Yosef's Economic Policies/5

EN/HEע/E

Yosef's Economic Policies

Sources

Bereshit 41:47-49, 54-57בראשית מ״א:מ״ז-מ״ט, נ״ד-נ״ז

(מז) וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים.  (מח) וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ.  (מט) וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר.... (נד) וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. (נה) וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. (נו) וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (נז) וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ.

Bereshit 45:9-11בראשית מ״ה:ט׳-י״א

(ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. (י) וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ. (יא) וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

Bereshit 46:1-7בראשית מ״ו:א׳-ז׳

(א) וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. (ב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (ג) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. (ד) אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. (ה) וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ. (ו) וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ.

Bereshit 47:11-27בראשית מ״ז:י״א-כ״ז

(יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. (יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף. (יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. (יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. (טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף. (טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף. (יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא. (יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. (כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. (כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ. (כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם. (כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. (כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. (כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. (כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה. (כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

Shemot 1:7שמות א׳:ז׳

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.

Philo, On Joseph, 43פילון, על יוסף, מ״ג

And the young man, Joseph, displayed such excessive good faith and honesty in all his dealings, that though the time and the circumstances of the time gave him innumerable opportunities of making money, so that he might, in a short period, have become the richest man of that age or kingdom, he still so truly honoured genuine riches before illegitimate wealth, and the treasure which sees rather than that which is blind, that he stored up all the silver and gold which he collected as the price of the corn in the king's treasury, not appropriating a single drachm of it to his own use, but being satisfied with nothing beyond the gifts which the king bestowed on him voluntarily, in acknowledgment of his services. And in this manner he governed Egypt, and other countries also with it, and other nations, while oppressed with the famine, his manner too admirable for any description to do it justice, distributing food to all in a proper manner, and looking, not only at the present advantage, but also at what would be of future benefit: therefore, when the seventh year of the scarcity arrived, he sent for the farmers (for there was now a prospect of fertility and abundance), and gave them barley and wheat for seed, taking care that no one should appropriate what he gave for other purposes, but should sow what he received in the fields, to which end he selected men of honesty and virtues as overseers and superintendents, who were to take care that the sowing was properly performed.

Josephus, Antiquities of the Jews 2:7:7יוסיפוס, קדמוניות היהודים ב:ז:ז

However, the famine increased among the Egyptians, and this heavy judgment grew more oppressive to them, because neither did the river overflow the ground, for it did not rise to its former height, nor did God send rain upon it; nor did they indeed make the least provision for themselves, so ignorant were they what was to be done; but Joseph sold them corn for their money. But when their money failed them, they bought corn with their cattle and their slaves; and if any of them had a small piece of land, they gave up that to purchase them food, by which means the king became the owner of all their substance; and they were removed, some to one place, and some to another, that so the possession of their country might be firmly assured to the king, excepting the lands of the priests, for their country continued still in their own possession. And indeed this sore famine made their minds, as well as their bodies, slaves; and at length compelled them to procure a sufficiency of food by such dishonorable means. But when this misery ceased, and the river overflowed the ground, and the ground brought forth its fruits plentifully, Joseph came to every city, and gathered the people thereto belonging together, and gave them back entirely the land which, by their own consent, the king might have possessed alone, and alone enjoyed the fruits of it. He also exhorted them to look on it as every one's own possession, and to fall to their husbandry with cheerfulness, and to pay as a tribute to the king, the fifth part of the fruits for the land which the king, when it was his own, restored to them. These men rejoiced upon their becoming unexpectedly owners of their lands, and diligently observed what was enjoined them; and by this means Joseph procured to himself a greater authority among the Egyptians, and greater love to the king from them. Now this law, that they should pay the fifth part of their fruits as tribute, continued until their later kings.

Bavli Chulin 60bבבלי חולין ס:

אמר ר"ש בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה, (דברים ב) והעוים היושבים בחצרים עד עזה, מאי נפקא לן מינה? מדאשבעיה אבימלך לאברהם (בראשית כ"א) אם תשקור לי ולניני ולנכדי, אמר הקדוש ברוך הוא ליתו כפתורים, ליפקו מעוים דהיינו פלשתים, וליתו ישראל ליפקו מכפתורים. כיוצא בדבר אתה אומר, (במדבר כ"א) כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב וגו' מאי נפקא מינה? דאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל, (דברים ב) אל תצר את מואב, אמר הקדוש ברוך הוא: ליתי סיחון - ליפוק ממואב, וליתו ישראל - וליפקו מסיחון; והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון. (דברים ג) צידונים יקראו לחרמון שריון תנא: שניר ושריון - מהרי ארץ ישראל, מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו, והעלה לו על שם הרי ארץ ישראל, ללמדך: שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על האומות העולם. כיוצא בו (בראשית מ"ז) ואת העם העביר אותו לערים, מאי נפקא מינה - דלא ליקרו לאחיו גלוותא.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 47:16,18,21ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ז:ט״ז,י״ח,כ״א

(טז) ודיבורו של יוסף להם: הבו מקניכם, התכוון לתועלתם בזה על ידי הקלה עליהם, בטיפול במזונותיהם, שכן מקומות המרעה היו נעדרים. (יח) ואמרו:  ויבאו אליו בשנה השנית - מתכוון בו לשנה השנייה מעת בואם עם בהמותיהם והיא השנה השישית מהתחלת היקרות, שכן ידענו את דיבורו של יוסף לאחיו שנים לפני זה (בראשית מ"ה:ו'): כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ וג'.  ואשר לסידורן של שנות הרעב במצרים - הרי היה כפי שאני מתארו: כי על השנה הראשונה אמר עליה (מ"א:נ"ד): ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, ובשנה הזאת אמר יעקב לילדיו (מ"ב:ב'): רדו שמה ושברו לנו משם וג'.  ועל השנה השנייה אמר (מ"א:נ"ה): ותרעב כל ארץ מצרים וג'.  ובאותה השנה אמר יעקב לילדיו (מ"ג:ב'): שבו שברו לנו מעט אכל; והראיה לכך הוא אמרו להם אחר שהתוודע אליהם: כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וג'.  ונכנסו יעקב והשבטים למצרים בשנה השלישית, והשנה הרביעית אמר עליה (פסוק י"ג) ולחם אין בכל הארץ וג' ועל השנה החמישית אמר (פסוק ט"ז): ויאמר יוסף הבו מקניכם וג'.  ועל השנה השישית אמר: ויבאו אליו בשנה השנית וג'.  ובשנה ההיא קנה את אדמותיהם, כאמרו (פסוק כ'): ויקן יוסף את כל אדמת וג'.  והשנה השביעית, אמרו פה (פסוק כ"ג): הא לכם זרע וזרעתם את האדמה - וכבר אמר (מ"ה:ו'): ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. (כא) וממה שיברר זאת אמרו אחריו: ואת העם העביר אתו לערים, והרי לולא מכרו זה כבר את קנייניהם ורכושם שבערים וכפרים לא היו עוברים מעריהם.  והכוונה היתה: ואת העם העביר אתו לערים, השתלטות על רכושן והעברת יושביהן מהן, כדי שתמנע תאוותם להן ולא יחזרו לתבוע ולטען עליהן, וזו בדיוק היתה כוונתו של סנחריב בגלות, כאמרו (מל"ב י"ז:כ"ג-כ"ד): ויגל ישראל מעל אדמתו [וג'] ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים וישב בערי שמרון תחת בני ישראל וירשו את שמרון וישבו בעריה; ואמר על עצמו (ישעיה י':י"ג): ואסיר גבולות עמים ועתודתיהם שושיתי ואוריד כאביר יושבים. וכבר ראינו שאמר על נבוכדנצר, כשגלה העם (מל"ב כ"ד:י"ד): והגלה את כל ירושלם ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרה אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ.  ויהי כאשר השאיר את צדקיהו, כאמרו (פסוק י"ז): וימלך מלך בבל את מתניה דדו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו - אמר עליו (פסוק כ'): וימרד צדקיהו במלך בבל.  ויהי כאשר עלה נבוזראדן אמר עליו (כ"ה:י"א): ואת יתר העם הנשארים וג'.  וייאמר שעשה זאת, שלא יגנו את אחיו שהם מוגלים מארצם.

