Yosef's Economic Policies/5

EN/HEע/E

Yosef's Economic Policies

Sources

Bereshit 45:9-11בראשית מ"ה:ט'-י"א

(ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. (י) וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. (יא) וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

Bereshit 46:1-7בראשית מ"ו:א'-ז'

(א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. (ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ. (ו) וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ.

Bereshit 47:11-27בראשית מ"ז:י"א-כ"ז

(יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. (יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף. (יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. (יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. (טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף. (טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף. (יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא. (יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. (כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. (כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ. (כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם. (כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. (כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. (כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. (כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה. (כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

Philo, On Joseph, 43פילון, על יוסף, מ"ג

And the young man, Joseph, displayed such excessive good faith and honesty in all his dealings, that though the time and the circumstances of the time gave him innumerable opportunities of making money, so that he might, in a short period, have become the richest man of that age or kingdom, he still so truly honoured genuine riches before illegitimate wealth, and the treasure which sees rather than that which is blind, that he stored up all the silver and gold which he collected as the price of the corn in the king's treasury, not appropriating a single drachm of it to his own use, but being satisfied with nothing beyond the gifts which the king bestowed on him voluntarily, in acknowledgment of his services. And in this manner he governed Egypt, and other countries also with it, and other nations, while oppressed with the famine, his manner too admirable for any description to do it justice, distributing food to all in a proper manner, and looking, not only at the present advantage, but also at what would be of future benefit: therefore, when the seventh year of the scarcity arrived, he sent for the farmers (for there was now a prospect of fertility and abundance), and gave them barley and wheat for seed, taking care that no one should appropriate what he gave for other purposes, but should sow what he received in the fields, to which end he selected men of honesty and virtues as overseers and superintendents, who were to take care that the sowing was properly performed.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:7:7יוסיפוס, קדמוניות היהודים ב:ז:ז

However, the famine increased among the Egyptians, and this heavy judgment grew more oppressive to them, because neither did the river overflow the ground, for it did not rise to its former height, nor did God send rain upon it; nor did they indeed make the least provision for themselves, so ignorant were they what was to be done; but Joseph sold them corn for their money. But when their money failed them, they bought corn with their cattle and their slaves; and if any of them had a small piece of land, they gave up that to purchase them food, by which means the king became the owner of all their substance; and they were removed, some to one place, and some to another, that so the possession of their country might be firmly assured to the king, excepting the lands of the priests, for their country continued still in their own possession. And indeed this sore famine made their minds, as well as their bodies, slaves; and at length compelled them to procure a sufficiency of food by such dishonorable means. But when this misery ceased, and the river overflowed the ground, and the ground brought forth its fruits plentifully, Joseph came to every city, and gathered the people thereto belonging together, and gave them back entirely the land which, by their own consent, the king might have possessed alone, and alone enjoyed the fruits of it. He also exhorted them to look on it as every one's own possession, and to fall to their husbandry with cheerfulness, and to pay as a tribute to the king, the fifth part of the fruits for the land which the king, when it was his own, restored to them. These men rejoiced upon their becoming unexpectedly owners of their lands, and diligently observed what was enjoined them; and by this means Joseph procured to himself a greater authority among the Egyptians, and greater love to the king from them. Now this law, that they should pay the fifth part of their fruits as tribute, continued until their later kings.

Bavli Chulin 60bבבלי חולין ס:

אמר ר"ש בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה, (דברים ב) והעוים היושבים בחצרים עד עזה, מאי נפקא לן מינה? מדאשבעיה אבימלך לאברהם (בראשית כ"א) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, אמר הקדוש ברוך הוא ליתו כפתורים, ליפקו מעוים דהיינו פלשתים, וליתו ישראל ליפקו מכפתורים. כיוצא בדבר אתה אומר, (במדבר כ"א) כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב וגו' מאי נפקא מינה? דאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל, (דברים ב) אל תצר את מואב, אמר הקדוש ברוך הוא: ליתי סיחון - ליפוק ממואב, וליתו ישראל - וליפקו מסיחון; והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון. (דברים ג) צידונים יקראו לחרמון שריון תנא: שניר ושריון - מהרי ארץ ישראל, מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו, והעלה לו על שם הרי ארץ ישראל, ללמדך: שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על האומות העולם. כיוצא בו (בראשית מ"ז) ואת העם העביר אותו לערים, מאי נפקא מינה - דלא ליקרו לאחיו גלוותא.

