Yosef/5

EN/HEע/E

Yosef

Sources

Bereshit 37בראשית ל״ז

(1) Jacob lived in the land of his father’s travels, in the land of Canaan. (2) This is the history of the generations of Jacob. Joseph, being seventeen years old, was feeding the flock with his brothers. He was a boy with the sons of Bilhah and Zilpah, his father’s wives. Joseph brought an evil report of them to their father. (3) Now Israel loved Joseph more than all his children, because he was the son of his old age, and he made him a coat of many colors. (4) His brothers saw that their father loved him more than all his brothers, and they hated him, and could not speak peaceably to him. (5) Joseph dreamed a dream, and he told it to his brothers, and they hated him all the more. (6) He said to them, “Please hear this dream which I have dreamed: (7) for behold, we were binding sheaves in the field, and behold, my sheaf arose and also stood upright; and behold, your sheaves came around, and bowed down to my sheaf.” (8) His brothers said to him, “Will you indeed reign over us? Or will you indeed have dominion over us?” They hated him all the more for his dreams and for his words. (9) He dreamed yet another dream, and told it to his brothers, and said, “Behold, I have dreamed yet another dream: and behold, the sun and the moon and eleven stars bowed down to me.” (10) He told it to his father and to his brothers. His father rebuked him, and said to him, “What is this dream that you have dreamed? Will I and your mother and your brothers indeed come to bow ourselves down to you to the earth?” (11) His brothers envied him, but his father kept this saying in mind. (12) His brothers went to feed their father’s flock in Shechem. (13) Israel said to Joseph, “Aren’t your brothers feeding the flock in Shechem? Come, and I will send you to them.” He said to him, “Here I am.” (14) He said to him, “Go now, see whether it is well with your brothers, and well with the flock; and bring me word again.” So he sent him out of the valley of Hebron, and he came to Shechem. (15) A certain man found him, and behold, he was wandering in the field. The man asked him, “What are you looking for?” (16) He said, “I am looking for my brothers. Tell me, please, where they are feeding the flock.” (17) The man said, “They have left here, for I heard them say, ‘Let us go to Dothan.’” Joseph went after his brothers, and found them in Dothan. (18) They saw him afar off, and before he came near to them, they conspired against him to kill him. (19) They said one to another, “Behold, this dreamer comes. (20) Come now therefore, and let’s kill him, and cast him into one of the pits, and we will say, ‘An evil animal has devoured him.’ We will see what will become of his dreams.” (21) Reuben heard it, and delivered him out of their hand, and said, “Let’s not take his life.” (22) Reuben said to them, “Shed no blood. Throw him into this pit that is in the wilderness, but lay no hand on him” — that he might deliver him out of their hand, to restore him to his father. (23) It happened, when Joseph came to his brothers, that they stripped Joseph of his coat, the coat of many colors that was on him; (24) and they took him, and threw him into the pit. The pit was empty. There was no water in it. (25) They sat down to eat bread, and they lifted up their eyes and looked, and saw a caravan of Ishmaelites was coming from Gilead, with their camels bearing spices and balm and myrrh, going to carry it down to Egypt. (26) Judah said to his brothers, “What profit is it if we kill our brother and conceal his blood? (27) Come, and let’s sell him to the Ishmaelites, and not let our hand be on him; for he is our brother, our flesh.” His brothers listened to him. (28) Midianites who were merchants passed by, and they drew and lifted up Joseph out of the pit, and sold Joseph to the Ishmaelites for twenty pieces of silver. They brought Joseph into Egypt. (29) Reuben returned to the pit; and saw that Joseph was not in the pit; and he tore his clothes. (30) He returned to his brothers, and said, “The child is no more; and I, where will I go?” (31) They took Joseph’s coat, and killed a male goat, and dipped the coat in the blood. (32) They took the coat of many colors, and they brought it to their father, and said, “We have found this. Examine it, now, whether it is your son’s coat or not.” (33) He recognized it, and said, “It is my son’s coat. An evil animal has devoured him. Joseph is without doubt torn in pieces.” (34) Jacob tore his clothes, and put sackcloth on his waist, and mourned for his son many days. (35) All his sons and all his daughters rose up to comfort him, but he refused to be comforted. He said, “For I will go down to Sheol to my son mourning.” His father wept for him. (36) The Midianites sold him into Egypt to Potiphar, an officer of Pharaoh’s, the captain of the guard.

(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. (ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכׇּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. (ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכׇּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. (ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. (ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. (ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. (ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. (ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. (י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ אָרְצָה. (יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. (יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם. (יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. (יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. (טו) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. (טז) וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. (יז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. (יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. (יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. (כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. (כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. (כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. (כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתׇּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. (כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכׇל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. (כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. (כט) וַיָּשׇׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. (ל) וַיָּשׇׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא. (לא) וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. (לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. (לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמׇתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. (לה) וַיָּקֻמוּ כׇל בָּנָיו וְכׇל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו. (לו) וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

Bereshit 39בראשית ל״ט

(1) Joseph was brought down to Egypt. Potiphar, an officer of Pharaoh’s, the captain of the guard, an Egyptian, bought him from the hand of the Ishmaelites that had brought him down there. (2) Hashem was with Joseph, and he was a prosperous man. He was in the house of his master the Egyptian. (3) His master saw that Hashem was with him, and that Hashem made all that he did prosper in his hand. (4) Joseph found favor in his sight. He ministered to him, and he made him overseer over his house, and all that he had he put into his hand. (5) It happened from the time that he made him overseer in his house, and over all that he had, that Hashem blessed the Egyptian’s house for Joseph’s sake; and the blessing of Hashem was on all that he had, in the house and in the field. (6) He left all that he had in Joseph’s hand. He did not concern himself with anything, except for the food which he ate. Joseph was well-built and handsome. (7) It happened after these things, that his master’s wife cast her eyes on Joseph; and she said, “Lie with me.” (8) But he refused, and said to his master’s wife, “Behold, my master does not know what is with me in the house, and he has put all that he has into my hand. (9) He is not greater in this house than I, neither has he kept back anything from me but you, because you are his wife. How then can I do this great wickedness, and sin against God?” (10) As she spoke to Joseph day by day, he did not listen to her, to lie by her, or to be with her. (11) About this time, he went into the house to do his work, and there were none of the men of the house inside. (12) She caught him by his garment, saying, “Lie with me!” He left his garment in her hand, and ran outside. (13) When she saw that he had left his garment in her hand, and had run outside, (14) she called to the men of her house, and spoke to them, saying, “Behold, he has brought in a Hebrew to us to mock us. He came in to me to lie with me, and I cried with a loud voice. (15) It happened, when he heard that I lifted up my voice and cried, that he left his garment by me, and ran outside.” (16) She laid up his garment by her, until his master came home. (17) She spoke to him according to these words, saying, “The Hebrew servant, whom you have brought to us, came in to me to mock me, (18) and it happened, as I lifted up my voice and cried, that he left his garment by me, and ran outside.” (19) It happened, when his master heard the words of his wife, which she spoke to him, saying, “This is what your servant did to me,” that his wrath was kindled. (20) Joseph’s master took him, and put him into the prison, the place where the king’s prisoners were bound, and he was there in custody. (21) But Hashem was with Joseph, and showed kindness to him, and gave him favor in the sight of the keeper of the prison. (22) The keeper of the prison committed to Joseph’s hand all the prisoners who were in the prison. Whatever they did there, he was responsible for it. (23) The keeper of the prison did not look after anything that was under his hand, because Hashem was with him; and that which he did, Hashem made it prosper.

(א) וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. (ב) וַיְהִי י״י אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. (ג) וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי י״י אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה י״י מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. (ד) וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכׇל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ. (ה) וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כׇּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ י״י אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת י״י בְּכׇל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה. (ו) וַיַּעֲזֹב כׇּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. (ז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. (ח) וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. (ט) אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים. (י) וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ. (יא) וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת. (יב) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנׇס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. (יג) וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנׇס הַחוּצָה. (יד) וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. (טו) וַיְהִי כְשׇׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנׇס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. (טז) וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ. (יז) וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי. (יח) וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנׇס הַחוּצָה. (יט) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ. (כ) וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר [אֲסִירֵי] (אסורי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר. (כא) וַיְהִי י״י אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כׇּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה. (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כׇּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר י״י אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה י״י מַצְלִיחַ.

Bereshit 40בראשית מ׳

(1) It happened after these things, that the butler of the king of Egypt and his baker offended their lord, the king of Egypt. (2) Pharaoh was angry with his two officers, the chief cupbearer and the chief baker. (3) He put them in custody in the house of the captain of the guard, into the prison, the place where Joseph was bound. (4) The captain of the guard assigned them to Joseph, and he took care of them. They stayed in prison many days. (5) They both dreamed a dream, each man his dream, in one night, each man according to the interpretation of his dream, the cupbearer and the baker of the king of Egypt, who were bound in the prison. (6) Joseph came in to them in the morning, and saw them, and saw that they were sad. (7) He asked Pharaoh’s officers who were with him in custody in his master’s house, saying, “Why do you look so sad today?” (8) They said to him, “We have dreamed a dream, and there is no one who can interpret it.” Joseph said to them, “Do not interpretations belong to God? Please tell it to me.” (9) The chief cupbearer told his dream to Joseph, and said to him, “In my dream, behold, a vine was in front of me, (10) and in the vine were three branches. It was as though it budded, it blossomed, and its clusters produced ripe grapes. (11) Pharaoh’s cup was in my hand; and I took the grapes, and pressed them into Pharaoh’s cup, and I gave the cup into Pharaoh’s hand.” (12) Joseph said to him, “This is its interpretation: the three branches are three days. (13) Within three more days, Pharaoh will lift up your head, and restore you to your office. You will give Pharaoh’s cup into his hand, the way you did when you were his cupbearer. (14) But remember me when it will be well with you, and please show kindness to me, and make mention of me to Pharaoh, and bring me out of this house. (15) For indeed, I was stolen away out of the land of the Hebrews, and here also have I done nothing that they should put me into the dungeon.” (16) When the chief baker saw that the interpretation was good, he said to Joseph, “I also was in my dream, and behold, three baskets of white bread were on my head. (17) In the uppermost basket there was all kinds of baked food for Pharaoh, and the birds ate them out of the basket on my head.” (18) Joseph answered, “This is its interpretation. The three baskets are three days. (19) Within three more days, Pharaoh will lift up your head from off you, and will hang you on a tree; and the birds will eat your flesh from off you.” (20) It happened the third day, which was Pharaoh’s birthday, that he made a feast for all his servants, and he lifted up the head of the chief cupbearer and the head of the chief baker among his servants. (21) He restored the chief cupbearer to his position again, and he gave the cup into Pharaoh’s hand; (22) but he hanged the chief baker, as Joseph had interpreted to them. (23) Yet the chief cupbearer did not remember Joseph, but forgot him.

(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. (ב) וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים. (ג) וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם. (ד) וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר. (ה) וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר. (ו) וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. (ז) וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. (ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי. (ט) וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי. (י) וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. (יא) וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. (יב) וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. (יג) בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. (יד) כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה. (טו) כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. (טז) וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי. (יז) וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי. (יח) וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. (יט) בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ. (כ) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכׇל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. (כא) וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. (כב) וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף. (כג) וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.

Bereshit 41בראשית מ״א

(1) It happened at the end of two full years, that Pharaoh dreamed: and behold, he stood by the river. (2) Behold, there came up out of the river seven cattle, sleek and fat, and they fed in the marsh grass. (3) Behold, seven other cattle came up after them out of the river, ugly and thin, and stood by the other cattle on the brink of the river. (4) The ugly and thin cattle ate up the seven sleek and fat cattle. So Pharaoh awoke. (5) He slept and dreamed a second time: and behold, seven heads of grain came up on one stalk, healthy and good. (6) Behold, seven heads of grain, thin and blasted with the east wind, sprung up after them. (7) The thin heads of grain swallowed up the seven healthy and full ears. Pharaoh awoke, and behold, it was a dream. (8) It happened in the morning that his spirit was troubled, and he sent and called for all of Egypt’s magicians and wise men. Pharaoh told them his dreams, but there was no one who could interpret them to Pharaoh. (9) Then the chief cupbearer spoke to Pharaoh, saying, “I remember my faults today. (10) Pharaoh was angry with his servants, and put me in custody in the house of the captain of the guard, me and the chief baker. (11) We dreamed a dream in one night, I and he. We dreamed each man according to the interpretation of his dream. (12) There was with us there a young man, a Hebrew, servant to the captain of the guard, and we told him, and he interpreted to us our dreams. To each man according to his dream he interpreted. (13) It happened, as he interpreted to us, so it was: he restored me to my office, and he hanged him.” (14) Then Pharaoh sent and called Joseph, and they brought him hastily out of the dungeon. He shaved himself, changed his clothing, and came in to Pharaoh. (15) Pharaoh said to Joseph, “I have dreamed a dream, and there is no one who can interpret it. I have heard it said of you, that when you hear a dream you can interpret it.” (16) Joseph answered Pharaoh, saying, “It is not in me. God will give Pharaoh an answer of peace.” (17) Pharaoh spoke to Joseph, “In my dream, behold, I stood on the brink of the river: (18) and behold, there came up out of the river seven cattle, fat and sleek. They fed in the marsh grass, (19) and behold, seven other cattle came up after them, poor and very ugly and thin, such as I never saw in all the land of Egypt for ugliness. (20) The thin and ugly cattle ate up the first seven fat cattle, (21) and when they had eaten them up, it could not be known that they had eaten them, but they were still ugly, as at the beginning. So I awoke. (22) I saw in my dream, and behold, seven heads of grain came up on one stalk, full and good: (23) and behold, seven heads of grain, withered, thin, and blasted with the east wind, sprung up after them. (24) The thin heads of grain swallowed up the seven good heads of grain. I told it to the magicians, but there was no one who could explain it to me.” (25) Joseph said to Pharaoh, “The dream of Pharaoh is one. What God is about to do he has declared to Pharaoh. (26) The seven good cattle are seven years; and the seven good heads of grain are seven years. The dream is one. (27) The seven thin and ugly cattle that came up after them are seven years, and also the seven empty heads of grain blasted with the east wind; they will be seven years of famine. (28) That is the thing which I spoke to Pharaoh. What God is about to do he has shown to Pharaoh. (29) Behold, there come seven years of great plenty throughout all the land of Egypt. (30) There will arise after them seven years of famine, and all the plenty will be forgotten in the land of Egypt. The famine will consume the land, (31) and the plenty will not be known in the land by reason of that famine which follows; for it will be very grievous. (32) The dream was doubled to Pharaoh, because the thing is established by God, and God will shortly bring it to pass. (33) “Now therefore let Pharaoh look for a discreet and wise man, and set him over the land of Egypt. (34) Let Pharaoh do this, and let him appoint overseers over the land, and take up the fifth part of the land of Egypt’s produce in the seven plenteous years. (35) Let them gather all the food of these good years that come, and lay up grain under the hand of Pharaoh for food in the cities, and let them keep it. (36) The food will be for a store to the land against the seven years of famine, which will be in the land of Egypt; that the land not perish through the famine.” (37) The thing was good in the eyes of Pharaoh, and in the eyes of all his servants. (38) Pharaoh said to his servants, “Can we find such a one as this, a man in whom is the spirit of God?” (39) Pharaoh said to Joseph, “Because God has shown you all of this, there is none so discreet and wise as you. (40) You shall be over my house, and according to your word will all my people be ruled. Only in the throne I will be greater than you.” (41) Pharaoh said to Joseph, “Behold, I have set you over all the land of Egypt.” (42) Pharaoh took off his signet ring from his hand, and put it on Joseph’s hand, and arrayed him in robes of fine linen, and put a gold chain about his neck, (43) and he made him to ride in the second chariot which he had. They cried before him, “Bow the knee!” He set him over all the land of Egypt. (44) Pharaoh said to Joseph, “I am Pharaoh, and without you shall no man lift up his hand or his foot in all the land of Egypt.” (45) Pharaoh called Joseph’s name Zaphenath-Paneah; and he gave him Asenath, the daughter of Potiphera priest of On as a wife. Joseph went out over the land of Egypt. (46) Joseph was thirty years old when he stood before Pharaoh king of Egypt. Joseph went out from the presence of Pharaoh, and went throughout all the land of Egypt. (47) In the seven plenteous years the earth produced abundantly. (48) He gathered up all the food of the seven years which were in the land of Egypt, and laid up the food in the cities: the food of the field, which was around every city, he laid up in the same. (49) Joseph laid up grain as the sand of the sea, very much, until he stopped counting, for it was without number. (50) To Joseph were born two sons before the year of famine came, whom Asenath, the daughter of Potiphera priest of On, bore to him. (51) Joseph called the name of the firstborn Manasseh, “For,” he said, “God has made me forget all my toil, and all my father’s house.” (52) The name of the second, he called Ephraim : “For God has made me fruitful in the land of my affliction.” (53) The seven years of plenty, that were in the land of Egypt, came to an end. (54) The seven years of famine began to come, just as Joseph had said. There was famine in all lands, but in all the land of Egypt there was bread. (55) When all the land of Egypt was famished, the people cried to Pharaoh for bread, and Pharaoh said to all the Egyptians, “Go to Joseph. What he says to you, do.” (56) The famine was over all the surface of the earth. Joseph opened all the store houses, and sold to the Egyptians. The famine was severe in the land of Egypt. (57) All countries came into Egypt, to Joseph, to buy grain, because the famine was severe in all the earth.

(א) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. (ב) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. (ג) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר. (ד) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה. (ה) וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. (ו) וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן. (ז) וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם. (ח) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כׇּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כׇּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה. (ט) וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם. (י) פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. (יא) וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ. (יב) וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתׇּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר. (יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה. (יד) וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. (טו) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ. (טז) וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. (יז) וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר. (יח) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. (יט) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ. (כ) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת. (כא) וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ. (כב) וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת. (כג) וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם. (כד) וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי. (כה) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה. (כו) שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הוּא. (כז) וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב. (כח) הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה. (כט) הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ל) וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כׇּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ. (לא) וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד. (לב) וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ. (לג) וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (לד) יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. (לה) וְיִקְבְּצוּ אֶת כׇּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ. (לו) וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב. (לז) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כׇּל עֲבָדָיו. (לח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ. (לט) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כׇּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. (מ) אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כׇּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. (מא) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כׇּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מב) וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. (מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כׇּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מד) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מה) וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מו) וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעֲבֹר בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מז) וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים. (מח) וַיִּקְבֹּץ אֶת כׇּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ. (מט) וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר. (נ) וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן. (נא) וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כׇּל עֲמָלִי וְאֵת כׇּל בֵּית אָבִי. (נב) וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עׇנְיִי. (נג) וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (נד) וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכׇל הָאֲרָצוֹת וּבְכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם. (נה) וַתִּרְעַב כׇּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכׇל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. (נו) וְהָרָעָב הָיָה עַל כׇּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (נז) וְכׇל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכׇל הָאָרֶץ.

Bereshit 42בראשית מ״ב

(1) Now Jacob saw that there was grain in Egypt, and Jacob said to his sons, “Why do you look at one another?” (2) He said, “Behold, I have heard that there is grain in Egypt. Go down there, and buy for us from there, so that we may live, and not die.” (3) Joseph’s ten brothers went down to buy grain from Egypt. (4) But Jacob did not send Benjamin, Joseph’s brother, with his brothers; for he said, “Lest perhaps harm happen to him.” (5) The sons of Israel came to buy among those who came, for the famine was in the land of Canaan. (6) Joseph was the governor over the land. It was he who sold to all the people of the land. Joseph’s brothers came, and bowed themselves down to him with their faces to the earth. (7) Joseph saw his brothers, and he recognized them, but acted like a stranger to them, and spoke roughly with them. He said to them, “Where did you come from?” They said, “From the land of Canaan to buy food.” (8) Joseph recognized his brothers, but they did not recognize him. (9) Joseph remembered the dreams which he dreamed about them, and said to them, “You are spies! You have come to see the nakedness of the land.” (10) They said to him, “No, my lord, but your servants have come to buy food. (11) We are all one man’s sons; we are honest men. Your servants are not spies.” (12) He said to them, “No, but you have come to see the nakedness of the land!” (13) They said, “We, your servants, are twelve brothers, the sons of one man in the land of Canaan; and behold, the youngest is this day with our father, and one is no more.” (14) Joseph said to them, “It is like I told you, saying, ‘You are spies!’ (15) By this you shall be tested. By the life of Pharaoh, you shall not go out from here, unless your youngest brother comes here. (16) Send one of you, and let him get your brother, and you shall be bound, that your words may be tested, whether there is truth in you, or else by the life of Pharaoh surely you are spies.” (17) He put them all together into custody for three days. (18) Joseph said to them the third day, “Do this, and live, for I fear God. (19) If you are honest men, then let one of your brothers be bound in your prison; but you go, carry grain for the famine of your houses. (20) Bring your youngest brother to me; so will your words be verified, and you will not die.” They did so. (21) They said one to another, “We are certainly guilty concerning our brother, in that we saw the distress of his soul, when he begged us, and we would not listen. Therefore this distress has come upon us.” (22) Reuben answered them, saying, “Did I not tell you, saying, ‘Do not sin against the child,’ and you would not listen? Therefore also, behold, his blood is required.” (23) They did not know that Joseph understood them; for there was an interpreter between them. (24) He turned himself away from them, and wept. Then he returned to them, and spoke to them, and took Simeon from among them, and bound him before their eyes. (25) Then Joseph gave a command to fill their bags with grain, and to restore each man’s money into his sack, and to give them food for the way. So it was done to them. (26) They loaded their donkeys with their grain, and departed from there. (27) As one of them opened his sack to give his donkey food in the lodging place, he saw his money. Behold, it was in the mouth of his sack. (28) He said to his brothers, “My money is restored! Behold, it is in my sack!” Their hearts failed them, and they turned trembling one to another, saying, “What is this that God has done to us?” (29) They came to Jacob their father, to the land of Canaan, and told him all that had happened to them, saying, (30) “The man, the lord of the land, spoke roughly with us, and took us for spies of the country. (31) We said to him, ‘We are honest men. We are no spies. (32) We are twelve brothers, sons of our father; one is no more, and the youngest is this day with our father in the land of Canaan.’ (33) The man, the lord of the land, said to us, ‘By this I will know that you are honest men: leave one of your brothers with me, and take grain for the famine of your houses, and go your way. (34) Bring your youngest brother to me. Then I will know that you are not spies, but that you are honest men. So I will deliver your brother to you, and you shall trade in the land.’” (35) It happened as they emptied their sacks, that behold, each man’s bundle of money was in his sack. When they and their father saw their bundles of money, they were afraid. (36) Jacob, their father, said to them, “You have bereaved me of my children! Joseph is no more, Simeon is no more, and you want to take Benjamin away. All these things are against me.” (37) Reuben spoke to his father, saying, “Kill my two sons, if I do not bring him to you. Entrust him to my care, and I will bring him to you again.” (38) He said, “My son shall not go down with you; for his brother is dead, and he only is left. If harm happens to him along the way in which you go, then you will bring down my gray hairs with sorrow to Sheol .”

(א) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. (ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. (ג) וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם. (ד) וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן. (ה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (ו) וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכׇל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. (ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבׇּר אֹכֶל. (ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ. (ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם. (י) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבׇּר אֹכֶל. (יא) כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים. (יב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת. (יג) וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ. (יד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם. (טו) בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה. (טז) שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. (יז) וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים. (יח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. (יט) אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. (כ) וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן. (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. (כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ. (כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. (כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשׇׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. (כה) וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן. (כו) וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם. (כז) וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. (כח) וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ. (כט) וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כׇּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר. (ל) דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ. (לא) וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים. (לב) שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (לג) וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ. (לד) וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ. (לה) וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ. (לו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. (לז) וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. (לח) וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.

