Urim VeTummim/5

EN/HEע/E

Urim VeTummim

Sources

Shemot 28:15-30שמות כ״ח:ט״ו-ל׳

(15) "You shall make a breastplate of judgment, the work of the skillful workman; like the work of the ephod you shall make it; of gold, of blue, and purple, and scarlet, and fine twined linen, you shall make it. (16) It shall be square and folded double; a span shall be its length of it, and a span its breadth. (17) You shall set in it settings of stones, four rows of stones: a row of ruby, topaz, and beryl shall be the first row; (18) and the second row a turquoise, a sapphire , and an emerald; (19) and the third row a jacinth, an agate, and an amethyst; (20) and the fourth row a chrysolite, an onyx, and a jasper: they shall be enclosed in gold in their settings. (21) The stones shall be according to the names of the Children of Israel, twelve, according to their names; like the engravings of a signet, everyone according to his name, they shall be for the twelve tribes. (22) You shall make on the breastplate chains like cords, of braided work of pure gold. (23) You shall make on the breastplate two rings of gold, and shall put the two rings on the two ends of the breastplate. (24) You shall put the two braided chains of gold in the two rings at the ends of the breastplate. (25) The other two ends of the two braided chains you shall put on the two settings, and put them on the shoulder straps of the ephod in its forepart. (26) You shall make two rings of gold, and you shall put them on the two ends of the breastplate, on its edge, which is toward the side of the ephod inward. (27) You shall make two rings of gold, and shall put them on the two shoulder straps of the ephod underneath, in its forepart, close by its coupling, above the skillfully woven band of the ephod. (28) They shall bind the breastplate by its rings to the rings of the ephod with a lace of blue, that it may be on the skillfully woven band of the ephod, and that the breastplate may not swing out from the ephod. (29) Aharon shall bear the names of the Children of Israel in the breastplate of judgment on his heart, when he goes in to the holy place, for a memorial before Hashem continually. (30) You shall put in the breastplate of judgment the Urim and the Thummim; and they shall be on Aharon's heart, when he goes in before Hashem: and Aharon shall bear the judgment of the Children of Israel on his heart before Hashem continually.

(טו) וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מׇשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (טז) רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל זֶרֶת אׇרְכּוֹ וְזֶרֶת רׇחְבּוֹ. (יז) וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד. (יח) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם. (יט) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה. (כ) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם. (כא) וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט. (כב) וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר. (כג) וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן. (כד) וְנָתַתָּה אֶת שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל קְצוֹת הַחֹשֶׁן. (כה) וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת תִּתֵּן עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצוֹת וְנָתַתָּה עַל כִּתְפוֹת הָאֵפֹד אֶל מוּל פָּנָיו. (כו) וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה. (כז) וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד. (כח) וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד. (כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי י״י תָּמִיד. (ל) וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי י״י וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי י״י תָּמִיד.

Shemot 39:8-21שמות ל״ט:ח׳-כ״א

(8) He made the breastplate, the work of a skillful workman, like the work of the ephod; of gold, of blue, purple, scarlet, and fine twined linen. (9) It was square. They made the breastplate double. Its length was a span, and its breadth a span, being double. (10) They set in it four rows of stones. A row of ruby, topaz, and beryl was the first row; (11) and the second row, a turquoise, a sapphire , and an emerald; (12) and the third row, a jacinth, an agate, and an amethyst; (13) and the fourth row, a chrysolite, an onyx, and a jasper. They were enclosed in gold settings. (14) The stones were according to the names of the Children of Israel, twelve, according to their names; like the engravings of a signet, everyone according to his name, for the twelve tribes. (15) They made on the breastplate chains like cords, of braided work of pure gold. (16) They made two settings of gold, and two gold rings, and put the two rings on the two ends of the breastplate. (17) They put the two braided chains of gold in the two rings at the ends of the breastplate. (18) The other two ends of the two braided chains they put on the two settings, and put them on the shoulder straps of the ephod, in its front. (19) They made two rings of gold, and put them on the two ends of the breastplate, on its edge, which was toward the side of the ephod inward. (20) They made two rings of gold, and put them on the two shoulder straps of the ephod underneath, in its front, close by its coupling, above the skillfully woven band of the ephod. (21) They bound the breastplate by its rings to the rings of the ephod with a lace of blue, that it might be on the skillfully woven band of the ephod, and that the breastplate might not come loose from the ephod, as Hashem commanded Moshe.

(ח) וַיַּעַשׂ אֶת הַחֹשֶׁן מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מׇשְׁזָר. (ט) רָבוּעַ הָיָה כָּפוּל עָשׂוּ אֶת הַחֹשֶׁן זֶרֶת אׇרְכּוֹ וְזֶרֶת רׇחְבּוֹ כָּפוּל. (י) וַיְמַלְאוּ בוֹ אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד. (יא) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם. (יב) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה. (יג) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב בְּמִלֻּאֹתָם. (יד) וְהָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט. (טו) וַיַּעֲשׂוּ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשְׁרֹת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר. (טז) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי מִשְׁבְּצֹת זָהָב וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנוּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן. (יז) וַיִּתְּנוּ שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל קְצוֹת הַחֹשֶׁן. (יח) וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת נָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצֹת וַיִּתְּנֻם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אֶל מוּל פָּנָיו. (יט) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה. (כ) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנֻם עַל שְׁתֵּי כִתְפֹת הָאֵפֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפֹד. (כא) וַיִּרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה.

Vayikra 8:6-9ויקרא ח׳:ו׳-ט׳

(6) Moses brought Aaron and his sons, and washed them with water. (7) He put the coat on him, tied the sash on him, clothed him with the robe, put the ephod on him, and he tied the skillfully woven band of the ephod on him, and fastened it to him with it. (8) He placed the breastplate on him; and in the breastplate he put the Urim and the Thummim. (9) He set the turban on his head; and on the turban, in front, he set the golden plate, the holy crown; as Hashem commanded Moses.

(ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. (ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ. (ח) וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים. (ט) וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה.

Bemidbar 27:18-21במדבר כ״ז:י״ח-כ״א

(18) Hashem said to Moses, “Take Joshua the son of Nun, a man in whom is the Spirit, and lay your hand on him; (19) and set him before Eleazar the priest, and before all the congregation; and commission him in their sight. (20) You shall put of your honor on him, that all the congregation of the children of Israel may obey. (21) He shall stand before Eleazar the priest, who shall inquire for him by the judgment of the Urim before Hashem: at his word shall they go out, and at his word they shall come in, both he, and all the children of Israel with him, even all the congregation.”

(יח) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כׇּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כא) וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי י״י עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכׇל הָעֵדָה.

Devarim 33:8דברים ל״ג:ח׳

Of Levi he said, “Your Thummim and your Urim are with your godly one, whom you proved at Massah, with whom you strove at the waters of Meribah;

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.

Yehoshua 7:14-16יהושע ז׳:י״ד-ט״ז

(14) In the morning you shall draw near by your tribes. It shall be that the tribe which Hashem shall take shall come near by families, and the family which Hashem shall take shall come near by households, and the household which Hashem shall take shall come near man by man. (15) And it shall be that he that is taken with the devoted thing shall be burnt with fire, he and all that he has, because he has transgressed the covenant of Hashem, and because he has wrought a wanton deed in Israel." (16) So Joshua rose up early in the morning and brought Israel near by their tribes; and the tribe of Judah was taken.

(יד) וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ י״י יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנָּה י״י תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ י״י יִקְרַב לַגְּבָרִים. (טו) וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ כִּי עָבַר אֶת בְּרִית י״י וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל. (טז) וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט יְהוּדָה.

Shofetim 1:1-2שופטים א׳:א׳-ב׳

(1) And it came to pass after the death of Joshua, that the children of Israel asked the Lord, saying: 'Who shall go up for us first against the Canaanites, to fight against them?' (2) And Lord said: 'Judah shall go up; behold, I have delivered the land into his hand.'

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּי״י לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ. (ב) וַיֹּאמֶר י״י יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ.

Shofetim 17:5שופטים י״ז:ה׳

And the man Micah had a house of God, and he made an ephod, and teraphim, and consecrated one of his sons, who became his priest.

וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן.

Shofetim 18:14-20שופטים י״ח:י״ד-כ׳

(14) Then answered the five men that went to spy out the country of Laish, and said unto their brethren: 'Do ye know that there is in these houses an ephod, and teraphim, and a graven image, and a molten image? now therefore consider what ye have to do.' (15) And they turned aside thither, and came to the house of the young man the Levite, even unto the house of Micah, and asked him of his welfare. (16) And the six hundred men girt with their weapons of war, who were of the children of Dan, stood by the entrance of the gate. (17) And the five men that went to spy out the land went up, and came in thither, and took the graven image, and the ephod, and the teraphim, and the molten image; and the priest stood by the entrance of the gate with the six hundred men girt with weapons of war. (18) And when these went into Micah's house, and fetched the graven image of the ephod, and the teraphim, and the molten image, the priest said unto them: 'What do ye?' (19) And they said unto him: 'Hold thy peace, lay thy hand upon thy mouth, and go with us, and be to us a father and a priest; is it better for thee to be priest unto the house of one man, or to be priest unto a tribe and a family in Israel?' (20) And the priest's heart was glad, and he took the ephod, and the teraphim, and the graven image, and went in the midst of the people.

(יד) וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ לַיִשׁ וַיֹּאמְרוּ אֶל אֲחֵיהֶם הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה דְּעוּ מַה תַּעֲשׂוּ. (טו) וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית הַנַּעַר הַלֵּוִי בֵּית מִיכָה וַיִּשְׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם. (טז) וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי דָן. (יז) וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ בָּאוּ שָׁמָּה לָקְחוּ אֶת הַפֶּסֶל וְאֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר וְשֵׁשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה. (יח) וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים. (יט) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל. (כ) וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם.

Shofetim 20:18-28שופטים כ׳:י״ח-כ״ח

(18) And the children of Israel arose, and went up to Beth-el, and asked counsel of God; and they said: 'Who shall go up for us first to battle against the children of Benjamin?' And the Lord said: 'Judah first.' (19) And the children of Israel rose up in the morning, and encamped against Gibeah. (20) And the men of Israel went out to battle against Benjamin; and the men of Israel set the battle in array against them at Gibeah. (21) And the children of Benjamin came forth out of Gibeah, and destroyed down to the ground of the Israelites on that day twenty and two thousand men. (22) And the people, the men of Israel, encouraged themselves, and set the battle again in array in the place where they set themselves in array the first day. (23) And the children of Israel went up and wept before the Lord until even; and they asked of the Lord, saying: 'Shall I again draw nigh to battle against the children of Benjamin my brother?' And the Lord said: 'Go up against him.' (24) And the children of Israel came near against the children of Benjamin the second day. (25) And Benjamin went forth against them out of Gibeah the second day, and destroyed down to the ground of the children of Israel again eighteen thousand men; all these drew the sword. (26) Then all the children of Israel, and all the people, went up, and came unto Beth-el, and wept, and sat there before the Lord, and fasted that day until even; and they offered burnt-offerings and peace-offerings before the Lord. (27) And the children of Israel asked of the Lord — for the ark of the covenant of God was there in those days, (28) and Phinehas, the son of Eleazar, the son of Aaron, stood before it in those days — saying: 'Shall I yet again go out to battle against the children of Benjamin my brother, or shall I cease?' And the Lord said: 'Go up; for to-morrow I will deliver him into thy hand.'

(יח) וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר י״י יְהוּדָה בַתְּחִלָּה. (יט) וַיָּקוּמוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר וַיַּחֲנוּ עַל הַגִּבְעָה. (כ) וַיֵּצֵא אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה עִם בִּנְיָמִן וַיַּעַרְכוּ אִתָּם אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִלְחָמָה אֶל הַגִּבְעָה. (כא) וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה. (כב) וַיִּתְחַזֵּק הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּסִפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר עָרְכוּ שָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. (כג) וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי י״י עַד הָעֶרֶב וַיִּשְׁאֲלוּ בַי״י לֵאמֹר הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי וַיֹּאמֶר י״י עֲלוּ אֵלָיו. (כד) וַיִּקְרְבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. (כה) וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה כׇּל אֵלֶּה שֹׁלְפֵי חָרֶב. (כו) וַיַּעֲלוּ כׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכׇל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי י״י וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי י״י. (כז) וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּי״י וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם. (כח) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר י״י עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ.

Shemuel I 10:20-21שמואל א י׳:כ׳-כ״א

(20) So Samuel brought all the tribes of Israel near, and the tribe of Benjamin was taken. (21) And he brought the tribe of Benjamin near by their families, and the family of the Matrites was taken, and Saul the son of Kish was taken; but when they sought him, he could not be found.

(כ) וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל אֵת כׇּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן. (כא) וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָו וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא.

Shemuel I 14:38-42שמואל א י״ד:ל״ח-מ״ב

(38) And Saul said: 'Draw nigh hither, all ye chiefs of the people; and know and see wherein this sin hath been this day. (39) For, as the Lord liveth, who saveth Israel, though it be in Jonathan my son, he shall surely die.' But there was not a man among all the people that answered him. (40) Then said he unto all Israel: 'Be ye on one side, and I and Jonathan my son will be on the other side.' And the people said unto Saul: 'Do what seemeth good unto thee.' (41) Therefore Saul said unto the Lord, the God of Israel: 'Declare the right.' And Jonathan and Saul were taken by lot; but the people escaped. (42) And Saul said: 'Cast lots between me and Jonathan my son.' And Jonathan was taken.

(לח) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם. (לט) כִּי חַי י״י הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכׇּל הָעָם. (מ) וַיֹּאמֶר אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. (מא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ. (מב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן.

Shemuel I 23:9-12שמואל א כ״ג:ט׳-י״ב

(9) And David knew that Saul devised mischief against him; and he said to Abiathar the priest: 'Bring hither the ephod.' (10) Then said David: 'OLord, the God of Israel, Thy servant hath surely heard that Saul seeketh to come to Keilah, to destroy the city for my sake. (11) Will the men of Keilah deliver me up into his hand? will Saul come down, as Thy servant hath heard?' O Lord, the God of Israel, I beseech Thee, tell Thy servant.' And the Lord said: 'He will come down.' (12) Then said David: 'Will the men of Keilah deliver up me and my men into the hand of Saul?' And the Lord said: 'They will deliver thee up.'

(ט) וַיֵּדַע דָּוִד כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה וַיֹּאמֶר אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד. (י) וַיֹּאמֶר דָּוִד י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שָׁמֹעַ שָׁמַע עַבְדְּךָ כִּי מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לָבוֹא אֶל קְעִילָה לְשַׁחֵת לָעִיר בַּעֲבוּרִי. (יא) הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ הֲיֵרֵד שָׁאוּל כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ וַיֹּאמֶר י״י יֵרֵד. (יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל וַיֹּאמֶר י״י יַסְגִּירוּ.

Shemuel I 28:4-6שמואל א כ״ח:ד׳-ו׳

(4) And the Philistines gathered themselves together, and came and pitched in Shunem; and Saul gathered all Israel together, and they pitched in Gilboa. (5) And when Saul saw the host of the Philistines, he was afraid, and his heart trembled greatly. (6) And when Saul inquired of the Lord, the Lord answered him not, neither by dreams, nor by Urim, nor by prophets.

(ד) וַיִּקָּבְצוּ פְלִשְׁתִּים וַיָּבֹאוּ וַיַּחֲנוּ בְשׁוּנֵם וַיִּקְבֹּץ שָׁאוּל אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְבֹּעַ. (ה) וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד. (ו) וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּי״י וְלֹא עָנָהוּ י״י גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם.

Shemuel I 30:7-8שמואל א ל׳:ז׳-ח׳

(7) And David said to Abiathar the priest, the son of Ahimelech: 'I pray thee, bring me hither the ephod.' And Abiathar brought thither the ephod to David. (8) And David inquired of the Lord, saying: 'Shall I pursue after this troop? shall I overtake them?' And He answered him: 'Pursue; for thou shalt surely overtake them, and shalt without fail recover all.'

(ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפוֹד וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפוֹד אֶל דָּוִד. (ח) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּי״י לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל.

Shemuel II 2:1שמואל ב ב׳:א׳

And it came to pass after this, that David inquired of the Lord, saying: 'Shall I go up into any of the cities of Judah?' And the Lord said unto him: 'Go up.' And David said: 'Whither shall I go up?' And He said: 'Unto Hebron.'

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּי״י לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר י״י אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה.

Shemuel II 5:19שמואל ב ה׳:י״ט

And David inquired of the Lord, saying: 'Shall I go up against the Philistines? wilt Thou deliver them into my hand?' And the Lord said unto David: 'Go up; for I will certainly deliver the Philistines into thy hand.'

וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּי״י לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה אֶל פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר י״י אֶל דָּוִד עֲלֵה כִּי נָתֹן אֶתֵּן אֶת הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ.

Yeshayahu 24:15ישעיהו כ״ד:ט״ו

'Therefore glorify ye the Lord in the regions of light, Even the name of the Lord, the God of Israel, in the isles of the sea.'

עַל כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ י״י בְּאִיֵּי הַיָּם שֵׁם י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

Yeshayahu 34:17ישעיהו ל״ד:י״ז

And He hath cast the lot for them, And His hand hath divided it unto them by line; They shall possess it for ever, From generation to generation shall they dwell therein.

וְהוּא הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו עַד עוֹלָם יִירָשׁוּהָ לְדוֹר וָדוֹר יִשְׁכְּנוּ בָהּ.

Yonah 1:7יונה א׳:ז׳

And they said every one to his fellow: 'Come, and let us cast lots, that we may know for whose cause this evil is upon us.' So they cast lots, and the lot fell upon Jonah.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה.

Esther 3:7אסתר ג׳:ז׳

In the first month, which is the month Nisan, in the twelfth year of king Ahasuerus, they cast a pur, that is, the lot, before Haman, from day to day, and from month to month, to the twelfth month, which is the month Adar.

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר.

Ezra 2:63עזרא ב׳:ס״ג

And the Tirshatha said unto them, that they should not eat of the most holy things, till there stood up a priest with Urim and with Thummim.

וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים.

Nechemyah 7:65נחמיה ז׳:ס״ה

And the Tirshatha said unto them, that they should not eat of the most holy things, till there stood up a priest with Urim and Thummim.

וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד הַכֹּהֵן לְאוּרִים וְתֻמִּים.

Nechemyah 10:35נחמיה י׳:ל״ה

And we cast lots, the priests, the Levites, and the people, for the wood-offering, to bring it into the house of our God, according to our fathers' houses, at times appointed, year by year, to burn upon the altar of the Lord our God, as it is written in the Law;

וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח י״י אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה.

Josephus Antiquities of the Jews 3:8:9יוספוס קדמוניות היהודים ג׳:ח׳:ט׳

[214] I wish now to speak of what I omitted earlier, the vestment of the high priest. He left no room for falsification by prophets, but if some of that kind tried to usurp the divine dignity, he left it in God's hands to be present at, or absent from his sacrifices, as he pleased; and he wanted this to be known not only to the Hebrews but also to foreigners who might be there. [215] For of those sardonyx stones mentioned earlier, which the high priest bore on his shoulders, (and I think it needless to describe their nature, as they are known to all,) one shone out when God was present at their sacrifices. The one on his right shoulder gleamed and even to those furthest away, the stone appeared brighter than before. [216] This amazed all except those whose quest of wisdom led them to despise divine signs, but I will tell something more amazing still, how by the twelve stones worn on the high priest's breastplate God foretold when they would be victorious in battle. [217] Such light shone from them before the army began to march, that all the people were aware of God's present to help them; which is why the Greeks who venerated our laws, finding it impossible to deny these things, called the breastplate the Oracle. [218] The breastplate and sardonyx ceased shining two hundred years before I composed this book, when God was displeased at the breaking of his laws. We shall treat more about this at a fitter time, but now I will follow the thread of my narrative.

Bavli Yoma 21bבבלי יומא כ״א:

The Gemara asks: And was there fire that descended from the heavens in the Second Temple? Didn’t Rav Shmuel bar Inya say: What is the meaning of that which is written with regard to the Second Temple: “Go up to the hills and get wood and build the house; and I will look on it favorably and I will be glorified [ve’ekkaved], said the Lord” (Haggai 1:8)? Even though it is written ve’ekkaved, we read it ve’ikkavda, with an added letter heh. The Gemara explains: What is different that the word is missing the letter heh? This represents five, the numerological value of heh, phenomena that constituted the difference between the First Temple and the Second Temple, in that they were not in the Second Temple. And these are: The Ark of the Covenant, and the Ark cover upon it, and the cherubs that were on the Ark cover; fire; and the Divine Presence; and the Divine Spirit; and the Urim VeTummim. Apparently, there was no fire from heaven in the Second Temple. The Sages say in response: Yes, there was fire from heaven in the Second Temple; however, it did not assist in burning the offerings but was merely visible above the wood.

ובמקדש שני מי הואי והאמר רב שמואל בר איניא מאי דכתיב {חגי א׳:ח׳} וארצה בו ואכבד וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה״א אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים אמרי אין מיהוה הוה סיועי לא מסייעא.

Bavli Yoma 73a-bבבלי יומא ע״ג

§ The Sages taught: How does one consult the Urim VeTummim? The one asking stands with his face toward the one who is asked, i.e., the High Priest or the priest anointed for war. And the one who is asked, the High Priest, turns his face toward the Divine Presence, i.e., the Urim VeTummim, in which the explicit name of God is found, by tilting his head downward toward it. The one who asks says his question, e.g.: “Shall I pursue after this troop?” (I Samuel 30:8). And the one who is asked answers him according to the response he receives and says, for example: Thus says God: Go up and succeed. Rabbi Yehuda says: He need not say the words: Thus says God; rather, it is sufficient to relay the content of the response and say: Go up and succeed, since he is obviously only repeating what he was told. One does not ask in a loud voice, as it is stated: “And he shall stand before Elazar the priest, who shall inquire for him by the judgment of the Urim” (Numbers 27:21), which implies that the inquiry is to be audible only to the person asking. And he should not think his question in his heart but should enunciate it, as it is stated: “And…who shall inquire for him by the judgment of the Urim before God” (Numbers 27:21), and immediately afterward it states: “By his mouth” (Numbers 27:21). Rather, how shall he inquire? He should do so akin to the way that Hannah spoke in her prayer, as it is stated: “Now Hannah spoke in her heart; only her lips moved, but her voice could not be heard” (I Samuel 1:13), which indicates she did enunciate the words but spoke so quietly that no one else could hear. One does not ask about two matters simultaneously; rather, one asks one question, and after he is answered he asks a second question. And even if he asks about two matters simultaneously, he is answered only with regard to one of them, and he is answered only with regard to the first question. As it is stated with regard to King David that he asked two questions simultaneously: “Will the men of Keilah deliver me into his hand? Will Saul come down?” (I Samuel 23:11). And he was answered with regard to only one: “And God said: He will come down.” (I Samuel 23:11). The Gemara asks: But didn’t you say that if one asks two questions, he is answered only with regard to the first question? Yet the verse states that David received an answer for his second question, not the first. The Gemara answers: David asked the questions {73b} out of order and he was answered in order. He should have asked first whether Saul would come down, and afterward what the people of Keilah would do. And once he realized that he had asked out of order he went back and asked in order, as it is stated immediately afterward: “Will the men of Keilah deliver me and my men into the hand of Saul? And God said: They will deliver you” (I Samuel 23:12). But if the matter is urgent and requires asking two questions simultaneously, there being no time to follow the standard protocol, one may ask both questions simultaneously and he is answered with regard to the two questions together, as it is stated: “And David asked of God, saying: Shall I pursue after this troop? Will I overtake them? And He answered him: Pursue, for you will surely overtake them, and will surely rescue” (I Samuel 30:8). The Gemara notes the reliability of the Urim VeTummim: Even though a decree of a prophet can be retracted, as sometimes a dire prophecy is stated as a warning and does not come true, a decree of the Urim VeTummim cannot be retracted. As it is stated: “By the judgment of the Urim” (Numbers 27:21). The use of the term judgment suggests that the decree is as final as a judicial decision. Why is it called Urim VeTummim? Urim, which is based on the word or, light, is so called because it illuminates and explains its words. Tummim, which is based on the word tam, completed, is because it fulfills its words, which always come true. And if you say: In the battles following the incidents in Gibeah of Benjamin (Judges 19–20), why did the Urim VeTummim not fulfill its words? The Jewish People consulted the Urim VeTummim three times with regard to their decision to attack the tribe of Benjamin, and each time they were instructed to go to battle. However, the first two times they were defeated and only on the third attempt were they successful. Is this not proof that the UrimVeTummim does not always fulfill its words? The Gemara answers: The first two times they did not check with the Urim VeTummim whether they would be victorious or be defeated but only inquired how and whether they should go to battle. Had they asked, they indeed would have been told that they would not succeed. But on the last time, when they did check and inquire whether they would be successful, the UrimVeTummim agreed with them that they should go to battle and that they would succeed, as it is stated: “And Pinehas, the son of Elazar, the son of Aaron, stood before it in those days, saying: Shall I yet again go out to battle against the children of Benjamin my brother, or shall I cease? And God said: Go up, for tomorrow I will deliver him into your hand” (Judges 20:28). How is it done? How does the Urim VeTummim provide an answer? The names of the twelve tribes were engraved upon the stones of the breastplate. These letters allowed for the answer to be received. Rabbi Yoḥanan says: The letters of the answer protrude, and the priest then combines those letters to form words in order to ascertain the message. Reish Lakish says: The letters rearrange themselves and join together to form words. The Gemara asks: How was it possible to receive an answer to every question? But the letter tzadi is not written within the names of the twelve tribes engraved on the breastplate’s stones. Rav Shmuel bar Yitzḥak said: The names Abraham, Isaac, and Jacob were also written there. The name Yitzḥak, Isaac, contains the letter tzadi. The Gemara asks again: But surely the letter tet was not written on the breastplate, since it is not found in the names of the Patriarchs nor in the names of the twelve tribes. Rav Aḥa bar Ya’akov said: Shivtei Yeshurun, the tribes of Jeshurun, was also written there. The word shivtei, tribes, contains the letter tet. In this way the entire alphabet was represented. The Gemara raises an objection from a baraita: Any priest who does not speak with Divine Spirit and upon whom the Divine Presence does not rest is not consulted to inquire of the Urim VeTummim. As Zadok inquired of the Urim VeTummim and it was effective for him, and he received an answer; but Ebiathar inquired and it was not effective for him, and he did not receive an answer. As it is stated: “But Ebiathar went up until all the people had finished” (II Samuel 15:24), which is taken to mean that he was removed from the High Priesthood since the Divine Spirit had departed from him. The Gemara asks: If it is true that the letters of the breastplate protrude or even join together to form the answer, why does the High Priest need the Divine Spirit and Divine Presence to be with him? And if he has the Divine Spirit and Divine Presence with him, why does he need the Urim VeTummim? The Gemara answers: The Divine Spirit assisted the Urim VeTummim. In other words, the letters formed the answer only if the High Priest himself was worthy, but his divine inspiration was not great enough to provide an answer without them. § It was taught in the mishna: And the High Priest may be consulted for the decision of the Urim VeTummim only on behalf of the king, or on behalf of the president of the court, or on behalf of one whom the community needs. From where are these matters derived? Rabbi Abbahu said that the verse states: “And he shall stand before Elazar the priest, who shall inquire for him by the judgment of the Urim before God; by his mouth they shall go out, and by his mouth they shall come in, both he and all the children of Israel with him, even all the congregation” (Numbers 27:21). Each phrase describes a different circumstance in which the Urim VeTummim may be consulted: “He”; this is a reference to a king, as “he” refers to Joshua, who had the status of a king. “All the children of Israel with him”; this is a reference to the priest anointed for war, as all of the Jewish people follow him to war according to his instruction. “Even all the congregation”; this is a reference to the Sanhedrin, who are the heads of the Jewish people.

תנו רבנן כיצד שואלין השואל פניו כלפי נשאל והנשאל פניו כלפי שכינה. השואל אומר {שמואל א ל׳:ח׳} ארדוף אחרי הגדוד הזה והנשאל אומר כה אמר ה׳ עלה והצלח רבי יהודה אומר אין צריך לומר כה אמר ה׳ אלא עלה והצלח. אין שואלין בקול שנאמר {במדבר כ״ז:כ״א} ושאל לו ולא מהרהר בלבו שנאמר ושאל לו לפני ה׳ אלא כדרך שאמרה חנה בתפלתה שנאמר {שמואל א א׳:י״ג} וחנה היא מדברת על לבה. אין שואלין שני דברים כאחד ואם שאל אין מחזירין אלא אחד ואין מחזירין לו אלא ראשון שנאמר {שמואל א כ״ג:י״א} היסגירוני בעלי קעילה בידו הירד שאול וגו׳ ויאמר ה׳ ירד והא אמרת אין מחזירין אלא ראשון דוד שאל {73b} שלא כסדר והחזירו לו כסדר וכיון שידע ששאל שלא כסדר חזר ושאל כסדר שנאמר {שמואל א כ״ג:י״ב} היסגירו בעלי קעילה אותי ואת אנשי ביד שאול ויאמר ה׳ יסגירו. ואם הוצרך הדבר לשנים מחזירין לו שנים שנאמר {שמואל א ל׳:ח׳} וישאל דוד בה׳ לאמר הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו ויאמר (ה׳) לו רדוף כי השג תשיג והצל תציל. ואף על פי שגזירת נביא חוזרת גזירת אורים ותומים אינה חוזרת שנאמר {במדבר כ״ז:כ״א} במשפט האורים. למה נקרא שמן אורים ותומים אורים שמאירין את דבריהן תומים שמשלימין את דבריהן. וא״ת בגבעת בנימין מפני מה לא השלימו. הם שלא ביחנו אם לנצח אם להנצח ובאחרונה שביחנו הסכימו שנאמר {שופטים כ׳:כ״ח} ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם לאמר האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל ויאמר ה׳ עלו כי מחר אתננו בידך. כיצד נעשית רבי יוחנן אומר בולטות ריש לקיש אומר מצטרפות. והא לא כתיב בהו צד״י אמר רב שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם והא לא כתיב טי״ת אמר רב אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם. מיתיבי כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו שהרי שאל צדוק ועלתה לו אביתר ולא עלתה לו שנאמר {שמואל ב ט״ו:כ״ד} ויעל אביתר עד תום כל העם וגו׳. סיועי הוה מסייע בהדייהו.: ואין שואלין אלא למלך.: מנא הני מילי אמר רבי אבהו דאמר קרא {במדבר כ״ז:כ״א} ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים וגו׳ הוא זה מלך וכל [בני] ישראל אתו זה משוח מלחמה וכל העדה זו סנהדרין.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 28:30תרגום ירושלמי (יונתן) שמות כ״ח:ל׳

And thou shalt put upon the breastplate of judgment the Uraia, which illuminate their words, and manifest the hidden things of the house of Israel, and the Tumaia, which fulfil (or perfect) their work to the high priest, who seeketh instruction by them before the Lord; because in them is engraven and expressed the Great and Holy Name by which were created the three hundred and ten worlds, and which was engraven and expressed in the foundation stone wherewith the Lord of the world sealed up the mouth of the great deep at the beginning. Whosoever remembereth that holy name in the hour of necessity shall be delivered. And they shall be upon Aharon's heart in the time that he entereth before the Lord; and Aharon shall bear the judgment of the sons of Israel before the Lord continually.

ותיתן בחשן דינא ית אוריא דמנהרין מיליהון ומפרסמין טמירן דבית ישראל וית תומיא דמשלימין בעובדיהון לכהנא רבא דתבע אולפן מן קדם ייי בהון דבהון חקיק ומפרש שמא רבא וקדישא דביה אתבריין תלת מאה ועישרתי עלמיא וחקיק ומפרש באבן שתייה דבה חתם מרי(ה) עלמא פום תהומא רבא מן שירויא וכל מאן דמדכר ההוא שמא קדישא בשעת אניקי מישתיזב וטמירן מיגליין ליה ויהון על ליבה דאהרן בזמן מיעליה קדם ייי ויטול אהרן ית דין בני ישראל על ליביה קדם ייי תדירא.

