Commentators:Rashi Leipzig 1/Shemot 21

From AlHaTorah.org
Jump to navigation Jump to search

⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י שמות כ"א – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחׇפְשִׁי חִנָּם.

(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.

(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ.

(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חׇפְשִׁי.

(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

(ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים.

(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ לא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נׇכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמׇכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ.

(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ.

(י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.

(יא) וְאִם שְׁלׇשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף.

(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת.

(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.

(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהׇרְגוֹ בְעׇרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.

(טו) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת.

(טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת.

(יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת.

(יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב.

(יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.

(כ) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם.

(כא) אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא.

(כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים.

(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.

(כה) כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.

(כו) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ.

(כז) וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחׇפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ.

(כח) וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.

(כט) וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת.

(ל) אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו.

(לא) אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ.

(לב) אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל.

(לג) וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר.

(לד) בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.

(לה) וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן.

(לו) אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ.

(לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {א} ואלה המשפטים – כל מקום שנ' אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסף על הראשונים מה הראשוני' מסיני אף אילו מסיני, ולמה נסמכה פרשת דינין לפר' מזבח לומר שתשים סנדרי אצל המקדש. אשר תשים לפניהם – אמ' לו הק' למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק שנים שלשה פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשולחן [ה]ערוך ומוכן לאכול לפני האדם. לפניהם – ולא לפני גוים ואפילו ידעתה בדין אחד שהגוים דנין אותו כדיני (גוים) ישר' אל תביאהו בערכאות שלהם שהמביא דיני ישר' לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם ע'ז' להחשיבה שנ' כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים {דברים ל"ב:ל"א} כשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם.

{ב} כי תקנה עבד עברי – עבד שהוא עברי, או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל, ועליו הוא אומ' שש שנים יעבד ומה אני מקיים והתנחלתם אתם {ויקרא כ"ה:מ"ו} בלקוח מן הגוי אבל הלקוח מישר' יצא בשש, ת'ל' כי ימכר לך אחיך העברי וגו' {דברים ט"ו:י"ב}, לא אמרתי אלא באחיך. כי תקנה – מיד בית דין שמכרוהו בגניבתו כמה שנ' ואם אין לו ונמכר בגניבתו {שמות כ"ב:ב'} או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו אבל מכרוהו בית [לא] יצא בשש, כשהוא אומ' וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך {ויקרא כ"ה:ל"ט}, הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור ומה אני מקיים כי תקנה בנמכר ב'ד'. לחפשי – חירות.

{ג} אם בגפו יבא – שלא היה נשוי אשה, כתרגומו אם בלחודוהי, ולשון בגפו בכנפו שלא בא אלא כמות שהוא יחידי, בתוך לבושו. בכנף בגדו. בגפו יצא – מגיד שאם לא היה נשוי מתחילה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד לו ממנה עבדים. ואם בעל אשה – ישראלית הוא. ויצאה אשתו עמו – וכי מי הכניסה שתצא אלא מגיד הכתוב שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו.

{ד} ואם אדוניו יתן לו אשה – מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד לו ממנה עבדים או אינו אלא בישראלית תל' לומ', האשה וילדיה תהיה לאדניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העברייה אף היא יוצאה בשש ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה שהרי שנ' אחיך העברי או העבריה {דברים ט"ו:י"ב}, מלמד שאף העברייה יוצאה בשש.

{ה} את אשתי – השפחה.

{ו} אל האלהים – לבית דין, צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו. אל הדלת או אל המזוזה – יכול שתהא המזוזה כשירה לרצוע עליה, תל' לו' ונתת באזנו ובדלת {דברים ט"ו:י"ז}, בדלת ולא במזוזה, הא מה תל' לו' או אל המזוזה הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמ' הק' דלת ומזוזה שהיו עדיי במצרים ואמרתי כי לי בני ישר' עבדים, ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם. בפירוש שכתב רבנו שמעיה לא מצאתי ר' שמע' וכו'. ורצע אדניו את אזנו – הימנית, או אינו אלא של שמאל, תל' לו' אזן אזן לגזירה שוה, שנ' במצורע תנוך אזנו הימנית {ויקרא י"ד:י"ד}, ומה ראת אזן לירצע מכל האיברים, אמ' רבן יוחנן בן זכאי אזן ששמעה בסיני לא תגנב והלך וגנב תרצע {בבלי קדושין כ"ב:}, ואם מוכר עצמו הוא אוזן ששמעה כי לי בני ישר' עבדים {ויקרא כ"ה:נ"ה} והלך וקנה אדון לעצמו תלקה. במרצע – אליישנא. ועבדו לעולם – עד היובל, או אינו אלא לעולם כשמועו, תל' לו' ואיש אל משפחתו תשובו {ויקרא כ"ה:י'}, מגיד שחמשים שנה קרוים עולם, ולא שיהא עובדו חמשים שנה אלא עובדו עד היובל בין סמוך בין מופלג.

