Yitzchak/5

EN/HEע/E

Yitzchak

Sources

Bereshit 21:8-10בראשית כ״א:ח׳-י׳

(8) The child grew, and was weaned. Abraham made a great feast on the day that Isaac was weaned. (9) Sarah saw the son of Hagar the Egyptian, whom she had borne to Abraham, mocking. (10) Therefore she said to Abraham, “Cast out this handmaid and her son! For the son of this handmaid will not be heir with my son, Isaac.”

(ח) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק. (ט) וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. (י) וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.

Bereshit 22:1-6בראשית כ״ב:א׳-ו׳

(1) It happened after these things, that God tested Abraham, and said to him, “Abraham!” He said, “Here I am.” (2) He said, “Now take your son, your only son, whom you love, even Isaac, and go into the land of Moriah. Offer him there for a burnt offering on one of the mountains which I will tell you of.” (3) Abraham rose early in the morning, and saddled his donkey, and took two of his young men with him, and Isaac his son. He split the wood for the burnt offering, and rose up, and went to the place of which God had told him. (4) On the third day Abraham lifted up his eyes, and saw the place far off. (5) Abraham said to his young men, “Stay here with the donkey. The boy and I will go yonder. We will worship, and come back to you.” (6) Abraham took the wood of the burnt offering and laid it on Isaac his son. He took in his hand the fire and the knife. They both went together.

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. (ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. (ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. (ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

Bereshit 22:8בראשית כ״ב:ח׳

Abraham said, “God will provide himself the lamb for a burnt offering, my son.” So they both went together.

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

Bereshit 22:19בראשית כ״ב:י״ט

So Abraham returned to his young men, and they rose up and went together to Beersheba. Abraham lived at Beersheba.

וַיָּשׇׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע.

Bereshit 24:62-67בראשית כ״ד:ס״ב-ס״ז

(62) Isaac came from the way of Beer Lahai Roi, for he lived in the land of the South. (63) Isaac went out to meditate in the field at the evening. He lifted up his eyes, and saw, and, behold, there were camels coming. (64) Rebekah lifted up her eyes, and when she saw Isaac, she dismounted from the camel. (65) She said to the servant, “Who is the man who is walking in the field to meet us?” The servant said, “It is my master.” She took her veil, and covered herself. (66) The servant told Isaac all the things that he had done. (67) Isaac brought her into his mother Sarah’s tent, and took Rebekah, and she became his wife. He loved her. Isaac was comforted after his mother’s death.

(סב) וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. (סג) וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. (סד) וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. (סה) וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. (סו) וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה. (סז) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.

Bereshit 25:19-28בראשית כ״ה:י״ט-כ״ח

(19) This is the history of the generations of Isaac, Abraham’s son. Abraham fathered Isaac. (20) Isaac was forty years old when he took Rebekah, the daughter of Bethuel the Syrian of Paddan Aram, the sister of Laban the Syrian, to be his wife. (21) Isaac entreated Hashem for his wife, because she was barren. Hashem was entreated by him, and Rebekah his wife conceived. (22) The children struggled together within her. She said, “If it be so, why do I live?” She went to inquire of Hashem. (23) Hashem said to her, “Two nations are in your womb. Two peoples will be separated from your body. The one people will be stronger than the other people. The elder will serve the younger.” (24) When her days to be delivered were fulfilled, behold, there were twins in her womb. (25) The first came out red all over, like a hairy garment. They named him Esau. (26) After that, his brother came out, and his hand had hold on Esau’s heel. He was named Jacob. Isaac was sixty years old when she bore them. (27) The boys grew. Esau was a skillful hunter, a man of the field. Jacob was a wholesome man, living in tents. (28) Now Isaac loved Esau, because he ate his venison. Rebekah loved Jacob.

(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. (כ) וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה. (כא) וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַי״י לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ י״י וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. (כב) וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת י״י. (כג) וַיֹּאמֶר י״י לָהּ שְׁנֵי [גוֹיִם] (גיים) בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. (כד) וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ. (כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. (כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. (כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. (כח) וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.

Josephus Antiquities of the Jews 1:13:4יוספוס קדמוניות היהודים א׳:י״ג:ד׳

[232] As the son of such a father, Isaac had such a generous character that he gladly accepted this explanation. He said he would be unworthy of his birth if he rejected the will of God and of his father and not did readily resign himself up to both, for it would be wrong to disobey, even if his father alone had decided it. So he went immediately to the altar to be sacrificed, and it would have happened if God had not prevented it. [233] He loudly called Abraham's name and forbade him to kill his son, since it was not a desire for human blood that had moved him to order him to kill his son, nor had he made him a father only to remove the boy so terribly, but he just wished to test his spirit, to see if he would obey such a command. [234] Now that he was sure of his loyalty and his deep devotion, he was glad to have given him so much, and promised to show all care for him and his race, and that his son would live to a great age and after a happy life would pass on the noble leadership to his good and legitimate offspring. [235] He foretold too that his family would grow into many nations and that the patriarchs would leave behind them an everlasting name, and gain possession of the land of Canaan and be envied by all people. [236] After saying this, God sent them a ram they had not noticed before, as the sacrifice. So Abraham and Isaac embraced, having received each other back beyond all expectation and with the promises of such great blessings. After the sacrifice they returned to Sarah and lived happily together, and God helped them in everything they asked. <a name="14"></a>

ככל הדברים האלה דבר אברהם על לב יצחק בנו, ויצחק הצדיק והתמים כאביהו, שמע את דבריו בשמחת לבב, ויען ויאמר: לוּ הפרתי את עצת ה׳ ועצת אבי, כי אז לא היה לי כל צדקה לראות אור החיים בתבל, ואם רק אתה אבי לבדך חפצת להעלות אותי לעולה, גם אז לא מריתי את פיך, ומה גם עתה אשר גם ה׳ חפץ בזה—.״ ובשמחה ובטוב לב נגש יצחק אל המזבח, ויעקד אותו אברהם וישם אותו על המובח ממעל לעצים, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו — אך קול ה׳ קרא בַכֹח: אברהם! אברהם! אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה! כי קרבן אדם תועבת נפשי הוא, ורק לנסותך באתי הפעם, ועתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, ועל כן ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו, ושֵׁם אברהם יגדל עד אפסי ארץ וזִכרו לברכה עד העולם.״ אחרי הדברים האלה הראה ה׳ אַיִל אחד לאברהם אשר לא ראהו עד כה, ויקח אברהם את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ואברהם ויצחק אשר התבשרו רוב שלום ורב טוב מאת ה׳, התרפקו ויחבקו זה את זה בשמחות וגיל, וישובו לביתם, ויחיו חיים מאשרים, וכל אשר עשו הצליח ה׳ בידיהם.

Targum Yerushalmi (Neofiti) Bereshit 22:10תרגום ירושלמי (ניאופיטי) בראשית כ״ב:י׳

ופשט אברהם ית ידיה ונסב ית סכינא למיכוס ית יצחק בריה ענה יצחק ואמר לאברהם אבוהי אבא כפות יתי יאות דלא נבעוט יתך ויתפסיל קרבנך מנך ונדחי לגובה דחבלא בעלמא דאתי עיינוי דאברהם הוויין בעיינוי דיצחק ועיינוי דיצחק הוויין משוטטן במלאכי מרומא אברהם לא הוה חמא יתהון בה בשעתא נפקת בת קול מן שמייא ואמרת אתון חמון תרתין יחידיין דבעלמי חד נכס וחד מתנכס דנכס לא מעכב ודמתנכס פשט צואריה.

Bavli Berakhot 26bבבלי ברכות כ״ו:

The dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the times beyond which the different prayers may not be recited is rooted in a profound disagreement, also manifest in a later amoraic dispute. It was stated: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The practice of praying three times daily is ancient, albeit not in its present form; prayers were instituted by the Patriarchs. However, Rabbi Yehoshua ben Levi said that the prayers were instituted based on the daily offerings sacrificed in the Holy Temple, and the prayers parallel the offerings, in terms of both time and characteristics. The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, and it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi. The Gemara elaborates: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina: Abraham instituted the morning prayer, as it is stated when Abraham came to look out over Sodom the day after he had prayed on its behalf: “And Abraham rose early in the morning to the place where he had stood before the Lord” (Genesis 19:27), and from the context as well as the language utilized in the verse, the verb standing means nothing other than prayer, as this language is used to describe Pinehas’ prayer after the plague, as it is stated: “And Pinehas stood up and prayed and the plague ended” (Psalms 106:30). Clearly, Abraham was accustomed to stand in prayer in the morning. Isaac instituted the afternoon prayer, as it is stated: “And Isaac went out to converse [lasuaḥ] in the field toward evening” (Genesis 24:63), and conversation means nothing other than prayer, as it is stated: “A prayer of the afflicted when he is faint and pours out his complaint [siḥo] before the Lord” (Psalms 102:1). Obviously, Isaac was the first to pray as evening approached, at the time of the afternoon prayer. Jacob instituted the evening prayer, as it is stated: “And he encountered [vayifga] the place and he slept there for the sun had set” (Genesis 28:11). The word encounter means nothing other than prayer, as it is stated when God spoke to Jeremiah: “And you, do not pray on behalf of this nation and do not raise on their behalf song and prayer, and do not encounter [tifga] Me for I do not hear you” (Jeremiah 7:16). Jacob prayed during the evening, after the sun had set.

אִיתְּמַר: רִבִּי יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת, אָבוֹת תִּקְּנוּם. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת, כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ <abb>דר׳</abb><openabb>דְּרִבִּי</openabb> יוֹסֵי בֵּרִבִּי חֲנִינָא, וְתַנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי <abb>בר׳</abb><openabb>בֵּרִבִּי</openabb> חֲנִינָא: אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, <abb>שנא׳</abb><openabb>שֶׁנֶּאֱמַר</openabb>: {בראשית י״ט:כ״ז} וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם. וְאֵין עֲמִידָה אֵלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים ק״ו:ל׳} וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל. יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: {בראשית כ״ד:ס״ג} וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עֶרֶב. וְאֵין שִׂיחָה אֵלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים ק״ב:א׳} תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה׳ יִשְׁפּוֹך שִׂיחוֹ. יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: {בראשית כ״ח:י״א} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם. וְאֵין פְּגִיעָה אֵלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: {ירמיהו ז׳:ט״ז} וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעַם הַזֶּה, וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה, וְאַל תִּפְגַּע בִּי.

Bavli Sanhedrin 89bבבלי סנהדרין פ״ט:

§ Apropos the binding of Isaac, the Gemara elaborates: It is written: “And it came to pass after these matters [hadevarim] that God tried Abraham” (Genesis 22:1). The Gemara asks: After what matters? How does the binding of Isaac relate to the preceding events?...The Gemara cites an alternative explanation of the verse: “And it came to pass after these matters that God tried Abraham” (Genesis 22:1). Rabbi Levi says: This means after the statement of Ishmael to Isaac, during an exchange between them described in the verse: “And Sarah saw the son of Hagar…mocking” (Genesis 21:9). Ishmael said to Isaac: I am greater than you in the fulfillment of mitzvot, as you were circumcised at the age of eight days, without your knowledge and without your consent, and I was circumcised at the age of thirteen years, with both my knowledge and my consent. Isaac said to Ishmael: And do you provoke me with one organ? If the Holy One, Blessed be He, were to say to me: Sacrifice yourself before Me, I would sacrifice myself. Immediately, God tried Abraham, to confirm that Isaac was sincere in his offer to give his life.

{בראשית כ״ב:א׳} ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם (אחר מאי)... ר׳ לוי אמר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק אמר לו ישמעאל ליצחק אני גדול ממך במצות שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה אמר לו ובאבר אחד אתה מגרה בי אם אומר לי הקב״ה זבח עצמך לפני אני זובח מיד והאלהים נסה את אברהם.

Bereshit Rabbah 53:11בראשית רבה נ״ג:י״א

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית (בראשית כא, ט), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה אוֹמֵר בּוֹ דָּבָר לִגְנַאי, וַאֲנִי אוֹמֵר בּוֹ דָּבָר לְשֶׁבַח, דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא וַתֵּרֶא שָׂרָה וגו׳, אֵין מְצַחֵק אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית לט, יז): בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָנוּ לְצַחֶק בִּי, מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה אִמֵּנוּ שָׂרָה רוֹאָה אוֹתוֹ לְיִשְׁמָעֵאל מְכַבֵּשׁ גִּנּוֹת וְצָד נְשֵׁי אֲנָשִׁים וּמְעַנֶּה אוֹתָן. תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה שֶׁל צְחוֹק אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ו): וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק, מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה אִמֵּנוּ שָׂרָה רוֹאָה אֶת יִשְׁמָעֵאל בּוֹנֶה בִּימוֹסִיּוֹת וְצָד חֲגָבִים וּמַקְרִיב עֲלֵיהֶם. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אֵין הַלָּשׁוֹן הַזֶּה צְחוֹק אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁפִיכוּת דָּמִים, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמואל ב ב, יד): יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ. רַבִּי עֲזַרְיָה מִשּׁוּם רַבִּי לֵוִי אָמַר, אֲמַר לֵיהּ יִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק נֵלֵךְ וְנִרְאֶה חֶלְקֵנוּ בַּשָֹּׂדֶה, וְהָיָה יִשְׁמָעֵאל נוֹטֵל קֶשֶׁת וְחִצִּים וּמוֹרֶה כְּלַפֵּי יִצְחָק, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ מְצַחֵק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כו, יח יט): כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים וגו׳ כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאוֹמֵר הֲלֹא מְצַחֵק אָנִי, וְאוֹמֵר אֲנִי בּוֹ דָּבָר לְשֶׁבַח אֵין לָשׁוֹן הַזֶּה שֶׁל צְחוֹק אֶלָּא לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד אָבִינוּ יִצְחָק הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִים, אָמַר לָהֶם יִשְׁמָעֵאל שׁוֹטִים אַתֶּם, אֲנִי בְּכוֹר וַאֲנִי נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, שֶׁמִּתְּשׁוּבַת אִמֵּנוּ שָׂרָה לְאַבְרָהָם (בראשית כא, י): כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי, אַתָּה לָמֵד, כִּי לֹא יִירַשׁ עִם בְּנִי אֲפִלּוּ שֶׁאֵינוֹ יִצְחָק, וְעִם יִצְחָק אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בְּנִי, קַל וָחֹמֶר עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.

Bereshit Rabbah 56:4בראשית רבה נ״ו:ד׳

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי (בראשית כב, ז), בָּא לוֹ סמא״ל אֵצֶל אָבִינוּ אַבְרָהָם אֲמַר לֵיהּ סָבָא סָבָא אוֹבַדְתְּ לִבֶּךָ, בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָׁחֲטוֹ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתְּ יָכוֹל לַעֲמֹד, (איוב ד, ב): הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִלְאֶה, אָמַר לוֹ וְיָתֵר עַל דֵּין. אָמַר לוֹ לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ שׁוֹפֵךְ דָּם אַתְּ חַיָּב שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ, אָמַר לוֹ, עַל מְנָת כֵּן. וְכֵיוָן שֶׁלֹא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם בָּא לוֹ אֵצֶל יִצְחָק, אָמַר לוֹ בְּרָא דַּעֲלוּבְתָּא, הוֹלֵךְ הוּא לְשָׁחָטֶךָ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ אִם כֵּן כָּל אוֹתָן הַפָּרְגָזִיּוֹת שֶׁעָשָׂת אִמְּךָ לְיִשְׁמָעֵאל שְׂנָאֵיהּ דְּבֵיתָה יְרוּתָא, וְאַתָּה אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבֶּךָ. כַּד לָא תֵיעוּל מִילָא תֵיעוּל פַּלְגָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו אָבִי, לָמָּה אָבִי אָבִי שְׁתֵּי פְּעָמִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלֵּא עָלָיו רַחֲמִים. (בראשית כב, ז): וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵֵשׁ וְהָעֵצִים, אָמַר לוֹ יְצֵף לְהַהוּא גַּבְרָא דְּיִגְעַר בֵּיהּ, מִכָּל מָקוֹם אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶֹּׂה בְּנִי, וְאִם לָאו אַתָּה הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, (בראשית כב, ח): וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לִעָקֵד, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לִשָּׁחֵט.

