⇒ הפרק הקודם כ"י לייפציג 1 – רש"י שמות ל"ב – Universitätsbibliothek Leipzig B.H.1 הפרק הבא ⇐

תורה

(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי.

(ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כׇּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאׇזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן.

(ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר.

(ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמׇּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.

(ז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא.

(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.

(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה.

(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ.

(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכׇל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם.

(יד) וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

(טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים.

(טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.

(יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה.

(יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.

(יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.

(כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה.

(כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא.

(כג) וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

(כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה.

(כה) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם.

(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי.

(כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ.

(כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה.

(ל) וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם.

(לא) וַיָּשׇׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב.

(לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.

(לג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי.

(לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם.

(לה) וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.

רש"י כ"י לייפציג 1 + הוספות

 {א} כי בשש מש' – בשש, כתרגו', לשון איחור, וכן בשש רכבו {שופטים ה':כ"ח}, ויחלו עד בש {שופטים ג':כ"ה}, כשעלה משה להר אמ' להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעו', כסבורין הן שאותו יום שעלה בו מן המניין הוא, והוא אמ' ארבעים שלמים יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו, בשבעה בסיון עלה נמצא יום ארבעים בי'ז' בתמוז, בששה עשר בא שטן ועירבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה ועירבוביא לומר ודאי מת משה לכך באת עירבוביא לעולם, אמ' להם מת משה שהרי כבר באו שש ולא בא כו', כדאית' במסכ' סוטה[1] ואי איפשר לומ' שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות, שהרי לא ירד עד יום המחרת, שנ' וישכימו ממחרת ויעלו עולות. אשר ילכו לפנינו – אלוהות הרבה איוו להם. כי זה משה האיש – דמות משה הראה להם השטן שנושאין אותו באויר רקיע השמים. אשר העלנו מארץ מצרים – והיה מורה לנו דרך נעלה בה, עתה צריכין הן לאלוהות אשר ילכו לפניהם.

{ב} באזני נשיכם – אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים על תכשיטיהם, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבא משה והם לא המתינו ופ[י]רקו שעל עצמם. פרקו – לשון ציווי, מגזרת פַרֵק ליחיד, כמו ברכו מגזרת בָרֵך.

{ג} ויתפרקו – לשון [פריקת] משא, כשנטלום מאזניהם נמצאו הם מפורקים מנזמיהם, דֵישְקַרְיֵיר. את נזמֵי – כמו מנזמי, כמו כצאתי את העיר {שמות ט':כ"ט}, מן העיר.

 {ד} ויצר אותו בחרט – יש לתרגמו בשני פנים האחד ויצר לשון קשירה. בחרט, לשון סודר, כמו המטפחות והחריטים {ישעיהו ג':כ"ב}, ויצר ככרים כסף בשני חריטים {מלכים ב ה':כ"ג}. השיני, ויצר לשון צורה, בחרט, כלי אומנות הצורפים שחורצין וחורתין בו צורות בזהב, כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסים כמו וכתוב עליו בחרט אנוש {ישעיהו ח':א'}, וזהו תרגומ' של אונקלוס יצר יתיה בזיפא, לשון זיוף, הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושיקודים שקורין נְיֵיל ומזייפין על ידו חותמות. עגל מסכה – כיון שהשליכו לכור באו ממכשפי ערב רב (שיצאו) [שעלה] ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומ' מיכה היה שם, שיצא מתוך דימוסי בניין שנתמכמך בו ממצרים והיה בידו שם שכתב בו משה עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא. העגל מסכה – לשון מתכת, ד'א' מאה ועשרים וחמשה קנתירין של זהב היו בו, כגימטריא של מסכה. אלה אלהיך – ולא נאמ' כאן אלה אלהינו מכאן שבני ערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן, הם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישר' אחריו.

{ה} וירא אהרן – שהיה בו רוח חיים, שנ' כתבנית שור אוכל עשב {תהלים ק"ו:כ'} וראה שהצליחו מעשה שטן ולא היה לו פה לדחותן לגמרי. ויבן מזבח – לדחות. ויק', חג לי"י מחר – ולא היום, ויבא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו, ומדרש בויקרא רבה {ויקרא רבה י':ג'}, דברים הרבה ראה, ראה חור [בן אחותו שהוכיחן] שהרגוהו לאחר שהוכיחן וזהו ויבן מזבח, ויָבֵן מזבוח לפניו, ועוד ראה ואמ' מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר אם בונין הם אותו זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו, אני מתעצל במלאכתי ובין כך ובין כך, יבא משה. חג לי"י – בלבו היה לשמים, בטוח שיבא משה ויעבדו את המקום.

{ו} וישכמו – שטן זירזן כדי שיחטאו. לצחק – יש במשמע הזה גילוי עריות, שנ' לצחק בי {בראשית ל"ט:י"ז}, ושפיכות דמים, כמה שנ' יקומו נא הנערים וישחקו {שמואל ב ב':י"ד}, אף כאן נהרג חור.

{ז} וידבר – לשון קושי הוא, שנא' וידבר אתם קשות {בראשית מ"ב:ז'}. לך רד – מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. מצא' מוגה מכתיב' רבנו שמעיה ביני חטי באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה. שחת עמך – שחת העם לא נאמ', אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו.

{ט} קשה ערף – מחזרים קושי ערפם לנגד מוכיחיהם ומאנים לשמוע.

{י} הניחה לי – עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומ' הניחה לי אלא כאן פתח לו פתח, והודיעו שהדבר תלוי בו שאם יתפלל עליהם לא יכלם.

