⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י ויקרא כ"ב – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקׇּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה'.

(ג) אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכׇּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה'.

(ד) אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכׇל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע.

(ה) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ.

(ו) נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם.

(ז) וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא.

(ח) נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטׇמְאָה בָהּ אֲנִי ה'.

(ט) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

(י) וְכׇל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ.

(יא) וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ.

(יב) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל.

(יג) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכׇל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.

(יד) וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ.

(טו) וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'.

(טז) וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲוֺן אַשְׁמָה בְּאׇכְלָם אֶת קׇדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

(יז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(יח) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ לְכׇל נִדְרֵיהֶם וּלְכׇל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה.

(יט) לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים.

(כ) כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם.

(כא) וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כׇּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

(כב) עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה' וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַה'.

(כג) וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.

(כד) וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה' וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.

(כה) וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכׇּל אֵלֶּה כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.

(כו) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקׇרְבַּן אִשֶּׁה לַה'.

(כח) וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

(כט) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ.

(ל) בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי ה'.

(לא) וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֺתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'.

(לב) וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.

(לג) הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה'.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {ב} וינזרו – אין נזירה אלא פרישה, וכן הוא אומ' וינזרו מאחרי {יחזקאל י"ד:ז'}, נזורו אחור {ישעיהו א':ד'}, יפרשו מן הקדשים בימי טומאתם. וינזרו מקדשי בני ישר' אשר הם מקדישים לי ולא יחלל את שם קדשי – סרס' את המקרא ודרשהו. אשר הם מקדישים – לרבות קדשי כהנים עצמן.

{ג} כל איש אשר יקרב – אין קריבה זו אלא אכילה, וכן מצינו שנאמרה אזהרה באכילה[1] קדשים בטומאה בלשון נגיעה: בכל קדש לא תגע {ויקרא י"ב:ד'}, אזהרה לאוכל, ולמדוה רבותינו בג"ש. ואי איפשר לומ' שחייבו על הנגיעה שהרי נאמרה כרת על האכיל' בצו את אהרן, שתי כריתות זו אצל זו {ויקרא ז':כ'-כ"א}, אם על הנגיעה חייב, על האכילה לא הוצרך לחייבו, וכן הוא נדרש בתורת כהנים, וכי יש נוגע חייב, אם כן מה ת"ל יקריב משיכשר ליקרב שאין חייבין עליו משום טומאה אלא אם כן קרבו מתיריו, ואם תאמר שלש כריתות בטומאת קדשים למה, כבר נדרשו במסכת שבועות, אחת לכלל ואחת לפרט כול' {בבלי שבועות ז'.}. וטומאתו עליו – וטומאת האדם עליו, יכול בבשר הכת' מדבר, וטומאתו של בשר עליו ובטהור שאכל את הטמא הכת' מדבר,[2] על כרחך ממשמע אתה למד שבמי שטומאתו פורחת ממנו הכת' מדבר, וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה. ונכרתה – יכול מצד זה לצד זה יכרת (ב)[מ]מקומו ויתיישב במקום אחר, ת"ל אני י"י בכל מקום אני.

{ד} [3]בכל טמא נפש – במי שנטמא במת.

{ה} בכל שרץ אשר יטמא לו – בשיעור הראוי לטמא בכעדשה. בכל שרץ אשר יטמא לו – כגון שמנה שרצים. באדם אשר יטמא לו – טמא מת, זב ומצורע. מ"ר. כ"מ מכתי' רבנו שמעיה. או באדם – במת. אשר יטמא לו – בשיעורו לטמא, וזהו כזית. לכל טומאתו – לרבות נוגע בזב, וזבה, ונדה, ויולדת[4].

{ו} נפש אשר תגע בו – באחד מן הטמאים הללו. וטמאה עד הערב – והאיכא מת לשבעה. כ"כ רבנו שמעיה.

{ז} ואחר יאכל מן הקדשים – נדרש ביבמות בתרומה שמותר לאכלה בהערב שמש.[5]

{ח} נבלה וטרפה לא יאכל – לעניין הטומאה הזהיר כאן שאם אכל נבלת עוף טהור שאין לה טומאה במגע ומשא אלא טומאת אכילה בבית הבליעה אסור לאכול בקדשים.וצריך לומ' וטרפה מי שיש במינו טרפה יצא נבלת עוף טמא שאין במנו טרפה. ר"ש.

{ט} ושמרו את משמרתי – מלאכול תרומה בטומאת הגוף. ומתו בו – למדנו שהוא במיתה בידי שמים.

{י} לא יאכל קדש – בתרומה הכת' מדבר שכל העני{ין} דבר בה. תושב כהן ושכיר – תושבו של כהן ושכירו, לפיכך תושב זה נקוד פתח לפי שהוא דבוק, ואיזהו תושב זה נרצע שקנוי לו עד יובל, ואיזהו שכיר זה קנוי קניין שנים שיוצ' בשש בא הכת' ולימדך שאין גופו קנוי לאדוניו לאכול בתרומתו.

{יא} וכהן כי יקנה נפש – עבד כנעני שקנוי לגופו. ויליד ביתו – אילו בני השפחות, ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה שאף היא קניין כספו, ועוד למד ממקרא אחר כל טהור בביתך וגומ' {במדבר י"ח:י"א} בספרי.

{יב} לאיש זר – ללוי וישר'.