Pirkei DeRabbi Eliezer 38פרקי דרבי אליעזר ל״ח

JOSEPH AND HIS BRETHREN [50B. i.] "OR went into the house and leaned his hand on the wall, and the serpent bit him" (Amos 5:19). When Jacob went into his house in the land of Canaan the serpent bit him. || And who was the serpent? This was Shechem, the son of Chamor. Because the daughter of Jacob was abiding in the tents, and she did not go into the street; what did Shechem, the son of Chamor, do? He brought dancing girls who were (also) playing on pipes in the streets. Dinah went forth to see those girls who were making merry; and he seized her, and he slept with her, and she conceived and bare Asenath. The sons of Israel said that she should be killed, for they said that now people would say in all the land that there was an immoral daughter in the tents of Jacob. What did (Jacob) do? He wrote the Holy Name upon a golden plate, and suspended it about her neck and sent her away. She went her way. Everything is revealed before the Holy One, blessed be He, and Michael the angel descended and took her, and brought her down to Egypt to the house of Potiphera; because Asenath was destined to become the wife of Joseph. Now the wife of Potiphera was barren, and (Asenath) grew up with her as a daughter. When Joseph came down to Egypt he married her, as it is said, "And he gave him to wife Asenath the daughter of Potiphera priest of On" (Gen. 41:45). Simeon and Levi were moved by a great zeal on account of the immorality, as it is said, "And they said, Should he deal with our sister as with an harlot?" (Gen. 34:31). And each man took his sword and slew all the men of Shechem. When Jacob heard thereof, he became sorely afraid. For he said: Now all the people of the land will hear, and they will gather together against me || and smite me. He began to curse the wrath of his sons, as it is said, "Cursed be their anger, for it is fierce" (Gen. 49:7); and he also cursed their sword in the Greek language, for he said: "Weapons of violence are their swords" (Gen. 49:5). All the kings of the earth heard (thereof) and feared very much, saying: If two sons of Jacob have done all these great things, if they all band themselves together, they will be able to destroy the world. And the dread of the Holy One, blessed be He, fell upon them, as it is said, "And the terror of God was upon the cities,… and they did not pursue after the sons of Jacob" (Gen. 35:5). Jacob took his sons and his grandsons, and his wives, and he went to Kirjath Arba (so as to be) near Isaac his father. And he found there Esau and his sons and his wives dwelling in the tents of Isaac. And he spread his tent apart from him; and Isaac saw Jacob, his wives, his daughters, and all that belonged to him, and he rejoiced in his heart exceedingly. Concerning him the Scripture saith, "Yea, thou shalt see thy children's children, peace be upon Israel" (Ps. 128:6). Rabbi Levi said: In the hour of the ingathering of Isaac, he left his cattle and his possessions, and all that he had, to his two sons; therefore they both rendered loving-kindness (to him), as it is said, "And Esau and Jacob his sons buried him" (Gen. 35:29). Esau said to Jacob: Divide all that my father has left into two portions, and I will choose (first), because I am the elder. || Jacob said: This wicked man has not satisfied his eye with wealth, as it is said, "Neither are his eyes satisfied with riches" (Eccles. 4:8). What did Jacob do? He divided all that his father had left as the one part, and the other part was to be the land of Israel and the Cave of Machpelah. What did Esau do? He went to Ishmael in the wilderness in order to consult him, as it is said, "And Esau went unto Ishmael" (Gen. 28:9). Ishmael said to Esau: The Amorite and the Canaanite are in the land, and Jacob trusts (in God) that he will inherit the land, therefore take all that thy father has left, and Jacob will have nothing. And Esau took all that his father had left, and he gave to Jacob the land of Israel, and the Cave of Machpelah, and they wrote a perpetual deed between them. Jacob said to Esau: Go from the land of my possession, from the land of Canaan. Esau took his wives, and his sons, and his daughters, and all that he had, [as it is said, "And Esau took his wives… and all his possessions which he had gathered in the land of Canaan], and went into a land away from his brother Jacob" (Gen. 36:6). And as a reward because he removed all his belongings on account of Jacob his brother, He gave him one hundred provinces from Seir unto Magdiel, and Magdiel is Rome, as it is said, "Duke Magdiel, Duke Iram" (Gen. 36:43). Then Jacob dwelt safely and in peace in the land of his possession, and in the land of his birth, and in the land of the sojournings of his father. Rabbi Ishmael said: Every son of the old age || is beloved of his father, as it is said, "Now Israel loved Joseph more than all his children, because he was the son of his old age" (Gen. 37:3). Was he then the son of his old age? Was not Benjamin the son of his old age? But owing to the fact that (Jacob) saw by his prophetic power that (Joseph) would rule in the future, therefore he loved him more than all his sons. And they envied him with a great envy, as it is said, "And his brethren saw that their father loved him more than all his brethren; and they hated him" (Gen. 37:4). Further, because he saw in his dream that in the future he would rule, and he told his father, and they envied him yet more and more, as it is said, "And they hated him yet the more" (Gen. 37:8). Moreover, he saw the sons of his father's concubines eating the flesh of the roes and the flesh of the sheep whilst they were alive, and he brought a reproach against them before Jacob their father, so that they could not see his face any more (in peace), as it is said, "And they could not speak peaceably unto him" (Gen. 37:4). Jacob said to Joseph: Joseph, my son ! Verily I have (waited) many days without hearing of the welfare of thy brethren, and of the welfare of the flock, as it is said, "Go now, see whether it be well with thy brethren, and well with the flock" (Gen. 37:14). And the lad was wandering in the field, and the angel Gabriel met him, as it is said, "And a certain man found him, and, behold, he was wandering in the field" (Gen. 37:15). (The word) "man" (here in this context) is Gabriel only, as it is said, "The man Gabriel, whom I had seen in the vision" (Dan. 9:21). And (Gabriel) said to him: What seekest thou? He said to him: I seek my brethren, as it is said, "And he said, I seek my brethren" (Gen. 37:16). And he led him to || his brethren, and they saw him and sought to slay him, as it is said, "And they saw him afar off" (Gen. 37:18). Reuben said to them: Do not shed his blood, as it is said, "And Reuben said unto them, Shed no blood; cast him into this pit that is in the wilderness" (Gen. 37:22). And his brethren listened to him, and they took Joseph and cast him into the pit, as it is said, "And they took him, and cast him into the pit" (Gen. 37:24). What did Reuben do? He went and stayed on one of the mountains, so as to go down by night to bring up Joseph out of the pit. And his nine brethren were sitting down in one place, all of them like one man, with one heart and one plan. Ishmaelites passed by them, and (the brethren) said: Come, let us sell him to the Ishmaelites, and they will lead him to the end of the wilderness, and Jacob will not hear any further report concerning him. (The brethren) sold him to the Ishmaelites for twenty pieces of silver, and each one of them took two pieces of silver (apiece) to purchase shoes for their feet, as it is said, "Thus saith the Lord,… Because they have sold the righteous for silver, and the needy for a pair of shoes" (Amos 2:6). They said: Let us swear among ourselves that no one of us shall declare the matter to our father Jacob. Judah said to them: Reuben is not here, and the ban cannot be valid through nine (adults). What did they do? They associated the Omnipresent with them and proclaimed the ban. And Reuben || went down by night to bring up Joseph out of the pit, but he did not find him there. He said to them: Ye have slain Joseph; "and I, whither shall I go?" (Gen. 37:30). And they told him what they had done, and the ban which they had proclaimed; and Reuben heard of the ban, and was silent; the Holy One, blessed be He, because of the ban, did not tell the matter to Jacob, and (though) concerning Him it is written, "He sheweth his word unto Jacob" (Ps. 147:19); but this word He did not shew unto Jacob, therefore Jacob did not know what had been done to Joseph, and he said: "Joseph is without doubt torn in pieces" (Gen. 37:33). Rabbi Jannai said: The sale of Joseph was not atoned by the tribes until they died, as it is said, "And the Lord of hosts revealed Himself in mine ears, Surely this iniquity shall not be purged from you till ye die" (Isa. 22:14). Owing to the sale (of Joseph) a famine came into the land of Israel for seven years, and the brethren of Joseph "went down to buy corn" (Gen. 42:3) in Egypt. And they found Joseph (still) living, and they absolved themselves of the ban; and Jacob heard about Joseph that he was living, and his soul and his spirit revived. Did their father Jacob's spirit die, so that it had to be revived? But, owing to the ban, the Holy Spirit had departed from him, and when they had removed the ban the Holy Spirit rested on him as at first; that || is what is written, "The spirit of Jacob their father revived" (Gen. 45:27). Rabbi 'Aḳiba said: The ban is as much as the oath, and an oath is as much as the ban; and everyone who violates the ban is as though he had violated the oath, and everyone who violates the oath is as though he had violated the ban. Everyone who knows the matter and does not declare it, the ban falls upon him and destroys his timber and his stones, as it is said, "I will cause it to go forth, saith the Lord… and it shall enter into the house of him that sweareth falsely by my name… and shall consume it with the timber thereof and the stones thereof" (Zech. 5:4). Know the power of the ban. Come and see from Joshua, the son of Nun, who put Jericho under the ban; it was to be burnt with all things therein by fire. Achan, son of Carmi, son of Zerach, saw the Teraphim, and the silver which they brought (as offerings) before it, and the mantle which was spread before it, and one tongue of gold in its mouth. And in his heart he coveted them, and went and buried them in the midst of his tent. On account of his trespass which he had committed, thirty-six righteous men died on his account, as it is said, "And the men of Ai smote of them about thirty and six men" (Josh. 7:5). Joshua went and rent his garments, and fell upon his face to the ground before the Ark of the Covenant of God, and he sought (to effect) repentance, and the Holy One, blessed be He, was appeased by him, and He said to him: Joshua ! Israel has trespassed the sin of trespass in the matter of the devoted things, as it is said, "Israel hath sinned" (Josh. 7:11). Joshua gazed at the twelve || stones which were upon the High Priest, which correspond to the twelve tribes. Every tribe that had done some transgression, the light (of its stone) became dim, and he saw the stone of the tribe of Judah, the light of which became dim. And he knew that the tribe of Judah had transgressed in the matter of the devoted thing. He cast lots, and Achan was taken, as it is said, "And he brought near his household man by man; and Achan, the son of Carmi, was taken" (Josh. 7:18). Joshua took Achan, the son of Zerach, with the silver and the mantle and the tongue of gold, and his sons and his daughters, and all that he had, and he brought them up into the valley of Achor. And it is written, "The fathers shall not be put to death for the children, neither shall the children be put to death for the fathers" (Deut. 24:16). But because they were cognizant of the matter, and did not report it, he stoned them and burnt them. If there was a burning, why (was there) a stoning, and if a stoning, why a burning? But the stoning was because they knew of the matter and did not report it; burning (was inflicted) because thirty-six righteous men died through him, as it is said, "And the men of Ai smote of them about thirty and six men" (Josh. 7:5). Because (Achan) confessed before the Name of the Holy One, blessed be He, he has a portion in the world to come, as it is said, "And Joshua said, Why hast thou troubled us? The Lord shall trouble thee this day" (Josh. 7:25). "This day" thou art troubled, but thou shalt not be troubled in the future world. Know thou the power of the ban. Come and see from the (story of) the tribes, who were zealous because of immorality against || the tribe of Benjamin. The Holy One, blessed be He, said to them: Ye are zealous because of the immorality, and ye are not zealous because of the image of Micah. Therefore the Benjamites slew some of them a first and a second and a third time, until they went before the Ark of the Covenant of the Lord seeking repentance, and they were forgiven. They decreed that all Israel should (make peace) with them, and they repented both old and young, as it is said, "For they made a great oath concerning him that came not up unto the Lord to Mizpah" (Judg. 21:5). Did all Israel take an oath? But the ban is the same as the oath. The men of Jabesh-Gilead neither went up nor did they go with them in the assembly, and they incurred (the penalty of) death, as it is said, "Concerning him that came not up unto the Lord to Mizpah, saying, He shall surely be put to death" (ibid.). Know thou the power of the ban. Come and see from (the story of) Saul, the son of Kish, who decreed that all people, both young and old, should fast, as it is said, "Cursed be the man that eateth any food until it be evening" (1 Sam. 14:24). Jonathan did not hear (of this), and ate a little honey, and his eyes were enlightened, as it is said, "And his eyes were enlightened" (1 Sam. 14:27). Saul saw the Philistines returning against Israel, and he knew that Israel had trespassed in the matter of the ban. He looked at the twelve stones; for each tribe which performed one of the precepts had its stone || (on the High Priest's breast-plate) shining with its light, and each tribe which transgressed, the light of its stone was dim. He knew that the tribe of Benjamin had trespassed in the matter of the ban. He cast lots concerning Benjamin, and Saul and Jonathan were taken, as it is said, "And Jonathan and Saul were taken" (1 Sam. 14:41). Saul took his sword to slay his son, as it is said, "God do so, and more also: for thou shalt surely die, Jonathan" (1 Sam. 14:44). The people said to him: Our lord king ! It is an error. They brought on his behalf a sacrifice of a burnt offering for his error, and He was entreated of him, and they saved him from an evil death, as it is said, "So the people rescued Jonathan, that he died not" (1 Sam. 14:45). The Cutheans are not considered as a nation of the seventy languages, but they were the remnant of the five nations precious to the king, as it is said, "And the king of Assyria brought men from Babylon, and from Cuthah, and from Avva, and from Hamath and Sepharvaim, and placed them in the cities of Samaria instead of the children of Israel" (2 Kings 17:24). Rabbi José said: He added four more nations to them, and they were in all nine nations, as it is said, "The Dinaites, and the Apharsathchites, the Tarpelites, the Apharsites, the Archevites, the Babylonians, the Shushanchites, the Dehaites, the Elamites, and the rest of the nations… set in the city of Samaria" (Ezra 4:9, 10). And when the Israelites were exiled from Samaria to Babylon, the king sent his servants, and he caused them to dwell in Samaria, to raise tribute for (his) kingdom. What did the Holy One, blessed be He, do? He sent lions among them, || which killed some of them, as it is said, "And so it was, at the beginning of their dwelling there, that they feared not the Lord: therefore the Lord sent lions among them, which killed some of them" (2 Kings 17:25). They sent to the king, saying: Our lord, the king ! The land whither thou hast sent us will not receive us, for we are left but a few out of many. The king sent and called for all the elders of Israel, and said to them: All those years during which ye were in your land, the beasts of the field did not bereave you, and now it will not receive my servants. They gave him a word of advice, (thinking) perhaps he would restore them to their land. They said to him: Our lord, O king! That land does not receive a nation who do not study the Torah; behold, that land does not receive a nation who are not circumcised. The king said to them: Give me two of you, who shall go and circumcise them and teach them the book of the Torah; and there is no refusal to the word of the king. They sent Rabbi Dosethai of the Court-House, and Rabbi Micaiah, and they circumcised them, and they taught them the book of the Torah in the Noṭariḳon script, and they wept. Those nations followed the statutes of the Torah, and they served (also) their own gods. When Ezra came up (with) Zerubbabel, son of Shealtiel, and Jeshua, || son of Jehozadak, they began to build the Temple of the Lord, as it is said, "Then rose up Zerubbabel, the son of Shealtiel, and Jeshua, the son of Jozadak, and began to build the house of God" (Ezra 5:2). And the Samaritans came against them to fight (with) 180,000 (men). Were they Samaritans? Were they not Cutheans? But they were called Samaritans because of the city of Samaria. And further, they sought to kill Nehemiah, as it is said, "Come, let us meet together in one of the villages,… but they thought to do me mischief" (Neh. 6:2). Moreover, they made the work of the Lord to cease for two years ["Then ceased the work of the house of God, which is at Jerusalem]; and it ceased unto the second year of the reign of Darius, king of Persia" (Ezra 4:24). What did Ezra, Zerubbabel son of Shealtiel, and Jeshua son of Jehozadak, do? They gathered all the congregation to the Temple of the Lord, and they brought 800 priests, 800 children, and 800 scrolls of the Torah in their hands, and they blew (the trumpets), and the Levites sang songs and praises, and they excommunicated the Cutheans with the mystery of the Ineffable Name, and with the script such as was written upon the tables (of the Law), and by the ban of the heavenly Court of Justice, and by the ban of the earthly Court of Justice (decreeing) that no one of Israel should eat the bread of the Cutheans. Hence (the sages) said: Everyone who eats the bread of the Cutheans is as though he had eaten of the flesh of swine. Let no man make a proselyte in Israel from among the Cutheans. They have no || portion in the resurrection of the dead, as it is said, "Ye have nothing to do with us to build an house unto our God" (Ezra 4:3), neither in this world, nor in the world to come. So that they should have neither portion nor inheritance in Israel, as it is said, "But ye have no portion, nor right, nor memorial, in Jerusalem" (Neh. 2:20). They sent the ban (letter) to the Israelites who were in Babylon. Moreover, they added an additional ban upon them, and King Cyrus ordained it as a perpetual ban upon them, (as it is said,) "And the God that hath caused his name to dwell there overthrow all kings and peoples that shall put forth their hand to alter the same, to destroy this house of God which is at Jerusalem. I, Darius, have made a decree; let it be done with all diligence" (Ezra 6:12).

