Why Were Nadav and Avihu Killed/5

EN/HEע/E

Why Were Nadav and Avihu Killed?

Sources

Bereshit 11:5בראשית י״א:ה׳

Hashem came down to see the city and the tower, which the children of men built.

וַיֵּרֶד י״י לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.

Bereshit 18:1-2בראשית י״ח:א׳-ב׳

(1) Hashem appeared to him by the oaks of Mamre, as he sat in the tent door in the heat of the day. (2) He lifted up his eyes and looked, and saw that three men stood opposite him. When he saw them, he ran to meet them from the tent door, and bowed himself to the earth,

(א) וַיֵּרָא אֵלָיו י״י בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. (ב) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

Shemot 19:12-13, 21-24שמות י״ט:י״ב-י״ד, כ״א-כ״ד

(12) And thou shalt set bounds unto the people round about, saying: Take heed to yourselves, that ye go not up into the mount, or touch the border of it; whosoever toucheth the mount shall be surely put to death; (13) no hand shall touch him, but he shall surely be stoned, or shot through; whether it be beast or man, it shall not live; when the ram's horn soundeth long, they shall come up to the mount.' (21) And the Lord said unto Moses: 'Go down, charge the people, lest they break through unto the Lord to gaze, and many of them perish. (22) And let the priests also, that come near to the Lord, sanctify themselves, lest the Lord break forth upon them.' (23) And Moses said unto the Lord: 'The people cannot come up to mount Sinai; for thou didst charge us, saying: Set bounds about the mount, and sanctify it.' (24) And the Lord said unto him: 'Go, get thee down, and thou shalt come up, thou, and Aaron with thee; but let not the priests and the people break through to come up unto the Lord, lest He break forth upon them.'

(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כׇּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. (כא) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל י"י לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. (כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל י"י יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם י"י. (כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י"י לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. (כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו י"י לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל י"י פֶּן יִפְרׇץ בָּם.

Shemot 19:18שמות י״ט:י״ח

Mount Sinai, all it, smoked, because Hashem descended on it in fire; and its smoke ascended like the smoke of a furnace, and the whole mountain quaked greatly.

וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו י״י בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כׇּל הָהָר מְאֹד.

Shemot 19:18שמות י״ט:י״ח

Mount Sinai, all it, smoked, because Hashem descended on it in fire; and its smoke ascended like the smoke of a furnace, and the whole mountain quaked greatly.

וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו י״י בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כׇּל הָהָר מְאֹד.

Shemot 19:20שמות י״ט:כ׳

Hashem came down on Mount Sinai, to the top of the mountain. Hashem called Moses to the top of the mountain, and Moses went up.

וַיֵּרֶד י״י עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא י״י לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה.

Shemot 24:9-11שמות כ״ד:ט׳-י״א

(9) Then went up Moses, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; (10) and they saw the God of Israel; and there was under His feet the like of a paved work of sapphire stone, and the like of the very heaven for clearness. (11) And upon the nobles of the children of Israel He laid not His hand; and they beheld God, and did eat and drink.

(ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.

Shemot 28:43שמות כ״ח:מ״ג

And they shall be upon Aaron, and upon his sons, when they go in unto the tent of meeting, or when they come near unto the altar to minister in the holy place; that they bear not iniquity, and die; it shall be a statute for ever unto him and unto his seed after him.

וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֺן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.

Shemot 30:1-9שמות ל׳:א׳-ט׳

(1) And thou shalt make an altar to burn incense upon; of acacia-wood shalt thou make it. (2) A cubit shall be the length thereof, and a cubit the breadth thereof; foursquare shall it be; and two cubits shall be the height thereof; the horns thereof shall be of one piece with it. (3) And thou shalt overlay it with pure gold, the top thereof, and the sides thereof round about, and the horns thereof; and thou shalt make unto it a crown of gold round about. (4) And two golden rings shalt thou make for it under the crown thereof, upon the two ribs thereof, upon the two sides of it shalt thou make them; and they shall be for places for staves wherewith to bear it. (5) And thou shalt make the staves of acacia-wood, and overlay them with gold. (6) And thou shalt put it before the veil that is by the ark of the testimony, before the ark-cover that is over the testimony, where I will meet with thee. (7) And Aaron shall burn thereon incense of sweet spices; every morning, when he dresseth the lamps, he shall burn it. (8) And when Aaron lighteth the lamps at dusk, he shall burn it, a perpetual incense before the Lord throughout your generations. (9) Ye shall offer no strange incense thereon, nor burnt-offering, nor meal-offering; and ye shall pour no drink-offering thereon.

(א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (ב) אַמָּה אׇרְכּוֹ וְאַמָּה רׇחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו. (ג) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב. (ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה. (ה) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב. (ו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה. (ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. (ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי י"י לְדֹרֹתֵיכֶם. (ט) לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו.

Shemot 30:21שמות ל׳:כ״א

so they shall wash their hands and their feet, that they die not; and it shall be a statute for ever to them, even to him and to his seed throughout their generations.'

וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חׇק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.

Shemot 34:5שמות ל״ד:ה׳

Hashem descended in the cloud, and stood with him there, and proclaimed the name of Hashem.

וַיֵּרֶד י״י בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם י״י.

Vayikra 9:1-4ויקרא ט׳:א׳-ד׳

(1) It happened on the eighth day, that Moses called Aaron and his sons, and the elders of Israel; (2) and he said to Aaron, “Take a calf from the herd for a sin offering, and a ram for a burnt offering, without blemish, and offer them before Hashem. (3) You shall speak to the children of Israel, saying, ‘Take a male goat for a sin offering; and a calf and a lamb, both a year old, without blemish, for a burnt offering; (4) and a bull and a ram for peace offerings, to sacrifice before Hashem; and a meal offering mixed with oil: for today Hashem appears to you.’”

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי י״י. (ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. (ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי י״י וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם י״י נִרְאָה אֲלֵיכֶם.

Vayikra 9:22-24ויקרא ט׳:כ״ב-כ״ד

(22) And Aaron lifted up his hands toward the people, and blessed them; and he came down from offering the sin-offering, and the burnt-offering, and the peace-offerings. (23) And Moses and Aaron went into the tent of meeting, and came out, and blessed the people; and the glory of the Lord appeared unto all the people. (24) And there came forth fire from before the Lord, and consumed upon the altar the burnt-offering and the fat; and when all the people saw it, they shouted, and fell on their faces.

(כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד י"י אֶל כׇּל הָעָם. (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י"י וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

Vayikra 10:1-11ויקרא י׳:א׳-י״א

(1) And Nadab and Abihu, the sons of Aaron, took each of them his censer, and put fire therein, and laid incense thereon, and offered strange fire before the Lord, which He had not commanded them. (2) And there came forth fire from before the Lord, and devoured them, and they died before the Lord. (3) Then Moses said unto Aaron: 'This is it that the Lord spoke, saying: Through them that are nigh unto Me I will be sanctified, and before all the people I will be glorified.' And Aaron held his peace. (4) And Moses called Mishael and Elzaphan, the sons of Uzziel the uncle of Aaron, and said unto them: 'Draw near, carry your brethren from before the sanctuary out of the camp.' (5) So they drew near, and carried them in their tunics out of the camp, as Moses had said. (6) And Moses said unto Aaron, and unto Eleazar and unto Ithamar, his sons: 'Let not the hair of your heads go loose, neither tend your clothes, that ye die not, and that He be not wroth with all the congregation; but let your brethren, the whole house of Israel, bewail the burning which the Lord hath kindled. (7) And ye shall not go out from the door of the tent of meeting, lest ye die; for the anointing oil of the Lord is upon you.' And they did according to the word of Moses. (8) And the Lord spoke unto Aaron, saying: (9) 'Drink no wine nor strong drink, thou, nor thy sons with thee, when ye go into the tent of meeting, that ye die not; it shall be a statute forever throughout your generations. (10) And that ye may put difference between the holy and the common, and between the unclean and the clean; (11) and that ye may teach the children of Israel all the statutes which the Lord hath spoken unto them by the hand of Moses.'

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי י"י אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י"י וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי י"י. (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כׇּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף י"י. (ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת י"י עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה. (ח) וַיְדַבֵּר י"י אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. (י) וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. (יא) וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.

Vayikra 16:1-2ויקרא ט״ז:א׳-ב

(1) And the Lord spoke unto Moses, after the death of the two sons of Aaron, when they drew near before the Lord, and died; (2) and the Lord said unto Moses: 'Speak unto Aaron thy brother, that he come not at all times into the holy place within the veil, before the ark-cover which is upon the ark; that he die not; for I appear in the cloud upon the ark-cover.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי י"י וַיָּמֻתוּ. (ב) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכׇל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

Vayikra 16:12ויקרא ט״ז:י״ב

And he shall take a censer full of coals of fire from off the altar before the Lord, and his hands full of sweet incense beaten small, and bring it within the veil.

וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי י"י וּמְלֹא חׇפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.

Bemidbar 3:4במדבר ג׳:ד׳

And Nadab and Abihu died before the Lord, when they offered strange fire before the Lord, in the wilderness of Sinai, and they had no children; and Eleazar and Ithamar ministered in the priest's office in the presence of Aaron their father.

וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי י"י בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי י"י בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם.

Bemidbar 11:25במדבר י״א:כ״ה

Hashem came down in the cloud, and spoke to him, and took of the Spirit that was on him, and put it on the seventy elders: and it happened that when the Spirit rested on them, they prophesied, but they did so no more.

וַיֵּרֶד י״י בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ.

Bemidbar 12:5במדבר י״ב:ה׳

Hashem came down in a pillar of cloud, and stood at the door of the Tent, and called Aaron and Miriam; and they both came forward.

וַיֵּרֶד י״י בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם.

Bemidbar 26:60-61במדבר כ״ו:ס׳-ס״א

(60) And unto Aaron were born Nadab and Abihu, Eleazar and Ithamar. (61) And Nadab and Abihu died, when they offered strange fire before the Lord.

(ס) וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר. (סא) וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי י"י.

Shemuel II 6:6-7שמואל ב׳ ו׳:ו׳-ז׳

(6) And when they came to the threshing-floor of Nacon, Uzzah put forth his hand to the ark of God, and took hold of it; for the oxen stumbled. (7) And the anger of the Lord was kindled against Uzzah; and God smote him there for his error; and there he died by the ark of God.

(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. (ז) וַיִּחַר אַף י"י בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמׇת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים.

Melakhim I 18:38מלכים א י״ח:ל״ח

Then the fire of the Lord fell, and consumed the burnt-offering, and the wood, and the stones, and the dust, and licked up the water that was in the trench.

וַתִּפֹּל אֵשׁ י״י וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה.

Melakhim I 18:38מלכים א י״ח:ל״ח

Then the fire of the Lord fell, and consumed the burnt-offering, and the wood, and the stones, and the dust, and licked up the water that was in the trench.

וַתִּפֹּל אֵשׁ י״י וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה.

Melakhim II 11:10מלכים ב י״א:י׳

And the priest delivered to the captains over hundreds the spear and shields that had been king David's, which were in the house of the Lord.

וַיִּתֵּן הַכֹּהֵן לְשָׂרֵי [הַמֵּאוֹת] (המאיות) אֶת הַחֲנִית וְאֶת הַשְּׁלָטִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ דָּוִד אֲשֶׁר בְּבֵית י״י.

Yirmeyahu 7:31ירמיהו ז׳:ל״א

And they have built the high places of Topheth, which is in the valley of the son of Hinnom, to burn their sons and their daughters in the fire; which I commanded not, neither came it into My mind.

וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

Iyyov 1:16איוב א׳:ט״ז

While he was yet speaking, there came also another, and said: 'A fire of God is fallen from heaven, and hath burned up the sheep, and the servants, and consumed them; and I only am escaped alone to tell thee.'

עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ.

Divrei HaYamim I 24:2דברי הימים א׳ כ״ד:ב׳

But Nadab and Abihu died before their father, and had no children; therefore Eleazar and Ithamar executed the priest's office.

וַיָּמׇת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי אֲבִיהֶם וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֲנוּ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר.

Divrei HaYamim II 7:1-3דברי הימים ב ז׳:א׳-ג׳

(1) Now when Solomon had made an end of praying, the fire came down from heaven, and consumed the burnt-offering and the sacrifices; and the glory of the Lord filled the house. (2) And the priests could not enter into the house of the Lord, because the glory of the Lord filled the Lord's house. (3) And all the children of Israel looked on, when the fire came down, and the glory of the Lord was upon the house; and they bowed themselves with their faces to the ground upon the pavement, and prostrated themselves, and gave thanks unto the Lord; 'for He is good, for His mercy endureth for ever.'

(א) וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד י"י מָלֵא אֶת הַבָּיִת. (ב) וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לָבוֹא אֶל בֵּית י"י כִּי מָלֵא כְבוֹד י"י אֶת בֵּית י"י. (ג) וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד י"י עַל הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהֹדוֹת לַי"י כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

Philo, On Dreams 2:67

But Moses will not allow the sacred reasonings about Nadab to be bewailed; for they were not seized by a wild beast but were taken up by a rush of unquenchable fire, an undying splendor, since in sincerity they cast off sloth and decay and consecrated their zeal hot and fiery, flesh consuming and swiftly moving, to piety. [This fire] was foreign to earthly existence since it belonged to the realm of God, not going up to the altar by the regular steps, for that was forbidden by law, but proceeding rapidly onwards with a favourable gale, and being conducted up even to the threshold of heaven, becoming dissolved into ethereal beams like a whole burnt-offering.

Philo, On Flight and Finding, 59

Thus, the priests, Nadab and Abihu, die in order that they may live; taking an immortal existence in exchange for this mortal life, and departing from the creature to the uncreated God. And it is with reference to this fact that the symbols of incorruptibility are thus celebrated: "Then they died before the Lord;" that is to say, they lived; for it is not lawful for any dead person to come into the sight of the Lord. And again, this is what the Lord himself has said, "I will be sanctified in those who come nigh unto Me."

Josephus Antiquities of the Jews 3:8:6-7יוספוס קדמוניות היהודים ג':ח׳:ו'-ז'

(6) Now when Moses had bestowed such honorary presents on the workmen, as it was fit they should receive, who had wrought so well, he offered sacrifices in the open court of the tabernacle, as God commanded him; a bull, a ram, and a kid of the goats, for a sin-offering. Now I shall speak of what we do in our sacred offices in my discourse about sacrifices; and therein shall inform men in what cases Moses bid us offer a whole burnt-offering, and in what cases the law permits us to partake of them as of food. And when Moses had sprinkled Aaron's vestments, himself, and his sons, with the blood of the beasts that were slain, and had purified them with spring waters and ointment, they became God's priests. After this manner did he consecrate them and their garments for seven days together. The same he did to the tabernacle, and the vessels thereto belonging, both with oil first incensed, as I said, and with the blood of bulls and of rams, slain day by day one, according to its kind. But on the eighth day he appointed a feast for the people, and commanded them to offer sacrifice according to their ability. Accordingly they contended one with another, and were ambitious to exceed each other in the sacrifices which they brought, and so fulfilled Moses's injunctions. But as the sacrifices lay upon the altar, a sudden fire was kindled from among them of its own accord, and appeared to the sight like fire from a flash of lightning, and consumed whatsoever was upon the altar. (7) Hereupon an affliction befell Aaron, considered as a man and a father, but was undergone by him with true fortitude; for he had indeed a firmness of soul in such accidents, and he thought this calamity came upon him according to God's will: for whereas he had four sons, as I said before, the two elder of them, Nadab and Abihu, did not bring those sacrifices which Moses bade them bring, but which they used to offer formerly, and were burnt to death. Now when the fire rushed upon them, and began to burn them, nobody could quench it. Accordingly they died in this manner. And Moses bid their father and their brethren to take up their bodies, to carry them out of the camp, and to bury them magnificently. Now the multitude lamented them, and were deeply affected at this their death, which so unexpectedly befell them. But Moses entreated their brethren and their father not to be troubled for them, and to prefer the honor of God before their grief about them; for Aaron had already put on his sacred garments.

Sifra Vayikra 9:23ספרא ויקרא ט׳:כ״ג

נוסח א׳ (כ״י וטיקן 66) נוסח ב׳ (כ״י אוקספורד 24, לונדון 16406) ״וְיָבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ – לָמָּה נִכְנַס מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן? לְלַמְּדוֹ עַל מַעֲשֵה הַקְּטֹרֶת. אוֹ לֹא נִכְנַס אֶלָּא לְדָבָר אַחֵר. הֲרֵי אֲנִי דָן: יְרִידָה טְעוּנָה בְרָכָה, וּבִיאָה טְעוּנָה בְרָכָה; מַה יְּרִידָה מֵעִנְיַן עֲבוֹדָה, אַף בִּיאָה מֵעִנְיַן עֲבוֹדָה. מְנַיִן לְבִיאָה שֶׁתִּתָּעַן בְּרָכָה? מַה יְּצִיאָה, שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה רְחִיצָה, טְעוּנָה בְרָכָה, בִּיאָה, שֶׁהִיא טְעוּנָה רְחִיצָה, אֵינוּ דִין שֶׁתִּתָּעַן בְּרָכָה? אוֹ חִלּוּף: מָה, אִם בִּיאָה, שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה בְרָכָה, טְעוּנָה רְחִיצָה, יְצִיאָה, שֶׁהִיא טְעוּנָה בְרָכָה, אֵינוּ דִין שֶׁתִּתָּעַן רְחִיצָה? לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּבִיאָה, שֶׁהוּא נִכְנָס מֵחוֹל לַקֹּדֶשׁ, תֹּאמַר בִּיצִיאָה, שֶׁהוּא יוֹצֵא מִקֹּדֶשׁ לְחוֹל! בָּטֵל הַחִלּוּף, חָזַר לַדִּין: יְרִידָה טְעוּנָה בְרָכָה, וּבִיאָה טְעוּנָה בְרָכָה; מַה יְּרִידָה מֵעִנְיַן עֲבוֹדָה, אַף בִּיאָה מֵעִנְיַן עֲבוֹדָה. הָא לָמָּה נִכְנַס מֹשֶׁה עִם אַהֲרֹן? לְלַמְּדוֹ עַל מַעֲשֵה הַקְּטֹרֶת. [יט] ״וְיָבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״ – כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַהֲרֹן שֶׁקָּרְבוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וְנֶעֱשׂוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים, וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה עוֹמֵד אַהֲרֹן וּמִצְטַעֵר. אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכָּעַס עָלַי הַמָּקוֹם; בִּשְׁבִילִי לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל. כָּךְ עָשָׂה לִי מֹשֶׁה אָחִי, שֶׁנִּכְנַסְתִּי וְנִתְבַּיַּשְׁתִּי, וְלֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל. מִיָּד נִכְנַס מֹשֶׁה עִמּוֹ וּבִקְשׁוּ רַחֲמִים, וְיָרְדָה שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְיָבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״.