{יג} אלמנה {ו}גרושה – מן האיש זר. וזרע אין לה – ממנו ושבה וגומ' – הא אם יש לה זרע ממנו אסורה בתרומה כל זמן שהזרע קיים. וכל זר לא יאכל בו – לא בא אלא להוציא את האונן שמותר בתרומה. זרות אמרתי לך {ו}לא אנינות.

{יד} כי יאכל קדש – תרומה. ונתן לכהן את הקדש – דבר הראוי להיות קודש שאינו פורע לו מעות אלא פירות {של חול}ין והן נעשין תרומה.

 {טו} ולא יחללו וגו' – להאכילה לזרים.

{טז} והשיאו אותם – את עצמם יטעינו עון באכלם את קדשיהם שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם.[6] והשיאו אותם – זה אחד משלשה אתים שהיה ר' שמעון דורש בתורה שמדברי' באדם עצמו וכן ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו, הוא מביא עצמו, וכן ויקבור אותו בגיא {דברים ל"ד:ו'} הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי.

{יח} נדריהם – הרי עלי, נדבתם – האו' הרי ז(ה)ו.

{יט} לרצונכם – הַביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפניי שתהא לכם לרצון אפיימנט בלעז, ואיזהו הראוי לרצון, תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים, אבל בעולת העוף אין צריך תמות וזכרות ואינו נפסל במום אלא בחסרון אבר.

{כא} לפלא – להפריש בדיבורו.

{כב} עורת – שם דבר של מום עורון בלשון נקבה, שלא יה(א)י בו מום שלעורת, או שבור – לא יהיה. חרוץ – ריס של עין שנסדק או נפגם שפתו שנפגמה או נסדקה. יבלת – ווֵרואְ"ה בלעז. גרב – מין חזזית, וכן ילפת – כמו וילפת שמשון {שופטים ט"ז:כ"ט}, שאחוזה בו עד יום מיתה, שאין לה רפואה. לא תקריבו לא תקריבו – שלשה פעמים להזהיר על הקדשן ועל שחיטתן ועל זריקת דמן. ואשה לא תתנו – אזהרת הקטרתן.

{כג} שרוע – אבר גדול מחבירו. קלוט – פרסותיו קלוטות. נדבה תעשה אותו – לבדק הבית. ולנדר – למזבח לא ירצה – איזה הקדש בא לרצות הוי אומ' זה הקדש מזבח.

{כד} ומעוך וכתות ונתוק וכרות – בבצים או בגיד. מעוך – ביציו מעוכין ביד. כתות – כתושין יותר ממעוך. נתוק – תלושין ביד, עד שנפסקו חוטין שתלויין בהן אבל נתונין הם בתוך הכיס, והכיס לא נתלש. וכרות – כרותין בכלי ועודן בכיס.[7]שלא יהא כמחוסר אבר, ותרגומ' מעוך ומרוח זהו לשונ' בארמית, לשון כמישה ודרסי' כמו הבית הגדול רסיסים {עמוס ו':י"א} בקעיות דקות, וכן קנה המרוסס {בבלי שבת פ':} כתוש כתיתין. מ"ר כ"כ רבנו שמעיה. ובארצכם לא תעשו – דבר זה לסרס שום בהמה וחיה ואפילו טמאה, לכך נאמ' בארצכם לרבות כל אשר בארץ שאי איפשר לומ' לא נצטוו על הסירוס אלא בארץ, שהרי סירוס חובת הגוף היא וכל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ.

{כה} ומיד בן נכר – גוי שהביא קרבן ליד כהן להקריבו לשמים, לא תקריבו לו בעל מום. ואע"פ שלא נאסרו בעל' מומין לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח במשכן לא תקריבום, אבל תמימה תקבלו מהם לכך נאמ' למעלה איש איש {ויקרא כ"ב:י"ח}, לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישר'. משחתם – חיבולהון. לא ירצו לכם – לא ירצו לכפר עליכם.

{כז} כי יולד – פרט ליוצא דופן.

{כח} אותו ואת בנו – נוהג בנקבה שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים, ומותר לשחוט האב והבן.[8] ואותו ואת בנו</b> – אף בנו ואותו במשמ'.

{כט} לרצונכם תזבחו – תחילת זבחתכם הזהרו שתהי לרצון לכם. ומהו הרצון ביום ההוא יאכל[9]אל תשחטוהו על מנת לאוכלו למחר שאם תחשבו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון. ד"א לרצונכם – לדעתכם, מכאן למתעסק שפסול בשחיט' קדשים, ואע"פ שפרט בנאכלים לשני ימים חזר ופרט בנאכלין ליום אחד שתהא זביחתן על מנת לאוכלן בזמנן.

{ל} ביום ההוא יאכל – לא בא אלא להזהיר שתהא שחיטה על מנת כן שאם לקבוע לה זמן אכילה כבר כת' ובשר זבח תודת שלמיו וגו' {ויקרא ז':ט"ו}.  אני י"י – דע מי גזר על הדבר ואל יקל בעיניך.

{לא} ושמרתם – זו המשנה. ועשיתם – זה המעשה.

{לב} ולא תחללו – לעבור על דברי מזידין, ממשמ' שנ' אל תחלל, אמר קדש, מה ת"ל ונקדשתי, מסור עצמך וקדש את שמי, יכול ביחידי, ת"ל בתוך בני ישר', וכשהוא מוסר עצמו ימסור על מנת למות שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו הנס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה, שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנ' והן לא ידיע להוי לך, וגומ'[10] {דניאל ג':י"ח}, מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו'.

{לג} המוציא אתכם – על מנת כן. אני י"י – נאמן לשלם שכר.

הערות
  1. צ"ל: "באכילת".


×