{ב} ביום טהרתו – מלמד שאין מטהרין אותו בלילה.
{ג} אל מחוץ למחנה – חוץ לשלש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו.
{ד} חיות – פרט לטריפות.
טהורות – פרט לעוף טמא, לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטיט, פיטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לצפרים לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בציפצוף קול.
ועץ ארז – לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, [1] ומה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגיאותו כתולעת ואזוב.
עץ ארז – מקל של ארז.
ושני תולעת – לשון של צמר צבועה זהורית.
{ה} על מים חיים – נותן אותו תחילה בכלי כדי שיהא דם ציפור ניכר בהן, וכמה הן רביעית.
{ו} את הציפור החיה יקח אותה – מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישה לעצמה, [2] יכול כשם שאינה בכלל אגודה, כך לא תהא בכלל טבילה, ת"ל וטבל אותם, ואת הציפור החיה, החזיר את הציפור לכלל טבילה.
{ח} וישב מחוץ לאהלו – שאסור בתשמיש המטה.
{ט} את כל שערו וגומ' – כלל ופרט וכלל, להביא כל מקום כינוס שער ונראה.
{י} וכבשה אחת – לחטאת.
ושלשה עשרונים – לנסכי שלשת הכבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים.
ולוג אחד שמן – להזות שבע וליתן ממנו על תנוך אזנו ומתן בהונות.
{יא} לפני י"י – בשער ניקנור, ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כפורים.
{יב} והקריב אותו לאשם – יקריבנו לתוך העזרה לשם אשם.
להניף – שהוא טעון תנופה חי.
והניף אותם – את האשם ואת הלוג.
{יג} במקום אשר ישחט וגו' – על ירך המזבח, בצפון, ומה ת"ל והלא כבר נאמ' בתורת אשם בפרשת צו את אהרן שהאשם טעון שחיטה בצפון לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה, יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו, לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט וגו'.
כי כחטאת – כי ככל החטאות.
האשם – הזה.
הוא לכהן – בכל עבודות התלויות בכהן הושווה אשם זה לחטאת שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות לינתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח לכך נאמר כי כחטא' האשם הוא לכהן, יכול יהא דמו ניתן למעלה כחטאת, ת"ל כו' בתורת כהנים.
{יד} תנוך – גדר אמצעי, שבאוזן, ולשון תנוך לא נודע לי והפותרים קורין לו טנדרוס.
בוהן – גודל.
{טז} לפני ה' – כנגד בית קדשי הקדשים.
{יז} על דם האשם – שיקדים הדם לשמן ולעכב, ר' ת'ר'ש'.
{כ} ואת המנחה – מנחת נסכים של בהמה.
{כא} ועשרון סלת – לכבש זה שהוא אחד, יביא עשרון אחד לנסכיו.
ולג שמן – לתת ממנו על הבהונות ושמן של נסכי המנחה לא הוזקק הכת' לפרש.
{כג} ביום השמיני לטהרתו – שמיני לצפרים, להזאת עץ ארז ואזוב ושני תולעת.
[3]
{לד} ונתתי נגע צרעת – בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניו' של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.
{לה} כנגע נראה לי – שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע וודאי לא יפסוק דבר ברור לומר, נגע נראה לי אלא כנגע.
{לו} בטרם יבא הכהן וגומ' – שכל זמן שאין כהן נזקק לו אין שם תורת טומא'.
ולא יטמא כל אשר בבית – שאם לא יפנהו ויבא כהן ויראה הנגע, נזקק להסגיר, וכל מה שבתוכו טמא, ועל מה חסה תורה אם על כלי שטף יטבילם ויטהרו ואם על אוכלים ומשקין יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה תורה אלא על כלי חרס, שאין להן טהרה במקוה.
{לז} שקערורות – שוקעין מראותיו. שקערורות – אירקרקות.
ומראיהן שפל – אאדמדמות, לומר זה וזה עמוק הירוק והאדום. מ'ר', כ'כ' רבנו שמעיה.
{מ} וחלצו את האבנים – כתרגומו וישלפון, יטלם משם, כמו וחלצה נעלו {דברים כ"ה:ט'} לשון הסרה.
אל מקום טמא – מקום שאין טהרות משתמשות שם, לימדך הכת' שהאבנים הללו מטמאות את מקומן בעודן בו.