Sifra Vayikra 10:1ספרא ויקרא י׳:א׳

באותה שעה קפצה פורעות על נדב ואביהוא. ויש אומרים: מסיני נטלו את שלהם, שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחילה והן באים אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהוא: עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל. אמר להם המקום: נראה מי קובר את מי, הם קוברים אתכם ויהיו מה מנהיגים את הקהל. דבר אחר: כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש, מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קודשי הקדשים, שנאמר: ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהם אש. אמר להם המקום: אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי, אתם הכנסתם לפני אש טמאה אני אשרוף אתכם באש טהורה. כיצד הייתה מיתתן? שני חוטים של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ונשרפו גופיהם ובגדיהם קיימים, שנאמר: ותצא אש לפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. היה אהרן עומד ותוהא, אומר אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני?! נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר לו אהרן אחי, מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה, באדם גדול אני מקדשו, הייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש, עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש, כיון ששמע אהרן כך, צדק עליו את הדין ושתק, שנאמר: וידום אהרן, ולמודים צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין. אברהם צידק עליו את הדין, שנאמר: ואנכי עפר ואפר. יעקב צידק עליו את הדין, שנאמר: קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. דוד צידק עליו את הדין, שנאמר: הבאישו נמקו חבורותי מפני איולתי. (נוסח שני) ויקחו שני בני אהרן [נדב ואביהו איש מחתתו] – אף הם בשמחתם. בני אהרן – כיון שראו אש חדשה [שירדה מן המרום וליחכה על גבי המזבח את העולה ואת החלבים] עמדו להוסיף אהבה על אהבה, שנאמר: ויקחו, אין קיחה אלא שמחה, [שנאמר: ולקחתם לכם ביום הראשון וגו']. נדב ואביהוא – מה תלמוד לומר בני אהרן? [ממשמע שאמר נדב ואביהו איני יודע שהן בני אהרן, אם כן למה נאמר בני אהרן? אלא] שלא חלקו כבוד לאהרן. נדב ואביהוא – לא נטלו עצה ממשה. איש מחתתו – איש מעצמו יצא לא נטלו עצה זה מזה. ויקריבו לפני ה' אש זרה – רבי ישמעאל אומר: יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר: אשר לא ציווה אותם, הכניסוה בלא עיתה. רבי עקיבא אומר: לא הכניסוה אלא מבית הכיריים, שנאמר: ויקריבו לפני ה' אש זרה, אם כן למה נאמר: אשר לא ציווה אותם?! שלא נמלכו במשה רבן. רבי אליעזר אומר: לא נתחייבו מיתה בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני [משה] רבן, שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. מעשה שאירע בתלמיד אחד שהורה בפניו. אמר [לה] לאימה שלום אשתו: אינו מוציא שבתו, ומת. לאחר שבת נכנסו חכמים אצלו. אמרו לו: רבי נביא אתה?! אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני [מרבותיי] שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

Bavli Eiruvin 63aבבלי ערובין ס״ג.

ר"א אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן מאי דרוש (ויקרא א':ז') ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט

Bavli Yoma 21bבבלי יומא כ״א:

והתניא חמשה דברים נאמרו באש של מערכה רבוצה כארי וברה כחמה ויש בה ממש ואוכלת לחין כיבשין ואינה מעלה עשן כי קא אמרינן בדהדיוט דתניא (ויקרא א':ז') ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט.

Bavli Yoma 53aבבלי יומא נ״ג.

כדתניא ר"א אומר לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן מאי דרוש (ויקרא א':ז') ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט:

Bavli Sanhedrin 52a-bבבלי סנהדרין נ״ב.-:

וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר להן הקב"ה הנראה מי קובר את מי

Bavli Zevachim 115bבבלי זבחים קט״ו:

תנאי היא דתניא (שמות י"ט:כ"ב) וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו ר' יהושע בן קרחה אומר זו פרישות בכורות רבי אומר זו פרישות נדב ואביהוא בשלמא למ"ד זו פרישות נדב ואביהוא היינו דכתיב (ויקרא י':ג') הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש אלא למ"ד זו פרישות בכורות היכא רמיזא דכתיב (שמות כ"ט:מ"ג) ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן כיון שמתו בני אהרן אמר לו אהרן אחי לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן שתק וקבל שכר.

Vayikra Rabbah 7:1ויקרא רבה ז׳:א׳

הוּא שֶׁמּשֶׁה אָמַר לְאַהֲרֹן (שמות לב, כא): מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה, אָמַר לוֹ מוּטָב הָיָה לָהֶן שֶׁיִּדּוֹנוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִדּוֹנוּ מְזִידִין. הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה (שמות לב, לג): מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים ט, כ): וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וגו'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אֵין לְשׁוֹן הַשְׁמָדָה הַכָּתוּב כָּאן אֶלָּא לְשׁוֹן כִּלּוּי בָּנִים וּבָנוֹת, כְּמָה דְתֵימָא (עמוס ב, ט): וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת.

Vayikra Rabbah 12:5ויקרא רבה י״ב:ה׳

וְרַבָּנָן אָמְרֵי שְׁנֵי רוֹזְנִים הָיוּ לִי וְלֹא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַיָּיִן, דְּתָנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֹא מֵתוּ שְׁנֵי בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן וכו'

Vayikra Rabbah 20:8-10ויקרא רבה כ׳:ח׳-י׳

(ח) בַּר קַפָּרָא בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן, עַל הַקְרִיבָה, וְעַל הַקְרָבָה, עַל אֵשׁ זָרָה, וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. עַל הַקְרִיבָה, שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנַי וְלִפְנִים. וְעַל הַהַקְרָבָה, שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּן שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ. עַל אֵשׁ זָרָה, אֵשׁ מִבֵּית כִּירַיִם הִכְנִיסוּ. וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י, א): אִישׁ מַחְתָּתוֹ, אִישׁ מֵעַצְמוֹ עָשׂוּ שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת מַזְכִּיר מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן וּבְכֻלָּן מַזְכִּיר סָרְחָנָן, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדָם אֶלָּא עָוֹן זֶה בִּלְבָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן יְקָרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁמַּזְכִּיר מִיתָתָן מַזְכִּיר סָרְחָנָם, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹּא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי עוֹלָם לוֹמַר מַעֲשִׂים מְקֻלְקָלִים הָיוּ בְּיָדָם בַּסֵּתֶר שֶׁעַל יְדֵי כֵן מֵתוּ. (ט) רַבִּי מָנֵי דִּשְׁאָב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, וּבְכֻלָּן כְּתִיב בָּהֶן מִיתָה, עַל שֶׁהָיוּ שְׁתוּיֵי יַיִן, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י, ט): יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ. וְעַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְחֻסְרֵי בְּגָדִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, מג): וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו, וּמָה הָיוּ חֲסֵרִין, מְעִיל, שֶׁכָּתוּב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, לה): וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת, וְעַל יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ בְּלֹא רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל, כא): וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ, וּכְתִיב (שמות ל, כ): בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם בָּנִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ג, ד): וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא. אַבָּא חָנִין אוֹמֵר עַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם נָשִׁים, דִּכְתִיב (ויקרא טז, ו): וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ. (י) רַבִּי לֵוִי אָמַר שְׁחָצִים הָיוּ, הַרְבֵּה נָשִׁים הָיוּ יוֹשְׁבוֹת עֲגוּנוֹת מַמְתִּינוֹת לָהֶם, מָה הָיוּ אוֹמְרִים, אֲחִי אָבִינוּ מֶלֶךְ, אֲחִי אִמֵּנוּ נָשִׂיא, אָבִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל וְאָנוּ שְׁנֵי סְגָנֵי כְּהֻנָּה, אֵי זוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ. רַבִּי מְנַחְמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נְחֶמְיָה אָמַר (תהלים עח, סג): בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, לָמָּה בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, מִשּׁוּם (תהלים עח, סג): בְּתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ. וְעוֹד מִן הֲדָא (שמות כד, א): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן הוֹלְכִין תְּחִלָּה וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶן וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶן, וְאוֹמְרִים מָתַי שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ מֵתִים וְאָנוּ נוֹהֲגִין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְבוּ אָמַר בְּפִיהֶם אָמְרוּ זֶה לָזֶה. רַבִּי פִּנְחָס אָמַר בְּלִבָּם הִרְהֲרוּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי כז, א): אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר, הַרְבֵּה סְיָחִין מֵתוּ וְנַעֲשׂוּ עוֹרוֹתֵיהֶן שְׁטוּחִין עַל גַּבֵּי אִמּוֹתֵיהֶן. וְעוֹד מִן הֲדָא (שמות כד, יא): וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מִכָּאן שֶׁהָיוּ רְאוּיִן לְהַשְׁלָחַת יָד, דְּאָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה וְכִי קִילוֹרִין עָלַת עִמָּהֶן מִסִּינַי דְּאַתְּ אָמַר (שמות כד, יא): וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה, וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, כְּאָדָם שֶׁמַּבִּיט בַּחֲבֵרוֹ מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲכִילָה וַדַּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (משלי טז, טו): בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מְלַמֵּד שֶׁפָּרְעוּ אֶת רָאשֵׁיהֶן וְגִיְסוּ לִבָּם וְזָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר משֶׁה לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה וְנֶהֱנָה מִן הַשְּׁכִינָה, לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ו): וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו, וְנֶהֱנָה מִן הַשְּׁכִינָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כט): וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו, בִּשְׂכַר וַיַּסְתֵּר זָכָה (שמות לג, יא): וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, בִּשְׂכַר (שמות ג, ו): כִּי יָרֵא זָכָה (שמות לד, ל): וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו, בִּשְׂכַר (שמות ג, ו): מֵהַבִּיט, זָכָה (במדבר יב, ח): וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט, נָדָב וַאֲבִיהוּא זָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה וְלֹא נֶהֱנוּ מִמֶּנָּה. וְעוֹד מִן הֲדָא (במדבר ג, ד): וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה', וְכִי לִפְנֵי ה' מֵתוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מֵתִים בְּחַיֵּיהֶם. רַבִּי יוּדָן דְּיָפוֹ בְּעָא מִנֵּיהּ רַבִּי פִּנְחָס בַּר רַבִּי חָמָא בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן הָכָא אַתְּ אָמַר (ויקרא י, ב): לִפְנֵי ה' (במדבר ג, ד): לִפְנֵי ה' שְׁנֵי פְּעָמִים, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כד, ב): לִפְנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם, פַּעַם אֶחָת, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּפְלַיִים מֵאֲבִיהֶן. (דברי הימים א כד, ב): בְּמִדְבַּר סִינַי, אָמַר רַבִּי מֵאִיר וְכִי בְּמִדְבַּר סִינַי מֵתוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמֵּהַר סִינַי נָטְלוּ אַפּוֹפָּסִין שֶׁלָּהֶם לְמִיתָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא בִּתּוֹ וְנִמְצָא בְּשׁוֹשְׁבִינָהּ דָּבָר שֶׁל שִׁמְצָה, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם הוֹרְגוֹ אֲנִי עַכְשָׁיו אֲנִי מְעַרְבֵּב שִׂמְחַת בִּתִּי, אֶלָּא לְמָחָר שִׂמְחָתִי בָּאָה וְהוּא טַב בְּשִׂמְחָתִי וְלֹא בְּשִׂמְחַת בִּתִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֲנִי הוֹרְגָן עַכְשָׁיו הֲרֵינִי מְעַרְבֵּב שִׂמְחַת בִּתִּי, לְמָחָר שִׂמְחָתִי בָּאָה. בִּתִּי זוֹ הַתּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ג, יא): בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ זֶה הַר סִינַי, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ זֶה אֹהֶל מוֹעֵד.

Pesikta DeRav Kahana 26:4-9פסיקתא דרב כהנא כ״ו:ד׳-ט׳

(ד) ר' יודן דמן גליא פתח אם על פיך יגביה נשר וג' (איוב לט כז) א' הקב"ה לאהרן על גב מימר פומך הייתי משרה שכינתי על גבי הארון או על מימר פומך הייתי מסלק שכינתי מעל גבי הארון מקד' ראשון סלע ישכן ויתלונן (שם שם כח) לינה אחת מקדש שיני על שן סלע ומצודה (שם) לינות הרבה ותנינן תמן משנוטל הארון אבן הייתה שם ושתייה היתה נקראת מימות הנביאים הראשונים ולמה נקראת שתייה א"ר יוסי בר חלפותא שממנה הושת העולם כיצד היתה תפילתו של כהן גדול ביום הכפורי' יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו שתהא השנה הזאת גשומה שחונה טלולה שנת זול שנת שובע שנת רצון שנת ברכה שנת משא ומתן שנת שלא יצרכו עמך בית ישר' זה לזה שנת שלא יגביהו סררה עמך בית ישר' אילו על אילו ורבנן דקיסרין אמ' על אחינו שבקיסרין שלא יגביהו סררה אילו על אילו ורבנין דדרומה אמרין על אחינו שבשרון שלא ייעשו בתיהם קבריהם משם חפר אוכל (שם שם כט) משם היה מייליל אוכל לכל ימות השנה למרחוק עיניו יביטו (שם) מראש השנה היה יודע מה בסופה הא כיצד בשעה שהיה צופה ורואה עשן המערכה עולה לדרום היה יודע שהדרום שבע עולה למערב היה יודע שהמערב שבע עולה לצפון היה יודע שהצפון שבע למזרח היה יודע שהמזרח שבע עלה כלפי לרקיע היה יודע שהעול' כולו שבע ואחר כל השבח הזה ואפרוחיו יעלעו דם (שם ל) חמי אפרוחיו מעגעוגין באדמה ושתיק אלא באשר חללים שם הוא (שם) שכינה ר' יודן בשם ר' יהושע בן לוי ר' ברכיה בשם ר' חייא בר אבא א' קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש (ויקרא י ד) הארון אין כת' כן אלא הקדש כאדם שהוא אומ' לחבירו העבר את המת הזה מפני האבל עד מתי יהיה האבל הזה מצטער לכך נא' אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא טז א). (ה) ר' אחווא בריה דר' זעורא פתח אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו (איוב לז א) מהו ויתר וקפץ כמה דאת או' לנתר בהם (ויקרא יא כא) ומתרגמינן לקפצא בהון א' איוב לא היו בניו של אהרן דומים למטהו מטה אהרן נכנס יבש ויצא לח ומוציא פרח דכת' ויוצא פרח ויצץ ציץ (במדבר יז כג) טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וגידד שתי הפרכות ויצא בשלום ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים דכת' אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא טז א). (ו) ר' ברכיה פתח גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז כו) א' הקב"ה אע"פ שענשתי את אהרן ונטלתי שני בניו ממנו לא טוב ענוש לצדיק לא טוב אלא להכות נדיבים עלי יושר (שם) אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא שם). (ז) תני בשם ר' אליעזר לא מתו נדב ואביהוא אלא שהורו הלכה לפני משה רבינו מעשה היה בתלמיד אחד שהורה הלכה לפני ר' ליעזר וא' לאימא שלום אשתו זה אינו מוציא שבתו עד שהוא מת ולא הוציא שבתו עד שמת אמרו לו תלמידיו ר' נביא אתה א' להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אני מקבל שכל המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה תני ר' ליעזר אסור לתלמיד להורות לפני רבו עד שיהא לו רחוק שנים עשר מיל כמחנה ישר' הד"ה דכת' ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים וג' (במדבר לג מט). כהדה ר' תנחום בר' ירמיה הוה בחפר והוון שאלין ליה והוא מורה שאלין ליה והוא מורה אמרין ליה ר' לא כך אלפן ר' אסור לתלמיד להורות לפני רבו עד שיהא לו רחוק שנים עשר מיל כמחנה ישר' והא ר' מני יתיב בציפורין א' לון ייתי עליי אין הוינא ידע מן ההיא שעתא לא אורי. (ח) בארבע מקומות הוא מזכיר מיתתן של בני אהרן ומזכיר סורחנן וכל כך למה להודיעך שלא היה בידם אלא עון זה בלבד א"ר לעזר המודעי צא וראה כמה היא קשה מיתתן של בני אהרן לפני הק' שבכל מקום שהוא מזכיר מיתתן של בני אהרן ומזכיר סורחנן וכל כך למה כדי שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם שלא יהו הבריות אומרים מעשים מקולקלין היה להם בסתר שעל ידי כן מתו בר קפרא בשם ר' ירמיה בר אלעזר א' בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן על הקריבה ועל ההקרבה ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה על הקריבה שנכנסו לפניי לפנים ועל ההקרבה שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו ועל אש זרה אש מבית כירים הכניסו ועל שלא נטלו עצה זה מזה תני ר' חייא איש מחתתו (ויקרא י א) איש מחתיתו איש מעצמו עשו ולא נטלו עצה זה מזה. (ט) ר' מני דשאב ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן ובכולהן כת' בהן מיתה על ידי שנכנסו שתויי יין במקדש כת' בהן מיתה דכת' יין ושכר אל תשת וג' (ויקרא י ט) ועל ידי שנכנסו בלא רחוץ ידים ורגלים דכת' ורחצו אהרן ובניו ממנו וג' (שמות ל יט) וכת' בהם בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו (שם כ) ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים וכת' בהם מיתה דכת' והיו על אהרן ועל בניו בבאם וג' (שמות כח מג) וכי מה היו חסירים א"ר לוי מעיל היו חסרין וכת' בו מיתה דכת' והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו וג' (שם כח לה) ועל ידי שלא היו להם בנים וכת' בהם מיתה דכת' וימת נדב ואביהוא לפני י"י בהקריבם אש זרה לפני י"י וג' (במדבר ג ד) אבא חנון או' על ידי שלא היו להם נשים דתנינן תמן וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז ו) היא אשתו א"ר לוי שחצי' היו הרבה נשים היו יושבות עגומות ממתינות להם ומה היו אומ' אחי אבינו מלך אחי אמינו נשיא אבינו כהן גדול אנו שני סגני כהונה איזו אשה הוגנית לנו ר' מנחמא בשם ר' יהוש' בר נחמיה למה כת' בחוריו אכלה אש (תהלים עח סג) בשביל ובתולותיו לא הוללו (שם) ועוד מן הדא ואל משה אמר עלה אל י"י אתה ואהרן נדב ואביהוא וג' (שמות כד א) מלמד שהיה משה ואהרן מהלכין תחלה ונדב ואביהו הולכים אחריהן ואמרו עוד שני זקנים הללו מתו ואנו נוהגים בשררה על הציבור תחתיהן ר' יודן בשם ר' איבו א' בפיהם אמרו זה לזה ר' פינחס א' בליבם הירהרו א"ר ברכיה א' להם הקב"ה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כז א) הרבה סייחים מתו ונעשו עורותיהם שטיחים על גבי אימותיהן ועוד מן הדה ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו וג' (שמות כד יא) א"ר פנחס מיכן שהיו ראויין להשלחת יד א"ר הושעיה וכי קולורין עלת עמהן לסיני דאת אומ' ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שם שם) אלא מלמד שזינו עיניהם כלפי שכינה כאדם שהוא מביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה ר' יוחנ' א' אכילה ודייה דכת' באור פני מלך חיים (משלי טז טו) א"ר תנחומה מלמד שהגיסו את לבם ועמדו על רגליהם וזינו עיניהם מן השכינה ר' יהוש' דסכנין בשם ר' לוי משה לא זן עיניו מן השכינה ונהנה מן השכינה לא זן עיניו מן השכינה מנין דכת' ויסתר משה פניו (שמות ג ו) נהנה מן השכינה מנ' דכת' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו (שם לד כט) ד"א ויסתר משה פניו כי ירא (שם נ ו) ויראו מגשת אליו (שם לד ל) מהביט (שם ג ו) ותמונת י"י יביט (במדבר יב ח) נדב ואביהוא זינו עיניה' מן השכינה ולא נהנו מן השכינה ועוד מן הדה וימת נדב ואביהוא לפני י"י (במדבר ג ד) א"ר יוחנן וכי לפני י"י מתו אלא מלמד שקשה לפני הקב"ה בשעה שבניהם של צדיקים מסתלקין בחיי אביהן ר' נחמן דיפו בעא קומי דר' פנחס בר חמא בשם ר' סימון הכא את אמר לפני י"י (ויקרא י ב) לפני י"י (במדבר ג ד) שני פעמים ולהלן את אומ' על פני אהרן אביהם (שם) פעם אחת אלא מלמד שהיא קשה לפני הקב"ה כפליים כאביהם במדבר סיני (שם) וכי במדבר סיני מתו אלא מלמד שמהר סיני נטלו איפופסים שלהם למיתה משל למלך שהיה משיא את בתו ונמצא בשושבינים שלו דבר של זינו מייא א' המלך אם הורגן אני עכשיו הרי אני מערבב שמחת בתי למחר באה שמחתי ומוטב בשמחתי ולא בשמחת בתי כך א' הקב"ה אם אני הורג נדב ואביהוא עכשיו הרי אני מערבב שמחת תורה למחר שמחתי באה מוטב בשמחתי ולא בשמחת תורה הד"ה דכת' ביום חתונתו (שה"ש ג יא) זה סיני וביום שמחת לבו (שם) זה אהל מועד.

