Commentators:Rashi Leipzig 1/Bemidbar 11

From AlHaTorah.org
Jump to navigation Jump to search

⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י במדבר י"א – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.

(ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ.

(ג) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'.

(ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.

(ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.

(ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.

(ז) וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח.

(ח) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.

(ט) וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו.

(י) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אׇהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.

(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כׇּל הָעָם הַזֶּה עָלָי.

(יב) הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כׇּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.

(יג) מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכׇל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה.

(יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כׇּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.

(טו) וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הׇרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

(טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ.

(יז) וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

(יח) וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאׇזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם.

(יט) לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם.

(כ) עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.

(כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים.

(כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כׇּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם.

(כג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא.

(כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל.

(כה) וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ.

(כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.

(כז) וַיָּרׇץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה.

(כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.

(כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כׇּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

(ל) וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

(לא) וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגׇז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ.

(לב) וַיָּקׇם הָעָם כׇּל הַיּוֹם הַהוּא וְכׇל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמׇּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.

(לג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד.

(לד) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים.

(לה) מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {א} ויהי העם – אין העם אלא [ה]רשעים וכן הוא  אומ' מה אעשה לעם הזה {שמות י"ז:ד'}, ואומ' העם הזה הרע[1] {ירמיהו י"ג:י'}, וכשהן כשירין קרויין עמי שנ' שלח עמי {שמות ה':א'}, עמי מה עשיתי לך {מיכה ו':ג'}. כמתאוננים – אין מתאננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום, וכן הוא אומ' בשמשון כי תאנה הוא מבקש {שופטים י"ד:ד'}. רע בעיני[2] י"י – תאנה (שהוא) תהא רעה באזניו, מתכוונים שתבא לאזניו ויקניט, אומ' אוי [לנו כמה] ליבטנו בדרך זה שלשה ימים לא נחנו מעינוי הדרך. ויחר אפו – אני הייתי מתכוין לטובתכם שתכנסו לארץ מיד. בקצה המחנה – כמו קצין[3] שבהן לשפלות, אילו ערב רב, ר' שמעון בן מנסיא אומ' בקצינין שבהם ובגדולים. וכן דוד אומ' ותבער אש בעדתם עדה זו סנהדרין והיה אם מעיני העדה ואף אלהים עלה בהם ויהרג במשמניהם אילו סנהדרין. ת'. ר'ש'.

{ב} ויצעק העם אל משה – [משל] למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן אצל אוהבו של אביו, אמ' לו צא ובקש עלי מאבא. ותשקע האש – נשקעה במקומה בארץ שאילו חזרה לאחת הרוחות היתה מקפלת והולכת כל אותה הרוח.

{ד} והאספסוף – אילו ערב רב שנאספו עליהם בצאתם ממצרים. ויש[ו]בו – גם בני ישר' ויבכו עמהם. מי יאכילנו בשר – וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמ' וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר, וגומ' {שמות י"ב:ל"ח} ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתן לארץ נאמר, ומקנה רב היה וגו' {במדבר ל"ב:א'}, אל' שמבקשין עלילה.

{ה} אשר נאכל במצרים חנם – תאמ' שמצרים נותנין להם דגים חנם, והלא כבר נאמ' וגם[4] תבן לא ינתן לכם {שמות ה':י"ח}, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, קל וחומר דגים[5] ומה אני אומ' חנם, מן המצות. את הקישואים – א'ר' שמעו' מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאילו מפני שהן קשין למיניקות אומרין לאשה אל תאכלו שום ובצל מפני [ה]תינוק, משל למלך כו' כך שנויה בספרי {ספרי פ"ז}. הקישואים – קוגומברש. אבטיחים – בודֵיכֵש. החציר – כרישין, פוֹרֵילְש. ית בוצינייא וגו'.

{ו} אל המן עינינו – מן בשחר, מן בערב.

{ז} והמן כזרע גד הוא – מי שאמ' זו לא אמ' זו, ישר' או' בלתי אל המן עינינו, והק' או' והמן כזרע גד הוא, כלו' ראו באֵו[6] עולם על מה מתלוננים בניי והמן (כזרע) כך וכך חשוב הוא. כזרע גד – עגול כגידא, זרע קוליינדרי. כ'כ'ר'ש' בדולח – שם אבן טובה קרישטל.

