⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י במדבר ה – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כׇּל צָרוּעַ וְכׇל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ.

(ג) מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם.

(ד) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(ה) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(ו) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכׇּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה' וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.

(ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ.

(ח) וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו.

(ט) וְכׇל תְּרוּמָה לְכׇל קׇדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

(י) וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

(יא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל.

(יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה.

(יד) וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.

(טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֺן.

(טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה'.

(יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם.

(יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים.

(יט) וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה.

(כ) וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכׇבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ.

(כא) וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה.

(כב) וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן.

(כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים.

(כד) וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים.

(כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.

(כו) וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם.

(כז) וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ.

(כח) וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע.

(כט) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה.

(ל) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כׇּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

(לא) וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֺן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֺנָהּ.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {ב} צו את בני ישר', וגו' – פרש' זו נאמרה ביום  שהוקם המשכן ושמונה פרשיות נאמרו בו ביום, כדאית' במס' גיטין בפרק הניזקין {בבלי גיטין ס'}. וישלחו מן המחנה – שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא המחנה שכינה, חניית הלוים סביב, כמו שמפורש בפרש' במדבר סיני, היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנ' הדגלים לכל ארבע[ת] הרוחות היא מחנה ישר' הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישר', ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה, וכל זה דרשו, רבותינו מן המקראות במסכ' פסחים {בבלי פסחים ס"ז}, [1]ליטמא נפשא דאינשא, אומ' אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי והרבה יש בברא' רבה. אנדריינוס שחיק טמיא, שחוק עצמות.

{ו} למעול מעל בי"י – הרי חזר וכתב כאן, פרשת גזל ונשבע לשקר, היא האמורה בפרש' ויקרא. ומעלה מעל בי"י וכחש בעמיתו, וגו' {ויקרא ה':כ"א}, ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד שכת' כאן והתודו, לימד שאינו חייב חומש ואשם, על פי עדים עד שיודה בדבר, והשיני שפירש על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים.

{ז} את אשמו בראשו – הוא הקרן שנשבע עליו. לאשר אשם לו – למי שנתחייב לו.

{ח} ואין[2] לאיש גואל – שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשין. להשיב האשם אליו – כשנמלך זה להתודות על עונו, ואמרו רבותינו וכי יש לך איש בישרא', שאין לו יורשין או אח או בן אח, או שאר בשר הקרוב קרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב, אלא זה הגר שמת ואין לו יורשין. האשם המושב לכהן – זה הקרן והחומש. לי"י לכהן – קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר. מלבד איל הכפורים – האמו' בויקרא שהוא צריך להביא.

{ט} וכל תרומה, וגו' – א'ר' ישמעא' וכי תרומה מקריבין לכהן, והלא הוא מחזר אחריה לבית הגרנות, מה תל' לומ' אשר יקריבו לכהן, אילו הביכורים שנ' בהם תביא בית י"י אלהיך {שמות כ"ג:י"ט} [ו]איני יודע מה יעשה בהן, ת'ל' לכהן לו יהיה בא הכת' ולימד על הביכורים שיהו ניתנין לכהן.

{י} ואיש את קדשיו לו יהיו – לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה, יכול יבאו ויטלום בזרוע, תל' לו' ואיש את קדשיו לו יהיו מגיד שטובת הנאתן לבעלים, ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בסיפרי ומדרש אגדה ואיש את קדשיו, שמעכב את מעשרותיו ואינו נותנן, לו יהיו המעשרות, סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה לימודת לעשות. ואיש אשר יתן לכהן – מתנות הראויות לו. לו יהיה – הרבה.

{יב} איש איש כי תשטה אשתו – מה כת' למעלה מן העניין ואיש את קדשיו לו יהיו, אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה. ת', איש איש – לימדך שמועלת בשנים באיש מלחמה של מעלה ובאישה של מטה. כי תשטה – שנו רבותינו אין המנאפין נואפין עד שיכנס בהם רוח שטות, כת' בה כי תשטה וכת' בו נואף אשה חסר לב {משלי ו':ל"ב}. [3]כי תש' תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו, כמו שטה מעליו {משלי ד':ט"ו}, אל ישט אל דרכי לבך {משלי ז':כ"ה}. ומעלה בו – ומהו המעל, ושכב איש אתה.