Tanchuma Behaalotekha 16תנחומא בהעלתך ט״ז

אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אוֹהֵב טְהָר לֵב, חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ (משלי כב, יא). לָמָּה לֹא אָמַר, אֶסְפָה שִׁבְעִים אֲנָשִׁים. אֶלָּא אֵלּוּ שִׁבְעִים סַנְהֶדְרִין מְיֵחָדִים, שֶׁיִּהְיוּ דּוֹמִין לִי וּלְךָ. לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' אִישׁ מִלְחָמָה (שמות טו, ג). וּלְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד (במדבר יב, ג). אֶסְפָה לִי, וְכִי לֹא הָיוּ זְקֵנִים קֹדֶם לָכֵן. וַהֲרֵי בְּהַר סִינַי נֶאֱמַר, וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כד, ט), וְהַפָּרָשָׁה הַזּוֹ אַחַר כָּךְ הָיְתָה, וְהֵיכָן הָיוּ הַזְּקֵנִים. אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לְאוֹתָן הַדְּבָרִים, וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה', נִשְׂרְפוּ כֻּלָּם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה שְׂרֵיפָתָן כִּשְׂרֵפַת נָדָב וַאֲבִיהוּ, שֶׁאַף הֵם הֵקֵלּוּ רֹאשָׁם בַּעֲלֹתָם לְהַר סִינַי כְּשֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (שם פסוק יא). וְכִי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה הָיָה שָׁם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר אֶת רַבּוֹ וּפְרֻסָּתוֹ בְּיָדוֹ וְהוּא נוֹשֵׁךְ מִמֶּנּוּ, כָּךְ הֵקֵלּוּ אֶת רֹאשָׁם כְּאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים. וְהָיוּ רְאוּיִן לִישָׂרֵף בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הַזְּקֵנִים וְנָדָב וַאֲבִיהוּ. וּמִפְּנֵי שֶׁהָיָה מַתַּן תּוֹרָהּ חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְפִיכָךְ לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְגֹּעַ בָּהֶם בּוֹ בַּיּוֹם לַעֲשׂוֹת פִּרְצָה בָּהֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ (שם), מִכְּלָל שֶׁהָיוּ רְאוּיִם לְהִשְׁתַּלֵּחַ יָדוֹ. אֲבָל לְאַחַר זְמַן, בָּא לָהֶם. נָדָב וַאֲבִיהוּ נִשְׂרְפוּ כְּשֶׁנִּכְנְסוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. וְאַף הַזְּקֵנִים נִשְׂרְפוּ כְּשֶׁנִּתְאַוּוּ אוֹתָהּ הַתַּאֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאֲסַפְסוּף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה. מַהוּ וְהָאֲסַפְסוּף.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Shemot 24:10-11תרגום ירושלמי (יונתן) שמות כ״ד:י׳-י״א

(10) And Nadab and Abihu lifted up their eyes, and saw the glory of the God of Israel; and under the footstool of His feet which was placed beneath His throne, was like the work of sapphire stone – a memorial of the servitude with which the Mizraee had made the children of Israel to serve in clay and bricks, (what time) there were women treading clay with their husbands; the delicate young woman with child was also there, and made abortive by being beaten down with the clay. And thereof did Gabriel, descending, make brick, and, going up to the heavens on high, set it, a footstool under the cathedra of the Lord of the world, whose splendour was as the work of a precious stone, and as the power of the beauty of the heavens when they are clear from clouds. (11) But upon Nadab and Abihu, the comely young men, was the stroke not sent in that hour, but it awaited them on the eighth day for a retribution to destroy them; but they saw the glory of the Shekinah of the Lord, and rejoiced that their oblations were received with favour, and so did eat and drink.

(י) וזקפו נדב ואביהוא ית עיניהון וחמון ית איקר אלקא דישראל ותחות אפיפו(ר){ד}ין דריגלוי דמייצע תחות כורסייה הי כעובד אבן ספירינון מידכר שיעבודא דשעבידו מצראי ית בני ישראל בטינא ובליבנין והוואן נשיא בטשן ית טינא עם גובריהון הות תמן ריבא מפנקתא מעברתא ואפילת ית עוברא ואתבטש עם טינא נחת גבריאל ועבד מיניה לבינתא ואסקיה לשמי מרומא ואתקניה גלוגדק תחות אפיפו(ר){ד}ין דמרי עלמא זיויה הי כעובד אבן טבא והי כתקוף שפר שמיא כד הינון ברירין מן ענניא. (יא) ולות נדב ואביהוא עולימיא שפיריא לא שדר מחתיה בההיא שעתא ברם איתנטרא להון ליום תמיניי לאשלמותא לאסערא עליהון וחמון ית איקר שכינתא דייי והוון הדן בקורבניהון דאתקבלו ברעוא הי כאכלין והי כשתיין.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Vayikra 10:1תרגום ירושלמי (יונתן) ויקרא י׳:א׳

But the sons of Aharon, Nadab and Abihu, took each man his censer, and put fire therein, and laid sweet incense upon it, and offered before the Lord strange fire taken from (under) the hearth-pots, which had not been commanded them.

ונסיבו בני אהרן נדב ואביהוא גבר מחתיתיה ויהבו בהון אישתא ושויאו עלה קטורת בוסמין וקריבו קדם ייי אישתא נוכרתא מן תפיין מה דלא פקיד יתהון.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Vayikra 10:9תרגום ירושלמי (יונתן) ויקרא י׳:ט׳

Drink neither wine nor anything that maketh drunk, neither thou nor thy sons with thee at the time when ye are to enter into the tabernacle of ordinance, as thy sons did who have died by the burning of fire. It is an everlasting statute for your generations;

חמר וכל מידעם מרוי לא תשתי אנת ובנך עימך ביזמן מיעלכון למשכן זימנא היכמה דעבדו בנך דמיתו ביקידת אישתא קים עלם לדריכון.

Rashi Shemot 24:10רש״י שמות כ״ד:י׳

ויראו את אלהי ישראל NOW THEY SAW THE GOD OF ISRAEL – The.g.zed intently and failing in this they peeped in their attempt to catch a glimpse of the Supreme Being, and thereby made themselves liable to death. But it was only because God did not wish to disturb the joy caused by the Giving of the Torah, that He did not punish them instantly, but waited (postponed the punishment) for Nadab and Abihu until the day when the Tabernacle was dedicated, when they were stricken with death, and for the elders until the event of which the text relates, (Numbers 11:16) "And when the people complained …. and the fire of the Lord burned among them and destroyed בקצה המחנה" — those who were the קצינים "nobles" of the camp (Tanchuma on Numbers 11:16). כמעשה לבנת הספיר AS IT WERE THE BRICKWORK OF SAPPHIRE – This had been before Him during the period of Egyptian slavery as a symbol of Israel's woes — for they were subjected to do brick-work (cf. Jerusalem Talmud Succah 6:3; Leviticus R. 23). וכעצם השמים לטהר AND AS IT WERE AS THE BODY OF HEAVEN FOR PURITY – This implies that as soon as they (the Israelites) were delivered there was radiance and rejoicing before Him. וכעצם – Translate it as the Targum does: "as the appearance". לטהר means FOR BRIGHTNESS AND CLEARNESS.

ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנכת המשכן, ולזקנים, עד ויהי העם כמתאננים ותבער בם אש ותאכל בקצה המחנה (במדבר י"א:א'), בקצינים שבהם. כמעשה לבנת הספיר – היא היתה לפניו בעת השיעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. וכעצם השמים לטהר – משנגאלו היה אור וחדווה לפניו. וכעצם – כתרגומו, לשון מראה. לטוהר – לשון ברור וצלול.

Rashi Vayikra 10:1-3רש״י ויקרא י׳:א׳-ג׳

(2) ותצא אש AND THERE WENT OUT FIRE – Rabbi Eliezer said: the sons of Aaron died only because the.g.ve decisions on religious matters in the presence of their teacher, Moses (Sifra; Eruvin 63a). Rabbi Ishmael said: they died because they entered the Sanctuary intoxicated by wine. You may know that this is so, because after their death he admonished those who survived that they should not enter when intoxicated by wine (vv. 8—9). A parable! It may be compared to a king who had a bosom friend, etc., as is to be found in Leviticus Rabbah (ch. 12; cf. Biur). (3) ‎‎ '‏וגו‎‎‎ 'הוא אשר דבר ה‎ THIS IS WHAT THE LORD SPOKE, etc. — Where had He spoken this? In the statement (Exodus 29:43), "And there I will be met by the children of Israel and it (the Tabernacle) shall be sanctified by My glory (בכבודי)." Read not here בִכְבוֹדִי, "by My Glory" but בִּמְכֻבָּדַי, "through My honoured ones" (Zevachim 115b). Moses here said to Aaron: "My brother, Aaron! I knew that this House was to be sanctified by those who are beloved of the Omnipresent God and I thought it would be either through me or through thee; now I see that these (thy sons who have died) are greater than me and than thee!" (Sifra). ‎וידם אהרן AND AARON WAS SILENT — He received a reward for his silence. And what was the reward he received? That the subsequent Divine address was made to him alone and not to Moses also — for to him alone was spoken the section (vv. 9—11) dealing with those who are intoxicated by wine (see v. 8) (Zevachim 115b; Leviticus Rabbah 12). בקרבי IN THEM THAT COME NEAR UNTO ME – i.e. in My chosen ones. ועל פני כל העם אכבד AND BEFORE ALL THE PEOPLE I WILL BE HONOURED – When the Holy One, blessed be He, executes judgment upon the righteous He becomes feared, and exalted and praised. If this be so in the case of these (when He judges the righteous) how much more is it so in the case of the wicked (i.e. when He punishes the wicked)! And in a similar sense it says (Psalms 68:36) "Thou art feared, O god, ממקדשיך". Read not here מִמִּקְדָשֶׁיךָ, "from out of Thy sanctuaries", but ‎ ‏ מִמִּקֻדָּשֶׁיךָ"because of Thy sanctified ones".

(ב) ותצא אש – ר' אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבן, ר' ישמע' אומר שתויי יין נכנסו למקדש תדע שאחר מיתתן הזהיר את הנותרים שלא יכנסו שתויי יין, משל למלך שהיה לו בן בית כו' כדאיתה בויקרא רבה. (ג) הוא אשר דבר וגו' – היכן דבר ונועדתי שמ' ונקדש בכבודי (שמות כ"ט:מ"ג), אל תקרי בכבודי אלא בכבודיי, אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך. וידם אהרן – וקיבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קיבל שנתייחד עמו הדיבר, שנאמר לו לבד פרש' שתויי יין. בקרובי – בבחיריי. ועל פני כל העם אכבד – כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באילו כל שכן ברשעי' וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשך (תהלים ס"ח:ל"ו), ממקודשיך.

Rashi Devarim 9:20רש״י דברים ט׳:כ׳

ובאהרן התאנף ה' AND WITH AARON THE LORD WAS ANGRY, because he listened to you. להשמידו TO DESTROY HIM – this denotes the extermination of one's children, and so, too, it states, (Amos 2:9) "And I destroyed (ואשמיד) his fruit (offspring) from above". (Pesachim Rab. on ואתפלל גם בעד אהרון .(אחרי מות AND I PRAYED FOR AARON ALSO, and my prayer availed to atone half, so that only two of his sons died, and two remained alive.

ובאהרן התאנף י"י – לפי ששמע לכם. להשמידו – זו כילוי בנים, וכן הוא אומר ואשמיד פריו (עמוס ב':ט'). ואתפלל גם בעד אהרן – והועילה תפילתי לכפר מחצה ומתו שנים ונשארו השנים.

Lekach Tov Vayikra 10:1לקח טוב ויקרא י׳:א׳

ויקחו בני אהרן. שלא נטלו עצה מן אהרן. נדב ואביהוא איש מחתתו. שניהם בעצה אחת. ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא וגו'. שעשו שלא ברשות. אמרו אף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן אש על המזבח אלא שהיה להם ליטול רשות. ד"א ויקחו שני בני אהרן ממשמע שנאמר נדב ואביהוא איני יודע שהם שני בני אהרן אלא מלמד שלא חלקו כבוד לאהרן נדב ואביהוא שלא נטלו עצה ממשה. ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. הכניסוה בלא עתה. ר' אליעזר אומר לא נתחייבו מיתה בני אהרן אלא על שהורו הלכה לפני משה רבן שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ד"א ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו. כיון שירד אהרן מעשות החטאת והעולה והשלמים ועדיין האש לא ירדה נכנסו משה ואהרן ובאו אל אהל מועד ללמדו על מעשה הקטרת כיון שראו שני בני אהרן שהקטרת עקר מיד לקחו איש מחתתו [דף כז עמוד ב] שנאמר אשר לא צוה אותם אבל למשה ואהרן צוה כיון שראה אהרן שמתו בניו על הקטרת היה מתפחד להקטיר קטרת בין המתים ובין החיים שנאמר (במדבר יז) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' מהרה אמר לו אהרן שני בני מתו על שהכניסו מן החוץ לפנים ואתה אומר אלי הוצא מן הקדש לחוץ אמר לו הולך מהרה ואל תהא מפליג על הדבר שכך נגזרה גזרה לבוא מעשה הקטרת לכפר על מעשה הקטרת. בקטרת נתעצבה ובקטרת תשמח מיד ויעש כן אהרן וגו'.

Rashbam Vayikra 9:4רשב״ם ויקרא ט׳:ד׳

כי היום ה' נראה FOR TODAY THE LORD WILL APPEAR: and will bring forth fire from the heavens to consume the sacrifices.