Rashi Bereshit 47:17,19,21רש"י בראשית מ"ז:י"ח,י"ט,כ"א

(יח) בשנה השנית - שנית לשני הרעב.  כי אם תם הכסף וגו' - כי אשר תם הכסף והמקנה ובא הכל אל יד אדוני. (יט) ותן זרע - לזרוע האדמה. ואף על פי שאמר יוסף (לעיל מה ו) ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים, באה ברכה לרגליו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י ח). (כא) ואת העם העביר - יוסף מעיר לעיר, לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה. ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיע שבחו של יוסף שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים.

Rashbam Bereshit 47:21רשב"ם בראשית מ"ז:כ"א

העביר אותו לערים - כמו שעשה סנחריב כדכת' אל ארץ כארצכם, כדי שלא יטענו כח חזקה איש איש בארצו לאחר מכירה.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 47:21ר' יוסף בכור שור בראשית מ"ז:כ"א

ואת העם העביר אותו לערים – שהיה מיישב אנשי עיר אחת בעיר אחרת ומחליף את יושבי עיר בעיר, לפי שקנה אדמתם, שלא יחזרו ויחזקו בארץ לאחר זמן, לומר כל אחד על שדיהו: 'זה של אבותיי היה מעולם וירושתי מעולם', ויחזיק כל אחד בשלו, ולפיכך העבירם, שלא יהיה להם טענה במה שבידו, ותהא מוחזקת ביד פרעה. ויש לפרש: העביר אותו לערים – כשמכר כל התבואה שבעיר אחת, העבירם לקנות תבואה שבעיר אחרת, והראשון עיקר. (כז) ויאחזו בה – כי כל הארץ היתה לפרעה ונתנה להם, והרי היא להם לאחוזה, כי הם לא מכרו כלום, כי כמו שלא מכרו הכהנים, שהיה להם חוק מאת פרעה (ראה לעיל,כב), כך יוסף כילכל אחיו ולא מכרו כלום, והיתה הארץ להם לאחוזה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 1:11ר' יוסף בכור שור שמות א':י"א

וישימו עליו שרי מסים – שהיו גובים מס האנשים: שהיו שולחין אל עבודת המלך עשרת אלפים, והיו מחולקים לחדשים או לשבתות, כמו שנאמר בשלמה "ויהי המס שלשים אלף איש" (מ"א ה,כז), ואומר "חודש יהיו בלבנון ושנים (בנוסחנו: שנים) חדשים בביתו ואדונירם על המס" (שם,כח), וכאן שרי מסים – ממונים על מס האנשים וחלוקם למחלוקתם. היו חודש בעבודת פרעה, או שלשה או ארבעה חדשים בביתם. דהא ליכא למימר שהיו תדיר בעבודה, דאם כן, מתי יעשו לביתם ומי יפרנסם, ויבן ערי מסכנות – לשון אוצר, כמו "ומסכנות לדגן ולתירוש" (ראה דה"ב לב,כח), וכן תירגם אונקלו' אונקלוס. ופרעה היה צריך רוב אוצרות, כי חומש כל תבואות מצרים שלו, כדכתיב "ויתן אותם לחק עד היום הזה... לפרעה לחומש" (ראה בר' מז,כו). אבל בני ישראל לא היו נותנים חומש, כי יוסף נתן להם אחוזה במיטב הארץ וכלכל אותם, ולא מכרוה, ובאו בעלילה על ישראל לאמר: כל המצריים עובדים את המלך, שעובדים את האדמה – והחומש שלו, וכל בהמתם שלו, והם מגדלים אותם ונותנים חצי הוולדות למלך, וכולם אריסין, אבל אתם אין עובדים אותו, לכן כיון שהמצריים נותנים את התבואה – אתם בנו את האוצרות לתתה בהם.

