{א} לך עלה מזה – ארץ ישר' גבוהה מכל הארצות, לכך נאמ' עלה. ד'א' כלפי שאמ' לו בשעת הכעס לך רד {שמות ל"ב:ז'} אמ' לו בשעת רצון לך עלה.
אתה והעם – כאן לא נאמ' ועמך.
{ב} וגרשתי את הכנעני – ששה אומות הן, והגרגשי, עמד ופינה מפניהם מאיליו.
{ג} אל ארץ זבת חלב ודבש – אני אומ' לך להעלותן.
כי לא אעלה בקרבך – לכך אני אומ' לך ושלחתי, מלאך.
כי עם קש' ערף אתה – וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי אני מרבה עליכם זעם.
אכלך – לשון כליון.
{ד} הדבר הרע – שאין שכינה מהלכת עמם.
איש עדיו – כתרים שנתנו להם בחורב כשאמרו נעשה ונשמע.
{ה} רגע אחד אעלה בקרבכם[1] וכליתיך – אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם, אזעום עליכם רגע אחד, שהוא שיעור זעמו שנא' כמעט רגע עד יעבר זעם {ישעיהו כ"ו:כ'}, ואכלה אתכם, לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך.
ועתה – פורענות זו תלקו מיד שתורידו עדיכם מעליכם.
ואדעה מה אעשה לך – בפקודת שאר העון אני יודע מה בלבי לעשות.
{ו} את עדים מהר חורב – את העדי שהיה בידם מהר חורב.
{ז} ומשה – מאותו עון והלאה.
יקח את האהל – לשון הווה הוא, לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה, אמ' מנודה לרב מנודה לתלמיד.
הרחק – אלפים אמה, כעניין שנ' אך רחוק יהיה ביניכם[2] כאלפים אמה במדה {יהושע ג':ד'}.
וקרא לו – והיה קורא לו אהל מועד, הוא בית וועד למבקשי תורה.
כל מבקש י"י – מיכן למבקש פני זקן, כמקבל פני שכנה.
יצא אל אהל מועד – כמו יוצא. ד'א' והיה כל מבקש י"י, אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלין מקום שכינה חביריהם אומרי' להם הרי הוא באהלו של משה.
{ח} והיה – לשון הווה.
כצאת משה מן המחנה – ללכת אל האהל.
יקומו כל העם – עומדים מפניו ואין יושבין עד שנכסה מהם.
והביטו אחרי משה – לשבח, שהיו אומ' אשרי ילוד אשה שכך מובטח שהשכינה תיכנס אחריו לפתח אהלו.
{ט} ודבר עם משה – כמו ומדבר עם משה, ותרגומו ומתמלל עם משה שהוא כבוד שכינה, כמו וישמע את הקול מִדבר אליו {במדבר ז':פ"ט}, ואינו קורא מְדבר, כשהוא קורא מִדבר, פתרונו הקול נדבר בינו לבין עצמו, וההדיוט שומע מאליו, וכשהוא קורא מְדבר משמע שהמלך מדבר עם ההדיוט.
{י} והשתחוו – לשכינה.
{יא} ודבר[3] אל משה פנים אל פנים – ומתמלל עם משה.
ושב אל המחנה – לאחר שנדבר עמו היה משה שב אל המחנה ומלמד לזקנים מה שלמד והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, שמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאין, בתשעה עשר עלה, שנ' ויהי ממחרת ויאמר מש' אל העם וגו' {שמות ל"ב:ל'} עשה שם ארבעים יום ובקש רחמים, שנ' ואתנפל לפני י"י וגו' {דברים ט':י"ח}, בראש חדש אלול נאמר לו ועלית בבקר אל הר סיני {שמות ל"ד:ב'} לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום שנ' בהם, ואנכי עמדתי בהר ארבעים יום[4] כימים הראשונים וגו' {דברים י':י'} מה הראשונים ברצון, אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס בעשרה בתשרי נתרצה הק' לישר' בשמח' ולב שלם ואמ' לו סלחתי כדבריך, ומסר לו לוחות אחרונות וירד התחיל לצוותם על מלאכת המשכן ועשאוהו עד אחד בניסן ומשהוקם לא נדבר עמו אלא מאהל מועד.
ושב אל המחנה – תרגומו, ותאיב למשריתא, לפי שהוא לשו' הווה וכן כל העניין, וראה כל העם, וחזן, ונצבו וקימין והביטו, ומסתכלין, והשתחוו, וסגד', זהו פשוטו של מקרא[5] ומדרשו דבר י"י אל משה, שישוב אל המחנה, אמ' לו אני בכעס ואתה בכעס אם כן מי יקרבם.
