⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י במדבר ט"ז – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן.

(ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם.

(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'.

(ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו.

(ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כׇּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.

(ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכׇל עֲדָתוֹ.

(ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי.

(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי.

(ט) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם.

(י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כׇּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה.

(יא) לָכֵן אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלָיו.

(יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה.

(יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר.

(יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה.

(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם.

(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר.

(יז) וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ.

(יח) וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

(יט) וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כׇּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כׇּל הָעֵדָה.

(כ) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

(כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע.

(כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כׇּל הָעֵדָה תִּקְצֹף.

(כג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם.

(כה) וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

(כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכׇל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכׇל חַטֹּאתָם.

(כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אׇהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם.

(כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי.

(כט) אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כׇּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי.

(ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'.

(לא) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם.

(לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כׇּל הָרְכוּשׁ.

(לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.

(לד) וְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ.

(לה) וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {א} ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש ר' תנחומא. ויקח קרח – לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזהו שתרגם אונקלו' ואיתפליג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת וכן מה יקחך לבך {איוב ט"ו:י"ב} לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם.[1] בן יצהר בן קהת בן לוי[2]יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יזכיר שמו על מחלוקתן, שנ' בקהלם אל תחד כבודי {בראשית מ"ט:ו'} והיכן נזכר שמו על קרח בהתייחסם על הדוכן בדברי הימים, שם נאמ' בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישר' {דברי הימים א ו':כ"ב-כ"ג}. ודתן אבירם[3] – בשביל שהי[ה] שבט ראובן שרוי בחנייתן תימנה שכן לקהת ובניו החנים תימנה נשתתפו עם קרח במחלוקתו אוי לרשע אוי לשכנו, ומה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבר אמ' אחי אבא ארבעה היו בני קהת עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את שנייה לא אני שאני בן יצהר שהוא שיני לעמרם והוא מינה את בן אחיו הקטן מכולם הריני חולק עליו {ו}מבטל את דבריו, מה עשה עמד וכינס מאתים וחמשי' {ר}אשי סנדראות רוב משבט {ר}אובן שכיניו והם אליצור בן שדיאור {ו}חביריו וכיוצא בו שנ' נשיאי[4] מועד קריאי שם, ולהלן הוא או' אלה קרואי {ה}עדה וגו' {במדבר א':ט"ז}, הלבישן טליתות שכולן תכלת באו ועמדו לפני משה אמרו לו טלת {ש}כולה תכלת חייבת בציצית או פטורה, אמ' להם חייבת, התחילו לשחק עליו {א}פשר טלת של מין אחר חוט אחד של {ת}כלת פוטרה בית מלא ספרים מה במזו' אמ' לו חייב, אמ' לו כל התורה מאתים ושבעים וחמש פרשי' בה כולן אינן פוטרות את הבית שבע פרשיות ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות אותו עשה להם משתה ונתעטפו באותן טליות תכלת באו בני אהרן ליטול מתנותיהם בחזה ושוק עמדו כנגדם, ת' ר'ש'. זו שכולה תכלת לא {ת}פטור את עצמה.

{בני} ראובן – דתן ואביר' {וא}ון בן פלת. אמ' רב און {אש}תו הצילתו און שישב באנינות כל ימיו, בן פלת, בן שנעשו בו פלאות וניצול, ויקומו, לפני משה, לאפי משה מתורג', כנגד פניו קמו להתריס, אַרִטְרְנְט, ר' כ'כ'ר' שמעיה.

{ג} רב לכם – הרבה יותר מדאי, לקחתם לעצמיכם גדולה. כלם קדושים – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה. ומדוע תתנשאו – אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברור לאחיך כהונה לא אתכם לבדכם שמעתם בסיני אנכי י"י אלהיך, כל העדה שמעו.