Bereshit 43בראשית מ״ג

(1) The famine was severe in the land. (2) It happened, when they had eaten up the grain which they had brought out of Egypt, their father said to them, “Go again, buy us a little more food.” (3) Judah spoke to him, saying, “The man solemnly warned us, saying, ‘You shall not see my face, unless your brother is with you.’ (4) If you’ll send our brother with us, we’ll go down and buy you food, (5) but if you’ll not send him, we’ll not go down, for the man said to us, ‘You shall not see my face, unless your brother is with you.’” (6) Israel said, “Why did you treat me so badly, telling the man that you had another brother?” (7) They said, “The man asked directly concerning ourselves, and concerning our relatives, saying, ‘Is your father still alive? Have you another brother?’ We just answered his questions. Is there any way we could know that he would say, ‘Bring your brother down?’” (8) Judah said to Israel, his father, “Send the boy with me, and we’ll get up and go, so that we may live, and not die, both we, and you, and also our little ones. (9) I’ll be collateral for him. From my hand will you require him. If I do not bring him to you, and set him before you, then let me bear the blame forever, (10) for if we had not delayed, surely we would have returned a second time by now.” (11) Their father, Israel, said to them, “If it must be so, then do this. Take from the choice fruits of the land in your bags, and carry down a present for the man, a little balm, a little honey, spices and myrrh, nuts, and almonds; (12) and take double money in your hand, and take back the money that was returned in the mouth of your sacks. Perhaps it was an oversight. (13) Take your brother also, get up, and return to the man. (14) May God Almighty give you mercy before the man, that he may release to you your other brother and Benjamin. If I am bereaved of my children, I am bereaved.” (15) The men took that present, and they took double money in their hand, and Benjamin; and got up, went down to Egypt, and stood before Joseph. (16) When Joseph saw Benjamin with them, he said to the steward of his house, “Bring the men into the house, and butcher an animal, and prepare; for the men will dine with me at noon.” (17) The man did as Joseph commanded, and the man brought the men to Joseph’s house. (18) The men were afraid, because they were brought to Joseph’s house; and they said, “Because of the money that was returned in our sacks at the first time, we’re brought in; that he may seek occasion against us, attack us, and seize us as slaves, along with our donkeys.” (19) They came near to the steward of Joseph’s house, and they spoke to him at the door of the house, (20) and said, “Oh, my lord, we indeed came down the first time to buy food. (21) When we came to the lodging place, we opened our sacks, and behold, each man’s money was in the mouth of his sack, our money in full weight. We have brought it back in our hand. (22) We have brought down other money in our hand to buy food. We do not know who put our money in our sacks.” (23) He said, “Peace be to you. Do not be afraid. Your God, and the God of your father, has given you treasure in your sacks. I received your money.” He brought Simeon out to them. (24) The man brought the men into Joseph’s house, and gave them water, and they washed their feet. He gave their donkeys fodder. (25) They prepared the present for Joseph’s coming at noon, for they heard that they should eat bread there. (26) When Joseph came home, they brought him the present which was in their hand into the house, and bowed themselves down to him to the earth. (27) He asked them of their welfare, and said, “Is your father well, the old man of whom you spoke? Is he yet alive?” (28) They said, “Your servant, our father, is well. He is still alive.” They bowed down humbly. (29) He lifted up his eyes, and saw Benjamin, his brother, his mother’s son, and said, “Is this your youngest brother, of whom you spoke to me?” He said, “God be gracious to you, my son.” (30) Joseph hurried, for his heart yearned over his brother; and he sought a place to weep. He entered into his room, and wept there. (31) He washed his face, and came out. He controlled himself, and said, “Serve the meal.” (32) They served him by himself, and them by themselves, and the Egyptians, that ate with him, by themselves, because the Egyptians do not eat bread with the Hebrews, for that is an abomination to the Egyptians. (33) They sat before him, the firstborn according to his birthright, and the youngest according to his youth, and the men marveled one with another. (34) He sent portions to them from before him, but Benjamin’s portion was five times as much as any of theirs. They drank, and were merry with him.

(א) וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. (ב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל. (ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. (ד) אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. (ה) וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. (ו) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח. (ז) וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם. (ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. (ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כׇּל הַיָּמִים. (י) כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם. (יא) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בׇּטְנִים וּשְׁקֵדִים. (יב) וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא. (יג) וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ. (יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי. (טו) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף. (טז) וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצׇּהֳרָיִם. (יז) וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף. (יח) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ. (יט) וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת. (כ) וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבׇּר אֹכֶל. (כא) וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ. (כב) וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבׇּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ. (כג) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן. (כד) וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם. (כה) וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצׇּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם. (כו) וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה. (כז) וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי. (כח) וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ [וַיִּשְׁתַּחֲווּ] (וישתחו). (כט) וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יׇחְנְךָ בְּנִי. (ל) וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. (לא) וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם. (לב) וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. (לג) וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. (לד) וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ.

Bereshit 44בראשית מ״ד

(1) He commanded the steward of his house, saying, “Fill the men’s sacks with food, as much as they can carry, and put each man’s money in his sack’s mouth. (2) Put my cup, the silver cup, in the sack’s mouth of the youngest, with his grain money.” He did according to the word that Joseph had spoken. (3) As soon as the morning was light, the men were sent away, they and their donkeys. (4) When they had gone out of the city, and were not yet far off, Joseph said to his steward, “Up, follow after the men. When you overtake them, ask them, ‘Why have you rewarded evil for good? (5) Is this not that from which my lord drinks, and by which he indeed divines? You have done evil in so doing.’” (6) He overtook them, and he spoke these words to them. (7) They said to him, “Why does my lord speak such words as these? Far be it from your servants that they should do such a thing! (8) Behold, the money, which we found in our sacks’ mouths, we brought again to you out of the land of Canaan. How then should we steal silver or gold out of your lord’s house? (9) With whomever of your servants it is found, let him die, and we also will be my lord’s bondservants.” (10) He said, “Now also let it be according to your words: he with whom it is found will be my bondservant; and you will be blameless.” (11) Then they hurried, and each man took his sack down to the ground, and each man opened his sack. (12) He searched, beginning with the eldest, and ending at the youngest. The cup was found in Benjamin’s sack. (13) Then they tore their clothes, and each man loaded his donkey, and returned to the city. (14) Judah and his brothers came to Joseph’s house, and he was still there. They fell on the ground before him. (15) Joseph said to them, “What deed is this that you have done? Do you not know that such a man as I can indeed divine?” (16) Judah said, “What will we tell my lord? What will we speak? Or how will we clear ourselves? God has found out the iniquity of your servants. Behold, we are my lord’s bondservants, both we, and he also in whose hand the cup is found.” (17) He said, “Far be it from me that I should do so. The man in whose hand the cup is found, he will be my bondservant; but as for you, go up in peace to your father.” (18) Then Judah came near to him, and said, “Oh, my lord, please let your servant speak a word in my lord’s ears, and do not let your anger burn against your servant; for you are even as Pharaoh. (19) My lord asked his servants, saying, ‘Have you a father, or a brother?’ (20) We said to my lord, ‘We have a father, an old man, and a child of his old age, a little one; and his brother is dead, and he alone is left of his mother; and his father loves him.’ (21) You said to your servants, ‘Bring him down to me, that I may set my eyes on him.’ (22) We said to my lord, ‘The boy cannot leave his father: for if he should leave his father, his father would die.’ (23) You said to your servants, ‘Unless your youngest brother comes down with you, you will see my face no more.’ (24) It happened when we came up to your servant my father, we told him the words of my lord. (25) Our father said, ‘Go again, buy us a little food.’ (26) We said, ‘We cannot go down. If our youngest brother is with us, then we will go down: for we may not see the man’s face, unless our youngest brother is with us.’ (27) Your servant, my father, said to us, ‘You know that my wife bore me two sons: (28) and the one went out from me, and I said, “Surely he is torn in pieces”; and I have not seen him since. (29) If you take this one also from me, and harm happens to him, you will bring down my gray hairs with sorrow to Sheol .’ (30) Now therefore when I come to your servant my father, and the boy is not with us; since his life is bound up in the boy’s life; (31) it will happen, when he sees that the boy is no more, that he will die. Your servants will bring down the gray hairs of your servant, our father, with sorrow to Sheol . (32) For your servant became collateral for the boy to my father, saying, ‘If I do not bring him to you, then I will bear the blame to my father forever.’ (33) Now therefore, please let your servant stay instead of the boy, a bondservant to my lord; and let the boy go up with his brothers. (34) For how will I go up to my father, if the boy is not with me? lest I see the evil that will come on my father.”

(א) וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. (ב) וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר. (ג) הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. (ד) הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה. (ה) הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. (ו) וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (ז) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. (ח) הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב. (ט) אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים. (י) וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם. (יא) וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ. (יב) וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן. (יג) וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה. (יד) וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה. (טו) וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי. (טז) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. (יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם. (יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאׇזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. (יט) אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח. (כ) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. (כא) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו. (כב) וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת. (כג) וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי. (כד) וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי. (כה) וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל. (כו) וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ. (כז) וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. (כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. (כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה. (ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. (לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. (לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כׇּל הַיָּמִים. (לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. (לד) כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.

Bereshit 45בראשית מ״ה

(1) Then Joseph could not control himself before all those who stood before him, and he cried, “Cause everyone to go out from me!” No one else stood with him, while Joseph made himself known to his brothers. (2) He wept aloud. The Egyptians heard, and the house of Pharaoh heard. (3) Joseph said to his brothers, “I am Joseph! Does my father still live?” His brothers could not answer him; for they were terrified at his presence. (4) Joseph said to his brothers, “Come near to me, please.” They came near. “He said, I am Joseph, your brother, whom you sold into Egypt. (5) Now do not be grieved, nor angry with yourselves, that you sold me here, for God sent me before you to preserve life. (6) For these two years the famine has been in the land, and there are yet five years, in which there will be neither plowing nor harvest. (7) God sent me before you to preserve for you a remnant in the earth, and to save you alive by a great deliverance. (8) So now it was not you who sent me here, but God, and he has made me a father to Pharaoh, lord of all his house, and ruler over all the land of Egypt. (9) Hurry, and go up to my father, and tell him, ‘This is what your son Joseph says, “God has made me lord of all Egypt. Come down to me. Do not wait. (10) You shall dwell in the land of Goshen, and you will be near to me, you, your children, your children’s children, your flocks, your herds, and all that you have. (11) There I will nourish you; for there are yet five years of famine; lest you come to poverty, you, and your household, and all that you have.”’ (12) Behold, your eyes see, and the eyes of my brother Benjamin, that it is my mouth that speaks to you. (13) You shall tell my father of all my glory in Egypt, and of all that you have seen. You shall hurry and bring my father down here.” (14) He fell on his brother Benjamin’s neck, and wept, and Benjamin wept on his neck. (15) He kissed all his brothers, and wept on them. After that his brothers talked with him. (16) The report of it was heard in Pharaoh’s house, saying, “Joseph’s brothers have come.” It pleased Pharaoh well, and his servants. (17) Pharaoh said to Joseph, “Tell your brothers, ‘Do this. Load your animals, and go, travel to the land of Canaan. (18) Take your father and your households, and come to me, and I will give you the good of the land of Egypt, and you will eat the fat of the land.’ (19) Now you are commanded: do this. Take wagons out of the land of Egypt for your little ones, and for your wives, and bring your father, and come. (20) Also, do not concern yourselves about your belongings, for the good of all of the land of Egypt is yours.” (21) The sons of Israel did so. Joseph gave them wagons, according to the commandment of Pharaoh, and gave them provision for the way. (22) He gave each one of them changes of clothing, but to Benjamin he gave three hundred pieces of silver and five changes of clothing. (23) He sent the following to his father: ten donkeys loaded with the good things of Egypt, and ten female donkeys loaded with grain and bread and provision for his father by the way. (24) So he sent his brothers away, and they departed. He said to them, “See that you do not quarrel on the way.” (25) They went up out of Egypt, and came into the land of Canaan, to Jacob their father. (26) They told him, saying, “Joseph is still alive, and he is ruler over all the land of Egypt.” His heart fainted, for he did not believe them. (27) They told him all the words of Joseph, which he had said to them. When he saw the wagons which Joseph had sent to carry him, the spirit of Jacob, their father, revived. (28) Israel said, “It is enough. Joseph my son is still alive. I will go and see him before I die.”

(א) וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כׇל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. (ב) וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. (ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. (ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. (ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. (ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. (ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. (ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכׇל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכׇל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. (י) וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכׇל אֲשֶׁר לָךְ. (יא) וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכׇל אֲשֶׁר לָךְ. (יב) וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. (יג) וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כׇּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה. (יד) וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. (טו) וַיְנַשֵּׁק לְכׇל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ. (טז) וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו. (יז) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. (יח) וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ. (יט) וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם. (כ) וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כׇּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא. (כא) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ. (כב) לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת. (כג) וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ. (כד) וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ. (כה) וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. (כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפׇג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. (כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כׇּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. (כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת.

Bereshit 46:29-34בראשית מ״ו:כ״ט-ל״ד

(29) Joseph prepared his chariot, and went up to meet Israel, his father, in Goshen. He presented himself to him, and fell on his neck, and wept on his neck a good while. (30) Israel said to Joseph, “Now let me die, since I have seen your face, that you are still alive.” (31) Joseph said to his brothers, and to his father’s house, “I will go up, and speak with Pharaoh, and will tell him, ‘My brothers, and my father’s house, who were in the land of Canaan, have come to me. (32) These men are shepherds, for they have been keepers of livestock, and they have brought their flocks, and their herds, and all that they have.’ (33) It will happen, when Pharaoh summons you, and will say, ‘What is your occupation?’ (34) that you shall say, ‘Your servants have been keepers of livestock from our youth even until now, both we, and our fathers:’ that you may dwell in the land of Goshen; for every shepherd is an abomination to the Egyptians.”

(כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. (ל) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי. (לא) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי. (לב) וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ. (לג) וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם. (לד) וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כׇּל רֹעֵה צֹאן.

Bereshit 47בראשית מ״ז

(1) Then Joseph went in and told Pharaoh, and said, “My father and my brothers, with their flocks, their herds, and all that they own, have come out of the land of Canaan; and behold, they are in the land of Goshen.” (2) From among his brothers he took five men, and presented them to Pharaoh. (3) Pharaoh said to his brothers, “What is your occupation?” They said to Pharaoh, “Your servants are shepherds, both we, and our fathers.” (4) They said to Pharaoh, “We have come to live as foreigners in the land, for there is no pasture for your servants’ flocks. For the famine is severe in the land of Canaan. Now therefore, please let your servants dwell in the land of Goshen.” (5) Pharaoh spoke to Joseph, saying, “Your father and your brothers have come to you. (6) The land of Egypt is before you. Make your father and your brothers dwell in the best of the land. Let them dwell in the land of Goshen. If you know any able men among them, then put them in charge of my livestock.” (7) Joseph brought in Jacob, his father, and set him before Pharaoh, and Jacob blessed Pharaoh. (8) Pharaoh said to Jacob, “How many are the days of the years of your life?” (9) Jacob said to Pharaoh, “The days of the years of my pilgrimage are one hundred thirty years. Few and evil have been the days of the years of my life, and they have not attained to the days of the years of the life of my fathers in the days of their pilgrimage.” (10) Jacob blessed Pharaoh, and went out from the presence of Pharaoh. (11) Joseph placed his father and his brothers, and gave them a possession in the land of Egypt, in the best of the land, in the land of Rameses, as Pharaoh had commanded. (12) Joseph nourished his father, his brothers, and all of his father’s household, with bread, according to their families. (13) There was no bread in all the land; for the famine was very severe, so that the land of Egypt and the land of Canaan fainted by reason of the famine. (14) Joseph gathered up all the money that was found in the land of Egypt, and in the land of Canaan, for the grain which they bought: and Joseph brought the money into Pharaoh’s house. (15) When the money was all spent in the land of Egypt, and in the land of Canaan, all the Egyptians came to Joseph, and said, “Give us bread, for why should we die in your presence? For our money fails.” (16) Joseph said, “Give me your livestock; and I will give you food for your livestock, if your money is gone.” (17) They brought their livestock to Joseph, and Joseph gave them bread in exchange for the horses, and for the flocks, and for the herds, and for the donkeys: and he fed them with bread in exchange for all their livestock for that year. (18) When that year was ended, they came to him the second year, and said to him, “We will not hide from my lord how our money is all spent, and the herds of livestock are my lord’s. There is nothing left in the sight of my lord, but our bodies, and our lands. (19) Why should we die before your eyes, both we and our land? Buy us and our land for bread, and we and our land will be servants to Pharaoh. Give us seed, that we may live, and not die, and that the land will not be desolate.” (20) So Joseph bought all the land of Egypt for Pharaoh, for every man of the Egyptians sold his field, because the famine was severe on them, and the land became Pharaoh’s. (21) As for the people, he moved them to the cities from one end of the border of Egypt even to the other end of it. (22) Only he did not buy the land of the priests, for the priests had a portion from Pharaoh, and ate their portion which Pharaoh gave them. That is why they did not sell their land. (23) Then Joseph said to the people, “Behold, I have bought you and your land today for Pharaoh. Behold, here is seed for you, and you shall sow the land. (24) It will happen at the harvests, that you shall give a fifth to Pharaoh, and four parts will be your own, for seed of the field, for your food, for them of your households, and for food for your little ones.” (25) They said, “You have saved our lives! Let us find favor in the sight of my lord, and we will be Pharaoh’s servants.” (26) Joseph made it a statute concerning the land of Egypt to this day, that Pharaoh should have the fifth. Only the land of the priests alone did not become Pharaoh’s. (27) Israel lived in the land of Egypt, in the land of Goshen; and they got themselves possessions therein, and were fruitful, and multiplied exceedingly. (28) Jacob lived in the land of Egypt seventeen years. So the days of Jacob, the years of his life, were one hundred forty-seven years. (29) The time drew near that Israel must die, and he called his son Joseph, and said to him, “If now I have found favor in your sight, please put your hand under my thigh, and deal kindly and truly with me. Please do not bury me in Egypt, (30) but when I sleep with my fathers, you shall carry me out of Egypt, and bury me in their burying place.” He said, “I will do as you have said.” (31) He said, “Swear to me,” and he swore to him. Israel bowed himself on the bed’s head.

(א) וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. (ב) וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה. (ג) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ. (ד) וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן. (ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ. (ו) אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי. (ז) וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה. (ח) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ. (ט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. (י) וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה. (יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. (יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כׇּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף. (יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכׇל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב. (יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כׇּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. (טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כׇל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף. (טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף. (יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכׇל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא. (יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. (יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם. (כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כׇּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה. (כא) וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ. (כב) רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם. (כג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. (כד) וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאׇכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. (כה) וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. (כו) וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה. (כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. (כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. (כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. (ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. (לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה.

Bereshit 48בראשית מ״ח

(1) It happened after these things, that someone said to Joseph, “Behold, your father is sick.” He took with him his two sons, Manasseh and Ephraim. (2) Someone told Jacob, and said, “Behold, your son Joseph comes to you,” and Israel strengthened himself, and sat on the bed. (3) Jacob said to Joseph, “God Almighty appeared to me at Luz in the land of Canaan, and blessed me, (4) and said to me, ‘Behold, I will make you fruitful, and multiply you, and I will make of you a company of peoples, and will give this land to your seed after you for an everlasting possession.’ (5) Now your two sons, who were born to you in the land of Egypt before I came to you into Egypt, are mine; Ephraim and Manasseh, even as Reuben and Simeon, will be mine. (6) Your issue, whom you become the father of after them, will be yours. They will be called after the name of their brothers in their inheritance. (7) As for me, when I came from Paddan, Rachel died by me in the land of Canaan in the way, when there was still some distance to come to Ephrath, and I buried her there in the way to Ephrath the same is Bethlehem.” (8) Israel saw Joseph’s sons, and said, “Who are these?” (9) Joseph said to his father, “They are my sons, whom God has given me here.” He said, “Please bring them to me, and I will bless them.” (10) Now the eyes of Israel were dim for age, so that he could not see. He brought them near to him; and he kissed them, and embraced them. (11) Israel said to Joseph, “I did not think I would see your face, and behold, God has let me see your seed also.” (12) Joseph brought them out from between his knees, and he bowed himself with his face to the earth. (13) Joseph took them both, Ephraim in his right hand toward Israel’s left hand, and Manasseh in his left hand toward Israel’s right hand, and brought them near to him. (14) Israel stretched out his right hand, and laid it on Ephraim’s head, who was the younger, and his left hand on Manasseh’s head, guiding his hands knowingly, for Manasseh was the firstborn. (15) He blessed Joseph, and said, “The God before whom my fathers Abraham and Isaac walked, the God who has fed me all my life long to this day, (16) the angel who has redeemed me from all evil, bless the lads, and let my name be named on them, and the name of my fathers Abraham and Isaac. Let them grow into a multitude in the midst of the earth.” (17) When Joseph saw that his father laid his right hand on the head of Ephraim, it displeased him. He held up his father’s hand, to remove it from Ephraim’s head to Manasseh’s head. (18) Joseph said to his father, “Not so, my father; for this is the firstborn; put your right hand on his head.” (19) His father refused, and said, “I know, my son, I know. He also will become a people, and he also will be great. However, his younger brother will be greater than he, and his seed will become a multitude of nations.” (20) He blessed them that day, saying, “In you will Israel bless, saying, ‘God make you as Ephraim and as Manasseh’” He set Ephraim before Manasseh. (21) Israel said to Joseph, “Behold, I am dying, but God will be with you, and bring you again to the land of your fathers. (22) Moreover I have given to you one portion above your brothers, which I took out of the hand of the Amorite with my sword and with my bow.”

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם. (ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה. (ג) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. (ד) וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. (ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. (ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם. (ז) וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם. (ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה. (ט) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. (י) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. (יא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ. (יב) וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה. (יג) וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. (יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר. (טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכׇּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. (יז) וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. (יח) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. (יט) וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. (כ) וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. (כא) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. (כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

Testaments of the Patriarchs Gad 1צוואות השבטים גד א׳

(א) העתקת צואת גד אשר דבר אל בניו בשנת חמש ועשרים ומאה לחייו. (ב) ויאמר אליהם שמעו בני אנכי נולדתי בן תשיעי ליעקב ואהי גבור בין המשפתים. (ג) ולכן שמרתי בלילה על-העדרים והיה כי בא הארי או הזאב או כל-חיה רעה אל-העדר וארוץ אחריו ואתפשהו ואחזיק בידי ברגלו ואקלעהו כאבן הקלע וככה הרגתיו. (ד) ויוסף רעה אתנו יחד כשלשים יום ובהיותו רך ויחל מרוח הקדים. (ה) וישב חברונה אל-אבינו ויניחהו אבינו בקרבתו כי אהבו מאד. (ו) ויגד יוסף לאבינו כי שחטו בני זלפה ובלהה את-כל-הטוב בעדר ויאכלו למרות דעת ראובן ודעת יהודה. (ז) כי ראה יוסף כי אנכי הצלתי טלה מפי הדב ואהרגהו ואשחט את-הטלה ואנכי נעצבתי אל-לבי כי לא יכל לחיות ונאכלהו ויגד כזאת לאבינו. (ח) ואנכי קצפתי על-יוסף בגלל זאת עד-יום בו נמכר. (ט) ורוח שנאה היתה בי ולא חפצתי לדעת את-יוסף לא לשמע אזן ולא למראה עינים כי הכלימנו בפנינו באמרו כי אכלנו את-הטלאים מלבד יהודה וכל-אשר הגיד לאבינו האמין-לו

Philo On Joseph 4פילון על יוסף ד׳

Therefore, as this man's father perceived in his son a very noble ability, and too great to be left in the obscurity of a private station, he admired him, and cultivated his talent, and loved him more than his other sons; because, too, he was the son of his old age, which last cause is one of the strongest incentives to affection possible. And like a man fond of virtue, he cherished and kindled the natural good disposition of his son by excessive and most diligent care and attention, in order that it might not only not be smothered, but might shine forth more brilliantly.

Philo On Joseph 39פילון על יוסף ל"ט

But all this conduct was but an experiment, just as the former circumstances had been too, because the governor of the country was desirous to see what kind of good-will they had towards him who was his brother by the same mother. For he had been afraid that they felt some kind of natural dislike towards him, as children of a stepmother often do to the family of a previous wife of their father, who may have been held in equal honours by him. It was with this view that he both reproached them as spies and inquired about their family, for the sake of knowing whether his brother was still alive, or whether he had been put out of the way by treachery. And he retained one while he allowed the rest to depart, after they had agreed to bring back their youngest brother with them, whom he desired to see above all things, and so to be relieved of his bitter and grievous sorrow on his account. And when he arrived, and when he beheld his brother, he was then in a slight degree relieved from his anxiety, and he invited them to an entertainment, and while he was feasting them he regaled his own brother by the same mother with more costly viands and luxuries than the rest, looking carefully at every one of them, and judging from their countenances whether there was any envy secretly cherished in their hearts. And when he saw them all cheerful, and all eager, and earnest for the honour of the youngest, conjecturing now by two strong proofs that there was no hatred smouldering beneath, he devised a third mode of trial likewise, bringing a charge against their youngest brother, that he appeared to have committed a theft; for this was likely to be the clearest possible proof of the disposition of each of them and of the affection which they bore to their brother, who was thus falsely accused. From all which circumstances he now clearly saw that his mother's offspring was not looked upon with hostile feelings and was not plotted against, and he also received a very probable impression respecting the events which had befallen himself, and learnt to think that he had suffered what he had, not so much because of the treachery of his brethren, as through the direction of the providence of God who sees things afar off, and who beholds the future no less than the present.