Bereshit Rabbah 56:8בראשית רבה נ״ו:ח׳

דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לַעֲקֹד יִצְחָק בְּנוֹ, אָמַר לוֹ אַבָּא בָּחוּר אֲנִי וְחוֹשֵׁשַׁנִי שֶׁמָּא יִזְדַּעֲזַע גּוּפִי מִפַּחֲדָהּ שֶׁל סַכִּין וַאֲצַעֲרֶךָ, וְשֶׁמָּא תִּפָּסֵל הַשְּׁחִיטָה וְלֹא תַעֲלֶה לְךָ לְקָרְבָּן, אֶלָּא כָּפְתֵנִי יָפֶה יָפֶה, מִיָּד וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק, כְּלוּם יָכוֹל אָדָם לִכְפּוֹת בֶּן שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע [נסח אחר: בן עשרים ושש שנה] אֶלָּא לְדַעְתּוֹ. מִיָּד וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ, הוּא שׁוֹלֵחַ יָד לִטֹּל אֶת הַסַּכִּין וְעֵינָיו מוֹרִידוֹת דְמָעוֹת וְנוֹפְלוֹת דְּמָעוֹת לְעֵינָיו שֶׁל יִצְחָק מֵרַחֲמָנוּתוֹ שֶׁל אַבָּא, וְאַף עַל פִּי כֵן הַלֵּב שָׂמֵחַ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן יוֹצְרוֹ, וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים מִתְקַבְּצִין כִּתּוֹת כִּתּוֹת מִלְּמַעְלָן, מָה הֲווֹן צָוְחִין (ישעיה לג, ח): נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח הֵפֵר בְּרִית מָאַס עָרִים, אֵין רְצוֹנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וּבְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהוֹרִישׁ לְבָנָיו שֶׁל יִצְחָק. (ישעיה לג, ח): לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ, לֹא עָמְדָה זְכוּת לְאַבְרָהָם לֵית לְכָל בְּרִיָה חֲשִׁיבוּת קֳדָמוֹי.

Bereshit Rabbah 56:11בראשית רבה נ״ו:י״א

וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וְיִצְחָק הֵיכָן הוּא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן, שְׁלָחוֹ אֵצֶל שֵׁם לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה, מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁנִּתְעַשְּׁרָה מִפִּלְכָּהּ, אָמְרָה הוֹאִיל וּמִן הַפֶּלֶךְ הַזֶּה הִתְעַשַּׁרְתִּי, עוֹד אֵינוֹ זָז מִתַּחַת יָדִי לְעוֹלָם. כָּךְ אָמַר אַבְרָהָם, כָּל שֶׁבָּא לְיָדִי אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁעָסַקְתִּי בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, לְפִיכָךְ אֵינִי רוֹצֶה שֶׁתָּזוּז מִזַּרְעִי לְעוֹלָם. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר שְׁלָחוֹ בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי הָעַיִן, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁעָלוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ עוֹד לֹא נִזְכְּרוּ שְׁמוֹתָן, וּלְהֵיכָן הָלְכוּ רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מֵתוּ בְּרֹק. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר מֵתוּ בְּעַיִן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר שִׁנּוּ אֶת מְקוֹמָם וְהָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זכריה ג, ח): שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיּשְׁבִים לְפָנֶיךָ, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר עַל מְנָת כֵּן יָרְדוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, עַל מְנָת שֶׁיֵּעָשֶׂה בָּהֶן מוֹפֵת.

Bereshit Rabbah 60:14בראשית רבה ס׳:י״ד

וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וגו׳ (בראשית כד, סא), אָמַר רַבִּי לֵוִי שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַגְּמַלִּים גְּדֵלִים בַּמִּזְרָח. רַבָּנָן אָמְרֵי מַה גָּמָל זֶה יֵשׁ בּוֹ סִימָן טֻמְאָה וְסִימָן טָהֳרָה, כָּךְ הֶעֱמִידָה רִבְקָה צַדִּיק וְרָשָׁע. (בראשית כד, סא): וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ, שֶׁכָּעוּר לָאִישׁ לִהְיוֹת מְהַלֵּךְ אַחַר הָאִשָּׁה. (בראשית כד, סב): וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, אֲתָא מִמֵּיתָא, וּלְהֵיכָן הָלַךְ, (בראשית כד, סא): בְּאֵר לַחַי רֹאִי, הָלַךְ לְהָבִיא אֶת הָגָר, אוֹתָהּ שֶׁיָּשְׁבָה עַל הַבְּאֵר וְאָמְרָה לְחַי הָעוֹלָמִים רְאֵה בְּעֶלְבּוֹנִי. (בראשית כד, סג): וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָֹּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, אֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, א): תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה׳ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים נה, יח): עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם אָשִׂיחָה וגו׳.

Bereshit Rabbah 60:16בראשית רבה ס׳:ט״ז

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ (בראשית כד, סז), כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה עָנָן קָשׁוּר עַל פֶּתַח אָהֳלָהּ, כֵּיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ עָנָן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר אוֹתוֹ עָנָן. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה. וְכָל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה בְּרָכָה מְשֻׁלַּחַת בָּעִסָּה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הַבְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דּוֹלֵק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ שֶׁהִיא עוֹשָׂה כְּמַעֲשֵׂה אִמּוֹ, קוֹצָה חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה וְקוֹצָה עִסָּתָהּ בְּטָהֳרָה, מִיָּד וַיְּבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה. אָמַר רַבִּי יוּדָן לִמְדָתְךָ תּוֹרָה שֶׁאִם יִהְיֶה לָאָדָם בָּנִים גְּדוֹלִים יִהְיֶה מַשִֹּׂיאָן מִתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הוּא נוֹשֵׂא לוֹ אִשָּׁה, מִמִּי אַתָּה לָמֵד מֵאַבְרָהָם, בַּתְּחִלָּה וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וְאַחַר כָּךְ (בראשית כה, א): וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה.

Bereshit Rabbah 63:10בראשית רבה ס״ג:י׳

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים (בראשית כה, כז), רַבִּי לֵוִי אָמַר מָשָׁל לַהֲדַס וְעִצְבוֹנִית שֶׁהָיוּ גְּדֵלִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, וְכֵיוָן שֶׁהִגְדִּילוּ וְהִפְרִיחוּ זֶה נוֹתֵן רֵיחוֹ וְזֶה חוֹחוֹ, כָּךְ כָּל י״ג שָׁנָה שְׁנֵיהֶם הוֹלְכִים לְבֵית הַסֵּפֶר וּשְׁנֵיהֶם בָּאִים מִבֵּית הַסֵּפֶר, לְאַחַר י״ג שָׁנָה זֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה הָיָה הוֹלֵךְ לְבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר צָרִיךְ אָדָם לְהִטָּפֵל בִּבְנוֹ עַד י״ג שָׁנָה, מִיכָּן וָאֵילָךְ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרַנִּי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁל זֶה. (בראשית כה, כז): וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, צָד אֶת הַבְּרִיּוֹת בְּפִיו, לָא גְנַבְתְּ מַאן גְּנַב עִמָּךְ, וְלָא קְטַלִית מַאן קְטַל עִמָּךְ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שׂוֹדָנִי, צַיְדָנִי. צָד בַּבַּיִת, צָד בַּשָֹּׂדֶה. בַּבַּיִת, הֵיךְ מְתַקְנִין מִלְחָא. בַּשָֹּׂדֶה, הֵיךְ מְתַקְנִין תִּבְנָא. רַבִּי חִיָּא אָמַר הִפְקִיר עַצְמוֹ כַּשָֹּׂדֶה. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים לֹא דַיֵּינוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבַּדְנוּ לְשִׁבְעִים אֻמּוֹת, אֶלָּא אַף לֹא זוֹ שֶׁנִּבְעֶלֶת כַּנָּשִׁים. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף אֲנִי בּוֹ בַּלָּשׁוֹן אֲנִי פּוֹרֵעַ הֵימֶנּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה מט, כב): וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה. (בראשית כה, כז): וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים, שְׁנֵי אֹהָלִים, בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם וּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל עֵבֶר. (בראשית כה, כח): וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, קוֹפַּרָא טָבָא לְפוּמֵיהּ, וְכַסָּא טָבָא לְפוּמֵיהּ. (בראשית כה, כח): וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, כָּל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת קוֹלוֹ הָיְתָה מוֹסֶפֶת לוֹ אַהֲבָה עַל אַהֲבָתוֹ.

Bereshit Rabbah 64:3בראשית רבה ס״ד:ג׳

וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ גְּרָרָה (בראשית כו, א), לְגַרְדִּיקִי. רַבִּי דּוֹסְתָּאי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִפְּנֵי מָה גָזְרוּ עַל הַנָּוֶה שֶׁבְּגַרְדִּיקִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נָוֶה רָע. וְעַד הֵיכָן, רַבִּי חָנִין אָמַר עַד נַחַל מִצְרָיִם. (בראשית כו, ב): וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ, עֲשֵׂה שְׁכוּנָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי נוֹטֵעַ, הֱוֵי זוֹרֵעַ, הֱוֵי נָצִיב. דָּבָר אַחֵר שְׁכֹן בָּאָרֶץ, שַׁכֵּן אֶת הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ. (בראשית כו, ג): גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה אַתְּ עוֹלָה תְּמִימָה, מָה עוֹלָה אִם יָצָאת חוּץ לַקְּלָעִים הִיא נִפְסֶלֶת, אַף אַתְּ אִם יָצָאת חוּץ לָאָרֶץ נִפְסַלְתָּ. (בראשית כו, ג): כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, קָשׁוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (יחזקאל יז, יג): וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה לֹא נֶאֱמַר הָאֵלֶּה, אֶלָּא הָאֵל, לוֹמַר מִקְצָתָן אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, וְאֵימָתַי אֲנִי נוֹתֵן לָךְ אֶת הַשְּׁאָר, לֶעָתִיד לָבוֹא.

Tanchuma Vayera 23תנחומא פרשת וירא כ״ג

וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. אָמַר לוֹ לְיִצְחָק, רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה. אָמַר לוֹ: אֲנִי רוֹאֶה הַר נָאֶה מְשֻׁבָּח וְעָנָן קָשׁוּר עָלָיו. אָמַר לִנְעָרָיו, רוֹאִין אַתֶּם כְּלוּם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ רוֹאִין אֶלָּא מִדְבָּרוֹת. אָמַר לָהֶם: שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, הוֹאִיל וְהַחֲמוֹר אֵינוֹ רוֹאֶה וְאֵינְכֶם רוֹאִין כְּמוֹתוֹ, עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, שֶׁאַתֶּם כְּמוֹתוֹ. וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה. מַהוּ עַד כֹּה? נִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בְּסוֹף כֹּה שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, בִּשְּׂרוֹ פִיו שֶׁיַּחְזְרוּ שְׁנֵיהֶם בְּשָׁלוֹם. וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת. לָמָּה מַאֲכֶלֶת? שֶׁהִיא מַתִּירָה אֶת הָאֳכָלִין לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אָדָם. מִיָּד, וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָפַל פַּחַד וְיִרְאָה גְדוֹלָה עַל יִצְחָק, שֶׁלֹּא רָאָה בְיָדוֹ כְּלוּם לְהִתְקָרֵב וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר בְּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת. בִּקֵּשׁ לוֹמַר אַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וְאָמַרְתָּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בָּךְ. אָמַר, אִם בָּחַר בִּי, הֲרֵי נַפְשִׁי נְתוּנָה לוֹ, עַל דָּמִי צַר לִי מְאֹד. וְאַף עַל פִּי כֵן וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו בְּוַדַּאי, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לְהִשָּׁחֵט, וְיִצְחָק בֶּן שְׁלֹשִים וָשֶׁבַע שָׁנָה הָיָה בִּשְׁעַת עֲקֵדָתוֹ. וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ. כְּשֶׁבָּא לִשְׁחֹט, אָמַר לוֹ: אַבָּא, אָסְרֵנִי יָדַי וְרַגְלַי, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפֶשׁ חֲצוּפָה הִיא וּכְשֶׁאֶרְאֶה אֶת הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁמָּא אֶזְדַּעְזַע וְיִפָּסֵל הַקָּרְבָּן, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ אַל תַּעַשׂ בִּי מוּם. מִיָּד, וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט. אָמַר לוֹ: אַבָּא, לֹא תוֹדִיעַ אֶת אִמִּי כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַבּוֹר אוֹ כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת עַל הַגַּג, שֶׁמָּא תַפִּיל אֶת עַצְמָהּ וְתָמוּת. מִיָּד בָּנוּ שְׁנֵיהֶם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַעֲקָדוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְנָטַל אֶת הַסַּכִּין כְּדֵי לְשָׁחֳטוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּמוֹ. וּבָא הַשָּׂטָן וְדָחַף יָדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם וְנָפְלָה הַסַּכִּין מִיָּדוֹ. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁלַח יָדוֹ לְקַחְתָּהּ, יָצְאָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר. וְאִלּוּלֵי כֵן, כְּבָר הָיָה נִשְׁחָט. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלַךְ הַשָּׂטָן אֵצֶל שָׂרָה וְנִדְמָה לָהּ כִּדְמוּת יִצְחָק. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ אָמְרָה לוֹ: בְּנִי, מֶה עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ? אָמַר לָהּ: נְטַלַנִי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי בְקָעוֹת וְהֶעֱלַנִי לְרֹאשׁ הַר אֶחָד וּבָנוּ מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר הַמַּעֲרָכָה וְהֶעֱרִיךְ אֶת הָעֵצִים וְעָקַד אוֹתִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְלָקַח אֶת הַסַּכִּין לְשָׁחֳטֵנִי. וְאִלּוּלֵי שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, כְּבָר הָיִיתִי נִשְׁחָט. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. מֵהֵיכָן בָּא? מֵהַר הַמּוֹרִיָּה. עִם כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵט, וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה׳ מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם. לָמָּה שְׁתֵּי פְעָמִים? שֶׁהָיָה מְמַהֵר וְהוֹלֵךְ לְשָׁחֳטוֹ. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר. אָמַר לוֹ: מִי אַתָּה? אָמַר לוֹ: מַלְאָךְ. אָמַר לוֹ: כְּשֶׁאָמַר לִי קַח נָא אֶת בִּנְךָ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ אָמַר לִי. וְעַכְשָׁו אִם הוּא מְבַקֵּשׁ, הוּא יֹאמַר לִי. מִיָּד, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה׳ אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית, שֶׁלֹּא רָצָה לְקַבֵּל מִן הָרִאשׁוֹן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אָדָם מְנַסֶּה לַחֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ. אֲבָל אַתָּה שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ מַה הַלְּבָבוֹת וְהַכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, אַתָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בִּי כֵן. אָמַר לוֹ: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. מִיָּד פָּתַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרָקִיעַ וְאֶת הָעֲרָפֶל, וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה׳. אָמַר לוֹ: אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ. וַאֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי שֶׁלֹּא אֵרֵד מִן הַמִּזְבֵּחַ עַד שֶׁאֹמַר כָּל מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: אֱמוֹר. לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי, וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: מִמִּי? אָמַר לוֹ: מִיִּצְחָק. אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁהָיָה בְלִבִּי מַה לַּהֲשִׁיבְךָ וְלוֹמַר לְךָ, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי כִּי בְּיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, עַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר לִי הַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה, וְכָבַשְׁתִּי אֶת יִצְרִי וְלֹא הֵשַׁבְתִּיךָ, כָּךְ כְּשֶׁיִּהְיוּ בָנָיו שֶׁל יִצְחָק חוֹטְאִין וְנִכְנָסִין לְצָרָה, תְּהֵא נִזְכָּר לָהֶן עֲקֵדָתוֹ שֶׁל יִצְחָק וְתֵחָשֵׁב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ אֶפְרוֹ צָבוּר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְתִסְלַח לָהֶן וְתִפְדֵּם מִצָּרָתָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אָמַרְתָּ אֶת שֶׁלְּךָ וְאֹמַר אֲנִי אֶת שֶׁלִּי. עֲתִידִין בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק לַחֲטוֹא לְפָנַי וַאֲנִי דָן אוֹתָם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֶלָּא אִם מְבַקְשִׁין שֶׁאֲחַפֵּשׂ לָהֶן זְכוּת וְאֶזְכֹּר לָהֶן עֲקֵדַת יִצְחָק, יִהְיוּ תוֹקְעִין לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל זֶה. אָמַר לוֹ: וּמַה הוּא הַשּׁוֹפָר? אָמַר לוֹ: חֲזוֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. מִיָּד, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחָז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה דְּבָרִים שֶׁנִּבְרְאוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִהְיוּ תוֹקְעִין לְפָנַי בְּקֶרֶן אַיִל וְאוֹשִׁיעֵם וְאֶפְדֵּם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם. וְהוּא שֶׁדָּוִד מְשַׁבֵּחַ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי (ש״ב כב, ג). וְאֶשְׁבֹּר עֹל מַלְכֻיּוֹת מֵעֲלֵיהֶן וַאֲנַחֵם אוֹתָם בְּתוֹךְ צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נִחַם ה׳ וְגוֹ׳. אָמֵן.