{יג} [4] איש – פרט לקטן שאינו איש. אותה שכבת זרע – שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחות פוסלת אותה כמעשה בשתי אחיות שהן דומות זו לזו. ת'. ונעלם מעיני אישה[5]הא אם היה רואה ומעמעם, אין המים בודקין אותה. ונסתרה – שיעור שתראה לטומאת ביאה. ועד אין בה – הא אם היה בה, אפילו עד אחד שאומר נטמאת לא היתה שותה ואסורה לבעלה. ועד אין בה – בטומאה אבל יש  עדים לסתירה. פירשו רבותינו ועד אין בה תרי, אלא חד שראה בטומאתה והיא לא נתפשה, לא לוקחה באונס, מדמוכח לה קרא והיא לא נתפשה לימדך שהוא בא לאסור והבעל מגרשה בעד אחד שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, לכך עד אחד נאמן בה. ר', כ'כ' רבנו שמעיה. נתפשה – נאנסה, כמו ותפשה ושכב עמה {דברים כ"ב:כ"ח}.

{יד} ועבר עליו – קודם לסתירתה. רוח קנאה וקנא – רבותינו פירשוהו לשון התראה שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני. והיא נטמאה או עבר וגו' – כלומ' הוא התרה בה ועברה על התראתו, ואין ידוע אם נטמאה אם לאו.

{טו} קמח – שלא יהא מסולת. שעורים – ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה. לא יצק[6] שמן – שלא יהא קרבנה מהודר, שהשמן קרוי אור והיא עשתה כחשך. ולא יתן עליו לבנה – שהאמהות נקראו לבנה אל גבעת הלבונה {שיר השירים ד':ו'}, והיא פירשה מדרכיהן. כי מנח' קנאת הוא – הקמח הזה, קמח לשון זכר. מנחת קנאות – מעוררת עליה שתי קנאות קנאת המקום וקנאת הבעל.

{יז} מים קדושים – שקדשו בכיור, לפי שנעשה מנחשת מראות הצובאות, וזו פירשה מדרכיהן שהיו נבעלות לבעליהן במצרים תחת התפוח, וזו קילקלה לאחר תיבדק בו. בכלי חרש – היא השקת את הנואף יין משובח בכוסות משובחים לפיכך תשתה מים במקידה בזוייה של חרס.

{יח} והעמיד הכהן וגו' – והלא כבר כת' והעמידה לפני י"י, אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי לייגעה שתטרף דעתה ותודה. ופרע – סותר את קליעות שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישר' שגילוי הראש גנאי להן. לפני י"י – בשערי ניקנור, הוא שער העזרה המזרחי דרך כל הנכנסין. ונתן על כפיה – לייגעה אולי תטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד על המים. ת', שאם לתנופה הוא, כמו ונתן על כפי הנזיר יכתוב כאן ונתן על כפיו ר', כ'כ'ר'ש'. המרים – על שם סופן שהן מרים לה. המאררים – המחסרין אות[ה](ם) מן העולם, לשון סילון ממאיר {יחזקאל כ"ח:כ"ד} ולא יתכן לפרש מים ארורים שהרי קדושות הן  ולא ארורים כת' הכת', אלא מאררין את אחרים ואף אונקלוס לא תירגם ליטיא אלא מלטטיא, מראות קללה בגופה של זו.

{יט} והשביע אותה וגו' – ומה היא השבועה אם לא שכב הנקי, הא אם שכב חנקי, שמכלל לאו אתה שומע הין, אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחילה לזכות.

{כ} ואת כי שטית – אם שטית, כי משמש לשון אם.

