Why is the Goat Sent to Azazel/5

EN/HEע/E

Why is the Goat Sent to Azazel?

Sources

Bereshit 27:6-13בראשית כ״ז:ו׳-י״ג

(ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. (ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי. (ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. (ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. (י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ. (יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. (יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה. (יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי.

Bereshit 37:25-36בראשית ל״ז:כ״ה-ל״ו

(כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. (כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. (כט) וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. (ל) וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא. (לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. (לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. (לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. (לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו. (לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

Vayikra 4:23,28ויקרא ד׳:כ״ג,כ״ח

(23) if his sin, in which he has sinned, is made known to him, he shall bring as his offering a goat, a male without blemish. (28) if his sin, which he has sinned, is made known to him, then he shall bring for his offering a goat, a female without blemish, for his sin which he has sinned.

(כג) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים.  (כח) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קׇרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

Vayikra 5:6ויקרא ה׳:ו׳

and he shall bring his trespass offering to Hashem for his sin which he has sinned, a female from the flock, a lamb or a goat, for a sin offering; and the priest shall make atonement for him concerning his sin.

וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַי״י עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.

Vayikra 9:3ויקרא ט׳:ג׳

You shall speak to the children of Israel, saying, ‘Take a male goat for a sin offering; and a calf and a lamb, both a year old, without blemish, for a burnt offering;

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה.

Vayikra 14:1-7, 49-53ויקרא י״ד:א-ז׳, מ״ט-נ״ג

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. (ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. (ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. (ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים. (ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה... (מט) וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (נ) וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. (נא) וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים. (נב) וְחִטֵּא אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת. (נג) וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר.

Vayikra 16:1-28ויקרא ט״ז:א׳-כ״ח

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. (ב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכׇל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. (ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. (ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה. (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יׇעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. (יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חׇפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. (יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת. (יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ. (טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. (טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. (יז) וְכׇל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כׇּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. (יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כ) וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי. (כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כׇּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֺנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר. (כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. (כד) וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם. (כה) וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה. (כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה. (כז) וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם. (כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה

Vayikra 17:1-7ויקרא י״ז:א׳-ז׳

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קׇרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. (ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. (ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

Bemidbar 15:24,27במדבר ט״ו:כ״ד,כ״ז

(24) then it shall be, if it be done unwittingly, without the knowledge of the congregation, that all the congregation shall offer one young bull for a burnt offering, for a pleasant aroma to Hashem, with the meal offering of it, and the drink offering of it, according to the ordinance, and one male goat for a sin offering.  (27) “‘If one person sins unwittingly, then he shall offer a female goat a year old for a sin offering.

(כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כׇל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַי״י וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת.  (כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת.

Shemuel I 9:7שמואל א׳ ט׳:ז׳

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים מָה אִתָּנוּ.

Mishlei 20:14משלי כ׳:י״ד

רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה וְאֹזֵל לוֹ אָז יִתְהַלָּל.

Iyyov 14:11איוב י״ד:י״א

אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ.

Septuagint Leviticus 16:8תרגום השבעים ט״ז:ח׳

And Aaron shall place lots on the two goats, one lot for the Lord and one lot for the one to be sent off.

Enoch 6:1-8חנוך ו׳:א׳-ח׳

(1) And it came to pass when the children of men had multiplied that in those days were born unto them beautiful and comely daughters. (2) And the angels, the children of the heaven, saw and lusted after them, and said to one another: 'Come, let us choose us wives from among the children of men and beget us children.' (3) And Semjaza, who was their leader, said unto them: 'I fear ye will not indeed agree to do this deed, and I alone shall have to pay the penalty of a great sin.' (4) And they all answered him and said: 'Let us all swear an oath, and all bind ourselves by mutual imprecations not to abandon this plan but to do this thing.' (5) Then sware they all together and bound themselves by mutual imprecations upon it. (6) And they were in all two hundred; who descended in the days of Jared on the summit of Mount Hermon, and they called it Mount Hermon, because they had sworn and bound themselves by mutual imprecations upon it. (7) And these are the names of their leaders: Samlazaz, their leader, Araklba, Rameel, Kokablel, Tamlel, Ramlel, Danel, Ezeqeel, Baraqijal, Asael, Armaros, Batarel, Ananel, Zaq1el, Samsapeel, Satarel, Turel, Jomjael, Sariel. (8) These are their chiefs of tens.

Enoch 7:1-6חנוך ז׳:א׳-ו׳

(1) And all the others together with them took unto themselves wives, and each chose for himself one, and they began to go in unto them and to defile themselves with them, and they taught them charms and enchantments, and the cutting of roots, and made them acquainted with plants. (2) And they became pregnant, and they bare great giants, whose height was three thousand ells: (3) Who consumed all the acquisitions of men. And when men could no longer sustain them, (4) the giants turned against them and devoured mankind. (5) And they began to sin against birds, and beasts, and reptiles, and fish, and to devour one another's flesh, and drink the blood. (6) Then the earth laid accusation against the lawless ones.

Enoch 8:1-2חנוך ח׳:א׳-ב׳

(1) Asael taught men to make swords of iron and breast plates of bronze and every weapon for war and he showed them the metals of the earth, how to work gold, to fashion (adornments) and about silver, to make bracelets for women and he instructed them about antimony and eye shadow and all manner of precious stones, and about dies and varieties of adornments, and the children of man fashioned for themselves and for their daughters and transgressed. (2) And there rose much impiety on the earth and they committed fornication and went astray and corrupted their ways.

Enoch 9:4-6חנוך ט׳:ד׳-ו׳

(4) Then Raphael and Michael went in and said to the Lord of the ages…. (6) Thou seest what Asael has done, what he has introduced and taught, wrong-doing and sins upon the earth, and all manner of guile in the land, that he revealed the eternal mysteries prepared in heaven and made them known to men, and his abominations the initiates among the children of men make for themselves…

Enoch 10:4-8חנוך י׳:ד׳-ח׳

(4) And to Raphael he said, "Go Raphael, and bind Asael, fetter him hand and foot and cast him into the darkness, make an opening in the desert of Dudael and there go and cast him in. (5) and place upon him and jagged and rough rocks and cover him with darkness and let him abide there for all time, and cover his face so that he may not see the light. (6) And on the day of the great judgement, he will be led off to the blazing fire. (7) Heal the earth which the watchers have ruined, and announce the healing of the earth, and I shall heal its wounds and that the children of men hall not altogether perish on account of the mysteries which the watchers have disclosed and taught the children of men. (8) The whole earth has been devastated by the work of the teaching of Asael; record against him all sins.

Enoch 13:1חנוך י״ג:א׳

(1)

Jubilees 34:11-25יובלים ל״ד:י״א-כ״ה

(יא) ובשנה השביעית לשבוע ההוא שלח את יוסף לראות את שלום אחיו מביתו שכמה. (יב) וימצאם בארץ דותן, ויארבו לו ויתנכלו אותו להמיתו. (יג) ויהי בהנחמם על מחשבתם וימכרוהו לאורחות ישמעאלים. (יד) ויורידו אותו מצרימה וימכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים כהן און. (טו) וישחטו בני יעקב שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו, וישלחו אותה אל יעקב בעשירי לחודש השביעי. (טז) ויביאו אותה אליו, ויאחזהו השבץ בהתאבלו על מותו, ויאמר חיה רעה אכלה את יוסף. (יז) וכל אנשי ביתו היו איתו ביום ההוא, ותתפעם רוחם ויתאבלו עימו כל היום. (יח) ויקומו בניו וביתו לנחמו, וימאן להתנחם על בנו. (יט) וביום ההוא שמעה בלהה כי אבד יוסף, ותמת באבלה עליו בהיותה בקרפטיפה . (כ) וגם דינה בתו מתה אחרי אבוד יוסף. האבל המשולש הזה קרה את ישראל בחודש אחד. (כא) ויקברו את בלהה לעומת קבורת רחל וגם את דינה בתו קברו שמה. (כב) ויתאבל על יוסף שנה אחת, ולא הסיר מעליו את האבל, ויאמר כי ארד אל יוסף אבל שאולה. (כג) לכן נועד בקרב בני ישראל להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו. (כד) לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאתם, כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו. (כה) וביום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאתיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותם, להטהר ביום הזה אחת בשנה.

Megillat HaMikdash 26:3-13מגילת המקדש כ״ו

[...] יטמ[א] [...] [ונתן הכו]הן ה[גדול על] [שני השעירים גורלות] גורל א[חד לה' וגורל אחד לעזזאל] [ו]שחטו את השעיר אשר על[ה עליו הגורל לה' וקבל הכוהן] את דמו במזרק הזהב אשר בי[דו וע]שה לד[מו כאשר עש]ה לדם הפר אשר לו וכפר בו על כול עם הקהל. ואת חלבו ואת מנחת נסכו יקטיר על מזבח העולה, ואת בשרו ואת עורו ואת פרשו ישרופו אצל פרו, חטאת הקהל הוא, ויכפר בו על כול עם הקהל ונסלח להמה. ורחץ את ידיו ואת רגליו מדם החטאת ובא אל השעיר החי והתודה על רואשו את כול עוונות בני ישראל עם כול אשמתמה לכול חטאתמה, ונתנמה על רואש השעיר ושלחו לעזזאל המדבר ביד איש עתי.

Philo, The Special Laws I 186-188

(186) When the third season takes place in the seventh month at the autumnal equinox, at the beginning of the month, the feast which begins the sacred month named "the feast of trumpets" and which was discussed earlier is celebrated. On the tenth day the fast takes place which they take seriously--not only those who are zealous about piety and holiness, but even those who do nothing religious the rest of the time. For all are astounded, overcome with the sacredness of it; in fact, at that time the worse compete with the better in self control and virtue. (187) The reputation of the day is due to two reasons: one that it is a feast and the other that it is purification and escape from sins for which amnesty has been given by the favors of the gracious God who has assigned the same honor to repentance that he has to not committing a single Sin. (188) Therefore he declared that since it was a feast the sacrifices should be the same number as those of the feast which begins the sacred month: a young bull, a ram, and seven lambs. In this way he mixed the number one with the number seven and lined the end up with the beginning, for the number seven has been appointed the end of things and the number one the beginning. He added three sacrifices since it was for purification. For he ordered that two hegoats and a ram be offered. Then he said that it was necessary to offer the ram as a whole burnt offering, but to cast lots for the he-goats. The hegoat selected by lot for God must be sacrificed, but the other was to be sent out into a pathless and inaccessible desolate place carrying on himself the curses of those who had committed offenses, but who were purified by changes for the better and who have washed themselves from their old lawlessness with a new sense of loyalty to the law.

