{א} ויהי בעת ההיא[1] – למה נסמכה, פרש' זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למוכרו אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך.
ויט – מאת אחיו.
עד איש עדלמי – נשתתף עמו.
{ב} כנע' – תגרא.
{ה} והיה בכזיב – שם המקום, ואומר אני על שם שפסקה מלדת נקרא כזיב לשון היו תהיה כמו אכזב {ירמיהו ט"ו:י"ח}, אשר לא יכזבו מימיו {ישעיהו נ"ח:י"א} ואם לא כן מה בא להודיענו, ובבראשית רבא ראיתי ותקרא שמו שלה וגו', פסקת {בראשית רבה פ"ה:ד'}.
{ז} רע בעיני י"י – כרעתו של אונן משחית זרעו שנ' באונן וימת {בראשית ל"ח:י'} גם אותו כמיתתו של[2] אונן משחית[3] כדי שלא תתעבר ויכחש יופיה.
{ח} והקם זרע – הבן יקרא על שם המת.
{ט} ושחת ארצה – דש מבפנים וזורה מבחוץ.
{יא} כי אמר וגו' – כלומ' דוחה היה אותה בקש שלא היה בדעתו להשיאה לו.
כי אמר פן ימות – מוחזקת היא זו שימותו אנשיה.
{יב} ויעל על גזזי צאנו – ויעל תמנתה לעמד על גזזי צאנ'.
{יג} עולה תמנתה – ובשמשון הוא אומ' וירד שמשון תמנתה {שופטים י"ד:א'} בשיפוע ההר היתה יושבת עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן.
ת', ואגדה ביהודה שהצליח כת' עולה, שמשון שניקרו עיניו כת' ירידה, ת'ר'ש'.
{יד} ותתעלף – כסתה פניה, שלא יכיר בה.
ותשב בפתח עינים – בפתיחת העינים, בפרשת דרכים שעל דרך תמנתה, ורבותי' דרשו בפתחו של אברהם אבינו, שכל עינים מצפות לראותו.
כי ראתה כי גדל וגו' – לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים.
{טו} ויחשבה לזונה – לפי שיושבת בפרשת דרכים.
כי כסתה פניה – ולא יכול לראותה ולהכירה, ומדרש רבותינו כי כס' פני' כשהיתה בביתו היתה צנועה לפיכך לא חשדה.
{טז} ויט אליה – מדרך שהיה בה נטה אל הדרך אשר היא בו, ובלשון לעז דֵישְטוֹלִיד.
הבה נא – הכיני עצמך ודעתך לכך כל לשון הבה לשון הזמנה הוא חוץ ממקום שיש לתרגמו [ב]לשון נתינה ואף אותן של הזמנה קרובים ללשון נתינה הם.
{יז} ערבון – משכון.
{יח} חתמ' ופתילך – עזקתך ושושיפך טבעת שאתה חותם בה חותמך ושמלתך שאתה מתכסה בה.
ותהר לו – גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו.
{כא} הקדשה – מקודשת ומזומנת לזנות.
{כג} תקח לה – יהי שלה מה שבידה.
פן נהיה לבוז – אם תבקש[י]נה עוד יתפרסם הדבר וגנאי הוא, כי מה עלי עוד לעשות לאמת דבריי.
הנה שלחתי הגדי הזה וגו' – ולפי שרימה יהודה את אביו בגדי עזים שהטביל כתנת יוסף בדמו רימוהו גם הוא בגדי עזים.
{כד} כמשלש חדשים – רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, ולשון כמשל' כהשתלש החדשים כמו ומשל[ו]ח מנות {אסתר ט':כ"ב} משלוח ידם {ישעיהו י"א:י"ד}, וכן תירגם אונקלוס, כתלתות ירחיא.
הרה לזנונים – שם דבר, מעוברת, כמו אשה הרה {שמות כ"א:כ"ב}, וכמו ברה כחמה {שיר השירים ו':י'}.
ותשרף – אמ' אפרים מקשאה משום ר' מאיר בתו של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה.
{כה} היא[4] מוצאת – לישרף.
והיא שלח' אל חמיה וגו' – לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו אמרה אם יודה יודה מעצמו, ואם לאו ישרפוני ולא אלבין פניו, מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
הכר נא – אין נא אלא לשון בקשה הכר נא בוראך ואל תאבד שלש נפשות.
{כו} צדקה – בדבריה.
ממני – היא מעוברת, ורבותינו דרשו שיצתה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישר'.
כי על כן לא נתתיה – כי בדין עשתה על אשר לא נתתיה לשלה בני.
ולא יסף עוד – יש אומ' לא אוסיף ויש אומ' לא פסק.[5]
{כז} בעת לדתה – וברבקה הוא אומ' וימלאו ימיה ללדת {בראשית כ"ה:כ"ד}, להלן למלאים וכאן לחסרים.
והנה תאומים – מלא, ולהלן תומם {בראשית כ"ה:כ"ד} חסר, לפי שהאחד רשע, אבל אילו שניהם צדיקים.
{כח} ויתן יד – הוציא האחד ידו לחוץ ולאחר שקשרה על ידו השני החזירה.
{כט} פרצת – החזקת עליך חוזק.
{ל} אשר על ידו השני – ארבע ידות נכתבו כאן כנגד ארבעה חרמים שמעל עכן שיצא ממנו, ויש אומ' כנגד ארבעה דברים שלקח אדרת שנע' {יהושע ז':כ"א} ושתי חתיכות כסף של מאתים שקלים ולשון זהב אחד, בראש' רבה.[6]
ויקרא שמו זרח – על שם זריחת מראית השני.