Radak Bereshit 46:3-4רד"ק בראשית מ"ו:ג'-ד'

(ג) אלהי אביך - שמנעתיו מרדת מצרים אבל לך אני אומר שלא תירא מרדת שם כי לגוי גדול, אשימך שם ותרד אתה וביתך.  אשימך - ר"ל אשים בניך. וכן אעלך - אעלה בניך משם לרשת את הארץ הזאת. (ד) אנכי ארד עמך - שלא יקרך רע בדרך.  ואנכי אעלך - כמו שפירשנו. או פירושו על עצמו שיהיה עמו כשיעלוהו לקברו. ואמר גם עלה - על בניו שיעלם משם.  ויוסף ישית ידו - כמו שאמר ויפול יוסף על פני אביו, ובשרו בזה שישאר ויסף אחריו לכלכל בניו ובני בניו כל אותן השנים שחיה אחריו.

Radak Bereshit 47:14,15,21רד"ק בראשית מ"ז:יד,ט"ו,כ"א

(יד) ויבא יוסף - להודיע אמונתו של יוסף, כי היה יכול לגנוז הכסף בביתו, כי לא מחשב פרעה עמו, כי ידע כי נאמן הוא, ואעפ"כ הוא היה שומר את עצמו מן החשד, וכמו שהיה בא לו הכסף היה מביאו ביתה פרעה. (טו) ויבאו כל מצרים - וארץ כנען הלכו למקומות אחרים, וזה היה בשנה הששית, וינהלם יוסף במקנה בשנה ההיא ובשניה לה שהיא השנה השביעית נתן להם באדמתם מה שאכלו בשנה ההיא ומה שזרעו כדי לקצור בשנה השמינית, כי בשנה השביעית שלמו ימי הרעב, ורז"ל אמרו כשבא יעקב אבינו פסק הרעב בזכותו ועלה נילוס והשקה את הארץ (תנחומא) וזהו שאמר ויברך יעקב את פרעה, אבל יש לתמוה לדבריהם אם אלה השנים הראשונים היו, מתי תם הכסף שהרי אומר כי בשנה ההיא נהלם במקנה, ובשנה האחרת באדמתם. (כא) ואת העם העביר לערים - כדי שלא תהיה נחלתם בחזקתם הראשונה אלא לכל אחד נתן נחלה מחדש נחלת זה נתן לזה כדי שׁיוָדע כי מפרעה היתה להם נחלתם ונותנים לו החמשית בכל שנה.