והלך יהושע וקרע בגדיו ונפל על פניו ארצה לפני ארון י״י ובקש תשובה ונרצה לו הב״ה ואמ׳ לו יהושע דע כי מעל ישראל בחרם שנ׳ חטא ישראל וגם עברו את בריתי ראה יהושע בשנים עשר אבנים של כהן גדול שהם כנגד שנים עשר שבטים וכל שבט ושבט שהיה עושה דבר עבירה לא היתה מגיה אורה וידע ששבט יהודה מעל בחרם והפיל גורלות ונלכד עכן בן כרמי שנ׳ וילכד עכן בן כרמי.

אוצר הגאונים ברכות התשובות ו'

ודרשו לענין אורים ותומים כי בודאי אבני אפוד הן ולא נקראו אורים ותומים אלא לשון שבח כדרך שנקראו סנהדרין...

Rashi Shemot 28:30רש״י שמות כ״ח:ל׳

את האורים ואת התמים THE URIM AND THE THUMMIM – This was an inscription of the Proper Name of God which was placed between the folds (i.e. the two pieces forming the front and back) of the breast-plate through which it (the breast-plate) made its statements clear (lit., illuminated its words; מאיר from אור, light, this being an allusion to the אורים) and its promises true (מתמם from the root תמם, an allusion to תמים) (Yoma 73b). In the second Temple there was certainly the breast-plate (although other objects employed in the Temple Service were missing) for it was impossible that the High Priest should have lacked a garment, but that Divine Name was not within it. It was on account of the inscription which constituted the Urim and Thummim and which enabled it to give decisions that it was called "judgment", as it is said, (Numbers 27:21) "And he shall enquire for him by the judgment of the Urim" (Numbers 27:21). את משפט בני ישראל [AND AARON SHALL BEAR] THE JUDGMENT OF THE CHILDREN OF ISRAEL – the object by means of which they are judged and admonished whether they should do a particular thing or whether they should not do it. But according to the Midrashic statement (Zevachim 88b) that the breast-plate atoned for those who pervert judgment it was called "judgment" in allusion to the pardon thus given for perverse judgment.

את האורים ואת התמים – הוא כתב שם המפורש, שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו היה מאיר את דבריו ומתמם את דבריו. ובמקדש שיני היה החשן, שאי איפשר להיות כהן גדול מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו. ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט, שנאמר: ושאל לו במשפט האורים (במדבר כ״ז:כ״א). את משפט בני ישראל – דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו, אם לעשות דבר אם לא לעשות. ולפי מדרש אגדה (ויקרא רבה י׳:ו׳) שהחשן מכפר על מעוותי הדין, נקרא משפט על שם סליחת המשפט.

Lekach Tov Shemot 29:13לקח טוב שמות כ״ט:י״ג

והאורים והתומים הם היו שנים עשר אבנים, אורים שבהם מאירים עיני ישראל בשאלתם, תומים שמתממים את דבריהם, שאע״פ שגזירת נביא חוזרת, כגון גזירת יונה בן אמתי על נינוה, גזירת אורים ותומים אינה חוזרת, אלא שצריך לבחון כענין שבחנו בני ישראל כשעלו למלחמה על בנימין אחיהם, שאמר התתנם בידי (שמואל ב ה׳:י״ט), ויש אומרים אורים ותומים היו בקשת ישראל היאך היו שואלין בהם, והם כענין מאבני החשן.

Rashbam Shemot 28:16רשב״ם שמות כ״ח:ט״ז

כפול DOUBLED: Like a pocket. It was shaped like that because the Urim and Thummim were put into it. זרת: A ZERET [IN LENGTH AND A ZERET IN WIDTH]: A zeret is half a cubit.

כפול – כעין כיס, לפי שנותנין לתוכו האורים והתומים. זרת – חצי אמה.

Rashbam Shemot 28:30רשב״ם שמות כ״ח:ל׳

את האורים ואת התומים THE URIM AND THUMMIM: A type of conjuring using Divine Names to determine God's words. They were placed inside the breastpiece and were used to provide [answers for] the decisions required by the Israelites and [information required in order to fulfil] their needs. If the other nations have teraphim and magic that tell them the future through the forces of impurity, how much more so may it be done through the forces of holiness (although one should hardly be comparing the forces of impurity and the forces of purity at all!).

את האורים ואת התומים – כעין השבעות על שמות בדבר הקב״ה, שהיה נותן בחשן להגיד משפטן וצורכיהם. אם האומות מגידים להם תרפים וקסמים שלהם ברוח טומאה, להבדיל כמה הבדלות בין טומאה לטהרה, קל וחומר לקדושה שמגדת.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 28:30אבן עזרא שמות פירוש ראשון כ״ח:ל׳

ואחר שימלאו החשן באבנים הנזכרות, אמר: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים, כמו: ונתת אל הארן את העדות (שמות כ״ה:ט״ז). וכן במעשה: וימלאו בו (שמות ל״ט:י׳), והנה אבני החשן נתונות בו, ואמר אחר כן, על משה: וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים (ויקרא ח׳:ח׳), והנה אינם האבנים הנזכרות בארבעת הטורים. ועוד מדרך דקדוק הלשון אין התומים כמו האורים, רק הם אחרים. כי אלו היו הם בעצמם היה כתוב: את האורים התומים, והנה מפורש: לאורים ולתומים (נחמיה ז׳:ס״ה). ורב שלמה מפרש התורה מנוחתו כבוד אמר: כי האורים והתמים – מכתב בשם המפורש (רש״י שמות כ״ח:ל׳). והאמת: שהם כשמם, והתומים בחשבון עגול. ועתה פקח עיניך: כי הכסא על שני סדנים נתון, והחשב הוא הקו הישר. וששה בצפון וחלוקתם במחשבת, בעבור הקו, וכן בדרום. רק בחושן ששרש המשפט עליו הם נראים, כי יש הפרש ביניהן.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 20:2אבן עזרא שמות פירוש שני כ׳:ב׳

והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הראשון, אנכי י״י. וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא, כי כבר פירשתי בפרשת ואלה שמות (ראב״ע שמות פירוש שני ג׳:ט״ו), כי השם לבדו הוא העומד בלא שינוי, ואין זולתו שוכן עד, ולא כמוהו: יושב קדם סלה (תהלים נ״ה:כ׳). והעמיד העולם העליון בכוחו, והעולם האמצעי בכח השם ובמלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון, וזה העולם השפל שאנחנו בו מעמדו בכח השם, ובכח שני העולמים העליונים. והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי י״י, כי עשה השמים והארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה, ישראל לבדם מודים זה. וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם לבדו עושה שמים וארץ, רק הם אומרים: כי השם הוא עושה תמיד בלי ראשית ואחרית. והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים, עד שהוציאם משה להיות להם לאלהים. וככה אומר משה: או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי (דברים ד׳:ל״ד). והטעם: שעשה השם לישראל מה שלא עשה לכל גוי, כי השם ברא העולם האמצעי, והוא מושל על עולם השפל, מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע כן יקרנו, כי חלק השם להם. והנה היתה במערכת ישראל כפי מזלם, להיות עוד עבדים. והשם בכחו, למען אהבת האבות, חדש אותות בעולם השפל, שלא היה בממשלת העולם האמצעי, והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה (דברים ד׳:כ׳). ובעבור זה אמרו קדמונינו ז״ל: אין מזל לישראל (בבלי שבת קנ״ו.). ועוד אבאר זה בדרך משלים בפרשת כי תשא (ראב״ע שמות פירוש שני ל״ג:כ״א).

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 28:6אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ח:ו׳

וטעם האפוד – כי הוא גדול מן החשן, ולא יזח החשן. יש שאלות קשות בדברי האפוד והחשן: כי משה לא עשה רק אפוד אחד, והנה כתוב: אפוד ירד בידו (שמואל א כ״ג:ו׳), ואיננו אפוד משה, כי אין כתוב: האפוד הידוע, כמו: הגישה האפוד (שמואל א כ״ג:ט׳). ועוד, למה כתב: ירד (שמואל א כ״ג:ו׳), ולא אמר: הוריד, כי יראה כי כמו מקרה היה. ושם כתוב: שמנים {וחמשה} איש נושא אפוד בד (שמואל א כ״ב:י״ח). ומפרשים רבים פרשו זה: שהיו ראויים לשאת אפוד. ולא שמו לב לדעת האמת, כי אפוד בד הוא מין ממיני פשתים. ואפוד משה לא היה בד, רק היה זהב, ותכלת, וארגמן, ותולעת שני, ושש, עם הכל. ולא היו שואלים ישראל רק בחשן המשפט, שהיו עולים האורים והתומים, וככה כתוב: במשפט האורים (במדבר כ״ז:כ״א). ואין טענה מן: הגישה האפוד (שמואל א כ״ג:ט׳), כי החשן דבק עמו, והאורים עם החשן. וכן כתוב: עד עמוד כהן לאורים ותומים (נחמיה ז׳:ס״ה), וכתוב: תמיך ואוריך (דברים ל״ג:ח׳). והנה ראינו שענה השם את דוד על פי אפוד אביתר (שמואל א כ״ג:ט׳-י״ב). והנה שאול בלכתו למלחמה שאל באורים (שמואל א כ״ח:ו׳), הם שהיו בחשן המשפט עם האפוד והארון. והנה דוד שאל בצקלג באפוד אביתר, והנה אינו אפוד משה. וקשה שאלה מכל זאת, כי האורים אינם אבני חשן, כי הנה כתוב: ומלאת בו מלואת אבן (שמות כ״ח:י״ז). וזה מעשה החרש הוא, לא מעשה משה. ואחר כן אמר למשה: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים (שמות כ״ח:ל׳). ובמעשה כתוב: וימלאו בו ארבעה טורי אבן (שמות ל״ט:י׳), והזכיר הטורים ואמר על משה: ויתן עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח׳:ח׳). והנה על דרך הפשט: אין האבנים המאירים ולא התמימים, כי השאלה היא באורים ותומים, והנה לא ידענו מה הם. והנה אין מועילות אותיות שמות השבטים גם שמות האבות, כי לא נקרא חשן משפט רק בעבור האורים שהם עליו. ועוד שאלה אחרת: כי לא נוכל לומר, כי האורים הם בעצמם התומים, כי כתוב: לאורים ולתמים (עזרא ב׳:ס״ג). ועוד: כי מלת לאורים גם תומים לשון רבים, והנה דברים רבים הם. ורבינו שלמה אמר: כי האורים והתומים הם כתבי שם המפורש. ואלו ראה תשובת רבינו האי, לא אמר ככה. וסוד עמוק הוא דבר האפוד והחושן, רק ארמוז קצה הסוד, אולי יבינהו מי שהוא יודע דעת עליון. והפתח שיוכל לבוא אל הסוד: שתי העבותות על שתי המשבצות, וחשב האפוד הוא המישור על אמצעיתו, על כן: הששה על הכתף השנית ואלו הם כפי המחשבת, על כן הם כאבן אחת, על מספר בני ישראל ועל שמותם בתולדותם. וככה הששה השניים. רק המשפט איננו כפי החלוק בלב, רק כפי החלוק למראה העין. ובעבור הנטייה אמר: וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד (שמות כ״ח:כ״ח). והיה החשן כפול, כי שם היו האורים והתומים שמורים עד עת הצורך, אז יתנום מחוץ אל החשן. והנה אבני השהם שוות, ואין ככה אבני החשן. כי אבני השהם הם לזכרון, ומשפט בני ישראל על אבני החשן. ומלת אורים מגזרת: חמותי ראיתי אור (ישעיהו מ״ד:ט״ז), ותומים שהם תמימים. והאורים, לא התומים, זהב וכסף היו. והמספר ידוע בראיות גמורות מהעליון והשפל, והמשכיל יבין. והנה אפודים רבים היו עם הכהנים, ויש להם חושב, רק אין שם חשן, ולא אורים. וכאשר היה רגיל בדברי האורים והתומים שהיו על חשן המשפט, יוכל להשיב לשואל מדמיון אפוד לבדו, רק לא בכל עת. ואלו הואלתי לגלות זה הסוד לא יכולתי לכותבו כפי המכתב שחברתי בפירוש ספר כולו, כי לא יביננו מי שלא למד ספר המדות, וסוד מלאכת שמים. ואין צריך להאריך בצורת האפוד והחשן והטבעות.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 32:32אבן עזרא שמות פירוש שני ל״ב:ל״ב

ועתה – כבר פרשתי בספר דניאל (ראב״ע דניאל פירוש שני ז׳:י׳): וספרין פתיחו (דניאל ז׳:י׳), כי כל הגזרות על הכללים ועל הפרטים הם במערכות השמים. וככה הורו החכמים: חיי בני ומזוני (בבלי מו״ק כ״ח.), רק השם יוסיף בעבור יראתו, כאשר פרשתיו (ראב״ע שמות פירוש שני כ׳:ב׳).