Tanchuma Toledot 8תנחומא פרשת תולדת ח׳

וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל (משלי יז, ח). הַשֹּׁחַד, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶבֶן בְּכָל מָקוֹם שֶׁנּוֹפֶלֶת שׁוֹבֶרֶת. מְדַבֵּר בְּיִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו. הָיָה צָד אֶת יִצְחָק הַצַּדִּיק בְּפִיו. אַתָּה מוֹצֵא כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא, כֻּלָּן הָיוּ בְּעֵשָׂו. שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה׳ וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ, עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי, לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לְרָעָה וְגוֹ׳ (משלי ו, טז-יח). כְּשֶׁהָיָה בָא עֵשָׂו מִן הַחוּץ, הָיָה אוֹמֵר לְאָבִיו, אַבָּא, הַמֶּלַח מַהוּ שֶׁתְּהֵא חַיֶּבֶת בַּמַּעֲשֵׂר. וְהָיָה תָמֵהַּ יִצְחָק וְאוֹמֵר: רְאֵה בְּנִי זֶה כַּמָּה מְדַקְדֵּק בַּמִּצְוֹת. וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ אָבִיו: בְּנִי, הֵיכָן הָיִיתָ הַיּוֹם הַזֶּה? וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: בְּבֵית הַתַּלְמוּד. לֹא כָךְ הוּא הֲלָכָה מִן כָּךְ וְכָךְ, לֹא כָךְ אִסּוּרוֹ, לֹא כָךְ הֶתֵּרוֹ. וּמִתּוֹךְ דְּבָרִים אֵלּוּ, הָיָה צָדוֹ בְּפִיו, עַל כֵּן אֲהֵבוֹ. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת, כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ (משלי כו, כה). וְלָמָּה כָהוּ עֵינָיו שֶׁל יִצְחָק? מִפְּנֵי שֶׁנִּסְתַּכֵּל בִּדְמוּת עֵשָׂו הָרָשָׁע. וְעוֹד, עַל שֶׁהָיָה מֵבִיא צַיִד וּמַאֲכִילוֹ, וּכְתִיב: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים (שמות כג, ח). וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה, וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק, וְאַחַר כָּךְ וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו. מִפְּנֵי הַכַּעַס שֶׁהָיָה מַכְעִיסוֹ, לְפִי שֶׁהַשְּׁכִינָה הָיְתָה שְׁרוּיָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל יִצְחָק. עָמַד עֵשָׂו וְנָטַל מִבְּנוֹת כְּנַעַן וְהָיוּ נָשָׁיו מְעַשְּׁנוֹת וּמְקַטְּרוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם וְנִסְתַּלְּקָה הֵימֶנּוּ שְׁכִינָה מִיִּצְחָק, וְהָיָה רוֹאֶה יִצְחָק וּמֵצֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵינִי מַכְהֶה אֶת עֵינָיו שֶׁלֹּא יִרְאֶה וְיוֹסִיף צַעַר לְפִיכָךְ וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו. וְאִם כֵּן לָמָּה לֹא כָהוּ עֵינֵי רִבְקָה? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמִי שֶׁהָיָה טָעוּן כְּלִי עֶצֶם וּכְלִי חֶרֶס, הִקִּישׁ כְּלִי עֶצֶם לִכְלִי עֶצֶם לֹא נִשְׁבַּר. הִקִּישׁ כְּלִי עֶצֶם לִכְלִי חֶרֶס, נִשְׁבַּר כְּלִי חֶרֶס. אַף רִבְקָה, לְפִי שֶׁהִקִּישׁוּ לָהּ נְשֵׁי עֵשָׂו שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הָעֶצֶם כְּמוֹתָהּ, לֹא הִזִּיקוּהָ. אֲבָל יִצְחָק שֶׁהָיָה מִן הֶעָפָר, הִזִּיקוּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר (בראשית ב, ז). הִזְקִין מְהֵרָה וְכָהוּ עֵינָיו. וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו. לָמָּה כָהוּ עֵינָיו? לְפִי שֶׁהָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּצְחָק יְבָרֵךְ לְעֵשָׂו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִכְהוּ עֵינָיו וְיָבֹא יַעֲקֹב וְיִטֹּל אֶת הַבְּרָכוֹת וְלֹא יְהֵא יוֹדֵעַ יִצְחָק לְמִי הוּא מְבָרֵךְ. וְדָוִד צָוַח, רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה׳ אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ (תהלים מ, ו), כָּל נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ, בִּשְׁבִילֵנוּ. וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל. וְלָמָּה קוֹרֵא לוֹ בְּנוֹ הַגָּדוֹל? אֶלָּא לָמַדְנוּ שֶׁמַּחֲנִיפִין לָרְשָׁעִים בְּשַׁעְתָּן. לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּיָדוֹ, קָרָא לוֹ בְּנוֹ הַגָּדוֹל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה לְפִי שֶׁהַשָּׁעָה בְּיַד עֵשָׂו אַתֶּם מַחֲנִיפִים לוֹ, וְכִבְיָכוֹל אַף מַלְכוּתִי אֵינָהּ מִתְבּוֹסֶסֶת. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא אֲנִי פוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ וּמַלְכוּתִי מִתְבּוֹסֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עובדיה א, כא). אוֹתָהּ שָׁעָה וְהָיְתָה לַה׳ הַמְּלוּכָה.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 25:28תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית כ״ה:כ״ח

And Izhak loved Esau, for words of deceit were in his mouth; but Rivekah loved Jakob.

ורחים יצחק ית עשו ארום מלי רמייותא בפומיה ורבקה רחימת ית יעקב.

Pirkei DeRabbi Eliezer 30פרקי דרבי אליעזר ל׳

הנסיון התשיעי נולד ישמעאל בקשת ונתרבה בקשת שנ׳ ויהי אלהים את הנער ויגדל ונטל קשת וחצים והיה יורה אחר הפנות וראה את יצחק יושב לבדו וירה חץ להרגו וראה זה הדבר שרה והגיד לאברהם ואמרה לו כזה וכזה עשה ישמעאל ליצחק אלא עמוד וכתוב ליצחק כל מה שנשבע הב״ה לך ולזרעך שאין בן האמה יורש עם בני עם יצחק שנ׳ ותאמר לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק יהודה בן תימא אומר אמ׳ שרה לאברהם כתוב גט גרושין לאמה ושלח את האמה הזאת מעלי ומעל יצחק בני מן העולם הזה ומן העולם הבא ומכל הרעות שבאו על אברהם הרע בעיניו הדבר הזה מאד ר׳ יהודה אומ׳ נגלה הב״ה עליו אמ׳ לו אברהם אין אתה יודע שהיית לך שרה ראויה לאשה ממעי אמה והיא חברתך ואשת בריתך לא נקראת שרה שפחה אלא אשתך לא נקראת הגר אשתך אלא שפחתך כל מה שדברה שרה באמת הגידה אל ירע בעיניך השכים אברהם וכתב גט גירושין ונתן להגר ושלח אותה ואת בנה מעליו ומעל יצחק בנו מהעולם הזה ומהעולם הבא שנ׳ וישכם אברהם בבקר ויקח וכו׳ וישלחהו בגט גירושין ולקח בגד אחד וקשר במתניה כדי שיהא שוטף אחריה לידע שהיא שפחה ולא עוד אלא שעמד אברהם אבינו לראות את ישמעאל בנו ולראות את הדרך שהלכו בה ובזכות אברהם לא חסרו המים מן החמת וכיון שהגיע לפתח המדבר התחילה תועה אחרי ע״ז של בית אביה ומיד חסרו המים מן החמת שנ׳ ותלך ותתע וכו׳ בן שבע עשרה שנה הלך ישמעאל מבית אביו ויצחק מבן ארבעים שנה כשלקח רבקה ובזכות אברהם לא חסרו המים מן החמת וכיון שהגיע לפתח המדבר התחילה תועה אחר ע״ז של בית אביה חסרו במים מן החמת כמו שאמ׳ לעיל ועייפה נפשו של ישמעאל בצמא והלך והשליך את עצמו תחת חרולי המדבר להיות חרשן עליו ואמ׳ אלהי אברהם אבי יש לפניך תוצאות מים קח את נפשי ממני ואל אמות בצמא ויעתר לו שנ׳ כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם ושם נפתחו להם הבאר שנבראת בין השמשות והלכו ושתו ומלאו את החמת מים שנ׳ ויפתח אלהים את עיניה ושם הניחו הבאר ומשם נשאו את רגליהם והלכו אל המדבר כלו עד שהגיעו למדבר פארן ומצאו שם מוצאי מים וישבו שם שנ׳ וישב במדבר פרן שלח ישמעאל ולקח לו אשה מבנות מואב לאחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו ונשבע לשרה שלא ירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי תמן והגיע לשם בחצי היום ומצא שם את אשתו של ישמעאל אמ׳ לה היכן הוא ישמעאל אמרה לו הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר אמ׳ לה תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר אמרה לו אין לי לחם ולא מים אמ׳ לה כשיבא ישמעאל הגידי לו את הדברים הללו וב״ן חכ״ם כחצ״י חכ״ם ואמרי לו זקן אחד מארץ כנען בא לראותך ואמ׳ חלף מפתן ביתך שאינה טובה לך וכשבא ישמעאל מן המדבר הגידה לו את הדברים הללו ובן חכם כחצי חכם והבין ישמעאל ושלחה אמו ולקחה לו אשה מבית אביה ופטימה שמה ועוד אחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו ונשבע לשרה כפעם ראשונה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם והגיע לשם בחצי היום ומצא שם אשתו של ישמעאל ואמ׳ לה היכן הוא ישמעאל אמרה לו הוא ואמו הלכו לרעות את הגמלים במדבר אמ׳ לה תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר והוציאה לחם ומים ונתנה לו עמד אברהם והיה מתפלל לפני הב״ה על בנו ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממין הברכות וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר וידע ישמעאל שעד עכשו רחמי אביו עליו כרחם אב על בנים לאחר מיתתה של שרה חזר אברהם ולקח את גרושתו שנ׳ ויוסף אברהם ויקח אשה ומדקאמר ויוסף משמע שפעם ראשונה היתה אשתו ועוד לא הוסיף לבא עליה ושמה קטורה שהיתה מקוטרת מכל מיני בשמים ד״א קטורה שהיו נאים מעשיה כקטרת ילדה לו ששה בנים וכלם נקראו על שמו של ישמעאל שנ׳ ותלד לו את זמרן ואת יקשן וכאשה שהיא מתגרשת מן בעלה כך עמד אברהם ושלחן מעל יצחק בנו מן העה״ז ומן העה״ב שנ׳ ולבני הפלגשים אשר לאברהם וכו׳ וישלחם בגט גירושין על שם בנו ישמעאל קדר נקראו בני קדר שנ׳ לקדר ולממלכות חצור וכו׳ על שם בנו ישמעאל וקדמה נקראו בני קדם שנ׳ אל בני קדם על שם שישבו באחוזות קין נקראו בניו בני קין שנ׳ וחבר הקני נפרד והלא כל בני קין נכרתו במי המבול אלא על שם שישבו באחוזות קין שנ׳ כי אם יהיה לבער קין כי אם יהיה לבער אש מזרעו של ישמעאל הם ישבותו מלוכת אשור אמ׳ בלעם משבעים לשונות שברא הב״ה בעולמו לא שם שמו לאחד מהם אלא לישראל הואיל והשוה הב״ה שמו של ישמעאל לשמו של ישראל אוי מי יחיה בימיו שנ׳ אוי מי יחיה משומו אל ר׳ ישמעאל אומ׳ חמשה עשר דברים עתידין בני ישראל לעשות בארץ באחרית הימים ואלו הן ימודו הארץ בחבלים ויעשו בית הקברות למרבץ צאן אשפתות ומדדו בהן ומהן על ראשי ההרים וירבה השקר ויגנז האמת וירחק חק מישראל ותרבה עונות בישראל שני תולעת כצמר ויקמל הנייר והקולמוס ויפסל סלע מלכות ויבנו ההרים הערים החרבות ויפנו הדרכים ויטעו גנות ופרדסים ויגדרו פרוצות חומות בית המקדש ויבנו בניין בהיכל ושני אחים יעמדו אליהם נשיאים בגופן ובימיהן יעמד צמח בן דוד שנ׳ ביומיהון דמלכא אינון ועוד היה ר׳ ישמעאל אומ׳ שלשה מלחמות של מהומה עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים שנ׳ כי מפני חרבות נדדו ואין חרבות אלא מלחמות אחת ביער בערב מפני חרב נטושה ואחת בים מפני קשת דרוכה ואחת בכרך גדול שהוא כבד משניהם שנ׳ כי מפני כובד מלחמה ומשם בן דוד יצמח ויראה באבדן של אלו ואלו ומשם יבא לארץ ישראל שנ׳ מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צועה ברב כחו אני מדבר בצדק רב להושיע.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 24:4ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית כ״ד:ד׳

כי אם אל ארצי – כלומר אל המזרח, ואל מולדתי – הנהר המיוחד. וקיצר כאן והשמיט מה {שיאמר} כשיחזור {על הדברים} אחרי כן: אם לא אל בית אבי. [אבי], כלומר סבי. ואל משפחתי, המשפחה בכלל. ויש שואלים לאמור: האם לא היו אנשי משפחתו גם כן עובדי עבודה זרה, כנאמר: תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. ואברהם אמנם יצא מכללם, כנאמר: לא שערום אבותיכם? ונאמר בזה שני דברים: א. ידע שאנשי משפחתו קרובים יותר לשמוע לו ולהתגייר. ב. ראוי היה יותר שיטפל באנשי ביתו ויגייר אותם. ועוד אנו שואלים: לולא השביעו והלך והביא לו נערה שלא ממשפחתו, האם לא היה אברהם מכיר בזה על פי לשונה ודבורה ומשאלתה? אלא התכוון לחסוך טרחה ממנו וממנה ומעבדו. ולקחת אשה לבני ליצחק – מלמד שמקדשין על ידי שליח מאחר שהיא {מלת ולקחת} בין אנשי אומתנו אחת משש עשרה לשונות של קידושין המקובלות: א. הרי את אשתי, ככתוב: לזאת יקרא אשה, ב. וכן לי, ג. ועזרתי, ד. ונגדי. ככתוב: אעשה לו עזר כנגדו, ה. וכן צלעתי, ו. וסגורתי, ז. ותחתי, ככתוב: ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה, ח. וכן יחידתי, ככתוב: והיו לבשר אחד, ט. וכן יעידתי: ככתוב: אשר לו יעדה, י. וכן חרופתי, ככתוב: והיא שפחה נחרפת יא. וכן ארוסתי יב. ולקוחתי יג. וקנויה לי, כידוע, יד. וכן שלי, טו. ברשותי טז. וזקוקה לי, לשונות המשנה.