{מא} יקציע – רונייר בלע', ולש' משנה יש הרבה.
מבית – מבפנים.
סביב – סביבות הנגע, בתורת כהנים נדרש כן שיקלף הטיח שסביב אבני הנגע.
הקצו – לשון קצה, אשר קצצו בקצות הנגע סביב.
{מג} הקצות – לשון העשות, וכן הטוח, אבל חילץ את האבנים, מוסב הלשון אל האדם שחילצן והוא ממשקל לשון כבד כמו דִבֶר כִפֶר.
ואם ישוב הנגע וגומ' – יכול (י)חזר בו ביום יהא טמא, תל' לומ' ושב הכהן ואם ישוב מה שיבה אמורה להלן בסוף שבוע אף שיב' האמור' כאן בסוף שבוע.
{מד} ובא הכהן וראה והנה פשה – יכול לא יהא החוזר טמא אלא אם כן פשה נאמ' צרעת ממארת בבתים ונאמ' צרעת ממארת בבגדים, מה להלן טימא את החוזר א'ע'פ' שאינו פושה, אף כאן טימא את החוזר א'ע'פ' שאינו פושה, אם כן מה ת"ל והנה פשה, אין כאן מקומו של מקרא זה, אלא ונתץ את הבית היה לו לכתוב אחר ואם ישוב הנגע, וראה והנה פשה הוא, לא בא ללמד אלא על הנגע העומד בעיניו בשבוע ראשון, ובא בסוף שבוע שיני ומצאו שפשה שלא פירש בו הכת' למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון, ולימדך כאן בפיסיון זה שאינו מדבר אלא בעומד בראשון ופשה בשיני, ומה יעשה לו, יכול יתצנו כמו שסמך לו ונתץ את הבית, ת"ל ושב הכהן ובא הכהן (ו)נלמד ביאה ביאה משיבה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ואם חזר נותץ, לא חזר טהור, ומניין עמד בזה ובזה חולץ וקו' וטח ונותן לו שבוע, תל' לומ' ובא, ואם בא יבא [4] כו' בתור' כהנים, גמרו של דבר אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקיצוע וטיחה ואין החוזר צריך פסיון, וסדר המקראות כך הוא, ואם ישוב ונתץ, והבא אל הבית, והאוכל בבית, ובא הכהן וראה והנה פשה, ודבר הכת' בעומד בראשון שנותן לו שבוע שיני להסגירו, ובסוף שבוע שיני בא וראהו שפשה, ומה יעשה לו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר נותץ, לא חזר, טעון צפורים, שאין בנגעים יותר משלש' שבועות.
{מח} ואם בא יבא – לסוף שבוע שיני.
וראה והנה לא פשה – מקרא זה בא ללמד בעומד בעיניו בראשון ובשיני, ומה יעשה לו, יכול יטהרנו כמשמעו של מקרא זה, וטהר הכהן את הבית, ת"ל כי נרפא הנגע, לא טיהרתי אלא הריפוי, ואין ריפוי אלא הבית שהוקצה והוטח ולא חזר הנגע, אבל אין זה טעון חליצה וקיצוי וטיחה, ושבוע שלישי, ואחרי הטוח, את הבית היה אם לא חזר הנגע, וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע, וכך נדרש המקרא, אם בא יבא בשיני וראה ולא פשה טוחנו, ואין טיחה בלא חילוץ וקיצוע, ואחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית אם לא חזר לסוף השבוע כי נרפא הנגע, ואם חזר כבר פירש על החוזר שטעון נתיצ'.
{מו} כל ימי הסגיר אותו – ולא ימים שקלף את נגעו, יכול שאני מוצי' את המוחלט שקלף את נגעו, ת"ל כל ימי.
יטמא עד הערב – מלמד שאין מטמא בגדים, יכול אפילו שהא כדי אכילת פרס, ת"ל והאוכל בבית יכבס וגומ', אין לי אלא אוכל, [5] לא אוכל ולא שוכב מנין, ת"ל יכבס יכבס ריבה, אם כן למה נאמר למה נאמר אוכל ושוכ' ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס.
{נז} להורות ביום הטמא – איזה יום הוא מטמאו ואיזה יום הוא מטהרו.