Josephus Antiquities of the Jews 2 2:1יוספוס קדמוניות היהודים ב ב׳:א׳

HOW JOSEPH, THE YOUNGEST OF JACOB'S SONS, WAS ENVIED BY HIS BRETHREN, WHEN CERTAIN DREAMS HAD FORESHOWN HIS FUTURE HAPPINESS. (1) IT happened that Jacob came to so great happiness as rarely any other person had arrived at. He was richer than the rest of the inhabitants of that country; and was at once envied and admired for such virtuous sons, for they were deficient in nothing, but were of great souls, both for laboring with their hands and enduring of toil; and shrewd also in understanding. And God exercised such a providence over him, and such a care of his happiness, as to bring him the greatest blessings, even out of what appeared to be the most sorrowful condition; and to make him the cause of our forefathers' departure out of Egypt, him and his posterity. The occasion was this : - When Jacob had his son Joseph born to him by Rachel, his father loved him above the rest of his sons, both because of the beauty of his body, and the virtues of his mind, for he excelled the rest in prudence. This affection of his father excited the envy and the hatred of his brethren; as did also his dreams which he saw, and related to his father, and to them, which foretold his future happiness, it being usual with mankind to envy their very nearest relations such their prosperity. Now the visions which Joseph saw in his sleep were these : -

Targum Onkelos Bereshit 37:3תרגום אונקלוס בראשית ל״ז:ג׳

But Israel loved Joseph more than all his sons, because he had in him a wise son, and he made him a variegated robe.

וְיִשְׂרָאֵל, רְחֵים יָת יוֹסֵף מִכָּל בְּנוֹהִי, אֲרֵי בַר חַכִּים הוּא לֵיהּ, וַעֲבַד לֵיהּ כִּתּוּנָא דְּפַסֵּי.

Bereshit Rabbah 84:7בראשית רבה פ״ד:ז׳

יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו׳ (בראשית לז, ב), וְאַתְּ אָמַר וְהוּא נַעַר, אֶלָּא שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת, מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, מְתַלֶּה בַּעֲקֵבוֹ, מְתַקֵּן בְּשַׂעֲרוֹ. הָיָה רוֹעֶה, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה, מָה אָמַר, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר חֲשׁוּדִים הֵן בָּנֶיךָ עַל אֵבָר מִן הֶחָי. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר תּוֹלִין הֵן עֵינֵיהֶן בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין לָהֶם עֲבָדִים. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר עַל תְּלָתֵיהוֹן לָקָה, (משלי יז, יא): פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה׳, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה אָמַרְתָּ חֲשׁוּדִים בָּנֶיךָ עַל אֵבָר מִן הַחַי, חַיֶּיךָ אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה אֵינָם אֶלָּא שׁוֹחֲטִים וְאוֹכְלִים, (בראשית לז, לא): וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים. אַתָּה אָמַרְתָּ מְזַלְזְלִים הֵם בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין עֲבָדִים, (תהלים קה, יז): לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף. אַתָּה אָמַרְתָּ תּוֹלִין עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת הָאָרֶץ, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב, (בראשית לט, ז): וַתִּשָֹּׂא אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו וגו׳.

Bereshit Rabbah 84:8בראשית רבה פ״ד:ח׳

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף (בראשית לז, ג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שֶׁכָּל הֲלָכוֹת שֶׁמָּסְרוּ שֵׁם וְעֵבֶר לְיַעֲקֹב מְסָרָן לוֹ. (בראשית לז, ג): וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים, רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר, צָרִיךְ אָדָם שֶׁלֹא לְשַׁנּוֹת בֵּן מִבָּנָיו, שֶׁעַל יְדֵי כְּתֹנֶת פַּסִּים שֶׁעָשָׂה אָבִינוּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, (בראשית לז, ד): וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וגו׳. פַּסִּים, שֶׁהָיְתָה מַגַּעַת עַד פַּס יָדוֹ. דָּבָר אַחֵר, פַּסִים, שֶׁהָיְתָה דַקָּה וְקַלָּה בְּיוֹתֵר וְנִטְמֶנֶת בְּפַס יַד. פַּסִּים, שֶׁהֵפִיסוּ עָלֶיהָ אֵיזֶה מֵהֶם יוֹלִיכָהּ לְאָבִיו, וְעָלַת לִיהוּדָה. פַּסִּים, עַל שֵׁם צָרוֹת שֶׁהִגִּיעוּהוּ, פֵּ״א פּוֹטִיפַר, סמ״ך סוֹחֲרִים, יו״ד יִשְׁמְעֵאלִים, מ״ם מִדְיָנִים. דָּבָר אַחֵר, פַּסִּים, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה (תהלים סו, ה): לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (תהלים סו, ו): הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה, לָמָּה וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּקָרַע הַיָּם לִפְנֵיהֶם, פַּסִּים, פַּסיָם.

Bereshit Rabbah 94:3בראשית רבה צ״ד:ג׳

וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם, וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וַיָּפָג לִבּוֹ (בראשית מה, כה כו), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא מַה טִּיבוֹ שֶׁל בַּדָּאי הַזֶּה, אֲפִלּוּ אוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁל אֱמֶת אֵין מַאֲמִינִים אוֹתוֹ. (בראשית מה, כז): וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת, אוֹתָן עֲגָלוֹת שֶׁשָּׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אוֹתוֹ, הָיְתָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים חֲקוּקָה עֲלֵיהֶם עָמַד יְהוּדָה וּשְׂרָפָן, לָמוּד הוּא הַשֵּׁבֶט לִהְיוֹת שׂוֹרֵף עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בַּר שָׁאוּל אָמַר לָהֶם אִם יַאֲמִין לָכֶם הֲרֵי מוּטָב, וְאִם לָאו אַתֶּם אוֹמְרִים לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁפָּרַשְׁתִּי מִמְּךָ לֹא בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה הָיִיתִי עוֹסֵק, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת וַתְּחִי רוּחַ. (בראשית מה, כח): וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב, רַב כֹּחוֹ שֶׁל יוֹסֵף בְּנִי, שֶׁכַּמָּה צָרוֹת הִגִּיעוּהוּ וַעֲדַיִן הוּא עוֹמֵד בְּצִדְקוֹ הַרְבֵּה מִמֶּנִּי שֶׁחָטָאתִי שֶׁאָמַרְתִּי (ישעיה מ, כז): נִסְתְּרָה דַּרְכִּי מֵה׳, וּבָטוּחַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּמָה רַב טוּבְךָ (תהלים לא, כ).

Bereshit Rabbah 98:18בראשית רבה צ״ח:י״ח

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף (בראשית מט, כב), בֵּן שֶׁהֵפֵר לְאֶחָיו, בֵּן שֶׁהֵפֵרוּ לוֹ אֶחָיו, בֵּן שֶׁהֵפֵר לַאֲדוֹנָתוֹ, בֵּן שֶׁהֵפֵרָה לוֹ אֲדוֹנָתוֹ, אָמַר רַבִּי אָבִין בֶּן פָּרוֹת רָבִיתָה, בֶּן פֵּרוֹת רָבִיתָה יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף רָבִית יוֹסֵף, בְּכֻלָּן כְּתִיב (בראשית לג, ו): וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת וגו׳, הִיא דְּהוּא אָמַר לֵיהּ עָלַי לִפְרֹעַ לְךָ אוֹתָהּ הָעָיִן. (בראשית מט, כב): בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר וגו׳, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא יוֹסֵף לִמְלֹךְ עַל מִצְרַיִם הָיוּ בְּנוֹת מְלָכִים מְצִיצוֹת עָלָיו דֶּרֶךְ הַחֲרַכִּין וְהָיוּ מַשְׁלִיכוֹת עָלָיו שֵׁירִין וְקָטֶלִין וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּתְלֶה עֵינָיו וְיַבִּיט בָּהֶן, אַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיָה מַבִּיט בָּהֶן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה לֹא תָלִיתָ אֶת עֵינֶיךָ וְהִבַּטְתָּ בָּהֶן, חַיֶּיךָ שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִבְנוֹתֶיךָ צְעִידָה בַּתּוֹרָה, מַהוּ צְעִידָה, פָּרָשָׁה.

Bemidbar Rabbah 14:2במדבר רבה י״ד:ב׳

דָּבָר אַחֵר, מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, מְדַבֵּר בְּיוֹסֵף שֶׁהוא הִקְדִּים וְשִׁמַּר אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹא נִתָּנָה (בראשית מג, טז): וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֶרֶב שַׁבָּת הָיְתָה וְאֵין הָכֵן אֶלָּא לַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ה): וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וגו׳. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹסֵף אַתָּה שִׁמַּרְתָּ אֶת הַשַּׁבָּת עַד שֶׁלֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לְבֶן בִּנְךָ שֶׁיְּהֵא מַקְרִיב קָרְבָּנוֹ בַּשַּׁבָּת, מַה שֶּׁאֵין יָחִיד מַקְרִיב, וְעָלַי לְקַבֵּל קָרְבָּנוֹ בְּרָצוֹן, הֱוֵי: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, מִמַּה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם וגו׳:

Tanchuma Vayeshev 2תנחומא וישב ב׳

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים, בֶּן אִיקוֹנִים, שֶׁהָיָה דוֹמֶה לוֹ.

Tanchuma Vayeshev 8תנחומא וישב ח׳

וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה׳ (ירמיה יז, ז). אַתְּ מוֹצֵא כֵּיוָן שֶׁהָיָה בְבֵית רַבּוֹ, וַיְהִי ה׳ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וְגוֹ׳. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה׳ אִתּוֹ וְגוֹ׳. וְכִי פּוֹטִיפַר רָשָׁע הָיָה רוֹאֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ, וּמַה הוּא כִּי ה׳ אִתּוֹ. אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָז מִפִּיו. הָיָה נִכְנָס לְשַׁמְּשׁוֹ, וְהוּא הָיָה מְלַחֵשׁ וְאוֹמֵר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, אַתָּה הוּא בִּטְחוֹנִי, אַתָּה הוּא פַּטְרוֹנִי, תְּנֵנִי לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאַי וּבְעֵינֵי פוֹטִיפַר אֲדוֹנִי. וּפוֹטִיפַר אוֹמֵר לוֹ: מָה אַתָּה מְלַחֵשׁ, שֶׁמָּא כְּשָׁפִים אַתָּה עוֹשֶׂה לִי. וְהוּא מְשִׁיבוֹ, לֹא, אֶלָּא אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁאֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה׳ אִתּוֹ. וּמַהוּ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה׳ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, הָיָה מוֹזֵג לְרַבּוֹ קוֹנְדִּיטוֹן, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: מַה מָּזַגְתָּ לִי. הוּא אוֹמֵר, קוֹנְדִּיטוֹן. אוֹמֵר לוֹ: פְּסִינְתָּטוֹן אֲנִי רוֹצֶה, וְהָיָה פְּסִינְתָּטוֹן. הוּא אוֹמֵר, יַיִן אֲנִי רוֹצֶה, וְהָיָה יַיִן. הוּא אוֹמֵר, יַיִן מְבֻשָּׁל אֲנִי רוֹצֶה, וְהָיָה מְבֻשָּׁל. וְכֵן עַל הַמָּיִם. וְכֵן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה׳ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה רַבּוֹ כֵּן, מָסַר לוֹ אֶת כָּל הַמַּפְתֵּחוֹת וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַחֲרָיו כְּלוּם, שֶׁכֵּן אוֹמֵר, הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף אֶת עַצְמוֹ בְּכָךְ, הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, מְסַלְסֵל בְּשַׁעְרוֹ, וְאוֹמֵר בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהִשְׁכִּיחַנִי בֵּית אָבִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָבִיךָ מִתְאַבֵּל עָלֶיךָ בְּשַׂק וָאֵפֶר, וְאַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בְּשַׂעְרֶךָ, הֲרֵי אֲדוֹנָתְךָ מִזְדַּוֶּגֶת לְךָ וּמְצֵרָה לָךְ. לְכָךְ כְּתִיב: וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו. וַיְמָאֵן, לָמָּה מֵאֵן. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם, שֶׁרָאָה אִיקוֹנִין שֶׁל אָבִיו, וְאָמַר לוֹ: יוֹסֵף יוֹסֵף, עֲתִידִין אַחֶיךָ לִכָּתֵב בְּאַבְנֵי אֵפוֹד, תִּרְצֶה שֶׁתְּהֵא חָסֵר מִכְּלָלָן וְתִהְיֶה רוֹעֶה זוֹנוֹת, לְכָךְ מֵאֵן. וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי. אָמַר לָהּ: הֲרֵי בַּעְלִיךְ לְפָנַיִךְ, לְפִי שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם שָׁוִין הֵן, אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְגוֹ׳. וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים, נִשְׁבַּע אֲנִי לֵאלֹהִים שֶׁאֵינִי עוֹשֶׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת. וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם, יוֹם יוֹם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הָיְתָה מִתְגָּרָה בוֹ. וְאֵין יוֹם יוֹם אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר (אסתר ג, ז). כְּשֶׁהָיְתָה בָאָה לְהָסִיחַ עִמּוֹ, הָיָה מַרְכִּין פָּנָיו לְמַטָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַבִּיט בָּהּ. מֶה עָשְׂתָה. אָמַר רַב הוּנָא בַּר אִידִי, עָשְׂתָה לוֹ שַׁרְתּוּעַ שֶׁל בַּרְזֶל מִתַּחַת זְקָנוֹ, שֶׁאִם יַרְכִּין פָּנָיו, יְהֵא הַשַּׁרְתּוּעַ מַכֵּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ וְגוֹ׳ (תהלים קה, יח). אַף עַל פִּי כֵן לֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ. אָמְרָה לוֹ: לָמָּה אֵין אַתָּה שׁוֹמֵעַ לִי, הֲלֹא אֵשֶׁת אִישׁ אָנִי, אֵין אָדָם יוֹדֵעַ בָּנוּ. אָמַר לָהּ: הַשְׁתָּא הַפְּנוּיוֹת שֶׁלָּכֶם אֲסוּרוֹת לָנוּ, בְּיוֹתֵר שֶׁאַתְּ אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם (דברים ז, ג). וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָן, מָשָׁל לְגוֹי שֶׁאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, יֶשׁ לִי מַאֲכָל יָפֶה לְהַאֲכִילָךְ. אָמַר לוֹ: מַהוּ. אָמַר לוֹ: בְּשַׂר חֲזִיר. אָמַר לוֹ: רֵיקָה, אֲפִלּוּ שְׁחוּטָה שֶׁלָּכֶם בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה אֲסוּרָה לָנוּ, וְכָל שֶׁכֵּן בְּשַׂר חֲזִיר. וְכָךְ אָמַר לָהּ יוֹסֵף, אֲפִלּוּ פְנוּיוֹת שֶׁלָּכֶם אֲסוּרוֹת לָנוּ, כָּל שֶׁכֵּן אֵשֶׁת אִישׁ. וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ. לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. לִהְיוֹת עִמָּהּ, לָעוֹלָם הַבָּא בְּגֵיהִנָּם. מִמַּה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב לִהְיוֹת עִמָּה, אַתְּ לָמֵד שֶׁהַבָּא עַל הַגּוֹיָה, קְשׁוּרָה בוֹ כַּכֶּלֶב. וְאִית דְּאָמְרֵי לָהּ מֵהָכָא, יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ (איוב ו, יח), שֶׁמְּלַפַּפְתּוֹ וּמוֹלִיכָתוֹ לַגֵּיהִנָּם.

Tanchuma Vayeshev 9תנחומא וישב ט׳

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה וְגוֹ׳. רַבּוֹתֵינוּ חוֹלְקִין בַּדָּבָר. יֵשׁ אוֹמְרִים: לַעֲשׂוֹת צָרְכּוֹ נִכְנַס וּבִקֵּשׁ עַצְמוֹ וְלֹא מָצָא, דִּכְתִיב: וְאֵין אִישׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ, מְלָאכָה שֶׁעָלָיו מִן הַבָּיִת. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם זִבּוּחוֹ שֶׁל נִילוֹס הָיָה וְיָצְאוּ כֻלָּם, וְנִשְׁתַּיְּרָה הִיא וְהוּא עִמָּהּ בַּבָּיִת. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ, וְעָלָה עִמָּהּ לַמִּטָּה וּבִקֵּשׁ עַצְמוֹ וְלֹא מָצָא, שֶׁרָאָה דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו, וְהִפִּיל עַצְמוֹ בַקַּרְקַע וְנָעַץ עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו בַּקַּרְקַע. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר בְּבִרְכָתוֹ, וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, לָשׁוֹן נָקִי דִּבְּרָה תוֹרָה. וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו, שֶׁנָּעַץ יָדָיו בַּקַּרְקַע. לָמָּה, מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב. מִיָּד וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה נַסְתָּ וְיָצָאתָ חוּצָה, חַיֶּיךָ, הַיָּם יָנוּס מִפְּנֵי אֲרוֹנְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס (תהלים קיד, ג). כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהּ, הִתְחִילָה קוֹבֶלֶת עָלָיו לְרַבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרֵי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ. מִיָּד וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע רַבּוֹ כָּךְ, רָצָה לְהָרְגּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּחַר אַפּוֹ. כְּתִיב הָכָא, וַיִּחַר אַפּוֹ. וּכְתִיב הָתָם, וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי (שמות כב, כג). אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, אַל תַּפְסִיד מָמוֹנֶךָ. וְכָל זֶה לֹא עָשְׂתָה אֶלָּא שֶׁמָּא יִתְרַצֶּה בָהּ. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הוֹלֶכֶת אֶצְלוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ הִתְרַצֵּה לִי, וְהוּא אוֹמֵר כְּבָר נִשְׁבַּעְתִּי. וְהִיא אוֹמֶרֶת לוֹ, אֲנִי מְעַוֶּרֶת עֵינֶיךָ. וְהוּא אוֹמֵר, ה׳ פּוֹקֵחַ עִוְרִים. כָּאן תְּהֵא מִיתָתְךָ בִּכְבָלִים. וְהוּא אוֹמֵר, ה׳ מַתִּיר אֲסוּרִים. אֲנִי מוֹכֶרֶת אוֹתְךָ בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה. וְהוּא אוֹמֵר, ה׳ שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים (תהלים קמז, ז-ט). וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שָׁם אֶלָּא עֶשֶׂר שָׁנִים. וְלָמָּה נִתּוֹסְפוּ לוֹ שָׁם שְׁתֵּי שָׁנִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה הִשְׁלַכְתָּ בִּטְחוֹנִי וּבָטַחְתָּ בְּשַׂר הַמַּשְׁקִים וְאָמַרְתָּ לוֹ שְׁתֵּי זְכִירוֹת, כִּי אִם זְכַרְתַּנִי וְהִזְכַּרְתַּנִי, תִּשְׁתַּכַּח שְׁתֵּי שָׁנִים בְּבֵית הַסֹּהַר. לְכָךְ כְּתִיב: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים, שְׁתֵּי שָׁנִים לִיצִיאַת שַׂר הַמַּשְׁקִים מִבֵּית הַסֹּהַר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בֹּא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מַכֶּה בְּאִזְמֵל וּמְרַפֵּא בִּרְטִיָּה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמַה שֶּׁהוּא מַכֶּה הוּא מְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיה ל, יז). יוֹסֵף לֹא נִמְכַּר אֶלָּא עַל יְדֵי חֲלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא, לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ וְגוֹ׳. וְלֹא מָלַךְ אֶלָּא עַל יְדֵי חֲלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 37:3תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית ל״ז:ג׳

And Israel loved Joseph more than all his sons, because the likeness of Joseph resembled his own, and he made him a figured robe.

וישראל רחים ית יוסף מכל בנוי ארום איקונין דיוסף דמיין לאיקונין דיליה ועבד ליה פרגוד מצוייר.

Pirkei DeRabbi Eliezer 36פרקי דרבי אליעזר ל״ו

ר׳ אליעזר אומ׳ משבעה חדשים ילדה לאה את בניה ולשבעה חדשים נולדו ליעקב אחת עשר בנים ובת אחת וכלם נולדו וזוגו עמו חוץ מיוסף שלא נולדה זוגתו עמו שהיתה אסנת בת דינה ראויה לו לאשה.

Pirkei DeRabbi Eliezer 39פרקי דרבי אליעזר ל״ט

כי מלך היה אלא ללמדך שאבא של אדם כמלכו ר׳ פנחס אומ׳ שרתה רוח הקדש ורוח חכמה על יוסף מנעוריו ועד יום מותו והיתה מנהגת אותו בכל דבר חכמה כרועה שהוא מנהיג את צאנו שנ׳ רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף ובכל חכמתו הטתו אשה וכשבקש להרגיל עבירה ראה דיוקנו של אביו וחזר לאחריו וכבש את יצרו

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 42:7ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ב:ז׳

וידבר אתם קשות... וזה מחייב חמישה עניינים... והחמישי גילוי מצב אנשים בדרך של בחינה, והוא דיבורו כאן.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 44:1ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ד:א׳

ובאמרו ושים כסף איש בפי אמתחתו נברר שכוונתו בהשבת הכסף בפעם הזאת היתה נבדלת מכוונתו בהשבתו אליהם בפעם הראשונה שכן כוונתו בפעם הראשונה היתה לחסוך להם כמו שמוכיח זאת פעלו. ואולם כוונתו בפעם הזאת בהשיבה להם היתה בחינה ונסיון כלפיהם כפי מה שאתאר. ומן ההכרח שהכסף המושב בפעם הזאת הוא מה שהביאו בשתי הפעמים יחד, כי כבר השיבוהו לו.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 44:2ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ד:ב׳

ואולם כוונתו של יוסף בזה היתה בהתאם למה שתוכיח פעולתו, ולא היה זה אלא נסיון ובחינה לאחיו לראות כיצד יסבלו את מסירתו אליו וצערם עליו וצרתם בעניינו.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Bereshit 47:16, 18, 21ר׳ שמואל בן חפני גאון בראשית מ״ז:ט״ז,י״ח, כ'

(טז) ודיבורו של יוסף להם: הבו מקניכם, התכוון לתועלתם בזה על ידי הקלה עליהם, בטיפול במזונותיהם, שכן מקומות המרעה היו נעדרים. (יח) ואמרו:  ויבאו אליו בשנה השנית - מתכוון בו לשנה השנייה מעת בואם עם בהמותיהם והיא השנה השישית מהתחלת היקרות, שכן ידענו את דיבורו של יוסף לאחיו שנים לפני זה (בראשית מ"ה:ו'): כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ וג'.  ואשר לסידורן של שנות הרעב במצרים - הרי היה כפי שאני מתארו: כי על השנה הראשונה אמר עליה (מ"א:נ"ד): ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם, ובשנה הזאת אמר יעקב לילדיו (מ"ב:ב'): רדו שמה ושברו לנו משם וג'.  ועל השנה השנייה אמר (מ"א:נ"ה): ותרעב כל ארץ מצרים וג'.  ובאותה השנה אמר יעקב לילדיו (מ"ג:ב'): שבו שברו לנו מעט אכל; והראיה לכך הוא אמרו להם אחר שהתוודע אליהם: כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ וג'.  ונכנסו יעקב והשבטים למצרים בשנה השלישית, והשנה הרביעית אמר עליה (פסוק י"ג) ולחם אין בכל הארץ וג' ועל השנה החמישית אמר (פסוק ט"ז): ויאמר יוסף הבו מקניכם וג'.  ועל השנה השישית אמר: ויבאו אליו בשנה השנית וג'.  ובשנה ההיא קנה את אדמותיהם, כאמרו (פסוק כ'): ויקן יוסף את כל אדמת וג'.  והשנה השביעית, אמרו פה (פסוק כ"ג): הא לכם זרע וזרעתם את האדמה - וכבר אמר (מ"ה:ו'): ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. (כא) וממה שיברר זאת אמרו אחריו: ואת העם העביר אתו לערים, והרי לולא מכרו זה כבר את קנייניהם ורכושם שבערים וכפרים לא היו עוברים מעריהם.  והכוונה היתה: ואת העם העביר אתו לערים, השתלטות על רכושן והעברת יושביהן מהן, כדי שתמנע תאוותם להן ולא יחזרו לתבוע ולטען עליהן, וזו בדיוק היתה כוונתו של סנחריב בגלות, כאמרו (מל"ב י"ז:כ"ג-כ"ד): ויגל ישראל מעל אדמתו [וג'] ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים וישב בערי שמרון תחת בני ישראל וירשו את שמרון וישבו בעריה; ואמר על עצמו (ישעיה י':י"ג): ואסיר גבולות עמים ועתודתיהם שושיתי ואוריד כאביר יושבים. וכבר ראינו שאמר על נבוכדנצר, כשגלה העם (מל"ב כ"ד:י"ד): והגלה את כל ירושלם ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרה אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ.  ויהי כאשר השאיר את צדקיהו, כאמרו (פסוק י"ז): וימלך מלך בבל את מתניה דדו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו - אמר עליו (פסוק כ'): וימרד צדקיהו במלך בבל.  ויהי כאשר עלה נבוזראדן אמר עליו (כ"ה:י"א): ואת יתר העם הנשארים וג'.  וייאמר שעשה זאת, שלא יגנו את אחיו שהם מוגלים מארצם.

