Why Bless Esav/5

EN/HEע/E

Why Bless Esav?

Sources

Bereshit 27:1-46בראשית כ״ז:א׳-מ״ו

(א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי. (ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. (ג) וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי (צידה) צָיִד. (ד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת. (ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא. (ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. (ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי. (ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. (ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. (י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ. (יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. (יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה. (יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי. (יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו. (טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן. (טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו. (יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ. (יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי. (יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ. (כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי. (כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא. (כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. (כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ. (כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי. (כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. (כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי. (כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'. (כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. (כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ. (ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. (לא) וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ. (לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו. (לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה. (לד) כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי. (לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. (לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה. (לז) וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי. (לח) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. (לט) וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. (מ) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ. (מא) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי. (מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. (מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה. (מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ. (מה) עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד. (מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

Bereshit 28:1-7בראשית כ״ח:א׳-ז׳

(א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. (ב) קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. (ג) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. (ד) וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם. (ה) וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו. (ו) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. (ז) וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם.

Philo, Questions and Answers on Genesis, IV:198

What is the meaning of the words, "Hunt for me game and prepare for me food as I like it, and bring it to me that I may eat, in order that my soul may bless thee before I die"? The literal text, it seems to me, indicates the following thought. Though there are two sons, one good and the other blameworthy, he says that he will bless the one who is blameworthy, not because he honors him more than the virtuous one but because he knows that the latter is able by himself to set right and complete his affairs, while the former is held fast and restrained by his own character, and has hope of salvation only in the prayers of his father. And if he did not obtain this, he would be the most wretched of men.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 25:27-28תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית כ״ה:כ״ז-כ״ח

(27) And the lads grew; and Esau was a man of idleness to catch birds and beasts, a man going forth into the field to kill lives, as Nimrod had killed, and Hanok his son. But Jakob was a man peaceful in his works, a minister of the instruction-house of Eber, seeking instruction before the Lord. (28) And Izhak loved Esau, for words of deceit were in his mouth; but Rivekah loved Jakob.

(כז) ורביאו טליא והוה עשו גבר נחשירכן למיצוד עופן וחיוון גבר נפיק חקל קטיל נפשן דהוא קטל ית נמרוד וית חנוך בריה ויעקב(ו) גבר שלים בעובדוי משמש בבימדרשא דעבר תבע אולפן מן קדם ייי. (כח) ורחים יצחק ית עשו ארום מלי רמייותא בפומיה ורבקה רחימת ית יעקב.

Bereshit Rabbah 65:5,10בראשית רבה ס״ה:ה׳, י׳

(ה) ויהי כי זקן יצחק ר' יצחק פתח (ישעיה ה) מצדיקי רשע עקב שחד, כל מי שנוטל שוחד ומצדיק את הרשע בעקב וצדקת צדיקים יסורו ממנו, וצדקת צדיקים זה משה, יסורו ממנו זה יצחק ע"י שהצדיק את הרשע כהו עיניו, ויהי כי זקן יצחק וגו'. (י) ותכהין עיניו מראות, א"ר אלעזר בן עזריה מראות ברע, מראות ברעתו של רשע, אמר הקדוש ברוך הוא יהיה יצחק יוצא לשוק ויהון ברייתא אמרין דין אבוה דההוא רשיעא אלא הריני מכהה את עיניו והוא יושב בתוך ביתו, הה"ד (משלי כח) בקום רשעים יסתר אדם, מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע סוף שעיניו כהות, תלמיד רשע מאחיה השילוני (מלכים א יד) ואחיה לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו, שהעמיד את ירבעם תלמיד רשע, בן רשע מיצחק, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו, ד"א מראות מכח אותה ראיה שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת, הה"ד (ישעיה לג) הן אראלם צעקו חוצה וגו', ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו וכיון שהזקין כהו עיניו הה"ד ויהי כי זקן יצחק וגו', ד"א מראות מכח אותה הראיה שבשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח תלה עיניו במרום והביט בשכינה, מושלים אותו משל למה הדבר דומה למלך שהיה מטייל בפתח פלטין שלו ותלה עיניו וראה בנו של אוהבו מציץ עליו בעד החלון אמר אם הורגו אני עכשיו מכריע אני את אוהבי אלא גוזרני שיסתמו חלונותיו, כך בשעה שהעקיד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח תלה עיניו והביט בשכינה, אמר הקדוש ברוך הוא אם הורגו אני עכשיו אני מכריע את אברהם אוהבי אלא גוזר אני שיכהו עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו, ויהי כי זקן יצחק וגו'.

Tanchuma Toledot 8תנחומא תולדות ח׳

ויהי כי זקן יצחק, זשה"כ (משלי י"ז) אבן חן השוחד בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל השוחד למה"ד לאבן בכל מקום שנופלת שוברת, מדבר ביצחק שנא' ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו מהו כי ציד בפיו היה צד את יצחק הצדיק בפיו אתה מוצא כל עבירות שהקב"ה שונא כלן היו בעשו (משלי ו') שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו עינים רמות ל' שקר ידים שופכות דם נקי לב חורש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה וגו' כשהיה בא עשו מן החוץ היה אומר לאביו אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר, והיה תמה יצחק ואומר ראה בני זה כמה דקדק במצות, והיה אומר לו אביו בני היכן היית היום הזה והוא אומר לו בבית התלמוד לא כך הוא הלכה מן כך וכך, לא כך איסורו לא כך התירו, ומתוך דברים אלו הוה צדו בפיו, על כן אהבו, ורוח הקודש צווחת (משלי כ"ו) כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו ולמה כהו עיניו של יצחק מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע, ועוד על שהיה מביא ציד ומאכלו וכתיב (דברים ט"ז) כי השוחד יעור פקחים ותכהין עיניו מה כתיב למעלה ותהיין מרת רוח ליצחק ואח"כ ותכהין עיניו, מפני הכעס שהיה מכעיסו לפי שהשכינה היתה שרויה בביתו של יצחק עמד עשו ונטל מבנות כנען והיו נשיו מעשנות ומקטרות לעבודה זרה שלהם ונסתלקה הימנו שכינה מיצחק והיה רואה יצחק ומיצר, אמר הקדוש ברוך הוא הריני מכהה את עיניו שלא יראה ויוסיף צער לפיכך ותכהין עיניו, וא"כ למה לא כהו עיני רבקה, א"ר אבוה משל למה"ד למי שהיה טעון כלי עצים וכלי חרס הקיש כלי עצים לכלי עצים לא נשבר הקיש כלי עצים לכלי חרס נשבר כלי חרס, אף רבקה לפי שהקישה לה נשי עשו שנבראו מן העצם כמותה לא הזיקוה אבל יצחק שהיה מן העפר הזיקוהו שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר (בראשית ב') הזקין מהרה וכהו עיניו ותכהין עיניו למה כהו עיניו, לפי שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שיצחק יברך לעשו, אמר הקדוש ברוך הוא יכהו עיניו ויבא יעקב ויטול את הברכות ולא יהא יודע יצחק למי הוא מברך, ודוד צוח רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותך, ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך (תהלים מ') כל נפלאותך ומחשבותיך אלינו בשבילנו, ויקרא את עשו בנו הגדול ולמה קורא לו בנו הגדול אלא למדנו שמחניפין לרשעים בשעתן לפי שראה שהעולם הזה בידו קרא לו בנו הגדול, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה לפי שהשעה ביד עשו אתם מחניפים לו וכביכול אף מלכותי אינה מתבוססת, אבל לעתיד לבא אני פורע ממנו ומלכותי מתבוססת, שנאמר (עובדיה א') ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו אותה שעה והיתה לה' המלוכה.

Rashi Bereshit 25:27-28רש״י בראשית כ״ה:כ״ז-כ״ח

(27) ויגדלו… ויהי עשו AND THEY GREW … AND ESAU WAS – So long as they were young they could not be distinguished by what they did and no one paid much attention to their characters, but when they reached the age of thirteen, one went his way to the houses of learning and the other went his way to the idolatrous temples (ib.). יודע ציד A CUNNING HUNTER literally, understanding hunting – understanding how to entrap and deceive his father with his mouth. He would ask him, "Father how should salt and straw be tithed"? (although he knew full well that these are not subject to the law of tithe). Consequently his father believed him to be very punctilious in observing the divine ordinances (Tanchuma). איש שדה A MAN OF THE FIELD – Explain it literally (i.e., not in a Midrashic manner): a man without regular occupation, hunting beasts and birds with his bow.... תם A PLAIN MAN – not expert in all these things: as his heart was his mouth (his thoughts and his words tallied). One who is not ingenious in deceiving people is called תם plain, simple.... יושב אהלים DWELLING IN TENTS – the tent of Shem and the tent of Eber (ib.). (28) בפיו [THERE WAS HUNTING] IN HIS MOUTH – Understand this as the Targum renders it: in Isaac's mouth (i.e. Isaac ate the venison he brought home). But its Midrashic explanation is: there was hunting in Esau's mouth, meaning that he used to entrap and deceive him by his words (ib.).

(כז) ויגדלו ויהי – כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם, הגדילו זה פרש לבתי מדרשות וזה לעבודה זרה. יודע ציד – לצוד אביו ולרמותו שואלו היאך מעשרין המלח והתבן, סבור אביו שמדקדק במצות. איש שדה – אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות. תם – אינו בקי בכל אלה כלבו כן פיו. מי מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. ישב אהלים – אהלו של שם, ואהלו של עבר. (כח) בפיו – כתרגומו ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו.

Rashbam Bereshit 25:27-28רשב״ם בראשית כ״ה:כ״ז-כ״ח

(27) Yodea' A HUNTER KNOWING: how "to hunt game to bring home" (Gen. 27.5). Yoshev A TENT DWELLER: who shepherded his father's flocks, as I explained about the phrase (Gen. 4.20), "who dwell in tents and amidst herds." (28) Ki GAME WAS IN HIS MOUTH: The plain meaning of Scripture is the one offered by the Targum. 'Ohevet REBEKAH LOVED JACOB: because she recognized his innocence and because of what God said (vs. 23), "The older shall serve the younger." The text had to tell the reader beforehand about Isaac's love of Esau and Rebekah's love of Jacob to prepare the reader for what is written below (Gen. 27) that Isaac wanted to bless Esau but Rebekah acted with guile to see that Jacob would be blessed.