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 33:21אבן עזרא שמות פירוש שני ל״ג:כ״א

ודע: כי כל הצמחים והחיים בארץ ובעוף ובבהמה והחיה והרמש וכל האדם קשורים בעליונים, כי הכללים קשורים בארבעים ושמונה צורות הגלגל, וזהו: אשר חלק י״י אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד׳:י״ט). והמוסיפין להאיר אינו מטעם הענין, אולי ידעו זה ולא רצו לגלות הסוד לתלמידים. והעד הנאמן: ולא חלק להם (דברים כ״ט:כ״ה). וידוע, כי המחברות הם מאה ועשרים מחברות השבעה, והמחברת הגדולה כמספר כולם היא אחת, והמחברת השניה היא אחת ועשרים, וכנגדה מחברת החמשה ככה, וזה המספר יצא משבעה, מחברת השלשה חמשה ושלשים, שגם זה מספר יוצא משבעה, וככה מחברת הארבעה. והנה מחברת הששה שבעה, והמחברת שהיא כוללת המשפחות לכל האדמה כפי מזל כל גבול מהשבעה גבולות שהם כל הישוב, ועליהם כתוב: אתה הצבת כל גבולות ארץ קיץ וחורף אתה יצרתם (תהלים ע״ד:י״ז), שהשתנה בכל הגבולות אתם יצרתם. ואין השנוי בא מהשמש, רק בעבור נטותה לפאת צפון ודרום. והנה מחברת השנים העליונים, מזל טלה הוא בכל תשע מאות וששים שנה, ושניהם סובבים ממזל התחברותם אל מזל תשיעי בכל עשרים שנה, ככה יתגלגלו שתים עשרה פעמים עד מאתים וארבעים שנה, ומשם יתגלגלו במספר הזה ובדרך הזה במזלות העפר, גם במזלות הרוח, גם במזלות המים. ואל יעלה על לבך, כי הארבעה תולדות בשמים, ויש בשמש חום וקור, בלבנה ובשבתי, חלילה חלילה. כי הבריות העליונות נכבדות הם, ועליהם כתוב: כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם (תהלים קמ״ח:ה׳-ו׳). רק נקראו ככה בעבור המקבלים, והנה לא יוכלו המשרתים לשנות דרכם, שיעבור אחד מהם החק שנתן לו השם. גם כל צבא השמים והשפלים קבלו מהם כמו מתכנתם, על כן לא ייטיבו ולא ירעו. והנה המשתחוה למלאכת השמים לא יועילו לו, כי מה שגזר עליו כפי מערכת כוכבי מולדתו, כן יקרנו, חוץ אם ישמרהו כח עליון מכח הכוכבים, שהיה דבק בו, אז ינצל מהגזרות. ואתן לך משל חשוב: שהיתה מערכת הכוכבים, שיגדל נהר על עיר אחת, וישטוף אנשיה או ימותו. ובא נביא והזהירם, שישובו אל השם טרם בא יום רעתם, ושבו אליו בכל לב. ובעבור שדבקו בו, נתן בלבם, שיצאו אנשי העיר לחוץ להתפלל, והנה כן עשו. וביום ההוא גדל הנהר פתאום כמנהגו, כאשר ראינו בעינינו פעמים רבות, ושטף כל העיר. והנה לא סרה גזרת השם והוא הצילם. וחשוב, כי המשרתים כסוסים עוברים במסלה, ולא ירוצו להרע או להטיב, רק ככה דרכם. וחשוב כי במסילה איש עור, לא ידע מנהג הסוסים מתי הולכין לימין או לשמאל, והוא נשען על פקח שידע סורם. והנה הוא ישמרנו, כי ברוצם בצד זה, יוליך העור לצד אחר, ומרוצת הסוס לא תשתנה, והעור ימלט. ובעבור זה אמר השם: אשר חלק (דברים ד׳:י״ט) ואתכם לקח י״י להיות לו לעם נחלה כיום הזה (דברים ד׳:כ׳), וככה: לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא (ירמיהו נ״א:י״ט), וזהו: ונפלינו אני ועמך (שמות ל״ג:ט״ז). וזהו שאמרו חכמינו: אין מזל לישראל (בבלי שבת קנ״ו.) כל זמן שהם שומרי התורה. ואם לא ישמרוה, ישלוט בהם המזל כאשר הוא מנוסה, כי כל מחברת ומזל דלי במערכת רעה, הנה יבא רעה לשנאי ישראל. והיודעים חכמת המזלות יודו כן. והנה היתה במערכת המחברת, שיעמדו במצרים בגלות עוד שנים. ובעבור שצעקו אל השם ושבו אליו – הושיעם השם, כאשר יקרה לכלל יקרה ליחיד. על כן: שומר תורה אשרהו (משלי כ״ט:י״ח). הנה ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב), כמו: יודע י״י דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד (תהלים א׳:ו׳). והנה: הראני נא (שמות ל״ג:י״ח) אינו במראה העין. והנה: על פניך (שמות ל״ג:י״ט) – על פניך הפנימים, והם פני הלב. וטעם: כל טובי (שמות ל״ג:י״ט) – שאינו כמו הכל, ולא בכל ולא עם הכל. וטעם: וחנותי את אשר אחון (שמות ל״ג:י״ט) – על משה, כי יעביר כל טובי על פניך (שמות ל״ג:י״ט), ולפני עברי ארחם אותך. וזה: שאסוך כפי עליך (שמות ל״ג:כ״ב) – הנה זהו הפירוש, והכף כדמות סתר, כמסתיר עצם השמש בכפו, שלא תפרד נשמתו מעל גויתו. והנה: וראית את אחורי (שמות ל״ג:כ״ג) – מפאת שהוא הכל, וכבודו מלא הכל, ומאתו הכל, וכל תמונת כל, וזהו: ותמונת י״י יביט (במדבר י״ב:ח׳).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 28:30ר׳ יוסף בכור שור שמות כ״ח:ל׳

ונראה לי שאורים – לשון מדינות, כמו באורים כבדו ה׳ (ישעיהו כ״ד:ט״ו), וכמו אור כשדים (בראשית י״א:ל״א). תומים – גבולים, מקום שהגבולים כלים ותמים שם, שהיה כתוב שם תחום פלוני לפלוני, וגבוליו ומצריו כתובין ונתונין בתוך החושן. וכן לכל שבט ושבט הכתוב באבן, תחומו וגבולו נתון כנגדו. וזהו: משפט בני ישראל – שלא יוכל זה לערער על גבול זה כלום. וכשהיו בימי יהושע מטילין גורלות, היה נופל הגורל כמו שכתוב בחושן, וגם הכהן היה מכוון ברוח הקדש כן, ולא היה מערער ומתרעם כל אחד על חלקו, כי היה יודע כי מן המקום הוא לו. וכן מפרש בבבא בתרא (בבלי ב״ב קכ״ב.): קלפי של שבטים וקלפי של תחומין לפניו, והיה מכוין ברוח הקודש וכו׳. ובשעת מלחמה ובשעת הצורך היו עולות האותיות הכתובות, ואומרות מה שצריך להם לשאל.

Rambam Hilkhot Beit HaBechirah 4:1רמב"ם הלכות בית הבחירה ד׳:א׳

וְאַף אוּרִים וְתֻמִּים שֶׁהָיוּ בְּבַיִת שֵׁנִי לֹא הָיוּ מְשִׁיבִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא הָיוּ נִשְׁאָלִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ב׳:ס״ג) (נחמיה ז׳:ס״ה) עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וְתֻמִּים. וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא לְהַשְׁלִים שְׁמוֹנָה בְּגָדִים לְכֹהֵן גָּדוֹל כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מְחֻסַּר בְּגָדִים:

Raavad Hilkhot Beit HaBechirah 4:1ראב״ד הלכות בית הבחירה ד׳:א׳

לא היו משיבין – א״א והלא אורים ותומים ורוח הקדש שני דברים הם מן החמשה שחסרו בבית שני ולדבריו אינו אלא אחד וחיסור בגדים שאמר אינו כלום שאינו מחשבון הבגדים:

Rambam Hilkhot Kelei HaMikdash 10:10-13רמב"ם הלכות כלי המקדש והעובדים בו י׳:י׳-י״ג

+(י) עָשׂוּ בְּבַיִת שֵׁנִי אוּרִים וְתֻמִּים כְּדֵי לְהַשְׁלִים שְׁמוֹנָה בְּגָדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ נִשְׁאָלִין בָּהֶן. וּמִפְּנֵי מָה לֹא הָיוּ שׁוֹאֲלִין בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְכָל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה עָלָיו אֵין נִשְׁאָלִין בּוֹ: (יא) וְכֵיצַד שׁוֹאֲלִין. עוֹמֵד הַכֹּהֵן וּפָנָיו לִפְנֵי הָאָרוֹן וְהַשּׁוֹאֵל מֵאַחֲרָיו. פָּנָיו לְאַחֲרֵי הַכֹּהֵן. וְאוֹמֵר הַשּׁוֹאֵל אֶעֱלֶה אוֹ לֹא אֶעֱלֶה. וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל בְּקוֹל רָם וְלֹא מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ אֶלָּא בְּקוֹל נָמוּךְ כְּמִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וּמִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹבֵשׁ אֶת הַכֹּהֵן וּמַבִּיט בַּחשֶׁן וְרוֹאֶה בּוֹ בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה עֲלֵה אוֹ לֹא תַּעֲלֶה בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁבּוֹלְטוֹת מִן הַחשֶׁן כְּנֶגֶד פָּנָיו. וְהַכֹּהֵן מְשִׁיבוֹ וְאוֹמֵר לוֹ עֲלֵה אוֹ לֹא תַּעֲלֶה: (יב) ואֵין שׁוֹאֲלִין עַל שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד. וְאִם שָׁאַל מְשִׁיבִין עַל הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד. וְאֵין נִשְׁאָלִין בָּהֶן לְהֶדְיוֹט אֶלָּא אוֹ לְמֶלֶךְ אוֹ לְבֵית דִּין אוֹ לְמִי שֶׁצֹּרֶךְ הַצִּבּוּר בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״ז:כ״א) וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְגוֹ׳. הוּא זֶה הַמֶּלֶךְ. וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל זֶה הוּא מְשׁוּחַ מִלְחָמָה אוֹ מִי שֶׁצֹּרֶךְ הַצִּבּוּר בִּשְׁאֵלָתוֹ. וְכָל הָעֵדָה אֵלּוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל: (יג) זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בְּדִבְרֵי נְבִיאִים שֶׁהַכֹּהֲנִים הָיוּ חוֹגְרִין אֵפוֹד בַּד לֹא הָיוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. שֶׁאֵין הָאֵפוֹד שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל אֵפוֹד בַּד. וְאַף הַלְוִיִּם הָיוּ חוֹגְרִין אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא לֵוִי הָיָה וְנֶאֱמַר בּוֹ (שמואל א ב׳:י״ח) נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד. אֶלָּא אֵפוֹד זֶה הָיוּ חוֹגְרִים אוֹתוֹ בְּנֵי הַנְּבִיאִים וּמִי שֶׁהוּא רָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לְהוֹדִיעַ כִּי הִגִּיעַ זֶה לְמַעֲלַת כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמְּדַבֵּר עַל פִּי הָאֵפוֹד וְהַחשֶׁן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ:

Moreh Nevukhim 1:61מורה נבוכים א׳:ס״א

IT is well known that all the names of God occurring in Scripture are derived from His actions, except one, namely, the Tetragrammaton, which consists of the letters yod, hé, vau and hé. This name is applied exclusively to God, and is on that account called Shem ha-meforash, "The nomen proprium." It is the distinct and exclusive designation of the Divine Being; whilst His other names are common nouns, and are derived from actions, to which some of our own are similar, as we have already explained. Even the name Adonay, "Lord," which has been substituted for the Tetragrammaton, is derived from the appellative "lord"; comp. "The man who is the lord (adone) of the land spake roughly to us" (Gen. 43:30). The difference between Adoni, "my lord," (with ḥirek under the nun), or Adonay (with kameẓ), is similar to the difference between Sari, "my prince," and Saraï, Abraham's wife (ib. 16:1), the latter form denoting majesty and distinction. An angel is also addressed as "Adonay"; e.g., "Adonay (My lord), pass not away, I pray thee" (ib. 18:3). I have restricted my explanation to the term Adonay, the substitute for the Tetragrammaton, because it is more commonly applied to God than any of the other names which are in frequent use, like dayyan, "judge," shadday, "almighty," ẓaddik, "righteous," ḥannun, "gracious," raḥum, "merciful," and elohim "chief" all these terms are unquestionably appellations and derivatives. The derivation of the name, consisting of yod, hé, vau, and hé, is not positively known, the word having no additional signification. This sacred name, which, as you know, was not pronounced except in the sanctuary by the appointed priests, when they gave the sacerdotal blessing, and by the high priest on the Day of Atonement, undoubtedly denotes something which is peculiar to God, and is not found in any other being. It is possible that in the Hebrew language, of which we have now but a slight knowledge, the Tetragrammaton, in the way it was pronounced, conveyed the meaning of "absolute existence." In short, the majesty of the name and the great dread of uttering it, are connected with the fact that it denotes God Himself, without including in its meaning any names of the things created by Him. Thus our Sages say: "'My name' (Num. 6:27) means the name which is peculiar to Me." All other names of God have reference to qualities, and do not signify a simple substance, but a substance with attributes, they being derivatives. On that account it is believed that they imply the presence of a plurality in God, I mean to say, the presence of attributes, that is, of some extraneous element superadded to His essence. Such is the meaning of all derivative names: they imply the presence of some attribute and its substratum, though this be not distinctly named. As, however, it has been proved, that God is not a substratum capable of attributes, we are convinced that those appellatives when employed as names of God, only indicate the relation of certain actions to Him, or they convey to us some notion of His perfection. Hence R. Ḥaninah would have objected to the expression "the great, the mighty, and the tremendous," had it not been for the two reasons mentioned by him; because such expressions lead men to think that the attributes are essential, i.e., they are perfections actually present in God. The frequent use of names of God derived from actions, led to the belief that He had as many [essential] attributes as there were actions from which the names were derived. The following promise was therefore made, implying that mankind will at a certain future time understand this subject, and be free from the error it involves: "In that day will the Lord be One, and His name One" (Zech. 14:9). The meaning of this prophecy is this: He being One, will then be called by one name, which will indicate the essence of God; but it does not mean that His sole name will be a derivative [viz., "One"]. In the Pirke Rabbi Eliezer (chap. iii.) occurs the following passage: "Before the universe was created, there was only the Almighty and His name." Observe how clearly the author states that all these appellatives employed as names of God came into existence after the Creation. This is true; for they all refer to actions manifested in the Universe. If, however, you consider His essence as separate and as abstracted from all actions, you will not describe it by an appellative, but by a proper noun, which exclusively indicates that essence. Every other name of God is a derivative, only the Tetragrammaton is a real nomen proprium, and must not be considered from any other point of view. You must beware of sharing the error of those who write amulets (kameot). Whatever you hear from them, or read in their works, especially in reference to the names which they form by combination, is utterly senseless; they call these combinations shemot (names) and believe that their pronunciation demands sanctification and purification, and that by using them they are enabled to work miracles. Rational persons ought not to listen to such men, nor in any way believe their assertions. No other name is called shem ha-meforash except this Tetragrammaton, which is written, but is not pronounced according to its letters. The words, "Thus shall ye bless the children of Israel" (Num. 6:23) are interpreted in Siphri as follows: "'Thus,' in the holy language; again 'thus,' with the Shem ha-meforash." The following remark, is also found there: "In the sanctuary [the name of God is pronounced] as it is spelt, but elsewhere by its substitutes." In the Talmud, the following passage occurs: "'Thus,' i.e., with the shem ha-meforash.--You say [that the priests, when blessing the people, had to pronounce] the shem ha-meforash; this was perhaps not the case, and they may have used other names instead.--We infer it from the words: 'And they shall put My name' (Num. 6:27), i.e., My name, which is peculiar to Me." It has thus been shown that the shem ha-meforash (the proper name of God) is the Tetragrammaton, and that this is the only name which indicates nothing but His essence, and therefore our Sages in referring to this sacred term said "'My name' means the one which is peculiar to Me alone." In the next chapter I will explain the circumstances which brought men to a belief in the power of Shemot (names of God); I will point out the main subject of discussion, and lay open to you its mystery, and then not any doubt will be left in your mind, unless you prefer to be misguided.