{ז} וכי ימכר איש את בתו – בקטנה הכת' מדבר, יכול אפילו הביאה סימנין אמרת קל וחומר מכורה קודם לכן יוצאה בסימנין כמו שכת' ויצאה חנם {שמות כ"א:י"א} שאנו דורשין אותו לסמני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר. לא תצא כצאת עבדים – כיציאת עבדים כנענים, שיוצאין בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין, אלא עובדת שש או עד יובל או עד סימנין וכל הקודם קודם לחירותה, ונותן לה דמי עינה או שִנַה, או אינו אלא לא תצא כצאת העבד' עבדים בשש וביובל, תל' לו' כי ימכר לך העברי או העבריה, וגו' {דברים ט"ו:י"ב}, מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו ומהו או' לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי איברים כעבדים כנענים, יכול העברי יצא בראשי איברים תל' לו' העברי או העברייה מקיש עברי לעברייה לכל יציאותיה מה היא אינה יוצאה בראשי איברים, אף הוא אינו יוצ' בראשי איברים.

{ח} אם רעה בעיני אדוניה – שלא נשאה חן בעיניו לכונסה. אשר לא יעדה – שהיה לו ליעדה ולהכינה לו לאשה, כסף קניית', הוא כסף קידושיה, וכאן רמז לך הכת' שמצוה בייעוד, ורמז לך שאינה צריכה קידושין אחרים. והפדה – יתן לה מקום להפדות ולצאת שאף הוא מסייע בפדיונה, ומהו מקום שנותן לה שמגרע מפדיונה, כמספר השנים שעשתה אצלו כאילו היא, שכירה אצלו, כיצד הרי שקנאה במנה ועשתה אצלו שתי שנים אומרין לו יודע היתה שעתידה לצאת לסוף שש, שקנית עבודת כל שנה ושנה בששית המנה והרי עשתה אצלך שתי שנים הרי שלישית המנה טול שני שלישי מנה ותצא מאצלך. לעם נכרי לא ימשל למכרה – אינו רשאי למכרה לאחר לא האדון ולא האב. בבגדו בה – אם בא לבגוד בה שלא לקיים בה מצות ייעוד, וכן אביה מאחר שבגד בה ומכרה לזה.

{ט} ואם לבנו ייעדנה – האדון, מלמד שאף בנו קם תחתיו לייעדה, אם ירצה אביו ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים, אלא אומ' הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך בדמייך. כמשפט הבנות – שאר כסות ועונה.

{י} אם אחרת יקח לו – עליה. שאר' כסותה ועונתה לא יגרע – מן האמה שיעד לו כבר. שארה – מזונות. כסותה – כמשמעו. ענתה – תשמיש.[1]

{יא} ואם שלש אלה לא יעשה לה – ואם אחת משלש אלה לא יעשה לה ומה הן השלש ייעדנה לו, או לבנו. או יגרע פדיונה ותצא וזה לא יעדה לו  ולא לבנו, והיא לא היה בידה ממה לפדות עצמה. ויצא' חנם – ריבה לה יציאה לזו יותר מן מה שריבה לעבדים, ומה היא היציאה לימדך שתצא בסמנים, תשהא עמו עד שתצא בסימנים, ואם הגיעו שש שנים קודם סימנים כבר למדנו שתצא שנ' העברי או העבריה ועבדך שש שנים {דברים ט"ו:י"ב}, ומהו האמור כאן ויצאה חנם, שאם קדמו סימנין לשש שנים תצא בהן, או אינו או' שתצא אלא בבגרות תל' לו' אין כסף לרבות יציאת בגרות, ואם לא נאמרו שניהם הייתי או' ויצאה חנם זה בגרות, לכך נאמרו שניהם שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק.