(כז) יודע ציד – לצוד ציד להביא. יושב אהלים – רועה צאן אביו, {לפי פשוטו, כי דרך רועים לנטות אהליהם ממרעה למרעה,} כמו שפירשתי אצל יושב אהל ומקנה (בראשית ד':כ'). (כח) כי ציד בפיו – פשוטו כתרגו'. אוהבת את יעקב – שהיתה מכרת בתומתו, וגם ממה שאמר הקב"ה ורב יעבוד צעיר (בראשית כ"ח:כ"ג). והוצרך להקדים כאן אהבת יצחק לעשו ורבקה את יעקב, להודיע מה שכת' לפנינו יצחק רצה לברך עשו ורבקה הערימה לברך את יעקב.

Rashbam Bereshit 27:2רשב״ם בראשית כ״ז:ב׳

(2-3) Hinneh na': "I request of you that, since I HAVE GROWN OLD and I want to give you, while I am still alive, the blessings that are mine to apportion to you, for example Abraham's blessing and the inheritance of the land, TAKE PLEASE (na׳) YOUR GEAR." The text repeats a second na' at this point, following the principle that I enunciated in my commentary to the verse (Gen. 12.11), "Hinneh na’, I know that you are a beautiful woman."

הנה נא – אני מבקש ממך בשביל שזקנתי, ואני רוצה לתת לך ברכות אשר בידי לחלוק לך בחיי, כמו ברכת אברהם וירושת הארץ.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 25:34ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ה:ל״ד

ויאכל וישת – ותשב רוחו אליו. ויבז {עשו את} הבכורה – כי כל ממון שבעולם, אין אדם חושב כלום ובזוי בעיניו כנגד גופו. ועוד שהיה בוטח באהבת יצחק שלא יפסיד בכך כלום, כמו שאפרש ב"ה (ר"י בכור שור בראשית כ"ז:ד'). ויש מפרשים: כי בכסף קנה יעקב הבכורה, וזה האוכל היה סעודת המכירה שקורין בברייא, והוא בדאות בעיני.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 27:4-10ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ז:ד׳-י׳

(ד) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות – כי במתנה שאתן לך אינו יכול לערער כלום, דדין בכורה לא שייך גבי מתנה. ואני אתן לך כל השררה, כמו שאמר: יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים (בראשית כ"ז:כ"ט), דדין בכורה לא שייך אלא בירושה. והכי נמי אמרו רבותינו (משנה ב"ב ח':ה'): המחלק נכסיו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד והשווה להם את הבכור, דבריו קיימין. ומשום {הכי} אמר לו לברכו לפני מותו, שלא יפסיד במה שמכר בכורתו. ולפיכך אמר לו: עשה לי סעודה, שהרי נתת בכורתך בשביל אכילה אחת, ואני אשיבנה לך בשביל סעודה, ושם אמשולך. ועוד כי דרך השרים לעשות סעודה כשמקבלין שררה, וכן הוא אומר: ויזבח שור ומריא וגו' (מלכים א א':י"ט). (ו) ורבקה אמרה – כשם שיצחק מחזר אחר טובת עשו, כך היא מחזרת לטובתו של יעקב שהייתה אוהבתו. (י) בעבור אשר יברכך לפני מותו – ואף על פי שלא היה צריך, שהרי היתה הבכורה שלו, מכל מקום צריך להעבירה מעשו. והיה יעקב כאדם שרץ אחר אבידתו, שהרי עשו מכר לו את הבכורה ונשבע לו שלא להפקיע ממנו, ועכשיו היה מערים על שבועתו ורוצה לרמותו, ויעקב הציל את שלו מידו.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 27:33ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ז:ל״ג

גם ברוך יהיה – שאיני יכול לחזור בי. גם ברוך – כלומר: מאחר שקיבל ברכה זו להיות גביר ושר, יודע אני שגם ברכה האחרת יקבל – ברכת אברהם לירש את הארץ, כי היא ראוייה לבכור ולגביר. וכן אמר ליעקב כששלחו לחרן, אמר לו: ויתן לך את ברכת אברהם (בראשית כ"ח:ד').

Radak Bereshit 25:23רד״ק בראשית כ״ה:כ״ג

ורב יעבוד צעיר, the word את which we would have expected before the word צעיר is missing. It is not clear who will serve whom, i.e. the predicate in such a construction as is before us. The only clue we have to determine who is meant as serving whom, is the fact that normally the active subject is written first in any verse. In other words, there is a hint that the senior brother (Esau) will eventually be subservient to the junior one (Yaakov). In some verses similarly constructed there is no doubt as to who is the active party. For instance in Job 14,19 אבנים שחקו מים, “water wears away stone,” there is no question that the stone does not wear away water, i.e. that the first subject mentioned is the active one. Similarly, in Isaiah 64,1 מים תבעה אש, “water drowned fire,” there can also be no doubt as to which subject is the active one. The reason we face the problem of meaning in our verse is that the future of the two peoples is not spelled out clearly, in the prophecy, seeing that history teaches that the Jewish people enjoyed distinct periods in which it was in the ascendancy, whereas over the last 1000 years plus the opposite is the case. The only part of the prophecy which is clear is that during most of history Esau was indeed subservient to Israel, hence Esau is mentioned first in this part of the verse, seeing that it is the principally active subject. Not only this, but after the arrival of the Messiah this situation will be restored with Edom/Esau serving his junior brother Israel. The word רב being applied to the older of the twins refers to his seniority at the time of birth, seeing he emerged first from Rivkah’s womb. It follows that the one who emerged last must be referred to as the צעיר, the younger one. We find another examples of the word רב or at least its plural רבים referring to chronological seniority in Job 32,9 לא רבים יחכמו, “it is not the seniors who are wise.”

ורב יעבוד צעיר – לא זכר עמהם מלת את שהיא מורה על הפעול. והנה הדבר מסופק ולא באר מי יעבוד את חבירו, הרב את הצעיר או הצעיר את הרב, אלא שיש בו מעט ביאור, כי ברוב הפועל הוא הראשון אלא בדברים שאין לספק בהם, כמו אבנים שחקו מים (איוב י"ב) מים תבעה אש (ישעיה ס"ד) והיה זה שלא התבאר הענין בנבואה הזאת לפי שפעמים יעבוד רב את הצעיר, כמו שהיה בימי דוד ופעמים יעבוד הצעיר את הרב כמו שהוא היום, ומעט הביאור שיש בנבואה זו, כי רוב הימים הרב יעבוד את הצעיר לפיכך היה הפועל ראשון, וכן יהיה אחר שוב שביתנו. ורב ר"ל הגדול בזמן יציאתו לעולם ואע"פ שהזמן מועט קרא אותו היוצא ראשון רב והשני היוצא אחריו צעיר, וכן, לא רבים יחכמו (איוב ל"ב) גדולים בשנים.

Radak Bereshit 25:28רד״ק בראשית כ״ה:כ״ח

ויאהב, there was no need to mention that Yitzchok loved Esau; clearly his love for Yaakov was constantly on the increase seeing that Yaakov was righteous, etc. Esau’s claim to his father’s love was due only to the venison he brought his father from his hunting expeditions. בפיו. This meat was especially tasty. Moreover Yitzchok was already aged, being more than seventy years old, Clearly, unless Esau had been at least 12 years old at the time he would not have known how to hunt with bow and arrow. ורבקה אוהבת את יעקב, exclusively; the reason was that Yaakov pursued a lifestyle that would lead to eternal life, whereas Esau did the opposite. Not only did he not lead a life leading to eternal life after death, but he actively forfeited even life on earth, exposing himself to needless dangers. Seeing that Yitzchok was aging and sitting at home most of the time, he was not aware of Esau’s doings and was easily led to believe that Esau led a virtuous life, basing his belief on the daily supply of venison his son provided for him. The story unfolds at a time when Yitzchok was already incapable of seeing well with his physical eyes. The story of the sale of the birthright is told primarily to illustrate the disdain with which Esau looked upon spiritual values as a valuable acquisition, something guaranteeing a person life beyond death.

ויאהב יצחק את עשו – אין צריך לומר כי יעקב היה אוהב, כי יותר היה אוהב יעקב מעשו, ולא היה אוהב עשו אלא שהיה מביא ציד למאכלו זהו שאמר בפיו, ובשר הציד הוא מוטעם, והוא היה זקן יותר משבעים שנה כי לא היה יודע עשו לצוד החיות בקשתו ותליו אלא אם היה יותר מעשר שנים, ורבקה היתה אוהבת את יעקב לבדו לפי שהיה הולך בדרך חיים ועשו בדרך מות, כי לא די שלא היה מתעסק בחכמה ובדרכי אלהים אבל בחר לו מלאכה לשום עצמו בסכנה בכל יום והיה רק פוחז ומשולל, ויצחק לפי שהיה זקן ויושב בבית היה מתפתה לעשו שהיה מביא לו ציד ומתקן לו מאכל בכל יום, וזה היה אחר שזקן יצחק ובא בימים וכהו עיניו שהיה יושב בבית ולא היה מתעסק בשום דבר מעסקי הבית אלא שספר זה הענין בתחלת ספור גדולם וספור מעשיהם ומה שקרה לעשו עם יעקב בענין נזיד עדשים להודיע פחזותו.

Radak Bereshit 27:4-5רד״ק בראשית כ״ז:ד׳-ה׳

(4) ועשה, he did not ask for venison because there was shortage of food in his home, for he was exceedingly wealthy. We observe that aged people progressively get tired of the food they are used to, and they crave something new to give them an incentive to eat and enjoy their food. Venison is a different kind of meat, not comparable in taste to the meat of sheep or goats or beef. Therefore Yitzchok asked Esau to bring him something which would put him in a pleasant frame of mind, the kind of good feeling which is a necessary prelude to bestowing a blessing with one’s entire heart. He was well aware that he needed something to put him into the right frame of mind as Esau’s general conduct was not one that commended itself to his father so that he would gladly volunteer such a blessing as he felt he was obligated to dispense. There would be no need to send Yaakov on such an errand prior to blessing him, as his righteousness made blessing him something natural. (5) ורבקה היתה שומעת בדבר יצחק, she saw that Esau had gone to carry out his father’s instructions and she told Yaakov about it as she was jealous that Esau should obtain this blessing. She did not realise that Yaakov would be blessed even if he did not receive a blessing from his father, and that was also what his father had assumed. Yitzchok was a righteous man, and he would never have become guilty of depriving Yaakov of a blessing which he deserved by giving it to Esau instead. Rivkah was so consumed with her love for Yaakov that she advised him to engage in cheating in order to secure the blessing for himself. She did not feel that there was something sinful in doing that.