כי היום י״י נראה – ויוציא אש מן השמים להקטיר קרבנות.

Rashbam Vayikra 9:13רשב״ם ויקרא ט׳:י״ג

ויקטר על המזבח HE TURNED IT INTO SMOKE ON THE ALTAR: He placed them [the parts of the sacrifice that were to be burned] on the altar, so that when the divine fire would come, they would be turned into smoke.

ויקטר על המזבח – שם אותם על המזבח, ובבא אש {של} מעלה נקטר.

Rashbam Vayikra 9:23-24רשב״ם ויקרא ט׳:כ״ג-כ״ד

(23-24) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד MOSES AND AARON ENTERED THE TENT OF MEETING: to pray that the [divine] fire should descend. THE PRESENCE OF THE LORD APPEARED TO ALL THE PEOPLE: In what way? FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD: from the Holy of Holies [first] to the golden altar, in order to burn the incense offering there. For, as it is written in tractate Yoma’ (33a-b), the incense is to be offered [regularly in the Temple service] before the daily offering is turned to smoke. The fire found Aaron’s two sons there, near the golden altar, and it burned them [to death]. Then the fire went out [of the Tabernacle] to the [copper] altar where it CONSUMED THE BURNT OFFERING AND THE FAT PARTS ON THE ALTAR.

(כג-כד) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד – להתפלל שתרד האש. וירא כבוד י"י אל כל העם – כיצד? ותצא אש מלפני י"י (ויקרא ט':כ"ד) – מבית קודשי הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטרת, שהוא קודם להקטרת תמיד, כדאמר במסכת יומא (בבלי יומא ל"ג:). ושם מצא בני אהרן אצל {מזבח} הזהב ושרפן, ואחר כך יצא ובא לו על המזבח, ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים.

Rashbam Vayikra 10:1-3רשב״ם ויקרא י׳:א׳-ג׳

(1-3) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא AARON’S SONS NADAB AND ABIHU TOOK ... Before the fire came forth from before the LORD (9:24), they had already EACH taken HIS FIRE PAN to offer incense inside [the Tabernacle] on the golden altar. [This must have happened before the events of 9:24,] for the morning’s incense always precedes the [burning of the sacrificial] limbs. Into those pans they put AN ALIEN FIRE, WHICH HE, Moses, HAD NOT COMMANDED THEM [to offer] on this day. Even though on all other days it is written that "the sons of Aaron the priest should put fire onto the altar" (1:7), today [specifically] Moses did not command [that that be done]. He did not want them to bring a "regular" fire, because they were expecting the descent of a divine fire. It would have been inappropriate to bring an alien fire on that specific day; [they should have waited] so that God’s Name would be sanctified when everyone would find out that a fire had descended from heaven. Elijah said similarly, "Apply no fire" (I Kings 18:25), because he wanted to sanctify God’s Name through the descent of a fire from above. The verse (2) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, FIRE CAME FORTH FROM THE LORD AND CONSUMED THEM, is referring to the same fire as in the verse (9:24) above, "Fire came forth ...." I already explained this concerning the [repeated] verse, "Moses brought back the people's words to the LORD." Similarly the phrase "He returned the silver to his mother," appears twice (Judges 17:3 and 17:4) in the story of Micah’s idol and the two [verses] are [referring to] one [and the same action]. Here also the two verses (9:24 and 10:2) are [referring to] one [fire]. The fire came forth to "consume the burnt offering and the fat parts" on the outer altar. Aaron’s sons had taken an alien fire and offered it on the internal altar. THE FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD to burn the incense [at the internal altar,] inside [the Tabernacle] first. There it struck down Aaron’s sons and they died. Then the fire went out from there and came to the outer altar where it consumed the burnt offering. So THEY DIED BEFORE THE LORD: Immediately when Aaron heard about their deaths, he wanted to cease performing the service and begin mourning for his sons. (3) BUT MOSES SAID TO AARON ...: "Do not mourn or cry. Do not cease performing the service. For what I am saying to you now is THAT WHICH THE LORD HAD SAID, ‘בקרובי אקדש – I WILL SANCTIFY MYSELF THROUGH THOSE WHO ARE CLOSE TO ME’": [This means that Moses said, "God had said to me,] ‘through those High Priests that are close to Me I wish to be sanctified; I do not want My Name and My service to be desecrated.’ That is what God said to me (Lev. 21:10–12), ‘The priest who is greater than his fellows ... should not let his hair grow long or tear his clothing [even when a relative of his dies.] ... He shall not go out of the sanctuary and profane the sanctuary of his God.’ This means that if he does not go out, he will sanctify [God’s service]." ([I am offering this interpretation – that Moses here, in chapter 10, is referring to a speech from God that is not recorded until chapter 21 – because] there is no chronological order in the Torah.) "Accordingly do not set the service aside, for you are the High Priest. Do not go out and do not desecrate [the service]. Rather let God and His service be sanctified by you." ועל פני כל העם אכבד AND I WILL [THUS] GAIN HONOR BEFORE ALL THE PEOPLE: This is God’s honor, when a man sees his sons dead and yet sets his mourning aside because of the service of his Creator. וידם אהרן AARON WAS SILENT: about his mourning; he did not cry and he did not mourn. [וידם here means to refrain from mourning;] so it is written in Ezekiel (24:16–17), "O mortal, I am about to take away from you the delight of your eyes through pestilence .... Silence yourself (דום) from screaming; observe no mourning for the dead." Here also וידם refers to being silent [and thus refraining] from any mourning or crying. This is the lesson of the text and it is the true plain meaning of Scripture. [There is] however an ’aggadah which says that Moses was comforting Aaron by saying to him: God had told me [before] (Ex. 29:43), "ונקדש בכבודי – that He would sanctify Himself בִּכְבוּדַי ," through [the death of] someone whom He honors. I had thought that meant either me or you. Now you see that they [Nadab and Abihu] are greater than you or I [since God chose to sanctify Himself through their death]. [That explanation] does not follow the plain meaning of Scripture. Could God have really told Moses, "Make for me a Tabernacle and on the day when it is erected your greatest people will die"?!

(א) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא – קודם שיצא האש מלפני י"י, כבר לקחו איש מחתתו – להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב, שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים. ונתנו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם – משה ביום הזה. שאעפ"י שבשאר ימים כת' ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח (ויקרא א':ז'), היום לא ציוה. ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה. ולא טוב היום להביא אש זרה, כדי להתקדש שם שמים, שידעו הכל כי אש בא מן השמים, כמו שאמר אליהו ואש לא תשימו (מלכים א י"ח:כ"ה), לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש של מעלה. (ב) ותצא אש מלפני י"י ותאכל אותם – והוא ותצא אש של פסוק ראשון (ויקרא ט':כ"ד), כמו שפירשתי אצל וישב משה את דברי העם (שמות י"ט:ח'). וכן וישב את הכסף לאמו (שופטים י"ז:ג'-ד') שכתו' שני פעמים בפסל מיכה, ששניהם אחד הם. אף כאן שני הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל {את העולה} ואת השלמים של מזבח החיצון, כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי, ותצא אש מלפני {י"י} להקטיר קטורת לפנים תחילה, ופגעה {ב}בני אהרן שם ומתו, ואחר כך יצאה משם ובאה על מזבח החיצון ותאכל את העולה. וימותו לפני י"י – ומיד כששמע אהרן, היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו. (ג) ויאמר משה אל אהרן – אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך, הוא אשר דבר י"י בקרובי אקדש – בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי. שכן אמר לי הק' והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ו{את} בגדיו לא יפרם {וגו'} ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו (ויקרא כ"א:י'-י"ב), הא אם לא יצא קידש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכך אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול, ולא תצא ולא תחלל, אלא יתקדש הק' ועבודתו על ידך. ועל פני כל העם אכבד – זהו כבוד שכינה, שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו. וידום אהרן – מאבילותו, ולא בכה ולא התאבל, שכן כת' ביחזקאל בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אבל לא תעשה (יחזקאל כ"ד:ט"ז-י"ז). אף כאן, וידום – ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות, וזהו מוסר ואמיתת פשוטו. אבל האגדה (בבלי זבחים קט"ו:) שאו' שהיה מנחמו משה לאהרן על שאמר לו הק' ונקדש בכבודי (שמות כ"ט:מ"ג) – בְּכְבוּדַי, וסבור הייתי או אני או אתה, עכשיו תדע שהם גדולים ממני וממך, אין זה לפי הפשט, וכי היה מבשר הק' למשה עשו לי משכן, ובו ביום ימותו הגדולים שבכם.

Ibn Ezra Vayikra 10:1-3אבן עזרא ויקרא י׳:א׳-ג׳

(א) איש מחתתו – לקח כל איש מחתתו. ולפי דעתי שזה הדבר היה גם ביום השמיני. והעד, הן היום הקריבו את חטאתם (ויקרא י':י"ט). ויתנו בהן אש – לא מהאש שיצאה, וזה טעם אש זרה. וטעם אשר לא צוה אתם – שמדעתם ולא בצווי להקטיר קטרת גם באש זרה. (ב) וימתו לפני י"י – כי חשבו שיעשו דבר רצוי לפניו. (ג) הוא אשר דבר י"י – כבר אמר לי ה' שהוא מראה קדושתו בקרובים אליו, כטעם רק אתכם ידעתי (עמוס ג':ב'), וכאשר אראה בהם קדושתי אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני, [וזהו טעם ועל פני כל העם אכבד.]

Ibn Ezra Vayikra 16:1אבן עזרא ויקרא ט״ז:א׳

AFTER THE DEATH. After God warned Israel not to incur the death penalty He also told Moses to caution Aaron not to die as his sons died. This section is proof that the sons of Aaron brought the incense within the veil. [WHEN THEY DREW NEAR.] The word be-korvatam (when they drew near) is an infinitive. Compare, le-korvah (to come unto) in to come unto the work (Ex. 36:2). The heh in le-korvah has been turned into a tav in be-korvatam as is the practice with the feminine heh. R. Yeshuah, who says that be-korvatam is a noun following the paradigm of chokhmatam (their wisdom) (Jer. 49:7), errs.

אחרי שהזהיר ישראל שלא ימותו (ויקרא ט״ו:ל״א), אמר השם למשה שיזהיר גם אהרן שלא ימות כאשר מתו בניו. וזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו הקטורת לפנים מהפרכת. ומלת בקרבתם – שם הפועל, וה״א לקרבה אל המלאכה (שמות ל״ו:ב׳), שב ת״ו, כמנהג ה״א הנקבה. וטעה ר׳ ישועה, שאמר: שהוא שם, במשקל: חכמתם (ירמיהו מ״ט:ז׳).

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 10:1-3ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י׳:א׳-ג׳

(א) ויקחו בני אהרן – קודם שירד אש מן השמים. והיו ממעטין את הכבוד, שיאמרו: באשם של נדב ואביהוא שרף קרבנם. אשר לא צוה אותם – דהא אמרינן (בבלי עירובין ס"ג.) אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט, הני מילי לאחר שירדה אש מן השמים כבר, אבל קודם לא. ולפיכך כשהיו מביאין איתם אש, פגעה בהם אותה אש שירדה מן השמים ושרפתם. ואף על פי שכתוב שני פעמים: ותצא אש (ויקרא ט':כ"ד, י':ב'), אש אחד הוא. אש זרה אשר לא צוה אותם – שהזהיר עליהם שלא לעשות, כדכתיב: לא תעלו עליו קטורת זרה (שמות ל':ט'), ושוב לא צוה לעשות, ולפיכך נענשו. כמו: לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי (ירמיה ז':ל"א), כלומר: הזהרתי עליהם, כדכתיב: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש (דברים י"ח:י'). לא ציויתי – הכי קאמר: מאחר שאסרתים שוב לא ציויתים, כי פעמים שהקב"ה אוסר דבר וחוזר ומצוה לצורך השעה, כמו אליהו בהר הכרמל (מלכים א י"ח:ל"א-ל"ט), שהקריב בבמה על פי הקב"ה, ואף על פי שנאסרו הבמות. וכמו שסבר אברהם אבינו שהקב"ה אסר רציחה לבני נח, וסבר אברהם שהקב"ה צוה לשחוט את בנו, ורצה לשחטו. וזהו אשר לא צוה אותם. (ג) הוא אשר דבר ה' {לאמר} בקרובי אקדש – ופרוש "אשר דבר" בפרשת כהן גדול באמור אל הכהנים, שכתוב שם בכהן גדול: ועל כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא (ויקרא כ"א:י"א), וכתיב: את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום (ויקרא כ"א:י'). וזהו בקרובי אקדש, שהוא מכובד על ידי כהנים גדולים שהם "קרובי", לא ימצא בהם דרך אבילות. ובזה על פני כל העם אכבד – אהי נכבד. ואף לבני אהרן, אף על פי שהם הדיוטים, אמר כן, לפי שעתה נמשחתם תחילה הרי אתם ככהנים גדולים היום. ויש לפרש: הוא אשר דבר ה' – כלומר: זה חישב הקב"ה אנקם מאלו שהם קרובי, ואתקדש ואכבד בפני העם, שישאו קל וחומר בעצמם: ומה בקרוביו כך, באחרים על אחת כמה וכמה שיש לנו לירא. וכיון ששמע אהרון שהם קרוביו של הקב"ה שתק וקבל נחמה. ורבותינו דרשו (ספרא ויקרא י':א') שהורו הלכה בפני רבם, או שתויי יין היו (ויקרא רבה י"ב:א'), והוא אשר דבר ה', כשאמר ונקדש בכבודי (שמות כ"ט:מ"ג).

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 8:19ר׳ יוסף בכור שור במדבר ח׳:י״ט

לעבוד את עבודת בני ישראל – אותה עבודה שהיתה על בני ישראל לעשות. ולא יהיה בבני ישראל נגף – כדי שלא יהיה נגף בבני ישראל. זה נראה עיקר הטעם שלקח הקב"ה לוים תחת הבכורים, שאם היו הבכורים עובדים – היה בהם נגף, שהרי הבכור לא היה אביו בכור ולא אבי אביו, ושמא לא הורגלו בעבודה. וכשבא זה לעבודה לא היה בקי ונזהר, ויעשה שלא כהוגן, ויגפנו הקב"ה. שהרי נדב ואביהוא לפי שלא נזהרו, שלא היו רגילין – נוגפו, ונוסרו האחרים על ידם, כדכתיב: בקרבי אקדש (ויקרא י':ג'). אבל הלוים כיון שנבחרו הם ובניהם ובני בניהם, הרגילו ונזהרו בעבוד{ת}ם ובשירם. והכי אמרו רבותינו (בבלי שבת קי"ד:): כהנים זריזים הם שהורגלו בכך, ולכך אמר הקב"ה לא היה ללוי חלק ונחלה (דברים י':ט'), שלא יתעסקו בדבר אחר כי אם בעבוד{ת}ם, וגם אם יחזיק בקנקן שבחרישה ובמר לחפור בו שדיהו, יקשו אצבעותיו ולא יוכל לכופן אל הנבל ואל הכינור, ויקלקלו השיר. והיינו דקאמר: לכך לקחתי, כדי שלא יהא בבני ישראל נגף בגשת – כי מעתה לא יגשו.

Chizkuni Vayikra 10:1-3חזקוני ויקרא י׳:א׳-ג׳

(א) וישימו עליה קטרת משלהם. היינו ויקריבו לפני ה' אש זרה שהרי אי אפשר לקטרת בלא אש וכל קטרת שאינה משל צבור נקראת זרה. אשר לא צוה אתם פי' אשר לא לעשות צוה אותם כדכתיב ולא תעלו עליו קטרת זרה דוגמת לשרוף את בניהם ואת בנותיהם אשר לא צויתי אותם. (ב) ותצא אש בתחלה סתם ואח"כ פי' האיך יצאה ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וגו'. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם היא יציאת האש האמורה למעלה כי דרך יציאתה מלפני ה' מבית קדש הקדשים מצאה נדב ואביהוא לפני מזבח הזהב שבהיכל מקריבים עליו אש זרה ושרפתם ויצאה אותה האש מן ההיכל לחוצה על מזבח העולה ותאכל עליו את העולה וגו'. ותצא אש פרש"י רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. פירוש דרשו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט שנאמר ונתנו בני אהרן אש וגו' ולא שאלו את פי משה רבן כדכתיב אשר לא צוה אותם והיה להם לימלך במשה רבן כמו ששנינו במסכת תענית שנענש יאשיהו ונהרג על שהיה לו לימלך בירמיה ולא נמלך כשהעביר פרעה נכה חרב בארצו. וי"א טעו בהוראתו להקריב באותו יום אש זרה ומה שכתוב ונתנו בני אהרן הכהנים אש שאעפ"י שהיא יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, היינו מאותו יום ואילך שכבר ירדה מן השמים אבל באותו יום שעדיין לא ירדה מן השמים ורצה הקדוש ברוך הוא להתכבד בה לעיני כל העם לא צוה אותם והיינו דכתיב אשר לא צוה אותם שלא למעט כבוד שכינה כמו שמצינו באליהו ואש לא תשימו. ותאכל אותם וימתו מדה כנגד מדה נענשו כאן באש לפי שמצינו במראה כבוד שכינה שהוא כאש אוכלת והוזהרו בה בסיני כמו שפרש"י בפרשת משפטים גבי ויחזו את האלהים, ולזקני ישראל באש תבערה בפרשת בהעלותך. ד"א מדה כנגד מדה חטאו כאן באש ולקו באש. וימתו לפני ה' ר' אליעזר אומר לא מתו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרים להכנס שם שנאמר ויקרבו כל העדה וישאום בכתנותם א"כ למה נאמר וימתו לפני ה' שנגפן המלאך ודחפן לחוץ והוציאם. רבי עקיבא אומר לא מתו אלא בפנים שנאמר וימתו לפני ה' א"כ למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנותם מלמד שהטילו חנית של ברזל וגררום והוציאום לחוץ.  (ג) הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש והיכן דבר, ונועדתי שמה לבנ"י ונקדש בכבודי וגו'. ד"א היכן דבר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בם ה' בכהנים גדולים הקרבים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא יתחלל שמי ועבודתי כדכתיב והכהן הגדול מאחיו וגו' ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו, הא אם יצא חלל ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ועל פני כל העם אכבד רואה בניו מתים ומניח אבילתו בשביל עבודתי. וידם אהרן כמו שמצינו ביחזקאל האנק דום אבל מתים לא תעשה אף כאן וידם אהרן ממה שהיה רוצה להתאבל.