Rashi Bereshit 21:9רש״י בראשית כ״א:ט׳

מצחק MAKING SPORT – This means worshipping idols, as it is said in reference of the Golden Calf, (Exodus 32:6) "And they rose up to make merry (לצחק)." Another explanation is that it refers to immoral conduct, just as you say in reference to Potiphar's wife, (Genesis 39:17) "To mock (לצחק) at me." Another explanation is that it refers to murder, as (2 Samuel 2:14) "Let the young men, I pray thee, arise and make sport (וישחקו) before us" (where they fought with and killed one another) From Sarah's reply — "for the son of this bondwoman shall not be heir with my son" — you may infer that he (Ishmael) was quarrelling with Isaac about the inheritance, saying, "I am the first-born and will, therefore, take a double portion". They went into the field and he (Ishmael) took his bow and shot arrows at him (Isaac), just as you say (Proverbs 26:18-19) "As a madman who casteth firebrands, [arrows and death] and says: I am only מצחק mocking" (Genesis Rabbah 53:11).

מצחק – לשון עבודה זרה – שנאמר: ויקומו לצחק (שמות ל״ב:ו׳), לשון רציחה – יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל ב ב׳:י״ד), לשון גילוי עריות – כמו: לשחק בי (בראשית ל״ט:י״ז). מריב עם יצחק על הירושה ואומר: אני בכור ונוטל פי שנים, ויוצאין לשדה, נטל קשתו ויורה בו חצים, כמדתמר: כמתלהלה היורה זיקים, ונאמר שם: הלא מצחק אני (משלי כו:י״ח-י״ט).

Rashi Bereshit 24:21רש״י בראשית כ״ד:כ״א

משתאה WAS WONDERING – The word really has the idea of being waste and desolate, as (Isaiah 6:11) "Until cities be waste (שאו) and the land become utterly desolate תשאה. משתאה means he was astonished and perplexed, because he saw that what he had said was nearly successful only that he did not know whether she belonged to Abraham's family or not. Do not be puzzled by the ת in the word משתאה for you will find no word (verb) whose first root letter is ש where, when it is used in the Hithpael, the ת of the Hithpael-prefix does not come between the first two letters of the root, as e.g. משתאה (here) and (Isaiah 59:15) משתולל of the same root as שולל, and (Isaiah 59:16) וישתומם of the same root as שממה and (Micha 6:16) "For the statutes of Omri are kept (וישתמר )" from the same root as וישמר —so, also, here משתאה is of the same root as תשאה. Now, just as you find the expression שמם (which really means waste and desolate) applied to a person who is perplexed and speechless (with amazement) and sunk in deep thought (about what is happening) — e.g., (Job 18:20) "They that come after shall be astonished (נשמו) at his day", and (Jeremiah 2:12) "Be astonished (שומו) ye heavens", and (Daniel 4:16) "He was appalled אשתומם for a time" — so too you may explain the expression שאה (which also really means waste and desolate) in all its verbal or noun forms as referring to a person who is perplexed and sunk deep in thought. Onkelos translates it in the sense of lingering — "the man lingered" — i.e. he wailed, standing on one spot, to see "whether God had made his journey prosperous". But one should not read in the Targum שתי in place of שהי, as the Targum of משתאה, (as evidently some versions of the Targum read), for the word משתאה certainly does not mean drinking, for א has no place in the Hebrew words which mean drinking root (שתה). משתאה לה means he was wondering about her, just as the ל has the meaning "about" in (20:13) "Say of me (לי), he is my brother", and (26:7) "And the men of the place asked about his wife.

משתאה – לשון שאייה – שאו ערים, תשאה שממה (ישעיהו ו׳:י״א). משתאה – משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח, אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא. ואל תתמה בתי״ו של משתאה, שאין לך תיבה שתחילתה שי״ן מדברת בלשון מתפעל, שאין תי״ו מפרידה בין שתי אותיות של עיקר היסוד, כגון: משתאה, משתולל (ישעיהו נ״ט:ט״ו) מגזרת שולל, אשתומם (דניאל ד׳:ט״ז) מגזרת שממה, וישתמר (מיכה ו׳:ט״ז) מגזרת וישמור, אף כאן: משתאה מגזרת תשאה. וכשם שאתה מוצא לשון משומם באדם נבהל ונאלם ובעל מחשבות: על יומו נשמו אחרונים (איוב י״ח:כ׳), שומו שמים (ירמיהו ב׳:י״ב), ישומו ישרים (איוב י״ז:ח׳), אשתומם כשעה חדא (דניאל ד׳:ט״ז), כך תפרש לשון שאייה באדם בהול ובעל מחשבות. לה – עליה, כמו: אמרי לי אחי הוא (בראשית כ׳:י״ג), אנשי המקום לאשתו (בראשית כ״ו:ז׳).

Rashi Bereshit 24:63רש״י בראשית כ״ד:ס״ג

לשוח TO MEDITATE – this means "to pray" (Genesis Rabbah 60:14), as we find (Psalms 102:1) "[A prayer of the afflicted …] when he poureth forth his plaint.

לשוח – לשון תפלה, כמו: ישפך שיחו (תהלים ק״ב:א׳).

Rashi Bereshit 24:67רש״י בראשית כ״ד:ס״ז

האהלה שרה אמו INTO HIS MOTHER SARAH'S TENT – He brought her into the tent and she became exactly like his mother Sarah — that is to say, the words signify as much as, [And he brought her into the tent] and, behold, she was Sarah, his mother). For whilst Sarah was living, a light had been burning in the tent from one Sabbath eve to the next, there was always a blessing in the dough (a miraculous increase) and a cloud was always hanging over the tent (as a divine protection), but since her death all these had stopped. However, when Rebecca came, they reappeared" (Genesis Rabbah 60:16). אחרי אמו [AND ISAAC WAS COMFORTED] AFTER HIS MOTHER'S DEATH – It is natural that whilst a man's mother is living he is wrapped up in her, but when she dies he finds comfort in his wife (Pirkei DeRabbi Eliezer 32).

ויביאה האהלה האהלה שרה אמו – ונעשת דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו. כל זמן שהייתה שרה קיימת, היה נר דולק באהל מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו. בראשית רבה (בראשית רבה ס׳:ט״ז). אחרי אמו – דרך ארץ הוא, כל זמן שאמו של אדם קיימת הוא כרוך אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו.

Rashi Bereshit 25:28רש״י בראשית כ״ה:כ״ח

בפיו [THERE WAS HUNTING] IN HIS MOUTH – Understand this as the Targum renders it: in Isaac's mouth (i.e. Isaac ate the venison he brought home). But its Midrashic explanation is: there was hunting in Esau's mouth, meaning that he used to entrap and deceive him by his words (Genesis Rabbah 63:10).

בפיו – כתרגומו. ומדרשו: בפיו – של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו.

Rashbam Bereshit 24:1רשב״ם בראשית כ״ד:א׳

Ba‘ ADVANCED IN YEARS: And the time had come to marry off his son while he [Abraham] was still alive. Berakh: The phrase, BLESSED ABRAHAM IN ALL THINGS, is written to clarify that which is written below. Abraham did not send his servants to take a wife from his family due to a lack of women willing to marry into his family in Canaan. Abraham was blessed in all things and anybody would have been happy to marry into his family. However, he wanted a wife for Isaac only from his own family. Similarly, the servant said below (vs. 35), "The LORD has greatly blessed my master, and he has become rich." The text had to [prepare the reader for this and] state explicitly beforehand that God "blessed Abraham in all things." [This phrase is anticipatory,] just like (Gen. 9.18), "Ham being the father of Canaan."

בא בימים – והרי הגיע עת להשיא את בנו בחייו. ברך את אברהם – להודיע האמור לפנינו שלא שלח עבדיו לקחת אשה ממשפחתו מחמת חוסר נשים בארץ כנען שלא יהו רוצין להזדווג לו, שהרי נתברך בכל וכל העולם מתאוים להזדווג לו, אבל הוא לא רצה כי אם ממשפחתו. וזהו שאמר העבד: וי״י ברך את אדוני מאד ויגדל (בראשית כ״ד:ל״ה), ולכך הוצרך לפרש תחילה: ברך את אברהם בכל, כמו: וחם {הוא} אבי כנען (בראשית ט׳:י״ח).

Rashbam Bereshit 24:63רשב״ם בראשית כ״ד:ס״ג

(62-63) Veyishaq ba' mibbo': Mibbo' is like (Gen. 10.19), "bo'akhah sodom – from the direction of Sodom." On the day of the servant's return, Isaac came from the direction of Beer-lahai-roi. ISAAC WAS LIVING IN THE NEGEV, which is the district where Beer-lahai-roi can be found; as it is written [of Beer-lahai-roi] (Gen. 16.7), "the spring on the road to Shur," and [Shur is in the Negev] as it is written (Gen. 20.1), "Abraham journeyed from there to the region of the Negev and settled between Kadesh and Shur." Since he had arrived from Beer-lahai-roi only that day and did not know what his laborers, who were planting gardens and orchards, were doing, ISAAC WENT lasuah IN THE FIELD. [Lasuah should be understood] like the word siah, in the phrase (Gen. 2.5), "No plant (siah) of the field." In other words, he went to plant trees and to see the work of his laborers. Then, when he was in the field, he saw CAMELS APPROACHING. He walked towards them to see if they were his father's camels, the ones that the servant had taken with him on his trip.

וילך יצחק לשוח בשדה – כדכתיב: וכל שיח השדה (בראשית ב׳:ה׳), כלומר: לטעת אילנות ולראות עניני פועליו. ואז בהיותו בשדה ראה גמלים באים, והלך לקראתם לראות אם הם גמלי אביו שהוליך העבד.

Rashbam Bereshit 25:28רשב״ם בראשית כ״ה:כ״ח

Ki GAME WAS IN HIS MOUTH: The plain meaning of Scripture is the one offered by the Targum. 'Ohevet REBEKAH LOVED JACOB: because she recognized his innocence and because of what God said (vs. 23), "The older shall serve the younger." The text had to tell the reader beforehand about Isaac's love of Esau and Rebekah's love of Jacob to prepare the reader for what is written below (Gen. 27) that Isaac wanted to bless Esau but Rebekah acted with guile to see that Jacob would be blessed.

כי ציד בפיו – פשוטו כתרגו׳. אוהבת את יעקב – שהיתה מכרת בתומתו, וגם ממה שאמר הקב״ה: ורב יעבוד צעיר (בראשית כ״ה:כ״ג). והוצרך להקדים כאן אהבת יצחק לעשו ורבקה את יעקב, להודיע מה שכתוב לפנינו: יצחק רצה לברך עשו ורבקה הערימה לברך את יעקב.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 22:6-8אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ב:ו׳-ח׳

(ו-ח) וקדמונינו ז״ל אמרו: כשנעקד יצחק היה בן ל״ז שנה (בראשית רבה נ״ה:ד׳). ואם מדרך קבלה נקבל. ומדרך סברא, אם זה נכון היה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה, ויהיה שכרו כפלים משכר אביו, שמסר עצמו ברצונו לשחיטה. ואין בכתוב מאומה על יצחק. ואמרו אחרים: שהיה בן ה׳ שנים. גם זה לא יתכן, בעבור שנשא עצי העולה. והקרוב אל הדעת: שהיה לו קרוב מי״ג שנה, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו. והעד: שהסתיר הסוד אביו ממנו, ואמר אלהים יראה לו השה, כי אילו אמר לו אתה העולה, יתכן שיברח.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 22:19אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ב:י״ט

וישב אברהם – ולא הזכיר יצחק, כי הוא ברשותו. וכן: בא אל פרעה (שמות ז׳:כ״ו ועוד), ולא הזכיר אהרן. והאומר: ששחטו ועזבו, ואחר כן חיה (פרקי דר׳ אליעזר ל״א), אמרו הפך הכתוב. [ושאמרו: הלך ללמד תורה אצל שם בן נח זקינו (בראשית רבה נ״ו:י״א), יותר טוב מדבריהם. והאמת: כי עמו הורידו.]

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 24:63אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ד:ס״ג

לשוח – ללכת בין השיחים. [ויפה תרגמו הזקנים (אונקלוס בראשית כ״ד:ס״ג), ויפה הסמיכו, והוא הקרוב אל הדעת.] לפנות ערב – קרוב מביאת השמש, והפך: לפנות בקר (שמות י״ד:כ״ז). ובפרשת כי תצא אפרשנו באר היטב (ראב״ע דברים כ״ג:י״ב).

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 25:28אבן עזרא בראשית פירוש ראשון כ״ה:כ״ח

כי ציד בפיו – היה מביא ציד לפיו.

Radak Bereshit 21:9-11רד״ק בראשית כ״א:ט׳-י״א

(9) ותרא...מצחק. Ishmael was belittling Yitzchok for having a father who was so much older than he. (10) ותאמר...גרש האמה, it was inconceivable to expel the son without his mother as she would not remain after he had gone. כי לא יירש, “he imagines that he will share equally in the inheritance because he is your son. This is the reason why he is so overbearing, making fun of my son.” עם יצחק, the words suggest that Sarah had told Avraham “didn’t God tell you that He would perpetuate His covenant with Yitzchok who Sarah will bear for you? (17,21)?” (11) וירע הדבר...על אודות בנו, even though Ishmael was the son of a slave-woman, he was at the same time also Avraham’s son, and he loved him as a father loves one’s son, especially seeing that he was his firstborn. He was merciful towards him like a father is merciful to all his children. Moreover, he had taught him to behave and had taught him the ways of the Lord. In fact, if he, Avraham, had taught all and sundry the ways of the Lord, he had most certainly not neglected to teach these ways to his own son. Therefore, the request by Sarah to expel his own son was a source of great chagrin to him. Avraham kept his chagrin to himself and did not express anger at his wife as he was concerned with preserving שלום בית, peaceful marital relations with his wife. This was the state of affairs until God intervened in the matter.

