{א} וירא יעקב כי יש שבר – ומהיכן ראה והלא לא ראה אלא שמע הנה שמעתי וגו' {בראשית מ"ב:ב'}, ומהו וירא ראה באספקלריא של קודש שיש לו סבר עוד במצרים. ולא היתה נבואה ממש להודיעו [בפירוש] שזה יוסף.
למה תתראו – אל תראו עצמ(י)כם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שביעים, באותה שעה עדיין היה להם תבואה, ולי נראה פשוטו למה תתראו למה יהו הכל מסתכלים בכם ומתמיהים עליכם שאינכם מבקשים לכם אכל טרם יכלה מה שבידכם,[1] ומפי אחרים שמעתי שהוא לשון כחישה, למה תהיו כחושין ברעב, ודימה לו גם ומרוה גם הוא יורא {משלי י"א:כ"ה} ואין הדבר נכון בעיניי.[2]
{ב} רדו שמה – ולא אמ' לכו, רמז למאתים ועשר שנים שנ[ש]תעבדו (ב)[ל]מצרים כמניין רדו.
{ג} וירדו אחי יוסף – ולא כתב וירדו בני יעקב מלמד שהיו מתחרטים במכירתו ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם.
עשרה – מה ת"ל והלא כת' ואת בנימן אחי יוסף לא שלח {בראשית מ"ב:ד'}, אלא לעיניין האחוה היו חלוקין לעשרה, לא היתה אהבת כולם ולא שנאת כולם שוה לו. אבל לעניין לשבור בר כולם לב אחד להם, בראשית רבא.[3]
{ד} פן יקראנו אסון – ובבית לא יקראנו, א'ר' אליעזר בן יעקב מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה.
{ה} בתוך הבאים – מטמינים עצמן שלא יכירום לפי שציום אביהם שלא יתראו[4] שלא תשלוט בהן עין רעה שכולם נאים וכולם גיבורים.
{ו} וישתחו' לו אפי' – נשתטחו על פניהם, וכן כל השתחוי' פישוט ידים ורגלים היא.
{ז} ויתנכר אליהם – נעשה להם כנכרי בדברים לדבר קשות.
{ח} ויכר יוסף וגו' – לפי שהניחם חתומי זקן.
והם לא הכירה' – שיצא מאצלם בלא חתימת זקן, ועכשיו בא בחתימת זקן, ומדר' אגד' ויכר יוסף את אחיו כשנמסרו בידו הכיר בהם שהם אחיו וריחם עליהם, והם לא הכירו' כשנפל בידם לנהוג בו אחוה.
{ט} אשר חלם להם – עליהם, וידע שנתקיימו, שהרי השתחוו לו.
ערוות הארץ – גילוי הארץ, מהיכן היא נוחה להיכבש כמו את מקורה הערה {ויקרא כ':י"ח}, וכמו ערום וערייה {יחזקאל ט"ז:ז'}, וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי, ואונקלוס תירגם בדקא דארעא היא כמו בדק הבית {מלכים ב' י"ב:ו'} ריעוע הבית, אבל לא דקדק לפרשו בלשון המקרא.
{י} לא אדני – לא תאמר כן, והרי עבדיך באו לשבר אכל.
{יא} כלנו בני איש אחד – נצנצה בהם רוח הקודש וכללוהו עמהם שאף הוא בן אביהם.
כנים – אמיתים, כמו כן דברת {שמות י':כ"ט}, כן בנות צלפחד דברות {במדבר כ"ז:ז'}.[5]
{יב} לא כן כי ערות הארץ באתם לראות – שהרי נכנסתם בעשר שערי העיר למה לא נכנסתם בשער אחד.
{יג} ויאמרו שנים עשר עבדי' וגומ' – ובשביל אותו אחד שאיננו נתפזרנו בעיר לבקשו.
{יד} הוא אשר דברתי – הדבר שדברתי, הוא האמ' והנכון, זה לפי פשוטו, ומדרשו, אמ' להם [ו]אילו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון תפדוהו אמרו לו הין, ואמ' להם ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו, אמרו לו לכך באנו או להרוג או ליהרג, אמ' הוא אשר דיברתי אלי' להרוג את בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם.
{טו} חי פרעה – אם יחיה פרעה, כשהיה נשבע בשקר היה נשבע בחיי פרעה.
אם תצאו מזה – מן המקום הזה.
{טז} האמת אתכם – אם אמת אתכ', לפיכך הי נקוד פתח שהוא כמו בלשון תמוה. ואם לא תביאוהו חי פרעה מרגלים אתם.
{יז} משמר – בית האסורים.
{יט} בבית משמרכם – שאתם אסורים בו עכשיו.
ואתם לכו הביאו – לבית אביכם.
שבר רעבון בתיכם – מה שקניתם לרעבון אנשי ביתכם.
בתיכם כתב רבנ' שמעיה והעביר עליו קולמו'.
{כא} אבל – כתרגומו בקושטא, (ו)ראיתי בבראש' רבא {צ"א:ח'} לישנא דרומאה הוא אבל ברם.
{כ} ויאמנו דבריכ' – ויאַמֵתו, יתקיימו כמו אמן אמן {במדבר ה':כ"ב}, וכמו יאמן נא דברך {מלכים א' ח':כ"ו}.
באה אלינו – טעמו בבית לפי שהוא לשון עבר שכבר באה ותרגומו אתת לוותנא.
{כב} וגם דמו – אתין גמין ר[י]בוי[י]ן דמו וגם דם הזקן.
{כג} והם לא ידעו כי שמע יוסף – מבין את לשונם ובפניו היו מדברים כן.
כי המליץ בינותם – כי כשהיו מדברים עמו היה מליץ ביניהם היודע לשון עברית ולשון מצרית והיה מליץ דבריהם ליוסף ודברי יוסף להם, לכך היו סבורין (שיוסף) שאין יוסף מכיר בלשון עברית.
המליץ – זה מנשה.
{כד} ויסב מעליהם – נתרחק מעליהם שלא יראוהו בוכה.
ויבך – לפי ששמע שהיו מתחרטין.
את שמעון – הוא השליכו לבור, הוא שאמ' ללוי הנה בעל החלומות[6] בא {בראשית ל"ז:י"ט}. ד'א' נתכוון יוסף להפרידו מלוי שמא יתייעצו בין שניהם להרוג אותו.
ויאסור אותו לעיניהם – לא אסרו אלא לעיניהם, וכיון שיצאו, הוציאו ומאכילו ומשקו.
{כז} ויפתח האחד – הוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו.
במלון – במקום שלנו הלילה.
{כח} וגם הנה באמתחתי – גם הכסף בו עם התבואה.
אמתחת – היא השק.[7]
מה זאת עשה[8] לנו – להביאנו לידי עלילה זו שלא הושב אלא להתעולל עלינו.
{לד} ואת הארץ תסחרו – תסובבו, וכל לשון סחורה, וסוחרים על שם שסובבים ומחזרים אחר הפרגמטיא.
{לו} אותי שכלתם – מלמד שחשדן שמא הרגוהו או מכרוהו כיוסף.
צרור כספו – קשר כספו.[9]
שכלתם – כל מי שבניו אובדים קרוי שכול.
{לח} לא ירד בני עמכם – לא קבל דבריו של ראובן, אמ' בכור שוטה הוא זה שאמ' להמית את בניו, וכי בניו הם ולא בניי.