Yaakov/5

EN/HEע/E

Yaakov

Sources

Bereshit 25:19-34בראשית כ״ה:י״ט-ל״ד

(19) This is the history of the generations of Isaac, Abraham’s son. Abraham fathered Isaac. (20) Isaac was forty years old when he took Rebekah, the daughter of Bethuel the Syrian of Paddan Aram, the sister of Laban the Syrian, to be his wife. (21) Isaac entreated Hashem for his wife, because she was barren. Hashem was entreated by him, and Rebekah his wife conceived. (22) The children struggled together within her. She said, “If it be so, why do I live?” She went to inquire of Hashem. (23) Hashem said to her, “Two nations are in your womb. Two peoples will be separated from your body. The one people will be stronger than the other people. The elder will serve the younger.” (24) When her days to be delivered were fulfilled, behold, there were twins in her womb. (25) The first came out red all over, like a hairy garment. They named him Esau. (26) After that, his brother came out, and his hand had hold on Esau’s heel. He was named Jacob. Isaac was sixty years old when she bore them. (27) The boys grew. Esau was a skillful hunter, a man of the field. Jacob was a wholesome man, living in tents. (28) Now Isaac loved Esau, because he ate his venison. Rebekah loved Jacob. (29) Jacob boiled stew. Esau came in from the field, and he was famished. (30) Esau said to Jacob, “Please feed me with that same red stew, for I am famished.” Therefore his name was called Edom. (31) Jacob said, “First, sell me your birthright.” (32) Esau said, “Behold, I am about to die. What good is the birthright to me?” (33) Jacob said, “Swear to me first.” He swore to him. He sold his birthright to Jacob. (34) Jacob gave Esau bread and stew of lentils. He ate and drank, rose up, and went his way. So Esau despised his birthright.

(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. (כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה. (כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַי"י לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ י"י וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. (כב) וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת י"י. (כג) וַיֹּאמֶר י"י לָהּ שְׁנֵי [גוֹיִם] (גיים) בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. (כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. (כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. (כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. (כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב. (כט) וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. (ל) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. (לא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. (לב) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. (לג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. (לד) וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקׇם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

Bereshit 27:1-30בראשית כ״ז:א׳-ל׳

(1) It happened, that when Isaac was old, and his eyes were dim, so that he could not see, he called Esau his elder son, and said to him, “My son?” He said to him, “Here I am.” (2) He said, “See now, I am old. I do not know the day of my death. (3) Now therefore, please take your weapons, your quiver and your bow, and go out to the field, and take me venison. (4) Make me savory food, such as I love, and bring it to me, that I may eat, and that my soul may bless you before I die.” (5) Rebekah heard when Isaac spoke to Esau his son. Esau went to the field to hunt for venison, and to bring it. (6) Rebekah spoke to Jacob her son, saying, “Behold, I heard your father speak to Esau your brother, saying, (7) ‘Bring me venison, and make me savory food, that I may eat, and bless you before Hashem before my death.’ (8) Now therefore, my son, obey my voice according to that which I command you. (9) Go now to the flock, and get me from there two good young goats. I will make them savory food for your father, such as he loves. (10) You shall bring it to your father, that he may eat, so that he may bless you before his death.” (11) Jacob said to Rebekah his mother, “Behold, Esau my brother is a hairy man, and I am a smooth man. (12) What if my father touches me? I will seem to him as a deceiver, and I would bring a curse on myself, and not a blessing.” (13) His mother said to him, “Let your curse be on me, my son. Only obey my voice, and go get them for me.” (14) He went, and got them, and brought them to his mother. His mother made savory food, such as his father loved. (15) Rebekah took the good clothes of Esau, her elder son, which were with her in the house, and put them on Jacob, her younger son. (16) She put the skins of the young goats on his hands, and on the smooth of his neck. (17) She gave the savory food and the bread, which she had prepared, into the hand of her son Jacob. (18) He came to his father, and said, “My father?” He said, “Here I am. Who are you, my son?” (19) Jacob said to his father, “I am Esau your firstborn. I have done what you asked me to do. Please arise, sit and eat of my venison, that your soul may bless me.” (20) Isaac said to his son, “How is it that you have found it so quickly, my son?” He said, “Because Hashem your God gave me success.” (21) Isaac said to Jacob, “Please come near, that I may feel you, my son, whether you are really my son Esau or not.” (22) Jacob went near to Isaac his father. He felt him, and said, “The voice is Jacob’s voice, but the hands are the hands of Esau.” (23) He did not recognize him, because his hands were hairy, like his brother, Esau’s hands. So he blessed him. (24) He said, “Are you really my son Esau?” He said, “I am.” (25) He said, “Bring it near to me, and I will eat of my son’s venison, that my soul may bless you.” He brought it near to him, and he ate. He brought him wine, and he drank. (26) His father Isaac said to him, “Come near now, and kiss me, my son.” (27) He came near, and kissed him. He smelled the smell of his clothing, and blessed him, and said, “Behold, the smell of my son is as the smell of a field which Hashem has blessed. (28) God give you of the dew of the sky, of the fatness of the earth, and plenty of grain and new wine. (29) Let peoples serve you, and nations bow down to you. Be lord over your brothers. Let your mother’s sons bow down to you. Cursed be everyone who curses you. Blessed be everyone who blesses you.” (30) It happened, as soon as Isaac had made an end of blessing Jacob, and Jacob had just gone out from the presence of Isaac his father, that Esau his brother came in from his hunting.

(א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי. (ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. (ג) וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי [צָיִד] (צידה). (ד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת. (ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא. (ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. (ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי י"י לִפְנֵי מוֹתִי. (ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. (ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. (י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ. (יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. (יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה. (יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי. (יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו. (טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן. (טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו. (יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ. (יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי. (יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאׇכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ. (כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה י"י אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי. (כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא. (כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. (כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ. (כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי. (כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. (כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי. (כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ י"י. (כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. (כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים [וְיִשְׁתַּחֲווּ] (וישתחו) לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ. (ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ.

Bereshit 28:10-18בראשית כ״ח:י׳-י״ח

(10) Jacob went out from Beersheba, and went toward Haran. (11) He came to a certain place, and stayed there all night, because the sun had set. He took one of the stones of the place, and put it under his head, and lay down in that place to sleep. (12) He dreamed. Behold, a stairway set upon the earth, and its top reached to heaven. Behold, the angels of God ascending and descending on it. (13) Behold, Hashem stood above it, and said, “I am Hashem, the God of Abraham your father, and the God of Isaac. The land whereon you lie, to you will I give it, and to your seed. (14) Your seed will be as the dust of the earth, and you will spread abroad to the west, and to the east, and to the north, and to the south. In you and in your seed will all the families of the earth be blessed. (15) Behold, I am with you, and will keep you, wherever you go, and will bring you again into this land. For I will not leave you, until I have done that which I have spoken of to you.” (16) Jacob awakened out of his sleep, and he said, “Surely Hashem is in this place, and I did not know it.” (17) He was afraid, and said, “How dreadful is this place! This is none other than God’s house, and this is the gate of heaven.” (18) Jacob rose up early in the morning, and took the stone that he had put under his head, and set it up for a pillar, and poured oil on its top.

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. (יג) וְהִנֵּה י"י נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי י"י אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כׇּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ. (טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ י"י בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. (יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ.

Bereshit 28:18-22בראשית כ״ח:י״ח-כ״ב

(18) Jacob rose up early in the morning, and took the stone that he had put under his head, and set it up for a pillar, and poured oil on its top. (19) He called the name of that place Bethel, but the name of the city was Luz at the first. (20) Jacob vowed a vow, saying, “If God will be with me, and will keep me in this way that I go, and will give me bread to eat, and clothing to put on, (21) so that I come again to my father’s house in peace, and Hashem will be my God, (22) then this stone, which I have set up for a pillar, will be God’s house. Of all that you will give me I will surely give the tenth to you.”

(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. (יט) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה י"י לִי לֵאלֹהִים. (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

Bereshit 29:1-10בראשית כ״ט:א׳-י׳

(1) Then Jacob went on his journey, and came to the land of the children of the east. (2) He looked, and behold, a well in the field, and, behold, three flocks of sheep lying there by it. For out of that well they watered the flocks. The stone on the well’s mouth was large. (3) There all the flocks were gathered. They rolled the stone from the well’s mouth, and watered the sheep, and put the stone again on the well’s mouth in its place. (4) Jacob said to them, “My relatives, where are you from?” They said, “We are from Haran.” (5) He said to them, “Do you know Laban, the son of Nahor?” They said, “We know him.” (6) He said to them, “Is it well with him?” They said, “It is well. See, Rachel, his daughter, is coming with the sheep.” (7) He said, “Behold, it is still the middle of the day, not time to gather the livestock together. Water the sheep, and go and feed them.” (8) They said, “We cannot, until all the flocks are gathered together, and they roll the stone from the well’s mouth. Then we water the sheep.” (9) While he was yet speaking with them, Rachel came with her father’s sheep, for she kept them. (10) It happened, when Jacob saw Rachel the daughter of Laban, his mother’s brother, and the sheep of Laban, his mother’s brother, that Jacob went near, and rolled the stone from the well’s mouth, and watered the flock of Laban his mother’s brother.

(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם. (ב) וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. (ג) וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כׇל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. (ד) וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ. (ה) וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ. (ו) וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן. (ז) וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ. (ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כׇּל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן. (ט) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא. (י) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

Bereshit 29:30-33בראשית כ״ט:ל׳-ל״ג

(30) He went in also to Rachel, and he loved also Rachel more than Leah, and served with him yet seven other years. (31) Hashem saw that Leah was hated, and he opened her womb, but Rachel was barren. (32) Leah conceived, and bore a son, and she named him Reuben. For she said, “Because Hashem has looked at my affliction. For now my husband will love me.” (33) She conceived again, and bore a son, and said, “Because Hashem has heard that I am hated, he has therefore given me this son also.” She named him Simeon.

(ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. (לא) וַיַּרְא י"י כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה. (לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה י"י בְּעׇנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. (לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע י"י כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.

Bereshit 30:1-3בראשית ל׳:א׳-ג׳

(1) When Rachel saw that she bore Jacob no children, Rachel envied her sister. She said to Jacob, “Give me children, or else I will die.” (2) Jacob’s anger was kindled against Rachel, and he said, “Am I in God’s place, who has withheld from you the fruit of the womb?” (3) She said, “Behold, my maid Bilhah. Go in to her, that she may bear on my knees, and I also may obtain children by her.”

(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. (ב) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן. (ג) וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה.

Bereshit 30:37-39בראשית ל׳:ל״ז-ל״ט

(37) Jacob took to himself rods of fresh poplar, almond, plane tree, peeled white streaks in them, and made the white appear which was in the rods. (38) He set the rods which he had peeled opposite the flocks in the gutters in the watering-troughs where the flocks came to drink. They conceived when they came to drink. (39) The flocks conceived before the rods, and the flocks produced streaked, speckled, and spotted.

(לז) וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת. (לח) וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרְהָטִים בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. (לט) וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים.

Bereshit 31:7-12בראשית ל״א:ז׳-י״ב

(7) Your father has deceived me, and changed my wages ten times, but God did not allow him to hurt me. (8) If he said this, ‘The speckled will be your wages,’ then all the flock bore speckled. If he said this, ‘The streaked will be your wages,’ then all the flock bore streaked. (9) Thus God has taken away your father’s livestock, and given them to me. (10) It happened during mating season that I lifted up my eyes, and saw in a dream, and behold, the male goats which leaped on the flock were streaked, speckled, and grizzled. (11) The angel of God said to me in the dream, ‘Jacob,’ and I said, ‘Here I am.’ (12) He said, ‘Now lift up your eyes, and behold, all the male goats which leap on the flock are streaked, speckled, and grizzled, for I have seen all that Laban does to you.

(ז) וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי. (ח) אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כׇל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כׇל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. (ט) וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי. (י) וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. (יא) וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב וָאֹמַר הִנֵּנִי. (יב) וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כׇּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים כִּי רָאִיתִי אֵת כׇּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.

Bereshit 32:7-8בראשית ל״ב:ז׳-ח׳

(7) The messengers returned to Jacob, saying, “We came to your brother Esau. Not only that, but he comes to meet you, and four hundred men with him.” (8) Then Jacob was greatly afraid and was distressed. He divided the people who were with him, and the flocks, and the herds, and the camels, into two companies;

(ז) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. (ח) וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

Bereshit 33:1-4בראשית ל״ג:א׳-ד׳

(1) Jacob lifted up his eyes, and looked, and, behold, Esau was coming, and with him four hundred men. He divided the children between Leah, Rachel, and the two handmaids. (2) He put the handmaids and their children in front, Leah and her children after, and Rachel and Joseph at the rear. (3) He himself passed over in front of them, and bowed himself to the ground seven times, until he came near to his brother. (4) Esau ran to meet him, embraced him, fell on his neck, kissed him, and they wept.

(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. (ב) וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. (ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו. (ד) וַיָּרׇץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.

Bereshit 35:22-25בראשית ל״ה:כ״ב-כ״ה

(22) It happened, while Israel lived in that land, that Reuben went and lay with Bilhah, his father’s concubine, and Israel heard of it. Now the sons of Jacob were twelve. (23) The sons of Leah: Reuben Jacob’s firstborn, Simeon, Levi, Judah, Issachar, and Zebulun. (24) The sons of Rachel: Joseph and Benjamin. (25) The sons of Bilhah Rachel’s handmaid: Dan and Naphtali.

(כב) וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. (כג) בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן. (כד) בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. (כה) וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי.

Bereshit 37:1-4בראשית ל״ז:א׳-ד׳

(1) Jacob lived in the land of his father’s travels, in the land of Canaan. (2) This is the history of the generations of Jacob. Joseph, being seventeen years old, was feeding the flock with his brothers. He was a boy with the sons of Bilhah and Zilpah, his father’s wives. Joseph brought an evil report of them to their father. (3) Now Israel loved Joseph more than all his children, because he was the son of his old age, and he made him a coat of many colors. (4) His brothers saw that their father loved him more than all his brothers, and they hated him, and could not speak peaceably to him.

(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. (ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכׇּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. (ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכׇּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

Bereshit 48:3-5בראשית מ״ח:ג׳-ה׳

(3) Jacob said to Joseph, “God Almighty appeared to me at Luz in the land of Canaan, and blessed me, (4) and said to me, ‘Behold, I will make you fruitful, and multiply you, and I will make of you a company of peoples, and will give this land to your seed after you for an everlasting possession.’ (5) Now your two sons, who were born to you in the land of Egypt before I came to you into Egypt, are mine; Ephraim and Manasseh, even as Reuben and Simeon, will be mine.

(ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. (ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. (ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.

Targum Onkelos Bereshit 37:3תרגום אונקלוס בראשית ל״ז:ג׳

But Israel loved Joseph more than all his sons, because he had in him a wise son, and he made him a variegated robe.

וְיִשְׂרָאֵל, רְחֵים יָת יוֹסֵף מִכָּל בְּנוֹהִי, אֲרֵי בַר חַכִּים הוּא לֵיהּ, וַעֲבַד לֵיהּ כִּתּוּנָא דְּפַסֵּי.

Sifre Bemidbar 9:10ספרי במדבר ט׳:י׳

"And the Lord spoke to Moses, saying: Speak to the children of Israel, saying: A man if he be unclean by a dead body, etc.": This is something that he (Moses) asked (of the Lord). "or on a distant way": This is something that he did not ask. "if he be unclean by a dead body." This tells me only of one who is tamei by a dead body. Whence do I derive (the same [i.e., that Pesach Sheni is observed] for) other types of tumah? From "or if he were on a distant way." You induce (binyan av) from both, viz.: "tamei by a dead body" is not like "distant way," and "distant way" is not like "tamei by a dead body." What is common to both is that one who did not observe the first Pesach observes Pesach Sheni — So, all who could not observe the first Pesach observe Pesach Sheni. "on a distant way": I do not know what constitutes "a distant way." R. Akiva says: It is written "tamei by a dead body" and "distant way." Just as in the fist instance, he desired to observe but could not, so, in the second, he desired to observe but could not; and the sages delimited ("distant way" as applying to) anyone who at the time of the slaughtering of the Paschal lamb was at a distance from Modi'im (fifteen miles from Jerusalem) and beyond, along the entire circumference. R. Eliezer says "distant way" is stated in respect to the tithe (viz. Devarim 14:24), and "distant way" is stated in respect to Pesach. Just as "distant way" in respect to the tithe connotes outside the place where it is eaten, so, "distant way" in respect to Pesach. Which is the place where it is eaten? From the entrance of Jerusalem within. R. Yehudah says: "distant way" is stated in respect to Pesach, and "distant way" is stated in respect to the tithe. Just as "distant way" in respect to Pesach connotes outside the place of its (the Paschal lamb's) fitness, (i.e., the azarah [the Temple court]) so, "distant way" in respect to the tithe. And what is the place of its fitness? (All of Jerusalem) from the azarah outwards. "from a distant (rechokah) way": There is a (diacritical) dot above the heh in "rechokah" (to indicate that he observes Pesach Sheni) even if he were on a non-distant way and did not observe (the first) Pesach with them. Similarly, (Bereshit 16;5) "May the Lord judge between me (Sarah) and between you (Abraham) (uvenecha)": There is a dot above (the yod in) "uvenecha" — She spoke of Hagar alone. Others say: (She spoke of Hagar) who engendered strife between him and her. Similarly, (Ibid. 18:9) "And they said to him (eilav): Where is Sarah, your wife?" There are dots above the aleph, yod and vav (in "eilav") — They knew where she was. Similarly (Ibid. 19:33) "and he did not know in her lying and in her rising (uvekumah)." There is a dot above (the vav in) "uvekumah" — He did not know in her lying and in her rising, but he knew in her rising. Similarly, (Ibid. 33:4) "And he (Esav) kissed (vayishakehu) him (Jacob)": There are dots above (all the letters in) "vayishakehu" — He did not kiss him with all his heart. R. Shimon b. Yochai says: It is a known halachah that Esav hates Jacob, but his mercy gained the ascendancy at that time and he kissed him with all his heart. (Ibid. 37:12) "And his brothers went to graze eth their father's flock in Shchem": There are dots above "eth" — They went only to graze themselves. Similarly, (Bemidbar 21:30) "We have laid it waste until Nofach which (asher) reaches unto Medva": There is a dot (above the resh in "asher") — They did so beyond that (Nofach) too, but here they destroyed the cities, too, whereas beyond that they destroyed only the people. Similarly, (Ibid. 3:39) "All the numbered of the Levites, whom Moses and Aaron numbered": There are dots above "Aaron" — Aaron was not of the numbered (of the Levites). Similarly, (Ibid. 3:29) "And issaron, issaron, for the one lamb,": There is a dot above the second vav in "And issaron" — There was one issaron alone. Similarly, (Devarim 29:28) "The hidden things are for the Lord our G-d and the revealed ones are for us and our children (lanu ulevanenu) forever.": There are dots (above "lanu ulevanenu.") He said to them: If you have done (i.e., violated) what is revealed, I (the Lord), likewise, will apprise you of what is concealed. Here, too, (in our instance,) there is a dot (above the heh in "rechokah" to indicate that he observes Pesach Sheni) even if he were on a non-distant way and did not observe (the first) Pesach with them. (Ibid. 10) "or to your generations": This provision (of Pesach Sheni) obtains for all of the generations.

וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש זה דבר ששאל, או בדרך רחוקה זה דבר שלא שאל. אין לי אלא טמא מת שאר טמאים מנין ת״ל או בדרך רחוקה הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם לא ראי טמא מת כראי דרך רחוקה ולא ראי דרך רחוקה כראי טמא מת הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון ועשה את השני כך כל שלא טמא שאז הראשון יעשה את השני. בדרך רחוקה איני יודע איזה הוא דרך רחוקה ושערו חכמים כל שהיה בשעת שחיטת הפסח מן המודיעים (ולפנים) [ולחוץ] וכן לכל [רוח] מדתה (ר״ע) [שר״ע] אומר, נאמר טמא מת ונאמר דרך רחוקה. מה טמא מת רצה לעשות ואין יכול, אף דרך רחוקה רצה לעשות ואין יכול. ר׳ אליעזר אומר נאמר ריחוק מקום במעשר ונאמר ריחוק מקום בפסח, מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ ממקום אכילתו אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום אכילתו. ואיזהו מקום אכילתו מפתח ירושלים ולפנים. ר׳ יהודה אומר [משמו] נאמר ריחוק מקום בפסח ונאמר ריחוק מקום במעשר, מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום הכשרו אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום הכשרו. או בדרך רחוקה נקוד על הה״א, אפי׳ בדרך קרובה והוא (טמא) לא היה עושה עמהם את הפסח. כיוצא בו (בראשית ט״ז) ישפוט ה׳ ביני וביניך [נקוד על וביניך] שלא אמרה לו אלא על הגר בלבד. וי״א על המטילין מריבה בינו לבינה. כיוצא בו (שם יח) ויאמרו אליו איה שרה אשתך, שהיו יודעים היכן היא. כיוצא בו (שם י״ט) ולא ידע בשכבה ובקומה, נקוד על ובקומה לומר בשכבה לא ידע ובקומה ידע. כיוצא בו (שם ל״ג) וישקהו שלא נשקו בכל לבו. רשב״י אומר הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב אלא נהפך רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. כיוצא בו (שם ל״ז) וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם שלא הלכו אלא לרעות את עצמם. כיוצא בו (במדבר כ״א) ונשים עד נפח אשר עד מידבא נקוד עליו שאף מלהלן היה כן. כיוצא בו (שם ג) כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן נקוד עליו שלא היה אהרן מן המנין. כיוצא בו (שם כ״ט) ועשרון עשרון נקוד על ועשרון שלא הי׳ אלא עשרון אחד בלבד. כיוצא בו (דברים כ״ט) הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם נקוד [עליו] אמר להם עשיתם הגלוים אף אני מודיע אתכם את הנסתרות. אף כאן אתה אומר בדרך רחוקה נקוד עליו שאפילו היה בדרך קרובה (והיה טמא) ולא היה עושה עמהם את הפסח (ד״א בדרך רחוקה) [או לדורותיכם] שינהג הדבר לדורות.

Bereshit Rabbah 63:10בראשית רבה ס״ג:י׳

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (בראשית כה, כז), רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבוֹנִית שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ, כָּךְ כָּל י״ג שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, לְאַחַר י״ג שָׁנָה זֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר צָרִיךְ אָדָם לְהִטָּפֵל בִּבְנוֹ עַד י״ג שָׁנָה, מִיכָּן וָאֵילָךְ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַנִּי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה. (בראשית כה, כז): וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיו, לָא גְנַבְתְּ מַאן גְּנַב עִמָּךְ, וְלָא קְטַלִית מַאן קְטַל עִמָּךְ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שׂוֹדָנִי, צַיְדָנִי. צָד בַּבַּיִת, צָד בַּשָֹּׂדֶה. בַּבַּיִת, הֵיךְ מְתַקְנִין מִלְחָא. בַּשָֹּׂדֶה, הֵיךְ מְתַקְנִין תִּבְנָא. רַבִּי חִיָּא אָמַר הִפְקִיר עַצְמוֹ כַּשָֹּׂדֶה. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים לֹא דַיֵּינוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבַּדְנוּ לְשִׁבְעִים אֻמּוֹת, אֶלָּא אַף לֹא זוֹ שֶׁנִּבְעֶלֶת כַּנָּשִׁים. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף אֲנִי בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי פּוֹרֵעַ הֵימֶנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מט, כב): וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה. (בראשית כה, כז): וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים, שְׁנֵי אֹהָלִים, בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל עֵבֶר. (בראשית כה, כח): וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, קוֹפַּרָא טָבָא לְפוּמֵיהּ, וְכַסָּא טָבָא לְפוּמֵיהּ. (בראשית כה, כח): וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ.

Bereshit Rabbah 63:13בראשית רבה ס״ג:י״ג

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם (בראשית כה, לא), אָמַר לוֹ זַבֵּין לִי חַד יוֹם מִן דִּידָךְ, אָמַר רַבִּי אַחָא כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְחַשֵּׁב יְמֵי הַגָּלוּת, יִמְצָא שֶׁיּוֹם אֶחָד יָשַׁב יַעֲקֹב בְּשַׁלְוָה בְּצִלּוֹ שֶׁל עֵשָׂו. (בראשית כב, לב): וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, לָמָּה לִי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (בראשית כב, לב): לָמָּה זֶּה לִי, מְלַמֵּד שֶׁכָּפַר בְּזֶה אֵלִי (שמות טו, ב). דָּבָר אַחֵר, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, שֶׁהָיָה נִמְרוֹד מְבַקֵּשׁ לְהָמִית אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ הַבֶּגֶד שֶׁהָיָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה לוֹבְשׁוֹ וְיוֹצֵא לַשָֹּׂדֶה הָיוּ בָּאִים כָּל חַיָּה וָעוֹף שֶׁבָּעוֹלָם וּמִתְקַבְּצִין אֶצְלוֹ. (בראשית כה, לג): וַיֹּאמֶר הִשְּׁבְעָה לִי, מָה רָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל הַבְּכוֹרָה, דִּתְנֵינַן עַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרִים, מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים, אָמַר יִהְיֶה רָשָׁע זֶה עוֹמֵד וּמַקְרִיב, לְפִיכָךְ נָתַן נַפְשׁוֹ עַל הַבְּכוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל לה, ו): כִּי לְדָם אֶעֶשְׂךָ וְדָם יִרְדֳּפֶךָ אִם לֹא דָם שָׂנֵאתָ וְדָם יִרְדֳּפֶךָ, וְעֵשָׂו הוּא שׂוֹנֵא אֶת הַדָּם. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר זֶה דַּם בְּכוֹרָה וְקָרְבָּנוֹת. רַבִּי לֵוִי אָמַר זֶה דַּם שֶׁל מִילָה. רַבָּנָן אָמְרֵי שָׂנֵאתָ דָּמוֹ שֶׁל אָדָם בְּגוּפוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קט, יז): וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא אָמַר לֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וְלֹא חָפֵץ בְּכוֹרָה. רַבִּי הוּנָא אָמַר זֶה דַּם הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהוּא קָרוּי בְּרָכָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כ, כד): מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי.

Bereshit Rabbah 65:18בראשית רבה ס״ה:י״ח

וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וגו׳ אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךְ (בראשית כז, יח יט), אָמַר רַבִּי לֵוִי אָנֹכִי עָתִיד לְקַבֵּל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אֲבָל עֵשָׂו בְּכֹרֶךְ. (בראשית כז, יט): קוּם נָא שְׁבָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אַתָּה אָמַרְתָּ קוּם נָא שְׁבָה, חַיֶּיךָ בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י, לה): קוּמָה ה׳ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ. (משלי יג, כג): וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט, זֶה עֵשָׂו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעֵשָׂו, אַתָּה אָמַרְתָּ (בראשית כז, לא): יָקֻם אָבִי, גַּדָּא דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים דְּאַתְּ קָאֵים, חַיֶּיךָ בּוֹ אַף אֲנִי בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי פּוֹרֵעַ לְךָ (תהלים סח, ב): יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו.

Bereshit Rabbah 71:2בראשית רבה ע״א:ב׳

דָּבָר אַחֵר (תהלים קמה, יד): סוֹמֵךְ ה׳ לְכָל הַנֹּפְלִים, אֵלּוּ הָעֲקָרוֹת, שֶׁהֵם נוֹפְלִין בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. (תהלים קמה, יד): וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים, כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקְדָן בְּבָנִים הֵן נִזְקָפוֹת. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן לֵאָה שְׂנוּאַת הַבַּיִת הָיְתָה וְכֵיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְקָפָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּרְא ה׳ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה שֶׁעָשְׂתָה כְּמַעֲשֵׂה הַשְֹּׂנוּאִים, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לְהִנָּשֵׂא לַשֹּׂוֹנֵא [נסח אחר: שהיתה אמורה לשונא], שֶׁכָּךְ הָיוּ הַתְּנָאִים שֶׁיְּהֵא גָדוֹל נוֹשֵׂא לַגְּדוֹלָה וְהַקָּטָן נוֹשֵׂא לַקְּטַנָּה, וְהָיְתָה בּוֹכָה וְאוֹמֶרֶת יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹא אֶפֹּל בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רָשָׁע. אָמַר רַב הוּנָא קָשָׁה הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁבִּטְלָה אֶת הַגְּזֵרָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁקָדְמָה לַאֲחוֹתָהּ, וְהָיוּ הַכֹּל סוֹנְטִין בָּהּ, מְפָרְשֵׁי יַמִּים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, מְהַלְּכֵי דְרָכִים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ, אַף הַגִּתִּיּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַקּוּרִים הָיוּ סוֹנְטִין בָּהּ וְהָיוּ אוֹמְרִים לֵאָה זוֹ אֵין סִתְרָהּ כְּגִלּוּיָהּ, נִרְאָה צַדֶּקֶת וְאֵינָהּ צַדֶּקֶת, אִלּוּ הָיְתָה צַדֶּקֶת לֹא הָיְתָה מְרַמָּה בַּאֲחוֹתָהּ. רַבִּי חָנִין בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב מַעֲשִׂים שֶׁרִמָּה לֵאָה בַּאֲחוֹתָהּ, נָתַן דַּעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ, וְכֵיוָן שֶׁפְּקָדָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבָנִים, אָמַר לְאִמָּן שֶׁל אֵלּוּ אֲנִי מְגָרֵשׁ, וּבַסּוֹף הוּא מוֹדֶה עַל הַדָּבָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מז, לא): וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה, מִי הָיָה רֹאשׁ מִטָּתוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב לֹא לֵאָה. וְרָחֵל עֲקָרָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, רָחֵל הָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָחֵל עֲקָרָה, עִקָּרָה רָחֵל. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא רֹב מְסֻבִּין עִקָּר שֶׁל לֵאָה הָיוּ, לְפִיכָךְ עוֹשִׂים רָחֵל עִקָּר, וְרָחֵל עֲקָרָה, רָחֵל הָיְתָה עִקָּרוֹ שֶׁל בַּיִת. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, לְפִי שֶׁכָּל הַדְּבָרִים תְּלוּיִין בְּרָחֵל, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל עַל שְׁמָהּ (ירמיה לא, טו): רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ. וְלֹא סוֹף דָּבָר לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְשֵׁם בְּנָה (עמוס ה, טו): אוּלַי יֶחֱנַן ה׳ צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף. וְלֹא סוֹף דָּבָר לְשֵׁם בְּנָהּ, אֶלָּא לְשֵׁם בֶּן בְּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, יט): הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם.

Bereshit Rabbah 71:7בראשית רבה ע״א:ז׳

וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל (בראשית ל, ב), רַבָּנָן דְּרוֹמָאָה בְּשֵׁם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר (איוב טו, ב): הֶחָכָם יַעֲנֶה דַּעַת רוּחַ, זֶה אַבְרָהָם, (בראשית טז, ב): וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. (איוב טו, ב): וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ, זֶה יַעֲקֹב, וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר וגו׳, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ עוֹנִים אֶת הַמְּעִיקוֹת, חַיֶּיךָ שֶׁבָּנֶיךָ עֲתִידִים לַעֲמֹד לִפְנֵי בְּנָה. וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן, מִמֵּךְ מָנַע מִמֶּנִּי לֹא מָנַע. אָמְרָה לוֹ כָּךְ עָשָׂה אָבִיךָ לְאִמְּךָ, לֹא חָגַר מָתְנָיו כְּנֶגְדָהּ. אָמַר לָהּ אָבִי לֹא הָיָה לוֹ בָנִים אֲבָל אֲנִי יֵשׁ לִי בָנִים. אָמְרָה לוֹ וּזְקֶינְךָ לֹא הָיָה לוֹ בָנִים, וְחָגַר מָתְנָיו כְּנֶגֶד שָׂרָה. אָמַר לָהּ יְכוֹלָה אַתְּ לַעֲשׂוֹת כְּשֵׁם שֶׁעָשְׂתָה זְקֶנְתִּי. אָמְרָה לוֹ מֶה עָשְׂתָה, אָמַר לָהּ הִכְנִיסָה צָרָתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתָהּ. אָמְרָה לוֹ אִם הַדָּבָר הַזֶּה מְעַכֵּב (בראשית ל, ג): הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְאִבָּנֶה גַּם אָנֹכִי, מַה זּוֹ נִבְנֵית עַל יְדֵי צָרָתָהּ אַף זוֹ נִבְנֵית עַל יְדֵי צָרָתָהּ. (בראשית ל, ו): וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים, דָּנַנִּי וְחִיְּבַנִי דָּנַנִּי וְזִכַּנִּי. דָּנַנִּי וְחִיְּבַנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כט, לא): וְרָחֵל עֲקָרָה. דָּנַנִּי וְזִכַּנִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל, ו): וַיִּתֶּן לִי בֵּן. (בראשית ל, ו): עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר עַל כֵּן מְרֻבֶּה בְּאֻכְלוּסִין.

Bereshit Rabbah 73:10בראשית רבה ע״ג:י׳

וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן (בראשית ל, לז), חֹטֶר חִוָּר דְּלוּז וְדִדְלִיף, כָּךְ הָיָה אָבִינוּ יַעֲקֹב נוֹתֵן אֶת הַמַּקְלוֹת בְּשִׁקֲתוֹת הַמַּיִם וְהָיְתָה בְּהֵמָה בָּאָה לִשְׁתּוֹת וְרוֹאָה אֶת הַמַּקְלוֹת וְנִרְתַּעַת לַאֲחוֹרֶיהָ וְהַזָּכָר רוֹבְעָהּ וְהָיְתָה יוֹלֶדֶת כַּיּוֹצֵא בּוֹ. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה נַעֲשׂוּ הַמַּיִם זֶרַע בְּתוֹךְ מְעֵיהֶם וְלֹא הָיוּ חֲסֵרוֹת אֶלָּא צוּרַת הַוָּלָד בִּלְבָד. מַעֲשֶׂה בְּכוּשִׁי אֶחָד שֶׁנָּשָׂא לְכוּשִׁית אַחַת וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן לָבָן, תָּפַס הָאָב לַבֵּן וּבָא לוֹ אֵצֶל רַבִּי, אָמַר לוֹ שֶׁמָּא אֵינוֹ בְּנִי. אָמַר לוֹ הָיָה לְךָ מַרְאוֹת בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ, אָמַר לוֹ הֵן. אָמַר לוֹ שְׁחוֹרָה אוֹ לְבָנָה, אָמַר לוֹ לְבָנָה. אָמַר לוֹ מִיכָּן שֶׁהָיָה לְךָ בֵּן לָבָן. אָמַר רַב הוּנָא דְּבֵית חוֹרוֹן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הָיוּ טְעוּנִים מִתּוֹךְ צֹאנוֹ שֶׁל לָבָן בָּאִים וְנוֹתְנִים בְּתוֹךְ צֹאנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לא, יב): שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן, עוֹלִים עַל הַצֹּאן אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא הָעֹלִים מֵאֵלֵיהֶם הָיוּ עוֹלִים, רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר שֶׁטֶף שֶׁל גְּשָׁמִים. רַבָּנָן אַמְרֵי עַנְנֵי כָבוֹד. (בראשית ל, מב): וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בַּכִּירַיָּא דְלָבָן, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לַקִּישַׁיָא דְלָבָן.

Bereshit Rabbah 75:2בראשית רבה ע״ה:ב׳

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו (בראשית לב, ד), רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן פָּתַח (משלי כה, כו): מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת וגו׳, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְמַעְיָן לְהֵרָפֵס וּלְמָקוֹר לְהִשָׁחֵת, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַצַּדִּיק לָמוּט לִפְנֵי רָשָׁע, וּכְמַעְיָן נִרְפָּשׂ וְכִמְקוֹר מָשְׁחָת כָּךְ צַדִּיק מֵמִיט עַצְמוֹ לִפְנֵי רָשָׁע, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַרְכּוֹ הָיָה מְהַלֵּךְ וְהָיִיתָ מְשַׁלֵּחַ אֶצְלוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב.

Bereshit Rabbah 75:5בראשית רבה ע״ה:ה׳

וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו (בראשית לב, ה), רַבֵּנוּ אָמַר לְרַבִּי אַפָּס כְּתוּב חַד אִגְרָא מִן שְׁמִי לְמָרָן מַלְכָּא אַנְטוֹנִינוֹס, קָם וּכְתַב מִן יְהוּדָה נְשִׂיאָה לְמָרָן מַלְכָּא אַנְטוֹנִינוֹס, נְסַבֵּיהּ וּקְרָיֵהּ וּקְרָעֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ כְּתוּב מִן עַבְדָּךְ יְהוּדָה לְמָרָן מַלְכָּא אַנְטוֹנִינוֹס. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְבַזֶּה עַל כְּבוֹדֶךָ, אֲמַר לֵיהּ מָה אֲנָא טַב מִן סָבִי, לֹא כָּךְ אָמַר (בראשית לב, ה): כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב. (בראשית לב, ה): עִם לָבָן גַּרְתִּי, לָבָן, דְּהוּא רַבְּהוֹן דְּרַמָּאֵי יְהִיבְתֵּיהּ בַּחֶפְתִּי לְהַהוּא גַּבְרָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְלָמָּה עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה, שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד שְׂטָנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, אֲבָל עַכְשָׁו נוֹלַד שְׂטָנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מָסֹרֶת הוּא שֶׁאֵין עֵשָׂו נוֹפֵל אֶלָּא בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מט, כ): אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן, וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתָן צְעִירֵי הַצֹּאן, שֶׁהֵם צְעִירֵיהֶם שֶׁל שְׁבָטִים.

Bereshit Rabbah 76:2בראשית רבה ע״ו:ב׳

דָּבָר אַחֵר, וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי עִילְאָי לֹא הִיא יִרְאָה לֹא הִיא צָרָה, אֶלָּא וַיִּירָא שֶׁלֹא יַהֲרֹג, וַיֵּצֶר לוֹ שֶׁלֹא יֵהָרֵג, אָמַר אִם הוּא מִתְגַּבֵּר עָלַי, הוֹרְגֵנִי, וְאִם אֲנִי מִתְגַּבֵּר עָלָיו אֲנִי הוֹרְגוֹ, הֲדָא הוּא וַיִּירָא שֶׁלֹא יַהֲרֹג וַיֵּצֶר לוֹ שֶׁלֹא יֵהָרֵג. אָמַר כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, תֹּאמַר שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הוּא יוֹשֵׁב וּמְכַבֵּד אֶת הוֹרָיו, תֹּאמַר שֶׁהוּא בָּא עָלַי מִכֹּחַ כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁהֲרֵי כָּךְ אָמַר (בראשית כז, מא): יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, תֹּאמַר שֶׁמֵּת אוֹתוֹ זָקֵן וּבָא עָלַי לְהָרְגֵנִי, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית לא, ג): שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ. תֹּאמַר עַד כָּאן הָיוּ הַתְּנָאִים (בראשית כח, כ): וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה וְלֹא יוֹתֵר, אָמַר רַבִּי יוּדָן אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם (בראשית לא, ג): שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ, אַף עַל פִּי כֵן וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, אֶלָּא מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר (בראשית כח, טו): וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, (בראשית כח, כ): אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, אֶלָא מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא אָמַר (שמות ג, יב): וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְאֵין דָּבָר רָע מַזִּיקָךְ, וּכְתִיב (בראשית ד, כד): וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, אֶלָּא שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין דְּצִיפּוֹרִין אָמַר (מלכים א א, לו): וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן כֵּן יֹאמַר, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (דברי הימים א כב, ט): הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, אֶלָּא אָמַר הַרְבֵּה קָטֵיגוֹרִין יַעַמְדוּ מִכָּאן וְעַד גִּיחוֹן.

