ח׳:ח׳

ויתן אל החשן את האורים ואת התומים – משה נתנם בחשן בשעת לבישה, א״כ {אם כן} לא היו קבועים בחשן; א״כ {אם כן}, היה הכהן משתמש בהם לפרקים, ומוציאם מתוך החשן, ואולי היו כ״ב אותיות חקוקות על כ״ב חתיכות קטנות של עץ או של מתכת, והיה הכהן מרים משם אות אחת ואח״כ {=ואחר כך} אות אחרת, והשגחת ה׳ היתה מזמנת לו תשובה נכונה לשאלתו; והיו האותיות ההן נקראות כל א׳ בשם מיוחד, האל״ף היתה נקראת אוּר, והת״ו היתה נקראת תֹם, וכללן, מאל״ף ועד ת״ו נקראו אורים ותומים, ומזה נמשכת קבלת רז״ל {בבלי יומא ע״ג:} שמאותיות שמות השבטים היו מבינים התשובה.