Rashi Bereshit 47:18-21רש״י בראשית מ״ז:י״ח-כ״א

(18) בשנה השנית IN THE SECOND YEAR – of the famine. כי 'אם תם הכסף וגו is the same as כי אשר תם הכסף and the meaning is: but (כי) it is a fact that (אשר) the money and the herds of cattle are exhausted, and everything has now come into my lord's hands. בלתי אם גויתנו is the same as [NOTHING REMAINS] IF IT BE NOT OUR BODIES. (19) ותן זרע GIVE US SEED – to sow in the ground. Although Joseph had said (Genesis 45:6) "And there are yet five years when there will be no plowing and sowing", as soon as Jacob came to Egypt a blessing came with his arrival: they began to sow and the famine came to an end. Thus do we read in the Tosefta of Sotah (Tosefta Sotah 10). לא תשם means it shall not be desolate. The Targum renders it by לא תבור shall not be uncultivated, which has the same meaning as (Peah 3) שדה בור an uncultivated field — one which is not ploughed. (20) ותהי הארץ לפרעה SO THE LAND BECAME PHARAOH'S – possessed by him. (21) ואת העם העביר AND AS FOR THE PEOPLE HE CAUSED THEM TO PASS – Joseph caused them to pass from one city to another city that they might be reminded that they now had no claim to the land. He settled the people of one city in another. There was no need for Scripture to state this except for the purpose of telling you something to Joseph's credit — that he intended thereby to remove a reproach from his brothers because, since the Egyptians were themselves strangers in the various cities where they then dwelt, they could not call them (Joseph's brethren) strangers (Chullin 60b). 'מקצה גבול מצרים וגו means thus did he to all the cities of the realm of Egypt FROM ONE EXTREMITY OF THE BOUNDARIES OF EGYPT EVEN TO THE OTHER EXTREMITY THEREOF).

(יח) בשנה השנית – לשני הרעב. כי אם תם הכסף – כי אשר תם הכסף, והמקנה ובא הכל אל ידי אדוני. בלתי אם – כמו אם לא גויתינו. (יט) ותן זרע – לזרוע את האדמה, ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (בראשית מ"ה:ו'), מכיון שבא יעקב למצרים באת ברכה לרגליו והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י':ח'). לא תשם – לא תהיה שממה, לא תבור, לשון שדה בור, שאינו חרוש. (כ) ותהי הארץ לפרעה – קנויה לו. (כא) ואת העם העביר – יוסף מעיר לעיר לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ, והושיב של עיר זו בחברתה, ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת אלא להודיע שבחו של יוסף שנתכוון להסיר חרפה מעל אחיו שלא יהו קורין אותם גולים. מקצה גבול מצרים וגו' – כן עשה לכל הערים, אשר במלכות מצרים מקצה גבולה עד קצה גבולה.

Rashbam Bereshit 41:34-35רשב״ם בראשית מ״א:ל״ד-ל״ה

(34) Veyafqed peqidim ... vehimmesh: Those appointed will collect one fifth (homesh) of all the crops for the king. In regular years the king'S practice is to take one tenth, as it is written in Samuel (I, 8.15), "He will take a tenth of your fields." Now he will take twice as much. Joseph made a similar enactment afterwards (47.26), "a law in Egypt, a fifth should be Pharaoh's." (35) Veyisberu LET THEM COLLECT (veyisberu) THE GRAIN UNDER PHARAOH'S appointee's AUTHORITY (yad): All this would be compelled upon the Egyptians. That is why it says (vss. 34-5), "Appoint officers ... let them collect ...." One finds the same wording concerning Ahasuerus (Est. 2.3): "Let Your Majesty appoint officers in every province of your realm and let them collect (veyiqbesu) all the maidens ... under the supervision (yad) of Hege." Veyiqbesu [in the beginning of this verse] refers to collecting the grain from the owners of the fields; veyisberu refers to gathering the grain into the control of granary keepers. One finds the same order concerning Joseph (vss. 48 and 49), "vayyiqbos ... vayyisbor." 'Okhel FOOD STORED IN THE CITIES: So that they would be able to sell it in each and every city during the years of famine.

(לד) ויפקד פקידים {על הארץ} וחמש – שהממונים יגבו חומש כל התבואות לצורך המלך אשר משפטו בשאר שנים לעשר, כדכתיב בשמואל (שמואל א ח':י"ד-ט"ו): ואת שדותיכם {וגו'} יעשר, עתה יטול פי שנים. וכמו כן הנהיג יוסף לבסוף על אדמת מצרים לפרעה לחומש. {אקינטייאייר בלעז.} (לה) ויצברו בר – תחת יד ממונה פרעה. וכל זה היה בעל כרחם של מצריים, ולכך כת' ויפקד פקידים {וגו'} ויצברו. שכן מצינו באחשורוש ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו {את} כל נערה וגו' אל יד הגא וגו' (אסתר ב':ג'). ויקבצו – היא הגבייה מבעלי השדות. ויצברו – היא האסיפה אל יד שומרי האוצרות. וכן ביוסף תמצא ויקבוץ (בראשית מ"א:מ"ח) ויצבור (בראשית מ"א:מ"ט). אכל בערים – כי בכל עיר ועיר יוכלו למוכרו בשני הרעב.

Rashbam Bereshit 47:21רשב״ם בראשית מ״ז:כ״א

He'evir HE REMOVED THE POULATION TO CITIES Just as Sennacherib did, as it is written (II Kings 18.32), "[And take you away] to a land like your own." [This was done in order] to ensure that each person would not be able to reclaim his own land through a hazaqah after selling it.

העביר אותו לערים – כמו שעשה סנחריב, כדכתיב: אל ארץ כארצכם (מלכים ב י"ח:ל"ב), כדי שלא יטענו כח חזקה איש איש בארצו לאחר מכירה.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 47:21-27ר׳ יוסף בכור שור בראשית מ״ז:כ״א-כ״ז

(כא) ואת העם העביר אותו לערים – שהיה מיישב אנשי עיר אחת בעיר אחרת, ומחליף את יושבי עיר בעיר, לפי שקנה אדמתם ולא יחזרו ויחזקו בארץ לאחר זמן, לומר כל אחד על שדיהו: זה של אבותיי היה מעולם וירושתי מעולם, ויחזיק כל אחד בשלו. ולפיכך העבירם, שלא יהיה להם טענה במה שבידו, ותהא מוחזקת ביד פרעה. ויש לפרש: העביר אותו לערים – כשמכר כל התבואה שבעיר אחת, העבירם לקנות תבואה שבעיר אחרת. והראשון עיקר. (כז) ויאחזו בה – כי כל הארץ היתה לפרעה ונתנה להם, והרי היא להם לאחוזה, כי הם לא מכרו כלום. כי כמו שלא מכרו הכהנים שהיה להם חוק מאת פרעה, כך יוסף כילכל אחיו, ולא מכרו כלום, והיתה הארץ להם לאחוזה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 1:11ר׳ יוסף בכור שור שמות א׳:י״א