Ramban Vayikra 10:2-3רמב״ן ויקרא י׳:ב׳-ג׳

(ב) ותצא אש מלפני ה' – טעם מלפני ה' כמו מאת פני ה' והמשכיל יתבונן שכבר פירשתי זה (שמות ל':א') זה החטא בנדב ואביהוא תדענו ממה שאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה ולא אמר ויקריבו לפני ה' קטרת אשר לא צוה אותם והנה הם שמו קטרת על האש כענין שאמר הכתוב (דברים ל"ג:י') ישימו קטורה באפך ולא שמו לבם רק לזאת והנה לא היה אשה ריח ניחוח וזה טעם "וישימו עליה קטרת" שלא אמר "וישימו עליהן" כאשר נאמר בעדת קרח (במדבר ט"ז:ז') ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת ושם עוד ונתתם עליהם קטרת (שם פסוק י"ז) אבל אמר בכאן "עליה" לרמוז כי על האש בלבד שמו קטרת ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם ויתכן שירמוז לזה מה שאמר (שמות ל':ט') לא תעלו עליו קטרת זרה שלא יעשוה זרה והוא מה שנאמר (להלן ט"ז:א') בקרבתם לפני ה' וימותו כי בהקריבם לפניו מתו. (ג) הוא אשר דבר ה' לאמר – היכן דיבר ונקדש בכבודי (שמות כ"ט:מ"ג) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך לשון רש"י ממדרש רבותינו (ויק"ר י"ב:ב') ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי וידעו כי אני שוכן בו ורבי אברהם גם כן אמר הוא אשר דבר ה' לאמר כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג':ב') וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני ואם כן הוא דבור לא נכתב כי השם הודיעו דרכיו שכך המדה הזאת לפניו ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה כי דבר השם גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו והדבור יאמר בכל אלה דברתי אני עם לבי (קהלת א':ט"ז) חשבתי מחשבה זו וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה':ד') זה הענין על דבר הכסף (בראשית מ"ג:י"ח) וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כ"ד:נ"א) גזר וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א ט"ז:ל"ד) והנה אמר משה המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש שלא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני וטעם וידום אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם ואל תדום בת עינך (איכה ב':י"ח).

Ramban Vayikra 10:9רמב״ן ויקרא י׳:ט׳

יין ושכר אל תשת – יין דרך שכרותו לשון רש"י ופירושו שאם הפסיק בו או שנתן לתוכו מעט מים פטור ודעתו של הרב שלא הוזהרו אלא על היין לא על שאר המשכרים ונלמוד שכר מן הנזיר (נזיר ד) וכן הדבר לפי דעתי אבל על דעת הרב ר' משה (בס' המצות ל"ת ע"ג ובהל' ביאת המקדש פ"א ה"ב) על שאר המשכרים באזהרה ושכר כפשוטו והטעם בצואה הזאת עתה שלא יתעה הכהן בשכרות היין ויבא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה כאשר עשו בניו ויתכן כי מה שדרשו (ויק"ר י"ב:א') שהיו נדב ואביהוא שתויי יין לומר כי מפני יינם טעו באש זרה לא שיהיה העונש מפני היין כי עדיין לא הוזהרו ממנו אבל עונשם שטעו באש ה' כאשר רמזתי (לעיל פסוק ב'). בבאכם אל אהל מועד – אין לי אלא בבואם להיכל בגשתם למזבח מנין נאמר כאן ביאת אהל ונאמר בקידוש ידים ורגלים ביאת אהל (שמות ל':כ') מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל לשון רש"י ותורת כהנים (פרשה א':ד') והנראה לפי ההקש הזה שאין הכהן חייב מיתה בגישת המזבח ולא בביאת האהל אלא אם כן עבד שם עבודה כדרך קידוש ידים שאין האזהרה שם אלא שלא יעבוד כדרך שנאמר (שמות ל':כ') או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' ובלשון הזה שנוי שם בספרא רבי אומר נאמר כאן בבאכם אל אהל מועד ונאמר להלן (שם) בבואם אל אהל מועד מה להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה אף כאן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה כלומר שאין החיוב אלא שלא יעבוד בין שנכנס שכור או ששתה שם ועבד ושם (א':ח') אמרו "חקת עולם" לרבות היציקות והבלילות והתנופות וההגשות הקמיצות וההקטרות המליקות וההזיות כי מפני שאמר הכתוב להקטיר אשה לה' (שמות ל':כ') הוצרכו אלו לרבותם ונראה עוד שאין החיוב הזה במקריב בבמה ולכך אמרו שם אין לי אלא אהל מועד מנין לרבות שילה ובית עולמים תלמוד לומר חוקת עולם כי האזהרה לכהנים בעבודתם ואין כהן בבמה והנה פירוש "בבאכם" כאשר תעבדו עבודה ואמר בלשון הזה כי כל העבודות שם היו או בתוך האהל או במזבח העולה אשר פתח אהל מועד והכלל כי האזהרה והעונש באלו אינם אלא שלא יעבוד שתוי יין או שאינו רחוץ ידים ורגלים וכן מחוסר בגדים אבל על הכניסה אין בה בתורה שום מניעה מאלו ומה (כלים פ"א מ"ט) רבי יוסי אומר בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם וכולה מתניתין מעלות דרבנן הם ועל דעת הרב ר' משה (הל' ביאת המקדש פ"א הט"ו הט"ז) יש בכניסה בלא עבודה לאו שאין בו מיתה.

Ritva Yoma 53aריטב״א יומא נג.

אף על פי שהוא יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. פירש רש"י ז"ל אף על פי שהורו כראוי נענשו לפי שלא נטלו רשות, הקשה ה"ר אלחנן לפני אביו ר"י ז"ל דהא האי קרא מיירי במזבח החיצון והיאך למדו ממנו לקטורת שהוא על מזבח הפנימי, ותירץ לו אביו ז"ל שאותו הקטורת היה קטורת נחשון שהיה על מזבח החיצון כדאמרינן במדרש אריתי מורי עם בשמי וגו' בקטרת נשיאים שהיה על מזבח החיצון עם שאר קרבנות בשביל חיבתן של ישראל (עי' מנחות נ' א'), תדע דקטורת דמזבח הפנימי הוא על טהרו של מזבח ואין מכניסין אלא במחתה אחת ואילו במעשה שני בני אהרן היו שם שתי מחתות והקטירו על הגחלים שבמחתות, אלא ודאי הוראת שעה היתה לפי שהיה על מזבח החיצון, וקשה לפירוש זה שהרי בתורת כהנים ובמקומות אחרים משמע כי לפני ולפנים מתו וכן נראה מפשוטן של כתובים, ואם נאמר דהנהו פליגן אמתניתין דהכא ולית להו האי דרשא דהכא מה נעשה מפשוטן של כתובים, והנכון בזה מה שפירש הראב"ד דודאי טעו בהוראה זו שהורו לעצמן שדנו מזבח הפנימי ממזבח החיצון, [אי נמי דלמזבח החיצון שנותנין ממנו אש לקטורת כדאיתא במכילתין קרי הדיוט לגבי אש שמים], ומ"מ כשוגגין ואנוסין היו בזה ואין העונש אלא במה שהזידו שלא נטלו רשות ממשה רבם.

R. Bachya Vayikra 10:1ר׳ בחיי ויקרא י׳:א׳

(א) ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת. על דרך הפשט החטא שנענשו בו נדב ואביהוא הוא שהביאו אש זרה מן החוץ, כי משפט הקטרת היה לקחת אש מן המזבח ולהקטיר בו את הסממנין, שנאמר: (ויקרא טז, יב) "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח", והם חשבו שהאש של מזבח היה צריך לעצמו לכלות הקרבן, ועל כן הביאו אש מן החוץ, והיה זה עבירה בידם, כי היה נראה מעוט אמונה שהרי האש יורדת מן השמים, ועל שהחלישו בלבם כח הנס ובעיני רואיהם נענשו, כי היה קצת חלול השם בדבר, כך פירש הראב"ד ז"ל.

Ralbag Vayikra 10:1-3רלב״ג ויקרא י׳:א׳-ג׳

(א) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש – רוצה לומר להוליך האש אל מזבח הזהב ששם הקטרת קטורת הסמים. והנה לא ביאר מאי־זה מקום לקחו זה האש, אבל התבאר אחר זה שלא לקחו אותו מהמקום הראוי לפי מצות ה' יתעלה, ולזה קרא זה האש אש זרה. וישימו עליה קטֹרת – רוצה לומר, אחר ששמו האש על מזבח הזהב. ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אֹתם – יִדמה שלא לקחו זה האש מעל מזבח העולה כמשפט, והנה היתה מפני זה זרה. או שלא לקחוהו מאש מערכת מזבח העולה המיוחדת להוליך למזבח הזהב להקטיר עליה קטורת הסמים, אבל לקחו אם מאש המערכה הגדולה אשר עליה יקטירו התמידין ויתר הקרבנות, אם מאש מערכת קיום האש אשר שם, כמו שהתבאר במה שקדם. והנה ענש אותם ה' יתעלה זה העונש הנפלא, מפני הֲקִלָּם בזאת העבודה הנכבדת בזה האופן; כי לא יתכן שיעמדו על הכוונה בה אם לא ידקדקו לעשותה באופן שציוה ה' יתעלה; ויהיה זה סיבה אל שיבצר מזאת העבודה התועלת הנפלא המכוון בה, והוא הגעת השלמות האנושי בעיון לפי מה שאפשר; וכל שכן כשהיה זה המרי בעת הִכָּנסם בזאת העבודה, כי זה בלי ספק היה סיבה אל שלא ידקדקו הם והבאים אחריהם לעשות זאת העבודה באופן שציוה ה' יתעלה, לולא ראותם העונש הנפלא. כי זה היה סיבה אל שלא יפילו הכהנים דבר מנימוס מעשה הקרבנות, ליראתם שיגיע להם כמו זה העונש הנפלא, וזה יסבב שיעמדו על הכוונה אשר בעבורה נצטוו לעשותה בזה האופן; ולזה היה הגעת זה העונש על נדב ואביהוא ממה שישלים כוונת ה' יתעלה בזאת העבודה. והנה בא זה העונש להם על דרך המופת, להשגחה על ישראל, שלא יבצר מהם הטוב המכוון בקרבנות; וכבר ביארנו זה האופן מן ההשגחה ברביעי מספר מלחמות ה'. (ג) בקרֹבי אקדש, ועל פני כל העם אכבד – רוצה לומר: בקרובי - והם המשלימים נפשם בעיון להשיג אותי - בהם אתקדש; כי הם ראוי שישתדלו להשיג אותי כחזקת היד בצד מההשגה אהיה נבדל בה משאר הנמצאות. ובזה ישיגני שיכבדוני כל העם, כי קרובַי יודיעו להם על צד הקבלה ממהותי ועצמותי מה שיכבדוני בו, ואם לא תגיע השגתם אל שאתקדש בה באופן יבדילוני משאר הנמצאות בצד מהמציאות המיוחד לי. וזה אמנם יהיה לקרובַי הניגשים אלי באלו ההערות הנפלאות אשר סידרתי במקדש ובעבודה אשר שם. ובהיות הענין כן, הנה מי שאבחרם להיות קרובַי, והם הכהנים הניגשים אלי, כשאחזו דרך שלא יכשר עמה שאתקדש בהשגתם, עם אלו ההערות הנפלאות אשר סידרתי, הנה מנעו הטוב הנפלא אשר כוונתי אליו, מהם ומן העם; ולזה ראוי שיגיעם עונש נפלא, כדי שלא יבצר מישראל התועלת המכוון בזאת העבודה. או ירצה בזה: בקרובי, והם הניגשים אלי לשרתני, כוונתי שאתקדש, במה שסידרתי מאלו העבודות, כדי שיעמדו מהם על אמיתת מציאותי ויבדילוני משאר הנמצאות; ואמנם על פני כל העם די שאתכבד באלו העבודות, רוצה לומר שישיגו שאלו העבודות הם לתת כבוד לשמי, מזולת שישיגו בשלמות הענין המכוון באלו הקרבנות. כמו שאמר: 'זֹבח תודה יכבדנני' (תהלים נ, כג). והנה הניגשים אל ה' יתעלה לשרתו, כשלא דקדקו באופן העבודות האלו שיֵעשו לפי הנימוס שציותה עליו התורה, לא יראו שיהיה באלו העבודות הערה אחרת, רק לכבד ה' יתעלה, ולזה יראו שהוא יכובד בזה האופן מהמעשה כמו שהיה מכובד באופן האחר, ומפני זה לא ידקדקו בו; ולזה לא יגיע להם מהתועלת באלו העבודות רק מה שיתכן שיגיע להמון, וזה הפך הכוונה האלהית בזה. ולפי שכבר יִמָּנַע בזה האופן התועלת המכוון באלו הקרבנות, הגיע ה' יתעלה להם זה העונש הנפלא. וידם אהרן – רוצה לומר ששתק, ולא צעק ובכה על זה כחוק שאר האנשים, כי ליתרון מעלתו לא היה ראוי שיתפעל בהתפעלויות האלו כשאר האנשים.