(ד) ועשה לי מטעמים – לא היה שואל הציד לחסרון שהיה לו ממאכל, כי עשיר גדול היה ומקנה רב היה לו, אלא שהזקנים נפשם קצה בהם ומתאוים המאכלים ומבקשים דבר חדש מוטעם במאכלם, ובשר הציד הוא מאכל חדש שאינו מזדמן תמיד כבשר הצאן והבקר והעופות הגדלים בבית, לפיכך שאל יצחק מעשו בנו להביא ציד וייטב לבו בו ויברכנו, כי ידע כי צריך הוא לברכתו כי לא היה איש הגון וטוב, אבל יעקב לא היה צריך לברכה, כי ידע יצחק כי ברכת אברהם לו תהיה וברית קיום הזרע המיוחד לאברהם, ובניו ירשו את הארץ; ואברהם גם כן לא ברך את יצחק. (ה) ורבקה שומעת – בדבר יצחק וראתה כי הלך עשו לעשות מצות אביו ואמרה ליעקב, כי קנאה בזה, והיא לא ידעה כי יעקב יהיה מבורך אפילו לא יברכנהו אביו וכן היתה דעת אביו כי יצחק צדיק היה ולא היה גוזל את הברכה מיעקב ונותנה לעשו בעבור תבשיל אחד, חלילה! אבל רבקה היתה לבה הומה עליה על יעקב לרוב אהבתה אותו, ויעצה לו לעשות דבר מרמה כדי לקבל הברכה מאביו, ולא היתה חושבת לעשות עון בדבר הזה.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 26:34ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ו:ל״ד

ויהי עשו וג' – איחר את נשואיו עד ארבעים לשנות חייו כדי לדמות עצמו ליצחק אביו ולקח שתי נשים מבנות חת בניגוד לצוואת זקנו ומצב אביו; ולאבי אבא ז"ל בזה שאלה אשר טעמה איך היה יכול יצחק לחפוץ בעשו ולבחור בו לברכה יותר מביעקב אחרי מרידה זו והגנאי המפורסם ותשובה (לאבי אבא ז"ל אשר) טעמו כי היה (יצחק) מצפה להחזירו למוטב על ידי הברכה ולתקן על ידה שיעור זה מן היציאה (מן הדרך הישר) ולכפר עליו מן אותה [העבירה] היחידה שלא נודע ליצחק זולתה מיציאתו (של עשו מן הדרך הישר).

Ramban Bereshit 25:28רמב״ן בראשית כ״ה:כ״ח

כי ציד בפיו - אמרו המפרשים (הראב"ע, והרד"ק) כי יתן ציד בפיו של יצחק, או יביא, ויחסר המעשה. וכן למועד אשר שמואל (ש"א יג ח), וה' אותי כגבור עריץ (ירמיה כ יא), נתן או שם אותי. ויתכן לפרש ויאהב יצחק את עשו, בעבור כי בפיו של יצחק ציד תמיד, כל היום יתאוה לאכול את הציד, ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר, והוא המביא לו כאשר אמר איש יודע ציד. והנכון בעיני כי היא מליצה, כי עשו ציד בפי אביו, יכנה האיש במעשה לתדירותו. וכמוהו שבתך בתוך מרמה (ירמיה ט ה), וכן ואני תפלה (תהלים קט ד). וכן אמרו בבראשית רבה (סג ו) קופרא טבא לפומיה כסא טבא לפומיה.

Ramban Bereshit 25:34רמב״ן בראשית כ״ה:ל״ד

ויתכן כי פי השנים בבכורה ממשפטי התורה לא היה כן לפנים, רק לנחול מעלת האב ושררתו, שיהיה לו כבוד ומעלה על צעירו. ולכן היה אומר ליצחק אני בנך בכורך (להלן כז לב), לומר כי הוא הבכור הראוי להתברך, וכן כי זה הבכור שים ימינך על ראשו (להלן מח יח), להקדימו בברכה, ואולי היה נוטל גם בנחלה יותר מעט כי דין פי שנים מחדוש משפט התורה. והציד אשר היה בפיו, כן יעשו השרים והמלכים, בוחרים בציד מכל מאכל, וכל העמים יובילו מהם שי למורא. והיה עשו מחניף את אביו להביא כל צידו אל פיו לאכול ממנו כרצונו תמיד. ואהבת האב לבנו הבכור קלה להביא. ומה שאמר לברך אותו אחר עשות לו המטעמים איננו שכר האכילה ושחד בהם, אבל רצה ליהנות ממנו שתהיה נפשו קשורה בנפשו בעת ההנאה, ויברך אותו בחפץ מלא ורצון שלם. או שהיה יודע בנפשו כי אחר האכילה היתה מתענגת ושמחה ויחול עליה רוח הקודש, כענין ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מ"ב ג טו).

Ramban Bereshit 27:4,15,33רמב״ן בראשית כ״ז:ד׳,ט״ו, ל״ג

(ד) בעבור תברכך נפשי - היה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ, ולהיות הוא בעל הברית לאלהים כי הוא הבכור.  ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר ה' לה ורב יעבוד צעיר, כי איך היה יצחק עובר את פי ה' והיא לא תצלח. והנה מתחלה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות, כי ותלך לדרוש את ה', שהלכה בלא רשות יצחק, או שאמרה "אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי", ועתה לא רצתה לאמר לו "כך הוגד לי מאת ה' טרם לדתי" כי אמרה, באהבתו אותו לא יברך יעקב ויניח הכל בידי שמים, והיא ידעה כי בסבת זה יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה. או הם סבות מאת ה' כדי שיתברך יעקב, וגם עשו בברכת החרב, ולו לבדו נתכנו עלילות. (טו) וטעם הזכיר הכתוב עשו בנה הגדול ויעקב בנה הקטן - להפליג בענין הצדקת, כי המנהג במולידים להכיר את הבכור בברכה ובכבוד ובמתן, והיא, מדעתה צדקת הקטן ורשעת הגדול תשתדל בכל הטורח הזה להעביר הברכה והכבוד מן הגדול אל הקטן. וכן יאמר למטה (פסוק מב) ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן. (לג) בטרם תבא ואברכהו גם ברוך יהיה - אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק "מי הוא אשר רמני לברך אותו" שישלים צעקתו לאמר מיד "גם ברוך יהיה", אבל היה ראוי שיקללהו, ועוד, כי היה עשו צועק עליו לאמר "ולמה תברכהו עתה אבי", ואיך יאמין עשו כי במרמה היה מתחלה, בראותו כי עתה יברך אותו ברצונו. והנכון בעיני שהוא לשון הווה, יאמר, מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותי שאברכהו, וגם שיהיה ברוך על כל פנים, כי ידעתי כי ברוך הוא. או טעמו וגם ברוך יהיה על כרחי, שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו, כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עליו. וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד, כי ידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם. וזה טעם בא אחיך במרמה - כי אחר שאמר מי איפוא, נתן דעתו שהבא אליו היה יעקב, שאי אפשר שתחול הברכה רק בזרעו:

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 25:28-34רלב״ג בראשית ביאור הפרשה כ״ה:כ״ח-ל״ד

(כח) והנה יצחק אהב את עשו, לפי שהיה מרמה אותו בדבריו ומראה עצמו טוב לפניו. ואפשר שיהיה הרצון בזה שיצחק אהב אותו מפני שהיה מביא לו מצידו לאכול, כי האדם יאהב בהכרח מי שיקבל תועלת ממנו; והנה הביאור הראשון הוא נראה לנו יותר. ורבקה היתה אוהבת את יעקב, לְמה שהיתה רואה ממנו מהתום והיושר ובקשת־השלמוּת. (כט-לד) והנה סיפר אחר זה שכבר הכין יעקב נזיד עדשים, וקנה בהם בכורת עשו, ושכבר הֵקֵל עשו בבכורתו, מפני היותו הולך למות ויתכן שימות קודם אביו ולא תהיה לו ירושה ממנו. ועוד, שכבר בזה ענין הבכורה, לפי שאביו יצחק לא היה עשיר מאד. והנה היה סיבת בקשת יעקב הבכורה, לפי שכבר היה אז נהוג לתת לבכור חלק נוסף בנחלה, וגם בענין הברכה היו מקפידין לברך הבכור ברכה נוספת; הלא תראה שכבר היה יוסף מקפיד שישית אביו יד ימינו על ראש מנשה להיותו הבכור (מח, יז); וכן תמצא שכאשר רצה יצחק לברך אחד מבניו לפני מותו בחר לברך את עשו, להיותו בנו הגדול, וזהו אומרו שם: 'ויקרא את עשו בנו הגדֹל' (כז, א) — כבר ביאר לך שסיבת קוראו לו לברך אותו היתה היותו בנו הגדול. והנה, זה היתרון שהיה לעשו על יעקב בענין הנחלה והברכה, קנה אותו יעקב ממנו.

Ralbag Bereshit Toalot 27-28:2,8רלב״ג בראשית תועלות כ״ז-כ״ח:ב׳,ח׳

התועלת השני הוא במידות, והוא שראוי שיהיה הנאהב מהבנים היותר טוב מהם, ואם לא יימשך ממנו תועלת להוריו כמו שיימשך מהאחר. הלא תראה כי רבקה אוהבת את יעקב, להתפרסם לה שלמותו, ומפני זה השתדלה שיהיה הוא המתברך, ואף על פי שהיה מגיע לה תועלת יותר מעשו בסיבת הציד שהיה מביא תמיד. ואולם יצחק, לרוב התבודדותו בעיון, לא נתפרסמו לו תכונות יעקב ועשו ועניניהם בְּדרך שיוכל לדעת איזה מהם היה יותר טוב, ולזאת הסיבה היה אוהב יותר את עשו, בסיבת התועלת המגיע לו ממנו, ולהיותו מרמהו תמיד בדברים למשוך לבבו אליו. התועלת השמיני הוא במידות, והוא שראוי לאדם שיקח אשה ממשפחה נבחרת, כדי שיהיה זרעו נבחר. ולזה תמצא שציוה יצחק את יעקב שיקח אשה ממשפחתו, כדי שיהיה ממנו הזרע הנבחר שיירש הארץ שייעד ה' יתעלה לאברהם. וכבר למדנו מזה המקום גם כן כי הברכה אינה כי אם לפי הכנת המתברך. וזה, שאם היה אפשר לנביא לברך המתברך לפי רצונו, למה היה נבוך יצחק בברכת עשו במה יברכהו? הנה היה אפשר שיברכהו שתהיה לו ברכת אברהם, כמו שברך בזה יעקב! ואמנם לא ברכהו בזאת הברכה, לפי שהברכה ההיא לא יתכן שתבוא כי אם לדבקים בה' יתעלה, כמו שהתבאר מדברינו אצל כריתת ברית בין הבתרים. ולפי שלא היה עשו ראוי לזאת ההשגחה לא יכול יצחק לברכו בה. ומזה המקום למדנו גם כן כי לא היה יצחק אוהב עשו יותר מיעקב כי אם קודם התפרסם לו שלמוּת יעקב. אמנם אחר זה היה אוהב יעקב יותר, מצד מעלתו, ולזה דקדק בעניניו וציוהו שלא יקח אשה מבנות כנען, וברכהו בזאת הברכה השנית (כח, ג-ד) שהיא נפלאה מאד.