Bereshit Rabbah 78:9בראשית רבה ע״ח:ט׳

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ (בראשית לג, ד), נָקוּד עָלָיו, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַכְּתָב רַבָּה עַל הַנְּקֻדָּה אַתָּה דוֹרֵשׁ אֶת הַכְּתָב, הַנְּקֻדָּה רַבָּה עַל הַכְּתָב אַתָּה דוֹרֵשׁ אֶת הַנְּקֻדָּה, כָּאן לֹא כְתָב רַבָּה עַל הַנְּקֻדָּה וְלֹא נְקֻדָּה רַבָּה עַל הַכְּתָב אֶלָא מְלַמֵּד שֶׁנִּכְמְרוּ רַחֲמָיו בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה וּנְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יַנַּאי אִם כֵּן לָמָּה נָקוּד עָלָיו, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְּׁכוֹ, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל אָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁל שַׁיִשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר וַיִּבְכּוּ, אֶלָּא זֶה בּוֹכֶה עַל צַוָּארוֹ וְזֶה בּוֹכֶה עַל שִׁנָּיו. רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן מַיְיתֵי לָהּ מִן הָכָא (שיר השירים ז, ה): צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן וגו׳.

Bereshit Rabbah 84:8בראשית רבה פ״ד:ח׳

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף (בראשית לז, ג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שֶׁכָּל הֲלָכוֹת שֶׁמָּסְרוּ שֵׁם וְעֵבֶר לְיַעֲקֹב מְסָרָן לוֹ. (בראשית לז, ג): וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים, רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר, צָרִיךְ אָדָם שֶׁלֹא לְשַׁנּוֹת בֵּן מִבָּנָיו, שֶׁעַל יְדֵי כְּתֹנֶת פַּסִּים שֶׁעָשָׂה אָבִינוּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, (בראשית לז, ד): וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וגו׳. פַּסִּים, שֶׁהָיְתָה מַגַּעַת עַד פַּס יָדוֹ. דָּבָר אַחֵר, פַּסִים, שֶׁהָיְתָה דַקָּה וְקַלָּה בְּיוֹתֵר וְנִטְמֶנֶת בְּפַס יַד. פַּסִּים, שֶׁהֵפִיסוּ עָלֶיהָ אֵיזֶה מֵהֶם יוֹלִיכָהּ לְאָבִיו, וְעָלַת לִיהוּדָה. פַּסִּים, עַל שֵׁם צָרוֹת שֶׁהִגִּיעוּהוּ, פֵּ״א פּוֹטִיפַר, סמ״ך סוֹחֲרִים, יו״ד יִשְׁמְעֵאלִים, מ״ם מִדְיָנִים. דָּבָר אַחֵר, פַּסִּים, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה (תהלים סו, ה): לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (תהלים סו, ו): הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה, לָמָּה וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּקָרַע הַיָּם לִפְנֵיהֶם, פַּסִּים, פַּסיָם.

Shir HaShirim Rabbah 7:5שיר השירים רבה ז׳:ה׳

[א] צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן, כְּתִיב (בראשית לג, ד): וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ, כֻּלּוֹ נָקוּד, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר כָּל מָקוֹם שֶׁאַתְּ מוֹצֵא הַכְּתָב רָבֶה עַל הַנְקֻדָּה אַתְּ תָּפֵישׂ אֶת הַכְּתָב וּמַנִּיחַ הַנְּקֻדָּה, נְקֻדָּה רָבָה עַל הַכְּתָב אַתְּ תָּפֵישׂ הַנְּקֻדָּה וּמַנִּיחַ אֶת הַכְּתָב, בְּרַם הָכָא לֹא כְתָב רָבֶה עַל הַנְּקֻדָּה וְלֹא נְקֻדָּה רָבָה עַל הַכְּתָב, אֶלָּא כֻּלּוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ נָקוּד עָלָיו, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁלֹא בָּא לְנַשְּׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְׁכוֹ, וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁל שַׁיִּשׁ וְקָהוּ שִׁנָּיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וְנָמַסּוּ כַּדּוֹנָג, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר וַיִּבְכּוּ, אֶלָּא זֶה בּוֹכֶה עַל צַוָּארוֹ וְזֶה בּוֹכֶה עַל שִׁנָּיו. רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר מַיְיתֵי לָהּ מִן הֲדָא: צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן, כְּתִיב (שמות ב, טו): וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה וַיִּבְרַח משֶׁה, וְכִי יֵשׁ אָדָם יָכוֹל לִבְרוֹחַ מִן הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְנִדּוֹן בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם וְחִיְּבוּ לְהַתִּיז אֶת רֹאשׁוֹ, אָמַר רַבִּי אֶבְיָתָר נִתְּזָה הַחֶרֶב מִצַּוָּארוֹ שֶׁל משֶׁה וְהִתִּיזָה צַוָּארוֹ שֶׁל קוֹסְטֵנָר הָרָשָׁע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יח, ד): כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה, אוֹתִי הִצִּיל וְלַקּוֹסְטֵנָר לֹא הִצִּיל. רַבִּי בּוֹן הַוֵּי קָרֵי עֲלֵיהּ (משלי יא, ח): צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא רָשָׁע תַּחְתָּיו. אָמַר ר׳ בֶּרֶכְיָה (משלי כא, יח): כֹּפֶר לַצַּדִּיק רָשָׁע. בַּר קַפָּרָא אָמַר מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד מַלְאָךְ בִּדְמוּתוֹ שֶׁל משֶׁה וְתָפְשׂוּ אֶת הַמַּלְאָךְ וְהִנִּיחוּ אֶת משֶׁה וּבָרַח. רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב פַּפֵּי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי כָּל אִיסְקוֹלִין שֶׁל פַּרְעֹה נַעֲשׂוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵהֶן אִלְמִין, מֵהֶן חֵרְשִׁין, מֵהֶן סֻמִּין, מֵהֶן חִגְּרִין, אוֹמְרִין לָאִלְמִין אֵיכָן הוּא משֶׁה, וְלֹא הָיוּ מְדַבְּרִים, וְלַסֻּמִּין וְלֹא הָיוּ רוֹאִים, וְלַחֵרְשִׁין וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִים, וְלָחִגְּרִים וְלֹא הָיוּ מְהַלְּכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, יא): וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִּקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה׳, הֲלָא אֲנָא הוּא דַּעֲבַד כָּל אִילֵּין, (שמות ג, י): וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה. [ב] עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, עֵינַיִךְ אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין שֶׁהֵם עֵינַיִם לָעֵדָה, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר טו, כד): וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה, מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם וְכֻלָּן הוֹלְכִין אַחַר הָעֵינַיִם, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל אֵין יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת דָּבָר חוּץ מִסַּנְהֶדְרִין שֶׁלָּהֶן. בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, מִילֵי דְּחוּשְׁבָּן, שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה מְזַכִּין שְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה מְחַיְּיבִין, עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים, זוֹ הַהֲלָכָה שֶׁיּוֹצְאָה מִבֵּית שַׁעַר וּמְרַוַּחַת לָרַבִּים. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אוֹמֵר שִׁכֵּן (שמות כג, ב): לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים. [ג] אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מָה הָאַף הַזֶּה נָתוּן בְּגָבְהוֹ שֶׁל אָדָם, כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָתוּן בְּגָבְהוֹ שֶׁל עוֹלָם. מָה הָאַף הַזֶּה רֹב תַּכְשִׁיטִין תְּלוּיִין עָלָיו, כָּךְ כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה וּמַלְכוּת מִיַּעֲקֹב. כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג, כה): הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. רַבִּי טַבְיוֹמֵי אָמַר שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כַּשֶּׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, יח): אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר שֶׁכָּל הַלְּבָבוֹת שְׂמֵחוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מח, ג): יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל שֵׁם (מלכים א ט, ג): וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם שֶׁתְּהֵא מַגַּעַת עַד שַׁעֲרֵי דַמֶּשֶׂק, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ט, א): מַשָֹּׂא דְּבַר ה׳ בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ, מַהוּ חַדְרָךְ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מָקוֹם הוּא שֶׁנִּקְרָא חַדְרָךְ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוּרְמַסְקִית, הָעֲבוֹדָה שֶׁאֲנִי מִדַּמֶּשֶׂק וְיֵשׁ שָׁם מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ חַדְרָךְ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא חַד וְרַךְ, חַד לָאֻמּוֹת וְרַךְ לְיִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר, חַדְרָךְ, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לְהַדְרִיךְ כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ, וְכִי דַּמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ, וַהֲלֹא אֵין מְנוּחָתוֹ אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב, יד): זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד, אָמַר לוֹ עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לִהְיוֹת מִתְרַחֶבֶת בְּכָל צְדָדֶיהָ עַד שֶׁתְּהֵא מַגַּעַת לְשַׁעֲרֵי דַמֶּשֶׂק, וְגָלֻיּוֹת בָּאוֹת וְנִנּוֹחוֹת תַּחְתֶּיהָ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ, עַד דַּמֶּשֶׂק מְנוּחָתוֹ, מַה מְּקַיֵּם רַבִּי יוֹחָנָן (ירמיה ל, יח): וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ, כִּתְאֵנָה זוֹ שֶׁקְּצָרָה מִלְּמַטָּה וּרְחָבָה מִלְּמַעְלָה, כָּךְ עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לִהְיוֹת מִתְרַחֶבֶת בְּכָל צְדָדֶיהָ וְגָלֻיּוֹת בָּאוֹת וְנִנּוֹחוֹת תַּחְתֶּיהָ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד, ג): כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, הֲרֵי לָאֹרֶךְ, לָרֹחַב מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (זכריה יד, י): וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ. רַבִּי זַכַּאי רַבָּה אָמַר עַד שִׁיחַיָה רִיפָע עַד הַיְּקָבִין שֶׁיְּקָבָן מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֲרֵי לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, וּלְמַעְלָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (יחזקאל מא, ז): וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה לְמַעְלָה לַצְּלָעוֹת, תָּנֵי עֲתִידָה יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְרַחֵב וְלַעֲלוֹת וְלִהְיוֹת מַגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, עַד שֶׁתֹּאמַר (ישעיה מט, כ): צַר לִי הַמָּקוֹם. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר עֲדַיִן לֹא לָמַדְנוּ שֶׁבַח יְרוּשָׁלַיִם, מֵהֵיכָן אַתְּ לָמֵד שִׁבְחָהּ, מֵחוֹמוֹתֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ב, ט): וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה׳ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב.

Shemot Rabbah 5:10שמות רבה ה׳:י׳

וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ח): וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ. וֶאֱמֶת זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, ז): לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה וגו׳. הֱוֵי חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, כְּמָה דְתֵימָא וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים. צֶדֶק זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): צִדְקַת ה׳ עָשָׂה. וְשָׁלוֹם זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב, ו): בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי. נָשָׁקוּ, וַיִּשַּׁק לוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כָּל הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁל תִּפְלוּת חוּץ מִשָּׁלשׁ [כדכתיב לעיל], וַיִּשַּׁק לוֹ, מַהוּ וַיִּשַּׁק לוֹ, זֶה שָׂמַח בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה שָׂמַח בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל זֶה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּשַּׁק לוֹ, נָטַל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, זֶה נוֹטֵל כְּהֻנָּה וְנוֹתֵן לְוִיָּה, וְזֶה נוֹטֵל לְוִיָּה וְנוֹתֵן כְּהֻנָּה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּשַּׁק לוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מָשָׁל לְזֶהָבִי שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ מוֹנִיטָה אַחַת וְרָאָה אוֹתָהּ מִבִּפְנִים שֶׁל חֶרֶס וּמִבַּחוּץ שֶׁל זָהָב, לְיָמִים הֵבִיאוּ לוֹ מוֹנִיטָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב, אָמַר לָהֶם הָרִאשׁוֹן חֶרֶס הָיָה וְהָיָה מְצֻפֶּה זָהָב, אֲבָל זֶה כֻּלָּהּ זָהָב. כָּךְ נְשִׁיקָה שֶׁנָּשַׁק עֵשָׂו לְיַעֲקֹב לֹא הָיָה אֶלָּא לִפְסֹלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כו, כג): כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ. וּמֶה הָיָה סוֹפוֹ (משלי כו, כג): שְׂפָתַיִם דֹּלְקוֹת וְלֶב רָע, שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לְנָשְׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְׁכוֹ. אֲבָל נְשִׁיקָה שֶׁל אַהֲרֹן וּמשֶׁה הָיְתָה נְשִׁיקָה שֶׁל אֱמֶת, וַעֲלֵיהֶן הוּא אוֹמֵר (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: חֶסֶד, זֶה אַהֲרֹן. וֶאֱמֶת, זֶה משֶׁה. וְרַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: חֶסֶד, זֶה משֶׁה, שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם יוֹסֵף. וֶאֱמֶת, זֶה אַהֲרֹן, דִּכְתִיב (מלאכי ב, ו): תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, הֱוֵי: חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּשַּׁק לוֹ, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְמִי חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד, אִם לְאַהֲרֹן אִם לְמשֶׁה, יֵשׁ אוֹמְרִים לְאַהֲרֹן שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם וּמִתְנַבֵּא לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא משֶׁה וְיָעִיד עַל דְּבָרָיו שֶׁל אַהֲרֹן וְיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֱמֶת הָיָה מִתְנַבֵּא אַהֲרֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְמשֶׁה, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא משֶׁה וְיַאֲמִינוּ לִדְבָרָיו.

Bemidbar Rabbah 3:13במדבר רבה ג׳:י״ג

כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן (במדבר ג, לט), וָא״ו שֶׁל וְאַהֲרֹן נָקוּד, עַל שֶׁלֹא הָיָה אֶחָד מִן הַמִּנְיָן. וְדִכְוָתָהּ (בראשית טז, ה): יִשְׁפֹּט ה׳ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, שֶׁלֹא אָמְרָה לוֹ אֶלָּא עַל הָגָר בִּלְבָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַל הַמַּטִּילִים מְרִיבָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. וְדִכְוָתָהּ (בראשית יח, ט): וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה, נָקוּד עַל אי״ו שֶׁבְּאֵלָיו, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִין הֵיכָן הִיא וּמְבַקְּרִים אַחֲרֶיהָ. וְדִכְוָתָהּ (בראשית יט, לג): וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ, נָקוּד עַל וא״ו שֶׁבָּאֶמְצַע שֶׁל וּבְקוּמָהּ שֶׁל בְּכִירָה, בְּשִׁכְבָהּ לֹא יָדַע אֲבָל בְּקוּמָהּ יָדַע, וְדִכְוָתָהּ (בראשית לג, ד): וַיִּשָּׁקֵהוּ, נָקוּד עָלָיו עַל שֶׁלֹא נְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ. וְדִכְוָתָהּ (בראשית לז, יב): וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת, לָמָּה נָקוּד עַל אֶת, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָלְכוּ לִרְעוֹת אֶלָּא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִתְפַּתּוֹת. וְדִכְוָתָהּ (במדבר ט, י): אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, נָקוּד עַל חֵי״ת שֶׁל רְחֹקָה, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָיָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה אֶלָּא מִן אַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה וְלַחוּץ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ קְרוֹבָה וְהוּא טָמֵא לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עִמָּהֶם אֶת הַפֶּסַח. וְדִכְוָתָהּ (במדבר כא, ל): וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר נָקוּד עַל רֵי״שׁ שֶׁבַּאֲשֶׁר: שֶׁאַף מִלְּהַלָּן הָיָה כֵּן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מְלַמֵּד שֶׁלֹא הֶחֱרִיבוּ הָאֻמּוֹת אֶלָּא מְדִינוֹת. וְדִכְוָתָהּ (במדבר כח, כא): עִשָֹּׂרוֹן עִשָֹּׂרוֹן תַּעֲשֶׂה, נָקוּד עַל עִשָֹּׂרוֹן רִאשׁוֹן שֶׁל רִאשׁוֹן שֶׁל חַג, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא עִשָֹּׂרוֹן אֶחָד בִּלְבָד. וְדִכְוָתָהּ (דברים כט, כח): הַנִּסְתָּרֹת לַה׳ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לָמָּה נָקוּד עַל לָנוּ וּלְבָנֵינוּ וְעַל עי״ן שֶׁבְּעַד, אָמַר לָהֶם עֲשִׂיתֶם גְּלוּיִם אַף אֲנִי אוֹדִיעַ לָכֶם אֶת הַנִּסְתָּרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לָמָּה נָקוּד, אֶלָּא כָּךְ אָמַר עֶזְרָא אִם יָבוֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר לָמָּה כָּתַבְתָּ אוֹתָן אוֹמַר לוֹ כְּבָר נִקַּדְתִּי עֲלֵיהֶם, וְאִם יֹאמַר לִי יָפֶה כָּתַבְתָּ כְּבָר אֶמְחֹק נְקֻדּוֹתֵיהֶן מֵעֲלֵיהֶן.

Tanchuma Vayeshev 2תנחומא וישב ב׳

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים, בֶּן אִיקוֹנִים, שֶׁהָיָה דוֹמֶה לוֹ.

Tanchuma (Buber) Vayetze 11תנחומא (בובר) ויצא הוספה י״א

(יא) ד״א וירא ה׳ כי שנואה לאה. לא מפני שהיא שנואה בפני בעלה, אלא מפני שהוכיחה אותו שעבד יעקב שבע שנים ברחל, שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים אחדים (בראשית כ״ז:מ״ד) וישב שם שבע שנים. ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי וגו׳, ויהי בערב ויקח את לאה בתו וגו׳ (שם כט:כא-כב) כל הלילה היתה עשה עצמה כרחל, כיון שעמד בבקר והנה היא לאה, אמר לה בת הרמאי למה רמית אותי, אמרה לו ואתה למה רמית אביך, כשאמר לך האתה זה בני עשו, ואמרת לו אנכי עשו בכורך, ואתה אומר למה רימיתני, ואביך לא אמר בא אחיך במרמה, ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו התחיל שונאה, אמר הקב״ה אין רפואתה של זו אלא בבנים, ובעלה נכסף לה, לפיכך וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ודוד מקלס עושה משפט לעשוקים (תהלים קמו ז).

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 37:3תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית ל״ז:ג׳

And Israel loved Joseph more than all his sons, because the likeness of Joseph resembled his own, and he made him a figured robe.