Abarbanel Vayikra 10:1אברבנאל ויקרא י׳:א׳

ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וגו' עד זאת החיה אשר תאכלו. הנכון בעיני הוא שבהיות משה ואהרן מתעסקים בברכת העם בהודאת השם על ירידת האש על המזבח לקחו בני אהרן איש מחתתו ועשו מה שעשו. והנראה בעיני בחטאת בני אהרן אשר בעבורו נתחייבו מיתה הוא דעת אחד כולל חמשה עונות שחטאו ושפשעו בזה שעליהם נענשו. האחד הוא שעבודת הקטורת כפי מה שנזכר (דף כ"ו) במסכת יומא עם היות שלא היתה מיוחדת אל כהן גדול כי גם שאר הכהנים היו עושים אותו כהן גדול היה מקטיר בכל עת שירצה ושאר הכהנים היו מקטירים על פי הגורל ולא היה כהן אחד מקטיר שתי פעמים בימיו. הנה עכ"ז ביום השמיני המקודש ההוא לא צוה משה רבינו בעבודת המקדש בכלל אלא לאהרן שתהיה יום עבודת חנוך המזבח נעשית על ידי הכהן גדול כעבודת יום הכפורים ולכך אמר אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך ועשה את קרבן העם וכפר בעדם אלו העולות והחטאות והשלמים שהיה כל כהן רשאי לעשותם מפני כבוד היום וחנוכת המזבח צוה שיעשה אהרן הכל לא אחד מבניו וכל שכן הקטורת שהיתה עבודה יותר רוחנית שהיה ראוי שתהיה על ידו ביום ההוא. ולכן בהיות נדב ואביהוא ביום ההוא מקטירין מבלי מצות משה ולא מצות אביהם נחשב להם לעון גדול ונתחייבו בעבור זה כליה ואולי שחשבו שניהם שהיו כהנים גדולים בעבור שנמשחו בשמן המשחה כמו אהרן וטעו כי בחיי אביהם לא היו אלא כהנים הדיוטים. ולזה כיון הכתוב באמרו ויקחו נדב ואביהו בני אהרן רוצה לומר שלהיותם בניו ועושים מה שהיה מוטל על אביהם לעשותו ביום ההוא חטאו. וזהו החטא הראשון. והחטא השני שהיו שניהם נדב ואביהוא מקטירין יחד והוא עון פלילי כי הקטורת עבודתו באחד בלבד לא בשנים יחד ולזה כיון באמרו בפסוק הזה איש מחתתו כי זה היה העון השני. והחטא השלישי הוא שנכנסו לפני לפנים מבלי רשות כי היתה ההכנסה שמה מיוחדת לכהן גדול ואחת בשנה כמו שנאמר בואתה תצוה אצל מזבח הקטורת וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה וגומר. כי מי אשר יבא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית כל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וכבר יורה היות זה חטא גדול אליהם מה שנא' אחר זה וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגומר ולא ימות. כי עם היות שלא באה האזהרה על הדברים האלה דברים הם שהיו מוזהרים מפאת עצמם. וכבר נזכר בכתוב גם העון הג' הזה באמרו ויקריבו לפני ה' רוצה לומר לפני לפנים. ומפני זה אחז"ל ששם מתו ושגררום אחיהם מבחוץ. והחטא הד' הוא שהיה להם לקחת האש לקטורת ממזבח העולה שנאמר ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטורת סמים וגו' והם לא עשו כן אבל הביאו האש מחוץ למקדש ועל זה נאמר בפסוק הזה אש זרה כי עם היות שבאמרו שבמזבח העולה היו נותנים אש מן ההדיוט. הנה אמרו זה לענין הקרבנות. אבל לא אמרו כן בקטורת. והחטא הה' הוא שהנה ביום השמיני שמש משה רבינו במקום כהן גדול והוא היה המקטיר לבד וכן נאמר בפרשת פקודי וישם את מזבח הזהב וגומר ויקטר עליו קטורת סמים. וארז"ל שכל שמונת ימים הקטיר משה. וכן כתב רש"י שעבודת יום השמיני למשה היתה ואהרן לא הורשה לעשות אלא הדברים שמשה צוה אותם לעשותם שנאמ' קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ולא צוהו שיקטיר ונדב ואביהוא חטאו במה שעשו מה שלא צוה בו אביהם כל שכן המה ואל זה כיון הכתוב באמרו אשר לא צוה אותם רוצה לומר שההקטרה לא צוה אהרן ובניו בה באותו יום כי למשה נתיחדה. ואולי שלזה כוונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם שהורו הוראה בפני רבם שהוא משה או אהרן כי להם היתה ההקטרה ביום ההוא לא לנדב ואביהוא. הנה רשמתי בדעת הזה שחטאו נדב ואביהוא בזה וכלם נכללים בזה הפסוק שמספר מיתתם. והנה הרב רבי משה בר נחמן לא העיר על אחת מאלה אבל העיר על עון אחר זולתם. ואמר שהם חטאו במה שנתנו הקטורת על המחתה ועל המחתה שמו האש אשר לא כדת וזהו אמרו וישימו עליה קטורת ששמו הקטורת על המחתה והוא אמרו גם כן ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם שהקריבו האש לפני לפנים ולא הקטורת והוא גם כן חטא ששי וכלם נזכרו בפסוק אחד כי באמרו ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא רמז אל החטא האחד שמשה צוה עבודת היום ההוא כלה לאביהם ולא היה להם רשות להקטיר ובאמרו איש מחתתו רמז אל העון השני שהיו שנים מקטירים בבת אחת כמו עדת קרח. ובאמרו ויתנו בהם אש וישימו עליו קטורת רמז אל החטא השלישי שזכר הרב רבי משה בר נחמן שנתנו האש במחתו' אחרי שכבר שמו על המחתה קטורת. ובאמרו ויקריבו לפני ה' רמז אל העון הד' שנכנסו לפני לפנים. ובאמרו אש זרה רמז אל החטא הה' שלא לקחו האש מעל המזבח אבל הביאו אותו מבחוץ. ואמרו אשר לא צוה אותם רומז אל החטא הו' שלא צוה השם אותם ולא לאביהם שיקטירו ביום ההוא כי היא היתה עבודה מיוחדת למשה ביום השמיני ומפני זה ותצא אש מלפני ה' ר"ל מהאש היורד מן השמים על המזבח יצא משם אש ותאכל אותם וימותו לפני ה' כי שם בקדש הקדשים מתו. וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין נ"ב) שהאש לא שרף גופם ולא את בגדיהם אבל נכנס האש בפנימיותם מדרך האף והפה ונשרף רוחם ואין ספק שהיה אהרן משתומם ומתבהל ומפני זה ספר שמשה אמר אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד רוצה לומר אחי אל תתמה על החפץ כי בידוע הוא שהיותר עובדים לאל הם יותר מסתכנים בעבודתו. הלא תראה שהיותר קרובים במלחמה המה ימותו בה כן היותר קרובי' בעבודת המקדש הם יותר מוכנים לשגגות ושגגת למוד עולה זדון. היתהלך איש אל אדוניו בבלי דעת והוא לא שונא לו. ולכן אמרו ישראל כל הקרב הקרב אל מקדש ה' ימות. וכן דרשו ז"ל על וסביביו נשערה מאד שהקב"ה הוא מדקדק עם הצדיקים עד כחוט השערה. ובהיות שנדב ואביהוא התקרבו יותר מדאי לעשות מה שלא צוה אותם. ובהכנסם לקדש הקדשים הם הסתכנו בעצמם. וזהו אשר דבר ה' בקרובי אקדש רוצה לומר באותם שהם יותר מתקרבים לעבודתי אקדש. ועל פני כל העם אכבד כי ראוי היה זה להיות בפני כל העם כדי שייראו מגשת אל המקדש וינהגו בו מורא וכבוד. והנה הוקשה על המפרשים אמרו הוא אשר דבר ה' היכן דברו וכל דבריהם אינם נכונים בזה. ונראה לי שאמר זה על מה שנאמר לו בהר סיני וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה' כי זו היא היתה האזהרה לענין נדב ואביהוא והדומים להם. ואפשר שגם הזהיר על זה באמרו בימי המלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו כי בו הזהירם שאם יצאו משם ללכת לקחת אש זרה מבחוץ ימותו. וכן היה ענין נדב ואביהוא וכמו שפרשתי בסוף פרשת צו. ואמרו וידום אהרן כתב הרב רבי משה בר נחמן שהיה אהרן בוכה וצועק במר רוחו וכאשר דבר משה שתק ולא בכה עוד ואינו נכון שירים קולו ויצעק לפני האלהים ביום חתונתו וביום שמחת לבו. אבל פירוש וידום אהרן הוא שנהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאבל אב על בנים. גם לא קבל תנחומים ממשה כי לא נותרה בו נשמה והדבור אין בו ולכן אמר וידום אהרן שהוא מלשון דומם ושותק. והותרה בזה השאלה הח'. והנה משה רבינו דבר ראשונה על לב אהרן הדברים הנזכרים ואח"כ פנה אל קבורת המתים וצוה אל מישאל ואל אלצפן שישאו אותם אל מחוץ למחנה לקברם כי עם היות שהם מתו לפני לפנים מקום שאסור לבא שמה שום אדם לא היתה איסור הביאה אלא בהיותה ריקנית אבל בהיותה להוציא משם טומאה או לבדק הבית רשאי להכנס שם. וצוה משה שיוציאו משם אל מחוץ למחנה להגיד שבמקום שהיו נשרפים חטאות הצבור והכהן גדול שם יקברו אותם. והנה צוה למישאל ואלצפן שיכנסו להיכל לשאת את המתים לפי שאהרן ובניו היו בכלל על נפשות מת לא יבא ומשה כהן הכהנים היה ביום ההוא ולזה צוה לאלו שהיו בני דוד אהרן ובאהבה היו עם המתים כמו אחים שיוציאום מחוץ למחנה כחטאת הכפורים. אחר זה צוה אל האבלים אהרן ובניו שלא יפרעו ראשיהם רוצה לומר שלא יגדלו שער כאבלים שהם אסורים בתספורת או שלא יגלחו את ראשם מלשון ופרע את ראש האשה כמנהג האבלים על מתיהם וכן לא יקרעו בגדיהם כדי שלא ימותו בעונם כאחיהם וגם על כל העדה יקצוף השם. ואם תאמרו שני שרי צבאות ישראל נדב ואביהוא הכמות נבל ימותו ואין איש שם על לב אל יבכו למתים כאלה ואל ינודו להם על זה אמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' רוצה לומר אל נדב ואביהוא. אבל אתם מפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו בהיותכם מערבבים שמחתו של מקום וחנוכת המזבח כי שמן משחת ה' עליכם וראוי לנהוג בו כבוד וקדושה. והנה צוה אחר זה יין ושכר אל תשת לפי שהיה לב אהרן ובניו כלב אשה מצרה על שרפת בניו ומפני אזהרת משה לא היו יכולים לבכות ולספוד כראוי ומפני זה אולי ישתו יין כדי לשכח צרתם כמו שאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו הנה מפני זה בא הדבור האלה לאהרן יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך ובאו לו בזה שתי סבות מונעות אליהם שתייתו. האחת באמרו בבואכם אל אהל מועד ואין בי"ת בבואכם מורה על הזמן אבל היא מקום בעבור כמו ויעבוד ישראל באשה. והוא נחש ינחש בו. התשחי' בחמשה ורבים כן. יאמר אין ראוי שתשתו יין ושכר בעבור שאתם צריכים לבא אל אהל מועד רוצה לומר להדליק את הנרות ולערוך את השלחן ולקטרו לעשות שאר העבודות אשר בהיכל שבהיותכם שכורים תחטאו בעבודתכם שמה ותמותו והדבר הזה יהיה חקת עולם לכם ולדורותיכ' ר"ל שבזמן הביאה אל אהל מועד או לגשת אל המזבח אל תשתו יין ושכר. והסבה השנית שבעבורה אין ראוי שתשתו יין ושכר מפני שאתה מורה התורה לעם ועל פיך יעשו הבדל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וגם בשאר הדינים אתה עתיד להורות את בני ישראל את כל החקים וכמו שאמר (מלאכי ג' ד') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ואיך יהיה אדם שכור מור' הלכה על פי אמתתה ולשתי הסבות האלו מהביא' למקדש ומהוראת התורה והחקים צוהו במקום הזה יין ושכר אל תשת משום יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך. וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה (רש"י ויקרא י"ט) שלא נאסר לאהרן ולבניו היין והשכר אלא יין כדי שכרות והוא היין החי מבלי מים. הנה התבאר מזה למה בא הדבור הזה בזה המקום. והיותר נכון אצלי הוא שהזהיר שלא ישתו יין ושכר לא בזמן בואם אל אהל מועד לעבוד שם ולא בזמן שיורו הוראה לעם להבדיל בין הטמא ובין הטהור כי בזמן ההוא אסור לכהן העובד והמור' לשתות יין והותרה בזה שתי השאלות האחרונות שהם הט' והי'. ואחרי שהזהיר את אהרן ואת בניו בענין המתים הזהירם בענין עבודת היום שלא תבטל אע"פ שהיו אוננין והקדשים אסורים לאונן. לכך אמר שיקחו את המנחה ויאכלוהו אצל המזבח ונתן הסבה למה תהיה אכילתה שמה לפי שקדש קדשים היא ולכך ראוי שתאכלו אותה במקום קדוש. ואל תאמרו שמפני היגון לא תוכלו לאכול כי חקך וחק בניך היא מאשי ה' ומי העבד שלא יאכל מה שיתן לו אדוניו מעל שלחן אדוניו כי חרפה היא לאדוניו. והמנחה היא הסולת הנותרת מאשי ה' אחר הקמיצה וההקטר' וכן חזה התנופה ושוק התרומ' של שלמי צבור עם היות שלא תאכלו אותה במקום קדוש אצל המזבח כמנחה לפי שאינה צריכה תוך הקלעים עכ"ז תאכלו אותה חוץ מן העזרה במקום טהור שהוא תוך מחנה ישראל שאין זב ומצורע נכנס שמה והשלמים ההם תוכל לאכול מהם אתה ובניך ובנותיך. ואחרי שנתן דין אכילתם במנחה ובשלמים שאל משה בעד שעיר החטאת של צבור ודרש בעדו להאכילו גם כן לכהנים והגידו לו שהנה שורף מחוץ למחנה כדין הפרים הנשרפים. ואמר והנה שורף. להגיד ששורף על ידי אחרים כי הם לא הורשו אותו יום לצאת מפתח אהל מועד. ומשה חלק כבוד לאהרן ולא הוכיחו אבל קצף על אלעזר ועל איתמר ואמר הנותרים הלא פחדתם מלעשות דבר מבלי צווי התרצו למות כאחיכם וזהו הנותרים. והוכיחם ואמר מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקד' ואחז"ל (שם י' ט"ז) ששלשה שעירי חטאות נקרבו באותו יום. שעיר של צבור. ושעיר נחשון. ושעיר ראש חדש. ומכלם לא נשרף אלא זה. ונחלקו בדבר חכמי ישראל כי מהם אמרו שמפני טומאה שנגעה בו נשרף. ומהם אמרו שמפני אנינות נשרף לפי שהוא קדשי דורות אבל בקדשי שעה סמכו על מה שאמר משה במנחה ואכלוה מצות. והיותר נכון לפרש הוא שאלעזר ואיתמר בהיותם בצערם לא הרגישו בדבר כראוי ולהיות שעיר החטאת של צבור שלחו אותו לבית השריפה כפר חטאת של צבור וכאיל של עולתם כי טעו בחשבם שהיה הדין בכל חטאות הצבור שוה. והנה משה דרוש דרש שתי דרישות מפני מה נשרף השעיר ההוא ומפני מה אכלו שאר השעירים רוצה לומר של נחשון ושל ראש חדש וזהו מדוע לא אכלתם את החטאת רוצה לומר מאותו שעיר במקום הקדש שהוא בחצר שהוא העזרה כשאר קדשי הקדשים כי הנה אותה נתן לכם השם לאכלה לשאת את עון העדה. שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים כי הנה לא הובא את דמה רוצה לומר של זאת החטאת מהשעיר אל הקודש פנימה לשתאמרו שאמר הכתוב וכל חטאת אשר יובא את דמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף וכיון שלא הובא מדם חטאת השעיר הזה אל הקדש פנימה היה ראוי כי אכול תאכלו אותו חטאת במקום הקדש ולמה אם כן לא עשיתם כן. והנה אהרן השיב על דברי משה בעד בניו ואמר הן היום הקריבו רוצה לומר אל תתמה אדוני אם בני טעו בדבר הזה כי הן היום הקריבו ישראל את חטאתם ואת עולתם ובני הם מפני זה מתחילי' בעבודת הקרבנות ולכך אינו מן התימה אם היו שוגגין בדין החטאת הזה. ויש עוד בהתנצלותם סבה שנית והיא שמקרה רע שקרה לנו היום הזה במות אחיהם ומי הוא זה ואי זה הוא שיקרה לו מקרה כזה ולא יתר לבו ממקומו ולא יחטא במעשיו והוא אמרו ותקראנה אותי כאלה ואיך אם כן אוכל חטאת היום כי אין אדם נתפש על צערו לשתשכח ממנו הלכה כל שכן למתחילין בעבודה והיותר נכון בעיני שאהרן נתן כאן שתי סבות לשלא היה ראוי לאכול את שעיר החטאת ביום ההוא. הא' הוא אמרו הן היום הקריבו רוצה לומר ישראל את חטאתם ואת עולתם כלומר והיה דעתם להקריבם לגבוה ולכך לא זכר השלמים כי בידוע היה שיאכלו מהם הכהנים ואף הבעלים אבל חטאתם ועולתם הן היום הוא היום הראשון שהתחילו ישראל להקריבם ועם היות דין החטאת שיהיה חלקו נאכל לכהן הנה להיות זה היום הראשון בחנוכת המזבח לא היה ראוי שיבואו מיד הכהנים לאכול מהחטאת אבל שיהיה כלה כליל לגבוה כמו העולה להוראת השעה ההיא. והסבה השנית היא אמרו ותקראנה אותי כאלה רוצה לומר ממיתת שני בניו הגדולים ובהתחבר שתי הסבות האלה האוכל בשר אבירים ואכלתי חטאת היום הראשון הזה בחנוכת המזבח הייטב בעיני ה' באמת לא ייטב בעיניו כי יותר טוב הוא מפני כבוד היום והמקרה שקרה שהחטאת והעולה שניהם יהיו כליל ושאר הימים נעשה ונשמע כאשר צוית. וישמע משה הטענה הזאת וייטב בעיניו שלהוראת שעה היה כן ראוי לעשות:

Sforno Vayikra 10:1ספורנו ויקרא י׳:א׳

ויקחו שני בני אהרן איש מחתתו, they thought that just as after the daily communal offering which was accompanied by the manifestation of God’s Presence as we know from Exodus 29,42 עולת תמיד לדורותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר איועד לכם שמה, “the regular communal burnt offerings for your generations in the presence of the Lord, where I will manifest Myself there,” there would come the incense, so it would also be in order on this occasion to present a new incense offering honouring the manifestation of the Lord to the whole people and in honour of the heavenly fire having descended. This is why they offered it in the sanctuary, i.e. 'לפני ה, on the golden altar. The Torah had stipulated that no foreign incense was to be offered on that altar (Exodus 30,9). Even assuming that the golden altar would qualify for additional incense offerings when a specific command to do so would be issued, the sons of Aaron sinned by doing this now and not having consulted with their mentors. This is why the Torah stresses אשר לא צוה אותם, “which He had not commanded them (to do).”

וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ – חָשְׁבוּ שֶׁכְּמוֹ שֶׁאַחַר הַתָּמִיד, אֲשֶׁר בּוֹ תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה, כְּאָמְרוֹ "עֹלַת תָּמִיד לְדוֹרוֹתֵיכֶם פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה" (שמות כ"ט:מ"ב), תָּבֹא הַקְּטֹרֶת, כָּךְ הָיָה רָאוּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת חֲדָשָׁה עַתָּה עַל הִגָּלוֹת כְּבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם (פסוק כ"ג) וְעַל יְרִידַת הָאֵשׁ (פסוק כ"ד). וְלָכֵן הִקְרִיבוּהוּ לִפְנֵי ה'. בַּמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה" (שם ל':ט'). וְגַם אִם הָיָה רָאוּי לַעֲשׂוֹת כָּךְ אִם הָיוּ מְצֻוִּים בָּזֶה, חָטְאוּ לַעֲשׂוֹתוֹ עַתָּה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אוֹתָם. כְּאָמְרָם ז"ל 'שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּם' (עירובין ס"ג:א').

Sforno Vayikra 24:3ספורנו ויקרא כ״ד:ג׳

יערוך אותו אהרן, even though the procedure of lighting the Menorah, as well as the presentation of the daily incense offering was permitted to be carried out by any priest of the roster during future generations as per the sages’ tradition (Sifrey Behaalotcha 60), this procedure is linked to Aaron, seeing that all the time the Jews were in the desert the procedures involving the Temple service were on a “Day of Atonement” footing because the Torah linked the procedure to the line (17,2) “for I will manifest Myself above the kapporet by day and the column of fire will be visible at night,” a condition which ceased when the Jewish people settled in the land of Israel. It followed that procedures which took place inside the sanctuary would be the exclusive prerogative of the High Priest during those years. These procedures would be performed in the future by the High Priest on the day of Atonement.