{יא} למה י"י יחרה אפך – כלום מתקנא גיבור אלא בגיבור.

{יב} והנחם – התעשת להם מחשבה אחרת להטיב. על הרעה – אשר חשבת להם.

{יג} זכור לאברהם – אם עברו על עשרת הדברות, אביהם נתנסה בעשר ניסיונות עדיין לא קיבל שכרו תנהו לי. ויצאו עשר בעשר'. כך הגיה רב' שמעיה. לאברהם ליצחק ולישר' – ואם אינן ניצולין בזכותם מה אתה אומ' לי ואעשה אותך לגוי גדול {שמות ל"ב:י'}, אם כסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך קל וחומר לכסא של רגל אחד. [2] ת' רבנו שמעיה אם בשריפה הם זכור אברהם שמסר נפשו לישרף באור כשדים, אם בהריגה זכור יצחק שפשט צוארו לעקידה אם בגלות זכור יעקב שגלה לחרן. ת'ר'ש'. אשר נשבעת לה' בך – לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה לא בשמים ולא בארץ לא בהרים ובגבעות, אלא בך שאתה קיים וכן שבועתך תתקיים, שנ' בי נשבעתי נאם י"י {בראשית כ"ב:ט"ז}, וליצחק נאמ' והקימותי את השבו' אש' נשב', לאב' {בראשית כ"ו:ג'} וליע', נאמ' אני אל שדי, פרה ורבה, וגו' {בראשית ל"ה:י"א}, נשבע לו באל שדי.

 {טו} משני עבריהם – היו האותיות נקראות ומעשה ניסים הוא.

{טז} מעשה אלהים המה – במשמע הוא בכבודו עשאן, ד'א' כאדם האומ' לחבירו כל עסקין של פלוני במלאכת פלונית, כך כל שעשועיו של הק' בתורה. חרות – לשון חרט וחרות אחד הוא שניהן לשון חקק, אנטלייר בלע'.

{יז} ברעה – בהריעו, שהיו מריעין ושמחין וצוחקין.

{יח} אין קול ענות גבורה – אין הקול הזה נראה קול עניית גיבורים הצועקים ניצחון, ולא קול חלשין הצועקין ווי או ניסה. קול ענות – קול חירופין וגידופין המענים את נפש שומען שנאמרין לו.

{יט} וישלך מידיו – אמ' מה פסח שהוא אחת מן המצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו {שמות י"ב:מ"ג}, התורה כולה כאן וכולם משומדים ואתננה להם. תחת ההר – לרגלי ההר.

{כ} ויזר – לשון ניפוץ, וכן אזרה על נוהו גפרית {איוב י"ח:ט"ו}, וכן כי חנם מזרה הרשת {משלי א':י"ז} שזורין בהן דגן וקיטנית. וישק את בני ישר' – נתכוון לבודקן כסוטות שלש מיתות נידונו שם עדים והתראה בסייף כמשפט עיר הנדחת שהן מרובין, עדים ולא התראה במגפה, ויגף י"י את העם {שמות ל"ב:ל"ה}, לא עדים ולא התראה בהדרוקן שבדקום המים וצבו בטניהם.

{כא} מה עשה לך העם הזה – כמה ייסורין סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה.

{כב} כי ברע הוא – בדרך רע הם הולכים תמיד ובנסיונות לפני המקום.

{כד} ואמר להם – דבר אחד והם מיהרו והתפרקו. ואשליכהו באש – ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויצא.

{כה} פרוע – מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, כמו ופרע את ראש האשה {במדבר ה':י"ח}. לשמצה בקמיהם – להיות להם הדבר לגנות בפי הקמים עליהם.

{כו} מי לי"י – יבא אלי. כל בני לוי מכאן שכל השבט כשר. תו' רבנו שמעיה, כה אמר הרגו תנא דבי אליה מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמ' הק'ב'ה' למשה לעמוד בשער המחנה ולומר כך אלא שהיה משה הצדיק דן קל וחומר בעצמו אם אני אומר להם הרגו איש אחיו יאמרו לא כך למדתנו סנדרי ההורגת נפש אחת בשבוע נקראת חבלנית, ואתה הורג שלשת אלפים ביום אחד, לפיכך תלה בכבוד מעלה כה אמר השם מיד ויעשו. ת'.

{כז} [3]אחיו – אחיו מאמו והוא ישראל.

 {כט} מלאו ידיכם – אתם ההורגים אותם בדבר זה התחנכו להיות כהנים למקום. כי איש – מכם ימלא ידו בבנו ובאחיו.

{ל} אכפרה בעד חטאתכם – אשים כופר וקינוח וסתימ' לנגד חטאתכם, להבדיל ביניכם ובין החטא.

{לא} אלהי זהב – אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו, משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות.[4]

{לב} ועתה אם תשא חטאתם – הרי טוב איני אומ' לך מחיני, ואם אין מחיני, וזה מקרא קצר, וכן הרבה. מספרך – מכל התורה שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדיי לבקש עליהם רחמים.

{לד} אל אשר דברתי לך – יש כאן לך אצל דיבור במקום אליך, וכן לדבר לו על אדוניהו {מלכים א ב':י"ט}. הנה מלאכי – ולא אני. וביום פקדי, וגומ' – עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקד עליהם עוונותיהם, ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העוונות, ואין פורענות באה על ישר' שאין בה קצת מפירעון עון העגל.

{לה} ויג(ו)ף,[5] את העם – מיתה בידי שמים לעדים בלא התראה.

הערות


×