{ד} ויפל על פניו – מפני המחלוקת שכבר זה בידם סורחן רביעי, חטאו בעגל, ויחל משה {שמות ל"ב:י"א}, במתאוננים, ויתפלל מש' {במדבר י"א:ב'}, במרגלים ויאמר משה, ושמעו מצרים {שם י"ד:י"ג} במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא אמ' עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל עוד הימני.

{ה} בקר ויודע וגו' – עתה עת שכרות הוא לנו, לא נכון להיראות לפניו, והוא היה מתכוין לדחות שמא יחזרו בהן. בקר – יבוא, ויודע י"י את אשר לו לעבודת לוייה. ואת הקדוש – לכהונה. והקריב – אותם אליו.[5]

{ו} [6]מחתות – כלים שחותין בהן גחלים ויש להן בית יד.

{ז} [7]רב לכם – דבר גדול נטלתם בעצמיכם לחלוק על הק'.

{ח} ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי – התחיל לדבר עמו דברים רכים כיון שראהו קשה עורף, אמ' עד שלא ישתתפו שאר השבט ויאבדו עמו, אדבר גם אל כולם, לכך נאמ'[8] שמעו נא בני לוי.

{ט} ולעמוד לפני העדה – לשורר על הדוכן.

{י} ויקרב אותך – לאותו שירות שהרחיק ממנו שאר עדת ישר'.

{יא} לכן – בשביל כך אתה וכל עדתך נועדים אתם על י"י כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן ולא לנו הוא המחלוקת הזה.

 {יב} וישלח משה וגו' – מכאן שאין מחזקין במחלוקת שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום. לא נעלה – פיהם הכשילם, אין להם אלא ירידה.

{יד} ותתן לנו – הדבר מוסב על לא האמור למעלה. לא הביאותנו, ולא נתת לנו נחלת שדה וכרם, אמרת לנו אעלה אתכם מעוני מצרים {שמות ג':י"ז} אל ארץ טובה וגו' {שמות ג':ח'}, משם הוצאתנו ולא לארץ זבת חלב ודבש אשר אמרת הביאותנו אלא גזרת עלינו להמיתנו במדבר שאמרת לנו במדבר הזה יפלו פגריכם {במדבר י"ד:כ"ט}. העיני האנשים, וגו' – אפילו אתה שולח לנקר את עינינו אם לא נעלה אליך לא נעלה. האנשי' ההם – כאדם שתולה קללתו בחבירו.

{טו} תנחומ' ויחר למשה מאד – נצטער לאחת. משל לאדם שדן עם חבירו ומתווכח עמו, ומשיבך יש שם נחת רוחו אם אינו משיבו הרי זה צער גדול. ת'ר'ש'.[9] אל תפן אל מנחתם – לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליה, והמדרש אומ' יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו. לא חמור אחד מהם נשאתי – לא חמורו של אחד מהם נטלתי אפילו כשהלכתי ממדין למצרי' והרכבתי את אשתי ואת בניי על החמור, והיה לי ליטול אותו חמור משלהם לא נטלתיו אלא משלי. לא חמרא דחד מנהון, בבלי. כ'כ'ר'ש'. [10]שחרית, לשון ארמי, כך נקראת אנגריא של מלך שַחוור.

{טז} והם – עדתך.

{יז} והקרבתם[11] איש את[12] מחתתו – החמשים ומאתים איש שבכם.

{יט} ויקהל עליהם קר' – בדברי ליצנות כל הלילה ההוא, הלך אצל כל השבטים ופיתה אותם כסבורים אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם אילו באים ונוטלים להם כל הגדולות, לו מלכות, לאחיו כהונה, עד שנתפתו כולם. וירא כבוד י"י – בא בעמוד ענן.