וישימו עליו שרי מסים – שהיו גובים מס האנשים שהיו שולחין אל עבודת המלך עשרת אלפים, והיו מחולקים לחדשים או לשבתות, כמו שנאמר בשלמה: ויהי המס שלשים אלף איש (מלכים א ה':כ"ז), ואומר: חודש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו ואדונירם על המס (מלכים א ה':כ"ח). וכאן שרי מסים – ממונים על מס האנשים וחלוקים למחלקות, והיו חודש בעבודת פרעה או שלשה או ד' חדשים בביתם. דהא ליכא למימר שהיו תדיר בעבודה, דאם כן, מתי יעשו לביתם ומי יפרנסם. ויבן ערי מסכנות – לשון אוצר, כמו: ומסכנות לתבואת דגן ותירוש (דברי הימים ב ל"ב:כ"ח), וכן תירגם אונקלוס. ופרעה היה צריך רוב אוצרות, כי חומש כל תבואות מצרים שלו, כדכתיב: וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה {על אדמת מצרים} לפרעה לחומש (בראשית מ"ז:כ"ו). אבל בני ישראל לא היו נותנים חומש, כי יוסף נתן להם אחוזה במיטב הארץ וכלכל אותם, ולא מכרוה. ובאו בעלילה על ישראל, לאמר כל המצריים עובדים את המלך, שעובדים את האדמה והחומש שלו, וכל בהמתם שלו, והם מגדלים אותם, ונותנים חצי הוולדות למלך, וכולם אריסין, אבל אתם אין עובדים אותו. לכן כיון שהמצריים נותנים את התבואה, אתם בנו את האוצרות לתתה בהם.

Radak Bereshit 46:3-4רד״ק בראשית מ״ו:ג׳-ד׳

(3) אלוקי אביך, the very God Who prevented your father from descending to Egypt is now telling you not to be afraid to undertake this journey together with your family, as כי לגוי גדול, the redeeming feature of this journey will be that I will cause you to develop into a great nation there. The promise was fulfilled in Exodus 1,7 where we read that the Israelites multiplied and became a very powerful people in Egypt. אשימך, i.e. “I will make your children.” What God is reported as saying to Yaakov here in verse 4, i.e. אעלך, “I will lead you up” (back to the land of Canaan) is also to be understood as referring to Yaakov’s descendants, the purpose being to inherit the land of Canaan, not to God accompanying Yaakov’s his bodily remains. (4) אנכי ארד עמך, the meaning of these words is that you will not suffer a mishap on the way to Egypt. ואנכי אעלך, as we explained already on the preceding verse. Another possible explanation: the words refer to the person of Yaakov himself, God promising that He would be with him on his way to burial in the land of Canaan. The reason God added the words: גם עלה would then be a reference to his children who would carry him from Egypt to Canaan to be buried there. ויוסף ישית ידו על עיניך, we see that this promise was fulfilled in 50,1 when the Torah reports ויפול יוסף על פני אביו, “that Joseph fell on the face of his father.” The promise mentioned here included the fact that after Yaakov’s death Joseph would look after the economic requirements of the brothers and their families.

(ג) אלהי אביך – שמנעתיו מרדת מצרים אבל לך אני אומר שלא תירא מרדת שם כי לגוי גדול אשימך שם ותרד אתה וביתך. אשימך – ר"ל אשים בניך. וכן אעלך – אעלה בניך משם לרשת את הארץ הזאת. (ד) אנכי ארד עמך – שלא יקרך רע בדרך. ואנכי אעלך – כמו שפירשנו. או פירושו על עצמו שיהיה עמו כשיעלוהו לקברו. ואמר גם עלה – על בניו שיעלם משם. ויוסף ישית ידו – כמו שאמר ויפול יוסף על פני אביו, ובשרו בזה שישאר ויסף אחריו לכלכל בניו ובני בניו כל אותן השנים שחיה אחריו.

Radak Bereshit 47:14-21רד״ק בראשית מ״ז:י״ד-כ״א

(14) וילקט יוסף, he did this at the end of the first two years of the famine and during the remaining years of the famine At the beginning of the famine people were mostly eating from private stores they had accumulated during the years of plenty. Subsequently, they used their money to purchase food until their money ran out. Yaakov came to Egypt during the second year as Joseph had said to him: כי זה שנתים הרעב, “for these two years have been famine.” (45,6) ויבא יוסף, in order to demonstrate his integrity. He did not need to do this and could have stored it in the granaries. Pharaoh had never demanded an accounting from Joseph, knowing that he was absolutely trustworthy. Nonetheless, Joseph was concerned not to allow anyone to suspect him of pocketing anything for his own private purposes. (15) ויבאו כל מצרים, the people living in the land of Canaan went elsewhere to secure their food supplies. By now the Torah speaks of conditions during the sixth year of the famine. During that year Joseph distributed food and accepted livestock as payment. In the seventh year he handed over food in return for the local land owners renouncing their title to their land in favour of Pharaoh. He distributed seed so that there would be a harvest during the eight’s year when the famine was supposed to have ended. Our sages, quoted by Rashi, claim that the famine ceased with the arrival of Yaakov in Egypt and his blessing to Pharaoh which resulted in the Nile once again overflowing its banks and providing irrigation for the fields. One can raise serious reservations about this approach. If the famine did indeed stop already in the second year or at the end thereof, when did all the measures Joseph is described as taking in verses 14-22 take place? (19) ?למה נמות, the reason why the verse speaks also about the death of the land, i.e. גם אדמתנו, is that earth which is desolate is as if “dead.” This is also why the farmers used the expression ולא תשם, “and it would become desolate.” (21) ואת העם העביר אותו לערים. He did not want the people to get too attached to the land they would be working on, not as the attachment they had felt for their land in the past which they had owned outright. He did give them the land as something they could transfer by inheritance to their children, but he made sure that they would remain aware that they had received it by the largesse of Pharaoh who had been the true owner and who could therefore claim a tax of 20% of their harvests.

(יד) וילקט – זה היה בקצה שתי השנים הראשונים ובשאר שני הרעב, כי בתחלתם אכלו ממה שנותר להם בשני השבע, ואחר כן קנו בכספם השלש שנים ובהם תם הכסף, ובשנה השנית מן הראשונים בא יעקב, כמו שאמר יוסף "כי זה שנתים רעב וגו'". ויבא יוסף – להודיע אמונתו של יוסף, כי היה יכול לגנוז הכסף בביתו, כי לא מחשב פרעה עמו, כי ידע כי נאמן הוא, ואעפ"כ הוא היה שומר את עצמו מן החשד, וכמו שהיה בא לו הכסף היה מביאו ביתה פרעה. (טו) ויבאו כל מצרים – וארץ כנען הלכו למקומות אחרים, וזה היה בשנה הששית, וינהלם יוסף במקנה בשנה ההיא ובשניה לה שהיא השנה השביעית נתן להם באדמתם מה שאכלו בשנה ההיא ומה שזרעו כדי לקצור בשנה השמינית, כי בשנה השביעית שלמו ימי הרעב, ורז"ל אמרו כשבא יעקב אבינו פסק הרעב בזכותו ועלה נילוס והשקה את הארץ (תנחומא) וזהו שאמר ויברך יעקב את פרעה, אבל יש לתמוה לדבריהם אם אלה השנים הראשונים היו, מתי תם הכסף שהרי אומר כי בשנה ההיא נהלם במקנה, ובשנה האחרת באדמתם. (יט) למה נמות וגו' גם אדמתנו – שהאדמה שהיא שוממה היא כמו מתה וכן אמר לא תשם. (כא) ואת העם העביר לערים – כדי שלא תהיה נחלתם בחזקתם הראשונה אלא לכל אחד נתן נחלה מחדש נחלת זה נתן לזה כדי שיודע כי מפרעה היתה להם נחלתם ונותנים לו החמשית בכל שנה.