Abarbanel Bereshit 27אברבנאל בראשית פרק כז

ואם אברהם לא ברך יצחק היה זה מפני שהקב"ה כב' גילה וברר שיצחק יהיה היורש את יעודיו וברכותיו וכ"מש כי ביצחק יקרא לך זרע. ואת בריתי אקי' את יצחק. וצוה לאברהם שיגרש את ישמעאל בנו ולכן לא הוצרך אברהם לברך את יצחק ולהניחו במקומו בברכותיו ויעודיו יען כבר נתברר זה בדבר האלוה יתברך אבל יצחק שהיו לו שני בניו עשו ויעקב ולא פורש מפי השם מי מהם ישב על כסא אברהם וראה אותם בתכלית החלוף שעשו היה לו יתרון טבעי להיותו בכור פטר רחם וראשית אונו ויעקב היה לו יתרון שכלי במדותיו ובדעותיו הנה כאשר ראה הצדיק שהקב"ה לא פירש מי יורש יעודיו וברכותיו הוצרך הזקן לפרשו בברכותיו ולכן התעורר אל הברכה מזה ההכרח ותלה אותו באמרו הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי לפי שהיה מהראוי שקוד' מותו יבאר ויגיד מי ישב על כסאו אחריו ובחייו לא היה ההכרח הזה כי אם אחרי מותו ולכן חשש שמא ימות היום או למחר פתאום ותשאר קטטה בין בניו. עשו יאמר שהוא הבכור לו משפע הנחלה האלהית הזאת ויעקב יאמר שכמו שיצחק עם היותו קטן מישמעאל ירש את הבית כן הוא יירשנה ולא עשו הנה כדי לסלק הספק הזה העירוהו רעיונו לברר זה בברכותיו. ובמדר' נתנו טע' אחר הביאו משלי' הפרדס והאריס ושאברהם פחד לברך את יצחק מפני ישמעאל וגל על י"י דרכו והוא ברך את יצחק אחרי מותו. ואני לישב הדבר על פשוטו באתי והותרה בזה השאלה הא'. והנה לא ראה יצחק לברך את שני בניו יחד עשו ויעקב לשיירשו שניהם יעודי אברהם וברכותיו בדבקות ההשגחה וירושת הארץ לפי שראה אותם מתחלפים תכלית החלוף בטבעים במדות ובאמונות ולכך היה מחויב שיהיה בהם בן א' והבן ב' יטפל לראשון ויוכלל בנחלתו כי הנה יעקב ברך את שני בני יוסף לפי שעשה שניהם שבטים והיו שניהם צדיקים וטובים. ואמנם על שאר הבנים אמר לו ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם. הנה לא ברך ולא פירש כי אם הראשיים לא הנטפלים אליהם וכן ברך את י"ב בניו לפי שהיו כלם ראשים באומה וכלם היו יראי אלהים אנשי אמת ולא ברך בניהם שהיו לפניו אנשים גדולים לפי שלא היה כ"כ ראויים והיו נטפלים ונגררים בתוך אחיהם. וכן מרע"ה לפני מותו ולא ברך אלא השבטים בשמותם להיות' ראשים ולא נקבו בשמות בניהם ככה יצחק רוצה לעשות בבניו כאשר עשה אברהם בבניו לשיהיה הראש הוא עשו בנו הגדול כי אחרי שהטבע הקדימו לו משפט הבכורה והיה בדעתו לברכו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ ולהיות הוא בעל ברית לאלהים ושבכלל עשו וברכתו בהיות הוא שרש הבית יטפל יעקב אחיו הצעיר ממנו ולזה לא ברכו בפני עצמו והותרה בזה השאלה הב'. אך אמנם מפני שראה עשו במורדי אור בלתי הולך בדרכי השם רצה לסייעו ולהכנס לקבל הברכה בתפלתו וזהו כשישתדל בדבר מצות גבור אביו בהביאו לו מצידו ומאכילו מטעמים כאשר אהב ופרט לו הדברי' ההמה שזכר כדי שבאותו זכות ומצוה רבה יהיה ראוי לברכה. והר"ן כתב שצוה על זה כדי לשמח לבו ונפשו ויתבודד לפניו ולהשפיע עליו ושזה היה ענין וצורך המתנות שהיו נותנים לנביאים לא שיקחו שכר על נבואותיהם וגם נכון הוא. יהיה מה שיהיה אין ספק שתעזור לזה תפלת הצדיק ובקשתו לעת מצא כי תפלות הצדיקים מקובל' יותר בשעת המות להיות' יותר מתדבקי' ביוצרם וכמ"ש אביך צוה לפני מותו וחז"ל אמרו מצוה לקיים דברי המת ולכן היו האבות כלם מברכים בשעת מותם כדי שתקובל יותר ברכתם והותרו עם זה השאלות הג' והד'. ואין ספק שהיה לו ליצחק להתבונן במעשה עשו ורשעתו ורשעת נשיו ושהבנים אשר תלדנה ידמו להם לרוע. והיה לו להתפלל אל האלהים ודיעהו /לודיעהו/ למי יברך אם לגדול כפי לידתו או לגדול בשלמותו אבל האהב' מקלקלת השורה לאהבתו את עשו חשקו נפשו בו ולא ראה חובה במעשיו. ואולי שלזה נאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות שעיני שכלו וכונתו כהו בענין עשו ולא ראה ולא התבונן במעשיו כראוי. ובמדרש אמרו (בראשית רבה פרשה ס"ה) דרש ר' חנניא בר פפא רבות עשית אתה י"י אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כל הנפלאות והמחשבות שעשית לא עשית אלא לטובתינו ולמה כהו עיניו של יצחק אבינו אלא כדי שיבא יעקב ויטול את הברכה. פי' שכהו עיניו הגשמיים ואני אומר כי גם עיני בחינתו כהו בזה. והנה רבקה שמעה בדבר יצחק את עשו עם היות שיצחק העלים ממנה ולא הגיד לה. ומפני שהיא ידעה בדבר י"י שרב יעבוד צעיר והיא בדעתה מפני זה שיעקב יהיה עיקר הבית וראשו לא עשו חששה שמא עשו יתברך מפי יצחק ומכח ברכתו יתאמץ כח כנגד יעקב ותרבה ביניהם הקטטה ולכן לא חששה לרצון יצחק כי אם להסכים עם האמת והיעוד שנאמר לה. גם ראתה שנשי עשו היו רעות וחטאות והוא לא היה מוחה בידיהן ואיך יהיו ביניהם יורשים הדבקות האלדי והארץ הקדושה לכן השתדלה בדבר הזה בתקותה שכאשר תחול רוח י"י על יצחק לברך העומד בין ידיו ישים דבר בפיו ויגידהו את אשר יעשה כפי הגזור לפניו. ואין ספק שלא הגידה רבקה ליצחק לעולם הנבואה אשר נאמרה לה ורב יעבוד צעיר שאם לא כן איך היה עובר יצחק את פי י"י והיא לא תצלח. אולי שמצניעותה שהלכה לדרוש את י"י בלי רשותו העלימה אותו או שאמרה אין צריך להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול ממני. וגם עתה לא רצתה לומר לו כך הוגד לי מאת השם קודם לידתה מפחדה אולי מאהבת יצחק את עשו לא יברך את יעקב ויניח הכל בידי שמים והיא רצתה שיתברך יעקב עכ"פ מפי אביו בנפש ובלב טוב או הם סבות מאת השם ולא נתכנו עלילות וכמו שכתב הרמב"ן. והיה בזה דעתה כמו שהוא האמת שאין הנביא פועל נבואתו אבל הוא כלי לבד אליה כמראה הזכוכית שתאיר כפי השעור שבא בה מן השמי' כמאמר הנביא רוח י"י דבר בי מלתו על לשוני ר"ל שגם המל' יונחו על לשונו בנבואה ואין לו בחירה בהם כלל ולכן יצחק בברכותיו לא יהיו הדברים מאתו אלא מהש"י והוא יסדר וישי' את הדברים בפיו לברך את יעקב ויהיה הענין בזה דומה לדברי הטבעיי' שאם הזורע היתה כונתו לזרוע חטי' ובטעו' לקח וזרע שעורי' אין ספק כי הארץ תוצי' שעורי' ולא חטי'. כך אין הדבר תלוי בכונתו כי אם בזרע הנזרע והאדם הו' כלי בזריע ואין כן הענין בהתר' הנדרי' שזכרתי בשאלה לפי שהאדם בו פועל פעולתו לא כלי באותה פעולה ושכן יהיה יצחק בברכות ההן כלי להגע' הרצון האלדי וגזרתו ולכן החכימה הצדקת בתחבולה הזאת אשר עשתה לקיים דבר השם וגזרתו אשר נודע אליה והותרו בזה השאלות הה' והו'. והנה לא רצה הקדוש ברוך הוא שיברך יצחק את יעקב על כרחו ולגרש את עשו אשר אהב מברכתו פן יתעצב הזקן ימים רבים ולא יוכל להנחם ולא תחול בו הנבואה בע' הברכות ויתבלבל יצחק ויען אין נבואה שורה מתוך עצבו' ולכן הניחו לחשוב שהיה מברך את עשו כדי שיברך יעקב בשמחה ובטוב לבב. והשנית שסבב זה המביא עצות מרחוק לתת איבה בין שני האחים האלה כדי שיהיה עשו שבט אפו ומטה זעמו של הקדוש ברוך הוא ליסר בו את ישראל כשיחטאו וכבר זכר זה הר"ן בדרשותיו והותרה בזה השאלה הז'. אמנה בהתר השאלה הח' כבר חשב הראב"ע שהיו הברכות תפלה וישיגוהו ספקות השאלה. והנה המובחר ממה שנאמר בזה הוא מה שאמרו שהברכות הם דבר מורכב מהתפלה ומהגדת העתידות שהנביא יראה העתיד להיות ויתפלל אל השם שירבה הטובה וידחה הנזק מהמתברך ההוא וזה באמת בלתי מספיק לפי שיצטרך לחלק בין ברכות הצדיקים שאינם יודעים העתידות לברכות הנביאי' היודעים אותם. והנה ברכת הכהנים לא היתה עם ידיעת העתיד וגם ביצחק יקשה למה לא התפלל על עשו שיצליח יותר מיעקב ולמה לא אמר לעשו שהיו דבריו הגדת העתידות ושהוא לא עשה דבר בברכתו ליעקב ועל כן אין לו לשטום אותו ולא להתרעם נגדו כי כאשר דבר מלך שלטון. אבל אמתת הענין הזה הוא כפי מה שביארתי למעלה שברכות האנשים אלו לאלו בין שיהיו נביאים או חסידים ואנשי מעשה אינן אלא נתינת הכנה למבורך ותפלה לש"י שישפיע עליו מטובו וזה לפי שהשפע העליון נשפע על המקבל בהדרגות ואמצעיים ובתנאי שהיה המקבל מוכן אליו וכבר לא יהיה המקבל מוכן מצד עצמו ויכינהו המברך בתפלתו ויהיה המברך ההוא אמצעי בהורדת השפע ההוא ולזה היו המברכים סומכים ידיהם על המבורכים כדי להכינם לקבל השפע והטוב ההוא וכאלו הנביא או הצדיק ההוא צנור להמשיך השפע על ידו וכמ"ש (במדבר כ"ז) קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכ' את ידך עליו והנה יצחק לפי שהכיר וידע שהוא עשו בלתי מוכן לקבל השפע האלדי כפי מעשיו צוהו שישתדל בעבודתו ומאכלו כדי שיהנה ממנו ותתרצה נפשו אליו וקודם מותו יברכהו כלומר יתפלל עליו אל השם ויכינהו באופן שיקבל את הטוב מאת האלדים כאשר נשבע לאברהם וכאשר בא יעקב ועמד על רגליו והצדיק סמך את ידו עליו והכינו והתפלל עליו בדבקות עצום ידע שכבר חל עליו השפע האלדי ושלא נשאר בו כח להסיר מעליו השפע שכבר נשפע. כי המברך אינו אלא כלי. ובהסתלק הכלי איסתלק המעשה שכבר נעשה והוא כמו מי שעושה חלון להכנס האור בבית האפל שאף שיסתלק משם הא מן לא יסור השמש שכבר נכנס ולזה חרד יצחק חרדה גדולה ואמר מי איפה הוא וגו' באומר אין בידי להפסיק ולהסיר השפע ההוא שכבר נשפע על ידי. וזהו אמרו ולך איפה מה אעשה בני ר"ל כבר הגיע לו על ידי כפי הכנתו כל השפע הזה ואין כח בידי להפסיקו ולהסירו מעליו. ובעבור שידעה הצדקת כל זה מענין הברכות השתדלה שיבורך יעקב וצותה אותו שיעשה גם כן מעשה עבודה לאביו ושיעשה שני שעירי עזים ויתן לפניו לאכול באופן שהוא יתפלל עליו על אותה עבודה ויכינהו מתוך תפלתו והנה הוסיפה בדבריה יברכך לפני י"י שלא אמר יצחק להודיעו שלא תהיה הברכה ההיא קלה בעיניו כי להיותה סמוכה למיתתו תהיה לפני ה' ולדבקותו ולכן יהיה כחה רב כיד המלך. ואם יתברך עתה מלפני השם תתקיים בו ובזרעו לעולם ואין לעשו עמידה לפניו. כי בהיותו מוכן מעצמו תתוכף הכנתו בכח ברכת אביו ויפול בו השפע ומי ישיבנו וכבר הסכים בזה בצד מה הר"ן והנמשכים אחריו ואם לא השלימוהו בזה האופן והותרה השאלה הח':