{כב} אלהי הרוחות – יודע מחשבות, אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה לפניך גלויות כל מחשבות ויודע מי החוטא. האיש אחד – הוא החוטא, ואתה על כל העדה תקצוף.[13] נגד ואתה על כל העדה תקצף כתב רבנו שמעיה בגליו' פירוש' באגרת ומצ' סביב הקונטר' אגרת כתובה מזה המדרש וזה לשונו. ואתה על כל העדה תקצף אמ' להם הק' יפה אמ' אני מודיע מי חטא מי לא חטא. העלו מסביב למשכן – מסביבות משכן קרח, וגומ', וא'ע'פ' ששמע משה מפי הגבורה לא אמ' להם העלו עד שהלך והתרה בהם. ויקם משה וילך אל דתן ואבירם – להודיע רשעתם שאף על פי שהלך משה ברגליו אצלם הרשעים קשים לרצות ? לצאת מאהליהם נגדו כשראה משה כך אמ' עד כאן היה עלי לעשות. ויעלו מעל משכן קרח – כיון שראו שנסתלקו ישר' מסביבותם יצאו פתח אהליהם נצבים בקומה זקופה לחרף ולגדף כמו ויתיצב ארבעים יום דגלית. ונשיהם ובניהם וטפם – כלם נעשו כנופיא כנגדו להכעיס אף בני יומן בעריסה וכמות שהיו נצבים באותו מעמד גדולים וקטנים כן נבלעו ונמשכו הדברים זה אחר זה עד ותבלע אותם. ונשיהם ובניהם וטפם – מיכן א'ר' ברכיה בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין עד שיביא שתי שערות הוא בן שלש עשרה ובית דין של מעלה עד עשרים שנה וכאן אבדו אף יונקי שדים. ויאמר משה בזאת וגומ' לעשות את כל המעשים האלה – שעשיתי על פי הדיבר לתת לאהרן הכהונה גדולה ובניו סגני כהונה ואליצפן נשיא הקהתי. אם כמות כל האדם וגומ' – לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו עמד אחד מן המסובין וקילל את עדותיה בידו וקילל את השושבין לומר לא היו בתולים לבתו של מלך עמד השושבין כנגד המלך, אם לא תעשה לי נקמה מזה בפני הכל אף אני אומר בוודאי לא נמצא לה בתולים, אמר המלך מוטב להרוג את זה ואל יוציא הנאמן שם רע על בתי, כך אמ' משה אם ימותו על מטותיהם כדרך כל אדם מתים והרופאים מבקרין אותם ככל החולים מתבקרין אף אני כופר ואומ' לא י"י שלחני אלא אני עשיתי הכל מדעתי, ובדין קרח חלוק עלי, כיוצא בדבר אמ' מיכה אם שוב תשוב בשלום אף אני אומ' לא דבר י"י בי. אמ' הק' משה מה אתה מבקש, אמ' לפניו אם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשי', מוטב ואם לאו יברא י"י, ודרש רבא אילימא למיברייה ממש, והכת' אין כל חדש תחת השמש, אלא לאקרובי פתחא, אם בריאה יברא וגו', אז וידעתם כי נאצו הק' שהוא שלחני, אמ' הק' ותגזר אומ' ויקם לך, ויהי ככלתו לדבר ותבקע, ללמדך שכל מקום שהוא רוצה להצמיח הפורענות מצמיח. ותבלע אותם ואת בתיהם וגו' – לקו בגופם לקו בממונם ואפילו תינוקות בני יומן מחלקת בלא וי"ו נוטריקון מכה ?ון ליקוי קללה תכלית כלייה. ואת כל הרכוש – רבותינו אמרו אפילו כלים שלהם ביד הכובס מתגלגלין ובאין שנעשית הארץ כמשפך. וירדו הם וכל אשר להם – א'ר' שמואל אפילו מחט שאולה מידם ביד ישר' היתה נבלעת. חיים שאולה – יש אומ' חיים נדונין עד עכשיו. מתוך הקהל – ר' יהודה בן בתירא דורש העתידה להתבקש כדוד אומ' תעיתי כשה אובד בקש עבדך שעתידין לעלות לעתיד, וחלק יש להם. וכל ישר' נסו לקולם – בשביל קול היוצא על בליעתם והיו צווחין למשה משה רבנו הצילנו. ואש יצאה וגו' – אילו נבלעו ואילו נשרפו וקרח עומד בין השרופים שאמ' לו משה ואתה ואהרן איש מחתתו, והוא לקה יותר מכולם שנשרף ונבלע, ולמה נעשו בו שני דינין אילו נשרף ולא נבלע היו הבלועין מתרעמין קרח הביא עלינו, כל הפורענות הם נבלעין והוא ניצול ואילו נבלע ולא נשרף השרופין מתרעמין שאינו עמהם לכך נידון בשתי מיתות, ליהטתו האש תחילה לעינ' כל השרופין שבידו היתה המחתה והקטרת וקיפלתו האש מתגלגלת בו עד שהביאתו לפי הארץ בין הבלועין שכן בפינחס הוא אומ' ותבלע אותם ואת קרח באכל האש. כל זה במדרש. כך כתב רבנו שמעיה באגרת התכופה לקונטרס פרש' ר'ש'י'. הגהה זו מלמעלה בראש כ'כ'ר'ש'. וגם זה כתו' באגרת. זא' עשו קחו לכם מחתות – מה ראה לומ' להם כך אמ' להם בדרכי הגוים יש נימוסין הרבה וכומרים הרבה כולם מתקבצין בבית אחד אנו אין לנו אלא י"י אחד, תורה אחת מזבח אחד כהן גדול אחד ואתם חמשים ומאתים איש מבקשין כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך הא לכם תשמיש חביב מכל היא הקטרת החביבה מכל הקרבנות וסם המות נתן להם בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא לפיכך התרה בהם והיה האיש אשר יבחר הוא הקדוש, כבר הוא בקדושתו, וכי אין אנו יודעין שמי שיבחר הוא הקדוש, אלא אמ' להם משה הרי אני אומ' לכם שלא תתחייבו מי שיבחר מכם יצא חי וכולכם אובדים. רב לכם בני לוי – דבר גדול אמרתי לכם לא טפשים היו שכך אמ' להם התרה בהם וקבלו עליהם לקרב הם חטאו על נפשותם, שנ' את מחתו' החטאים האלה בנפשותם, וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות הזו עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה הימנו שמואל ששקול כמשה ואהרן, אמ' בשביל אני נמלט ועשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו כולן מתנבאות ברוח הקודש כל אלה בנים להימן, אמ' איפשר כל הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום לכך נשתתף לבא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדים ואבד פלט אשר יבחר הוא הקדוש טעה ותלה בעצמו. כל זה מהאגרת.