Ramban Bereshit 47:14-19רמב״ן בראשית מ״ז:י״ד-י״ט

(יד) וילקט יוסף את כל הכסף וגו' - סיפר הכתוב זה וגמר הענין בכל הפרשה להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו: (טו) ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבאו כל מצרים אל יוסף וגו' - והזכיר כי תם הכסף מארץ כנען, בעבור כי מצרים בבואם אל יוסף יזכירו לו זה, כי אמרו אחרי שתם הכסף גם מארץ כנען ולא יבאו עוד אליך לשבור, למה נמות נגדך כי אפס כסף ותמיתנו חנם ותשאר התבואה בידך ואין קונה. (יח) ויבאו אליו בשנה השנית - לשני הרעב, ואף על פי שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (לעיל מה ו), מכיון שבא יעקב למצרים באתה ברכה לרגלו והתחילו לזרוע וכלה הרעב, וכן שנינו בתוספתא דסוטה (י ג), לשון רש"י. וכך הוזכר בבראשית רבה (פט יא) אמר רבי יוסי ברבי חנינא שתי שנים עשה רעב, כיון שירד יעקב אבינו למצרים כלה הרעב, ואימתי חזרו בימי יחזקאל וכו'.  ואם כן לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו. ואולי נאמר שהיה הרעב בארץ כנען כדבר יוסף, אבל במצרים ירד יעקב אבינו אל היאור לעיני פרעה ולעיני כל מצרים וראו כל עמו שעלה נילוס לקראתו, וידעו כי ברכת ה' היא לרגלי הנביא. ואם כן יהיה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף בשאר שני השבע וכל ימי חיות אביו, כי גם אחרי מות אביו אמר אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם (להלן נ כא). ועם כל זה אני תמה שאם כן לא היה החלום אמת, כי הראו לו את הגזרה ולא הענין הנהיה והנעשה בהם. וראיתי שם בתוספתא דסוטה אמר רבי יוסי כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב לישנו וכו'. ועוד שנינו בספרי (עקב לח) ויברך יעקב את פרעה, במה ברכו, שנמנע שני הרעב, אף על פי כן שלמו אחר מיתתו, שנאמר ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם, מה כלכול האמור להלן (פרק מה יא) בשני רעבון הכתוב מדבר, אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. רבי שמעון אומר אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהם וניטלין לאחר מיתתן. אמר רבי אלעזר ברבי שמעון רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא, שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם, עד כאן. והנה השלים הרעב חמש השנים הנותרות. ודעת רבי אברהם שהיו אלו שתי השנים לאחר בוא יעקב למצרים, וכך כתב, מצינו בדרש כי נסתלק הרעב בזכות יעקב, גם יתכן שהיה רעב שלש שנים ולא היה כמו ד' שעברו. ואין דבריו נכונים כלל, כי מספר החלום ושברו ישוה כל השבע שנים, ואילו היה כן יזכיר הכתוב ענינם של השנים האלה. אבל על דרך הפשט לקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בחמש שנים והביא אותו אל פרעה, כי איך יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה אחת, אבל הכסף הספיק להם כל חמש שנים כי כן הדבר במנהגו של עולם, ובעבור שלא נתחדש ונשתנה דבר אחד בכל אלה השנים לא ספר בהם הכתוב רק וילקט יוסף את כל הכסף וגו', ואחרי שתם הכסף ספר שבאו אל יוסף, והיה זה בשנה הששית, ונתן להם במקניהם לחם, רק נהלם בו שיאכלו לפי חיותם ולא לשבעה, ותתם השנה ההיא אשר נדר להם לנהלם בלחם בכל מקניהם, והיא השנה הששית, ויבאו אליו בשנה השנית לה ואמרו לו שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית, ואחר שתהיה הארץ לפרעה יתן להם זרע שלא תשם האדמה, כי ידעו כי כלו שבע שני הרעב ויהיה להם זרע וקציר. וזה טעם ויכלכל יוסף לחם לפי הטף, שנתן להם בשנות הרעב כדי צרכם לחם, כי לפי הטף ירמוז כן. (יט) קנה אתנו ואת אדמתנו - הנה אמרו לו שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה, וכן אמר הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם, אבל אמר ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו, ולא אמר שיקנה גופם רק האדמה: והטעם כי הם אמרו לו שיקנה אותם לעבדים עושי מלאכת המלך כרצונו, והוא לא רצה רק לקנות את האדמה, והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם ויהיו בה אריסי בתי אבות לפרעה, ואחרי כן אמר להם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה, לא לעבדים כאשר אמרתם לי, רק עם האדמה תהיו לו, והנה ראוי שיטול המלך שהוא אדון הקרקע ארבע הידות ואתם החמישית, אבל אני אתחסד עמכם שתטלו אתם חלק בעל הקרקע ופרעה יטול החלק הראוי לאריס, אבל תהיו קנוים לו שלא תוכלו לעזוב את השדות. וזה טעם מה שנדרו לו והאדמה לא תשם, שלא תשם לעולם. ולכך אמרו לו נמצא חן בעיני אדוני, שהקלת עלינו ליטול ארבע הידות שנוכל לחיות בהם, והיינו עבדים לפרעה, כאשר נדרנו שנעבוד את האדמה לרצונו.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 47:21-27רלב״ג בראשית ביאור המילות מ״ז:כ״א-כ״ז

(כא) ואת העם העביר אֹתו לערים – הנה העתיק כל אחד ממקומו, להראות להם שמה שהם מחזיקים בו אינו שלהם, אבל נְתָנוֹ להם פרעה בזה האופן שהתנה עמהם, והוא שיִּתְנוּ החמישית לפרעה מהתבואות. (כב) הכהנים – הם השרים הגדולים אשר בארץ מצרים, כטעם: 'ובני דוד כהנים היו' (שמ"ב ח, יח). או יהיה הרצון בו: כהני הבמות, והם כומרי עבודה זרה, כמו שפירש המתרגם. (כז) וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גֹשן ויאחזו בה – רוצה לומר שעִם השתעבד אנשי הארץ לפרעה בזה האופן שיהיה חמישית התבואה לפרעה, הנה ישראל ישב בארץ מצרים, בַּחלק ממנה שהיה נקרא ארץ גֹשן, והיה להם אחוזה בה, והיו בני חורין מנתינת החמישית לפרעה.

Ralbag Bereshit Toalot 47:6-8רלב״ג בראשית תועלות מ״ז:ו׳-ח׳

התועלת הששי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם השליט בקנייני איש אחֵר לעשות מהם כחפצו, שיתן לאוהביו מהם — כאשר רצה זה בעל הקניינים — כי אם כשיעור שרצה, ואף על פי שהקניינים ההם הגיעו לבעלים ההם בסיבת זה השליט עליהם. הלא תראה כי יוסף, עם היותו שליט בארץ מצרים, לא רצה לתת אחוזה לבית אביו במיטב הארץ אם לא מפני שציוהו פרעה על זה. ולזה סיפר (מז, יא) שהוא נתן להם אחוזה במיטב הארץ כאשר ציוה פרעה. וכן שמענין התבואה שהיה ביד יוסף לתת ממנה למי שירצה, הנה לא רצה לתת ממנה לבית אביו כי אם לפי הצריך להם, ולזה סיפר (מז, יב) שכלכל אותם לחם לפי הטף; עם שפרעה זכה בקנייני התבואה בסיבת יוסף, הנה עם כל זה לא רצה יוסף לתת ממנה לאוהביו כי אם הצריך להם, כי כן רצה פרעה במה שאמר: 'ואִכְלוּ את חֵלב הארץ' (מה, יח), רוצה לומר שהוא התיר להם למאכלם מהיותר משובח שהיה בידו. והנה זה כולו מורה על יושר יוסף, והיותו בלתי פונה אל היתרונות, ולזה לא שאל מפרעה שירשהו לתת לאביו יותר מהשיעור שנתרצה בו פרעה מעצמו. התועלת השביעי הוא במידות, והוא שראוי לאדם כשישליטהו אחֵר על קניניו, שינהג בהם ביושר נפלא, וישתדל בהצלתם ובהצלחתם לפי מה שאפשר, ולא יתיר עצמו לקחת מהם דבר, אף על פי שהוא סיבת הגעת הקנינים ההם לבעליהם. ולזה תראה שסיפרה התורה שיוסף הביא אל בית פרעה הכסף בכללו שקיבל מהתבואות, ולא השאיר לעצמו דבר ממנו; וסיבב שיהיה מקנה הבהמה לפרעה אחר שאפס כסף מאנשי הארץ, ואחר כן קנה כל הארץ לפרעה באופן שהיתה כל הארץ לחומש, וזה כולו מטוּב השגחתו בהצלחת מה שהופקד עליו. עם שכבר עשה זה בחכמה, באופן שנתנו על זה אנשי הארץ תודה, ואמרו שהוא החיה אותם. התועלת השמיני הוא במידות, והוא שראוי למושל, כשירצה מעמו דבר יקשה להם, שיפייס גדולי עמו באופן שיסכימו בזה. שאם לא יעשה זה בזה־האופן, אולי ימרדו בו. ולזה תמצא כי כשקבץ יוסף תבואת הארץ לפרעה בשבע שני השבע, לבד המצטרך לאכול אז לאנשי הארץ, התנה פרעה לתת לשרי הארץ המצטרך להם לאוכלם בשבע שני הרעב, וזה היה סיבה שהיה יכול למכור לעם הארץ לפי רצונו בשבע שני הרעב, כי לא היה ירא שימרדו העם ויגזלו ממנו התבואה, או שימיתוהו ויקחו התבואה, לפי שיד הגדולים היתה עימו.