{יב} מכה איש ומת – כמה כתובים נאמרו במית' רוצחים ומה שבידי לפרש למה באו כולם אפרש. כאן כתב רבנו שמעיה ומכה ונמחק וכן בריש פסוק זה ומכהאיש ומת – למה נאמר, לפי שנ' ואיש כי יכה כל נפ' א' מות יומת {ויקרא כ"ד:י"ז}, שומעני בהכאה בלא מיתה, תל' לו' ומכה איש ומת, אינו חייב אלא בהכאה של מיתה, ואם נאמ' מכה איש ולא נאמ' [ואיש] כי יכה הייתי אומ' אינו חייב עד שיכה איש, הכה את האשה ואת הקטן מנין, תל' לו' כי יכה כל נפש אפילו אשה וקטן, ועוד אילו נאמר ומכה איש שומע אני אפילו קטן שהכה והרג יהא חייב תל' לו' ואיש כי יכה ולא קטן שהכה, ועוד כי יכה כל נפש, אפילו נפלים במשמע ת'ל' מכה איש, עד שיכה בן קיימא הראוי להיות איש.

{יג} ואשר לא צדה – לא ארב לו, ולא נתכוון. צדה – לשו' אורב, וכן הוא אומ' ואתה צודה את נפשי לקחת' {שמואל א כ"ד:י"א} ולא יתכן לומ' צדה, לשון הצד ציד {בראשית כ"ז:ל"ג}, שצידת חיות אין נופל ה"י בפעל שלו ושם דבר בו ציד, וזה שם דבר בו צדייה, ופועל שלו צודה, וזה פעל שלו צד, ואומ' אני פתרונו כתרגומו, ודלא כמן ליה, ומנחם חברו בחלק צד ציד, ואין אני מודה לו, ואם יש לחברו באחת מחלוקת של צד נחברנו בחלק על צד תנשאו {ישעיהו ס"ו:י"ב}, צדה אורה {שמואל א כ':כ'}, ומלין לצד עילאה ימלל {דניאל ז':כ"ה}, אף כאן אשר לא צדה, לא צודד למצוא לו צד מיתה, ואף זה יש להרהר עליו, סוף דבר לשון אורב הוא. והאלהים אנה לידו – זימן לידו, לשון לא תאנה אליך רעה {תהלים צ"א:י'}, לא יאונה לצדיק כל און {משלי י"ב:כ"א}, מתאנה הוא לי {מלכים ב ה':ז'}, מזדמן למצא לי עילא. והאלהים אנה לידו – ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמ' דוד כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע {שמואל א כ"ד:י"ג}, מְשַל הקדמוני היא התורה, שהיא משל להק' שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה מרש' יצא רשע והאלהים אנה לידו, במה הכת' מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה הק' מזמנן לפונדוק אחד זה שהרג שוגג עולה בסלם ונופל על זה שהרג מזיד והורגו ועדים מעידין אותו ומחייבין אותו לגלות, נמצא זה שהרג שוגג גולה וזה שהרג מזיד נהרג. ושמתי לך מקום – אף במדבר שינוס שמה, ואיזה מקום קולט, זה מחנה לויה.

{יד} וכי יזיד איש – למה נאמ', לפי שנ' ומכה איש וגומ', שומע אני אפילו גוי והרופא שהמית ושליח בית דין שהמית במלקות ארבע' והאב הרודה את בנו והרב הרודה את תלמידו והשוגג, תל' לו' וכי יזיד ולא שוגג, על רעהו ולא על גוי. להרגו בערמה – ולא שליח בי' דין והרופא והרודה בנו ותלמידו שא'ע'פ' שהיו מזידין אין מערימין. מעם מזבחי – אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למו'.

{טו} ומכה אביו ואמו – לפי שלמדנו על החובל בחברו שהוא בתשלומין ולא במיתה הוצרך לומ' על החובל באביו שהוא במיתה ואינו חייב אלא בהכאה שיש בה חבורה. אביו ואמו – או זה או זה. מות יומת – בחנק.