Sforno Bereshit 26:35ספורנו בראשית כ״ו:ל״ה

וַתִּהְיֶיןָ מרַת רוּחַ – הָיוּ לְתַעַר וְסַכִּין מְקַצֵּר רוּחַ חַיֵּי יִצְחָק וְרִבְקָה, וּלְשׁון "מרַת" כְּמו "וּמורָה לא יַעֲלֶה עַל ראשׁו" (שופטים יג, ה). וְהִנֵּה יִצְחָק עִם כָּל זֶה לא הִכִּיר רב רִשְׁעו שֶׁל עֵשָׂו, שֶׁלּא הָיָה מוחֶה בָּהֶן, וּבָזֶה נִכְשַׁל שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְבָרֵךְ אֶת עֵשָׂו, וּמִשָּׁם יָצְאָה תַּקָּלָה שֶׁנָּתַן לְעֵשָׂו אֵיזו בְּרָכָה או עֵצָה, וְשֶׁעִם זֶה רַבָּה מַשְׂטֵמָה בֵּין בָּנָיו, וְשֶׁהֻצְרַךְ יַעֲקב לִבְרחַ אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת.

Sforno Bereshit 27:1, 4,33, 35ספורנו בראשית כ״ז:א׳,ד׳,ל״ג,ל״ה

(א)  וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו – כְּמו שֶׁקָּרָה לְעֵלִי שֶׁלּא מִחָה בְּבָנָיו, כְּאָמְרו "וְלא כִהָה בָּם (שמואל א ג, יג), וְנֶאֱמַר בּו "וְעֵינָיו קָמָה וְלא יָכול לִרְאות" (שם ד, טו). וְלא קָרָה זֶה לְאַבְרָהָם וּלְיַעֲקב שֶׁהָיוּ יותֵר זְקֵנִים מִמַּה שֶּׁהָיָה יִצְחָק אָז וּמִמַּה שֶּׁהָיָה עֵלִי. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב "וַיּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה" (לעיל כה, א), וּבְיַעֲקב עִם כָּל צָרותָיו וְדִמְעות עֵינָיו כְּתִיב "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוסֵף" (להלן מח, ח), אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה רואֶה בְּכבֶד, כְּאָמְרו "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזּקֶן" (שם שם, י), בְּאפֶן שֶׁלּא הִכִּיר הַתְּמוּנָה הַפְּרָטִית. (ד)  וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים – רָצָה בְּמַטְעַמִּים כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסֵּק בְּכִבּוּד אָב, וּבָזֶה תָּחוּל עָלָיו הַבְּרָכָה. כִּי גַּם שֶׁלּא הִכִּיר בְּגדֶל רִשְׁעו שֶׁל עֵשָׂו, מִכָּל מָקום לא חָשַׁב אותו לְרָאוּי שֶׁתָּחוּל עָלָיו אותָהּ הַבְּרָכָה שֶׁהָיָה בְּלִבּו לְבָרְכו. וְלָכֵן כְּשֶׁבֵּרֵךְ יַעֲקב אַחַר כָּךְ, שֶׁיָּדַע בּו שֶׁהָיָה רָאוּי לַבְּרָכָה, לא שָׁאַל מַטְעַמִּים וְלא בִּקֵּשׁ דָּבָר וּבֵרְכו תֵּכֶף, בְּאָמְרו "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אתְךָ" (להלן כח, ג). (לג)  מִי אֵפוא הוּא – אִם כֵּן שֶׁאַתָּה עֵשָׂו, מִי הָיָה זֶה שֶׁהֵבִיא לִי "צַיִד". כִּי אָמְנָם מִלַּת "אֵפוא" כְּשֶׁתָּבוא עִם אָלֶ"ף בְּסוף הַתֵּבָה מְשַׁמֶּשֶׁת בִּמְקום "אִם כֵּן". אֲבָל מִלַּת "אֵיפה" עִם הֵ"א בַּסּוף מְשַׁמֶּשֶׁת בִּמְקום "אַיֵּה", כְּמו "אֵיפה הֵם רעִים" (להלן לז, טז). (לה)  וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ – אותָהּ הַבְּרָכָה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לָחוּל עָלֶיךָ, שֶׁהָיְתָה בְּעִנְיְנֵי הָעולָם הַזֶּה וּבְחוּץ לָאָרֶץ, כִּי בִּרְכַּת אַבְרָהָם אֵינָהּ רְאוּיָה לְךָ.

Shadal Bereshit 25:31שד״ל בראשית כ״ה:ל״א

מכרה כיום – בתחילה קודם שאלעיטך, וכמוהו קטר יקטרון כיום החלב (ש"א ב' ט"ז) ישבע לי כיום המלך שלמה (מ"א א' נ"א), דרוש נא כיום את דבר ה' (שם כ"ב ה'), כולם ענינם בתהילה וקודם לדבר אהד. ותוכן המעשה הזה לדעתי היה, כי יעקב היה עוסק תמיד בצרכי הבית, ועשו היה אוכל בכל יום ממה שהיה מוצא בבית, ולא היה עוסק אלא בצידו, אשר בלא ספק לא היה בו למלאות צרכי המשפחה יום יום, אלא להביא לפעמים בשר תאוה לעשות מטעמים, אבל עיקר אומנות זרע אברהם היה במקנה הצאן והבקר, ועשו לא היה עוזר בה את אחיו כלל; ותלמידי יוסף ירא אומר שהיה עוזר לו (אף שלא בכוונה) בהרחקת האריות והדובים; ונ"ל שלא היה עשו עוסק בהריגת החיות הטורפות, אלא היה צד איל וצבי ויחמור לאכול את בשרם, ויעקב שהיה מיצר על זה שהיה כל עמל הנהגת הבית מוטל עליו בלא שום שכר, התחכם לשאול ממנו בשעה שהיה עיף שימכור לו את בכורתו, ויהיה זה שכרו. ואמנם מה היה המבוקש בבקשת הבכורה? יש אומרים שינחל פי שנים בנכסי אביו (דברים כ"א י"ז) או שהיה אביו מברך אותו ברכות יתרות על אחיו (למטה מ"ח י"ח); וכל זה לא ייתכן, כי הנה ראינו כי יעקב לא הגיד מעולם ליצחק אביו ענין המכירה הזאת, שהרי אמר אנכי עשו בכורך (למטה כ"ז י"ט) ועשו אמר (שם ל"ב) אני בנך בכרך עשו, א"כ מה הועיל יעקב בתחבולתו בהיות הענין בלתי ידוע לאביו? כי הנה עשו לא כתב לו שטר שהיה בידו לראיה, גם לא היו שם עדים ולא היתה שם אלא שבועה; וכיון שאנו רואים שעשו לא חדל לקרוא את עצמו בשם בכור בדברו עם אביו, וגם יעקב אמר אל אביו בכורך עשו, נראה ודאי שלא עלתה על לבו של יעקב לקנות שום יתרון על אחיו אצל יצחק ביום הנחילו את בניו או ביום ברכו אותם. על כן אומר אני שלא היה עניין המכר הזה אלא שנשבע עשו כי אחרי מות אביו יניח ליעקב שיהיה אפוטרופוס ומנהיג את הבית; ויעקב ביקש זאת בכוונה שלא יוכל עשו לגרשו מביתו ומארצו באופן שלא תוכל להתקיים בו ובזרעו ברכת אברהם על ירושת הארץ; ועניין זה לא היה צריך להודיעו ליצחק. והנה עשו קיים שבועתו ואחרי מות אביו הלך לו אל ארץ אחרת, ולא אמר ליעקב שילך הוא ויצא מביתו (וקצת מזה ג"כ בדברי דון יצחק).