Akeidat Yitzchak Bereshit Gate 31עקדת יצחק בראשית שער ל"א

ז. במ״ש המצריים אל יוסף בשנה השנית לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני לא נשאר וכו׳. כי באמת לא יפול חשד כחש וכחד כמה שאמרו שלא נשאר להם כלום. ח. אומרו ולחם אין בכל הארץ וכו׳ למה חלק זה הספור לשנים היה לו להשלים ספור מצרים כשהתחיל בו ותרעב כל ארץ מצרים וכו׳. ט. מאמר יוסף הן קניתי אתכם היום ואת אדמתם לפרעה וכו׳. שנראים דברי מותר לא יועילו רק לביישם. ועוד איך היו לשמה כרגע עד שבתחלת השנה השנית לרעב כבר תם הכסף ומקנה הבהמה ולא נשאר רק גויתם ואדמתם כמו שהוכיחו חז״ל (ב״ר פ׳ פ״ט) מפשט הכתוב האומר וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא ותתם השנה ההוא ויבואו אליו בשנה השנית ואם כדברי הרמב״ן ז״ל שפי׳ שנאמר כן על הששית והשביעית הנה א״כ לא הועילה להם ברכת יעקב כלל. וגם שלא יתכן שעל מזון שנה אחת יאמרו קנה אותנו ואת אדמתינו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתינו עבדים לפרעה ותן זרע וכו׳. והוא גם הוא אמר הן קניתי אתכם וכו׳ שירצה שקנה אותם בדרך ישר לא בדרך עריצות כמו שאמרו בפיהם החייתנו נמצא חן נראה שעשה עמהם חסד אלהים ואמת: י. למה הוזכר בכאן כל זה הענין מחק החמישית והעברת העם לערים וחק הכהנים מאת פרעה כי כל זה יאות ליכתב בספרי נימוסי מצרים לא בתורה האלהית:

Ma'asei Hashem Ma'asei Avot 42מעשי השם מעשי אבות מ״ב

כתב הרמב"ן ז"ל ויבואו אליו בשנה השנית לשני הרעב, ואעפ"י שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, מכיון שבא יעקב למצרים באתה ברכה לרגלו וכו', עד אבל על דרך הפשט ליקט יוסף כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בחמש שנים, עכ"ל. ולדעתי אין צורך להידחק ולומר ששנה השנית היא בעצמה הששית, כי הרעב היה שבע שנים, ולא היתה הגזירה שלא יהיה כלל תבואה, אבל תהיה מעוטה סעודה שאינה מספקת לבעליה כפי החלום שהיו פרות כחושות, והנה בשנה הראשונה בחשבם עובדי האדמה שיהיה שבע, מכרו כל החיטה בכסף ליוסף, וכאשר לא עלה נילוס לא זרעו, אבל בכסף קנו מיוסף, והכתוב יובן כפשוטו, שמה שנאמר שתם הכסף, רצה לומר מה שביד עובדי האדמה כי מעט הוא שאינם עשירים, ולא תפול טענת רמב"ן ז"ל שטען שאיך אפשר שבשנה ראשונה יתום הכסף. ומה שנאמר וילקוט יוסף את כל הכסף הנמצא, רצה לומר הנמצא ביד הפקידים השוברים, והעושר המופלג שקיבץ הוא מן העשירים כאשר יתבאר, ובשנה השנית מן הרעב ניהל עובדי האדמה במקנה, ולא הספיק וצעקו שיתן להם זרע שיזרעו, וגם שלא יצא רק מעט, כבר יספיק לאכול הם וטפם, וכן עשה יוסף שנתן להם זרע, והיה החומש לפרעה והארבע ידות לאכול לטפם, אבל לכל אנשי הארץ שאינם עובדי אדמה לא היה לחם כלל, והיו שוברים עד סוף השבע שנים, והכתוב אומר זה בפירוש שנאמר וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם, שכבר היה מספיק אומרו ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם, ומה צורך לומר מה שיעשו בו, אבל הודיע שאפילו שיזרעו לא יספיקו הארבע ידות רק למאכל עובדי האדמה, שאין לך רעב גדול מה ולא יספיק למכור לעשירים, והזכיר ארבעה דברים כנתינת טעם אל שנתן להם ארבעה ידות. ומה שאמר יוסף אין חריש וקציר, ואח"כ נאמר שנתן להם יוסף לזרוע זה היה לפי שהיה חושב שיספיק לעובדי אדמה כספם ומקניהם כל שבע שנים ולא יחרשו ולא יקצרו, שאין ספק אם היה להם כסף או מקנה לא היו מתרצים לזרוע על מנת שלא להוציא אלא כדי אכלם לחם לבדו, אבל הוכרחו לעשות כן מפני הרעב המופלג. ויש לשאול מה ענין סיפור אדמת הכהנים שלא היתה לפרעה ומה התועלת בהודעה הזאת, ולא עוד אלא ששני פעמים חזר הכתוב לומר רק אדמת הכהנים, וגם יאות לשאול מה ענין אומרו שישב ישראל בארץ גושן, וכבר נאמר על זה ויושב יוסף את אביו בארץ רעמסס שהיא ארץ גושן. גם יתכן לשאול למה הזכירה קודם בשם גושן, ואח"כ קרא אותה בשם רעמסס. עוד יש לשאול מה צורך להודיע שהעם העביר אותו לערים, ומה יוסיף או מה יתן זה לענין ישראל. לכן יתכן לומר שרעמסס היא אינה גושן בעצמה, אבל הוא מקום בארץ גושן, כמו שפירש רש"י רעמסס מארץ גושן היא, כי היאך יוכל יוסף להוציא הדרים בארץ גושן לתת אחוזתם לאחיו, ולכך סיפר שהכל עשה בחכמה, כי אחרי שקנה אדמתם מהם, העביר אותם, כדי שלא ישאר כל אחד בחזקתו, אבל האדמה שיתן לו יוסיף לזרוע לא תהיה נחלת אבותיו של העובד אדמה ההיא, שאם ישאר בנחלת אבותיו לא יתחזק הענין, ועשה יוסף כל זה כדי שאחר שהעביר דרי גושן מאחזתם, יכול להושיב בה מי שירצה, באופן שעלה בידו והושיב אביו ואחיו בארץ גושן ממש, שקודם לא היו רק ברעמסס, ולכך לא נאמר עוד שם רעמסס, גם במכת הערוב (שמות ח, יח), וכן בברד (שמות טו, כו) לא נאמר רק בארץ גשן, כי רעמסס היה מקום חרב אין בו דירה, והעד ויבן את פיתום ואת רעמסס (שמות א, יא), כנראה שלא היו בנויים. וסיפר ענין הכהנים שלהם שלא העבירם, ואין ספק אחר היות תועבת מצרים כל רועה צאן, לא היו כהנים בגושן, אחר היות שם כולם רועי צאן, שהמקום מקום מרעה צאן, באופן שלבני ישראל לבדם ניתנה ארץ גושן, ולכך בחר יוסף במקום ההוא שלא יהיו כוהני עבודת אלילים ביניהם, ולזה ג"כ כאשר השלים הסיפור שקנה אדמת מצרים ושהעבירם לערים ושלא הועברו הכהנים מאדמתם, אמר וישבו ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, רצה לומר שעם זה נהיתה ארץ גושן כולה לאחיו והם ישבו לבדם בארץ גושן, כי בכל שאר המקומות לא היה יכול להושיבם שבכל המקומות היו כהנים שם שלא הועברו, באופן שתחבולת ההעברה לא היתה מועילה רק בארץ גושן, שמעולם לא היו כהנים שם, להיות שם רועי צאן שהיא תועבה להם. וטעם אומרו שהם שאלו לקנותם ואת אדמתם לעבדים, ושיוסף לא קנה רק אדמתם, הכוונה שהם היה רצונם שיקנה אותם ואדמתם יחד, ושכל אחד ישאר על אדמתו, אבל יוסף לא נתרצה רק לקנות אדמתם ולהעבירם לערים, כדי שיתן ארץ גושן לאחיו, וגם שיתחזק הענין כמו שאמרנו.

