{א} פסל לך – הראהו מחצב של סנפירירון מתוך אהלו, וא' לו הפסולת יהי שלך, ומשם נתעשר משה הרבה.
פסל לך – אתה שברת ראשונות, פסל לך אתה אחרות, משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות מתוך קילקול השפחות יצא עליה שם רע עמד שושבינה וקרע כתובתה, ואמ' אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא שלא היה הקילקול אלא מן השפחות, נתרצה לה, אמ' לו שושבינה, כתוב לה כתובה אחרת שנקרעה כתובתה, אמ' לו אתה קרעתה אותה אתה קנה לך נייר אחרת ואני כותב בכתב ידי, כך המלך זה הק', השפחות, אילו ערב רב השושבין זה משה,[1] לכך נאמ' פסל לך.
{ב} נכון – מזומן.
{ג} ואיש לא יעלה עמך – הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהילה שלטה בהן עין רעה, אין לך יפה מן הצניעות. רבנו שמעיה הגיה לשון אגדה ? ?
{ה} ויקרא בשם י"י – מתרגמ' וקרא בשמא י"י. כ'כ'ר'ש'.
{ו} י"י י"י – הוא מדת רחמים, אחת קודם שיחטא ואף [היא] לאחר שיחטא וישוב.
אל – אף זו מדת רחמים וכן הוא אומ' אלי אלי למה עזבתני {תהלים כ"ב:ב'}, אין לומ' למדת הדין למה עזבתני, כך מצאתיה (ארך אפי') במכילתא.
ארך אפים – מאריך אפו ואינו ממהר ליפרע שמא יעשה תשובה.
ורב חסד – לצריכ' חסד, שאין להם זכות כל כך.
ואמת – לשלם שכר טוב לעושה רצונו.
{ז} נצר חסד – שהאדם עושה לפניו.
לאלפים – לשני אלפים דורות. [2]עוונות אילו הזדונות. פשעים, אילו המרדים שהאדם עושה להכעיס.
ונקה לא ינקה – לפי פשוטו משמע שאינו מוותר על העוון לגמרי אלא נפרע מעט מעט, ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבין, ולא ינקה לשאינן שבים.
פקד עון אבות על בנים – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם שכבר פירש במקום אחר לשונאיי {שמות כ':ד'}.
על רבעים – דור רביעי נמצאת מדה טובה מרובה ממדת פורענות אחת לחמש מאות שבמדה טובה הוא אומ' נוצר חסד לאלפים.
{ח} וימהר משה – כשראה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה וישתחו.
{ט} ילך נא י"י בקרבנו – כמה שהבטחתני,[3] ואם עם קשה עורף וימרו בך ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו יש כי במקום אם.
ונחלתנו – ותננו לך לנחלה מיוחדת זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינה על האומות.
{י} הנה אנכי כרת ברית – על זאת.
אעשה נפלאו' – ולשון ונפלינו שתהיו מובדלין בזו מכל האומות שלא תשרה שכינתי עליהם.
{יא} את האמורי וגו' – שש אומות יש כאן כי הגרגשי עמד ופינה מפניהם.
{יג} אשריו, הוא אילן שעובדין אותו.
{יד} קנא שמו – מקנא ליפרע ואינו מוותר, וזהו כל לשון קנאה, אֵינְפְרֵינְטְ,[4] אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו.
{טו} ואכלת מזבחו – כסבור אתה שאין עונש באכילתו ואני מעלה עליך כמודה בעבודתם, ומתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך.
{יח} חדש האביב – חדש הבכיר שהתבואה מבכרת בבישולה.
{יט} כל פטר רחם לי – באדם.
וכל מקנך תזכר, וגו' – וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, אשר יפטור זכר את רחמה.
פטר – לשון פתיחה וכן פוטר מים ראשית מדון {משלי י"ז:י"ד}, תי"ו של תזכר, לשון נקבה הוא מוסב על היולדת.
{כ} ופטר חמור – ולא שאר בהמה טמאה.
תפדה בשה – נותן שה לכהן והוא חולין ביד כהן, ופטר חמור מותר בעבודה לבעלים.
וערפתו – ערפו בקופיץ, הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו.
כל בכור בניך תפדה – חמש סלעים פדיונו קצוב, שנ' ופדוייו מבן חדש תפדה {במדבר י"ח:ט"ז}.
ולא יראו פניי ריקם – לפי פשוטו של מקרא דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור שאין במצות בכור ראיית פנים אלא אזהרה אחרת היא וכשתעלו לרגל ליראות אל יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולה ראייה ולפי מדרש בריית' מקרא יתר הוא ומופנה לגזירה שוה ללמד על הענקו של עבד עברי שהוא חמש סלעים מכל מין ומין כפדיון בכור, במסכ' קידושין {בבלי קידושין י"ז.}.
