Why Was Hashem Angry at Bilam/1/he

למה ה' כעס על בלעם?

הקדמה

(הקליקו לנושא זה באמנות)

מדוע ה' שינה את דעתו?

בבמדבר כ״ב מתואר כיצד בלק, מלך מואב, מבקש מבלעם לקלל את בני ישראל. בלעם מתייעץ עם ה', אשר פוקד עליו שלא לעשות זאת ומצווה אותו כך:

 לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא.

בעקבות סירובו של בלעם, בלק מנסה את מזלו פעם נוספת, ושולח שליחים נוספים על מנת שישכנעו את בלעם לחזור בו. על אף סירובו הקודם של ה', בלעם מבקש את אישורו פעם נוספת, ולמרבה ההפתעה, הפעם הוא מקבל את התשובה ההפוכה:

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.

מדוע ה' משנה את דעתו? האם קרה משהו במהלך פרק הזמן שבין שתי הבקשות, שגרם לה' לחזור בו?

התחרטות נוספת

מבלבלת עוד יותר מהתחרטותו הראשונית של ה', היא תגובתו להליכת בלעם עם שרי בלק, שנעשה רק לאחר קבלת אישורו של הקב"ה. מיד לאחר שבלעם עוזב עם המואבים, נאמר לנו שה' נתמלא חמה עליו ("וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא"). כיצד ניתן להבין תגובה זו? מדוע ה' כועס אם בלעם רק ביצע מה שה' הסכים שיעשה? כפי ששואל אברבנאל בשאלתו השמינית על פרק זה:

אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת, ואמר לו: "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם", איך אחרי שהלך נאמר: "ויחר אף א-להים כי הולך הוא ויתיצב מלאך י״י בדרך לשטן לו", והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו?!

המלאך והאתון המדבר

רבים רואים באתון המדבר הניסי של בלעם וכן בפגישתו עם המלאך, את החלקים הבולטים והזכירים ביותר בסיפור, אך אלו הם למעשה גם חלקים מבלבלים ביותר:

• מדוע ה' מחליט להעביר לבלעם את מסרו באופן זה, במקום להביע את כעסו עליו ישירות?¹ האם נס האתון שרואה את המלאך ושיכול לדבר באמת היה הכרחי על מנת להעביר נקודה זו?²
• בהתחשב בכעסו של ה' על בלעם, ניתן לצפות כי בסוף הסיפור יתואר שינוי כלשהו בציוויו של ה' או במעשיו של בלעם. אולם, המלאך פשוט חוזר על דברי ה' שנאמרו קודם לכן כמעט מילה במילה, ובלעם ממשיך בדיוק כבעבר (ראו טבלה בהמשך). אם כן, מה הייתה מטרת ההתרחשות?³

פסוקים כ'-כ"א (לפני הפגישה)	פסוק ל"ה (בסוף הפגישה)
וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה.	וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ י״י אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר.
וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק	וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב

משרת כנוע או איש מזימות ערמומי?

מקריאת פרק זה לבדו, ניתן היה לחשוב שבלעם הינו דמות חיובית.⁴ הוא מתנהג כמשרת נאמן של ה', פועל תמיד לאחר התייעצות עימו,⁵ ועוקב בקפידה אחר הוראותיו.⁶ הוא מקבל נבואה,⁷ וקורא לה' בשמו האמיתי (שם הויה), דבר המרמז לכך שהוא מכיר בעליונותו של ה'.

אולם, פסוקים רבים מאוחר יותר בתורה, מאתגרים את התפיסה הזו. בדברים כ״ג,⁸ משה מספר:

וְלֹא אָבָה י״י אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ י״י אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ י״י אֱ-לֹהֶיךָ.

בניגוד לייצוג הכנוע של בלעם בסיפור שלנו, מפסוק זה משתמע שבלעם הלך למואב במזימה לקלל את בני ישראל, וה' היה צריך לבטל את תוכניתו המרושעת. בסוף ספר במדבר, בלעם מופיע פעם נוספת, וגם כאן תמימותו מוטלת בספק. בבמדבר ל״א:ח׳, כתוב שבלעם נהרג יחד עם מלכי מדיין במלחמה נגד בני ישראל, ובבמדבר ל״א:ט״ז ישנה הצדקה להריגתו:

הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסׇר מַעַל בַּי״י עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת י״י.

מפסוק זה משתמע שעצת בלעם היא זו שהובילה את המדיינים לשכנע את בני ישראל לחטוא עם בעל פעור. בפסוק זה בלעם מוצג לא כמשרת נאמן של ה', אלא כתככן הזומם להפיל את עם ישראל.