{כא} שבועת האלה – שבועה של קללה. יתן[7] אותך לאלה – יהו הכל מקללין ביך, יבואך כדרך שבא על פלונית. ולשבועה – שיהו נשבעין ביך, אם לא יארע לי כדרך שאירע לפלונית, וכן הוא אומ' והנחתם שמכם לשבועה לבחיריי {ישעיהו ס"ה:ט"ו}, שהצדיקים נשבעין בפורענותן של רשעים וכן לעיניין הברכה ונברכו בך, וגומ' {בראשית י"ב:ג'}, בך יברך ישר' וגומ' {בראשית מ"ח:כ'}. את ירכך, וגומ' – בקללה הקדים ירך לבטן לפי שהיא התחילה בעבירה תחילה. צבה – כתרגומו, נפוחה.

{כב} לצבות בטן – כמו להצבות בטן, זהו שימוש פתח שהלמד נקודה בו, וכן לנחותם הדרך {שמות י"ג:כ"א} וכן לראותכם בדרך, אשר תלכו בה {דברים א':ל"ג}, וכן ולנפיל ירך, להפיל הירך שהמים מצבין את הבטן ומפילים את הירך. לצבות בטן ולנפיל ירך – בטנו ויריכו של בועל, או אינו אלא של נבעלת כשהוא אומ' ירכך נופלת ובטנך צבה, הרי של נבעלת אמור. אמן אמן – קבלת שבועה, אמן,[8] אם איש זה, אמן אם איש אחר, אמן על האלה אמן על השבועה.[9]

{כד} והשקה את האשה – אין זה סדר המעשה שהרי בתחילה מקריב מנחתה אלא הכת' מבשרך שכשישקנה יבאו בה למרים, לפי שנ' בטן וירך מנין לשאר כל הגוף ת'ל' ובאו בה, בכולה, אם כן מה ת'ל' בטן וירך, לפי שהן התחילו בעבירה תחילה לפיכך התחיל מהן הפורענות. למרים – להיות לה רעים ומרים.

{כה} והניף – מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואף היא מניפה עמו שידה למעלה מידו של כהן. והקריב אותה – זו היא הגשתה בקרן ערבי'[10] דרומית של מזבח קודם קמיצה כשאר מנחות.

{כו} אזכרתה – הוא הקומץ, שעל ידי הקטרתו מנחה באה לזכרון לגבוה.

{כז} והשקה את המים – לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה מגילה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה, אלא אם כן אמרה טמאה אני. וצבתה בטנה וגו' – א'ע'פ' שבקללה ירך תחלה אין המים בודקין אלא דרך כניסתן בה. והיתה האשה לאלה – כמו שפירשתי שיהו הכל אלין בה. בקרב עמה – הפרש בין אדם המתנוול במקום שניכר לאדם המתנוול במקום שאין ניכר.

{כח} ואם לא נטמאה האשה – בסתירה זו. וטהורה היא[11] – ממקום אחר. ונקתה – ממים המרים, ולא עוד אלא ונזרעה זרע, היתה יולדת בצער, תלד בריוח מעתה, שחורים יולדת לבנים.

{כט} זא' תור' הקנ' אשר תש' ונטמ' – הרי פירשתי לך תורת מי שקינא לאשתו ונטמאה, שעד אחד נאמן בה בטומאתה כמו שאמור למעלה ועד אין בה.[12]

{ל} או איש אשר תעבר עליו וגו' – והדבר ספק אם נטמאה אם לאו והעמיד את האש' וגו'. או איש – כמו או נודע {שמות כ"א:ל"ו}, כלומ' אם איש קנאי הוא לכך והעמי' א' הא' וגו'.[13] לפנים מן הפירוש שכת' רבנו שמעיה מצ' כת', אחר לבנים מיד. ואחר העביר עליו קולמוס כזה והגה מזאת עד והעמיד.[14]

{לא} ונקה האיש מעון – אם בדקוה המים אל ידאג לומ' חבתי במ[י]תתה נקי הוא מן העונש, דבר אחר משישקנה תהא אצלו בהיתר ונקה מעון שהסוטה אסורה לבעלה.


×