{כא} בחריש ובקציר, תשבת – למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומ' על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ללמדך שמוסיפין מחול על הקודש, וכך משמעו ששת ימים תעבד ובשביעית תשבת ועבודת ששת הימים שהתרתי לך, יש שנה שחריש וקציר אסור ואין צריך לומ' חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמ' שדך לא תזרע, כו' {ויקרא כ"ה:ד'}, ויש מהם אומ' אינו מדבר אלא בשבת, חריש וקציר שהוזכרו בו לומ' לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה שבת.
{כב} בכורי קציר חטים – שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים.
בכורים – שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש חטים למקדש כי מנחת העומר הבאה בפסח מן השעורים היא.
וחג האסיף – בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית, אסיפה זו לשון הכנסה לבית כמו ואספתו אל תוך ביתך {דברים כ"ב:ב'}.
תקופת השנה – שהוא בחזרת השנה בתחילת השנה הבאה.
תקופה – לשון מסיבה והקפה.
{כג} כל זכורך – כל הזכרים שבך, הרבה מצות בתורה נאמרו והוכפלו, ויש [מ]הם שלש פעמים וארבע לחייב ולענוש על מניין לאוין שבהן, ועל מניין עשה שבהן.
{כד} אוריש – כתרגומו אתריך, וכן החל רש {דברים ב':ל"א}, וכן ויורש את האמורי {במדבר כ"א:ל"ב}, לשון גירושין.
והרחבתי את גבולך – ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול ליראות לפניי תמיד לכך אני קובע לך שלשה רגלים הללו.
{כה} לא תשחט – את הפסח, ועדיין חמץ קיים, לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה.
ולא ילין – כתרגומו, אין לינה מועלת בראש המזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר.
זבח חג הפסח – אימורין ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים.
{כו} ראשית בכורי אדמתך – משבעת המינין האמורין בשבח אדמתך ארץ חטה ושעורה, וגו' ודבש {דברים ח':ח'} הן תמרים.
לא תבשל גדי – אזהרה לבשר בחלב, ושלשה פעמים כת' בתורה אחד לאכילה, ואחד להנאה, ואחד לאיסור בישול.
גדי – כל וולד רך במשמע, ואף עגל וכבש ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות גדי עזים {בראשית ל"ח:י"ז} למדת גדי סתם כל יונקים במשמע.
חלב אמו – פרט לעוף שאין לו חלב אם, שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים.
{כז} את הדברים האלה – ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה.
{כט} ויהי ברדת משה – כשהביא לוחות האחרונות, ביום הכפורים.
כי קרן – לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן, ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותי' אמרו מן המערה שנתן הק'ב'ה' ידו על פניו, שנ' ושכתי כפי {שמות ל"ג:כ"ב}. בדברו אתו במערה, כשעבר על פניו וקרא באזניו את המדות, ת'ר'ש'.
{ל} וייראו מגשת אליו – בא וראה כמה גדול כחה של עבירה, עד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מהו אומ' ומראה כבוד י"י כאש אוכל' בראש ההר לעיני כל ישר' {שמות כ"ד:י"ז} לא יריאין ולא מזדעזעין משעשו העגל אף מקרני הודו של משה היו מרתיעין.
{לא} הנשיאים בעדה – כמו נשיאי העדה.
וידבר משה אליהם – שליחותו של מקום, ולשון הווה הוא, כל העניין הזה.
{לב} ואחר[5] כך[6] נגשו – אחר שלימד לזקינים חוזר ומלמד פרשה או הלכה לכל ישר', תנו רבנן כיצד סדר משנה משה היה למד מפי הגבורה נכנס אהרן שנה לו משה פירקו, נסתלק אהרן ישב לו לשמאל משה, נכנס[ו] בניו שנה להן פירקן, נסתלקו הם אלעזר ישב לימין משה איתמר ישב ל[שמאל] אהרן נכנסו הזקנים אחריהם שנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים ישבו לצדדין נכנסו כל העם שנה להן משה פירקן, נמצא ביד כל העם אחד, ביד זקנים שנים, ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה, כו' כדאיתה בעירובין {בבלי עירובין נ"ד:}.
{לג} ויתן על פניו מסו' – כתרגומו בית אפי, לשון ארמי הוא בתלמוד, סוי לבה ועוד בכתובות הוה קא מסוי לאפה {בבלי כתובות ס'.} לשון הבטה היה מסתכל בה, אף כאן מסוה בגד הניתן כנגד הפרצוף ובין העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהן היה נותן המסו' כנגדן ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל [ובשעה] שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו ויצא בלא מסוה.
{לד} ודבר אל בני ישר' – וראו קרני ההוד בפניו וכשהוא מסתלק מהם.
{לה} והשיב[7] את המסוה על פניו, עד בואו לדבר אתו – וכשב' לדבר אתו נוטלו מעל פניו.