{א} ויזכר אלקים – זה השם מדת הדין הוא ונהפכה לרחמים על ידי תפילת הצדיקים, ורשעתן שלרשעים הופכת מדת רחמים לדין, וירא י"י כי רב[ה](ת)[1] רעת האדם {בראשית ו':ה'}, ויאמר י"י אמחה, והיא של[2] מדת רחמים.
[3]וישכו – כמו כשך חמת {אסתר ב':א'}, לשון הנחת חימה.
ויזכר אלקים את נח וגו' – מה זכר להן לבהמות, זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן ושלא שימשו בתיבה.
ויעבר[4] רוח – רוח תנחומין והנחה עברה לפניו על עסקי הארץ.
{ב} ויסכרו מעיינות – כשנפתחו כת' כל מעיינות {בראשית ז':י"א}, וכאן אין כת' כל שנשתיירו מהן צורך לעולם, כגון חמי טבריא וכיוצא בהן.
ויכלא – וימַנַע, כמו לא תכלה[5] רחמיך {תהלים מ':י"ב}, לא יכלה ממך {בראשית כ"ג:ו'}.
{ג} מקצה ק'נ' – התחילו לחסור, והוא אחד בסיון. כיצד בכ'ז' בכסליו פסקו הגשמים, הרי ג' מכסליו וכ'ט' מטבת, ושבט ואדר וניסן ואייר, הרי ק'נ'.
{ד} בחדש השביעי – סיון והוא שביעי לכסליו שבו פסקו גשמים.
בשבעה עשר יום – מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוק' במים י'א' אמה שהרי כת' [בעשירי] באחד לחדש נראו ראשי ההרים {בראשית ח':ה'}, והוא אב שהוא עשירי לירידת גשמים והן היו גבוהים על ההרים ט'ו' אמה, וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב ט'ו' אמה לס' ימים, הרי אמה לד' ימים נמצא שבי'ו' של סיון לא חסרו אלא ד' אמות, ונחה התיבה ליום המחרת, למדת שהיתה שוקעת י'א' אמה במים שעל ראשי ההרים.
רבנו יצחק פי' בחד' השביעי לירידה, כמו בחדש העשירי שהוצרך ליפרש לירידה, וכך פירושו, לסוף שבעה חדשי' מתחי' ירידה בי'ז' יום לחדש נחה התבה,[6] מי'ז' במרחשוון עד י'ז' בסיון הרי ז' שלמים, מ' מהירידה, ק'נ' מהתגבורת, וי'ז' מהחסרון הרי ר'ז'. כ'ש' בשם מגלה רזיא. מכי"ר.[7]
{ה} בעשירי נראו ראשי ההרים – זה אב שהוא עשירי למרחשוו' שהתחיל הגשם, ואם תאמר הוא אלול ועשירי לכסליו שפסק הגשם כשם שאתה אומ' בחדש השביעי סיון והוא שביעי להפסקה, אי איפשר לומר כן,[8] [9]על כרחך שביעי אי אתה מונה אלא להפסקה, שהרי לא כלו ארבעי' של גשמים וק'נ' של תגבורת המים עד א' בסיון, ואם אתה אומ' ז' לירידה אין זה סיון והעשירי אי איפשר לימנות אלא לירידה שאם אתה או' להפס' והוא אלול, אי אתה מוצא בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ, שהרי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים שלח את העורב וכ'א' יום הוחיל בשליחות היונה הרי ס' ימים משנראו ההרים עד שחרבו פני האדמ', ואם תאמ' באלול נראו, נמצאו שחרבו פני האדמה במרחשוון, והוא קורא אותו ראשון, ואין זה אלא תשרי שהוא ראשון לבריאת עולם לר' אליעזר ולר' יהושע הוא ניסן.וכן מצאה היונה מנוח שישבה לה על גבי ההרים כתניא בהדיא בסדר עולם, ולא יספה שוב אליו עוד, הלכה וישבה לה על ראשי ההרים בעשירי באחד לחדש שבו נראו ראשי ההרים, שבו ביום כלו כ'א' יום של ג' שליחיות שהרי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור בעשרה בתמוז שכן מאחד בסיון התחילו לחסור כמו שמפורש למעלה, אז וישלח את היונה, מקץ אותן ארבעים, נמצאו כלים כ'א' באחד באב. ואם תא' הוא אלול ועשי' לכסלו שפס' הגש', כש' שא' או' בחד' הש' סיו' והו' שב' להפסקה.[10] אי איפשר לומ' כן שהרי על כורחך מצאה היונה מנוח באחד באב כמו שפירשתי ושוב המתין אב ואלול עד שחרבו המים בראשון באחד לחדש. בפירוש שכת' רבנו שמעי' מצא' כל זה הפיר' מהכתי' גסה[11] מואם תאמר הוא אלול עד ולר' יהושע הוא ניסן, כת' בפנים ונמחק, ומוגה מכת' מ"וכן מצא' היונה עד ושוב המתין וכו', ועו' מצ' אני מכיר העברת קולמוס מויהי מקץ עד ההרים אך היה אותו הפירוש נקרע ולא ידעתי אם היה בגליון שום הגהה תחתיו.