יַעֲרֹךְ אתו אַהֲרֹן – אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה הַדְּלָקַת הַנֵּרוֹת, וְכֵן קְטֹרֶת הַתָּמִיד, כְּשֵׁרָה בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט לְדוֹרוֹת, כְּפִי מַה שֶּׁקִּבְּלוּ ז"ל, מִכָּל מָקוֹם נֶאֱמַר בִּשְׁנֵיהֶם "אַהֲרֹן", כִּי אָמְנָם כָּל יְמֵי הַמִּדְבָּר הָיָה עִנְיַן הַמִּשְׁכָּן בְּכָל יוֹם כְּעִנְיָנוֹ לְדוֹרוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (לעיל ט"ז:ב'). וְזֶה כִּי בְּכָל יְמֵי הַמִּדְבָּר נֶאֱמַר "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בו" (שמות מ':ל"ח). וְלָכֵן הָיָה מִן הָרָאוּי שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת וְהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת בּוֹ הַנַּעֲשִׂים בִּפְנִים נַעֲשִׂים עַל יְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשִׂים לְדוֹרוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

Keli Yekar Vayikra 10:1כלי יקר ויקרא י׳:א׳

ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם – במהות חטא זה רבו הדעות בילקוט (שמיני תקנד) מסיק בשם ר' מני על שנכנסו שתויי יין, וע"י שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, וי"א שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל, וי"א על שלא היה להם בנים, וי"א על שלא נשאו נשים, וי"א על שהורו הלכה בפני משה רבן, וי"א על שהיו מהלכים ואומרים מתי ימותו ב' זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, וי"א שעון העגל שעשה אהרן גרמה להם ודרשו על זה פסוק ישלם שנים לרעהו (שמות כב.ט) וכל הדעות הללו אע"פ שיש להם קצת סמך מפסוקים אחרים מ"מ הרי מקרא זה מכחיש כל הדעות ההם שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ש"מ שלא היה בהם חטא אחר כ"א זה. ע"כ חל עלי חובת ביאור להמליץ בעד כל הדעות הללו, ולומר שכולם מצאו להם סמך מן פסוק זה לפי שקשה להם הלא כבר נאמר (ויקרא א.ז) ונתנו בני אהרן הכהנים אש וגו', שמצוה להביא מן ההדיוט ואיך יאמר אשר לא צוה אותם. ואין לומר כדברי מהרי"א שהיה להם ליקח אש הקטורת ממזבח העולה שהרי ציווי זה היה אחרי מות בני אהרן ושם נאמר (שם טז.יב) ולקח מלא המחתה גחלי אש מלפני ה' וגו'. ע"כ ראוי לפרש אש זרה זו על צד הזרות והרמז על שאר דברים שנרמזו באש זרה. כי דעת האומר שתויי יין נכנסו, סובר שאש זרה זה מדבר ביין הבוער באדם כאש כמ"ש (ישעיה היא) מאחרי בנשף יין ידליקם, והוא דליקה ממש מן השריפה אשר שרף בקרבם היין ואע"פ שפר' יין ושכר אל תשת. עדיין לא נאמרה להם מ"מ על דרך הקריבהו נא לפחתך. היה להם לידע מסברא כי אין לבא בשער המלך והוא שכור. וראיה גדולה לדעה זו מ"ש (שמות כד.יא) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. מכלל שהיו ראויין לשליחת יד על מה שאכלו ושתו וזנו עיניהם מן השכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה וארז"ל (ויק"ר כ.י) שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין להם עד יום זה, וקשה מה יום מיומים ועוד שהרי גם יום זה נקרא שמחת לבו שכן דרשו רז"ל (תענית כו:) ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה חנוכת ביהמ"ק, והיה לו להמתין עוד אלא לפי שביום זה חזרו ושנו באולתם ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר בערה בקרבם מצד היין ומתוך רוב שתיה באו לפני ה' אשר לא כדת ע"כ לא רצה ה' להמתין להם עוד, כדי שלא יהיה הדבר בעיניהם כהיתר כי העובר עבירה ושנה בה הותרה לו (יומא פו:) וע"כ נאמר לאהרן אחרי מות ב' בניו ציווי בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו' (טז.ג) ביום צום כפור יום ענות אדם נפשו כי אז הוא בא בהכנעה לפני בוראו לא מתוך לב גס כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה (חבקוק ב.ה). ולמ"ד שלא נשאו נשים, היה אש התאוה בוער בהם כי כל מי שאינו נשוי מלא הרהורי עבירה מן אש זרה וברותחין קלקלו ברותחין נדונו (סנהדרין קח:) וכן מצינו בגמרא נורא בי עמרם כו' (קידושין פא) על חמדת נשים הבוער בקרבו כאש בנעורת. ולמ"ד שהיו חסרים מעיל, ידוע שהמעיל מכפר על לה"ר (ערכין טז) ואלו ספרו לה"ר על משה ואהרן ואמרו מתי ימותו ב' זקנים הללו וכו' רצו בזה שאינן ראויין להיות מנהיגים כ"א מצד זקנתם לא מצד מעלתם וכל מספר לה"ר מקריב אש זרה גחלים בערו ממנו כמ"ש (משלי כו.יח) כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, והיינו זיקי דנור כי יצא כברק חצו וע"כ דינו באש כמ"ש (תהלים קכ ג-ד) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. ולכן נדונו גם המה באש ואילו היו לבושי מעיל היה מכפר עליהם על לה"ר ויכלול דמיון האש מדת גסות הרוח כי כל גס רוח רוצה לעלות למעלה כטבע האש העולה למעלה וע"כ דינו באש, כמבואר למעלה בפר' צו על ארז"ל הוא העולה על מוקדה כל המתגאה נידון באש (ויק"ר ז.ו) ובני אהרן הגיסו לבם בהקרבה זו והיינו אש זרה ודבר זה יכלול הרבה דעות, הן דעת האומר שהיו שתויי יין דהיינו מתוך לב גס, הן דעת האומר שלא נשאו נשים בעבור רוב גסות רוחם בחשבם כי אין על עפר משלם, הן דעת האומר שלא נטלו עצה זה מזה בעבור רוב גסות רוחם, הן דעת האומר שהורו הלכה בפני משה רבן כי לרוב גסות לא נטלו רשות ממשה, הן לדעת האומר ואני ואתה ננהיג שררה כו'. ומ"ד שלא היה להם בנים, נראה שסובר גם הוא כדעת המדרש האומר שנפקד עליהם עון העגל, ולפי שבע"ז כך הוא המדה שהקב"ה פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים (שמות לדז) ולכבוד אהרן היה הקב"ה מאריך אפו וגבה דיליה מן בני בנים, אך לפי שלא היה להם בנים נפקד העון עליהם. ואולי שבשעת שימת אש זרה היו מהרהרין באש העגל כי השליך שם אהרן הזהב ויצא העגל הזה וחשבו שע"י האש זרה נעשה הנס ההוא כך הרהרו בשימת אש זה שיעשה להם נס על ידו, וה' ידע מחשבות לבם כי אש זרה המה מקריבים לפניו ע"כ דנם באש כדרך שנאמר בעגל וישרוף אותו באש (שם לב.כ). ודעת האומר שלא היו רחוצי ידים ורגלים, סובר שהיינו אש זרה לפי שלא קדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור היו חולין במקום קודש וע"כ נקרא האש אש זרה כי הזרות הפך הקדושה כמ"ש (ויקרא כבי) וכל זר לא יאכל קודש, לכך נאמר איש מחתתו. כאילו היתה מחתה שלו שאין בה צד קדושה וכל זה מצד שלא קדשו ידיהם ורגליהם, ועל שחטאו במים ע"כ נדונו באש השולט במקום שאין מים מצויין לכבותו.

Or HaChayyim Vayikra 10:1אור החיים ויקרא י׳:א׳

ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא וגו' – ירצה להודיע מקום טעותם שהיא לב' סיבות, האחד להיותם כהנים שאליהם תאות העבודה וזהו שהתחיל לומר בני אהרן, ב' היותם גדולים במעשה ושקולים הם כמשה ואהרן כאוז"ל (תו"כ הכא אחרי נג) וכאומרם בספר הזהר הקדוש (אחרי נו) שהיו במדרגה גדולה מצד מעשיהם, וזה אומרו נדב ואביהוא, ובחינ' זו אינה באלעזר ואיתמר שהגם שהם בני אהרן אין להם מדרגה מצד עצמם כנדב ואביהוא, וכן תמצא שדרשו ז"ל (תו"כ להלן פסוק טז) במה שכתוב ויקצוף משה על אלעזר וגו' הנותרים וגו' יעויין שם דבריהם ובכח זה נכנסו, ודקדקו ליכנס שניהם יחד להגדיל זכותם, ולא רצו לקחת מאש המזבח, אמרו אולי אין ראוי לקחת ממנה אלא לקטורת החיוב, לזה הביאו מבחוץ. וישימו עליה – ולא אמר עליהן כאומרו ויתנו בהן וגו', וישימו עליהן, חוזר אל האש שהזכיר בסמוך, להיות שהקפדה היא על אש זרה לזה כינה בה המעשה. זרה אשר לא צוה – פירוש ומה היא זרותה, שלא צוה ה' אותה. ואולי שאם היו לוקחים אש מעל המזבח לא היה ה' מקפיד על הדבר כל כך. או אפשר שהיה מקפיד מאופן אחר. עוד ירצה על זה הדרך אש זרה אשר לא צוה אותם לעשות כן וזה היא זרותה.

Shadal Vayikra 10:1-3שד״ל ויקרא י׳:א׳-ג׳

(א) ויקריבו לפני ה' אש זרה – לא היתה כוונתם להקטיר קטרת של שחר (כדעת רשב"ם וכמו שהאמנתי גם אני זה עשרים שנה, עיין בכורי העתים תקפ"ח עמוד קמ"ה), שאם כן מה מקום לשתי מחתות (ועיין במבאר עוד ראיות אחרות), אבל הקריבו קטרת שלא צוה ה', והיה חטאם מפני גאוה; כי לא הספיק להם להיות משרתים לאביהם, ככתוב {ויקרא ט':י"ב} וימציאו בני אהרן את הדם אליו, ובקשו להראות שגם הם כהני ה' כאהרן, והואיל משה לא צוה אותם לעשות שום עבודה פרטית, בחרו הם לעצמם עבודה יקרה, והקריבו לפני ה' אש זרה. ולא אמר קטרת זרה, כי באמת לא היתה הקטרת זרה (עיין במבאר), אבל האש היתה זרה, ואם היתה ההקטרה ההיא ממצות משה, היה משה מודיעם שלא יקחו אש, כי מאת ה' תבוא האש, כמו שבאה לאכול העולה; אבל הם עשו מדעת עצמם, ובהיותם בלתי בטוחים שתצא אש ה' לאכול את הקטרת אשר לא צוה, הוצרכו להביא אש זרה. (ב) ותצא אש – אש אחרת, לא האש שאכלה העולה (כדעת רשב"ם), שאם כדבריו ותצא האש היה לו לומר, ועיין רנה"ו {וייזל} בפסוק הקודם. (ג) הוא אשר דבר ה' – אין צורך לבקש היכן דבר, כי כמהו ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' {בראשית כ"ד:נ"א}, והכוונה: דע כי כך גזרה חכמתו ית', להתקדש להראות קדושתו וגדולתו בהענישו את בחיריו הקרובים אליו, וזה למען כל העם ישמעו וייראו, וידינו ק"ו בעצמם (עיין רש"י); והנני מבטל מה שכתבתי על המקרא הזה בבכורי העתים תקפ"ח עמוד קנ"ה.