{יב} ראה אתה אומ' אלי – ראה תן עיניך ולבך על דבריך, אתה אומ' אלי, וגו', ואתה לא הודעתני, שאמרת לי הנה אנכי שולח מלאך {שמות כ"ג:כ'} אין זו הודעה שאיני חפץ בו.
ואתה אמרת – הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות שהרי אמרת לי הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגם בך יאמינו לעול' {שמות י"ט:ט'}.
{יג} ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני, דרכך – [6]מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך.
ואדעך למען אמצא חן בעיניך – ואדע באיזו מידת תגמולך, מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך, ופתרון, למען אמצא חן למען אכיר מציאת החן.
וראה כי עמך הגוי הזה – שלא תאמר ואעשה אותך לגוי גדול, ואת אלה תעזב, ראה כי עמך (הגוי) הם מקדם, ואם בהם תמאס איני סומך על היוצאים מחלציי שיתקיימו, ואת תשלום שכר שלי בעם הזה תודיעני, ורבותינו דרשוהו [במסכ'] ברכות {בבלי ברכות ז'.}, ואני ליישב המקראות על אופניהם ועל סדרם בא.[7]
{יד} ויאמר פני ילכו – כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך, אני בעצמי אלך כמו ופניך הולכים בקרב {שמואל ב י"ז:י"א}.
{טו} ויאמר אליו – בזו אני חפץ, כי על ידי מלאך אל תעלינו מזה.
{טז} ובמה יודע – ואיפוא מציאת החן, הלא בלכתך עמנו, ועוד ד'א' אני שואל ממך שלא תשרה שכינתך עוד על אומות העולם.
ונפלינו אני ועמך – ונהיה מובדלים בדבר זה מכל העם, כמו והפלה י"י בין מק' מצר', וגו' {שמות ט':ד'}.
{יז} גם את הדבר הזה – שלא תשרה שכינתי עוד על אומות העולם אעשה, ואין דבריו של בלעם על ידי שריית שכינה, אלא נופל וגלוי עינים, וכגון ואלי דבר יגונב {איוב ד':י"ב}, שומעין על ידי שליח.
{יח} ויאמר הראני נא – רָאָה משה שהיתה עת רצון ודבריו מקובלים, והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו.
{יט} ויאמר אני אעביר, וגו' – הגיעה שעה שתראה [ב]כבודי מה שארשה אותך לראות לפי שאני צריך ללמדך סדר תפילה שכשנצרכת לבקש רחמים על ישר' הזכרת לי זכות אבות, כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה. אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור, ואתה נתון במערה.
וקראתי בשם י"י לפניך – ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות וכסדר שאתה רואה אותי מעוטף וקורא שלש עשרה מדות הוי מלמד את ישר' לעשות ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון כי רחמיי לא כלים.
וחנותי את אשר אחון – אותן פעמים שארצה לחון.
ורחמתי – עד שאחפץ לרחם, עד כאן לא הבטיחו אלא עתים אענה עתים לא אענה אלא בשעת מעשה אמ' לו הנה אנכי כרת ברית {שמות ל"ד:י'} הבטיחו שאינן חוזרות ריקם.
{כ} ויאמר לא תוכל – אף כשאעביר כל טובי על פניך אין אני נותן לך רשות לראות את פניי.
{כא} הנה מקום אתי – בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצורכך שאטמינך שם שלא תיזוק ומשם תראה מה שייתראה,[8] אילו שני ייודין הגיה רבנו שמעיה זהו פשוטו, ומדרשו על שהשכינה מדבר ואומר מקום אתי ואינו אומ' במקום שהק'ב'ה' מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו.
{כב} בעבר כבודי – כשאעבר לפניך.
בנקרת הצור – כמו העיני האנשים האלה[9] תנקר {במדבר ט"ז:י"ד} יקרוה ערבי נחל, {משלי ל':י"ז} אני קרתי ושתיתי מים {מלכים ב י"ט:כ"ד}, גזרה אחת להם, נקרת הצור, כריית הצור.
ושכתי כפי – מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל. ואגין במימרי, כינוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאין צריך לסוכך עליו בכף ממש.
{כג} [10]ואעדי ית דברת יקרי, כשתסתלק הנהגת כבודי מכנגד פניך ללכת משם ולהלן.
וראית את אחורי – הראהו קשר של תפילין.