וישראל רחים ית יוסף מכל בנוי ארום איקונין דיוסף דמיין לאיקונין דיליה ועבד ליה פרגוד מצוייר.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 48:4:7ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ח:ד׳:ז׳

(ד) והתכוון בהודעתו באמרו לו: הנני מפרך והרבתיך, שהפרייה הזאת והריבוי הגדול אשר הובטחו לי הם ממך. ואולם: הנני מפרך – הרי הוא מן אפרים, בגלל דמיונו לשמו, וכמו שאמר: כי הפרני א-להים בארץ עניי, ואולם: והרביתיך – הרי הוא מן מנשה בדומה לאמרו של יעבץ (דברי הימים א' ד':י'): והרבית את גבולי. ואולם: ונתתיך לקהל עמים, הרי זה משניהם יחד, ותהיה איפוא הברכה הזאת מיוחדת לשניהם, ובזה היה מבשר (יעקב) לו (ליוסף). (ז) ואיזו הודעה יש באמרו: ואני בבאי מפדן וגו', וכבר היה יוסף חי ועד לכל זה, והיה באותו הזמן בן שמונה שנים – הרי נאמר שלא רצה [יעקב] להודיעו בזה את מותה (של רחל), כי אם רצה בזה (להזכיר) שרחל מתה אחרי הברכה הזאת ולא נולד לי אחרי מותה שום ילד. והיו לי, איפוא, הברכות האלה לך וילדיך. והודיעו גם-כן, שמה שמנעו מקבור אותה בחברון הוא דבר מותה בדרך, ולא יכל לשאתה.

Rashi Bereshit 25:27רש״י בראשית כ״ה:כ״ז

ויגדלו… ויהי עשו AND THEY GREW … AND ESAU WAS – So long as they were young they could not be distinguished by what they did and no one paid much attention to their characters, but when they reached the age of thirteen, one went his way to the houses of learning and the other went his way to the idolatrous temples (Genesis Rabbah 63:10). יודע ציד A CUNNING HUNTER literally, understanding hunting – understanding how to entrap and deceive his father with his mouth. He would ask him, "Father how should salt and straw be tithed"? (Genesis Rabbah 63:10) (although he knew full well that these are not subject to the law of tithe). Consequently his father believed him to be very punctilious in observing the divine ordinances. איש שדה A MAN OF THE FIELD – Explain it literally (i.e., not in a Midrashic manner): a man without regular occupation, hunting beasts and birds with his bow. תם A PLAIN MAN – not expert in all these things: as his heart was his mouth (his thoughts and his words tallied). One who is not ingenious in deceiving people is called תם plain, simple. יושב אהלים DWELLING IN TENTS – the tent of Shem and the tent of Eber (Genesis Rabbah 63:10).

ויגדלו, ויהי – כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם. הגדילו, זה פרש לבתי מדרשות וזה לעבודה זרה. יודע ציד – לצוד אביו ולרמותו, שואלו: היאך מעשרין המלח והתבן. סבור אביו שמדקדק במצות. איש שדה – אדם בטל, וצודה בקשתו חיות ועופות. תם – אינו בקי בכל אלה, כלבו כן פיו. מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. ישב אהלים – אהלו של שם ואהלו של עבר.

Rashi Bereshit 25:31-34רש״י בראשית כ״ה:ל״א-ל״ד

(31) מכרה כיום SELL ME THIS DAY (literally, like the day) – Explain it as the Targum renders it "as this day": just as this day is certain, so make me a sure sale. בכרתך THY BIRTHRIGHT – Because the sacrificial service was then carried out by the first-born sons, Jacob said, "This wicked man is unworthy to sacrifice to the Holy One, blessed be He" (Genesis Rabbah 63:13). (32) הנה אנכי הולך למות BEHOLD I AM IN PERIL TO DIE – The birthright is something unstable, for not always will the sacrificial duties be performed by the first-born, for the tribe of Levi will assume this. Further Esau said: What is the nature of this Service? Jacob replied, "Many prohibitions and punishments and many acts involving even the punishment of death are associated with it — just as we read in the Mishna, (Sanhedrin 22b): The following priests are liable to death: those who carry out their duties after having drunk too much wine and those who officiate long-haired. He said: If I am going to die through it, why should I desire it. (34) ויבז עשו THUS ESAU DESPISED –Scripture testifies to his wickedness: that he despised the Service of the Omnipresent!

(לא) כיום – כיום דלהין, כיום שהוא ברור, כך מכור לי מכירה ברורה. בכורתך – לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב: אין רשע זה כדיי להקריב להקב״ה. (לב) למות – כמה אזהרות ועונשים תלויות בעבודה, כאותה ששנינו (בבלי תענית י״ז:): ואילו שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש. אמר: אני הולך על ידה למות, אם כן מה חפץ לי בה. (לד) ויבז עשו – העיד הכתוב על רשעו, שבזה עבודתו של מקום.

Rashi Bereshit 27:19רש״י בראשית כ״ז:י״ט

אנכי עשו בכרך I AM ESAU THY FIRST-BORN – I am he that brings food to you, and Esau is your first-born. עשיתי I HAVE DONE many things at different times כאשר דברת אלי ACCORDING AS THOU SPAKEST UNTO ME שבה SIT – The word means to sit at the table and therefore it is translated in the Targum by אסתחר (from סחר to "go round" corresponding to the Hebrew סבב from which the term מֵסֵב to recline at, to sit round the table at a meal is derived).

אנכי – המביא לך, ועשו הוא בכורך. עשיתי – כמה דברים כאשר דברת אלי. שבה – לשון מיסב על השלחן, לכך הוא מתורגם: אסתחר.

Rashi Bereshit 31:10רש״י בראשית ל״א:י׳

והנה העתדים BEHOLD THE RAMS – Although Laban had separated all these so that the sheep should not give birth to young marked similar to them, angels brought them from the flock which had been placed in charge of Laban's sons to the flock in Jacob's charge (Genesis Rabbah 73:10). וברדים GRISLED – Explain it as the Targum renders it: פציחין open; old French faissie, checquered. There was a white stripe going right round the body, the spots of which it was composed being open and running from one end to the other. But I can bring no evidence from Scripture that this is the meaning.

והנה העתודים – אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו מלאכי השרת מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן לעדר המסור ביד יעקב. וברדים – כתרגומו: פציחין, פיישיד, חוט של לבן מקיף את גופו סביב חברבורת שלו, פתוחה ומפולשת מזן אל זן. ואין לי להביא לו עד מן המקרא.

Rashi Bereshit 32:7רש״י בראשית ל״ב:ז׳

באנו אל אחיך אל עשו WE CAME TO THY BROTHER, TO ESAU – to him of whom you said he is my brother, but he behaves towards you as Esau, the wicked — he is still harbouring hatred (Genesis Rabbah 75:7).

באנו אל אחיך – שהיתה אומר: אחי, אבל הוא נוהג עמך כעשו – עודנו בשנאתו.

Rashbam Bereshit 25:27רשב״ם בראשית כ״ה:כ״ז

Yodea' A HUNTER KNOWING: how "to hunt game to bring home" (Gen. 27.5). Yoshev A TENT DWELLER: who shepherded his father's flocks, as I explained about the phrase (Gen. 4.20), "who dwell in tents and amidst herds."

יודע ציד – לצוד ציד להביא. יושב אהלים – רועה צאן אביו, {לפי פשוטו, כי דרך רועים לנטות אהליהם ממרעה למרעה,} כמו שפירשתי אצל יושב אהל ומקנה (רשב״ם המשוחזר בראשית ד׳:כ׳).

Rashbam Bereshit 25:28רשב״ם בראשית כ״ה:כ״ח

Ki GAME WAS IN HIS MOUTH: The plain meaning of Scripture is the one offered by the Targum. 'Ohevet REBEKAH LOVED JACOB: because she recognized his innocence and because of what God said (vs. 23), "The older shall serve the younger." The text had to tell the reader beforehand about Isaac's love of Esau and Rebekah's love of Jacob to prepare the reader for what is written below (Gen. 27) that Isaac wanted to bless Esau but Rebekah acted with guile to see that Jacob would be blessed.

כי ציד בפיו – פשוטו כתרגו׳. אוהבת את יעקב – שהיתה מכרת בתומתו, וגם ממה שאמר הקב״ה: ורב יעבוד צעיר (בראשית כ״ה:כ״ג). והוצרך להקדים כאן אהבת יצחק לעשו ורבקה את יעקב, להודיע מה שכתוב לפנינו: יצחק רצה לברך עשו ורבקה הערימה לברך את יעקב.

Rashbam Bereshit 25:31-34רשב״ם בראשית כ״ה:ל״א-ל״ד

(31) Mikhrah SELL ka-yom: I.e. immediately. "Sell me right away your first-born's share in father's money in exchange for money that I will give you and afterwards I will give you the food in order to corroborate and confirm the transaction." The transaction would follow the same pattern as is described in the verse (Gen. 31.46), "And they partook of a meal there on the mound," to confirm the pact between Laban and Jacob. (32) Hinneh I GO TO DIE: "Every day I go to hunt animals in the forest where one finds bears and lions and other vicious animals and I am in danger of dying. WHAT USE IS THERE FOR ME to await a firstborn’s share after our father's death?" My father, R. Meir, may he rest in peace, offered the above explanation. [This speech of Esau] constitutes [the text's elaboration of how] "Esau spurned the birthright" (vs. 34). (33) Vayyimkor HE SOLD THE BIRTHRIGHT: for money. Then, afterwards (vs. 34), JACOB GAVE ESAU ..., as is the common custom, to confirm the transaction. (34) Vayyivez ESAU SPURNED: Since he would later regret his actions, as it is written (Gen. 27.36), "First he took away my birthright," accordingly the text informed the reader beforehand of Esau's foolishness. At this point, when he was eating, he spurned the birthright; later, however, he had regrets. Vayyivez is like [i.e. is an apocopated form of] vayyivzeh, from [the root b-z-h, the same root as can be found in the phrase] (Num. 15.31), "He spurned (bazah) the word of the LORD," just as vayyiqen is derived from [the root] q-n-h.

(לא) מכרה כיום – כלומר: לאלתר, מיד מכור לי חלק בכורתך הראוי לך {ב}ממון אבי בממון שאתן לך, ואחר כך אתן לך המאכל לעדות לקיום. כדרך שמצינו: ויאכלו שם על הגל (בראשית ל״א:מ״ו) לקיום ברית בין לבן ליעקב. (לב) הנה אנכי הולך למות – בכל יום אני הולך לצוד חיות ביערים המצויים שם דובים ואריות וחיות רעות ואני מסוכן למות. למה זה {לי} – להמתין חלק בכורה לאחר מיתת אבינו. כך פירש אבי הרב רבי מאיר מ״כ. {וזהו} ויבז עשו את הבכורה (בראשית כ״ה:ל״ד). [וי״מ לפי הפשט: כל היום אני מסתכן בעצמי ללכת במקום חיות וליסתים, ולמה לי בכורה – מה אני חושש בדבר שאינו מוחזק וכמה ספקות. רבינו שמואל.] (לג-לד) וימכור את בכורתו – בדמים, ואחר כן ויעקב נתן לעשו וגו׳ – כמנהג בני אדם לקיום דבר. (לד) ויבז עשו – לפי שלסוף נתחרט על כך, כדכתיב: את בכורתי לקח (בראשית כ״ז:ל״ו), לכן הקדים כאן להודיע שטותו. עתה בשעת אכילה ביזה את הבכורה, אבל לבסוף היה מתחרט. ויבז – כמו: ויבזה מן דבר י״י בזה (במדבר ט״ו:ל״א), כמו: ויקן (בראשית ל״ג:י״ט) מן קנה.

Rashbam Bereshit 27:13רשב״ם בראשית כ״ז:י״ג

'Alay YOUR CURSE BE UPON ME: "Let it be on my neck!" In other words she told him, "Do not be afraid," for she relied on what God had told her (Gen. 25.23), "the older shall serve the younger."

עלי קללתך – עלי ועל צוארי, כלומר כי היתה בוטחת במה שאמר לה הקב״ה: ורב יעבד צעיר (בראשית כ״ה:כ״ג).

Rashbam Bereshit 28:21רשב״ם בראשית כ״ח:כ״א

Veshavti RETURN SAFE TO MY FATHER’S HOUSE: An God has said to me (vs. 15), "I will bring you back to this land." Vehayah AND GOD WILL BE WITH ME: helping me in all my ventures.

ושבתי בשלום – כמו שאמר לי: והשבותיך אל האדמה הזאת (בראשית כ״ח:ט״ו). והיה י״י לי לאלהים – שיסייעני בכל מעשיי.

Rashbam Bereshit 29:10רשב״ם בראשית כ״ט:י׳

Vayyagel JACOB ROLLED THE STONE: by himself. The text is written to relate Jacob’s strength.

ויגל את האבן לבדו – להודיע גבורתו בא הכתוב.

Rashbam Bereshit 32:7-8רשב״ם בראשית ל״ב:ז׳-ח׳

(7) Ba'nu "WE CAME TO YOUR BROTHER ESAU: and you have gained his favor, as you said (vs. 6), AND HE HIMSELF, due to his happiness at your coming and due to his love for you, IS COMING TO GREET YOU (holekh liqra'tekha) AND THERE ARE FOUR HUNDRED MEN WITH HIM to honor you." This is the true meaning according to the plain sense of Scripture. [The phrase holekh liqra'tekha means "coming towards you with good intentions,"] just like, "He is setting out to meet you (yose' liqra'tekha) and he will be happy to see you" (Ex. 4.14). (8) Vayyira' JACOB WAS inwardly AFRAID: Even though Esau had demonstrated to the messengers that he had honorable intentions towards Jacob, Jacob did not believe that Esau's thoughts were good, but rather evil. Vayyeser: is from [the root s-r-r,] the same root as saror in the phrase, "Oppress – (saror) the Midianites" (Num. 25.17). So also vatteqal in the phrase, "Her mistress was lowered (vatteqal)" (Gen. 16.4) is from the root q-1-1. Vayyahas: is from [the root h-s-h, the same root as hasah, in the phrase,] "which Moses divided (hasah)" (Num. 31.42).

(ז) באנו אל אחיך אל עשו – ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו – לכבודך, זהו עיקר פשוטו. וכן: גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד׳:י״ד). (ח) ויירא יעקב – בלבו, שאף על פי שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוין, הוא לא האמין שמחשבת עשו לטובה אלא לרעה. ויצר – מגזרת: צרור את המדיינים (במדבר כ״ה:י״ז), והוא {כמו} ותקל גבירתה (בראשית ט״ז:ד׳) מן קלל. ויחץ – מן אשר חצה משה (במדבר ל״א:מ״ב).

Rashbam Bereshit 32:29רשב״ם בראשית ל״ב:כ״ט

Ki sarita: Sarita is from [the root s-r-h,] the same root as in the phrase, "Grown to manhood, he strove (sarah) with a divine being," (Hos. 12.4), just as [in the second person singular masculine perfect qal form the root] q-n-h becomes qanita and '-s-h becomes 'asita. However, vayyasar in the phrase, "He strove (vayyasar) with an angel and prevailed," is [from the root s-v-r,] just like shav, qam and ras that have [third person masculine singular imperfect vav-consecutive qal] forms vayyaqom, vayyashov and vayyaros, The reason that Jacob was punished and lamed was that, despite God's promise, he attempted to flee. Similarly one finds that whenever someone attempts a journey or refuses a journey against God's will, he is punished. Moses said. "Make someone else your agent," (Ex. 4.13) and then, "The LORD became angry" (Ex. 4. 14). So according to the plain meaning of Scripture [in that verse also one finds God's wrath resulting from a mission being refused]. Albeit, the Sages said (Zevahim 102a): Whenever the text says that God became angry, a perceivable effect ensues. Here [i.e. God's anger in Ex. 4.14], what perceivable effect ensues? [God said,] "Your brother, Aaron, the Levite" (ibid.). In other words, [God said,] "Aaron had been destined to be a Levite, while you, Moses, would have been a priest; now he will be a priest, and you a Levite." However, following the plain meaning of Scripture, [a more explicit perceivable effect ensued, as follows:] since Moses was reluctant to go, the result was that "God encountered him and sought to kill him" (Ex. 4.24). Similarly, Jonah [who refused God’s mission] was swallowed up into the belly of the fish (Jonah 2.1). Similarly, concerning Balaam (Num. 22.22), "God became angry that he was going," and as a result he became lame, as it is written (Num. 22.25), "She squeezed Balaam's foot against the wall," and (Num 23.3), "He went about shefi," which means lame, as in the phrase (Job 33.21), "My bones were dislocated (shuppu)."

כי שרית – מגזרת: באונו שרה את אלהים (הושע י״ב:ד׳), כמו: קנה קנית, עשה עשית. אבל וישר אל מלאך ויוכל (הושע י״ב:ה׳), מגזרת: שב קם רץ, שיאמר ויקם וישב וירץ. ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב״ה הבטיחו והוא היה בורח. וכן מצינו בכל ההולכים בדרך שלא ברצון הקב״ה או ממאנים ללכת, שנענשו. במשה כת׳: שלח נא ביד תשלח (שמות ד׳:י״ג), ויחר אף י״י במשה (שמות ד׳:י״ד). ולפי הפשט אף על פי שאמרו חכמים בכל מקום חרון אף עושה רושם וכאן מה רושם יש, הלא אהרן אחיך הלוי (שמות ד׳:י״ד) עתיד הוא להיות לוי ואתה כהן ועכשיו הוא יהיה כהן ואתה לוי (השוו בבלי זבחים ק״ב:א׳), אך לפי הפשט לפי שהיה מתעצל ללכת כת׳: ויהי בדרך במלון ויפגשהו {י״י} ויבקש המיתו (שמות ד׳:כ״ד). וכן ביונה שנבלע במעי הדגה, וכן בבלעם: ויחר אף אלהים כי הולך הוא (במדבר כ״ב:כ״ב) ונעשה חיגר, כדכתיב: ותלחץ {את} רגל בלעם (במדבר כ״ב:כ״ה), וילך שפי (במדבר כ״ג:ג׳) – חיגר, כמו: ושופו עצמותיו (איוב ל״ג:כ״א).

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 25:27אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ה:כ״ז

יודע ציד – לעולם מלא מרמות, כי רובי החיות בדרך מרמה [וחכמה עלומה] יתפשו. ויעקב הפך עשו, כי הוא איש תם. גם עשו איש שדה, ויעקב ישב אהלים – ויתכן להיותו פירושו כמו: יושב אהל ומקנה (בראשית ד׳:כ׳).

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 25:31-34אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ה:ל״א-ל״ד

(לא) מכרה – בחירק כמו: שלחה הנער (בראשית מ״ג:ח׳), שכבה עמי (בראשית ל״ט:ז׳). והבכורה – שיקח פי שנים בממון אביו. ויש אומרים: שיש לבכור מעלה לעולם על הצעיר לקום מפניו לשרתו כבן לאב. (לב) וטעם הנה אנכי הולך למות – שבכל יום הוא מסתכן בעצמו כאשר יצא לצוד, שמא יהרגוהו החיות, ויתכן שימות קודם אביו. (לד) ויבז עשו גם זאת הבכורה – בעבור שראה שאין לאביו עושר. ורבים יתמהו: כי עזב לו אברהם ממון רב, וכאילו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו בא לידי עוני בזקוניו. והעד: שהיה יצחק אוהב את עשו בעבור צרכו (בראשית כ״ה:כ״ח). ואילו היה הלחם רב בבית אביו, והוא נכבד בעיניו לא מכר את בכורתו בעבור נזיד. ואם היה אביו אוכל מטעמים בכל יום, מה טעם הביא לו ציד (בראשית כ״ז:ג׳-ד׳). ולמה לא היו ליעקב בגדים חמודות (בראשית כ״ז:ט״ו). ולמה לא נתנה לו אמו כסף וזהב לדרך, שהוא אומר: ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כ״ח:כ׳). ולמה לא שלחה אליו הון והיא אוהבת אותו, כי הוצרך לשמר הצאן. והפסוק שאמר: ויגדל האיש (בראשית כ״ו:י״ג) – קודם זקנתו. ועורי לב יחשבו כי העושר מעלה גדולה לצדיקים, והנה אליהו מוכיח (מלכים א י״ז). ועוד ישאלו: למה חיסר השם ממון יצחק. אולי יודיעונו: למה חסר אור עיניו (בראשית כ״ז:א׳). ואל ידחונו בקנה רצוץ של דרש, כי יש לו סוד. ואין לנו לחפש, כי עמקו מחשבותיו של שם, ואין כח באדם להבינם ולדעת אותם. וכן יאמרו אחרים: הנה צאן יש לו, כי רבקה אמרה לו: לך נא אל הצאן (בראשית כ״ז:ט׳). ויתכן שנשאר לו מקנה מעט. גם נכון הוא: להיות פירוש אל הצאן (בראשית כ״ז:ט׳) – אל מקום הצאן הנודע למכירה. [והטעם: קנה לי שני גדיי עזים.]