כיצד ניתן ליישב את הפער שבין הסיפורים והפסוקים הללו? איזה סיפור מתאר את בלעם ה"אמיתי"? האם יש להבין את הסיפור הראשון באופן שונה לאור המידע שהובא לנו על בלעם מאוחר יותר בתורה, או, לקרוא מחדש את הפסוקים המאוחרים יותר לאור התנהגותו הצייתנית בסיפור הראשון?⁹   

שאלות נוספות

מספר קושיות פחות מהותיות עשויות לשפוך אור על הנושאים שנידונו לעיל:

• "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא"‎ (כ"ב:י"ב) – כאשר בלעם אומר לקבוצת השליחים הראשונה שה' סירב להיענות לבקשתם, הוא מצטט רק חלק מתגובתו של ה', ומשמיט את החלק בו ה' אומר שאין לקלל את עם ישראל מכיוון שהם מבורכים. האם ישנה חשיבות להשמטה זו? מדוע בלעם בחר שלא לציין דבר זה לשליחים? לחילופין, האם אפשרי שעל אף השמטת אמירה זו מהפסוקים, בלעם למעשה אכן העביר אותה לשליחים?
• "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים" ‎‎ (כ"ב:כ') – נדמה שביטוי זה מיותר. מדוע ה' מוסיף את התנאי "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים"? האין זה מובן מאליו שהאנשים באו לקרוא לבלעם?
• שרים שנעלמו‎ (כ"ב:כ"ב-ל"ד) – אף על פי שבלעם עוזב עם המואבים, (כ״ב:כ״א), הם לא מוזכרים כלל לאורך כל סיפור המלאך והאתון. לאן הם נעלמו? האם אפשרי שחרף היעדרותם מן הפסוקים, גם הם היו עדים להתרחשות? 

¹ קשה עוד יותר להסביר זאת לאור העובדה שבלעם קיבל נבואה ותקשר עם ה' ישירות לאורך כל הסיפור.

² ראו רלב״גבמדבר כ״ב:י״ג-ל״האודות ר' לוי בן גרשום ואברבנאלבמדבר כ״ב:ב׳במדבר כ״ב:ז׳במדבר כ״ב:כ״באודות ר' יצחק אברבנאל (בשאלתו האחת עשרה על הפרק), המציינים שה' אינו עושה ניסים מיותרים. מאחר והמלאך יכול היה לתקשר ישירות עם בלעם, נדמה מיותר לתת לאתון יכולות דיבור, ויכולת לראות מלאכים. כפי שכותב רלב"ג: "ואם אמרנו שה׳ יתעלה עשה זה על דרך המופת, הנה ישאל שואל אי־זה תועלת היה בזה המופת...  והוא מבואר שה׳ יתעלה לא יחדש המופתים ללא צורך". שאלה זו עולה בקנה אחד עם הדגש החוזר שלו, שניסים קשורים בכורח. להרחבה, ראו ניסים והאותות והמופתים של משה.

³ ראו עקדת יצחקבמדבר פירוש כ״באודות ר' יצחק עראמה שכותב: "מה נתחדש ביציאת המלאך אחריו, אחר שפטרו באותן הדברים עצמן, שא״ל האל יתעלה מתחלה באומרו: קום לך אתם ואפס את הדבר וגו׳."

⁴ כמובן שעדיין יש לספק הסבר לזעמו של ה' כלפיו.

⁵ לא ניתן בהכרח להכיל אמירה זו על כל הנביאים מעם ישראל, אשר לעיתים קרובות מתוארים כפועלים מרצונם, ללא התייעצות מוקדמת עם ה'. לדוגמאות ודעות שונות לגבי עצמאותם של הנביאים בכלל, ראו מעשי נביאים בלי צו מפורש מאת ה' ופעילות בשם ה' ללא צו מפורש של ה'.

⁶ אפילו בסיפור המלאך, בלעם מתוודה ישר לאחר שננזף "חטאתי", ולאחר מכן עושה בדיוק כפי שנצטווה.

⁷ לפי רמב״םשמונה פרקים ז'רמב"ם הלכות יסודי התורה ז׳:א׳אודות ר' משה בן מיימון ואחרים, אחד התנאים לקבלת נבואה הינו שלמות מוסרית. [ראו התנאים לנבואה.]  אם כן, ניתן היה לצפות שבלעם היה אדם מוסרי במיוחד. ראו גישות פרשניות להרחבה בדבר תפיסתו של רמב"ם לגבי בלעם.

⁸ ראו גם הניסוח הדומה ביהושע כ״ד, "וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ", וראו נחמיה י״ג המתאר את הפיכת ה' את קללת בלעם לברכה. משני הפסוקים הללו משתמע שכוונתו של בלעם אכן הייתה לקלל את בני ישראל.

⁹ על אף דמותו העמומה בפסוקים, בלעם מוצג כרשע גמור הן בספרות המדרשית והן במקורות מאוחרים יותר. לדוגמאות, ראו משנה אבות ה':י"טאבות ה׳:י״טאודות משנה אבות, בבלי סוטה י״א., תרגום ירושלמי (יונתן)במדבר ל״א:ח׳אודות תרגום ירושלמי (יונתן), וילקוט שמעוני שמות ב׳:י״א. זה תואם את הנטייה המדרשית לצייר דמויות בשחור ולבן, לראות דמויות דחויות כרשעים לחלוטין, ומאידך לנסות לנקות מכל חטא את דמויות הצדיקים. לדוגמאות נוספות בהן דמות לכאורה ניטרלית מוצגת כרשע גמור, ראו דמותו של נמרוד, דמותו של ישמעאל, ודמותו של עשו.