Keli Yekar Bereshit 47:21,27כלי יקר בראשית מ״ז:כ״א,כ״ז

(כא) ואת העם העביר לערים. פירש רש"י להסיר חרפה מעל אחיו שלא יאמרו גולים המה. ורחוק הוא שבעבור תועלת קטן זה יבלבל יוסף כל הארץ, ועוד שלא יקרא גולה וסורה כי אם מי שהיה לו נחלת שדה וכרם וגלה מהם, אבל יעקב לא היה תושב בשום מקום, וכל האבות היו גרים כי כבר הותחל הגרות משנולד יצחק, ולא מצינו שחששו האבות לזה. ויותר נכון לפרש כל הבלבול הלזה לפי שנאמר (דברים י יט) ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, כי כל מי שלא היה גר מימיו אינו מרגיש בצערו של הגר ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר וכל דעליה סני לחבריה לא יעבד, על כן העביר יוסף העם לערים כדי שיהיו כולם גרים בארץ לא להם כדי שירגישו בצערו של הגר. ויכול להיות שגם רש"י נתכוון לזה כי זו הוא החרפה שיחרפום לומר גולים אתם, ולו חפץ ה' בטובתכם למה אתם גולים ואם כן מותר להרע לכם, על כן העביר אותם יוסף לערים כדי שיוכלו להשיב להם גם אתם החליתם כמונו (על פי ישעיה יד י). דבר אחר, לכך העביר אותם יוסף לערים כי ראה שיעקב ובניו נתישבו בארץ גושן ויאחזו בה להיות להם אחוזה ונחלה בארץ, ויש לחוש כי ברוב הימים יקום מלך עריץ וידרוש מעל ספר דברי הימים של כל עיר ויושביה אשר עליו כתוב זכרון כל קרקע של מי היא, ולא ימצא לישראל שום זכות שהיה לאבותם בנחלאות ואין אחד מהם יכול לטעון קרקע זו של אבותי היתה ויגרשום ממנה, על כן העביר כולם לערים עד ששום אחד מהם לא ישב על אחוזת אבותיו ויהיו ישראל כאחד מהם כי כולם ישבו בלא חזקה. (כז) וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר כי הקדוש ברוך הוא גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב (בראשית רבה פד ג) וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו רוגזו של יוסף וכו', הפסוק מאשימם על ישיבה זו שביקשו אחוזה בארץ לא להם, ולא כך אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור כמדייר בי דיירא ועכשיו חזרו מדבריהם, וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה.

Or HaChayyim Bereshit 41:56אור החיים בראשית מ״א:נ״ו

ויפתח יוסף את כל. טעם שפתח כל האוצרות ולא הספיק בצריך. נתכוון לבדוק בכולן לדעת את אשר יקדים למכור ואת אשר יוכל להתעכב יותר ולא יפסד. עוד להיות שאוכל שדה העיר [אשר] (נתן) סביבותיה [נתן בתוכה] לזה נתחכם ופתח כל האוצרות שבכל מקום ומקום כדי שכל עיר ועיר תהיה סמוכה על מה שלפניה ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו. גם לא יצטרכו לטרוח להביא כולן ממקום אחד. גם אולי שנתכוון לפתוח כולן כדי כשיראו אנשי העיר כל הריבוי לא ירעבו כי הרעבון יכנס בלב אדם כשיראה שיש מחסור, וכשיראו כל אוצרות הנפתחות יתקרר חום הרעב שבלבם בוער, ואף על פי כן מודיע הכתוב ויחזק הרעב ולא הועיל בהם לצד חוזק הרעב.

Or HaChayyim Bereshit 47:15,23,25אור החיים בראשית מ״ז:ט״ו,כ״ג,כ״ה

(טו) ולמה נמות וגו'. כי אפס כסף וגו' פירוש להיות שלא היה חפץ לקחת בשכר התבואה כי אם הכסף ולא פרעון אחר ואשר מצד זה לקט כל הכסף הנמצא, ועתה באו בטענה לומר למה וגו' לטעם שתם הכסף שהרי יכולין המה לפרוע התבואה בשוה כסף ולזה השיבם יוסף שנתרצה לקחת מקניהם בעד הלחם כיון שתם הכסף ודקדק בדבריו לומר אם אפס כסף וזולת זה לא יתן להם כל עוד שיש להם לפרעו בכסף, וטעמו להעני מצרים כדי שלא יהיו אחיו דלים בפני עשירים ולזה נתחכם שיקנו ממנו בכסף שכל עוד שהמקנה בידם מזונותם עליהם ויצטרכו לקנות לחם להם ומזונות המקנה כי מן הסתם אין דשא ואין עשב וצריכין לתת שעורים מאכל לבהמות לזה הניח צורכי המקנה עליהם וישבור להם בכסף שבזה לא נשלמה שנה ראשונה עד שהורקו ונעשו כלי ריק מכל וכשבאו אחיו היו עשירים לפני עניים והיו לכבוד ולתפארת מה שלא היה כן אם היה מקדים לקחת מהם המקנה. (כג) הן קניתי אתכם היום. טעם אומרו היום, גם הטיל תיבת היום, בין קנייתם לקניית האדמה. כי קנייתם הוא על ידי משיכה כדין קניית עבדים (קידושין כב ב) ובמעשה שעשה שהעביר העם לערים מקצה וגו' זו היא קנייתם, לזה אמר הן קניתי אתכם היום פירוש במה שהעבירם אז לערים. אבל האדמה אין זה דרך קניינה וכשהזכיר למעלה ויקן יוסף את אדמת מצרים שם נרמז כי קנאה באחד מדרכי קנין האדמה. ויש להעיר בדבר אחר שקנה אותם מה צורך לקניית אדמתם הלא מה שקנה עבד קנה רבו, (פסחים פח ב) ואולי כי לצד שלא היה קניינם כקנין עבדים אלא לפרט זה לעבוד את האדמה וגו' ולתת חמישית לפרעה אין זה אלא כקנין שכיר שלא קנה קניינו ולזה הוצרך לקנות האדמה וקנה אותה בקנין גמור כמו שגילה הכתוב באומרו ויקן יוסף את כל אדמת מצרים וגו' כי מכרו מצרים איש שדהו, ואם ירצה פרעה להביא פועלים ולעבוד האדמה לזכותו ולאחריותו עשה יעשה מה שאין כן גופם של מצרים לא אמר שקנה קנין גמור. והגם שאמר הן קניתי אתכם פירוש כקנין שכיר לדבר המוזכר בדברי יוסף הא לכם זרע וגו'. וטעמו של יוסף כי מה יועיל באדמה אם אין עובד לזה נתחכם לקנותם לחייבם על העבודה. (כה) והיינו עבדים לפרעה. דקדקו לשלול כי עבדותם לפרעה ולא ליוסף.  עוד יכוונו לומר על דרך מה שפירשתי למעלה כי לא קנאם אלא לפרט עבודת האדמה, לזה אמרו והיינו עבדים בהחלט העבדות לפרעה ולא לעבודת האדמה לבד. ואולי כי לזה נתכוונו כשנדברו מצרים עם פרעה על ישראל ואמרו (שמות א') הנה עם בני ישראל רב וגו' ממנו פירוש כי אין לו שם עבדות ככולן שהיו עבדים לפרעה.