Rashi Bereshit 37:2רש״י בראשית ל״ז:ב׳

אלה תלדות יעקב THESE ARE THE PROGENY OF JACOB – And these are an account of the generations of Jacob: these are their settlements and the events that happened to them until they formed a permanent settlement. The first cause is found in the narrative, "Joseph being seventeen years old, etc. etc." — it was through this incident that it came about that they went down to Egypt. This is the real explanation of the text and in it each statement finds its proper setting. The Midrash, however, explains that by the words, "These are the progeny of Jacob — Joseph", Scripture regards all Jacob's sons as secondary to Joseph for several reasons: first, the whole purpose of Jacob in working for Laban was only for Rachel, Joseph's mother, (and all his children were born only in consequence of this); then, again, Joseph's facial features bore a striking resemblance to those of Jacob. Further, whatever happened to Jacob happened to Joseph: the one was hated, the other was hated; in the case of the one his brother wished to kill him so, too, in the case of the other, his brethren wished to kill him. Many such similarities are pointed out in (Genesis Rabbah 84:5-6; Genesis Rabbah 84:8). Another comment on this verse is: וישב AND HE ABODE — Jacob wished to live at ease, but this trouble in connection with Joseph suddenly came upon him. When the righteous wish to live at ease, the Holy one, blessed be He), says to them: "Are not the righteous satisfied with what is stored up for them in the world to come that they wish to live at ease in this world too! (Genesis Rabbah 84:3) והוא נער AND HE, BEING A LAD — His actions were childish: he dressed his hair, he touched up his eyes so that he should appear good-looking (Genesis Rabbah 84:7). את בני בלהה WITH THE SONS OF BILHAH – meaning that he made it his custom to associate with the sons of Bilhah because his brothers slighted them as being sons of a hand-maid; therefore he fraternised with them. את דבתם רעה THEIR EVIL REPORT – Whatever he saw wrong in his brothers, the sons of Leah, he reported to his father: that they used to eat flesh cut off from a living animal, that they treated the sons of the handmaids with contempt, calling them slaves, and that they were suspected of living in an immoral manner. With three such similar matters he was therefore punished. In consequence of his having stated that they used to eat flesh cut off from a living animal Scripture states, (Genesis 37:31) "And they slew a he-goat" after they had sold him and they did not eat its flesh whilst the animal was still living. And because of the slander which he related about them that they called their brothers slaves – (Psalms 105:17) "Joseph was sold for a slave." And because he charged them with immorality (Genesis 39:7) "his master's wife cast her eyes upon him etc." (Genesis Rabbah 84:7). דבתם THEIR REPORT – The word דבה always means in old French parleriz; English, gossip: whatever he could speak bad about them he told to his father. דבה has the same meaning as the verb of the same root in (Song 7:10) "(דובב) making speak the lips of those that are asleep".

והוא נער – שהיה עושה מעשה נערות: מתקן בשערו, משמש בעיניו, כדי שיהא נראה יפה. את בני בלהה – כלומר ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן. את דבתם – כל רעה שהיה רואה באחיו, בני לאה היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותם עבדים, וחשודין על העריות. ובשלשתן לקה: וישחטו שעיר עזים (בראשית ל״ז:ל״א) במכירתו ולא אכלוהו חי – כדי שילקה בשחיטה, ועל דיבה שסיפר עליהם שקורין לאחיהם עבדים – לעבד נמכר יוסף (תהלים ק״ה:י״ז), ועל העריות שסיפר עליהם – ותשא אשת אדוניו וגו׳ (בראשית ל״ט:ז׳). דבתם רעה – כל לשון דבה פרלדיץ בלעז, כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה, היה מספר. דבה – לדובב שפתי ישנים (שיר השירים ז׳:י׳).

Rashi Bereshit 37:3רש״י בראשית ל״ז:ג׳

בן זקנים THE SON OF HIS OLD AGE – because he was a wise son to him" — all that he had learnt from Shem and Eber he taught him (Genesis Rabbah 84:8). Another explanation of בן זקנים— his facial features were similar to his (Jacob's) (Genesis Rabbah 84:8). פסים is a term for raiment of fine wool (Shabbat 10b). Similar is (Ester 1:6) כרפס "Fine linen and blue". The same garment כתנת הפסים is mentioned (2 Samuel 13:18) in the story of Amnon and Tamar and we may therefore gather that it was made of very fine material. There is a Midrashic statement that in the word פסים we may find an allusion to all his misfortunes: he was sold to Potiphar (פוטיפר), to the merchants (סוחרים), to the Ishmaelites (ישמעאלים), and to the Midianites (מדינים) (Genesis Rabbah 84:8).

בן זקונים – שנולד לו לעת זקנתו. ואונקלוס תרגם: בר חכים הוא ליה – כל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. פסים – לשון כלי מילת, כמו: כרפס ותכלת (אסתר א׳:ו׳), וכמו: וכתנת הפסים (שמואל ב י״ג:י״ח) דתמר ואמנון. ומדרש אגדה: על שם צרותיו, שנמכר לפוטיפר ולסחרים ולישמעאלים ולמדנים.

Rashi Bereshit 45:27רש״י בראשית מ״ה:כ״ז

את כל דברי יוסף ALL THE WORDS OF JOSEPH – As evidence that it was Joseph who was sending this message he had informed them of the religious subject he had been studying with his father at the time when he left him, viz., the section of the Heifer (עגלה) that had its neck broken (Deuteronomy 21:6). It is to this that Scripture refers in the words "And he saw (i.e comprehended the meaning of) the עגלות (here to be taken in sense of Heifer) which Joseph had sent — and it does not state "which Pharaoh had sent" (as one would expect if עגלות meant wagons) (Genesis Rabbah 94:3). ותחי רוח יעקב THE SPIRIT OF JACOB [THEIR FATHER] REVIVED – The Shechinah that had departed from him, rested again upon him (cf. Onkelos).

את כל דברי יוסף – סימן מסר להם: במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, וזהו שאמר: וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר: ׳אשר שלח פרעה׳. ותחי רוח יעקב – שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו.

R. Yosef Kara Bereshit 37:2ר׳ יוסף קרא בראשית ל״ז:ב׳

והוא נער וגו׳ – אין גנאי לבן הגבירה בעודנו נער להיות רועה עם בני השפחות. ויבא יוסף את דבתם רעה – כול הפרשה כולה נכתבה כי כולם היו שונאים אותו ומתקנאים בו וכשהתנכלו אותו להמיתו לא היה אחד מהם מוחה אעפ״י שנתגדל ביניהם כי הביא דבת בני השפחות אל אביהם ובני הגבירה על חלומותיו ועל דבריו. (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסף)

Rashbam Bereshit 37:2-3רשב״ם בראשית ל״ז:ב׳-ג׳

(2) 'Elleh THESE ARE THE DESCENDANTS OF JACOB: Let those who love reason know and understand that which our Sages taught us (Shabbat 63a), "A verse never departs from its plain meaning." It is still true that in essence the Torah's purpose is to teach us and relate to us teachings, rules of conduct and laws which we derive from hints [hidden] in the plain meaning of Scripture, through superfluous wording, through the thirty-two principles of R. Eliezer, the son of R. Jose the Galilean, or the thirteen principles of R. Yishmael. Due to their piety, the earliest scholars tended to devote their time to midrashic explanations, which are the essence of Torah; as a result they never became attuned to the profundities of the plain meaning of Scripture. Furthermore, the Sages said, "Keep your children away from too much higgayon." They also said, "Studying the Bible is but of incomplete merit, but there is nothing more meritorious than studying Talmud" (BM 13a). Accordingly, they never became, entirely attuned to the plain meaning of Scriptural verses. As [Rabbi Kehana] says in Tractate Shabbat (63a), "I was eighteen years old and I had studied the entire Talmud and I had never realized that 'A verse never departs from its plain meaning'." Similarly, Rabbi Solomon, my mother’s father, who illumined the eyes of all the diaspora, who wrote commentaries on the Torah, Prophets, and Hagiographa, set out to explain the plain meaning of Scripture. However I, Samuel, son of his son-in-law, Meir – may the memory of the righteous be a blessing – [often] disputed [his interpretations] with him to his face. He admitted to me that, if only he had had the time, he would have written new [revised] commentaries, based on the insights into the plain meaning of Scripture that are newly thought of day by day. Now let the wise consider the way earlier scholars interpreted the phrase 'elleh toledot ya'aqov to mean, "These are the events and happenings that befell Jacob." This interpretation is folly. Of all the occurrences of the phrase 'elleh toledot X in the Torah or the Hagiographa, some elaborate the children of X, while others elaborate X's grand-children, as I explained above in the portion 'Elleh toledot noah. Above in the portion Bereshit, it is written, "When Noah had lived five hundred years, Noah begot Shem, Ham and Japheth" (Gen. 5.32). The text then explains how all the world sinned while Noah "found favor" (Gen. 6.8) . The text then explains (Gen. 6.9), "These are the toledot of Noah"-- i.e. "how did his grandchildren come about?" Since he had three sons and God commanded him to take them into the ark for twelve months, when they came out, "sons were born to them after the flood" (Gen. 10.1). [The text then proceeds to explain all their descendants] until they numbered seventy descendants who became the seventy nations, as it is written (Gen. 10.32), "From these the nations branched out." Similarly, the text concerning Esau explains in the first section the children that he begot when he lived in the area of his father's residence (36.1-5). Then the text explains that "he went to another land ... and settled on Mount Seir" (36.6,8). After completing that section, the text begins a new section with the words (36.9), "These are the toledot of Esau, the ancestor of the Edomites, on Mount Seir" – a section concerning [the descendants of] Esau's children. Just as one finds that the text relates, concerning Esau, that his children were born in the land of his father's residence, before he went to another land on account of Jacob (36.6), while his grandchildren were born on Mount Seir, so one finds similarly concerning Jacob. Above (Gen. 35.22) the text states, "The sons of Jacob were twelve in number." At the end of that section the text further explains that, "These are the sons who were born to him in Paddan-Aram. And Jacob came to his father, Isaac ..." (Gen. 35.26-7). So the text has [to this point] already explained who Jacob's sons were and where they were born, as it did in the case of Esau. Now [still following the pattern of the narration of Esau's line,] the text writes, "THESE ARE THE toledot OF JACOB" – i.e. his seventy descendants and how they were born. And how [were they in fact born]? JOSEPH WAS SEVENTEEN YEARS OLD and his brothers were jealous of him. As a result, "Judah left his brothers" (Gen. 38.1) and begot children – Shelah, Perez and Zerah – in Chezib and Adulam. As the events unfolded, "Joseph was taken down to Egypt" (39.1) and begot Menasseh and Ephraim there. Joseph then sent for his father and household, which now totaled seventy souls. Moses, our teacher, had to record all this since he would yet chastise them, saying, "Your ancestors went down to Egypt seventy persons in all ..." (Dt. 10.22). Ben SEVENTEEN YEARS OLD: This informs the reader that Joseph disappeared from his father for twenty-two years. He was thirty years old "when he stood before Pharaoh" (41.46). After another seven years of abundance and another two years of famine his father came, as it is written, "There are still five years to come in which there shall be no yield from tilling" (Gen. 45.6). Hayah ro'eh TENDED THE FLOCKS WITH HIS BROTHERS I.e. with Leah's sons. Common usage dictates that "brothers" refers to them, not to the concubine's children. Vehu' na'ar 'et bene bilhah ...: His youthful activities and revelling were commonly with Bilhah and Zilpah's children. As a result, his brothers, Leah's children, began to hate him. 'Et 'ehav: He tended the flocks with his brothers but, when it came to youthful pleasures, he left them and was commonly with the concubines' children, not with them. [The word na'ar does not imply immaturity; it simply means that] he was like any youth, as it is written (Hos. 11.1), "When Israel was a youth (na'ar)," and (II Sam. 2.14), "Let the young men (ha-ne'arim) come forward and sport before us." The text now continues to list a number of different factors that led to the brothers' hatred of Joseph. JOSEPH also BROUGHT TO HIS FATHER BAD REPORTS OF THEM: i.e. of his brothers [Leah's sons]. In this way, my interpretation is a variation on that of the midrash aggadah (BR 84.7). Joseph said to his father as follows: "They scorn the concubines' children? I, however, treat them respectfully and spend time with them." Other exegetes who attempt to explain the plain meaning of Scripture missed the true sense of this text. (3) Veyisra'el ISRAEL LOVED JOSEPH BEST ...: All this contributed to their jealousy. Ben THE CHILD OF HIS OLD AGE: He was the last child born of the eleven [born in Paddan-aram]. [Although it is true that Benjamin was younger,] Benjamin was not born until much later. So for many years until Benjamin's birth Joseph was the "child of old age" and it was then that Jacob began to favor him. Passim: A jacket.

(ב)היה רועה את אחיו בצאן – בני לאה, לפי דרך ארץ קורא אחיו ולא בני השפחות. והוא נער את בני בלהה וגו׳ – נערותו ורגילותו ומשתאיו היו עם בני בלהה ובני זלפה, ומתוך כך התחילו אחיו בני לאה לשנוא אותו. את אחיו – עם אחיו רועה, ובשמחת נערותו היה נבדל מהם ורגיל עם בני השפחות, ולא עמהם כמו נער. {נער – לשון אוהב,} כדכתיב: כי נער ישראל (הושע י״א:א׳), וכת׳: יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שמואל ב ב׳:י״ד). הולך ומונה כל מיני עניינים שגרמו לשנוא אותו. וגם ויבא יוסף {את} דבתם רעה – את דבתם של אחיו רעה, כמדרש אגדה לפי פרושי, שאמר לאביו כך מבזים הם בני השפחות אבל אני מכבדם ואני רגיל אצלם. פשטנים אחרים לא עמדו על העיקר. (ג) וישראל אהב וגו׳ – כל זה גרם הקנאה. בן זקונים – כי אחרון היה לי״א בנים, אבל בנימין לא נולד אחרי כן עד זמן מרובה. והרבה קודם שנולד בנימין היה לו בן זקונים והתחיל לאוהבו. פסים – מעיל.

Rashbam Bereshit 37:28רשב״ם בראשית ל״ז:כ״ח

Vayya'avru MIDIANITE TRADERS PASSED BY: The brothers were at their meal, sitting some distance from the pit so as to refrain from "eating on the blood" (Lev. 19.26), waiting for the Ishmaelites whom they had seen (vs. 25). However, before those Ishmaelites arrived, different people – Midianites – passed by there, saw Joseph in the pit and pulled him out. These Midianites sold Joseph to the Ishmaelites. It is to be understood that the brothers did not know [of the sale]. Although it is written [that Joseph later said to his brothers] (Gen. 45.4), "[I am ... he] whom you sold unto Egypt," that phrase is to be understood to mean that their actions indirectly led to his sale. To me, this represents the profound interpretation, following the plain meaning of Scripture. For the phrase, MIDIANITE TRADERS PASSED BY, implies that it happened by coincidence, and they sold Joseph to the Ishmaelites. Even if one were to insist on saying that THEY SOLD JOSEPH TO THE ISHMAELITES means that Joseph brothers sold him, one would still have to say that Joseph's brothers first commanded the Midianites to pull Joseph out of the pit, and then sold Joseph to the Ishmaelites.

ויעברו אנשים מדיינים – בתוך שהיו יושבים לאכול לחם, ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם, וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדיינים אחרים דרך שם, וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדיינים לישמעאלים. ויש לומר שהאחים לא ידעו, ואף על פי אשר כתב: אשר מכרתם אותי מצרימה (בראשית מ״ה:ד׳), יש לומר: שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו. זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא. כי ויעברו אנשים מדיינים – משמע על ידי מקרה, והם מכרוהו לישמעאלים. ואף אם באתה לומר: וימכרו {את} יוסף לישמעאלים – כי אחיו מכרוהו, אם כן צריך לומר שהם ציוו למדיינים סוחרים למושכו מן הבור ואחר כן מכרוהו לישמעאלים.

Rashbam Bereshit 41:45רשב״ם בראשית מ״א:מ״ה

Safenat pa'neah: should be understood as explained by the Targum. It is an Egyptian term. Such was the custom, to give an appropriate [new] name to a person whom one appoints to be in charge of one's house. Similarly (Num. 13.16), "Moses had changed the name of Hosea son of Nun to Joshua," when he became Moses' servant. So also (Dan. 1.7), "He called Daniel Belteshazar," as it is written (Dan 4.5), "Whom he named Belteshazar after the name of his God." Poti fera' POTI PHERA: in not the same person as Potiphar, according to the plain meaning of Scripture. Kohen 'on: An officer of that city. Similarly (II Sam. 8.18), "David's sons were kohanim," i.e. rulers.

צפנת פענח – כתרגומו, ולשון מצרים הוא. וכן היה דרכם לקרוא לאדם בשעה שממנים אותו על ביתם, שם הראוי. וכן: ויקרא משה להושע בן נון יהושוע (במדבר י״ג:ט״ז), כשנעשה משרתו. וכן: וישם לדניאל בלטשאצר (דניאל א׳:ז׳). כדכתיב: די שמה בל טשצר כשם אלהי (דניאל ד׳:ה׳). פוטיפרע – אין זה פוטיפר לפי הפשט. כהן און – שר של אותה העיר, כדכתיב: ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח׳:י״ח) – שלטונים.

Rashbam Bereshit 49:22-26רשב״ם בראשית מ״ט:כ״ב-כ״ו

(22) Ben porat yosef ben porat 'ale 'ayin: This verse is an example of a verse of two halves in which, in the first half, only the subject is mentioned and no complete statement is made about that subject. Then, in the second half, the words of the first half are repeated and the statement is completed. For example (Ps. 93.3), "The ocean sounds, O LORD,/ The ocean sounds its thunder"; (Ps. 92.10) "Surely Your enemies, O LORD,/ Surely Your enemies perish"; (Ps. 94.3), "How long shall the wicked, O LORD,/ How long shall the wicked exult?"; (Eccl. 1.2) "Utter futility! – said Koheleth – / Utter futility! All is futile!"; (Ex. 15.6) "Your right hand, O LORD, which is glorious in power/ Your right hand, O LORD, shatters the foe." The same applies to this verse. One should interpret: ben porat yosef – Joseph is a son who expands and grows. To what heights does he grow? Ben porat 'ale 'ayin – he grows and expands above the eye ; one must look above eye-level to see his stature and his beauty. Banot – Egyptian women – , sa'adah [singular] – each and every one of them marched. 'Ale shur is in parallelism with 'ale 'ayin and refers to seeing, as in the phrase (Num. 23.9), "I see them ('ashurennu) from the mountain tops." It means that Egyptian women, like Potiphar's wife and her friends, would go marching to see him. As a result (vs. 23), vaymareruhu varobbu ... since Potiphar's wife desired him he was thrown into prison. (23) Varobbu: is in parallelism with hissim – arrows – in this verse. It is like rabbav, which means "his arrows," in the phrase (Job 16.13), "His arrows (rabbav) surrounded me." [Since the root is a geminate, r-b-b,] that is why there is a dagesh [in the bet of varobbu]. However, when speaking of a quarrel (merivah) , one says ravu [without a dagesh in the vet], as in the phrase (Num. 20.13), "The Israelites quarrelled (ravu) with the LORD." Just as one says qamu from qam and shavu from shav, so from rav – as in the phrase (Jud. 11.25), "Did he start a quarrel (harov rav) with Israel?" – one says ravu. The text uses the metaphor of arrows to describe Potiphar's [wife's] slander. Similarly one finds (Jer 9.7), "Their tongue is a sharpened arrow, they speak deceitfully," and (Jer. 9.2), "They bend their tongues like bows for treachery." Varobbu is from the root r-b-b, just as sobbu is from the root s-b-b and ronni – as in the phrase (Is 12.6), "Oh, shout for joy (varonni)" – is from the root r-n-n. Robbu would be rendered saeterent in the vernacular. (24) Vatteshev be'etan qashto: The sturdy cross-bow, which is called arbaletra in the vernacular, is set into a strong, sturdy wood [shaft], called furca in the vernacular. The strong man who draws such a cross-bow pulls the cord back with his arms until his arms are folded on his own body. Then he can shoot the arrow n great distance. The weak man, however, is unable to pull the cord. The following, then, is the interpretation of these verses. The Egyptians shot their arrows at him, put him in jail and ״subjected his feet to fetters" (Ps. 105.18). Still he was released and he reigned over them, for his cross-bow was stronger and sturdier than theirs. Then, he imprisoned them, as it is written (Ps. 105.22), "To imprison princes at will." Vayyafozzu zero'e yadav: His arms folded when he pulled back the cord of the cross-bow and he shot arrows at them. For he was a strong man to draw that sturdy cross-bow that is called furca. One finds other places where "arms" are mentioned in reference to drawing a bow, as in the verse (Ps. 18.35), "My arms can bend a bow of bronze," – a reference to drawing a bow – and in the verse (Ps. 38.3), "Your arrows have struck me, Your arms have fallen upon me." Vayyafozzu means "they were bent," as it is written, "David was mefazzez umekharker" – pizzuz refers to [bending one's] arms and kirkur to [bending one's] legs. Vayyafozzu is from the root p-z-z, just an yasobbu is from the root s-b-b. Mide FROM THE HANDS OF THE 'avir OF JACOB: He achieved this victory and sovereignty through the hands of God. 'Avir ya'aqov is in parallelism with ro'eh 'even yisra'el [and hence 'avir means shepherd]. Similarly one finds (I Sam. 21.8), "Saul's chief herdsman ('abbir ha-ro'im)." Shepherds are also called ׳abbirim, since sheep and cattle are called 'abbirim, as it is written (Ps. 68.31), "The herd of 'abbirim among the peoples, the calves," and (Ps. 22.13), "Many bulls surround me, mighty 'abbirim of Bashan encircle me." [In other words, Jacob said,] "Mide 'avir ya'aqov – Who granted you[, Joseph, all this]? God who has been Israel's shepherd ('avir) and who shepherds me to this day, by sustaining me in Egypt through your greatness. THERE, [i.e. in Egypt,] God made you THE SHEPHERD OF 'even yisra’el – Israel's family." For Joseph supported his father and brothers. The word ׳even is related to father (׳av) and family. The nun is a suffix, like the nun of shigga'on (madness) and 'ivvaron (blindness), or like the mem of reqam (empty-handed) or kinnam (lice), as in the phrase (Ex. 8.13), "vattehi ha-kinnam – there was lice." (25) Me 'el FROM THE GOD OF YOUR FATHER: you received all this, AND HE WILL [continue to] HELP YOU. Birkhot tehom BLESSINGS OF THE DEEP [waters] that come up and irrigate the land. Birkhot shadayim BLESSINGS OF THE BREASTS That the breasts will not shrivel up, causing children to die from lack of milk. AND OF THE WOMB: Even [more importantly,] the fetus will not die in the womb. In reference to curses, the opposite order is used, as it is written (Hos. 9.14), "Give them a womb that miscarries," and, even if they do grow, let "their breasts be shriveled." [The order in our verse should be seen in terms of the rabbinic dictum,] "Not only this but also that." (26) Birkhot 'avikha gaveru 'al birkhot horay: "The blessings with which I, your father, Jacob, was blessed, when, 'The LORD was standing beside him . . (Gen. 28.13) are greater than the blessings of the mountains." For there (vs. 14), he was promised, "You shall spread out to the west and to the east ...," i.e. a goodly, boundless inheritance, superior to all the mountains of the earth. 'Ad ta’avat means "to the ends of" THE ETERNAL HILLS. It is related to the words, vehit'avvitem – "You shall draw a line" (Num. 34.10) – and teta'u, in the phrase (Num. 34.8), "Draw a line (teta'u) to Lebohamath." Horay is [synonymous with and] in parallelism with giv'ot 'olam, as can be proven from Moses’ [similar] blessing [of Joseph] (Deut. 33.15), "With the best of the ancient mountains (harare) and the bounty of the hills (giv'ot) immemorial." These blessings WILL BE ON THE HEAD OF JOSEPH. Nezir 'ehav: A king over his brothers.

(כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין – הרי פסוק זה דוגמא לחצאים בראש המקרא {שאינו מסיים דבורו} אלא שמזכיר במי הוא מדבר וחוזר וכופל חצי ראש המקרא ומסיים דבורו, כמו: נשאו נהרות י״י נשאו נהרות קולם (תהלים צ״ג:ג׳), כי הנה אויביך י״י כי הנה אויביך יאבדו (תהלים צ״ב:י׳), עד מתי רשעים י״י עד מתי רשעים יעלוזו (תהלים צ״ד:ג׳), הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל (קהלת א׳:ב׳), ימינך י״י נאדרי בכח ימינך י״י תרעץ אויב (שמות ט״ו:ו׳). אף כאן: בן פורת יוסף – בן הפורה וגדל יוסף. ועל מה הוא גדל? בן פורת עלי עין – גדל ורבה על עין, להסתכל למעלה מן העין בקומתו וביופיו. בנות – מצרים, צעדה – כל אחת ואחת. עלי שור – לשון ראייה, כפל לשון של עלי עין, כמו: ומגבעות אשורנו (במדבר כ״ג:ט׳). שהיו בנות מצרים צועדות והולכות לראותו כמו אשת פוטיפר וחבירותיה. (כג) ומתוך כך, וימררוהו ורובו – מתוך שנתנה אשת פוטיפר עיניה בו השליכוהו בבית האסורים. ורבו – כפל לשון של חצים שבפסוק, כמו: יסובו עלי רביו (איוב ט״ז:י״ג), חציו. ולכן הוא נדגש. אבל מגזרת רפי יאמר אשר רבו בני ישראל (במדבר כ׳:י״ג), כמו: מן קם – קמו, מן שב – שבו, כן יאמר מן הרב רב עם ישראל (שופטים י״א:כ״ה) – רבו. ומדמה הפסוק לשון הרע של {אשת} פוטיפר לחצים, כדכתיב: חץ שחוט לשונם מרמה דבר (ירמיהו ט׳:ז׳), וידרכו את לשונם קשתם שקר (ירמיהו ט׳:ב׳). ורבו – מגזרת: רבב כמו: סבו – מן סבב, צהלי ורוני (ישעיהו י״ב:ו׳) – מן רנן. רבו – שיטרוט בלעז. (כד) ותשב באיתן קשתו – הקשת החזק שקורין ארבלטרא, מושיבין אותו על עץ איתן וחזק שקורין פורקא, והמושך בקשת ההוא אם הוא אדם חזק מאד מושך את חבל הקשת בזרועיו ונכפפין זרועיו עד גופו ויורה החץ למרחוק. ואם הוא חלש, אינו יכול למשוך החבל. וכן פ{י}רוש המקראות: מצרים ירו בו חצים ונתנוהו בבית הסוהר ועינו בכבל רגלו, והוא יצא ומלך עליהם, כי קשת שלו היה חזק ואיתן משלהם, ואסרם, כדכתיב: לאסור שריו בנפשו (תהלים ק״ה:כ״ב). ויפוזו זרועי ידיו – נכפפו זרועיו במושכו חבל הקשת וזרק חיציו עליהם, כי איש חזק היה למשוך קשת איתן שקורין פורקא, וכן מצינו זרוע אצל דריכת קשת. כדכתיב: ונחתה {קשת} נחושה זרועותי (תהלים י״ח:ל״ה), והוא לשון דריכת קשת. וכן: כי חיציך נחתו בי ותנחת עלי ידיך (תהלים ל״ח:ג׳). ויפוזו – נכפפו, כמו: {המלך}ויהי דוד מפזז ומכרכר (שמואל ב ו׳:ט״ז), פיזוז בידים, כירכור ברגלים. ויפוזו מן פזז, כמו: יסובו מן סבב. מידי אביר יעקב – על ידי הקב״ה בא לו זה הנצחון והממשלה. אביר יעקב – כפל לשון: רועה אבן ישראל, וכן: אביר הרועים אשר לשאול (שמואל א כ״א:ח׳). וגם הרועים קרואים אבירים על שהבקר והשוורים קרואים אבירים, כדכתיב: עדת אבירים בעגלי עמים (תהלים ס״ח:ל״א). וכן: סבבוני פרים רבים אבירי בשן כתרוני (תהלים כ״ב:י״ג). מידי אביר יעקב – מי גרם לך? הקב״ה שהיה אביר יעקב, האלהים הרועה אותי עד היום הזה, שעל ידי גדולתך זן אותי במצרים, משם – הקב״ה גרם {לך} להיות רועה אבן ישראל – משפחת ישראל, שכילכל יוסף את אביו ואת אחיו. אבן – לשון אב ומשפחה, נו״ן יתירה כמו: נו״ן של שגעון ועורון (דברים כ״ח:כ״ח), ומ״ם של ריקם (בראשית ל״א:מ״ב), ותהי הכנם (שמות ח׳:י״ג). (כה) מאל אביך – בא לך כל זה, והוא יעזרך. ברכות תהום – שהתהום עולה ומשקה את הארץ. ברכות שדיים – שלא יהיו השדיים צמוקים, ולא ימותו הילדים מחוסר חלב. ורחם – ואף בתוך הרחם לא ימות העובר. ולעניין הקללה כתוב למפרע תן להם רחם משכיל (הושע ט׳:י״ד), ואפילו כשיגדלו יהיו השדיים צומקים, ולא זו אף זו. (כו) ברכות אביך גברו על ברכות הורי – ברכות אביך יעקב שבירכני הקב״ה, כדכתיב: והנה י״י נצב עליו וגו׳ (בראשית כ״ח:י״ג), גברו על ברכות הרים כדכתיב שם: ופרצת ימה וקדמה וגו׳ (בראשית כ״ח:י״ד), נחלה טובה ובלא מצרים מעולה מכל הרי עולם. עד תאות – עד סוף גבעות עולם – לשון: והתאויתם (במדבר ל״ד:י׳), תתאו לבא חמת (במדבר ל״ד:ח׳). וברכות משה מוכיחין על פסוק זה כי הורי לשון כפל של גבעות עולם, דכתיב שם: ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם (דברים ל״ג:ט״ו). ואותן ברכות תהיינה לראש יוסף. נזיר אחיו – מלך על אחיו.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 37אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ל״ז

(א) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה – בעבור היותו קטן שמוהו בני השפחות שמש להם, כי אם היה משרת אחיו בני הגבירה לא היה דבר רע, וזאת היא דבתם רעה. וטעם אבר מן החי (בראשית רבה פ״ד:ז׳) דרש הוא, כי הכתוב לא הזכיר מאחיו כי אם בני השפחות. (ג) כי בן זקונים הוא – כמשמעו, כי הולידו והוא זקן בן תשעים ואחת שנה. גם כן אחיו בנימין קראו הכתוב: וילד זקונים קטן (בראשית מ״ד:כ׳), ואחרי אלה שניהם לא נולד בן. פסים – כתונת מרוקמת. פסים – פס ידא (דניאל ה׳:ה׳) בלשון ארמית.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 41:45אבן עזרא בראשית פירוש ראשון מ״א:מ״ה

כהן אן – עובד השם או עבודה זרה, כי אין כהן בכל המקרא כי אם משרת, על דעתי. (מה-מו) ויצא יוסף – יצא שמו, כטעם: ויצא לך שם (יחזקאל ט״ז:י״ד). או: יצא בעצמו ועבר על כל מקום, והכריזו עליו כדי שיכירוהו.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 49:23אבן עזרא בראשית פירוש ראשון מ״ט:כ״ג

וימררהו – אמר הנגיד שפירושו: שמו מררתו כמו מטרה, ואחר כן יורו בעלי חצים. ושם ורבו – מגזרת: השמיעו אל בבל רבים (ירמיהו נ׳:כ״ט). וכטעם וימררהו – יסבו עלי רביו (איוב ט״ז:י״ג), ובסוף: ישפך לארץ מררתי (איוב ט״ז:י״ג). וישטמהו – מוקדם קודם וימררהו, כאילו אמר: וכבר שטמוהו. וכאן רמז על אחיו שמכרוהו.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 37:2-3ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ז:ב׳-ג׳

(ב) והוא נער – שהיה עושה מעשה נערות. את בני בלהה ואת בני זלפה – כך דרך הגדולים, כשיש להם נער חביב, מפקידים אותו עם בני האמהות שייטיילוהו ויוציאוהו ויביאוהו ועובדים אותו. את דבתם רעה אל אביהם – כשהיו עושים דבר שלא כהוגן, היה מספר לאביו ומבאישם בעיני אביהם. דיבה – לשון דיבור, כמו: דובב שפתי ישינים (שיר השירים ז׳:י׳). ודיבה יכול להיות טובה ורעה, לכך אומר: דיבה רעה, וכן מוציאי דיבת הארץ רעה (במדבר י״ד:ל״ז). וברוב מקומות דיבה עניין רע הוא, כמו: שמעתי דיבת רבים (תהלים ל״א:י״ד), ופעמים שהוא מפרש בהדיא. ועל דבר זה שהיה מבאישם בעיני אביהם שנאוהו בני האמהות. כי הם מחמת קנאה לא היו שונאים אותו, כי אין דרך בני אמהות לקנאות בבני הגבירות, אבל על זה שנאוהו. (ג) וישראל אהב את יוסף – עתה מפרש והולך למה שנאוהו בני לאה. כי בן זקונים הוא לו – לא היה לו בן מרחל עד שעת זקנתו, ועל ידי תאוה נולד לו. ולכך היה חביב עליו. ועשה לו כתנת פסים – לשון מעיל. וכן פירשו רבותינו: כרפס (אסתר א׳:ו׳), וכן: כתונת הפסים אשר עליה קרעה (שמואל ב י״ג:י״ט) דתמר. ויש לפרש: פסים לשון פיוסים, וכתונת נאה כדי לפייסו, כמו: שטר פסים דתלמוד (בבלי כתובות ע״ט.).

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 37:25-30ר׳ יוסף בכור שור בראשית ל״ז:כ״ה-ל׳

(כה) וישבו לאכול לחם – דרך הרועים שמקצתם אוכלים ומקצתן עומדים על הבהמות, ואחר שאכלו מקצתם, הולכים אותם שאכלו אל הבהמות והאחרים אוכלים, ואין דרכם לאכול כולם ביחד. והיה אוכל יהודה ומקצת אחיו, וראובן ומקצת אחיו היו שומרים הצאן, ולפיכך לא ידע ראובן במכירתו. ויש אומרים: כי ראובן היה מתענה על ששכב את בלהה, ויש אומרים: שהיה כל אחד משמש את אביהם יומו והגיע יומו של ראובן. אבל תימה על שהיו רחוקין מאביהם, וראובן שב אל הבור. והנה אורחת ישמעאלים – מדנים, ומדיינים, וישמעאלים, אחים היו מבני פלגשי אברהם: ישמעאל בן הגר, ומדן ומדין מבני קטורה. ובאותה חבורה היה שם מבני ישמעאל, ומבני מדן, ומבני מדיין, ולכך פעמים קורא אותן ישמעאלים, ופעמים מדנים, ופעמים מדיינים. (כו) מה בצע – אמר יהודה: למה נעשה עון זה להמיתו, ולא נהנה כלום במיתתו. מוטב שנמכרנו ולא יהיה העון כל כך, ונהנה, וגם לא נראה אותו עוד, ולא יקניט אותנו. ונראים הדברים, שכשמכרוהו השביעוהו שלא יבא עוד אל בית אביו, ולא יגלה עצמו לאביו, ולא יודיע לאביו שהוא חי ושהוא נמכר, ולא יאמר לשם שהוא מבני יעקב בשום סימן, ולא בשום רמיזה. וכן עשה, שמוטב היה לו לעשות כן ולא שימות בידם. דאי לא היה כן, כשהיה גדול בבית אדוניו, וגם תשע שנים שהיה מלך במצרים, שבע שני השבע ושתים מן הרעב, למה לא שלח לאביו לאמר: הנני כאן במצרים, הלא היה יודע כי אביו מצטער עליו. אלא ודאי נשבע להם. (כז) וישמעו אחיו – האזינו דבריו ויטיבו בעיניהם, ויעשו כן. (כח) ויעברו אנשים מדינים – יש מפרשים: שהמדינים שמעוהו צועק בבור, והעלוהו וגנבוהו, ומכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף ועשו ממנו סחורה גדולה מפני שלא הוציאו עליו כלום, וישמעאלים הורידוהו למצרים. ומה שאומר בסוף הפרשה: והמדנים מכרו אותו אל מצרים (בראשית ל״ז:ל״ו), כלומר: כדי להורידו למצרים. ואינו רק דברי בדאות, שהרי כתוב שם: לפוטיפר. ועוד דאכתי קשה: למה לא גילה עצמו. וגם יש מי שאומר: מדנים ומדיינים על שם המשאות שהיו נושאים, כמו: התקשר מעדנות כימה (איוב ל״ח:ל״א), וילך אליו אגג מעדנות (שמואל א ט״ו:ל״ב). ופעמים שמבליע הע׳ כי דרך להבליע אותיות אחה״ע, כמו: וירב בנחל (שמואל א ט״ו:ה׳), שהוא כמו: ויארב. וכן מפרש: יושבי על מדין (שופטים ה׳:י׳), כמו על המשאות המקושרות. וכל זה איננו שוה לי. אלא אומה אחת היו כמו שפירשתיה (ר״י בכור שור בראשית ל״ז:כ״ו), כמו שקוראים אותנו פעמים יהודים, פעמים עברים, פעמים ישראל, פעמים ישורון. והאמת: כי אחיו מכרוהו, כמו שאמר להם: אשר מכרתם אותי... הנה (בראשית מ״ה:ד׳-ה׳), והשביעוהו, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור בראשית ל״ז:כ״ו). ועשו ממנו סחורה גדולה כאדם המוכר שדהו מפני רעתה, כי היו נותנים משל{ה}ם שירחיקוהו מהם, כי תכלית שנאה שנאוהו. (ל) הילד איננו – כי לא היה בשעת מכירה כמו שפירשתי (ר״י בכור שור בראשית ל״ז:כ״ה). אנה אני בא – לבקשו, ואיך אשוב לראות ברע אשר ימצא את אבי.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 42:7ר׳ יוסף בכור שור בראשית מ״ב:ז׳

ויתנכר אליהם – חשב אם אגלה להם עצמי מיד, מפני שהם בושים על שמכרו אחיהם וציערו אביהם, יאמרו לי: שתוק אתה מושבע ועומד שלא תגלה אותנו. ואמר להם קשות ומרגלים אתם, ודחקם עד שהביאו בנימין, ונתן הגביע באמתחתו, ואמר לעכבו לעבד. וכשראה אותם דחוקים, שהיו יראים לחטא {ל}אביהם, גילה עצמו, כי אז ידע שעל כרחם יגלו גם הם, שלא יעכב בנימין.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 47:21ר׳ יוסף בכור שור בראשית מ״ז:כ״א

ואת העם העביר אותו לערים – שהיה מיישב אנשי עיר אחת בעיר אחרת, ומחליף את יושבי עיר בעיר, לפי שקנה אדמתם ולא יחזרו ויחזקו בארץ לאחר זמן, לומר כל אחד על שדיהו: זה של אבותיי היה מעולם וירושתי מעולם, ויחזיק כל אחד בשלו. ולפיכך העבירם, שלא יהיה להם טענה במה שבידו, ותהא מוחזקת ביד פרעה. ויש לפרש: העביר אותו לערים – כשמכר כל התבואה שבעיר אחת, העבירם לקנות תבואה שבעיר אחרת. והראשון עיקר.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 1:11ר׳ יוסף בכור שור שמות א׳:י״א

ויבן ערי מסכנות – לשון אוצר, כמו: ומסכנות לתבואת דגן ותירוש (דברי הימים ב ל״ב:כ״ח), וכן תירגם אונקלוס. ופרעה היה צריך רוב אוצרות, כי חומש כל תבואות מצרים שלו, כדכתיב: וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה {על אדמת מצרים} לפרעה לחומש (בראשית מ״ז:כ״ו). אבל בני ישראל לא היו נותנים חומש, כי יוסף נתן להם אחוזה במיטב הארץ וכלכל אותם, ולא מכרוה. ובאו בעלילה על ישראל, לאמר כל המצריים עובדים את המלך, שעובדים את האדמה והחומש שלו, וכל בהמתם שלו, והם מגדלים אותם, ונותנים חצי הוולדות למלך, וכולם אריסין, אבל אתם אין עובדים אותו. לכן כיון שהמצריים נותנים את התבואה, אתם בנו את האוצרות לתתה בהם.

R. Yehuda HeChasid Bereshit 43:7ר׳ יהודה החסיד בראשית מ״ג:ז׳

וא"ת למה לא אמר להם מיד אני יוסף אחיכם? ואמר מ"א (מורי אבי = ר"י החסיד) שיוסף נשבע להם, היה מחשב בדעתו שאפי' לעצמו אין לו לגלות ושלא יודע הדבר לעולם. כי חשב יעקב אוהב את בנימין ביותר, אעסוק בערמה שאתפוש את בנימין ויבא יעקב לפדותו ואז יעכב אותו בכאן, ומסתמא אי אפשר שלא יכירני. וראיה ולא יכול יוסף להתאפק מכלל שעדיין היה ברצון מתאפק עד שהיה יעקב בא.

Radak Bereshit 37:2-3רד״ק בראשית ל״ז:ב׳-ג׳

(2) אלה תולדות יעקב, the meaning of the word תולדות in our context here is “happenings, developments.” It includes all kinds of traumas Yaakov would experience. Genesis 6,9 similarly introduced what happened to Noach with these words. The philological bridge to the word תולדות when it refers to biological progeny is Proverbs 27,1 כי לא תדע מה ילד היום, “for you do not know what the day will give birth to.” יוסף בן שבע עשרה שנה, when he was still only 17 years old. רועה את אחיו בצאן, mark the fact that the Torah wrote בצאן “with the flocks,” instead of הצאן, “the flocks,” for being relatively young he was only allowed to work together with his brothers instead of being allowed to tends flocks all by himself. He was still a trainee. והוא נער, he was always going with them when they were engaged in tending the flocks. נשי אביו, the term “wives of,“ emphasises that they were full fledged wives, as had been stated when each of these women became married to Yaakov, i.e. “לאשה.” (compare 30,9; 30,4) Joseph’s keeping company with the sons of these women was in no way something disparaging for him, as he was not only their half brother just as he was a half brother to the sons of Leah, but they were his social equals. ויבא יוסף את דבתם רעה, he told his father that his brothers hated him, i.e. both the sons of the former servant maids with whom he was being raised, as well as the sons of Leah to whom he felt superior because he enjoyed preferential treatment by his father. As a result, the brothers sought pretexts to treat him meanly. Yaakov was angry at the brothers on behalf of Joseph, interpreting the brothers’ hatred of Joseph as jealousy due to his loving Joseph excessively. (verses 3 and 4). In Bereshit Rabbah 84,7 we are told that according to Rabbi Meir Joseph told his fathers that the brothers were suspect of violating the commandment not to eat flesh from a still living animal, whereas Rabbi Yehudah is supposed to have said that Joseph accused them of treating the sons of Bilhah and Zilpah with disdain, referring to them as “slaves.” Rabbi Shimon is reported as saying that Joseph accused the brothers of casting lustful glances at the local Canaanite girls. Rabbi Yehudah bar Seymon claims that God repaid Joseph for all three accusations as we derive from Proverbs 16,11 פלס ומאזני משפט לה', “Honest scales and weights are the Lord’s.” God said to him: “you accused your brothers of violating the law of אבר מן החי, you will be a witness that even when they were engaged in a sinful enterprise such as dipping your cloak in blood before presenting it to your father, they first slaughtered the male goat ritually, as is required when they would eat it. You accused them of calling the sons of Zilpah and Bilhah slaves, that is why you yourself were sold into slavery (Psalms 105, 17) You accused your brothers of looking lecherously at the local girls, I will cause you to be tempted by this very phenomenon.” This is why the Torah described the wife of Potiphar attempting to seduce Joseph (39,7) (3) כי בן זקונים, what was so special about Joseph’s age, seeing all the eleven brothers had been born in the space of 7 years? How much older was Yaakov at the time Joseph was born than, say, at the time Yehudah was born? We conclude therefore, that the meaning of the word זקונים has nothing to do with physical age, but that Joseph appeared to him as especially intelligent, wise, wise well beyond his years. The words of wisdom spoken by Joseph would normally be expected only from the mouth of men who had acquired such wisdom through having lived for many years. This is also the way Onkelos understood the term when he translates it as בר חכים, “a wise son.” Seeing that he considered him so wise he dressed him in especially attractive garments. In this way he gave tangible expression to his special love for him. ועשה לו כתונת פסים, the word פס is related to the same word in Daniel 5,5 פס ידא, palm of a hand. The cloth was made of differently coloured surfaces similar to garments made of soft wool which are made in a number of differently coloured stripes or sections. The garment looked very impressive, arousing the hatred of the brothers in addition to the fact that they hated him for spreading tales about them to their father. Our sages in Shabbat 10 seize upon this detail to teach us that a father must ever be careful not to arouse inter-fraternal jealousies, seeing that the fortunes of the Jewish people have been so negatively affected on account of five silver coins worth of angora wool which Yaakov spent more on Joseph’s attire than he did on the garments worn by his other sons. The enslavement of the Jewish people in Egypt was brought about as a direct consequence of this jealousy.

(ב) את דבתם רעה – היה אומר לאביו כי אחיו היו שונאים אותו, אלה בני השפחות שגדל עמהם וכן בני הגבירות, שהוא היה מתגאה עליהם לפי שאביו היה אהבו ביותר מכל אחיו, והוא היה מביא דבתם זאת אל אביהם שהיו מבזים ומדברים עליו רעה, ויעקב היה גוער אותם בעבורו; והנה הולך ומפרש סבת השנאה כמו שאמ׳ וישראל אהב, ויראו אותו. ובב״ר (פ״ד) חד אמר, שהיה אומר לו חשודין בניך על אבר מן החי, וחד אמר, תולים הם עניהם בבנות הארץ, וחד אמר שקורין לבני שפחות עבדים, אמר ר׳ יהודה בר סימון על תלתיהון פלס ומאזני משפט לה׳. א״ל הקב״ה אתה אמרת חשודין הן על אבר מן החי, חייך, אפילו בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטין, שנאמר, וישחטו שעיר עזים. אתה אמרת שקורין לבני השפחות עבדים, לעבד נמכר יוסף, אתה אמרת תולין עיניהם בבנות הארץ, חייך, שאני מגרה בך את הדוב, הדא היא ״ותשא אשת אדניו״. (ג) כי בן זקונים הוא לו – והלא בשבע שנים נולדו כל בני יעקב, אע״פ שנולד יוסף אחרון מה זקנה היתה ליעקב בהולד יוסף משאר בניו? אלא פירושו כי בן זקונים הוא לו, כי היה מוצאו חכם בכל דבריו כמו אם היה זקן, וכן תרגם אונקלס ארי בר חכים הוא ליה. ולאהבתו אותו יותר מכל בניו היה מלבישו בבגדים נאים ועשה לו כתונת פסים. פסים – מענין פס ידיו, והיתה הכתונת עשויה פס אחד מצבע אחד ופס אחד מצבע אחר, כמו כלי מילת שעשוים פסים פסים, והיתה הכתונת נאה וזה היה גורם לו שישנאו אותו מלבד שהיה מדבר עליהם רע אל אביהם. וארז״ל (שבת י׳) לעולם אל יטיל אדם קנאה בין הבנים שבשביל חמשת סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף על בניו נתקנאו בו אחיו וירדו אבותינו למצרים.

Radak Bereshit 37:5רד״ק בראשית ל״ז:ה׳

ויחלום....ויאמר, he dreamed, and wanted to make them feel bad seeing that they had displayed jealousy of his father’s love for him, and had allowed that jealousy to deteriorate into hatred of him. Seeing that eventually, Joseph’s rise to power was due to his handling of the harvest in Egypt, the details of the dream were: והנה קמה אלומתי, the symbol of my success, i.e. my sheaf of grain remained erect, whereas your sheaves bowed down to me. It was a fact that in due course the grain harvest was the cause of the brothers prostrating themselves before Joseph.

ויגד לאחיו – היה מספר לאחיו החלום להכאיב לבם לפי שהיו מקנאים בו לאהבת אביו אותו, והיו שונאים אותו. והיה החלום הזה מענין מה שקרה לו ומה שקרה להם עמו; כי ע״י התבואה עלה הוא לגדולה. וזהו שחלם קמה אלומתי, ועל ידי התבואה השתחוו לו אחיו, וזהו שאמר תסובינה אלמתיכם ותשתחוין.

Radak Bereshit 42:9רד״ק בראשית מ״ב:ט׳

אשר חלם להם, for the dreams had really concerned the brothers, primarily. He realised now that they had hated him on account of his dreams; this is why when he remembered all that they had done to him instead of repaying them in kind, he only made them extremely uncomfortable for a while.

אשר חלם להם – כי להם היו החלומות וראה עתה פתרונם, והם שנאוהו בעבורם, ובזכרו כל מה שעשו לא גמלם רעה אבל ציערם והקניטם.

Radak Bereshit 42:17רד״ק בראשית מ״ב:י״ז

ויאסוף, he caused them mental pain without touching their bodies or causing them financial loss.

ויאסוף – צער אותם בלא הפסד גופם וממונם.

