{א} ויקרא אל משה – לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה, זו לשון חיבה, לש' שמלאכי השרת משמשין בו, וקרא זה אל זה {ישעיהו ו':ג'}, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון גנאי ועראי, בלשון טומאה, ויקר אלהים אל בלעם {במדבר כ"ג:ד'}.
ויקרא אל משה – הקול הולך ומגיע אל אזניו וכל ישר' לא שומעין. יכול אף להפסקות היתה קריאה, ת'ל' וידבר – לדיבר היתה קריאה, ולא להפסקות, ומה היו הפסקות משמשות, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עיניין לעיניין קל וחומר להדיוט הלמד מן ההדיוט.
אליו – למעט את אהרן, ר' יהוד' בן בתיר' אומ' שלשה עשר דברו' נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן. ואילו הן י"ג מיעוטי לדבר אתו, מדבר אליו, וידבר אליו {במדבר ז':פ"ט}, ונועד' לך וכו' {שמות כ"ה:כ"ב} בתור' כהנים, יכול ישמעו את הקריאה, ת'ל' קול לו, קול אליו משה שמע וכל ישר' לא שמעו.
מאהל מועד – מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל, יכול מפני שהקול נמוך, ת'ל' את הקול, מהו הקול, הוא הקול המתפרש בכתובים קול בכח קול בהדר קול שובר ארזים {תהלים כ"ט:ד'-ה'}, למה נאמר מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק. כיוצא בו וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצונה {יחזקאל י':ה'} יכול מפני שהקול נמוך ת'ל' בקול אל שדי בדברו {יחזקאל י':ה'}, אם כן למה נאמר עד החצר החיצונה כיון שמגיע שם היה נפסק.
מאהל מועד – יכול מכל הבית, ת'ל' מעל הכפרת. יכול מעל הכפרת כולה, ת'ל' מבין שני הכרובים.
לאמר – צא ואמור להם דברי כיבושין בשבילכ' הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל שלשי' ושמנ' שנה שהיו ישר' כמנודין מן המרגלים ואילך לא נתייחד הדיבר עם משה, שנ' ויהי כאשר תמו כל הגוי אנשי המלחמה למות וידבר אלי לאמר {דברים ב':ט"ז-י"ז},[1] ד"א לאמר – צא ואמור להם דבריי והשיבני אם יקבלום כמה שנ' וישב משה את דברי וגו' {שמות י"ט:ח'}.
ת'. דבר אל בני ישר' – סמך ולא הגוים סומכין, ואמר' אלהם לכל האמור בעיניין אף שלמים היו סומכין ולא הגוים, תור' כהני', מכם – ולא המשומדים. ת' רבנו שמעיה.
{ב} אדם כי יקריב – כשיקריב בקרבנות נדבה דיבר העניין.
אדם – למה נאמ' מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היו שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.
הבהמה – יכול החיה בכלל זה ת'ל' בקר וצאן.
מן הבהמה – ולא כולה, להוציא את הרובע והנרבע.
מן הבקר – להוציא את הנעבד.
מן הצאן – להוציא את המוקצה.
ומן הצאן – להוציא את הנוגח שהמית. המאוס מאוס נדרש קודם. ת' ר' שמ'. כשהוא אומ' למטה מן הבקר, שאין ת"ל, להוציא את הטרפה.
תקריבו – מלמ' ששנים מתנדבים עולה בשותפות.
קרבנכם – מלמד שהיא באה נדבת ציבור, היא עולה קיץ המזבח הבאה מן המותרות.
{ג} זכר – ולא נק'. כשהוא אומ' זכר למטה, שאין ת"ל ולא טומטו' ואנדרוגינוס.
תמים – בלא מום.
אל פתח אהל מועד וגומ' – מיטפל בהבאתו עד העזרה. מהו או'
יקריב – ואפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמע' יקרב כל אחד לשם מי שהוא, וכן עולה בחולין ימכרו החולין לצרכי עולות, והרי הן כולן עולות ותקרב כל אחד לשם מי שהוא, יכול אפילו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו, עולה. ת'ר'ש'. ת'ל' יקריבנו.
יקריב אותו – מלמד שכופין אותו, יכול בעל כורחו, ת'ל' לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
לפני י"י וסמך – אין סמיכה בבמה.
{ד} על ראש העולה – להביא עולת חובה לסמיכה, ולהביא עולת צאן.
העלה – פרט לעולת העוף.
ונרצה לו – על מה הוא מרצה, אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין, או מיתה בידי שמים, או מלקות הרי עונשו אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שניתק לעשה.
{ה} ושחט, והקריבו הכהנים – מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשירה בזר.
לפני י"י – בעזרה.
והקריבו – זו קבלה[2]