Ramban Bereshit 47:14-19רמב"ן בראשית מ"ז:י"ד-י"ט

(יד) וילקט יוסף את כל הכסף וגו' - סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו: (טו) ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבאו כל מצרים אל יוסף וגו' - והזכיר כי תם הכסף מארץ כנען, בעבור כי מצרים בבואם אל יוסף יזכירו לו זה, כי אמרו אחרי שתם הכסף גם מארץ כנען ולא יבאו עוד אליך לשבור, למה נמות נגדך כי אפס כסף ותמיתנו חנם ותשאר התבואה בידך ואין קונה. (יח) ויבאו אליו בשנה השנית - לשני הרעב, ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (לעיל מה ו), מכיון שבא יעקב למצרים באתה ברכה לרגלו והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י ג), לשון רש"י. וכך הוזכר בבראשית רבה (פט יא) אמר רבי יוסי ברבי חנינא שתי שנים עשה רעב, כיון שירד יעקב אבינו למצרים כלה הרעב, ואימתי חזרו בימי יחזקאל וכו'.  ואם כן לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו. ואולי נאמר שהיה הרעב בארץ כנען כדבר יוסף, אבל במצרים ירד יעקב אבינו אל היאור לעיני פרעה ולעיני כל מצרים וראו כל עמו שעלה נילוס לקראתו, וידעו כי ברכת ה' היא לרגלי הנביא. ואם כן יהיה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף בשאר שני השבע וכל ימי חיות אביו, כי גם אחרי מות אביו אמר אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם (להלן נ כא). ועם כל זה אני תמה שאם כן לא היה החלום אמת, כי הראו לו את הגזרה ולא הענין הנהיה והנעשה בהם. וראיתי שם בתוספתא דסוטה אמר רבי יוסי כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב לישנו וכו'. ועוד שנינו בספרי (עקב לח) ויברך יעקב את פרעה, במה ברכו, שנמנע שני הרעב, אף על פי כן שלמו אחר מיתתו, שנאמר ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם, מה כלכול האמור להלן (פרק מה יא) בשני רעבון הכתוב מדבר, אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. רבי שמעון אומר אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהם וניטלין לאחר מיתתן. אמר רבי אלעזר ברבי שמעון רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא, שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם, עד כאן. והנה השלים הרעב חמש השנים הנותרות. ודעת רבי אברהם שהיו אלו שתי השנים לאחר בוא יעקב למצרים, וכך כתב, מצינו בדרש כי נסתלק הרעב בזכות יעקב, גם יתכן שהיה רעב שלש שנים ולא היה כמו ד' שעברו. ואין דבריו נכונים כלל, כי מספר החלום ושברו ישוה כל השבע שנים, ואילו היה כן יזכיר הכתוב ענינם של השנים האלה. אבל על דרך הפשט לקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בחמש שנים והביא אותו אל פרעה, כי איך יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה אחת, אבל הכסף הספיק להם כל חמש שנים כי כן הדבר במנהגו של עולם, ובעבור שלא נתחדש ונשתנה דבר אחד בכל אלה השנים לא ספר בהם הכתוב רק וילקט יוסף את כל הכסף וגו', ואחרי שתם הכסף ספר שבאו אל יוסף, והיה זה בשנה הששית, ונתן להם במקניהם לחם, רק נהלם בו שיאכלו לפי חיותם ולא לשבעה, ותתם השנה ההיא אשר נדר להם לנהלם בלחם בכל מקניהם, והיא השנה הששית, ויבאו אליו בשנה השנית לה ואמרו לו שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית, ואחר שתהיה הארץ לפרעה יתן להם זרע שלא תשם האדמה, כי ידעו כי כלו שבע שני הרעב ויהיה להם זרע וקציר. וזה טעם ויכלכל יוסף לחם לפי הטף, שנתן להם בשנות הרעב כדי צרכם לחם, כי לפי הטף ירמוז כן. (יט) קנה אתנו ואת אדמתנו - הנה אמרו לו שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה, וכן אמר הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם, אבל אמר ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו, ולא אמר שיקנה גופם רק האדמה: והטעם כי הם אמרו לו שיקנה אותם לעבדים עושי מלאכת המלך כרצונו, והוא לא רצה רק לקנות את האדמה, והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם ויהיו בה אריסי בתי אבות לפרעה, ואחרי כן אמר להם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה, לא לעבדים כאשר אמרתם לי, רק עם האדמה תהיו לו, והנה ראוי שיטול המלך שהוא אדון הקרקע ארבע הידות ואתם החמישית, אבל אני אתחסד עמכם שתטלו אתם חלק בעל הקרקע ופרעה יטול החלק הראוי לאריס, אבל תהיו קנוים לו שלא תוכלו לעזוב את השדות. וזה טעם מה שנדרו לו והאדמה לא תשם, שלא תשם לעולם. ולכך אמרו לו נמצא חן בעיני אדוני, שהקלת עלינו ליטול ארבע הידות שנוכל לחיות בהם, והיינו עבדים לפרעה, כאשר נדרנו שנעבוד את האדמה לרצונו.