Radak Bereshit 42:27רד״ק בראשית מ״ב:כ״ז

ויפתח האחד, one of them. According to a homiletic comment quoted by Rashi, the definitive article at the beginning of the word האחד is a hint that this was Levi, who, through his buddy Shimon having been detained by Joseph, was now “the one,” i.e. left alone without his closest companion. בפי אמתחתו, Joseph had instructed that the money of one of them should be not just placed back in his sack, but should be placed near the top so that he would find it immediately he opened the sack. The money of the other brothers had been placed somewhere in the middle section of their respective containers, or even at the very bottom. If the money of all of them had been placed near the top of their bags they would see it as soon as they started giving fodder to their beasts, and they would turn around to Egypt pointing out that someone had made a mistake. They would be anxious to clear themselves of the danger of being accused of an additional crime, of being thieves. Joseph had therefore taken precautions that only one of them should find his money before they would get home. He had arranged matters in a way to cause them maximum worry.

ויפתח האחד – אחד מהם, ובדרש זה לוי שנשאר יחידי משמעון שהיה בן זוגו. בפי אמתחתו – כן צוה יוסף שלאחד מהם ישימו כספו בפי אמתחתו, ולאחרים באמצע האמתחת או בתחתיתו, שאם ישימו כספם בפי האמתחת כולם בלקחם מספוא לחמוריהם יראו וישובו למצרים על דבר הכסף להשיבו ולהודיע כי לא פשעו בו כי הם נתנוהו, לפיכך צוה יוסף לשים הכסף באמצע האמתחת כדי שלא ירגישו בכסף עד היותם בביתם, אבל צוה לשים לאחד מהם בפי אמתחתו כדי לצערם וידע כי בעבור כסף של אחד לא ישובו למצרים.

Radak Bereshit 44:1רד״ק בראשית מ״ד:א׳

ויצו, all the matters described are quite clear to the reader. Joseph arranged this whole charade in order to discomfort the brothers and to make them feel afraid without actually causing them any harm, and not hurting them physically or even economically. He displayed great wisdom in what he did.

ויצו – כל אלה הדברים מבוארים ועשה יוסף כל זה כדי להקניטם כל אשר יוכל מבלתי שירע להם ושלא יגע לא בגופם ולא בממונם ועשה הכל בחכמה.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 37:2-3ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית ל״ז:ב׳-ג׳

(ב) ומאמרו והוא נער – בטעם [היה] מתגדל ומתבגר (עם בני בלהה וזלפה) כמו שביאר המפרש שנמשך אחר המתרגם ז״ל (״מרבי״) וזה מורה שהיה מתחבר עם בני השפחות יותר מבני לאה קרוב לפי שבנפשות בני לאה [לבחור] יותר ממנו וגם לפי שבני השפחות היו קרובים יותר לגילו ואע״פ שהיו יששכר וזבולון (עוד) יותר קרובים לגילו התחברותם לאחיהם מן האם (היתה) מרובה ויותר חזקה. ומאמרו נשי אביו – ביאור כי מדריגתן אחר שלקח אותן (יעקב) ע״ה מדריגת נשים (גבירות) לא מדריגת שפחות כמו שהיו. את דבתם רעה – אמרו כי טען עליהם שהם אוכלים אבר מן החי. (ג) וישראל אהב וג׳ – הענין הנודע הטבעי שהאב אוהב את הבן הקטן האחרון כלומר הנולד לעת זקנה יותר מאחיו והסיבה לזה גודל דביקותו בו או רחמיו עליו מפני הרגשו או פחדו שהוא יפרוש ממנו מהר על ידי המות וזו היא כוונת הכתוב במאמרו כי בן זקנים הוא ומאמר המתרגם ארי בר חכים הוא ליה עם שאר מה שאמרו בדרש (הוא) מדרש לא פשט. פסים – פירשוהו מרוקמת גוונים הרבה ויש אומרים כי כל (מדת) מקום כף (היד) ממנה היתה מגוונת בצבע (מיוחד).

Ramban Bereshit 37:2-3רמב״ן בראשית ל״ז:ב׳-ג׳

(ב) והוא נער את בני בלהה – ...והנכון בעיני: כי זה הכתוב שב לבאר מה שהזכיר, ושיעורו, יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה בצאן את אחיו את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. ודומה לו בסדר הזה, ויחלמו חלום שניהם איש חלומו בלילה אחד איש כפתרון חלומו המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבית הסוהר (בראשית מ׳:ה׳), שב לפרש מלת ׳שניהם׳ אשר הזכיר. ושיעורו, ויחלמו חלום שניהם המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבית הסוהר איש כפתרון חלומו, וכן רבים. או, שיהיה והוא מושך אחר עמו, ומשפטו, והוא נער והוא את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, יאמר כי הוא נער והוא עם בני בלהה ועם בני זלפה נשי אביו תמיד, לא יפרד מהם בעבור נערותו כי להם צוה אביהם שישמרוהו וישרתוהו לא לבני הגבירות, והוא מביא מהם דבה רעה אל אביהם, ולכן ישנאוהו אלה הארבעה האחים. ואחר כן אמר, כי אביו אהבו ויראו אחיו האחרים, כי אותו אהב אביהם יותר מכולם ויקנאו בו וישנאוהו. נמצא שנוא מכולם, בני הגבירות יקנאו בו למה יאהב אותו מהם, והם בני גבירה כמוהו, ובני השפחות אשר לא יקנאו בזה למעלתו עליהם, ישנאו בו בעבור היותו מביא דבתם אל אביהם. וטעם דבתם רעה, להפליג, כי כל דבה רעה היא. ועל דעת רש״י (במדבר י״ד:ל״ו), יתכן שתהיה דבה טובה, ו׳מביא דבה׳ הוא אשר יראה יגיד, אבל ׳מוציא דבה׳ הוא כסיל האומר שקר. ועל דרך הפשט: איננו קשה שיקראנו נער והוא בן שבע עשרה שנה, כי בעבור היותו קטן מכולם יקראנו כן, לומר כי לא היה מתחזק כאחיו, ויצטרך להיותו עם בני בלהה וזלפה מפני נערותו. וכתיב ברחבעם בן שלמה, ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם (דברי הימים ב י״ג:ז׳), והוא בן ארבעים ואחת שנה במלכו, וכן השלום לנער לאבשלום (שמואל ב י״ח:ל״ב), ובנימן ברדתו למצרים גדול ממנו, ויקראנו נער פעמים רבים. ואונקלוס תרגם: והוא נער – והוא מרבי עם בני בלהה, יאמר כי מיום היותו נער הוא עמהם הם גדלוהו כאב והם ישרתוהו, גם נכון הוא ועל הדרך שפירשתי, כי הכתוב יספר כי מאלה יביא הדבה ולבני הגבירות בקנאתם. וטעם נשי אביו – כי נשיו היו שלקחם לנשים, ולא יקרא אותם הכתוב שפחות רק בהיותם עם רחל ולאה שהן גבירות להן, וכן וישם את השפחות ואת ילדיהן (בראשית ל״ג:ב׳), לומר כי בעבור היותן שפחות לרחל וללאה שם אותן לפניהן, וכן וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית ל״ה:כ״ב), שאילו היתה גברת לא יעשה כן. ויתכן כי בחיי רחל ולאה יקרא אותן שפחות ופילגשים, ועתה מתו ולקחן לנשים. (ג) כי בן זקונים הוא לו – שנולד לו בעת זקנתו. ואונקלוס תרגם: ארי בר חכים הוא ליה, שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. דבר אחר: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. לשון רש״י. וכן אמר רבי אברהם: כי בן זקונים שהולידו לזקוניו והוא בן תשעים ואחת שנה, וגם אחיו בנימין קראו ילד זקונים קטן (בראשית מ״ד:כ׳). ואיננו נכון בעיני, כי הכתוב אמר שאהב את יוסף מכל בניו בעבור שהוא בן זקונים, וגם כל בניו נולדו לו בזקוניו, והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק כשנה או שנתים. והנראה בעיני: כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד לא יפרד ממנו, והוא נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו. והנה לקח יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד, ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום רחוק. ואונקלוס שאמר ׳בר חכים׳, ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו, וטעמו כטעם זקנים. ותרגם בילד זקונים בר סבתין, כי לא אמר הכתוב בכאן ׳כי בן זקונים היה׳, אבל אמר הוא לו שהיה כן בעיניו. [וזאת כונתם באמרם כל מה שלמד משם ועבר מסר לו (בראשית רבה פ״ד:ח׳), לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם, כאלו היה זקן ורב ימים.]

Ramban Bereshit 41:45רמב״ן בראשית מ״א:מ״ה

והאמת: כי לשון כהונה שרות, אבל לא לאלהות בלבד, כי הנה ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח׳:י״ח), ובמקומו בדברי הימים (דברי הימים א י״ח:י״ז): ובני דוד הראשונים ליד המלך. וכן: מוליך כהנים שולל (איוב י״ב:י״ט), שהם משרתי המלך. וכן: יכהן פאר (ישעיהו ס״א:י׳) יתלבש פאר ככהן העובד, שיעשו לו בגדים שלא כשאר העם לכבוד ולתפארת. וכן: ומיודעיו וכהניו (מלכים ב י׳:י״א) – ראשי משרתיו.

Ramban Bereshit 42:9רמב״ן בראשית מ״ב:ט׳

ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם – עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו. לשון רש״י. (והנכון בעיני) [ולפי דעתי שהדבר בהפך] כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו, זכר כל החלומות אשר חלם להם. (ואמר בלבו עתה יתקיימו כלם עליכן) [וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה, מן החלום הראשון: והנה אנחנו מאלמים אלומים (בראשית ל״ז:ז׳), כי ״אנחנו״ ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים, מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם] חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו, לקיים (גם החלום האחר שאמר: ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, וזה טעם וירדו אחי יוסף עשרה, כי החלום הראשון היה אל העשרה, כי בהם אמר: ויגד אותו לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו, ולהם אמר: והנה אנחנו מאלמים אלומים, והנה בנימין איננו בכלל הזה, ועתה נתקיים החלום הראשון בהשתחוייתם אליו. והחלום השני לא יוכל להתקיים עד בא בנימין גם אביו.) [החלום הראשון תחילה ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות, כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון. הגיד להם לקיים החלום השני. ולולי כן, היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת, איך לא יחמול על שיבת אביו. אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת. גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם, אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין, שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו, או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף, ונולדה ביניהם קטטה ושנאה, ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן, אולי ישלחו בו ידם, עד בדקו אותם באהבתו. ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה (בראשית רבה צ״ג:ט׳): אמר רבי חייא בר׳ אבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו, עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק, היה בו פיוס ליוסף, פיוס לאחיו, פיוס לבנימין. פיוס ליוסף – ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו׳. וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו. ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון, אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה, שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו.] ויאמר אליהם מרגלים אתם – העלילה הזאת יצטרך להיות בה טעם או אמתלא, כי מה עשו להיות אומר להם ככה, וכל הארץ באו אליו והם בתוך הבאים, כמו שאמר: לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען. ואולי ראה אותם אנשי תואר ונכבדים לבושי מכלול כולם, ואמר להם אין דרך אנשים נכבדים ככם לבא לשבור אוכל כי עבדים רבים לכם. ויתכן שהיו בתחילת הבאים מארץ כנען, והוא טעם: ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען, כי עתה באו משם הראשונים. ויאמר להם יוסף מרגלים אתם כי מארץ כנען לא בא אלי אדם לשבור אוכל, וזה טעם מאין באתם, שאמר להם בתחילה.

Ramban Bereshit 47:14-19רמב״ן בראשית מ״ז:י״ד-י״ט

(יד) וילקט יוסף את כל הכסף וגו׳ – סיפר הכתוב זה, וגמר הענין בכל הפרשה, להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה ובדעת, וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה, ולא עשה לעצמו אוצרות כסף ומטמוני מסתרים בארץ מצרים, או לשלחו לארץ כנען, אבל נתן למלך הבוטח בו כל הכסף, וקנה לו את האדמה גם הגופות, ומצא בזה חן גם כן בעיני העם, כי השם הוא המצליח את יראיו. (טו) ויתם הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבאו כל מצרים אל יוסף וגו׳ – והזכיר כי תם הכסף מארץ כנען בעבור כי מצרים בבואם אל יוסף יזכירו לו זה, כי אמרו אחרי שתם הכסף גם מארץ כנען ולא יבאו עוד אליך לשבור, למה נמות נגדך כי אפס כסף, ותמיתנו חנם, ותשאר התבואה בידך ואין קונה. (יח) ויבאו אליו בשנה השנית – לשני הרעב. ואף על פי שאמר יוסף: ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (בראשית מ״ה:ו׳), מכיון שבא יעקב למצרים באתה ברכה לרגלו, והתחילו לזרוע וכלה הרעב. וכן שנינו בתוספתא דסוטה (תוספתא סוטה י׳:ג׳) לשון רש״י. וכך הוזכר בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ט:י״א): אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שתי שנים עשה רעב. כיון שירד יעקב אבינו למצרים כלה הרעב. ואימתי חזרו בימי יחזקאל וכו׳ ואם כן, לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו, ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו. ואולי נאמר שהיה הרעב בארץ כנען כדבר יוסף, אבל במצרים ירד יעקב אבינו אל היאור לעיני פרעה ולעיני כל מצרים, וראו כל עמו שעלה נילוס לקראתו וידעו כי ברכת י״י היא לרגלי הנביא. ואם כן יהיה, ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף בשאר שני השבע, וכל ימי חיות אביו, כי גם אחרי מות אביו אמר: אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם (בראשית נ׳:כ״א). ועם כל זה אני תמה, שאם כן, לא היה החלום אמת, כי הראו לו את הגזרה ולא הענין הנהיה והנעשה בהם. וראיתי שם בתוספתא דסוטה: אמר רבי יוסי כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב לישנו וכו׳. ועוד שנינו בספרי (ספרי עקב ל״ח): ויברך יעקב את פרעה – במה ברכו? שנמנע שני הרעב. אף על פי כן שלמו אחר מיתתו, שנאמר: ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם. מה כלכול האמור להלן (בראשית מ״ה:י״א) בשני רעבון הכתוב מדבר, אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. רבי שמעון אומר: אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהם וניטלין לאחר מיתתן. אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא, שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם. עד כאן. והנה השלים הרעב חמש השנים הנותרות. ודעת רבי אברהם שהיו אלו שתי השנים לאחר בוא יעקב למצרים. וכך כתב: מצינו בדרש כי נסתלק הרעב בזכות יעקב. גם יתכן שהיה רעב שלש שנים ולא היה כמו ד׳ שעברו. ואין דבריו נכונים כלל, כי מספר החלום ושברו ישוה כל השבע שנים, ואילו היה כן, יזכיר הכתוב ענינם של השנים האלה. אבל על דרך הפשט: לקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בחמש שנים והביא אותו אל פרעה, כי איך יתכן שיתום הכסף והמקנה בשנה אחת. אבל הכסף הספיק להם כל חמש שנים, כי כן הדבר במנהגו של עולם, ובעבור שלא נתחדש ונשתנה דבר אחד בכל אלה השנים, לא ספר בהם הכתוב רק: וילקט יוסף את כל הכסף וגו׳ (בראשית מ״ז:י״ד). ואחרי שתם הכסף, ספר שבאו אל יוסף, והיה זה בשנה הששית, ונתן להם במקניהם לחם רק נהלם בו שיאכלו לפי חיותם ולא לשבעה. ותתם השנה ההיא אשר נדר להם לנהלם בלחם בכל מקניהם, והיא השנה הששית. ויבאו אליו בשנה השנית לה, ואמרו לו שיקנה אותם ואת אדמתם בלחם שיאכילם בשנה הזאת השביעית. ואחר שתהיה הארץ לפרעה, יתן להם זרע שלא תשם האדמה, כי ידעו כי כלו שבע שני הרעב, ויהיה להם זרע וקציר. וזה טעם: ויכלכל יוסף לחם לפי הטף (בראשית מ״ז:י״ב), שנתן להם בשנות הרעב כדי צרכם לחם, כי ״לפי הטף״ ירמוז כן. (יט-כ) קנה אתנו ואת אדמתנו – הנה אמרו לו שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה. וכן אמר: הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם. אבל אמר: ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו, ולא אמר שיקנה גופם, רק האדמה. והטעם: כי הם אמרו לו שיקנה אותם לעבדים עושי מלאכת המלך כרצונו, והוא לא רצה רק לקנות את האדמה, והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם, ויהיו בה אריסי בתי אבות לפרעה. ואחרי כן אמר להם: הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה, לא לעבדים כאשר אמרתם לי, רק עם האדמה תהיו לו. והנה ראוי שיטול המלך שהוא אדון הקרקע ארבע הידות, ואתם החמישית, אבל אני אתחסד עמכם שתטלו אתם חלק בעל הקרקע ופרעה יטול החלק הראוי לאריס, אבל תהיו קנוים לו שלא תוכלו לעזוב את השדות. וזה טעם מה שנדרו לו והאדמה לא תשם שלא תשם לעולם, ולכך אמרו לו: נמצא חן בעיני אדוני, שהקלת עלינו ליטול ארבע הידות שנוכל לחיות בהם, והיינו עבדים לפרעה כאשר נדרנו שנעבוד את האדמה לרצונו.

Yalkut Shimoni Torah Bereshit 29:31ילקוט שמעוני תורה בראשית כ״ט:ל״א

מִשֶּׁבַע חֳדָשִׁים יָלְדָה לֵאָה אֶת בָּנֶיהָ, וּלְשֶׁבַע שָׁנִים נוֹלְדוּ לְיַעֲקֹב אַחַד עָשָׂר בָּנִים, וּבַת אַחַת, וְכֻלָּן נוֹלְדוּ וְנוֹלְדוּ זִוּוּגָן עִמָּם, חוּץ מִיּוֹסֵף שֶׁלֹּא נוֹלַד זִוּוּגוֹ עִמּוֹ, שֶׁהָיְתָה אָסְנַת בַּת דִּינָה רְאוּיָה לוֹ לְאִשָּׁה, וְחוּץ מִדִּינָה שֶׁלֹּא נוֹלַד זִווּגָהּ עִמָּהּ, אָמַר, הַיַּלְדָה הַזֹּאת דִּין וּמִשְׁפָּט, עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ דִּינָה.

Tur Long Commentary Bereshit 37:5טור הפירוש הארוך בראשית ל״ז:ה׳

ועל דבריו. שהיה מספר אותם כמתפאר עליהם כמו שאמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי אע״ג דאכתי לא חלם אלא חלום אחד ומהו על חלומותיו י״מ שכבר חלם חלום אחד זולתי זה וסיפר אותו להם ולא היו חוששין עליו ואח״כ חלם זה החלום שהיה נראה בו יותר ממשלת וסיפר אותו להם וזה שכתוב ויחלום יוסף חלום ויגד ואח״כ שמעו נא החלום הזה:

Moshav Zekeinim Bereshit 37:2מושב זקנים בראשית ל״ז:ב׳

בן י״ז שנה – גילה לך הפסוק ימי אבילותו של יעקב מיום שנמכר יוסף עד שירד למצרים כ״ב שנה וי״ד שהיה בבית עבר לא קא השיבי דת״ת כנגד בולם, הר״י. נשי אביו – פי׳ ההסיד בשמתו רהל ולאה שהרר(ה) השפהות בתורת גבירות לכך קראן נשי אביו. וא״ת אמאי כתיב בפרשת וישלח (שם ל״ה כ״ה) ובני בלהה שפחת רחל דן ונפתלי. ותי׳ שהפסוק מגיד שכל זמן שהיתה שפחת רחל ילדה דן ונפתלי, אבל יעקב שחררם אח״ב. ד״א גשי אביו – עד עכשיו קורא אותן שפחות, וכאן קורא אותם נשי אביו, נ״ל בעוד שהיתה רחל מאהבתו אותה היה מזלזל בהם, ולא נהג בהם מנהג אישות ביון שמתה רחל, ולאה היתה שנואה היה מחבב השפחות, ונוהג בהם דרך כבוד. לכן כתב נשי אביו. את דבתם רעה – ותימה מיעקב שהיה צדיק איך קבל לשון הרע. לבך נאמר וישראל אהב את יוסף. ד״א את ?״בתם רעה. לכך שונאים אותו׳ אבל בני השפחות לא קנאוהו ולא שנאוהו כמו אחיו. וא״ת אמאי לא שנאוהו. וי״ל לפי שהאחרים היו מכבידים את עולו. להיות רועה, שנאי היה רועה את אחיו בצאן. אבל בני השפחות היו מרחמים עליו ומייקרין אותו׳ לפי שהוא נער. ועל פי׳ ר״ש דמזלזלי בני השפחות וחשודים על אבר מן החי, ועל הערוה, קשה אס היה אמת למה נענש על שלשתם׳ ואם לא היה אמת צדיק כיוסף איך יוציא לעז על אחיו ומשקר לאביו. וי״ל דלא קשה, אפיי אם היה אמת לכך נכשל שהוציא רנה, דכתיב (משלי י׳ י״ח) ומוציא רבה הוא כסיל. וכן מצינו (פסחים קי״ג ב׳) טוביה חטא וזיגוד מנגר׳ לפי שהיה יחיד ואסהיד ביה. ועל מה שהקשה צדיק כיוסף׳ איך הוציא לעז על אחיו. נ״ל שבזה נחלקו יוסף ואחיו. יוסף אמר שהם היו בני נח ודינם כבני נחי אחרי שעדיין לא נתנה תורה, והם היזז מחזיקים עצמם כישראל, אחר שעתידה תורה לינתן וידעו אותה, וכבר קיימוה׳ וכשהיה אחד מבני יעקב מקדש אשה ומכניסה לחופה ולא נבעלה פעמים שאי מבני כנען בא עליה׳ לא היתה אשת איש לבני נחי דאי בעולת בעל ואז היו הורגים אותו, כי היו דנין דיני נפשות׳ ופעמים שאחד מבני יעקב בא על נשותיהם׳ ולא היו מקפידים׳ כי היו מחזיקים עצמן כישראל, ופעמים כשהיו שוחטין היו חותכים התיבה מהשחיטה קורם שיצאה נפשה ונשמתה, כדאמרי׳ הרוצה שיבריא וכו׳. וזה היי אסור לבני נח דלא הותר להם הבשר בשחיטה. ויוסף נחלק עליהם, והחזיק (עצמן) [אותם] כבני נח, אחרי שעדיין לא נתנה תורה׳ ואמר לאביו שהיו עוברים עבירות׳ ואע״פ שהיה לו טעם לדבריו אעפ״כ נענש שלא היה לו לעשות כן׳ דאטו אם שני חכמים חלוקים בדבי, העושה כאחד מהם אינו נענש בשביל זה- ועוד ראה בהם שהיו מתיחדים עם תאומותיהן, שכל אחד נשא אחותו׳ וראה ג״ב שהיו משתמשים בבני השפחות כי מנהגם היה שכל אחד עובד בשבוע שלו.