ייחודיותו של השם המפורש {ייחודיותו של השם המפורש} כל שמותיו {של ה׳} יתעלה המצויים בספרי הקודש, כולם נגזרים מן הפעולות, ואין זה סוד, מלבד שם אחד והוא יו״ד ה״א וא״ו ה״א, שהוא שם מיוחד לו יתעלה, ולכן נקרא ״שם מפורש״, כלומר שהוא מורה על עצמותו יתעלה באופן ברור וחד-משמעי {מילולית: ״הוראה ברורה שאין בה שיתוף״}. ואילו בשאר שמותיו הנכבדים יש רב-משמעיות {״מורים בשיתוף״}, משום שהם נגזרים מן הפעולות שיש אצלנו כדוגמתן כפי שביארנו (מורה נבוכים א׳:נ״ד). אפילו השם שמכנים בו את יו״ד ה״א וא״ו ה״א נגזר מן האדנות: ״דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ״ (בראשית מ״ב:ל׳). וההבדל בין לומר ״אֲדֹנִי״ בנו״ן בחיריק לבין לומר בנו״ן בקמץ, הוא כהבדל בין לומר ״שָׂרִי״ שמשמעותו ״האדון שלי״ לבין לומר ״שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם״ (בראשית י״ב:י״ז), כי יש בכך {=בלשון רבים} מתן גדולה והכללת אחרים. וזה אכן נאמר למלאך: ״אֲדֹנָי [אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ] אַל נָא תַעֲבֹר [מֵעַל עַבְדֶּךָ]״ (בראשית י״ח:ג׳). ביארתי לך זאת לגבי ״אדני״ במיוחד, שהוא מכונה בו, משום שהוא המיוחד משמותיו יתעלה המפורסמים. ואילו שאר שמותיו, כמו ״דיין״ ו״צדיק״ ו״חנון״ ו״רחום״ ו״אלהים״, ברורה ההכללה והגזירה שלהם. ואילו מה שאותיותיו הן יו״ד ה״א וא״ו ה״א, אין לו גזירה מפורסמת ואין הוא משותף עם זולתו. אין ספק שהשם הגדול הזה, שכידוע לך אין הוגים אותו אלא במקדש, וכהני ה׳ המקודשים בלבד בברכת כהנים וכהן גדול ביום הצום, מורה על עניין מסוים, שאין בו שיתוף בין ה׳ יתעלה ובין מה שזולתו. אולי, לפי הלשון שלא נותר ממנה עמנו היום אלא מעט, וכן לפי אופן הגייתו, הוא מורה על עניין חיוב המציאות. כללו של דבר, גדולת השם הזה וההישמרות מלהגות אותו הן משום שהוא מורה על עצמותו יתעלה באופן שאף לא אחד מן הברואים משתתף בהוראה הזו, כמו שאמרו עליו {החכמים} ז״ל: ״שמי המיוחד לי״ (בבלי סוטה ל״ח.). {שאר שמות ה׳ אינם תוארי עצמוּת} ואילו שאר השמות, כולם מורים על תארים, לא על עצמות בלבד, אלא על עצמות בעלת תארים, משום שהם נגזרים, ולכן הם יוצרים אשליה של ריבוי; כוונתי שהם משלים לחשוב שהתארים קיימים, ושיש עצמות ועניין הנוסף על העצמות. כי כך היא הוראתו של כל שם נגזר, שהוא מורה על עניין, ועל נושא שאינו מפורש, שאותו עניין קשור אליו. וכיוון שהוכח שה׳ יתעלה אינו נושא מסוים שקשורים אליו עניינים, נודע שהשמות הנגזרים הם או על פי יחס הפעולה אליו או כדי להנחות לשלמותו. לכן סלד ר׳ חנינה מן האמירה ״הגדול הגבור והנורא״ לולא שני האילוצים שהזכיר (מורה נבוכים א׳:נ״ט), כי הדבר מטעה להאמין בתארים עצמיים, דהיינו שהם שלמויות המצויות בו. וכיוון שרבו לו יתעלה השמות האלה הנגזרים מן הפעולות, הטעה הדבר חלק מהאנשים והביאם לייחס לו תארים מרובים כמספר הפעולות שנגזרו מהן. לכן הבטיח {ה׳} שבני האדם יזכו בהשגה שתסיר מהם את הבלבול הזה, ואמר: ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״ (זכריה י״ד:ט׳), כלומר שכפי שהוא אחד כך הוא ייקרא אז בשם אחד בלבד, והוא המורה על העצמות לבדה, ואינו נגזר. בפרקי ר׳ אליעזר (פרק ג) אמרו: ״עד שלא נברא העולם היה הקב״ה ושמו בלבד״. התבונן-נא כיצד נאמר במפורש שהשמות הנגזרים האלה כולם נוצרו רק לאחר יצירת העולם. וזה נכון, כי כולם שמות שנקבעו על פי הפעולות הנמצאות בעולם. אך אם תיבחן עצמותו באופן מופשט ומעורטל מכל פעולה, לא יהיה לו שם נגזר כלל, אלא שם אחד מיוחד כדי להורות על עצמותו. ואין אצלנו שם בלתי נגזר אלא זה, והוא יו״ד ה״א וא״ו ה״א, שהוא ״שם המפורש״ סתם. {שימושים פגומים בשמות ה׳} אל תחשוב אחרת, ואל יעלו בלבך הזיות כותבי הקמיעות ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם האוויליים מן השמות שבדו מלבם שאינם מורים על עניין כלל, שהם קוראים להם ״שמות״, וטוענים שהם מצריכים קדושה וטהרה ושהם מחוללים מופתים. כל הדברים האלה הם מעשיות שלא ראוי לאדם שלם לשמוע אותן, לא כל שכן להאמין בהן. {יש רק שם מפורש אחד} אין נקרא ״שם המפורש״ אלא אותו שם בן ארבע אותיות הכתוב, שאינו נהגה באותיותיו. ובפירוש אמרו בספרֵי (במדבר, פיסקא לט): ״׳כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳ (במדבר ו׳:כ״ג): כֹּה – בלשון הזה; כֹּה – בשם המפורש״. ושם נאמר: ״במקדש ככתבו ובמדינה בכנויו״. ובתלמוד נאמר (בבלי סוטה ל״ח.): ״כֹּה – בשם המפורש. אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכנוי, תלמוד לומר: ׳וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי׳ (במדבר ו׳:כ״ז) – שמי המיוחד לי״. הרי התבאר לך ששם המפורש הוא אותו שם בן ארבע אותיות, ושהוא לבדו המורה על העצמות בלא שיתוף עניין אחר, ולכן אמרו עליו ״המיוחד לי״. {הקדמה לפרק הבא} בפרק הבא אבאר לך את הדבר שהביא את האנשים למה שהם מאמינים בו בעניין השמות, ואבאר לך את שורש השאלה הזו ואסיר לך את כיסויה עד שלא יישאר בו קושי, אלא אם תרצה להטעות את עצמך.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 28:30ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות כ״ח:ל׳

ונתת אל חשן [וג׳] דקדוק הלשון מורה שהאורים והתומים דבר זולת האבנים והחכמים ז״ל אומרים שהם תוארים לאבנים מפני שהן מגלות בהגדת העתידות (נקראו) אורים מפני שהן מאירות למי שישאל בהן מה יעשה ובאיזו דרך ילך, כעין מאמר דוד ע״ה נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי ו(נקראו) תומים מפני שהנודע על ידיהן אמתי אין בו חילוף כמו שאמר שאול ע״ה כאשר שאל בהן הבה תמים; ודרך הודעתן בהגדת העתידות לפי מה שמסרה הקבלה שכהן גדול עומד כאשר מלך ישראל או בית דין הגדול שואלים לו ופניו כלפי הארון והשואל עומד מאחוריו פניו כלפי אחורי הכהן שעליו האפוד וישאל השואל על הענין שרוצה למצוא בו את הדרך הישר על ידי הוראתו יתעלה ואם היתה שאלתו למשל אם לצאת למלחמה או לחדל ממנה הוא אומר ״אעלה או לא אעלה״ ונראה לכהן ברוח הקודש במראה הנבואה קצת האותיות בחושן אשר הן שקועות בגליפה באבנים (נראית לו) התשובה על ידי שהן בולטות ויוצאות כגליפת הדינר כמו שכתב ר׳ סעדיה ז״ל וזה שנראית לו בליטת העי״ן מן שמעון והלמ״ד מן לוי והה״א מן יהודה ויאמר לו ״עלה״ או נראה לו (לכהן) ״לא תעלה״ ויאמר לו (לשואל) ״לא תעלה״ וכיוצא בזה והאותיות יוצאות אחת אחת והכהן רואה אותן יוצאות אחת אחת ואינן יוצאות בפעם אחת כדי שלא יפול הספק כמו שביאר ר׳ סעדיה ז״ל; ואין נשאל אלא כהן גדול ששורה עליו רוח הקודש דוגמת אלעזר ופינחס; ומפני זה היו האורים והתומים בבית שני (רק) כדי להשלים צורה חיצונה לא לתכלית פנימית כהודעה בהגדת העתידות אמר בעזרא ויאמר התרשתא וג׳ עד עמד כהן לאורים ותמים ולא היה ניגש לשאלה אלא מלך או בית דין הגדול ומי שצורך הציבור בו כמו כהן משוח מלחמה וגם הנזכרים לא ישאלו אלא בענין ששייך בתועלת הציבור.

Ramban Shemot 28:30רמב״ן שמות כ״ח:ל׳

AND THOU SHALT PUT IN THE BREASTPLATE OF JUDGMENT THE URIM AND THE THUMMIM. Rabbi Abraham ibn Ezra thought to display wisdom in the matter of the Urim and the Thummim, by saying that they were made by a craftsman from gold and silver, and he continued his discussion of them in this vein, for he thought that they were akin to the forms which the astrologers make in order to know the thoughts of the one who comes to ask of them [about the future]. But what [Ibn Ezra] said is of no import. Rather, the Urim and the Thummim are as Rashi has written: "This was an inscription of the Proper Name of G-d which was placed between the folds of the breastplate." It was for this reason that the breastplate had to be double [i.e., made of a material that was folded in order to form a sort of bag, into which the Urim and the Thummim — the sacred Names of G-d, as explained further on, — were placed by Moses]. The proof for this is that in the work of the craftsmen the Urim and the Thummim are not mentioned at all, neither in the command nor in the [description of the] making thereof. Now concerning the garments He details: And he made the ephod, and he made the breastplate, but it does not say, "and he made the Urim and the Thummim." And if it were the work of a skilled engraver He would have dealt with it in greater length than with all [the garments]. Even if perhaps He desired to shorten the discussion about them on account of their profundity, He would at least have said here, "and thou shalt make the Urim and the Thumim as it has been shown to you in the mount; of pure gold — or purified silver — you shall make them." moreover, you will notice that He did not use the definite article in connection with any of the vessels [of the Tabernacle] which had not been previously mentioned. Instead, He said, and they shall make an ark; and thou shalt make a table; and thou shalt make a candelabrum, and thus too in connection with all of them. In the case of the Tabernacle, however, He said, And thou shalt make 'the' Tabernacle, because He had already mentioned it [in saying], And let them make Me a Sanctuary. Now with reference to the Urim and the Thummim He said, And thou shalt put in the breastplate of judgment 'the' Urim and 'the' Thummim. He did not command him as to the making of them, and yet Scripture mentions them with the definite article! Moreover, Scripture mentions them with reference to Moses only, saying by way of command, and thou shalt put in the breastplate of judgment…; similarly, at the time of making them it says, and in the breastplate he put the Urim and the Thummim, since they were not the work of craftsmen. Neither craftsmen nor the congregation of Israel had any part whatsoever in their making or in their donation, for they were a secret transmitted by the Almighty to Moses, and he wrote them in holiness. They were thus of heavenly origin, and therefore they are referred to without any specification and with the definite article, in a similar usage to that which we have in the verse, and He placed at the east of the garden of Eden the cherubim. Now Moses took the inscription of the Urim and the Thummim, and placed them in the breastplate of judgment after he had clothed Aaron with the ephod and the breastplate, as it is said, And he put the ephod upon him, and he girded him with the skilfully-woven band of the ephod… And he placed the breastplate upon him; and in the breastplate he put the Urim and the Thummim. For only after [Aaron was already clothed with the ephod and the breastplate] did Moses place the Urim and the Thummim between the folds of the breastplate. Thus the Urim and the Thummim were the holy Names of G-d, and it was by virtue of the power residing in these Names that the letters inscribed upon the stones of the breastplate would light up before the eyes of the priest who inquired of their judgment. For example, when they inquired, Who shall go up for us first against the Canaanites, to fight against them, the priest fixed his thoughts on those Divine Names which were the Urim [literally: "lights"], and the letters forming the name Yehudah lighted up before his eyes, and [for the word ya'aleh — "he shall go up"] the letter yod lighted up from the word Levi, the ayin from Shimon, the lamed from Levi, and the hei from Avraham which was also written there, according to the opinion of our Rabbis, or perhaps the hei from Yehudah lighted up a second time. Now when the letters lighted up before the eyes of the priest, he did not yet know their arrangement [that is, how these letters were to be grouped together into words], for from the letters forming the words Yehudah ya'aleh (Judah shall go up), it is possible to form the words: hoy heid alehah, or hie al Yehudah, and very many other words. But then there were other sacred Divine Names [in the fold of the breastplate] called Thummim [literally: "perfection"], through whose power the priest's heart was made perfect to understand the meaning of the letters which lighted up before his eyes. Thus, when he fixed his thoughts on the Divine Names in the Urim, and the letters lighted up, he would then immediately turn and fix his thoughts on the Divine Names in the Thummim, whilst the letters [of the Urim] were still lit up before him, and then it came to his mind that they combine to form the words Yehudah ya'aleh (Judah shall go up). This knowledge [of how to combine the letters that lit up in the breastplate into words], is one level of the degrees of Ruach Hakodesh. It is lower than prophecy, and higher than the Bath Kol which served [Israel] in the Second Sanctuary after prophecy had ceased, and after the Urim and Thummim had ceased, just as our Rabbis have mentioned. It is possible that after Moses placed the sacred Names of the Urim and Thummim in the breastplate, they became known to the great Sages of Israel, having been transmitted to them from Moses together with the secrets of the Torah. Hence we find that David possessed an ephod, which was similar to the ephod of Moses, and together with it was a breastplate similar to the holy breastplate [in the Tabernacle]. It appears, however, that [instead of being made of gold, blue-purple etc.] it was made of linen, just as it says of Samuel that he was a child, girden with a linen ephod, and of Nob, the city of priests, it is said, fourscore and five persons that did wear a linen ephod. They would clothe a priest who was of the sons of the prophets, and inquire of him [regarding certain events] and at times they were answered, just as Rabbi Abraham ibn Ezra thought on this point. However, as far as that which he [Ibn Ezra] said, that if [Rashi] had seen the responsum of Rabbeinu Hai, he would not have explained as he did, [that the Urim and Thummim were inscriptions of the Proper Name of G-d] — now we have already seen that responsum and have considered it, and we know [for a certainty] that it was Rabbi Abraham whose opinion [shows that he] did not grasp it.

ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים – סבר ר׳ אברהם (אבן עזרא פירוש שני שמות כ״ח:ו׳) להתחכם בענין האורים והתומים, ואמר כי הם מעשה אמן כסף וזהב, והאריך בענינם כי חשב כי הם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל. ולא אמר כלום. אבל הם כדברי רבינו שלמה: כתב של שם המפורש נתון בין כפלי החשן, ולכך הוצרך להיות כפול (שמות כ״ח:ט״ז). והראיה, כי לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנים, לא הזכירם להם בצואה ולא במעשה כלל. ופרט בבגדים: ויעש את האפוד (שמות ל״ט:ב׳), ויעש את החשן (שמות ל״ט:ח׳), ולא אמר: ויעש את האורים והתומים, ואלו היו מעשה חרש חכם היה מאריך בהם יותר מן הכל. ואם אולי ירצה לקצר בהם לעומקם, היה אומר: ועשית אורים ותומים כאשר הראה אותך בהר, זהב טהור תעשה אותם או כסף מזוקק. ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה״א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר, אבל אמר: ועשו ארון (שמות כ״ה:י׳), ועשית שלחן (שמות כ״ה:כ״ג), ועשית מנורת (שמות כ״ה:ל״א), וכן כולם. ובמשכן אמר: ואת המשכן תעשה (שמות כ״ו:א׳), בעבור שכבר הזכירו: ועשו לי מקדש וגו׳ (שמות כ״ה:ח׳). והנה באורים ותומים אמר: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, ולא צוה אותו בעשייתם והזכירם בשם הידיעה, ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו, שאמר בצואה: ונתת אל חשן המשפט, ובמעשה: ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח׳:ח׳), כי לא היו מעשה אמן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל. אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה. או, היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה, כמו: וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג׳:כ״ד). והנה משה לקח כתב האורים והתמים והניחם שם בחשן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן, כמו שאמר: ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד, וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח׳:ז׳-ח׳) – כי לאחר כן נתנם בין כפלי החשן. והענין הוא, שהיו שמות קדושים, מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם. והמשל, כי כאשר שאלו: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם (שופטים א׳:א׳), היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו אותיות יהודה, ויו״ד מלוי, ועי״ן משמעון, ולמ״ד מלוי, וה״א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו (בבלי יומא ע״ג:), או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה״א מיהודה. והנה כאשר האותיות מאירות לעיני הכהן עדיין לא ידע סדורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן ׳יהודה יעלה׳ היה איפשר להעשות מהן: ׳הוי הד עליה׳, או: ׳הי על יהודה׳, ותיבות אחרות רבות מאד. אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים תומים, מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו. כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומיכוין בשמות התומים. ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בלבו שחבורם: ׳יהודה יעלה׳. וזאת מדרגה ממדרגות רוח הקדש, והיא למטה מן הנבואה, ולמעלה מבת קול שמשתמשין בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים כמו שהזכירו רבותינו (בבלי יומא כ״א:). ואיפשר שאחרי שנתן משה בחשן השמות הקדושים של האורים והתומים היו נודעים במסורת ממנו לגדולי חכמי ישראל שמסרם להם עם סתרי תורה, ולפיכך היה ביד דוד אפוד (שמואל א כ״ג:ו׳), והיה כדמות אפוד משה, ובו חשן כדמות חשן הקדש, אבל נראה שהיו בד, כאשר נאמר בשמואל: נער חגור אפוד בד (שמואל א ב׳:י״ח), ואמר בנוב עיר הכהנים: שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד (שמואל א כ״ב:י״ח), וילבישו אותו את הכהן שהוא מבני הנביאים ושואלים בו ונענים לפעמים, כאשר חשב בזה ר׳ אברהם, ומה שאמר שאלו ראה תשובת רבינו האיי ז״ל לא אמר ככה, כבר ראינוה וחשבנוה, וידענו כי ר׳ אברהם לא נתכוון אליה.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 28:30רלב״ג שמות ביאור המילות כ״ח:ל׳

ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התֻּמִּים וגו׳ – הנה לא ביארה התורה איך היתה נתינת האורים והתומים בחושן המשפט, ומה היו האורים והתומים; וזה, כי התורה לא זכרה איך יעשו אותם; ולזאת הסיבה נפל ספק בענינם. והנה אמרו רבותינו ז״ל כי האבנים האלו שהיו כתובים בהם שמות בני ישראל היו נקראים ׳אורים ותומים׳, מפני שמאירים את דבריהם ומתמימים את מעשיהם. ואם היה הענין כן, הנה לא יתכן מה שאמרה התורה ׳ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התֻּמִּים׳; ואמר גם כן בפרשת צו: ׳וישם עליו את החשן, ויתן אל החשן את האורים ואת התֻּמִּים׳ (ויקרא ח, ח). וזה ממה שיביאנו להאמין כי האורים והתומים היו דבר־מה נתן אותו אל חושן המשפט באופן שנתן העדות אל הארון, שנאמר: ׳ונתת אל הארֹן את העדֻת אשר אתן אליך׳ (כה, טז). ויִדְמֶה שהאורים והתומים היו דבר שלא היה בעשייתו אומנות יצטרך שיעשהו איש אחֵר זולת משה; ויִדְמֶה שהיה ענינם ידוע מצד הוראת הגדר; ולזה אמרו קצת הקודמים שהם היו כתבי שם המפורש, וזאת הכתיבה עשה אותה משה. וזה דבר נאות מאד לפי מה שאחשוב, רוצה לומר שיהיו האורים והתומים דבר נכתב ניתן בתוך החושן; ולזה היה החושן כפול. והנה האורים והתומים היו מעירים הנבואה, כשהיה הכהן הראוי לה מסתכל בהם; ולזה אמר עליו: ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו; וזה, כי השמות הכתובים בחושן היו סיבה אל שתשוטט מחשבת הכהן בישראל, והאורים והתומים היו סיבה להגיע הנבואה לו מצד התבוננותו בעצם הסיבה הראשונה, ויתבודד מפני זה שכלו מבין שאר כוחות הנפש, אשר הוא סיבה להגעת הנבואה במה ששוטטה המחשבה בו, ולזה ישא אהרן באמצעות האורים והתומים משפט בני ישראל על לבו, כמו שזכרה התורה. ולפי שהאורים והתומים היו העיקר אשר אליו היתה הכונה, היו נקראים אלו הבגדים ״אורים ותומים״, שנאמר: ׳תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לאיש חסידך׳ (דברים לג, ח); ׳ושאל לו במשפט האורים׳ (במדבר כז, כא); ׳עד עמֹד כהן לאורים ולתֻמִּים׳ (עזרא ב, סג). ולפי שזה כולו היה להעיר הנבואה, לא היו נשאלין באורים ותומים אלא לכהן שרוח הקודש שורה עליו. ולפי שמחשבתו לא שוטטה אלא בבני ישראל בכללם, לא באחד אחד מהם, לא היו נשאלין בהם אלא בדברים הכוללים. והנה אחשוב בזה אחד משני ענינים: אם שיהיו האורים - ההתחלות ההיולאניות, שהם סיבות ההפסד, כמו החומר הראשון והיסודות, וקראם ׳אורים׳ כי כמו שהאש הוא מפסיד כן הם מפסידים, ולזה היה האש על המזבחות המורים על ההפסד; והתומים - הם ההתחלות הצוּרִיּוֹת, שהולכות מֵהדברים מדרגת התמימוּת והשלֵמוּת. והנה מי שיתבונן באלו ההתחלות - יתבאר לו שיש שם צורה ראשונה פועלת כל הנמצאות, כמו שהתבאר בטבעיות ובמה שאחר הטבע, ותֵעָתֵק מפני זה זאת ההשגה בה׳ יתעלה ובשכלים הנפרדים, ותגיע לו הנבואה מפני זאת ההשגה והדבקות אשר לו בה׳ יתעלה. ואפשר שיהיו האורים - מיני החום הטבעי אשר לנמצא נמצא, שהוא כלי לצורה להגיע פעולותיה בנמצא ההוא; ולזה קראם ׳אורים׳, כי החום הטבעי הוא בנמצאים מפני מה שבו מיסוד האש שהתמזג בשאר היסודות ההתמזגות אשר יִשְׁלַם בו החום הטבעי לַנמצא ההוא. והנה יהיו אלו החמימיוֹת מתחלפים מצד התחלף ההתמזגות, כמו שהתבאר במקומותיו, עד שהחום הטבעי אשר לאדם הוא זולת החום הטבעי אשר לסוס, והחום הטבעי אשר לאבר אחד הוא זולת החום הטבעי אשר לאבר אחר מהאיברים — והמשל, שחום הכבד הוא זולת חום המוח; ובזה האופן הנפלא ישלים ה׳ אלו הנמצאות. וכבר התבאר במקומותיו שאין ביסודות די בהגעת כמו זה החום המשוער, ולזה יחוייב שיהיה השפע זה החום מנמצא יותר נכבד מהיסודות, והם הגרמים השמימיים, לפי מה שנתן להם ה׳ יתעלה מהכח ביום הבראם, כמו שהתבאר במקומותיו. והתומים - הם הצורות הנמצאות לאלו הדברים, שלא יתכן הִמָּצאם מזולת צורה פועלת, כמו שלא תבוא צורת הכסא המוחשת אם לא מהצורה המושכלת אשר לה בנפש האומן. והנה יעתיקהו זה העיון אל העיון במה שישפע מה׳ יתעלה באמצעות הגרמים השמימיים ובאמצעות הצורות אשר ישפיע באמצעותם נימוס כל אלו הדברים אשר בכאן, ובזה האופן יגיעו לו העתידות בנבואה. ואפשר שיהיו האורים - הכוכבים, שהם מאירים, ולזה קראם ׳אורים׳, והנה היה הרצון בזה כי ה׳ יתעלה שׂם בהם כוחות חלוקים, עם היותם כולם מגשם לא קל ולא כבד, עד שיִשְׁלְמוּ באמצעותם כל אלו הדברים אשר בכאן בניצוצים המגיעים לנו מהם, כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות ה׳; והתומים - הם הצורות אשר לגרמים השמימיים שהולכים במדרגת התמימות מהם, ויכלה העיון בזה אל הסיבה הראשונה, כי נימוס כל אלו הדברים הוא מושפע מהם, כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות ה׳. ומזה ההתבוננות שיהיה לכהן הראוי לנבואה באלו הענינים, יהיה מוכן אל שתגיע לו הנבואה בענינים ששוטטה מחשבתו בהם. והנה איך שיפורש מאלו הפירושים ענין האורים והתומים, הכל הולך אל מקום אחד, כי הכונה היתה להיישיר הכהן אל שתגיע לו הנבואה במה שישאלוהו ישראל מעניניהם הכוללים, כמו שזכרנו במה שקדם. והנה זה הביאור השלישי הוא היותר נראה לנו. ויִדְמֶה שזאת השאלה, והמענה אשר בה, לא היה כי אם בענינים הנופלים תכף, כמו שנתפרסם ממה שנזכר מהשאלות שנשאלו באורים ותומים, ולזה היתה ההודעה בה יותר שלמה, כי המקבל לא יתכן שישתנה בזה הזמן המועט בְּדרך שישתנה מה שיתכן שיקרה לו; ולזה אמרו רבותינו ז״ל שאף על פי שיעוד הנביא חוזר, היעוד המגיע באמצעות אורים ותומים אינו חוזר. והנה הוא מבואר שמשפט האורים הוא מה שאפשר הגעתו באופן־מה למי שאינו נביא, כמו הקוסם וחולם החלום, ומשפט התומים הוא מה שיִוָּדַע לנביא, כמו שביארנו בשני ובחמישי ממלחמות ה׳. והנה ביארנו שם כי גם הקוסם או החולם יתכן שיצדק בענינים הנופלים תכף. ואולי לזה אמר על אלעזר הכהן: ׳ושאל לו במשפט האורים׳ (במדבר כז, כא), כי אולי לא הגיעה מדרגתו אל שידע משפט התומים, ועם כל זה כבר היה מספיק, מפני שזאת השאלה לא היתה כי אם בענינים הנופלים תכף.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 28:31רלב״ג שמות ביאור המילות כ״ח:ל״א

(לא-לב) ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת – כבר היה מבואר ממה שיורה עליו שֵׁם המעיל כי מלאכתו היתה עבה, ושחוטו היה כפול שנים עשר. והנה היה כולו תכלת. והנה היה פי ראשו כפול לתוכו בְּדרך שיהיה שפה לפיו סביב מבפנים כפי תחרא, באופן שיראה חָלָק מבחוץ כמשפט, כי בזה יהיה יותר יפה; והוא היה נעשה מעשה אורג. והזהיר שלא יקרע; והנה הקורע אותו דרך השחתה - לוקה, כי הוא מחלל כבוד ה׳ יתעלה. והוא הדין לשאר בגדי כהונה לזאת הסיבה בעינה; ואולם הודיעה התורה זה במעיל, לפי שלא היה מכוון לעצמו, אבל היה ממשמשי האפוד והחושן — ולזה היה נקרא ׳מעיל האפוד׳ — וכל שכן בשאר הבגדים המכוונים לעצמם. והנה צורת המעיל היא ידועה, שאין לו בית יד כלל, אבל יש לו מקום יכנס בו הראש, ומקצתו תלוי לאחוריו ומקצתו לפניו, ועליו היו מניחין האפוד, ולזה נקרא ׳מעיל האפוד׳. והנה היה נראה בין כתפות האפוד ולמעלה מן החושן ולמטה מעיל האפוד שהיה עינו כעין הרקיע שהוא כעין תכלת, ולזה לא היה בו כי אם תכלת. ומזה המקום יֵרָאֶה שענין האורים והתומים היה לפי הביאור השלישי שביארנו.