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 32:9אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״ב:ט׳

מחנה – זכר ונקבה, כבית [– כי שחה אל מות ביתה (משלי ב׳:י״ח),] ומקום. והיה המחנה הנשאר לפלטה – אולי יהיה שיברח, או: תשוך חמת אחיו בהכותו המחנה האחד, או: יבוא להם ריוח והצלה מהשם. וכמוהו: אם תחזק ארם ממני והיתה לי לישועה (שמואל ב י׳:י״א). ומה שאמר רב שלמה: שיהיה לפלטה בעל כרחו (רש״י בראשית ל״ב:ט׳), הוא דרך דרש. ואם השם אמר לו: והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כ״ח:י״ד), לא ידע אם על אלה אם על אחרים. כי הנה יוסף כאשר נמכר היה חי, ולא ידע, כי אין הנביא יודע הנסתרות, אם לא יגלה לו השם. ואלישע אמר: וי״י העלים ממני ולא הגיד לי (מלכים ב ד׳:כ״ז). גם זאת תשובה לשואלים איך פחד יעקב והשם הבטיחו, והוא: ואהיה עמך (בראשית ל״א:ג׳).

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 37:3אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״ז:ג׳

כי בן זקונים הוא – כמשמעו, כי הולידו והוא זקן בן תשעים ואחת שנה. גם כן אחיו בנימין קראו הכתוב: וילד זקונים קטן (בראשית מ״ד:כ׳), ואחרי אלה שניהם לא נולד בן. פסים – כתונת מרוקמת. פסים – פס ידא (דניאל ה׳:ה׳) בלשון ארמית.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 48:16אבן עזרא בראשית פירוש ראשון מ״ח:ט״ז

(טז) ויקרא בהם שמי – כי הנה בני ישראל יקראו אפרים, גם יוסף. גם אמר הכתוב: רחל מבכה על בניה (ירמיהו ל״א:י״ד), כי היא היתה עיקר מחשבתו, על כן יאמר הכתוב: בני רחל אשת יעקב (בראשית מ״ו:י״ט). וכאשר ילדה רחל, מיד אמר ללבן: שלחני (בראשית ל׳:כ״ה). גם נתן לו הבכורה, כי הוא ראשית מחשבתו. ואחר שלא היה ראובן ראוי לבכורה, היה יוסף שהוא פטר רחם, ולא דן וגד, כי הם בני השפחות.

Ibn Ezra Bereshit Third Commentary 32:7אבן עזרא בראשית פירוש שלישי ל״ב:ז׳

באנו אל אחיך – נראה בעיני: כאלו אומרים לו: באנו אל אחיך וַנגד לו דברך ושלומך, והוא קבל דבריך מאהבה וגם חשב בלבו לכבד אותך. על כן: וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו – על כן מלת: וגם.

Ibn Ezra Bereshit Third Commentary 32:8אבן עזרא בראשית פירוש שלישי ל״ב:ח׳

ויירא – אעפ״כ ויירא יעקב מאד – כי יעקב אבינו לא היה לו גבורה בלבו, על כן פחד אע״פ שהיה תקיף בכח. כי יש חלש שהוא גבור בלב, כי אין הגבורה רק בלב. ויש תקיף בכח בידו ובזרועותיו, ואין לו גבורה בלבו, כי ירא הוא. לשני מחנות – מחנה פעם לשון זכר ופעם לשון נקבה, כמו: רוח גדולה וחזק מאד (מלכים א י״ט:י״א).

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 25:28ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ה:כ״ח

ורבקה אוהבת את יעקב – שהיה רועה צאן ועוסק בישובו של עולם, ודרך אשה לאהוב מי שמגדל טלאים וגדים.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 25:29-30ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ה:כ״ט-ל׳

(כט) והוא עייף – דרך הציידים להיות עייפים ורודפים אחר החיות, ופעמים טועים בייער שלשה וד׳ ימים {ויגיע} להם רעב וצמא. וכן היה לעשו עד שהגיע לשערי מות, ולא היה יכול להשיג ידו אל פיו. (ל) כמו שהוא אומר: הלעיטיני נא וגו׳ – כלומר: שפוך לתוך פי ואני אוכל, שאיני יכול אפילו לתת לתוך פי, ולא ללכת אל בית אבי. אך מצא יעקב אחרי הצאן, במרעה רחוק מן העיר, אם היה האוכל מתמהמה לו, [היה] מיד מת. ולכך אמר לו יעקב: אם אתה מת מיתת עצמך, הרי כל אשר לאבי בידי, וכל בני קטורה וישמעאל, ולוט שמילט זקיני מן השבי ומן המות, יהו משועבדים לי. ואם אוכילך ותחיה, הריני מפסיד שרות גדול{ה} וממשלה גדולה, שאתה בכור ותקח הכל. אבל אם תמכור לי בכורתך, אז אוכילך ותחיה ולא תמות, ואני לא אפסיד במה שאוכילך. ואם לא תחמול על עצמך, בשביל שלא תרצה שלא תבא לי הממשלה, גם אני לא אחמול על עצמך. כי כמו שאתה רוצה לעצמך, אני אוהב לעצמי, ואיני אוהבך יותר ממני.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 27:10ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ז:י׳

בעבור אשר יברכך לפני מותו – ואף על פי שלא היה צריך, שהרי היתה הבכורה שלו, מכל מקום צריך להעבירה מעשו. והיה יעקב כאדם שרץ אחר אבידתו, שהרי עשו מכר לו את הבכורה ונשבע לו שלא להפקיע ממנו, ועכשיו היה מערים על שבועתו ורוצה לרמותו, ויעקב הציל את שלו מידו.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 29:10ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ט:י׳

נערים היו הרועים, אבל יעקב איש וגיבור היה וגללה.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 29:31ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ט:ל״א

כי שנואה לאה – גבי אהבתה של רחל, שאינו אהב אותה כמו רחל. אבל שנואה לאו דווקא, דאם כן קשו קראי אהדדי.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 30:2-3ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל׳:ב׳-ג׳

(ב) התחת אלהים אנ{כ}י – מיהר יעקב להשיב לרחל, ולא הניחה לגמור דבריה. סבור שיתן לה בבטנה, ולכך חרה לו. (ג) ותאמר הנה אמתי בלהה – כלומר: לא זאת אני שואלת, אלא שתבא אל אמתי. אולי אבנה – כי אגדל את בניה ויקראו על שמי.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 32:8ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ב:ח׳

ויירא יעקב מאד ויצר לו – כי לא ידע מה לעשות. שאם היה יודע שכוונתו לרעה, היה מבקש לעצמו צד הצלה, או לברוח או ללכת לערי המבצר מפניו. אבל עכשיו שמא אינו בא אלא לכבודו, ואם יברח, ישים לו לב ויראה לו דרך שנאה. כמו שאומרים בני אדם: אם יש מי שיברח, הרבה יהיה מי שירדוף. ואם כוונתו לרעה, איני יכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש. ולפיכך היה מיצר, שלא היה יודע מה יעשה – או יברח או יעמוד. ויחץ את העם אשר אתו – לקח בידו דברי הצלה שלא ירגיש בהן שעשאן כנגדו, וחצה את העם לשתי משמרות.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 32:12-13ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ב:י״ב-י״ג

(יב-יג) כי ירא אנ{כ}י אותו שיכה אם על בנים – אחת או שתים או שלש מהם. אבל הכל היה יודע שלא יגמרם, שכבר הבטיחו הקב״ה. ולכך היה מזכיר ההבטחה תדיר. ורבותינו אמרו (בבלי ברכות ד׳.): שמן הכל ירא שמא יגרום החטא, והוא עיקר. כי וודאי ידוע שאין הקב״ה מבטיח טובה אלא על מנת שלא ירשיע, ולא רעה אלא על מנת שיעמוד במרדו, אבל תשובה מעברת רוע הגזירה.

Radak Bereshit 25:27רד״ק בראשית כ״ה:כ״ז

ויגדלו הנערים, as soon as they grew up their activities diverged completely from one another, one concentrating on mundane activities, activities which showed immediate profitable results, the other concentrating on the acquisition of knowledge, wisdom, i.e. abstract matters. One was an extrovert, at home in the fields, mountains, etc, whereas the other was an introvert as reflected in the term יושב אהלים. אהלים, the reason why the Torah wrote this word in the plural mode is because Yaakov studied with any wise man he came across. He was indiscriminating in this regard, being totally devoid of deceit or evil, wanting only to amass knowledge.

ויגדלו – משגדלו נפרדו במעשיהם זה נתעסק במעשה העולם וזה נתעסק בחכמה והיה הפכו, כי זה יוצא השדה וזה יושב אהלים. ואמר אהלים – לשון רבים, כי היה לומד עם כל חכם שהיה מוצא עם זה ועם זה, כי כל חפצו היה בזה, והיה תם מבלי שום מרמה ועול.

Radak Bereshit 27:19רד״ק בראשית כ״ז:י״ט

ויאמר...אנכי עשו בכרך, some people wonder how Yaakov, a righteous person, could say something like this, an outright lie in their opinion. Actually, the matter is not so strange seeing that Yaakov knew that he was entitled to the blessing more than his brother, and that the spirit of prophecy would come to rest on Yitzchok so that he would bless him instead. If, in a situation such as this, the tzaddik changes words so that they sound like a lie, this is in order and does not reflect on him negatively. Our example is Samuel I 16,2 where God tells the prophet Samuel to go and crown one of Yishai’s sons as the future king of Israel. In order to escape suspicion in case Sha-ul would challenge his trip to Chevron where Yishai lived, God told him to take with him a calf and to claim that he was taking it to Chevron to offer as a sacrifice. Besides, Yaakov was well aware that both his father and his grandfather had on occasion told lies about the marital status of their wives. No one ever accused either as having told lies, seeing there was an adequate reason for telling such a lie. Yaakov therefore was entitled to tell such a lie under the circumstances, and by representing himself as the one who was to get this blessing this did not turn him into a liar. Furthermore, in doing what he did he carried out his mother’s instructions. The Torah specifically orders איש אמו ואביו תיראו “you shall be in awe of your mother and father.” (Leviticus 19,3) Also, his mother was known to be a prophetess, so that her instructions could be trusted without reservations. Onkelos translates verse 13 עלי קללתך בני, to mean that what Rivkah said was “I have received a prophetic vision telling me that you will not be cursed.” קום נא שבה, he told his father to get up and sit up as he had found him lying down. ואכלה, an imperative mode with an added letter ה, the letter א having a chataf kametz, an abbreviated vowel kametz.

אנכי עשו בכורך – יש תמהים איך יעקב שהיה צדיק וירא אלהים דיבר שקר? ואין זה תימה, כי יודע היה יעקב כי הוא ראוי יותר לברכה מאחיו ורוח הנבואה שתשרה על יצחק לברכו יותר יתעשת האלהים לברכתו מברכת אחיו, כי הוא רצוי לאל יותר ממנו, וחלוף הדברים במקומות כאלה אינם גנאי וחילול לצדיק, שהרי ראינו כי האל אמר לשמואל עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח לה׳ באתי (שמואל א׳ ט״ז) וכן אברהם ויצחק אמרו על נשותיהם אחותי היא ולא נקראו בעבור זה דוברי שקר, כי מיראה אמרו מה שאמרו, וכן יעקב לקבל ברכת אביו, ואם שנה דברו לא היה בעבור זה דובר שקר, ועוד כי מצות אמו היתה, וכתיב איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י״ט:ג׳) גם נבואה היתה, ותרגם אונקלס עלי קללתך בני, עלי איתאמר בנבואה דלא ייהון לווטייא עלוך ברי. קום נא שבה – כי הוא היה שוכב ואומר לו שיקום משכיבתו וישב על מטתו לאכול. ואכלה צווי בתוספת ה״א, והאלף חטופה.

Radak Bereshit 28:21רד״ק בראשית כ״ח:כ״א

ושבתי בשלום, with his wife and children, for without them neither he, his father, or his mother would consider themselves at peace, seeing that he was forbidden to marry one of the Canaanite girls. והיה ה' לי לאלוקים, this was the gist of the vow, meaning that he would concentrate on the service of the Lord and minimise any mundane activities. Furthermore, he vowed that he would build an altar on the place where he had slept on the stone which he had just anointed. יהיה בית אלוקים, he would build a Temple and altar there so that anyone worshipping the Lord could come there and pray and offer his sacrifices on that altar. It would be a Temple for the God in heaven only. Another way of understanding these words could be that he would instruct his children to build a Temple there in the future when they would take possession of the land of Israel. A further vow Yaakov made at this time was: וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, I will give a tithe of all the acquisitions including the cattle which You will give me. I will distribute this tithe to needy people in order to encourage them to switch to monotheism. According to Bereshit Rabbah 70,7 the vow included tithing one of his future children to God, i.e. appointing him as a servant of the Lord representing the other sons. As to the formulation: עשר אעשרנו לך, as a grammatically unusual formulation, this is an accepted formulation as we find it also confirmed in Deuteronomy 11,13 with the same verb, or in Deuteronomy 14,22 שמור תשמרון with a different verb. There are many similar examples of this kind of repetition for emphasis. Our sages in Ketuvot 50 use the formulation used in this verse as teaching that even if one wants to be generous in his donations to charity and holy causes, one should not give away more than 20% of one’s wealth in order not to become an object of charity himself because of carelessly squandering wealth given to one by God. The wordsעשר אעשרנו are understood by the Talmud there as applying to two such tithes of 10% each.

ושבתי בשלום – באשה ובבנים, כי זולתם לא יהיה שלום לו ולא לאביו ולא לאמו, כי הוא לא יוכל לקחת אשה מבנות כנען. והיה ה׳ לי לאלהים, ר״ל שיהיה מתבודד לעבודת האלהים ולא יתעסק עוד בעסקי העולם כל ימיו, ועוד נדר שהמקום ההוא ששם בו האבן מצבה יהיה בית האלהים כלומר שיבנה שם בית ומזבח לבוא שם כל עובד אלהים ולהתפלל ולעבוד שם לאלהים ולא לזולתו, או פירושו יהיה בית אלהים, שיצוה לבניו, כי ברשתם הארץ יעשו שם בית האלהים ועוד נדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, כלומר אתן מעשר מהרכוש ומהמקנה שתתן לי ואתננו לאנשים שיצטרכו מהיראי אלהים ועובדים אותו. ואמרו (ב״ר:ע׳) כי גם על הבנים אמר שיעשר, וכן היה לוי המעשר שהיה מתעסק בעבודת האל יותר משאר אחיו ולמדו יעקב בהתבודדו ומסר לו סודות התורה והחכמה; ומה שאמר עשר אעשרנו לך, כן הוא דרך הכתוב לחזר המקור עם הפועל לחזק הפעולות, כמו שמע תשמעו (דברים י״א) שמר תשמרון (שם) והדומים להם רבים. ורז״ל (כתובות נ״ה) עשו סמך בזה הפסוק ואמרו הרוצה לבזבז מנכסיו לצדקה אל יבזבז יותר מחומש, שאמר עשר אעשרנו, ושני עשיריות הוא החומש, ומנעו מזה כדי שלא יצטרך הוא לבריות.

Radak Bereshit 29:10רד״ק בראשית כ״ט:י׳

ויהי...ויגל את האבן, either together with the other three shepherds on hand, or all by himself. In the event that he did it all by himself, God blessed him with extraordinary physical strength at that time.

ויגל את האבן – עם שלשה הרועים שהיו שם או הוא לבדו, והיה לו זה מברכת האל שנתן לו כח יתירה.

Radak Bereshit 29:31רד״ק בראשית כ״ט:ל״א

וירא ה' כי שנואה לאה, Yaakov did not hate her; in fact he loved her. However, seeing that he loved Rachel better it appeared as if he hated Leah. We find a similar situation in Deuteronomy 21,15 where the Torah speaks about a husband “hating” one of his two wives. The meaning there is also relative to the wife he prefers. God, Who knew the true state of affairs, i.e. what Leah’s perception of her husband’s feelings toward were, ויפתח את רחמה, seeing that the Torah describes her womb as needing to be “opened,” it is clear that she had been barren before. ורחל עקרה, but Rachel remained barren, as she had been. We already explained on 25,20 why the matriarchs were basically all barren until God intervened visibly.

וירא י״י כי שנואה לאה – לא היה יעקב שונא אותה, אבל היה אוהב אותה, אלא לפי שהיה אוהב את רחל יותר מלאה קרא לאה שנואה, כלומר כנגד אהבתה של רחל היתה שנואה, וכן האחת אהובה והאחת שנואה (דברים כ״א:ט״ו) ולפי שהית׳ עלובה בעיניה שלא היתה אהובה כאחותה ראה י״י בעניה ויפתח את רחמה. ובאמרו ויפתח – מלמד שהיתה עקרה וי״י פתח רחמה, ורחל נשארה עקרה כמו שהיתה.

Radak Bereshit 30:2רד״ק בראשית ל׳:ב׳

ויחר...אשר מנע ממך, God denied you children, not I. You have to pray to Him, not to berate me. As far as I am concerned, I have made my contribution already having slept with you far more often than with Leah. If you are genetically barren then you have to ask God to open your womb. Your sister did the same and her prayer has been answered. The word מנע, prevented, which Yaakov used meant that the sperm did not enter the area of the womb where fertilisation takes place. Yaakov’s anger was due to Rachel attributing her problem to Yaakov and something Yaakov had failed to do, and not to God, Who decrees who is barren and who is fertile. The demand to her husband הבה לי בנים, “get me children,” was entirely out of place. Had she asked Yaakov to plead with God to have mercy on her, she would have been perfectly in order. He would not then have become angry at her.

אשר מנע ממך – הוא מנע ממך ולא אני, וממנו תבקש שיתן לך בנים, כי אני נותן לך העונה שעלי לתת, ואם את עקרה מהאל תבקשי שיפתח את רחמך כאשר עשה לאחותך בבקשה ממנו, והמניעה היא מלתת ההריון בפתוח הרחם, לפיכך חרה אף יעקב לפי שתלתה הכח בו ולא באל אשר לו הכח והיכולת עד עקרה ילדה שבעה, והיא אמרה ״הבה לי בנים״ אבל אם אמרה בקש רחמים עלי, צדקה במאמרה ולא חרה אפו בו.

Radak Bereshit 32:4רד״ק בראשית ל״ב:ד׳

וישלח יעקב מלאכים, even though God had assured him of His support twice, he was still afraid of his brother. The reason was that at the time Yaakov had left home Esau had been very angry at him. He was now afraid that due to some sin he might have committed and that he had remained unaware of, he might forfeit God’s support. We elaborated on this concept already. In order to find out how Esau felt about him now, he sent some of his mean as emissaries. They were supposed to soften him up if that was necessary. ארצה שעיר, he had heard that Esau was there at the time although he had not settled there with his family. At this time he still lived in the land of Canaan. We know from 36,6-9 that Esau migrated to the land of Seir only at that time, after the meeting with Yaakov. שדה אדום, a synonym for “the land of Edom.” We have the same synonym also being used for the land of Moav in Ruth 1,1 when Elimelech left the land of Israel to settle in שדה מואב, meaning in ארץ מואב.

וישלח יעקב מלאכים – אף על פי שהבטיחו האל כמה פעמים היה מפחד מאחיו, כי בכעס היה עמו כשנפרד ממנו והיה מפחד ממנו שמא יגרום החטא כמו שכתבנו בראש פ׳ ויצא, ושלח לו מלאכים מאנשיו לפניו שיבוא הוא למצוא חן בעיניו. ארצה שעיר – ששמע ששם היה אבל לא היה שוכן שם עם ביתו, כי בארץ כנען היה ביתו עדיין, כמו שכתוב ויקח עשו את נשיו וגו׳ (בראשית ל״ו:ו׳). שדה אדום – ארץ אדום, וכן לגור בשדה מואב (רות א׳).