Keli Yekar Bereshit 47:21,27כלי יקר בראשית מ"ז:כ"א,כ"ז

(כא) ואת העם העביר לערים. פירש רש"י להסיר חרפה מעל אחיו שלא יאמרו גולים המה. ורחוק הוא שבעבור תועלת קטן זה יבלבל יוסף כל הארץ, ועוד שלא יקרא גולה וסורה כי אם מי שהיה לו נחלת שדה וכרם וגלה מהם, אבל יעקב לא היה תושב בשום מקום, וכל האבות היו גרים כי כבר הותחל הגרות משנולד יצחק, ולא מצינו שחששו האבות לזה. ויותר נכון לפרש כל הבלבול הלזה לפי שנאמר (דברים י יט) ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, כי כל מי שלא היה גר מימיו אינו מרגיש בצערו של הגר ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר וכל דעליה סני לחבריה לא יעבד, על כן העביר יוסף העם לערים כדי שיהיו כולם גרים בארץ לא להם כדי שירגישו בצערו של הגר. ויכול להיות שגם רש"י נתכוון לזה כי זו הוא החרפה שיחרפום לומר גולים אתם, ולו חפץ ה' בטובתכם למה אתם גולים ואם כן מותר להרע לכם, על כן העביר אותם יוסף לערים כדי שיוכלו להשיב להם גם אתם החליתם כמונו (על פי ישעיה יד י). דבר אחר, לכך העביר אותם יוסף לערים כי ראה שיעקב ובניו נתישבו בארץ גושן ויאחזו בה להיות להם אחוזה ונחלה בארץ, ויש לחוש כי ברוב הימים יקום מלך עריץ וידרוש מעל ספר דברי הימים של כל עיר ויושביה אשר עליו כתוב זכרון כל קרקע של מי היא, ולא ימצא לישראל שום זכות שהיה לאבותם בנחלאות ואין אחד מהם יכול לטעון קרקע זו של אבותי היתה ויגרשום ממנה, על כן העביר כולם לערים עד ששום אחד מהם לא ישב על אחוזת אבותיו ויהיו ישראל כאחד מהם כי כולם ישבו בלא חזקה.  (כז) וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקדוש ברוך הוא גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב (בראשית רבה פד ג) וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רוגזו של יוסף וכו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה.

Or HaChayyim Bereshit 47:15,23,25אור החיים בראשית מ"ז:ט"ו,כ"ג,כ"ה

(טו) ולמה נמות וגו'. כי אפס כסף וגו' פירוש להיות שלא היה חפץ לקחת בשכר התבואה כי אם הכסף ולא פרעון אחר ואשר מצד זה לקט כל הכסף הנמצא, ועתה באו בטענה לומר למה וגו' לטעם שתם הכסף שהרי יכולין המה לפרוע התבואה בשוה כסף ולזה השיבם יוסף שנתרצה לקחת מקניהם בעד הלחם כיון שתם הכסף ודקדק בדבריו לומר אם אפס כסף וזולת זה לא יתן להם כל עוד שיש להם לפרעו בכסף, וטעמו להעני מצרים כדי שלא יהיו אחיו דלים בפני עשירים ולזה נתחכם שיקנו ממנו בכסף שכל עוד שהמקנה בידם מזונותם עליהם ויצטרכו לקנות לחם להם ומזונות המקנה כי מן הסתם אין דשא ואין עשב וצריכין לתת שעורים מאכל לבהמות לזה הניח צורכי המקנה עליהם וישבור להם בכסף שבזה לא נשלמה שנה ראשונה עד שהורקו ונעשו כלי ריק מכל וכשבאו אחיו היו עשירים לפני עניים והיו לכבוד ולתפארת מה שלא היה כן אם היה מקדים לקחת מהם המקנה:  (כג) הן קניתי אתכם היום. טעם אומרו היום, גם הטיל תיבת היום, בין קנייתם לקניית האדמה. כי קנייתם הוא על ידי משיכה כדין קניית עבדים (קידושין כב ב) ובמעשה שעשה שהעביר העם לערים מקצה וגו' זו היא קנייתם, לזה אמר הן קניתי אתכם היום פירוש במה שהעבירם אז לערים. אבל האדמה אין זה דרך קניינה וכשהזכיר למעלה ויקן יוסף את אדמת מצרים שם נרמז כי קנאה באחד מדרכי קנין האדמה. ויש להעיר בדבר אחר שקנה אותם מה צורך לקניית אדמתם הלא מה שקנה עבד קנה רבו, (פסחים פח ב) ואולי כי לצד שלא היה קניינם כקנין עבדים אלא לפרט זה לעבוד את האדמה וגו' ולתת חמישית לפרעה אין זה אלא כקנין שכיר שלא קנה קניינו ולזה הוצרך לקנות האדמה וקנה אותה בקנין גמור כמו שגילה הכתוב באומרו ויקן יוסף את כל אדמת מצרים וגו' כי מכרו מצרים איש שדהו, ואם ירצה פרעה להביא פועלים ולעבוד האדמה לזכותו ולאחריותו עשה יעשה מה שאין כן גופם של מצרים לא אמר שקנה קנין גמור. והגם שאמר הן קניתי אתכם פירוש כקנין שכיר לדבר המוזכר בדברי יוסף הא לכם זרע וגו'. וטעמו של יוסף כי מה יועיל באדמה אם אין עובד לזה נתחכם לקנותם לחייבם על העבודה.  (כה) והיינו עבדים לפרעה. דקדקו לשלול כי עבדותם לפרעה ולא ליוסף.  עוד יכוונו לומר על דרך מה שפירשתי למעלה כי לא קנאם אלא לפרט עבודת האדמה, לזה אמרו והיינו עבדים בהחלט העבדות לפרעה ולא לעבודת האדמה לבד. ואולי כי לזה נתכוונו כשנדברו מצרים עם פרעה על ישראל ואמרו (שמות א') הנה עם בני ישראל רב וגו' ממנו פירוש כי אין לו שם עבדות ככולן שהיו עבדים לפרעה.