{טז} וגונב איש ומכרו – למה נאמ', לפי שנ' כי ימצא איש גונב נפש וגו' {דברים כ"ד:ז'}, אין לי אלא איש שגנב נפש אשה או טומטום ואנדרוגינוס שגנבו מנין תל' לו' וגונב איש ומכרו [ו]לפי שנ' כאן וגונב איש, אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין [ת'ל'] להלן גונב נפש {דברים כ"ד:ז'}, לכך הוצרכו שניהם מה שחיסר זה גילה זה. ונמצא בידו – שראוהו עדים שגנבו ומכרו, ונמצא כבר קודם המכירה. מות יומת – בחנק, כל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא.

{יז} ומקלל אביו ואמו – למה נא' לפי שנ' איש איש כי יקלל את אביו וגו' {ויקרא כ':ט'}, אין לי אלא איש שקילל את אביו, אשה שקללה את אביה מנין, ת'ל' ומקלל אביו סתם בין איש בין אשה.[2] מו' יומ' – בסקילה וכל מקום שנ' דמיו בו בסקילה הוא ובנין אב לכולם באבן ירגמו אות' דמיהם בם {ויקרא כ':כ"ז}, ובמקלל אביו נאמ' דמיו בו {ויקרא כ':ט'}.

{יח} וכי יריבון אנש' – למה נאמ' לפי שנ' עין תחת עין {שמות כ"א:כ"ד} לא למדנו אלא דמי אברים, אבל שבת וריפוי לא למדנו לכך נאמ' פרש' זו,[3] ויפל לבוטלן, לחולי שמבטלו ממלאכתו.

{יט} על משענתו – על בריו וכחו. ונקה המכה – וכי עלת על לב שיהרג זה שלא הרג זה, אלא לימדך כאן שחובשין אותו עד שנראה אם יתרפא זה, וכך משמעו כשקם זה והולך על משענתו אז נקה המכה, אבל עד שיקום זה לא נקה המכה. רק שבתו – ביטול מלאכתו מחמת החולי, ואם קטע ידו ורגלו, רואין את בטל מלאכתו מחמת החולי כאילו הוא שומר קישואין שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלא' ורגל והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו שנ' יד תחת יד רגל תח' רגל {שמות כ"א:כ"ד}. ורפא ירפא – כתרגומו, ישלם שכר הרופא.

{כ} וכי יכה איש את עבדו או את אמתו – בעבד כנעני מדבר או אינו אלא בעברי, תל' לו' כי כספו הוא מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית, והרי היה בכלל מכ' איש ומת {שמות כ"א:י"ב}, אלא בא הכת' והוציאו מן הכלל להיות נדון בדין יום או יומי' שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור. בשבט – בשיש בו כדי להמית הכת' מדבר או אפילו אין בו כדי להמית תל' לו' בישר' אם באבן יד אשר ימות בה הכהו {במדבר ל"ה:י"ז}, והלא דברים קל וחומר, ומה ישר' חמור אין חייב עליו אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו, עבד הקל לא כל שכן. נקם ינקם – מיתת סייף וכן הוא או' חרב נקמת נקם ברית {ויקרא כ"ו:כ"ה}.

{כא} אך אם יום או יומים יעמ' לא יקם – אם על יום אחד פטור על יומים לא כל שכן, אלא יום שהוא כיומים, ואיזה זה זה מעת לעת. לא יקם כי כספו הוא – הא אחר שהכהו אף על פי ששהא מעת לעת קודם שמת חייב.

{כב} וכי ינצו אנשים – זה עם זה ונתכוון להכות את חברו והכה את האשה. ונגפו – אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה כמו פן תגוף באבן רגליך {תהלים צ"א:י"ב}, בטרם יתנגפו רגליכם {ירמיהו י"ג:ט"ז}, ולאבן נגף {ישעיהו ח':י"ד}. ולא יהיה אסון – באשה. ענש יענש – לשלם דמי ולדות לבעל, שמין אותה כמה היתה יפה לימכר בשוק להעלות דמיה בשביל הריונה. ענש יענש – יגבו ממון ממנו, כמו ענשו אותו מאה כסף {דברים כ"ב:י"ט}. כאשר ישית עליו, וגו' – כשיתבענו הבעל בבית דין להשית עליו עונש על כך. ונתן – המכה, דמי וולדות. בפלילם – על פי הדיינים.

{כג} ואם אסון יהיה – באשה. ונתת נפש תחת נפש – רבותינו חלוקים בדבר, יש אומ' נפש ממש, ויש אומ' ממון אבל לא נפש, ממש שהמתכווין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה ומשלם ליורשיו דמיו כמו שהיה נמכר בשוק.