{ו} ויהי מקץ ארב' יום – משנראו ראשי ההרים.
את חלון התבה – אשר עשה לצהר ולא זהו פתח התיבה העשוי לביאה וליציאה.
{ז} יצוא ושוב – הולך ומקיף, סביבות התיבה, ולא הלך בשליחותו שהיה חושדו[12] על בת זוגו כמו שמצינו באגדת חלק {בבלי סנהדרין ק"ח:}.
עד יבשת המים – כמשמעו לפשוטו. אבל מדרש אגדה מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו והעורבים מביאים לו לחם ובשר {מלכים א י"ז:ו'}.
{ח} וישלח את היונה – לסוף ז' ימים, שהרי כת' וייחל עוד ז' ימים אחרים, מכלל זה אתה למד, שאף בראשנה הוחיל ז' ימים.
וישַלח – אין זה לשון שליחות, אלא לש' שילוח שלחה ללכת לדרכה, ובזו יראה אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו.
{י} ויחל – לשון המתנה וכן לא[13] שמעו ויחלו {איוב כ"ט:כ"א}, והרבה יש במקרא.
{יא} טרף בפיה – אומ' אני שזכר ה(וא)[יה] לכך [הוא] קורהו פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, לפי שכל יונה שבמקרא לשון נקבה כמו כיונ' הגאיות כולם הם [14] {יחזקאל ז':ט"ז}, וכן כיונה פותה {הושע ז':י"א}.
טרף – חטף, ומדרש אגד' לשו' מזון, ודרשו בפיה לשון מאמר, אמרה יהי מזונותיי מרורים כזית זו, ובידו של הק' ולא יהו מתוקים כדבש וביד בשר ודם.
{יב} וייחל – הוא ויחל, אלא שזה לשון ויפעל וזה לשון ויתפעל.
ויחל – וימתן, וייחל – ויתמתן.
{יג} בראשון – לר' אליעזר הוא תשרי, לר' יהושע הוא ניסן.
חרבו – נעשית כמין טיט, שקרמו פניה מלמעלה.
[15]{יד} יבשה – נעשה גריד כהילכתה בכ'ז' – וירידתן בחדש השני בי'ז' אילו י'א' יום שהחמה יתירה על הלבנה שמשפט דור המבול שנה תמימה היה.
{טז} אתה ואשתך וגו' – איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה מעתה.
{יז} הוצא כת', היצא קרי, הייצא – אמור להם שיצאו, הוצא – אם אין רוצים הוצא אתה.
ושרצו [בארץ – ולא] בתיבה, מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש.
{יט} למשפחותי' – קיבלו עליהם על מנת לידבק במינן.
{כ} מכל הבהמה הטהורה – אמ' לא ציוה לי הק' להכניס מאילו שבעה שבעה אלא כדי להקריב קרבן מהם.
{כא} מנע[ו]ריו – מנעריו כת', משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע.
ולא אסיף לא אסיף – כפל הדבר לשבועה, הוא שכת' אשר נשבעתי מעבור מי נח {ישעיהו נ"ד:ט'}, ולא מצינו בה שבועה, אלא זו שכפל דבריו, והיא שבועה, וכן[16]