{א} אל משה ואל אהרן – למשה אמר שיאמר (אל) לאהרן.
לאמ' אלהם – אמור שיאמרו להם לאלעזר ולאיתמר, או אינו אלא לאמר לישר', כשהוא אומ' דברו אל בני ישר', הרי דבור האמור לישר', הא מה אני מקיים לאמר להם, לבנים, לאלעז' ולאיתמר.
{ב} דברו אל בני ישר' – את כולם השוה להיות שלוחים לדבור זה, לפי שהושוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת הכת' מאהבה.
זאת החיה – לשון חיים, לפי שישר' דבקין במקום וראוים להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות לא אסר כלום, משל לרופא שנכנס לבקר את החולה כו' כדאיתה במדרש ר' תנחומ'.
זאת החיה – מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישר', זו תאכלו, וזו לא תאכלו.
את זה תאכלו וגומ', אף בשרצי המים אוחז מכל מין ומין ומראה להם, וכן בעוף, את אלה תשקצו, וכן בשרצים זה להם[1] הטמא.
זאת החיה, מכל הבהמה – מלמד, שהבהמה בכלל חיה.
{ג} מפרסת – כתרג' סדיקא.
פרסה – פלנטא, בלעז.
ושסעת שסע – שמובדלת מלמעל' (ול) ומלמטה בשתי צפורנים, כתרגו' ומטלפא טילפין, שיש שפרסותיה סדוקות מלמעלה ואינה שסועות ומובדלות לגמרי שמלמטה מחוברת.
מעלת גרה – מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק.
גרה – כך שמו, ויתכן לתתו מגזרת מים הנגרים {שמואל ב י"ד:י"ד} שהוא נגרר אחר הפה, פישרא שעל ידי הגרה האוכל נפשר [ו]נימוח.[2]
בבהמה – תיבה יתירה היא לדרשא, להתיר את השליל הנמצא במעי אמו.
אותה תאכלו – ולא בהמה טמאה והלא באזהרה היא, אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה.
{ח} מבשרם לא תאכלו – אין לי אלא אילו, שאר בהמה טמאה שאין לו שום סימן טהרה, מנין אמרת קל וחומר: מה אילו שיש בהם קצת סימני טהרה אסורות כו'.
מבשרם – על בשרם באזהרה ולא על עצמות וגידים וקרנים וטלפים.
ובנבלתם לא תגעו – יכול יהו ישר' מוזהרים על מגע נבלה, ת"ל: אמור אל הכהנים וגו' {ויקרא כ"א:א'}, כהנים מוזהרין, ואין ישר' מוזהרין, קל וחומר מעתה, ומה טומאת המת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים טומאת נבילות קלה לא כל שכן, מה תלמוד לא תגעו, ברגל.
{ט} סנפירין – אילו ששט בהן.
קשקשת – אילו קליפין הקבועין בו.
{י} שרץ – בכל מקום משמעו דבר נמוך, שרוחש ונד ונע על הארץ.
{יא} ושקץ יהיו – ליאסר את עירוביהם אם יש בו בנותן טעם.
מבשרם – אינו מוזהר על הסנפירים ועל העצמות.
ואת נבלתם תשקצו – לרבות יבחושין שסיננן, יבחוש' מושקרייש בלעז.
{יב} (ו)כל אשר אין לו וגו' – מה תלמ', שיכול אין לי (אלא) שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה, הישירן במים מניין ת"ל כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, הא אם היו לו במים, אע"פ שהשירן בעלייתן מותר.
{יג} לא יאכלו – לחייב את המאכילן לקטנים, שכן משמעו לא יהו נאכלים על ידך, או אינו אלא לאוסרן בהנאה, ת"ל לו' לא תאכלום {ויקרא י"א:מ"ב}, באכילה אסורין בהנייה מותרין.
{יד-טז} כל עוף שנ' בו למינה למינו למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהם ולא בשמותם, וכולן מין אחד.
הנץ – אושטוייר.
{יז} שלך – פירשו רבותינו זה השולה דגים מן הים, והוא שתירג' אונקל' שלי נונא.
כוס וינשוף – הן צואיטש הצועקים בלילה, ויש להם לחיים ולסתות כאדם, ועוף אחד דומה לו שקורין יַיבַֿן.
{יח} תנשמת – הוא שקורין קלבא שוריץ, ודומה לעכבר ופורחת בלילה, ותנשמת האמורה בשר[צים] היא דומה לו, ואין לה עינים וקורין לה טַלְפָא.
{יט} החסידה – זו דיה לבנה, צינגויינא, ולמה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותי' במזונות.