Sifra Acharei Mot 2:8ספרא אחרי מות ב׳:ח׳

לעזאזל למקום הקשה בהרים, יכול ביישוב תלמוד לומר המדברה, ומנין שיהיה בצוק תלמוד לומר אל ארץ גזירה.

Mishna Yoma 6:6,8משנה יומא ו׳:ו׳, ח׳

מה היה עושה חולק לשון של זהורית חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך ומאימתי מטמא בגדים משיצא חוץ לחומת ירושלם ר' שמעון אומר משעת דחייתו לצוק. אמרו לו לכהן גדול הגיע שעיר למדבר ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר דרכיות היו עושין ומניפין בסודרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר אמר ר' יהודה והלא סימן גדול היה להם מירושלים ועד בית חדודו ג' מילין הולכין מיל וחוזרין מיל ושוהין כדי מיל ויודעין שהגיע שעיר למדבר ר' ישמעאל אומר והלא סימן אחר היה להם לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.

Bavli Yoma 67bבבלי יומא ס״ז:

תנו רבנן: עזאזל - שיהא עז וקשה, יכול בישוב - תלמוד לומר במדבר, ומנין שבצוק - תלמוד לומר גזרה. תניא אידך: עזאזל - קשה שבהרים, וכן הוא אומר (יחזקאל יז) ואת אילי הארץ לקח. תנא דבי רבי ישמעאל: עזאזל - שמכפר על מעשה עוזא ועזאל.

Bereshit Rabbah 65:14-15בראשית רבה ס״ה:י״ד-ט״ו

ורבקה אמרה אל יעקב, הביאה לי ציד ועתה בני שמע בקולי לך נא אל הצאן, א"ר לוי לך וקדם את האומה שמשולה לצאן, המד"א (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי, ולקח לי משם שני גדיי עזים טובים, א"ר לוי אם מצאת הרי מוטב ואם לאו הבא לי מפרפורנין שלי, שכך כתב לה שהוא מעלה לה שני גדיים בכל יום, טובים, ר' חלבו אמר טובים לך שעל ידן את נוטל את הברכות, וטובים לבניך שעל ידן הוא מתכפר להם ביום הכפורים, דכתיב (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר וגו'. ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר, גבר שידין כמד"א (ישעיה יג) ושעירים ירקדו שם, ואנכי איש חלק, כמד"א (דברים לב) כי חלק ה' עמו, רבי לוי אמר משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו, כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יום הכפורים ויש לו במה יכפר, שנא' (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר, רבי יצחק אמר לא שאול הוא לה ולא שאולה היא ליה אלא ונשא השעיר עליו זה עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם עונות תם, שנאמר (בראשית כה) ויעקב איש תם.

Pirkei DeRabbi Eliezer 45פרקי דרבי אליעזר מ״ה

אמ' סמאל לפני הב"ה רבון כל העולמים על כל אומות העולם נתת לי רשות ועל ישראל אין אתה נותן לי, אמ' לו הרי יש לך רשות עליהם ביום הכפורים אם יש להם חטא, ואם לאו אין לך רשות עליהם, לפי' נותנין לו שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את ישראל שלא יקריבו את קרבנם, שנ' גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הב"ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר חטאת, וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנ' ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה, ראה סמאל שלא נמצא בהם ביום הכפורים חטא אמ' לפניו רבון כל העולמים יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמים מה מלאכי ישראל אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת שלום ביניהם כך ישראל שלום ביניהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והב"ה שומע עתירתן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקום ועל הכהנים ועל כל הקהל מקטון ועד גדול ועל כל עונותיהם של ישראל ועל כל העם, שנ' וכפר את מקדש הקדש.

Bereshit Rabbati Bereshit 6:2 (pp.29-31)בראשית רבתי בראשית ו׳:ב׳ (עמ׳ 31-29)

בני האלהים. ר' יוסף אמר ראו המלאכים שהיה הב"ה מתעצב על שברא בני אדם. מיד עמדו שני מלאכים לפני הב"ה ששמם שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו רבש"ע הלא אמרנו לפניך בשעה שבראת עולמך אל תברא אדם, כענין שנאמר מה אנוש כי תזכרנו וגו' (תהלים ח' ה'). א"ל הב"ה ועולם מה תהא עליו, א"ל אנו מסתפקים בו, א"ל גלוי וידוע לפני אלו הייתם בעולמם ויצר הרע שולט בכם כשם ששלט באדם הייתם קשים מהם, א"ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשים שמך. א"ל הב"ה כבר נתתי לכם רשות. מיד ירדו והשליט בהם יצר הרע. כיון שראו בנות האדם שהם יפות תעו אחריהן ולא יכלו לכבוש ביצרן הדא ה"ד ויראו בני האלהים וגו'. ראה שמחזאי ריבה אחת ששמה אסטירה נתן עיניו בה, אמר לה השמעי לי, א"ל איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרו. מיד למדה והזכירתו ועלתה לרקיע, אמר הב"ה הואיל ופרשה עצמה מעבירה אעשנה דוגמא שתזכר בעולם, מיד קבעה הב"ה בז' ככבים של כימה. כיון שראו כך שמחזאי ועזאל עמדו ונשאו נשים והולידו בנים. ר' אומר וכי תעלה על דעתך שבו"ד יכול ליגע אצל המלאכים והא כתיב משרתיו אש לוהט (תהלים ק"ד ד'). אלא מלמד כיון שנפלו המלאכים ממקום קדושתם מן השמים שלט בהם יצר הרע כבני אדם וקומתם נעשה כבני אדם ולבשו גוש עפר, שנאמר לבש בשרי רמה וגוש עפר וגו' (איוב ז' ה'). א"ר צדוק מהם נולדו הענקים אשר הולכים בזדון לבם [ובגובהן] ומשלחים ידיהם בכל גזל וחמס ושפיכות דמים, שנאמר ושם ראינו את הנפילים וגו' (במדבר י"ג ל"ג) ואומר הנפילים היו בארץ (ו' ד'). תני שמחזאי הוליד ב' בנים ושמותם הייא והייא ונשאו נשים והולידו סיחון ועוג. ר' יוסף אמר בשעה שנגזרה גזרה לבוא מבול בעולם שגר הב"ה למטטרון שליח לשמחזאי, א"ל עתיד הב"ה להחריב העולם, עמד שמחזאי והרים קולו בבכי ובזעקה והיה מצטער על העולם ועל בניו שכל אחד מהם היה אוכל אלף גמלים ואלף סוסים ואלף מכל מין בהמה, עתה ממה יחיו. תני לילה אחד היו ישנים הייא והייא בני שמחזאי וראו שניהם חלומות, א' מהם ראה בחלום שלו אבן גדולה פרוסה על הארץ כשלחן והיתה כלה חרותה וכתובה שטות שטות והיה מלאך יורד מן הרקיע ובידו כמין סכין והיה גורר ומוחק כל אותן שטות ולא היה משייר בה אלא שטה אחת של ד' תיבות, ואחד מהם ראה בחלומו פרדס גדול ומשובח והיה אותו פרדס נטוע מכל מיני אילנות ומכל מיני מגדים והיו מלאכים באים וקרדומים בידם והיו קוצרים את האילנות עד שלא נשאר אלא אילן אחד של ג' ענפים, כיון שננערו משנתם עמדו בבהלה ובאו להם אצל אביהם וסדרו לו החלומות, א"ל בני עתיד הב"ה להביא מבול לעולם ולהחריבו ולא ישייר בו אלא אדם אחד וג' בניו. מיד צעקו ובכו ואמרו עכשיו מה תהא עלינו או במה יזכר שמנו, א"ל אל תחושו ואל תצטערו ששמותכם לא יכלו מתוך הבריות לעולם, שכל זמן שיגררו ויסתבלו אבנים ועצים וכל צרכיהם אינם צווחים אלא על שמיכם היהא והייא, מיד נתקררה דעתן. אמרו עליו על שמחזאי שחזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים וארץ ראשו למטה ורגליו למעלה, לפי שלא היה לו פתחון פה לפני הב"ה ועד היום תלוי בתשובה בין השמים והארץ. אבל עזאל לא חזר בתשובה והוא ממונה על כל מיני צבעונין ותכשיטין של נשים שמסיתים בני אדם לדבר עבירה ועדיין הוא עומד בקלקולו, ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות והיו נותנים גורל אחד לה' שיכפר על כל עונות ישראל וגורל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל.