Moshav Zekeinim Bereshit 37:5מושב זקנים בראשית ל״ז:ה׳

ויוסיפו עוד שנוא אותו – וא״ת איש כמהו כיוסף נבון וחכם איו היה מספר בפני אחיו אחר אשר היה יודע ורואה שהיו שונאים אותו על חלומותיו, ובכל יום היה מוסיף קנאה בינו וביניהם. וי״ל דיוסף היה בר חכים ורואח באספקלריאה, ואמרו רבותיי (סנהדרין 3״ט א׳) הכובש נבואתו במיתה, פי׳ נביא המעלים ומכסה הנבואה שמראים לו מן השמים חייב מיתה בידי שמים, אומי מוטב שאפול בידי אדם, ומספק אנצל ברחמי שמים, משאפול בידי עון שמים חלילה (ש״ב ב״ד י״ד) נפלה נא ביד א׳ בי רבים רחמיו.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 49:22-26רלב״ג בראשית ביאור המילות מ״ט:כ״ב-כ״ו

(כב) בן פֹּרת יוסף – סעיף פורה. בנות צעדה עלי שור – רוצה לומר שצמחו מהסעיף ההוא פֹּארות, גדלוּ וגבהוּ עד שצעדו על החומה לרוב גובה הפֹּארות ההם וגודלן. וזה משל להצלחת יוסף וריבוי זרעו. (כג-כד) וימררֻהו ורֹבּוּ – פירשו זה על מה שעשו אחי יוסף לו, שמררו חייו, וירו חצים שנונים להפילו, ולא יכלו לו, כי כבר ישבה באיתן קשתו. ונכון הוא. גם נכון בעיני, שיהיה זה עתיד, ויהיה הרצון בזה שכבר ישטמו בעלי חצים זרע יוסף ולא יוכלו להם, כי ה׳ יתעלה יעזרם. באיתן – במקום איתן, רוצה לומר במקום חזק. וַיָּפֹזּוּ – ענינו: וַיֵּחָזְקוּ, כמו שפירש החכם ר׳ אברהם בן עזרא ז״ל. או יהיה מענין ׳פז׳, והרצון בזה שהושם פז על זרועיו לגדולה ולממשלה. מידי אֲבִיר יעקב משם רֹעה אבן ישראל – זה רמז למשיח בן יוסף לפי דעתי. והרצון בזה, שמיוסף יֵצֵא האיש שיהיה רועה אבן ישראל. וראוי שתדע כי ישראל בחוזק הגלות ישובו לאבן, על צד המשל, לרוב סבלם הפגעים ומיעוט הרגשתם בהם. ולזה ייעד הנביא (יחזקאל יא, יט; לו, כו) שיסיר לב האבן מבשרם ויתן להם לב בשר. והנה אמר בזה המקום שמיוסף יֵצֵא הרועה אבן ישראל ותתחיל הישועה על ידו, כי צמיחתו תהיה בהיות ישראל בתכלית השפלות עד שיהיו במדרגת האבן. ולזאת הסיבה אחשוב שהסכימו רבותינו ז״ל על משיח בן יוסף. והנה יתבאר שכבר יהיה לישראל בתחילת הגאולה מנהיג — איננו מבית דוד — תצמח הגאולה על ידו, ממה שאמר זכריה בעניין הישועה: ׳והושִׁע ה׳ את אהלי יהודה בָּרִאשֹׁנָה למען לא תגדל תפארת בית דויד ותפארת יֹשֵׁב ירושלם על יהודה׳ (זכריה יב, ז), וזה לאות שלא תהיה זאת הישועה בראשיתה על יד בית דוד. וסיפר אחר זה שכבר יהיה נדקר זה המנהיג ההולך לפניהם, ואמר עליו שהוא יהיה גדול המעלה כדוד, וכמו בית דוד, ובכלל הנה יאמר עליו שהוא כאלהים וכמלאך ה׳ לפניהם. והנה הרצון בכאן ב׳אלהים׳ — השלמים, כאומרו: ׳אמרתי אלהים אתם׳ (תהלים פב, ו). והנה יתבאר זה בגזרת ה׳ ביאור יותר שלם אצל ביאורנו לזאת הפרשה. (כה) מֵאֵל אביך וְיַעְזְרֶךָּ – הרצון בו: מאל אביך ומאת שדי שיעזרך ויברכך תהיינה לך אלו הברכות שזכר במה שאחר זה. ברכֹת שדים וָרָחַם – הם ריבוי הבנים בזולת הפלה, וגידולם בשלמות באופן שיִּמָּצֵא להם מהשדים מזון טוב ונאות מה שיספיק לגדול. (כו) תַּאֲוַת – גבול. והרצון בזה, שברכות אברהם ויצחק לא היו כי אם על ירושת ארץ כנען; ובכלל הנה הם לא היו על ירושת כל הארץ בכללה — אם היה שנודה שלא היו קיני וקניזי וקדמוני ממשפחות כנען. ואולם זאת הברכה תהיה עד גבול גבעות עולם, שהם קצות הישוב. רוצה לומר שלא יהיה בכל העולם דבר שלא יירשו אותו. והנה אמר זה על צד ההפלגה והגוזמא, להורות שהוא ברכוֹ על שיירש נחלה בלא מְצָרִים; כי הנביאים כבר ידברו בזה האופן, כמו שאמרה התורה: ׳ערים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם׳ (דברים א, כח). ולקָדְקֹד נזיר אחיו – הוא כמו לראש יוסף. והנה היה יוסף נזיר אחיו, כי הוא היותר פָּרוּשׁ שבהם, והיותר מושל בתאותו. ויורה על זה מה שהיה עושה מאשת אדוניו, שלא רצה להִשָּׁמַע אליה, ושׂם מפני זה עצמו בשנאה עצומה עימה, היה לו בה מהסכנה מה שלא יֵעָלֵם. ולא כן עשה יהודה במוצאו תמר בדרך, שהוא שאל ממנה שיבוא אליה. ויותר רחוק מזה מה שעשה ראובן מענין בלהה. ולזאת הסיבה קראוֹ יעקב ׳נזיר אחיו׳.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 37:3רלב״ג בראשית ביאור הפרשה ל״ז:ג׳

(ג-ד) וישראל אהב את יוסף מכל בניו — שכבר היה לו במדרגת בן זקונים, שהוא אהוב מאד מפני היותו נולד אחר היאוש, לפי שכבר נולד לו מרחל אחר היאוש — ולזאת הסיבה עשה לו כתונת פסים, מה שלא עשה כן לשאר בניו, ולזה היו אחיו שונאים אותו עד שלא יכלו לדבר עמו דבר של שלום.

Ralbag Bereshit Toalot 37:5-11רלב״ג בראשית תועלות ל״ז:ה׳-י״א

(ה-יא) התועלת השלישי הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם לספר בפני זולתו מה שיורה על הצלחתו ושפלותם, כי מזה יִפָּעֲלוּ הִפָּעֲלוּת רב, ותתחדש ביניהם מריבה וקטטה. הלא תראה מה שקרה ליוסף בסיפור חלומותיו לאחיו שהיה בהם הוראה על הצלחתו ושפלותם.

Ralbag Bereshit Toalot 40:9רלב״ג בראשית תועלות מ׳:ט׳

(ט-כב) התועלת הששי, הוא להודיענו שלמוּת יוסף בענין פתרון החלומות, עד שלא נפל מכל דבריו ארצה. והיא מדרגה ממדרגות הנבואה, כמו שביארנו בשני מספר מלחמות ה׳ (פרק ו, ״ואולם הספק הששי״).

Abarbanel Bereshit 42:7אברבנאל בראשית מ״ב:ז׳

וההתנכרות ודבור הקשות שעשה יוסף לאחיו נראה לי בענינו שתי כוונות: הא' כי יוסף היה חכם וסר מרע וידע כי למחיה שלחהו א-להים לפני אביו ואחיו כי מה' היתה מסבה שימכרוהו אחיו להביא עליהם ועליו הטוב ההוא... אבל עכ"פ היו ראוים לעונש מה מצד מחשבתם הרעה... ולזה התנהג יוסף עמהם מדה כנגד מדה. כי לא הרע עמהם בפועל אבל בצער מחשבתם כשם שהם לא עשו לו רע אבל צערו אותו בחשבם להרע לו, וא-להים חשבה לטובה. והנה אחי יוסף חטאו נגדו במה שחשדוהו לרכיל ומביא את דבתם רעה אל אביהם ולזה שנאוהו ולא יכלו דברו לשלום בחשבם שהיה מדבר אליהם לשלום כדי לרגל עניניהם. ואם שהשליכו אותו אל הבור שהיה שם אסור ולא יוכל לצאת וללכת אנה ואנה, ואם במה שנתנוהו לעבד למדינים ההולכים מצרים. ולכן הספיק השם בידו שהענישם בדומה לדברים ההם בעצמם, כי הוא העליל עליהם שהיו מרגלים תחת מה שאמרו כנגדו שהיה רכיל ומוציא דבה, וג"כ באסרו את שמעון לעיניהם תחת מה שהשליכוהו אל הבור, ואם בלקחו מהם לעבד האח שעיני כלם תלוים היו בבנימין וזו היא הכוונה הא'.והכוונה השנית היא שיוסף היה ראה עצמו נבוך ומסופק מאד במה שיעשה עם אחיו. וחשב בזה הענין א' מג' כוונות: הא' שלא יגלה עצמו אליהם ויתנהג עמהם כמו שהם התנהגו עמו, ר"ל באכזריות חמה ושטף אף לנקום נקמתו מהם. אבל הדרך הזה לא ישר בעיניו מפחדו (מהערים) [מהעוברים] ושבי' שעתה לצורך השבר יבאו רבי' אצלו לקנות מארץ כנען. ואולי יכירוהו וגם אחיו עצמם אולי בהתבוננות בו יכירו אותו ויהיה לו חרפה בין העומדים בהיות הדבר נודע מפי אחרים לא מפיו. ועוד כי איככה יוכל לדעת את צער אביו ולא ישתדל להסיר שקו מעליו בהיות לאל ידו גם כי היה ירא א-להים ואיך ירע לאחיו. והדרך הב' הוא אם יגלה עצמו אליהם וייטיב עמהם בשבתם בארץ כנען ולא יביאם לארץ מצרים וגם זה הדרך לא היה ישר לפי שיהיה נכון להלשין עליו כל איש רע ובליעל לאמר שהיה מארץ כנען והיו לו שם אב ואחים ושהיה שולח שם ממון המלך ושברו. והיה כי תקראנה מלחמה בין מצרים וכנען יהי' יוסף בסכנה עצומה פן יאמרו שהוא מגלה את אזן קרוביו שם ומסייעם כנגד המצריים, ולזה לא ישר בעיניו גם הדרך הזה. ולזה חשב דרך שלישית והוא להביא אביו ואחיו וכל ביתם למצרים ולכלכלם שמה. אבל נסתפק לו בזה אולי יקנאו בו אחיו פעם שנית ויחשבו להרגו כאשר עשו בראשונה או יתעוללו זה לזה כאשר שונאים אלו לאלו וכדי בזיון וקצף אליו לראות אותם בקלקולם לנגד עיניו, ואולי שלא ינהגו בו הכבוד כראוי למעלתו. ומפני הספקות אשר ראה בדרך הזה ראה להביאם בנסיון לדעת אם בכ"ב שנה שלא ראה אותם שנו את תכונותיהם ואם נתחרטו ממה שעשו כנגדו ובאיזו תכונה קיימת היו. ולכן הבחינם באמור אליהם מרגלים אתם עד אשר ראה שעשו תשובה שלימה כמו שאמרו אבל אשמים אנחנו וגומר. הנה שתי הכוונות האלו כיון יוסף בהתנכרו לאחיו ובדבר אתם קשות ובהביאו אותם בצער ההוא והותרו בזה השאלה הד' והה'. והנה אמר ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם להגיד כאשר ראה יוסף את אחיו משתחוים לו זכר את החלומות שחלם מהאלומות שהיו משתחוים לאלומתו ושי"א כוכבים משתחוים לו וראה אותם מתקיימים. גם זכר את החלומות וכאשר ראה שהראשון נתקיים בהם רצה לדעת אם היה עדין אביו ובנימין אחיו חיים כדי שהשני יתקיים גם כן. ולזה בא אליהם באותה עלילה כדי שמתוך דבריהם ידע מאביו ומאחיו אם הם חיים אם לא.

Tzeror HaMor Bereshit 44צרור המור בראשית מ״ד

רבים שואלים למה רצה יוסף לצער אחיו בגביע זה. ובמדרש אמרו למה צוה יוסף כן. בקש לבחון ולידע באחיו אם ימשכו אהבה לבנימין אחיו ואם ימסרו נפשם עליו אם לאו ע"כ. וכן מה שאמר לאחיו למה שלמתם רעה תחת טובה שהיה מצער אותם. וארז"ל חנון ורחום וצדיק זה יוסף הצדיק. ואיה רחמנותו. אבל תכליתו היה שישאר בנימין אצלו ולמרק עונם בייסורין. אחר שהם אמרו אבל אשמים אנחנו כדי לנקותם לעוה"ב ולהקל מעליהם עונשם. ולכן אמר להם הלא זה אשר ישתה אדוני בו. שפירושו הלא זה אשר גנבתם. הוא אשר ישתה אדוני בו. וזה יורה מה שאמרו חלילה לעבדיך שנראה שדבר של גנאי יאמר להם. ובמה שאמרו ואיך נגנוב מבית אדוניך נראה שקראם גנבים לנקותם מהגנבה שגנבו אותו. וזהו הלא זה אשר גנבתם והוא נחש ינחש בעבורו למנחשים. וכן יאמר הלא זה הכוס שאתם מוליכים ישתה אדוני בו. כאלו מורה אותו באצבע והעלים הגנבה לכבודם.

Sforno Bereshit 37:3ספורנו בראשית ל״ז:ג׳

ועשה לו כתונת פסים, as a visible sign that Joseph was intended by him to become the leader of all the brothers both at home and in the field. The use of such distinctive clothing to symbolise someone’s elevated stature is found also in Isaiah 22,21 והלבשתיו כתנתך, “I will dress him (Chilkiyah) in your tunic,” where it signals that authority is transferred to the one wearing the appropriate garments. (uniform). The Talmud Baba Kama 11 also confirms that authority is signalled by the attire worn by people possessing it.

וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים – לְאוֹת שֶׁיִּהְיֶה הוּא הַמַּנְהִיג בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה, כְּעִנְיָן ״וְהִלְבַּשְׁתִּיו כֻּתָּנְתֶּךָ״ (ישעיהו כ״ב:כ״א), וּכְאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: בִּגְדוֹל אֲחֵי כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁתַּמְעָן מִלֵּיהּ (בבא בתרא י״א:).

Sforno Bereshit 37:5ספורנו בראשית ל״ז:ה׳

ויגד לאחיו, this too was an ill advised move. Had he been more mature he would have kept the contents of such a dream to himself.

וַיַּגֵּד לְאֶחָיו – גַּם זֶה עָשָׂה מֵחֶסְרוֹן הָעֵצָה כְּנַעַר.

Keli Yekar Bereshit 42:7כלי יקר בראשית מ״ב:ז׳

והנה בענין דבור קשות ישתומם כל משכיל מה ראה יוסף על ככה לצער את אביו ואת אחיו חנם ומה שפירש הרמב"ן שעשה כל זה כדי שיתקיימו החלומות כו אם ירצה ה' בקיומם המה יתקיימו מעצמם ויוסף מה פעל והנראה לי בזה שמה שלא גלה לאביו עדיין כי הוא חי לפי שחשב אם הקדוש ב"ה לא גלה לו א"כ רצה הקב"ה בצערו כ"ב שנה מדה כנגד מדה ואיך יגלה הוא מה שכסה הקב"ה כי מצא בשכלו שנגזר על אביו צער כ"ב שנים שלמים מיום ליום כנגד אותן כ"ב שנים שלא קיים מצות כבוד אביו ואחר שנשלמו אז נתודע יוסף אל אחיו ומה שציער את אחיו עשה כל זה למרק עונם במה שמכרו אחיהם וגדול עונם מנשא וצריכין מירוק יסורין מדה כנגד מדה.וקרוב לזה פירש מהרי"א והנני מוסיף על דבריו לפרש כל הפרטים והקורות כי עלילה ראשונה של מרגלים אתם למרק העון שחשבו את יוסף למרגל ורכיל לראות ערות אחיהם כי בבואו אליהם דותינה כתיב ובטרם יקרב אליהם וגו כי המה חשבו שרצונו להתקרב אליהם ולרגל מה יעשו אחיו כדי לחזור ולהביא איזו דבה לאביו עליהם וכל רכיל גורם לשפיכת דמים כמ"ש (יחזקאל כב ט) אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם לפיכך בטרם יקרב אליהם להרוג אותם יתנכלו המה להמיתו כי חשבו שהבא להרגך השכם להרגו בטרם יקרב הוא אליך ולכך נאמר ויזכור את החלומות קודם שאמר אליהם מרגלים אתם לפי שנזכר שחלם לו והנה תסובנה אלומותיכם ולא פירש מהו הסיבוב אלא ודאי שסופם להיות בעלילות מרגלים כי כל מרגל הולך ומסבב את כל העיר לראות מהיכן היא נוחה ליכבש וראיה ממה שנכנסו בעשרה שערי העיר סחור סחור וע"י סבוב זה ישתחוו לאלומתו של יוסף כי יבואו בעלילת מרגלים אתם לראות ערות הארץ באתם ובזה נתמרק העון שחשבו את יוסף למרגל הבא לראות ערות מעשיהם וכנגד מה שהשליכו את יוסף לבור ויאסוף אותם אל משמר פירש רש"י בית האסורים דהיינו בור כמ"ש ביוסף ויתנהו אל בית הסוהר ויוסף אמר כי שמו אותי בבור והוכרח רש"י לפרש כן שאם היה בית המשמר באיזו חדר לא היה מדה כנגד מדה לפיכך ויקח מאתם את שמעון כי הוא השליכו לבור. ואמרו דרך וידוי אבל אשמים אנחנו וגו לפי ששמעו שאמר יוסף את האלהים אני ירא וגו וראו האמת שכך הוא שהרי גמל חסד עמהם ושלח רעבון ביתם ולא עכב כ"א את שמעון אם כן אין לתלות כל הקורות במושל עז ומעליל שהרי הוא ירא אלקים אלא ודאי שעונותם הטו אלה ע"כ היו מתודים אחר שאמר את האלהים אני ירא ולא קודם לכך שנתן את כולם במאסר לפי שאח"כ ראו עין בעין שבמדה שמדדו נמדד להם. ועלילת הגביע היתה כדי שעל ידו יהיו בחשש עבדות כמו שפסקו על עצמם הננו עבדים לאדוני כי בזה יתמרק העון שמכרו את יוסף לעבד וכשספרו כל הקורות ליעקב אמר א"כ איפוא זאת עשו מהו לשון איפוא אלא שאמר אם זאת האיפה היוצאת למדוד לכם באיפה ומידה בסאסאה בשלחה תריבנה (ישעיה כז ח) ואינו במקרה כי אם בהשגחה זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וגו כדי לכפר על מה שמכרוהו לישמעאלים נושאים נכאת וצרי ולוט כך יביאו מנחה מן המינים אלו כדי שע"י מושל זה יתמרק כל העון ואע"פ שיעקב לא ידע מן המכירה מ"מ רוח ה' דבר בו להביא מנחה מן מינים אלו וא-ל ש-די יתן לכם רחמים כי בזה יתמרק העון שלא נתנו רחמים לאחיהם בהתחננו אליהם.

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 37:2הכתב והקבלה בראשית ל״ז:ב׳

דבתם רעה – תיב״ע טיביהון ביש, פירש דרכם ומנהגם הרע (איהרע באֶזע אויפפיהרונג. אייגענשאפטען). כמו בתרגום שיר השירים (פ׳ שובי השולמית) מה טיבכון נביאי שיקרא פי׳ הערוך מנהגכם ודרככם. וכן מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין, כלומר הלכות גטין וקדושין, כי לשון הלכה הוא ג״כ מענין הליכה (כמ״ש בערך הלך) דבר שהולך ובא, שישראל מתהלכין בו, ומזה מה טיבו של עובר זה (פ״ק דכתובות) כלומר עסק (כמ״ש התי״ט בשם התשבי), וכן בלשון ערבי נקרא ההולך, דבה. והנה הכתוב סתם במה היה דרכם ומנהגם רע, ורבותינו פירשוהו שאכלו אבר מה״ח, ושחשודים על עריות, ושקורים לבני השפחות עבדים. ויש לכלול בלשון רעה ענינים אלה, ענין מזונות כמו האלהים הרעה אותי, דתרגומו דזן יתי, וענין זנות כמו ורועה זונות יאבד הון, וענין ממשלה כמו רועיהם התעום. אמנם רש״י פי׳ דבתם לשון דבור, מן דובב שפתי ישנים, ופי׳ ויבא יוסף את דבתם, שהביא הענינים שהיה מדבר לאביו עליהם, לא הדבורים שדברו הם כי הם לא דברו מאומה רק הוא היה מדבר עליהם, וכאילו אמר, ויבא יוסף את הענינים שהיה דבורו בהם על אחיו רעה כמ״ש הרא״ש, ולפי״ז לשון המקרא דחוק מאד, ורלב״ג פי׳ דבתם רעה, דבריהם הרעים שהיו האחים מדברים דברים מגונים, וספרם יוסף לאביו, ורע״ס פי׳ דבתם רעה, באמרו לאביו שאחיו מפסידים בבלי דעת מלאכת המקנה ומרעה הצאן, אמנם לכל הפי׳ מלת רעה מיותר כי כל דבה רעה היא, ולא הזכיר הכתוב רעה רק להפליג, גם היה ראוי לומר הרעה בה״א כמשפט הלשון אחרי שמות הכנויים, כי הכלל במשפט הלשון, שבהתלוות תאר אל מתואר הבא באחד הכנויים בלי גזרת כח השופט כלל, שלא נחייב ולא נשלול עתה דבר מדבר בפועל, כ״א נשקיף במחשבותינו על העצם המתואר כך וכך, אז אין התואר נשוא המאמר כ״א חלק מחלקי הנושא או הנשוא, ד״מ דרכיו הרעים, מעשיו הטובים, בזה אין רעים וטובים נשואי המאמר, אבל אם נאמר דרכיו רעים, מעשים טובים, בזה רעים וטובים הם נשואי מאמר, וטעמו דרכיו הם רעים מעשיו הם טובים, וא״כ כאן לפי׳ המפרשים היה ראוי להיות הרעה בה״א הידיעה, ועמ״ש במקץ (מ״ב י״ט), אחיכם אחד. גם כמה טרחו המפרשים ליישב מעט איך נכשלו יוסף ויעקב בעון לה״ר שהוא ככופר בעיקר וכע״א וגלוי עריות ושפ״ד, והמקבל לה״ר יותר מן האומרו, כי לא הזכיר הכתוב שגער בו יעקב מלטמא שפתיו בדברים מגונים כאלה, וגם אם האמת כדבריו, היה מן הראוי להזכיר שהוכיח יעקב את בניו ההולכים בדרך לא טובה. ועוד שכפי המבואר מן המקרא לא גרם יוסף שום שנאה בלבב אחיו בהבאת דבתו עליהם, כי מעדות הכתוב היתה תחלת שנאתם בו על שראוהו אהוב לאביו יותר מכל אחיו עד שעשה לו כתונת הפסים (והא דכתיב על חלומותיו ועל דבריו, כבר פי׳ רמב״ן ושאר מפרשים, על דבריו, כלומר על שהוא מספר החלום כמתהלל לפניהם, ודלא כרש״י שפי׳ על דבתם שהיה מביא עליהם); ולולי דמסתפינא הייתי אומר ע״ד הפשט שאין המכוון במקרא מענין דבור לה״ר, כי יש לפרש דבתם כמו שנאתם, דבלשון ארמי נקרא השונא בעל דבבא (ומזה לדעתי, מוציא דבה הוא כסיל (משלי י״ד), כלומר מוציא השנאה ומגלה אותה, הפך מה שאמר ברישי׳ דקרא, מכסה שנאה שפתי שקר, והוא כפל ענין במלות שונות, ומגנה את המכסה שנאתו בלב, והמגלה אותה בפה, כי שניהם רעים ומתנגדים ליישוב החברה, ולדעת התורה המצוה באהבת רעים), כי יוסף מצד התפארו בספורי חלומותיו לאחיו היה מתעורר שנאתם עליו, ומזה התגלגלה מכירתם אותו, ועי״ז גרם צער ואבל גדול לאביו, זהו המכוון לדעתי במ״ש, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, כלומר רעה ויגון הביא יוסף לאביו על ידי השנאה והדבה שהיה ביניהם. ואחר שאמר מקודם וישב יעקב, שישב בשלוה והשקט אמר אחריו בדרך כלל שקפץ עליו רוגזו של יוסף ומסבת בניו באה עליו רעה ויגון והמקרא שלפנינו הוא הכלל מן הפרט שנאמר אחריו. אמר כאן בדרך כלל, שמצד דבה ושנאה נתגלגלה רעה ליעקב, ואחריו מבאר פרטי השנאה וסבתה, ופרטי הרעה שקרה ליעקב ממנה, (ויש לגמגם קצת ע״ז מנגינת הטעם), ומ״מ תראה דוגמתו (מקץ מ״א י״ב) איש כחלומו פתר, דטעמו למפרשים שם לכל איש פתר כענין חלומו, אף דאיש כחלומו מחוברים במרכא טפחא, וכן כי זה שנתים הרעב (ויגש מ״ה ו׳) אף שהרעב יותר מחובר למה שאחריו, מ״מ מוטעם בטפחא וענין לה״ר שהזכירו קדמונינו הוא מדשני קרא לשון שנאה המוזכר באחיו ואמר כאן לשון דבה שהמובן בו גם ענין לה״ר, והיא ע״ד כוונה שני׳, אמנם ברהיטת לשון הספור דקרא על פשטי׳ נ״ל כמ״ש. אל אביהם – לא התנהג יוסף ככל מוצאי דבה שכוונתם לבייש את מי שנאמר עליו ולהבאיש ריחו בעיני זרים, אבל הוא לא הביא הדבה כ״א אל אביהם, והוא יחפש בדרכיהם וידריכם בדרך הישרה כאב אל בנים.

HaKetav VeHaKabbalah Bereshit 37:3הכתב והקבלה בראשית ל״ז:ג׳

כתנת פסים – לאות שהוא יהיה המנהיג בבית ובשדה, כענין והלבשתיו כתנתך, וכאמרם בב״ק בגדול אחי כי היכי דלשתמעון מלי׳ (רע״ם), כי אחר שהכירו אביו היותו גדל הערך מאחיו, רצה שיהיה מלבושו בערך עליהם לכבוד ולתפארת, כי בימים ההם היו המלבושים נערכים כפי מעלת האיש, ולכן פרעה הלבישו ליוסף בגדי שש למעלתו (רי״א).