Abarbanel Shemot 28:6אברבנאל שמות כ״ח:ו׳

הו׳ אמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. והנה לא זכרה התורה מה היו האורים והתומים האלה. וכבר בא בשאלות שלא מצאנו בהם עשייה ולבד נתיחסו אל משה כמ״ש ונתת על חשן המשפט את האורים ואת התומים. וכבר חשבו מהחכמים שהאבנים ההמה שהיו כתובים בהם שמות בני ישראל הם עצמם היו נקראים אורים ותומים מפני שהיו מאירים את דבריהם ומתמימים תשובותיהם ואם היה הענין כן מה היה עושה בהם משה שעליו אמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים וכן במעשה וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים. והוא המורה שהם היו דבר מה נתן משה בחשן כמו שנתן את העדות בארון. גם שזכרם בה״א הידיעה האורים ואת התומים והם לא נזכרו עד כה בשום מקום וכמו שכתבתי בשאלות וכל זה יורה על אמתת קבלת חכמינו ז״ל שהם היו כתבי שם המפורש שכתב משה בידיו ונתן אותם בתוך החשן ולזה היה החשן כפול שנתן הכתיבה הקדושה ההוא בין כפלי החשן והשמות ההם בהיותם שמה היו מעירים הנבואה בהיות הכהן הראוי אליה מסתכל בהם ולזה אמר ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו כי השמות שהיו מונחים בחשן היו סבה אל שתשוטט מחשבת הכהן והשמות הקדושים ההם היו מגיעים אליו הנבואה ויגיד העתידות והותרה בזה השאלה הז׳. ולהיות בחשן האורים והתומים מעשה שמים ולא מעשה חרש לא נזכרה בהם לשון עשיה כשאר הכלים והבגדים. ונזכרו בה״א הידיעה למעלתם וכמוהו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ולא נזכרו הכרובים קודם לכן וכמו שכתב הרב רבי משה בר נחמן. וכבר זכרו חכמינו זכרונם לברכה בשביעי (שם) מיומא שיתחייבו בהודעה הזאת שלשה תנאים. והם האחת בבחינת השואל רוצה לומר שיהיה השואל מלך או בית דין הגדול או מי שהצבור צריך אליו. והב׳ בבחינת השאלה ר״ל שישאל דבר כולל לכל ישראל לא מעשה איש פרטי. והג׳ מצד הנשאל והוא שיהיה כ״ג ורוח הקדש שורה עליו. וכבר כתב הרב המורה בפרק מ״ה חלק ב׳ שענין האורים והתומים היה ממדרגת רוח הקדש והיא מדרגה למעלה מן בת קול ולמטה מהנבואה. ואחז״ל (שם) למה נקרא שמן אורים ותומים אורים שמאירים דבריהם תומים שמשלימים דבריהם. ונקראו ג״כ כרתי פלתי כרתי שכורתין דבריהם פלתי שמופלאים במעשיהם ומי שבא לשאול (א״ה נל״ח. אינו שואל. ע״כ) בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא כאדם שמתפלל בינו לבין עצמו ומוציא הדבר בפיו ומיד היה הכהן מתלבש ברוח הקדש ומביט בחשן ורואה בו מה שיהיה. אבל איך ישיג הכהן הדברים העתידי׳ בהביטו באבנים ההמה (א״ה נל״ח. הוא שהיו האותיות שבהן ע״כ) בולטות כנגד פניו של כהן ומפני זה נקראו אורים. אבל יצטרכו לכח אחר יבוא אל הכהן מאת ה׳ מן השמים בו ידע להצמיד ולחבר האותיות ולהוציא התשובה מהן כי ברוח הקדש שבו ישפוט בלבו באי זה אופן יתחברו ויסודרו האותיות ההן שמאירים לנגד עיניו מבלי טעות ושגיאה ומזאת הבחינה נקראו תומים המשל בזה כי כאשר ישאלו מהכהן מי יעלה לנו למלחמה תחלה היה הכ״ג מכוין בשמות הקדושים ההם שבין כפלי החשן ומביט עם זה באבנים ומיד היו מאירים לנגד עיניו אותיות תשובתו. כאלו תאמר שם יהודה כלו ויו״ד מלוי ושי״ן משמעון ולמ״ד מנפתלי וה״א ממנשה או מאברהם. ובהיות האותיות ההן מאירות לעיני הכהן עדיין לא ידע סדורן כי מן האותיות ההן אפשר שיסודרו תיבות מתחלפות אלא שרוח הקדש אשר בו מכח התומים יישירהו להשיב יהודה יעלה וכמו שביאר כל זה הרמב״ן. ויותר נכון בעיני בדבר הזה לומר שלא היו האותיות מאירות כלן יחד לשיסופק הכהן בסדורן אבל בהיות השאלה על המשל שזכרתי מי יעלה לנו בתחלה היה הכהן מביט בשמות השבטים המפותחים באבני החשן. ורואה ראשונה שהיה מאיר שם יהודה ויקח בלבו ויאמר יהודה הוא. אחר כך יחזור להביט וכבר אינו מאיר שם יהודה כי כבר עשה הוראתו אבל יראה שמאיר לעיניו מחדש יו״ד מלוי או מאחד משאר השבטים ואין מאירה אות אחרת ויאמר בלבו הרי יש לנו יהודה ויש לנו יו״ד ותפסק האור מהאות ההיא. עוד ישוב להביט ויראה עי״ן של שמעון שמאירה לעיניו ויחברו הכהן בלבו אל היו״ד ויפסק אור האות ההיא. עוד ישוב הכהן להביט באותיות ויראה למ״ד זבולון שהאירה ויחברה בלבו עם היו״ד והעי״ן שכבר האירו מקודם ויפסק גם אור הלמ״ד. עוד ישוב הכהן ויביט והנה האיר לפניו הה״א של יהודה לבדה ויחברה בלבו לשאר האותיות שכבר היו בידו ותושלם לו התשובה ובראותו שאין אות אחרת מאירה ישיב שואלו דבר יהודה יעלה. ובזה האופן יתחייב שתצא התשובה מסודרת. והענין כלו הוא בהארת האותיות לעיניו ולכן נקראו אורים. ואמנם תומים נקראו בבחינת אמותם והצדקם. והנה היו האורים והתומים כל ימי בית ראשון כי היו הם עצמם אשר שם משה לפני בני ישראל האמנם כשנגנז הארון הכפרת והכרובים ולוחות הברית נגנז ג״כ חשן המשפט עמהם וכאשר חזרו לבית שני עם היות שעשו בגדי הכהנים חשן ואפוד ושמו ד׳ טורי אבן בחשן ופתחו עליהם שמות בני ישראל. הנה לא היה הכהן בכל זמן בית שני משיב באורים ובתומים וזה לשתי סבות. האחת מפני שלא היו שם כל שבטי ישראל כי אם שבטי יהודה ובנימין בלבד כי שאר השבטים כבר הגלם מלך אשור ולכן לא היה מגיע לכ״ג הרוח הקדש שהיה שורה עליו בזכות י״ב השבטים בהיותם על אדמתם. והשנית מפני שכתבי שם המפורש הקדושים שנתן משה בין כפלי החשן כבר לא היו בידם כי נגנזו בחשן הראשון שעשה משה והם היו עצם האורים והתומים. ולכן היה העיקר חסר מן החשן ובעבור זה לא היה משיב ואולי שלזה כיון יתברך באומרו למשה ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים כי הוא עליו השלום יהיה הנותן אותו שמה ולא אחר. וכבר העירו קצת מהחברים ספקות בענין השגת האורים והתומים. הא׳ אם היה יהושע נביא כמו שהעיד הכתוב בספוריו ועמדה לו חמה ברקיע שהוא הגדול שבנסים. איך היה מצטרך לשאול באורים ובתומים בהיותם מדרגה למטה מהנבואה והכתוב אומר עליו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים. הב׳ אמרו חכמינו זכרונם לברכה שאע״פ שיעודי הנבואה חוזרים יעודי האורים והתומים אינם חוזרים ואם מדרגת הנבואה היא למעלה ממדרגת האורים איך יתכן שיהיו יעודיהם קיימים בלתי חוזרים ויעודי הנבואה חוזרים. הג׳ אם היתה נבואת משה למעלה ממדרגת הנביאים כלם בהיותו מנבא בכל עת שירצה. איך יתכן שבמעשה האורים והתומים שהיא מדרגה שפלה מכל מדרגות הנביאים יהיה הכהן הגדול מוכן בכל עת שירצה להשיג השגתו שווה למדרגת משה רבינו בנבואתו. וכמו שהעירותי בשאלות. ומה שראוי לומר בתשובתם הוא שצורך יהושע למשפט האורים והתומים לא היה ליתרון רוח הקדש על הנבואה אלא למה שהנבואה לא היתה שורה על הנביא בכל עת שירצה כי אם למשה רבינו בלבד. וכדי שהאומה בעת הצורך אולי שיהושע בנבואתו לא יהיה מוכן להנבא לא תהיה חסרה מידיעת העתיד לבוא עליה לכן המציאה ההשגחה האלהי׳ המעשה הזה מהאורים והתומים כדי שבכל עת יוכלו לדעת בו מה פעל אל. ולזה נאמר ביהושע ולפני אלעזר הכהן יעמוד. וגם נוכל לומר שבימי משה לא הגיע יהושע למדרגת הנבואה ולכן נאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים. אבל שאז דבר עמו לא קודם לכן בחייו. ולמה שהיה התועלת המושג מהמעשה הזה נתינת העצה אחר השאלה לצורך כלל ישראל. לכן אם היה היעוד ההוא מהאורים חוזר היה התועלת בטל כי אין תועלת בתשובת השאלה אם ישאר אחריה הספק ההוא בעינו ולזה היה מהשגחת השם על האומה שיהיה היעוד מהאורים והתומים בלתי חוזר. גם שהיה משפט האורים בלבד בדברים שיהיו תכף ובמעט זמן כאלו תאמר הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו ודומיהם. ולכן היה היעוד בלתי חוזר כי לא יהיה שם זמן בכדי שישתנה המקבל מטוב לרע ומרע לטוב לשבעבורו תשתנה גזרתו ויעודו וכמו שכתב הרלב״ג. ואמנם למה היה בכל עת המעשה הזה. הנה הוא לשתי סבות האחת להשגחת השם על כל האומה כדי שלא יחסר להם מגיד מה שיהיה ויצטרכו לבקש מנחש ומעונן ומכשף. והב׳ לקלות מדרגת רוח הקדש בהקש אל מדרגות הנבואה ולכך היתה הנבואה צריכה זמן והכנה ראויה אליה אמנם האורים והתומים הכהן המוכן היה מספיק לו התבוננות והכנה מה להשגת תשובתם מה שלא היה כן בנבואה. והותרה בזה השאלה הח׳.

Vilna Gaon (GR"A) Shemot 28:30הגאון מוילנא (הגר״א) שמות כ״ח:ל׳

את האורים ואת התומים – הם שם המפורש הידוע והיה כולל האפוד והחשן וכן הם שמות השבטי׳ כי ידוע כי מ״ב הוא בשבתו׳ והוא נ׳ בהכולל והיא ה׳ העליונה שהיא הניתוספת מי שמגיע לדרגא דדכורא ה׳ של אברהם וכן כאן ה׳ של יוסף לכן אסתלק לדכורא ובחשן ידוע מספרם אלא שהיו להיפוך מספר החשן באפוד ואפוד בחשן רוחא במי׳ ומיא ברוחא ונק׳ אורים שהיה בכחם להאיר האותיות עד שבולטות והיא האור של יום הראשון והשני׳ התומי׳ שהיו בכחם מצטרפות האותיו׳ (והוא ביומא ע״ג ע״ב) ולמ״ד בולטות היו מצטרפו׳ ברוחו של כה״ג כמו תורה שבע״פ וזהו תומים שמשלים את התיבה וידוע כי בכחה נשלמת הכל וכן כל השמות כמו שם ע״ב שהן באותיות כ״א לבדו ב״ג דרגין ונעשית בתיבות שלימות ע״ב תיבות ובה נעשה הכל אחד והוא המים קו המדה שביום השני והן מנהיגי השמש והירח שהשמש ממונה על האור והירח על המים כידוע ובהן נברא ונתקיים העולם שהן חו״ג ובאמת הן מנהיגי המזלות והשמש והירח להפכן לכ״ד לכן לא כאלה חלק יעקב כו׳ (ירמיהו י׳:ט״ז).

HaKetav VeHaKabbalah Shemot 28:30הכתב והקבלה שמות כ״ח:ל׳

האורים והתמים – הוא כתב שם המפורש (כלומר שם בן מ״ב, עי׳ צד״ל) והיה נתנו בתוך כפלי החשן (רשי), וכן פירשו כל המפרשים, וברמב״ן הענין מבואר יותר. והרבה תמהתי שלא מצאתי בדברי הרמב״ם כלום, כי בפ״ט מכלי מקדש שמבאר שם כל פרטי מעשה חשן ואפוד ולא הזכיר כלל מאורים ותמים, ואיך ישמט מקרא מפורש. לכן נראה לי דלדעתו אין אורים ותמים שמות קדושים כדעת המפרשים, רק שנים עשר האבנים שהיו כתובים בשמות שנים עשר שבטי ישראל, הם עצמם קראן הכתוב כאן בשם אורים ותמים, כי הם עצמם היו מאירים ותמימים בדבריהם בבליטת אותיותיהם אל הנשאל בהם. ונראה לי עוד דמלבד לסבת פעולותיהן הנפלאה הזאת בתשובת הנשאל בהן הונח עליהן שם אורים ותמים, כי גם מצד עצמותם יתכן עליהן שם זה, כי אבנים טובות כאלה מטבעם להיות זך בהיר ומאיר לכן נקראו אורים רצה לומר בעלי אור; גם האבנים האלה נלקחו לחשן כבריאותן הטבעי, לא שלט עליהן יד החוצבים והפוסלים, כמה שכתוב רמב״ן (ר״פ תרומה) שאבני החשן נקראו אבני מלואים דתרגומם אבני שלמותא, שהיו שלמים ולא נחצבו ממחצב גדול ולא נשתנו מתמונתן הטבעי, וגם כתיבת השמות עליהן לא היה מעשה חרש, כאמרם (סוטה) אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו ואין מפרשין עליהן באיזמל אלא מביא שמיר ומראה להן והן נבקעין מאליהן (עיין שם ברמב״ן), הנה לשלמות האבנים האלה שלא נתחסר מהן מבריאותן ותמונתן הטבעי נקראו תמים רצה לומר שלמים בלתי חסרון. והנה למה שפירש״י על ומלאת בו מלואת אבן, שהוא מלוי האבנים בגומות המשבצות (ומלת בו לפירושו כמו בעבורו כלומר בעבור החשן ולצרכו יעשה מלוי אבנים במשבצות, כמו נחש ינחש בו, שפי׳ בו בעבורו לראב״ע שם. וכן ועשית על החשן פירש״י בשביל החשן), א״כ חסר עדיין חבור משבצות האלה אל החושן, ע״ז אמר כאן ונתת אל החשן את האורים ואת התמים, כלומר תחבר משבצות האבנים אל החשן ר״ל אל אריגת חתיכת בגד המרובע. וגם אם נפרש מלת בו שחוזר על החשן כלומר שימלא את החשן באבנים שתהיינה זו אצל זו באופן שיהי׳ החשן ממולא באבנים (כמ״ש רי״א), מ״מ חזר ושנה כאן ונתת אל החשן את האורים והתמים, מפני שנתחדש בזה הודעת פעולותיהן הנפלאה (וכמו שכפל ג״כ ענין אחד בשנוי לשון ונשא אהרן את שמות, ונשא אהרן את משפט); ואמר את האורים ואת התמים בכפל מלת את, אין מזה הוראה על ענינים נפרדים, כי גם בעצם אחד מצאנוהו כפול, את בנך את יחידך. ולהיות שדיבר הכתוב עד הנה מי״ב האבנים שמטבעם להיות בעלי אור מצוחצח, וקראם אבני מלואים להורות על שלמותן כבריאתן בלתי יתחסרו כלום, לכן תלה בהם ה׳ הידיעה האורים התומים; גם מצאנו ה״א להורות על שידובר ממנו בעתיד, כי בימי הבריאה אמר את יום הששי יום השביעי לפי שיוזכרו בעתיד, ביום הששי והכינו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, ככה באבני החשן שעתיד לדבר מהן כמ״ש ושאל לו במשפט האורים, לכן הוסיף בהן כאן הה״א. ושינה הכתוב בין אבני האפוד לבין אבני האורים והתומים, דבאפוד אמר לשון שימה (לעיל י״ב) ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד, וכאן אמר ונתת אל החשן את האורים, כי לשון שימה יורה יותר על הקביעות מלשון נתינה (עמ״ש ר״פ צו), ונראה א״כ שאבני האפוד היו מחוברים בקביעה תמידית, אמנם אבני האורים והתמים לא היו מחוברים באריגת החשן חבור תמידי עד שיעשו שניהם בגוף אחד, כ״א חבור תלוי, כשני גופים נפרדים זה מזה ואחד תלוי בחברו, ולזה בלבישת הבגדים (בפ׳ צו ח׳ ז׳) אמר ויתן עליו את האפוד, ולא הזכיר שימת האבנים בו, אבל בלבישת החשן אמר שם וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התמים, כי אחר שלבשו אריגת בגד החשן באופן שלא יזח מעל האפוד, תלה בו את אבני האורים והתמים. כן נ״ל בישוב דעת הרמב״ם שהשמיט במעשה החשן ענין האורים והתמים, כי אחרי שביאר שם קביעת שנים עשר האבנים בחשן, תו לא צריך להזכיר עוד אורים ותומים כי הם בעצמם י״ב האבנים. ומלשון הרמב״ם עצמו מוכח שקורא י״ב האבנים בשם אורים ותומים, כי (בפ״י מכלי מקדש ה״י) כתב, עשו בבית שני אורים ותמים כדי להשלים שמונה בגדים, וכ״כ בפ״ד מבית הבחירה ה״א, ואם הי׳ דעתו באורים ותמים השם המפורש, הי׳ משלים שמונה בגדים גם בלעדי השם המפורש (ע״ש בהשגת הראב״ד ובכ״מ). והנה הכ״מ (בפ״ט מכ״מ ה״ו) הזכיר בפי׳ אורים ותומים שהוא שם המפורש, וכן (בהלכה י׳) העתיק דברי הסמ״ג שבבית שני לא הי׳ בחשן אותו השם, ותמהני שלא התעורר כלל על השמטת הרמב״ם ענין האו״ת במעשה החשן, ושדעתו ע״כ דלא כדעת המפרשים את האו״ת על שם המפורש. ובחפשי בדברי מפרשי התורה מצאתי לרי״א שכתב, כבר חשבו מחכמים שהאבנים ההמה שהיו כתובים בשמות בנ״י הם עצמם הנקראים אורים ותומים, וע״ש ברי״א מה שהשיב עליהם, ובדברי הנ״ל תראה שאין בתשובותיו כלום. הנה אף שמצאתי מקצת חכמים סעד לדברי בדעת הרמב״ם, מ״מ הוא תמוה, כי התרגום המיוחס ליב״ע תרגם ג״כ אורים ותומים על שם המפורש כדעת המפרשים, לכן דברי הרמב״ם צ״ע. עיין מ״נ ח״א פס״ב.

Shadal Vayikra 8:8שד״ל ויקרא ח׳:ח׳

ויתן אל החשן את האורים ואת התומים – משה נתנם בחשן בשעת לבישה, א״כ {אם כן} לא היו קבועים בחשן; א״כ {אם כן}, היה הכהן משתמש בהם לפרקים, ומוציאם מתוך החשן, ואולי היו כ״ב אותיות חקוקות על כ״ב חתיכות קטנות של עץ או של מתכת, והיה הכהן מרים משם אות אחת ואח״כ {=ואחר כך} אות אחרת, והשגחת ה׳ היתה מזמנת לו תשובה נכונה לשאלתו; והיו האותיות ההן נקראות כל א׳ בשם מיוחד, האל״ף היתה נקראת אוּר, והת״ו היתה נקראת תֹם, וכללן, מאל״ף ועד ת״ו נקראו אורים ותומים, ומזה נמשכת קבלת רז״ל {בבלי יומא ע״ג:} שמאותיות שמות השבטים היו מבינים התשובה.

Hoil Moshe Shemot 28:30הואיל משה שמות כ״ח:ל׳

את האורים ואת התמים – בה״א הידיעה ולא פירש יותר, נראה שהאורים היו דבר ידוע אצלם עד שלא הוצרך לפרש מה הם, ואין במשמע שמשה רצה לכסות דבריו במסוה הסוד; ובשם אחד מחכמי דורנו שמעתי שלפי דעתי קראו לכ״ב אותיות לשון הקודש בשם קטן המתחיל באותה אות, דרך משל קראו לאל״ף אור ולת״ו תֺּם, ואם כן האורים והתמים (אות ראשונה ואות אחרונה) רוצה לומר אלפא ביתות הרבה נתונות בחשן הכפול ועשוי כמין תיק, והכהן מוציא בידו אות אות מתוך החשן כמו גורל, ומה׳ יבא המענה הראוי לשואל בו.