Yalkut Shimoni Bereshit 44ילקוט שמעוני בראשית מ״ד

שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאל א"ל כיון שעמדו דור המבול ועבדו ע"ז היה הקדוש ברוך הוא מתעצב מיד עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו רבונו של עולם הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך מה אנוש כי תזכרנו א"ל ועולם מה יהא עליו א"ל רבונו של עולם היינו מסתפקין בו א"ל גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם א"ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך א"ל רדו ותדורו עמהן מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן מיד ראה שמחזאי ריבה אחת ושמה איסטהר נתן עיניו בה אמר השמעי לי א"ל איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו למדה אותו שם הזכירה אותו ועלתה לרקיע ולא קלקלה אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ופרשה עצמה מן העבירה לכו וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו כדי שתזכו בהן לעולם ונקבעה בכימה כיון שראו שמחזאי ועזאל כך עמדו ונשאו נשים והולידו בנים היווא והייא ועזאל היה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני אדם להרהור עבירה מיד שגר מטטרון שליח לשמחזאי וא"ל עתיד הקדוש ברוך הוא להחריב עולמו ולהביא מבול לעולם מיד עמד בבכי והיה מצטער על העולם ועל בניו מה יעשו בניו ממה יאכלו אם העולם חרב שכל אחד ואחד היה אוכל בכל יום אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שורים, בלילה ראו היווא והייא שניהם חלומות אחד מהן ראה אבן גדולה פרוסה על הארץ כשלחן והיתה הארץ חרותה וכתובה שיטות שיטות והיה מלאך יורד מן הרקיע ובידיו כמין סכין והיה גורר ומוחק כל אותן השיטות ולא היה משייר בה אלא ארבע תיבות, והאחד ראה פרדס גדול משובח נטוע מכל מיני אילנות והיו בו מלאכים ובידן קרדומות והיו מקצצין כל האילנות ולא שיירו בו אלא אילן אחד של שלשה ענפים כיון שננערו עמדו בבהלה ובאו אצל אביהם אמר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול ולא ישייר אלא נח ובניו כיון ששמעו כך היו צועקין ובוכין אמר להם אל תצטערו ששמותיכם לא יכלו מן הבריות שכל זמן שגוזר גזירות או מעלין אבנים או ספינות שמותיכם הן מזכירין היווא והייא מיד נתקררו דעתן, שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים לארץ ראשו למטה ורגליו למעלה ועדיין הוא תלוי בתשובה עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים איל אחד לה' שיכפר על ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל והוא עזאזל שבתורה.

Otzar HaMidrashim, Shemchazi and Azazel (p.549)אוצר המדרשים (אייזנשטיין) שמחזי ועזאזל, עמ׳ 549

שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאזל, א"ל כיון שעמדו דור המבול ועבדו ע"ז היה הקדוש ברוך הוא מתעצב, מיד עמדו שני המלאכים שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו רבש"ע הלא אמרנו לפניך כשבראת עולמך, מה אנוש [עמוד 550] כי תזכרנו. א"ל ועולם מה יהא עליו, א"ל רבש"ע היינו מסתפקין בו. א"ל גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם, א"ל תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך, א"ל רדו ותדורו עמהן. מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרן. מיד ראה שמחזאי ריבה אחת ושמה איסטהר נתן עיניו בה אמר השמעי לי, אמרה לו איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו. למדה אותו שם והזכירה אותו ועלתה לרקיע ולא קלקלה. אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ופרשה עצמה מן העבירה לכו וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו כדי שתזכר בהן לעולם ונקבעה בכימה. כיון שראו שמחזאי ועזאל כך עמדו ונשאו נשים והולידו בנים היווא והייא, ועזאל היה נמנה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני האדם להרהור עבירה. מיד שגר מטטרון שליח לשמחזאי וא"ל עתיד הקדוש ברוך הוא להחריב עולמו ולהביא מבול לעולם. מיד עמד בבכי והיה מצטער על העולם ועל בניו, מה יעשו בניו ממה יאכלו אם העולם חרב, שכל אחד ואחד היה אוכל אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שורים. בלילה ראו היווא והייא שניהם חלומות, אחד מהן ראה אבן גדולה פרוסה על הארץ כשלחן והיתה הארץ חרותה וכתובה שיטות שיטות והיה מלאך יורד מהרקיע ובידיו כמין סכין, והיה גורר ומוחק כל אותן השיטות ולא היה משייר בהן אלא ארבע תיבות. והאחד ראה פרדס גדול נטוע משובח מכל מיני אילנות והיו בהן מלאכים ובידן קרדומות והיו מקצצין כל האילנות ולא שיירו בו אלא אילן אחד של ג' ענפים. כיון שננערו עמדו בבהלה ובאו אצל אביהם, אמר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול ולא ישייר אלא נח ובניו, כיון ששמעו כך היו צועקין ובוכין, א"ל אל תצטערו ששמותיכם לא יכלו מן הבריות שכל זמן שגוזר גזירות או מעלין אבנים או ספינות שמותיכם הם מזכירים היווא והייא. מיד נתקררה דעתן. שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין השמים ראשו למטה ורגליו למעלה ועדיין הוא תלוי בתשובה בין ארץ לשמים. עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה במיני צבעונין של נשים. ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביוה"כ איל אחד לה' שיכפר על בני ישראל ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל, והוא עזאזל שבתורה.

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeiot 3:10ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ג׳:י׳

והתשיעי הקרבן אשר היו מקריבים לעזאזל ביום הכיפורים, כי כבר נדמה לבני אדם שהוא שם שד. ואומר: כי עזאזל שם הר, כמו שאמר במקום אחר (מלכים ב י״ד:ז׳) הוא הכה את אדום בגיא מלח עשרה אלפים ותפש את הסלע במלחמה ויקרא שמה יקתאל עד היום. וכן יבנאל וירפאל הכל מקומות. והיה אחד משני השעירים מקריבים אותו על הכהנים במקדש, והאחר מקריבים אותו על ההמון חוץ למקדש, על דרך היתרון. אבל ענין הפלת הגורלות אשר הוא יותר זר ממה שיש בענין. אבאר: כי אין זה לשנוי המוקרב לו, אך הם שניהם קרבן לאלוה אחד. אך הפלת הגורלות בעבור שנוי המוקרב בעדם, והם כהנים וישראל. וראוי שיפילו גורלות תחלה, וכאשר יהיה לכל אחד שלו, אז יקריב אותו בעד נפשו בבירור שהוא קנין לו.

R. Saadia Gaon Tafsir Vayikra 16ר׳ סעדיה גאון תפסיר ויקרא ט״ז

(ח) ונתן עליהם שני גורלות, האחד לבית ה' והשני להר 'עזאז'. (ט) והקריב את השעיר אשר עלה עליו הגורל לבית ה' ועשהו חטאת. (י) והשעיר אשר עלה עליו הגורל להר 'עזאז' יעמד חי בידי ה' לכפר עליו לשלח אתו להר 'עזאז' למדבר. (טז) ויבקש כפרה בקודש על עבירות בני ישראל ופשעיהם וכל חטאיהם. (כב) והוא ישא את השעיר על צווארו בעד כל פשעיהם אל ארץ שבורה, ואז ישלח אותו למדבר.

Critique of the Writings of R. Saadia Gaon of R. Mubashir HaLevi p.112השגות על רב סעדיה גאון לר׳ מבשר בן נסי הלוי עמ׳ 112

כתב רס"ג בפרשת אחרי מות: וראוי שאפרש לך ענין ההגרלה על שני השעירים וענין עזאזל לפי שרבים שואלים על כך. ואומר כי עזאזל שם הר, וכבר מצאנו שמות הרים רבים שנוסף בהם אלף ולמד, כמו ויקרא שמה יקתאל, וכך גם מן המדברות כאמרו מדבר ירואל. וענין עזאזל מקום קשה מאד, כי הקשה נקרא עז, כאמרו אפס כי עז העם. וכשרוצה המתאר לציין קשיותו עשאה בשתי אותות כפולות כמו המוציא רכב וסוס חיל ועזוז, וכך גם כאן כשרצה לציין תוספת חוזק הוסיף אלף ולמד על דרך זו. אמר מבשר: אין בנין עזאזל דומה לבנין השמות שהזכיר כי בשמות שהזכיר אין אות מפסקת בין האל"ף והלמ"ד שבסופן, אבל בעזאזל יש אות המפסקת בין האל"ף והלמ"ד, והיא הזי"ן האחרונה. ואם כך הדבר, בטל מה שהשווה אותה ליקתיאל ויריאל והדומה להן. ומה שנשיב אנחנו בענין עזאזל הוא שהמלה הזאת, אף על פי שאין לה גזרה במקרא, הרי השם יתעלה העיר על פירושה, כי לאחר שאמר לשלח את עזאזל המדברה, פירש את רצונו בזה, באשר אמר: ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר. ונודע מזה שפירוש עזאזל הוא ארץ גזרה. ואמרו גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, הכל לאלקים, ושניהם חטאת, האחד קרב על המזבח והב', מוליכים אותו לארץ גזרה.

Rashbam Vayikra 16:10רשב״ם ויקרא ט״ז:י׳

לשלח אותו לעזאזל המדברה TO RELEASE IT TO AZAZEL, TO THE WILDERNESS: According to the plain meaning of Scripture [this means] "to release it alive to [let it go graze with] the [other] goats in the wilderness." This is just like what is done with the bird offerings of the "leper," that purify him from his impurity; [concerning one of the two birds] it is written (Lev. 14:7),] "he shall set the live bird free (וְשִׁלַּח) in the open country." So here also, in order to purify the Israelites from their sins, he sets the goat free in the wilderness (מדבר). [The word מדבר means] a place where animals graze. So it is written (Ex. 3:1) that Moses "led the sheep to the מדבר." So also in rabbinic literature [one speaks of two kinds of animals], "מדבריות and בייתיות – domesticated." עזאזל [The word] AZAZEL: [should be understood as if its final letter] lamed were [an] extra [added, but insignificant letter]. So also [one should interpret] the lamed in [the phrase] (Hos. 10:14), בית ארבאל. [The word Arbel there actually derives from the root ’ r-b "to lie in wait,"] as in the phrase (in Deut. 19:11) "וארב לו – lies in wait for him." Similarly the [final] mem in words like ריקם (empty) or חנם (free) are extra letters, [i.e. they are not letters of the root. They were added to the root letters] to create an [abstract?] noun [or adjective], just like the final nun in words like שגעון – madness, עצבון – sadness or עשרון – a tenth. [Below (vs. 22), the place to which the goat is sent is called] ארץ גזירה, which means an arid land in which there are no [cultivated] crops, a land which is cut off (גזורה) and separated from anything good.

לשלח אותו לעזאזל המדברה – לפי פשוטו: לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כמו שמצינו בציפרי מצורע: ושלח את הצפור החיה על פני השדה (ויקרא י"ד:ז') – לטהרו מטומאתו. אף כאן, לטהר את ישראל מעונותם משלחו אל המדבר, והוא מקום מרעה הבהמות, כדכתיב וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג':א'). ובתלמוד (משנה ביצה ה':ז'): מדבריות בייתות. עזאזל – למ"ד יתירה, כלמ"ד בית ארבאל (הושע י':י"ד) שהיא מלשון וארב לו (דברים י"ט:י"א). וכן מ"ם של ריקם וחנם יתירות לתיקון פעולה, כמו נו"ן של שגעון ועצבון ועשרון.