האנפה – היא דיה רגזנית, ונ"ל הוא שקורין היירון.
הדוכיפת – תרנגול הבר, וכרבלתו כפולה, ובלעז הירופו, ולמה נקרא שמה דוכיפ' שהודו כפות, וזו היא כרבלתו, ונגר טורא, נקר' על שם מעשיו, כמו שפירשו רבותינו במס' גיטין בפר' הניזקין {בבלי גיטין ס"ח:}.
{כ} שרץ העוף – הם הדקין הנמוכין הרוחשין על הארץ, כגון זבובין וצרעין ויתושין וחגבין.
{כא} על ארבע – ארבע רגלים.
ממעל לרגליו – סמוך לצוארו יש לו כמין שני רגלים לבד ארבעת רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שני כרעים ופורח, ויש מהן הרבה באותן שקורין לאנעטס, אבל אין אנו בקיאים שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם ארבעה רגלים וארבע' כנפים, וקרצולין אילו הכתובין כאן וכנפיו חופין את רובו, וכל הסימנין הללו מצויין באותן שבינותינו, אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב, וצריך שיהא שמו חגב ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם.
{כג} וכל שרץ העוף וגו' – בא ולימד שאם יש לו חמש טהור.
{כד} ולאלה – העתידין להיאמ' בעניין למטה.
תטמאו – כלומ' בנגיעתם יש טומאה.
{כה} וכל הנושא את נבלתם – כל מקום שנאמרה טומאת משא, חמורה מטומאת המגע, שהיא טעונ' כיבוס בגדים.
{כו} מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת – כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה, אבל למטה היא מחוברת, כאן לימדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה, ובעיניין שבסוף הפרשה פירש על בהמה טהורה.
{כז} על כפיו – כגון דוב וכלב וחתול.
טמאים הם לכם – למגע.
{כט} וזה לכם הטמא – כל טמאות הללו אינן לאיסור אכילה אלא לטומאה ממש להיות טמא במגע, ונאסר לאכול תרומה וליכנס למקדש.
החלד – מושטיילא.
והצב – פֿרוֹייט, שדומה לצפרדע.
{ל} אנקה – הִירִיצוֹן.
לטאה – לַיְישַיְירְדִי.
חומט – לימצא.
תנשמת – טַלְפא.
{לב} במים יובא – ואף לאחר טבילתו טמא הוא [לתרומה] ליטמא עד הערב ואחר כך וטהר בהערב שמש.
{לג} אל תוכו – אין כלי חרס מטמא אלא מאוירו.
כל אשר בתוכו יטמא – הכלי חוזר ומטמא מה שבאוירו.
ואותו תשבורו – לימד שאין לו טהרה במקוה.
{לד} מכל האכל אשר יאכל אשר יבא עליו – מוסב על מקרא העליון: כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים והוא בתוך כלי חרש הטמא יטמא.[3] למדנו מכאן דברים הרבה, למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבא מים עליו פעם אחת [ומשבא עליו מים פעם אחת] מקבל טומא' לעולם ואפילו נגוב, והיין והשמן וכל שנקרא משקה מכשיר זרעים לטומאה כמים, שכך יש לדרוש המקרא אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל, ועוד לימדו רבותינו מכאן שאין וולד הטומאה מטמא כלים שכך שנינו, יכול יהו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס, ת"ל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל וגו', אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרש, ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרש, לפי שהשרץ אב הטומאה והכלי שניטמא ממנו וולד הטומא', לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו ולמדנו עוד שהשרץ שנפל לאויר התנור והפת בתוכו ולא נגע השרץ בפת התנור ראשון, והפת שנייה, ולא נאמ' רואין את התנור כאילו מליא טומאה, ותהא הפת תחילה, ש[אם] אתה אומ' כן לא נתמעטו כל הכלים מליטמא מאויר כלי חרש, שהרי טומאה עצמה נוגעת בהן מגבן, ולמדנו עוד על ביאת מים, שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהם [מ]שנתלשו, שאם אתה אומ' מקבלים הכשר במחובר אין לך שלא באו עליו מים, ומהו אומ' אשר יבא עליו מים, ולמדנו עוד שאין אוכל מטמא אחרים אלא אם כן יש בו כביצה, שנ' אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מכדי ביצת של תרנגולת.
{לה} תנור וכירים – כלים המיטלטלין הן, והן של חרש, ויש להם תוך ושופת על נקב החלל את הקדרה ושניהם פיהם למעלה.
יותץ – שאין לכלי חרס טהרה בטבילה.