Radak Bereshit 32:7רד״ק בראשית ל״ב:ז׳

וישובו...אל אחיך אל עשו, they mentioned the name Esau after having referred to him as אחיך, “your brother.” They meant that “Esau still holds the old grudge against you.” וגם הולך לקראתך, he also reveals his hatred of you by marching with 400 men against you now that he knows you are in the vicinity. וארבע מאות איש עמו, he does not walk toward you with peaceful intentions but he is on his way in order to fight you.

אל אחיך אל עשו – אמרו עשו אחר שאמרו אחיך, כלומר עדיין הוא עשו כמו שהיה בשנאתו. וגם הולך לקראתך – ששמע שאתה בא, ואינו הולך לקראתך לשלום אלא למלחמה, כי הוא בא בארבע מאות איש, נראה כי להלחם עמך בא.

Radak Bereshit 32:26רד״ק בראשית ל״ב:כ״ו

וירא כי לא יוכל לו, that he could not force him to the ground. ויגע בכף ירכו, he hinted to him that whereas Esau would not be able to overpower him, danger lurked for him from another source, that someone of his own children would cause him grief. He referred to his daughter who would be raped by an uncircumcised gentile. This is why he injured his כף ירכו, the word כף being feminine. Yaakov understood all this from what the angel had done, but he may not have understood how this hint applied to his daughter until it happened. He may have thought that she would either take sick or die. The entire episode must be viewed as a dream he had, even though on the morrow he found himself limping. This was a sign from God, a reprisal of a kind, for the doubts he had expressed about the various promises God had made him. God now punished him by making him unable to rely on parts of his body that he was in the habit of relying on. True, Yaakov trusted God with all his heart, but he was in a constant state of worry that the promises he had received would not come true due to some sin he had committed. Considering that God’s promise had been repeated on different occasions, proving that in the interval Yaakov had not forfeited his claim to them, he should no longer have doubted that God would not keep His promise for whatever reason. His servile behaviour towards Esau, including the many times he called him adoni, “my lord,” implied a lack of trust in the validity of God’s promises to him. Neither should he have sent him such an elaborate gift, nor should he have prostrated himself before him repeatedly. By doing so he committed a sin and God punished him in this life by afflicting his body, retribution already for planning to do this. If you prefer, you may understand this story as something taking place while Yaakov was awake but that he day dreamed the event and that the man appeared to him in this dream but that was a figment of his imagination. Similar events occurred in Joshua 5,13 although the conversation between Joshua and the angel sounds very real. In Judges 6,11 a similar wakeful encounter with someone perceived as an angel in human guise happened to Gideon, and there are more such instances in the Scriptures. In fact, we could also understand the encounter between angels and Avraham, and between Lot and the angels in such terms. However, the difficulty with such an interpretation in our example is the physical contact not only described in the narrative, but the evidence of an injury sustained by Yaakov which could hardly have resulted from some hallucinatory encounter. It is difficult to reconcile the Torah’s historical note that in commemoration of Yaakov’s injury the Jewish people do not eat the organ of an animal that corresponds to the one which was injured in Yaakov’s body during that encounter. ותקע, we find the word used in a similar meaning in Jeremiah 6,8 פן תקע נפשי ממך, “lest My essence be removed from you.”

וירא כי לא יכול לו – שלא יכול להפילו. ויגע בכף ירכו – רמז לו שעשו לא יוכל לו אבל הוא יכאב לו מצד אחר, מצד ירכו, רמז לו בזה שיכאיב באחד מיוצאי ירכו, והוא בתו שנבעלה לכנעני, לפיכך נגע בכף, כי כף לשון נקבה. וכל זה הבין יעקב ממעשה המלאך, אך דבר בתו סבר איפשר שתחלה או שתמות. וכל המעשה הזה אפשר שהיה במראה הנבואה בחלום, אף על פי שמצא עצמו צולע בהקיץ, היה לו זה מאת האל להיות בו זה לאות לפי שהיה פושע במחשבתו אחר כמה הבטחות אשר עשה עמו האל מדה כנגד מדה להיות פוסח בגופו; כי אף על פי שהיה בוטח באל בכל לבו אלא שחשב שמא יגרום החטא, אעפ״כ אחר כמה הבטחות לא היה לו להרהר ולחוש לעשו ולקראו כמה פעמים אחי ולשלוח לו מנחה גדולה ולהשתחות לו כמה פעמים, ובזה חטא, ושלם לו האל בזה העולם ולקה בגופו עונש מחשבתו; ואם תרצה תאמר כי המעשה הזה היה בהקיץ ממש, ולא היה לו אלא דמיון לבד שנדמה לו ולא היה, כמו שנאמר במלאך יהושע ובמלאך גדעון ונוכל לומר כן במלאכי אברהם ולוט, כי כל זה היה יכול להיות בדמיון, אבל זה היה בנגיעה ואי אפשר בלא גוף, לפיכך נאמר שלבש גשמיות לשעתו על דרך מופת, וזהו שנגע בכף ירך יעקב והיה צולע, כי זה היה נגיעה ממש. ותקע – ענין הסרה, כמו פן תקע נפשי ממך (ירמיהו ו׳:ח׳) כלומר הסיר הבשר מעל העצם וכאב בשרו ובעבור זה היה צולע.

Radak Bereshit 33:4רד״ק בראשית ל״ג:ד׳

וירץ, when Esau saw that Yaakov had humbled himself so much before him, he forgave what he had done to him and his sense of compassion was stirred. וישקהו, the word has a dot on each of the letters. In Bereshit Rabbah 78,9 Rabbi Shimon ben Elazar says that everywhere where you find the dots do not cover each letter of the word underneath we give preference to the meaning of the text as is, without the dots. When there are more dots than letters, we give emphasis in our interpretation to the dots. In this instance, there are as many dots as there are letters in the word וישקהו, so that we understand that Esau kissed Esau sincerely with all his heart. To this Rabbi Yannai countered by asking that if this is indeed so, why bother to put any dots on the word if they do not affect the meaning? We therefore must interpret that originally Esau had intended to bite Yaakov’s neck feigning an embrace. God made his teeth as soft as wax and Yaakov’s neck as hard as ivory. ויבכו, one on account of his neck, the other on account of his teeth.

וירץ – כשראה שנכנע כל כך לפניו כיפר לו כל מה שעשה לו ונתמלא עליו רחמים.

Radak Bereshit 37:3רד״ק בראשית ל״ז:ג׳

כי בן זקונים, what was so special about Joseph’s age, seeing all the eleven brothers had been born in the space of 7 years? How much older was Yaakov at the time Joseph was born than, say, at the time Yehudah was born? We conclude therefore, that the meaning of the word זקונים has nothing to do with physical age, but that Joseph appeared to him as especially intelligent, wise, wise well beyond his years. The words of wisdom spoken by Joseph would normally be expected only from the mouth of men who had acquired such wisdom through having lived for many years. This is also the way Onkelos understood the term when he translates it as בר חכים, “a wise son.” Seeing that he considered him so wise he dressed him in especially attractive garments. In this way he gave tangible expression to his special love for him. ועשה לו כתונת פסים, the word פס is related to the same word in Daniel 5,5 פס ידא, palm of a hand. The cloth was made of differently coloured surfaces similar to garments made of soft wool which are made in a number of differently coloured stripes or sections. The garment looked very impressive, arousing the hatred of the brothers in addition to the fact that they hated him for spreading tales about them to their father. Our sages in Shabbat 10 seize upon this detail to teach us that a father must ever be careful not to arouse inter-fraternal jealousies, seeing that the fortunes of the Jewish people have been so negatively affected on account of five silver coins worth of angora wool which Yaakov spent more on Joseph’s attire than he did on the garments worn by his other sons. The enslavement of the Jewish people in Egypt was brought about as a direct consequence of this jealousy.

כי בן זקונים הוא לו – והלא בשבע שנים נולדו כל בני יעקב, אע״פ שנולד יוסף אחרון מה זקנה היתה ליעקב בהולד יוסף משאר בניו? אלא פירושו כי בן זקונים הוא לו, כי היה מוצאו חכם בכל דבריו כמו אם היה זקן, וכן תרגם אונקלס ארי בר חכים הוא ליה. ולאהבתו אותו יותר מכל בניו היה מלבישו בבגדים נאים ועשה לו כתונת פסים. פסים – מענין פס ידיו, והיתה הכתונת עשויה פס אחד מצבע אחד ופס אחד מצבע אחר, כמו כלי מילת שעשוים פסים פסים, והיתה הכתונת נאה וזה היה גורם לו שישנאו אותו מלבד שהיה מדבר עליהם רע אל אביהם. וארז״ל (שבת י׳) לעולם אל יטיל אדם קנאה בין הבנים שבשביל חמשת סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף על בניו נתקנאו בו אחיו וירדו אבותינו למצרים.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 25:27ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ה:כ״ז

ויגדלו הנערים וג׳ – עשו נטה מדרך ה׳ לבקשת העושר והשלטון והנצחון כמו המלכים וכיוצא בהם. די לך מה שאמרה התורה בנמרוד הוא היה גבר ציד. ויעקב איש תם וג׳ – שומר למה שנצטוה בו זקנו התהלך לפני והיה תמים. ישב אהלים – כמו שאמר המתרגם משמש בית אולפנא, מוסיף והולך בדרך הטוב הולך בדרך אברהם ויצחק בבקשת התבודדות. וכבר ביארנו זה בספר ״אלכפאיה״.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 28:21ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ח:כ״א

ושבתי בשלום וג׳ – כלומר כמו שהבטיחני. והיה ה׳ לי לאלהים – כלומר שיהיה לי לעזר אפילו ביחס לעבודתו ואדנותו בייחוד וזה מחסדו (של ה׳) יתעלה (שביקש עליו יעקב) והוא מכלל [התנאי] שנדר עליו לא מתחילת הנדר שהוא מקבל עליו כמו שאפשר שיעלה על הדעת כי חלילה אפילו לפחות שבמאמינים מזרעו של יעקב ש[לא] יקבל את אלוהותו יתעלה אלא בתנאי; וכוונה זו אני מעתיק מאת אבא מרי ז״ל בפירוש מקרא זה וזה גם רצון ר׳ סעדיה ז״ל הנראה מפירושו הפשוט.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 30:2ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל׳:ב׳

ויחר אף יעקב – מפני הביטוי החריף במשמעותו במה שאמרה הבה לי בנים אשר משמעו לפי הלשון שהוא דבר בידו (לעשות).

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 32:7ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ב:ז׳

וישובו המלאכים וג׳ – טעם דבריהם חקרנו את מצבו ומצאנו אותו שהחליט ממהר לילך לקראתך ומסרנו לו את שליחותך ולא הועילה לעורר את רחמיו אלא הוא נשאר בהחלטתו לילך לקראתך בחיל כבד.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 37:3ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ז:ג׳

וישראל אהב וג׳ – הענין הנודע הטבעי שהאב אוהב את הבן הקטן האחרון כלומר הנולד לעת זקנה יותר מאחיו והסיבה לזה גודל דביקותו בו או רחמיו עליו מפני הרגשו או פחדו שהוא יפרוש ממנו מהר על ידי המות וזו היא כוונת הכתוב במאמרו כי בן זקנים הוא ומאמר המתרגם ארי בר חכים הוא ליה עם שאר מה שאמרו בדרש (הוא) מדרש לא פשט. פסים – פירשוהו מרוקמת גוונים הרבה ויש אומרים כי כל (מדת) מקום כף (היד) ממנה היתה מגוונת בצבע (מיוחד).

Ramban Bereshit 28:21רמב״ן בראשית כ״ח:כ״א

והיה י״י לי לאלהים – איננו תנאי כדברי רש״י. אבל הוא נדר, וענינו: אם אשוב אל בית אבי, אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת במקום האבן הזאת שתהיה לי לבית אלהים, ושם אוציא את המעשר. ויש בענין סוד ממה שאמרו: (בבלי כתובות ק״י) כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה.

Ramban Bereshit 29:31רמב״ן בראשית כ״ט:ל״א

כי שנואה לאה – (כי מאשר רמתה את אחותה) [הנה לאה רמתה באחותה גם ביעקב, כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו, היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה, אף כי היתה מתנכרת כל הלילה ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר, ולכן] שנאה יעקב. והאלהים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן ורחם עליה. וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״א:ב׳): כיון שראה יעקב מעשים שרמתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקב״ה בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש. וזה טעם: וירא אלהים – כי חמל עליה שלא יעזבנה. ויש אומרים (רד״ק בראשית כ״ט:ל׳-ל״א) כי שתים נשים שהאחת אהובה מאד תקרא השניה שנואה כנגדה, כמו שאמר: ויאהב גם את רחל מלאה, לא ששנאה, והיתה בושה בדבר וראה אלהים את עניה.

Ramban Bereshit 30:1רמב״ן בראשית ל׳:א׳

הבה לי בנים – אמרו המפרשים: שתתפלל עלי ואם אין מתה אנכי, לשון רש״י: שמי שאין לו בנים חשוב כמת, והוא מדרש רבותינו (בראשית רבה ע״א:ו׳). ואני תמה, אם כן, למה חרה אפו, ולמה אמר: התחת אלהים אנכי (בראשית ל׳:ב׳), ושומע אל צדיקים י״י, ומה שאמר: אבא לא היו לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ממני לא מנע, וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים, והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות (מלכים א י״ז:כ״א, מלכים ב ד׳:ט״ז). ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו. אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״א:ז׳): אמר לו הקב״ה כך עונין את המעיקות, חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה. ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה, אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער. דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה. ויחר אף יעקב שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים, ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואיננו חושש בדבר כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה ליסר אותה ולהכלימה. והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב, שבה להתפלל על עצמה אל שומע צעקה, וזהו: וישמע אליה אלהים (בראשית ל׳:כ״ב). ואולי נתקן על דעת רבותינו כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, אלא שלא נתקבלה תפלתו, ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן. ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלהים ולא בידו, ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק ועתיד להיות לו זרע אבל היא נמנע ממנה פרי בטן, ונכון הוא.

Ramban Bereshit 32 Introductionרמב״ן בראשית ל״ב הקדמה

נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב״ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו, וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו. ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו: לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה לברוח ולהנצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (רמב״ן בראשית ל״ב:ט׳, ל״ג:ט״ו).

Ramban Bereshit 32:13רמב״ן בראשית ל״ב:י״ג

ואתה אמרת היטב איטיב עמך – אף על פי שהיתה פחדתו פן יגרום החטא, אמר עשית עמדי חסדים גדולים שלא הייתי ראוי להם, כל שכן שיש לעשות עמי חנם החסד הזה אשר הבטחתני עליו שתיטיב לי ותרבה את זרעי, ואין חטאי ראוי למנוע ממני הטובה אשר הבטחתני בה, כי גם מתחילה לא הייתי ראוי לה, אם עונות תשמור לי, ולא הבטחתני עליה בעבור מעשי רק בחסדיך הרבים. ויש אומרים כי יעקב היה חומל על בניו ועל ביתו פן יכה אותם עשו, כי לא היה יודע בהבטחת והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כ״ח:י״ד) אם על אלה או על אחרים, כי יתכן שימלט הוא לבדו וירבה עוד זרעו. ואיננו נכון בעיני, כי אם היתה זאת מחשבתו איך אמר בתפלתו: ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך. ועוד, כי שם נאמר לו: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך (בראשית כ״ח:י״ד), ואם יהיו בניו נופלים בחרב אחיו אין ההבטחה הזאת קיימת. ולזה ירמוז באמרו: היטב איטיב עמך, וכן: ואיטיבה עמך (בראשית ל״ב:י׳) – כי כל זה ממה שנאמר לו: ואהיה עמך (בראשית ל״א:ג׳). אבל הכל מיראת חטא, כי דרך הצדיקים לירא תמיד, והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד עבודה זרה או בדבר אחר, ושגיאות מי יבין.

Ramban Bereshit 34:13רמב״ן בראשית ל״ד:י״ג

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה – הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו, כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל. ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן, למה כעס. ועוד, שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה. והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם. והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם. ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר. ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו. וזהו מה שאמר הכתוב: ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם – כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה בעבור הנבלה שעשה להם. ורבים ישאלו ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי. והרב השיב בספר שופטים (רמב״ם הלכות מלכים ט׳:י״ד) ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף. ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו, הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו, ולא דנוהו. ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן, היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם. ועל דעתי: הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל. ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל. ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (בבלי סנהדרין נ״ז) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו. וכן דרך הגמרא בסנהדרין (בבלי סנהדרין נ״ט). [ובירושלמי אמרו בדינין של נח: הטה דינו נהרג, לקח שחד נהרג. בדיני ישראל כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו, אבל בדיניהם אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו. נראה מכאן, שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין: איני נזקק לכם, כי תוספת היא בישראל: לא תגורו מפני איש (דברים א׳:י״ז), אל תכניס דבריך מפני איש (בבלי סנהדרין ו׳), וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו.] ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו. והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות: על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו׳ (דברים י״ב:ב׳), לא תלמד לעשות וכו׳ (דברים י״ח:ט׳), ובגלוי עריות: כי את כל התועבות האל עשו וכו׳ (ויקרא י״ח:כ״ז). אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין. אבל ענין שכם: כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים, רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה, שנאמר: עכרתם אותי להבאישני (בראשית ל״ד:ל׳), ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו: וישבנו אתכם והיינו לעם אחד (בראשית ל״ד:ט״ז), והם היו בוחרים בהם, ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל י״י, והרגו אותם חנם כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר: כלי חמס מכרותיהם (בראשית מ״ט:ה׳). ואם נאמין בספר מלחמות בני יעקב, בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם, היו בסכנה כאשר יספר בספר ההוא. ורבותינו (בראשית רבה פ׳:י׳) הזכירו מזה בפסוק: אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (בראשית מ״ח:כ״ב). אמרו: נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, כמו שכתב רש״י שם. אבל הכתוב יקצר בזה כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו, כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל. אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם (בראשית ל״ה:ה׳) ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב, כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב. וזה טעם: חתת אלהים – כי נפלה עליהם אימתה ופחד מן הגבורה אשר ראו במלחמה. ולכך אמר: ויבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר עמו (בראשית ל״ה:ו׳) – להודיע שלא נפקד מהם ולא מעבדיהם איש במלחמה.

Ramban Bereshit 37:3רמב״ן בראשית ל״ז:ג׳

כי בן זקונים הוא לו – שנולד לו בעת זקנתו. ואונקלוס תרגם: ארי בר חכים הוא ליה, שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. לשון רש״י. וכן אמר רבי אברהם: כי בן זקונים שהולידו לזקוניו והוא בן תשעים ואחת שנה, וגם אחיו בנימין קראו ילד זקונים קטן (בראשית מ״ד:כ׳). ואיננו נכון בעיני, כי הכתוב אמר שאהב את יוסף מכל בניו בעבור שהוא בן זקונים, וגם כל בניו נולדו לו בזקוניו, והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק כשנה או שנתים. והנראה בעיני: כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו. והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד, ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק. ואונקלוס שאמר ׳בר חכים׳, ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו, וטעמו כטעם זקנים. ותרגם בילד זקונים בר סבתין, כי לא אמר הכתוב בכאן ׳כי בן זקונים היה׳, אבל אמר הוא לו שהיה כן בעיניו. [וזאת כונתם באמרם כל מה שלמד משם ועבר מסר לו (בראשית רבה פ״ד:ח׳), לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם, כאלו היה זקן ורב ימים.]