Ibn Ezra Vayikra 16:8אבן עזרא ויקרא ט״ז:ח׳

גרלות – ידועים מדברי קבלת אבותינו. אמר הגאון, כי עזאזל – שם הר, ונקרא כן כי הוא תקיף, כי טעם זכר השם, כטעם כהררי אל (תהלים ל"ו:ז'), יקותיאל (מלכים ב י"ד:ז'). והגאון רב מבשר הלוי תפשו, כי האלף במלת עזאזל בין שני הזיי"נין. ויש אומ' שהוא הר סמוך אל הר סיני, והשם צוה להוליך השעיר ולהעלותו שם עד שישמט, ואחר כן היו מוליכים אותו בבית המקדש להר אחד. והעד, שאמר ויעש אהרן (ויקרא ט"ז:ל"ד). וכן בחג שבועות לפי דעתי כאשר אפרש במקומו. ויש אומ' כי עבודת בית שני לא היתה כראשון, כי הכהן מחוסר בגדים ואין כפורת, וזה המפרש אמר כי השעיר ישולח במדבר, כי כן כתוב, ושלח את השעיר במדבר (ויקרא ט"ז:כ"ב), וטעמו כטעם ציפור המטהר מהצרעת שהוא על פני השדה, מקום שאין שם ישוב. והעד, אל ארץ גזרה. ואנחנו השיבונו, כי השעיר ישלחו אל במדבר כאשר הוא כתוב, וירדף אחריו עד שיברח ויעלה על הצוק. על כן אמרו קדמונינו ודוחפו. ויאמר רב שמואל, אע"פ שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם, ואין צריך, כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש שנים תדענו.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 16:8-10,26ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ט״ז:ח׳-י׳,כ״ו

(ח) לעזאזל – פתרונו ארץ קשה שאינה מעלה עשבים ואין בה גידול שום דבר כי אם סלע, וארץ מדבר שאינה ראויה לישוב בני אדם, כי עז לשון קשה, ואל כמו כן, ועניינו מוכיח עליו לעזאזל המדברה. ומדבר משמע ארץ ציה וצלמות אשר לא ישב אדם שם. וגם ארץ גזירה שבסוף הפרשה (ויקרא ט"ז:כ"ב) הכי משמע, ארץ גזירה מכל טוב. ואף רבותינו כך פירשו: צוק וסלע גבוה וגזור ומשופע, שהיה דוחפו על מותניו ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים איברים (משנה יומא ו':ה'-ו'). (י) יעמד חי – דוגמא, כשהיה מקריב ומכפר היה עומד שם, והעונות מתפרשות מישראל ונטענות עליו, כדכתיב: ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה (ויקרא ט"ז:כ"ב). והוא תמורתם ונתפס בעונם ומנותח איברים, ועליו הקב"ה מכלה חמתו, ושב חרון אף השם מישראל. (כו) והמשלח – והמוליך מיבעי ליה. אלא נראה לפי הפשט: והמשלח – אייציקלי גלביאה לשון שלח, כמו בשלח יעבורו (איוב ל"ו:י"ב), וכמו ואין משלחת במלחמה (קהלת ח':ח'), שהוא לשון שלח, שאין שולחיו וכלי זיינו מוע{י}לין לו במלחמה. ורבותינו דרשו (ספרא ויקרא ט"ז:י'): מדכתיב: יעמד חי (ויקרא ט"ז:י') עמידתו חי ואין שילוחו לחיים. והיינו דקאמינא שיעמד חי מוכיח שאין שילוחו אלא לשון שלח, וכתיב: ושילח את השעיר במדבר (ויקרא ט"ז:כ"ב), דמשמע דבמדבר נתח אותו גלבייר בלעז. דאי שילוח ממש, הוה ליה למכתב המדבר.

Rambam Moreh Nevukhim 3:46רמב״ם מורה הנבוכים ג׳:מ״ו

וכבר זכרו רז"ל טעם היות הקרבן ליום השמיני של מלואים עגל בן בקר לחטאת, לכפר על מעשה העגל, וכן חטאתו של יום הכפורים פר בן בקר לחטאת לכפר על מעשה העגל, ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה לי שהטעם בהיות החטאות כולן ליחיד ולצבור שעירים, ר"ל שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יוה"כ ושעירי ע"ז, סבת כל אלו אצלי היות רוב מריים וחטאתם אז בהקריבם לשעירים, כמו שבאר הכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. אבל החכמים ז"ל שמו טעם היות כפרת צבור לעולם בשעירים, בעבור שחטא עדת ישראל כלה היה בשעיר רמז למכירת יוסף הצדיק, שנאמר בעניינו וישחטו שעיר עזים, ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך, כי כונת כל אלו הפעולות לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי שצריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד, כמו שנאמר וחטאתי נגדי תמיד, ושצריך כפרה על החטא ההוא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהיה ממין המרי ההוא, רוצה בזה שאם יהיה המרי בממון יפזר ממונו בעבודה, ואם יהיה המרי בהנאת גופו ייגע גופו ויטריחהו בעבודת הענוי והצום ולקום בלילות, ואם יהיה המרי במדה מן המדות יעמד כנגדה בהפך המדה ההיא, כמו שבארנו בהלכות דעות וזולתם, ואם יהיה המרי בעיון, ר"ל שיאמין דעת בלתי אמתי לקוצר יד שכלו והתרשלו מן החקירה ומהתיחד לעיון, יעמד כנגדו בפנות מחשבתו מכל דבר מעניני העולם רק במושכל לבד, ויחשוב וידקדק במה שצריך שיאמן באמת, כאמרו ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי, והוא משל על ההפסק והעמידה אצל הספק, כמו שבארנו בתחלת זה המאמר, כמו שתראה שנעשה באהרן כאשר נכשל במעשה העגל, היה קרבנו וקרבן כל מי שקם מזרעו תחתיו פר ועגל, וכאשר היה המרי בשעיר עזים היה העבודה בשעיר עזים, וכאשר יתישבו אלו העניינים בנפש, יהיה מביא בלא ספק להיות המרי קשה בעיני האדם ויזהר ממנו עד שלא יכשל אדם בו ויצטרך לכפרה ארוכה וטורח ואפשר שלא תשלם הכפרה, וישמר האדם בעבור זה מן החטא מתחלת הענין ויברח ממנו, וזאת תועלת מבוארת מאד, והעלה בידך זאת הכונה ג"כ.... ודע שכל חטאת שיאמן בו שהוא מכפר חטא גדול או חטאים גדולים, כמו חטאת העלם וכיוצא בו, הם נשרפים כולם מחוץ למחנה לא על המזבח, כי לא ישרף על המזבח אלא העולה והדומה לה, ומפני זה נקרא מזבח העולה, כי שרפת העולה ריח ניחוח לה'. וכן כל אזכרה ריח ניחח וכן הוא בלא ספק, מפני שהוא להסיר דעות ע"ז כמו שבארנו, אמנם שרפת אלו החטאות, הכונה בהם שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר כמו שנעדר זה הגוף הנשרף, ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר, כמו שלא נשאר לזה החטאת זכר, אבל אבד בשרפה, ואין עשנם ריח ניחוח לה' אבל הפכו, ר"ל עשן נמאס ונתעב, ומפני זה נשרפים חוץ למחנה, והלא תראה מנחת סוטה מה נאמר בה מנחת זכרון מזכרת עון, לא שהיא דבר מרצה. וכאשר היה שעיר המשתלח לכפרת חטאים גדולים כולם, עד שאין חטאת צבור שיכפר מה שהוא מכפר, וכאלו הוא נושא כל החטאים, מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשרפה ולא להקבר כלל, אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך בארץ גזרה, ר"ל שאין בה יישוב, ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר, אבל אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה, כלומר שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה.

Ramban Vayikra 16:8,26רמב״ן ויקרא ט״ז:ח׳,כ״א

וגורל אחד לעזאזל - הר גבוה צוק קשה שנאמר (בפסוק כב) ארץ גזרה, לשון רש"י. ובתורת כהנים (פרק ב ח), לעזאזל, למקום הקשה שבהרים, יכול בישוב, תלמוד לומר המדברה, ומנין שיהא צוק, תלמוד לומר אל ארץ גזרה. ולפי זה יהיה פירוש מלת "לעזאזל" לקשה, והוא כפול הזי"ן כמו עזוז וגבור (תהלים כד ח). ור"א כתב אמר רב שמואל אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם. ואין צורך, כי המשתלח איננו קרבן, שלא ישחט. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו. והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים. אמרו בבראשית רבה (סה י) ונשא השעיר עליו (להלן פסוק כב), זה עשו שנאמר (בראשית כז יא) הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם, עונות תם שנאמר ויעקב איש תם (שם כה כז). ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו), לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקדוש ברוך הוא לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו. ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכפורים, אמר לפני הקדוש ברוך הוא, רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. הקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו', ע"כ אגדה זו. והנה הודיענו שמו ומעשהו. וזה סוד הענין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קרבנות והם להם לריח ניחוח כענין שנאמר (יחזקאל טז יח יט) ושמני וקטרתי נתת לפניהם, ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה' אלהים. ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת. והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלהותם וכל עבודה להם, אבל צוה הקדוש ברוך הוא ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן, והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (להלן יז ז) שעירים, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר. ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כונתנו לעשות רצון בוראנו שצונו כך. והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וצוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר צוהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו. וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כענין שנאמר (משלי טז לג) בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה' לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, כמו שאמר (פסוק י) יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו וגו', ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל. ותרגם אונקלוס לשמא דהשם ולעזאזל, כי האחד לשם ה' ולא לו, והשני לעזאזל ולא לשמו של עזאזל. ומפני זה אמרו רבותינו (ת"כ פרק יג ט) ואת חקותי (להלן יח ד), דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם, לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח. ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם. וכן בפרה אדומה, מפני שהיא נעשית מחוץ למחנה, וענינה דומה לענין שעיר המשתלח להעביר רוח הטומאה, כענין שנאמר בעתיד (זכריה יג ב) את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ומזה תבין טעם כבוס בגדי המשלח את השעיר לעזאזל והשורף את הפרה, ומה שהזכירו רבותינו (זבחים קד א) בכבוס הבגדים של פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. והנה רמז לך ר"א שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. והמלה מורכבת, וחביריה רבים. והנה הענין מבואר, זולתי אם תחקור מה ענין לשכלים הנבדלים ולרוחות בקרבן. וזה יודע ברוחות, בחכמת נגרומנסי"א, ויודע גם בשכלים, ברמזי התורה למבין סודם, ולא אוכל לפרש. כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת. (כא) ונתן אותם על ראש השעיר - לא נאמר בפרו של אהרן ולא בשעיר החטאת של שם ולא בשום סמיכה שבקרבנות כלשון הזה, מפני שהקרבנות לרצון על אשי ה' והנם מרצים ומכפרים, אבל זה שאינו לשם והמקבלו אינו מכפר ולא מרצה אינו אלא נושא עונותם, ועונה אמן בעל כרחו, ובהיות ישראל נקיים מכל חטא ופשע הוא ישא חטאתם כאשר בפסוקים רבים בתורה ובנביאים, וזהו ונשא השעיר עליו - ולכך לשון של זהורית מלבין בשעת שלוחו של שעיר בדחייתו לצוק כשנעשה אברים אברים, כמו שמוזכר בדברי חכמים (יומא סז א).