(ט) מצחק – כאילו מלעיג על יצחק שנולד מהזקנים. (י) גרש האמה – כי לא יתכן לגרש הבן מבלתי האם, כי היא לא תשאר אחריו. כי לא יירש – כי הוא סבור להיות שוה עם בני בירושה לפי שהוא בנך לפיכך הוא מצחק ומלעיג על בני, והוסיפה ואמרה עם יצחק כאלו אמרה לו; הלא אמר לך האל ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה (בראשית י״ז:כ״א). (יא) וירע הדבר מאד – כי אף על פי שהיה בן האמה בנו היה והיה אוהב אותו כי היה בכורו והיה מרחם עליו כרחם אב על בנים (תהלים ק״ג:י״ג). ובדרך טובה היה הולך, כי הוא גדל עמו ולמדהו דרך י״י, כי אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה כל שכן לבנו, והיה רע בעיניו שיגרשהו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום הבית, כמו שכתבנו בדבר הגר, והיה מצטער על הדבר, והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדבור.

Radak Bereshit 22:8רד״ק בראשית כ״ב:ח׳

ויאמר...אלוקים יראה לו השה לעולה בני, Avraham’s reply to his son is capable of two interpretations. One interpretation would be that the word בני is a response to Yitzchok’s cry or question, meaning “I am here my son; God will select the lamb for the burnt offering.” In other words: “don’t worry God already knows who is going to be the lamb for the offering. He will put it at our disposal.” The second interpretation of Avraham’s answer would arrange the words as follows: “God will select the lamb for the offering; who is the lamb? It is my son.” Yitzchok understood from this that he had been chosen to be the offering. This is why the Torah continues, significantly: וילכו שניהם יחד, “they continued walking together,” i.e. of one mind and of one spirit.

אלהים יראה לו השה לעולה בני – ענה לו מענה שיוכל אדם להבינו לשני פנים, האחד, שיהיה בני, תשובת הקריאה, כמו הנני בני, כלומר בני, אלהים יראה לו השה, ר״ל הוא יודע מי יהיה השה והוא יזמיננו לנו, והשני אלהים יראה לו השה לעולה, ומי הוא השה, בני הוא. ויצחק הבין כי הוא יהיה השה, לפיכך אמר, וילכו שניהם יחדיו, כלומר בלב אחד, כי קבל הבן מאהבה למסור נפשו לאל ולהקריבו לפניו.

Radak Bereshit 22:19רד״ק בראשית כ״ב:י״ט

וישב אברהם, there was no need to mention that Yitzchok accompanied him. Avraham is mentioned by name only because he was the principal. וישב אברהם בבאר שבע, the Torah did not mention for how many years Avraham lived in Beer Sheva, seeing Sarah died there,

וישב אברהם – ואין צריך לומר כי יצחק היה עמו, אלא זכר אברהם שהוא העקר.

Radak Bereshit 24:67רד״ק בראשית כ״ד:ס״ז

ויביאה, when they arrived in Chevron he brought her to the tent of his mother Sarah. It was customary in those times for the man and his wife to have totally separate living quarters. When they would sleep together the man would go to his wife’s tent, as for instance when Leah said to Yaakov אלי תבא, “come to me,” i.e. “come to my tent” (Genesis 30,16) We also find that when Lavan searched for his teraphim that he is reported as conducting separate searches in Yaakov’s, tent as well as in Rachel’s tent and in Leah’s tent. (Genesis 31,33). האהלה שרה, a construction similar to Numbers 34,2 הארץ כנען, or in Joshua 3,14 הארון הברית. ויקח את רבקה, he took her to complete the marriage ceremonies as people do, i.e. they get married under a wedding canopy, a ceremony followed by a banquet. ותהי לו לאשה ויאהבה, he discovered her many virtuous qualities including her chastity, qualities he had admired in his mother Sarah. Seeing that most husbands love their wives, the statement “he loved her,” here, must have an additional significance. The Torah writes this to tell us that Yitzchok loved the outstanding qualities of Rivkah. This is why the statement is followed by the line וינחם יצחק אחרי אמו, after having mourned his mother for a suitable period. He was still mourning his mother after 3 years had elapsed since her death. Now that he recognised his mother’s qualities personified in his wife he was able to console himself over his mother’s death.

ויבאה – כשבאו לחברון הכניסה באהל שרה אמו שיהיה לה לאהל כמו שהיה לשרה כי כן היה מנהג בימים ההם להיות אהל לאיש בפני עצמו ולאשה בפני עצמה וכשהיו שוכבים יחד בא האיש אל אהל האשה כמו שאמרה לאה ״אלי תבא״ כלומר אל אהלי וכן מצאנו כשחפש לבן אחר התרפים אמר ״ויבא באהל יעקב ובאהל לאה וגו׳⁠ ⁠״ (בראשית ל״א:ל״ג). האהלה שרה – כמו הארץ כנען (במדבר ל״ד) הארון הברית (יהושע ג׳:י״ד). ויקח את רבקה – לקחה בנשואין כדרך בני אדם בחופה ובמשתה, ואחר כן ותהי לו לאשה. ויאהבה – שראה בה דברים טובים וצניעות כמו שהיה באמו לפיכך אהבה מאד, כי ספור ויאהבה לאהבה יתרה בה, כי רוב בני אדם אוהבים נשותיהם, אלא הודיע כי אהבה אהבה יתרה לדברים טובים שנמצאו בה. וזהו שאמר וינחם יצחק אחרי אמו – אחרי שהיה מתאבל על אמו, ואף על פי שהיה כבר שלש שנים שמתה כשלקח רבקה, עדיין היה מתאבל עליה ומתנחם ברבקה שהיתה טובה כאמו.

Radak Bereshit 25:21רד״ק בראשית כ״ה:כ״א

ויעתר, he prayed long and hard asking that his wife should bear a child, seeing that he loved her very dearly He would not even consider taking any of Rivkah’s handmaids as a partner, as had his father Avraham who had married Hagar. As a result of all this prayer, Rivkah did finally become pregnant. לנכח אשתו, on behalf of his wife, explaining that the reason for his intense prayer was that he did not want to marry anyone else. His prayer did not so much concern his becoming a father as his becoming a father of a child born by his wife Rivkah. He prayed in the presence of his wife so that he would be better able to concentrate on her problem.

ויעתר יצחק – הרבה בתפלה על אשתו שתלד לפי שהיה אוהב אותה אהבה יתירה כמו שפירשנו, ומאהבתה לא רצה לקחת אשה אחרת עליה ולא אחת מנערותיה, לפיכך הרבה מאד בתפלה עד שנעתר לו האל. לנכח אשתו – לעומת אשתו כלומר בעבורה, שלא יצטרך לקחת אשה אחרת להוליד ממנה לפיכך התפלל מאד בעבורה שיתן לו האל ממנה בן. או פירש לנוכח אשתו, כי בשעת התפלה היה עומד לנכחה כדי שיכוין לבו עליה.

Radak Bereshit 25:28רד״ק בראשית כ״ה:כ״ח

ויאהב, there was no need to mention that Yitzchok loved Esau; clearly his love for Yaakov was constantly on the increase seeing that Yaakov was righteous, etc. Esau’s claim to his father’s love was due only to the venison he brought his father from his hunting expeditions. בפיו. This meat was especially tasty. Moreover Yitzchok was already aged, being more than seventy years old, Clearly, unless Esau had been at least 12 years old at the time he would not have known how to hunt with bow and arrow. ורבקה אוהבת את יעקב, exclusively; the reason was that Yaakov pursued a lifestyle that would lead to eternal life, whereas Esau did the opposite. Not only did he not lead a life leading to eternal life after death, but he actively forfeited even life on earth, exposing himself to needless dangers. Seeing that Yitzchok was aging and sitting at home most of the time, he was not aware of Esau’s doings and was easily led to believe that Esau led a virtuous life, basing his belief on the daily supply of venison his son provided for him. The story unfolds at a time when Yitzchok was already incapable of seeing well with his physical eyes. The story of the sale of the birthright is told primarily to illustrate the disdain with which Esau looked upon spiritual values as a valuable acquisition, something guaranteeing a person life beyond death.

ויאהב יצחק את עשו – אין צריך לומר כי יעקב היה אוהב, כי יותר היה אוהב יעקב מעשו, ולא היה אוהב עשו אלא שהיה מביא ציד למאכלו זהו שאמר בפיו, ובשר הציד הוא מוטעם, והוא היה זקן יותר משבעים שנה כי לא היה יודע עשו לצוד החיות בקשתו ותליו אלא אם היה יותר מעשר שנים, ורבקה היתה אוהבת את יעקב לבדו לפי שהיה הולך בדרך חיים ועשו בדרך מות, כי לא די שלא היה מתעסק בחכמה ובדרכי אלהים אבל בחר לו מלאכה לשום עצמו בסכנה בכל יום והיה רק פוחז ומשולל, ויצחק לפי שהיה זקן ויושב בבית היה מתפתה לעשו שהיה מביא לו ציד ומתקן לו מאכל בכל יום, וזה היה אחר שזקן יצחק ובא בימים וכהו עיניו שהיה יושב בבית ולא היה מתעסק בשום דבר מעסקי הבית אלא שספר זה הענין בתחלת ספור גדולם וספור מעשיהם ומה שקרה לעשו עם יעקב בענין נזיד עדשים להודיע פחזותו.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 21:9-10ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״א:ט׳-י׳

(ט) ותרא שרה וג׳ – ראתה אותו מצחק ומנבל את פיו ומהתל כדרך הנערים וזה מסיח (את הדעת) מדרך השלימות (כאשר) אמר שלמה [ע״ה] לשחוק אמרתי מהולל טוב כעס משחוק וחששה שמא יהיה (יצחק) נעתק אליו (כלומר אל השחוק) בהתחברו עם ישמעאל ויבלה בזמנו שעה בזולת עסק בשלימות שהיא מוכנת לו וזה (כלומר אותו העסק) הוא הראוי לשלימות סגוליותו ושרה היא המיטפלת בזה לפי שהיו שניהם נוכחים בבית אצלה בשעת האכילה והמנוחה. (י) ותאמר וג׳ – היה נחוץ לדעתה להרחיק את ישמעאל ומפני החמלה והרחמים לא היתה יכולה להפריד אותו מאמו. ומה שאמרה כי לא יירש לא התכוונה בו אל ענין ירושת הנכסים אלא אל ענין הדירה והריעות והחבירות; ונראה לי כי רמזה בזה גם כן בידיעה נבואית אשר גילה (ה׳) יתעלה אחר כך כי השלימות הדתית אשר הובטחה לזרע אברהם לא ישתתף בה זרע ישמעאל עם זרע יצחק והוא לא יירש את השליטות עם יצחק שותפות גמורה והוא כך לפי שזרע ישמעאל לא נצטוו בתורה ואע״פ שהאמינו בה׳ הרי הפירו אותה בטענת ביטולה והריקו אותה בטענת שינויה והחלפתה ואע״פ שהאמינו באחדות הבורא הרי לא היתה (אמונתם) זו עם זרע יעקב אלא בזמן החשיכה לזרע יצחק ובכן לא ירש (ישמעאל) את השלימות עם יצחק; וזה על דרך הרמז אבל (לפי) הפירוש הקרוב והפשוט (יש כאן) כוונת הפירוד בין שניהם בחינוך והחבירות והוציאה אותו (שרה) בלשון יירש לפי שהיא ואברהם כבר היו באים בימים ולכך היתה יראה שמא ימותו שניהם ויהיה יצחק נשאר רך בשנים עם ישמעאל ויסיח דעתו בדרכו (של ישמעאל) מלהתעסק כשלימות.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 26:34ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ו:ל״ד

ויהי עשו וג׳ – איחר את נשואיו עד ארבעים לשנות חייו כדי לדמות עצמו ליצחק אביו ולקח שתי נשים מבנות חת בניגוד לצוואת זקנו ומצב אביו; ולאבי אבא ז״ל בזה שאלה אשר טעמה איך היה יכול יצחק לחפוץ בעשו ולבחור בו לברכה יותר מביעקב אחרי מרידה זו והגנאי המפורסם ותשובה (לאבי אבא ז״ל אשר) טעמו כי היה (יצחק) מצפה להחזירו למוטב על ידי הברכה ולתקן על ידה שיעור זה מן היציאה (מן הדרך הישר) ולכפר עליו מן אותה [העבירה] היחידה שלא נודע ליצחק זולתה מיציאתו (של עשו מן הדרך הישר).

Ramban Bereshit 21:9רמב״ן בראשית כ״א:ט׳

מצחק – לשון עבודה זרה, לשון רציחה, לשון גלוי עריות. מריב עם יצחק על הירושה, ואומר: אני בכור ויורש פי שנים, ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דתימר: כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כ״ו:י״ח). ומתשובת שרה אתה למד: כי לא יירש בן האמה הזאת וגו׳ (בראשית כ׳:י׳). כל זה לשון רש״י. ואף כאן הרב כותב המחלוקות כולם, דתניא (תוספתא סוטה ו׳:ג׳): אמר רבי שמעון בן אלעזר ד׳ דברים היה רבי עקיבא דורש ואיני דורש כמותו, ונראין דברי מדבריו. דרש רבי עקיבא: ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק – אין צחוק אלא לשון עבודה זרה וכו׳ ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך. איפשר מי שכתוב בו: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו׳ (בראשית י״ח:י״ט) יהא בביתו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים, אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה, שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין, אמר להם ישמעאל: שוטים, אני בכור ואני נוטל פי שנים. שמתשובה שאמרה שרה אמנו לאברהם אתה למד וכו׳. ונראין דברי מדבריו. וכן הלשון שאמר הרב: מריב עם יצחק על הירושה, אינו נראה נכון, שאם כן, יהיה זה לאחר ימים רבים, ויהיה ישמעאל גדול מאד משאת אותו אמו על שכמה. וכן אמרו ז״ל (פרקי דרבי אליעזר ל׳) שהיה בן שבע עשרה שנה, אם כן היה בשנה שנגמל יצחק. ורבי אברהם אמר על דרך הפשט כי מצחק – משתעשע כדרך כל נער, ותקנא בו בעבור היותו גדול מבנה. והנכון בעיני, שהיה זה ביום הגמל את יצחק וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול, ולכך אמר הכתוב: את בן הגר המצרית, ולא אמר: את ישמעאל מצחק, וכן אמרה: גרש את האמה הזאת ואת בנה (בראשית כ׳:י׳) – כי אמרה: העבד המלעיג על אדוניו חייב הוא למות או להלקותו, ואיני רוצה רק שתגרש אותו מאתי ולא יירש בנכסיך כלל עם בני שהוא בן גבירה. ואמרה שיגרש גם אמו כי לא יוכל הנער לעזוב את אמו, ועזב את אמו ומת.