Shadal Bereshit 27:1שד״ל בראשית כ״ז:א׳

(א) ויהי כי זקן יצחק: הנני מבטל מה שכתבתי ב"ביכורי העתים" תקפ"ט (עמוד ק"ה עד ק"ו) שהברכה, שבירך יצחק את יעקב כשהיה סבור לברך את עשו היתה לו לבדו ולא לזרעו אחריו, כי אמנם נ"ל שאע"פ שלא נזכר הזרע בפירוש, היה הדבר מובן מאליו שהכוונה לו ולזרעו, כי כן מצאנו מנהג האבות בימי קדם כשהיו מברכים את בניהם, לא היו מברכים אותם בברכות שתכלינה במותם, אלא גם זרעם וזרע זרעם היו מברכים, כמו שראינו (למעלה כ"ד ס'): "ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך וגו'",  וכן (למטה מ"ח ט"ו ט"ז) "ויברך את יוסף וגו' ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ", וכן כשבא יעקב לברך את בניו אמר להם (למטה מ"ט א'): "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באתרית הימים". וכן כשאמר אברהם: "לו ישמעאל יחיה לפניך", אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי וגו' ונתתיו לגוי גדול" (למעלה י"ז י"ח). מכל זה נראה כי סתם ברכת הבנים איננה לעצמם במשך ימי חייהם, אך היא להם ולזרעם לימים רחוקים. על כן נראה לי ברור כי "ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' יעבדוך עמים וגו'", הכוונה שתהיינה הברכות האלה לו ולזרעו אחריו עד עולם. ולענין מחשבת יצחק, נראה לי כי רצה לברך את עשו להיותו חביב לו, כי ציד בפיו, ורצה ליחד לו ברכה והצלחה יותר מאחיו, וכמו שאמר לו: "הוה גביר לאחיך"; ויעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כי אמר בלבו: יעקב ישכון עם עשו ויירשו שניהם את הארץ אשר נתן אלהים לאברהם, וברכת אברהם תתקיים בשניהם, כי שניהם זרע יצחק ובני הגבירה, והנה ברכת אברהם מעצמה תחול עליהם בלי שיברך הוא את יעקב אך הוצרך לברך את עשו, למען יהיה לו יתרון על אחיו ויהיה גביר עליו. ואע"פ שיהיה עשו גביר על יעקב, תוכל ברכת אברהם להתקיים בשניהם, ויהיו שניהם ברוכי ה' וישכנו בשלום יחדו, כי ידע טבעו של יעקב כי היה איש תם יושב אהלים וסבלן ובעל ענוה. ולפיכך בברכה אשר בירך את יעקב בחשבו שהוא עשו, לא הזכיר כלל ברכת אברהם ולא הארץ אשר נתן אלהים לאברהם, כמו שהזכיר לבסוף, כי אמנם הברכה ההיא שהיה מברכו באותה שעה, היתה מיוחדת לעשו,  אבל ברכת אברהם היא לשני האחים יחדו. ורבקה, בשמעה דברי יצחק לעשו, הבינה שיש בדעתו לתת לו יתרון על יעקב, שאם לא כן, היה מברך את שניהם או לא היה מברך גם אחד מהם, וראתה שהיה זה עוול וחמס הנעשה ליעקב בנה החביב לה, ובפרט שהיא היתה יודעת מה שנאמר לה (למעלה כ"ה כ"ג) "כי רב יעבוד צעיר" (ויצחק לא ידע מזה דבר); לפיכך התחכמה להפר עצת יצחק, והיתה לה התנצלות במעשה הזה, כי לא היה אלא למנוע העוול ולהקים גזרת האל. ואחרי אשר הצליחה תחבולת רבקה ונתקיימה עצתה ונתברך יעקב, ואחר אשר אמר לו יצחק (כ"ט) "אורריך ארור ומברכיך ברוך", אז הבין יצחק כי מאת ה' היתה זאת, ושאין רצון ה' שיהיה עשו גביר ליעקב, אבל בהפך, שיהיה יעקב גביר לעשו,  על כן לא חרה אפו ביעקב, אך אמר: "גם ברוך יהיה", כלומר אין ספק כי מה' יצא הדבר, שאם לא כן, לא היה מצליח במעשהו. הן אמת, שאם היה יצחק מכיר עקבת יעקב קודם שיברכהו, היה גוער בו ואולי היה מקללו, כאשר דאג יעקב באמרו: "והבאתי עלי קללה ולא ברכה"; אבל אחר שנסתייעה מילתא ונתברך יעקב בברכה אשר אין להשיב, כי אמר לו: "אורריך ארור", לא חלף עוד, אך אמר מה' היתה נסבה. וכשראה יצחק את עשו בוכה ומתאונן ומבקש ברכה אחרת, וראה כי בגאוותו ורום לבו לא יוכל לשכון עם יעקב ולהיות נכנע אליו ולהתענג עמו בארץ אשר נתן אלהים לאברהם, אז בירד אותו, שאם לא ירצה לשבת עם יעקב, תינתן לו ארץ אחרת טובה ושמנה, ועל חרבו יחיה וגו'. ואמנם אחרי כן, כשבא יעקב להיפטר מאביו בטרם ילך אל ארם נהרים,  והוזקק יצחק לברכו, אז לא הזכיר לו שיהיה גביר לאחיו, כי לא היה צריך לחזור ולכפול לו הברכה ההיא פעם שנית; אבל בירכו בברכת אברהם, והיא הברכה שהיה מן הדין שתחול על שניהם יחד, אלא מאחר שכבר זכה יעקב להיות גביר, ומאחר שהבין יצחק שלא יחפוץ עשו לשכון עמו אך ילך אל ארץ אחרת, ראה לייחד ברכת אברהם ליעקב לבדו. ואמנם כוונת התורה בסיפור המאורע הזה בכל פרטיו היא להודיע, כי מה' היתה נסבה שתהיה ברכת אברהם לישראל לבדם ושאהבת יצחק לעשו,  תחת אשר היה לה להביא לעשו יתרון על יעקב, היתה היא עצמה סיבה שתחול הברכה על יעקב לבדו ושיהיה יעקב גביר לאחיו.