{כד} עין תחת עין – סימא את עין חברו נותן לו דמי עינו כמה שפחתתו דמיו לימכר בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפר' החובל {בבלי בבא קמא פ"ד.}.

{כה} כויה תחת כויה – מכות אש, ועד עכשיו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים ועכשיו בשאין בה פחת דמים אלא צער כגון כואו בשפוד על צפורנו אומדין כמה אדם כיוצא בו רוצה ליטול להיות מצטער כך. פצע – היא מכה המוציאה דם שפוצע את בשרו, נברדורא בלע' הכל לפי מה שהיא, אם יש בה פחת דמים ונותן נזק, ואם נפל למשכב נותן שבת ורפוי ובשת וצער, ומקרא זה יתר הוא ובהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שא'ע'פ' שנותן לו דמי ידו אין פוטרין אותו מן הצער לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחותכה אלא אומרין יש לו לחותכה בסם שאינו מצטער כל כך וזה חתכה בברזל וצערו. חבורה – היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא אלא שמאדים הבשר כנגדן ולשון חבורה טייא בלעז, כמו ונמר חברברתיו {ירמיהו י"ג:כ"ג}, ותרגומו משקופי לשון חבטה בטדורא בלעז וכן שדופות קדים {בראשית מ"א:ו'}, שקיפן קדום, חבוטות ברוח,  וכן על המשקוף {שמות י"ב:כ"ג}, על שם שהדלת נוקש עליו.

{כו} את עין עבדו – כנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין כמו שאמרנו לא תצא כצאת העבדים {שמות כ"א:ז'}. תחת עינו – וכן בעשרים וארבע ראשי אברים אצבעות הידים ורגלים ושתי אזנים והחוטם וראש הגוויה שהוא גיד האמה, ולמ[ה] נאמרו שן ועין, שאם נאמ' [עין] (שן) ולא נאמר שן הייתי אומ' מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו והרי שן לא נברא עמו, ואם נאמ' שן ולא נאמ' עין הייתי אומ' אפילו שן תינוק שיש לה חליפין לכך נאמ' עין.

{כח} וכי יגח שור – אחד שור, ואחד כל חיה ובהמה ועוף אלא שדבר הכת' בהווה. ולא יאכל את בשרו – ממשמע שנ' סקל יסקל השור, יודע אני שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה, אלא מה ת'ל' ולא יאכל את בשרו, שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה בהנאה מנין, תל' לו' ובעל השור נקי, כאדם האומ' לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנייה של כלום, זהו מדרשו ופשוטו כמשמ' לפי שנ' במועד וגם בעליו יומת הוצרך לומ' בתם ובעל השור נקי.

{כט} מתמל שלשם – הרי שלש נגיחות. והועד בבעליו – לשון התראה בעדים, כמו שנ' רד העד בעם {שמות י"ט:כ"א}, העד העיד בנו האיש {בראשית מ"ג:ג'}. והמית איש, וגומ' – לפי שנ' כי יגח, אין לי אלא שהמיתו בנגיחה המיתו בנשיכה דחיפה בעיטה מנין תל' לו' והמית. וגם בעליו יומת – בידי שמים, יכול בידי אדם, תל' לו' מות יומת המכה רוצח הוא {במדבר ל"ה:כ"א} על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו.

{ל} אם כופר יושת עליו – אם זה אינו תלוי והרי הוא כמו אם כסף תלוה {שמות כ"ב:כ"ד}, לשון אשר, אשר זה משפטו שישיתו עליו בית דין כופר. ונתן פדיון נפשו – דמי ניזק דברי ר' ישמעאל, ר' עקיב' או' דמי מזיק.

{לא} או בן יגח – בן שהוא קטן. או בת – קטנה, לפי שנ' והמית איש או אשה, יכול אינו חייב אלא על הגדולים ת'ל' או בן יגח או בת יגח לחייב על הקטנים כגדולים.

{לב} אם עבד יגח השור או אמה – כנענים. שלשים שקלים יתן – גזירת הכת' היא בין שהוא שוה אלף זוז בין שאינו שוה אלא דינר, והשקל משקלו ארבעה זהובים שהן חצי אוקיא למשקל הישר של קולוניא.