{כד} העלו[14]הסתלקו מסביבות משכן קרח, וגו'.[15]

 {כז} יצאו נצבים – בקומה זקופה, לחרף ולגדף, כמו ויתיצב ארבעים יום {שמואל א י"ז:ט"ז} דגלית. ונשיהם ובניהם וטפם – בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין עד שיביא שתי שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה וכאן אבדו אף יונקי שדים.

{כח} לעשות את כל המעשי' האלה – שעשיתי על פי הדיבר לתת לאהרן הכהונה גדולה ולבניו סיגני כהונה ואליצפן נשיא הקהתי.

{כט} אם כמות כל אדם ימותון תדעון כי לא י"י שלחני – אלא אני עשיתי הכל מדעתי ובדין הוא חלוק עלי.

{ל} ואם בריאה יברא י"י וגו' – ואם בריאה חדש'. יברא י"י – להמיתם, מיתה שלא מת בה אדם עד הנה, ומה היא הבריאה ופצתה האדמה את פיה ותבלעם אז וידעתם כי נאצו הם ואני מפי הגבורה אמרתי. ורבותינו פרשו {בבלי סנהדרין ק"י.} אם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב ואם לאו יברא י"י. סרס הדיבור ואם יברא י"י בריאה, ופצתה, אז וידעתם. ת', ר'ש'.

{לד} נסו לקולם – בשביל קול היוצא על בליעתם.

הערות
  1. פירוש רש"י לט"ז:כ"ב-כ"ט שבגיליון מופיע לאחר רש"י לי"ז:י"ג.


×