Shadal Bereshit 47:18,21שד״ל בראשית מ״ז:י״ח,כ״א

(יח) ותתם השנה ההיא – היא השנה השישית לשני הרעב. ויבואו אליו בשבה השנית – היא השנה שלאחריה, והיא השביעית (רמב"ן ורד"ק ור"ע ספורנו), אשר אין הריש וקציר, והיא השנית, ודון יצחק פירש השנית מן החמש שנים שאמר יוסף (למעלה מ"ה י"א) ועוד חמש שנים אחרי בוא יעקב מצרימה, והיא הרביעית לשבע שני הרעב, ואחר שנתנו לפרעה גויתם ואדמתם, הוצרך לכלכלם בשאר שני הרעב. ונ"ל כי מאמר ותן ורע (פסוק י"ט) מורה שהיו עומדים בשנה השביעית. (כא) ואת העם העביר וגו' – העתיק אותם מעיר לעיר לסימן שאין האדמה שלהם (רש"י) וכמו שעשה סנחריב לגוים אשר כבש (רשב"ם). לערים – אנקלוס והמפרשים פירשו מעיר לעיר, ואמנם לפי זה היה לו למקרא לומר אל ערים או מעיר אל עיר, לא לערים, כי הפרש גדול יש בין שימוש אות הלמ"ד, ושימוש מילת אל, ומעולם לא תמצא בתנ"ך מ,.. ל... אלא מ... אל, כמו מיום אל יום (במדבר ל' ט"ו), מן הקצה אל הקצה (שמות כ"ו כ"ח), רק באסתר מיום ליום ומחדש לחדש (אסתר ג' ז') ובד"ה (ב' ל' י') מצאנו מעיר לעיר, ואין מביאין ראיה מספרי הגולה. וכן שורש עבר לא תפול אחריו אות הלמ"ד, אלא מילת אל, כגון ואעברה אל בני עמון (שופטים י"ב ג'), ונעברה אל מצב פלשתים (שמואל א' י"ד א'), כי הלמ"ד לא תבוא אלא לענין ההנאה והתועלת; ומילת אל תבוא תמיד להורות על המקום, כגון מי יעבר לנו אל עבר הים (דברים ל' י"ג), עברו לכם אל ארץ אחוזת ה' (יהושע כ"ב י"ט) מילות לנו ולכם נופלות על בני אדם שלהנאתם תהיה העברה, ו"אל" נאמר על המקום שאליו תהיה, ואומרים והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כ"ז ח'), כי אין הנהלה עוברת ממש ממקום למקום, רק הנאת אחוזתה תעבור מאיש לאיש. על כן לא ייתכן שיהיה פירוש לערים מעיר אל עיר; ועל כן נ"ל כדעת תלמידי מוהר"ר משה הלוי עהרענרייך כי מילת לערים היא מליצה בפני עצמה ובלתי קשורה עם העביר, אך היא על דרך תפקדו אותם לצבאותם (במדבר א' ג'), בני שמעון למשפחותם (שם כ"ו י"ב), ונקרבתם בבקר לשבטיכם, יקרב למשפחות, תקרב לבתים, יקרב לגברים (יהושע ז' י"ד), שענינם – חלוקים לצבאות, למשפחות, לשבטים וכו'; אף כאן חלוקים לערים, כלומר שלא הפריד אנשי עיר אחת ולא שלת קצת מאנשי העיר אל מקום אחד וקצתם אל מקום אחר, אבל העביר כל יושבי עיר אחת אל מקום אהד וכל יושב עיר אחרת אל מקום אחר, כדי שלא להפריד בין הדבקים ולבלתי הרחיק איש ממיודעיו ורעיו, ומילת העביר קשורה עם מקצה גבול מצרים ועד קצהו, העביר את העם מקצה אל קצה, אך בהעבירו אותם לא לקחם אחד אחד אבל לקחם אגודות אגודות, והיו כל יושבי עיר אחת לאגודה אחת. ולענין הטילטול הזה קלעריקוס הביא קצת דמיון לזה ממה שהירודוט מעיד, כי אנשי המלחמה אשר במצרים היו להם שדות שהיו העם עובדים אותם. בשבילם, אך לא היו שדות מיוחדים להם, אלא שנה כאן ושנה אחרת במקום אחר ובס' שומרונים וכן בתרגום אלכסנדרי – העביד אותו לעבדים; ויפה אמר ראזנמילר כי מליצה כזאת העביד לעבדים לא נמצאת, ואין לה ענין.

