{א}
לא תתגודדו – לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם, על מת כדרך שהיו אמוריים עושים, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים.
בין עיניכם – אצל הפדחת, ובמקום אחר לא יקרחו קרחה בראשם {ויקרא כ"א:ה'} לעשות כל הראש כבין העינים.
{ב}
כי עם קדו' אתה – קדושת עצמך מאבותיך ועוד ובך בחר י"י.
{ג}
כל תועבה – כל שתיעבתי לך, צרם אוזן בכור, כדי לשוחטו במדינה, והרי דבר שתיעבתי לך כל מום לא יהיה בו, בא ולימד כאן שלא ישחוט ויאכל על אותו המום, בשל בשר בחלב הרי דבר שתיעבתי לך היזהיר כאן על אכילתו.
{ד-ה}
זאת הבהמה איל וצבי וגו' – למדנו שהחיה בכלל בהמה ולמדנו שהבהמה וחיה טמאה מרובה מן הטהורה, שבכל מקום פורט את המועט.
אקו – מתרגמי' יעלא, יעלה, סלע {איוב ל"ט:א'} הוא אישטאנבוק.
תאו – תור באלא, שור היער, באלא יער לשון ארמי.
{ו}
מפרסת – סדוקה כתרגומו.
פרסה – פלנטא.
ושסעת – חלוקה בשתי צפרנים, שיש סדוקה ואינה חלוקה בצפרנים והיא טמא'.
בבהמה – משמע מה שנמצא בבהמ' אותה אכול, מכאן למדו {בבלי חולין ס"ט.} שהשליל מותר בשחיטת אמו.
{ז}
השסועה – בריאה [היא] שיש לה שני גבין ושני שדראות, ומתוך כך נראת היא שסועה וסדוקה,[1] אמרו רבותינו למה נשנו בבהמה מפני השסוע' ובעופות מפני הראה שלא נאמרו בתור' כהנים.
{ח}
ובנבלתם לא תגעו – רבותינו פירשוהו {ספרא} ברגל, שאדם חייב לטהר עצמו ברגל, יכול יהו מוזהרין בכל השנה, ת'ל' אמור אל הכהנים, וגו' {ויקרא כ"א:א'}, מה טומאת המת חמורה כהני' מוזהרי', ואין ישר' מוזהרין טומאת נבלות [קלה] לא כל שכן.
{יא}
כל צפור טהור' תאכלו – להתיר משולחת שבמצורע.
{יב}
וזה אשר לא תאכלו – לאסור את השחוט'.
{יג}
הראה – היא איה, היא דאה, היא דייה, ת' ראה ודאה ואיה ודיה אחת היא ונראה לתרגם דאה בת כנפא לשון ידאה, ר' ת'ר'ש'. למה נקראת ראה שרואה ביותר ולמה הזהירך בכל שמותיה שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה דאה, והבא להתיר אומר זו ראה שמה או אייה שמה וזו לא אסר הכת', ובעופות פרט לך את הטמאים, ללמדך שעופות טהורין מרובין על הטמאים לפיכ' פרט את המועט.
{טז}
התנשמת – קלבא שוריץ.
תנשמת שבשרצים טלפא, ודומות זו לזו בגוף ובלא ראות, אבל עטלף אין לו לעז, ועטלף דרבנן משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאורה נראה קלבא שוריץ עוף בלא ראות, והאומ' עטלף דקרא טלפא אינו אלא טועה, ר', ת'ר'ש'.
{יז}
שלך – השולה דגים מן הים.
{יח}
הדוכיפת – הוא תרנגול הבר, ובל' הֲרופַה, וכרבלתו כפולה.
{יט}
שרץ העוף – הם הנמוכים הרוחשים על הארץ כגון זבובין וצרעין וחגבים טמאים הם קרוים שרץ.
{כ}
כל עוף טהור תאכלו – ולא את הטמא, בא ליתן עשה על לא תעשה, וכן בבהמ' [אותה] תאכלו ולא בהמה טמאה לאו הבא מכלל עשה עשה לעבור עליהן בעשה ולא תעשה.
{כא}
לגר אשר בשעריך – גר תושב שקבל עליו שלא לעבד ע'ז' ואוכל נבלות. כגון נעמן. ת'.
כי עם קדוש את' – קדש עצמך במותר לך דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אל תתירם בפניהם.
לא תבשל גדי – שלשה פעמים פרט לחיה ולעופות ולבהמה טמאה. למעלה פירשו ר' לצד שיני. כך מצ' בת' מכתי' רבנו שמעיה.
{כא-כב}
לא תבשל גדי עשר תעשר – מה עניין זה לזה, אמ' להם הק' לישר' אל תגרמו לי לבשל גדיין של תבואה עד שהן במעי אימותיהן שכשאין אתם מעשרין מעשרות כראוי כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן, שנ' ושדפה לפני קמה {מלכים ב י"ט:כ"ו}. וכן לעניין בכורים.
{כב}
שנה שנה – מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן.
{כג}
ואכלת, וגו' – זה מעשר שיני שהרי כבר לימדנו ליתן מעשר אחד ללוים, שנ' כי תקחו מאת בני ישר' וגו' {במדבר י"ח:כ"ו}, ונתן להם רשות לאוכלו בכל מקום שנ' ואכלתם אותו, בכל מקום {במדבר י"ח:ל"א}, על כרחך זה מעשר אחר הוא.
{כד}
כי יברכך – ותהא התבואה מרובה לשאת.
{כו}
בכל אשר תאוה נפשך – כלל.
בבקר ובצאן [וביין ובשכר] – פרט.
ובכל אשר תשאלך נפשך – חזר וכלל, הפרט מפורש ולד וולדות הארץ וראוי למאכל אדם.
{כז}
והלוי לא תעזבנו – מליתן לו מעשר [ראשון] (שיני).
כי אין לו חלק ונחלה עמך – יצאו לקט שכחה ופאה והפקר שאף הוא יש לו חלק בהן כמוך ואינן חייבין במעשר.
{כח}
מקצה שלש שנים – בא ולימד שאם השהא מעשרותיו של שנה ראשונה, ושנייה לשמיטה שיבערם מן הבית [ב]שלישית.
{כט}
ובא הלוי – ויטול מעשר ראשון.
והגר והיתום – ויטלו את המעשר השני שהוא של עני של שנה זו, ולא תאכלנו אותה בירושלם כדרך שנזקקת לאכל מעשר שני של שתי שנים.
ואכלו ושבעו – תן להם כדי שביען, מכאן אמרו אין פוחתין לעני בגורן, כול', ואתה הולך לירושלם מעשר של ראשונה ושנייה שהשהיתה ומתוודה בערתי הקדש מן הבית {דברים כ"ו:י"ג} כמו שמפורש בכי תכלה לעשר {דברים כ"ו:י"ב}.