R. S.R. Hirsch Bereshit 27:1רש״ר הירש בראשית כ״ז:א׳

אנו הולכים בעקבות רבותינו, כפי שהזכרנו (לעיל יב, י), ואיננו רואים כחובתנו להיות סניגורים לאבותינו הגדולים, כשם שדבר ה׳ עצמו אינו נמנע מלגלות את שגיאותיהם וחסרונותיהם. כשרבקה מנחה את יעקב לרמות את אביו, מביע זאת הכתוב בפשיטות: ״בא אחיך במרמה״ (להלן פסוק לה). נאמר בבראשית רבה (סז, ד) על פרשה זו: ״כל מי שהוא אומר שהקב״ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה. זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב: ׳כשמוע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה׳ (בראשית כז, לד), והיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר: ׳ויזעק זעקה גדולה ומרה׳ (אסתר ד, א)״. ובמדרש תנחומא (מהדורת בובר, תולדות כד): ״שלוש דמעות הוריד עשו, אחת מימינו, ואחת משמאלו, ואחת נסתלקה בתוך עינו והיא האכילתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש״ [פירוש: עשו הוריד שלוש דמעות: אחת מעינו הימנית, אחת מעינו השמאלית, ואחת עצר בעדה. וזו האחרונה, המרה מכולן, מלחה את לחם גלותינו בדמעות, והשקתה אותנו בדמעות פי שלוש]. למרות זאת, אם עיון בישוב דעת וללא משוא פנים בפרשה זו יוביל אותנו למסקנה שתפיג הרבה מהצער שנוצר מהמסופר בפרשה, לא נכבוש מסקנה זו בלבנו רק בשל החשש שמא ניראה כסניגורים ומלמדי זכות. יישאר עדיין הרבה שאין להצדיקו; במיוחד כאשר הוא נמדד לפי קנה המידה של אומה הנקראת בשם הכבוד ״ישורון״; והמצוּוה להשיג את כל מטרותיה באמצעים ״ישרים״ בלבד, ולהמנע מכל עקמומיות, תהיה המטרה אשר תהיה. כשאנו מבקשים להבין את מעשיהם של שלושת הפועלים העיקריים בפרשה זו, אנו מוצאים שהתנהגותו של יעקב ברורה ושקופה. מתחילת המעשה מבקשת ממנו אמו לשמוע בקולה ללא הרהור (פסוק ח). היא אינה מצפה ממנו שיפעל למען טובתו האישית; ברור לה שכ״איש תם״, יתמרד יעקב כל כולו נגד עשיית מעשה כזה. לכן היא משקיטה כל התנגדות באמצעות הפעלת מרותה כאם, תוך קבלת סיוע מהחובה המוטלת עליו לשמוע בקולה. היא נוטלת על עצמה אחריות מלאה על כל עוול או תוצאות שליליות, ממנו נדרש אך ורק לשמוע בקולה. כל מה שעשה יעקב, עשה רק מתוך שביקש לשמוע בקול אמו; והאשמה היחידה שאפשר להטיל עליו היא, שהיה לו לדעת שהחוק המוסרי שם גבולות אף לחובת הבן לשמוע בקול אמו: אסור להתנהג במרמה, אף אם המצווה לעשות כך היא אמו שלו. אולם הדבר הטעון הסבר הוא, מה הייתה כוונתה של רבקה? גם הגרוע שבשונאי ישראל ומשמיצי התורה יהיה אנוס לבקש איזשהו הגיון, או אם נפשך לומר, פקחות, במעשיה. וככל שהלה יבקש להציג את רבקה כערמומית, כך בודאי לא יוכל ליחס לה חוסר דעת גמור או סכלות ילדותית. ועם כל זה – אם כל כוונתה הייתה אך ורק להעביר במרמה את ברכת האב אל ראש בנה האהוב יעקב, לאיזו הצלחה יכלה לצפות מתחבולה זאת? תהיה אשר תהיה התועלת שיחסה לברכת האב, הרי התוצאה תהיה באופן בלתי נמנע ההיפך הגמור מאשר ציפתה. אם ברכת האב מורידה את ברכת ה׳ על ראש המתברך, כיצד האמינה רבקה – אף אם תצליח לרמות את האב העיוור והקשיש – שתוכל להטעות את ה׳ באמצעות ״משחק תחפושות״ עלוב זה? איך יכלה להאמין שברכת אברהם, אשר ה׳ התנה אותה בעשיית צדקה ומשפט, ניתן להשיגה מה׳ בדרך כחש ותרמית? ואם נאמר שנתנה דעתה על יתרון ממשי כלשהו שייצא מברכת האב, כגון עדיפות בירושה; האם לא יהיה דינה של מתנה כזו, שזכו בה במרמה, מקח טעות בטל ומבוטל? סוף כל סוף, בהכרח תתגלה המרמה. על רבקה היה לדעת היטב שאף אם תצליח להוציא לפועל את ״משחק התחפושות״, הרי הכל יתגלה עם שובו של עשו. יתירה מכך, כמה גס היה כל ״משחק התחפושות״ הזה! רק פתי גמור ניתן לרמות בעזרת עורות גדיים כרוכים על הצוואר והידיים? מה כבר יכלה רבקה לקוות להשיג באותו משחק? התשובה היא: את משחק התחפושות עצמו! מטרתה לא הייתה אלא לשחק משחק! רק אם נאמר שהתגלותה הבלתי נמנעת של האמת נכללה בחשבונותיה של רבקה, רק כך ייעשה הכל מבואר ומסתבר והגיוני, ובאופן זה בלבד נוכל להבין את נקודת מבטה של רבקה. ואף שלא נוכל להצדיק לגמרי את מעשיה, הם ניתנים לסליחה במצב שהיה. כהקדמה למאורעות אלה, קראנו איך הכה עשו במכה כפולה את שליחותו הגדולה של אברהם, כאשר נשא שתי נשים מבנות חת. דבר זה היה צריך לפקוח את עיני יצחק, לראות שבנו הבכור אינו ראוי לתפקיד. אך למרות זאת אנו רואים שיצחק קורא לבנו הבכור כדי לברכו; הווי אומר, למנותו למנהיג ומורה־הדרך העתידי של בית אברהם. כמה גדול צריך היה להיות ה״ציד״ שבפי עשו, וכמה מוצלחת הייתה תחפושתו; אם עלה בידו לרמות את אביו ולגנוב את לבבו, למרות דרך חייו, שהייתה כה מנוגדת לדרך אברהם! תיבת ״נא״ – ״הנה נא זקנתי״ (פסוק ב) – רומזת שמזה זמן רב היה בדעתו של יצחק להעניק את הברכות לעשו, אך הוא עוכב מלעשות כן. רבקה היא כנראה זו שגרמה לעיכוב; באומרה לבעלה שאפשר עדיין להמתין זמן מה, עוד חזון למועד, עוד לא זקנת וכו׳. היא קיוותה שבינתיים תצליח להביא את יצחק לצאת מדמיונו, אך לא עלה בידה. מה היה על רבקה לעשות עתה? מה יכלה להיות כוונתה? דבר אחד בלבד! להוכיח ליצחק באיזו מידה יכולות הבריות לרמותו! אם אפילו יעקב, שהיה ״איש תם״, יכל להתחזות לפניו כ״גבור ציד״, באיזו קלות יוכל עשו להעמיד פנים שהוא ״איש תם״! רבקה ביקשה להסיר מיצחק את דמיונו באמצעות מעשה מרמה, ובזה אכן הצליחה. ברגע שיצחק נוכח לדעת שרימו אותו, אחזה בו חרדה גדולה, כדברי רבותינו, ״נפתח לו גיהנום״ (תנחומא, תולדות יא), הוא ראה איך שכל ימיו גנבו את דעתו ורימוהו. מיד נפקחו עיניו; חיש מהר חזר לעצמו, והוסיף במכוון ומרצונו העצמי: ״גם ברוך יהיה!״ (פסוק לג). נראה שגם ר׳ יהושע בן לוי הבין את הפרשה בדרך זו, כדבריו במדרש (בראשית רבה סה, ו): ״לא ממה שהייתה רבקה אוהבת את יעקב יותר מעשו עשתה את הדבר הזה, אלא אמרה לא יעול ויטעי בההוא סבא [לא יבוא וירמה את אביו הזקן]״. מעשי יצחק יתבהרו אף הם יותר, כשנבדוק את טיב הברכה שביקש לתת לעשו. עשו עצמו מעולם לא ציפה שיצחק יעניק לו את הברכה כולה. הוא שואל מיד את אביו: ״הלא אצלת לי ברכה?״ (פסוק לו), האם לא שמרת ברכה אף עבורי? כלומר, אילו היית נותן לי את הברכה, ודאי היית שומר ברכה ליעקב; את אותה הברכה – תן לי! יצחק מוכן מיד להודות לו בזה, אך כאשר הוא מגלה לו את תוכן הברכה שניתנה ליעקב, הוא מראה לעשו שזו הייתה בעצם הברכה היחידה הראויה לעשו. הברכה שנשמרה עבור יעקב, לא הייתה ראויה לעשו כלל. שני בניו של יצחק ייצגו שני יסודות שונים בביתו: עשו ייצג כח חמרי, ויעקב כח רוחני. יצחק ידע היטב ששני הכיוונים האלה יהיו נצרכים, אם אומתו העתידה תגדל ותצליח. הוא גם ידע כנראה, מהנבואה, שבסופו של דבר הרב בכחו החומרי יעבוד לצעיר ולחלש ממנו: ״ורב יעבד צעיר״ (לעיל כה, כג). אך יצחק היה סבור שעשו ויעקב ימלאו את שליחותו של אברהם בשותפות ובאחוה, כשהאחד משלים את השני. משום כך התכוון לתת לעשו ברכה בעלת תוכן חמרי, ושמר ברכה רוחנית ליעקב. אך ברכה זו שנשמרה ליעקב הייתה חסרת כל ערך לעשו, שבטבעו לא הייתה לו כל הבנה בצד הרוחני של בית אברהם. אולם רבקה זכרה מבית לבן את הצרה הכרוכה בחלוקה שכזו. היא ידעה ממה שעבר עליה, שרק בבית המלא מרוחו של אברהם, ורק בידי מי שרוח זו מדריכה אותו, יביאו דברים חומריים ברכה ואושר אמיתי. הצדק היה עמה! היא נוכחה לדעת שחומר שאין עמו רוח אינו אלא קללה, ושברכת יצחק בלתי ניתנת לחלוקה; היא יכולה להנתן רק על ראשו של אחד מהבנים. שיקולים אלה יש בכחם להסביר את מעשי שני ההורים. הבה נפנה עכשיו אל פרטי המעשה...

Malbim Bereshit 27:1מלבי״ם בראשית כ״ז:א׳

מה ראה יצחק לברך את עשו דוקא ולא את יעקב, וכי לא ידע שעשו איש שדה ויעקב איש תם, ומה ראתה רבקה להשתדל כל כך להסיר הברכה מעשו, ועוד הכי לא היה אפשר לברך את שני הבנים, ויעקב ברך את מנשה ואת אפרים ואת כל בניו, ואיך תחול הברכה על יעקב אחר שכוונת יצחק היה על עשו, וכל הענין הזה שלבש יעקב בגדי עשו ויצחק אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שכפי הנראה מספור התורה היה ענין שנעשה בהשגחת ה' יפלא מאד, ומדוע לא הגיע ליצחק הערה מאת ה' שיברך את יעקב. מ"ש אולי ימושני אבי, למה לא חשש להכרת הקול, ומ"ש רבקה עלי קללתך, וכי יכול אדם לקחת על עצמו קללת חברו. יצחק אמר תחלה כמסתפק מי הוא ואמר הקול קול יעקב ויברכהו, ואח"כ חזר ושאל האתה זה בני עשו, ואמר שנית ויברכהו. למה ברכו בטובות גשמיות ולא בברכת אברהם כמו שברכו בשלח אותו פדנה ארם. בחרדה שחרד יצחק מי אפוא ולמה אמר גם ברוך יהיה. עשו שאל תחלה ברכני גם אני אבי ואח"כ אמר הלא אצלת לי ברכה ואח"כ אמר הברכה אחת היא לך אבי, ולא נודע מה חדש בכל שאלה, ולמה לא אמר לו יצחק תיכף מה שאמר לבסוף הן גביר שמתיו לך וכו', ואחר שלבסוף ברך את עשו הנה משמני הארץ יהי' מושבך, היה לו לברכו כן תיכף, ולא היה שנאה בין האחים כשהיה מברך את שניהם. ויהי כי זקן יצחק הנה תכלית בריאת העולם היא כדי שימצא איש צדיק וטוב אשר תלוה אליו ההשגחה האלהית ויהיה מעון לשכינת ה' בארץ, כמ"ש כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ובאשר אדם כזה מציאותו מעט ויקר וא"א שיתקיים לבדו בעולם, נבראו עמו כל המון בני אדם שיכינו לו צרכיו ויהיו לו לצוותא, כמ"ש כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, כמו שנמצא באילן שרשים וענפים וקליפות ועלים, והעקר הוא הפרי שהוא המועט נגד העלים והקליפות, וכאשר רצה ה' שיהיה אומה שלמה שידבק בה הענין האלהי ויהיו מהם חסידים ונביאים וצדיקים ושרי קודש ויראי אלהים, בענין שהם יהיו תכלית הבריאה וצמח ה' ופרי קודש, וא"א שכולם יעסקו בענינים האלהיים, שמי יכין להם לחמם וכל צרכיהם, הפריש שבט הלוי שהוא יהיה מופרש מכל עניני העולם ונבדל לעבודת ה', וכל זרע ישראל ישאו צרכיו במעשר פירותיהם, והוא אין לו חלק ונחלה בשדה ובכרם, כי ה' הוא נחלתו והוא הקרב לאלהים כמ"ש כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, ובזה יקחו ב"י חלק בשכר צדקותיו ועבודתו, שהוא שלוחם לעבודת ה' והם נכנסים תחתיו לעבוד עבודת השדה להכין לו טרף חוקו ובזה יהיו שניהם מאושרים בעה"ז ובעה"ב. והיו ישראל בין העמים ובין שבט לוי, כהאלמוג שהוא אמצעי בין הדומם ובין הצומח, והפיליפ שהוא אמצעי בין הצומח ובין החי, כן הם אמצעים בין שבט לוי שהוא קדש לה' ובין העמים הדבקים בחומר ובדברים ארציים, וה' ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה העם אשר בחר לנחלה לו שיהיה ה' להם לאלהים וישכן שכינתו בתוכם והם יירשו את הארץ הקדושה המוכנת לדבוק האלהי ולהשגחתו ויהיו קדושים לאלהיהם, ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכח האדם להורישה לבניו, כי הוא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם, ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו, וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו רק המוכן לה יתברך בזה מה', וכן תראה כי הברכה שברך יצחק עתה את יעקב ועשו היה מטל השמים ורוב דגן ותירוש ולא הזכיר דבר לא מירושת הארץ ולא שיהיה ה' להם לאלהים, כי ברכה זו לא היה בידו למסרה לבניו, רק ההתעוררות שהתעורר עתה לברך את עשו היה ממה שאמר בפסוק הקודם שעשו לקח נשים מבנות כנען, ושהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ובזה כבר הכיר יצחק כי עשו אינו ראוי לברכת אברהם, וידע כי יעקב לבדו הן מצד שלקח את הבכורה ובחר לחלקו עבודת ה', והן מצד צדקתו הוא הקדוש לאלהיו, והוא אשר יירש את ברכת אברהם וכל זרעו יהיו מובדלים לעבודת ה', ואחר שראה והבין את זאת היה דואג בעד שני בניו, אם בעד עשו שראה שע"י רשעתו נדחה מהבכורה ומברכת אברהם ויהיה כמשפחות האדמה, ואם בעד יעקב אחר שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעבודת ה' א"א שיתעסקו בעבודת האדמה ובענינים ארציים, כי עסקים כאלה ישביתו אותם מעבודת ה', וכמ"ש אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורתו מתי נעשית, וגם מי ילחם מלחמותיו להגן עליו מני צר הלא חזקי הצורה הם חלושי החומר ואיך ילחם עם גבורים אשר יעלו עליו לכבוש את ארצו, ובזה חשב מחשבות שלא יאבדו שני בניו יעקב מתוך עניו וחלישת חמרו, ועשו מצד שנדחה מבכורתו ונעשה איש שדה, לכן רצה ששני בניו יהיו לעם אחד, כישראל ושבט לוי, ורצה לברך את עשו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה' כשבט לוי אחרי כן, ובני עשו יספיקו להם טרפם ולחם חקם ויגינו בעדם מכל צר כמו שעשו ישראל אח"כ לשבט לוי, וזרע עשו יהיו הממוצע בין ישראל להעמים, כמו שהיה באמת אח"כ ישראל נגד שבט לוי, ועל כן רצה להכין את עשו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל עמים ומצוה לאומים, ועת יופיע רצון ה' להנחיל תורה לעמו יהיו זרע יעקב כלם עובדי ה' שומרי משמרת הקודש, וזרע עשו יפרנסו אותם ויגינו עליהם כקליפה והעלים השומרים את הפרי, ולכן אחר שאמר שעשו לקח מבנות כנען ויצחק ידע מרשעו ושלא יהיה ראוי לברכת אברהם, שכן תמצא שטרם ברך יצחק את יעקב בברכת אברהם צוה עליו לא תקח אשה מבנות כנען כי הא בהא תליא, ונוסף לזה הגיע הזמן שידאג יצחק על בניו כי זקן יצחק ועיניו כהו מראות, ודאג כי קרוב יום מותו, והנה את יעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כמ"ש למעלה שברכת יעקב שהיא ברכה רוחניית אינה ביד יצחק כלל, שמטעם זה לא ברך את שבט לוי כי ראה שיהיה משרת במקדש ה' וזה ברכתו ברכה הנתונה מאת ה' לא מיד אדם, ורצה לברך את עשו בברכת עוה"ז כנ"ל.