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 48:4רלב״ג בראשית ביאור המילות מ״ח:ד׳

(ד-ה) ונתתיך לקהל עמים – ראוי שתדע, שכבר אמר לו ה׳ יתעלה: ׳גוי וקהל גוים יהיה מִמֶּךָּ׳ (לה, יא), והנה השמיט יעקב בזה הסיפור אומרו ׳גוי׳, לפי שכבר נתקיים זה בבנימן, שנולד אחר זאת הנבואה, ומה שהיה עתיד ממנו להתקיים הוא שיהיה ממנו ׳קהל גוים׳. והנה נתבאר ליעקב שזה הייעוד הוא על בני בניו, רוצה לומר שכבר יִפָּרֵד אחד מבניו לשני גוים, והם שני שבטים. והנה נתן זאת המתנה ליוסף, כמו שנתן לו הבכורה, כי מפני שלא היה ראובן ראוי לבכורה הנה היה ראוי שתשוב הבכורה ליוסף, כי הוא היה הבכור לרחל, אשר היתה העיקר, כי ברחל נתרצה יעקב לעבוד לבן, ואולם נתגלגל הדבר שהיו לו לנשים לאה והשפחות. והרצון בזה, שיהיו נמנים לשני שבטים בעניין ירושת הארץ, כראובן ושמעון שהם הגדולים.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 25:27-28רלב״ג בראשית ביאור הפרשה כ״ה:כ״ז-כ״ח

(כז) וכאשר גדלו הנערים התבאר תכלית הביאור שהם פונים לתכליות מתחלפות; וזה, שעשו היה איש יודע ציד, רוצה לומר שהיה יודע לצוד החיות ולרמות האנשים ברוב תחבולותיו; ויעקב היה הפך זה — רוצה לומר שהיה איש תם וישר. ועוד, שעשו היה איש אשר בביתו לא ישכנו רגליו, אבל היה משוטט בארץ והולך בחוץ לצוד ולעשות חפצו, ויעקב היה יושב אהלים ללמוד חכמה בבית מדרשו של שם ועבר, ולא היה שט בארץ לפנות בעסקי העולם כמו שהיה עושה עשו אחיו. (כח) והנה יצחק אהב את עשו, לפי שהיה מרמה אותו בדבריו ומראה עצמו טוב לפניו. ואפשר שיהיה הרצון בזה שיצחק אהב אותו מפני שהיה מביא לו מצידו לאכול, כי האדם יאהב בהכרח מי שיקבל תועלת ממנו; והנה הביאור הראשון הוא נראה לנו יותר. ורבקה היתה אוהבת את יעקב, לְמה שהיתה רואה ממנו מהתום והיושר ובקשת־השלמוּת.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 29:30רלב״ג בראשית ביאור הפרשה כ״ט:ל׳

וכבר סיפר שכבר בא גם אל רחל ואהב אותה יותר מִלֵּאָה — וזה יורה כי כבר היה אוהב לאה גם כן, אלא שלא היה אוהב אותה כאהבתו את רחל; ולזה יהיה הרצון באומרו ׳כי שנואה לאה׳ (לא) שלא היתה אהובה במדרגת רחל.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 30:1-2רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל׳:א׳-ב׳

(א-ב) וסיפר אחר זה שכבר קינאה רחל באחותה, ותאמר ליעקב: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ואחשוב כי רחל חשבה שיהיה זה הענין תלוי ברצון יעקב, אלא שימנע זה מצד שהוא לא ישכב עמה משכב עושה פרי, כאילו תאמר שהיה דש מפנים וזורה מבחוץ או מה שיִּדְמֶה לזה; ולזה חרה אף יעקב בה, כי זה יהיה בלי ספק עון פלילי, והודיע אותה כי אין מונע מצדו, אבל ההֶמְנֵעַ הוא מצידה, שכבר מנע ה׳ יתעלה ממנה פרי בטן. ואפשר שנאמר — והוא יותר נאות — שכבר חשבה רחל שלגודל מעלת יעקב יהיה בכוחו לתת לה עצה בזה על צד החכמה בְּדרך שתלד; והוא כעס עליה מפני זה, והודיע אותה שכמו זה הענין לא יוכל עליו כי אם ה׳ יתעלה אשר מנע ממנה פרי בטן, כי אם היה זה בידו לא היה נמנע מנתינת העצה לה.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 30:38-39רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל׳:ל״ח-ל״ט

(לח-לט) ושׂם יעקב אלו המקלות במקום שהיה מדרך הצאן שיחמו שם ויהיו נזקקים זה לזה. והנה היו מביטים הצאן הזכרים והנקבות באלו המקלות בעת חומם ורצותם להיזקק זה לזה, והיו אלו הצבעים פועלים במזגיהם באופן שהיה טבע זרעם כאילו הוא מהצאן הנקודים והטלואים, כי הצבעים הם פועלים בליחות. הלא תראה כי ההבטה בדברים האדומים תעורר הדם ותגבירהו, וההבטה בדברים השחורים תעורר השחורה ותגבירה; כבר נזכר זה במלאכת הרפואה, וכבר הארכנו המאמר בזה בביאורינו לספר בעלי חיים. עם שכבר עזרתהו בזה הענין ההשגחה אלהית, כמו שסופר אחר זה (לא, יִיב). והנה ילדו הצאן עקודים נקודים וטלואים, רוצה לומר שכאשר היה רוצה שילדו עקודים היה משים תואר המקלות עקודים, וכאשר היה רוצה שילדו נקודים היה משים תואר המקלות נקודים, כי לבן החליף משכורתו פעמים רבות. כי כאשר היה לבן רואה שילדו הצאן נקודים, והיו מיעקב לפי תנאו, החליף שכרו ואמר לו שלא יהיו שלו במה שעתיד כי אם העקודים, לחושבו שלא תלדןָ הצאן עקודים; וכאשר היה רואה שהיו יולדות עקודים, החליף שכרו ואמר שלא יהיו שלו במה שעתיד כי אם הטלואים, וכן החליף משכורתו מצבע לצבע פעמים רבות, והכתוב קיצר בזה הסיפור.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 31:10-12רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל״א:י׳-י״ב

(י) והנה בעת יחם הצאן נשאתי עיני וראיתי בחלום כי העתודים העולים על הצאן היו עקודים נקודים וברודים, רוצה לומר שזרעם היה כטבע הזרע אשר מהעתודים העקודים והנקודים והברודים באמצעות המקלות אשר שׂם יעקב לנוכח הצאן, עם מה שעזרתהו בזה ההשגחה האלהית. (יא-יב) והנה אחשוב שכבר גילה ה׳ יתעלה זה הסוד ליעקב בנבואה, רוצה לומר שיעשה פועַל המקלות שעשה, ושהוא יעזרהו בזה הפועַל עד שיהיו העתודים העולים על הצאן מולידים כאילו הם עקודים או נקודים או ברודים, כי ראה ה׳ יתעלה חמס לבן שהיה רוצה לשלוח אותו ריקם מאתו, עם רוב העבודה שעבד אותו יעקב.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 37:3רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל״ז:ג׳

(ג-ד) וישראל אהב את יוסף מכל בניו — שכבר היה לו במדרגת בן זקונים, שהוא אהוב מאד מפני היותו נולד אחר היאוש, לפי שכבר נולד לו מרחל אחר היאוש — ולזאת הסיבה עשה לו כתונת פסים, מה שלא עשה כן לשאר בניו, ולזה היו אחיו שונאים אותו עד שלא יכלו לדבר עמו דבר של שלום.

Akeidat Yitzchak Bereshit Peirush 3עקדת יצחק בראשית פירוש ג׳

ח. אמנם אחר שראה מה שנמשך לו בחברתה מהרע והקללה חזר ונקבה בשם אחר המור׳ על הנקביות לבד והיא חוה כמו שפירש ואמר כי היא הית׳ אם כל חי כלומר שאין עקר כוונתה באשר היא אשתו רק להשאיר המין כשאר הב״ח אבל בעניני השלמתם הכל מוטל עליו לבדו. והנה בשני השמות האלה נתבאר שכבר יש לאשה שני תכליות. האחד מה שיור׳ עליו שם אשה כי מאיש לוקחה זאת וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יור׳ פשט פרשת אשת חיל מי ימצא כמו שיבא שער כ״ב ב״ה. והשני ענין ההולדה והיות׳ כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגדול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה כאשר היא הית׳ אם כל חי. והנה תהי׳ האשה כאשר לא תלד לסבה מהסבות מנועה מהתכלית הקטן ההיא אל מציאותה ותשאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד כי בהשלים עצמו באותו התכלית המיניי המשותף להם נאמר ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש ונאמר ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות (ישעי׳ נ״ו) כי ודאי עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ע״כ חרה אף יעקב ברחל כשאמר׳ הבה לי בנים כו׳ (בראשית ל׳) לגעור בה ולהשכיל׳ בזה הענין הנכבד והיא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן כמו שיהי׳ בו הענין גם כן אם לא יוליד.

Abarbanel Bereshit 48אברבנאל בראשית מ״ח

והנה היו דבריו ליוסף אל שדי נראה אלי בלוז וגו' לפי שהיה דעתו להסיר הבכורה מראובן ולתתה ליוסף כמו שיתבאר ואולי יראה זה ממנו עוות הדין ומשפט מעוקל. לכן הודיעו איך משמים שמו הדבר הזה בלבו לעשותו וזהו אל שדי נראה אלי בלוז וגו' ר"ל ידוע תדע שבבואי מבית לבן נראה אלי אל שדי המורה על קיום ההבטחה והיה זה בלוז מקום מוכן לנבואה וכל זה יוכיח על אמתת המראה ההיא והנבואה ההיא לא תחשוב שנאמר לי על רבוי זרעי אחרי אין הדבר כן אבל ויברך אותי. כי אותי בפרט היתה הברכה ההיא.  והנה היה ענינה שאמר לי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ושלשת הלשונות האלו מורים שהיו עוד שלשת בנים להיות נוספים בבני וכנגד הא' אמר הנני מפרך. וכנגד הב' אמר והרביתיך. וכנגד הג' אמר ונתתיך לקהל עמים. ואין לומר שנאמר זה על רבוי זרעי כי מיד אח"ז אמר לי ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם. ומאשר בירושת הארץ ביארה המראה שהיה לזרעי אחרי מורה שמה שאמר משלשת הבנים היה ברכה לי לא לזרעי שאם לא כן היה לו לומר ונתתי את הארץ הזאת אחוזת עולם. אבל כיון שבארץ ביארה שהיה לזרעו הנה א"כ ברכת הבנים היה לי לא לזרעי. והנה אחר המראה ההיא לא נולד אלא בנימין ודבר אלהינו יקום לעולם. הנה א"כ בהכרח יאמר ששני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם ועליהם אמר השם היעוד הזה.

Sforno Bereshit 30:2ספורנו בראשית ל׳:ב׳

ויחר, because she had said: הבה לי!. This sounded as if Rachel’s having children was something within the power of her husband. His anger was on behalf of his Creator, God, Who had been insulted by Rachel’s words. He had to ignore his love and commiseration for Rachel’s plight seeing she had been guilty of such a fauz pas. אשר מנע ממך, Yaakov had detected clear physiological symptoms indicating that Rachel was incapable of conceiving.

ויחר – על אמרה ״הבה לי״, כאלו היה בידו לעשות זה, וכעס בקנאתו לכבוד קונו, ולא הביט לאהבתו אותה בזה. אשר מנע ממך – שיצר אותך עקרה, שהכיר בה סימני אילונית.

Sforno Bereshit 32:7ספורנו בראשית ל״ב:ז׳

וגם הולך לקראתך, not only have we seen him, but he did not react with satisfaction when we told him about your wealth. But, אגם הולך לקראתך עם ארבע מאות איש, he also marches toward you with 400 men in order to attack you. The expression לקראת meaning to approach with hostile intent is repeated in Numbers 20,20 when again Edom (Esau) is threatening the Israelites.

וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ – לֹא בִּלְבַד רָאִינוּ שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּעֵינָיו כָּל בְּשׂוֹרָה מוֹצֵאת כַּאֲשֶׁר הִגַּדְנוּ אֶת עָשְׁרְךָ, אֲבָל ״גַּם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ״ עִם ״אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ״, וְאֵין זֶה אֶלָּא לְהִלָּחֵם, כְּעִנְיַן ״וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד״ (במדבר כ׳:כ׳).

Sforno Bereshit 33:4ספורנו בראשית ל״ג:ד׳

וירץ עשו, his attitude changed suddenly when he realised to what extent Yaakov had humbled himself before him. It is of great concern to us seeing that we live among the descendants of Esau, people who are arrogant, consider themselves invincible. Yaakov’s conduct vis a vis Esau teaches that the only way to escape the sword of Esau is through self degradation and gifts. This corresponds to what our sages taught us (Taanit 20) that the curses of the prophet Achiyah Hashiloni were more beneficial to the Jewish people than the blessing showered upon them by Bileam. Achiyah had cursed the Jewish people describing them as a reed which bends in all directions, a reference to someone demeaning himself rather than facing up to adversaries. (Kings I 14,15) If the Jewish people during the period of the second Temple had taken his advice to heart, the Temple would not have been destroyed. Rabbi Yochanan ben Zakkai testified to this when he said “if not for the militant extremists the Romans would not have destroyed the Temple.”

וַיָּרָץ עֵשָׂו – נֶהְפַּךְ לִבּוֹ כְּמוֹ רֶגַע בְּהַכְנָעוֹתָיו שֶׁל יַעֲקֹב. כְּעִנְיָנֵנוּ בַּגָּלוּת עִם בְּנֵי עֵשָׂו הָאוֹמֵר בְּגָבְהוֹ ״מִי יוֹרִידֵנִי אֶרֶץ״ (על פי עובדיה א׳:ג׳), וְהוֹרָה שֶׁנִּהְיֶה נִמְלָטִים מִיַּד חֶרֶב גַּאֲוָתוֹ בְּהַכְנָעָה וּמִנְחָה, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי קִלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל בְּקָנֶה הַנִּכְנָע לְכָל הָרוּחוֹת (תענית כ׳.). הֵן לוּ עָשׂוּ כֵּן בִּרְיוֹנֵי בַּיִת שֵׁנִי לֹא הָיָה נֶחֱרָב בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּאָמְרוֹ ״בִּרְיוֹנֵי דְּאִית בָּן לֹא שַׁבְקִינָן״ (גיטין נ״ו:).

Sforno Bereshit 37:3ספורנו בראשית ל״ז:ג׳

ועשה לו כתונת פסים, as a visible sign that Joseph was intended by him to become the leader of all the brothers both at home and in the field. The use of such distinctive clothing to symbolise someone’s elevated stature is found also in Isaiah 22,21 והלבשתיו כתנתך, “I will dress him (Chilkiyah) in your tunic,” where it signals that authority is transferred to the one wearing the appropriate garments. (uniform). The Talmud Baba Kama 11 also confirms that authority is signalled by the attire worn by people possessing it.

וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים – לְאוֹת שֶׁיִּהְיֶה הוּא הַמַּנְהִיג בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה, כְּעִנְיָן ״וְהִלְבַּשְׁתִּיו כֻּתָּנְתֶּךָ״ (ישעיהו כ״ב:כ״א), וּכְאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: בִּגְדוֹל אֲחֵי כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁתַּמְעָן מִלֵּיהּ (בבא בתרא י״א:).

Sforno Bereshit 48:4ספורנו בראשית מ״ח:ד׳

ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ, at the time Yaakov received this promise all his sons with the exception of Binyamin had already been born, and God had already said to me when I left on the way to Charan (in the dream of the ladder) “the land which you lie on I shall give to you and to your descendants.” (28,13) If so, it had been God’s intention at that time already to give me a “community of nations, i.e. separate tribes. Seeing that you and your children are my descendants and it is unreasonable to assume that God had had only you personally in mind when speaking of קהל עמים, a community of nations, it is clear to me that I have the right to designate both these sons of yours as being part of this concept קהל, i.e. that each of them will become a founding father of one of these tribes which constitute this community of nations.

וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ – הִנֵּה אָז כְּבָר נוֹלְדוּ כָּל הַשְּׁבָטִים חוּץ מִבִּנְיָמִין, וּכְבָר אָמַר לִי בְּצֵאתִי לְחָרָן ״הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ״ (לעיל כ״ח:י״ג), אִם כֵּן הָיְתָה הַכַּוָּנָה שֶׁיִּתֵּן לִי קָהָל שֶׁל עַמִּים בְּעִנְיַן יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ, וְאֵין לַחְשֹׁב שֶׁאָמַר זֶה אֶלָּא עָלֶיךָ, שֶׁנָּתַן לִי אוֹתְךָ וְאֶת שְׁנֵי בָּנֶיךָ יַחְדָּו.

Or HaChayyim Bereshit 27:8אור החיים בראשית כ״ז:ח׳

ועתה בני שמע בקולי, "and now my son, listen to me and obey my instructions!" "hasten to bring me two young kids at once." שמע בקולי. "listen to my voice!" Although there is some deception involved in what I will instruct you, you still have to obey me apart from your duty to honour father and mother which is a positive commandment. Rebeccah stressed the fact that she was a prophetess and the Torah commands us to obey the prophets' instructions (Deut. 18,15). We have already explained (in connection with Genesis 16,5) that when a prophet asks you to disobey one of God's laws temporarily he is to be obeyed.

ועתה וגו׳ – פי׳ באותה שעה ימהר להביא מן המוכן גדיי עזים. שמע בקולי – פי׳ הגם שיש בדברים אלו כגניבת הדעת, עם כל זה יש לך לשמוע בקולי פי׳ מלבד חיוב מצות כיבוד אב ואם שהיא מצות עשה גם היא נביאה וכתיב בדברי נביא אמת (שופטים יח) אליו תשמעון לזה אמרה שמע בקולי, וכבר כתבנו (לעיל טז ה) שיצטדק נביא באומרו לעבור על מצוה ממצות התורה לפי שעה.

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 27:12הכתב והקבלה בראשית כ״ז:י״ב

אולי ימשני אבי – היה לו לומר פן ימשני, כי לשון פן ישמש כשאין המדבר חפץ במציאות הדבר, כמו פן ישלח ידו, פן נפוץ ע״פ כל הארץ, פן יקראנו אסון, ואם היה חפץ שלילת המשוש הול״ל פן ימשני, מזה נראה כי יעקב איש התמים לא היתה דעתו נוחה לבטל רצון אביו, והיתה ניחא ליה שיברך אביו לאשר יחפוץ לברכו, והיה מקוה ומיחל בבטול השתדלותו בזה, לכן אמר לשון אולי דלשון זה ישומש כשהמדבר יקוה קיום דבריו, כמו אולי יחנן, אולי ישא פני. עמ״ש בחיי שרה כ״ב ל״ט אולי לא תאבה האשה. והרמב״ן אמר, שלא חשש יעקב שימשהו אביו בכונה להכיר אותו, כ״א אולי יקרב אותו יצחק אליו לנשק לו או לשום ידו עליו, כדרך חבת האב אל בנו, ובמשמושו זה ימצאהו חלק. לדבריו מלת אולי נכון בפשוטו.