Ralbag Vayikra 16:22רלב״ג ויקרא ט״ז:כ״ב

ונשא השעיר עליו את כל עוֹנֹתם אל ארץ גזרה – רוצה לומר אל ארץ שלא יֵעָבֵד בה ולא יִזָּרֵעַ. והנה בזה תועלת ליַשב בלבם שכבר נתכפרו להם עוונותם, ולא יתרשלו מֵעבוד ה' יתעלה מפני מה שהפליגו לחטוא במה שקדם. וראוי שנדע שזה השעיר ימות שם בשילוחו אותו; וזה יתבאר מִפָּנִים: מהם, שאם היה שילוחו להניחו חי, כמו הענין בשילוח הצפור החיה של מצורע, הנה מפני שזה השעיר הוא חטאת יקרה בו מהתקלה הרבה; ועוד, שאם דקדקה התורה במקום שישלחוהו בו שלא יהיה בו תועלת לבני אדם, כל שכן שתדקדק בזה בשעיר בעצמו. ולזה יחוייב שיהיה שילוחו לעזאזל באופן שימות; וזה יהיה בשידחהו המשלח שם משן סלע גבוה, כי זה יורה עליו לשון 'עזאזל' מצד הוראת הגדר. ולזאת הסיבה היה המשלח טעון כיבוס בגדים כמו שטעון כיבוס בגדים השורף פר ושעיר; וזה, כי השעיר החי לא יְטַמֵּא מצד מה שהוא חי, אבל יטמא משלחו מצד ששילוחו להמיתו. והנה כמו שהיה תכף לסמיכה שחיטה בקרבנות, כן היה תכף הסמיכה שילוח בזה השעיר, מפני שסופו אל ההמתה.

Abarbanel Vayikra 16 Questionsאברבנאל ויקרא ט״ז, שאלות ז׳-י׳

השאלה הז' בשעיר המשתלח לעזאזל והוא איך היו ישראל מקריבים השעיר ההוא לעזאזל ובין שיהיה עזאזל כנוי למערכות השמים כדברי הראב"ע או שיהיה כנוי למלאכים הרעים כדברי הרמב"ן אין ספק שלא היה ראוי להקריב לפניו קרבן משום זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ואם היה זה שוחט לסמאל שלא יקטרג הנה ברצות ה' דרכי איש מה יקטרג המקטרג האם שמע השם לקול מנחשים מקטרגים ובוטח בה' ישוגב. השאלה הח' בשעיר המשתלח עצמו למה צותה התורה שיתן הכהן עצמו על שני השעירים גורלות ושיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כאחד כמו שבא במשנת מסכת יומא כאלו היו הקדוש ברוך הוא ועזאזל שוים במעלה ולכך יהיו קרבנותיהם שוים וע"פ הגורל מבלי יתרון והיה די שיביאו שעיר ויפרישו אותו במאמר לעזאזל מבלי גורלות ולא שווי השעירים באותו אופן המתמיה. השאלה הט' בשעיר המשתלח ג"כ והיא למה היה מתודה הכ"ג עונותיהם של ישראל עליו ולא על שעיר של כפורים הנקרב והובא דמו לפני ולפנים וכמו שהתודה על פר החטאת אשר לו והיו על הפר שני ודוים ובשעיר המשתלח ודוי אחד ובשעיר הכפורים אין ודוי כלל וכבר כתב הרב המורה שהחטאים והעונות אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד על גב איש אחר.

Abarbanel Vayikra 16אברבנאל ויקרא ט״ז

ואמנם שעיר עזאזל שהוא הסוג הג' מהעבודות של זה היום דעתי הוא שהיו שני השעירים ההם רמז לעשו ויעקב שהיו שניהם אחים בני איש אחד ואשה אחת תאומים נולדים בשעה אחת. ולכן היו השעירים שוים בכל עניניה' ולקיחתם כמו שבא במשנה שהיו שעירים כי עשו היה שעיר בטבעו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר. ויעקב היה צעיר כפי ימיו כי מלת צעיר בצד"י הוא כמו שעיר בשי"ן לפי שהשי"ן והצד"י מתחלפי' כמו שזכרו המדקדקים והיה ענין הגורלות ששניה' היו שוים בטבע ומעלה אמנם בהשגח' השם וחמלתו נפרד יעקב לנחלת השם וחלקו ונתרחק עשו מעבודת היוצר ואהבתו. וכמאמר הנביא מלאכי (סימן א') אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי וגומר. ולרמוז לזה היה ענין הגורלות כמאמר (משלי ט"ז) אדון החכמים בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו. והנה השעיר האחד אשר עלה עליו הגורל לה' נקרבים אימוריו על מזבח ונכנס דמו לקדש הקדשי' ובהיכל השם כמו שיעקב שנפרד לתומו קרבת אלהים לו טוב והוא וזרעו זוכים לעולם הבא שהוא ההכנסה בקדש הקדשים ושעיר עזאזל שהיה רמז לעשו הוא אדום המר והעז בכחו ורשעתו היה משולח למדבר לארץ גזרה כי כן היה עשו בבחרותו איש יודע ציד איש שדה והרחיק אותו ונחלתו מנחלת השם וכמאמר הנביא (מלאכי א') ואשים את הריו שממה. וכבר העירו רז"ל בבראשית רבה (פ' ס"ה) בחכמתם על הרמז הזה. אמרו ונשא השעיר עליו זה עשו את כל עונותם עונות תם שנאמר ויעקב איש תם. הנה א"כ לא היה ענין השעיר המשתלח קרבן לעזאזל ולכן לא זכה לזביחה ולא להקרבה על המזבח אלא להרחיקו תכלית ההרחקה ולהשליכו אל ארץ גזרה שאין בה ישוב וכאלו היה זה תפלה לאלהים שכן יעשה לשונאו וזה ענין אמרם שלא יקטרג על ישראל. כלומר שלא יהיה זרעו לישראל למכשול ולפוקה וצורר לנו. והודוי שהיה מתודה הכהן עליו עונות בני ישראל היו כל המעשים ההם משלים להטיל מורא בנפש עד שתתפעל אל התשובה והיה כ"ג מורה בפועל הזה שהעונות שחטאו ועוו בני ישראל במזיד לא היו ראוים לזרע יעקב אלא לזרע עשו הפושע ולכן יחולו אותם הטומאות והעונות על זרע עשו לא על יעקב ועל זה אמר והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו כי אין הכונה שיכפר הקדוש ברוך הוא לעזאזל ולא שימחול לו עונותיו. אבל פי' לכפר עליו להתודות עליו. כי בעבור שהיה הודוי סבת הכפרה יוחלט עליו שם כפרה וכן תמצא שם שנאמר בפר חטאת הכ"ג מיד אחר לקיחתו וכפר בעדו ובעד ביתו שענינו כמו שכתבו המפרשים שיתודה על אותו פר בעדו ובעד ביתו כי עדיין לא נשחט ולא הזה מדמו ואיך יאמר וכפר בעדו כי אי אפשר לזכות בכפרה אלא אחר ההזאה עם היות שבפסוק הזה יש בו אצלי פירוש אחר עוד תשמענו. ואין ספק שהכ"ג מתודה גם כן על שעיר חטאת הכפורים זדונות בני ישראל עם היות שלא זכרו הכתוב כי כבר ביארו חז"ל במסכת זבחים שבכל חטאת היה ודוי בהכרח. והיותר נכון בעיני בדבר הזה ששני השעירים היו רמז לעדת בני ישראל בכללותם אבל בבחינות מתחלפו' שבהיותם טובים וישרים אחרי ה' אלהיהם ילכו ובו ידבקון יהיו לה' ואימוריהם וקרביהם שהוא כמו שביארתי רמז למחשבות הפנימיות שבהם יהיו נקרבים על מזבח השם ודמם יהיה נכנס לפני לפנים. ויזו ממנו על הכפורת ולפני הכפורת שהוא כלו רמז לדבקות האלהי ושהם יזכו לחיי העולם הבא ויהיו תחת כנפי השכינה אשר על זה נאמר גורל אחד לה' כי שם גורל נאמר על השכר הניתן לאדם אם כפי צדקתו אם כפי רשעתו וכמו שאמר ושוכר כסיל ושוכר עוברים. והשכר קרא גורל כמו שאמר בדניאל (סי' י"ב) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין עד שלא נקרא הגורל כך אלא לפי שמה' כל משפטו והוא דבר מושגח לא מקריי. אמנם אם היו בני ישראל רעים וחטאים לה' ובלתי שומרים משמרתו וכבוד בית מקדשו היה גורלו וחלקו להיות לעזאזל רוצה לומר להתרחק מהשי"ת וקדושיו ויהיה עם עז פנים וילך בגלות לפני צר כי עזאזל הוא שם מורכב משתי מלות עז ואזל רוצה לומר ילך העם הזה וישולח מעל אדמתו להיותו עם עז פנים ויהיה ענשו בעולם הזה שיסחו מן הארץ ויתרחקו מעונג הצדיקים ומזיו השכינה וכ"ז נכלל בשם עזאזל כלומר העז פנים ילך לחרפות ולדראון עולם. והנה יורה על אמתת הרמז הזה סגנון הפסוקים שבראשונה אמר ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת מורה ששניהם היו רומזים על כללות האומה כפי מעשיהם לטובה או לרעה. ושנית אמר ולקח אהרן את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד. ולמה יהיה לפני ה' מכוון לצד מערב מקום קדש הקדשים שעיר המשתלח עם השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' אם לא כי שניהם היו רומזים אל העדה בהיותה קדושה או פושעת. ולכן נקרבו שניהם לאותו מקום קדוש כאומר הא לכם בני ישראל מקום קדושתכם אם תאבו ושמעתם יחכה ה' לחננכם ואם תשובו מאחריו תהיה יד ה' בכם וישלח אתכם מעל אדמתו. ויורה על זה גם כן אמרו ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל כי היה הדבר שוה בשעירים להיות שניהם מורים על האומה אלא שהיה הענין בגורל משפט ושכר אלהי שגורל אחד יהיה לה' בהיותם יראיו וחושבי שמו על דרך זה יאמר לה' אני. וגורל אחד יהיה בחלוף זה רוצה לומר בעדה ההיא עצמה בהיותה פושעת שאז תהיה עזאזל עז שאזל והלך לו מלפני השם ומעל ארצו. ויורה על זה גם כן שלישית אמרו והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת רוצה לומר שהאומה בהיותה עם ה' תהיה נקרבת אליו שוכנת בארצו ונכנעת במקדשו ומתענגת תחת כסא הכבוד. אמנם השעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל שהוא עם ישראל שנעשה עז פנים אוזל והולך בגלות. השעיר ההוא יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה. ומה גדול המאמר הזה ועוצם יעודו. והוא שהשעיר החוטא ההוא הרומז לעד' בני ישראל לא יתום ולא יכלה בגלות. אבל יעמד חי לפני ה' רוצה לומר לשמירת דתו וקיום תורתו עד שיבא עת וזמן בסוף גלותו לכפר עליו מפני הרעות שסבל בגלותו וזהו אמרו לשלח אותו לעזאזל המדברה שלמ"ד לשלח היא במקום מ"ם כמו ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים. נסו לקולם כל הכלים לזהב ולכסף. ברוך אברם לאל עליון וכבר כתבו זה השמוש המדקדקים. יאמר שהשעיר ההוא יעמד חי לפני ה' לכפר עליו משלוח אותו לעזאזל המדברה שהוא רמז לגלות כי יכפר עליו בסוף גלותו ויגאלהו. או יהיה למ"ד לשלח מקום בעבור שהוא גם כן אחד משמושי הלמ"ד כמו וישאל דוד לשלום יואב. אמרי לי אחי הוא. ואמר פרעה לבני ישראל. יאמר שיכפר עליו בעבור ששלח אותו לעזאזל המדברה שהוא רמז לגלותם וגלות מכפר' עון. ויורה גם כן רביעית מה שביארתי בשעיר עזאזל וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר. ואיך יסמוך ידיו על השעיר ההוא ויתודה עליו עונות בני ישראל אם לא היה רומז לישראל כמו שביארתי. ולזה אמר ונתן אותם על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה שהיה הדבר רמז שעונות ישראל יבואו על ראשיהם בגלותם מאדמת הקדש ויהיה ביד איש עתי רוצה לומר איש גדול המעלה בזמנו ועתו והוא נבוכדנצר מלך בבל שעל ידיו נענשו ולרמוז על גלותם אמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה שהיא הארץ שנגזר עליה גזרה שיכלו ממנה שהיא כמדבר שממה בערך ישראל שיגלו ממנה. הנה התבאר מזה כלו למה היו רומזים השעירים ומה היה ענין שעיר עזאזל שבזה נרמז לישראל כל מה שקרה להם מהטובה אם ילכו אחרי השם וישמרו תורתו ומעונש הגלו' והרעה שיגזור עליהם בעברם על בריחו עם יעוד מה שיהיה להם באחרונה מהכפרה והגאולה. והותרו בזה עם מה שפירשתי שלש שאלות אשר שאלתי בשעיר המשתלח והם שלשה במספר השאלות הז' והח' והט' עם ביאור הדרוש הזה בשלמות רב.