Shadal Bereshit 37:2-3שד״ל בראשית ל״ז:ב׳-ג׳

(ב) והוא נער – משרת, כמו ומשרתו יהושע בן נון נער (שמות ל״ג:י״א), ויאמר לנערו רוץ מצא נא את החצים (ש״א כ׳:ל״ו) והנה ציבא נער מפיבושת (שם ב׳ ט״ז:א׳). את בני בלהה וגו׳ – היה משרת עמם, לא אותם, כדעת ראב״ע. ויבא יוסף את דבתם – נ״ל כדברי רש״י לא של בני השפחות שהיה משרת עמהם, אלא של בני לאה שהיו מחזיקים בו כמשרת, וכינוי דבתם חוזר לאחיו הנזכרים בראש הפסוק, ולפיכך האתנח תחת אביו כי מלות והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו הוא כעין מאמר מוסגר. דבה – כמו שמועה, ובארמי טִבָּא, ומשרשו דובב שפתי ישנים (ש״ה {שיר השירים} ז׳:י׳), וראז׳{נמילר} ואחרים מפרשים דובב מן דַבַּ בערבי leniter incessit, repsit, ומזה דבה rumor, obtrectatio, clanculum serpens {צרות עין זוחלת בנסתר}. התביר שבמלת יוסף ראוי היה להנתן תחת דבתם, ורעה דבק עם ויבא, שאם לא כן היה לו לומר דבתם הרעה. (ג) כי בן זקונים הוא לו – אעפ״י שבנימין נולד אחריו, כבר היה יוסף חביב לו ביותר כשנולד בנימין (רשב״ם) כי נולד לזקוניו, ואחר שנולד יוסף לא נולדו עוד בנים ליעקב במשך שש שנים, ובמשך הזמן ההוא היה יוסף בן זקונים ונתחזקה אהבתו בלב אביו, ולא רפתה אפילו בהולד לו בנימין. ואמנם דברי רמב״ן (שמנהג הזקנים לקחת אחד מבניהם הקטנים להיות עמהם לשרתם תמיד) אין להם ענין לכאן, כי הנה ראינו יוסף רועה את אחיו בצאן, א״כ לא היה תמיד אצל אביו. כתנת פסים – שהיתה מגעת עד פס ידו (בראשית רבא {פ״ד:ה׳}) ועד פס רגלו, וכן תרגם עקילס, ואורך הבגדים הוא סימן שחרור וגדולה, שאינו צריך לעשות מלאכה. ומלת פס יד ורגל לדעת געז׳{ניוס} הוא מענין קצה וסוף, כמו כי פסו אמונים {תהלים י״ב:ב׳} ולדעת תלמידי דח״ו משרש פשה ופסיון, להיותה מקום מתיחת היד והרגל.

Shadal Bereshit 40:13שד״ל בראשית מ׳:י״ג

בעוד שלשת ימים – יוסף שהיה זמן מה נכבד בבית פוטיפר שהיה משרי המלך, יתכן שהיה יודע כי בעוד שלשת ימים הוא יום לידת פרעה, ושהיה מנהגו לשאת את ראש עבדיו בעשותו לכלם משתה (וקרוב לזה ראב״ע). ומה שהיה מהשגחת האל הוא שהבדיל בין זה לזה וידע מי מהם יחיה ומי ימות או (כדברי תלמידי יהודה אריה לוצאטו) שר המשקים ושר האופים היו מזכירים היום ההוא, כי היתה להם תקוה שיעלה זכרונם לטובה לפני המלך, ומהם למד יוסף. על כנך – משרש כנן, והוא אחד בענין עם שרש כון, וענינו מקום, כמו מַכַּן בערבי, עיין שמות ט״ו י״ז.

Shadal Bereshit 41:8שד״ל בראשית מ״א:ח׳

ואין פותר אותם לפרעה – לא היה מי שידע לפתור אותם לפרעה להנאתו ולהנאת עמו, כי זה הוא מה שהיה פרעה מבקש, שיבינו מתוך חלומו דבר העתיד לבא על עמו ושיועיל למצרים היותו נודע בטרם יבוא, כי היה מאמין כי לא לחנם שלח לו האלהים את החלומות ההם, ובפרט ביום לידתו, אלא להזהירו על דבר שיועיל לו ולעמו אם ידעוהו ויזהרו ממנו; שאם אין אתה אומר כן, מי מנע אותם מאמור לו פתרון ככל העולה על רוחם? ולפי זה יובן למה נכנס יוסף לתת עצה למלך, כי זה אמנם היה המבוקש, לא לידע העתיד, אלא לידע אותו כדי להשמר ממנו וכמו שכתבתי בבה״ע {בבכורי העתים} תקפ״ז עמוד 200, והנה הכתוב אומר ויספר פרעה להם את חלומו בל׳ יחיד, כי באמת חלום אחד הוא, אבל החרטומים היו חושבים שהם שני חלומות, ולא היו יודעים לפתור אותם, לכך כתוב ואין פותר אותם בל׳ רבים. ברש״י כ״י שבידי כתוב ״כתרגומו ומטרפא רוחיה כמו ביצים טרופות מקשקשת וכו׳⁠ ⁠״.

Shadal Bereshit 41:45שד״ל בראשית מ״א:מ״ה

און – Heliopolis {הליופוליס}, עיר השמש שהיו עובדים בה השמש, והיה שם בכל שנה חג לשמש, ואומרים כי גם און במצרי שמש. ויצא יוסף וגו׳ – יצא מלפני פרעה לעבור בכל ארץ מצרים, והוא מה שמפורש מיד במקרא שאחר זה.

R. S.R. Hirsch Bereshit 37:1-3רש״ר הירש בראשית ל״ז:א׳-ג׳

(א-ב) בן שבע עשרה שנה – כולנו ״בנים״ של השנים שעברו מחיינו. בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו, שנותינו הן ה״אמהות״ שלנו, המחנכות אותנו ונותנות צורה לדמותינו. בצאן אינו המושא של ״רעה״, אלא תיאור של המקום: יוסף היה כרועה מטפל בצאן עם אחיו. המלאכה היומית של משלח ידו היא שהביאה אותו לשהות במחיצת אחיו בני לאה, אך כ״נער״ הוא לא היה איתם. חייו ושאיפותיו במשך שנות גדילתו התפתחו עם בני השפחות, שאינם נקראים כאן ״אחיו״ אלא בני נשות אביו. כך שאנו רואים לפנינו נער שהתבגר ללא אם או אח. כל האחרים גדלו בחברת אחים, תחת כנפי אם והשפעת אהבתה. לעומת זאת, יוסף היה בודד. אמו נפטרה בשלב מוקדם בחייו, ובנימין היה עדיין ילד ולא יכל להיות לו חבר; עם אחיו בני לאה הוא לא חש בנוח; וממילא נמשך לחברתם של בני השפחות. ראינו כבר לעיל – בעמידה מול הדוד עשו מטיל המורא – את ההבדל שבין הגבירות והשפחות (עיין פירוש לעיל לג, ו–ז). השערתנו שלמרות שהשפחות התעלו במעמדן להיות לנשי יעקב, אף על פי כן מעולם לא איבדו לחלוטין את תחושת פחיתותן, ויתכן שתחושה זו הועברה אף אל בניהן. ליוסף היו תכונות של מנהיג לעתיד, והייתה לו מעט גאוה ותחושת התנשאות. ממילא הוא התחבר בטבעיות אל בני השפחות, שאולי נכנעו לו מעט, ואולי גם החניפו לו במקצת.... (ג) וישראל אהב את יוסף מכל בניו – למרות חולשותיו הנזכרות, היו ליוסף תכונות של אישיות לא רגילה. וישראל – לא יעקב – ראה ביוסף את בחיר בניו; ״כי בן זקנים הוא לו״, משום שראה את עצמו ״ממשיך את חייו״ ביוסף. ביוסף הוא ראה את היורש לכל קנייניו הרוחניים (עיין פירוש לעיל כא, ז). פסים – משורש ״פסס״: לחדול, להסתיים [עיין תהלים יב, ב], מציין כנראה את העיטור שבקצוות הבגד, עיטור הנעשה בכל בגד שבא להבליט את חשיבות האישיות. (כיוצא בזה הוא אולי ״עדה״ – הכינוי הכללי לקישוט [עיין שמות לג, ו] – אשר הוראתו האחרת, כמו של ״פסס״, היא ״לחדול״; ומכאן ״עד״, דהיינו ״עד נקודה מסוימת״). מכל מקום, כתונת הפסים הייתה אות הצטיינות, שבא לייחד את יוסף כמי שנבחר לשליחות מיוחדת. התוצאות המרות שבאו בהמשך הסיפור הוכיחו בעליל שכל זה נעשה שלא בחכמה; שהיה על יעקב לדחות את הדיבה הרעה; ושבאופן כללי, יחס מיוחד שמראים לאחד מהילדים גורר אחריו אך ורק השפעות מזיקות, הן בדברי ימי אבותינו הראשונים והן בכל בית. אלו הן חולשות שבנקל יכולות להופיע שוב ושוב בחיי כל אחד, ואף על פי כן אינן אלא חולשות.

R. S.R. Hirsch Bereshit 47:21רש״ר הירש בראשית מ״ז:כ״א

לערים אין פירושו: ״אל תוך הערים״, אלא: ״עיר אחר עיר״. בכל פעם, הועברה האוכלוסיה השלמה של עיר אחת אל עיר אחרת. כל אדמת מצרים נעשתה לרכושה של המדינה, ובכדי שהמדינה תממש בשלמות את זכותה שנרכשה זה עתה, נצטוו כל בעלי האדמה הקודמים לעזוב את אדמתם. כך התרחשה העברה שלמה של האוכלוסיה ממקום למקום. אולם חכמת יוסף המתיקה את תוצאות הצו הזה, על ידי הסידור שלפיו תושבי כל עיר ועיר יישארו תמיד ביחד, ויתיישבו יחדיו במקום החדש. עקב כך, נותרו המבנים החברתיים והקהילתיים של הארץ בעיקרם כמות שהם; השינוי לא גרם למהפך שלם. חז״ל מצביעים על ההשפעה שהייתה להעברת האוכלוסיה הכללית הזאת, על הבאים החדשים ממשפחת יעקב. מכאן ואילך לא יוכל שום מצרי להביט עליהם בבוז כחדשים מקרוב באו, שכן המצרים עצמם לא ישבו עוד על אדמת מולדתם (חולין ס:). יש לציין שצעד זה לא היה המצאת יוסף. אנשי מצרים עצמם הציעו זאת (פסוק יט), ובו זמנית הציעו גם להיות עובדי אדמה משועבדים לאדוני הארץ. אולם יוסף דחה את הצעתם האחרונה, וקיבל רק את ההצעה להפיכת האדמה לרכוש המדינה, שבסופו של דבר לא הביאה למדינה כל תועלת מלבד הכנסה ממס הקרקע.

Netziv Bereshit 37:2-3נצי״ב בראשית ל״ז:ב׳-ג׳

(ב) והוא נער – משמעות ״נער״ — משרת, כמה פעמים, והיינו דכתיב במלכים-ב (ט,ד) ״וילך הנער הנער הנביא״, פירוש ״הנער״ הראשון — רך בשנים, ו״הנער״ השני — משרת הנביא, וכן ״ויהושע בן נון נער״ (שמות לג,יא) משמעו שהיה מתנהג כתלמיד המשמש את רבו, כמו שיבואר שם. ופירש הכתוב כאן שהיה יוסף משמש אותם והם היו משמשים אותו, וזהו לשון ״נער את בני״ וגו׳ — משמשים זה לזה. משום הכי: ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם – שלא התנהגו עמו כראוי, משום הכי שנאו אותו בני בלהה ובני זלפה, וכך כתב הרמב״ן ז״ל. {ויבא יוסף – עיין מה שכתבתי בספר במדבר (יג,לב) דהמוציא ספור של יחיד לרבים הוא לעולם לרעה, ועל זה כתיב ״ומוציא דבה הוא כסיל״ (משלי י,יח), וכדאיתא בב״ב (קסד,ב) ׳לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו׳. אבל כל זה הוא המוציא לרבים, משא״כ המספר ליחיד מיקרי ׳מביא׳ ואז אינו מוכח שיגיע לרעה. משום הכי פירש הכתוב כאן ״ויבא יוסף את דבתם רעה״}. (ג) וישראל אהב – לא כתיב ׳ויעקב אהב׳, ללמדנו שלא היתה האהבה משום דברים גופניים ושמוש טוב, אלא שראה בו ענינים רוחניים שראוי לאהבה. וכתיב ״מכל בניו״ ולא ׳מכל אחיו׳ כמו במקרא הסמוך, מלמדנו דמכל מקום לא מצד המעלה לחוד אהבו ביותר, אלא מצד שמעלה יתירה של יוסף יותר משאר בניו היתה בטבע יעקב, אשר מטבע הבנים להשתוות לטבע אביהם כמו שאמרו ז״ל ׳האב זוכה לבנו׳ וכו׳, וכמליצת חז״ל ׳ברא כרעא דאבוה׳ (כמו שכתבתי להלן מח,יד בביאור מליצה זו), בזה היה יוסף מצוין, אבל בשאר מעלות אפשר שידע יעקב שיש אנשי מעלה בבניו יותר ממנו. והיינו דמבאר הכתוב ״כי בן זקנים הוא לו״ שאוהב היה להשתמש ביוסף, כמו זקן הבוחר באחד מבניו לשמשו ובוחר במי שטבעו דומה לו ביותר, אע״ג שיש אנשי מעלה ממנו בבניו. והיינו משום מדת החסד ואהבת השלום שהיא מדתו של יעקב בהליכות עולמו, ובמדה זו היה יוסף מצוין מכל אחיו כמו שכתבתי לעיל (לג,ז) ולהלן (מט,כד). כתנת פסים – שהגיעה עד פס ידו. או מצוין באריגה כמו פסים, וכך כתב הרמב״ן בפרשת תצוה (שמות כח,ב) על הפסוק ״לכבוד ולתפארת״ שהוא כמו כתונת תשבץ, והכי משמע בשבת (י,ב), עיי״ש בפירוש רש״י. ולהלן בפסוק כ״ג יבואר עוד דכל אנשי מעלה לבשו כתנות, אלא של יוסף היה מצוין.

Netziv Bereshit 37:5נצי״ב בראשית ל״ז:ה׳

ויגד לאחיו ויוסיפו עוד – עוד לא הגיע המקרא לספור החלום ופתרונו, אלא על הגדת החלום שלו הוסיפו שנאה, ויהיה איזה חלום שיהיה, באשר ידוע שאין להגיד חלום אלא לאוהב כדאיתא בפרק הרואה, והוא בא להגיד להם חלומו, ומראה בזה שחושב אותם לאוהביו, וזו אינו אלא צביעות וחנופה שאינה מתקבלת על דעת נקיה. אבל מכל מקום נענו לו עד שהגיע:

Netziv Bereshit 40:8נצי״ב בראשית מ׳:ח׳

ופתר אין אתו – כדרך הנשמרים במאסר שאין מניחים אנשים זרים לשם, על כן לא יכלו לקרוא להם פותר. הלוא לאלהים פתרונים – הודיע להם שאין חכמה זו כשאר חכמות שתלויות רק בשכל ולימוד, לא כן פתרון חלומות שהוא תלוי בסגולת הנפש, ולא הכל יש להם סגולה זו. ומאחר שכן הוא, חכמה זו שייכת לאלהים המופיע על הנפש המסוגלת לזו הידיעה האמתית והברורה, א״כ יודע אני בי שיש לי סגולת הנפש הנפלאה לזה, אע״ג שלא למדתי הרבה בבתי חכמה. ספרו נא לי – כי למעשה אלקים אין חשבון ודעת עד היכן יופיע כח המסוגל לזה בשעתו.

R. Shemuel Feigenson's Note (printed in Yerushalmi Zeraim, Vilna, 5628)הערת ר׳ שמואל פייגנזון (שפ״ן הסופר) שנדפסה בירושלמי (דפוס וילנא תרפ״ח) סוף ברכות

אמר המאסף: גם אני אעשה כהמנהג בהדפסה שלא להוציא הנייר חלק ואמלאהו בקצת מחידושיי. "מה גדולה התמיהה והפליאה על יוסף הצדיק שלא מיהר להחיות רוח אביו לבשרו כי הנהו חי בבית פוטיפר וכי הפקידהו על ביתו, ויעזוב את אביו האומלל בצער נורא ואבל גדול שתים עשרה שנה עד שנתגלגל הדבר ע"י הרעב !!! והרמב"ן ז"ל רצה ליישב הדבר וז"ל (בפ' ויגש, מ"ב, ח): "כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ומיד בבית שר גדול במצרים איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו! כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים. ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו וייקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון...". ויתרץ הרמב"ן שיוסף רצה שיתקיימו חלומותיו... ויאמר: "שלולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל" כו' עיי"ש. והנה תירוצו של הרמב"ן ז"ל במח"כ לא נראה כלל. כי מה הדבר הגדול והטוב והמצווה הגדולה שיש בקיום החלומות שהיה כדאי בשבילם לצער את האב בעינוי נורא כזה שנים רבות? והנה אנוכי הרואה בזה שמיים חדשים. לדעתי כל המעשים והתעלולים שבעניין הזה, יסודם העיקרי הוא בטעות גדולה שטעה יוסף בסיבת מכירתו. כי הוא בצדקתו לא העלה על דעתו כלל שכל עשרת אחיו ירשעון יחד בשביל קנאתם בו רשע נורא משולש כזה: א. שיגנבו נפש וימכרוהו לעבד. ב. שיהיו אכזרים נוראים כאלה לעשות רשע נורא כזה לאחיהם בשרם ילד רך וחכם. והשלישית, הכי נוראה, הנבלה הגדולה הזאת לקצר בה גם יחד את שנות חיי אביהם הזקן להעמידו בשכול ואבל נורא כל ימיו ולהורידו אבל שאולה אל בנו יקירו אשר נפשו קשורה בנפשו!!! בנבלה נוראה כזו לא עלתה על דעתו לחשוד את אחיו. אבל הוא חשב בוודאי שרק מאת אביו הייתה שומה הגזרה הזאת לענשו בממכרת עבד בגלל אשר גבה לבו לחשוב מחשבת מלוכה וממשלה על הוריו ואחיו עד כי העיז פניו לספר את חלומו זה יליד מחשבותיו (שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי דלבא) גלוי שני אביו ואחיו, וע"ז גער בו אביו בנזיפה. כי ראה בזה חילול כבודו וכבוד אמו וכבוד אחיו הגדולים. וע"כ ציווה אביו לאחיו לענשו בממכרת עבד מידה כנגד מידה, עבדות תחת ממשלה. ואחרי כי עברו ימים רבים ואביו לא שלח לפדותו, חשב שאביו לא נתרצה לו ברחמיו עד כה. ועוד יחרה אפו בו. ולכן לא היה יכול להודיע לאביו שעלה לגדולה כי זה היה נראה כמתגרה באביו לאמר "על אפך ועל חמתך התנשאתי מעלה תחת שגזרת עלי להשפילי". ועאכו"כ שלא היה יכול להרשות א"ע לראות פני אביו אחרי חשבו כי בקצפו הסתיר פניו ממנו ולא ייתנהו לראות פניו כלל. ויהי בבואם עשרת אחיו מצרימה חשב אולי התנחם אביו על גזרתו וישלח את בניו (אלה שמכרוהו) לבקשו לפדותו ולהחזירו אליו. וכדי לחקור פיהם ע"ז העליל עליהם לאמר מרגלים אתם. שכדי להתנצל מעלילה זו יהיו מוכרחים להודות על האמת שמטרת בואם לפדות את אחיהם ולא לרגל את הארץ ולא לשבור אוכל. אבל בראותו אחרי כל החקירות שבאמת לא באו רק לשבור אוכל ולא לפדות את אחיהם התייאש עוד מרחמי אביו ומראות פניו והשתדל רק לראות את פני אחיו הקטן. אכן בשמעו אח"כ מפי יהודה את דברי אביו בצערו הגדול 'ויצא האחד מאתי ואמר אך טרף טרף' וגו', אז נגלה לפניו טעותו הגדולה ונוכח שאביו לא ידע כלל ממכירתו וכי יחשב שבנו האהוב טורף טרוף. ואז נכמרו רחמיו אל אביו האומלל אל צערו ואבלו הנורא שנים רבות ולא יכול להתאפק וייתן תיכף את קולו בבכי והתוודע אל אחיו. ומלתו הראשונה הייתה "העוד אבי חי" ואח"כ "מהרו ועלו אל אבי", "רדה אלי אל תעמד", "והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ומהרתם והרדתם את אבי הנה". וכל עיקרי דבריו הראשונים היו רק על דבר אביו למהרו אליו להחיות רוחו ולראות פניו. כן נראה לי הדבר פשוט. ולפלא כי לא קדמוני המפרשים הפשטנים בזה!

ישראל אלדד, הגיונות מקרא, עמ׳ 65-62

על שם מה נקרא בנו בכורו של יוסף, מנשה? "כי נשני א-לוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". בגילוי לב מפליא - שהמקרא הוא מופת לו - ובצמצום לשוני ובמוחש, ניתן כאן ביטוי לאותה שאיפה עמוקה לשכחה, שהפעימה בכל הדורות כל צפנת בכל גלות... יוסף כבר משלים עם היותו צפנת לכל ימי חייו. יוסף איננו רוצה עוד לדעת דבר על בית אביו... כי אם לא כן, לא מצא כל פתרון לתמיהה: משום מה אין יוסף מתעניין כל בגורל אביו... הן אביו לא מכרהו, הן באביו לא ירצה לנקום... ואם בימי שובע כן, בימי רעב לא כל שכן. איככה סומך הוא על כך כי יבואו לשבור בר? איככה מתיר הוא לאביו לרעוב, וכי יקשה על משנה לפרעה לשלוח משאת בר קטנה לבני ביתו? והן יוכל אילו רצה, לנסוע בעצמו לראות את אביו...

ר׳ דוד הנשקה, "תגובה״, מגדים ב׳ (תשמ״ז): 108-106

לפיכך נראה, שאין לפרש עניין זה אלא בעקבות חז"ל. וכך שנינו במדרש תנחומא (וישב, ח): "כיוון שראה יוסף את עצמו בכך, התחיל אוכל ושותה, מסלסל בשערו ואומר: ברוך המקום שהשכיחני בית אבי", ובהמשך: "למה מיאן? א"ר יהודה בר שלום: שראה איקונין של אביו, ואמר לו: יוסף, עתידין אחיך להיכתב באבני אפוד, תרצה שתהא חסר מכללן?!" אין ספק, שהביטוי - "השכיחני בית אבי", אינו מיוסד אלא על הכתוב בלידת מנשה: "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי". נשייה זו נדרשה אפוא אצל חז"ל לא כדבר הבא בעל כורחו של יוסף ובשל שתיקת בית אביו, אלא כתופעה שיוסף הוא המואשם בה. אף הינתקותו של יוסף ושבטו מכלל שבטי ישראל עלתה אמנם על הדעת - אך לא בעל כורחו של יוסף, כי אם בעטיו ובחטאו. נמצא, כך יש לפרש את העניין. לא תהליך התשובה של האחים בלבד הוא המתואר בפרשת יוסף ואחיו כי אם תשובת האחים מחד ותשובת יוסף מאידך. שכן, יש להבין, כי יוסף במצרים לאחר הניתוק האכזרי שנותק מבית אביו - עדיין איש צעיר הוא, שוקק חיים ורצון. אין הוא רואה כל סיכוי כי יושב אי פעם לבית אביו, ואם חפץ חיים הוא, עליו להתערות בחברה המצרית. מאידך ברי, שאין הוא יכול ואין הוא רוצה להשתחרר מערכי היסוד שהנחיל לו אביו, ושם שמיים עדיין שגור על פיו. מעתה מתחיל אפוא מאבק גדול בלבו של יוסף . יש שהוא רואה עצמו כמצרי - צפנת פענח הנשוי לבת פוטי פרע. "כל בית אביו", בתודעתו מתחיל להזדהות עם "כל עמלו", שממנו הוא מצליח אט אט להשתחרר כמחלום רע. והנה, לפתע פתאום חורג החלום הרע מנבכי העבר, ומתגשם לנגד עיניו: אחיו, בני אביו, מתייצבים לפניו. התגובה הראשונית היא: "ויתנכר יוסף". האומנם יאלצוהו אחיו להזדהות עמהם, לחזור אחורנית, לראות שוב רק "עמל"? לא, בינתיים התבסס יוסף במעמדו המצרי, הרי הוא משנה למלך, ואין לו ולאחיו, שונאיו ומוכריו, ולא כלום. ברם, התייצבותם של עשרת אחיו לפניו, ללא בנימין אחיו האהוב, בן אמו הטמונה עמוק בזיכרונו, מעוררתו למחשבה: שמא ינסה להביא אליו, באמצעות האחים, את בנימין? אפשר יתגבר על הרגשת היתמות וחוסר הבית ע"י צירוף בנימין אליו, ושניהם יחד יקימו את בתיהם במצרים? תכנית זו קורמת עור וגידים, ושלבה המתוכנן האחרון הוא השתלת הגביע באמתחת בנימין, באופן שיוכל להשאירו אצלו לתמיד. ברם, בשם שדמות דיוקנו של אביו מנעה בעדו מחטוא עם אשת פוטיפר כך אף כאן שוברת לבסוף דמות דיוקנו של יעקב את חומת ההתנכרות של יוסף.