Ramban Bereshit 24:7רמב״ן בראשית כ״ד:ז׳

מבית אבי ומארץ מולדתי – לשון רש״י: מבית אבי – מחרן, ומארץ מולדתי – מאור כשדים. אם כן, אל ארצי ואל מולדתי תלך (בראשית כ״ד:ד׳) יהיה אור כשדים, וחלילה חלילה שיתערב זרע הקדש בבני חם הפושע. אולי יאמר שהיה לו משפחה שם מזרעו של שם. אבל העבד לחרן הלך כאשר דבר אדניו, ואולי יחשוב הרב כי ארץ מולדתו – אור כשדים, אבל מולדתי היא משפחתי, וארצי – ארץ אשר גר בה. וכל אלה דברים בטלים כי בכאן אמר: ולקחת אשה לבני משם, ועוד כי ימים רבים עמד בארץ כנען יותר מחרן, ולמה תקרא חרן ארצו בעבור שגר בה ימים. אבל אל ארצי ואל מולדתי (בראשית כ״ד:ד׳) – ארצי ששם מולדתי, כי שם עמד ומשם היו אבותיו מעולם, וכבר נתבאר (רמב״ן בראשית י״א:כ״ח, רמב״ן בראשית י״ב:א׳) ובבראשית רבה (בראשית רבה נ״ט:י׳) מבית אבי – זו ביתו של אביו, ומארץ מולדתי – זו שכונתי. ויתכן שיהיה טעם: אל ארצי ואל מולדתי (בראשית כ״ד:ד׳) – ארצי ומשפחתי, כי גם באנשי ארצו לא יחפוץ רק במשפחתו, וכן: ולקחת אשה לבני משם – רמז אל מבית אבי, וכן יאמר העבד: ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי (בראשית כ״ד:מ׳), ואמר: כי תבא אל משפחתי (בראשית כ״ד:מ״א). או שהיה העבד אומר כן לכבדם שישמעו לו. ואשר דבר לי – לשון רש״י: לצרכי, כמו עלי. וכן כל לי, ולו, ולהם, הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על, שאין נופל בלשון דבור אלא אלי, אליו, אליהם. ותרגומם: עמי, עמיה, עמהון. אבל אצל אמירה נופל לי, ולו, ולהם. ובפרשת ויצא יעקב הביא ראיה ממה שכתוב שם: את אשר דברתי לך (בראשית כ״ח:ט״ו), שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן. ואין החילוק הזה אמת כי הנה מצאנו: ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך (שמות ל״ב:ל״ד), וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב׳:ד׳), והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר י״י אלהיך לך (דברים ט׳:ג׳). וכן האמירה בשניהם: ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם (שמות ג׳:י״ג), ואת אשר דברתי לך (בראשית כ״ח:ט״ו) – פירושו שאמרתי לך עתה, שאתן לך את הארץ ולזרעך ואברך אותך.

Ramban Bereshit 24:62רמב״ן בראשית כ״ד:ס״ב

בא מבוא באר לחי ראי – יאמר כי יצחק בא עתה מבוא באר לחי ראי, ששב מבאר לחי שבא שמה, שאלו אמר: בא מבאר לחי ראי, היה נראה שהיה דר שם, ולכך הוצרך לפרש כי הוא שב לעירו מביאתו שבא אל באר לחי רואי לפי שעה, כי הוא יושב בארץ הנגב וחוזר לעירו. ויתכן בעבור היות מבוא מקור שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא, כי הוא לו מקום תפלה בעבור הראות שם המלאך, והוא יושב בארץ הנגב קרוב משם, וכן תרגם אונקלוס: אתא ממיתוהי, ועל דעתו הוא באר שבע שתרגם: בין קדש ובין שור (בראשית כ׳:א׳), ובין קדש ובין ברד (בראשית ט״ז:י״ד) – רקם וחגרא, ואם כן המקום ההוא מקום אשל אברהם ראוי לתפלה. והנה יצחק בא מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר היתה בדרך עירו, ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם, ומצא את העבד ורבקה והלכו כלם יחדו אל עירו ויביאה האהלה שרה אמו.

Ramban Bereshit 24:67רמב״ן בראשית כ״ד:ס״ז

[ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – חסר הנסמך, וכמוהו רבים. וטעם הכתוב, כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה, כי אמרו לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת. וכאשר ראה רבקה הביאה אל האהל ההוא לכבודה ושם לקחה. וזה טעם: ויאהבה וינחם – ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שנחם באשתו באהבתו אותה, כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו. ואונקלוס פירש ויביאה יצחק האהלה והנה היא שרה אמו, ולכן הזכיר האהבה כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה ונחם בה. וכך הזכירו בבראשית רבה (בראשית רבה ס׳:ט״ז): עד שלא מתה שרה היתה ברכה מצויה בעיסה.]

Ramban Bereshit 25:28רמב״ן בראשית כ״ה:כ״ח

כי ציד בפיו – אמרו המפרשים (ראב״ע ורד״ק) כי יתן ציד בפיו של יצחק או יביא, ויחסר המעשה. וכן: למועד אשר שמואל (שמואל א י״ג:ח׳), וי״י אותי כגבור עריץ (ירמיהו כ׳:י״א) – נתן או שם אותי. ויתכן לפרש: ויאהב יצחק את עשו בעבור כי בפיו של יצחק ציד תמיד. כל היום יתאוה לאכול את הציד ותמיד הוא בפיו, לא יאכל דבר אחר, והוא המביא לו כאשר אמר: איש יודע ציד (בראשית כ״ה:כ״ז). והנכון בעיני: כי היא מליצה כי עשו ציד בפי אביו, יכנה האיש במעשה לתדירותו. וכמוהו: שבתך בתוך מרמה (ירמיהו ט׳:ה׳), וכן: ואני תפלה (תהלים ק״ט:ד׳), וכן אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ס״ג:י׳): קופרא טבא לפומיה כסא טבא לפומיה.

Ramban Bereshit 27:4רמב״ן בראשית כ״ז:ד׳

בעבור תברכך נפשי – היה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ, ולהיות הוא בעל הברית לאלהים כי הוא הבכור. ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר י״י לה: ורב יעבוד צעיר (בראשית כ״ה:כ״ג), כי איך היה יצחק עובר את פי י״י והיא לא תצלח. (אולי עשתה כן) [והנה מתחלה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות כי: ותלך לדרוש את י״י (בראשית כ״ה:כ״ב) – שהלכה בלא רשות יצחק, או שאמרה: אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא כי הוא גדול מן המגיד לי, ועתה לא רצתה לאמר לו כך הוגד לי מאת י״י טרם לדתי,] כי אמרה באהבתו אותו לא יברך יעקב ויניח הכל בידי שמים, והיא ידעה כי בסבת זה יתברך יעקב מפיו בלב שלם ונפש חפצה. או, הם סבות מאת י״י כדי שיתברך יעקב וגם עשו בברכת החרב, ולו לבדו נתכנו עלילות.

Ibn Kaspi Tirat Kesef pp. 105-107ר׳ יוסף אבן כספיטירת כסף עמ׳ 107-105

אחר ספר ואברהם זקן בא בימים וכו', למדנו מזה הספור ﬠנינים רבים ונכבדים, ואזכור קצתם, וזה תחלה שראוי לכל שלם שיבחר מן הנשים מה שתהיה ﬠזר לו, והנה בנות כנﬠן בכלל היו רﬠות כמו שמפורש, וגם היום בנות כל הארץ ההוא, אבל בנות כשדים לא היו או רﬠות כבנות כנﬠן.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 21:8-10רלב״ג בראשית ביאור הפרשה כ״א:ח׳-י׳

(ח) והנה כאשר גדל הילד ונגמל, עשה אברהם משתה גדול להודות על רוב שמחתו במה שחננוֹ ה׳ יתעלה כשנתן לו זה הבן. (ט) והנה היה ישמעאל מלעיג על זה הענין שהיה עושה אברהם ליצחק ולא עשהו לו, כי לא היה חושב שיהיה יתרון ליצחק עליו, כי שניהם היו בניו. (י) וכאשר הרגישה שרה בזה, רצתה להראות לו שאין הענין כמו שהיה חושב, ואמרה לאברהם שיגרש מביתו הגר עם בנה ישמעאל, כי לא יירש ישמעאל בנכסי אברהם עם בנה יצחק.

Derashot HaRan 5דרשות הר״ן ה׳

ועם היות לבן אבי רחל ולאה עובד עבודה זרה, בחר יצחק להתחתן בו יותר משיתחתן עם בנות כנען. והטעם לכל זה כי עם היות האדם בחיריי במעשיו, והרשות נתונה בידו לבחור איזה דרך שירצה, כאמרו (דברים ל':ט"ו-י"ט) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ובחרת בחיים, ומי שיכפור זה יכפור בכל התורה כולה. ולא די שיעקור התורה אבל יחלוק על טבע המציאות הנראה... ועם כל זה לא יוכל לכפור בשום פנים שלא יהיו לאדם הכנות נמשכות אחר המזג לקצת מדות טובות או רעות, ואלו תכונות נפשיות נמשכות ומשתלשלות מאבות לבנים, לפי שהם טבעיות נמשכות אחר המזג לתת הכנה, ואם לא יכריחו. ולזה מאשר היו בנות כנען מוטבעים בתכונות רעות, היו בוחרים האבות להתרחק מהם, ולהתדבק במי שאינו מוטבע באותן התכונות הרעות גם כי היה עובד עבודה זרה, לפי שאותן התכונות מתעברות ונמשכות בזרעם, והם כמו חולי הגוף נקראים בספרי הרפואה חלאים ירושיים. לפי שמצות ועבירות התורה על שני פנים, מהם יעשו רושם בגוף ובנפש יחד, ומהם שלא יעשו רושם רק בנפש לבד. והרושם ההוא שיהיה בנפש לבד, הרושם ההוא עם היותו מזיק מאד לא יתעבר לבנים, כי אין לנפשות יחס וקורבה כלל. אבל אותן שירשמו וישנו לרע הנפש והגוף, בהכרח יעבור רשומם אל המשתלשל מהם. ואשר ירשמו לרע הנפש והגוף, הם העבירות שיש להם מבוא בתכונות נפשיות כשנאה וקנאה ואכזריות וכילות ודומיהם, כי אלו יעשו רושם רע בנפש כי הם העברה ותכונה רעה, ומלבד זה יעשו רושם רע בגוף על הדרך שאבאר... וברוב יהיה טבע הבנים שוקד על טבע האבות, ולכן רוע תכונות אנשי כנען היה מתחייב שיהא נמשך לבניהם אחריהם. ועם היות לבן עובד עבודת אלילים, לא יתחייב שיהיה טבע צאצאיו נמשך אחריו כלל. כי הדבר היותר ראוי להשמר ממנו, הוא מה שיש לו מבוא בתכונות הנפשיות.

Abarbanel Bereshit 22:11אברבנאל בראשית כ״ב:י״א

ואמנם ספר הכתוב ששב אברהם אחר שנעשה זה הפועל אל נעריו ולא ספר ששב יצחק עמו אחר שהזכיר אותו גם כן בהליכה כמו שאמר וילכו שניהם יחדו ויבאו אל המקום הוא לפי שהסבר׳ נותנת ששרה שמעה באותם ג׳ ימים שהלכו בהר המוריה ושאברהם הוליך עמו אש ועצי עולה ומאכלת ושעזב את הנערים והחמור והלך הוא ויצחק בנו עם האש והמאכלת והעצים ואין ספק שתצטער על זה מאד ושיעבור בלבה אולי היה רוצה אברהם לעשות עולה מיצחק ולכן אברהם כשראה תכלית הענין הזה והתועלת הנמשך לו ממנו שמח שמחה גדולה יותר מהיום שנולד בו יצחק אחר שהיה עתה יותר שלם ויעודיו יותר קיימים וכדי לשמח את שרה ולהסיר צערה מעליה שלח את יצחק ממקום המזבח שילך לחברון בדרך אחר כדי להגיד לאמו את מעשה ה׳ כי נורא הוא ולשמחה בכל הטוב שהיטיב ויצחק הלך משם לחברון בדרך ישר ואברהם שב למקומו שהלכו בהר המוריה מהר אל הר ונתארך מפני זה הדרך ולכן הלך אברהם עם נעריו אל באר שבע המקום הנכבד אשר הכין לחיות שם חיים אלהיים ויצחק הלך לחברון אל אמו. ויש על זה קצת ראיה מאשר כשמתה שרה בחברון אמר הכתוב ויבא אברהם לספוד לשרה ולא זכר שבא יצחק וראוי היה שיזכרהו לעשות רושם ממנו ומביאתו לספוד לאמו הצדקת אבל הוא היה עם אמו בחברון ואברהם בלבד הוא היה שבא מבאר שבע מקום מושבו.

Tzeror HaMor Bereshit 21:9צרור המור בראשית כ״א:ט׳

ותרא שרה את בן הגר מצחק. אם הענין כפשוטו הוא שהזקנים מקפידים מאד כשצוחקים האנשים. לפי שחושבים שצוחקים מהם. ולפי ששרה היתה זקנה ואמרה כל השומע יצחק לי. כשראתה לישמעאל מצחק חשבה שצחק ממנה. ולכן אמרה גרש את האמה הזאת ואת בנה.

Sforno Bereshit 21:9-10ספורנו בראשית כ״א:ט׳-י׳

(9) את בן הגר המצרית, she assumed that the reason Ishmael had made disparaging remarks about Yitzchok was due to his mother putting him up to it, or to the Egyptian genes of his mother coming into play here. We have a saying in Sukkah 56 that the prattle of children in public reflects either what they picked up from their father or what they picked up from their mother. In the case of Ishmael, he certainly did not overhear his father make such disparaging remarks. מצחק, making fun of the big party Avraham had given to mark the weaning of Yitzchok, He claimed that surely Sarah must have become pregnant from Avimelech. The reason he had not made such remarks already at the time when Yitzchok had been born, was because he had only overheard wicked gossip about this at a later stage, and now he repeated what he had heard. (10) גרש האמה הזאת ואת בנה, seeing that what the son did was at the instigation of his mother. He spread lies about Yitzchok’s legitimacy in order to establish a claim to your inheritance. כי לא יירש בן האמה, seeing that he is not part of your family; the child always is considered as part of the halachically defective parent. (Maimonides issurey bi-ah 15,7)

(ט) את בן הגר המצרית – חשבה שהתעורר לזה הלעג מפני ששמע כך מאמו, כאמרם זכרונם לברכה: שותא דינוקא בשוקא או דאבוהי או דאמיה (סוכה נ״ו:). מצחק – מלעיג על המשתה שנעשה בבית אברהם, באמרו שנתעברה מאבימלך. והטעם שלא קרה זה בעת לידת יצחק, כי ישמעאל שמע כזאת אחר כך מליצני הדור, ואם באולי בעת הלידה היה מצחק לא הרגישה בו שרה שהיתה אז טרודה. (י) גרש האמה הזאת ואת בנה – כי בעצתה עשה הבן שהוציא דבה למען יירש בנה הכל, לפיכך גרש מפני שאין דין שיירש אפילו בקצת. כי לא יירש בן האמה – שאינו מיוחס אחריך, שהולד הולך אחר הפגום (קידושין ס״ו:).

Sforno Bereshit 25:28ספורנו בראשית כ״ה:כ״ח

ויאהב יצחק את עשו, also Esau, not only Yaakov, even though he must have been aware that Esau was far less perfect than Yaakov. ורבקה אוהבת את יעקב, she only loved Yaakov, recognising the wickedness of Esau.