וטמאים יהיו לכם – שלא תאמר, מצוה אני לנותצם, ת"ל טמאים יהיו לכם, אם לקיימם בטומאתן רשאי.
{לו} אך מעין ובור (ו)מקוה מים – המחוברים לקרקע, אין מקבלין טומאה, ועוד יש ללמד יהיה טהור הטובל בהן מטומאתו.
ונוגע בנבלתם יטמא – אפילו (ב)הוא בתוך מעין ובור ונוגע בטומאה יטמא, שלא תאמר קל וחומר אם מטהר את הטמאים מטומאתן קל וחומר שיציל את הטהור מלטמא, לכך נאמ' ונוגע בנבלתם יטמא.
{לז} זרע זרוע – זריעה של מיני זרעונים.
זֵרוע – שם דבר הוא, כמו ויתנו [להם מן] (את) הזֵרועים {דניאל א':י"ב}.
טהור הוא – למדך הכת' שלא הוכשר וניתקן ליקרות אוכל לקבל טומאה עד שיבא עליו מים.
{לח} וכי יתן מים על זרע – לאחר שנתלש, שאם תאמר יש הכשר במחובר, אין זרע שלא הוכשר.
מים על זר' – בין מים בין שאר משקין, בין הם על זרע, בין זרע נופל לתוכן, הכל נדרש בתורת כהנים.
ונפל מנבלת' עליו – אף משניגב מן המים שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל ומשירד לו הכשר קבלת טומאה פעם אחת שוב אינו נעקר ממנו.
{לט} בנבלתה – ולא בעצמות ולא בגידים ולא בטלפיים ולא בקרניים ולא בעור.
{מ} והנושא את נבל' – חמורה טומאת משא מטומאת מגע שהנושא מטמא בגדים, והנוגע אין בגדיו טמאים שלא נאמ' בו יכבס בגדיו.
והאוכל מנבל' – יכול תטמאינו אכילתו, כשהוא אומ' בנבלת עוף טהור לא יאכל לטמאה בה {ויקרא כ"ב:ח'}, בה אתה מטמא בגדים באכילתה, ואין נבלת בהמה מטמאה בגדים באכילתה, בלא מגע או בלא משא, כגון אם תחבה לו חברו בבית הבליעה, אם כן מה ת' לו' האוכל ליתן שיעור לנושא ולנוגע כדי אכילה והוא כזית.
וטמא עד הערב – אע"פ שטבל צריך הערב שמש.
{מא} השורץ על הארץ – להוציא את היתושין שבכלוסין ואת הזיזין שבעדשים שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו.
לא יֵאַכל – לחייב על המאכיל כאוכל, ואין קרוי שרץ אלא דבר (ה) נמוך וקצור רגלים, שאינו נראה אלא כרוחש ונד.
{מב} הולך על גחון – זה נחש, ולשון גחון שחייה, שהולך שח ונפול על מעיו.
כל הולך – להביא את השלשולין ואת הדומה לדומה.
הולך על ארבע – זה עקרב.
כל – להביא את החיפושית, אישקרבו"ט בלעז, ואת הדומה לדומה.
מרבה רגלים – זה נדל, שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן וקורין לו צנטפייץ.
{מג-מד} אל תשקצו – באכילתן, שהרי כת' נפשותיכם ואין שיקוץ נפש במגע, וכן אל תטמאו באכילתן.
ונטמתם בם – אם אסתבהן בהן בארץ, אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה.[4]
כי אני י"י אלהיכם – כשם שאני קדוש שאני אלהיכם, כך והתקדשתם, קדשו עצמיכם למטה,
והייתם קדושים – לפניי, שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא.
ולא תטמאו וגו' – לעבור עליהן בלאוין הרבה, וכל לאו מלקות, וזו היא שאמרנו בתלמוד אכל פיטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש {בבלי מכות ט"ז:}.
{מה} כי אני י"י המעל' – בכולן כת' הוצאתי, וכאן המעלה, תנא דבי ר' ישמעא': אילמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מיטמאין בשרצים כשאר אומות דיי ומעליותא היא גבייהו, הוי לשון המעלה. ת'.[5]
כי אני המעלה אתכם על מנת שתקבלו מצותי העליתי אתכם.
{מז} להבדיל – לא בלבד השונה אלא שתהא יודע ומכיר ובקי בהן.
בין הטמא ובין הטהור – צריך לומ' בין חמור לפרה, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו.
ובין החיה הנאכלת וגו' – צריך לומ' בין צבי לערוד, והרי כבר מפורשין הן אלא בין שנולד לה סימני טריפה כשירה לנולד בה סימני טריפה פסולה.