Malbim Bereshit 27:5מלבי״ם בראשית כ״ז:ה׳

ורבקה שמעת – הנה רבקה הבינה כל כונת יצחק (שעז"א ורבקה שומעת ר"ל מבינה דברי יצחק) איך רוצה לעשות התקשרות בין עשו ובין יעקב כהתקשרות יששכר וזבולון ושבט לוי וישראל שיעקב יעסוק בתורה ועשו יפרנס אותו, אבל היא ידעה היטב רשעת עשו ורוע תכונתו, שלא לבד שלא יהיה קליפה השומרת לפרי, כי כעש יאכל וכרקב יבלה את כל, והעושר שיתן לו אביו בברכתו יהי' שמור לו וליעקב לרעתו, לכן ראתה כי טוב שיבורך יעקב גם בברכת עה"ז בעושר וממשלה, כי יש מקום אשר שניהם יכונו יחדו ההצלחה הגופיית עם הנפשיית ויוכל אדם לזכות לשני שלחנות, אם ישמש בהעושר וממשלה רק לצורך אושר הנפש, שמטעם זה לע"ל יהיה ללוים חלק בארץ, כי אז תמלא הארץ דעת ה' ורוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא תשביתנו העושר מעבודת ה', כי מסלת השלמים שתים המה, יש אשר יהיה ענין החומר עליו ויצרו יסיתהו לחטוא, רק הוא יתגבר על יצרו, וזה הנקרא כובש, ויש אשר כבר המית את יצרו ופסקה תאותו, וזה נקרא צדיק. והנה הראשון צריך להכניע את חמרו ושלא י"ל חלק ונחלה בעושר ונחלה בל ישבית אותו מעבודת ה', אבל השני שגם כחותיו החמריים באו בברית בל יתאוו לדבר מלבד אשר תצוה הנפש להעזר בהצלחה הנפשיית, לא יחשיך אותו ההון והמשרה מעבודת ה', וזה יהיה מדרגת ישראל לעתיד כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני ה' תקראו, וחשבה רבקה שבענין זה יצלחו הבנים יותר, שגם ברכת העה"ז תהיה ליעקב, ועשו יעבוד אותו עבודת עבד, כי ימשול עליו יעקב בעוז ה' ובכח נפשו כמו שהיה בעת שהצליחו ישראל וכבשו אדום תחתם והכניסו אותם בברית מילה וטבילה בימי הורדוס, וספר הכתוב כי רבקה שמעת בדבר יצחק וילך עשו לצוד ציד להביא, כי לולא ראתה שהלך תיכף לא היתה עושה הערמה הזאת רק היתה מדברת על לב יצחק שיסכים לדבריה, אבל ראתה שהזמן קצר כי הלך לצוד ציד ולא באופן שהיה הולך תמיד לצוד כי היה איש ציד כי עתה הלך להביא, ולכן הוכרחה אל הערמה הזאת.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 25:31רד״צ הופמן בראשית כ״ה:ל״א

ויאמר יעקב וגו' – אם יעקב מבקש עתה לנצל את ההזדמנות הטובה לזכות בבכורה שבה רצה כבר בשעת הלידה, הרי לא חשב בזה אלא על ההבטחות שניתנו לו לאברהם, ואשר צריכות היו לעבור אל הבכור.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 25:34רד״צ הופמן בראשית כ״ה:ל״ד

ויאכל... ויבז – במלים ברורות מראה הכתוב שלא ידע עשו להעריך נכס רוחני, ושכל שאיפתו לאכילה ולשתיה היתה מכוונת, כך שאפילו אחר שאכל לשבעו, לא התחרט על המכירה הזאת. אדרבה, חשב שעשה כאן "עסק טוב", כי אכן מעיד הכתוב - "ויקם וילך". ברם, לא מצינו בשום מקום שיעקב יראה זכויות לעצמו על סמך מעשה זה. גם לא מצאנו שאביו (או גם ה') יבליטו אותו באיזו צורה שהיא כדי ליתנו סמוכין לטענת יעקב לברכת אברהם, ודומה שכל זה לא היה אלא מעין משחק ילדים, משחק של נערים מתבגרים שאין ליחס לו כל תוקף משפטי. אך מכל מקום, קווי האופי של שני האחים נראו במכירה זו בצורה ברורה ובהירה: יעקב זה שתמיד שואף לדבר העילאי ונכון למסור את הארצי כדי להשיג חיי נצח, ולומתו עשו, גס ונתון ליצריו, מוכן למכור כל נכס אידיאלי תמורת תאוות הרגע. הבדלים אלה באפים ילכו ויתבלטו, וכתוצאה מזה הופך משחקם של הנערים למציאות רצינית וחמורה - עשו נדחה מפני האלהים אשר בחר ביעקב.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 26:34רד״צ הופמן בראשית כ״ו:ל״ד

עד עכשיו תמיד האיר לו ליצחק המזל פניו.  קנאתם של אויביו לא הצליחה להצר צעדיו.  עתה קמים לו צרה ויגון דוקא על ידי בניו שלו.  והוא עצמו אשם בזה לא מעט.  הוא אהב את עשו, משום שתמיד הביא לו ציד, והוא כלל לא חקר ולא בדק, אם אמנם בנו זה ראוי לאהבה.  אמנם אפשר ללמד זכות עליו על יצחק, שכבנם של אברהם ושרה כלל לא עלה בדעתו, שיכול אדם להיות שונה ממה שהוא מראה כלפי חוץ, שלא יהא תוכו כברו.  רבקה - אחותו של לבן היתה, ולכן קל היה לה יותר לרדת לעומק דעתו של עשו.  ומשום כך ראתה עצמה מחוייבת לדאוג לכך שירושתו של יצחק לא תעבור לידי עשו, שכן לא ראוי היה לה.  ברם, אין בידנו להכריע, אם צדקה בכך שהגשימה את רצונה על ידי מעשה ערמה, ולא הניחה בידי ההשגחה הא-להית שלא לקיים את הברכה, שתינתן למי שאיננו ראוי לה; או שמא לא היה כאן מצדה אלא ניצול הזדמנות לפקוח את עיני בעלה, להביאו על ידי מסירת הברכה ליעקב, שלא ככוונתו, להכרה שרק זה ראוי הוא לברכה, ושעל ידי כך יישמר להבא מפני משגים נוספים, משגים שבהכרח היו נעשים עקב העדפת הבן הבלתי ראוי.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 27:1-4רד״צ הופמן בראשית כ״ז:א׳-ד׳

ויקרא וגו' – לפני מותו מבקש איפוא יצחק ליתן את ברכת אברהם אביו לבנו בכורו, כדי לעשותו בזה אדון לביתו.  לא כן עשה אברהם אשר הודיע את רצונו האחרון על ידי הרחקת שאר בניו מביתו, ובדומה לאברהם נהג גם יעקב כאשר ברך את יהודה בברכת הבכורה - "ישתחוו לך בני אביך", אחר שביטל את זכותם לבכורה של ראובן, שמעון ולוי, הגדולים ממנו.  ברם, כלל לא נאמר שבקש יצחק להנחיל את ברכת אברהם לעשו בלבד, וכי להוציא את יעקב מנחלת ארץ הקודש התכוון.  אדרבה, מסתבר שחשב, כי שני בניו נועדו לרשת יחדיו את הירושה הגדולה הזאת, כפי שאמנם קרה יותר מאוחר לגבי שנים עשר בני יעקב.  אבל הוא חשב שהצעיר יעבוד את הבכור.  אם כך נבין, גם יוסבר מדוע לא הקפיד יצחק על כך, שבניו לא יקחו נשים מבנות כנען, כפי שהקפיד אברהם אביו לגביו.  אין זה אלא שסבר, שעל ידי פרישתו מישמעאל אחיו כבר נתקיים רצונו ית' לבחור מזרע אברהם, ולא העלה על הדעת שיהא עוד צורך להבדיל בין יעקב ועשו בניו.