ויאהב יצחק את עשו – גם את עשו, אף על פי שידע בלי ספק שלא היה שלם כיעקב. ורבקה אהבת את יעקב – לבדו, מפני שהכירה ברשעו של עשו.

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 24:67הכתב והקבלה בראשית כ״ד:ס״ז

וינחם אחרי אמו – ת״א ויב״ע בתר דמיתת אמי׳ ולא ניחא לן בהוספת תיבה על לשון המקרא. ויתכן למה שישמש שרש אחר גם כתואר לאיש הממלא מקום אחר, כמו ואחריתכן בסירות דוגה (עמוס ד׳) תשבר מלכותו ולא לאחריתו (דניאל י״א) שלא תשאר מלכותו לזרעו הבא אחר אביו (נאכפאָלגער נאכקאָממע) וכן המתנהג במעשיו לפי עצת איש אחר וכמצותו יאמר אחרי ה׳ תלכו, לכתך אחרי במדבר, כלומר שהתנהגו במעשיהם כפי המצווה להם ממנו ית׳. לפי״ז אני אומר כי מלות אחרי אמו הוא כמו תאר לרבקה (נאכפאָלגערין דיינער מוטטער) לפי שהיתה ממלא מקום אמו בישיבת אהלה והיתה מתנהג בכל מעלותי׳ הנפשיות ובכל מעשי׳ הטובים. וחסרון אות בי״ת השמוש מצוי מאד, כי ששת ימים עשה ה׳, והקול נשמע בית פרעה וכדומה הרבה, וכן כאן כאילו אמר באחרי אמו (ער פאנד טראָסט אָב דער נאכפאָלגערין זיינער מוטטער) כי יצחק הי׳ מתעצב אחר מיתת אמו בראותו כי אהלה נתרוקן מכל דברים טובים שהיו מצויים ונראים תמיד בו, ובבוא רבקה חזרו כל אלה, ובזה התנחם.

Shadal Bereshit 24:62שד״ל בראשית כ״ד:ס״ב

ויצחק בא מבוא וגו׳ – חזר לביתו מביאתו שהלך לבאר לחי רואי. והנה הדבר קשה מה צורך להגיד זה כאן, ודי היה שיאמר ויצא יצחק לשוח בשדה וגו׳, ומה תועלת שנדע היכן הלך קודם לכן? ונראין הדברים שהיה יצחק איש קדוש ואוהב ההתבודדות, ומזה היה מה שיצא לפנות ערב לשוח בשדה להתבודד ולהתפלל; ולהודיענו זה הקדים הכתוב להגיד כי כבר הלך להתבודד אצל באר לחי רואי אשר אחר כך נתיישב שם, (עיין למטה כ״ה:י״א) שנגלה שם המלאך להגר ובישר אותה על לידת ישמעאל ועל ריבוי זרעו וגבורתם והצלחתם (למעלה ט״ו:י״א-י״ב), ועתה שהיה גם הוא מצפה לישא אשה הלך להתפלל שם, ונכתב זה להודיע כי מיד נענה. בא מבוא – אין כוונת בה״ט {בעל הטעמים} מובנת היטב, אא״כ נפרש מבוא, מבואו, (כתרגום אנקלוס) ממקום שהיה רגיל ללכת שם, שהוא באר לחי רואי, או כפירוש ראשון שהביא ראב״ע שמלת בוא שם מקום. והוא יושב בארץ הנגב – קרוב לאותו באר, עיין רש״י.

Shadal Bereshit 25:28שד״ל בראשית כ״ה:כ״ח

כי ציד בפיו – הציד בכלל, כלו׳ אכילת בשר בהמות ועופות השדה, היה חביב לפיו (<en>Coccejus</en>), או שהיה הציד רגיל להיות בפיו, כי היה אוהב אכילתו; ולפי זה אין צורך לפרש שהוא כאילו כתוב צֵידו בוי״ו, כתרגום אנקלוס והאלכסנדרי וכפירוש המפרשים; והכותים הגיהו צידו.

R. S.R. Hirsch Bereshit 22:19רש״ר הירש בראשית כ״ב:י״ט

וילכו יחדו – אברהם, יצחק, והנערים – כולם ביחד. זאת הפעם השלישית שנזכר ״יחדו״ בפרשת העקידה, והוא הפרט האחרון, משיכת הקולמוס האחרונה בכל הסיפור הגדול הזה. בעוד ש״יחד״ מציין בדרך כלל אחדות חיצונית בלבד, כגון להמצא באותו זמן או בסמיכות מקום קרובה, הרי ש״יחדו״ מציין יותר אחדות הנובעת מיחס וקשר פנימיים. (נותרה עדיין לא ברורה משמעות הסיומת ״ ָו״.) לעיל כשאברהם המלוּוה ביצחק נפרד מנעריו לרגלי הר מוריה ויצא לדרכו הנשגבה, נאמר: ״שבו לכם פה עם החמור״ (פסוק ה); שכן רק אנשים כאברהם וכיצחק יכולים לעלות לפסגות כאלה. הכתוב חוזר ואומר כמה פעמים שעד לסופו של מסע קשה זה, הלכו אברהם ויצחק ״יחדו״, כאיש אחד בלב אחד. עתה נאמר לנו מה אירע לאחר שאברהם ויצחק עמדו בנסיון הגדול ביותר, והשלימו את השליחות הנעלה ביותר שביד אדם למלא: הם חזרו אל נעריהם, וכולם ביחד – אברהם, יצחק, והנערים איתם – הלכו ״יחדו״ אל באר שבע. הנהגה זו ראויה מאד להלך הרוח שתחילתו באברהם ויצחק. לאחר התעלות כזו לקרבת ה׳, והתרוממות כה רבה מעל לכל העניינים הארציים, הרי שאנשים כאברהם וכיצחק בכל אומה אחרת, היו מתמלאים עד כדי כך מחשיבות עצמם ומהעניין האלקי, עד שכבר לא הייתה להם כל שייכות לעניינים ארציים רגילים ולבני אדם רגילים. בכל חברה אחרת, קרבת אלקים שכזאת – אפילו היא רק מדומה – גורמת בדרך כלל גאווה רבה מאד לאלה שהגיעו אליה, עד שהם מביטים למטה בבוז על כל שאר בני אדם כ״בני תמותה גרידא״, ונמנעים מכל קשר איתם. לא כן היא הרוח שהונחלה לדורות על ידי הדוגמא שהראו אברהם ויצחק. מיד לאחר השלמת הפעולה הנשגבה ביותר שביד אדם לעשות, חוזרים הם אל הנערים שעזבו לרגלי הר מוריה, והולכים ״יחדו״, ביחד איתם. אין הם רואים עצמם נעלים על האחרים מכל בחינה. עבור בן אברהם האמיתי, אף אדם אינו טוב מזולתו מצד מעלת משלח ידו, ואין הוא רואה כל הבדל בינו לבין חוטב עצים או עבד עלוב. ככל שמדרגתו המוסרית והרוחנית גבוהה יותר, כך תמעט האפשרות שירגיש נעלה על אחרים, ותפחת הכרתו בגדלות עצמו. בצדק מסתפקים חז״ל איזוהי המידה הגדולה מכל המידות: האם ״חסידות גדולה מכולן״ או ״ענוה גדולה מכולן״ (עבודה זרה כ:). סוף כל סוף, ״ענוה״ היא המידה היחידה שאדם יכול לקנותה ולהתנהג בה רק שלא מדעת. משנעשה אדם מודע לכך שהוא עניו, הרי שבעצם ההכרה הזאת הוא חדל מלהיות עניו, אלא מתמלא בסוג הגרוע ביותר של גאווה והתנשאות. תמיד אומר הוא בלבו: יש לי את הזכות המלאה להיות גאה, אך כה קטנה היא גאוותי! אברהם ויצחק שבו מפסגת הר מוריה כאילו לא עשו שום דבר היוצא מגדר הרגיל: ״וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדו״.

R. S.R. Hirsch Bereshit 24:67רש״ר הירש בראשית כ״ד:ס״ז

ותהי לו לאשה ויאהבה – גם זוהי תכונה אשר ברוך ה׳, לא פסקה מבין צאצאי אברהם ושרה, יצחק ורבקה. ככל שנעשתה יותר לאשתו, כך אהב אותה יותר! כדוגמת נישואין אלה של הבן היהודי הראשון – נישואין יהודיים, כך נערכים רוב הנישואין היהודיים, לא על יסוד של תשוקה, אלא בכח השכל הישר ושיקול הדעת. ההורים והקרובים שוקלים בדעתם האם שני הצעירים מתאימים זה לזו; ומשום כך אהבת בני הזוג גוברת ככל שהם מרבים להתוודע זה לזו. רוב הנישואין הלא־יהודיים נעשים על בסיס מה שהם קוראים ״אהבה״. עלינו רק להציץ מעט בתיאורים מסיפורי האהבה שלהם, הלקוחים מהחיים, ומיד אנו רואים את התהום העמוקה המפרידה – בעולם הלא־יהודי – בין ה״אהבה״ של בני הזוג לפני הנישואין לבין מה שמתרחש אחר־כך. כמה תפל וחסר טעם נראה הכל לאחר הנישואין, כמה שונה המצב מהדמיונות של בני הזוג לפני כן. ״אהבה״ כזו עיוורת היא; וכל צעד לתוך העתיד מביא עמו מפח נפש חדש. לא כן הנישואין היהודיים, שעליהם נאמר: ״ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה״! כאן החתונה אינה הפיסגה, אלא רק ההתחלה של אהבה אמיתית. וינחם יצחק אחרי אמו – ועתה לפנינו ארבע מילים נוספות, אשר מאז הביא ה׳ את חוה אל אדם, ועד סוף כל הדורות, נשארו ותישארנה לעמוד מעל כולן ביופיין והדרן: ״וינחם יצחק אחרי אמו״. גבר בן ארבעים, שלא ניתן לנחמו על מות אמו הישישה, מוצא נחמה באשתו! זהו מעמד האשה בישראל כאשה נשואה! כמה הבל ורעות רוח יש בנסיון לדמות חיי נישואין יהודיים עם תאוות חושים מזרחית והרמונות הנשים! בפטירת שרה, יצאו הרוח והרגש הנשיים מהבית; ואז חזר ומצא יצחק את אמו באשתו. לכן משהביאה האהלה נדמתה לו כשרה אמו (עיין בראשית רבה ס, טז). הרי זה הקילוס הנעלה ביותר שנאמר אי פעם על כבוד האשה ואצילותה – והוא נמצא בדברי ימי ישראל הקדמונים.