{ח} שטו – אין שייט אלא לשון טייול אבטייאיר, בלא עמל. וטחנו בריחים, וגו' – לא ירד בריחים ולא לקדירה ולא למדוכה אלא משתנה היה טעמ' לנטחנין ולנידוכין ולמבושלין. בפרור – קדירה. לשד השמן – ליחלוח של שמן פתרו דונש בן לברט. ודומה לו נהפך לשדי בחרבוני קיץ וגו' {תהלים ל"ב:ד'}. והלמד יסוד בה נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ, ורבותינו פרשוהו לשון שדים אך אין עיניין שדיים אצל שמן, ואי איפשר לשון לומר השמן לשון וישמן ישורון {דברים ל"ב:ט"ו}, שאם כן היה המֵם נקוד קמץ וטעמו ל[מטה] תחת המם עכשיו [שהמם] שהוא נקוד פתח קטן והטעם תחת השין לשון שֶמן הוא, והשין הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה פתח קטן מפני שהיא סוף פסוק, דבר אחר לשון נוטרייקון לייש שמן דבש, כעיסה הנילושה בשמן וקטופה בדבש. ותרגו' של אונקלוס דליש במשחא נוטה לפתרונו של דונש שהעיסה הנילושה בשמן לחלוחית שמן יש בה.

{י} בכה למשפחות' – משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי, ורבותינו פירשו למשפחותיו, על עסקי משפחותיו, על עריות הנאסרות להם {ספרי צ'}. ובעיני משה רע – ידע לבו כי מרה תהיה בהם כי חנם הם בוכים. האנכי הריתי – אֵם אני להם ובמעי היו או ילידתיהו כאב לבן, ר' כ'כ'ר'ש'.

{יב} כי תאמר אלי – שאתה אומ' אלי. שאהו בחיקך – והיכן אמ' לו כן, לך נחה את העם {שמות ל"ב:ל"ד}, ואו' ויצום אל בני ישר' {שמות ו':י"ג}, על מנת שיהו סוקלין אתכם ומחרפין אתכם. על האדמ' אשר נשבע' לאבתיו לאבתם כתב רבנו שמעיה – אתה אומ' לשאתם בחיקי.

{טו} אם[7] ככה את עושה לי – תשש כחו של  משה כנקבה, שהראהו הק' פורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת, אמ' לפניו אם כן הרג(ו)ני תחילה. את עושה לי – עושה אתה לי, כעין אַת נקבה ותש כח, ר'. כ'כ'ר'ש'. ואל אראה – ברעתם היה ליכתב אלא שֶכינה הכת', וזה אחד מתיקוני סופרים בתורה לכינוי לתיקון לשון.

{טז} אספה לי – הרי תשובה לתלונתך, שאמרת לא אוכל אנכי לבדי והזקנים הראשונים היכן היו והלא אף במצרים ישיבה עמהם שנ' לך ואספת את זקני ישר' {שמות ג':ט"ז}, אלא באש תבערה מתו וראויין היו לכך מסיני ויחזו את האלהים {שמות כ"ד:י"א} שנהגו קלת ראש כנושך פתו ומדבר אל המלך, וזהו ויאכלו וישתו ולא רצה [ה]ק' ליתן אֵֽבֶל במתן תורה ופרע להן כאן. אשר ידעת כי הם וגו' – אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרי' בעבדת פרך והיו מרחמים עליהם ולוקין על ידם שנ' ויכו שטרי בני ישר' עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתם. ולקחת אותם – קחם בדברים, אשריכם שניתמניתם פרנסים על בניו של מקום. והתייצבו שם עמך – כדי שיראו ישר', וינהגו בהם גדולה וכבוד, ויאמרו חביבין אילו שנכנסו עם משה, לשמוע דבור מפי הגבורה.

{יז} וירדתי – זו אחת מעשר ירידות הכתובות בתורה. ודברתי עמך – ולא עמהם. ואצלתי – כתרגומו, ואירבי, כמו ואל אצילי בני ישר' {שמות כ"ד:י"א}. ושמתי עליהן[8] – למה משה דומה באותה שעה לנר שמונח על גבי מנורה, והכל מדליקין ממנו ואין אורו חסר כלום. ונשאו את' – התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בניי שהם טורחנים וסרבנים. ולא תשא[9] לבדך – הרי תשובה למה שאמר לא אוכל אנכי לבדי.

{יח} התקדשו – הזמינו עצמיכם לפורענות, וכן הוא אומ', הקדישם ליום הריגה.

{כ} עד חדש ימים – זו בכשרים שמתמצין על מיטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומ' הבשר עודנו בין שניהם, וגו', כך היא שנויה בסיפרי {ספרי במדבר י"א:כ'}, אבל במכילת' {מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט"ז:י"ג} שנויה חילוף הרשעים אוכלים ומצטערים שלשים יום והכשירים הבשר עודנו בין שניהם. אש' יצא מאפכם – כתרגו', דתקוצון ביה, יהי דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף. והיה לכם לזרא – שתהו מרחקין אותו, יותר ממה שקירבתם, ובדברי ר' משה הדרשן ראיתי שיש לשון שקורי' לחרב זרא. את י"י א' בקרבכ' – אם לא שנטעתי שכינתי בקרבכם לא גבה לבכם ליכנס לכל הדברים הללו.

{כא} שש מאות אלף רגלי – לא חש למנות את הפרט שלשת אלפים היתירים, ור' משה הדר' פיר' שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים.