Sforno Vayikra 16:5ספורנו ויקרא ט״ז:ה׳

שני שעירי עזים לחטאת. הראשון על חטאים במקדש, והמשתלח על שאר חטאי צבור אשר לרוב טומאתו לא יאות לזבח ומטמא משלחו.

R. Moshe Alshikh Vayikra 16אלשיך ויקרא ט״ז

הנה מבלי הכניס עצמנו בצפוני סודות, ראוי לשים לב בצד מה מה ענין השתי שעירים הללו. ושישים הוא יתברך כבודו לעומת עזאזל, להטיל גורל איזה מהם לה' ואיזה מהם לזר ההוא. ולמה יחשיבנו יתברך לכך, כי מה קש נדף הוא לפני אלהי עולם ה', וגם מי חייב לתת לו שעיר, ולא עוד אלא שישלחוהו לו המדברה. והנה אמרו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר מו) שהוא להשחידו בל ישטין עלינו. והלא כמו זר נחשב הטעם הלז, כי מי ישמע לדבר הזה ולא יבעת באמת באמור מריה דאברהם, לא ימנע, או ישראל זכאים בדינם או בלתי זכאים. אם זכאים הם, מה צורך להשחיד את המשטין. ואם בלתי זכאים, מה בצע בהשחיד אותו, האם שופט כל הארץ לא יעשה משפט על העדר המקטרג. והלא הכל גלוי לפניו יתברך ולא יותר כחוט השערה לאיש כמעשהו, כמאמרם ז"ל (בבא קמא נ א) כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן יוותרו מעוי וכו'. ולא עוד אלא שתהיה מצות המקום עלינו להשחיד את המשטין עלינו לסכור פיו, וכי משוא פנים יש בדבר חלילה. ועוד כי אדרבא הוא תת לו פתחון פה לאמץ כח להשטין, באומרו ראה בניך משחידים אותי לבל אגלה את נבלותם, וכדי בזיון וקצף. וגם בלשון המקרא לזר יחשבהו כל הרואה מקרא שכתוב גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, שיורה חלילה השואה מה כמטילים גורל בין שני שותפין חלילה. ועוד למה ישחטו מיד אשר עלה עליו הגורל לה' והשני יעמד חי עד סוף העבודה. וגם מלת חי מיותרת. וגם באומרו יעמד חי ראוי לשית לב אל לשון העמדה הלזה, ולא אמר ישאר חי לשלח אותו וכו'. ועוד אומרו יעמד חי וכו' לכפר עליו, כי הלא לא עליו הוא מכפר כי אם על ישראל, ומהראוי יאמר לכפר בו או לכפר על העם. ועוד כי אחר שבשעיר החטאת אשר לה' מכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, מה צורך אל שעיר המשתלח. ואם החטאת הוא על דבר פרטי, למה הדבר הפרטי ההוא לא נכלל בכלל מה שמכפר שעיר המשתלח שהיא כפרה כוללת. ועוד אומרו (פסוק כא) וסמך אהרן את שתי ידיו וכו' ונתן אותם על ראש השעיר, כי הלא אין נתינה צודקת בעונות שאין בם ממש וגם חלפו למו. וכן אומרו (פסוק כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם, איך ישאם על עצמו ואינם. ועוד אומרו כפל ענין במלות שונות ארץ גזרה (שם) ומדברה (פסוק כא). ולא עוד אלא שאחר אומרו (פסוק כב) ונשא השעיר עליו אל ארץ גזרה אומר ושלח (שם), והלא על ידי השלוח הוא מה שישא השעיר אותם אל ארץ גזרה. ועוד כי אין דרך כפרה בכך להוליך השעיר המדברה בלי הקטרה על גבי המזבה, רק להוליכו חי והשליך אותו מההר להתחתך לאיברים.

Shadal Vayikra 16:8שד״ל ויקרא ט״ז:ח׳

גורלות – גרלון בערבית אבן. עזאזל – נראה שהיה מקודם של האל הרע, ושטן, אל עז, ומילת עזאזל מן עז עז אל. והמאמינים באחדות האל שלא האמינו במציאות האל הרע נשארה אצלם המילה הזאת להוראת הרע הגמור והאבדון, על דרך שגם היום אומרים "שטן" להרות על כל רעה גדולה ועל האבדון, והנה השעיר היה משתלח לאבדון במדבר שימות ברעב. והנה בזמן שהיתה ארץ ישראל רחבת ידים לישראל להיותם המעט מכל העמים היה אפשר למצוא בתוך ארצם ארץ גזרה ורחבה שיתעה בה השעיר וימות, אבל אחר זמן, כשרבתה האומה ונתיישבה הארץ ולא היתה שם ארץ גזרה, הוצרכו להתקין שיידחף השעיר מעל הצוק, שאם לא כן היה נכנס לעיר נושבת. ואמנם המכוון בשילוח השעיר לעזאזל נראה שהוא על דרך (מיכה ז' י"ט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם, כי הכהן בדיבורו היה נותן כל עונות העם על השעיר, ואח"כ היה משלח השליח ועמו העונות כולם אל ארץ גזרה, והעם היה נשאר נקי מכל עונותם.

