{א} לקח – כמו קח ושתי גזרות הן, אחת של קיחה, ואחת של לקיחה ולהן פתרון אחד.
פר אחד – לכפר על מעשה העגל שהוא פר.
{ב} ולחם מצות, וחלות מצות, ורקיקי מצות – הרי אילו שלשה מינין רבוכה וחלות ורקיקין, לחם מצות, היא הקרוי' למטה בעניין חלת לחם. שמן, על שם שנותן שמן ברבוכה כנגד החלות והרקיקין וכל המינין באין עשר עשר חלות.
בלולות בשמן – כשהן קמח יוצק בהן השמן ובוללן.
משוחים בשמן – אחר אפייתן מושחן כמין כי כף[1] כ'מ' מכתי' יד רבנו שמעיה כי כף יונית שהיא עשויה כנון שלנו.
{ג} והקרבת אותם – אל חצר המשכן ביום הקמתו.
{ד} ורחצת – טבילת כל הגוף.
{ה} ואפדת – קשט ותקן החגורה והסינר סביבותיו.
{ו} נזר הקדש – זה הציץ.
על המצנפת – כמו שפיר' למעלה, על ידי הפתיל האמצעי ושני הפתילים שבראשו הקשורים שלשתן מאחורי העורף הוא נותנו על המצנפת כמין כובע {רש"י שמות כ"ח:ל"ז}.
{ז} ומשחת אותו – אף משיחה זו כמין כי כף, נותן שמן על ראשו ובין ריסי עיניו ומחברן באצבעו.
{ט} והיתה להם – מילוי ידים זה לכהונת עולם.
ומלאת – על ידי (אהרן) הדברים האלה.
יד אהרן ובניו[2] – במילוי הכהונה.
{יא} פתח אהל מועד – בחצר המשכן שהוא לפני הפתח.
{יב} על קרנות – למעלה מקרנות ממש.
ואת כל הדם – שירי הדם.
אל יסוד המזבח – כמין בליטת בית קיבול עשו לו סביב סביב לאחר שעלה אמה מן הארץ.
{יג} החלב המכסה את הקרב – הוא הקרום שעל הכרס שקורין טיילא.
ואת היותרת – היא טרפשא דכבדא שקור' איבדש.
על הכבד – אף מן הכבד יטול עמה.
{יד} תש{רף} באש – לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו.
{טז} וזרקת – בכלי אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן כדי שיראה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא זו חטאת בלבד אבל שאר זבחים אין טעונין קרן ולא אצבע שמתן דמים מחצי המזבח ולמטה ואינו עולה בכבש אלא עומד וזורק.
סביב – מפרש בשחיטת קדשים שאין נותן אלא שתי מתנות שהן ארבע האחת בקרן זוית זו והאח' בשכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך נמצא הדם נותן בארבע רוחות לכך קרוי סביב {בבלי זבחים נ"ב:}.
{יז} על נתחיו – עם נתחיו, מוסף על שאר הנתחים.
{יח} ריח ניחח – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.
אשה – לשון אש, היא הקטרת האיברים שעל האש.
{כ} תנוך – הוא הסחוס האמצעי שבתוך האזן שקורין טֵינְדְרוּם.
בהן ידם – אגודל, ובפרק האמצעי.
{כב} החלב – זה חלב הדקין, או הקיבה.
והאליה – מן הכליות ולמטה, כמו שמפורש בויקרא, לעמת העצה יסירנה {ויקרא ג':ט'}, מקום שהכליות יועצות, ובאימורי הפר לא נאמר אליה, שאין אליה קריבה אלא בכבש, וכבשה ואיל, אבל שור ועז אין טעונין אליה.
ואת שוק הימין – לא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האימורים אלא זו בלבד.
כי איל מלואים הוא – שלמים, לשון שְלֵמות שמושלם בכל מגיד הכת' שהמלואים[3] שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים לכך אני מצריכו שוק הימין,[4] החזה כך הגיה רבנו שמעיה להיות לעובד העבודה למנה וזהו משה ששימש במלואים והשאר אכלו אהרן ובניו שהן בעלים כמפורש בעניין.
{כג} וככר לחם – מן החלות.
וחלת לחם שמן – ממין הרבוכה.
ורקיק – ממין הרקיקין, אחד מעשר שבכל מין ומין, ולא מצינו תרומת לחם הבא עם זבח וקטרת אלא זו בלבד, שתרומת לחמי תודה ואיל נזיר נתונה לכהנים עם חזה ושוק, ומזה לא היה למשה למנה אלא חזה בלבד.
{כד} על כפי אהרן, והנפת – שניהם עסוקין בתנופה הבעלים והכהן, הא כיצד כהן מניח ידו תחת הבעלים ומניף, ובזה הי[ו] אהרן ובניו בעלים ומשה כהן.
תנופה – מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו ותנופה מעכבת פורענות רוחות רעות, ומעלה ומוריד למי שהשמים שלו ומעכבת טללים רעים.
{כה} על העולה – עם האיל הראשון שהעלית עולה.
לריח ניחח – לנחת רוח שאמר ונעשה רצונו.
אשה – לאש ניתן.
לי"י – לשמו של מקום.
{כז} וקדשת את חזה התנ' ואת שו' התר' אשר הונ' ואש' הורם מאיל המלואים – קדשים לדורות להיות נוהגת תרומתם ותנופתם בחזה ושוק של שלמים אבל לא להקטרה אלא והיה לאהרן ולבניו לאכל.[5]
{כח} חק עולם מאת בני ישר' – שהשלמים לבעלים, ואת החזה והשוק יתנו לכהן.