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 37:3הכתב והקבלה בראשית ל״ז:ג׳

וישראל אהב – הודיע לנו שלא נאשים את יעקב למקבל דבה, ומסבה זו אהבו על כל בניו והחזיקו לכשר מכולם, כי אמנם ביושר לבב היתה אהבתו אליו להיותו לו בן זקונים, והעדיפו אותו על אחיו לא היה רק בעשותו לו כתונת פסים, כי כתונת הוא המלבוש התחתון שבכל המלבושים בלתי נגלה כמעט, כאמרם ז״ל (בב״ר פפ״ד) כתונת הפסים הוא התחתון (הנ״ל). בן זקנים – ת״א בר חכים, ר״ל שמצא בו אביו טעם זקנים לא טעם נערים שבנינם סתירה לרתיחת טבעם ומיעוט התבוננותם בדרכי השכל. והודיענו בזה מעלת יוסף שבהיותו עם אחיו הבחורים היה נער, ובהיותו אצל אביו הזקן היה לו בן זקונים בשובה ונחת ומתינות כמנהג הזקנים (רי״א). כתנת פסים – לאות שהוא יהיה המנהיג בבית ובשדה, כענין והלבשתיו כתנתך, וכאמרם בב״ק בגדול אחי כי היכי דלשתמעון מלי׳ (רע״ם), כי אחר שהכירו אביו היותו גדל הערך מאחיו, רצה שיהיה מלבושו בערך עליהם לכבוד ולתפארת, כי בימים ההם היו המלבושים נערכים כפי מעלת האיש, ולכן פרעה הלבישו ליוסף בגדי שש למעלתו (רי״א).

Shadal Bereshit 25:27שד״ל בראשית כ״ה:כ״ז

איש שדה – כטעם חית השדה, גפן שדה, פקֻעות שדה (מ״ב ד׳:ל״ט), איש קשה וּמִדְברִי (Agrestis, Sylvester). איש תם – מלת תם נמצאת הרבה אצל ישר, כמו בתחלת איוב, וכן שמר תם וראה ישר (תהלים ל״ז:ל״ז), ויעקב היה איש תם, בערך אל עשו שהיה אוהב מלאכת הציד, שכֻּלה נְכָלִים, ויעקב היה יושב אהלים ורועה צאן (כטעם יושב אהל ומקנה {בראשית ד׳:כ׳}), ואין סתירה לזה ממה שנִכֵל לעשו וללבן, כי אמנם לא יִקָּרא איש תם מי שעקר אומנותו היא נכלים, אבל גם איש תם וישר יוכל להתנכל לפעמים להנצל ממזיקיו, להרחיק הנזק ולקרב התועלת לפי צורך השעה, ולא דרך קבע והרגל, כמו הציד, ומן ציד נגזר שרש צדה ושם צְדיה שענינו קרוב לרמיה.

Shadal Bereshit 28:12-13שד״ל בראשית כ״ח:י״ב-י״ג

(יב) עולים ויורדים בו – הנכון כדברי דון יצחק, עולים ומביאים לפניו ית׳ תפלות התחתונים, ויורדים במצות האל למלא משאלות המתפללים, וזהו שאמר יעקב וזה שער השמים, שמכאן תפלות בני אדם עולות השמימה. (יג) נצב עליו – על יעקב, והכוונה עומד אצלו, כמו שלשה אנשים נצבים עליו {בראשית י״ח:ב׳} וכל העם נצב עליך {שמות י״ח:י״ד}, ולפיכך אמר אין זה כי אם בית אלהים, כי אחר שהמלאכים הביאו לפניו תפילת יעקב כביכול ירדה השכינה אליו להבטיחו.

Shadal Bereshit 29:31שד״ל בראשית כ״ט:ל״א

שנואה – אי אפשר לומר שנואה ממש, כי קודם לכן אמר ויאהב גם את רחל מלאה, אבל לשון שנאה נאמר לפעמים על מיעוט אהבה; וכאן האהבה והשנאה היא שהיה מצוי הרבה אצל רחל, ואצל לאה לא היה הולך רק לפרקים.

Shadal Bereshit 30:1שד״ל בראשית ל׳:א׳

הבה לי בנים – עומק כוונתה לא היה אלא שיקח את שפחתה, ויעקב לא רצה להבין כך עד שפירשה לו בביאור.

Shadal Bereshit 37:3שד״ל בראשית ל״ז:ג׳

כי בן זקונים הוא לו – אעפ״י שבנימין נולד אחריו, כבר היה יוסף חביב לו ביותר כשנולד בנימין (רשב״ם) כי נולד לזקוניו, ואחר שנולד יוסף לא נולדו עוד בנים ליעקב במשך שש שנים, ובמשך הזמן ההוא היה יוסף בן זקונים ונתחזקה אהבתו בלב אביו, ולא רפתה אפילו בהולד לו בנימין. ואמנם דברי רמב״ן (שמנהג הזקנים לקחת אחד מבניהם הקטנים להיות עמהם לשרתם תמיד) אין להם ענין לכאן, כי הנה ראינו יוסף רועה את אחיו בצאן, א״כ לא היה תמיד אצל אביו. כתנת פסים – שהיתה מגעת עד פס ידו (בראשית רבא {פ״ד:ה׳}) ועד פס רגלו, וכן תרגם עקילס, ואורך הבגדים הוא סימן שחרור וגדולה, שאינו צריך לעשות מלאכה. ומלת פס יד ורגל לדעת געז׳{ניוס} הוא מענין קצה וסוף, כמו כי פסו אמונים {תהלים י״ב:ב׳} ולדעת תלמידי דח״ו משרש פשה ופסיון, להיותה מקום מתיחת היד והרגל.

R. S.R. Hirsch Bereshit 29:31רש״ר הירש בראשית כ״ט:ל״א

כי שנואה לאה – לא ״כי לאה שנואה״, שלאה הייתה שנואה; אלא ״כי שנואה לאה״, דהיינו שהשנואה שביניהן – כלומר, האהובה פחות הייתה לאה. כיוצא בזה: ״האחת אהובה והאחת שנואה״ (דברים כא, טו).

R. S.R. Hirsch Bereshit 30:2רש״ר הירש בראשית ל׳:ב׳

התחת אלקים אנכי – הדבר אינו תלוי בי ובתפילתי; האלקים הוא זה שמנע ממך פרי בטן.

R. S.R. Hirsch Bereshit 32:8רש״ר הירש בראשית ל״ב:ח׳

ויירא יעקב מאד – יעקב היה ירא על אף שהובטחה לו שמירת ה׳. ״מכאן״ אומרים חז״ל ״שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה״ (בראשית רבה עו, ב). כל הבטחה או ביטחון, על תנאי הם, ותלויים בהנהגה מתמשכת של צדקות; יכולים הם להאבד בכל עת מחמת צעד אחד בלתי הגון. ״שמא יגרום החטא״ היא הדאגה שלעולם אינה עוזבת אף את הגדול שבצדיקים (ברכות ד.).

R. S.R. Hirsch Bereshit 37:3רש״ר הירש בראשית ל״ז:ג׳

וישראל אהב את יוסף מכל בניו – למרות חולשותיו הנזכרות, היו ליוסף תכונות של אישיות לא רגילה. וישראל – לא יעקב – ראה ביוסף את בחיר בניו; ״כי בן זקנים הוא לו״, משום שראה את עצמו ״ממשיך את חייו״ ביוסף. ביוסף הוא ראה את היורש לכל קנייניו הרוחניים (עיין פירוש לעיל כא, ז). פסים – משורש ״פסס״: לחדול, להסתיים [עיין תהלים יב, ב], מציין כנראה את העיטור שבקצוות הבגד, עיטור הנעשה בכל בגד שבא להבליט את חשיבות האישיות. (כיוצא בזה הוא אולי ״עדה״ – הכינוי הכללי לקישוט [עיין שמות לג, ו] – אשר הוראתו האחרת, כמו של ״פסס״, היא ״לחדול״; ומכאן ״עד״, דהיינו ״עד נקודה מסוימת״). מכל מקום, כתונת הפסים הייתה אות הצטיינות, שבא לייחד את יוסף כמי שנבחר לשליחות מיוחדת. התוצאות המרות שבאו בהמשך הסיפור הוכיחו בעליל שכל זה נעשה שלא בחכמה; שהיה על יעקב לדחות את הדיבה הרעה; ושבאופן כללי, יחס מיוחד שמראים לאחד מהילדים גורר אחריו אך ורק השפעות מזיקות, הן בדברי ימי אבותינו הראשונים והן בכל בית. אלו הן חולשות שבנקל יכולות להופיע שוב ושוב בחיי כל אחד, ואף על פי כן אינן אלא חולשות.

Malbim Bereshit 32:8מלבי״ם בראשית ל״ב:ח׳

ויירא יעקב מאד – הנה הבוטח בה׳ אין לו לירא מב״ו, והיראה מורה שאין בטחונו כראוי, כמ״ש מי את ותראי מאנוש ימות ותשכח ה׳ עושך, בפרט שיעקב היה לו הבטחה מה׳ ולא היה לו לירא, וה׳ אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע רק למי שבוטח עליו בכל לבו, ואחר שראה יעקב שהוא מתירא, לכן ויצר לו, שזאת עצמו הצר לו שמזה דן שאינו ראוי לנסים אחר שבטחונו בלתי שלם, וע״כ נסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה, ויחץ את העם עם הצאן והבקר לשני מחנות, היינו שמן העם שאתו דהיינו הנשים והטף עשה מחנה אחת, ומן המקנה והרועים עשה מחנה שניה. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת, שהיינו המקנה והרועים, והכהו, יהיה בתוך כך הנפשות לפליטה, כי אז יודע שבא למלחמה וינוסו או ילחמו אתו.

Netziv Bereshit 28:12נצי״ב בראשית כ״ח:י״ב

עולים ויורדים בו – מתחילה ״עולים״ ואח״כ ״יורדים״, מזה הבין שהשכינה למטה בארץ, ומלאכים סביביו, ועולים בשליחות ויורדים לאחר מכן, והוא אות על השגחה פרטית על כל סביבות יעקב. ועיין מה שכתבתי להלן (לה,ז. לה,טז).

Netziv Bereshit 29:31נצי״ב בראשית כ״ט:ל״א

וירא ה׳ כי שנואה לאה – הוא יתברך ראה כי התנהגותו עמה הוא מחמת שנאה ממש, אע״ג שמ״מ נוהג עמה דיני אישות.

Hoil Moshe Bereshit 28:5הואיל משה בראשית כ״ח:ה׳

אם יעקב ועשו – רש״י ז״ל בענות לבו אומר ״איני יודע מה מלמדנו״. והחכם הרופא כמ״ר שאול פורמיגיני נ״ע היה סובר שכונת הפסוק היא שרבקה היתה אוהבת ג״כ את עשו כי גם הוא בנה, ולא עשתה כל זאת מאהבתה ליעקב יותר על אחיו, רק כי ראתה שכן נאה לעשות, לפי שלרוב הבנים יטו אחר מדות אביהם וילכו בדרכיו, ועשו איש אַלָם וקשה (ככל הצידים והטבחים שבהיותם בלתי מרחמים על הבהמות סופם לבלתי רחם גם על האדם) גם בניו יהיו כמהו, ועם סגולת האל צריך שיהיה סכלן ורחמן ובעל חסד כמו שהיה יעקב; או כדעת מהח״ר יח״ק מגמתה היתה לקיים דבר ה׳ אליה: ורב יעבד צעיר.

Hoil Moshe Bereshit 32:7הואיל משה בראשית ל״ב:ז׳

לקראתך – כששמע שאתה בא אליו יצא לקראתך; ועשו לא הודיע בשום דבר שדעתו להרע ליעקב, רק זה ירא כששמע שלקח עמו ארבע מאות איש, אם כן אין שלום בלבו. ועשו אולי ידע שיש סכנה בדרך שיעקב הולך עליה, ולקחם עמו להגן על יעקב כמו שמצאנו אח״כ שהיה רוצה לעשות (בראשית ל״ג:י״ב,ט״ו); וממלת לקראתך אין להבין אם בא עשו כאוהב או כאויב, וירא וירץ לקראתם (בראשית י״ח:ב׳), פן בחרב אצא לקראתך (במדבר כ׳:י״ח).

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 28:12ר׳ דוד צבי הופמן בראשית כ״ח:י״ב

ויחלם וגו׳ – התמונה שבחלום זה מיוחדת בכך, שמתואר בה איזה קשר־חיבור בין שמים וארץ, אך חלקיה השונים יתבררו רק בהתבוננות מדוייקת בה. והנה סלם מצב ארצה – הסולם מוצב ארצה, מלמעלה למטה; מן השמים נתן ה׳ אמצעי בידי יושבי ארץ שבעזרתו הם יוכלו להתקשר־להתחבר אל השמים. זהו גילוי רצונו שנודע לנבחריו. עם קיומה של כל מצווה אלהית עולה האדם שלב אחד נוסף בסולם זה המוביל אל השלמות העילאית אל השמים. והנה מלאכי וגו׳ – מלאכים אלה אינם יורדים מן השמים לארץ, אלא הם מצויים על הארץ, עולים השמימה ושוב יורדים. ואין הם מלאכי ה׳, כי אם מלאכי אלהים. לפי דברי התהלים ״עושה מלאכיו רוחות״, הרי מלאכי אלהים אלה הם אותם כוחות הטבע שה׳ יצר עם בריאת העולם וקבע להם את פעולתם עלי אדמות פעם לתמיד. אבל אין כוחות אלה פועלים באופן מקרי ועיוור לטובת האנושות או לרעתה. בסולם זה שהועמד לרשות האדם כדי ליצור את הקשר בין ארץ ושמים בשבילו, באותו סולם עולים גם הם כדי לקבל ציווי למעלה, ואחר יורדים כדי לבצע הציווי האלהי הזה. וציווי זה נקבע לטובת האדם או לרעתו בהתאם ליחסו שלו אל הקשר עם האלהים וגילויו, אם דרשו ובקשו או שמא, ח״ו, בז לו. וכך אמרו חכמינו ז״ל: ״ישראל אשר בך אתפאר. אתה הוא שאיקונין שלך חקוקה למעלה, עולים למעלה ורואים איקונים שלו, ויורדים למטה ומוצאים אותו ישן״. אתה זה שתמונתו חקוקה למעלה, אתה נועדת להשיג את האידיאל שה׳ קבע לך — להיות מי שה׳ מתפאר בו. והנה עולים המלאכים ומתבוננים באידיאל זה שבשמים ואחר הם יורדים והם מוצאים אותו — ישן, ללא מעש, בלא כל פעולה להגשמת האידיאל הזה. ובגמרא ממשיכים חז״ל לספר, משהשוו את דיוקנו שלמעלה עם דיוקנו שלמטה ״בעי לסכוניה״. בקשו להביאו בסכנה. הרי מלאכי אלהים הם, מלאכי מידת הדין אשר מסכנת את האדם שאיננו עושה כדי להשיג את יעודו, כדי להגשים את האידיאל שנקבע לו למעלה. ואז — והנה ה׳ נצב עליו, אלהי החסד והרחמים, זה שמחנך את האדם, הוא נצב ומגן בעדו, מונע ממלאכי הרעה להתקרב אל זה שאמור להשיג בעתיד את האידיאל האלהי ולהגשימו. יתרה מזו. הוא אף נותן לו את ההבטחה המעודדת להיות עמו תמיד, ליתן לו את האמצעים להגשמת רצונו, הרצון האלהי, ומעל לכל — להגן עליו מפני הסכנות שעלולות להפריע אותו בהשגת יעודו.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 29:10ר׳ דוד צבי הופמן בראשית כ״ט:י׳

ויהי וגו׳ – הרהורו הראשון של יעקב בראותו את רחל ועדרה הוא שקרובתו היא ובתור שכזאת זכאית היא לעזרתו. ויגש וגו׳ – לכן הוא נגש בהחלטיות (כזאת משמעות ויגש בכל מקום), ויגל – לבדו הוא מגולל את האבן הגדולה שהרועים לא היו מסוגלים להזיז משם אלא בכוחות מאוחדים. כך נמצינו למדים בדרך אגב על כוחו הגופני העצום של אבי האומה, ואף על פי כן לא מצינו בשום מקום שישתמש יעקב בכוחו זה להכנעת החלש ממנו. רק פעם אחת הוא נאבק, בלילה, מאבק הגנה, וכאשר, פעם אחרת, השתמשו בניו בכוחם כדי להרוג אנשים, הרי לא נחה דעתו עד שקלל אפם על כך, אף על פי שעשו מה שעשו מתוך רוגזה צודקת על מעשה נבלה שנעשה.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 30:1-2ר׳ דוד צבי הופמן בראשית ל׳:א׳-ב׳

(א) ותקנא – קנאה זו אין בה משום השלילה. הרי זו שאיפתה של רחל למצוא חסד ורצון לפני ה׳, כאחותה. כסבורה היתה שהיא רשאית להאשים את בעלה, משום שאהבתו אליה הביאה לידי כך, שה׳ מנע ממנה ברכת הבנים. הבה־לי – דומה שסברה, כי יעקב יכול להביא לה בנים בכוח תפלתו, אלא שלא איכפת לו הדבר, מאחר שכבר יש לו בנים מאחותה. (ב) ויחר־אף יעקב – ברוגז רב מכחיש יעקב דעה זו ואומר שאין זה בכוחו, וכי האלהים, הבורא, הוא זה שמנע ממנה ברכת הבנים, וכי הוא עצמו איננו אשם בכך.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 32:7ר׳ דוד צבי הופמן בראשית ל״ב:ז׳

באנו אל־אחיך וגו׳ – מובן שאין המלאכים אומרים — באנו אל אדונך, אבל מדברי התמורה ״אל־עשו״ ניתן לחוש את הרגשתם, ״שהיית אומר אחי הוא, אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו״. דומה שכלל לא קבל עשו את פניהם של השליחים, אלא הודיע להם באמצעות אנשיו שהוא הולך לקראתו. וגם – פירוש לא רק שלא קבל אותנו בסבר פנים יפות אלא הוא אף נוסע לקראתך בכוונות עוינות. על השאלה אם עשו בא לכתחילה לקראת יעקב בכוונה להלחם בו או על מנת לקבל את פניו בידידות, עונה הרשב״ם לפי האפשרות השניה, וראייתו מן ״גם הנה־הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו״. אלא שיעקב לא נתן בו אימון, ויירא שעשו זומם להרע לו. וגם אם אין הכתוב מספר מאומה על כוונתו של עשו, הרי ברור, שלא סכנה מדומה כי אם סכנה ממשית וגדולה איימה עליו על יעקב. ארבע מאות איש היוו בימים ההם כוח מלחמתי גדול (הן התקיף אברהם עם שלוש מאות ושמונה עשר איש ארבעה מלכים על צבאם), ואין עורכים כוח כזה בלא כוונות מלחמתיות. ההנחה שעשו לדרכו הלך, ויעקב הוא שעורר אותו לסור לקראתו, לא מצאנו לה רמז בכתובים. והרי מסופר למעלה על זעמו של עשו ועל שנאתו, מבלי שיסופר שזעם זה שכך. גם דברי הנביא עמוס על אודות אדום — ״על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו... ועברתו שמרה לנצח״ — רומזים כנראה לפרשה זו. ולבסוף, הרי הכתוב מספר על תפילת יעקב על הצלתו ועל פגישתו הלילית המופלאה עם המלאך, דברים אשר מראים, שאכן ניצל יעקב בדרך נס מסכנה ממשית וכי לא היתה זו סכנה מדומה כלל.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 33:4ר׳ דוד צבי הופמן בראשית ל״ג:ד׳

וישקהו – הנקודות שעל ״וישקהו״, מתפרשות לפי המדרש בשתי דרכים. ״מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו... מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו״. מכיוון שלהלן מ״ה:י״ד ומו, כט באה בכיה אחרי נפילה על צואר, ומכיוון שמשתמע ממה, יד-טו, שנשיקה מבטאת דרגה פחותה של לבביות מאשר נפילה על צואר, הרי סדר הפעולות כפי שבא כאן (תחילה ״ויפול על צוארו״ ואחרי כן ״וישקהו״) תמוה. אלא, העובדה שעשו לא מתוך רגש טבעי כי אם על פי ההשגחה האלהית נהג כפי שנהג, היא המסבירה את הסדר הבלתי רגיל. ואולי דוקא בקשו בעלי המסורה על ידי ניקוד המלה ״וישקהו״ להדגיש את אמיתותה של מלה זו שנראית כמיותרת, כאשר היא באה אחרי ״ויפל על צוארו״ (ומשום כך עלולה להתפרש כלא אמיתית).