R. S.R. Hirsch Vayikra 16:10רש״ר הירש ויקרא ט״ז:י׳

והשעיר וגו׳ לעזאזל יעמד חי וגו׳ – בן הזוג, אשר עלה עליו הגורל לה׳, הולך למיתתו כקרבן; אך על ידי עצם מיתתו כקרבן הוא מתקבל במקדש ה׳ וזוכה להוויה חדשה ונעלה. לעומת זאת, השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל, נותר חי וללא פגע, עומד בפתח המקדש. ״לכפר עליו״: שם, עם הסמיכה, ייעשה מעל ראשו הווידוי על כל עוונות האומה ועל כל פשעיה וחטאותיה (עיין להלן פסוק כא). לשלח אתו – בן זוגו זכה לכניסה למקדש רק בתמורה למיתתו כקרבן. אולם השעיר שעלה בגורל לעזאזל לא יעבור את מפתן המקדש. הוא יישאר עומד ללא פגע; אך הוא ישולח – לא רק מתחום המקדש אלא מכל תחום היישוב האנושי, ״המדברה״. שני השעירים המתוארים כאן מייצגים לפנינו שתי דמויות. בתחילה הם שווים מכל הבחינות, אך דרכיהם נפרדות זו מזו על מפתן המקדש. בתחילה הם דומים זה לזה, ״שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד״ (יומא סב.). הם עומדים יחד באותו אופן ״לפני ה׳ פתח אהל מועד״ (לעיל פסוק ז). שניהם ניצבים בפני אותה הכרעה – לה׳ או לעזאזל. האפשרות להיות כך או אחרת, שווה בשניהם. ולא עוד, אלא שכל אחד מן השניים יכול להיות כך, רק מאחר שבאותה המידה היה יכול להיות אחרת: ״אין הגורל קובע אלא בראוי לשם״ (יומא סג:). מכאן ואילך, דרכיהם נפרדות לכיוונים מנוגדים: השעיר שעלה עליו הגורל לה׳ מת על ידי שחיטה בסכין החדה של המקדש; אך הוא מתקבל בכלי המקדש ומובא אל קודש הקודשים, סמוך למקום המקודש ביותר, מקום שבו האידיאל של חיי התורה מגיע לפסגתו – שהאדם נעשה מרכבה לאלוקות. לעומת זאת, בשעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל לא נוגעת סכין המקדש; הוא אינו מת על ידי שחיטה אלא נשאר חי וללא שינוי. הוא עומד ללא פגע, באנוכיות חיונית, לפני ה׳ בפתח המקדש, אך לא מוכנס אל המקדש פנימה. במקום זאת הוא משולח הרחק מתחום המקדש, וממקום מושב בני האדם, החוצה אל המדבר. בהפניית עורפו אל המקדש הוא שומר על חייו האנוכיים, אשר יגיעו לקִִצם בשממת המדבר. שני השעירים האלה הם חטאות – ״שני שעירי עזים לחטאת״ (לעיל פסוק ה). הם מייצגים אפוא את אותו מושג החטאת, בשתי בחינותיו המנוגדות. לפיכך סבורים אנו שאיננו טועים באומרנו שכל שאר החטאות מייצגות חיים כפי שהיו צריכים לחיותם בעבר וכפי שיש לחיותם בעתיד, אך כאן מיוצג הצד ההפוך – הווי אומר: חיים כפי שמעולם לא היו צריכים לחיותם בעבר, ואשר אנו מתחייבים ומקבלים שלא נחיה אותם בעתיד. כל אחד מאתנו הוא בבחינת ״שעיר״. לכל אחד מאתנו יש את הכוח להתנגד, את היכולת לצאת בתוקף כנגד כל הדרישות שדורשים מהרצון שלנו. הערך המוסרי של חיינו תלוי בדרך שבה אנו משתמשים בכוח הזה. אנו יכולים להשתמש בו בעבודת ה׳; בידינו להיעשות ל״שעיר לה׳״, המתנגד לכל פיתוי – מבפנים או מבחוץ – העלול להסיתנו לסור מאחרי ה׳. או שנוכל להיות ״שעיר לעזאזל״; בידינו להשתמש בכוח התנגדות זה כדי למאן בעקשנות לשמוע בקול ה׳. שכן ה׳ העניק לנו את כוח ההתנגדות, אך אנו יכולים להפוך את עצם הכוח הזה כנגד ה׳ אשר נתנו לנו. יש ביכולתנו להיכנע ללא מאבק לכוח החושים ולפיתויו – על אף שכל הסיבה שה׳ נתן לנו את כוח ההתנגדות היא כדי להילחם בפיתויי החושים. הנכנע לכוח החושים – בניגוד לַמשתעבד לה׳ ולתורתו – קרוי כאן ״לעזאזל״. פירושה הפשוט ביותר של תיבת ״עזאזל״ הוא ״עז אזל״ – בעל אופי עקשן ותקיף (״עז״), שהלך ללא עתיד (״אזל״); הוא רואה את עצמו ״עז״ (חזק), וכתוצאה מכך חולף ונעלם לו. ״עזאזל״ מייצג את כוח החושים שעושים ממנו עניין של עיקרון; וה׳ לא נתן לו כל מקום בייעוד האדם. הברייתא ביומא (סז:) מפרשת תיבה זו כ״עזז אל״ או ״עַזָּאֵל״, וגם פירוש זה מביא לידי אותו מושג: ״עזוז״ (חוזק) המתאים לטבעם ולתכליתם של ה״אלים״. ה״אלים״ הינם כוחות הטבע שאינם אדם, אשר הבורא קבע להם רק כיוון אחד אפשרי, שממנו ״לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן״ (יחזקאל א, יז) – הווי אומר שאין להם רשות, ולפיכך אין ביכולתם, לסור ממנו. הם עושים רצון קונם על ידי הליכה כמצוות טבעם, מאחר שטבעם הוא הכיוון היחיד שניתן להם בחלקם. כזה הוא חלקם וייעודם של עולם היסודות ועולם הצומח והחי נטולי החירות. אולם לאדם תכלית שונה ונעלה יותר; ורק עד כמה שהוא מקיים תכלית נעלה זו, ראוי הוא להיות אדם. שכן האל האחד, החופשי, והכל-יכול, נעלה מעל לחוקים המושלים ב״אלים״. הוא בראם והטיל את חוקיו עליהם, והם כבולים בידי החוקים האלה. כוחם הוא בעשייתם את רצונו ללא שינוי. נעלה מעל כולם הוא האל האחד, בחירות המוחלטת של הווייתו ורצונו. הוא נפח את נשמת רוחו ביצור ארצי, נתן לו מעצמיותו הייחודית והחופשית, והעניק לו מכוחו המושל בכוחות הטבעיים האלה. בתוך תוכם של ה״אלים״ נטולי החירות, העמיד יצור אחד כרוח מרוחו, נשמה מנשמתו, הלביש אותו בלבוש ארצי ואמר לו: הֱיֵה ״אדם״; הֱיֵה בדמותי (השווה פירוש, בראשית א, כו); הֱיֵה כעין אלוקים ברחבי העולם הקטן שייעדתי לך, ביחד עם לבושך הארצי. הענקתי לך חירות מחירותי, ונתתי לך כוח מכוחי למשול בכוחות הטבע. בתוך לבושך – היינו באותו חלק ממך שהוא מהעולם הארצי – פועלים כוחות ודחפים חזקים, כדרך שהם שולטים בשאר עולמות הדומם הצומח והחי, אשר מהם נובע לבושך. כאשר מניחים כוחות אלה לנפשם, הם הולכים בדרך הטבועה במהותם, ומוצאים בכך את סיפוקם. אך אתה בן חורין, והענקתי לך חירות מחירותי לשלוט בכוחות הטבע; נפחתי בך רוח מרוחי לשמוע את חוקי רצוני; ועליך להשתמש באותה חירות ובאותו כוח, לשלוט ביד חזקה בעולמך בעל הדחפים והמניעים הפנימיים, ולשעבד את כולם לחוקי רצוני. וכך, כאשר תשעבד אלי את דחפיך ומניעיך, ובאמצעותם תשעבד אלי את עצם ישותך, תהיה קרוב אלי ומעל לכל האחרים, היצור בן-החורין היחיד בְּעולם של כוחות נטולי חירות משלהם. אולם בתוך מושג החירות טמונה האפשרות להתנגד לרצון ה׳. לא יעלה על הדעת לומר, שהיכולת לחטוא ופיתויי החושים אינם אלא תוצאות השחתת האדם. שכן ללא היכולת לחטוא והפיתוי המושך של כוח החושים, חדל האדם מלהיות אדם. שהרי כל מעלת האדם תלויה ביכולת שבידו לחטוא; וכל כבודו של האדם טמון ביכולתו להמרות את רצון ה׳. בעולם הדומם והצומח והחי אין חטא, אך דווקא משום כך אין שם גם מעלות מוסריות. אם כוח החושים לא היה מושך את לבו של האדם; אם גם האדם ימצא סיפוק רק בשימוש בכוחותיו על פי רצון ה׳; אם כל רע היה לו מר, וכל טוב מתוק; אם לא היה בידו להתנגד לרצון ה׳, כשם שבכוחו להתנגד לגירויי חושיו; אם לא היה ביכולתו להיות ״שעיר לעזאזל״, כדרך שביכולתו להיות ״שעיר לה׳״ – הרי שגם הוא היה נתון לכורח חוק ה׳ כשאר כל הברואים. שכן אלה לעולם לא יסורו מהתפקיד שניתן להם; רק קיום רצון ה׳ מביא להם סיפוק, וכל סטייה ממנו מנוגדת בתכלית לטבעם. בפני כולנו ניצבת ההכרעה בין ה׳ לבין העזאזל. כולנו עומדים בפתח המקדש – לבחור בין ה׳ לבין כוחם של חושינו. בפנים, בקודש הקודשים, מונחת התורה כקדושה מכל הקודשים; וכשעינינו אל התורה אנו מכריעים את הכרעתנו. אנו יכולים להכריע ״לה׳״. נאזור את כל כוח ההתנגדות העומד לרשותנו, כדי להתנגד לכל דבר המנתק אותנו מייעודנו; נהפוך להיות קרובים אל ה׳, וקנויים לו, ונידמה אליו – בקיום רצונו ועשיית כל הטוב. או אז ניכנס בשמחה לחצר מקדשו; ובסכינה החד של קדושת ה׳ נפרוש מהחיים הבהמיים של כוח החושים. בכך נזכה להתקבל במקדש; נתקרב אל ה׳ אף בחיינו החושניים, על ידי עשיית רצון קודשו עלי אדמות. מאידך, ביד האדם להכריע ״לעזאזל״. בעומדו בפתח המקדש, לנוכח דרישות תורת ה׳, ישתמש בכוח ההתנגדות שבידו לקרוא תיגר על רצון ה׳. בפתח המקדש ימאן לוותר על חיי הבהמה אשר בקרבו; יסרב למסור את כוח החושים לסכינו של כוח-הרצון שניתן לו; ולא יאבה להקריב את כל זה לקדושת ה׳ והתורה. בפתח המקדש, לעיני תורת ה׳, הוא יחזיק ללא הכנעה בחיי בהמיות. אך בעשותו כן הריהו מוסר עצמו לעזאזל, לכוחה של חושניות בלתי נשלטת. אדם זה אין לו מקום במקדש, ואין לו מקום בתחום חיי האדם או האומה, שכן חיים אלה יכולים לפרוח ולהצליח רק באור התורה בסביבות מקדש ה׳. מקומו במדבר. שם, העולם הארצי אינו מתעלה אל תחום החירות על ידי מעשי האדם המוסרי. בחירה זו אינה מוכרעת מראש עבור אף אחד מאתנו. היא אינה מוכרעת על ידי מראה, קומה או דמים. לא מראה גופני, לא מעמד חברתי, לא מצב כלכלי, ואף לא המצבים שאנו שרויים בהם כאשר אנו באים להכריע – אף אחד מאלה אינו קובע את בחירתנו. בין אם האדם מכובד או נקלה, גדול או קטן, עשיר או עני, היום או מחר, לא משנה מה מידת כוחותיו או קנייניו, ובכל עת וזמן – כל אחד יכול להיות לה׳ או לעזאזל. להכרעה ״לה׳״ יש משמעות וערך, רק אם בשעת ההכרעה היה יכול להכריע במקומה ״לעזאזל״. ולהפך, ההכרעה ״לעזאזל״ אינה ראויה לאדם, אלא רק משום שהיה בידו להכריע באותה שעה לעמוד בנאמנותו ״לה׳״. עצם הפיתויים של העזאזל היו צריכים להביאו אל ה׳; שכן ללא פיתויים אלה אינו יכול להפוך לבן ולעבד בן חורין לה׳. כוח החושים ניתן לאדם, לא על מנת שימשול באדם, אלא על מנת שהאדם ימשול בו וינהיג אותו: ״ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו״ (בראשית ד, ז; עיין פירוש שם). לשלח אתו לעזאזל – ״לעזאזל״ אינו המושא העקיף של ״לשלח״. המשמעות כאן אינה ״לשלח אותו אל עזאזל״. זהו פירושם בייחוד, של אלה החפצים לעשות את עזאזל לשד המדבר, שאליו שולחים את השעיר כקרבן ריצוי! ברוב המכריע של המקומות הרבים בהם נמצא ״שלח״ בבניין פיעל, אין מובן ״שַׁלַּח״ כ״שָׁלוֹחַ״: המשלח אינו שולח אל מישהו; אלא הוא משחרר, פוטר ומגרש. ״משלח״ משמש במובן של ״שָלוח״, בדרך כלל, רק בקשר לגזירות רעות, כדוגמת ״ושן בהמת אשלח בם״ (דברים לב, כד) וכדומה. וגם שם המשמעות הבסיסית היא שחרור הרע מהמעצור שהוא נתון בו. יש רק יוצאים מן הכלל מעטים לכלל הזה, כדוגמת ״אשלח גדי עזים מן הצאן״ (בראשית לח, יז), ששם ודאי ״אֲשַׁלַּח״ שווה במובנו ל״אֶשְׁלַח״. נראה אפוא שמשמעות ״לשלח אתו״ בפסוקנו היא כמשמעות ״וְשִׁלַּח את הצפר״ בפסוק המקביל (שם יד, ז) – היינו, לגרש אותו. לפי זה, ״עזאזל״ ו״אותו״ מורים על אותו הדבר: לגרש אותו, כדבר השייך לעזאזל, אל המדבר.