{לג} וכי יפתח איש בור – שהיה מכוסה וגילהו. או כי יכרה – למה נאמ' אם על פתיחה חייב, על כורה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה שחייב. ולא יכסנו – הא אם כסהו פטור, ובחופר ברשות הרבים דבר הכת'. שור או חמור – הוא הדין לכל בהמה שבכל מקום שנ' שור או חמור אנו למידין אותו שור שור משבת שנ' בה למען ינוח שורך וחמורך {שמות כ"ג:י"ב} מה להלן כל בהמה וחיה כשור שהרי נאמ' במקום אחר וכל בהמתך {דברים ה':י"ג}, אף כאן כל בהמה וחיה כשור, ולמה נאמ' שור וחמור שור ולא אדם חמור ולא כלים, ובמיתה הכת' מדבר שנ' והמת יהיה לו ומיעטו לאדם ממיתה שאם מת בו אדם לא ישלם דמיו ליורשיו או דמי עבד לבעליו, אבל היזק בו חייב בנזקו, וכלים שבירתן זו היא מיתתן ופטור מכלום.[4]

{לד} בעל הבור – בעל התקלה, א'ע'פ' שאין הבור שלו שעשאו ברשות הרבים עשאו הכת' בעליו להתחייב בנזקיו. כסף ישיב לבעליו – ל' ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. והמת יהיה לו – לניזק, ושמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלים לו המזיק [עליה] תשלומי נזקו.

{לה} וכי יגף – ידחוף, בין בקרניו בין בגופו בין ברגליו בין שנשכו בשניו כולן בכלל נגיפה הן, שאין נגיפה אלא לשון מכה. שור איש – שור של איש. ומכרו את השור החי, וגו' – בשוין הכת' מדבר שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים, בין שהנבלה שוה הרבה בין שהוא שוה מעט כשנוטל זה חצי החי וחצי המת וזה חצי החי וחצי המת נמצא כל אחד מפסיד חצי הנזק שהזיק' המיתה למדנו שהתם משלם חצי נזק שמן השוין אתה למד לשאינן שוין שדין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר או יכול אף בשאינן שוין בדמיהם כשהן חיין, אמ' הכת' וחצו את שניהם אם אמרת כן פעמים שהמזיק משתכר הרבה, כשהנבלה שוה לימכר לגוים הרבה יותר מדמי שור המזיק ואיפשר שאמ' הכת' שיהא המזיק נשכר, או פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מכדי נזק שלם שחצי דמי שור המזיק שוין יותר מכל דמי שור הניזק, ואם אמרת כן הרי תם חמור ממועד על כרחיך לא דבר הכת' אלא בשוין, ולימדך שהתם משלם חצי נזק, ומן השוין תלמד לשאינן שוין שמשתלם חצי נזקו, ששמין לו הנבלה ומה שפחתו דמיו בשביל המיתה יטול חצי הפחת והולך ולמה אמ' הכת' בלשון הזה ולא אמ' ישלם חציו ללמד שאין התם משלם אלא מגופו ואם נגח ומת אין ניזק נוטל אלא מן הנבלה, ואם אינה מגעת לחצי נזקו יפסיד, או שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות זוז אינו נוטל אלא את השור שלא נתחייב התם לחייב את בעליו לשלם מן העלייה.

{לו} או נודע – או לא היה תם אלא נודע כי שור נגח הוא היום ומתמול ומשלשם הרי שלש נגיחות. שלם ישלם שור – נזק שלם. והמת יהיה לו – לניזק, ועליו ישלים המזיק עד שישתלם ניזק כל נזקו.

{לז} חמשה בקר, וגו' – אמ' רבן יוחנן בן זכאי, חס המקום על כבודן של בריות שור שהולך ברגליו לא נתבזה בו הגנב לנושאו על [כתפיו] משלם חמשה, שה שנשאו על כתפו משלם ארבעה, א'ר' מאיר גדול כחה של מלאכה שור שבטלו ממלאכתו חמשה שה שלא בטלו ארבעה. תחת השור תחת השה – שנאן הכת' לומ' לך שאין מידת תשלומי ארבעה וחמשה אלא בשור ושה בלבד.

הערות
  1. ↑ יש הגהה בכתב אחר למעלה בגיליון של העמוד הבא.
  2. ↑
  3. ↑
  4. ↑


Retrieved from "http://alhatorah.org/w/index.php?title=Commentators:Rashi_Leipzig_1/Shemot_21&oldid=85719&useskin=vector"