R. S.R. Hirsch Bereshit 47:21-26רש״ר הירש בראשית מ״ז:כ״א-כ״ו

(כא) לערים אין פירושו: ״אל תוך הערים״, אלא: ״עיר אחר עיר״. בכל פעם, הועברה האוכלוסיה השלמה של עיר אחת אל עיר אחרת. כל אדמת מצרים נעשתה לרכושה של המדינה, ובכדי שהמדינה תממש בשלמות את זכותה שנרכשה זה עתה, נצטוו כל בעלי האדמה הקודמים לעזוב את אדמתם. כך התרחשה העברה שלמה של האוכלוסיה ממקום למקום. אולם חכמת יוסף המתיקה את תוצאות הצו הזה, על ידי הסידור שלפיו תושבי כל עיר ועיר יישארו תמיד ביחד, ויתיישבו יחדיו במקום החדש. עקב כך, נותרו המבנים החברתיים והקהילתיים של הארץ בעיקרם כמות שהם; השינוי לא גרם למהפך שלם. חז״ל מצביעים על ההשפעה שהייתה להעברת האוכלוסיה הכללית הזאת, על הבאים החדשים ממשפחת יעקב. מכאן ואילך לא יוכל שום מצרי להביט עליהם בבוז כחדשים מקרוב באו, שכן המצרים עצמם לא ישבו עוד על אדמת מולדתם (חולין ס:). יש לציין שצעד זה לא היה המצאת יוסף. אנשי מצרים עצמם הציעו זאת (פסוק יט), ובו זמנית הציעו גם להיות עובדי אדמה משועבדים לאדוני הארץ. אולם יוסף דחה את הצעתם האחרונה, וקיבל רק את ההצעה להפיכת האדמה לרכוש המדינה, שבסופו של דבר לא הביאה למדינה כל תועלת מלבד הכנסה ממס הקרקע. (כב) רק אדמת הכהנים לא קנה – כאן רואים אנו את היפוכו הגמור של אותו רעיון שהועלה לענין ״שליחותו של משה״, שהוא למד כביכול את ״חכמתו״ המדינית והדתית מהמצריים. בפרשתנו רואים שמוריו ״המשוערים״ של משה, הכהנים המצריים, היו בעלי קרקעות; ויתירה מכך, לאחר השינוי שהיה בזמן יוסף, הם הפכו לבעלי הקרקע האמיתיים והיחידים, ובנוסף הייתה להם הכנסה קבועה מטעם המדינה. לעומת זאת, הכהנים בעם ישראל היו מחוסרי קרקע, ולא הייתה להם כל הכנסה בטוחה מאוצר המדינה, וכל קיומם היה תלוי ברצונם הטוב של אנשים פרטיים ובכבוד שנהגו כלפיהם. אילו משה רבנו ע״ה באמת היה כפי שדומיין על ידי הוגי הרעיון הנזכר, בודאי היה מסדר סדר אחר לשבטו שלו! חק לכהנים – ״חוקים״ נתפסים בדרך כלל כהגבלות, ככללים שנקבעו ללא טעם נראה לעין. אבל השם ״חוק״ – הן במקורו (״חקק״, קרוב ל״חגג״ – להקיף בעיגול, ול״חכך״ – ללעוס בכוונה) והן בשימושו – מציין את ההפך הגמור (עיין אוסף כתבים כרך ח עמוד מג). ״חק״ הוא מה שנדרש על ידי מצביו צרכיו ומטרותיו, של כל יצור חפץ או יחס. לפי זה, הוא נובע מתוך עצם תכונת הדבר ומתנאי הווייתו ותכליתו. כך ״הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי״ (משלי ל, ח), המזון הנצרך לקיומי והניתן לי מידך. כך גם כאן, ״חק״ מציין את האמצעים הנדרשים לקיום הכהנים. בדומה לכך, ה״חוקים״ הם מזוננו המוסרי – עיקרים אלקיים הנובעים מעצם טבע מציאותנו וייעודנו. שמירת החוקים הכרחית למציאותו וקיומו של טבענו המוסרי, כדרך שהלחם שאנו אוכלים יום יום הוא הכרח גמור לקיום והשלמת טבענו הגופני. (כו) לפרעה לחמש – האדמה הייתה של פרעה בשביל החומש, היינו שהיא הייתה רכושו להבטחת תשלום חומש היבול. אם אחד לא שילם את החומש, הייתה למלכות הזכות לקחת את הכל. האמת היא שכל המצריים לא היו אלא אריסים, הנוטלים מהיבול למחצה לשליש ולרביע. אמנם בפועל לא אמור להיות כך, הם יטלו לעצמם ארבע חמישיות ויתנו חמישית בלבד לבעל הקרקע. אולם העיקרון של בעלות פרעה אמור להשאר בעיקרו. משום כך לא נאמר ״חמש לפרעה״ – שהחמישית הייתה של פרעה; אלא ״לפרעה לחמש״ – הכל היה שייך לפרעה, להבטחת החומש. הסדר זה מנע יצירת מעמד של עובדי אדמה המשועבדים לאדוני הארץ.

Netziv Bereshit 47:14,18,20,21,23נצי״ב בראשית מ״ז:י״ד,י״ח,כ׳,כ״א,כ״ג

(יד) וילקט יוסף וגו' ויבא יוסף וגו'. הביא הכתוב אמונת יוסף כמה העשיר את המלוכה ולא העלים דבר ע"כ נתברך מעשה ידיו היינו האוצרות כי איש אמונים רב ברכות. (יח) ותתם השנה ההיא. לפי הפשט היא הראשונה והשניה משני הרעב והית' השגחה העליונה לפנות בזה ארץ גושן לפני ישראל. ובחמש שנים האחרות משעה שבא יעקב ועלה היאור. הי' גדל מעט להתפרנס בדוחק. וכבר נרמז כ"ז בחלום פרעה כמ"ש לעיל מ"א. כי אם תם הכסף וגו'. באשר השער מתבואה העמיד יוסף כפי רצונו ע"כ כשמסרו לו כספים והוא נתן תבואה לפי הסך של הכסף. לא ידעו בעצמם אם תם הכסף לפי חשבונו או לא. ואע"ג שלפני זה כתיב כי אפס כסף. מ"מ ודאי היו עוד כמה עשירים גדולים שלא כלה להם עדיין. עד שבאו גם המה ושאלו אם תם הסף. ובעלי המקנה שאלו אם תם חשבון מקנה הבהמה. (אח"כ ראיתיו בס' ת"י). (כ) ויקן יוסף את כל אדמת וגו'. כבר כ' הרמב"ן שלא קנה אותם. ויבואר לפנינו דיוק הכתוב בזה. והטעם הוא שכך הי' רואה טובת המלוכה כי אם היו עבדי המלוכה הרי מוטל על המלוכה לדאוג לפרנסם אפי' לא יהיו עמלים לפיהם כ"כ. משא"כ עתה כל א' ראה עמל לפיהו. וגם לטובת ישראל לא הי' נצרך אלא להעבירם מאחוזתם כדי שיה' בידו לפנות ארץ גושן בלי שום עולה. אבל האנשים טוב הי' לפני ישראל במה שיהו בני חורין. ואם הי' מי חפץ לקנות עבד הי' משיג בנקל ממה שהי' נצרך לקנות מאוצר המלוכה. משא"כ שדות לא קנו ישראל בכל אץ מצרים שהרי לא ישבו כ"א בגושן ופי' הכתוב כל הענין ללמדנו דעת כמה השתדלה ההשגחה העליונה לפנות הענינים פי ישראל בבואם למצרים. (כא) ואת העם העביר אותו לערים. כבר נתבאר טעמו של יוסף שהי' כדי לפנות ארץ גשן. ומש"ה נכתב כ"ז בתורה לבאר כמה השתדל יוסף בשימת עינו להיות ישראל יושבים בדד. ופי' לערים. שלא העביר יחיד יחיד למקומות מפוזרים. אלא כל עיר לעיר אחרת כדי שלא יאבדו חברתם. (כג) הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם. האדמה קנה לחלוטין אבל אותם בעצמם לא קנה באמת. מש"ה דקדק בלשונו קניתי אתכם היום. רק היום באשר אין לכם מאומה במה להתפרנס הרי קנויים אתם לשעה זו לקבל ממני זרע וגו'. ע"כ הפסיק בתיבת היום בין אתכם לואת אדמתכם.

Meshekh Chokhmah Bereshit 47:19משך חכמה בראשית מ״ז:י״ט

(יט) קנה אותנו ואת אדמתנו וכו'. אולם יוסף שנא מאוד את קנין העבדות להיות שליט אדם באדם לרע לו, לכן אמר (פסוק כ) "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה" - אבל לא אותם לעבדים, רק הארץ תהא קנויה לפרעה והם היו קנויים לשעה להיות עובדים עבור לחמם, ולהיות שכירי ימים לעבודת שדה. ולכן אמר יוסף (פסוק כג) "הן קניתי אתכם היום" - פירוש לזמן - "ואת אדמתכם" - לעולם לפרעה. לכן העביר אותם בערים, שבל יהיו כמחזיקים באדמתם, ובמה יוכר שקנה את אדמתם אם הם לא נמכרו ויושבים על נחלתם?! ודו"ק. ותן זרע ונחיה ולא נמות וכו' והאדמה לא תשם וכו'. זה אינו בכרמים ופרדסים שאינם צריכים זרע להם, רק מפני שחזק עליהם הרעב מכרו איש שדהו. ובזה, המוכר שדה מכר גם האילנות, וכפירוש הרשב"ם (בבא בתרא דף סט, ב) על קרא (בראשית כג, יט) "ויקם שדה עפרון וכו'". ובמשנה ברשב"ם סח, ב. נאמר "ותהי הארץ לפרעה" (פסוק כ) ואמר "הא לכם זרע (וזרעתם את האדמה), והיה בתבואות" (פסוקים כג, כד) - אבל לא בפירות האילנות. אבל הארץ היתה כולה לפרעה, גם כרמים.