Hoil Moshe Vayikra 16:8הואיל משה ויקרא ט״ז:ח׳

לעזאזל – לא נחה דעתי בפירוש שד"ל שברוב הימים בשם עזאזל המורה אל עז ורע השתמשו להוראת אבדון כמו Teufel, Diable בלשונותינו, לפי שהתנגדות בין שם ה' ובינו, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, כ"כ ברורה שעל כרחנו צריכים אנו לומר שגם בימי משה היה נקרא בשם זה אליל רע, גם כי דבר קשה הוא להולמו שאחר כל ההשתדלות להרחיק ב"י מע"ז יבוא לצוות שישלחו קרבן לאחד מן האלילים! ושד"ל בצדקו כתב על זה, חלילה! מ"מ אין בין דעה זו לדעת המקובלים הסוברים שהיו שולחים לכתות הדין הפרש אחר זולתי שאני אומר שגם זה הוא אחד המקומות שהחכמה העליונה לא רצתה להתנגד מכל וכל לדעות המושלות בישראל בימים ההם וגם אחרי כן והסתפקה בשום להן גדר כמו בקרבנות (עיין במשתדל ראש פרשת ויקרא); וידוע שלדעת הקדמונים אלילים רעים היו מושלים במדברות (ולדעת המקובלים שדין ולילין ודומיהם) כמו השעירים שלהם ישראל היו מקריבים קרבנותיהם (למטה י"ז,ו'), או בעל צפון אליל מצרים (ועיין מ"ש עליו בפר' בשלח) והתורה אסרה להקריב לשעירים וצותה לשפוך כל דם בהמה נשחטת על מזבח ה'; רק אולי בראותה שב"י היו אומרים שקנא עזאזל במשכן ה' שהוקם במדבר, וע"י מיתת שניים מכהניו גרם טומאתו, צותה לשלוח השעיר לעזאזל אחרי העמידו לפני ה' והתודות עליו לפני ה' כביכול להפיס דעתו, שאל"כ עם כל העבודות שהיו עושים לכפר על טומאת המקדש וקדשיו היו ב"י אומרים אך לריק יגענו, לפי שהעזאזל בקנאתו יגרום שנית טומאה למקדש, ועת לעשות לה' הפרו תורתך; וטרם התפשט אמונת אחדות ה' הגמורה בין המון ב"י חלפו דורות הרבה, לכל הפחות עד חרבן בית ראשון, וע"כ צוה לשלוח שעיר בכל שנה; ומי יודע מה דבר הורה משה רבנו בעל פה לנשיאי העדה וזקניה להודיע לבאים אחריהם בהתחלף מצב האומה ואמונותיה; סוף דבר, אחי הקורא, אל תתמה על דברי, ואל תהי נמהר לדונם כדברי שוטות, אבל צא וחשוב כי דומים הם לדברי חכמי הקבלה שלפי דעתם הם בעלי אמונת האחדות התמימה והגמורה; וזה ג"כ סוד הראב"ע סוף פירושו על פסוק זה, וגם כי דעות הקבלה בימיו עדין לא נתפרסמו בעולם, מ"מ עיקרן היה נודע לחכמי ישראל בתורת סוד גם בימיו, ומנגדי הקבלה יטענו נגדה מה שירצו, היא מורשה (מועלת או מזקת לפי טבע ושכל לומדה) מימי קדם קדמתה, וחק זה של שעיר לעזאזל אולי הוא אחת מן הראיות על מקורה וקדמותה, ועיין בפירוש הרמב"ן; ועל ענין שם עזאזל שבאת האל"ף קודם זי"ן שניה נראה לי שמקורו עז אזל, עז המהלך, שדרכו הולך דרך עוז ואכזריות.

R. D"Z Hoffmann Vayikra 16:7-8רד״צ הופמן ויקרא ט״ז:ז׳-ח׳

אם נתבונן יפה בפסוקי המקרא ובדברי חכמינו, נוכל להגיע לידי מסקנה, המתאימה לכל הביאורים שבתלמוד וגם הולמת על-פי-רוב את דברי המקרא. עזאזל כמו עזלזל, צורה מורחבת מן השורש "עזל" = מרחיק, מבדיל (גזניוס), הוראתו הרחקה גמורה, השמדה, אבדן מוחלט, ובא כאן בצורת הגשמה, דוגמת שאול ואבדון, והוא הניגוד הגמור לה' החי וקיים לנצח. מושב העזאזל במדבר, ובידיו נופלים כל העבריינים, ואילו אלה שמוסרים את נפשם לה' ודבקים בו, חיים לעולם (דברים ד':ד'). כל עדת בני ישראל יקדישו עצמם בראשונה לה' ואז ימסור השעיר האחר את כל העבירות לאבדון. בעצם היה העונש צריך לבוא על החוטאים בישראל; אך ה' מקבל ברחמיו את תשובת העבריינים ומוסר לכליה את החטאים במקום החוטאים. השעיר הוא סמל האדם החוטא (כאשר גם השדים נקראים שעירים). אך בדרך התשובה יכול האדם להתקשר אל ה', לפיכך, לאחר שיכופרו הפשעים שפשעו בני ישראל למקדש והעם נכנס אל המקדש המטוהר והמכופר (פסוק כ'), שם הכהן את ידו על ראש השעיר החי, ומעביר על-ידי וידוי את כל החטאים עליו, וכך מסתמל השעיר כנושא כל העוונות, אח"כ הוא נמסר להשמדה. יש לפי זה דמיון בין שני השעירים ובין שתי הצפורים של המצורע (עיין לעיל עמוד רכב). ואם חכמינו אומרים, שעזאזל זה ההר, שמעליו דוחפים את השעיר אל התהום, ופעם הם אומרים, שעזאזל הוא כינוי לעבירות שמתכפרות על ידי השעיר, ופעם אחרת הם אומרים, שהוא מלאך החבלה, שלו נותנים שוחד כדי שלא יקום כקטיגור, הכל חוזר לאותו הרעיון, שהחטא צריך להישמד מתוך עם ישראל. אפשר לכנות את מקום ההשמדה עזאזל, וגם החטא עצמו יכול להקרא בשם עזאזל, ולבסוף, אפשר לסמל את מעשה ההשמדה בדרך הגשמה כשד, שקם כקטיגור, ודורש להקריב לו את הפושעים, אבל כשהעם עושה תשובה שלימה הוא מסתפק בשעיר נושא החטאים וסופו משבח את ישראל במקום להאשימו.