R. S.R. Hirsch Bereshit 27:1רש״ר הירש בראשית כ״ז:א׳

אנו הולכים בעקבות רבותינו, כפי שהזכרנו (לעיל יב, י), ואיננו רואים כחובתנו להיות סניגורים לאבותינו הגדולים, כשם שדבר ה׳ עצמו אינו נמנע מלגלות את שגיאותיהם וחסרונותיהם. כשרבקה מנחה את יעקב לרמות את אביו, מביע זאת הכתוב בפשיטות: ״בא אחיך במרמה״ (להלן פסוק לה). נאמר בבראשית רבה (סז, ד) על פרשה זו: ״כל מי שהוא אומר שהקב״ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה. זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב: ׳כשמוע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה׳ (בראשית כז, לד), והיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר: ׳ויזעק זעקה גדולה ומרה׳ (אסתר ד, א)״. ובמדרש תנחומא (מהדורת בובר, תולדות כד): ״שלוש דמעות הוריד עשו, אחת מימינו, ואחת משמאלו, ואחת נסתלקה בתוך עינו והיא האכילתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש״ [פירוש: עשו הוריד שלוש דמעות: אחת מעינו הימנית, אחת מעינו השמאלית, ואחת עצר בעדה. וזו האחרונה, המרה מכולן, מלחה את לחם גלותינו בדמעות, והשקתה אותנו בדמעות פי שלוש]. למרות זאת, אם עיון בישוב דעת וללא משוא פנים בפרשה זו יוביל אותנו למסקנה שתפיג הרבה מהצער שנוצר מהמסופר בפרשה, לא נכבוש מסקנה זו בלבנו רק בשל החשש שמא ניראה כסניגורים ומלמדי זכות. יישאר עדיין הרבה שאין להצדיקו; במיוחד כאשר הוא נמדד לפי קנה המידה של אומה הנקראת בשם הכבוד ״ישורון״; והמצוּוה להשיג את כל מטרותיה באמצעים ״ישרים״ בלבד, ולהמנע מכל עקמומיות, תהיה המטרה אשר תהיה. כשאנו מבקשים להבין את מעשיהם של שלושת הפועלים העיקריים בפרשה זו, אנו מוצאים שהתנהגותו של יעקב ברורה ושקופה. מתחילת המעשה מבקשת ממנו אמו לשמוע בקולה ללא הרהור (פסוק ח). היא אינה מצפה ממנו שיפעל למען טובתו האישית; ברור לה שכ״איש תם״, יתמרד יעקב כל כולו נגד עשיית מעשה כזה. לכן היא משקיטה כל התנגדות באמצעות הפעלת מרותה כאם, תוך קבלת סיוע מהחובה המוטלת עליו לשמוע בקולה. היא נוטלת על עצמה אחריות מלאה על כל עוול או תוצאות שליליות, ממנו נדרש אך ורק לשמוע בקולה. כל מה שעשה יעקב, עשה רק מתוך שביקש לשמוע בקול אמו; והאשמה היחידה שאפשר להטיל עליו היא, שהיה לו לדעת שהחוק המוסרי שם גבולות אף לחובת הבן לשמוע בקול אמו: אסור להתנהג במרמה, אף אם המצווה לעשות כך היא אמו שלו. אולם הדבר הטעון הסבר הוא, מה הייתה כוונתה של רבקה? גם הגרוע שבשונאי ישראל ומשמיצי התורה יהיה אנוס לבקש איזשהו הגיון, או אם נפשך לומר, פקחות, במעשיה. וככל שהלה יבקש להציג את רבקה כערמומית, כך בודאי לא יוכל ליחס לה חוסר דעת גמור או סכלות ילדותית. ועם כל זה – אם כל כוונתה הייתה אך ורק להעביר במרמה את ברכת האב אל ראש בנה האהוב יעקב, לאיזו הצלחה יכלה לצפות מתחבולה זאת? תהיה אשר תהיה התועלת שיחסה לברכת האב, הרי התוצאה תהיה באופן בלתי נמנע ההיפך הגמור מאשר ציפתה. אם ברכת האב מורידה את ברכת ה׳ על ראש המתברך, כיצד האמינה רבקה – אף אם תצליח לרמות את האב העיוור והקשיש – שתוכל להטעות את ה׳ באמצעות ״משחק תחפושות״ עלוב זה? איך יכלה להאמין שברכת אברהם, אשר ה׳ התנה אותה בעשיית צדקה ומשפט, ניתן להשיגה מה׳ בדרך כחש ותרמית? ואם נאמר שנתנה דעתה על יתרון ממשי כלשהו שייצא מברכת האב, כגון עדיפות בירושה; האם לא יהיה דינה של מתנה כזו, שזכו בה במרמה, מקח טעות בטל ומבוטל? סוף כל סוף, בהכרח תתגלה המרמה. על רבקה היה לדעת היטב שאף אם תצליח להוציא לפועל את ״משחק התחפושות״, הרי הכל יתגלה עם שובו של עשו. יתירה מכך, כמה גס היה כל ״משחק התחפושות״ הזה! רק פתי גמור ניתן לרמות בעזרת עורות גדיים כרוכים על הצוואר והידיים? מה כבר יכלה רבקה לקוות להשיג באותו משחק? התשובה היא: את משחק התחפושות עצמו! מטרתה לא הייתה אלא לשחק משחק! רק אם נאמר שהתגלותה הבלתי נמנעת של האמת נכללה בחשבונותיה של רבקה, רק כך ייעשה הכל מבואר ומסתבר והגיוני, ובאופן זה בלבד נוכל להבין את נקודת מבטה של רבקה. ואף שלא נוכל להצדיק לגמרי את מעשיה, הם ניתנים לסליחה במצב שהיה. כהקדמה למאורעות אלה, קראנו איך הכה עשו במכה כפולה את שליחותו הגדולה של אברהם, כאשר נשא שתי נשים מבנות חת. דבר זה היה צריך לפקוח את עיני יצחק, לראות שבנו הבכור אינו ראוי לתפקיד. אך למרות זאת אנו רואים שיצחק קורא לבנו הבכור כדי לברכו; הווי אומר, למנותו למנהיג ומורה־הדרך העתידי של בית אברהם. כמה גדול צריך היה להיות ה״ציד״ שבפי עשו, וכמה מוצלחת הייתה תחפושתו; אם עלה בידו לרמות את אביו ולגנוב את לבבו, למרות דרך חייו, שהייתה כה מנוגדת לדרך אברהם! תיבת ״נא״ – ״הנה נא זקנתי״ (פסוק ב) – רומזת שמזה זמן רב היה בדעתו של יצחק להעניק את הברכות לעשו, אך הוא עוכב מלעשות כן. רבקה היא כנראה זו שגרמה לעיכוב; באומרה לבעלה שאפשר עדיין להמתין זמן מה, עוד חזון למועד, עוד לא זקנת וכו׳. היא קיוותה שבינתיים תצליח להביא את יצחק לצאת מדמיונו, אך לא עלה בידה. מה היה על רבקה לעשות עתה? מה יכלה להיות כוונתה? דבר אחד בלבד! להוכיח ליצחק באיזו מידה יכולות הבריות לרמותו! אם אפילו יעקב, שהיה ״איש תם״, יכל להתחזות לפניו כ״גבור ציד״, באיזו קלות יוכל עשו להעמיד פנים שהוא ״איש תם״! רבקה ביקשה להסיר מיצחק את דמיונו באמצעות מעשה מרמה, ובזה אכן הצליחה. ברגע שיצחק נוכח לדעת שרימו אותו, אחזה בו חרדה גדולה, כדברי רבותינו, ״נפתח לו גיהנום״ (תנחומא, תולדות יא), הוא ראה איך שכל ימיו גנבו את דעתו ורימוהו. מיד נפקחו עיניו; חיש מהר חזר לעצמו, והוסיף במכוון ומרצונו העצמי: ״גם ברוך יהיה!״ (פסוק לג). נראה שגם ר׳ יהושע בן לוי הבין את הפרשה בדרך זו, כדבריו במדרש (בראשית רבה סה, ו): ״לא ממה שהייתה רבקה אוהבת את יעקב יותר מעשו עשתה את הדבר הזה, אלא אמרה לא יעול ויטעי בההוא סבא [לא יבוא וירמה את אביו הזקן]״. מעשי יצחק יתבהרו אף הם יותר, כשנבדוק את טיב הברכה שביקש לתת לעשו. עשו עצמו מעולם לא ציפה שיצחק יעניק לו את הברכה כולה. הוא שואל מיד את אביו: ״הלא אצלת לי ברכה?״ (פסוק לו), האם לא שמרת ברכה אף עבורי? כלומר, אילו היית נותן לי את הברכה, ודאי היית שומר ברכה ליעקב; את אותה הברכה – תן לי! יצחק מוכן מיד להודות לו בזה, אך כאשר הוא מגלה לו את תוכן הברכה שניתנה ליעקב, הוא מראה לעשו שזו הייתה בעצם הברכה היחידה הראויה לעשו. הברכה שנשמרה עבור יעקב, לא הייתה ראויה לעשו כלל. שני בניו של יצחק ייצגו שני יסודות שונים בביתו: עשו ייצג כח חמרי, ויעקב כח רוחני. יצחק ידע היטב ששני הכיוונים האלה יהיו נצרכים, אם אומתו העתידה תגדל ותצליח. הוא גם ידע כנראה, מהנבואה, שבסופו של דבר הרב בכחו החומרי יעבוד לצעיר ולחלש ממנו: ״ורב יעבד צעיר״ (לעיל כה, כג). אך יצחק היה סבור שעשו ויעקב ימלאו את שליחותו של אברהם בשותפות ובאחוה, כשהאחד משלים את השני. משום כך התכוון לתת לעשו ברכה בעלת תוכן חמרי, ושמר ברכה רוחנית ליעקב. אך ברכה זו שנשמרה ליעקב הייתה חסרת כל ערך לעשו, שבטבעו לא הייתה לו כל הבנה בצד הרוחני של בית אברהם. אולם רבקה זכרה מבית לבן את הצרה הכרוכה בחלוקה שכזו. היא ידעה ממה שעבר עליה, שרק בבית המלא מרוחו של אברהם, ורק בידי מי שרוח זו מדריכה אותו, יביאו דברים חומריים ברכה ואושר אמיתי. הצדק היה עמה! היא נוכחה לדעת שחומר שאין עמו רוח אינו אלא קללה, ושברכת יצחק בלתי ניתנת לחלוקה; היא יכולה להנתן רק על ראשו של אחד מהבנים. שיקולים אלה יש בכחם להסביר את מעשי שני ההורים. הבה נפנה עכשיו אל פרטי המעשה:

Malbim Bereshit 27:1מלבי״ם בראשית כ״ז:א׳

שאלות: מה ראה יצחק לברך את עשו דוקא ולא את יעקב, וכי לא ידע שעשו איש שדה ויעקב איש תם, ומה ראתה רבקה להשתדל כל כך להסיר הברכה מעשו, ועוד הכי לא היה אפשר לברך את שני הבנים, ויעקב ברך את מנשה ואת אפרים ואת כל בניו, ואיך תחול הברכה על יעקב אחר שכוונת יצחק היה על עשו, וכל הענין הזה שלבש יעקב בגדי עשו ויצחק אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שכפי הנראה מספור התורה היה ענין שנעשה בהשגחת ה׳ יפלא מאד, ומדוע לא הגיע ליצחק הערה מאת ה׳ שיברך את יעקב. מ״ש אולי ימושני אבי, למה לא חשש להכרת הקול, ומ״ש רבקה עלי קללתך, וכי יכול אדם לקחת על עצמו קללת חברו. יצחק אמר תחלה כמסתפק מי הוא ואמר הקול קול יעקב ויברכהו, ואח״כ חזר ושאל האתה זה בני עשו, ואמר שנית ויברכהו. למה ברכו בטובות גשמיות ולא בברכת אברהם כמו שברכו בשלח אותו פדנה ארם. בחרדה שחרד יצחק מי אפוא ולמה אמר גם ברוך יהיה. עשו שאל תחלה ברכני גם אני אבי ואח״כ אמר הלא אצלת לי ברכה ואח״כ אמר הברכה אחת היא לך אבי, ולא נודע מה חדש בכל שאלה, ולמה לא אמר לו יצחק תיכף מה שאמר לבסוף הן גביר שמתיו לך וכו׳, ואחר שלבסוף ברך את עשו הנה משמני הארץ יהי׳ מושבך, היה לו לברכו כן תיכף, ולא היה שנאה בין האחים כשהיה מברך את שניהם. ויהי כי זקן יצחק – הנה תכלית בריאת העולם היא כדי שימצא איש צדיק וטוב אשר תלוה אליו ההשגחה האלהית ויהיה מעון לשכינת ה׳ בארץ, כמ״ש כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ובאשר אדם כזה מציאותו מעט ויקר וא״א שיתקיים לבדו בעולם, נבראו עמו כל המון בני אדם שיכינו לו צרכיו ויהיו לו לצוותא, כמ״ש כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, כמו שנמצא באילן שרשים וענפים וקליפות ועלים, והעקר הוא הפרי שהוא המועט נגד העלים והקליפות, וכאשר רצה ה׳ שיהיה אומה שלמה שידבק בה הענין האלהי ויהיו מהם חסידים ונביאים וצדיקים ושרי קודש ויראי אלהים, בענין שהם יהיו תכלית הבריאה וצמח ה׳ ופרי קודש, וא״א שכולם יעסקו בענינים האלהיים, שמי יכין להם לחמם וכל צרכיהם, הפריש שבט הלוי שהוא יהיה מופרש מכל עניני העולם ונבדל לעבודת ה׳, וכל זרע ישראל ישאו צרכיו במעשר פירותיהם, והוא אין לו חלק ונחלה בשדה ובכרם, כי ה׳ הוא נחלתו והוא הקרב לאלהים כמ״ש כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, ובזה יקחו ב״י חלק בשכר צדקותיו ועבודתו, שהוא שלוחם לעבודת ה׳ והם נכנסים תחתיו לעבוד עבודת השדה להכין לו טרף חוקו ובזה יהיו שניהם מאושרים בעה״ז ובעה״ב. והיו ישראל בין העמים ובין שבט לוי, כהאלמוג שהוא אמצעי בין הדומם ובין הצומח, והפיליפ שהוא אמצעי בין הצומח ובין החי, כן הם אמצעים בין שבט לוי שהוא קדש לה׳ ובין העמים הדבקים בחומר ובדברים ארציים, וה׳ ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה העם אשר בחר לנחלה לו שיהיה ה׳ להם לאלהים וישכן שכינתו בתוכם והם יירשו את הארץ הקדושה המוכנת לדבוק האלהי ולהשגחתו ויהיו קדושים לאלהיהם, ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכח האדם להורישה לבניו, כי הוא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם, ורק אחרי מות אברהם ברך ה׳ את יצחק בברכה זו, וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו רק המוכן לה יתברך בזה מה׳, וכן תראה כי הברכה שברך יצחק עתה את יעקב ועשו היה מטל השמים ורוב דגן ותירוש ולא הזכיר דבר לא מירושת הארץ ולא שיהיה ה׳ להם לאלהים, כי ברכה זו לא היה בידו למסרה לבניו, רק ההתעוררות שהתעורר עתה לברך את עשו היה ממה שאמר בפסוק הקודם שעשו לקח נשים מבנות כנען, ושהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ובזה כבר הכיר יצחק כי עשו אינו ראוי לברכת אברהם, וידע כי יעקב לבדו הן מצד שלקח את הבכורה ובחר לחלקו עבודת ה׳, והן מצד צדקתו הוא הקדוש לאלהיו, והוא אשר יירש את ברכת אברהם וכל זרעו יהיו מובדלים לעבודת ה׳, ואחר שראה והבין את זאת היה דואג בעד שני בניו, אם בעד עשו שראה שע״י רשעתו נדחה מהבכורה ומברכת אברהם ויהיה כמשפחות האדמה, ואם בעד יעקב אחר שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעבודת ה׳ א״א שיתעסקו בעבודת האדמה ובענינים ארציים, כי עסקים כאלה ישביתו אותם מעבודת ה׳, וכמ״ש אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורתו מתי נעשית, וגם מי ילחם מלחמותיו להגן עליו מני צר הלא חזקי הצורה הם חלושי החומר ואיך ילחם עם גבורים אשר יעלו עליו לכבוש את ארצו, ובזה חשב מחשבות שלא יאבדו שני בניו יעקב מתוך עניו וחלישת חמרו, ועשו מצד שנדחה מבכורתו ונעשה איש שדה, לכן רצה ששני בניו יהיו לעם אחד, כישראל ושבט לוי, ורצה לברך את עשו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת ה׳ כשבט לוי אחרי כן, ובני עשו יספיקו להם טרפם ולחם חקם ויגינו בעדם מכל צר כמו שעשו ישראל אח״כ לשבט לוי, וזרע עשו יהיו הממוצע בין ישראל להעמים, כמו שהיה באמת אח״כ ישראל נגד שבט לוי, ועל כן רצה להכין את עשו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל עמים ומצוה לאומים, ועת יופיע רצון ה׳ להנחיל תורה לעמו יהיו זרע יעקב כלם עובדי ה׳ שומרי משמרת הקודש, וזרע עשו יפרנסו אותם ויגינו עליהם כקליפה והעלים השומרים את הפרי, ולכן אחר שאמר שעשו לקח מבנות כנען ויצחק ידע מרשעו ושלא יהיה ראוי לברכת אברהם, שכן תמצא שטרם ברך יצחק את יעקב בברכת אברהם צוה עליו לא תקח אשה מבנות כנען כי הא בהא תליא, ונוסף לזה הגיע הזמן שידאג יצחק על בניו כי זקן יצחק ועיניו כהו מראות, ודאג כי קרוב יום מותו, והנה את יעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כמ״ש למעלה שברכת יעקב שהיא ברכה רוחניית אינה ביד יצחק כלל, שמטעם זה לא ברך את שבט לוי כי ראה שיהיה משרת במקדש ה׳ וזה ברכתו ברכה הנתונה מאת ה׳ לא מיד אדם, ורצה לברך את עשו בברכת עוה״ז כנ״ל.

Netziv Bereshit 24:64-65נצי״ב בראשית כ״ד:ס״ד-ס״ה

(סד)ותפל מעל הגמל – מרוב פחד ואימה. אמנם לא ידעה ממי היא מתפחדת, ואילו לא היתה יושבת עם העבד על גמל אחד והיתה יושבת מאחוריו היתה רואה אח״כ שהאיש הולך לקראת העבד ועומד ומדבר עמו ככל אדם, והיתה דעתה מתקררת בתוך כך, עד שבהודעה אח״כ מי הוא האיש היה כבר סר הפחד ממנה, אבל בהיותה יושבת עם העבד ובתוך הפחד שאלה את העבד: (סה) {ותאמר אל העבד – אחר שפסק מתפילה וראתה שאותו האיש שנתפעלה ממנו הולך לקראתם, על כן שאלה:} מי האיש הלזה – אשר אני מתפעלת ומתפחדת ממנו, וכמבואר בב״ר (שם) שבלשון ״הלזה״ משמעו אדם מאוים ונורא, על כן כששמעה שהוא אישה ״ותקח הצעיף ותתכס״ — מרוב פחד ובושה, כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה. ומאז והלאה נקבע בלבה פחד, ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר רתת לפניהם, משא״כ רבקה. וכל זה הקדמה לסיפור שיבוא בפרשת תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות, ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו, וכן בשעת הברכות, וכל זאת היתה סיבה מהקב״ה שיגיעו הברכות ליעקב דוקא באופן כזה וכאשר יבואר במקומו. ואילו היתה רבקה עם אישה כמו שרה ורחל עם אנשיהן לא היה מגיע בזה האופן, והכל בהשגחה פרטית מראש שתגיע רבקה ליצחק בשעה שתבהל ממנו ויצא אחרית דבר כפי רצונו יתברך.

R. David Zvi Hoffmann Bereshit 24:63ר׳ דוד צבי הופמן בראשית כ״ד:ס״ג

לשוח – לפי הפשיטא ואחרים פירושו להתהלך, כאילו כתוב לשוט. אך יותר טוב לפרש לשוח כמו לשיח, כמו לחשוב, להרהר, ואין זה רחוק מביאורם של התרגומים — לצלאה, כלומר להתפלל. הוא היה שקוע בהרהורים, כפי שקורה גם בשעת התפילה. לפנות ערב – בשעה שהיום פונה ללילה — זמן מנחה.