{כב} הצאן ובקר ישחט – זה אחד מארבעה דברים שהיה ר' עקיבא דורש ואין ר' שמע' דורש כמותו, ר' עקי' או' שש מאות אלף רגלי, וגו', ואתה אמרת בשר אתן לכם[10] ואכל' חדש ימי' הצא' ובקר וגו', הכל כמשמעו מי מספק להם כעניין שנ' ומצא כדי גאלתו {ויקרא כ"ה:כ"ו}, ואיזו קשה זו או שמעו נא המורים {במדבר כ':י'}, אלא לפי שזו [לא] אמר ברבים חיסך לו הכת', ולא נפרע ממנו, וזו של מי מריבה היתה בגלוי לפיכך לא חיסך לו הכת', ר' שמע' או' חס ושלום לא עלת על דעתו של אותו צדיק כך מי שכת' בו בכל ביתי נאמן הוא {במדבר י"ב:ז'} יאמר אין המקום מספיק לנו, אלא כך אמ' לפניו שש מא' אלף רגלי וגו', ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים ואחר כך תהרוג את אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרין לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הק' ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעיניך שיד י"י תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהא יד קצרה לפניו אפילו שעה אחת.

{כג} עתה תראה היקרך דברי – רבן גמלי' בנו של ר' יהוד' הנשיא או', אי איפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינן אלא מבקשין עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו ואם דקה יאמרו  גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים בקשנו, אמ' לו אם כן יאמרו שקצרה ידי, אמ' לפניו הריני הולך ומפייסן, אמ' לו עתה תרא' היקרך דברי שלא ישמעו לך, הלך משה לפייסן, אמ' להם היד י"י תקצר הן הכה צור ויזובו מים, וגו', הגם לחם יוכל תת {תהלים ע"ח:כ'}, אמרו פשרה היא זו אין בו כח לתת לנו שאלתנו, וזה הוא שנ' ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויקח[11] שבעים איש, וגו'. ויאסף שבעים איש וגו' – סכם כללו כאחד ולבסוף חסרו מכאן שנים זקנים כדסמיך ליה וישארו וגו', ומלבד שנים חלקים שהותירו, ת'ר'ש'.

{כה} ולא יספו – לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בסיפרי {ספרי במדבר צ"ה}, ואונק' תירגם לא פסקן, שלא פסקה נבואה מהם.

{כו} וישארו שני אנשים – מאותן שנבחרו, אמרו אין אנו כדיים לגדולה זו. והמה בכתובים – במובררין לסנהדרין ונכתבו כולם נקובים בשמות ועל ידי גורל, לפי שהחשבון עולה לשנים עשר שבטים ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמש', אמ' משה אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד, מה עשה נטל שבעים ושנים פתקים וכתב על שבעים זקן ועל שנים חלק, עמד ובירר ששה מכל שבט והיו שבעים ושנים, אמ' להם בואו וטלו פיתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו[12] חלק אמ' לו ה[מ]קום לא חפץ בך.

{כז} וירץ הנער – י"א גרשם בן משה היה.

{כח} כלאם – הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאיליהם. ד"א תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאין משה מת ויהושע מכניס את ישר' לארץ.

{כט} המקנא אתה לי[13]הקנאתי את מקנא. לי – כמו בשבילי, כל לשון קנאה, הנותן לב על דבר או לנקמה או לעזור אינפרנט, אוחז בעובי המשא.

{ל} ויאסף משה – מפתח אהל מועד. אל המחנה – נכנסו איש לאהלו. ויאסף – לשון כניסה אל הבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך {דברים כ"ב:ב'}, ואב לכולם יצבר ולא ידע מי אוספם {תהלים ל"ט:ז'}, ת' אם אסיפה קיבוץ מהו לא ידע הצובר את הכרי הוא האוסף אלא הצוברן לא ידע מי מכניסו לבית. ר' כ'כ'ר'ש'. מלמד שלא הביא עליהם פורענות עד שנכנסו, הצדיקים איש לאהלו.

{לא} ויגז – הפריח, וכן כי גז חיש {תהלים צ':י'}, וכן נגוזו ועבר {נחום א':י"ב}. ויטש – ויפשט, כמו והנם נטושים על פני כל הארץ {שמואל א ל':ט"ז} ונטשתיך המדברה {יחזקאל כ"ט:ה'}. וכאמתים – פורחות בגובה שהן כנגד לבו של אדם כדי שלא יהא טורח באסיפתם, לא להגביה ולא לשחות.

{לב} הממעיט – מי שאסף פחות מכולם העצלים והחגרים אסף עשרה חמרים. וישטחו – עשו אותן משטיחין משטיח'.

{לג} טרם יכרת – כתרגו' עד לא פסק. דב' אח' אינו מספיק לפוסקו בשיניו עד שנשמתו יוצאה. ויהיו בחצרות – יותר מכדי חנייתם שנתעכבו על מרים. ר' כ'כ'ר'ש'.