R. S.R. Hirsch Vayikra 10:1-3רש״ר הירש ויקרא י׳:א׳-ג׳

(א) כבר הערנו במקום אחר (בראשית ד, ג–ו), שבסיפור הקרבן הראשון בעולם, ושוב בכל התחדשות של הקרבנות, הכתוב מחלק, במעשה או בדיבור, בין קרבן שנדחה ולא נתקבל לבין קרבן שנתקבל. הדבר מפריך מכל וכל את רעיון הנאצה שה״מחדשים״ של זמננו מבקשים להתפאר בו. לטענתם, ההבנה שלקרבנות יש רק ערך יחסי, לא באה עד לתקופת הנביאים, אשר התקדמו אל מֵעֵבֶר לתפיסה ה״פרימיטיבית״ של תורת משה. אך נתבונן נא בכך שקרבן קין נדחה, בעוד שקרבן הבל נתקבל. נתבונן עוד באזהרות שנאמרו לשלמה בעת בניית בית המקדש ולאחר השלמתו (מלכים א׳ ו, יב–יג; ט, ג–ט). כל אלה מכריזים באופן חד משמעי, שערך המקדש וקרבנותיו תלוי במידה שבה אנו ממלאים את חובתנו לה׳. נתבונן עוד בבני אהרן שמתו בגלל עוון קרבנם: אש ה׳ אכלה אותם, באותה עת שאש זו עצמה קיבלה את קרבן העם, ובכך הביעה את הסכמת ה׳ והוכיחה ששכינת ה׳ שורה בקרב העם. הדבר מפריך תפיסה מוטעית כזו של ערך הקרבנות. מיתת בני אהרן היא גם מחאה ברורה נגד כל שרירותיות סובייקטיבית בתחום מעשי עבודת ה׳ שלנו. ויקחו בני אהרן וגו׳ – ״׳בני אהרן׳ – שלא חלקו כבוד לאהרן, ׳נדב ואביהוא׳ – לא נטלו עצה ממשה, ׳איש מחתתו׳ – איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה״ (תורת כהנים). מעצם לשון הכתוב למדנו שבני אהרן נהגו ביוהרא. שכן הכתוב אינו אומר: ״ויקחו נדב ואביהוא מחתות ויתנו בהן אש״ וגו׳. אלא תחילה הוא מדגיש את קִרבתם כבנים כלפי אהרן: ״בני אהרן״. לשון ״איש מחתתו״ אף היא מורה על יוהרא; מכאן שגם לתיבות ״נדב ואביהוא״ ישנה משמעות דומה. ונבאר דברינו: הם היו ״בני אהרן״ – אך לא התייעצו עם אביהם לפני המעשה. או, שדווקא משום שהיו בני אהרן, חשו שאין עליהם כל חיוב לבקש עצה מאחרים. אך למעשה הם היו ״נדב ואביהוא״ – אנשים פרטיים גרידא בקרב בני עמם, ואף על פי כן לא נטלו עצה ממנהיגי האומה. אולי הייתה להם תחושה מופרזת של ערך עצמם, וכך הסתמכו על דעתם בלבד. יתירה מכך, ״איש מחתתו״, כל אחד מהם פעל על דעת עצמו בלבד. הם לא התייעצו אפילו זה עם זה! בוודאי שכוונתם הייתה ראויה לשבח, שכן גם לאחר חטאם הם קרויים ״קרובי״ (פסוק ג). כוונתם הרצויה באה לידי ביטוי בדברי התורת כהנים: ״אף הם בשמחתם כיוון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה״. אולם עינינו הרואות, שבשעה שכל העם זכה להיות עֵד לגילוי קרבת ה׳, חשו נדב ואביהוא בצורך להביא קרבן נפרד משלהם. הדבר מראה שלא הייתה זו הרוח האמיתית של הכהונה שפעמה בהם. שכן ביהדות, הכהנים והעם חד הם; אין להם מעמד בזכות עצמם. כל עצמם של הכהנים – שהם עומדים בקרב העם, וזה מסביר את מעמדם לפני ה׳. נמצא שבעצם ״התקרבותם״ הייתה אשמה לנדב ואביהוא; ולא עוד אלא שקרבנם עצמו היה שלא כדין מכל צד שהוא. שתי בחינות אלה של חטאם נלמדו בתורת כהנים (טז, א) מהלשונות המתחלפות שבאו בתורה לתאר את המעשה שעשו: ״בקרבתם לפני ה׳ וימתו״ (שם), ״וימת נדב ואביהוא וגו׳ בהקרבם אש זרה״ וגו׳״ (במדבר ג, ד). הן ה״קריבה״ הסובייקטיבית – ה״התקרבות״, והן ה״הקרבה״ האובייקטיבית – הקרבן עצמו, היו כרוכים בעוון. ואכן ההקרבה הייתה שלא כדין בנוגע למחתות, לאש ולקטורת – כולם היו בניגוד להלכה. כל כלי שרת צריכים להיות משל ציבור ולשם קודש (עיין רמב״ם הלכות כלי המקדש ח, ז; הלכות בית הבחירה א, כ). בעת מסירת קרבנו לכלי מקודש של האומה, עומד בעל הקרבן על אדמת הקודש של האומה ושל תורתה, ומתמסר לדרישות המקדש על ידי וויתור על כל רצון אישי שרירותי [היינו הנובע ממצב רוחו]. אולם המחתה של נדב ואביהוא הייתה ״מחתתו״; כל אחד השתמש במחתה שלו עצמו. הם לא הביאו קרבנם בכלי המקדש אלא בכלים שלהם עצמם – ללא וויתור עצמי. ויתנו בהן אש – ליתר דיוק: ״אש זרה״; כפי שר׳ עקיבא מבאר בתורת כהנים: ״מן הכיריים״. הם לא לקחו אש מהמזבח, כפי הנדרש בקטורת התמיד ובקטורת של יום הכיפורים. הווי אומר שהם לא לקחו ״אש של התורה״, הדורשת את מסירותו של הציבור כולו, בין גדול בין קטן; אלא הייתה זאת אש מהכיריים שבביתם. ולבסוף, לגבי הקטורת עצמה. קטורת היא הקרבן היחיד שלעולם אינו בא נדבה, לא משל ציבור ולא משל יחיד. היא קרבה רק כקרבן חובה של ציבור בכל יום, וכקרבן חובה של הכהן הגדול ביום הכיפורים (מנחות נ.–:). שכן הקטורת מסמלת את האדם השרוי כל כולו בעשיית נחת רוח לה׳, והמתעלה כליל ל״ריח ניחוח לה׳״ (עיין פירוש שמות ל, א והלאה; ל, לד והלאה). כל עוד רעיון זה הוא מטרה שנקבעה על ידי ה׳, הרי הוא מייצג את האידיאל של דרישות ה׳; אך אם הוא בא לידי ביטוי על ידי בחירת האדם עצמו, כנדבה, הרי שכרוכה ברעיון זה יוהרא גדולה. והנה, לגבי קרבן זה של נדב ואביהוא שהביא לאסון, מדגישה התורה מעל הכל שהיה זה קרבן ״אשר לא צוה אתם״. אפילו אם פרטי הקרבן לא היו אסורים (וכפי שראינו, הם אכן היו אסורים), הרי שעצם זה שהקרבן לא נצטווה מאת ה׳, היה בו די כדי לאוסרו. בעבודת הקרבנות אין מקום לשרירותיות סובייקטיבית. אפילו קרבנות נדבה חייבים להיעשות בצורות שנקבעו להם. המביא קרבן מבקש קרבת אלוקים, אך ניתן להשיג זאת רק על ידי שמיעה בקול ה׳ וקבלת עול מצוותיו. זוהי בדיוק הנקודה המפרידה בין יהדות לבין עבודת אלילים. עובד האלילים מבקש באמצעות קרבנו לשעבד את האל שלו לרצונו, בעוד שהיהודי מעמיד עצמו על ידי קרבנו בעבודתו של ה׳ ומקבל על עצמו עול מצוותיו. לפיכך, כל הקרבנות ביהדות עשויים בצורה של ציווי אלוקי; והמקריב מקבל על עצמו באמצעות קרבנו לעשות את הציווי האלוקי הזה נר לרגליו. קרבנות שאדם בדה מלבו יחתרו תחת אותה האמת עצמה שהקרבן אמור לייצג. קרבנות כאלה יהללו את הרצון האישי השרירותי במקום השמיעה בקול ה׳ וקבלת עול מצוותיו. עתה אנו מבינים את מות בני אהרן. מיתתם בעת חנוכתו הראשונה של המקדש מהווה אזהרה לכל הכהנים שלעתיד. היא מוציאה כל שרירותיות, כל רצון אישי שרירותי, מתחומי המקדש, אשר כל תכליתו להיות מקדש לתורה! ביהדות, תפקיד הכהן אינו להנהיג חידושים בעבודה, אלא לעשות את רצון ה׳. (ג) בקרבי אקדש – מהאמור ביחזקאל (כ, מא; כח, כב,כה; לו, כג; לח, טז; לט, כז), וכן גם בבמדבר (כ, יג), נראה שלשון ״הִקָּדֵשׁ ב-״ המשמשת ביחס לה׳, פירושה כך: קדושתו של ה׳ נודעת על ידי מעשיו העזים והתקיפים נגד אדם או למענו. על ידי מעשיו התקיפים מתגלה שהוא קדוש ומוחלט, וכל אשר יחפוץ יעשה; שכן תקיפי תבל עושים את דברו, וממלכות אדירות אינן יכולות לעמוד נגדו. ובדרך זו יש להבין גם את מצוות ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ (להלן כב, לב): אדם חייב להיות מוכן להקריב הכל כדי לעשות את רצון ה׳. והנה, ייתכן לפרש ״בקרבי אקדש״ וגו׳ לפי דרך הפסוק שהבאנו זה עתה (ויקרא כב, לב): קדושתי תיוודע על ידי הקרובים אלי. על ידיהם ועל ידי מעשיהם מתגלה, שהאדם חייב להתגבר על כל המכשולים ולהיות מוכן להקריב את כל היקר לו, כדי לעשות את רצון ה׳. חובה זו של קידוש ה׳ מוטלת על ״קרובי״, שכן הם מונו להיות מורי העם ביחסיו עם ה׳. אילו היו נדב ואביהוא ממלאים חובה זו, היה ה׳ מתגלה ב״כבודו״ – בכל ה״כובד״ של מלכותו ומצוותיו. אך פירוש זה קשה. קשה לומר שעל ידי הימנעות גרידא מהבאת קרבנם, היו נדב ואביהוא מקדשים שם שמים עד כדי כך. שכן להימנעות כזו, לא נראה שהייתה נדרשת שליטה עצמית יוצאת מגדר הרגיל. ואף אם נניח שרוח גדולה פעמה בהם וגל כביר של התעוררות אחזם, אף על פי כן אם היו עוצרים בעצמם, היה זה תהליך פנימי בלבד, וה׳ לבדו היה עד עליו. אולם האומה לא הייתה יודעת על כך דבר. לכן לא היה בכך משום ״כבוד ה׳ על פני כל העם״. אמנם נוכל לומר ש״בקרבי אקדש״ הוא לשון נקייה, ביטוי חיובי – במקום הלשון השלילית ״בקרובי לא יחולל שמי״. ואכן, ככל שבהימנעותם מהקרבן היה פחות קידוש ה׳, כך בהבאת קרבנם היה יותר חילול ה׳, במיוחד מכיוון שהוא נעשה על ידי ״קרובי ה׳״, אשר תפקידם הוא ללמד את העם לשמוע בקול ה׳. אולם מה שנראה יותר הוא, שפסוקנו יתפרש לפי מובנם של הפסוקים שהובאו לעיל מיחזקאל: ״אקדש״, קדושתי תיוודע על ידי המעשים העזים והתקיפים שאעשה בקרובי. שכן, על ידי שאיני מעלים עין מחטאי קרובי – ואפילו גוזר עליהם מיתה – מתגלה שרצוני הוא מוחלט. שהרי אף לאנשים הגדולים ביותר הקרובים אלי – ודווקא להם – אין רשות לסטות מרצוני אפילו כחוט השערה. ״ועל פני כל העם אכבד״: כתוצאה מכך יכירו העם בכל כובד המשקל האמיתי של חובתם לשמוע בקולי. כאשר רואים את דברי ה׳ אלה לאור פירוש זה, הרי שיש בהם נחמה לאהרן; ולכן פסוקנו ממשיך: ״וידם אהרן״. הווי אומר, אילו בניו לא היו ״קרובי ה׳״, אולי היה נסלח להם עוונם, והגזירה האלוקית שנגזרה עליהם לא הייתה מהווה אזהרה כה חמורה לעם. דברי ה׳ אלה מנוגדים בתכלית להשקפה המודרנית המעניקה פטור לגדולי הרוח והמחשבה על כישלונותיהם המוסריים. לפי השקפה זו, אנשי הרוח זכאים ליחס של סלחנות יתירה אם יעברו על חוקי המוסר של ה׳. לדעת היהדות, ככל שהאדם גדול יותר, כך גדלות חובותיו המוסריות. כדרשת הגמרא (יבמות קכא:) על הפסוק בתהילים (נ, ג): ״׳וּסְבִיבָיו נִשְּׂעֲרָה מְאֹד׳ – מלמד שהקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה״. וכן נאמר (שם פט, ח): ״אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד-קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל-כָּל-סְבִיבָיו״. מזמור צ״ט בספר תהילים עוסק אף הוא בקדושת ה׳, המוציאה ממחיצתו כל דבר חולין. שכן קדושה היא החובה הראשונה במעלה לכל הזוכה לקרבת ה׳. בפסוקים ו–ח של המזמור נאמר: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ״. הם היו קרובים אל ה׳, ולכן ״קֹרְאים אֶל ה׳ וְהוּא יַעֲנֵם. בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם״, ומינה אותם ל״שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו״, מוסרי תורותיו. כאשר התפללו על אחרים, ״ה׳ אֱלֹקֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם אֵל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם״; אך לגבי עוונם שלהם: ״וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם״! הוא אשר דבר ה׳ – קשה לבאר ביטוי זה, שכן התורה לא הזכירה עד כאן שה׳ אמר מילים כאלו. לכן סובר הרמב״ן שמשפט זה בא להסביר את מיתת בני אהרן, והוא מפרש אותו כך: זה מה שה׳ הביע באמצעות מאורע זה. אולם מצאנו לשונות דומות במקומות אחרים בכתוב – ״הוא הדבר אשר דברתי״ (בראשית מא, כח), ״הוא הדבר אשר לא דברו ה׳״ (דברים יח, כב); ומהמקומות האלה נוכל ללמוד שגם כאן מוסב הכתוב על דברים שנאמרו קודם לכן. אילו הייתה כוונת הכתוב כדרך הרמב״ן, היה לו לומר: ״זה אשר״ גו׳. לפיכך נראה שמכאן יש לנו ראיה נוספת, שלא כל דברי ה׳ אל משה נכתבו בתורה שבכתב. אלא משה חוזר כאן על הדברים האלה בגלל המאורע שהיה; וכתוצאה מסיפור מאורע זה, הם מוזכרים גם בתורה. אולם אם לא היה כן, הרי שהדברים האלה – כמו דברים רבים אחרים של ה׳ – היו נותרים בתורה שבעל פה.

Netziv Vayikra 10:1נצי״ב ויקרא י׳:א׳

בני אהרן נדב ואביהוא – ולא כתיב נו"א בני אהרן. מכאן דרשו בת"כ במכילתא דמלואים הל"ב שלא חלקו כבוד לאהרן. שנהגו כמו שלא היו בניו. והכי נדרש בפ' וישלח ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. [הרחב דבר: ויש להסביר טעם השנוי. דשם כתיב שני בני יעקב. וכאן כתיב בני אהרן. והנה שם ביארנו משמעות שני שהיו נכנסים לאותו מעשה שלא בדעה אחת יע"ש. מה שאין כן כאן שניהם נכנסו בדרך א' של אהבת ה'. ולא יכלו להתאפק על התשוקה להשיג דעת וכבוד אלהים. וברוב תשוקה נכנסו להקטיר בהיכל. וקטרת הוא דבר המביא לידי התקרבות יתירה לשמים. וע"כ נבחר הקטורת להר"ן איש במחלוקת קרח אשר גם המה נתעצמו בזו התשוקה יותר מהמדה כמו שביארנו שם. ולעיל ט' ו'. והנה במ"ר פ' אחרי אי' שחטאו במה שנכנסו פרועי ראש ומחוסרי בגדים ושתו"י והובא בתוס' יומא דנ"ג א'. ולפי השקפה ראשונה הוא פלא למאי נעמיס על קדושי עליון אלו כ"כ עונות יותר מהמפורש. אלא הענין דמאן דמפרש הכי ס"ל שלא הכניסו אש זרה עפ"י טעות הוראה כדעת ר"א שהורו בפני משה רבן. אלא להיפך שידעו שאין כן הלכה לדורות לבני אהרן. אלא בשביל תגבורת התשוקה להשיג אהבת ה' מצאו את לבבם לעשות מה שלא נצטוו וא"כ אין כאן דין כהונה כלל. ובזה ג"כ מדויק מה שכתוב בני אהרן ואח"כ נדב ואביהוא ללמד שלא נכנסו מצד שהם בני אהרן אלא מצד עצמם ותשוקתם הקדושה.] ויתנו בהן אש – לא כתיב עליהן אש כמו בפ' קרח ט"ז י"ח היינו שלא מלאו המחתה אש אלא בתוכן. וישימו עליה קטרת – עליהן מיבעי וכמו שכתוב בעדת קרח ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת. וע' רמב"ן. ונראה דבאמת לא נכנסו שניהם בישוב הדעת זה עם זה. וכדתניא בת"כ איש מחתתו. איש מעצמו ולא נטלו עצה זה מזה. ומש"ה כשבאו לפנים ומצאו זה את זה הוחלט בדעתם שלא יקטירו שניהם כאחת אלא אחד מהם יקטיר והשני היה מסייע לו מש"ה כתיב עליה. וע' במדבר ג' ד' רמז עוד לזה. אש זרה אשר לא צוה אותם – אין הלשון מדויק שהרי אסור היה להביא אש זרה ואיך שייך לומר אשר לא צוה דמשמע שלא נזהרו ע"ז ג"כ. וע' מש"כ בעה"ט. ובדרך דרש הנזכר בהר"ד. שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה' ואמרה תורה דאע"ג דאהבת ה' יקרה היא בעיני ה' אבל לא בזה הדרך אשר לא צוה וכמש"כ לעיל בשם הת"כ עה"פ ויאמר משה זה הדבר וגו'.

Hoil Moshe Shemot 13:21הואיל משה שמות י״ג:כ״א

ולילה בעמוד אש – עמוד הענן היה מושל ביום ובלילה שכן כתוב (במדבר ט׳:כ״א) ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר, בלילה היתה בו אש והיה מאיר, כמו שהעיר שד״ל על פסוק ואש תהיה לילה בו (סוף פרשת פקודי), ואז היו קוראים לו עמוד האש, וגם למטה (שמות י״ד:י״ט) כתב ויסע מלאך האלהים ההלך וגו׳, ולא כתב אחד ממלאכי האלהים ההולכים, רוצה לומר עמוד הענן שבכל לילה היה הולך לפני מחנה ישראל להאיר להם על ידי האש שבתוכו נסע והלך בלילה ההוא לאחריהם, ומצד אחד היה מאיר לבני ישראל מאחריהם, ומצד אחר היה מאפיל למצרים, וזה פירוש ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה – הוא היה ענן וחשך וגם היה מאיר. ולמטה גם כן (פסוק כ״ד) לא נכתב וישקף ה׳ אל מחנה מצרים בעמוד האש והענן רק בעמוד ״אש וענן״ – השקיף אליהם באש וענן בבת אחת כדי לערבבם.

Hoil Moshe Vayikra 9:22הואיל משה ויקרא ט׳:כ״ב

וירד מעשות החטאת וגו' – א"כ כבר נתנו אש על המזבח קודם שירד אש מן השמים, וכן הוא אומר למעלה הקטיר המזבחה (י'), ויקטר על המזבח (י"ג), ויקטר על המזבח (י"ז), ויקטר החלבים המזבחה (כ'), ומשה מבלי שיגיד האל לו דבר בטח שיעשה להם נס להודיע כי פעל ידם נרצה, אבל לא ידע שכבוד ה' יראה להם באש, שא"כ היה מצוה כמו שצוה אליהו שלא ישימו אש על המזבח; ואחר גמר כל קרבנות היום ברך אהרן את העם, ועדין לא נעשה להם נס, אז בא משה עם אהרן אל אהל מועד להתפלל שיראה כבוד ה' אל העם, ואח"כ ברכו שניהם את העם שנית, ואז נפלה אש מן השמים ואכלה בפעם אחת כל העולה והחלבים שקודם לכן היו מתאכלים לאט לאט על אש זרה שנתנו תחלה על המזבח; ובני אהרן חרה להם כי נגרע מכבוד אביהם כאלו אינו ראוי הוא שתתקבל עבודתו ויעשה נס על ידו מבלי שיבוא משה לעזרתו, ולהראות שגם אביהם והם נרצים כמשה לעבודת ה', חטאו כקרח, והביאו שנית אש זרה ונתנו עליה קטרת, וכקרח נענשו בשריפה.

Hoil Moshe Vayikra 10הואיל משה ויקרא י׳

(ג) בקרובי אקדש – שרש קדש ננזר מן ׳יקוד אש׳ כדברי שד״ל, והוראתו הבדל, מתשמיש בני אדם לצורך גבוה; ואחר כך הושאל להבדל איש מבני אדם או ליושר מעשיו (קדוש), או להפך לרוע מעלליו (קָדֵש). ונקרא קדוש מי שלא בלבד נזהר מעשות דבר שניכר שהוא רע, אבל מזרז עצמו לבחור בצדק ולמאוס ברשע באסרו על נפשו דברים שאין הדעת נותנת כי רעים המה, ובעשותו מעשים מהוגנים יותר ממה שנצטוה (עיין במשתדל על ענין איסורי אכילה סוף פרשת זו ותמצא מעדנים לנפשך). ואהרן בודאי השתומם בראותו הפרץ שפרץ ה׳ בבניו על חטא קל כזה (ואולי זה ענין וידם אהרן שבסוף הפסוק וסרס המקרא ודרשהו), עד שאמר לו משה שהקרובים לאל צריכים להשמר אפילו מדברים שאינם רעים ממש רק בלתי הגונים, ובזה יגדל כבוד ה׳ שכל העם ישמרו מצותיו גם כי רבות הנה, בראותם בחיריו שומרים משמרת יותר קשה מזו שהוטלה עליהם. (ה) בכתנתם – אולי נעשה גופתם פחם, ואם היו אוחזים בראשם וברגליהם היו אבריהם מתמוטטים ונפרדים, וטלטלום על ידי כתנותם. (ו) ראשיכם אל תפרעו – לאהרן הכהן הגדול נאסר (פרשת אמר) להתאבל על בניו ולא לאלעזר ואיתמר אחיהם. אבל לפי שנדב ואביהוא קדשו ה׳ במיתתם גם אלעזר ואיתמר המשוחים לעבודת ה׳ לא היה ראוי להם להתאבל על מיתת אחיהם כי על ידם נתקדש שם ה׳. ובני ישראל שחטאו בעגל וגרמו שגם באהרן התאנף ה׳ עד שלא נעשה נס על ידו מבלי תפלת וברכת משה, שמזה נהיתה קנאת נדב ואביהוא בדודם, הם יבכו השרפה, כי סוף סוף הם גרמו אותה. (ט) יין ושכר – ענין פרשה זו לכאן מפורש היטב במשתדל. (יט) חטאתם – נדב ואביהוא בָנַי סייעוני להקריב חטאת העדה ומתו בחטאם, אבל גם אני אינני נקי מעון בדבר העגל, וזה גרם לי כל אלה, ואיך אעיז פני לאכול חטאת העם לכפר בעדם כיון שגם אני נכשלתי בעונם במקצת כמו שהראני ה׳ שלא חשבני ראוי להעשות נס על ידי! (ועיין מה שכתבתי עוד בעזרת ה׳ יתברך בראש פרשת אחרי מות).

Hoil Moshe Vayikra 16:1הואיל משה ויקרא ט״ז:א׳

בקרבתם לפני ה' – אחר כל הצווים והאזהרות שבאו על טומאת מת יכולין היו ב"י לומר שפסקה קדושת המשכן אחר שמתו בו בני אהרן ונטמאו כליו, שאם כלי חול מיטמאין במת כלי קדש כ"ש וכמו שתגדל קדושתם יגדל חילולם כשנטמאו וצריכים לטהרה פרטית יותרת על כלי חול, מלבד שרובם עשוים במתכת וצריך להביאם באש ומתקלקלים, ע"כ צוה ה' שתעשה להם טהרה מובדלת וכפרה על ב"י שעונותיהם גרמו שיארע קלקול כזה במקדשם נדבת ידם ביום חנוכתו; ועוד היו ישראל יכולים לומר א"א שהיו או מחר לא יכנס בשגגה או במזיד טמא טומאה חמורה למקדש ויטמא כל אשר בתוכו, ע"כ צוה ה' לעשות כפרה זו מדי שנה בשנה בעשור לחדש השביעי.