{ב} כי יהיה זב – יכול זב מכל מקום יהי טמא, ת"ל מבשרו, ולא כל בשרו, אחר שחלק הכת' בין בשר לבשר זכיתי לדין, טימא בזב וטימא בזבה, מה זבה ממקום שהיא מטמאה טומאה קלה, נידה, מטמאה טומאה חמורה, זיבה, אף הזב ממקום שמטמא טומאה קלה, קרי, מטמאה טומאה חמורה, זיבה.
זובו טמא – לימד על הטיפה שהיא מטמאה, זוב דומה למי בצק של שעורים ודחוי ודומה ללובן ביצה המוזרת שכבת זרע קשור כלובן ביצה שאינה מוזרת.
{ג} רר – לשון ריר, שזב בשרו את זובו כמו[ת](ן) ריר שיוצא צלול.
או החתים – שיצא עב וסתם פי אמה, ונסתם בשרו מטיפת זובו, זהו פשוטו, ומדרשו מנה הכת' הראשון שתים ראיות וקרא טמא, שנ' זב מבשרו זובו טמא, ומנה הכת' השיני שלש וקרא טמא, טומאתו בזובו, רר בשרו את זובו, או החתים בשרו מזובו, טומאתו הוא, הא כיצד שתים לטומאה והשלישית מזקקת לקרבן.
{ד} כל המשכב – הראוי למשכב יכול אפילו מיוחד למלאכת אחרת, ת"ל אשר ישכב, אשר שכב לא נאמ', אלא אשר ישכב, המיוחד תמיד לכך, יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתינו.
אשר יֵשֵב – יַשַב לא נאמר, אלא אשר יֵשֵב עליו הזב, המיוחד תמיד לכך.
{ה} ואיש אשר יגע במשכבו, וגו' – לימד על המשכב שחמור הוא מן המגע שזה נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים והמגע שאינו משכב אינו אלא וולד הטומאה ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין.
{ו} והיושב על הכלי – אפילו לא נגע, ואפילו עשרה כלים זה על גב זה כולם מטמאים משום מושב, וכן במשכב.
{ח} וכי ירוק בטהור – ונגע בו או נשאו שהרוק מטמא במשא.
{ט} וכל המרכב – אע"פ שלא ישב עליו, כגון התפוס של סרגא שקורין ארצון טמא משום מרכב, והאוכף שקורין אולווש טמא, משום מושב.
{י} וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו – של זב, בא ולימד על המרכב שהנוגע בו טמא ואין טעון כיסוס[1] בגדים, והוא חמור במשכב ממרכב.
והנושא אותם – את כל האמו' בעניין הזב זובו ורוקו ושכבת זרעו, ומימי רגליו והמשכב והמושב והמרכב שיהא משאו מטמא אדם לטמא בגדים.
{יא} וידיו לא שטף במים – בעוד שלא טבל מטומאתו ואפילו פסק מזובו וספר ז' ימי' ומחוסר טביל' מטמא בכל טומאותיו. וזה שהוציא, הכת', טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים ללמדך שאין בית הסתרים טעון ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו הידים.
{יב} וכלי חרש אשר יגע בו הזב – יכול נגע בו מאחוריו, כו' כדאי' בתור' כהנים עד מגעו שהוא מכולן הוי אומ' זה הסיטו.
{יג} וכי יטהר – כשיפסוק.
שבעת ימים לטהרתו – שבעת ימים טהורים מטומאת זיבה, שלא יראה זוב וכולן רצופין.
{יח} ורחצו במים – גזירת מלך הוא שתטמא אשה בביאה, ואין הטעם משום נוגע בשכבת זרע, שהרי מגע בית הסתרים הוא.
{יט} כי תהיה זבה – יכול מאחד מכל איבריה, ת"ל והי' גלתה את מקור דמיה {ויקרא כ':י"ח}, אין טמא אלא דם הבא מן המקור.
דם יהיה זובה בבשרה – אין זיבה קרוי זוב לטמא אלא אם כן אדום.
בנדתה – כמו מתבל ינדוהו {איוב י"ח:י"ח}, שמנודה ממגע כל אדם.
תהיה בנדתה – אפילו לא ראתה אלא ראייה ראשונה.
{כג} ואם על המשכב הוא – השוכב או היושב על משכבה או על מושבה, אפילו לא נגע אף הוא בדת טומאה האמורה במקרא העליון שטעון כיבוס בגדים.
על הכלי – לרבות את המרכב.
בנגעו בו – אינו מדבר אלא על המרכב שנתרבה מעל הכלי.
בנגעו בו יטמא – ואינו טעון כיבוס בגדים שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים, אבל משאו מטמא אדם לטמא בגדים.[2]
{כד} ותהי נדתה עליו – יכול יעלה לרגליה שאם בא עליה בחמשה לנדתה לא יטמא אלא שלשה ימים כמותה, ת"ל יטמא שבעת ימים, ומה ת"ל ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרש, אף הוא מטמא אדם וכלי חרש.
{כה} ימים רבים – שלשה ימים.
בלא עת נדתה – אחר שיצאו שבעת ימי נדתה.
או כי תזוב – את שלשה [ה]ימים הללו.
על נדתה – מופלג מנדתה יום אחד. זו היא זבה, ומשפט החרוץ בפרשה זו ולא כדת הנידה שזו טעונה ספירת שבעה נקיים וקרבן, והנדה אינה טעונה ספירת נקיים אלא שבעת ימים תהיה בנדתה בין רואה בין שאינה רואה, ודרשו רבותינו בפרשה זו אחד עשר יום בין סוף נידה לתחילת נידה שכל שלשה רצופין שתראה באחד עשר יום הללו תהיה זבה.
{לא} והזרתם – אין נזירה אלא פרישה, וכן נזורו אחור {ישעיהו א':ד'}, וכן נזיר אחיו {בראשית מ"ט:כ"ו}.
ולא ימותו בטומאתם, וגומ' – הרי הכרת של מטמא מקדש קרוי מיתה.
{לב} זאת תורת הזב – בעל ראייה אחת, ומה היא תורתו, ואשר תצא ממנו וגו' – הרי הוא כבעל קרי טמא טומאת ערב.
{לג} והזב את זובו – בעל שתי ראיות ובעל שלש ראיות שתורתו מפורשת למעלה.
חסלת מצורע.