תנופה – לשון הולכה והבאה, וונטלי בלעז.
הורם – לשון מעלה ומוריד.
כי תרומה הוא – החזה והשוק הזה.
{כט} יהיו לבניו אחריו – למי שבא בגדולה אחריו.
למשחה – להתגדל בהן שיש משיחה לשון שררה, כמו לך נתונים למשחה {במדבר י"ח:ח'} אל תגעו במשיחיי {תהלים ק"ה:ט"ו}.
ולמלא בם את ידם – על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהונה גדולה.
{ל} שבעת ימים – רצופין.
ילבשם הכהן – אשר יקום מבניו תחתיו לכהונה גדולה כשימנוהו להיות כהן גדול.
אשר יבא אל אהל מועד – אותו כהן אשר יהיה מוכן ליכנס לפניי ולפנים ביום הכפורים, וזהו כהן גדול שאין עבודת יום הכפור' כשיר' אלא בו.[6]
{לא} במקם קדש – בחצר אהל מועד שהשלמי' הללו קדשי קדשים היו.
{לב} פתח אהל מועד – כל החצר קרוי כן.
{לג} ואכלו אתם – אהרן ובניו, לפי שהן בעלים.
אשר כפר בהם – להם כל זרות ותיעוב.
למלא ידם – באיל ולחם הללו.
ולקדש אותם – שעל ידי המילואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהונה.
כי קדש הם – קדש קדשים, ומיכן למדנו אזהרה לזר האוכל קדשי קדשים, שנתן המקרא טעם לדבר משום דקדש הם.
{לה} ועשית ככה – שנה הכת' וכפל לעכב, שאם חיסר דבר מכל האמור בעניין לא נתמלאו ידיהם להיות כהנים ועבודתם פסולה.
אתכה – כמו אתך.
שבעת ימים תמלא את ידם – כעניין הזה וכקרבנות הללו בכל יום.
{לו} ופר חטאת תעשה – לכל יום.[7]
על הכפורים – בשביל הכפורים לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב, ולפי שנ' שבעת ימים תמלא את ידם {שמות כ"ט:ל"ה}, אין לי אלא דבר הבא בשבילם האלים והלחם, אבל הבא בשביל מזבח כגון פר שהוא לחיטוי המזבח לא שמענו לכך הוצרך מקרא זה, ומדרש תורת כהנים אומ' כ[פ]רת המזבח הוצרכה שמא התנדב איש מישרא' דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח.
וחטאת – ותדכי לשון מתנת דמים הנתנין באצבע קרוי חטוי.
ומשחת אותו – בשמן המשחה, וכל המשיחות כמין כי.
{לז} והיה המזבח קדש קדשים – ומה היא קדושתו כל הנגע במזבח יקדש, אפילו קרבן פסול שעלה עליו קידשו המזבח להכשירו שלא ירד מתוך שנ' כל הנגע יקדש, אפילו קרבן פסול שעלה[8] שומעני בין ראוי בין שאינו ראוי כגון דבר שלא היה פסולו בקודש, הרובע והנרבע[9] והטרפה וכיוצא בהן ת'ל' וזה אשר תעשה, הסמוך אחריו, מה עולה ראויה, אף כל ראוי שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט במחשבת לאוכלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכיוצא בהן.
{מ} ועשרון סלת – עשירית האיפה, ארבעים ושלש וחומש.
בשמן כתית – לא לחובה נאמ' כתית אלא להכשיר, לפי שנ' כתית למאור {שמות כ"ז:כ'} ולא למנחות, יכול לפוסלן למנחות ת'ל' כאן כתית, ולא נאמ' כתית למאור {שמות כ"ז:כ'} אלא למעט מנחות שאינו צריך כתית שאף הטחון בריחים כשר בהן.
רבע ההין – שלש' לוגין.
ונסך – לספלים, כמו ששנינו במסכ' סוכה שני ספלים של כסף היו בראש המזבח ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין נותן היין לתוכן והוא מקלח ויוצא דרך החוטם ונופל על גג המזבח ומשם יורד לשיתין במזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזב' למטה לארץ {בבלי סוכה מ"ח.}.
{מא} לריח ניחח – על המנחות נאמ' שמנחת נסכים כולה כליל, וסדר הקרבתן תחילה האיברים ואחר כך המנחה, שנ' עולה ומנחה {ויקרא כ"ג:ל"ז}.
{מב} תמיד – מיום אל יום, לא יפסיק יום בינתים.
אשר אועד לכם – כשאקבע לכם מועד לדבר אליך שם אקבענו לבוא, יש מרבותינו למידין מכאן שמעל מזבח הנחשת היה הק' מדבר עם משה משהוקם המשכן ויש מהם אומ' מעל הכפרת, כמה שנ' ודברתי אתך מעל הכפרת {שמות כ"ה:כ"ב} ואשר אועד לכם האמור כאן, אינו על המזבח, אלא על אהל מועד הנזכר במקרא.
{מג} ונועדתי שמה – אתוועד עמם בדיבור כמלך הקובע מקום מועד לדבר עם עבדיו שם.
ונקדש – המשכן.
בכבודי – שתשרה שכינתי בו, ומדרש אגד' אל תיקרי בכבודי, אלא בכבודי במכובדים שלי כאן רמז לו מיתת שני בני אהרן ביום הקמתו וזהו שאמ' משה הוא אשר דבר י"י בקרובי אקדש {ויקרא י':ג'}, והיכן דבר הק' ונקדש בכבודי.
{מו} לשכני בתוכם – על מנת לשכון אני בתוכם.