R. S"R HIrsch Bereshit 47:21,22,26רש"ר הירש בראשית מ"ז:כ"א, כ"ב,כ"ו

(כא) לערים, לא: אל תוך הערים, אלא: ערים ערים, כלל תושבי כל עיר הועבר בצוותא אל עיר אחרת. האדמה כולה הפכה לרכוש המדינה, וכדי להמחיש יפה קניין חדש זה, יעזבו הכל את אדמתם, ותהיה אפוא הגירה כללית. אולם חכמת יוסף המתיקה הסדר זה, על - ידי שתושבי כל עיר נשארו מלוכדים תמיד והתישבו רק בצוותא על אדמה חדשה. כך נשארו על מתכונתם היחסים הישנים, החברתיים והציבוריים, ולא חלה מהפכה גמורה בתנאים הקיימים. חכמינו רומזים על התוצאות שהעברה כללית זו של האוכלוסיה הביאה בעקבותיה על הבאים ממשפחת יעקב: מעתה שום מצרי לא יביט עליהם בבוז, שכן לא היה עוד מצרי יושב על אדמתו (עי' חולין ס ע"ב). מלבד זה כל ההסדר הזה לא הומצא על - ידי יוסף. העם הציע אותו בעצמו (פסוק יט), והוא הציע יחד עם זה גם עבדות. אך יוסף דחה הצעה זו וקיבל רק הלאמת הקרקע, שהתבטאה בסופו של דבר במסי מקרקעין. (כב) רק אדמת הכהנים לא קנה וגו'. הרי לפנינו כאן ניגוד גמור לאותה ההשערה בדבר "שליחותו של משה", שכביכול, למד מהמצרים את "חכמתו" המדינית והדתית. הן מוריו המדומים של משה, כהני מצרים, היו בעלי אחוזות, וגדולה מזו, אחר שחל השינוי בימי יוסף, היו הם היחידים שהיו בעלי קרקעות באמת, ונוסף על כך עוד היתה להם הכנסה קבועה מטעם המדינה. אך כהני ישראל היו מחוסרי קרקע, ולא היתה להם הכנסה בטוחה מכספי המדינה; כל קיומם היה תלוי ברצונו הטוב של כל יחיד ובכבוד שהוא רוחש להם. אילו משה רבנו ע"ה היה כפי שבעלי אותה השערה מדמים בלבם, אכן - לא כך היה דואג לשבטו! (כו) לפרעה לחמש. האדמה היתה של פרעה בשביל החומש, היא היתה רכושו להבטחת החומש. מי שלא הרים את החומש, הרשות בידי הכתר ליטול מידיו את הכל. לאמיתו של דבר היו כל המצרים רק אריסים על הקרקע, הנוטלים מהיבול למחצה, לשליש ולרביע. דבר זה אמנם לא יהיה למעשה, 5*4 יטלו לעצמם ורק 5*1 יתנו לבעל הקרקע. אך היחס המשפטי יישמר בעיקרו; משום כך לא "חומש לפרעה", אלא "לפרעה לחמש", הכל היה של פרעה להבטחת החומש. יחס זה כולו שולל היווצרות מעמד של צמיתים.